אור ברסלב
מגן אבות חלק ב מגן אבות על משלי

מגן אבות חלק ב· רבי שלמה זלמן שניאורסון

מגן אבות על משלי

מגן אבות על ספר תהלים

כמים הפנים לפנים וגו' (משלי כ"ז). הנה כתיב (בראשית א') יהי רקיע כו' ויהי מבדיל בין מים למים. והנה רקיע זה שבין מים עליונים למים תחתונים יש בכמה בחי' ומדרגות בכל סדר השתלשלות. בין אצי' לבי"ע. ובין המאציל לנאצלים והו"ע הפס"ט שבין ב' שמות הוי'. ויש ג"כ למעלה בחי' פרסא בא"ק היינו בין א"ק ובין עתיק דאצי'. והנה שרש דשרש דבחי' רקיע המבדיל בין מ"ע למ"ת הו"ע הידוע דקודם הצמצום שמבואר בע"ח לא הי' שום מקום פנוי כלל מגילוי אוא"ס. אלא הכל הי' ממולא מגילוי אוא"ס ב"ה. וזהו הנק' מים עליונים שמעל לרקיע דהיינו אוא"ס שלמעלה מהצמצום. ואח"כ כשהי' צמצום ונעשה מקו"פ דהיינו ריקן מגילוי אור ונשאר רק רשימו דהיינו עד"מ אותיות לבד בלי שום גילוי אור הרי בחי' הצמצום ורשימו נק' רקיע כמו שהרקיע והמסך זהו הפסק כו'. כך המקו"פ והרשימו זהו הפסק לבחי' גילוי האוא"ס שהי' מקודם ואח"כ האיר אור הקו"ח לתוך החלל ומקו"פ ונמשך אח"כ הארת הקו למטה מהפרסא שבין כתר לחכמה דאצי' ונתלבש בע"ס דאצי'. וזהו הנק' מים תחתונים שמתחת לרקיע. וא"כ שרש דשרש דבחי' מים עליונים שמעל לרקיע זהו עצמות אוא"ס שלפני הצמצום. ולפ"ז כמים הפנים כו' קאי גם על בחי' מ"ע היותר גבוה דהיינו אוא"ס שלפני הצמצום. וצ"ל איך שייך לומר כמים הפנים בעצמות אוא"ס ב"ה הפשוט בתכלית. והנה כשאמר שלמה המשל דכמים הפנים לפנים כיון בזה בכל בחי' מ"ע שמעל לרקיע עד שרש דשרש בחי' מים עליונים כו'. וגם כפשוטו דאין מקרא יוצא מידי פשוטו רק שלמטה בעוה"ז השפל כמים הפנים לפנים זהו משל. וכן לב האדם כו' הוא נמשל. ולמעלה נהפוך הוא. שכמים הפנים לפנים הוא בבחי' עליונה יותר וזהו נמשל. וכן לב האדם הוא למטה במדרגה וזהו משל. וכוונת המשל דכמים הפנים לפנים הוא ג' דברים. הא' שהפנים הנראים במים הוא ממש כמו פנים המסתכל בהם. אם ראובן הוא המסתכל אזי מתראה ומתגלה פנים של ראובן ואם שמעון מסתכל מתראה ומתגלה פנים של שמעון. ששינויי הפנים הנראים מהמים הוא מחמת המסתכל. הב' שהפנים הנראים בהמים אינו קנוי בהם באמיתיות כי הם מושלל מכל גוון ומכל פנים. ורק שנראה כן להמסתכל. הג' שאעפ"י שהמים מצ"ע מושלל מכל שום פנים. מ"מ כשמסתכלים בהם אזי מתראה ומתגלה מהם פנים. נמצא בהמשל יש ג' ענינים. א' אעפ"י שמים אין להם גוון ומושלל מכל שום פנים לגמרי. מ"מ כשאיזו פנים מסתכל במים מתראה בהמים ג"כ דמות פנים. ב' שהפנים הנראה במים הוא ממש כפי אופן הפנים שמסתכל בהם. ג' שגם בעת שמתראה פנים בהמים זהו רק שנראה כך להפנים המסתכל. אבל באמיתיות גם אז אין בהם שום פנים כלל כו'. והנמשל מזה הוא כן לב האדם אל האדם. האדם זהו אדה"ת דבי"ע שהוא מרכבה דבי"ע פני ארי' אל הימין כו' ופני אדם לארבעתן שהוא כולל ומנהיג כל המרכבה וכל ההעלאת מ"נ מבי"ע הוא על ידם. ויש בחי' אדה"ע דאצי' כמ"ש ועל דמות הכסא דמות כמרא"ד כו' הוא מראה דמות כבוד הוי'. ואעפ"י שאין ערוך כלל אדה"ת דבי"ע שהם בחי' נבראים ובע"ג לאדה"ע דאצי' שהוא אלקות ממש איהו וחיוהי וגרמוהי חד. מ"מ ע"י אתעדל"ת והעמ"נ מאדה"ת דבי"ע ומעוה"ז נמשך אתעדל"ע והמשכת מ"ד מאדה"ע שעל הכסא. זהו כמו במשל המים שאעפ"י שמצ"ע הם מושלל מכל שום פנים מ"מ כשמסתכלין בהם מתראה ומתגלה מהם פנים. וכמו בהמשל ששינוי הפנים הנראים מהמים הם מחמת המסתכל בו. כן כל מה שאנו רואים שנויים בהמשכת מ"ד מאדה"ע דאצי' שלפעמים ההמשכת מ"ד בחי' חסדים דהיינו שמתגלה מאדה"ע (לאדה"ת דבי"ע) פנים של חסדים. ולפעמים ההמשכת מ"ד בחי' גבורות דהיינו שמתגלה מאדה"ע בבי"ע פנים של גבורות. זהו רק מצד השינויים שבההעלאת מ"ן מאדה"ת דבי"ע. דכשההעלאת מ"נ הוא בבחי' פנים של חסדים דהיינו בבחי' אהבה ושמחה. אזי מתראה ומתגלה מאדה"ע ג"כ פנים של חסדים דהיינו המשכת גילוי אהבה עליונה אלקית בחי' אה"ר בתענוגים. וכשההעלאת מ"נ הוא בבחי' פנים של גבורות דהיינו יראה פחד יצחק. או מרירות מריחוק אלקות. ומזה נמשך בעבודה בחי' מבטשין לי' גופא דלא סלקא בי' נהורא דנשמתא מבטשין לי' דהיינו שהאדם מבטש א"ע (או שהאהבה היא בבחי' גבורות ורשפי אש הרצוא בחי' הסתלקות ועליות מלמטלמ"ע) כ"ז נק' העלאת מ"נ בבחי' גבורות אזי מתראה ומתגלה מאדה"ע בבי"ע ג"כ פנים של גבורות כמ"ש תשף הוי' זרוע קדשו. ואי' בזה"ק (ח"ג רי"ד) בההוא זמנא כמה דתילו שריא בעלמא. ובכלל זהו בתי' ר"ה שמאלו כו' ימים נוראים. כי הוא איום ונורא. והיינו המשכת בחי' יראה מלמעלה כמ"ש (מלאכי ב') ואתנם לו מורא כו' וע"ז נאמר (שה"ש ה') דודי צת ואדום. שלפעמים הוא צת היינו גוון לבן של תסד. ופעמים הוא אדום וגם בחי' שנויי פנים אלו דחו"ג המתראה ומתגלה מאדה"ע בבי"ע זהו רק מה שמתראה לגבי אדה"ת דבי"ע. אבל באמיתיות ועצמיות בחי' אדה"ע דאצי' אין שייך פנים אלו כלל. דהיינו שעצמות כמרא"ד דז"א דאצי' הוא מושלל מבחי' פנים אלו דתו"ג שמתראה ומתגלה ממנו בבי"ע:

ב וביאוה"ע דהנה כתיב ועל דמות הכסא דמות כמרא"ד עליו מלמעלה כו' הוא מראה דמות כבוד הוי'. וכתיב אני הוי' ל"ש. והגם דכמרא"ד זהו המדות דאצי' חסד דרועא ימינא וכו' והרי ענין המדות חסד דין רתמים זהו לכאורה בחי' התפעלות ושינוי. אך באמת אין דמיון וערך כלל למהות המדות אפי' שבנבראים היותר עליונים כמו מכאל וגבריאל דבריאה. אל מהות המדות דאצי'. כי בנבראים אין מושג ואין שייך כלל לומר מדות כ"א התפעלות אבל לומר מדות שאינן שום התפעלות כלל זה אין מושג כלל בתוק הנבראים. אבל למעלה באלקות המדות גופא כיון שהם מדותיו ית' אין בהם בחי' התפעלות ושינוי כלל וכמ"ש בתניא ח"ב ספ"ט שלכן נק' מדותיו ית'. שהן הספי'. בזה"ק רזא דמהימנותא שהוא אמונה שלמעלה מהשכל. שאין שכל נברא יכול להשיג כלל מהות ענין מדותיו ית'. שהם מדות ומ"מ אין בהם שום שינוי והתפעלות כלל (שזה כמו שני הפכים בנושא חד שלפניו ית' לא נמנעו כל הנמנעות כו'). דכמו שהוא המדע והוא היודע והוא הידוע כו' שדבר זה אין ביכולת שכל נברא להבינו כו' וכמו"כ הוא בכל מדותיו שמדת חסדו ומדת גבורתו ומדת רחמנותו הכל אחדות אחד בתכלית. וא"כ אין שייך בהם שום שינוי והתפעלות כלל. וכמ"ש בת"ז (תיקון ע') שינוים אינון במאני דגופא אבל בי' לית שינויא הה"ד אני הוי' ל"ש. פי' מאני דגופא הם הלבושים דז"א (דכמו עד"מ באדה"ת יש גוף ולבוש והיכל כו' כן באדה"ע כו') שהם לבושים להמדות פי' שעל ידם התפשטות והתגלות המדות בבי"ע שבהם יש שינוים וגוונים כו' תוור וסומק כו' מדוע אדום ללבושך כו'. אבל בעצמות גופא דז"א הוא בחי' ל"ש כו' ואין שייך התחלקות גוונים כו' שכולם אחדות אחד וכנ"ל. וז"ש ברע"מ פ' תצא (רפ"א א') לא כשאני נכתב אני נקרא. והכתיב אני הוי' ל"ש בכתיבה לא אשתני אבל בקריאה אשתני. דכתיבה דאיהו אתרי' לא אשתני. בקריאה דאיהו לבר (ואחרי' אשתני. פי' הקריאה זהו הגילוי והכתיבה זהו העצמות שבהעלם כו'. ומכ"ז יובן איך שעצמות כמראה אדה"ע דז"א דאצי' הוא מושלל מבחי' שינויי הפנים דתו"ג של המשכח מ"ד המתראה ומתגלה ממנו בבי"ע. ומכש"כ בהאוא"ס ב"ה המלובש בהמדות דהיינו מ"ש הוא מראה דמות כבוד הוי' ודאי לא שייך כלל שינויי פנים דתו"ג כו' של המשכת מ"ד. שהרי האור בעצם אעפ"י שמלובש בהמדות הוא פשוט בתכלית. וכמשל המים הנתונים בכלים צבועים כמ"ש הפרדס. והרי באמת כל הגילוים בעולמות הוא מהאוא"ס ב"ה המלובש בהספי' שפועל על ידם. א"כ מובן בודאי איך שאין שייך שום שינוי והתפעלות. וזהו שרמז שהע"ה בהמשל דכמים הפנים לפנים והנמשל דכן לב האדם כו' למטה בעוה"ז השפל. והיינו כי שלמה הי' תכ"ת כידוע. ומה שנאמר בו וידבר שלשת אלפים משל זהו נגד בי"ע. ולכן נחשב כללות בי"ע לגבי' עוה"ז. ולמעלה נהפוך הוא שכמים הפנים לפנים נצרך להבין מכן לב האדם אל האדם. והענין כמו שנת' ששרש דשרש מים עליונים הוא עצמות אוא"ס ב"ה שלפני הצמצום כו' וכוונת הנמשל הוא שכמו אלו המים עליונים שמראים פנים לפנים התחתונים של כל פרצופי האצי' היינו עת"י וא"א ותו"ב וזו"נ שמסתכלים בהמים עליונים. והסתכלות שלהם הוא העלאת מ"נ. כד אסתכל ז"א כו'. כמו עד"מ עיניך יונים כו' שההעלאת מ"נ הוא בהסתכלות כו' והיינו דכמו שיש רשפי אש הרצוא והצמאון בהרצון עד שיכול להיות כלוה"נ כמו"כ יש רשפי אש וכלוה"נ בתענוג כו' דהיינו כשהתענוג גדול מאד עד שאין שום כלי יכול להכילו אזי יכלה נפשו לגמרי בפו"מ מחמת עריבות נעימות מתיקות וכמ"ש באוה"ת בענין בני אהרן בקרבתם לפני הוי' כו' וזהו תכלילי עינים אדמומיות העינים דהיינו בתי' גבורות ורשפי אש וכלוה"נ שיש בהתענוג דהסתכלות כו'. וזהו"ע כד אסתכל ז"א כו'. וגם פי' שההסתכלות הוא רק מה שרואה. מבחוץ. בעיניו ולא שמשיג במותו ושכלו מהות היופי והעילוי כו'. ואעפ"כ יש בו רשפי אש ותענוג בההסתכלות עד שנדבק שם. כן הסתכלות זו של כל פרצופי הנאצלים בהמים עליונים שהוא אור אין סוף ממש אין זה השגה שמשיגים המהות כו' ומכל מקום ע"י ההסתכלות שלהם מתראה ומתגלה להם פנים של המשכת מ"ד היינו ע"ס הגנוזות במאצילן. והנה זה ודאי פשוט וברור שהפנים הנראה אינו באמיתי' בהמים עליונים כו'. שהרי זהו אוא"ס שפשוט בתה"פ. וגם זה ממילא מובן שהפנים הנראה הוא ממש כמו פנים של המסתכל. ואעפ"י שאין ערוך ההסתכלות דהיינו ההעלאת מ"נ מכל פרצופי התחתונים לעורר בהמים עליונים. מ"מ מתראה ומתגלה מהמים עליונים פנים של המשכת מ"ד דהיינו ע"ס הגנוזות ע"י ההסתכלות כו':

ג אך צריך להבין דבשלמא לענין הב' ענינים דהיינו מה ששינוי הפנים של המשכת מ"ד הוא רק מצד שינוי הפנים של העלאת מ"נ. ומה שהפנים הנראה נגלה אין זה שייך באמיתיות באוא"ס הפשוט כו'. שני ענינים אלו מן המאציל לנאצלים הדבר פשוט יותר. אבל ענין הראשון שבהמשל דהגם שמים אין להם גוון ומושלל מכל שום פנים. מ"מ כשאיזו פנים מסתכל במים מתראה בהמים דמות פנים כפי אופן הפנים שמסתכל. ובהנמשל דאע"פ שהעמ"נ אין ערוך כלל לההמשכת מ"ד מ"מ ע"י העלאת מ"נ מעורר ונמשך המשכת מ"ד. הרי לענין זה יותר פשוט מאצי' לבי"ע שהרי יותר משאין ערוך בי"ע לאצי' יותר הרבה אין ערוך אצי' לאוא"ס ב"ה. וגם צ"ל זה גופא איך ע"י פנים תחתונים של פרצופי האצי' המסתכלים (בשרש בשרש דבחי' מ"ע שמעל לרקיע. שהוא) בעצמות אוא"ס ב"ה שלמעלה מהצמצום מתראה ונגלה להם מאוא"ס ב"ה פנים כמו שהן דהיינו פנים עילאין דע"ס הגנוזות הלא אין ערוך כלל ואיך יכולים פרצופי האצי' ע"י ההסתכלות שלהם לעורר בעצמות אוא"ס שלפני הצמצום. והענין דהנה ידוע מ"ש בע"ח דזווג עתיק הוא מני' ובי' דהיינו במ"ה וב"ן שבע"י עצמו דלית נוק' בעת"י. כי בכל פרצופי הע"ס דאצי' מ"ה וב"ן הם שני פרצופים. מ"ה בחי' דכר משפיע. ב"ן בחי' מקבל שמעלה מ"נ. ובעת"י זהו פרצוף א' מני' ובי' כו'. וביאוה"ד הנה בכל הזהר לא נזכר למעלה מעתיק וא"כ בשרש דשרש נק' עצמות אוא"ס שלמעלה מהצמצום. עתיק. עתיקא דעתיקין והנה כשעלה ברצונו הפשוט להאציל ע"ס הגנוזות ומהם יהיו נאצלים אח"כ ע"ס הגלויות הנה רצון זה הי' צ"ל שיומשך. כי הנה עצמות אוא"ס ב"ה שנק' בעהר"צ הרי הוא למעלה מגדר רצון לגמרי. הא' כי הנה עד"מ למטה רצון אינו שייך כ"א שחסר לו איזו דבר ואינו שלם בלא זה וע"כ הוא רוצה דבר זה והרצון משלים לו חסרונו א"כ הרצון הוא עצמיות הנפש. אבל למעלה הרי אנת הוא שלימותא דכולא וכלום חסר כו'. א"כ אין שייך כלל ענין הרצון. ב' שענין רצון על אצי' ע"ס ודאי לא שייך כלל בעצמותו ית' כי א"ס אחד פשוט. ומה שיכול להיות נמשך ממנו כח להאציל ספי' הרי בכח זה להאציל רבוא רבבות ספי' לאין קץ ושיהיו הספי' חכמה חסד באופן אחר מכמו שהם עכשיו. וא"כ יכול להיות נמשך מא"ס ב"ה כמה רצונות דהיינו שיומשך רצון על אצי' ספי' באופן אחר ולא ע"ס כ"א רבוא רבבות ספירות. וא"כ בחי' רצון על אצילות ע"ס דוקא ושיהיו הספירות כמו שהם עכשיו הרי רצון זה הי' צ"ל נמשך מבעהר"צ ע"י צמצום. וזהו רצון אותיות צנור. כמו מים שנמשכים ע"י צנור היינו שנתצמצמו לימשך ע"י הצנור כן הרצון על אצי' ע"ס זהו צנור וצמצום שנתצמצם אוא"ס ב"ה ונמשך בבחי' רצון זה. והנה לכל המשכה צ"ל העלאת מ"נ תחלה לעורר ההמשכה כו'. וא"כ כשלא הי' עדיין שום נברא ונאצל כלל וכמ"ש ואדם אין אפי' בחי' א"ק כו'. וא"כ מי העלה מ"נ להמשכת רצון זה כו'. והענין ע"י שעלה ברצוה"פ הנחת והענג שעתיד להיות מאצי' ע"ס. בין מעצם אצילותם מה שהם ספי' לשון בהירות כו' שהכלים אינן מסתירים כלל על האור שמלובש בתוכן. ובין מיחודי הספי' והמדות דהיינו יחוד מדותיו שמאלא אתכלל בימינא כו' ובין מצד העלאת מ"נ מהע"ס שהו"ע הסתכלותם בהמאציל. הנה ענג זה שעתיד להיות מהעלאת מ"נ של הע"ס שעלה ברצוה"פ הי' זה גופא העלאת מ"נ לעורר בבעהר"צ שיומשך ממנו רצון על אצי' ע"ס. וזהו בחי' מ"ה וב"ן מני' ובי' כו'. דהיינו בחי' מ"ה זהו המשכת הרצון מבעהר"צ על אצי' ע"ס הגנוזות והגלויות ובחי' ב"ן זהו מה שעלה ברצוה"פ הענג שעתיד להיות מהעמ"נ של הע"ס וא"כ זהו הכל מני' ובי' כו'. וזהו כמים הפנים לפנים (בשרש דשרש דבחי' מ"ע שמעל לרקיע שהוא אוא"ס שלפני הצמצום). פי' מים עליונים זהו עצמות אוא"ס ב"ה שלפני הצמצום. והפנים הנראים במ"ע זהו המשכת הרצון (מבעהר"צ) על אצילות ע"ס הגנוזות שזהו בחי' מ"ה שבו. והפנים המסתכלים מלמטה בהמ"ע אלו זהו מה שעברצוה"פ הענג מהעלאת מ"ן של ע"ס שעתיד להיות וזהו בחי' ב"ן שבו כו' כנ"ל. ואם כן א"ש מה שעל ידי הפנים המסתכלים בהמ"ע נראה ונגלה בחי' פנים מהמים עליונים. כיון שהפנים המסתכלים זהו ההעלאת מ"ן דמני' ובי' כו'. וכפי אופן שעלה ברצונו הפשוט הענג שעתיד להיות מהעלאת מ"ן דע"ס ככה נמשך מבעהר"צ המשכת הרצון על אצי' ע"ס באופן זה דוקא. וגם המשכת רצון זה אין זה שייך כלל בעצמות אוא"ס שנק' בעהר"צ כו' כי רצון זה הוא רק צנור וצמצום וכנ"ל. וכמשל שהפנים שנראה במים א"ז באמיתיות בהמים כ"א שנראה כך להמסתכל כו' אבל בעצמות המים אין שייך שום פנים ח"ו. ומזה יובן גם בכן לב האדם התחתון דבי"ע אל האדה"ע דאצי'. שאעפ"י שאין ערוך כלל מ"מ ע"י ההסתכלות מתראה ומתגלה הפנים של המשכת מ"ד מאדה"ע. וכ"ז הוא כמשל המים כו':

ד ובזה יבואר מאמר רע"ק לתלמידיו כשתגיעו לאבני שיש טהור א"ת מים מים (חגיגה פ"ב) ואי' הפי' בכהאריז"ל אל תאמרו מים מים שהם שני בחי' מים. לפי שהכל א'. והענין כי אבנים הם אותיות. ויש אותיות הדיבור שעל ידם גילוי השכל. ואותיות המשל שהם העלם לגמרי על אור השכל. שמה שהתלמיד עומד על השכל מהמשל הוא התחדשות ממש כמ"ש במ"א. והיינו הפרסאות. שכמו בהאבן מתעלם מהות המים לגמרי אעפ"י שיש בהם מים כמ"ש אבנים שחקו מים מ"מ הם בהעלם בתכלית כן כל פרסא אעפ"י שמלובש בה אוא"ס אבל הפרסא מעלים לגמרי. ואבני שיש היינו שמנוקים מכל גשמיות יסוד העפר עד שנראים כמים כדאי' בגמ' ומתחזי כאדוותא דימא. ולמעלה זהו הפרסא שבין המאציל לנאצלים. שפרסא זו היא בחי' הכתר כדאיתא בכהאריז"ל שלכן נק' ג"כ אבני שיש כידוע שבכתר יש ב' בחי' ש"י. ובכללות זהו הצמצום והרשימו והפרסא שבא"ק כמבואר בכ"מ שבכלל מא"ק עד אצי' נק' כתר ופרסא זו היא בחי' מטי ולא מטי. אשר בחי' מטי הוא בחי' גילוי אור. וזהו דאי' אתפרש חד פריסו פריש ולא פריש. וע"ז כתיב ורוח אלקים מרחפת כו' נוגע ואינו נוגע ופי' כשתגיעו כו' היינו ע"י העלאת מ"נ בבחי' מס"נ ממש כו' אזי אל תאמרו מים מים שני בחי' מים. כ"א כולא חד. ולפי הבנת הענין יתפרש בג' פירושים. הא' מ"ת הארת הקו שלמטה מהפרסא שבין הא"ס לאצי' שמלובש בי"ס דאצי' ומים עליונים או עצמות הקו (שמלובש בא"ק) או עצמות האוא"ס ב"ה שלמעלה מהצמצום. ולפ"ז פי' וענין אבני שיש הוא כמשנת"ל בפי' יהי רקיע כו'. שבכלל הצמצום והרשימו והפרסא שבין א"ק לאצי' נק' הכל בכלל רקיע כו'. ולכן אל תאמרו מים מים שח"ו יש חילוק ושהם ב' בחי' כיון שגם מים תחתונים זהו הארת אוא"ס א"כ כולא חד ולא אשתני. פי' ב' מ"ת ע"ס הגלויות דאצי'. ומ"ע ע"ס הגנוזות ומה שנק' מים י"ל ב' פי'. א' כנודע שחכ' נק' מים. א"כ מ"ת חכמה דע"ס דאצי' שהוא ראשית וכללות הע"ס. ומ"ע ח"ס הגנוזה כללות ע"ס הגנוזות ב' כי מים תחתונים זהו מ"ן כידוע בפי' מ"ת בוכין אנן בעינן כו' ומ"ע זהו מ"ד. והו"ע מ"ה וב"ן. וע"ס דאצי' מעלים מ"ן לע"ס הגנוזות כמש"ל. וע"כ נק' ע"ס הגלויות דאצי' מים תחתונים וע"ס הגנוזות מים עליונים. גם כמשנ"ת במ"א בענין ב' שמות הוי' שהם מים עליונים ומ"ת בד"ה מים שלנו יעו"ש. ופי' א"ת מים מים. כיון שב' בחי' הע"ס הנ"ל הם כמים הפנים לפנים כו'. והרי הפנים שנראה במים עם הפנים המסתכל בהמים הכל אחד ממש. וכמו"כ למעלה דכיון שכפי הפנים תחתונים דע"ס הגלויות דאצי' שמסתכלים כו' כן נמשך ומתראה להם פנים עליונים דע"ס הגנוזות א"כ הכל חד ממש. פי' הג' דאל תאמרו מים מים קאי על זווג ע"י דמני' ובי' כו'. דבשרש נק' עתיקא האוא"ס שלמעלה מהצמצום. ומים תחתונים זהו המ"ן דמני' ובי' דהיינו מה שעלה ברצוה"פ הענג מהעלאת מ"ן דע"ס שעתיד להיות כו'. וזהו נק' פנים תחתונים המסתכלים בהמים עליונים מלמטה. ומים עליונים זהו המ"ד דהיינו המשכת הרצון מבעהר"צ להאציל ע"ס הגנוזות וכיון שזהו מני' ובי' א"כ זהו כולא חד ממש. ולכן א"ת מים מים ב' בחי' ח"ו. וזהו שגלה שהמע"ה בפסוק זה כללות היחוד אלקות שמה שרואים כמה שינויים בהפנים עילאין שמתגלים בעולמות כמו חול ושבת ומועדים פסח הגילוי באופן זה וסוכות באופן אחר וכמו"כ בכללות זמן הבית שהיו ישראל ברום מעלה. ובגלות שהוא הסתר פנים. כ"ז הוא כמשל המים כו'. והשינוי הוא מצד שינויי ההסתכלות של פנים התחתונים והעיקר של האדם מישראל בעוה"ז. אבל אני הוי' לא שניתי כו'. ה והנה ע"פ משנ"ת בדרוש זה אפשר לבאר ענין לילה ראשונה דפסח ושביעי של פסח שארז"ל מצה בלילה ראשונה חובה ובשביעי רשות ומה שביעי רשות כו'. והו"ע ב' בחי' מים הנ"ל. ענין מ"ת זהו מצת חובה דליל א' דפסח. ומ"ע הו"ע שביעי (של פסח) רשות. והענין י"ל כי התלבשות הארת הקו"ח בח"ע דאצי' שהוא מ"ת (כב' פירושים הנ"ל) נק' חובה מצד ב' טעמים. א' כי האתעדל"ע שנמשך ע"י אתעדל"ת נק' חובה כיון שהאתעדל"ת מעורר וממשיך א"כ המשכת אתעדל"ע זו נק' חובה. ב' כי מצד התלבשות הקו בהע"ס א"א להיות כ"א ע"ס כו' וד' עולמות אבי"ע וא"כ חובה להיות הגילוי בהשתלשלות באופן זה דוקא ולא באופן אחר. וע"י מצה נמשך מוחין דאבא דאצי' א"כ זהו מים תחתונים חובה כו'. אבל מ"ע שהוא עצמות אוא"ס שלמעלה מהצמצום נק' רשות. א' שאין שום אתעדל"ת יכול לעורר שם כלל. והמשכה משם הוא רק בדרך אתעדל"ע מצ"ע. ב' כי שם הרשות והחירות להאציל ספירות אין קץ ולא עשר דוקא. וקי"ס להיות הפך ים ליבשה שמאתכסיא יהי' אתגליא כו'. זהו דוקא ע"י הגילוי מעצמות אוא"ס ממש. וא"כ זהו בחי' מים עליונים רשות. והנה ענין קי"ס שמאתכסיא נעשה אתגליא בכל ההשתלשלות עד שרש כל השרשים. שענין ים ואתכסיא זהו ע"ס הגנוזות. ויבשה עלמדאת"ג זהו ע"ס הגלויות דאצי' (כמשנ"ת בד"ה עניי קי"ס). וא"כ פי' קי"ס הפך ים כו' שע"ס הגנוזות יתגלו כמו הע"ס הגלויות דאצי' ויהי' חיבור דים ויבשה שיתחברו ויתאחדו הע"ס הגנוזות עם הע"ס הגלויות. וא"כ זהו"ע כמים הפנים לפנים שע"י מ"ע (שמעל לרקיע) שבשרש זהו עצמות אוא"ס שלמעלה מהצמצום נמשך ומתגלה הפנים עליון דע"ס הגנוזות לפנים תחתון דע"ס הגלויות שמאתכסיא נעשה אתגליא כו' (ואולי הכוונה שס"ר נש"י שמושרשים בבחי' כמרא"ד דע"ס דאצי' שהלכו בהים זהו הסתכלות פנים תחתונים דע"ס דאצי' בהמ"ע ועי"ז כמים הפנים לפנים מתראה ומתגלה בהמ"ע פנים עליון דע"ס הגנוזות והו"ר יכפר כו'). והכח לזה הוא מבחי' רוח קדים קדמונו ש"ע אוא"ס שלפני הצמצום אשר שם הרשות וחירות לשנות סדר ההשתלשלות להיות הפך ים כו': מי עלה שמים וירד. מי אסף רוח בחפניו וגו' מי הקים כל אפסי ארץ מה שמו ומה שם בגו כו' (משלי סי' ל' ד). ובמד"ר (נשא פי"ב סי' י"ג) מי עלה שמים זה הקב"ה שנא' (חלים מ"ז ו') עלה אלקי' בתרועה. וירד. וירד הוי' על ה"ס. ולפ"ז יתפרש הפ' על ר"ה. שעלה אלקי' בתרועה הוא בר"ה. וגם וירד הוא בר"ה דהיינו מ"ש אח"כ הוי' בקול שופר. וכמו שארז"ל ג"כ עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים (במד"ר אמור פכ"ט סי' ג'). ועוד יש פי' דקאי על המזבח עפמ"ש במד"ר ויצא (פס"ח סי' ט"ז) ע"פ סולם זה הכבש. מוצב ארצה זה המזבח. וראשו מגיע השמימה זהו הקרבנות שריחן עולה עד לשמים. נמצא שהמזבח נק' סולם שעל ידו הוא העלאה תחלה מבחי' ארץ לבחי' שמים. ואח"כ הירידה והמשכה מבחי' שמים לבחי' ארץ מלמעלמ"ט. ולכן ע"ז כתיב מי עלה שמים וירד כו'. וצ"ל ענין הקרבנות ועתה תפלה במקום קרבנות. הנה תשובה ותפלה וצדקה מעבירין כו' וצ"ל מהו ההפרש בין תשובה לתפלה. כי התפלה צ"ל ג"כ בבחי' אהבה ורעו"ד. ואומרים סלח לנו. וגם תפלות כנגד תמידין כו'. והקרבן הוא בחי' תשובה שבא על החטא. וא"כ מהו בחי' תשובה שלבד תפלה וקרבנות. כתי' היום לעשותם. כי המצוה כו' אשר אנכי מצוך היום שהתשובה דוקא בעוה"ז ולא בעוה"ב. כמ"ש באריכות בלקו"ת פנחס בדרוש הא' שע"פ צו כו' את קרבני לחמי ע"ש האריכות. והיינו כי בעוה"ז מעורב טו"ר כי באדם א' יש בו תרין יצרין. וכל מי שגדול מחבירו יצרו גדול (סוכה נ"ב ע"א). וז"ש בזח"א (ר"ד ע"א) אתגלגלו אתוון ט"ר כחדא. כי הט' שהוא טוב לא רצה להתחבר עם הרי"ש שהוא הרע. ולכן אתגלגלו. כי הטוב מוכרח להתערב עם הרע. והיינו כדי לבררו. ואזי יהי' טוב מאד. כמארז"ל (מד"ר בראשית פ"ט סי' ט') טוב זה יצ"ט. מאד זה יצה"ר. והיינו כשמהפכים את הרע אזי הוא טוב מאד. וזהו הטעם על תערובות הטו"ר כו'. והנה כיון שבעוה"ז הטוב מעורב עם הרע ע"כ מאיר בעוה"ז כח עליון יותר מבחי' סוכ"ע כדי לברר ולהפריד הטוב מהרע ולאהפכא מחשוכא לנהורא כו'. והוא בחי' שם מ"ה המברר כו' וזהו ענין התורה שנתנה בעוה"ז הגשמי להורות ולהבדיל בין הטהור לטמא כו'. כי אוריי' מחכ"נ (זח"ב פ"ה ע"א) ובחכמה אתברירו. ולכן לא נתנה התורה למלאכים מטעם כלום יצה"ר יש בכם כו' (שבת פ"ט ע"א). והיינו כי התורה היא ש' מ"ה המברר. ולמעלה במלאכים הטוב מובדל מהרע. ורק למטה בעוה"ז הגשמי שהטוב מעורב עם הרע ירדה התורה בחי' ש' מ"ה המברר כנ"ל. והנה כתי' מה שמו (הוי' צבאות שמו) ומה שם בנו (בני בכורי ישראל) שבכאו"א מלובש הכח מש' מ"ה כדי לברר הגוף ונה"ב. וכמ"ש בביאור ע"פ מי מנה בענין שמערבין בהנשמה הארה מש' מ"ה כשצריכה לירד למטה. וזהו איזהו שוטה המאבד מ"ה שנותנין לו כו' (חגיגה ד' ע"א). ולכן התשובה מועלת בעוה"ז דוקא. וענין תשובה תשוב ה'. ה' ג' קוין שמחי' בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. אך כתי' רגליה יורדות מות והיינו שרגל הה' נשפל לפעמים בבחי' גלות להחיות הקליפות (בחי' תוס' חיות יותר על הקצוב להם בגזירת עליון כו'). והיינו משום כי יעקב חבל נחלתו. וכשהאדם נמשך אחר התאוות במחדומ"ע של איסור ה"י גורם למע' להיות רגליה יורדות כנ"ל ולכן צריך להשיב בחי' ה' זה ולהעלותה מלמטלמ"ע למקורה ושרשה כו'. וזהו בעוה"ז דוקא מצד כח ש' מ"ה כנ"ל. ונת' שתשובה הוא העלאה מלמטלמ"ע:

ב ועתה צ"ל ענין הקרבנות שעתה הו"ע התפלה אי' (בפייט) החיות נושאות את הכסא. וצ"ל שהרי הם נבראים ואיך יכולים להיות נושאות כו'. והענין כי כסא הוא בחי' מל' דכתי' (איוב ל"ו ז') ואת מלכים לכסא. וכתי' (חלים כ"ט) וישב הוי' מלך לעולם. והוא בחי' מלכותך מכ"ע. והנה אעפ"י שכל השגתם הוא רק עד המל' ולא יותר. וזהו מקדישים וממליכים את שם מ"מ כיון שמשיגים שהיא רק הארה בעלמא. מזה נעשה אצלם התפעלות בבחי' תשוקה ורצון ליבטל בעצמות אוא"ס. וע"י רצון זה הם נושאות את הכסא. ובכל אדם הוא בתפלה כשמתבונן איך יהללו את ש' הוי' כו' ואח"כ בק"ש הוי' אחד א' בז' רקיעים כו'. עי"ז הוא בא לבחי' ואהבת את הוי' אלקיך עצמותו ומהותו ית' דוקא כו'. וזהו ענין הקרבנות כי נפשות הבהמות נמשכי' מפני שור שבמרכבה. ע"ד ג' שותפין באדם (קדושין ל' ע"ב). ולכן ע"י העלאת נפש הבהמה למעלה שתוכלל בשרשה פני שור עי"ז הוא גורם להיות החיות נושאות כו'. וכמ"ש בזה"ק (ח"ג רמ"א ע"א) אתהנין מיסודא ועיקרא דלהון (ע' ביאור זה ע"פ ויטע אשל). ועתה הו"ע העלאת נה"ב שבאדם. ואח"כ ע"י הקרבן נמשך המשכה וגילוי אור מלמעלמ"ט. וזהו ריח ניחוח להוי'. ריח העלאה. וניחוח ל' חות דרגא ירידת והמשכת גילוי ש' הוי' למטה כו'. וזהו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. שתחלה הוא העלאת הקרבן מבחי' ארץ (מל' שם ב"ן ונק' העלאת מ"ן לז"א הנק' שמים) לבחי' שמים מלמטלמ"ע. ואח"כ נמשך המשכה וגילוי מבחי' שמים לבחי' ארץ מלמעלמ"ט להיות חיבור ויחוד בחי' שמים וארץ. וזהו מי עלה שמים וירד. אעפ"י דכתי' (ישעי' נ"ה ט') כי גבהו שמים מארץ. מ"מ ע"י הקרבן נעשה תחלה להיות עלה שמים ואח"כ בחי' וירד. ועתה התפלה נק' סולם (שבתפלה יש כמה מדרגות כמו בסולם). שע"י התפלה יכול להיות ג"כ העלאה מלמטלמ"ע מבחי' ארץ מקור דבי"ע לבחי' שמים מדות עליונות דאצי' דאיהו וגרמוהי חד כו' ואח"כ ח"י ברכות דשמו"ע הוא המשכה מלמעלמ"ט בחי' יחוד עליון וזהו תפלה ל' חיבור כמו נפתולי נפתלתי כו' וזהו החילוק שבין תשובה לקרבנות ותפלה. כי התשובה אעפ"י שבמקום שבע"ת עומדים כו' אך הוא רק העלאה לבד. אבל קרבנות ותפלה הוא העלאה ואח"כ המשכה. וזהו מי עלה שמים וירד. להיות אח"כ וירד דוקא. וזהו הסולם דקרבנות ותפלה דוקא שהוא העלאה והמשכה משא"כ תשו' רק העלאה לבד. ולכן לבחי' תשובה היו צריכים ג"כ להביא קרבן וזהו ותשובה ותפלה. והנה אעפ"י שקרבנות באים על השוגג דוקא אך כיון שקדם תשובה הרי זדונות כשגגות. [ויובן היתרון מעלה דקרבנות ותפלה שיש בהם העלאה והמשכה. ע"פ מ"ש (מיכה ז') יכבוש עונותינו. ופי' רז"ל במס' ר"ה כובש עון. ופירש"י ז"ל (בערכין ח' ע"ב) כובש ומטמין העון תחת כסה"כ. ועון עצמו אינו נמחק. פי' מטמין העון כו' ר"ל המדה"ד שנעשה ע"י העון. מגביהו ומעלהו למקום גבוה זהו כסה"כ. שהוא קדה"ק מכון לשבתך פעלת ועי"ז לא יוכל לפעול פעולת הדין למטה אבל מ"מ נשאר רושם דין למטה. שזהו מ"ש ועון עצמו אינו נמחק (כי דבר רוחני כשמסתלק אינו מסתלק לגמרי. כ"א שמניח רושם) ויכול לפעמים להתעורר ע"ד מאריך אף וגבי דילי' וכמ"ש (תשא ל"ב ל"ד) וביום פקדי ופקדתי והיינו לפי שזהו ע"י תשובה שהוא רק העלאה. ונעשה עי"ז מיתוק הגבו' בשרשן וכשמעלי' הדין לשרשו מתרכך ונחלש ואינו פועל למטה. וזהו בכסה. שהדין והמקטרג מתכסה ומתעלם לבד. אבל אינו מתבטל לגמרי. אבל ע"י תפלה שהיא העלאה והמשכה הו"ע מיתוק הגבו' בחסדים. כי נת' שזהו"ע מי עלה שמים וירד. התחברות ארץ ושמים וידוע שארץ הוא מל' שבניינה מהגבו'. ושמים הוא ז"א שרובו חסדים וכיון שתחלה הוא התחברות ארץ לשמים בדרך העלאה. ואח"כ וירד זהו התחברות שמים עם ארץ בדרך המשכה מלמעלמ"ט. כימי השמים על הארץ. ה"ז מיתוק הגבו' בחסדים. ועי"ז מתבטל הדין לגמרי ולא נשאר גם למטה כלום (כטבע החסד לירד למטה מטה. ואזי הוא כמ"ש כסית כל חטאתם סלה. וכ"מ שנא' סלה אין לו הפסק). וע"כ צ"ל שני הדברים תשובה ותפלה. תחלה תשובה כדי להיות מיתוק הגבו' בשרשן. ואחר כך תפלה כדי להיות מיתוק הגבו' בחסדים ג"כ]:

ג מי אסף רוח בחפניו. פי' במד"ר (נשא שם) זהו שמחלק מעשרותיו בחפניו. כי רוח הוא המשכה עליונה מאד כמ"ש (ישעי' ל"ב) ט"ז) עד יערה עלינו רוח ממרום מה שבדור המבול נאמר זה לעונש לא ידון רוחי באדם (בראשית ו' ג'). ונשאר רק בחי' נפש שבחי' זו מוכרח לישאר כי עש"נ שבחי' נפש הוא חיות העולם ושנה כו' אבל בחי' רוח הוא המשכה מאוא"ס ב"ה שלמעלה מבחי' חיות העולמות ובד"י בע"ח נמשך מיסוד האש. ומדבר מיסוד הרוח כמ"ש לרוח ממללא (וא"כ באצי' בחי' ח"ע שבתוכה שורה אור א"ס ב"ה נק' רוח ובינה אש כו'). ופי' מי אסף רוח שיתאסף ויתקבץ הגילוי דבחי' רוח למטה דוקא הוא בחפניו ע"י שמחלק מעשרותיו בחפניו וכן ע"י צדקה בויתור ע"ד שארז"ל (סנהדרין ק' ע"א) אדם נותן לעני מלוא עומסו בעוה"ז והקב"ה נותן לו מלוא עומסו לעוה"ב וזהו בחפניו ע"ד מלוא עומסו. (והנה בחי' רוחא דחיי הוא מא"א וזהו מלוא עומסו של הקב"ה בחי' ורב חסד כמ"ש בביאור ע"פ ראה אנכי נותן ע"ש ולכן בחפניו דוקא). והנה גבי מעשר כתי' (דברים כ"ו ט"ו) השקיפה ממעון כו' וברך אח עמך ישראל. וארז"ל (בירושלמי סוף פ"ה דמע"ש) כל השקפה שבמקרא לרעה כמו וישקיפו ע"פ סדום. וישקף ה' אל מחנה מצרים. וגדול כח עושי צדקה שמהפכין הרעה לטובה להיות השקיפה וברך כו'. וצ"ל כיון דהשקיפה הוא לשון קללה א"כ למה מבקשים שגם מלשון קללה יומשך הברכה. ולכאורה יותר טוב לומר ברך אח עמך כו' לבד. שיומשך הברכה מלשון הברכה. והענין כי כשהקללה נהפך לברכה מלובש בזה כח עליון וגבוה ביותר. ויובן ע"ד טוב מאד זה יצה"ר. כי שרש הרע הוא מעולם התהו שהי' שם ריבוי אור ומחמת שלא יכלו הכלים להכיל נשברו ונפלו ברע וא"כ כשמהפכים הרע לטוב מתגלה בו הריבוי אור דתהו שלמעלה מאורות דתיקון כי יתרון האור מהחשך דוקא וזהו טוב מאד. כי הגם שאדם הוא אותיות מאד אבל מאד הוא הפנימיות שמלובש בבחי' אדם (שהוא מבחי' כי לא אדם ולכן נק' מאד). וזהו ג"כ ענין ברכה וקללה כי ברכה הוא להיות ברוך ה' כו' מן העולם ועד העולם. אבל קללה הוא ההפך (לווטין וצערין ונק' מל' דנוגה. וברכה מל' דקדושה כשמקבלת מבחי' ברוך דאיהו ברוך ואיהי ברכה כו' (זח"ג רס"ד ע"ב) כמ"ש בדרוש דבהרח) ולכן כדי שהקללה יתהפך לברכה צ"ל ע"י כח עליון יותר כמ"ש (דברים כ"ג ו') ולא אבה ה' אלקיך לשמוע אל בלעם אבל כדי להיות ויהפוך הוי' אלקיך את הקללה לברכה זהו נמשך מש' הוי' דלעילא כמ"ש בלקו"ת ע"פ זה ע"ש. וביאור הענין כי אית חסד דאיקרי חסד עולם ואית חסד דאיקרי ורב חסד (בזח"ג קל"ג ע"ב). חסד עולם הוא שמוגבל כלי כו' ויש כנגדו מדה"ד המעכב ומנגד לההשפעה שממדת החסד כו' אבל בחי' ורב חסד הוא לאו מכל אינון מדות איהו כלל. שאין שם הפכיים כלל. ולכן מגילוי בחי' זה נמשך שמדה"ד יתהפך למדת החסד. ע"ד דם נעכר ונעשה חלב. וכיון שמדה"ד הוא בחי' גבורה וע"כ כשמתהפך לחסד. נמשך תגבורת האור והחיות ריבוי שפע ביותר. כי גבורה גימט' ג"פ חסד וזהו המעלה דהשקיפה וברך. שע"י התגלות בחי' ורב חסד נתהפך השקפה דמדה"ד לרחמים להיות וברך. וכיון שמדה"ד נעשה חסד אזי נמשך התגברות החסד וריבוי שפע ביותר (כענין וארבה אח זרעו ואתן לו את יצחק). ולכן מבחי' השקיפה כו' וברך יומשך רוב ברכה ביותר מאם הי' נמשך הברכה ממדת החסד לבד. ומה שנאמר זה גבי מעשר. משום כי מעשר ראשון ומעשר שני ותרומה הוא ריבוי צדקה למאד בויתור גדול. ועי"ז ממשיכים מבחי' ורב חסד להיות השקיפה וברך כנ"ל וזהו פותח אח ידיך. יודי"ך. יו"ד דהוי' ויו"ד דאד'. שנפתחי' היודי"ן והיינו ע"י מעשר ראשון יו"ד דהוי' ומע"ש יו"ד דאד'. וזהו מי אסף רוח בחפניו דוקא. שכדי שיתאסף ויתקבץ ההמשכה עליונה דבחי' רוח (שהוא רוחא דחיי מא"א בחי' ורב חסד הנ"ל) בגילוי למטה דוקא הוא ע"י שנותן צדקה בחפניו שהוא בויתור וכמו גבי מעשר שנמשך מבחי' ורב חסד להיות השקיפה וברך כו'. והנה אעפ"י שתפלה וקרבנות הם ג"כ העלאה והמשכה כנ"ל שנק' סולם כו' אך ההמשכה וההתחברות דבחי' שו"א העיקר הוא למעלה דוקא. אבל כדי שיומשך כל הגילוי גם למטה ממש הוא ע"י הצדקה דוקא. וזהו מי עלה שמים וירד העלאה והמשכה שע"י קרבנות הוא למעלה עדיין אבל מי אסף רוח למטה ממש הוא בחפניו צדקה. שבזה יש יתרון מעלה להצדקה שעל ידה נמשך הגילוי למטה ממש. כמ"ש בלק"ח בד"ה שוש אשיש רפ"ו בענין ומעיל צדקה יעטני. ונת' ענין הג' דברים. חשובה רק העלאה לבד. תפלה העלאה ואח"כ המשכה. אך למעלה כנ"ל. וצדקה הוא ההמשכה והגילוי למטה ממש:

ד והנה כ"ז הוא לפי' המד"ר בפסוק מי עלה שמים כו'. אך בזה"ק (פ' ויקהל קצ"ז ע"ב) מפרש באופן אחר. דפי' מי עלה שמים. היינו שהשמים עילאין עולים תחלה בבחי' מי. מלמטלמ"ע. ואח"כ וירד. הוא הירידה והגילוי דבחי' שמים מבחי' מי מלמעלמ"ט (והירידה הוא בבחי' מוחין דגדלות יותר ותוס' אורות שמקבלים מחמת עליותם בבחי' מי כו'). והענין דכתי' (ואתחנן ה' כ"ו) מי יתן והי' לבב זה להם ליראה אותי כו'. וארז"ל (ברכות ל"ג ע"ב) ע"ז הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. וצ"ל דא"כ האיך אנו מבקשים ויחד לבבינו לאהבה וליראה כו' וטהר לבנו לעבדך כו', וכתי' (יחזקאל ל"ו כ"ו) ונחתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם כו'. ועשיתי אשר בחוקי תלכו. והענין כי פי' בידי שמים היינו המדות עליונות שנק' שמים אש ומים כמ"ש (ישעי' ס"ו א') השמים כסאי. ולפי שבמדות גובר בחי' חסד יותר (כי ז"א רובו חסדים) ע"כ נק' שמים שם מים מים בחי' חסד. והנה כל הנהגות העולמות הכל הוא מהמדות עליונות דכתי' (דה"א כ"ט י"א) לך הוי' הגדולה כו' והנצח וההוד. ה' מדות עצמיים. חסד השפעה בפ"ע וגבו' השפעה בפ"ע וכו'. ובחי' כי כל הוא מחבר השפעת כל הה' מדות לבחי' ארץ מקור דבי"ע. ונמצא שכל הנהגות העולמות הוא מהמדות. וזהו הכל בידי שמים. חוץ מי"ש שאין כח זה בבחי' שמים. שמהם הנהגות העולמות כ"א הכח של בחי' י"ש הוא למעלה מבחי' שמים. והיינו בבחי' מי שהוא בחי' שאינו מושג כלל שאינו שייך להנהגות העולמות. ולכן כתי' (איוב י"ד ד') מי יתן טהור מטמא שמבחי' מי יוכל להיות מטמא טהור כמשנ"ת בלק"ת סד"ה בשעה שהקדימו. ובד"ה זאת חוקת התו' בסופו. וזהו מי יתן כו' ליראה אותי כל הימים. והנה כתי' (שיר ח' א') מי יתנך כאח לי שזהו בקשת כנס"י בזמן הגלות כי בזמן שבהמ"ק הי' קיים נקראו הקב"ה וכנס"י אחים ורעים דכמו שהקב"ה הוא קדוש. כך היו כנס"י בחי' ואנשי קדש תהיון לי כו'. אבל בזמן הגלוח קוב"ה סליק לעילא (זח"ג כ' סע"ב) כידוע שהגלות נק' עיבור. וגאולה בשם לידה כמ"ש (ישעי' ס"ו ח') כי חלה גם ילדה ציון כו' דכמו העיבור שהולד בהעלם ואינו משמש כלום כמ"ש בת"א ד"ה וארא. כך כשהמדות עליונות הם בבחי' העלם. דהיינו כאשר מסתלק המוחין והארת אוא"ס ב"ה מהמדות והנהגות העולמות הוא שלא ע"י מדות (עי' בד"ה ויגש ובד"ה דודי לי יעו"ש) כ"א מהבחי' דכחשיכה כאורה. זהו נק' שהמדות הם בבחי' עיבור כו'. כי מצד המדות כתי' ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי. משא"כ כשהנהגה שלא ע"י המדות אזי נשפע השפע להע"ש כו'. וזה הי' ענין גלות מצרים מיצר מי שהמדות היו בבחי' עיבור בבחי' מי כו' והשפע הי' נשפע מבחי' עורף דא"א אשר קמי' כחשיכה כו' ולכן הי' פרעה מקבל השפע וזהו עבדים היינו לפרעה במצרים וכמ"ש בסידור. אבל הגאולה הו"ע לידה והתגלות המדות מבחי' מי שיהי' ההנהגה ע"י המדות דוקא. וזהו מי יתנך כאח לי. שמבחי' מי יומשך הלידה וגילוי המדות להיות כאח לי (וזהו ויוציאנו הוי' אלקינו כו' חו"ב) כמ"ש (תלים קל"ג א') מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. וזהו ענין כל המועדים שנק' אלה מועדי הוי'. כי המדות ופ"ו כחשבון אלה. אך אלה הוא לשון התגלות. והיינו להיות מי ברא אלה. שמבחי' מי יומשך הלידה והתגלות המדות עליונות וזהו אלה מועדי הוי' והיינו שאזי הוא עת רצון למעלה שיומשך מבחי' מי הלידה וגילוי. פסח הו"ע לידה וגילוי מדת חסד ושבועות גבו' כו'. וזהו מי עלה שמים וירד שהשמים עילאין שהם המדות עליונות עולים לבחי' מי מלמטלמ"ע (והו"ע העלאת מ"ן דז"א בבחי' עיבור בבטן אימא תלת גו תלת והיינו שנתבטל ממהותו לגמרי בחי' שקיעה. ונכלל באימא עילאה ממש ועי"ז נמשך אח"כ המשכת מוחין חדשים בחי' מוחין דגדלות היותר עליונים. כ"כ בביאור ע"פ שימני כחותם. וזהו מי עלה שמים וירד. וע' ג"כ בביאור ע"פ ונקדשתי בענין הקדוש הראשון). ואח"כ וירד היינו שלא ישארו השמים בבחי' עיבור והעלם בבחי' מי כנ"ל כ"א שירדו ויתגלו אח"כ מבחי' מי מלמעלמ"ט בבחי' מוחין דגדלות היותר עליונים מאד. והנה ע"י מה נמשך הלידה והגילוי דבחי' שמים מבחי' מי מלמעלמ"ט להיות וירד כו'. זהו שכתב אח"כ מי אסף רוח בחפניו. רוחא דלעאן באורייתא (ל' הזהר בראשית מ"ז סע"א). שע"י בחי' רוח והבל הדיבור בעסק התורה עי"ז ממשיכים להיות מי עלה שמים וירד. וירד דוקא. שיהי' לידה והתגלות השמים מבחי' מי. בתוס' וריבוי אור (דהיינו שגם כשירדו השמים ויתגלו מבחי' מי יאיר בהם ג"כ ההארה דבחי' מי מלמעלמ"ט). וביאור הענין איך הוא זה ע"י עסק התורה. הנה כתי' (ישעי' מ' י"ב) ושמים בזרת תכן. זרת רק חצי אמה. ובתורה כתי' (זכרי' ה' א') מגלה עפה ארכה עשרים באמה ורחבה עשר באמה וכתי' והיא כתובה פנים ואחור (יחזקאל ב' יו"ד). וכיון שהיא כפולה הרי היא עשרים על עשרים. ולפי שהיא כתובה פנים ואחור. ע"כ היא ארבעים על עשרים כו' (ע' גמ' עירובין ד' כ"א ע"א). ושמים רק בזרת תכן. הם רק מבחי' חצי אמה. מהארבעים אמה דתורה. וביאור זה מה שהתורה היא ארבעים על עשרים. הנה תרי"ג מצות דאורי' וז' מצות דרבנן הם תר"ך עמודי אור שנמשכים מבחי' כתר עליון. עטרה. מקיף בחי' סוכ"ע. וזהו בחי' כ' שמורה על כתר (ע' בביאור הא' שע"פ יונתי בלק"ת בענין קומי לך כו' ולכי לך כו'). והנה בבחי' כתר יש ג"כ פנים ואחור כי שרש המצות שנמשכים מרצה"ע הנה רצה"ע הוא בחי' אחור עדיין בחי' חיצוניות ופנימיות הרצה"ע הוא התענוג בחי' ואהי' שעשועים יום יום כו'. והוא מקור התענוגים שהוא בחי' פנים (כמ"ש ג"כ בביאור הנ"ל בענין אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה. בחי' כ' כו' ובד"ה ואהי' אצלו אמון). והנה הכתר הוא בחי' כ' (כנ"ל כ"ף סוכ"ע). והב' בחי' אחור ופנים שבכתר ב"פ כ'. זהו ענין ארבעים על עשרים. והנה שמים בזרת תכן הוא רק חצי אמה. מהארבעים דתורה הנ"ל. והנה חצי אמה בחי' נוקבא. וזהו (נחמי' ט' ו') את עשית את השמים. את חסר ה' הוא ל' נקבה (כמ"ש ע"פ אני ישינה כו'). והנה עפי"ז יובן איך שע"י עסק התורה ממשיכים הארה גדולה מאד בבחי' שמים. והיינו כי שמים מצד עצמם רק בזרת תכן. חצי אמה. אבל ע"י עסק התורה ממשיכים בהשמים מבחי' ארבעים על עשרים. שהו"ע פנים ואחור שבכתר כו'. וזהו מי עלה שמים וירד. הנה מי הוא שער החמשים דבינה כמ"ש סד"ה בשעה שהקדימו. ובסד"ה ביאור דחוקת. והנה שער הנו"ן דבינה הוא בחי' כתר עליון ממש כמ"ש בד"ה מעט תוס' ביאור ע"פ וספרתם בסופו ע"ש. וע' ג"כ בפ' שלח לך בסוף הביאור דעתה יגדל נא בפי' אד' מי. הובא בש' הרמ"ז מי בינה דעתיק כו'. ועכ"פ בחי' מי הוא כתר עליון (והוא בחי' ארבעים על עשרים דתורה שנת"ל) וע"כ כדי להיות מי עלה שמים ואח"כ וירד. שיאיר בהם הגילוי מבחי' מי מלמעלמ"ט שהו"ע מ' על כ' דתורה. הנה זהו ע"י מי אסף רוח בחפניו שהו"ע רוח והבל הדבור דעסק התורה כנ"ל ואח"כ כתי' מי הקים כל אפסי ארץ. כי ענין מי עלה שמים וירד. הו"ע העלי' והתיקון רק דבחי' שמים ע"י עסק התורה. אבל אח"כ צ"ל מי הקים כל אפסי ארץ. שיומשך מבחי' שמים הגילוי אור הנ"ל לבחי' ארץ העליונה ושיהי' הגילוי למטה ג"כ. וכמ"ש (הושע ב' כ"ג) אענה את השמים והם יענו את הארץ. כדי שיהי' הגילוי גם למטה בעוה"ז הגשמי. וזהו מי הקים כל אפסי ארץ. מה שמו ומה שם בנו שהכל ע"י עסק התורה בבחי' מ"ה וביטול דוקא: מכאן ע"ס הדרוש מרשימה והנה גם פי' זה של הזהר שייך לר"ה היינו שעיקר בחי' זו הוא בר"ה. ותחלה יש לבאר ע"פ פי' המד"ר שפי' מי עלה שמים זה הקב"ה שנא' עלה אלקי' בתרועה. וכ"ה ג"כ בזהר פ' יתרו. והענין דכתי' והוי' אלקי' אמת הוא אלקי' חיים. וצ"ל לכאורה דאלקי' הוא מדה"ד בכ"מ. וחיים הוא חסד כמ"ש מכלכל חיים בחסד ואיך יתכן יחד אלקי' חיים. והענין כי יש שני בחי'. אלקי' סתם. ואלקי' חיים אלקי' סתם הוא במדת המל' כידוע שבניינה מה"ג שהו"ע צמצומים להעלים ולהסתיר על אוא"ס ב"ה כדי שיתהוו נבראים בע"ג. ואלקי' חיים הוא בבינה שיש בה ג"כ ה"ג אבל אינן מעלימי' ומסתירי'. כ"א שמחלקים את החיים עליונים שהם חסדים דאבא אשר החכ' תחי'. שיהי' אפשר להתקבל בנאצלים ונבראים. וזהו והוי' שבחכ' אלקי' בינה הוא ג"כ אלקים חיים. וזהו"ע שר"ה הוא עלה אלקי' היינו שאלקי' סתם דמל' מתעלה בבחי' אלקי' חיים דבינה. כדי שיהי' זכרנו לחיים וכתבנו בספר החיים. וזהו למענך אלקי' חיים. והיינו בתרועה. ע"י גנוחי גניח וילולי יליל. לב נשבר ונדכה הכנעת הלב עי"ז נכנע מדה"ד דש' אלקים. ומתמתק מבחי' אלקים חיים דבינה ששם הדיני' מתוקים מאד (והו"ע מיתוק ה"ג בשרשן). ואח"כ הוי' בקול שופר הו"ע המשכת החיים חסדים דאבא מלמעלמ"ט לפי שחו"ב הם תרדל"מ (והו"ע מיתוק ה"ג בחסדי'.) וזהו מי עלה שמים וירד לפי' המדרש. וכמו"כ יובן לפי' הזהר שמפרש שהשמים עולה במי שזהו ג"כ בר"ה. והו"ע בכסה שכתוב על ר"ה. שהו"ע התכסות והתעלמות המוחי' דז"א. שנק' שמי'. בליל ר"ה בבחי' מי. והו"ע מ"ש ויפל ה' אלקים תרדמה על האדם שהי' בר"ה הראשון יום ברוא אדה"ר. ובכל ר"ה הוא חזרת הדברים לקדמותן כמו בעת בריאת העולם. וידוע שהשינה הו"ע הסתלקות המוחי'. וה"ז ג"כ כענין קוב"ה בגלותא סליק לעילא שנת"ל. שהו"ע עיבור. ורק שבגלות הוא עיבור מלשון עברה. מפני אריכות הזמן מאד. עד שיהי' כי חלה וגם ילדה כו' (ועכ"ז גם ע"ז אמר דהע"ה כי רגע באפו. שהו"ע מ"ש ברגע קטון עזבתיך חיים ברצונו). ובר"ה הוא העמ"נ כדי להיות אח"כ המשכת מוחין דגדלות יותר גבוהים. וכמו עד"מ בשינה. שלאחר השינה מתחדשי' המוחין בעילוי יותר מכמו שהיו לפני השינה ונק' ג"כ עיבור. כמו עד"מ בגשמי' העיבור הוא בשביל לידה. וכשיש עיבור אזי הוא בודאי לידה ג"כ. כמו"כ למעלה ע"י התכסות והתעלמות המוחי' בליל ר"ה. נמשך אח"כ ביום ע"י השופר מוחי' חדשי' יותר גבוהי' על כל השנה הבאה בנשמות ומלאכים למעלה ובנש"י למטה. בכל תפלת שחרית בכי"ו. וזהו"ע שאי' ברמב"ם וטור על השופר שהו"ע עורו ישנים מתרדמתכם. וזהו מי עלה שמים וירד. ע"י מה. ע"י מי אסף רוח בחפניו. הו"ע רוח והבל השופר. וכדאי' בזהר ע"פ כי על כל מוצא פי הוי' יחי' האדם (עקב ח') דקאי על שופר. והיינו כי בכל השנה שההמשכה היא מהכלל אל הפרט. די ע"י רוחא דלעאן באוריי'. ובר"ה שצ"ל התחדשות כללי על כל השנה. צ"ל רוח והבל השופר. וז"ש אחר תקיעת שופר הוי' באור פניך יהלכון. והנה גם לפי' הזהר יתפרש היטב ע"ז הפ' עלה אלקי'. כי המדות הם בחי' גרמוהי וכלים. שהוא בחי' אלקי'. ובפרט שזהו כשמתמלאי' דין מצד גרעון מעשה הטוב בשנה העברה. ברוחא דלעאן באוריי'. אזי הם בודאי בבחי' אלקי'. וע"י העליי' נמתק הדין. כמו שידוע שבעליי' המדה אל השכל. אפשר להשתנות ולהתהפך הסברא של חוב לזכות. כמו בדור המבול שתחלה כתי' וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. ואח"כ כי יצר לב האדם רע מנעוריו. לימוד זכות. כן ע"י מי עלה שמים. ששמים עולה במי ונמתק הדין ונעשה עלה אלקי' ואח"כ וירד הו"ע הוי' בקול שופר. ונהפכים כל הגבו' ודיני' לרחמים וחסדים טובים:

תוכן העניינים

מגן אבות חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה