אור ברסלב
מגן אבות חלק ב מגן אבות על פרשת תצא

מגן אבות חלק ב· רבי שלמה זלמן שניאורסון

מגן אבות על פרשת תצא

מגן אבות על פרשת שופטים

ואם בשדה ימצא דאיש את הנערה וגו'. כי בשדה מצאה וגו' הנה אורייתא סתים וגלי' וצ"ל ענין פ' זו עפ"י נסתר מהו. גם צ"ל מ"ש אין לנערה חטא מות כו' דמשמע שחטא מות אין בה אבל איזה חטא יש בה כו' ואי' בזה"ק פ' חיי שרה (דקכ"ב ע"א) וז"ל ד"א מלך לשדה נעבד מלך דא אשה יראת ה' שדה דא אשה זרה כו' בגין דאית שדה ואית שדה ע"ש. והיינו כי באשת חיל כתיב זממה שדה ותקחהו (משלי ל"א ט"ז) בחי' שדה אשר ברכו הוי' ותרגומו חקל תפוחין קדישין ויש בחי' שדה דלעו"ז כמ"ש גבי עשו איש שדה וארז"ל (ב"ב ט"ז ע"ב) שבא על נערה המאורסה כתיב הכא איש שדה וכתיב התם כי בשדה מצאה. והרי שדה זו שנעשה בה עבירה חמורה כזו ודאי שהיא שדה בישא דלעו"ז. והיינו כמ"ש ובשר בשדה טרפה לא תאכלו (משפטים כ"ב למ"ד). ולכאורה הי' צריך לכתוב ובשר טרפה בשדה כו' אלא הפי' דטרפה קאי על השדה. דיש שדה שנק' שדה טרפה בחי' שדה דלעו"ז. וע"ז כתיב בעשו איש שדה כו' והענין כי מל' דקדושה היא בחי' שדה דקדושה ומל' דקליפה היא בחי' שדה דלעו"ז. דהנה כתיב כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו (תלים קמ"ה) שבנין המל' מהגבורות והיינו שהשפעת החיות מבחי' מל' בעולמות הוא ע"י גבורות וצמצומים והיינו כדי שיתהווה בחי' יש. אך המכוון הצמצום דמל' הוא שיהי' ביטול היש דהיינו שיתהווה בחי' יש ומ"מ יהי' היש בטל בתכלית והנה מל' דקליפה מתדמה ג"כ למל' דקדושה כקוף בפני אדם. שמשפעת ג"כ ע"י צמצום. אך בקליפה רבוי הצמצומים מאד עד שנעשה נפרדים לגמרי שיהי' היפוך ונגד אלקות כמו שאמר פרעה לי וארי ואני עשיתיני (יחזקאל כ"ט ג'). ולכן מל' דקדושה היא בחי' שדה אשר ברכו הוי' שבה זריעת כל המצות. כי בהיש המתהווה מבחי' מל' דקדושה יש ביטול היש ויכול להיות קבעומ"ש וקבעומ"צ שהרי התורה לא נתנה למלאכים מטעם כלום יצה"ר כו' ונתנה למטה דוקא אעפ"י שיש יצה"ר. אך כיון שיורדת מל' מקור נש"י בהיש הגשמי יוכל להיות ביטול היש כו' (עד"ה ויהיו חיי שרה) ולכן בשדה זו דקדושה היא זריעת כל המצות ואח"כ הצמיחה היינו אתעדל"ע המשכת אורות עליונים שנמשך ונתגלה בבחי' שדה אשר ברכו הוי' ע"י קיום המצות וז"ש לכה דודי נצא השדה (שיר ז' י"ב) דהיינו שאימא עילאה אומרת כן לז"א דאצי'. ולכן שדה מורה על יחוד עליון השי"ן הוא ג' ספירות נה"י והד' היא ת"ת וכשנמשך היחוד מד' ספירות תנה"י במל' ועמה ביחד זהו ה'. אבל במל' דקליפה שנוטלים היש לעצמן לאמר לי יאורי כו' אין יכול להיות שם זריעה כלל ונק' שדה טרפה. פי' מה שיש שם לפעמים תוס' יניקה וחיות אינו על ידי זריעה וצמיחה כמו בהשדה דקדושה כ"א ע"י שטורף נפשות דקדושה ומכשילן באיסור עי"ז מקבלים תוס' יניקה מהקדושה דרך שבירה ונפילה כו'. והנה שדה דקדושה נק' אשת חיל דכתיב בטח בה לב בעלה כו' אבל שדה דלעו"ז נק' אשת זנונים. דהנה כתיב ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם (שלח ט"ו ל"ט) כמו הזונה שמקבלת מאחר. כמו"כ כשהאדם נמשך אחר תאוות גשמיות חאוות היתר וכ"ש תאות איסור אזי נק' זונה והיינו שמקבל מאשת זנונים מל' דקליפה שממנה נמשך כתות וחיילות להטות לב בני האדם לזנות אליה לרדוף אחר התאות כו'. ולכן נק' שדה טריפה שטורפת נפשות מהקדושה ע"י שמפתה אותן ומכשילן במחדו"מ של איסור ועי"ז גופא היא מטרפת את הנפשות דקדושה שנטרפים ונעשית הנפש טרפה ממש כמ"ש בזהר (תצוה דקפ"ב) ע"פ טורף נפשו באפו (איוב י"ח ד') וזהו מלך לשדה נעבד וכמ"ש בזהר והאי מלך זמנין דאיהו נעבד להאי שדה. פי' שבחי' מל' דקדושה נעבד לפעמים לבחי' שדה טרפה דקליפה:

ב ולהבין איך גורמים ע"י חטא להיות מלך לשדה נעבד. צריך להקדים שיש ג' בחי' בית ושדה ומדבר. בית זהו שיש שם דירת אדם כמ"ש כתפארת אדם לשבת בית (ישעי' מ"ד י"ג). ומדבר הוא ההיפך לגמרי מבחי' בית. כי מדבר חרבה הוא ציה ושממה אשר לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם (ירמי' ב' ו'). ושדה הוא ממוצע בין מדבר לבית כי בשדה אין שם דירת אדם אבל מהשדה מכניסין אח"כ לבית. וזהו באספך. חג האסיף. שאזי מאספין התבואה מהשדה לבית. והנה מתחלה צ"ל ענין ג' בחי' אלו למעלה בכנס"י דלעילא. ואח"כ יובן בחי' אלו בנש"י למטה. בית נק' מלכות מקור נש"י כשהיא בבחי' יחוד פב"פ שמקבלת הגילוי מפנימיות ועצמיות כמראה אדם אזי נק' בית מושב לבחי' אדם העליון. ונק' ג"כ בית הוי'. דהיינו בית וכלי לבחי' גילוי אור שם הוי'. וע"ז בקש דוד ושבתי בבית ה' לאורך ימים (תלים כ"ג) שיתקיים היחוד במל' תמיד. והי' כן בימי שלמה שאזי הי' יחוד פנים בפנים בחול כמו בשבת כו'. ובחי' מדבר חרבה זהו ההיפך לגמרי מבחי' בית דהיינו שזה הי' בשעת חורבן ביהמ"ק שאזי ירדו הט"ס דמל' ונתלבשו בקליפות ונשאר רק בחי' נקודה א' לבד מל' שבמל' וגם נקודה זו הי' רק אב"א ולכן בחי' זו נק' מדבר אשר לא ישב אדם שם. ושדה זהו בחי' מל' כשהיא פרצוף שלם מע"ס אב"א ומוכנת להיות פנים בפנים. וז"ש לכה דודי נצא השדה. וכמו כן יובן ענין ג' בחי' אלו למטה בנפש האדם. בית זהו כשהג' לבושי הנפש מחדומ"ע מלובשים כל היום בתפלה ותומ"צ. המחו"ד בתפלה ותורה והמעשה במעשה המצות. ואזי המחדומ"ע של האדם הם בית מושב לדירת אדם דהיינו בחי' וזאת התורה אדם שנמשכת מפנימיות כמראה אדם כו'. רמ"ח פקודין רמ"ח אברין דמלכא ושס"ה ל"ת הם שס"ה גידי הדם עד"מ. ובחי' מדבר אשר לא ישב אדם שם זהו כשהמחשבה ודבור ומעשה מלובש בענינים גשמיים של הבלי עוה"ז ואצ"ל אם פגם במחדומ"ע של איסור. אלא אפי' עניני היתר רק מה שאין בהם שום צורך לעבודת הש"י כלל. נק' זה מדבר אשר לא ישב אדם שם בחי' וזאת התורה אדם שנמשכ' מבחי' פנימיות כמראה אדם שעל הכסא. ובחי' שדה שממוצע בין בחי' מדבר לבחי' בית היינו מחדומ"ע של עניני היתר הצריכים לעבודת הש"י כמו עסק מו"מ שצריך להרויח ולהתפרנס שיהי' לו לחם לאכול ובגד ללבוש כדי שיהי' יכול ללמוד ולהתפלל. הנה מחדומ"ע אלו כשלומד ומתפלל אח"כ הם מתבררים ומתעלים ונכללים במחדומ"ע של תומ"צ שהם בחי' בית וכלי לבחי' כמראה אדם שעל הכסא. וזהו כמו שמהשדה מכניסין אח"כ לבית כו'. והנה לפעמים נאמר שדה והפי' מדבר. כ"כ הרד"ק בשרשים ובמכלול. כמו פן תרבה עליך חית השדה (דברים ז' כ"ב) הרי שדה זו היא מדבר ושממה מקום שהולכים שם חיות רעות. והיינו כנ"ל שאפי' מחדומ"ע של עניני היתר רק שאין בהם שום צורך כלל לעבודת ה'. לא דוקא מחשבות של איסור דהיינו הרהורי עבירה ח"ו או דבורים של איסור דהיינו מד' כתות שאינם מקבלים פני שכינה כת לצים כת שקרנים כו'. אלא אפילו רק מחשבות בטילות בעלמא בענינים שאין מהם שום תועלת כלל וכמו"כ דברים בטלים ושיחות נאות כו' של מה לך ושל מה בכך כו'. וכ"ש כשעוסק כל היום רק בצורכי גופו למלאות תאותו אפי' בהיתר כמו בזוללי בשר וסובאי יין כו' וכדומה לזה אעפ"י שהם עניני היתר ונקרא שדה. אך שדה זו היא מדבר ושממה ממש אשר לא ישב אדם שם כו'. ולכן על בחי' שדה זו שהיא מדבר ממש כתיב ואם בשדה ימצא האיש את הנערה. האיש זהו עשו שנק' איש שדה. דהיינו הס"מ שרו של עשו שהוא השטן והוא היצה"ר. ובשדה זו יוכל היצה"ר למצוא את האדם ולתופשו במצודתו ח"ו. דהיינו להכשילו במחדומ"ע של איסור ה"י. ואעפ"י ששדה זו היא עניני היתר ולא איסור. אך באמת הנה כתיב קדושים תהיו ופי' הרמב"ן ז"ל בפירוש החומש שזהו צווי על קדש א"ע במותר לך. וז"ל ר"פ קדושים בת"כ אמרו קדושים תהיו פרושים תהיו. והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה ביאת איש באשתו ואכילת הבשר והיין. א"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו כו' ולהיות כסובאי יין וכזוללי בשר וידבר כרצונו כו' ויהי' נבל ברשות התורה כו' לפיכך בא הכתוב כו' וצוה בדבר כללי שנהי' פרושים מן המותרות כו' עכ"ל יעו"ש כי טוב הוא. וע"ז כתיב ג"כ אל תהיו כסוס כפרד אין הבין במתג ורסן (תלים ל"ב ט') והיינו שגם מדברים המותרים א"צ האדם להשתמש מהם כ"א רק כפי צורך ההכרחי. וג"ז גופא צ"ל קדש א"ע במותר לך שיהי' הכוונה לש"ש כו'. וגם אם קובע האדם א"ע ח"ו לרדוף בתמידיות אחר תאוות גשמיים אפי' של היתר הרי הוא עובר גם על הל"ת של ולא תתורו אחרי לבבכם כו'. וא"כ מובן שבשדה זו שהיא מדבר אעפ"י שהוא עניני היתר. מ"מ יש בזה ביטול מ"ע דקדושים תהיו ועבר על ל"ת דולא תתורו כו'. ולכן בשדה זו יוכל היצה"ר למצוא את האדם. ע"ד עבירה גוררת עבירה וכמארז"ל (יומא ל"ט ע"א) אדם מטמא א"ע מעט מלמטה מטמאין אותו מלמעלה הרבה. דהיינו מהיכלות הטומאה. וכמ"ש הוי מושכי העון בחבלי השוא. וכעבות העגלה חטאה (ישעי' ה' י"ח). שלכתחלה מושכין העון בחבלי השוא. כמו קורי עכביש שאין בהם ממש והיא מחיצה דקה וקלושה שאינה עולה בשם מחיצה כלל אבל כשמניחים זאת יכולה לעשות אח"כ מחיצה עבה שתסתיר גם אור השמש. וכמו"כ כשהאדם נמשך אחר מותרות של תאוות היתר אעפ"י שזהו חבלי השוא דהיינו שהם עניני היתר ולא איסור אבל (כיון שיש בזה ביטול מ"ע ול"ת כנ"ל) בזה מושך ע"ע העון. ולבסוף יוכל להיות כעבות העגלה חטאה שיכשל גם בעבירות חמורות ח"ו. וע"ד בן סורר ומורה שנידון רק ע"ש סופו. שלע"ע לא עבר עבירה שחייב מיתה. רק כיון שהוא בזוללי בשר וסובאי יין אפי' של היתר וגנב משל אביו וקנה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין חוץ לרשות אביו דינו ליסקל. והיינו כי גלוי וידוע לפני חכמתו ית' שסופו להרוג את הבריות ולבעול עריות כו'. ומזה יוכל כל אדם ליקח היקש לעצמו איך שצריך להשמר גם ממותרות של תאוות היתר כו':

ג וזהו ואם בשדה ימצא האיש כו' היינו כשנמשך אחרי מחדומ"ע שאין בהם שום צורך כלל לעבודת ה'. רק למלאות תאוותו אפי' בהיתר. זהו שדה שהיא מדבר ושממה ממש. ולכן בשדה זו יוכל האיש שדה. שהוא היצה"ר למצוא את האדם ולתופשו במצודתו ח"ו. דהיינו להכשילו גם במחדומ"ע של איסור שנק' שדה טריפה לגמרי כנ"ל. דהנה המקובלים פירשו הפסוק ובשר בשדה טריפה לא תאכלו דקאי זה על עון פגם ברית. כי בשר נק' אבר המילה לפי שאין בו עצם. ושדה טריפה זהו ביאות אסורות שנמשכים מנוקבא דקליפה. ואכילה כינוי אל הזווג כמו אכלה ומחתה כו'. וזהו ובשר בשדה טריפה לא תאכלו כו' כי עי"ז נשקעים ונטרפים בגקה"ט לגמרי עד שא"א להעלותן וזהו לכלב תשליכון אותו נוק' דקליפה. הפך בחי' בכל דקדושה וה' ברך את אברהם בכל כו'. וארז"ל בת הי' לאברהם ובכל שמה (ב"ב ט"ז ב'). דהכוונה מל' דקדושה שנק' בת נדיב כמ"ש במ"א. שלשם נכללים כל הנשמות דקדושה בבחי' העלאת מ"ן כמ"ש והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים כו' (ש"א כ"ה כ"ט) וכתיב (ישעי' נ"ח ח') וכבוד הוי' (נוק' דז"א דאצילות) יאספך. ועי"ז מתעלים אח"כ לאשתאבא בגופא דמלכא ממש. וכמ"ש זה השער להוי' כו' (חלים קי"ח). משא"כ כשנטרף בשדה טריפה ח"ו אזי לכלב תשליכון אותו במקום שנתקשר שם כו':

והנה מודעת זאת כי כל נפש מישראל אפי' נפש דנפש דעשי' יש בו ניצוץ אלקות ממש מבחינת מל' דאצילות שכינת עוזו ית' שנק' כנס"י כללות ומקור כל נש"י. ולכן אם הוריד והשפיל ח"ו את ניצוץ אלקות שבנפשו בבחי' שדה שהיא מדבר ממש כנ"ל. וכ"ש כשנפל אח"כ בבחי' שדה טריפה. אזי מוריד ומשפיל גם מקור בחי' ניצוץ אלקות שבנפשו דהיינו בחי' מל' דקדושה להיות מלך לשדה נעבד (כי יעקב חבל נחלתו. וכמשל החבל כנודע כו'). שההשפעה דבחי' מל' דקדושה יומשך לבחי' שדה טריפה מל' דקליפה. וכמ"ש ושפחה כי תירש גברתה (משלי למ"ד כ"ג). וענין זה יובן ממצות מילה שקודם המילה הערלה דבוקה וחופפת על ברית קדש. דהיינו שמל' דקליפה חופפת ונאחזת ביסוד דקדושה ויכולה לינק ולקבל מהשפע הפנימיות שנמשך מבחי' וצדיק יסוד עולם לבחי' מל' דקדושה. וע"ז נתנה לנו מצות מילה להסיר הערלה ולהעבירה כו'. וענין ושפחה כי תירש כו' זהו כשהערלה חופפת על בחי' יסוד דקדושה לקבל השפע כו' ואזי מלך לשדה נעבד שבחי' מל' דקדושה נעשה משועבד כביכול לבחי' שדה עריפה כו': וביאור הענין איך ע"י מלך לשדה נעבד נעשה ושפחה כי תירש גבירתה. לינק גם מהשפע דבחי' יסוד דקדשה שלמעלה מהמל' (דלכאורה כיון שגרם והוריד בחי' מל' דקדישה להיות מלך לשדה נעבד זהו רק מל' לבד ואיך נעשה עי"ז יניקה גם מהיסוד שלמעלה מהמל'). והענין כי שם אלקים הוא במל'. וה' אותיות דשם אלקים הו"ע ה"ג שמהם בנין המל' כידוע שבנינה מהגבורות. ובפרטיות יש ק"כ צירופי אלקים שיורדים ומשחלשלים מראש עולם הבריאה עד סוף עולם העשי' שעל ידי צמצומים אלו הוא ירידת והתפשטות החיות אלקות להחיות כל העולמות דבי"ע. והנה כשצ"ל העלאת המל' מבי"ע לאצילות אזי עולים הק"כ צירופי אלקים מלמטלמ"ע מירידתן והתפשטותן ונכללים ביסוד דמל' דאצילות בשביל העלאת מ"ן כדי שתוכל בחי' מל' להעלות מ"ן להיחוד עליון שבאצילות. והיינו כי כל העלאת מ"ן הוא מהגבורות דוקא לפי שטבעם הוא בחי' עליות והסתלקות מלמטלמ"ע ליכלל וליבטל כו'. וכללות הק"כ צירופי אלקים שהם ה' אותיות היינו ה"ג שמהם ג"כ המ"ן דנוק' כידוע כו'. והנה כשעונות גורמים ח"ו להיות מלך לשדה נעבד כנ"ל אזי הק"כ צירופי אלהים אחרים שבמל' דקליפה מתדבקים ומתאחזים בהק"כ צירופי אלקים קדושים שבמל' דקדושה. ולכן כשק"כ צירופי אלקים דקדושה עולים ליכלל ביסוד דמל' בשביל העלאת מ"ן אזי מתאחזים בהם הק"כ צירופי אלהים אחרים דמל' דקליפה ומגביהים א"ע ג"כ לעלות לבחי' יסוד דמל' דקדושה. וזהו האומרים ערו ערו עד היסוד בה (חלים קל"ז). וזהו אלקים באו גוים בנחלתיך טמאו את היכל קדשך כו' (שם ע"ט). ואעפ"י שאין נכנסים ביסוד דנוק' דקדושה ונשארים בחוץ עכ"ז יונקים בסוד הכללות דהיינו כשנמשך שפע המשכת מ"ד מבחי' צדיק יסוד עולם לבחי' ק"כ צירופי אלקים דמל' דקדושה אזי מקבלים הק"כ צירופי אלהים אחרים שנאחזים בק"כ צירופי אלקים קדושים) שפע זו. וזהו ושפחה כי תירש גבירתה. והנה כשבחי' מלך לשדה נעבד. שגרמו העונות נפילת המל' דקדושה בבחי' שדה טריפה מל' דקליפה להיות ושפחה כי תירש גבירתה. אזי נעשה עוד ענין אחד להיות עבד כי ימלוך שע"ז כתיב (משלי למ"ד כ"ג) תחת שלש אלה רגזה הארץ תחת עבד כי ימלוך. והו"ע מארז"ל (שבת קמ"ו ע"א) בא נחש על חוה והטיל בה זוהמא. שהדכר דקליפה מתחבר ומתערב בההשפעה שנשפע לבחי' מל' דקדושה. והענין דכמו שיש ק"כ צירופי אלקים במל' כידוע שבכלל שם אלקים הוא בבחי מל'. כמו"כ יש ק"כ צירופי אלקים בז"א דאצי' ג"כ והיינו מוחין דקטנות שהם שמות אלקים. ויש בחי' מוחין דקטנות דיניקה שהם נקראים מוחין עכ"פ. אבל בחי' מוחין דקטנות דעיבור הם דינים גמורים ואין נקראים בשם מוחין כלל כמ"ש בפע"ח ובע"ח. וזהו ענין עיבור יניקה מוחין. וכשהעונות גורמים אזי הדכר דקליפה שהוא הס"מ עולה ויונק משמות אלקים שבז"א דאצילות וכשנעשה זווג למעלה באותו זמן ח"ו אזי בא נחש על חוה שיש כח לדכורא דקליפה להדבק כו' ולהתערב בההשפעה (כיון שיש לו דיבוק ואחיזה בהשמות אלקים דעיבור דז"א דאצי' המשפיעים בבחי' מל') ואזי טעמה המל' דקדושה מר ממות ח"ו (כן איתא בביאור האד"ר בספר קול ברמה והוא מהע"ח יעו"ש). וכמשארז"ל הטיל בה זוהמא. וענין השפעה זו הייני כי היחוד עליון דקדושה הו"ע השפעת גילוי ח"ע. ועד"ז ארז"ל במשנה סוף תענית) ביום חתונתו זו מ"ת כי מ"ת הוא המשכת והשפעת גילוי חכמתו ורצונו למטה לנש"י כו'. וענין השפעת חכמה דקדושה היינו שיומשך ויתגלה בחי' חכמה ודעת אלקות למטה דהיינו בחי' ד"ע איך קמי' כל"ח שלמעלה היש ולמטה אין לגמרי ובכלל השפעה זו הוא המשכת מוחין דגדלות בנש"י בתורה וגם להשיג סודות ורזין דאורייתא וגילוי השפעה זו למטה הוא דוקא ע"י בחי' מל' דקדושה מקור דבי"ע ומקור נש"י. והנה עכשיו היחוד רק באצילות ולע"ל יתגלה היחוד עליון בבי"ע וגם למטה בעוה"ז הגשמי כדכתיב (ישעי' י"א ט') כי מלאה הארץ דעה את ה' כו' וכנ"ל שענין היחוד הוא התחברות הב' דעות ד"ע וד"ת. כידוע בפי' כי אל דעות הוי'. וענין בא נחש על חוה היינו כשהדכר דקליפה מתחבר בההשפעה שמשמות אלקים אזי גורם להיפוך ממש מהקצה אל הקצה. דהיינו שמשפע זו יומשך יניקה לסט"א ח"ו שיהי' השפעת חכמה דקליפה בעולם. כמו חכמה דקליפה של כהן מדין שהי' יודע ההקטרה לכל מערכת הכוכבים איך מקטירים לכוכב פלוני. ואיך מקטירים לכוכב פלוני (כמ"ש בזהר באריכות) שהוא חכמה דקליפה לידע הורדת הכחות מהכוכבים למטה ועי"ז יכולים לידע קצת עתידות בדברים קרובים. וזהו שאמרו הנשים שהיו מבכות התמוז ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים כו' חסרנו כל (ירמי' מ"ד י"ח). שתלו הכל במערכת השמים. והתפשטות חכמה זו בעולם גורם כפירה באמונת הבורא ית' ובהשגחה פרטיות. אשר באמת הוא ית' מסדר את הכוכבים במשמרותיהם ברקיע כרצונו. פי' שמסדר המערכה להיות בהם ועל ידם הנהגת הטבע וזהו מסדר כו' במשמרותיהם. וגם שכשרוצה הוא ית' משדד ומהרס את המערכה להיות ההנהגה למעלה מהטבע לגמרי וזהו מסדר כו' כרצונו. וגם עוד ענין השפעת חכמה דקליפה הוא כמו התגברות והתפשטות פלוסופיא וחקירת ארסטו בהאמנת הקדמות ולהכחיש חידוש העולם אשר היו כמה שטעו אחריו. וגם התפשטות שארי חכמות חיצוניות יותר מדאי שגורמים ביטול לעסק התורה והעבודה. והנה ידוע שהקליפה מצד עצמה אין בה שום חיות כלל וצריכה לקבל הכל רק מהקדושה בדרך גלות ונפילת האור כו' כידוע. ולכן גם שיתפשט השפעת חכמה דקליפה ח"ו בעולם הוא דוקא ע"י כח יניקתם מהקדושה בדרך שבירה ונפילה כו'. וע"כ מה שע"י האחיזה של הדכר דקליפה בשמות אלקים דעיבור שבז"א דקדושה גורם שמהשפע שנמשך משמות אלו לבחי' מל' דקדושה יומשך מזה כח ויניקה להשפעת חכמה דקליפה ח"ו בדרך שבירה ונפילה (ובחי' גלות ממש כו') זהו ענין בא נחש על חוה והטיל בה זוהמא. וזהו ענין הלשון של כהאריז"ל ובאותו הפעם טעמה מר ממות כו' וזהו תחת עבד כי ימלוך שבחי' עבדא בישא דמריד במארי' שהוא אל אחר דכר דקליפה מתחבר לבחי' מל' דקדושה. ולכן ע"ז רגזה הארץ ממש:

ה ועפי"ז יובן ענין הפרשה ואם בשדה ימצא האיש את הנערה המאורסה. דכמו שנת"ל על בחי' נפש האדם למטה. כמו"כ יובן פי' וענין זה גם על בחי' מל' כנס"י דלעילא מקור נש"י. שבהיותה בשדה אזי יוכל האיש למוצאה. דהיינו כשגרמו העונות להיות בחי' מלך לשדה נעבד שהו"ע נפילת המל' דקדושה בבחי' שדה טריפה דלעו"ז. אזי יוכל האיש למוצאה ח"ו. והיינו כי האיש הוא הס"מ דכר דקליפה כחו של עשו ונק' בכתוב ויהי עשו כו' איש שדה בפ' תולדות פי' איש שדה היינו שהוא מתגאל ומתטנף תמיד בהשדה שלו וכמ"ש בזהר חויא קטיר לרגלוהי דנוקבי' שהדכר דקליפה הוא כרוך תמיד וכפוף ובטל לנוק' דקליפה ואינו זז ממנה ההפך ממה שבקדושה הוא ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך. ולכן כשמצא את בחי' מל' דקדושה בהשדה טריפה שלו אזי הוא מתאחז בבחי' מל' דקדושה ונעשה בא נחש על חוה. וזהו ואם בשדה ימצא האיש את הנערה כו' כי בשדה מצאה כו'. דהיינו לפי שמצאה בשדה שלו כו' וזהו שנאמר את הנערה המאורסה. כי הנה נערה המאורסה אירוסין הוא בחי' מקיף לבד. דהיינו כשענין ידיעת אלקות אצלו הוא רק בבחי' אמונה מרחוק בבחי' מקיף לבד שאין נוגע לו בפנימיות כלל. וכמו גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרי'. דאעפ"י שמודה ומאמין ביכולת רבש"ע ומ"מ עושה ההיפך ממש. והיינו מפני שידיעה זו הוא רק בבחי' מקיף לבד שאין נוגע לו כלל שיתפעל מזה. וזהו ענין נערה המאורסה. ולפי שרק בחי' מאורסה לבד וגם שמצאה בשדה שהיא מדבר כנ"ל ע"כ והחזיק בה ושכב עמה. ופי' והחזיק בה ושכב עמה היינו כמו עד"מ המוצא מציאה שמחזיק בה להיות שלו כמו"כ כשהאיש שדה מוצא את האדם בשדה שלו שהיא מדבר ושממה אזי הוא מחזיק בו לתופשו במצודתו ח"ו ולהשפיע לו רע בפנימיות. דהיינו תאוות רעות. וזהו ושכב עמה ולמעלה הו"ע בא נחש על חוה כנ"ל:

והנה עז"נ ומת האיש ההוא לבדו. פי' האיש שדה שהוא הס"מ שרו של עשו והוא השטן והוא היצה"ר הוא ימות ויכלה מהעולם לגמרי לע"ל כשיושלם כל בירורי הניצוצות דשבה"כ דתהו. וכמ"ש ואת עשו שנאתי ואשים את הריו שממה (מלאכי א' ג'). ופי' לבדו דלכאורה תיבת לבדו הוא מיותר. כיון דכתיב אח"כ ולנערה לא תעשה דבר. והענין כי גם מהאיש מרמה ועולה גופא יתברר ויוציאו ממנו כל הניצוצים דקדושה שהיו בו. וגם חיות עצמי שלו שמהקדושה יוציאו ממנו. וז"ש מי זה בא מאדום חמוץ בגדים כו' (ישעי' ס"ג) ופירש"י שיהיו בגדיו של הקב"ה צבוע מדמו של ס"מ דהיינו שגם החיות עצמי שלו יתברר ויתעלה ממנו. וישאר רק עצם הרע שבו לבד. וכמ"ש יתפרדו כל פועלי און (תלים צ"ב). והרע לבד אין לו שום קיום וחיות כלל ע"כ יתבטל ויכלה מהעולם לגמרי. וזהו ומת האיש ההוא לבדו דהיינו הרע שבו לבד. וכל הטוב יתברר ויתעלה ממנו:

מכאן ע"ס הדרוש הוא מרשימה ולנערה לא תעשה דבר כו'. פי' דבר הוא עונש משפט מות הנק' דבר ר"ל. כמ"ש אז ידבר אלימו באפו כו'. לפניו ילך דבר כו'. וזהו ולנערה לא תעשה דבר. והטעם כי בשדה מצאה שהיא שדה של היתר ומפני מה יש לחייבה משפט מות. ומכש"כ בחי' נערה שלמעלה שהיא בחי' מל' בודאי אינה חייב' כלום כי מה הי' לה לעשות ובפשעכם שולחה אמכם כתיב. וגם כ"א מישראל הוא עוסק בקימת המל' כמ"ש חצות לילה אקום להודות לך כו' שע"י הלימוד בתורה בלילה נעשה קימת המל' כי עד חצות הוא ירידת המל' ואח"כ בחצות הוא עליית המל' כמ"ש קומי רוני בלילה לראש אשמורות. ראש אשמורות הוא בחי' מל' שאז הוא מתחיל קימת המל' עד שבתפלה הוא העלאה כו'. וכמו"כ בכל שבת ובכל ר"ח כמ"ש והי' מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו כו'. צעקה הנערה הוא בחי' צעקת הלב בחי' תשובה. ולמעלה הו"ע צעקת השכינה שהיא קובלנא שהשכינה קובלת לפני הקב"ה כמ"ש אלקים אל דמי לך אל תחרש כו' שפטני אלקים כו' למה קודר אתהלך בלחץ אויב כו'. וז"ש אח"כ ואין מושיע לה פי' בחי' אין מושיע לה כמו אין מזל לישראל שהפי' שבחי' אין הוא מזל לישראל מזל הוא כמו ונוזלים מן לבנון בחי' כתר. כמו"כ בחי' אין הוא מושיע לה ע"י התשובה וזהו אם יגאלך טוב יגאל ואם לא וגאלתיך אנכי. פי' טוב הוא ח"ע כמ"ש אמרו לצדיק כי טוב ע"י תומ"צ. ואם לא וגאלתיך אנכי בחי' אנכי מי שאנכי ע"י תשובה כו':

אר"ע אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם כו'. ואומר מקוה ישראל הוי' מה מקוה מטהר את הטמאים כך הקב"ה מטהר את ישראל משנה סוף יומא (דפ"ה ב'). ובפי' מקוה ישראל הוי' יש שני פירושים. הא' לשון מקוה מים כו' ופי' הפסוק הוא שהוי' ב"ה הוא כמו מקוה מים לישראל כמו שהמקוה מטהר מכל הטומאות אף החמורות כנדה כו' (לבד זב ומצורע שטעונין מים חיים דוקא). כן שם הוי' ב"ה הוא כמו מקוה מים לישראל לטהרם מכל חטאים ועונות שמתלכלכים בהם. והב' כפשוטו שהוא לשון תקוה וכמ"ש (חלים מ') קוה קויתי אל הוי' כו' שהתקוה של ישראל הוא אל הוי' ב"ה. ולמה ישראל לבד (ר"ל והלא הכל צריכים לקוות אל הקב"ה ולא לזולתו חלילה. אך זהו מפני שכתוב כאן הוי' דוקא) והיינו כי משם אלקים לפעמים יכולים לקבל כל הגוים וע"ש שלהם כמ"ש (תלים מ"ז) מלך אלקים על גוים וגם אפי' המלאכים עליונים מקבלים רק משם אלקים לבד ולכן נקראים אלקים ובני האלקים אבל ישראל הם חלק הוי' ב"ה לבד ולא שאר שמות אל אלקים שדי וכמ"ש כי חלק הוי' עמו חלקי הוי' כו' (איכה ג'). וז"ש וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול ומה תעשה לשמך הגדול (יהושע ז'). ולכן התקוה שלהם לבד הוא אל הוי' ב"ה לבד. וז"ש (ישעי' מ"ה) ישראל נושע בהוי' אשריך ישראל כו' עם נושע בהוי' כו' (דברים ל"ג). ובאמת ב' הפי' אחד הם כי הא בהא תליא ע"י שהתקוה והיחול של ישראל אל הוי' ב"ה ע"כ הוא להם כמו מקוה מים לטהרם מכל חטא ועון. וכמ"ש קוה קויתי אל הוי' ויט אלי כו' ויעלני מבור שאון כו'. ולהבין זה ששם הוי' ב"ה הוא כמו מקוה מים לישראל. הנה כתיב (שמות ל"ד) ויהי שם עם ה' ארבעים יום כו' והוא כנגד שיעור מקוה מ' סאה שמטהר הטמאים וכך ארבעים יום אלו מר"ח אלול עד יוהכ"פ מטהרים את ישראל מחטאים ועונות והיינו בחי' מקוה ישראל הוי' כו'. והנה כתיב (ישעי' נ"ד ט') כי מי נח זאת לי כו'. והקשה בתו"א פ' נח למה נק' מי המבול מי נח שהו"ע נייחא. ותירץ כי המבול הי' בא לטהר את הארץ דכתיב (בראשית ו') וירא אלקים את הארץ והנה נשחתה וכתיב כי מלאה הארץ חמס שנתקלקלה מאד ולכן הי' המבול ארבעים יום בכדי לטהר את הארץ וכמו ענין מקוה מ' סאה וצ"ל ההפרש בין מ' יום דמבול שהו"ע מקוה וטהרה לבחי' מ' יום מר"ח אלול עד יוהכ"פ שהם ג"כ בחי' מקוה ישראל הוי' כנ"ל ותחלה צ"ל מהו"ע המבול בנפש כי התורה היא נצחי' כו'. וגם ענין הטהרה של הארץ מה היא. הנה כתיב (שה"ש ח' ז') מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה כו' פי' מים רבים הוא טרדות הפרנסה כו'. או טרדות המח"ז גם ביושב אהל. ועכ"ז לא יוכלו לכבות את האהבה שיש בנש"י. אה' הטבעי'. מצד שרשם שעלו במח'. והיינו לפי ששרש אהבה זו נלקחה ממקום גבוה מאד כמ"ש שם רשפיה רשפי אש שלהבת י"ה ופי' בת"י דרשפי אש הוא גומרין דנורא שהוא גחלת. והענין דאיתא בס"י ע"ס בלי מה כשלהבת הקשורה בגחלת כי השלהבת כשהיא בהעלם תוך הגחלת עדיין אינו מהות אש המאיר ואין שם שום התחלקות גוונים. ורק אח"כ כשהשלהבת יוצא מן הגחלת לחוץ אז הוא מהות אש המאיר ויש בו התחלקות הגוונים אוכם וחוור וסומק כו'. וגם מתנועע להסתלק למקורו אש היסודי כו' וזהו ע"ס בלי מה כשלהבת כו' והיינו כי הע"ס כשהם כלולים במאציל אוא"ס ב"ה. אזי הם למעלה מגדר ומהות גילוי בעולמות. וגם הם בתכלית הביטול וההתכללות לגמרי ואין בהם שום התחלקות הקוין כו' ואזי אין נקראים בשם אש כלל. ורק כשנאצל גילוי ע"ס דאצי' אז הם מהות אור המאיר שהרי נק' חכים כו'. וגם יש שם התחלקות ג' קוין כו'. ואזי נק' בשם אש כמ"ש (דברים ד') כי הוי' אלקיך אש אוכלה הוא. והיינו כי האש אין לו התחברות עם הג' יסודות רמ"ע שכולם דרך ירידה מלמעלמ"ט אבל האש בטבעו מתנועע מלמטלמ"ע להסתלק וליכלל במקורו. וכך בחי' ע"ס דאצי' שהם אלקות ממש בחי' א"ס בל"ג אין להם התחברות כלל עם בי"ע שהם עולמות הנבראים בע"ג. ולכן יש בהם בחי' רצוא והסתלקות ליכלל בעצמות המאציל הפשוט בתכלית הפשיטות כו'. וז"ש כי הוי' אלקיך אש אוכלה הוא. משא"כ הע"ס כמו שהם כלולים בעצמות המאציל בבחי' אחדות פשוטה כו' אין שייך שם אש והסתלקות כו' (כי האש הוא רק כשיש ג' גוונים התחלקות אזי שייך רצוא ליכלל בעצמות המאציל הפשוט כו' משא"כ הע"ס כמו שהם כלולים במאציל למעלה מבחי' גוונים כ"א הם בתכלית הביטול והאחדות האמיתי אין שייך בחי' אש ורצוא כו'). וזהו רשפיה (שהוא רשפי אש האהבה דנש"י נמשך מבחי') רשפי אש (שהוא גחלת שאינו מהות אש עדיין והיינו הע"ס הכלולים במאציל) ושלהבת י"ה הוא מה שנאצלו גילוי בחי' ע"ס באצי' שאזי נק' שלהבת י"ה וכנ"ל. וכיון שהאהבה של נש"י נלקחה ממקום גבוה הזה לכן המים רבים לא יוכלו לכבותה כי מים רבים הנ"ל יכולים לכבות רק אש שלמטה (דהיינו של הנבראים שהאש ורצוא אין זה עצמי' אצלם. עד"ה וכל העם) אבל לא אש שלמעלה שהוא אלהות ממש דהיינו שלהבת י"ה. וכש"כ שמקור האהבה נמשך מבחי' רשפי אש. שלמעלה גם ממהות אש שלמעלה. כי למטה אנו רואים ענין המים שמכבים רק אש נגלי אבל האש כשהוא בכח והעלם כמו באבן החלמיש שמוציאין ממנו אש (שנק' קרעמין) אין מים יכולים לכבותו כלל וכמו"כ בחי' אהבה של נש"י שנמשכה מבחי' ע"ס דאצי' שלהבת י"ה ושרש שרשה מבחי' רשפי אש שהוא ע"ס הכלולים במאציל שלמעלה גם מבחי' שלהבת י"ה ונק' צור. צור חיינו. מקור ומוצא האש כו'. לכן מים רבים לא יוכלו לכבותה כלל. ואדרבה ע"י מים רבים הנ"ל יוכל להיות האהבה בתגבורת יותר. והנה מים רבים הנ"ל זהו"ע המבול ברוחניות בנפש. שאעפ"י שלא יוכלו לכבות אבל מ"מ הם מטרידים ומבלבלים וכמו שמי המבול נקראים ג"כ מים רבים כמ"ש (בראשית ז') נבקעו כל מעינות תהום רבה. וכמו שבמבול כתיב ותלך התיבה ע"פ המים. כמו"כ בעבודה יש בחי' תיבה הו"ע תיבות התפלה שכשהוא בתוך התיבה הוא חוצץ בפני המים רבים הנ"ל ואדרבה שנעשה האהבה בתגבורת יותר כמ"ש ותרם התיבה (עי' בתו"א). וזהו"ע שהמים רבים שהוא ענין המבול בנפש נק' מי נח לשון נייחא. לפי שנעשה על ידם תגבורת האהבה ביותר:

ב ועתה צ"ל מה שמי המבול (בגשמי') נק' מי נח שהו"ע נייחא. דלכאורה אין מובן התירוץ שבת"א. כי הלא החוטאים נימוחו לגמרי מהעולם ולא הי' להם שום תיקון. והארץ עצמה מה חטא שייך בה. וא"כ למי הי' הטהרה ע"י מי המבול אך הענין דמ"ש וירא אלקים את הארץ והנה נשחתה קאי על ארץ העליונה ארץ החיים מקור נש"י שנעשה בה התגברות יניקת החיצונים למאד ע"י חטא דור המבול שהשחית כל בשר דרכו על הארץ שהו"ע פגם הברית וגרמו עי"ז להיות התגברות אחיזת החיצונים במל' דקדושה. שמל' דקליפה הלבישה מל' דקדושה כולה. והו"ע ושפחה כי תירש גבירתה והרסו כל בנין המל' לגמרי (וז"ש אח"כ ויבן נח מזבח שהוצרך לבנות כל בנין המל' מחדש). וגם גרמו להיות מעין בא נחש על חוה כו'. שהוא מה שבמשפיע יש תענוג מן המקבל. מקבל זה התענוג הס"מ ז"א דקליפה. וממילא לא הי' אפשר להיות היחוד עליון במל'. כי היחוד הוא המשכת גילוי אוא"ס בפנימי'. ואם הי' נמשך במל' כאשר החיצונים נאחזים בה הי' מזה תוס' יניקה להם. וה"ז כמו עד"מ ה' דמים טמאים שיש באשה שמונעים היחוד והריון. ולמעלה הו"ע ה"ג קשות הנאחזים במל' ומונעים היחוד. וזהו הארץ והנה נשחתה כי המכוון בכל התומ"צ הוא להמשיך היחוד במל' הנק' ארץ כמ"ש וזאת המצוה כו' לעשות בארץ. בטח כו' שכן ארץ. וימלא כבוד הוי' את כל הארץ. כי מלאה הארץ דעה כו' ולכן הי' בא המבול מים שהוא מבחי' עולם התהו דין קשה דתהו (כי ב' אלפים הראשונים הי' מתהו. ובאלף הראשון הי' הנהגת חסד כמ"ש שהיו ניזונין בחסדו הגם שהיו מכעיסיו. ובאלף הב' הי' גבורה ודין) לטהר את הארץ והיינו להפריד יניקת החיצונים ממנה (ע"י כליון הרשעים והחוטאים שנאבדו לגמרי מהעולם). ועי"ז נעשה אח"כ הנייחא לארץ העליונה הנ"ל שנמשך בה היחוד עליון כו' מבחי' מי מנוחות כו'. אבל מקודם מחמת התגברות יניקת החיצונים לא הי' יכול להיות היחוד עליון כו' כנ"ל. ולכן נק' המבול מי נח שע"י שטיהרו את הארץ העליונה נמשך בה אח"כ הנייחא כנ"ל. אעפ"י שהמבול עצמו הי' דין קשה מאד אבל אח"כ נמשך הנייחא לארץ העליונה ע"ד באבוד רשעים רנה. ולכן נק' מי נח. ודוגמא לזה הו"ע ל"ט מלאכות. דהנה כתיב (שמות כ') ששת ימים תעבוד כו' וביום השביעי שבת כו'. אשר שבת הו"ע מנוחה גילוי ת"ע. וצ"ל תחלה ששת ימים תעבוד. מי שטרח בע"ש כו'. שהו"ע ל"ט מלאכו' בג' דברים מזון ולבוש ובית והכל הו"ע בירורים מנוגה וע"י העלאת מ"נ מהבירורים דל"ט מלאכות נמשך אח"כ השבת שהוא הנייחא. עוד דוגמא מענין ל"ט מלקות שהוא דין אך עי"ז נעשה אח"כ תיקון להחוטא. כמארז"ל ע"פ ונקלה אחיך כיון שנקלה ה"ה כאחיך כו'. וכמו"כ הו"ע היסורים שנותנים לאדם בשביל תיקון איזה חטא כמ"ש (בזח"ג קס"ח א') אעא דלא סליק כו' גופא דלא סליק בי' נהורא דנשמתא מבטשין לי'. חבירו דגופא ותוקפא דנפשא (זח"ב קס"ח א'). ועד"ז יובן גם ענין מ' יום דמבול שהוא דין קשה דתהו אך עי"ז נטהרה הארץ ונמשך אח"כ הנייחא כו' ולכן נק' מי נח כנ"ל. והנה שרש הל"ט מלאכות והל"ט מלקות הוא משרש א' עם ארבעים דמבול כי במלאכות אמרו ג"כ ארבעים חסר אחת וכן במלקות כתיב ארבעים יכנו. והיינו שהשרש הוא ג"כ מבחי' ארבעים כמו במבול. ורק שבמלאכות ובמלקות פיחתו א' אינו דין גמור כי מנוחת השבת באה ע"י מלאכה שעם שהוא דין. כמ"ש וישלחהו לעבוד את האדמה ולולי שחטא אדה"ר לא הי' זה. אבל אין זה דין גמור. שהמלאכות הוא ענין בירור והרי יש תיקון לגוף הדבר שמתברר ונכלל באלקות. וכן המלקות הם תיקון לגוף החוטא. ועד"ז היסורים כו' כנ"ל ובמבול הי' כל הארבעים בשלימות זו האחת שקול הרבה לכן הי' דין קשה ביותר שנאבדו לגמרי. ושרש הענין עפי"ק הוא כי הנה הל"ט מלאכות הוא מל"ט קללות שנתקללו אדם וחוה והנחש והארץ כמ"ש וקוץ ודרדר כו'. ואי' בזהר שזהו ממילוי ד' שמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן שעולה ל"ט שכולם היו בדין. וכן זהו ג"כ שרש הל"ט מלקות. ור"י ס"ל במלקות ארבעים שלימות הוא לוקה הוא כמ"ש ברמ"ז שלפעמים במילוי הו"ו שבשם ב"ן יש ג"כ א' וס"ל לר"י שהאל"ף ג"כ בדין על החוטא ולכן הוא לוקה ארבעים בשלימות. אך כ"ז הוא ד' שמות דתיקון. ובמבול הי' הדין ממילוי ד' שמות הנ"ל שבתהו והאל"ף הי' ג"כ בדין לכן הי' דין גמור. ויובן ע"ד שארז"ל (זח"ב כ"ז א') כשהקב"ה דוחה לישראל הוא דוחה בשמאל ומקרב בימין. ולכן אין הדחי' דין גמור כי שמאל היא יד כהה וכשדוחה לאוה"ע הוא דוחה בימין. שבימין הוא עיקר הכח והגבורה לכן הדחי' דין גמור. וכמ"ש לבקרים אצמית כל רשעי ארץ. ועפי"ז יובן שכשנמשך במבול הדין גם מהאל"ף שבשם ב"ן דתהו שאל"ף הוא פלא בחי' כתר שכולו ימין לכן הי' דין גמור ועצום מאד. ועכ"ז נק' מי נח כנ"ל. ומזה יובן גם עכשיו בעבודה איך שהמים רבים שהוא טרדות הפרנסה ומח"ז נק' מי נח שכשמקשר האדם דעתו ומחשבתו להיות מלובש בתיבות התפלה אזי גורמים המים רבים תגבורת האהבה בחילא יתיר מצד בירור ניצוצות דתהו שנפלו במים רבים הנ"ל. ולכן נק' מי נח שאח"כ נעשה מהם נייחא כו':

ג והנה כתיב (ישעי' נ"ד) אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ כי אעפ"י שהם בחי' מקוה וטהרה כנ"ל אך טהרה זו היא בבחי' דין קשה שהחוטאים נמוחו ונאבדו מן העולם לגמרי ואפי' בתחה"מ לא יעמדו הגופים (כ"א הנפשות נתקנו ע"י הצער שסבלו אז ובגלות מצרים כו') והיינו לפי שנמשכה מעולם התהו לכן לא בכל פעם צריך טהרה כזו. וע"כ נשבעתי מעבור מי נח עוד כו'. אבל ארבעים יום שמר"ח אלול ועד יוהכ"פ הם בחי' מקוה וטהרה של חסד שלחוטאים גופא יש תיקון שזדונות נעשו כזכיות והיינו לפי שטהרה זו נמשכה מהתיקון בחי' מקוה ישראל הוי' כו'. והיינו כי המ"ם יום דאלול הוא מבחי' מילוי ד' שמות הנ"ל וגם הם מ' בשלימות היינו כאשר האל"ף הוא ממתיק הדין שבהם ולכן באלול הוא זמן התיקון גם על חייבי כריתות ומיתות ב"ד ולא חייבי לאוין לבד כמו מלקות. וגם בזה יש מדרגות. שהרי ארז"ל (יומא פ"ו ע"א) עבר על כריתות ומיתות ב"ד תשובה ויוהכ"פ תולים ויסורין ממרקין והרי מבקשים ג"כ אבל לא ע"י יסורים וחלאים רעים. וכשמבקשים מסתמא יכול להיות זה. והיינו כי זה שיסורים ממרקין הוא כמ"ש ירמי' ב') תיסרך רעתך כו'. וע"י היסורים מתבטל הרע כמו העלוקה שמוצצת הדם ומתה. וזהו מבחי' מדה"ד דתיקון שיש בזה ג"כ התכללות חסד. ולכן מתתקן החוטא בעצמו. וגם ארז"ל (ערכין ט"ז) היכי דמי יסורין כו'. אבל ע"י מיתוק מדה"ד במדת החסד מצד מדת הת"ת שעושה התכללות חו"ג או מצד המשכת ר"ר שלמעלה מהשתלשלו' יכול להיות שלא ע"י יסורים כ"א כשיעשה האדם תוכחת מוסר בנפשו ע"י שיבטש וישפיל ויכניע א"ע מפני כי רע ומר לו עזבו את הוי' ונוגע לו עד הנפש ממש עד שמואס בחייו שחייו אינם חיים כו' עי"ז נפטר מן היסורים שמלמעלה כו' וזהו"ע המ"ם יום דאלול. אך צ"ל למה מ"ם יום אלו דוקא ולא אחרים. ותחלה צ"ל מ"ש ויהי שם עם ה' כו' (דלכאורה תיבת שם מיותר דהול"ל ויהי עם ה'). הנה בגמ' (סוטה י"ג ב') יש דעה דמשה לא מת כתיב הכא וימת שם משה וכתיב התם ויהי שם עם ה' מה שם עומד ומשמש במרום אף כאן כו'. ולכאורה א"ז מובן האיך אפ"ל דמשה לא מת הכתיב וימת שם משה (ומה מועיל הגז"ש כו'). וצ"ל שהוא מפרש וימת באופן אחר ולא מיתה בגשמיות. והענין דהנה כתיב (במדבר י"ד) במדבר הזה יתמו ושם ימותו. ופי' בזהר (ח"ג קס"ב ב') יתמו שבאו לבחי' ומדרגת תמתי תמים תהי' עם הוי' אלקיך. וענין תמים היינו שתוכו כברו. פי' ברו הוא העבודה בחיצוניות לבד כמ"ש (חלים ע"ח) ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו כו' (אעפ"כ) והוא רחום יכפר עון כו' בפיהם ובלשונם הוא דיבור התורה והתפלה שבדיבור הוא אומר אחד ואהבת ומבקש ברוך אתה הוי'. ולבם לא נכון עמו שבלב אין זה בגילוי כלל ועכ"ז כיון שבחיצוניות יש לו ביטול כו' יש לזה מקום ושרש למעלה וכמו מאן דלא כרע במודים לא קם כו' (זח"ב ק' ע"א) אבל אם כרע קם אעפ"י שכריעה זו היא רק ביטול בחיצוניות כלי הגוף לבד. וזהו ולבם לא נכון עמו אעפ"כ והוא רחום יכפר עון. והיינו כיון שמ"מ בחיצוניות הוא בטל כו' ושרש בחי' זו דחיצוניות הוא מבחי' ק"כ צירופי אלקים שנק' למעלה בחי' חיצוניות שמהם הוא הנהגת העולמות וזהו"ע ברו. אבל תוכו הוא שיהי' והכן לבבם אליך וכמ"ש ונקדשתי בתוך בנ"י פי' ונקדשתי הוא בחי' קדוש ומובדל ואני הוי' ל"ש דכולא קמי' כל"ח יגע זה בתוך תוכיות ופנימיות נקודת הלב. דהנה הנביא קובל אני הוי' ל"ש ואתם בני יעקב לא כליתם (מלאכי ג') והיינו לפי שהתבוננות זו אין נוגע רק בחיצוניות. אבל כשיהי' ונקדשתי בתוך כו' יהי' כלוה"נ לגמרי ליכלל וליבטל באוא"ס ב"ה וזהו"ע תוכו כברו דכמו בברו דהיינו בדיבור אומר אחד כו' ברוך אתה הוי' כן יהי' זה בגילוי בתוך פנימיות לבבו כו' עד שיהי' כלוה"נ ממש מבחי' התבוננות זו דאני הוי' ל"ש וכשאומר ברוך אתה הוי' יבקש זאת מפנימיות עומק לבבו ממש. וזהו תמים תהי' עם הוי' אלקיך שעי"ז יהי' הוי' אלקיך ממש שהו"ע יחוד השמות דהוי' ואלקים שנק' ג"כ למעלה תוכו וברו. כי קוב"ה סתים וגליא שם אלקים הוא בחי' גליא דקוב"ה שמזה מקבלים העולמות חיותן. ועז"כ וראו מי ברא אלה. אחזה אלוה. ולכן נק' ברו. אבל תוכו דהיינו האור והחיות שבתוך צירופי אותיות דשם אלקים הוא בחי' שם הוי' והוא נק' סתים סוד הוי'. שא"ז מושג בנבראים איך הוי' אחד כו'. וענין יחוד הוי' אלקים היינו שתוכו שהוא שם הוי' סתים יהי' בבחי' גליא כמו ברו שם אלקים. ובאו לבחי' זו ע"י המדבר דוקא כמ"ש (שה"ש ח') מי זאת עולה מן המדבר שכל עליות של כנס"י הכל הוא ע"י המדבר שממה. והיינו ע"י שביררו את המדבר לאהפכא מחשוכא לנהורא. וכמו"כ כל ענין ירידת הנשמה בגוף ירידה צו"ע הוא ג"כ ע"י בירור הגוף ונה"ב בחי' מדבר שעי"ז דוקא יהי' העלי' בנה"א כו'. וזהו במדבר הזה יתמו כו'. ושם ימותו פי' בזהר שם כמה דחמיתון דעבדין בכל יומא וא"כ זהו"ע נפילת אפים שענינו שמוסר עצמו למיתה (זח"ג ס"פ במדבר) והיינו כי הביטול דנפילת אפים הוא עליון יותר כמ"ש אליך הוי' נפשי אשא שהו"ע ביטול והתכללות לגמרי בעצמות אוא"ס ב"ה (עד שנעשה אין ואפס מכל מהות הנפש. כי קיום מהות הנפש בעשר בחינותיה באיזה מציאות עכ"פ לא יתכן כ"א רק בהתכללותה בגופא דמלכא שהוא ע"ס דז"א דאצי'. אבל בעצמות אוא"ס שלמעלה מבחי' ע"ס דז"א כו' הרי שם יתבטל מהות הנפש לגמרי בבחי' אין ואפס וזהו הביטול דנפילת אפים ולכן נק' שמוסר עצמו למיתה כו' משא"כ בחי' יתמו שהוא בחי' תוכו כברו שיהי' כלוה"נ כנ"ל הוא רק לאשתאבא בגופא דמלכא אעפ"י שהוא בחי' יחו"ע ביטול במציאות כו' מ"מ יתכן שם קיום הנפש באיזה מציאות עשר בחינות כו'). וזהו ושם ימותו שע"י הביטול דנפילת אפים הוא העלי' וההתכללות בבחי' שם שהוא עלמדאתכ"ס. אבל ע"י יתמו בחי' תוכו כברו הנה עלי' והתכללות זו הוא רק בבחי' עלמדאת"ג וזהו במדבר הזה יתמו הזה דוקא (פי' עלמדאת"ג ועלמדאתכ"ס כאן הוא בינה וז"א כידוע בענין מי ברא אלה שבינה נק' מי עלמדאתכ"ס וז"א נק' אלה עלמדאת"ג). ועתה יובן ענין וימת שם משה לפי הדעה דמשה לא מת דקשה מהו וימת כו' אלא הענין כנ"ל בפי' ושם ימותו שהמיתה היא ביטול והתכללות הנפש לגמרי בעצמות אוא"ס שלמעלה מהשתל' עד שנעשה אין ואפס מכל מהות הנפש ולכן וימת שם. שם דוקא ובאמת ענין וימת שם דמשה הוא [למעלה גם מבחי' ושם ימותו. כי הרי משה השיג בחייו מ"ט שע"ב שהוא עלמדאתכ"ס. אלא ענין וימת שם היינו בבחי' שעה"נ דבינה כו'. משא"כ ענין ושם ימותו דכלל ישראל הוא רק בבחי' מ"ט שע"ב כו': ד ועתה יובן ענין ויהי שם עם ה' כו' שהוא ג"כ ע"ד ושם ימותו כנ"ל. דהנה כתיב (במדבר י"ט) זאת התורה אדם כי ימות באהל וארז"ל (ברכות ס"ג ב') אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה פי' ממית הוא כמארז"ל (באבות בברייתא דש"ח) פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחי' שהעיקר הוא שיצטער דהיינו שיבטל כל רצונותיו הגשמיים ויהי' לו רק רצון א' לקשור נפשו בתורה כו'. וזהו"ע ממית עצמו עליה שהוא ביטול כל הרצונות לגמרי. כי חי הוא בעל תנועה שמתנענע ממקום למקום. וכמו"כ ברוחניות הנה ע"י הרצון לאיזו דבר נעשה מרוצת הנפש שנמשך ומתפשט ומתפזר ניצוץ מהנפש למקום הרצון והתאוה ההיא כו'. וברבות רצונות נעשה פיזור הנפש במקומות רבים וכמ"ש (דברים ל') אם יהי' נדחך בקצה השמים כו'. ולכן מצד התפשטות רבוי רצונות זרות נק' חי ובעל תנועה בגשמיות ממקום למקום. אבל ביטול כל הרצונות זרות נק' ממית עצמו שאינו בעל תנועה להתנענע ממקום למקום בגשמיות כו' (וכן גם ביטול כל הרצונות הרוחניים אפי' בחי' נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות הוי' כו'. כ"א רק רצון א' ליכלל ביחודו ית' האמיתי כו'). והנה משה כשהי' צריך לקבל את התורה במ"ם יום אלו) לכן כתיב ויהי שם עם ה' שם דוקא ושם ימותו כי אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה כו' שהוא ביטול כל הרצונות לגמרי כי קיום נמשך דוקא מאוא"ס עצמו שלמעלה מהחכ' ע"ד כמשנ"א לי אינו זז כו' ולכן כדי להיות התורה מתקיימת צריכים להמשיך התורה דמחכ"נ מאוא"ס ב"ה שלמעלה מהחכ'. ולהמשיך מעצמות אוא"ס ב"ה הוא ע"י מס"נ דוקא. ולמעלה ע"י תורה הוא המשכת מוחין דזו"נ אך כדי שיתקיימו המוחין בתמידיות שלא יהי' שינה ועיבור זהו"ע תורה מתקיימת. וצריך להיות מעצמות אוא"ס ב"ה דוקא והנה משה הי' צריך להמשיך שיהי' התורה מתקיימת כי לוחות הראשונות לא נתקיימו וע"כ הי' צריך להמשיך לוחות האחרונות שיהי' תורה מתקיימת לכן הוצרך להיות בחי' מי שממית כו'. ולכן לחם לא אכל ומים לא שתה אעפ"י שאכילתו הי' גבוה מאד נעלה מ"מ כשהי' צריך לקבל את התורה הוצרך להיות בו בחי' מי שממית עצמו עליה דוקא (עי' ביאור דמי יתנך פ"ו ביאור ענין מי שממית עצמו שהוא בחי' מס"נ לגמרי כנ"ל שע"י בחי' זו דוקא אפשר להמשיך התורה ולכן ויהי שם דוקא בחי' ושם ימותו ע"ש ויובן יותר). ה וענין ויהי שם עם הוי'. פי' בבחיי ע"ד כי עם הוי' החסד. וכתיב ונהורא עמי' שרא. וכיון שהי' משה עם ה' קבל ב' הבחי' כי עם הוי' החסד ונהורא עמי' שרא. ופי' כי עם הוי' החסד מהו החסד דוקא. הלא יש ז' מדות לך הוי' הגדולה והגבורה והענין כי הנה בהשתלשלות יש חסד ודין אבל למעלה מהשתלשלות הוא רק חסד בלא שום דין כלל. לית שמאלא בהאי עתיקא. וכמ"ש (שמות ט"ז) ימינך הוי' נאדרי בכח ימינך הוי' תרעץ אויב שהכל ימין כו'. וזהו כי עם הוי' החסד כי שם הוי' הוא בבחי' סדר השתלשלות ויש שם שני בחי' חסד ודין. דכתיב וארבע הידות יהי' לכם. והחמישית לפרעה. ארבע הידות הם ד' אותיות הוי' ב' פעמים ימין ושמאל חו"ב חו"ג כו'. והחמישית לפרעה הוא בחי' לית שמאלא בהאי עתיקא (ופי' לפרעה קאי על בינה והו"ע התגלות עתיק בבינה). וזהו כי עם הוי' החסד שהוא החסד שלמעלה מהשתלשלות בחי' ורב חסד שאין שם דין כלל. שבפנימי' שם הוי' מלובש בחי' ורב חסד שלמעלה מהשתלשלות. והענין כי למעלה מסדר ההשתלשלות החסד הוא רק מצד הגדולה כמ"ש ארך אפים וגדל חסד. והיינו מחמת כי ולגדולתו אין חקר שכל השתלשלות העולמות אין תופסים מקום כלל וכטפה באוקיינוס ויותר מכן כו' לכן אפי' מי שהוא יש ודבר נפרד ואינו בטל יוכל לקבל ג"כ השפעה מבחי' ורב חסד. והיינו מפני עוצם רוממות גדולתו ית' אין מעשה התחתונים תופסים מקום כלל שיומשך הדין על מי שאינו בטל. והיינו רק השפעה חיצוניות מבחי' ורב חסד אבל השפעה פנימי' מבחי' ורב חסד הוא נמשך דוקא בבחי' חסד דמ"ה כו' דהיינו במקום שיש ביטול וכמשי"ת (ובס' השתלשלות נמשך הדין על מי שאינו בטל ומקבל עליו עומ"ש כדבעי כי שם תופסים מקום מעשה התחתונים) ולכן כי עם הוי' החסד בלא שום דין כלל אך זהו רק למעלה. אבל למטה הנה החסד הוא מצד הביטול דוקא וכל מי שהוא בטל יותר יוכל להשפיע חסד יותר וכמו אברהם שאמר ואנכי עפר ואפר לכן הי' איש החסד גדול למאד משא"כ מי שהוא יש ודבר אין יכול להשפיע חסד כלל כמ"ש לעלוקה שתי בנות הב הב הכל לגרמי' כו'. והנה כשלמטה הוא החסד מצד הביטול עצום דוקא נמשך עי"ז החסד שלמעלה שמצד הגדולה והיינו השפטה פנימיות מבחי' גדל חסד. ואזי גם השפעה חיצוניות שמבחי' ורב חסד נמשך ג"כ בקדושה (ולכן מי אל כמוך בחי' ורב חסד לשארית נחלתו דוקא כנודע). וזהו ויהי שם עם הוי' שע"י הביטול העצום דבחי' ושם ימותו קבל בחי' כי עם הוי' החסד שהוא בחי' ורב חסד שלמעלה משם הוי' ששם הוא החסד מצד הגדולה דוקא כנ"ל. והיינו שהמשיך עצמיות ורב חסד כמו שמלובש בחכמה. ולכן צ"ל הביטול דבחי' שם דוקא. משא"כ המשכת ורב חסד בחסד דמ"ה דז"א הוא ע"י צדקה וחסד דמ"ה שלמטה כו'. אך להבין מה שייכות בחי' חסד עליון הזה לקבלת התורה במ"ם יום האלו כו' היינו כמ"ש (משלי ל"א) פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה. שכל ענין התומ"צ היינו שיהי' באתעדל"ת אתעדל"ע הנה זהו רק חסד פשוט שע"י אתעדל"ת במעשה המצות גשמיות יוכל להמשיך אתעדל"ע מרצוה"ע ב"ה. ולכן אי' בילקוט (תלים קי"ח) ע"פ הודו להוי' כי טוב כל"ח דקאי על מ"ת. ועוי"ל דקאי על המשכת החיות להחיות כל העולמות שהוא רק מצד אתעדל"ע לבד כי חפץ חסד הוא ואח"כ כתיב יאמר נא ישראל שממשיכים שפע הפנימי' ע"י תומ"צ באתעדל"ת אתעדל"ע כו' ואמר ע"ז ג"כ כל"ח והיינו כנ"ל. ולכן הי' צריך משה לקבל בחי' כי עם הוי' החסד:

ו וענין ונהורא עמי' שרא. הנה ארז"ל (ב"ר פי"ב סי' ה' ופ"ג סי' ז') אור ז' הימים הי' מביט בו מסוף העולם ועד סופו ראה שאין העולם כדאי לו הבדילו לו. פי' לעצמו. (וגם ארז"ל גנזו בתורה). וצ"ל מהו"ע אור ז' הימים שלמעלה מבחי' אור השמש שמאיר עתה. הנה כתיב (תלים פ"ד) כי שמש ומגן הוי' אלקים כמו שהשמש מאיר אורו ע"י המגן. כך השפעת שם הוי' בעולמות הוא ע"י שם אלקים דוקא. והנה כתיב (ישעי' ב') בית יעקב לכו ונלכה באור הוי' ופי' באד"ר (ק"ל ע"א) שהוא האור המאיר בשם הוי' כו' והיינו מבחי' אוא"ס ב"ה עצמותו ומהותו שלמעלה מבחי' שם הוי' דאצי'. וזהו"ע אור ז' הימים שלמעלה מבחי' שמש. כי השמש הוא בחי' שמש הוי' דאצי'. אבל אור ז' הימים הוא מעצמיות אוא"ס שלמעלה משם הוי'. ובז' ימי בראשית האיר אור זה ע"י שם הוי' בעולמות (מענין אור ז' הימים עי' בלק"ת פ' צו בד"ה והי' אור הלבנה ובהביאור ויובן). ואח"כ הבדילו לעצמו היינו שיאיר רק בשם הוי' עצמו וכמ"ש באור הוי' אבל לא יאיר ויתגלה ע"י שם הוי' בהעולמות. כ"א בעולמות יאיר רק אור שם הוי' ע"י שם אלקים אפי' כשנעשה יחוד הוי' אלקים הוא רק גילוי אור שם הוי' לבד. וזהו ונהורא עמי' שרא. פי' נהורא קדמאה מעצמות אוא"ס רק עמי' שרא ואינו מאיר בהעולמות. ולכן כשהי' משה עם הוי' כו' קבל ג"כ בחי' ונהורא עמי' שרא. ושייכות בחי' זו לתורה כי אור ז' הימים גנזו בתורה כו' והמשיך משה שיאיר ויתגלה אור ז' הימים ע"י שם הוי' באדם ע"י עסק התורה. (ענין החסד והאור שהוא רק עם הוי' ומשה המשיך שיאירו ויתגלו ע"י שם הוי' כו'. הנה החסד הוא בחי' ורב חסד דא"א שמלובש בחכמה כנודע. וזהו רק מדות דא"א. והאור הוא מבחי' ג"ר דא"א מו"ס (כמו באצי' החכ' נק' חיוהי ואור כו') שהו"ע אבא יונק ממזלא שהמזלות הם המשכות מבחי' ג"ר דא"א כו' א"נ שהשערות עצמן הם נק' יגמה"ר ורב חסד נוצר חסד. והאור שבפנימיות השערות שמבחי' גבו' דע"י שמאיר במו"ס זהו"ע נהורא קדמאה אור ז' הימים כו' וב' בחי' אלו זהו יודי"ן ווי"ן שבשערות ת"ד דא"א כו'. והנה ב' בחי' אלו מאירים רק בחכ"ע עצמה שהוא שם הוי' דע"ב במילוי יודי"ן וזהו כי עם הוי' החסד. ונהורא עמי' כו'. ומשה המשיך שיאירו ע"י החכמה בעולמות ע"י עסק התורה. והיינו ענין פותח את ידיך יודי"ך יודי"ן ווי"ן דת"ד וממילא עי"ז נפתחים הד' יודי"ן דע"ב שיומשכו ויופתחו בבחי' ה' עילאה אורך ורוחב דבינה להיות יחוד י"ה ע"ב ס"ג יחוד פנימי דאו"א. ומזה נמשך התגלות עתיקא בבינה. ולכן ע"י הביטול דבחי' ושם ימותו המשיך משה בחי' אלו שלמעלה מהשתלשלות והנה בכל שנה ושנה במ"ם יום אלו מאירים הארות אלו שהמשיך משה ע"י ויהי שם עם ה' ארבעים יום כו'. ולכן במ"ם יום אלו נפתחים הד' יודי"ן דע"ב שיאירו ע"י האור והחסד בה' עילאה ונעשה עי"ז התגלות ת"ע מאוא"ס ב"ה כמשי"ת לענין מקוה דהיינו הך (ובחי' כי עמך הסליחה י"ל זהו מבחי' אחרונה שבמאציל שלמעלה מבחי' האור דג"ר דא"א) ולכן הם כמו מקוה מ' סאה שמד' יודי"ן דע"ב שמטהרים את כל ישראל כו'): ז ועתה יובן ענין שארבעים יום אלו הם בחי' מקוה ישראל הוי'. והענין כי ענין המקוה מ' סאה הוא משם הוי' במילוי יודי"ן (שם ע"ב) שהמילוי (שהוא מה שהעליון כולל בעצמו כל העולמות שלמטה ממנו. עי' בדרוש המילויים) ג"כ יו"ד חכמה כח מ"ה וביטול כו'. והנה ענין המקוה היינו כי המים הם בחי' חכמה והמקוה עצמה שהיא הדפנות הם בחי' בינה נקודה בהיכלא. ובבינה הוא התגלות עתיק. ויובן עד"מ שראשית הגילוי מכח המשכיל הוא רק נקודה בעלמא. וזהו בחי' מוח חכמה ואח"כ נמשך ומתפשט נקודה זו במוח בינה בהשגה והבנה לאורך ורוחב כו' ואז דוקא מתגלה התענוג. משא"כ בנקודת החכמה נעלם עדיין הענג. וכמו"כ יובן למעלה איך כי התגלות עתיק הוא דוקא בבינה ולא בחכמה. ולכן במקוה מים שהוא גילוי והתפשטות החכמה בבינה יש התגלות התענוג מעצמות אוא"ס ב"ה אך להבין מה שייך ענין התגלות הת"ע שבמקוה לשיוכל עי"ז ליטהר הטמא כו'. ויובן זה עפ"י הקדמה מ"ש בזהר פ' אמור (דק"ה ע"ב) בענין תענית חלום שמהני בשבת יותר דקשה והלא שבת אסור להתענות ואיך מהני אז התענית יותר. והתירוץ הוא כמו עד"מ המלך בעת שמחתו כשמביאים לפניו אסור בבית האסורים או עני מדוכא ביסורים אינו יכול לראות צערם כלל ומצוה להסירם מהצער לגמרי וזהו דוקא בשעת שמחתו משא"כ שלא בשעת שמחתו הרי מלך במשפט יעמיד ארץ ומצוה לאסור החייב בבית האסורים. וכן עד"ז יובן למעלה לפי ששבת הוא בחי' מנוחה לחיי העולמים התגלות הת"ע בכל העולמות ולכן אזי דוקא כשמתענה ומצטער אין יכולים למעלה לראות צערו כלל ומוחלין לו וקורעין לו גז"ד. ולכן מהני התענית חלום בשבת יותר. ועד"ז יובן ג"כ ענין המקוה שמטהר הטמאים היינו מי שרוצה ליטהר מטומאתו שרוצה ליפרד מהרע ורע ומר עזבו את הוי' שנגע עד הנפש ממש אזי נמשך עליו הטהרה מחמת גילוי הת"ע מאוא"ס ב"ה שבמקוה כנ"ל. כי אין יכולים לראות צערו כלל ומטהרים אותו מלמעלה. ועפי"ז יובן ג"כ ענין ארבעים יום שמר"ח אלול עד יוהכ"פ שהם כמו בחי' מקוה מ' סאה שאז נטהרים כל ישראל מחטאים ועונות והיינו כמ"ש אני לדודי ודודי לי ר"ת אלול וס"ת ד' יודי"ן שהו"ע מ' סאה שיעור מקוה כי אז הוא פתיחת היודי"ן שמאירים ד' יודין דשם הוי' דע"ב כו'. אשר היודי"ן הם המשכה מעולם התענוג (היינו מעצמות אוא"ס ב"ה מקור התענוגים כמ"ש בכל הדרושים שבאלול מאירים יגמה"ר ונק' י"ג נהרי דאפרסמונא דכיא שנמשכים מבארא עמיקא דכולא אוא"ס סדכ"ס רעדכ"ר וע"ז נאמר פותח את ידיך שנפתחים היודי"ן שהוא מקור הנובע שאינו מושג רעדכ"ר מקור התענוגים כמ"ש בד"ה יחיינו מיומים. והגם כי שם קאי על עשי"ת אך זה שייך ג"כ בחדש אלול לפמשנ"ת בהדרושים דאני לדודי ובד"ה כי תהיינה לאיש. רק שיש הפרש כמ"ש בד"ה ושמתי כדכד ובביאור ע"פ אני לדודי הראשון שלא נדפס) ולכן מ' יום אלו הם בחי' מקוה שאזי מטהרים מלמעלה את כל ישראל מחטאים ועונות מחמת התגלות הת"ע ע"י פתיחת היודי"ן. וזהו החילוק בין מ' יום אלו למ"ם יום דמבול שהי' ג"כ בחי' מקוה וטהרה אך של דין שלהחוטאים לא הי' שום תיקון כלל והיינו שנמשכה מעולם התהו. אבל מ' יום דאלול כו' יש להרע גופא תיקון ע"י תשובה שזדונות נעשו כזכיות והיינו לפי שנמשך טהרה זו מעולם התיקון ד' יודי"ן דע"ב. וזהו מקוה ישראל הוי'. (ומ"מ אלו מ' יום הם ימי חול אעפ"י שיו"ט הוא רק מקרא קדש מוחין דאימא ואעפ"כ הוא יו"ט וכאן ההארה מלמעלה מבחי' קד ולמה הם ימי חול. הענין הוא לפי שאין הגילוי למטה כ"א שמאירים למעלה בשביל ענין זה לבד שיוכל להיות סליחת העונות). והנה במקוה יש עוד פי' לשון קוה קויתי אל הוי'. קוה אל הוי' כו'. והיינו ענין קווי ותשוקה שיהי' רוצה באמת ליפרד מהרע לגמרי ורק ליכלל וליבטל בא"ס ב"ה אזי דוקא נמשך עליו בחי' מקוה ישראל הוי' לטהרו כו' כנ"ל. וזהו אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים. מי הוא בינה ולפני מי הוא חכ'. ואשריכם הוא התגלות התענוג. ועי"ז אתם מטהרים. ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים. שמים הוא אש ומים מדות עליונות. ואביכם שבשמים הוא חו"ב שבמדות. שלמטה נמשך הטהרה על ידם. וזהו ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים כו':

תוכן העניינים

מגן אבות חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה