מגן אבות חלק ב· רבי שלמה זלמן שניאורסון
מגן אבות על ספר ישעיה
והי' אמונת עתך חוסן ישועות חכמת ודעת. יראת ה' היא אוצרו (ישעי' ל"ג ו'). ופירש"י אמונת עתך. בזכות שאתה מאמין בהמצות התלויות בהעתים כמו תרומות ומעשרות שמיטין ויובלות ואתה מקיים אותם. עי"ז יהי' השכר חוסן ישועות חכמה ודעת כו' ונמצא אמונת עתך הו"ע קיום המצות התלויות בהעתים וע"ד צדיק באמונתו יחי' (חבקוק ב' ד'). שע"י האמונה הוא הקיום כו' והרד"ק פי' וכן אי' בתד"א (פי"ד) אמונת עתך. עתך הוא סדר הזמן ואמונת עתך הוא קיום הזמן ע"ד ותקעתיו יתד במקום נאמן (ישעי' כ"ב כ"ג) אמן כן יאמר ה' (מ"א א' ל"ו). ופי' ענין קיום הזמן היינו הצלחת הזמן. שיהי' שלום בארץ ושובע בעולם כו'. וגם חוסן ישועות דהיינו חוזק ישועות כ"ז יהי' ע"י חכמה ודעת יראת ה' כו'. חכמה הוא תושב"כ ודעת תושבע"פ. כי דעת עדיף יותר מחכמה כמ"ש (משלי ב') כי ה' יתן חכמה מפיו דעת. וכמשל המבואר במד"ר (שה"ש פ"א סי' ט"ז) איני חפץ אלא הפרוסה שבפיך כו' וזהו מפיו דעת. ולכן הוא תושבע"פ כמארז"ל (עירובין כ"א ב'. ע"ו ל"ה א'. מד"ר שה"ש פ"א סי' י"ח) ערבים עלי ד"ס יותר מיינה ש"ת כו יראת ה' כו' זהו אגדות כמארז"ל (אדר"נ ספכ"ט) כל מי שלמד הלכות ולא למד אגדות טעם טעם חכ' ולא טעם טעם יראת חטא וע"י עסק התורה בתושב"כ ותושבע"פ ולימוד אגדות יהי' אמונת עתך שהו"ע קיום והצלחת העתים. הנה כתיב (ישעי' נ"ד י"ג) וכל בניך כו' ורב שלום בניך וארז"ל (ברכות ס"פ בתרא) א"ת בניך אלא בוניך והיינו כי תיבת בניך שאחר ורב שלום הוא מיותר לכן דורשים אותו בוניך. אלו ת"ח שעוסקים בבנינו ש"ע וצ"ל מהו"ע עוסקים בבנינו ש"ע ומה שייך זה לת"ח. עסק התורה. הנה ארז"ל (אבות רפ"ה) בעש"מ נבה"ע והלא במאמר אחד כו' אלא כדי להפרע כו' וליתן שכר טוב כו'. וצ"ל כיון שהי' יכול לברוא במאמר אחד ורק שברא בעש"מ א"כ האיך יפרע מהרשעים בטענה זו כו'. והנה במד"ש פי' שמאמר אחד הוא בראשית ברא כו' כמארז"ל (ר"ה ל"ב א') בראשית נמי מאמר הוא. וצ"ל כיון שהוא מאמר למה לא נאמר בו ויאמר כמו גבי הט' מאמרות. והענין דכתיב (ישעי' נ"ה) כי לא מחשבותי כו' שבאדם ממחשבה לא יהי' שום התהוות כ"א ע"י דו"מ כו'. אבל למעלה כאשר עבר"צ כו' נתהוו כל העולמות ע"י רצונו ומחשבתו לבד. וז"ש בראשית ברא ות"י בחוכמתא. וא"ת בקדמין שע"י רצונו וחכמתו ית' שהוא מח' עילאה נתהוו כל העולמו' בדרך כלל ולכן ארז"ל (ב"ר פ"א סי"ט) את השמים כולל כל צבא השמים ואת הארץ כולל כל צבא הארץ. וזהו"ע מאמר אחד שהוא בחי' חכ' מח' בחי' כלל. ולכן לא כתיב בו ויאמר כו' ואח"כ נתהוו כל העולמות בדרך פרט ע"י ט' מאמרות שמבחי' דיבור העליון. והענין כי אם הי' ההתהוות ע"י מאמר אחד מבחי' מח' לבד הי' רק ביטול. כיון שהיו העולמות מקבלים מן הא"ס רק ע"י ממוצע א' שהוא לבוש החכמה בלבד היו קרובים מאד לביטול כו'. כי פי' מאמר אחד הוא כמו הוי' אחד שהחי"ת והדלי"ת כלולים בתכלית הביטול בבחי' האל"ף אאלפך חכמה שאין ניכר כלל התחלקות דו"ק וכמו"כ כשנתהוו כל העולמות ע"י מאמר אחד שהוא בחי' חכ' היו כלולים בתכלית הביטול עד שלא הי' ניכר שום התחלקות ו"ק כלל וכמו שיש עלמדאתכ"ס בחי' ים והמלאכים נק' נוני ימא שהם בתכלית הביטול ואין בהם שום פירוד כלל. והיינו לפי שמקבלים החיות מבחי' מח' וכמו המח' שמתאחדת עם האדם. ולכן משה ונחנו מ"ה ביטול. לפי כי מן המים משיתהו. שמקבל מבחי' ים עלמדאתכ"ס מח' כו'. וא"כ כש"כ כשהיו כל העולמות כלולים במאמר אחד מח' היו בתכלית הביטול יותר. והמכוון הי' שיתהוו נפרדים בבחי' יש כו'. ולכן נתהוו אח"כ כל העולמות בדרך פרט ע"י הדיבור עליון כמו הדיבור באדם שיוצא לחוץ ונעשה נפרד כמו"כ למעלה מבחי' דיבור עליון מתהוים נפרדים. וזהו עש"מ שנמשך החיות ע"י עשרה מדרגות. כדי שיהיו רחוקים מהביטול כו' וגם כמ"ש בס"י שהיו האותיות מתגלגלין ברל"א שערים פנים ואחור שהו"ע חילופי אתוון ותמורות כמו א"ת ב"ש. שמחליפין הא' על ת' שהוא העלם גדול על האל"ף כמו משל על השכל. ונק' הארה. והארה דהארה כו'. וזהו"ע אחד בחילופי אתוון ועד (זח"ב קל"ד א'). והנה אחד ביטול אמיתי ובחי' ועד הוא רק ביטול היש לבד אעפ"י שהוא חילופי אתוון דאחד כו' וזהו בעש"מ כו' כדי להפרע. והיינו כי אם הי' ההתהוות ע"י מאמר אחד לבד שלא הי' תערובות טו"ר ובחירה כלל כ"א רק ביטול. וא"כ לא הי' שייך שכר ועונש אבל עכשיו שנתהווה ע"י עש"מ שנתהווה עלמדאת"ג נפרדים ויש תערובות טו"ר ובחירה ע"כ שייך שכר ועונש. ולכן כדי להפרע כו'. וליתן שכר טוב כו' והנה מה שנתהוה ע"י עש"מ הוא כדי שיהי' התהוות נפרדים. אבל אח"כ המכוון שיהי' ביטול אמיתי גם בנפרדים נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים (רבות במדבר פי"ג סי' ח') וזהו"ע עוסקין בבניינו ש"ע להמשיך התגלות מאמר אחד הכולל עש"מ שיתגלה בהעש"מ. והיינו ע"י עסק התורה בחי' כלל וידבר כו' את כל הדברים האלה לאמר כו' בדיבור אחד נאמרו שהוא כלל כענין מאמר אחד הכולל כל העש"מ. ולכן וכל העם רואים כו' רואים את הנשמע ושומעים את הנראה (רש"י עפ"ז). כי מה שיש הבדל בין ראי' לשמיעה הוא בהתחלקות כחות הנפש להתלבש בגוף אבל כמו שהם בהתכללות בעצם הנפש אין שום הבדל בין ראי' לשמיעה ובשעת מ"ת האיר עצם הנשמה ח"י שלמעלה מהתחלקות הכחות. ולכן ע"י עסק התורה ממשיכים הגילוי דבחי' מאמר אחד בהעש"מ: ב ויש עוד פי'. שעש"מ גבוהים יותר. וכ"מ פשט לשון המשנה דעכשיו שנבה"ע בעש"מ הוא גבוה ומשובח יותר מאילו הי' נברא רק במאמר אחד לבד. והמשל בזה כמו כשנותנים לאדם לשמור כלי שאינה יקרה אזי כשמאבדה אין העונש גדול וכששומרה אין השכר מרובה כ"כ אבל כשנותנים לו לשמור כלי יקרה מאד אזי כשפושע בהשמירה העונש גדול מאד. וכששומרה כראוי השכר מרובה. וכמו"כ עכשיו שנבה"ע בעש"מ נתנו להאדם לשמור דבר גבוה ויקר ביותר והענין כי באמת כל התהוות צ"ל ע"י עשר בחי' דוקא וכמו השפעה מרב לתלמיד מוכרח להיות ע"י עשר בחי' כי באדם יש ג' שכליים וז' מדות. והשפעת השכל צ"ל ע"י כל הג' שכליים חב"ד כידוע. וע"י כל המדות. אהבה שיהי' לו רצון להשפיע להתלמיד. וגם שייך יראה ונצח ויסוד כו'. וגם בגשמי' השפעת הטפה עוברת ע"י כל הרמ"ח אברים (שהוא ג"כ התחלקות לעשר בדרך כלל עד"ה שאו ענין הדגלים). ועד"מ זה יובן למעלה שהתהוות העולמות מא"ס הוא ע"י עשר מדרגות. כמ"ש (משלי ג' י"ט) הוי' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה. בדעתו תהומות נבקעו. וכתיב (חלים פ"ט) כי אמרתי עולם חסד יבנה. והו"ע ע"ס. וע"י כל הע"ס נתהוו העולמות. וע"ז איתא בת"ז אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין וקרינן להון עשר ספירן (כדי) לאנהגא בהון עלמין. והיינו שכדי שיומשך מאוא"ס ב"ה שהוא בל"ג השפעת החיות לעולמות בע"ג צ"ל נמשך ע"י כל הע"ס דוקא. וכמשל הנ"ל שכל השפעה צ"ל ע"י עשר בחי' והשרש לזה הו"ע הע"ס דאצי' שעל ידם נמשך ההשפעה מאוא"ס לעולמות בי"ע שהם בע"ג. עי' בת"א ד"ה כי אברהם לא ידענו בתחלתו. אך למעלה כל ספי' כלולה מעשר ופי' מאמר אחד הוא בחי' מל'. והנה במל' יש ג"כ ע"ס חכ' וחסד שבמל'. וכמו הדיבור שלמטה שכלול בו עשר בחי' שהרי יש חכמה שבדיבור. וגם מדות שיש לו רצון וחשק לדבר כו'. וא"כ אעפ"י שההתהוות צ"ל ע"י ע"ס. אך כיון שבמל' יש ג"כ ע"ס א"כ הי' יכול להיות כל ההתהוות ע"י המל' לבד (הגם שנת"ל כי מאמר אחד הוא כלל אך יש כלל ופרט וכלל. ה כלל הראשון בכתר. והכלל האחרון במל'). ומ"מ נבה"ע בעש"מ היינו ע"י כל הע"ס. כמ"ש הוי' בחכ' כו' בבחי' עצמי' החכמה. והיינו שכל הע"ס האירו בהעולמות כי העולם נברא בלי קימוץ כ"א בויתור ונדיבת לב כו'. וזהו מארז"ל (ב"ר פי"ב סי' ה') כל תולדת שבמקרא חסר חוץ מאלה תולדות השמים והארץ בהבראם ואלה תולדות פרץ והיינו כי העולם במילואו ושלימותו נברא. אור ז' הימים הי' אדם מביע בו מסוף העולם ועד סופו. והיינו שנבה"ע ע"י עש"מ שכל הע"ס האירו בהתגלות. גם ג"ר חב"ד היו מאירים בהתגלות ואח"כ ע"י מיעוט הירח וחטא עה"ד ירדו העולמות עד לע"ל ושמחת עולם כו' ולכן תולדות פרץ מלא:
ג ולהבין ענין צדיקים שמקיימים את העולם שנברא ע"י עש"מ. הנה איתא בזהר (ח"ג י"א סע"ב) ע"פ עשרה עשרה הכף. שעשה"ד הם מכוונים כנגד עש"מ. ורק שגבוהים יותר כי הם מתחילים באל"ף פלא ועש"מ מתחילים בבי"ת חכמה. וע"י עשה"ד הוא קיום העש"מ. וזהו וידבר אלקים את כל הדברים האלה זהו עשה"ד. לאמר שעל ידם יהי' קיום העשרה מאמרות. וצ"ל מהו קיום העשרה מאמרות ע"י עשה"ד. הנה איתא בפדר"א (פ"ג) בעש"מ נבה"ע וכללן בשלשה שנאמר ה' בחכ' יסד ארץ. כונן שמים בתבונה. בדעתו תהומות נבקעו. וצ"ל הלא החכמה והתבונה כו' שבפסוק ה' בחכמה כו' הם ג"כ מכלל העש"מ כדאי' בגמ' (חגיגה י"ב א') בעשרה דברים נבה"ע בחכמה כו' שנאמר ה' בחכמה כו' וא"כ מהו שאומר וכללן בשלשה. כיון שהם עצמם מכלל העשר כו' והענין דהנה כתיב (בראשית ב' א') ויכולו השמים כו' ויכל אלקים ביום השביעי כו' דמלשון הפסוק מבואר שכלה גמר השלמת השמים כו' ביום השבת גופא דהיינו שאיזה דבר נגמר ונשלם בשבת. מה שאין שייך לקרא זאת בשם מלאכה כו'. ובמד"ר (בראשית פ' יו"ד סי' י"א י"ב) אמרו הי' העולם חסר מנוחה בא שבת בא מנוחה שזהו ג"כ גמר השלמת דבר כו'. דהנה בשבת אומרים השמים מספרים כו'. ופי' בזהר (תרומה קל"ו ב') מנהרין ומנצצין. שהשמים גופא בשבת הם במעלה היותר עליונה שיש בהם הארה ואור גדול כו' משא"כ בימות החול. ולכן אין אומרים בחול השמים מספרים. והענין כי ששת ימים עשה ה' את השמים כו' שהם ששה מדות עליונות דאצי' שעל ידם נתהוו כל העולמות והנה באמת לא הי' ההתהוות ע"י המדות לבד כ"א ע"י החכמה שנתלבשה בהמדות כמ"ש (חלים ק"ד) כולם בחכמה עשית. וכתיב ה' בחכמה יסד כו'. כונן שמים בתבונה. וא"כ למה כתיב רק ששת ימים דהיינו המדות לבד. והענין שההתהוות הי' ע"י החב"ד שבתוך המדות דהיינו המוחין של המדות בעצמן. דהיינו כפי קיום עצם המדות. ונק' עפי"ק מוחין דיניקה. שהם מוחין דקטנות. דהיינו כמו חלב דיניקה המגדיל רק אברי הגוף של הולד. אבל אין נמשך בו אז גילוי השכל כלל (עד שיטעום טעם דגן) וכך מוחין חב"ד אלו הוא רק קיום וחיות עצם המדות דז"א. וכמו שיש שכל וטעם של מדת האהבה למה יאהוב. ה"ז רק שכל של המדה. אבל אין ערוך לעצמיות מהות החכמה שלמעלה מהמדות. וכך בחי' חב"ד ומוחין דז"א בעצם אין ערוך לעצמי' ח"ע מה שאנת הוא חכים ולא בחכ' ידיעא כו'. ולקרב אל השכל קצת החילוק שבין החכמה של המדות לעצמיות החכמה עילאה אפ"ל משל מענין משנה וגמרא. כי בש"ס משנה מבואר רק הדינים כשר ופסול. ונמשכים מששה מדות. ומ"מ מבואר במשנה הטעם בקיצור. דהיינו שמבואר רק הטעם של עצם הדין בלבד. וגם זאת בקיצור. אבל בגמרא נכתב באריכות עומק החכמה והמקור של הטעם המבואר במשנה מהיכן הוא יוצא כדאמרי' מ"ט מנה"מ כו'. וע"כ יכולים ללמוד מהגמ' גם דינים אחרים משא"כ במשנה שהטעם מבואר בקיצור רק של עצם הדין לבד. וזהו משל על שאין החכמה של המדות ערוך לעצם ח"ע (וי"ל כי משנה ביצירה דו"ק ביצירה ורק הטעם של עצם הדין. משום כי אין נמשך בו"ק רק המוחין דהמדות. אבל תלמוד בבריאה ששם מאיר חב"ד. לכן בתלמוד מבואר מקור החכמה של הטעם המבואר במשנה) ולכן כתיב רק ששת ימים שנחשב רק ו"ק לבד כו'. אעפ"י שיש בהם מוחין חב"ד אבל הם נחשבים בכלל המדות כו' והנה בשבת נמשך מוחין דגדלות בהמדות דז"א דהיינו מבחי' עצמי' ג"ר חב"ד בחי' עמקו מחשבותיך. ולכן בשבת השמים שהם המדות דז"א מספרין ומנהרין כו' אור גדול מאד כו'. והיינו משום כי בו שבת. השביתה מבחי' הדיבור. ונמשך החיות מבחי' מח"ע עמקו מחשבותיך עצם חו"ב כו'. וזהו בא שבת בא מנוחה בינה עילאה נק' מנוחה כו'. וזהו ויכולו השמים כו'. שגמר השלמת השמים נשלם בשבת דהיינו מה שנמשכו מוחין דגדלות מעצמי' חב"ד בהמדות שנק' שמים כו'. ועפי"ז יובן ג"כ הפדר"א בעש"מ נבה"ע וכללן בשלשה כו'. דמה שנבה"ע בעש"מ הוא מבחי' ז"מ דאצי' ומג' בחי' חב"ד המוחין דקטנות של המדות בעצם כו'. אבל ענין וכללן בשלשה בחכמה ותבונה ודעת. הוא בבחי' עצמי' ג"ר חב"ד כו' שלמעלה מעלה אין קץ על המוחין של המדות. וזהו ג"כ מאמר הס"י בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה כו' וברא עולמו בסופר וספר וסיפור. דהל"ב נתיבות הם עש"מ עם כ"ב אותיות שזהו רק המדות והחב"ד של המדות שהם העש"מ שבפדר"א. ומ"ש עוד בס"י וברא עולמו בסופר כו' הו"ע וכללן בשלשה שבפדר"א. כי ספר הוא תושב"כ אותיות דבינה. וסופר תושבע"פ ערבים עלי ד"ס כו' שהם מבחי' ח"ע כו' וסיפור הוא דעת כמ"ש מפיו דעת כו'. שג' בחי' אלו הם המקור של העש"מ. (והנה איתא בכהאריז"ל דענין ג' ספרים שנפתחים בר"ה הוא ג"כ בחי' סופר וספר וסיפור. והיינו כי בר"ה מתחדש החיות של העש"מ. וע"כ צריך להמשיך התחדשות החיות מהמקור שהוא ג' ספרים הנ"ל שהם המוצא ומקור של העש"מ כו'. והנה בגמ' (ר"ה ל"ב א') יש ג' דעות הני עשרה מלכיות דר"ה כנגד מי ח"א כנגד עשרה הילולים שאמר דוד במזמור הללו אל בקדשו וח"א כנגד עש"מ. וח"א כנגד עשה"ד. ופי' בפרדס ש"ב כי מאן דאמר כנגד עשרה הילולים היינו כנגד ע"ס שבמל' עצמה כי נצרך להמשיך ע"ס דמל' בעצם באמירת יו"ד פסוקים דמלכיות. ומ"ד כנגד עש"מ היינו להמשיך הע"ס דמל' מלמעלה יותר דהיינו מבחי' עש"מ שנת"ל שהו"ע המדות והחב"ד של המדות. ומ"ד כנגד עשה"ד היינו להמשיך מבחי' שלשה ספרים הנ"ל בחי' וכללן בשלשה שלמעלה מעש"מ כו'). ועתה יובן ענין צדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעש"מ ע"י עשה"ד. היינו להמשיך בהעש"מ מבחי' המקור ושרש שהו"ע וכללן בשלשה עצמיות חב"ד שזהו עיקר התיקון והזיכוך של המדות דז"א שהו"ע עש"מ כנ"ל בענין השבת. כי מה שבעש"מ נבה"ע הוא גם בבחי' עצמיות ג"ר חב"ד. ואח"כ ע"י מיעוט הירח וחטא עה"ד נסתלקו (ואח"כ חזרו ונמשכו מצד קדושת השבת) וא"כ נשאר בחי' העש"מ רק ז"מ וג' מוחין חב"ד של המדות כו' ולכן ענין בוניך וקיום העש"מ שגם עצמות ג"ר חב"ד יתקיימו ויאירו בגילוי בז"ת בקביעות. וקיום זה הוא ע"י עשה"ד דוקא כי קיום זה צ"ל נמשך ממקום גבוה ביותר מבחי' העש"מ עצמם ולכן קיום זה הוא ע"י התורה עשה"ד דוקא. כי עש"מ מתחילים בבי"ת חכ'. ועשה"ד מתחילים באל"ף פלא עליון והחכ' מאין תמצא בחי' אין מקור התהוות החכמה. ומבחי' זו דוקא נמשך הקיום כמ"ש (ישעי' מ"ה) בי נשבעתי כו' דבר ולא ישוב. שבועת אמת כו' היפך הכזב ע"ד נהרות המכזבין שנפסקין פעם בשבוע אבל אמת הוא מה שאינו נפסק לעולם כו' ושבועה זו להיות דבר ולא ישוב כו' נמשך ממקום גבוה מאד מבחי' אני הוי' ל"ש כו'. וזהו בי נשבעתי דהיינו מעתיקא שמלובש בפנימיות ז"א. וזהו"ע מקור מים חיים את הוי' (ירמי' י"ז י"ג) כח המקור שנובע ממנו מים חיים תמיד בלי הפסק כלל. וכך בחי' עצמותו ומהותו דוקא נק' מקור שיומשך הגילוי בתמידות בלי שינויים כלל ובחי' זו מלובש בתורה שנמשך בה האל"ף כנ"ל. וזהו היתרון מעלה של עשה"ד על עש"מ דאעפ"י שעשה"ד הם ג"כ מבחי' ח"ע דאורייתא מח"ע נפקת אך בהתורה דמחכ"נ מלובש בה ג"כ בחי' אל"ף פלא עליון בחי' אין שלמעלה מהחכמה שמבחי' זו נמשך הקיום ולכן ע"י עשה"ד הוא הקיום דעש"מ. ולכן נק' התורה חיי עולם לשון נצחיות בלא הפסק כלל. ולכן אומרים על התורה אה"ע אהבתנו. וכדאי' בתדב"א (ח"א רפ"ו) אלו נאמר אה"ר הייתי אומר אהבה של מאה שנים כו' אבל כיון שנאמר אה"ע הוא לעד ולעולם. ובחי' זו רק בתורה. וזהו"ע תורתו אומנתו. כי פי' תורתו אומנתו היינו ע"ד ואהי' אצלו אמון אומנא בוניך להיות קיום העולם. וזהו את הוי' האמרת היום (דברים כ"ו י"ו) שאתה המשכתו בעש"מ בתמידיות. וזהו"ע צדיקים שמקיימים את העולם והיינו כדי שכל העש"מ שהו"ע ע"ס יהיו מאירים בהתגלות תמיד בהעולם בלי הפסק כלל. קיום זה ממשיכים צדיקים ע"י עסק התורה. כי התורה היא בחי' אומנא להיות בנין העולם כו'. ע"י שמאיר בה האל"ף פלא עליון מקור מ"ח כו'. שיהי' הגילוי בקביעות (והעיקר שגם ג"ר יהיו מאירים בקביעות בז"א ולא יסתלקו כו'). ולכן הם עוסקים בבנינו של עולם ונק' בוניך כו':
ד וזהו פי' והי' אמונת עתך. כי הנה עת נק' מדת מל'. לפי כי היא מקור הזמן מלך מלך וימלוך. משא"כ שם הוי' הי' הוה ויהי' כאחד שהוא למעלה מהזמן לגמרי. וענין אמונת עתך הוא קיום ונצחיות העת דמל' שלא יהי' בה שינויים כלל. עי' בלקו"ת בד"ה שובה ישראל עד פ"ה. וקיום זה נמשך ע"י חכ' ודעת יראת ה'. שהוא תושב"כ ותושבע"פ ואגדות שהם ג' ספרים סופר וספר וסיפור. דהיינו עצמי' ג"ר חב"ד כו' שמשם נמשך להיות אמונת עתך בבחי' קיום נצחי (כי עתה שמקבלת מבחי' ז"א ומוחין דז"א שהוא עש"מ. הרי יש בה שינויים שאין הארה זו מאיר בה בתמידי' רק לפרקים ועתים מזומנים כו' ונק' בשם דודים דמתפרשין כו' אבל ע"י ההמשכה מעצמיות ג"ר שלמעלה מבחי' חב"ד דז"א אזי יהי' ההארה מאיר בה בקביעות. וזהו ביום ההוא יהי' שגם המל' תקבל מהיו"ד כמו הבינה בבחי' תרדל"מ כו'. ולכן ע"י חכ' ודעת כו' נמשך להיות אמונת עתך. והנה שרש הקיום ונצחי' נמשך מעת"י דוקא ששם בחי' אני הוי' ל"ש וע"ז ארז"ל (שוח"ט פי"ט. ויק"ר פ"ב) כ"מ שנאמר לי אינו זז כו'. ועי' בלקו"ת ד"ה הנ"ל. וי"ל לפי שבעצמי' ג"ר מאיר ע"י כידוע בפי' ממעמקים דקאי על פנימי' היסודות דאו"א ששם גנוז עת"י כו'. ועי' בלקו"ת בד"ה ביאור מעט ע"פ וארשתיך לי פ"ג וגם פ"ד בענין ל"י ד' יודי"ן דע"ב ע"ש ויובן כאן). וגם פי' אמונת עתך קיום העתים. כי העתים הם סדר זמנים. והוא בחי' ז"מ עליונות דאצי' עי' בביאור ע"פ ויאמר משה אכלוהו היום ובד"ה ביום השמע"צ ענין מקדש ישראל והזמנים וקיום העתים שהוא הצלחת העתים כנ"ל היינו ע"י שכל עש"מ יהיו מאירים בהתגלות תמיד. והעיקר הוא שעצמי' ג"ר חב"ד יהיו מאירים בקביעות בז"מ דאצי'. וזהו"ע אמונת עתך קיום העתים. בחי' זו דוקא ע"י חכ' ודעת כו' תושב"כ ותושבע"פ דהיינו עסק התורה כנ"ל בענין צדיקים שמקיימים את העולם ע"י התורה. וביאוה"ע יובן עדמ"ש (דה"א י"ב ל"ג) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים כו' כי יש כ"ח עתים י"ד לטובה וי"ד להיפוך. והיינו כמ"ש (קהלת ג') עת לחבק ועת לרחוק מחבק. עת לחבק הוא בחי' וימינו תחבקני שנמשך התגלות בחי' ימין ה' חסד עליון בבחי' חיבוק לכנס"י כאדם המחבק לחבירו שיעמוד עמו פב"פ ואין מניחו להפרד ממנו כו'. וכך בחי' וימינו תחבקני הוא בחי' ימין מקרבת שיהי' כנס"י פב"פ. דהיינו שכל הפנים של האדם יהי' רק באלקות וכל עניני הגוף ועוה"ז יהי' רק בבחי' אחורים וחיצוניות כאלו כפאו כו' (עד"ה כי ההרים ימושו. ומענין עת לחבק כו' בד"ה ואהי' אצלו אמון). וזהו עת לחבק. דהיינו כשמתגלה בחי' וימינו תחבקני. ויש עת לרחוק מחבק כמ"ש (איכה ב') השיב אחור ימינו שמסתלק ומתעלם בחי' ימין עליון. וההנהגה ע"י שמאל דוחה ואזי כתיב (ישעי' ו' י"ב) ורחק הוי' את האדם ומזה נמשכים הכ"ח עתים. והיינו שמבחי' עת לחבק נמשך הי"ד עתים שלטובה. ומבחי' עת לרחוק כו' נמשך הי"ד עתים להיפך. והנה כ"ח הוא ב"פ יד. היינו בחי' ימין ושמאל שכשההשפעה הוא מבחי' יד ימין חסד דרועא ימינא אזי הוא עת לחבק כו'. ונמשך כל הי"ד עתים שלטובה. וכשההשפעה היא מבחי' גבורה דרועא שמאלא אזי עת לרחוק כו' ונמשך כל הי"ד עתים שאינן לטובה כו'. וזהו"ע כ"ח ימי הלבנה י"ד ימים הראשונים הוא מילוי הלבנה והיינו שמתקרבת אל השמש והולכת ואור כו' עד שבאמצע החדש מתקרבת הלבנה תחת השמש ממש ומתמלאת אור מהשמש בכל חלקיה. וי"ד ימים האחרונים מתחלת להתרחק מהשמש. ומתמעטת אורה עד שנתרחקה לגמרי שאין מאיר בה כלל אור השמש. ונעשית עצם חשוך כו'. והיינו כי לבנה היא שם אלקים בחי' מל'. ושמש הוא שם הוי'. ובי"ד ימים הראשונים שההשפעה הוא מבחי' חסד דרועא ימינא אזי הוא התקרבות סיהרא לקבל האור והגילוי מבחי' שמש הוי'. ואזי נמשכים כל הי"ד עתים לטובה. ובי"ד ימים האחרונים שההשפעה הוא מבחי' גבורה שמאל דוחה אזי מתרחקת הלבנה לגמרי ואין מאיר בה שם הוי' כו'. וזהו יודעי בינה לעתים. דהיינו שמחברים וממשיכים התגלות הבינה בהעתים ועי"ז נמתקים כל הכ"ח עתים לטובה וביאוה"ע כמ"ש (תלים קי"ג ט') אם הבנים שמחה בנים הם המדות. ולאה ילדה ששה בנים. ואם הבנים היא בינה. ולכן נק' המועדים מועדים לשמחה כי במועדים הוא התגלות הבינה כמ"ש (ויקרא כ"ב כ"ז) והי' שבעת ימים תחת אמו. כי כל המועדים מדאורייתא הם רק ז' ימים (ב' ימים דפסח. ראשון ושביעי. וב' ימים דסוכות ראשון ושמיני ויום א' דשבועות. ויום א' דר"ה ויוהכ"פ) וכה תחת אמו בינה משא"כ בכל השנה הנהגת העולמות רק ע"י מדות. והנה עיקר התגלות השמחה דבינה יהי' לעתיד ולכן כתיב נע"ל (ישעי' נ"א י"א) ושמחת עולם כו' ונסו יגון ואנחה (הלעו"ז של בחי' ששון ושמחה דקדושה). אבל מ"מ במועדים נמשך הארה ומעין כו' ולכן הם מועדים לשמחה. והענין כי בינה נק' עוה"ב עולם התענוג כי עיקר התגלות התענוג הוא בהשגה. וכך בהבנה והשגה דבינה הוא התגלות עתיק כו' ולכן אם הבנים שמחה. עוז וחדוה במקומו כו' (דה"א ט"ז כ"ז). והנה כשממשיכים התגלות הבינה בהעתים דחו"ג אזי נמתקים כל העתים לטוב כו'. והיינו שמצד ריבוי התגלות התענוג נתבטל הדין כו'. וזהו יודעי בינה לעתים ר"ת יבל. יובל שעה"נ דבינה מקור התענוגים כו'. ובחי' זו בבני יששכר דוקא ע"י עסק התורה כמארז"ל (מד"ר ויצא פע"ב סי' ה') יששכר יש שכר לפעולתך. קנה חכמה קנה בינה גימט' יש. והנה ענין יודעי בינה לעתים בעבודה היינו כי כאשר עמי לא התבונן אזי גם למעלה אין התחברות הבינה בהעתים הנמשכים מהמדות דחו"ג. אבל כאשר ממשיכים בנפש התגלות הבינה להיות מבין דבר מתוך דבר. תוך דבר הוא ממכ"ע ודבר הוא סוכ"ע. איך שהוי' אחד וכולא קמי' כל"ת. ומחברים התבוננות זו בהמדות שיתהפכו כל המדות לאלקות כו' עי"ז ממשיכים גם למעלה להיות יודעי בינה לעתים כו' וזהו ג"כ ענין והי' אמונת עתך קיום והצלחת העתים ע"ד יודעי בינה לעתים בחי' זו דוקא ע"י עסק התורה חכ' ודעת יראת ה' כו'. כי על התורה כתיב (משלי ח') ואהי' שעשועים יום יום משחקת לפניו בכל עת משחקת בתבל ארצו וגו'. כי שרשה בבחי' יום יום דחו"ב ששם התגלות עתיק תמיד עוז וחדוה במקומו. וזהו ואהי' שעשועים יום יום שע"י התורה נמשך התגלות ת"ע מאוא"ס ב"ה בבחי' יום יום דחו"ב. ואח"כ כתיב משחקת לפניו בכל עת. הנה השחוק ענינו התגלות התענוג לחוץ. וכך ע"י התורה נמשך התגלות הת"ע גם בכל עת דהיינו בכל הז"מ עליונות שמהם נמשך הכ"ח עתים אך זהו לפניו עדיין דהיינו באצי'. ואח"כ כתיב משחקת בתבל ארצו הנה תבל בגימט' ב"פ ארי' שבחיות ואופנים דהיינו שיומשך התגלות הת"ע גם בעולמות יצירה ועשי' להמתיק גם הדין שנשתלשל למטה מטה כו'. ולכן על ידי עסק התורה ממשיכים התגלות התענוג בהעתים ג"כ שיומתקו כו' ויהיו כולם לטובה כו' וזהו ושעשועי את בני אדם. וע"ז כתיב אברכה את ה' בכל עת והנה סוף הפסוק ומבני יששכר יודעי בינה לעתים. לדעת מה יעשה בישראל ראשיהם מאתים. פי' לדעת מה כו' עדמ"ש (דברים יו"ד י"ב) מה ה' אלקיך שואל מעמך היינו ששואל מעמך בחי' מ"ה וביטול כי בבחי' מ"ה שורה אוא"ס ב"ה. וזהו לדעה מ"ה יעשה לו (שמות ב' ד'). והנה א"ת מה אלא מאה (זח"ג רנ"ד א') היינו שע"י ברכות ממשיכים ההתגלות דבחי' מ"ה וביטול בנפש. וזהו לדעת מה יעשה בישראל ראשיהם מאתים כי יש אי"ק בכ"ר. בכ"ר למעלה מבחי' אי"ק והיינו שהוא בכפל וכך עסק התורה גבוה יותר מבחי' הברכות שהם רק מאה ברכות. אבל התורה בחי' ואהי' שעשועים יום יום לכן זהו ראשיהם מאתים כו':
ה חוסן ישועות. כמו אמונת עתך שהעתים צריכים לבחי' קיום כנ"ל. כך בבחי' ישועות צ"ל חוסן וחוזק. כי הנה אחר גאולת מצרים הי' עוד גלות והיינו שהגאולה הי' מבחי' נוק' כמארז"ל מד"ר שה"ש פ"א סי' ל"ז) השירה הזאת שירה של נקבה כו'. ע"ד תשישות כח כנקבה. וא"כ לא הי' חוזק בהישועה אבל לע"ל יאמרו שיר זכר אז יושר השיר הזה כו' וע"כ לא יהי' עוד גלות כלל וזהו"ע חוסן ישועות. ותוכן ההפרש בין אמונת עתך לחוסן ישועות. כי אמונת עתך היינו קיום המוחין מעצמי' ג"ר חב"ד בהעתים שהם הז"מ כנ"ל. וחוסן ישועות היינו כי ישועה הוא התגלות שלמעלה מבחי' מוחין חב"ד. כ"א מלמעלה מהשתלשלות דהיינו מהכתר ולמעלה יותר שמשם דוקא נמשך ישועות. וזהו ישועות שע"ה נהורין. והנה גם בבחי' זו צ"ל חוסן וחוזק שהרי גם בלמעלה מהחכ' יש ג"כ שבת שבתון היא. לשון נקבה. ושב"ש הוא ל' זכר ולכן ענין החוסן בהישועות היינו שיומשך מבחי' שב"ש הוא כו' שעי"ז דוקא יתקיים הישועות תמיד. (ובחי' זו בנפש כמארז"ל (אבות רפ"ד) איזהו גבור הכובש את יצרו שנצרך לזה גבורה. כמ"ש (משלי ט"ז ל"ב) טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו כו' הרי ששרש גבורה זו למשול ברוחו נמשך מבחי' ארך אפים. וכח זה הוא ע"י עסק התורה שנק' עוז ותושי' שמתשת כח הנה"ב עד"ה בחדש השלישי. ולכן שייך זה לבחי' חכ' ודעת שע"י עסק התורה נמשך להיות חוסן ישועות): וכ"ז לפי' הרד"ק והתד"א שבחי' אמונת עתך וחוסן ישועות זהו השכר. ושכר זה יהי' ע"י חכמה ודעת יראת ה' כו' דהיינו עסק התורה בתושב"כ ותושבע"פ ואגדות. אבל רש"י ז"ל פי' שבחי' חכ' ודעת כו' זהו השכר. ושכר זה יהי' ע"י אמונת עתך שהו"ע קיום המצות התלויות בעתים שמיטין ויובלות תרומות ומעשרות כו' שהם מצות כבדות מאד יותר מרבע ממונו של אדם בכל שנה. והיינו כי פי' התד"א הנ"ל שהשכר הוא ע"י עסק התורה זהו ע"ד תלמוד גדול כו'. ופירש"י ז"ל שהשכר הוא ע"י קיום המצות זהו ע"ד מעשה גדול. וענין פירש"י ז"ל הוא מעין פי' הגמ' (שבת ל"א א') אמונת זה סדר זרעים כו' כי כל המצות הנ"ל מבוארות בסדר זרעים. וצ"ל כי השכר דחוסן ישועות א"ש שהוא ע"י מצות הצדקה כמ"ש זורע צדקות ומצמיח ישועות אבל מה שייך חכמה ודעת לקיום המצות:
ו הנה כתיב (תלים ס"ט י"ד) ואני תפלתי לך הוי' עת רצון. אלקים ברב חסדך ענני באמת ישעך. פי' ואני הוא כמ"ש (יחזקאל א') ואני בתוך הגולה כי יש אני ואין. אין הוא אוא"ס מהותו ועצמותו שאינו מושג כלל. אבל אני מורה על התגלות והוא בחי' עלמדאת"ג מלכותך מלכות כל עולמים מדת מל' שמלובשת להחיות העולמות והיא רק הארה בעלמא ונק' שם ומל' הכל להורות שהוא רק הארה כו'. והנה בחי' מל' מלובשת בגלות בע"ש כמארז"ל (מגילה כ"ט א') גלו לבבל שכינה עמהם. וזהו ואני בתוך הגולה ולכן ואני תפלה (תלים ק"ט ד') ל' התחברות היינו שתתחבר בחי' מל' עם מהוע"צ ית' ממש הסוכ"ע דהיינו התחברות אני ואין. וזהו ואני תפלתי לך הוי' שתתחבר בחי' אני מל' עם שם הוי' להיות יחוד כו'. דהיינו שיהי' התגלות שם הוי' במל'. וכמ"ש אני הוי' שיהי' התחברות אני עם הוי' והיו לאחדים כו'. וזהו"ע התפלה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. שהתפלה נק' מטעם זה סולם שעל ידה הוא החיבור בחי' ארץ עם שמים כו' ואזי נק' עת רצון כי עת נק' מדת מל'. כי מלך מלך וימלוך עבר הוה ועתיד מקור הזמן. משא"כ בשם הוי' הי' הוה ויהי' כאחד למעלה מהזמן לגמרי. לכן נק' עת מקור הזמן. וזהו מצד ירידת המל' להחיות העולמות נק' עת. וגם מצד עלייתה באצי' להתייחד עם אוא"ס ב"ה נק' ג"כ עת. כי יש עתים מיוחדים שהיא עולה להתייחד. מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו ובכל המועדים. ולכן יחוד י"ה שהוא תמיד נק' רעים דלא מתפרשין כו'. משא"כ יחוד ו"ה נק' דודים לפי שהיחוד רק לפרקים כו'. ולכן נק' עת. והנה בחי' ואני תפלתי לך הוי' שהוא כשמתחברת המל' להתייחד עם שם הוי' אזי נק' עת רצון שהעת מקבל מבחי' רצון כי רצון אותיות צנור שהוא המשכת הקו להאיר במל'. והיינו שהעת מקבל מבחי' רצון ע"י הצנור. וכענין יחיד חי העולמים מלך. שבחי' יחיד הוא אוא"ס מהוע"צ. ובחי' חי העולמים הוא המשכת הקו והגילוי בבחי' מלך. ובחי' חי העולמים הוא הצנור. כי ענין הצנור הוא המשכה והשפעה שיהי' אפשר להתקבל במקבלים. כמו צנור המקלח מהנהר שהנהר מצ"ע שהולך בשטף א"א לקבל ממנו. אבל ע"י שנתצמצם המים לימשך ע"י הצנור אזי באפשר לקבל כו'. וכך ענין הצנור למעלה הוא צמצום והמשכת האור להאיר בגילוי במל' שתהי' יכולה לקבל כו'. והוא בחי' חי העולמים שממשיך מבחי' יחיד מהוע"צ כו' בבחי' מלך כו'. ופי' רצון אותיות צנור שצ"ל תחלה הרצון שיומשך הצנור (גם הצנור להשפיע במל' נמשך דוקא מרצוה"ע שלמעלה מהחכמה כידוע בענין קונה הכל. ועי' בלקו"ת פ' עקב ד"ה ואכלת פ"ד) דהיינו שיהי' הרצון על היחוד שיתגלה שם הוי' ממש במל'. ושיתוקן מדת מל'. וזהו ג"כ מ"ש (תלים קי"ט) עת לעשות להוי'. פי' לעשות לתקן. היינו שבחי' העת צריכים לתקן ולחבר עם שם הוי'. ולכן צ"ל עת רצון שיהי' הרצון על בחי' תיקון ויחוד העת כו'. וכמו מועדים לשמחה פי' שמחה הוא גילוי אלקות. שבכל ימי החול מוסתר אלקות. אבל במועדים שנמשך גילוי אלקות נק' מועדים לשמחה. כמשל המלך דשלא בשעת שמחתו הוא טמון בהיכלו. ואימת מלך אין לו שיעור כו' שכל הנהגתו רק ברוממות שתפול אימה כו'. אבל בעת שמחתו יוצא מהיכלו ומתגלה לעבדיו. היינו שנעשה קרוב אפי' לעבדים כו' והנה עיקר השמחה יהי' לעתיד ישמח הוי' במעשיו (תלים ק"ד ל"א) ולע"ל יאמרו ליצחק כי אתה אבינו (שבת פ"ט) שיתגלה הצחוק ות"ע כו'. ועכשיו במועדים לשמחה נמשך הארה מבחי' שמחה וגילוי דלע"ל. והיינו שבמועדים הוא עת רצון שיומשך השמחה והגילוי. וכמשל המלך שיש רצון וטעם הגורם שמחתו כו'. נצוח המלחמה או שמחת בנו. וכך הוא מועדים לשמחה מפני שאז עת רצון (מצד טעם וענג) שיומשך השמחה כו' וכך בחי' ואני תפלתי כו' הוא עת רצון שנמשך רצוה"ע שיומשך הצנור והיחוד במל' כו':
אלקים ברב חסדך כו' צ"ל אלקים הוא מדה"ד. ואיך אומר ברב חסדך. והענין כי צדיקים מהפכים מדה"ד למדה"ר (ב"ר ע"ג סי' ב'). ולכן כשנמשך היחוד והתגלות שם הוי' במל' אשר יחוד זה הוא מצד הרצוה"ע שלמעלה משם הוי' אזי מתהפכים הגבורות דמל' לחסדים וכמו ענין השקיפה כו' וברך את עמך ישראל כו' (דברים כ"ו ט"ו) וכל השקפה הוא מדה"ד (ירושלמי ספ"ה דמע"ש) ונמשך ממדה"ד גופא כל הברכות לישראל. והיינו שכשנתהפכו הגבורות לחסדים נמשך מהם השפעה מרובה יותר מבחי' החסדים וזהו ברב חסדך רבוי חסדים (וכענין וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק) ענני באמת ישעך. ישועתינו לא נאמר אלא ישעך כי הישועה היא למעלה דהיינו המשכת אורות עליונים במדת מל'. כי היחוד הו"ע ישועה (שאזי נפרד יניקת החיצונים ממנה גם עלייתה מבי"ע יחו"ת וגבול להתייחד עם אוא"ס יחו"ע ובל"ג זהו נק' ישועה. עוי"ל בעומק יותר כי פסוק זה אומרת כנס"י מל' ואני תפלתי כו' וא"כ למי היא אומרת ישעך שהישועה לך היא ונ"ל שיובן עם משנ"ת ע"פ הגידה לי שאהבה נפשי בענין מאמר כנס"י לקוב"ה איכה תרעה כו' גם בענין הצדיק אבד מלקבל ברכאן מאימא עילאה לפי שאינו מתייחד עם המל'). ופי' באמת ישעך. כי אמת זהו דבר המתקיים פי' שיתקיים הישועה והיחוד במל' תמיד ושלא להיות עוד פירוד כו'. ובחי' זה צ"ל נמשך ממקום גבוה מבחי' אני הוי' ל"ש דהיינו פנימיות עתיק שמשם נמשך להיות היחוד במל' תמיד. כמ"ש (ישעי' ל"ג כ') עיניך תראינה ירושלים נוה שאנן אהל בל יצען כו' ופי' בזהר (ח"ג קל"ז כע"א) נוה שאנן לעת"י אתמר. ומבחי' זו נמשך אהל בל יצען בל יסע יתדותיו כענין ביום ההוא יהי' ב"פ י"ה שיהי' יחוד ו"ה תדיר כמו יחוד י"ה כו'. וכ"ז נק' ענני באמת ישעך (עי' בביאור ע"פ שובה עד שלא נדפס ובד"ה ואתחנן בענין פני משה כפני חמה כו' שלא נדפס). וזהו ג"כ ענין חוסן ישועות. פי' חוסן הו"ע קיום הישועות שיתקיים היחוד מבחי' שם הוי' במל' תמיד בלי שינויים כלל. ובחי' קיום זה צ"ל נמשך מפנימי' הרצה"ע בחי' אני הוי' ל"ש. והנה כדי להמשיך בחי' חוסן ישועות. באמת ישעך. הוא ע"י והי' אמונת עתך כדפירש"י ז"ל דהיינו קיום המצות שתלויות בהעתים דהיינו דוקא מצות אלו כמארז"ל (בילקוט זכרי' רמז תק"ע) ע"פ ראיתי והנה מנורת זהב כולה ושבעה נרותיה עליה (זכרי' ד' ב') דהיינו ז' מצות אלו תרומות ומעשרות שמיטין ויובלות. מילה וכיבוד אב ות"ת כנגד כולם. שהם מצות כבדים ביותר כי הם יותר מרבע ממונו של אדם בכל שנה ולכן צ"ל אמונה ביותר כדי לקיים מצות אלו. דהנה ארז"ל (ברכות ל"ה ב') בזמן שישראל עושין רצונו ש"מ מלאכתן נעשית ע"י אחרים. דהיינו בפ' ראשונה שנאמר בכל מאדך נק' עושין רצש"מ ע"כ לא נאמר בה ואספת כו' ובפ' שני' שלא נאמר בכל מאדך אין נק' ערשצ"מ. והנה בגמ' (שם נ"ד א') אמרו בכל מאדך בכל ממונך. וצ"ל דבשלמא כשבכל מאדך קאי על אהבה שבלי גבול שייך שפיר לומר ע"ז עושין רצש"מ יותר מפ' ב' דק"ש אבל לפי' הגמרא דבכל מאדך זהו בכל ממונך צ"ל איך נק' זה ערצש"מ. והענין דקאי על מצות האלו שהם ריבוי צדקה ביותר מדאי ע"כ נק' זה מאד בל"ג. ועל שמירת שביעית כתיב גבורי כח עושי דברו (תלים ק"ג כ') כמארז"ל (מד"ר ויקרא רפ"א). והענין כי אית חסד ואית חסד (זח"ג קל"ג ב') אית חסד דאיקרי חסד עולם שהוא השפעה בבחי' גבול ומדה ומבחי' חסד עולם נמשך מצות הצדקה במדה ושיעור כו'. אבל אית חסד דאיקרי ורב חסד שהוא השפעה בל"ג כלל. ומבחי' זו נלקחו כל המצות הנ"ל דתרומות ומעשרות שמיטין ויובלות שהוא ריבוי צדקה בלי שיעור כלל. ע"כ נק' זה עושין רצש"מ שממשיכין מבחי' ורב חסד שהוא הרצוה"ע שלמעלה מהחכמה. ולכן עי"ז ממשיכים בחי' עת רצון הנ"ל. דהנה כתיב (ישעי' מ"ט ח') בעת רצון עניתיך. ות"י בעידנא דישראל עבדין רעותא קדמי. פי' עבדין רעותא. דהנה יש כמה בחי' רצון כו' כמו חצות לילה נק' עת רצון וגם מועדים לשמחה נק' עת רצון שהוא גבוה יותר מבחי' עת רצון דכל חצות לילה. והענין כי יש בד"כ שני בחי' רצון (עי' בלקו"ת ד"ה תקעו הא' פ"ב בענין כי הרצוה"ע יש לו שני בחי' ע"ש) הא' המלובש בהעולמות דהיינו הרצוה"ע שמלובש בח"ע ויש בחי' רצוה"ע שלמעלה מהחכ' והוא בחי' רעדכ"ר וזהו"ע עבדין רעותא קדמי שהוא להמשיך העת רצון מבחי' רעדכ"ר כו' וזהו בעת רצון עניתיך והיינו ע"י קיום השבע מצות שהם כבדים מאד שהם יותר מרבע ממון של אדם בכל שנה ושנה וצריך לקיום מצות אלו אתכפי' עצומה וביטול היש לגמרי וכעין מס"נ. לכן ע"י ביטול רצונו לגמרי מכל וכל עי"ז ממשיך עת רצון מבחי' רעדכ"ר להיות בעת רצון עניתיך בחי' ענני באמת ישעך. שיתקיים היחוד תמיד בלי שום שינוי כלל כי הנה כתיב (ישעי' ל"ב מ"ז) והי' מעשה הצדקה שלום. ועבודת הצדקה השקט כו' ועי' באגה"ק. ושבע מצות אלו הוא עבודת הצדקה ולכן מגיע למעלה מאד בבחי' השקט כו'. וז"ש (מלאכי ג' כ') וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא כו' פי' שמש צדקה הוא המשכת והתגלות שם הוי' במל'. ובחי' שמש צדקה נק' ומרפא. פי' הרפואה הוא מבחי' חולת אהבה של כנס"י בזמה"ג דליכא יחוד כו'. אבל ע"י מצות הצדקה שנמשך להיות ענני באמת ישעך לכן ומרפא כו'. ולכן והנה מנורה כו' ושבעה נרותיה עליה שעיקר המאירים אותה בקביעות הוא רק ז' מצות הנ"ל. וזהו והי' אמונת עתך פי' ע"י שאתה מאמין בהעתים שקבעו לך לתרומות ומעשרות כו' דהיינו ע"י ביטול רצונו לגמרי בכל העתים עי"ז מגביה העת דמל' לבחי' הרצוה"ע להיות עת רצון. והעיקר כנ"ל שזהו בחי' בכל מאדך עושין רצש"מ ע"כ עי"ז ממשיכים בחי' הרצוה"ע רעדכ"ר שיומשך בבחי' עת. לתקן העת ע"ד עת לעשות. והתיקון שיהי' עת רצון. שהעת תקבל מרצוה"ע שלמעלה מהחכ' ע"י הצנור ואזי יהי' באמת ישעך שתתקיים הישועה וההארה במל' תמיד. וזהו בחי' חוסן ישועות שנמשך ע"י אמונת עתך כו':
ח ולהבין ענין שייכות והי' אמונת עתך שהו"ע קיום המצות שיומשך עי"ז חכ' ודעת. צלה"ק ענין שהתורה נק' בשם ראש ומצות בשם רגל. התורה נק' בשם ראש כמ"ש (משלי ח' כ"ב) ה' קנני ראשית דרכו. כי נמשכה מבחי' ראשית חכ'. ועל המצות כתיב (ישעי' ס"ו) והארץ הדום רגלי בחי' רגל והענין שיש מעלה ברגל שהראש מקבל ממנו. כמו שמקיז דם ברגל זהו רפואה לכאב שבראש. או שמשימין הרגל במים חמין מושך הכאב מהראש. והרגל נושא את הראש והיינו משום כי נעוץ תחב"ס. ולכן יש מעלה יתירה בהרגל על הראש ולכן אמר משה שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו (במדבר י"א) הרי שהיו בבחי' רגל לגבי משה שהי' בבחי' ראש ומ"מ אמר הקב"ה למשה כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל. לך רד. רד מגדולתך (ברכות ל"ב בא'). ולכן כל אותן ל"ח שנים שהיו ישראל נזופין למקום לא נתייחד הדיבור למשה (עי' בת"א פ' שמות בד"ה מי שם פה לאדם. ובהגהות לד"ה בחדש השלישי. וע"פ כמגדל דוד צוארך. ובד"ה ואכלת ושבעת בפ' עקב. משם יובן ענין מדרגת משה מצ"ע קודם שהשפיע התורה לישראל שאמר לא איש דברים אנכי. זהו רק מדרגת עצם החכ' לבד. ולכן כבד פה. וכבד לשון. שלא הי' יכול לישפל א"ע כו' וכענין מאין לי בשר כו'. אבל כשהי' צריך להשפיע התורה לישראל האיר בו בחי' אנכי מהוע"צ שלמעלה מהחכ' ומשם נמשך הפה לאדם. ולכן מיד התחיל לדבר דברים אלה הדברים אשר דבר משה נמצא כי משה מצ"ע הוא בחי' ראש ח"ע וישראל היו בבחי' רגל. אך ע"י שהשפיע להם נמשך בו מבחי' אנכי. והו"ע הרגל שנושא את הראש כו'). וזהו שהמועדים נק' שלש רגלים כי במועדים הוא בחי' בנהר יעברו ברגל. נהר היוצא מעדן יובל שמו שעה"נ דבינה. והנהר עוברים אותו לבחי' עצמות אוא"ס ב"ה וזהו שם נשמחה בו בו ממש. ועלי' זו הוא ע"י הרגל דוקא שיש בהם כח ההילוך בחי' ונתתי לך מהלכים בין העומדים (עי' בד"ה מהלכים בהגהות מענין מעלת נה"י בחי' רגל שיש בהם כח ההילוך ושם נת' ג"כ ענין המועדים שנק' רגלים) ותוכן הענין מה שהמצות נק' רגל שיש בהם כח ההילוך הוא מצד בירור הניצוצות. כי אעפ"י שבחכ' אתברירו מ"מ עיקר הבירור הוא במעהמ"צ דוקא. לכן מצד בירור הניצוצות דתהו נק' בחי' רגל ויש בהם כח ההילוך כו'. ועפי"ז יובן ג"כ בענין מצות ותורה שהם בחי' ראש ורגל שהרגל נושא את הראש. ולכן ע"י קיום המצות בבחי' אתכפיא עצומה וביטול היש לגמרי שזהו ביותר בשבע מצות הנ"ל עי"ז ממשיכים התורה ממקורה שלמעלה מן החכמה. להיות בחי' חכמה. ועזארז"ל כל שמעשיו מרובים מחכמתו חכמתו מתקיימת (אבות פ"ג). דהנה על התורה כתיב (איוב כ"ח) והחכ' מאין תמצא שנמשכה מבחי' אין. אבל החכמה בעצמה אינה בחי' אין כי האין הוא למעלה מעלה אין קץ על בחי' החכמה. והנה כדי להמשיך גילוי האין בעצמו בחכמה הוא ע"י מעשה המצות. כי מעשה הוא כמו גט מעושה לשון עשוי והכרח דהיינו מה שכופה ומכריח עצמו בבחי' אתכפיא עצומה וביטול היש לאין. עי"ז ממשיך גילוי האין בהיש דחו"ב כו'. ולכן חכמתו מתקיימת. וזהו והי' אמונת עתך כו' חכמת ודעת שע"י אמונת עתך ממשיכים להיות בחי' חכמה ודעת:
ט ועפי"ז יש לבאר המדרש (רבות שה"ש) ע"פ האלף לך שלמה ומאתים לנוטרים את פריו (שה"ש ח' י"ב). ר"ח אמר הלומד תורה בצער נוטל אלף. שלא בצער נוטל מאתים בשכרו. ממי אתה למד כו' שבטו של נפתלי ע"י שהיו עוסקים ולומדים תורה בצער נטלו שכר אלף הה"ד ומנפתלי שרי אלף. אבל בני יששכר שהיו לומדים תורה שלא בצער נטלו שכר מאתים שנאמר ראשיהם מאתים. ר"י בשם ר' בון אמר הלומד תורה שלא במקומו נוטל שכר אלף. ובמקומו נוטל שכר מאתים. ממי אתה למד משבטו של נפתלי כו' ושל יששכר כו' ע"ש (ועוד שם פי' ראשון מי שמשלים תורתו לאחרים נוטל אלף. ומי שלומד רק לעצמו מאתים לנוטרים כו'). והענין כי על התורה כתיב שעשועים יום יום וארז"ל (ב"ר פ"ח סי' ב') אלפים שנה קדמה התורה לעולם הרי ששרשה בבחי' אלפים אאלפך חכ' אאלפך בינה (אאלפך חכ' הוא המקור שמשם נמשך חכ' וכמו"כ אאלפך בינה). אך התורה נק' נובלות חכמה שלמעלה תורה (שם פי"ז סי' ז') שלא כמו שהיא במקורה ושרשה נמשכה למטה כ"א רק בחי' מעשר לבד משרשה כו'. והנה בשרשה (חו"ב שבכתר) שם אלפים. אך הנובלות שנמשך בעולמות שהוא בחי' מעשר מאלפים לכן זהו מאתים (והיינו התורה כמו שנמשכה בחו"ב דאצי' שם הוא רק בחי' מאות. ואעפ"י שנת' בהדרוש שעל הזהר בפסוק חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה. שעשרים הוא בחו"ב דאצי'. י"ל זהו חו"ב מצ"ע. אבל מצד המשכת התורה בחו"ב שהוא בחי' נובלות דחו"ב שבכתר לכן מאתים כו' ומשנ"ת שם דמאה בכתר י"ל חג"ת דא"א שהוא רק מעשר מג"ר דא"א ששם בחי' אלפים כו'). ולכן הלומד תורה שלא מתוך הצער וכמו בני יששכר שהיו לומדים ועוסקים בתורה שלא מתוך הצער כתיב ראשיהם מאתים שמקבלים מחו"ב שהיא התורה כמו שנמשכה בהשתלשלות בחי' נובלות ומעשר לבד כו' אבל כשעוסק בתורה מתוך הצער ודוחק כמארז"ל (בברייתא דש"ח) כך דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחי' כו' הרי באופן זה מתערב בחי' מעשה בעסק התורה. והנה מעשה נק' בחי' רגל כנ"ל והרגל נושא את הראש. לכן ממשיך התורה כמו שהיא בשרשה ומקורה. ושם הוא בחי' אלפים ולכן נוטל אלף בשכרו וזהו האלף לך שלמה ועפי"ז יובן הלשון שמבואר בתו"א פ' בראשית בד"ה השמים כסאי וז"ל כאשר יתקן מעשיו נעשים מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה עכ"ל. (ומה שנז' רק האלף י"ל כי אלפים הוא נגד תושב"כ ותושבע"פ וכאן כתיב רק שלמה חכמת שלמה תושבע"פ ולכן ע"י עסק התושבע"פ מתוך הצער והדוחק שהוא בחי' מעשה נמשך האלף לך שלמה שהוא גילוי הכ"ע במל'. וכמו"כ בתושב"כ רק לבחי' תושבע"פ נמשך אלף א' וענין מתוך הצער י"ל כמו שבמצות יש מעשה הצדקה ועבודת הצדקה שהוא בבחי' אתכפיא וביטול היש ביותר. כמו"כ בענין מצות לימוד ת"ת יש ג"כ ב' בחי' הנ"ל וכשלומד מתוך הדוחק זהו בחי' עבודה בעסק התורה. ויש להעיר מענין ויהי למס עובד שנת' בלקו"ת פ' ראה בביאור ע"פ אחרי כו' תלכו פ"ו ענין שונה פרקו מא"פ רק מ"ם סמ"ך או"פ ואו"מ דסדר השתלשלות (ולכן גבי יששכר כתיב ויהי למס עובד. וע"פ מסת נדבת ידך נת' בענין אחר שמס עובד הוא מא"פ ואחד) אבל ע"י מאה פעמים ואחד שהוא עול תורה אתכפיא ביטול היש לגמרי עי"ז ממשיך מבחי' הא' שלמעלה מהמאה. שהוא בחי' אנת הוא חד ולא בחושבן). וזהו ג"כ הלומד תורה במקומו נוטל שכרו מאתים דהיינו התורה כמו שנמשכה לבחי' מקום סדר השתלשלות העולמות אבל הלומד שלא במקומו ע"י הגלות ממשיך התורה ג"כ כמו שהיא בשרשה קודם שנמשכה לעולם. ולכן נוטל אלף בשכרו כו'. וזהו שלשה כתרים כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות. וכתר שם טוב עולה על גביהם דהיינו בחי' מעהמ"צ. וענין פי' הג' שבמד"ר (שם) שמי שמשלים תורתו לאחרים נוטל אלף בשכרו. ומי שלומד רק לעצמו מאתים לנוטרים את פריו זה יובן ג"כ ממה שנת"ל גבי משה שזכה לדיבור רק ע"י ישראל:
י ועתה יש לבאר פי' הגמ' (שבת ל"א א') ע"פ זה. אמונת זה סדר זרעים עתך סדר מועד חוסן סדר נשים ישועות סדר נזיקין חכמת סדר קדשים ודעת סדר טהרות. אפ"ה יראת הוי' היא אוצרו. ובמד"ר (שמות פ"ל סי"א) אמרו משל לאחד שהי' לו אלף מדות של תבואה אלף של שמן ואלף של יין. א"ל יש לך אפותיקאות ליתן אותם בהם כו' הכל שלך ואם לאו אין לך כלום. וכך אי יראת הוי' היא אוצרו אין כו'. ותחלה צ"ל ענין אמונת זה סדר זרעים. ובתוס' שם הביאו בשם הירושלמי שמאמין בחי העולמים וזורע ולכאורה אינו מובן למה צריך האמונה בזה. הלא זהו נוהג שבעולם שכשזורעים נצמח אח"כ והענין דכתיב (בראשית כ"ו) ויזרע יצחק בארץ ההוא כו' ואי' בתד"א (סא"ז פ"א ובפדר"א פל"ג) מה זרע. צדקה. כמ"ש זורע צדקות כו' וכתיב (הושע יו"ד) זרעו לכם לצדקה. אשריכם זורעי על כל מים (ישעי' ל"ב). וגם אור ז' הימים זרעו בג"ע. אור זרוע לצדיק (תלים צ"ז). וענין מה שהמצות נק' בשם זריעה היינו כמו שזורעין גרעין והוא נרקב בארץ. ואח"כ הכח הצומח שבארץ מצמיח ממנו צמיחה גדולה מאד שלא בערך הגרעין כלל. כמו"כ המצות נתלבשו בגשמיות וע"י קיום המצות ממשיכים אורות עליונים מבחי' תר"ך עמודי אור. והו"ע הצמיחה שלא בערך הזריעה כלל. וזהו זורע צדקות ועי"ז מצמיח ישועות אורות עליונים. וזהו כל ענין סדר זרעים תרומות ומעשרות חלה ובכורים ושביעית ופיאה ערלה. הכל הו"ע זריעת המצות. ולכן ע"ז אמרו שמאמין בחי העולמים וזורע שנצרך לזה אמונה שע"י קיום המצות בגשמיות יומשך אורות עליונים מאד נעלה. וזהו אמונת זה סדר זרעים. ובפע"ח איתא שסדר זרעים הוא מבחי' חסד והיינו כי המצות הם מבחי' עמוד החסד כידוע:
יא עתך זה סדר מועד. והענין כי המועדים הם ממוצעים שיומשך גילוי אלקות בעולמות (עי' בלקו"ת פ' פנחס ד"ה ואמרת הב') ולכן נק' מועדים לשמחה. שמחה הו"ע גילוי אלקות. ולכן עיקר השמחה יהי' לעתיד ישמח הוי' במעשיו שאז יהי' עיקר ההתגלות כו'. ובמועדים נמשך מעין והארה מבחי' שמחה דלעתיד. וא"כ הצמיחה של זריעת המצות הוא ג"כ במועדים והגם שעיקר הצמיחה יהי' לעתיד. אבל מ"מ במועדים נמשך הארה מבחי' הצמיחה וגילוי אורות עליונים שעל ידי קיום המצות. ולכן נקבעו כל המועדים על גמר צמיחת התבואה. דבפסח כתיב (שמות כ"ג ט"ו) למועד חדש האביב כי בו יצאת כו'. והיינו שאז נגמר צמיחת השעורים. קציר שעורים ולכן הטעם העקרי בענין עיבור שנה לפי שלא נגמר עדיין צמיחת השעורים ובקרא כתיב למועד חדש האביב ע"כ מעברים השנה כדי שיהי' הפסח בעת קציר שעורים ושבועות הו בעת גמר קציר חטים דוקא כמ"ש (שם ט"ז) וחג הקציר בכורי מעשיך כו'. וכתיב וחג שבועות כו' בכורי קציר חטים (שם ל"ד כ"ב) וחג הסוכות נקבע בזמן שמאספין התבואה מן השדה לבית כמ"ש (שם ט"ז). וחג האסיף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה. שלכאורה א"ז מובן כלל הלא המועדים הם מועדי הוי' כו' ומהו השייכות שיהיו נקבעים בעת גמר צמיחת התבואה כו' רק זהו מפני שאז הוא הצמיחה דזריעת המצות כנ"ל ולכן נקבעו בזמן בישול התבואות למטה שענין בישול התבואות שביו"ט זה מורה על אופן ההתגלות שביו"ט זה. חגה"פ נקבע על זמן קציר שעורים היינו כי ראשית הצמיחה והגילוי שע"י המצות הוא המשכת והתגלות בחי' שעורה. שעור ה' (זח"ג קפ"ח ב') דהיינו התגלות ה' תתאה דשם הוי' בהשגת נשמות ומלאכים. כי מלמטלמ"ע הבחי' ראשונה היא מל' עלמדאת"ג ונצרך להמשיך התגלות מבחי' מל' בהשגת נשמות ומלאכים דבריאה כו' וזהו שעורה שעור ה' לכחו"ח לפושע"ד. וענין בחי' זו בנפש היינו כמ"ש (תלים קי"ח כ') זה השער להוי' וגו' שראשית העבודה צ"ל בבחי' יראה הנמשכת מבחי' מל'. דהיינו ע"י ההתבוננות איך בה' בראם כו' מלכותך מכ"ע שמבחי' זו מתהוים כל העולמות יש מאין בכל רגע. ולכן צריכים להמשיך התגלות בחי' ה' תתאה מל'. פי' שיומשך מהתבוננות זו יראה כו'. והתגלות בחי' ה' תתאה הוא בפסח דוקא ולכן נקבע החג למטה בעת קציר שעורים דוקא. שזהו כל ענין החג שהצמיחה והגילוי בחג זה הוא בחי' שעורה כנ"ל. וזהו והבאתם כו' ראשית תבואתה. פי' תבואת ה'. כי תבואה נק' שעורים משא"כ חטים יש דעה בגמ' (ברכות מ' א') מין אילן הם. עה"ד חטה היתה. אילנא דחיי בחי' ו'. אבל שעורים נק' תבואת ה' שנמשך מבחי' ה' ושבועות נק' חג הקציר בכורי קציר חטים. והיינו שאז הצמיחה והגילוי היותר עליונה והיינו מבחי' חטה גימט' כ"ב כ"ב אתוון דאורייתא (ת"ז תיקון ט"ז וי"ז. ועי' זח"ג קפ"ח) שתי הלחם תושב"כ ותושבע"פ. דעת הנעלם. מבחי' אבא חכמה כח מה ביטול לגמרי. וסוכות נק' חג האסיף שאז מאספין התבואה מן השדה לבית. כי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית דוקא (ברכות ל"ה ב'). כי שדה נק' המל' כשהיא נגד נה"י חקל תפוחין קדישין (מאו"א אות שי"ן סעי' יו"ד ובי"נ שם). וכדי שיתחייב במעשר בחי' יו"ד ח"ע. הוא דוקא עד שיראה פני הבית. בית הוא המל' כשהיא נגד חג"ת (כי ביתו זו אשתו (יומא רפ"א) וזהו"ע בית הוי' כשמתייחדת המל' עם ת"ת הנק' הוי'. וכ"כ במאו"א אות ב' סעי' י"ד אשר בית הוא כשהמל' נגד ב' שלישי ת"ת) ואזי מתחייב במעשר שנמשך המ"ד מבחי' יו"ד מוחין דאבא וזהו"ע חג האסיף לבחי' בית. וכדי שיתאסף מבחי' שדה לבית יש כמה עבודות והו"ע מאלמים אלומים בתוך השדה כמ"ש בת"א שיתחברו כולם יחד היפוך הפירוד והיש. ואח"כ תסובנה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי ואזי מתאסף אל הבית ומתחייב במעשר כו'. (והסוכה שצריך לעשות אז הוא סוד מקיפים דאימא הסוככים על היחוד דזו"נ. עי' בפע"ח שער חה"ס פ"ד). ונמצא שסדר זרעים הוא הזריעה דמעהמ"צ. וסדר מועד הוא הצמיחה דמצות. ומבחי' זרעים נמשך המועדים. והנה יש עש"נ. וסדר זרעים הוא התיקון דבחי' עולם כי קיום המצות הוא בזרעים שגדלים מהארץ וע"י הגשם שמן השמים גם ע"י השמש והירח כי דברים הצריכים חום לגידולם עיקר גידולם מהשמש והצריכים קור מהירח כו' וכיון שמקיימים בהם המצות עי"ז נעשה תיקון העולם. וסדר מועד הוא התיקון בבחי' שנה. ולכן בפרשת המועדים כתיב תחלה מצות שבת כי הכל ענין א' תיקון הזמן. ורק שיש הפרש בין שבת למועדים. כי שבת הוא עליות העולמות מלמטלמ"ע. והתגלות דנשמה יתירה ג"כ ע"י עליית נר"נ לבחי' ח"י. וא"כ הוא עליית הזמן מלמטלמ"ע באוא"ס ב"ה שלמעלה מהזמן (עי' בביאור ע"פ ויאמר משה אכלוהו היום ובד"ה ביוהשע"צ ענין מקדש ישראל והזמנים כי סדר זמנים הוא בו"מ דאצי' והם ששת ימים עשה ה' כו' ובשבת הם מתעלים לבחי' בינה שלמעלה מהזמן לגמרי עי' בענין תשובה קדמה לעולם) ויו"ט אומרים מקדש ישראל והזמנים דהיינו המשכת אוא"ס שלמעלה מהזמן בבחי' זמן. וא"כ הוא תיקון הזמן מלמעלמ"ט. ולכן אי' בפע"ח שסדר מועד הוא גבורה כי עליות העולמות דשבת הוא ע"י גבורה שם מ"ב. וגם המועדים (שהוא המשכות אלקות מלמעלמ"ט) הוא ג"כ בחי' גבורה (כיון שנמשך ובא בהתחלקות כו') והיינו בחי' גבורה שבחסד כענין גבריאל גבר אל. וזהו והי' אמונת עתך. שע"י האמונה שמאמין בחי העולמים וזורע נמשך הקיום ותיקון העתים כנ"ל: יב חוסן זה סדר נשים. והענין כי סדר נשים הוא התיקון דבחי' נפש. דהנה כתיב (בראשית ה') זכר ונקבה בראם ויברך אותם כו'. שע"י נשים הוא ההולדה בדומה לו כו' וזהו הברכה. כי אפי' במלאכים אין בהם כח ההולדה להוליד בדומה לו רק פעולת עו"ע כו'. גם כי ההולדה הוא כח א"ס עד סוף כל הדורות כו' וזהו והתקין לו ממנו בנין עדי עד. והנה כל סדר נשים מיירי רק איזה אשה כשרה ומותרת והבנים יהיו כשרים כו' וא"כ הוא התיקון דבחי' נפש. והענין בכלל שיהי' לידת נשמות חדשות כו' וביאוה"ע כי מבואר בפע"ח אשר סדר נשים הוא בת"ת. קו האמצעי מדתו של יעקב והנה כתיב (שמות כ"ו כ"ח) והבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה. שיש ב' בחי'. קצה"ש דלעילא בחי' אתה הוי' לבדך סוכ"ע. וקצה"ש דלתתא בחי' אתה עשית את השמים ממכ"ע. והבריח התיכון ממשיך מבחי' קצה"ש דלעילא סוכ"ע בבחי' קצה"ש דלתתא כו' והו"ע ת"ת שעולה עד הכתר. והנה כתיב (בראשית ל"ז ב') אלה תולדות יעקב יוסף. וצ"ל מהו יוסף דוקא הלא הי' לו י"ב בנים והענין כי תולדות היינו להוליד בדומה לו. פי' שההמשכה שמבחי' קצה"ש דלעילא יומשך התגלות זו למטה ממש כמו למעלה. בחי' זו הוא דוקא ע"י יוסף. דכתיב (שם מ"ט כ"ב) בן פורת יוסף. פורת אותיות תופר. בחי' כי כל בשמים ובארץ דאחיד בשמיא וארעא כו' גם פרת ל' פרי' ורבי'. שיומשך תוס' וריבוי אורות למטה במל' ובבי"ע. והיינו התגלות נשמות חדשות למטה כו' כי בחי' יעקב ת"ת שעולה עד הכתר ממשיך התולדות דנשמות חדשות (כי בני כו' תליא במזלא כתר) אך רק באצי'. אבל כדי שיומשכו למטה בחי' זו הוא ע"י יוסף. וזהו פי' חוסן כי בחוסן יש שני פי'. הא' לשון חוזק כמ"ש (עמוס ב' ט') ואנכי השמדתי את האמורי מפניהם אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים וענין החוזק מובן כי לפי שהוא קו האמצעי שעולה עד הכתר שהוא עצמות אא"ס ב"ה שאינו בגדר הגבלת הכלים דע"ס דאצי'. הרי משם שרש הכח והחוזק בבחי' בל"ג לגמרי כו'. אך עוד יש פי' בחוסן ל' ירושה כדפירש"י ז"ל. והענין דאיתא בזה"ק (ח"ג רצ"א א' ע"ש) האי בן כו' ירותא דאו"א ירית תרין עטרין אחסנתי' דאו"א כו' כי הנה כתיב (תלים פ"ט) מי כמוך חסין י"ה. פי' חסין י"ה. כי לפעמים אין השם שלם כמ"ש (שמות י"ח ט"ז) כי יד על כס י"ה כו'. כי י"ה הוא למעלה מבחי' עולמות לגמרי. ובי"ה מאיר אוא"ס ב"ה אבל ו"ה הם שרש ומקור חיות העולמות כו' וכשאין י"ה מאיר בו"ה זהו אין השם שלם. אבל פי' חסין י"ה היינו כשהוי"ו מקבל התגלות העצמיות די"ה ממש. וזהו"ע ירושה עליית פרצוף בחבירו. וכמו עליות דשבת שהתחתון מלביש העצמיות ממש של העליון כו' ולא כמו מזון השפעה חלק עשירי מהעליון כו'. ואזי נק' הוי"ו בחי' ת"ת עמוד דאמצעיתא חסין י"ה שיורש כל העצמיות די"ה כו'. עי' בלקו"ת ד"ה תורה צוה פ"ד ובד"ה ועשית חג שבועות בענין ירושה אין לה הפסק כו'. וכן גם בנפש זהו שיומשך הביטול דחו"ב בתוך המדות ועי"ז יהי' לידת המדות כו'. וזהו שת"ת נק' חוסן כב' הפי'. ל' חוזק לפי שעולה עד הכתר. ול' ירושה לפי שבו נמשך כל העצמי' דחו"ב ממש. ועי"ז נמשך תיקון הבחי' נפש. והיינו שיומשכו גילוי נשמות חדשות למטה. ולכן סדר נשים שהוא בת"ת נק' חוסן. היוצא מזה שג' סדרים דזרעים מועד נשים הם תיקון דבחי' עולם שנה נפש. ע"י בחי' חסד שהו"ע המצות זרעים כנ"ל הוא התיקון דבחי' עולם. וע"י בחי' גבו' שם מ"ב הוא התיקון דשנה עליית הזמן בלמעלה מהזמן. וגם המשכה מלמעלה מהזמן בהזמן הכל ע"י גבו' שבחסד כו'. וע"י ת"ת חוסן הוא התיקון דבחי' נפש. שיהי' הולדת נשמות חדשות כו' כנ"ל:
יג ישועות זה סדר נזיקין. כי יש עש"נ בקדושה וכנ"ל אך זלעו"ז. ויש עש"נ גם בקליפה וצריך להפריד עש"נ דקליפה מבחי' עש"נ דקדושה. וזהו"ע סדר נזיקין. והענין כי ד' אבות נזיקין הם ד' קליפות עון משחית אף תימה. ובשביל זה אנו אומרים והוא רחום יכפר עון בחי' עון. ולא ישחית בחי' משחית והרבה להשיב אפו. בחי' אף ולא יעיר כל חמתו. בחי' חימה. והיינו כדי להנצל מד' נזיקין הללו. כי בוהוא רחום יש י"ג תיבות שהו"ע המשכת יגמה"ר מבחי' והוא. עתיקא. וזהו והוא רחום כו'. ועי"ז הוא כפיית הדינים קשים דלעו"ז. נמצא המשכת יגמה"ר בוהוא רחום הוא כדי להציל אותנו מד' אבות נזיקין וזהו"ע ישועות זה סדר נזיקין שנצרך להמשיך בחי' ישועות כדי להנצל כו'. והמשכה זו היא בחי' וכובע ישועה בראשו (עי' בת"א סד"ה בכ"ה בכסלו מענין כובע ישועה כו'). וביאוה"ע הנה כתיב (ישעי' נ"ו) שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא פי' ענין שמרו משפט כי אנו רואים החילוק שבין דיני ממונות להוראת או"ה שהוראת או"ה אפי' איסור חמור שחייבין עליו כרת כמו איסור נדה כו' מותר ליחיד להורות. אבל דיני ממונות דוקא בשלשה יש שע"י ג' מומחין ויש שדי ג' הדיוטות והיינו כי בשלשה יש מעלה נפלאה. ע"ד בשלשה אומר נברך (ברכות פ"ז). כי יש מקור מעין ובריכה. וזהו נברך להמשיך הבריכה מהמקור כו' בחי' זו דוקא בשלשה. כי ביחיד אפי' מרע"ה מתחיל רק הזן כו' בחסד. שמתחיל רק מחסד. אבל בשלשה אומר נברך המשכת הבריכה מהמקור. ועפי"ז יובן ג"כ מה שהמשפט הוא ע"י שלשה. כי הם יכולים להמשיך המשפט ממקום גבוה מאד כי המשפט הוא בין אדם לחבירו. והיינו כמ"ש (קהלת ח' ט') אשר שלט האדם באדם. כי יש בחי' אדם בקדושה ועל דמות הכסא דמות כמרא"ד. ולעו"ז יש בחי' אדם בליעל בקליפה. וענין אשר שלט האדם כו' היינו מה שהאדם דקליפה רוצה לקבל תוס' יניקה מבחי' אדם דקדושה. עד"ה בשעה שהקדימו בענין לא תרצח. והמשפט היינו להציל בחי' אדם דקדושה שלא יומשך ממנו תוס' יניקה כו'. וע"כ צ"ל המשפט ממקום גבוה מאד. והיינו מבחי' כי לא אדם הוא. כי אדם התחלקות הקוין חו"ג. אבל בחי' כי לא אדם הוא היינו בחי' לית שמאלא בהאי עתיקא. ומשם נמשך המשפט לדחות האדם דקליפה כו'. ולכן המשכת משפט זה הוא דוקא ע"י שלשה כו'. גם כי ענין אדם למעלה הוא רק בז"א. מדות. (עי' ביאור דצאינה וראינה שמצחא דז"א הוא בחי' כי לא אדם כו'). ויש לעו"ז אדם דקליפה. אבל בינה עלמא דחירו כו' ומשם נמשך המשפט על ב' בחי' אדם. וזהו אלקים נצב כו' בקרב אלקים ישפוט. אלקים בינה ב"ד הגדול סנהדרי גדולה וזהו ע"ד נברך בשלשה כי בריכה בינה. וזהו ג"כ כי יעמוד לימין אביון להושיע משופטי נפשו (חלים ק"ט ל"א) כי לב חכם לימינו. היצ"ט שנמשך מבחי' חסד דרועא ימינא ולב כסיל לשמאלו. היצה"ר שנמשך מבחי' גבורה דרועא שמאלא. ולכן זה וזה שופטן כו'. אבל כי יעמוד לימין אביון להושיע כו' הוא כמ"ש הושיעה ימינך. שצ"ל תחלה הישועה בבחי' ימין עליון שרש היצ"ט והיינו מבחי' דלית שמאלא. ואח"כ נמשך הישועה למטה להושיע משופטי נפשו. וזהו הושיעה ימינך ואח"כ וענני. עי' בד"ה ושאבתם מים הא'. וזהו שמרו משפט כו' כי קרובה ישועתי לבוא שע"י המשפט בשלשה יכולים להמשיך הבחי' ישועה כו'. וזהו ישועות זה סדר נזיקין. כי יש כמה בחי' ישועות בגדי ישע (עי' ביאור שוש אשיש). ויש בחי' כובע ישועה (עי' תו"א ד"ה הנ"ל ובביאורים דמסעי המתחיל הנה גבי מסעות פ"ד). והנה ע"פ וישע מתרגם והוה רעוא כו' נמצא שהישועה נמשך מבחי' רצון. ויש ב' בחי' רצון. א' ת"ת דאימא שנעשה כתר לז"א כמ"ש יפאר ענוים בישועה (עי' בסידור) והב' כתר דא"א. והענין כי הישועה נמשך מהבחי' שלמעלה מהתחלקות דחו"ג והיינו מבחי' רצון כתר כו'. ולכן יש כמה בחי' בישועות (כי יש כמה בחי' כתר כנ"ל). וז"ש כוס ישועות אשא. לבחי' ישועות שלמעלה יותר כו'. והנה בקליפות כתיב בבן אדם שאין לו תשועה (תלים קמ"ו). כי הישועה הוא להושיע מי שנופל ממדרגתו כו'. והנה בקליפות כשנופלים. נופלים לגמרי ואין להם ישועה עוד. כמ"ש בהמן אשר החילות לנפול נפול תפול כו' (מג"א ו' ג'). אבל בקדושה כתיב שבע יפול צדיק וקם (משלי כ"ד ט"ז). והענין כי הישועות הם מה"ג הממותקות מה"ח. כי בישועות צ"ל התכללות חו"ג יחד להציל העשוק ולרדוף השונא כו' ע"ד נגוף ורפוא ויושע ה' כו' את ישראל כו' וירא ישראל את מצרים מת כו' (שמות י"ד ל"א) עי' בד"ה ושאבתם הב' רפ"ג. והנה בחי' זו היא רק בקדושה לאכללא שמאלא בימינא וכנ"ל שסדר מועד העלאה גבורה שבחסד שם מ"ב. אבל בקליפה רק שמאל לבד כו'. ולכן אין להם ישועה. והנה סדר נזיקין הוא בנצח. ושייכות ישועות לנצח ע"ד והנצח זה בנין ירושלים שבנצח מלובש כח עליון יותר. ולכן נו"ה נק' מעיני הישועה (מאו"א אות מ"ם ספ"ד). וכמ"ש (ש"א ט"ו) וגם נצח ישראל לא ישקר כי לא אדם הוא להנחם הרי שבנצח מאיר בחי' כי לא אדם כו' ומשם נמשך הישועה כנ"ל וזהו ישועות זה סדר נזיקין והוא בנצח. והיינו אחר בחי' והי' אמונת עתך חוסן. תיקון עש"נ דקדושה ע"י זרעים מועד נשים חג"ת כנ"ל. צ"ל אח"כ ישועות סדר נזיקין להפריד הרע דעש"נ דקליפות כו' ולכן בשני דרב יהודא כולהו תנויי בנזיקין הוה (ברכות כ' א') שהי' נשמה גבוה מצלי מתלתין יומין כו' ע"כ הי' יכול להפריד הקליפות כו' והוא ע"י נצח מעיני הישועה. ופי' חוסן ישועות להיות חוזק בהישועות שיומשכו ממקום גבוה ביותר וכנ"ל שיש כמה בחי' בישועות וזהו"ע מגדיל ישועות שיהי' הגדלה בהישועות. ובשבת אומרים מגדול שהו"ע מגדל הפורח באויר שהוא גבוה יותר כמ"ש בשל"ה. וחוסן זה ע"י קו האמצעי כו' כנ"ל:
יד חכמת זה סדר קדשים ודעת זה סדר טהרות. ופירש"י ז"ל דדעת עדיף מחכ'. והקשה המהרש"א ז"ל הלא קדושה גבוה מטהרה כי טהרה מביאה לידי קדושה ואם כן למה ודעת טהרות. ותירוצו דחוק. והענין כי יש חילוק בין המצות דשארי סדרים להמצות דסדר קדשים. כי כל המצות מתחילים רק מבחי' לילה כמו שבת ומועדים שמתחיל מלילה והיום הולך אחר הלילה. ומצות הקרבנות מתחיל רק מיום והלילה הולך אחר היום. כמו התודה ואיל נזיר שנאכלין ליום ולילה עד חצות הוא הלילה שאחר היום. וכן שלמים שנאכלין לשני ימים ולילה א' הכל הלילה שאחר היום. כי ההתחלה הוא רק מיום. ולכן מאימתי קורין שמע בערבית. פריך בגמ' למה לא התחיל בק"ש של שחר אלא כברייתו ש"ע. ויהי ערב כו'. נמצא שהתחלת כל המצות הוא רק מלילה ואח"כ יום. ובקרבנות מתחיל מיום והלילה אחר היום והענין ע"ד מארז"ל (שבת ע"ז ב') מ"ט עיזי מסגן ברישא והדר אימרי כברייתו ש"ע כו'. אימרי כנס"י את ה' האמרת היום בחי' יום. ועיזי העמים הקדמונים ע"ש. בחי' חשך. מסגן ברישא. סובבים את הכסא. והוא ע"ד קליפה קדמה לפרי שמתחלה גדל הקליפה ואח"כ נצמח בתוכה הפרי. וכמו החטים והקש שמתחלה צומח החיצוניות הקש ואח"כ גדל החטים כו'. והו"ע יעקב ועשו שרש היצ"ט והיצה"ר הלא עשו הוא הבכור לפתח חטאת רובץ. שהיצה"ר בא מיד בצאתו מרחם אמו. והיצ"ט לאחר י"ג שנה. ולכן יחזקאל כשהי' צריך לראות המרכבה ראה תחלה רוח סערה כו' וענן גדול שהוא דבר המסתיר. כי ענן הוא חשך והסתר. ואח"כ ונוגה לו סביב. מעט אור. ואח"כ ומתוכה כעין החשמל. ומתוכה דמות ארבע חיות כו' נמצא ברייתו ש"ע הוא באופן הזה דוקא שמתחלה צריכים לעבור מדת לילה וחשך. ואח"כ יכולים לבוא לבחי' יום ואור כו'. ולכן כל המצות שבת ומועדים מתחילים רק מלילה וע"י מדת לילה באים אח"כ לבחי' יום אבל מצות הקרבנות מתחיל מבחי' יום שהעיקר הוא מדת יום והלילה הולך אחר היום טפל ובטל. והענין כי חכ' זה סדר קדשים. וחכ' היא בחי' אור. דכתיב (קהלת ב' י"ד) הכסיל בחשך הולך. אבל חכ' היא אור. חכמת אדם תאיר פניו (שם ח' א'). יאר הוי' פניו כו' (במדבר ו' כ"ה). ולכן אוא"ס שורה רק בחכמה כי חכ' אינה כלי (המסתיר) כ"א רק השראת אוא"ס. ולכן נק' החכ' חיוהי ואור והמשכה זו היא ע"י הקרבנות שהוא העלאה מלמטלמ"ע. שעי"ז נמשך המשכת מ"ד מבחי' ח"ע אור כו'. ולכן הקרבנות מתחיל מיום כי אעפ"י שיש לילה אבל הלילה טפל ובטל לבחי' יום ואור שהוא העיקר והנה קדשים הוא בספי' הוד. והיינו כמארז"ל (ברכות נ"ח סע"א) וההוד זו בהמ"ק. הוד לשון הודאה ביטול. וגם ל' אור. כסה שמים הודו (חבקוק ג' ג'). הודו על ארץ ושמים (תלים קמ"ח י"ג). נמצא שההוד הוא המשכת האור והזיו בחי' יום. ולכן כל המצות דסדר קדשים מתחיל רק מיום. עי' בד"ה באתי לגני הגהות על הלקו"ת ובד"ה ויחלק עליהם לילה:
טו ודעת זה סדר טהרות. והענין כי פי' טהרות הוא כמ"ש (זכרי' י"ג ב') ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. ופרש"י לא כמו עכשיו שיש יצה"ר וצריכים למשול עליו אלא שלא יהי' כלל היצה"ר. והענין צ"ל מה שביוהכ"פ כתיב (ויקרא ט"ז ל') כי ביום הזה יכפר כו' תטהרו. הלא יוה"כ הוא בחי' שבת שבתון. והנה שבת נק' קדש. ושב"ש הוא קה"ק. ולכן הכה"ג נכנס אז פ"א בשנה להיכל קה"ק. וא"כ למה נאמר בו רק תטהרו הלא טהרה למטה גם מבחי' קדושה. כי טהרה נאמר גבי לוים וקדושה גבי כהנים. וכ"ש מבחי' קה"ק. והענין כי פי' תטהרו הוא ע"ד מי יתן טהור מטמא (איוב י"ד ד'). כי כל הקרבנות שבבהמ"ק היו רק על שגגות אבל על מזיד אין שום קרבן. והיינו כי שגגות הוא רק בנוגה. והקרבנות הגם שממשיכים בחי' חכ' להיות בחכ' אתברירו אך הוא רק בירור והעלאת הטוב דנוגה. ודחיית הרע דגקה"ט לגמרי ולא שמבררים מרע דג"ק כ"א רק שדוחים אותו (ומפילים אותו למטה מטה. וכמו ע"ש שיורד שלהובא דאשא ומפריד הרע דג"ק ומפילם בנוק' דתהומא רבא כמ"ש בפע"ח). אבל יוהכ"פ מכפר גם על המזיד שזדונות נעשו כזכיות ממש. וא"כ הוא הבירור מרע דגקה"ט לגמרי. והיינו שמבררים ממה שנפל בג"ק כו' וזהו מי יתן טהור מטמא. כי טמא המ"ט הם מ"ט שע"ט דקליפה שנגד מ"ט שע"ב דקדושה. והאל"ף הוא נגד שעה"נ דקדושה. וא"כ כדי שיתהפך מטמא להיות טהור בירור זה צ"ל ממקום גבוה ביותר והיינו דוקא ביוהכ"פ שאז הוא ההתגלות מבחי' קה"ק שלמעלה מבחי' קדש. והוא בחי' כתר. והנה כתר אותיות כרת שמכרית הרע דג"ק לגמרי. כי חכ' רק דוחה את הרע דג"ק. אבל בחי' כתר כיון שמברר הטוב שמגקה"ט לגמרי ומעלהו למעלה עי"ז ממילא נכרת הרע לגמרי ע"ד ואת רוה"ט אעביר מן הארץ ולכן דוקא ביוהכ"פ נאמר תטהרו ע"ד רוח עברה ותטהרם (איוב ל"ז) שנטהרו השמים מן העננים וכך מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאתיך (ישעי' מ"ד כ"ב) וכתיב (שם נ"ט ב') עונותיכם היו מבדילים כו'. וביוהכ"פ נמשך הטהרה גם מהרע הגמור דגקה"ט להיות זדונות כזכיות וזהו ג"כ מה שמבקשים וטהר לבנו. היינו שהיצר הרע יהי' טהור ע"ד מי יתן טהור כו'. וזהו ודעת זה סדר טהרות. כי פי' טהרות ע"ד הבא לטהר כו' דהיינו לטהר הרע דגקה"ט לגמרי לברר הטוב ממנו והרע יוכרת ויתבטל לגמרי כאין ואפס. וזהו כל ענין המקוה שהטמא עצמו כשטובל א"ע במקוה נעשה טהור לגמרי. ואת רוה"ט אעביר כו' בחי' זו צ"ל נמשך דוקא מדעת כי דעת נמנה כשאין הכתר נמנה וכנ"ל דכתר אותיות כרת. (והטעם כי טומאה וטהרה הם מקיפים כי ענין הטומאה ע"י שנוגע זהו רק מקיף שאינו נכנס בפנימיות כו' וגם הטהרה במקוה ג"כ רק ענין מקיף מה שמטהר כו'. וע"כ הטהרה הוא ע"י הכתר או הדעת שהם ג"כ בחי' מקיפים כו'). והנה עיקר פי' ודעת זה סדר טהרות שע"י הטהרות להיות ואת רוה"ט אעביר כו' עי"ז ממשיכים גילוי הדעת למטה בארץ. כי בבהמ"ק הגם שהי' גילוי אלקות השראת השכינה בהיכל קה"ק. ונק' בחי' יום ואור. אך זהו רק בבהמ"ק לבד אבל בכל העולם לא הי' שום גילוי כלל. והיינו מפני שהרע שבעולם לא נתברר עדיין ולא הי' העולם שייך כלל לבהמ"ק. שבבהמ"ק הי' גילוי אלקות ובעולם חשך כו'. אבל ע"י טהרות שיתברר הרע הגמור דגקה"ט מכל העולם להיות ואת רוה"ט אעביר מן הארץ עי"ז יומשך גילוי הדעת גם למטה כמו למעלה כמ"ש (ישעי' י"א ט') כי מלאה הארץ דעה את הוי'. וכתיב (ירמי' ל"א ל"ג) ולא ילמדו עוד איש את רעהו כו' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם כו' והיינו לפי שיומשך דעת הוי' בארץ כו' ע"י טהרת הרע מהעולם. והנה טהרות הוא בספי' יסוד. והיינו כי יסוד הוא התקשרות וממשיך מהדעת בארץ מל' ובבי"ע כי כל בשמים ובארץ דאחיד בשמיא ובארעא:
טז יראת הוי' היא אוצרו. הנה אהבה נק' בשם זכר זכר חסדו. ויראה נק' בשם נקבה. אשה יראת הוי' כו' והענין כי זריעת הטפה הוא בהאשה שבה דוקא יש כח ההולדה וכמו הזריעה בארץ שבארץ יש כח הצומח. כך בחי' יראת הוי' קבעומ"ש נק' אשה שבזה דוקא צ"ל הזריעה כמ"ש (הושע ב') וזרעתיה לי בארץ. דקאי גם על המצות שנזרעו בנש"י דוקא לפי שיש בהם יראה וקבעומ"ש ע"כ יש בהם כח הצומח וההולדה להצמיח אורות עליונים. משא"כ אם עכומ"ז יניח תפילין לא ימשיך כלום. ולכן נק' יראת הוי' בשם אשה דוקא. והוא בחי' ה' תתאה וזהו יראת הוי' היא אוצרו. האוצר והכלי. כי אמונת עתך חוסן ישועות חכ' ודעת ששה סדרי משנה חג"ת נה"י זהו בחי' ו' וצריך לחבר הוי"ו לבחי' ה' שיהי' יחוד ו"ה. והו"ע שבע ביום הללתיך. וזהו יראת הוי' בחי' ה' תתאה מל' היא האוצר והכלי לבחי' הוי"ו. כי ו' הוא קו וצנור המשכה מאוא"ס ב"ה. ע"ד יחיד חי העולמים מלך שבחי' חי העולמים הוא המשכת הקו מאוא"ס ב"ה. וזהו"ע הוי"ו ורק שמתחלק לששה מדות. והו"ע הצנורות שהוא התחלקות המשכת האור מהקו לשס"מ כו'. אבל בכללות הוא ו' אחד המשכת הקו כו' וז"ש (יהושע ב') ונתתם לי אות אמת דא אות וי"ו (זח"ג ר"ח ויקרא). שהוא אות מבחי' אמת אני ראשון ואני אחרון כו'. ולכן הגאולה תלוי בוי"ו כמ"ש (ויקרא כ"ו) וזכרתי את בריתי יעקוב מלא בוי"ו. ובחי' וי"ו דשס"מ צריך לחברו לבחי' ה' תתאה אשה יראת הוי' כו' שהיא דוקא הכלי לזה ויש בה כח הצומח להצמיח תוס' אורות. כמו בסדר מועד. שיתגלה לע"ל יום שכולו שבת וכן בכל הסדרים כו'. וזהו והי' אמונת עתך כו' יראת הוי' היא אוצרו שכל ההמשכות של הוי"ו דשס"מ צ"ל בבחי' יראת הוי' שהיא האוצר והכלי לזה. וזהו המשל המבואר במדרש משל לאחד שהי' לו אלף מדות של תבואה יין ושמן שהוא המשכה מג"ר. שמן חכ'. ויין בינה ותבואה סולת דעת. ואפ"ה אי איכא יראת ה' טוב. וא"ל אין לך כלום. וזהו מארז"ל (יומא ע"ב) זכה נעשה לו סם חיים. אבל לא זכה כו'. והיינו כשאין לו יראה וקבעומ"ש יראת חטא כו' שאזי אינו נמשך כל ההמשכות בבחי' מל' יראת הוי' היא אוצרו. כ"א ח"ו למגנא כו' (סוד השפעה מדכר לבד שאזי מקבלים החיצונים ח"ו ה"י). וזהו סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא כו' כי זה כל האדם (קהלת י"ב). שיש כמה בחי' אדם אדם דבריאה א"ק. ואדם דיצי'. ואדם דעשי'. והמכוון מכל הבחי' אדם את האלקים ירא שיומשך השפע בבחי' יראת הוי' היא אוצרו (והוא בחי' עת לעשות להוי' לחבר העת. מל'. לבחי' הוי' עח רצון):
יז ועוד ענין יראת הוי' היא אוצרו. ארז"ל (ברכות ל"ג ב') אין להקב"ה כו' אלא אוצר של יראת שמים ולהבין מהו"ע שיראת ה' היא האוצר כו'. הנה כתיב (ואתחנן ו') וזאת המצוה אשר צוה ה' לעשות בארץ וכתיב בתרי' שמע ישראל. וידוע הקושיא מה שייכים המצות של חובת הגוף להארץ. והענין כי הארץ היא יראה אמונה בחי' מל'. והנה בחי' מל' היא המחבר אלקות עם נבראים. כי אורות דאצי' אין להם התחברות כלל עם בי"ע אם לא ע"י בחי' מל'. כי מדת מל' נק' לבוש מל'. וע"י שמתלבשים האורות עליונים בלבוש והעלם דמל' אזי יוכלו אח"כ לימשך בבי"ע. וזהו כל ענין משלי שלמה. וארז"ל במדרש (שה"ש פ"א סי' ח') אל יהי המשל הזה קל בעיניך. כי אעפ"י שהמשל הוא דבר גשמי וזר לגמרי אבל על ידו דוקא יכולים להשיג השכל עמוק של הנמשל. וכמו"כ כתיב (חבקוק ב') והוי' בהיכל קדשו. היכל כחשבון אד' בחי' מל' שהיא בחי' היכל ולבוש שעל ידה דוקא יכולים להשיג בשם הוי'. וזהו כל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה כלל (ברכות מ' ע"ב) והיינו כי נעוץ תחב"ס. וכמו שהכתר מחבר אוא"ס באצי'. כך המל' מחבר' אלקות דאצי' עם בי"ע מצד הארת הכתר שבה. אבל בלא מדת המל' א"א כלל שיומשך איזה גילוי בבי"ע. כי מהבחי' עליונות בעצמם שלא ע"י המל' א"א לימשך שום גילוי בקדושה. והראי' מענין הנפילים שהיו נשמות גבוהות ורק לפי שנמשכו מז"א לבד שלא ע"י המל' שלא נקלטו ברחם הנוק' עי"ז נפלו בקליפות. ולכן קודם כל מצוה צריכים לקבל עומ"ש להמשיך ע"ע מדת מל'. כי כל המצות והמשכות אורות עליונים נמשכים רק ע"י המל'. וזהו יראת הוי' היא אוצרו. שהאוצר והכלי לכל המשכות דאמונת עתך כו' ש"ס ו"ק דז"א הוא דוקא יראת ה' בחי' מל' ובה צריכים להמשיך ההמשכות של כל הו"ק דשס"מ. ואח"כ ע"י המל' יומשך הגילוי למטה וזהו ועתה כו' מה הוי' אלקיך שואל מעמך כ"א ליראה כו' (דברים יו"ד) שהעיקר הוא רק יראת שמים קבלת עול להמשיך ע"ע גילוי מדת מלכותו ית' והיא האוצר והכלי לכל המשכות אורות עליונים והנה בגמ' (שם ל"ג) הקשו אטו יראה מילתא זוטרתי היא ותירצו אין לגבי משה כו' וידוע הקושיא ע"ז הלא שואל מעמך כתיב. והענין כי נשמת משה מן המים משיתהו. מים עלדאתכ"ס ביטול במציאות ד"ע כו'. ולכן כשהפך ים ליבשה אמרו כל ישראל זה אלי וכתיב וייראו את העם הוי' (שמות י"ד) כי ארץ היא עלמדאת"ג בחי' נפרד ולכן כתיב רק יראו מהוי' כל הארץ (חלים ל"ג) אבל בבחי' ים יראו אח" הוי' ולכן לגבי משה בחי' ים בחי' יראו את הוי' כו' ע"כ בחי' יראו מהוי' יר"ת מילתא זוטרחי היא כו'. והנה כתיב (שם קל"ו) לרוקע הארץ על המים. שרקע הארץ על התורה. שנק' מים מה מים מעלין האדם מטומאה לטהרה כך ד"ת אמרות ה' אמרות טהורות (שהש"ר פ"א סי' י"ט). וארז"ל (פתיחתא דאיכה סי' ב') הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו המאור שבה הי' מחזירן למוטב. והיינו שהתורה נמשכה מבחי' מים עליונים. שהוא הביטול דעלדאתכ"ס ונמשכה בגילוי בבחי' ארץ עלמדאת"ג. נפרד. דהיינו שגם בבחי' ארץ יומשך הביטול דבחי' ים ע"י התורה. ולכן ע"י עסק התורה יוכל כל אדם לבוא למדרגת משה כי מן המים כו' ולכן כל ת"ח שמקבל מבחי' חכ' נק' משה. כמו רבא. משה שפיר קאמרת כו'. והנה התורה בחי' זה ספר. זה אלי. יראו אח הוי' דגבי קי"ס. ולכן היר"ת מלתא זוטרתי היא כו'. והנה סופר וספר. ספר תורה הוא בחי' ותו"א. אבל סופר הוא בחי' המאור שלמעלה מבחי' אור:
ופדויי הוי' ישובון כו' ושמחת עולם על ראשם ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה (ישעי ל"ה). פי' ופדויי הוי' כמ"ש כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכו כי הולך לפניכם הוי'. והיינו שהגאולה העתידה יהי' ע"י ש' הוי' בעצמו. וזהו כי הולך לפניכם הוי'. וצ"ל והלא ביצ"מ כתיב ג"כ והוי' הולך לפניהם כו' אלא כי והוי' הוא ובית דינו. ב"ד הוא ש' אלקים. והתלבשות ש' הוי' היה בשם אלקים כמ"ש שמש ומגן הוי' אלקי' וע"י ש' אלקי' הי' הגאולה וזהו והוי'. אבל לע"ל כתי' כי הולך לפניכם הוי' היינו שהפדות והגאולה יהי' משם הוי' בעצמו שלא ע"י ההתלבשות בשם אלקים כלל. וכמארז"ל לע"ל הקב"ה מוציא חמה מנרתקה. וזהו ופדויי הוי'. שיהיו פדויים מש' הוי' בעצמו. ולא כמו ביצ"מ דכתי' והוי' הוא וב"ד. ושמחת עולם על ראשם. כי כמו שנבה"ע הוא נברא בשלימותו ובמילואו. כי אור שנברא ביום ראשון הי' מביט בו מסוף העולם ועד סופו. וגם שהי' התגלות אלקות בעוה"ז הגשמי כמו עתה בג"ע. ורק אח"כ מחמת חטא עה"ד ירדו העולמות ונתקלקלו כו'. אבל לע"ל שיזדכך העולם ושיהי' בו התגלו' אלקות זהו שמחה בהעולם עצמו. ושמחת עולם על ראשם שיוחזר השני עטרות דנעשה ונשמע. ופי' עולם ל' נצחיות. ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה. הנה שיר של יצ"מ הי' שיר נקבה. וכמו אשה שיולדת ואח"כ חוזרת ומתעברת ויולדת כו'. וכמו"כ אחר יצ"מ שהי' בחי' לידה נעשה אח"כ עוד עיבור שהו"ע גלוח. והיינו לפי שהגאולה הי' מבחי' נוקבא הוא וב"ד כנ"ל. אבל לע"ל יהי' שיר זכר שלא יהי' עוד עיבור כלל. וזהו ששון ושמחה ישיגו הוא בחי' דו"נ דקדושה. ששון יסוד ושמחה מל' כו'. ונסו יגון ואנחה הם דו"נ דקליפה לעומת ששון ושמחה דקדושה. כי עתה אעפ"י שיש ששון ושמחה. מ"מ יש יגון ואנחה ורק שאין מתערב עם ששון ושמחה אבל מ"מ ישנם במציאות. אבל לע"ל ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. לגמרי ויתבטלו יגון ואנחה דקלי' לגמרי וזהו ונסו יגון ואנחה ויהי' רק ששון ושמחה דקדושה: