אור ברסלב
מגן אבות חלק ב מגן אבות על ספר תהלים

מגן אבות חלק ב· רבי שלמה זלמן שניאורסון

מגן אבות על ספר תהלים

מגן אבות על ספר הושע

חגור חרבך על ידך גבור הודך והדרך איתא בתנחומא (פ' לך ע"פ ויהי אברם) ירך זו המילה. וכמ"ש (בראשית כ"ד ב') שים נא ידך תחת ירכי. וחגור חרבך על ירך כו' זהו כריתות הערלה. ועי"ז הודך בעוה"ז והדרך בעוה"ב. הנה כתיב (שם ג' ז') ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות וגו'. דהנה רשב"י סובר עה"ד תאנה היתה ואי' במד"ר (בראשית פי"ט סי' י"א) ר' יצחק אמר קלקלת עובדך סב חוט וחייט. וזהו ויתפרו עלה תאנה ובזהר (ח"א כ"ח ב') איתא עוד ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות זהו ציצית ויעש ה' כו' כתנות עור זהו תפילין רצועות של עור. וצ"ל איך מרומז בויתפרו עלה תאנה ענין ציצית. והנה בין לפי' הזהר ובין לפי' המד"ר מבואר איך שפסוק דויתפרו עלה תאנה הוא תיקון דחטא עה"ד. ולהבין זה כתיב (משלי כ"ז י"ח) נוצר תאנה יאכל פרי'. וארז"ל ברבות נשא פי"ב סי' י"א) נוצר תאנה קאי על התורה מה תאנה לקיטתה מעט מעט שכל הפירות כמו גפן וזית לקיטתן כאחד משא"כ תאנים. ולכן תאנים פטור מפאה כמ"ש במשנה (פאה פ"א) כלל אמרו בפאה כל שהוא אוכל כו' ולקיטתן כאחד. וכמו"כ דברי תורה נקבצים ג"כ מעט מעט ביום א' הלכה א' וביום ב' שני הלכות עד שבא לידע כל התורה. וא"כ התורה נק' תאנה. וצ"ל הלא עה"ד תאנה היתה. הנה כתיב (קהלת א' ג') מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש. ואיתא בזהר (ח"ג קפ"ב א') חובה קדמאה דעלמא כו'. שכל עמלו הוא רק תחת השמש. ופי' תחת השמש זהו רק בחי' לבנה. ולא בחי' שמש כו'. והענין דכתיב (דברים ד' ל"ט) וידעת כו' כי הוי' הוא האלקים. וכתיב (חלים פ"ד י"ב) כי שמש ומגן הוי' אלקים כי שם אלקים הוא מסתיר שיתהווה יש ודבר נפרד עד שיתהווה גשמיות העוה"ז שהוא חשך גמור שנראה רק טבע עולם כמנהגו נוהג. והנה בעולמות עליונים ההסתר מועט ובעולמות תחתונים ההסתר יותר עד שלמטה הסתר גמור. והיינו לפי שיש ק"כ צירופי אלקים והם משתלשלים מראש הבריאה עד סוף עולם העשי' וכולם הם העלם אחר העלם. וא"כ צירוף היותר תחתון הוא מסתיר ביותר. ולכן עולמות העליונים שמקבלים מצירופים עליונים דשם אלקים אין שם ההסתר כ"כ. ובעוה"ז התחתון שנמשך החיות משם הוי' ע"י צירופים האחרונים דשם אלקים לכן מעלימים ומסתירים לגמרי כו'. ושם הוי' הוא גילוי אוא"ס ב"ה יחודו האמיתי איך שהכל בטל במציאות לגמרי דקמי' כל"ח ולכן נק' שמש דהיינו כביטול זיו השמש בשמש. וצריך לידע כי הוי' הוא האלקים דכולא חד. כי אעפ"י ששם אלקים מסתיר מ"מ החיות הוא משם הוי' דוקא. וא"כ הרי כל"ח כו'. וע"ז השיב הקב"ה למשה על טענת אד' למה הרעות כו' (שמות ה' כ"ב) וידבר אלקים כו' אני הוי' (שם ו' ב'). וכתיב (ישעי' מ"ד ו') אני ראשון כו' ומבלעדי אין אלקים. שהשם אלקים אינו נפרד ח"ו משם הוי' וכמ"ש (תלים י"ח ל"ב) כי מי אלוה ר"ל צמצום. מבלעדי הוי'. ואפי' הצמצום היותר אחרון כמו בשאול תחתית עמקי הקליפות ג"כ א"ז צמצום כלל וכמ"ש (שם קל"ט) ואציעה שאול הנך גם חשך לא יחשיך ממך. וזהו כל עיקר העבודה להמשיך יחוד הוי' ואלקים בהתגלות בעולמות והיינו בחי' כי שמש ומגן הוי' אלקים כמו המגן הוא כלי שעל ידו יכולים לסבול אור השמש. משא"כ בלתי מגן אין יכולים לסובלו. וכמו לע"ל שהקב"ה מוציא חמה מנרתקה רשעים נידונין בה כו' (נדרים ח') כמו"כ השם אלקים הוא בחי' מגן וכלי שיהי' על ידו התגלות שם הוי' בעולמות וכמ"ש (תלים מ"ח ב') גדול הוי' כו' בעיר אלקינו דוקא. ובזהר נק' זה יחוד שמשא וסיהרא. ע"י ברית המקשר ומחבר. וזהו חובא דאדם קדמאה בחטא עה"ד מה שעמלו תחת השמש. שהפריד השם אלקים מבחי' שמש הוי'. ההפך מבחי' כי שמש ומגן כנ"ל. כ"א תחת השמש דוקא. וזהו"ע עה"ד טו"ר. דהנה עה"ד הוא גבוה מאד שהרי הי' ג"כ בתוך הגן. והיינו כי בחי' מל' נק' עה"ד טו"ר לפי שמתלבשת בשר העולם מט"ט ואזי נשפע ממנה השפע לסט' דטוב וגם לסט' דרע. ולא שהיא עצמה טו"ר ח"ו. והיינו לפי שיש ק"כ צירופי אלקים. ומבחי' צירופים האחרונים נמשך יניקה לבחי' אלהים אחרים ולכן בכל השמות לא נאמר אחרים כ"א בשם אלקים שיש גם אלהים אחרים. וע"ז כתיב (משלי ה' ה') רגליה יורדות מות. וזהו עה"ד תאנה היתה. ולכן גם תורה שבעל פה נק' תאנה כנ"ל בפי' נוצר תאנה. כי תורה שבעל פה נק' בזהר אילנא דטו"ר. שהתורה שבכתב נק' ע"ח שנמשכת מת"ת. ותושבע"פ מבחי' מל'. מל' פה תושבע"פ קרינן לה. ובחי' מל' היא עה"ד טו"ר. והיינו שתושבע"פ מתלבשת לברר את עה"ד טו"ר ע"כ נק' ג"כ בשם עה"ד טו"ר ע"ש הלבוש שמלובשת כו'. וכמ"ש בבחיי שכל דבר הדבוק באיזו דבר נקרא על שמו כו'. ובאמת תושבע"פ מקבלת רק מתושב"כ בחי' ע"ח וכמ"ש בגמ' מנה"מ דאמר קרא כו'. והנה חטא עה"ד הי' במה שהפריד את עה"ד מעה"ח. שאם הי' מחבר את עה"ד והי' נכלל בע"ח אזי לא הי' עה"ד טו"ר כלל. כי מה שנק' עה"ד טו"ר שיונק ממנה גם הרע כנ"ל הוא דוקא לאחר שנפרד מע"ח כו' (וכמ"ש במ"א פי' על מ"ש בכהאריז"ל שהחטא באכילת עה"ד מה שאכלו בע"ש ולא המתין עד השבת שאז הי' מותר לאכלו. ועוד איתא בכהאריז"ל שהחטא הי' מה שלא אכל תחלה מעה"ח שאזי הי' מותר לאכול אח"כ מעה"ד ג"כ. ולכאורה תמוה היכן נזכר רמז ע"ז בתורה שהרי מבואר בתורה סתם ומעה"ד טו"ר לא תאכל ולא נזכר כלל היתר לעולם. אך הענין לפי שבשבת מתאחד עה"ד עם עה"ח ונכלל בע"ח ממש ולא נק' בשם עה"ד טו"ר כלל. וא"כ הי' מותר לאכלו בשבת כי בתורה נאסר רק עה"ד טו"ר. וגם כשהי' אוכל תחלה מע"ח הי' מחבר עה"ד עם ע"ח אפי' בחול. משא"כ כשאכל תחלה מעה"ד שהתחיל מבחי' זו קיצץ בנטיעות והפריד עה"ד מע"ח). וא"כ חטא אדה"ר בעה"ד היינו לפי שהי' מפריד את עה"ד בחי' מל' שם אלקים משם הוי' ולכן נק' תחת השמש. ובזה יובן מארז"ל (סנהדרין ל"ח ב') אדה"ר מושך בערלתו הי'. דלכאורה תמוה. והענין כי ערלת לבבכם השרש לזה הוא מההסתר דשם אלקים כשאינו מתייחד עם שם הוי'. וכיון שאדה"ר הפריד את שם אלקים משם הוי'. א"כ מזה נעשה למטה ערלת לבבכם כיסוי והסתר כו' להיות נמשך רק אחר תאוות גשמיות כו':

ב והנה לכן אחר חטא עה"ד כתיב ויתפרו עלה תאנה. ואיתא במד"ר קלקלת עובדך סב חוט וחייט. פי' שהחטא הי' במה שהפריד את התאנה בחי' עה"ד טו"ר מבחי' עה"ח. וע"כ כשעשה תשובה ובא לתקן את החטא כתיב ויתפרו עלה תאנה שהי' תופר את התאנה לחברה עם עה"ח. וכמ"ש פתחי לי אחותי (שה"ש ה' ב') וארז"ל (במד"ר שם פ"ה סי' ג') פתחי לי פתח קטן של תשובה כחודה של מחט ואני אפתח כו'. וא"כ פתח של תשובה נק' חודו של מחט שבו נמשך החוט לתפור כו' ולכן כשעשה אדה"ר תשובה על חטא עה"ד כתיב ויתפרו כו' וארז"ל סב חוט וחייט. והנה התפירה הוא ע"י יוסף כמ"ש בראשית מ"ט כ"ב) בן פורת יוסף. פורת אותיות תופר. כי יוסף הוא בחי' וצדיק יסו"ע ע"כ הוא תופר ומחבר שני דברים הרחוקים ומובדלים זמ"ז שיהיו לאחדים כו'. וזהו שארז"ל במד"ר (קהלת פ"ג סי' יו"ד) ע"פ ועת לתפור (קהלת ג' ז') שזהו מ"ש ביחזקאל (ל"ז ט"ז) קח לך עץ אחד וכתוב עליו ליהודה כו' ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף עץ אפרים כו' וקרב אותם אחד אל אחד כו' והיו לאחדים בידיך ולא יחצו עוד לשתי ממלכות והיינו כי יהודה הוא מלמטלמ"ע בחי' יחו"ת יש ובטל. ולכן נק' הודאה כי הודאה היינו שאינו משיג עדיין כו'. ויוסף הוא מלמעלמ"ט בחי' יחו"ע שלמעלה היש ולמטה אין וזהו וקרב אותם אחד אל אחד כו' כמ"ש בזהר (תרומה קל"ה א') למהוי אחד באחד. כשם שאין בלבך אלא אחד. יחו"ע. כך אין בלבנו אלא אחד. בחי' יחו"ת. ולכן וקרב אותם אחד אל אחד. שיתחברו ויתאחדו הב' עצים דיוסף ויהודה וע"ז כתיב עת לתפור. וזהו ג"כ ענין ויתפרו עלה תאנה תפירת עה"ד לעה"ח לאחר שהפרידו אדה"ר בחטאו כו' והנה התפירה ע"י החוט. והחוט הוא בחי' הקל קול יעקב. קול התורה כמארז"ל (חגיגה י"ב ב') כל העוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום. וקלא קדמאה חסר וי"ו הוא בחי' קול התפלה מלמטלמ"ע שהוא ג"כ בחי' חוט כי ח"י ברכאן כנגד ח"י חוליות שבחוט השדרה (ברכות כ"ח ב' תנחומא ר"פ וירא. מד"ר ויקרא פ"א סי' ה'). והענין כמ"ש (שה"ש א' יו"ד) צוארך בחרוזים פי' חרוזים הם אבנים טובות חלולים ומנוקבים שנכנס בהם חוט המחברם. היינו בחי' אותיות התפלה בבחי' ביטול ולבי חלל בקרבי. וארז"ל (חגיגה י"ג ב') מט"ט קושר כתרים לקונו מתפלותיהן של ישראל שע"י העלאת אותיות התפלה בבחי' ביטול ולבי חלל כו' אזי נעשה מהם כתרים לקונו פי' שנמשך ומתגלה על ידם רצוה"ע שהוא בחי' עטרה וכתר. כידוע שענין התפלה הוא יהי רצון כו' ובחי' רצוה"ע שנמשך על ידם זהו כמשל החוט שנכנס בחלל ונקב האבנים טובות ומחברם. וכמו"כ בחי' רצוה"ע מחבר פירוד האותיות שנפלו בשבה"כ דתהו שהו"ע שנתפרדו ונתפזרו האותיות כמ"ש בד"ה אל ברוך גדול דעה ובחי' רצוה"ע מחברם שיתאחדו ביחודו ית' (וחוט זה נק' חיבור מלמעלמ"ע. וע"י חוט של חסד דתורה חיבור מלמעלמ"ט). וקול הב' מלא וי"ו עסק התורה הוא המשכת בחי' חוט של חסד מלמעלמ"ט. ועי' בלקו"ת שה"ש ע"פ צוארך בחרוזים פ"ב. וע"י ב' בחי' חוט דתורה ותפלה עי"ז הוא בחי' ויתפרו עלה תאנה לחבר התאנה עה"ד בחי' מל' עם עה"ח ז"א שהו"ע התחברות יחו"ת ויחו"ע כו' (עד"ה כי אתה נרי ב' פי' בארוממך כו' וזהו ההפרש בין תורה לתפלה כי תפלה חיבור בחי' מל' לז"א מלמטלמ"ע. וע"י תורה נמשך החיבור והיחוד מלמעלמ"ט. ולכן ויתפרו ע"י חוט דתפלה ותורה. לפי שהפריד ע"כ צ"ל התיקון והחיבור בכפל מלמטלמ"ע ומלמעלמ"ט ועד"מ כשמקשרים חבל הנפסק מקום הקשר עב ביותר דהיינו בכפל ב' קשרים כו'). ופי' ויעשו להם חגורות וגם צ"ל איך מרומז בויתפרו עלה תאנה ענין ציצית. הענין כמ"ש (במדבר ט"ו ל"ח) הכנף פתיל תכלת. ופי' התרגום חוטא דתכלתא. ולכן ע"י חוטא דתכלתא עי"ז ויתפרו עלה תאנה. והענין צ"ל תחלה ענין חגור חרבך על ירך זו המילה כנ"ל. הנה בירך הוא כל התאוות ומיני יצה"ר והו"ע פגם הברית ופי' חגור חרבך על ירך ע"ד דע מה למעלה ממך היינו לידע ולהסתכל שיש למעלה חרב נוקמת נקם ברית (ויקרא כ"ו כ"ה) וכאלו חרב זה יהי' מונח על ירך כדי להכרית כל התאוות. וזהו"ע מילה הסרת הערלה. וזהו על ירך גבור. שעי"ז תהי' בבחי' גבור הכובש את יצרו. נמצא שע"י החרב באים לשמירת הברית שלא יפגום וגם מי שחטא בא לתשובה לתקן פגם הברית. וכמו"כ הו"ע חוט של תכלת כי תכלת אכיל ושצי (זח"ג קע"ה סע"א) והו"ע כורסייא דדינא שדנין בה דיני נפשות למעלה. וז"ש וראיתם אותו פי' החוט של תכלת עי"ז ולא תתורו אחרי לבבכם כו'. ולכן ויתפרו עלה תאנה שתפירת התאנה עה"ד לחברה עם עה"ח הוא ע"י יוסף בחי' ברית התופר ומחבר כנ"ל. ולכן זהו ע"י חוט של תכלת לפי שעי"ז הוא שמירת ותיקון הברית' כו'. כי אעפ"י שהתפירה ע"י חוט דתפלה ותורה. אך מ"מ צ"ל מי שתופר ע"י החוט. והתופר הוא בחי' יוסף צדיק יסוד סיומא דגופא אות ברית קדש. וע"כ מי שפגם בבחי' ברית א"א להיות במדרגת תופר ע"י החוט דתפלה ותורה. והנה אחר חטא עה"ד נכנס בהם תאוה ולכן כדי שיהי' ויתפרו כו' הוא ע"י ויעשו להם חגורות חגור חרבך כדי להיות נקי מפגם ברית ואזי יהי' בחי' תופר ומחבר:

וסוף הפסוק דחגור חרבך כו' הוא הודך והדרך. הוד בחי' משה וניתן ההוד למשה שנאמר (במדבר כ"ז כ') ונתת מהודך עליו וההדר ליהושע שנאמר (דברים ל"ג י"ז) בכור שורו הדר לו (ילקוט רמז תתקנ"ט בשם הספרי). ופני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה (ב"ב ע"ה א') (ואפ"ל שהו"ע יחוד שמשא וסיהרא ע"י הברית ולכן ע"י חגור חרבך על ירך עי"ז דוקא הודך כו'). גם כמ"ש (חלים ק"ד א') הוי' אלקי כו' הוד והדר לבשת. שהעולם נברא בלבושי' של הוד והדר שעל ידם התגלות אוא"ס. כי העולם נברא קודם חטא עה"ד בבחי' גבוה מאד שהרי הי' דירה בתחתונים וג"ע הי' למטה בעוה"ז הגשמי ורק שאחר חטא עה"ד ירדו העולמות ונתקלקלו. וזהו"ע קלקלת עובדך. אבל במשיח כשיתוקן חטא עה"ד בשלימות כתיב (שם כ"א ו'). הוד והדר תשוה עליו. וכמו"כ ע"י חגור חרבך כו' שהו"ע תיקון חטא עה"ד. עי"ז זוכה להלבושים של הקב"ה שלבש קודם חטא עה"ד. וזהו הודך והדרך:

מזמור שיר ליום השבת וגו'. פי' רש"י בתלים דקאי על אלף השביעי שנק' יום השבת לפי שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. וכ"ה באדר"נ (פ"א) העוה"ב (שהוא אלף הז') אין בו לא מו"מ ולא קנאה ותחרות כו'. אלא צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו שכינה ולכן נק' יום השבת. והנה בסנהדרין (צ"ז ע"א) ארז"ל שתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב ובמס' ר"ה (דל"א ע"א) פרש"י (מה שאלף הז' נק') וחד חרוב העוה"ז בטל ואין אדם. וה"ז סתירה למה שפירש"י בתלים ואדר"נ הנ"ל שאלף הז' הוא עוה"ב מנוחה והתענגות מאלקות שלכן נק' יום השבת. וכיון דפי' וחד חרוב הוא אין אדם. א"כ אי' ואיפוא הוא העוה"ב ומהרש"א בח"א תי' כי יש עוד גמ' (סנהדרין צ"ב ע"ב) אותן אלף שנים שיחדש בהן הקב"ה עולמו יהי' מים במים צדיקים מה הן עושין יעשה להם הקב"ה כנפים כנשרים ושטים ע"פ המים. ובזה יתורצו ויתקיימו שני הגמרות הנ"ל דכיון שיהי' מים במים. א"כ הו"ע וחד חרוב ומה שיהיו שטים ע"פ המים ע"ז אמרו שאלף הז' הוא עוה"ב ומנוחה לחיי העולמים. ולכאורה יפלא מהו העוה"ב בכך מה שיהיו שטים ע"פ המים. והנה ארז"ל (במד"ת רסי' צ"ב) כל עיסקא דשבתא כפול העומר כפול שני עומר לגלגלת קרבנו כפול שני כבשים. גם זכור ושמור. אף שירו כפול שנאמר מזמור שיר. וצ"ל מהו ענין כפול הנה מצינו שהחכמה היא בחי' אור כמ"ש (קהלת ב' י"ד) והכסיל בחשך הולך. דמשמע שחכמה בחי' אור כו'. ובאמת החכמה בחי' מים כמ"ש במשה (שמות ב' יו"ד) כי מן המים משיתהו. ומשה נמשך מח"ע כו'. והענין כי פנימיות ח"ע נק' אור. וחיצוניות ח"ע נק' מים. דהנה משה בקש הראני נא את כבודך (שם לג י"ח). שהוא התגלות ל"ב נ"ח עילאה והשיבו הקב"ה וראית את אחורי. רק חיצוניו' חכמה ובמשה כתי' כי מן המים משיתהו. הרי שחיצוניות חכמה נק' מים. ופנימיות חכמה נק' אור כו':

ב ולהבין החילוק שבין פנימיות חכמה שנק' אור לחיצוניות ח"ע שנק' מים. הנה יש אור מים רקיע. אור הוא מקור החכמה שהוא עדיין פשוט בתכלית כו'. ומה שנאצל גילוי בחי' ח"ע נק' מים. ובינה נק' רקיע. כמ"ש ההסבר בסידור ע"פ הללו אל בקדשו. והנה זהו ההפרש שבין חיצוניות חכמה לפנימיות חכמה שחיצוניות חכמה היינו כלי החכמה בחי' גילוי כו' זה נק' מים ופנימיות חכמה דהיינו האור דחכמה שהוא פשוט נק' אור. עכ"פ מבואר שעצם מהות הח"ע נק' מים. וז"ש ונהר יוצא מעדן כו' שכל הגילוי שבג"ע הוא רק מבחי' מים דחכמה אבל בחי' אור דחכמה עילאה זהו ענין עדן עצמו. עין לא ראתה. ויתגלה רק לע"ל כו'. והנה ארז"ל (מד"ר בראשית פ"ה סי' ב') עד שלא נברא העולם הי' מים במים. כי הנה יש שני בחי' חכמה. הא' חכמה עילאה והב' ח"ת. ח"ת היא מקור לעולמות הנבראים כמ"ש (תלים ק"ד) מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית וכן ל"ב אלקים שבמע"ב הוא ל"ב נתיבות ח"ת. ונק' חכמה שבדיבור מקור העשרה מאמרות וכמו שיש חכמה בעצם לה"ק. אשר חכמה זו היא רק כלי שיושג על ידה חכמת התורה כו'. והענין כי ח"ת נק' עלמא דאתגליא. והיא שרש ומקור שיתהווה עולמות דבי"ע בחי' יש ודבר ובע"ג. ונק' מים תחתונים. משא"כ ח"ע כח מ"ה וביטול לגמרי באור א"ס ב"ה שלמעלה מגדר עלמין. כמו עד שלא נבה"ע שהי' הוא ושמו בלבד. ונק' מים עליונים וזהו ענין פותח את יודי"ך. יו"ד דהוי' ויו"ד דאד' והנה עד שלא נבה"ע שהי' מים במים. היינו שמ"ת דח"ת הי' כלול במ"ע דח"ע. והנה ענין שח"ת הי' כלול בח"ע. יובן מענין אות יו"ד שהמילוי שלו ו"ד. הוי"ו הוא בחי' ששת ימים עשה ה' את השמים כו'. והד' הוא בחי' דיבור העליון. והנה המילוי כלול בהעלם בעצם היו"ד. והיינו שרש בחי' מדות ודיבור עליון כשכלול בעצמיות ח"ע. והנה המילוי הוא עיקר המכוון כמו חכם המדבר שעיקר הכוונה הוא מצפין תוך דיבורו כו'. כמו"כ המדות והדיבור הכלולים בחכמה הוא עיקר המכוון. לפי שהם שרש ומקור שיתהווה בי"ע יש ובע"ג. ומה שנאצלה בחי' ח"ע הוא רק כדי שיתגלה אח"כ זו"נ דאצילות מקור דבי"ע. וכמ"ש בת"א ד"ה כי אברהם לא ידענו ועד"ז יובן ג"כ ענין קודם שנבה"ע שהי' מים במים. שמים תחתונים בחי' ח"ת הי' כלול במ"ע בחי' ח"ע כו':

ג והנה כיון שהי' ח"ת כלול בח"ע. א"כ הי' הגילוי רק מבחי' ח"ע לבד אשר ח"ע כח מ"ה וביטול במציאות לגמרי א"כ הי' רק יחו"ע וביטול במציאות ע"ד עולם האצילות איך דקמיה כל"ח ולא הי' יכול להיות התהוות בי"ע כלל. עד שאמר אלקים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים. והיינו שיפרדו המים תחתונים מהמ"ע. ויתגלו למהות בפ"ע. דהיינו בבחי' שרש ומקור התהוות היש דבי"ע. וזהו ענין הרקיע וההבדל שבין מ"ע למ"ת. כדי שירדו המ"ת ויתפשטו להחיות עולמות הנבראים בבחי' יש ובע"ג כו'. ועז"א (ח"ז תיקון ה'. וע' במד"ר פ"ה סי' ג' ובע"י שם) מים תחתונים בוכים כו' והנה אין המכוון מהרקיע וההבדל שישאר כך. כ"א תכלית המכוון הוא שיעלו אח"כ המ"ת מלמטלמ"ע ויתחברו עם המ"ע והיו לאחדים ממש. וירידה זו צורך עליה היא כי אח"כ נק' מים חיים וכמ"ש (שיר ד' ט"ו) באר מ"ח כו'. והיינו כמו המים כשמתעלמים בעפר הארץ. ואח"כ כשבוקעים עפר הארץ ועולים דרך גידי הארץ מלמעלמ"ע ומתגלים ע"פ הארץ נק' אח"כ מים חיים. כמו"כ המים תחתונים כשיורדים ומתפשטים בבי"ע ואח"כ כשעולים מלמטלמ"ע ליכלל באצילות ופועלים בהנבראים דבי"ע ג"כ בחי' רצוא והעלאה מלמטלמ"ע לצאת מהיש ופירוד דבי"ע וליכלל בביטול במציאות דעולם האצילות הנה אזי נק' המ"ת בשם מ"ח דהיינו שבחי' הביטול והרצוא הוא בבחי' א"ס שאין מוגבל בכלי. שגם בבחי' המ"ת עצמם נעשה תוקף והתגברות הרצוא בחילא יתיר מכמו שהי' באצי'. וכמ"ש בביאור שע"פ במדבר בענין ומדברך נאוה:

והנה כשעולים המ"ת מלמטלמ"ע מבי"ע לאצילות. בבחי' באר מים חיים הנ"ל. אזי נמשכים ומתגלים המ"ע מלמעלמ"ט ומתחברים עם המ"ת ונעשה יחוד עליון. והנה כמו שהמ"ת כשעולים מלמטלמ"ע נק' מ"ח כנ"ל. כמו"כ המשכות מ"ע אח"כ להתייחד עם המ"ת נק' ג"כ מ"ח. וכמ"ש בענין פרה אדומה מים חיים אל כלי. כי מ"ע מצד עצמן הן מבחי' ח"ע אך מה שנק' מים חיים זהו כשנובעים מהכתר ומאוא"ס ב"ה. ונמצא שע"י הרקיע וההבדל נעשה העילוי במ"ת שיהי' בחי' באר מ"ח מלמטלמ"ע כנ"ל וגם במ"ע שיהיו בחי' מ"ח מלמעלמ"ט. שיומשך התגלות הכ"ע בח"ע. וזהו כל ענין התומ"צ שיתחברו הב' בחי' מים הנ"ל. ולכן התחילה התורה באל"ף דאנכי. כי א' הוא שני יודי"ן ו' באמצע שהו"ע קו המחבר הב' יודי"ן דהוי' ואד' שהו"ע מ"ע ומ"ת בחי' ח"ע וח"ת כו' וזהו שאמר ר"ע (חגיגה י"ד סע"ב) כשתגיעו לאבני שיש טהור אל תאמרו מים מים כי שיש ב"פ יש תרי"ג מצות דאורייתא וז' מצות דרבנן הנמשכים מתר"ך עמודי אור דכ"ע. וע"כ אל תאמרו מים מים שהם ב' בחי'. אלא שע"י המצות מתחברים ומתאחדים לגמרי ונעשה הכל בחי' א'. ועוי"ל אל תאמרו מים מים כי הם בחי' אור שלמעלה ממים כו' (כי שרש ב' בחי' מים בכתר. שם הם בחי' אור כו'). ושני הפי' עולים בקנה אחד. כי ע"י התחברות הב' בחי' מים הנ"ל מתגלה אח"כ בחי' אור שלמעלה מבחי' מים (והו"ע מים חיים הנ"ל המשכות החכמה מהכתר כו'):

ד והנה אותן אלף שנה שיחדש בהן הקב"ה את עולמו יהי' מים במים. והיינו שמ"ת יוחזרו להתבטל ולהתכלל לגמרי במ"ע כמו קודם שנבה"ע כו'. ואזי יהי' וחד חרוב. היינו שעולמות בי"ע (שהם יש ובע"ג) יחרבו ויתבטלו לגמרי. שבחי' ומדרגה זו לא יהי' כלל לע"ל. כי התהוות בי"ע וקיומם וחיותם בבחי' יש ודבר הוא רק מבחי' מ"ת וח"ת שנק' עלמא דאתגלי' והיא שרש בחי' חיי החיים לכל הנבראים דבי"ע כמ"ש בד"ה כי אברהם הנ"ל. אבל כשיוחזרו המ"ת להתכלל לגמרי במ"ע ויהי' הגילוי רק מבחי' מים עליוני' וח"ע. אזי יהי' רק יחו"ע וביטול במציאות איך קמיה כו' אבל עולמות דבי"ע שבבחי' יש כו' יחרבו ויתבטלו לגמרי ועל עולמות אלו אמרו וחד חרוב. וזהו כוונת רש"י ז"ל ג"כ שפי' העוה"ז בטל ואין אדם. עוה"ז בי"ע כידוע ענין ביו"ד נברא עוה"ב אצילות. ובה' נברא עוה"ז בי"ע. ואין אדם ע"ד שהוא עתה במהות יש. כ"א יהי' רק בחי' אצילו' שהוא ביטול במציאות לגמרי:

וצדיקים מה עושין יעשה להם הקב"ה כנפים כנשרים ושטים ע"פ המים. והיינו שהצדיקים יתעלו שיוכלו לקבל הגילוי דבחי' מים עליונים גם פי' ושטים ע"פ המים. היינו בבחי' אור שלמעלה מבחי' מים כו'. אך כדי להיות עלייה זו צ"ל כנפים כנשרים. שנעשים ע"י המצות דוקא. כי במ"ת כתי' (שמות י"ט ד') ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי. דהנה כתי' (משלי ל' י"ט) דרך הנשר בשמים. נשר מבחי' קו האמצעי מבריח מן הקצה כו' וע"כ עלייתו בשמים שהוא בחי' מקיף עליון שלמעלה מהשתלשלות (כמ"ש בפי' השמים כסאי) וזהו ואשא אתכם על כנפי נשרים ועי"ז ואביא אתכם אלי. לבחי' מהוע"צ ית' ממש שהו"ע הדיבור אנכי כו' והנה תרי"ג מצות דאורייתא וז' דרבנן נמשכים מבחי' תר"ך עמודי אור דכ"ע. וע"כ נק' כנפים כנשרים שעל ידם יוכלו הצדיקים להיות שטים על פני המים כו'. ועתה יובן מה שאלף הז' נק' וחד חרוב. וגם נק' יום השבת תכלית העולם הבא כנ"ל. והיינו כיון שיהי' מים במים ע"כ יתבטלו עולמות דבי"ע לגמרי וע"כ נק' וחד חרוב כו'. ומה שהצדיקים יהיו שטים ע"פ המים זהו תכלית העולם הבא לקבל הגילוי מבחי' חכמה עילאה דאצילות. וגם בבחי' אור שלמעלה ממים שהוא ענין אז תתענג על הוי' למעלה מהיו"ד דשם הוי' כו':

ה ועתה צ"ל ענין מזמור שיר ליום השבת צ"ל תחלה פי' הפסוק על יום השבת דעכשיו. גם מארז"ל כל עיסקא דשבתא כפול. הנה ארז"ל (שבת קי"ח ע"ב) אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלין. והענין כי התפלה נק' סולם מוצב כו'. ובסולם יש ד' שליבות והו"ע ד' תיקוני שכינתא שבתפלה כנגד ד' עולמות אבי"ע כידוע והו"ע נר"ן ונשמה לנשמה והכל בדרך העלאה מלמטלמ"ע. והנה עליות התפלות של ימי החול הוא בשבת. והיינו במעלי שבתא שאז הוא זמן עליית הנבראים ליכלל באלקות ממש דהיינו בעולם האצילות (הכוונה במל' דאצי' כמו שהיא באצילו'). ואח"כ ביום השבת נמשך התגלות אור א"ס ב"ה מלמעלמ"ט ונעשה יחוד ממש כו'. וזהו כהלכתן ב' מיני הילוך כו'. ולכן ארז"ל כל עיסקא דשבתא כפול. פי' דהיינו התחברות העלאת מ"ן דנבראים עם אלקות ממש זה נק' כפול כו'. שהו"ע יחוד המ"ן ומ"ד כו'. וזהו שמור וזכור. שמור לנוק' הוא כללות העלאת מ"ן דבי"ע. וזכור לדכורא הוא המשכות גילוי אור א"ס ב"ה מלמעלמ"ט להתייחד עם בחי' שמור לנוק'. וזהו זכור ושמור בדיבור א' נאמרו. ולכן גם הלחם הוא כפול. השני לחמים הוא התחברות לחם מן השמים. בחי' ברכה חו"ע עם לחם מן הארץ. נודה לך בחי' יחו"ת. וכמ"ש בת"א ד"ה להבין ענין לחם משנה:

גם השיר כפול מזמור שיר ליום השבת והענין דיש חילוק בין זמרה לשיר כי ארז"ל (ערכין י"א ע"א) עיקר שירה בפה ולא בכלי משא"כ זמרה במאנא. והנה העלאת המלאכים מלמטלמ"ע בבחי' אהבה עזה לה' נק' זמרה. כי המלאכים נלקחו מחיצוניו' הכלים דמל' דאצילו' ויש להם גוף כמ"ש (תלים ק"ד) עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש כו'. ע"כ השיר שלהם נק' מזמור היינו ע"ד שירה בכלי. ולכך לא ימצא בהם בחי' הביטול האמיתי להכלל במקורם כנר בפני אבוקה שהכלי שלהם מעכב כו' וגם הביטול והשיר שלהם נלקח מבחי' וצדקתך ירננו שהוא מבחי' מל' שעד שם עלו השגתם וכמ"ש בת"א ע"פ רני ושמחי. ומל' דבר ה' היא בחי' אותיות וכלים. אבל שירה בלא כלי הו"ע שיר של הנשמות שבג"ע שיוצאין בשיר ונמשכין בשיר כו'. כביטול נר בפני אבוקה ע"ד לאשתאבא בגופא דמלכא. ולכן הוא בלא כלי. שהביטול והאהבה שלהם אין מוגבל בכלי כלל. והיינו לפי שנלקחו מפנימיות הכלים דז"א דאצילות. וע' בביאור ע"פ אדם כי יקריב בלק"ת שתכלית עליות המלאכים בבחי' מל'. ועליות הנשמות בז"א ע"ש. וזהו ג"כ ענין מזמור שיר. מזמור כענין מזמור לדוד. ושיר בחי' ישראל שיר אל. ע' ביאור ע"פ לא הביט. ובאדם בעבודה. מזמור בחי' אה"ע דנה"ב שרשה מפני שור. ושיר אה"ר דנה"א כמ"ש בד"ה חכלילי בת"א. והנה המזמור והשיר שניהם הם לבחי' יום השבת. יום השביעי. בינה עילאה דאצילות. והיינו ששניהם מתעלים בבחי' יום השבת ושם מתחברים ומתכללים והיו לאחדים וכמ"ש בת"א בענין חכלילי כל חיך הטועם אומר לי לי. שהו"ע העלאת אה"ע ש' ב"ן ואה"ר ש' מ"ה בבחי' אהבה בתענוגים שם ע"ב ס"ג כו' וכן הוא פי' מזמור שיר ליום השבת שהכל ענין א' כמובן. ומ"מ הגם ששניהם מתעלים ליום השבת. אך השיר למעלה מבחי' מזמור. וז"ש אח"כ טוב להודות להוי' ולזמר לשמך עליון. והיינו כי השיר הוא העלי' דנשמות בבחי' ז"א דאצילות. אבל בשבת השיר הוא לבחי' ח"ע ממש. וזהו טוב להודות להוי' כמ"ש הוי' בחכמה. ושם נק' להודות כי ח"ע למעלה מבחי' הבנה והשגה. ונק' טוב" להודות כו'. שבחי' הודאה זו נק' טוב אור וגילוי כו'. וגם פי' טוב להודות שההודאה והשיר הוא לבחי' האור כי טוב אור הגנוז פנימיות יסוד אבא בחי' ופני לא יראו כו'. והמזמור מתעלה ג"כ בשבת להיות לזמר לשמך עליון. כי בכל ימי החול המזמור שהו"ע עליות המלאכים הוא רק בבחי' מל' כנ"ל אבל בשבת הו"ע עליות המזמור בבחי' בינה וזהו לשמך עליון. שם סתם נק' המל'. ושמך עליון נק' הבינה:

ולפי פירש"י דיום השבת קאי על אלף הז'. הענין כי מזמור שהוא ענין עליית המלאכים בבחי' מל' בחי' יחו"ת הו"ע מ"ת שנת"ל. ושיר שהו"ע עליית הנשמות ליכלל בז"א לאשתאבא בגופא דמנכא יחו"ע הוא ענין מים עליונים. והנה באלף הז' יהי' מים במים. שמ"ת יוכללו ויתחברו עם המים עליונים. וזהו ענין מזמור שיר ליום השבת:

מזמור לתודה. הריעו לה' כל הארץ. ר"ת הלכה. וצ"ל מה שייך הלכה לתודה. הנה ארז"ל (מד"ר צו פ"ט סי' ג'. ובשוח"ט סי' ק') כל הקרבנות עתידים להבטל. אבל קרבן תודה אינה בטלה לע"ל. ומה שאנו אומרים בתפלה ושם נעשה לפניך את קרבנות כו'. היינו קרבנות ציבור תמידין ומוספין אבל קרבנות יחיד שבאים על חטא כמו עולה וחטאת ואשם ע"ז ארז"ל שיהיו בטלים לע"ל. אבל תודה הגם שהיא קרבן יחיד לא יבטל לע"ל וגם ארז"ל (ירושלמי פ"ק דמגילה הלכה ה') הנביאים והכתובים עתידים להבטל והלכות אין בטלות לע"ל. ולכן שייך הלכה לתודה. כי שניהם בבחי' א' במה שלא יבטלו לע"ל. והנה התודה מביאין על נס. וארז"ל (ברכות נ"ד ב') ד' צריכין להודות כו'. וענין ההודאה הוא דכתיב (ש"א ב') כי אל דעות הוי' כו'. ד"ת מלמטלמ"ע מצד בחי' מלכותך מכ"ע שהבריאה יש מאין ממש. ולא בדרך השתלשלות יש מיש כמו שכל ומדות וכו' כמ"ש במ"א. אבל מ"מ הוא יש ודבר כו' וד"ע מלמעלמ"ט איך קמי' הוא שלמעלה היש והבריאה כלא ואין כו'. ובטל במציאות לגמרי. והנה אנו שוכני מטה שאין אנו משיגים כ"א ד"ת ולכן ההודאה הוא לבחי' ד"ע. אך צ"ל מה שייך זה לנס דוקא. הנה כתיב (בראשית ב' ב') ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו כו' וידוע הקושיא שהי' צ"ל ביום הששי ותירצו רז"ל במד"ר (בראשית פ' יו"ד פי' יו"ד) למלך שעשה לו טבעת והיתה חסירה חותם. כך הי' העולם חסר שבת. וצ"ל מהו הדמיון דעולם ושבת לטבעת וחותם. והענין צ"ל פי' טבע והלא כתיב המכסה שמים כו' והיינו כי טבע הוא מלשון טובעו בים סוף. דהפי' שנשקעו בים סוף עד שלא נראו כלל. וכמו"כ החיות אלקות שמחי' עולמות כמ"ש נחמי' ט' ו') ואתה מחי' את כולם הוא מושקע בבחי' העלם בהעולם. כמ"ש (תלים ע"ד ט') אותותינו לא ראינו דהיינו האותיות אלקות שמחיים העולמות. כי בעש"מ נבה"ע. וכתיב (שם קי"ט פ"ט) לעולם ה' דברך נצב בשמים וכמ"ש בתניא (ח"ב פ"א) וכמו"כ בכל נברא בפרט. וגם אותותינו לשון אותות ומופתים כי באמת אופן חיות העולמות שמהאוחיות הנ"ל הם ג"כ נסים תכופים. אלא שהוסדו להיות כן תמיד. ונק' מנהגו של עולם. ואילו היינו רואים החיות אלקות היינו רואים נסים תכופים זה אחר זה עד אין חקר באופן חיות העולמות וזהו אותותינו לא ראינו. והיינו שמושקע החיות אלקות בהעלם גדול עד שאין נראה כלל. ונק' מלך העולם ל' העלם. ולכן המשכת חיות זה נק' בשם טבע לשון טובעו בים סוף. ולכן נק' העולם בשם טבעת ע"ש הטבע. גם טבעת היא עגולה. וכך השמים הם עגולים. והארץ כדורית עגולה. וגם החיות אלקות שמחי' השמים והארץ כיון שהוא בהעלם לגמרי בתוכם ה"ז נק' ג"כ בחי' מקיף כו'. וזהו שהעולם נק' טבעת דהיינו כמו הטבעת שהאצבע מושקע בתוכו. כמו"כ למעלה באלקות הנה אצבע מורה על גילוי כמ"ש (שמות ח' ט"ו) ויאמרו החרטומים כו' אצבע אלקים היא. וארז"ל (סנהדרין ל"ח ב') הושיט הקב"ה אצבעו הקטנה ביניהן ושרפן. פי' אצבעו הקטנה הוא התגלות יתירה מבחי' מלכותך מלכות כ"ע. וכתיב (תלים ח' ד') כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך. אך בחי' האצבע אלקים הוא מושקע בבחי' העלם בהעולם. וע"כ נק' העולם טבעת. והנה שרש הנהגה זו דבחי' טבע נמשך משם אלקים בגימט' הטבע. ובשימ"ב נאמר רק אלקים וע"כ נק' טבעת. והחותם להטבעת הוא שבת. כי חותמו של הקב"ה אמת (יומא ס"ט ב') והוא שם הוי'. וכמ"ש (שמות ו' ג') ושמי הוי' לא נודעתי להם. ופירש"י לא נכרתי להם במדת אמיתי' שלי. כי אמת הוא שאין שינוי והפסק. ולכן בחי' אני הוי' ל"ש (מלאכי ג' ו') בין קודם שנבה"ע לאחר שנבה"ע לפי דכולא קמיה כל"ח כנ"ל ע"כ נק' שם הוי' אמת. וגם אמת מורה על אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים (מד"ר דברים פ"א סי' ז') כמ"ש במ"א. וזהו החותם להטבעת בחי' חותמו של הקב"ה אמת. שיתגלה בחי' שם הוי' כו' שלמעלה מהטבע כו'. והתגלות זו היא בשבת. ולכן אשר ברא אלקים לעשות ס"ת אמת. והנה כל נס הוא שינוי הטבע. וא"כ זהו גילוי משם הוי' שלמעלה משם אלקים בגימט' הטבע. והיינו כיון דקמי' כל"ח ע"כ יוכל לשנות הטבע. ולכן על נס צריכים להודות לבחי' שם הוי' שהוא ד"ע איך קמי' כל"ח כנ"ל. וזהו ד' צריכים להודות כנגד ד"א שם הוי' שהד' נסים אלו נמשכים מד' אותיות הוי'. נס זה מאות יו"ד כו' ונס זה מאות ה' כו' ולכן איתא בכהאריז"ל אשר מזמור לתודה הוא באו"א דיצירה. היינו שע"י התודה נעשה יחוד או"א. כי חו"ב נק' אין ויש. ומה שנמשך תמיד החיות מחכ' לבינה מאין ליש תרדל"מ א"ז נק' יחוד. אבל ע"י ההודאה שלמעלה היש ולמטה אין עי"ז גורמים יחוד או"א שיוכלל היש דבינה בבחי' אין דחכמה ממש. ויומשך גילוי בחי' יש האמיתי שנק' יקר בגימט' יש. וזהו ליהודים היתה אורה כו' ויקר (אסתר ח') וארז"ל (מגילה ט"ז ב') ויקר זה תפילין כי תפילין הוא המשכות מוחין עליונים קדש מוח החכמה. וכיון שהוא המשכה מבחי' ח"ע ממש ע"כ נק' יקר. וכמו"כ ע"י התודה וההודאה שנעשה עי"ז יחוד או"א זהו גילוי בחי' יקר כו'. ונמצא מובן מכ"ז שהתודה היא המשכת שם הוי' בחי' הוי' בחכ' בחי' אוא"ס שבעצמיות ח"ע כו' (ומבחי' זו דוקא נמשכים הנסים לשנות הטבע וכמ"ש במ"א ע"פ שאל לך אות ע"ש):

ב ועתה צ"ל שייכות ענין הלכה לתודה. הנה ארז"ל (עירובין י"ג ב') ב"ש וב"ה אעפ"י שאלו ואלו דא"ח הלכה כב"ה. והיינו לפי שהלכה נמשך משם הוי' שלמעלה מבחי' אלקים חיים. וכמ"ש גבי דוד וה' עמו (ש"א ט"ז י"ח) וארז"ל (סנהדרין צ"ג ב') שהלכה כמותו בכל מקום. וביאור הענין כי על התורה כתיב (תלים י"ב ז') מזוקק שבעתים וארז"ל (שוח"ט י"ב) שנתנה במ"ט פנים טמא ומט"פ טהור. והיינו כמו שכל א' יוכל להיות בו נטי' לזכות ולחוב. וכמו"כ יש למעלה מ"ט שע"ב ונמשכים ומתלבשים בכל המדות. חסד ודין. ומבחי' חסד נמשך מט"פ טהור כו'. והנה אלקים סתם מל'. אבל אלקים חיים הוא מ"ט שע"ב. וזהו ב"ש וב"ה או"א דא"ח. וב"ש לחומרא מצד התלבשות מ"ט שע"ב בקו השמאל כו' וב"ה לקולא מקו הימין אבל הלכה נמשך משם הוי' שהוא עצמות אוא"ס השורה בחכ"ע שלמעלה מבחי' אלקים חיים דבינה כמ"ש (משלי ג' כ') הוי' בחכמה וזהו הלכה כדברי המכריע. להיות כי המכריע הוא כלול מב' הפכיים והוא בחי' ח"ת שכולל חו"ג. והיינו ע"י שמאיר בו בחי' למכא"מ כו'. והוא בחי' שם הוי' אוא"ס שבחכ' וכידוע שבת"ת מאיר גם בהכלי שם הוי' ומשם הוי' נמשך ההלכה. ולכן הלכה כדברי המכריע. גם הלכה לשון הילוך. הוא בחי' הילוך הצנור שהוא קו"ח דאוא"ס שנק' קו הישר. וע"ז כתיב (הושע י"ד יו"ד) כי ישרים דרכי הוי' כמ"ש בבה"ז פ' וישלח. והרי הצנור והקו"ח מלובש בח"ע דוקא ולכן א"ש שההלכה שהוא שיומשך בדין זה הצנור דאוא"ס נמשך מבחי' חכמה דוקא. כי הוי' בחכמה ולכן הלכה כב"ה אעפ"י שב"ש מחדדי טפי לפי שנוחין ועלובין כי הוי' בחכ' זהו לפי שחכ' כח מ"ה וביטול לגמרי ולכן לפי שהי' בהם שפלות וביטול אמיתי נמשך בהם אוא"ס ששורה בח"ע שמשם נמשך ההלכה כו'. א"כ מובן שהתודה וההלכה שניהם נמשכים משם הוי'. אוא"ס שבחכ"ע. ולכן שייך הלכה גבי תודה. וזהו הריעו להוי' כל הארץ ר"ת הלכה:

אך צ"ל מה שייך הלכה לענין הריעו. והריעו ל' תרועם בשבט ברזל עי' האריכות בסידור. והיינו כי כל התורה היא רק לברר כי בחכ' אתברירו. וענין הבירור הוא כמ"ש (ויקרא י"א מ"ז) להבדיל בין הטמא ובין הטהור כו'. וארז"ל (ילקוט ס"פ שמיני) א"צ לומר בין חמור לפרה כו' אלא בין שנשחט רובו של קנה לשנשחט חציו. דהיינו שהבירור אינו מרע הגלוי כ"א מרע המעורב בטוב ויכול האד לטעות ולדמות שהוא טוב ע"ז נצרך בירור לברר את הרע ולדחותו ממחדו"מ וכן בכל המדות לבררם מהרע כו'. ובירור זה הוא בחכמה דוקא. וזהו הריעו כו' ע"י הלכות שנמשכים מחכמה כו'. וביאור הענין הנה ארז"ל (מנחות רפ"ה נ"ב ב') כל המנחות באות מצה חוץ מהתודה ושתי הלחם שבאות חמץ. וההפרש שבין חמץ למצה הוא בין חי"ת לה"א. והחי"ת יש לה פתח רחב למטה. והה"א יש לה למעלה פתח צר. והנה פתח הרחב רומז על ריבוי השפע שנמשך להרשעים (מבחי' כמה ארך אפים) בלי חשבון כלל. ומזה נמשך מ"ש (דברים ח' י"ד) ורם לבבך ושכחת כו'. וישמן ישורון ויבעט (שם ל"ב ט"ו). וע"ז כתיב (בראשית ד' ז') לפתח חטאת רובץ דהיינו לפתח הרחב של החי"ת. ולכן אותיות ח' ט' מורים על חטא ויצה"ר. ובשבטים לא הי' אותיות ח"ט. אבל פתח צר של ה"א רומז לתשובה שהוא רק מן המצר כו' ובצר לך כו'. וע"ז כתיב (משלי ל"א כ"ו) פיה פתחה בחכמה. ונק' ה"א לחמא עניא (דהיינו שהכניסה בפתח הצר ולהניח פתח הרחב זהו מצד הביטול כו') ולכן אות ח' הוא בחי' חמץ. כי חמץ הוא הגבהה והתנשאות גסה"ר מקור כל מיני רע כו' והשבירה הי' בשם ס"ג כו'. אבל מצה שהוא בחי' אתכפיא וביטול הוא בה"א כנ"ל. ולכן כל המנחות באות מצה. כי חמץ שהוא גסה"ר א"א להיות מזה העלאה כלל. כמ"ש (ויקרא ב' י"א) כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו. אבל התודה באה דוקא מחמץ. והיינו כי התודה היא המשכת גילוי הוי' בחכ' כנ"ל. ומצד אוא"ס שבחכ' יוכל גם חמץ להתברר כי בחי' היותר עליונה יוכל להאיר בחי' ביטול גם בבחי' היותר נמוך ושפל כמו גסות דחמץ. כי בחכ' אתברירו. ומ"מ לא הי' גם בתודה אכילת מזבח כ"א אכילת כהנים דוקא. ובעלים מתכפרים שגם בתודה דוקא הכהן יוכל לברר ולהעלות בחי' חמץ שיהי' מאכל אדם ולא המזבח (והטעם פשוט כי המזבח מל'. והכהן חסד קו הימין ומקבל גילוי עצמיות ח"ע ע"י התודה כו') ולכן גם בשתי הלחם הי' דוקא חמץ. כי שתי הלחם תושב"כ ותושבע"פ. וחמץ הוא יצה"ר עה"ד טו"ר. וכל עיקר התורה דמחכ"נ הוא רק לברר בחי' חמץ ועה"ד טו"ר ע"י עצמיות ח"ע ממש. ומה שבשבטים לא הי' אותיות ח"ט. לפי שהיו רחוקים מבחי' חמץ ובירור עה"ד טו"ר כו'. ונת' שבתודה ושתי הלחם שהוא תושב"כ ותושבע"פ לפי ששניהם הוא המשכת גילוי עצמיות ח"ע ממש ע"כ יכולים גם החמץ לברר. וזהו מזמור לתודה הריעו לה' כל הארץ. שע"י התודה וגם ע"י ההלכות הריעו לה' כל הארץ אפי' חמץ וגסות יוכל להתברר כו':

ג ועתה צ"ל ענין כל הקרבנות עתידים להבטל אבל התודה אינה בטלה לע"ל. והענין כי כל הקרבנות יחיד (כנ"ל) באות על חטא כמו חטאת ואשם. ואפי' עולה באה על הרהור הלב כו'. והנה החטא אף בשגגה נמשך מהתגברות נה"ב שהוא מק"נ. והקרבן בא לתקן ולברר ק"נ ונה"ב. ולכן לע"ל כשיהי' ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. א"כ אין שייך בחי' קרבן זה כלל. וכן תפלה יתבטל לע"ל (במד"ר וילקוט הנ"ל) היינו כי התפלה במקום קרבנות לברר נה"ב. ולכן עיקר התפלה להכיר פחיתות ערכו. וזהו שאומרים סלח לנו וכל הוידוים אחר ק"ש דוקא כמ"ש במ"א. ולכן לע"ל יתבטל בחי' תפלה זו כו'. אבל התודה אינה בטלה גם לע"ל. כי התודה היא רק ענין הודאה וביטול. וכמו גם עכשיו התודה על הנס שמודה. ע"ד כי אל דעות הוי'. לבחי' מלמעלמ"ט איך קמי' כנ"ל. א"כ זהו רק ענין עליות. ולכן יהי' זה שייך גם לע"ל והגם שלעתיד יתגלה הבחי' מלמעלמ"ט גם למטה. אך לגבי בחי' היותר עליונה יהי' ד"ע דעכשיו נחשב לבחי' מלמטלמ"ע. ובחי' מלמעלמ"ט יהי' יותר גבוה. וא"כ יהי' לעתיד ג"כ שייך הודאה. וכמו"כ גם הלכות אינן בטלות לע"ל כי הנביאים והכתובים עתידים להבטל לפי שכל הנביאים נתנבאו בכה בחי' כדמותנו. ולעתיד יתגלה בחי' זה כמ"ש (ישעי' כ"ה ט') ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה והנה משה נתנבא בזה זה הדבר שבחי' ח"ע נק' זה ולכן הלכות שנמשכים מבחי' ח"ע בחי' זה. לא יבטלו לע"ל: עבדו את ה' בשמחה כי מזמור לתודה הנה ההודאה הוא לבחי' אין דחכמה כנ"ל. ואח"כ כתיב עבדו את ה' בשמחה. זהו מצד בחי' יש והשגה דבינה. כי שמחה היא דוקא מצד השגה. ובחי' אין דחכ' אינו מושג כעת בהשגה כ"א בבחי' הודאה. ורק לע"ל יהי' מושג כו'. וכיון שכעת הוא רק בבחי' הודאה ע"כ אין שייך שמחה כ"א ביטול אבל בבחי' יש דבינה דהיינו הביטול של סדר השתלשלות יוכל להיות מושג ולכן שייך שמחה. וזהו עבדו את ה' בשמחה ובאמת צ"ל ב' הבחי' נקודה בהיכלא כמ"ש בד"ה ראה בלקו"ת: ד דעו כי הוי' הוא אלקים כו' כי מזמור לתודה הוא בבחי' חכמה ואח"כ עבדו את ה' בשמחה הוא מצד הבינה ואח"כ כתיב דעו כו' שיהי' בחי' דעת וצ"ל מהו בחי' דעת הנה ענין חב"ד. כי חכם הוא נק' כשמשיג החכ' שכבר כתובה. כמו שהיא אעפ"י שאינו מוסיף עליה כלום כמו כשלמד מסכת או הלכתא והשיגה היטב נק' חכם כמארז"ל (קדושין מ"ט ע"ב) ע"מ שהוא חכם (כל ששואלים אותו דבר חכ' בכ"מ ואומרה) הרי היא מקודשת הרי שנק' חכם אעפ"י שלא הוסיף כלום בינה נק' כשמבין דבר מתוך דבר ע"י שמדמה מילתא למילתא ולכן נבונים לא אשתכח כו' (עירובין ק' ב'. נדרים כ' ב'). ודעת זהו כמארז"ל (חגיגה י"א ב') ולא במרכבה ביחיד אא"כ הוא חכם ומבין מדעתו שזהו יותר מנבון שאומרים לו דבר והוא מבין דבר מתוך דבר זה אבל זה אין אומרים לו כלל עצם הדבר רק ברמיזא והוא מבין כל הדבר מדעתו כו'. נמצא ענין דעת נק' שמבין מדעתו גם עוד נק' דעת. ע"ד ר"י נימוקו עמו (עירובין נ"א א') ופירש"י שמביא ראי' לדבריו ויש עוד פי' ג' מהו דעת במד"ר (ויקרא ספ"א) שאמרו כל ת"ח שאין בו דעת נבילה טובה הימנו. ומבואר שדעת הו"ע מוסר וד"א. פי' שיתנהג ע"פ מוסר ודרכי התורה משא"כ ת"ח שאין בו דעת היינו שאעפ"י שיודע כל התורה אבל אינו מתנהג למעשה ע"פ דרכי מוסר התורה. וביאור הענין כי יש ד"ת שמחבר שכל ומדות כי יכול להיות אעפ"י שמשיג אלקות במוח היטב. מ"מ יהיו המדות מלובשים בתאוות גשמי'. וזה נק' ת"ח שאין בו דעת אבל הדעת הוא ל' והאדם ידע שיהי' התחברות והתקשרות ההשגה שבמוח בתוך מדת הלב שיתהפכו כל המדות ויומשכו אחר השכל וההתבוננות כו'. וזהו"ע פי' המד"ר שדעת הוא מוסר. וענין פי' הא' שדעת נק' מבין מדעתו היינו שאומרים לו רק שמע ישראל כו' אחד. ואני הוי' ל"ש. ואין אומרים לו כלל שצ"ל כלות הנפש מזה. והוא מבין מדעתו שצ"ל כלות הנפש וביטול במציאות ואהוי"ר כו'. ובא לידי כך כו'. (לכאורה י"ל שהוא ג"כ ענין א' עם דעת מוסר שהוא ד"ת שמקשר שכל ומדות. אך לפ"ז אינו מובן כ"כ ענין מבין מדעתו מהו ההבנה כ"כ וגם יותר מנבון. הלא הנביא קובל אני הוי' ל"ש ומ"מ ואתם כו' לא כליתם כמ"ש בד"ה מי אל כמוך ע"ש דמשמע שא"צ לזה הבנה כלל איך שנצרך להיות כלות הנפש. ורק שהרבותא מה שבא לידי כלות הנפש שמקשר השכל ומדות. אך עוי"ל כי ענין דעת מוסר זהו ד"ת שמקשר השכל למדות. והיינו ההתבוננות בבחי' ממכ"ע שזה מושג בהשגה בשכל. ורק שהדעת ממשיך זאת ללב. אבל ענין מבין מדעתו הו"ע ד"ע שממשיך מלמעלה מהשכל. לשכל ומדות. והיינו כי ענין אחד ואני הוי' ל"ש זהו בחי' סוכ"ע שאינו מושג כלל בשכל. ומ"מ כשאומרים לו זאת הוא מבין מדעתו בבחי' הרגשת המציאות. תחלה בשכל ואח"כ בלב ובא לידי כלות הנפש וביטול במציאות שלמעלה מהשכל. וא"כ נק' זאת בודאי מבין מדעתו גם עצם הענין וגם ממשיכו לידי גילוי גם בלב. וא"כ זהו בחי' ד"ע שממשיך התגלות הכתר בחו"ב ואח"כ בז"א כו' כמ"ש בפ' תולדות בד"ה מים רבים ע"ש. אך יותר פשוט הוא הפי' הראשון). וזהו"ע דעו כי הוי' הוא אלקים שצריך להבין ממילא איך שהוי' ואלקים כולא חד. ובבחי' טבע יכול להיות למעלה מהטבע. ועי' בסידור. הוא עשנו. הוא נק' עלמא עילאה. וזהו הוא" עשנו. ולו אנחנו עמו הכתיב באל"ף והקרי בוי"ו. והו"ע עשה ול"ת. ע"י ל"ת אתכפיא וביטול ממשיכים לא באל"ף וע"י עשה לו בוי"ו. א' ו' כענין אחד ועד. והנה כדי שיהי' ולא ולו אנחנו עמו ע"י עשה ול"ת זהו לפי כי הוא עשנו כו'. בואו שעריו בתודה כו' הודו לו כענין מודים דרבנן. מודים על שאנו מודים שזהו הודאה ושבח על ההודאה דהיינו שצריך ליתן להקב"ה שבח על שבאים לבחי' הודאה. וזהו בואו שעריו בתודה הודו לו שצריך ליתן לו שבח על מה שיכולים לבוא שעריו בתודה כי הכח לזה נמשך מלמעלה. ולכן הודו לו כו':

לדרוש הנ"ל ושחט וגו' צפונה לפני הוי'. במד"ר (ויקרא פ"ב סי' יו"ד) עי"ז אני זוכר להם עקדת יצחק. כתיב עבדו את ה' בשמחה בחי' אברהם מלמעלמ"ט. כי שמחה נק' שמח בעצם. בואו לפניו ברננה בחי' יצחק מלמטלמ"ע. כי רננה זהו שמחה עם בכי'. כמו ב' אחים שלא ראו זא"ז זמן רב. והו"ע תשובה שצ"ל ג"כ בשמחה והו"ע רננה. וזהו"ע הב' תמידין. שמחה בצפרא ורננא ברמשא. וצ"ל ענין ק"ק שחיטתן בצפון. והלא צפון הוא שמאל. והענין דכתיב (יואל ב' כ') ואת הצפוני ארחיק מעליכם. וקאי על יצה"ר שצפון ועומד בלבו של אדם ע"כ נק' צפוני. דהיינו כשאדם לומד ומתפלל יוכל לדמות בנפשו שהוא רחוק מרע כו'. ובאמת היצה"ר צפון בלבו להחטיאו כו'. וגם צפוני ל' צפון. שנלקח מצפון מסוגי הגבורות דקו השמאל. והקליפות נק' סט' דשמאלא. וגם באדם יצה"ר בצפון. כי לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו. חלל השמאלי מלא דם ובו שוכן היצה"ר רתיחת הדמים. וע"כ צריך להפוך היצה"ר. תשובה בחילא יתיר. והנה ק"ק חטאת ואשם ועולה באות על חטא. עולה על הרהורי עבירה הקשים כו' ולכן שחיטתן בצפון. דהיינו להפוך את הצפוני שהוא היצה"ר שנלקח מצפון ועי"ז יומשך בחי' רב טובך אשר צפנת כו'. לשון ותצפנהו ג' ירחים. רב טוב הצפון לצדיקים לע"ל וזהו ק"ק שחיטתן בצפון. כי ע"י תשובה ובירור נה"ב ממשיכים בחי' קה"ק שלמעלה מבחי' קדש עליון כו'. ועזארז"ל במקום שבע"ת עומדים כו'. וזהו צפונה לפני הוי' שע"י בירור והתהפכות הצפוני ממשיכים מבחי' לפני הוי' כו'. ולכן עי"ז אני זוכר להם עקדת יצחק. כי ענין העקדה ומס"נ דיצחק הי' לתקן בחי' צפון ושמאל שיהי' לאכללא שמאלא בימינא. וכתיב (וירא כ"ב) ויעקוד כו' ממעל לעצים. דהיינו למעלה גם מבחי' ע"ח. עי' בהגהות לד"ה בכ"ה בכסלו פ"ה ופ"ו באריכות. והקוטב כי בחי' צפון קו השמאל הוא גבורות וצמצומים כדי שיהי' התהוות היש ויהי' ביטול היש. ועי"ז יתגלה ת"ע מעצמות אוא"ס. שזהו כל המכוון של התהוות כל ההשתלשלות מרכ"ד עד סוכ"ד. אך כיון שבחי' שמאל הוא גבורות לכן יש ממנו יניקת החיצונים ביותר כעת. אבל ודאי עיקר המכוון בעצמות אוא"ס הוא דוקא קו השמאל כדי שיתהווה יש כנ"ל. ולכן העבודה לתקן קו השמאל לאכללא שמאלא בימינא. וזה הי' עבודת הלוים והקרבנות העלאת מה שנפל מקו השמאל לשרשו פני שור מהשמאל. וזה הי' ענין עקדת יצחק. והנה באדם היצה"ר נק' צפוני שנשתלשל מצפון סוגי הגבורות. וע"י שמברר את היצה"ר. עי"ז עיקר התיקון בחי' צפון ושמאל שלמעלה ומתגלה עי"ז בחי' אשר צפנת כו' ישת חשך כו' רב טוב הגנוז שהו"ע ענג עליון מעצמות אוא"ס מביטול היש דוקא. ולכן שייך בחי' צפנת לצפון. כיון שמבחי' צפון קו השמאל גבורה מתהוה היש א"כ ודאי שבפנימיות הגבו' מלובש הכוונה שהוא בחי' ענג עילאה כנ"ל ורק שגנוז וצפון. אבל ע"י בירור הצפוני שהו"ע תיקון בחי' צפון שיושלם הכוונה כו' ע"כ מתגלה עי"ז בחי' אשר צפנת כו':

הודו להוי' קראו בשמו וגו' (תלים ק"ה דה"א ט"ז) מזמור זה תיקן דהע"ה לאומרו בפני הארון בכל יום כשהביאו אותו מהפלשתים לבית שמש. ואח"כ בבהמ"ק היו אומרים אותו בתמיד של שחר עד ובנביאי אל תרעו ובתמיד של בין הערבים אמרו מן שירו להוי' עד והלל לה' כו' כמ"ש בב"י רסי' נ'. ולכן גם כעת אשר תפלות כנגד תמידין תקנוה אומרים מזמור זה בתחלת התפלה. והנה כתיב (ש"א ו' י"ב) וישרנה הפרות בדרך על דרך בית שמש. וא"ר יוחנן (ע"ז כ"ד ב'. ובילקוט ע"פ זה) שאמרו שירה הודו להוי' קראו בשמו כו' וצ"ל מה שייך מזמור זה להארון. ותחלה צ"ל ענין בית שמש. הנה כתיב (תלים פ"ד י"ב) כי שמש ומגן הוי' אלקים שם הוי' הוא בחי' שמש כמו הזיו שמאיר מהשמש בעולם הוא רק הארה בעלמא מהשמש והוא בטל במציאות תוך גוף השמש ואין ואפס ממש. ומה שנראה לנו הזיו ליש ודבר. זהו לפי שאין נראה למטה גוף השמש. וכמו"כ מצד שם הוי' הוא ביטול במציאות דכולא קמי' כל"ח שההמשכה שנמשך משם הוי' להחיות העולמות הוא רק זיו והארה משם הוי' שבטל במציאות כביטול זיו השמש בשמש. ולכן כתיב (מלאכי ג' ו') אני הוי' ל"ש כמו שאין הזיו פועל שינוי בשמש בין שמאיר או שאינו מאיר כו' ושם אלקים נק' מגן כמ"ש (תלים י"ט) לשמש שם אהל. בחי' אהל ונרתק לשם הוי'. בחי' צמצום והסתר. שכדי שיתהוו נפרדים ויהיו יכולים לקבל החיות משם הוי' ולא יבטלו במציאות זהו ע"י שנמשך החיות דשם הוי' ע"י ההסתר דשם אלקים ואזי יכולים להיות יש ודבר נפרד. והנה כתיב (ואתחנן ד' ל"ט) וידעת כו' כי הוי' הוא האלקים שאין השם אלקים דבר נפרד משם הוי' כ"א הוי' הוא האלקים דכולא חד. והיינו בחי' שמש ומגן. שהשם אלקים הוא בחי' מגן וכלי שיהי' על ידו התגלות שם הוי' בעולמות ויהיו יכולים לסבול. וזהו"ע מצות היחוד שיומשך התגלות שם הוי' איך דקמי' כל"ת ע"י שם אלקים. וזהו פי' בית שמש שהשם אלקים הוא בית וכלי להתגלות שם הוי' כי הנה יש שני בחי' ביטול. הא' ביטול במציאות שמצד שם הוי' איך קמי' כל"ח. והב' ביטול היש שמצד שם אלקים שיתהווה יש ויהי' בטל כו' והנה ביטול היש הוא כלי להתגלות ביטול אמיתי כמ"ש (דניאל ב' כ"א) יהב חכמתא לחכימין. וכתיב (שמות ל"א ג') ובלב כל חכם לב נתתי חכמה. חכם לב הוא ביטול היש שבלב להיות ולא תתורו אחרי לבבכם כו'. ובבחי' חכם לב נמשך בחי' חכמה מלמעלה. וזהו יהב חכמתא לחכימין. חכ' הוא ביטול. ובבחי' חכימין וביטול היש שלמטה נמשך ביטול עליון כח מה שבו שורה אוא"ס. וזהו ששם אלקים נק' בית שמש. בית וכלי להתגלות שמש הוי' כו'. וזהו שהוליכו את הארון לבית שמש. כי על הארון כתיב (יהושע ג' י"א) הנה ארון הברית אדון כל הארץ. שהארון עצמו הוא בחי' שם אד' מקור התהוות הנפרדים והוא בחי' שם אלקים. אך מה שנק' ארון הברית היינו שבו מלובש הברית עליון שעל ידו התקשרות ההמשכה והגילוי משם הוי' ממש בשם אלקים והיינו מה שמונחים בו לוחות הברית שבלוחות כתיב (שמות כ') אנכי הוי' אלקיך. שמבחי' אנכי מי שאנכי נמשך להיות הוי' אלקיך. ולכן הוליכו את הארון לבית שמש שהארון שהוא שם אד' ואלקים יהי' כלי להתגלות ויחוד שם הוי' ממש. והיינו כמו החיות נושאות את הכסא כסא הוא בחי' מל' שיורדת להחיות בי"ע כמ"ש (חלים קמ"ה) מלכותך מלכות כל עולמים ובי"ע הוא עולם הפירוד. וע"כ החיות נושאות את הכסא להעלותה בבחי' היחוד עליון דאצי'. וכמו"כ הארון כשהי' אצל הפלשתים הו"ע גלות השכינה שיורדת לברר מק"נ. וע"כ הפרות שנשאו את הארון לבית שמש הו"ע הגבהת ועליות המל' מק"נ ומבי"ע שתהי' בבחי' בית שמש. פי' בית הוא כלי לגילוי בחי' שמש הוי'. ע"ד כלי ריקן מחזיק שצריך להפשיט א"ע מכל וכל ורק לקבל השפע מהרב לבד. והוא בחי' עשיית יסוד דנוק' לקבל היחוד דשם הוי' כמ"ש בד"ה אלה מסעי כו' ויסעו מעציון גבר באריכות ע"ש וזהו שקבעו לומר על הארון הודו להוי' קראו בשמו. פי' הודו לשון הודאה. כי הנבראים אין יכולים להשיג הביטול אמיתי דשם הוי' איך קמי' כל"ח כ"א רק בחי' הודאה לבד ונק' ביטול היש. וזהו הודו להוי'. ועוד פי' הודו לשון הוד וזיו כמ"ש (חלים ק"ד). הוד והדר לבשת כסה שמים הודו (חבקוק ג' ג'). ונתת מהודך עליו. שעל ידי ההודאה וביטול היש שמלמטה לשם הוי'. עי"ז נמשך בחי' הוד עליון מעצמות אור אין סוף בשם הוי' שיתהווה שם הוי'. כי שם הוי' הוא בחי' צמצום והתפשטות וכו' כדי שיתהווה עולמות. אבל עצמות אוא"ס ב"ה הוא למעלה מבחי' צמצום דשם הוי'. וכמשארז"ל (מד"ר איכה פ"א ובילקוט פ' שלח) ע"פ ועתה יגדל נא כח אד' בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כח בגבורה של מעלה. דהיינו שממשיכין תוס' אור מעצמות אוא"ס בשם הוי'. וע"י גילוי זה שבשם הוי' עי"ז נמשך להיות היחוד והתגלות דשם הוי' בשם אלקים ואד'. וכמ"ש אנכי הוי' אלקיך. שמבחי' אנכי נמשך להיות הוי' אלקיך. קראו בשמו. ע"פ פשוט. הוא כמ"ש (דברים ד' ז') בכל קראינו אליו. ההפך ממ"ש (תלים ע"ט ו') בשמך לא קראו. ועי"ז קוראים וממשיכים אותו בבחי' שמו. והיינו כי שמו של הוי' הוא בחי' מל' שם אד' שנק' שם הוי' וזהו הודו להוי' שע"י ההודאה של הנבראים דבי"ע לשם הוי' עי"ז ממשיכים ההוד בשם הוי'. ועי"ז אח"כ קראו בשמו יחוד והתגלות שם הוי' בבחי' שמו מל' שם אד'. וכיון שבהארון הי' יחוד הוי' ואד'. ע"כ קבעו לומר עליו פסוק זה הודיעו בעמים עלילותיו קאי ג"כ על הארון כמ"ש בזהר (ח"ב צ"ה ב') ע"פ עת אשר שלט האדם באדם לרע לו (קהלת ח' ט') וסימנא ארונא דאתעשק בידי פלשתאי. שהי' לרע להם. ולכן לע"ל יאמרו ג"כ פסוק זה כמ"ש בישעי' (י"ב ד') ואמרתם ביום ההוא הודו להוי' קראו בשמו. כי עיקר יחוד הוי' ואד' יהי' לע"ל ולכן יהי' לעתיד התגלות אלקות למטה דירה בתחתונים. ע"כ יאמרו גם לע"ל פסוק זה. וכמו שהודיע בעמים עלילותיו ע"י הארון שהי' בגלות אצל פלשתים. ואח"כ עשה להם הארון פסקים גדולים. כמו"כ יאמרו לעתיד ג"כ הודיעו בעמים עלילותיו ע"י גלות השכינה דכעת אצל בבל ואדום כו'. וזהו שאומרים פסוק זה כעת קודם פסוד"ז וק"ש ותפלה. כי ענין ק"ש ותפלה הוא להיות יחוד הוי' ואד' כמ"ש בק"ש הוי' אלקינו. ובשמו"ע אומרים אד' שפתי תפתח ברוך אתה הוי'. וכמשיתל"ק בענין יראוך עם שמש. והנה בזהר (ח"ב קצ"ו א') מבואר דשיר של השמש הוא הודו להוי'. וע"פ פשוט היינו כמ"ש (דברים ל"ג י"ד) וממגד תבואות שמש שכל ההשפעות שבעוה"ז נשפע רק מהשמש ועל ידו הנהגת כל הכדור וקיץ וחורף. ולכן טעו בימים הקדמונים שהיו עובדים להשמש. וע"כ השיר של השמש הוא הודו להוי' שהכל נשפע רק משם הוי'. והשמש הוא רק כגרזן ביד החוצב בו כו'. ובאופן יותר נעלה י"ל כך. דהנה כתיב לשמש שם אהל כו' והוא כחתן יוצא מחופתו (תלים י"ט) שהשמש הוא שם הוי'. וכדי שיהי' בבחי' חתן חות דרגא בבחי' יחוד וגילוי למטה הוא יוצא מחופתו שהוא בחי' מקיף וסוכ"ע שלמעלה משם הוי' ולכן השיר של השמש שהוא שם הוי' הוא הודו להוי' לבחי' סוכ"ע הוי' דלעילא דהיינו בחי' חופתו כנ"ל:

ב שירו לו זמרו לו ארז"ל (סוטה ל"ה א') דוד זמירות קרית להו ונענש ע"ז. וצ"ל דהכתיב (תלים מ"ב ט') ובלילה שירה עמי. וקאי על התורה כמארז"ל (חגיגה י"ב ב') כל העוסק בתורה בלילה כו'. והענין דיש חילוק בין שירה לזמרה. כי זמרה במאנא ושירה בפה. והיינו שהשיר של המלאכים נק' זמרה מזמור כו' ושל הנשמות נק' שיר כי המלאכים נלקחו מחיצוניות הכלים. ויש להם גוף כמ"ש (חלים ק"ד) עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט והשיר שלהם נק' מזמור מצד שהוא הזמר המלובש בהכלי פי' שהוא העלאתם בבחי' ביטול ותשוקה נפלאה שרוצים לצאת מהכלי שלהם (אבל מ"מ אין בהם הביטול האמיתי להכלל כנר בפני האבוקה מצד שהכלי שלהם מעכב) מצד השגתם בחי' מלכותך מכ"ע איך שמהווה בכל רגע מאין ליש כו'. ומזה נמשך השיר שלהם שרוצים ליכלל בבחי' מל' ית'. ובכל סדר השתלשלות עולמות הנבראים יש שירה עד שגם למטה יש פרק שירה שכל הברואים אומרים שירה. וזהו"ע צפצוף העופות לפי שכל דבר יש לו שרש למעלה ע"ד אין לך עשב כו' (במד"ר בראשית פ"י סי' ז') וכן העופות יש להם שרש בפני נשר וכאשר שרשם למעלה אומר שירה עי"ז נעשה התעוררות גם אצלם ומצפצפים אף שאינם יודעים מה שהם אומרים. אבל הנשמות נלקחו מפנימיות הכלים שבטלים בתכלית להאור ואין להם בחי' כלי וגוף המגביל אותם ע"כ השיר של הנשמות שבג"ע הוא שיוצאין בשיר ונמשכים בשיר בביטול אמיתי כנר בפני האבוקה מצד שאינם מלובשים בבחי' חומר וכלי והביטול שלהם הוא לעצמות אוא"ס שלמעלה מבחי' מל'. ולכן נק' שיר מצד שאינו מלובש בכלי וכמו השירה שלמטה הוא בפה ולא בכלי. גם כמו שלמטה עיקר שירה בפה היינו מה שהאדם משורר. כמו"כ למעלה השיר של הנשמות שהוא הביטול דבחי' אדם בגימט' מ"ה נק' שיר. משא"כ השיר של המלאכים שהוא הביטול דבחי' בהמה שנק' פני ארי' ושור כו' ע"כ נק' זמרה כמו זמרה במאנא ולא בפה דאדם כו'. והנה בשבת כתיב (תלים צ"ב א') מזמור שיר ליום השבת. כי עיסקא דשבתא כפול. שבשבת יש ב' הבחי'. מעלי שבתא הוא סעודתא דחקל תפוחין קדישין שהוא בחי' עליות הנבראים דבי"ע בבחי' ביטול והתכללות במל' דאצי' זהו בחי' מזמור כנ"ל. ואח"כ יומא דשבתא הוא העלי' בבחי' שם הוי' דאצי' ממש זהו בחי' שיר ולכן דוד נענש מה שקרא את התורה בחי' זמרה. כי התורה היא בבחי' פנימי' בחי' שיר שלמעלה מזמרה כו'. וזהו שירו לו זמרו לו כי בכאן שמדבר בבחי' יחוד דהוי' ואד'. ע"כ יש ב' הבחי' זמרה מצד שם אד' ושירה מצד שם הוי'. שיחו בכל נפלאותיו. שגם השיחה יהי' בנפלאותיו. ע"ד כל היום היא שיחתי והשיחה למטה מדיבור. כי דיבור נק' כשמדבר דברי חכמה. ושיחה הוא שיחת חולין וזהו שיחו בכל נפלאותיו שגם בבחי' שיחה יהי' גילוי נפלאותיו:

ג התהללו בשם קדשו. וצ"ל דהתהללו הוא לשון נפעל שנעשה תהלה בנש"י ע"י שם קדשו. והי' צריך לכתוב יהללו את שם קדשו. והענין דכתיב (תלים ל' י"ג) למען יזמרך כבוד ולא ידום. ה' אלקי לעולם אודך. ואיתא בזהר שהו"ע נהו"ת קרי תדיר לנהו"ע ולא שכיך לעלמין (עי' זח"א קע"ח ב'. ח"ב קע"ב. רנ"ו ב'). ויש בזה ב' פי'. א' שע"י שמלמטה ה' אלקי לעולם אודך מעוררים למעלה בחי' למען יזמרך כבוד. וגם שע"י למען יזמרך כבוד שמלמעלה נעשה התעוררות למטה להיות ה' אלקי לעולם אודך. וביאור זה דהנה דוד אמר ספר תלים שכולו מלא שבחים. והיינו לפי שדוד הוא מרכבה למדת מל' דאצי'. וספר תלים הוא השבחים שנהו"ת דמל' משבח תדיר לנהו"ע. והנה בחי' מל' היא מקור נש"י ולכן ע"י בחי' יזמרך כבוד נעשה התעוררות גם למטה בנש"י שיבואו ג"כ לבחי' תהלה וזהו התהללו בשם קדשו. ויובן עוד יותר ממ"ש וישרנה הפרות בדרך כו'. שאמרו הפרות שירה הודו להוי' כו'. ולכאורה תמוה איך אמרו הפרות שירה. אך הענין כי הפרות שנשאו את הארון הי' זה דוגמא לבחי' והחיות נושאות את הכסא. והנה איך יכולים החיות שהם נבראים להיות נושאות את הכסא. אך עז"א (בפייט דמוסף דר"ה) נושאות ומנושאות עם כסא. שהכסא נותן בהם כח הביטול שיוכלו לומר קדוש וברוך וזהו מנושאות עם כסא. וע"י ביטול זה יכולים להיות נושאות כו'. והיינו שההתחלה הוא מצ"ע בבחי' ביטול ומתחילים להיות נושאות. אך כשיש אתעדל"ת מעט נמשך אתעדל"ע הרבה יותר. ועי"ז הוא עיקר הכח להיות נושאות כו'. והנה הארון מכוון כנגד כסה"כ. ולכן כשהפרות נשאו את הארון נשפע עליהם משרשם בחי' והחיות נושאות את הכסא עד שאמרו שירה. ואעפ"י שבלא"ה שרשם בפני שור. אך הם רחוקים מאד משרשם. אבל ע"י הארון נשפע עליהם בגילוי משרשם כו'. וכמו ענין הצפצוף בעופות שמתעוררים מחמת שרשם שאומרים שירה כו'. וא"כ כש"כ בנשמות שמחמת בחי' למען יזמרך כבוד שמזמר ומשבח נהו"ת דמל' מקור נש"י לז"א בעלה ליכלל ביחודו ית' שעי"ז מתעורר גם בנש"י למטה ג"כ בחי' הילול בתשוקה נפלאה לצאת מהיש וליבטל ביחודו ית' וזהו התהללו בשם קדשו. ששם קדשו מפעיל בכם התהלה. תהלה הוא אהוי"ר. וזהו אד' שפתי תפתח כו'. וכמארז"ל (ברכות י"ג א') השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך. בחי' אתה" מחי' את כולם כ"ב אותיות וה' מוצאות הדיבור עליון מוציא בפיך התהלה ורק השמע לאזניך כו' כמ"ש כל ענין הנ"ל באריכות בלקו"ת בד"ה שה"ש הב' ע"ש. ולכן יש זמן לק"ש ותפלה ק"ש עד ג' שעות ותפלה עד ד' שעות ולא יותר. והיינו לפי שהתהלה א"ז בכח האדם מעצמו ורק התהללו בשם קדשו שנמשך מלמעלה מבחי' למען יזמרך כבוד וע"כ צ"ל בזמן שבחי' נהו"ת דמל' משבח ומהלל ליכלל ביחודו ית' כנ"ל שהוא רק עד ג' שעות כי י"ב צירופי הוי' הם י"ב שעות למעלה. וג' צירופים הראשונים דבחי' יו"ד דשם הוי' נק' ג' שעות ראשונות. אבל אח"כ שאין בחי' תהלה למעלה הרי האדם מצ"ע אין יכול לבוא לבחי' תהלה. והנה עיקר מצות ק"ש ותפלה הוא עם הנץ החמה וזהו שותיקים היו גומרים אותה עם הנץ החמה (ברכות ט' ב') כמ"ש (תלים ע"ב ה') יראוך עם שמש. שצריך לחבר היראה וקבעומ"ש שבק"ש בפסוק שמע כו' הוי' אחד לבחי' שמש. ועי"ז מחברים מדת היראה שלמעלה בחי' מל' שנק' אשה יראת הוי' לבחי' שמש הוי'. שבחי' שמש הוי' יהי' מאיר בבחי' יראה דוקא וכמ"ש (מלאכי ג' כ') וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה כו'. וזהו יראוך עם שמש שמיד שזורח השמש צריך לחבר היראה עם השמש. וע"ז אמרו בזהר (ח"א קע"ח א') בגין לנטרא נהורא דשמשא. והענין כי מבחי' השמש בפ"ע יוכל להיות יניקה לחיצונים. וזהו"ע שאוה"ע מונין לחמה (סוכה כ"ט א') לפי שבלבנה יש שינויים אבל בחמה אין שינויים שהשמש הוא בחי' אני הוי' ל"ש ואין הפסק להשפעתו (שו"ק דז"א קבועים שרש השפעת החיות בהעולמות משא"כ ט"ס דמל' אינן קבועים שמסתלקים וסלקא או נחתא ונעשית רק נקודה חדא) אך מה שמקבלים מהשמש הוא רק בחי' חיצוניות ואחוריים מה שנמשך ע"י המגן וק"כ צירופי אלקים עד שנמשך בק"כ צירופי אלהים אחרים. אבל השפעה פנימיות שמהשמש דהיינו האור אין נשפע כ"א בלבנה דוקא. וא"כ מה שישראל מונין ללבנה (שה) זהו למעלה יותר ממה שאוה"ע מונין לחמה. וכיון שמהשמש יכול להיות יניקה לחיצונים ע"כ צריך לנטרא נהורא דשמשא. והיינו שמיד שזורח השמש ממזרח. מזרח הוא חכמה ושמש הוא יסוד אבא. צריך לחבר היראה (בחי' מל') בהדי'. ועי"ז יומשך השפע בפנימיות דהיינו רק בקדושה כו'. וזהו ג"כ ענין הארון. כי ארון אותיות נורא. נורא הוא תפארת מקור היראה. והארון עצמו הוא בחי' מל' יראה שמקבלת מבחי' נורא. וע"י מה מחברים בחי' היראה לבחי' שמש. היינו ע"י קבעומ"ש שבק"ש הוי' אלקינו הוי' אחד וע"י שמו"ע. ולכן עיקר מצות ק"ש ותפלה הוא עם הנץ החמה דוקא. יראוך עם שמש. וכיון שעיקר התפלה הוא לחבר השמש עם היראה ע"כ מתחילים בפסוק הודו להוי' קראו בשמו שהו"ע יחוד הוי' ואד'. ישמח לב מבקשי הוי'. הנה יש ב' בחי' לב וכבוד. שיש ב' פעמים ל"ב נתיבות במוח ולב. ולכן ת"ח צ"ל בו שמינית שבשמינית (סוטה ה' א') שהוא חלק ס"ד כו'. וזהו לב הוא ל"ב נתיבות דמל'. וכבוד הוא לב"נ דחכ"ע. וכיון שמזמור זה מדבר בענין יחוד הוי' ואד' שהו"ע יראוך עם שמש שהוא התחברות לב"נ דח"ע שיאירו בהתגלות בל"ב נתיבות דמל'. כי ב"פ ל"ב כשהם כלולים מעשר הוא בגימט' שמש. וא"כ זהו"ע התחברות בחי' לב עם כבוד ע"כ כתיב ישמח לב. השמחה בלב מה שנתגלה בו הכבוד דהיינו ל"ב נתיבות חכ"ע. ואעפ"י דכתיב (תלים ק"ד ל"א) ישמח הוי' במעשיו לשון עתיד וארז"ל (מד"ר אחרי פ"כ סי' ב') שמח לא נאמר כו'. מ"מ בעת עשיית המצוה או בעת התפלה יוכל להתגלות בחי' שמחה עליונה כדמצינו בגמ' (ברכות ל' ע"ב) אביי חזי' לרבה דבדת טובא א"ל והלא אסור לאדם למלאות פיו שחוק בעוה"ז א"ל אנא תפילין מנחנא. הרי שבשעת עשיית המצוה יוכל להיות בחי' שמחה כו':

ד דרשו הוי' ועוזו בקשו פניו תמיד. א"ר יוסי לר' ישמעאל ברי' כשאתה רוצה ומבקש לראות פני שכינה בעוה"ז עסוק בתורה בא"י שנאמר דרשו ה' ועוזו בקשו פניו תמיד (שוח"ט רסי' ק"ה) וצ"ל תחלה מהו ענין שכינה. דהנה יש קוב"ה ושכינתי'. קוב"ה הוא בחי' קדוש ומובדל מגדר עלמין ולא כמו הנשמה שמחי' את הגוף שהנשמה עצמה מלובשת כו'. אבל שכינה הוא מלשון ושכנתי בתוכם וכתיב (ויקרא ט"ז ט"ז) השוכן אתם בתוך טומאותם והיינו כמ"ש (נחמי' ט') אתה הוי' לבדך. את עשית את השמים כו' ואתה מחי' את כולם. שבחי' הוי' אוא"ס ב"ה הוא לבדך כמו קודם שנבה"ע. ובחי' את עשית את השמים זהו הבחי' גילוי מאלקות שיהי' מקור החיות לעולמות. וזהו בחי' שכינה שהוא בחי' התגלות מאלקות שיהי' מקור החיות כו' והנה בחי' שכינה עצמה זהו רק מקור החיות ורק זיו והארה מבחי' שכינה נמשך להחיות העולמות וכמאמר ושמך קדוש כו' ולכן אכל בי עשרה שכינתא שריא וידוע שאלת המין (סנהדרין ל"ט א') כמה שכינתא אית לכו. אלא שרק הארה בעלמא מבחי' שכינה וכמ"ש בתניא. והנה התגלות בחי' שכינה בעולמות ושיהיו יכולים לסבול הוא ע"י לבוש דתורה וכמ"ש (תלים ק"ד) עוטה אור כשלמה. וכמו עד"מ הנשמה שמחי' את כל הגוף. כח המעשה ביד כח ההילוך ברגל. זהו רק המשכת החיות לבד כדי להחיות את הגוף אבל השראת הנשמה בבחי' גילוי הוא במוחין. ומהמוחין נמשך אח"כ בכל הגוף. כמו"כ התגלות בחי' מהות אור השכינה הוא דוקא בחב"ד דתורה וע"י חב"ד דתורה נמשך התגלות אור השכינה בעולמות. וזהו"ע היכל ק"ק שהוא כחב"ד דבריאה שבזה מתלבש מל' דאצי' והוא בחי' תורה. תלמוד בבריאה והתורה היא למעלה מכחב"ד דבריאה כי היא חכמתו ורצונו העליון דאצי'. וא"כ שרש הלבוש למעלה גם מהאור דשכינה וכמ"ש בתניא פנ"ב. ולכן התורה מגינה ומצלא אפי' בעידנא דלא עסיק בה (סוטה כ"א א') לפי שבה מלובש השכינה ממש. וכמו ענין גלו לבבל שכינה עמהם גלו לאדום שכינה עמהם (מגילה כ"ט א') שהוא בשביל הגנה כדי להגן על ישראל כו'. וזהו כשאתה רוצה ומבקש לראות פני שכינה עסוק בתורה בא"י. ומה שבא"י דוקא לפי שבא"י יכול להיות ראי' ממש כמ"ש (דברים י"א י"ב) עיני ה' אלקיך בה. ומ"מ גם בחו"ל יכול להתגלות אור השכינה בבחי' השגה ע"י הלבוש דתורה כנ"ל. וזהו דרשו ה' ועוזו היא התורה שנק' עוז כמ"ש (תלים כ"ט) ה' עוז לעמו יתן ועי"ז יכול להיות בקשו פניו תמיד. השכינה נק' פניו כמ"ש (במדבר ו' כ"ה) יאר ה' פניו אליך ות"א ינהר ה' ית שכינתי' לותך. ופי' בקשו כו' תמיד כי יש כמה מדרגות בבחי' פנים בעא"ע עד אין קץ כמו יאר ה' פניו כו' ישא ה' פניו אליך:

ה זכרו נפלאותיו אשר עשה מופתיו ומשפטי פיהו הנה בתלים כתיב פיו. ובדה"י כתיב פיהו. והענין כי ספר תלים הוא בחי' למען יזמרך כבוד. שהוא השבחים דמל' שמשבחת לז"א בעלה כדי להמשיך גילוי אוא"ס למטה. ולכן בר"ה מקדימים הפסוקים דתלים לנביאים אעפ"י שנביאים הם למעלה מכתובים. אך לפי שתלים הוא בבחי' מל' ור"ה הוא עיקר בנין המל' ע"כ מקדימים אותם כו'. וכיון שתלים הוא השבחים דמל' לז"א. ע"כ כתיב פיו שאומרת שהמופתים הוא רק מבחי' פיו לבד דהיינו מהאותיות שמבחי' דכר ת"ת. כי סיהרא ללמג"כ (זח"א קפ"א סע"א) וע"כ משפלת א"ע שא"ז מכחה כלל כ"א רק מבחי' פיו לבד. וכן נש"י למטה משפילים עצמם לומר שהם אינם כלום. ורק שנמשך הכל מלמעלה כו'. אבל בדה"י כתיב פיהו כי ענין דברי הימים הוא כמ"ש (אסתר ו') בלילה ההוא נדדה שנת המלך שמתחלה הי' דורמיטא בז"א ואח"כ נדדה שנת המלך שנמשכו ונתגלו בו המוחין מאו"א. וע"כ אמר להביא את ספר הזכרונות דברי הימים. פי' דברי הימים היינו שיתחברו הב' בחי' יומין עילאין ויומין תתאין. יומין עילאין הוא בחי' המצות כמו שהם רמ"ח אבד"מ. ויומין תתאין הוא במל'. וספר הזכרונות הוא בחי' המחבר הב' בחי' יומין וכמ"ש (מלאכי ג' ט"ז) אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו כו' ויכתב ספר זכרון. ולכן דה"י מתחיל באדם אל"ף רבתי כי אדם הוא כללא דדו"נ כחדא (זח"ג קמ"ה ב') והיינו כשנמשכו בו מוחין דגדלות היותר עליונים מבחי' אל"ף רבתי. משא"כ ויקרא אל"ף זעירא. ולכן ארז"ל (מד"ר ויקרא פ"א סי' ג') דה"י לא ניתן אלא להדרש. וכיון שדה"י הוא בבחי' יומין עילאין דז"א כשמתייחדים עם היומין תתאין דמל'. ע"כ כתיב בדה"י מופתיו ומשפטי פיהו. ל' רבים. וגם שמקדים הה"א מל' להוי"ו ז"א. כי הקב"ה שהוא ז"א עושה עיקר מבחי' מל' כנס"י ואומר שכל ההמשכות הוא ע"י כחה ואתעדל"ת שלה דוקא. וכמו שארז"ל (ברכות ו' א') תפילין דמארי עלמא מה כתיב בהו ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ. שישראל למטה ממשיכים התפילין דמארי עלמא דהיינו שיומשכו בו המוחין כו' (וכמ"ש במ"א בענין בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו דוקא. שהברכות שנמשכו בז"א מאימא עילאה הוא בשביל המל' דוקא. והו"ע אין נותנין פרנסה לאדם אלא בשביל אשתו (עי' גמ' ב"מ נ"ט א') ולכן בגלות הצדיק אבד (ישעי' נ"ז א') אבד לנוק' (זח"ג ס"ע א') ואבד מלקבל ברכאן מאימא עילאה (זח"ב ט' ב' י"א א') ולכן הקב"ה ז"א עושה עיקר מבחי' מל' דוקא):

והנה להבין מ"ש זכרו נפלאותיו כו' מופתיו כו' זרע ישראל עבדו. למה ישראל דוקא. הנה ע"ז אמרו במד"ר (וירא פנ"ג סי' ט"ז) מופת נתתי למי שהוא מוציא מתוך פיו כל מי שהוא מודה בשני עולמות (בעוה"ז ובעוה"ב) יקרא לך זרע. וזהו כי ביצחק כו' הב' מורה על ב' עולמות וצ"ל דא"כ למה לא כתיב באברהם כו'. והענין כי לע"ל יאמרו על יצחק כי אתה אבינו (שבת פ"ט ב') כי יצחק הוא ל' עתיד והיינו שהוא בחי' צחוק והתגלות הת"ע שיהי' לעתיד וכמ"ש ישמח הוי' במעשיו ישמח ל' עתיד. וזהו בחי' עוה"ב עלמא דאתי שהוא בחי' התגלות הת"ע. שהוא תענוג עד אין קץ כו'. והנה כתיב (בראשית כ"א ו') צחוק עשה לי אלקים. שבחי' גילוי התענוג שבעוה"ב נמשך ע"י שם אלקים המסתיר להיות יש וביטול היש. וכמו עד"מ המלך שמתענג מדבר חדש דוקא. וכמו"כ ביטול היש לאין זהו דבר חדש למעלה. כי שיתהווה מאין יש א"ז חידוש למעלה כ"א מה שנעשה מיש אין כו'. ועי"ז נמשך הצחוק וגילוי ת"ע בעוה"ב כו' וכמ"ש (חלים ק"ד) לויתן זה יצרת לשחק בו. וזהו"ע ב' עולמות עוה"ז ועוה"ב כי עוה"ז נמשך משם אלקים בגימט' הטבע המסתיר להיות עולם כמנהגו נוהג. וע"י ביטול היש שבעוה"ז ממשיכים התגלות ת"ע בעוה"ב. וזהו"ע מי שמודה בפיו בשני עולמות. כי ישראל הם בעוה"ז תחת הסתר השם אלקים להיות בבחי' יש ופירוד. ומ"מ הם ישראל כי שרית עם אלקים להיות ביטול היש. לכן ע"י ביטול היש שבעוה"ז הם עושין וממשיכים העוה"ב. ויפה שעה א' בתשומע"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב (אבות פ"ד) כיון שמן העוה"ז עושים את העוה"ב והמצוה עצמה היא למעלה מבחי' גילוי התענוג שבעוה"ב. וזהו מופת נתתי למי כו' שהוא מודה בשני עולמות כי המופת הוא גילוי מבחי' עלמא עילאה בעלמא תתאה דהיינו מעלמדאתכ"ס בעלמדאת"ג כמו קי"ס הפך ים ליבשה שמאתכסיא נעשה אתגליא. שגם בעלמדאת"ג שמבחי' שם אלקים בגימט' הטבע יהי' ההנהגה שלמעלה מהטבע ולכן דוקא מי שמודה בפיו בשני עולמות דהיינו שמחברים הב' עולמות שע"י הביטול היש שבעוה"ז הם עושים וממשיכים את העוה"ב. וזהו מופתיו ומשפטי פיהו. הה"א הוא בחי' עלמדאת"ג ג' קוין מקור לבחי' בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. והוי"ו הוא המשכה מבחי' ה' עילאה עלמדאתכ"ס בה' תתאה. וזהו פיהו ל' רבים שני פיות כמ"ש (שה"ש א' ב') ישקני מנשיקות פיהו. וכמ"ש (תלים קמ"ט) וחרב פיפיות דקאי על התורה שהוא התחברות הב' פיות פום ממלל רברבן. בינה. עם פום ממלל זעירן. מל'. וזהו זכרו נפלאותיו כו' מופתיו כו' זרע ישראל עבדו דוקא לפי שמודים בשני עולמות ע"כ יכולים הם דוקא להמשיך המופת:

ו הוא ה' אלקינו בכל הארץ משפטיו. ארז"ל (במד"ר נח פל"ז סי' ד' ועוד בכמה דוכתי) חמשה הוא אית לטובה. וחמשה הוא לרעה. הוא לטובה אברם הוא אברהם (דה"א א' כ"ז) הוא בצדקתו מתחלתו ועד סופו. והיינו שמאיר בהם בחי' הוא היינו כל ההעלם בשלימות מאיר בהם בבחי' גילוי ע"כ בצדקתו מתחלתו ועד סופו וכמו"כ בחמשה הוא שלרעה כו'. אית לן חד הוא דעדיף מכולהון הוא ה' אלקינו כו' והענין יובן ע"פ מארז"ל (שבת קי"ט ב') כל העונה אישר"מ בכל כחו קורעין לו גז"ד כו'. כח הוא ב' פעמים יד שהו"ע ב' ידות יד ימין ה"ח ויד שמאל ה"ג. ומזה נמשך הכ"ח עתים. י"ד עתים לטובה מבחי' יד ימין. וי"ד עתים לרעה מבחי' יד שמאל. וזהו"ע כ"ח ימי הלבנה י"ד ימים הראשונים מילוי הלבנה שמקבלת מבחי' ימין חסד. וי"ד ימים השניים חסרון הלבנה כו'. וכ"ז הוא מצד קבלתה מהב' מדות חסד ודין. אך פי' בכל כחו כח ו' שהוי"ו הוא ההמשכה מבחי' למכאמא"כ בהב' מדות והוא בחי' בריח התיכון כו' ועי"ז נעשה לאכללא שמאלא בימינא שיהי' הכל ימין כמ"ש (שמות ט"ו) ימינך הוי' נאדרי בכח ימינך הוי' תרעץ כו' ב"פ ימין ועי"ז נעשו כל הכ"ח עתים לטובה כו' ולכן קורעין לו גז"ד. והנה ע"ס במספר עשר אצבעות חמש כנגד חמש (ס' יצירה ברייתא ג'). כתר חכמה חסד ת"ת נצח הם בחי' חסד. ובינה גבורה הוד יסוד מל' הם בחי' דין. כמ"ש בפרד"ס שער המכריעין שת"ת נטייתו אל החסד. ויסוד אל הגבורה. והנה מבחי' ה' ספי' שמבחי' ימין נמשך חמשה הוא לטובה. ומה' ספירות שמבחי' שמאל נמשך חמשה הוא לרעה. כי מבחי' שמאל נמשך יניקה לחיצונים מצד ששמאל דוחה כמ"ש בלקו"ת בד"ה זאת חוקת ע"ש. אבל אית לן חד הוא דעדיף מכולהון הוא בחי' אדון יחיד כו' ולפני אחד מה אתה סופר (שם בס"י ברייתא ז') שאינו בחשבון הע"ס כלל בחי' לית שמאלא בהאי עתיקא (זח"ג קכ"ט א'). וז"ש אח"כ בס"י (שם) וברית יחיד מכוונת באמצע במלת לשון ובמלת מעור. שההמשכה דבחי' יחיד הוא ע"י בחי' ברית הלשון תורה וברית המעור מילה. והנה הארון הוא ארון הברית. שע"י הברית נמשך ההמשכה מבחי' יחיד הוא ה' אלקינו בכל הארץ משפטיו. ע"כ כתיב על הארון הודיעו בעמים עלילותיו. כי ע"י המשכה זו נעשה לאכללא שמאלא בימינא והנה אין הדינים נמתקין אלא בשרשן והיינו כי כשמתעלים הדינים לשרשן. אזי מבחי' הגבורות דקו השמאל נמשך דחיית החיצונים ביתר שאת מבחי' קו הימין. ואזי הודיעו בעמים עלילותיו דהיינו מה שהארון עשה פסקים גדולים להפלשתים כנ"ל:

ז זכרו לעולם בריתו דבר צוה לאלף דור ויש בזה ב' פי' (בילקוט תלים עפ"ז רמז תתס"ג). הא' דקאי על התורה שנתנה לכ"ו דורות ותתקע"ד דורות נמוחו. והב' דקאי על המילה שניתנה לעשרים דור ותתק"פ נימוחו. ושניהם עולים בקנה א' כי ברית ותורה שייכים זל"ז כמו שארז"ל (ברכות מ"ח סע"ב) צריך שיקדים ברית לתורה בבהמ"ז. שהמשכת התורה הוא ע"י בחי' ברית דוקא כמ"ש (תלים קמ"ז) מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל (לפי שהם בני ברית) לא עשה כן לכל גוי כו'. והענין דכתיב (בראשית כ"ג) ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים. יחידות עשירות מאות בבי"ע נר"ן. אבל על מרע"ה כתיב (קהלת ז' כ"ח) אדם אחד מאלף מצאתי (מד"ר קהלת סי' מ"ט). אלפים הוא באצי'. ואשה בכל אלה לא מצאתי אשה היא תושבע"פ כמ"ש (ברכה ל"ג ד') מורשה וארז"ל (ברכות נ"ז א') מאורשה. וכתיב (קהלת ט ט') ראה חיים עם אשה אשר אהבת (עי' מד"ר שם פ"ט סי ז'. ובגמ' קדושין ל' ב'). וכתיב (משלי י"ח כ"ב) מצא אשה מצא טוב. ופי' בכל אלה כו'. כי יש ג' בחי' אלה כמשארז"ל (רבות ר"פ ויקהל פמ"ח סי' ב') אלה תולדות השמים והארץ בזכות מי הם עומדים בזכות אלה שמות בנ"י. ואלה בזכות מי כו' בזכות אלה העדות כו' אלה תולדות השמים והארץ הוא להיות בי"ע. ואלה שמות בנ"י הוא בו"ק דאצי'. כי אלה הוא ופ"ו. ובחי' אלה העדות הוא למעלה יותר (דהיינו בחי' חכ' שנק' אלה ל' גילוי לגבי כ"ע שנק' מי). וכתיב (ישעי' מ') מי ברא אלה שבחי' מי שעה"נ דבינה הוא המקור לכל הג' בחי' אלה. והנה על התושבע"פ כתיב ואשה בכל אלה לא מצאתי שהיא למעלה מכל הג' בחי' אלה כי נמשכת מבחי' מי. וכמ"ש (משלי י"ב ד') א"ת עט"ב. וכתי' (שה"ש א' ב') כי טובים דודיך מיין. וארז"ל (ע"ז ל"ה א') ערבים עלי ד"ס יותר מיינה של תורה. כי התגלות רצוה"ע שלמעלה מכל הג' בחי' אלה הוא בתושבע"פ וזהו אדם אחד מאלף כו' ואשה בכל אלה כו'. שההמשכה שע"י תורה הוא למעלה מבחי' אלף. וכמ"ש (דברים ל"ג ב') ואתא מרבבות קדש. רבבות הוא בבחי' עתיק כמ"ש (דניאל ז' ט') ועתיק יומין יתיב כו' אלף אלפין ישמשוני' ורבוא רבבן קדמוהי יקומון. וזהו שנאמר על התורה דבר צוה לאלף דור שבחי' דבר שהוא ההמשכה שע"י התורה צוה וחיבר לאלף דור. כי דבר הוא למעלה מעלה מבחי' אלף דור. והיינו בחי' רבבות קדש וגם למעלה יותר. והיינו בחי' אנת הוא חד ולא בחושבן ולכן יש דעה דקאי על המילה כי הצוותא וחיבור של בחי' דבר (מל' דא"ס) שהוא התורה לאלף דור הוא ע"י המילה בחי' ברית המקשר ומחבר. וזהו זכר לעולם בריתו דבר צוה לאלף דור. וכ"ז שייך לתחלת המזמור הודו להוי' כו' שקבעו לומר על ארון הברית. והנה לע"ל יאמרו ג"כ פסוק הודו להוי' כו'. דכמו שכעת ענין ארון הברית הוא שע"י הברית הוא יחוד הוי' ואד'. כמו"כ לע"ל ירי' בחי' זו למעלה יותר דהיינו ברית העליון יותר שמקשר ומחבר ב' שמות הוי' שלא יהי' פסיק טעמא בינייהו:

תוכן העניינים

מגן אבות חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה