אור ברסלב
מגן אבות חלק ב מגן אבות על אגדות חז"ל

מגן אבות חלק ב· רבי שלמה זלמן שניאורסון

מגן אבות על אגדות חז"ל

מגן אבות על משלי

ביאור מאמר רז"ל כל העונה אמן יהא שמיה רבה וכו':

ביאור מארז"ל כל העונה אישר"מ בכל כחו קורעין לו גז"ד של ע' שנה. שנאמר (שופטים ה') בפרוע פרעות בישראל. בהתנדב עם ברכו ה'. (שבת קי"ט ע"ב). ופירש"י שבפרוע פרעות הו"ע ביטול הפורעניות והוא ע"י התנדב עם ברכו כו'. והנה בפי' בכל כחו יש ג' פירושים. דרש"י ז"ל פי' בכל כונתו. וכ"כ הרר"י. והתוס' כתבו בשם פסיקתא פי' בכל כחו דר"ל בקול רם דוקא. ויש עוד פי' ג'. דהנה בפסוק ראשון דבראשית ברא וגו' יש ז' תיבות וכ"ח אותיות וארז"ל (ר"ה כ"ט) בראשית נמי מאמר הוא שע"י כ"ח אותיות שבו נתהוו העולמות וזהו ענין כח מעשיו הגיד לעמו כח דוקא. אך כתיב יגדל נא כח אד' שצריך להמשיך הגדלה ותוס' וריבוי אור בבחי' כח הנ"ל דמע"ב. והיינו ע"י אישר"מ שיש בו ג"כ ז' תיבות וכ"ח אותיות כנגד פסוק ראשון דבראשית. והיינו שע"י אישר"מ ממשיכים תוס' וריבוי אור בבחי' כח דמע"ב וזהו בכל כחו. ולהבין כ"ז צ"ל מארז"ל (ברכות י"ג) כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו פי' שנה הוא לשון שינוי. והיינו כי האדם בעבודה הוא עולה ויורד שיש בו שינוים ירידה ועליה כו' והענין כי הנה מלאכים נק' עומדים לפי שעומדים תמיד במדרגה א'. ואעפ"י שזהו חסרון במה שאינם מתעלים להיות במדרגה היותר גבוה. אך מ"מ במדרגה זו שנבראו הם עומדים תמיד בלי שינוים שאין נופלים ממנה כלל. כמו מחנה מיכאל באהבה שאופן מדרגת האהבה א' הוא ואין בהם עליות שיהי' האהבה בגדלות יותר. אך מ"מ אהבה זו היא תמידיות אצלם ואין נפסקים מאהבה אפי' רגע א' כו'. אבל נש"י נק' מהלכים כמ"ש זכרי' ב') ונתתי לך מהלכים בין העומדים שיש בהם עליות ממדרגה למדרגה היותר עליונה (וכידוע שאעפ"י שתחלת העבודה הוא רק בבחי' האהבה דבכל נפשך שהוא האהבה המוגבלת בכלי ונמשכת מהדעת והשגה באלקות (ע' בד"ה מי מנה ובהביאור פ"ב וד"ה כי תצא הב' פ"א וד"ה האזינו הא' פ"ג). מ"מ אח"כ יכולים לבא לבחי' אהבה דבכל מאדך שבלי גבול ולמעלה מן הדעת והשגה וזהו בחי' מהלכים (עד"ה ועתה יגדל נא פ"א בלקו"ת פ' שלח)). וכדי לעלות למדרגה היותר עליונה צ"ל ירידה תחלה ממדרגה הא' וכמ"ש (מיכה ז') כי נפלתי קמתי וזהו ענין השינוים שבאדם בעבודה שהוא ענין ירידה כדי לבא למדרגה יותר גבוה. והנה תכלית כל העליות הוא להיות בחי' בשנותו טעמו שהוא אתהפכא חשוכא לנהורא שהרע דנה"ב יהי' נהפך לטוב ממש. לפני אבימלך. מלך הוא בחי' מל' מלכותך מלכות כל עולמים. ואבימלך הוא מקור בחי' מל' כו' וזהו ויגרשהו וילך כו' לגרש הרע לגמרי כו'. וזהו פי' ימיו ושנותיו. כי יום הוא אור וגילוי כמ"ש ויקרא אלקים לאור יום והיינו הארת גילוי אלקות ממש כו'. ושנותיו הוא בירור והתהפכות המדות דנה"ב מרע לטוב לשון בשנותו את טעמו כו' והיינו ע"י העלאה בבחי' אהבה דבכל מאדך בלי גבול שאזי נהפכים המדות דנה"ב כו' וע"י העלאת מ"ן ובירור זה נמשך בחי' יום ואור גילוי אלקות ממש כו' וכמו מגשמיות דלית יום בלא לילה כך מתחלה צריך להפוך החשך דנה"ב ואח"כ יוכל לימשך בחי' יום ואור הנ"ל וזהו ענין ימיו ושנותיו:

ב ולהבין ענין כל המאריך באחד. הנה כתיב (זכרי' י"ד) ביום ההוא יהי' הוי' אחד ושמו אחד. פי' שמו הוא האותיות כי ענין השם הוא צירוף מכמה אותיות. ולהבין מה שהאותיות נקראו שם. יובן מענין אותיות הנפש שיש אותיות המחשבה והם אותיות רוחנים ואח"כ משתלשלים עוד אותיות הדבור שהם אותיות גשמיים ממש בערך אותיות המחשבה. והנה אותיות הם המשכות והתגלות מהנפש. ואותיות המח' נמשכים ומתגלים מהנפש תמיד בלי הפסק שא"א להיות רגע א' בלי מחשבה. והנה כל ענין המשכות והתגלות האותיות הוא רק הארה בעלמא שאין נוגע כלל לעצמות ומהות הנפש. כי עצמות הנפש הוא למעלה משכל וכ"ש מאותיות כו'. לכן אין שייך שום חסרון בנפש ממה שנמשכים ומתגלים ממנה אותיות המחשבה תמיד כיון שהוא רק הארה שאין נוגע להעצם כלל. וזהו שהאותיות נקראים שם בלשון הפסוק ואור בלשון הזהר. כמו אור השמש שאין שום שינוי כלל בשמש בין כשהזיו מאיר או שאינו מאיר לפי שכל ענין הזיו הוא רק הארה שאין נוגע לעצמות מהות השמש לכן אין שייך ריבוי ומיעוט בהשמש מהאור כו'. והנה יש שרש האותיות כלול גם בעצם הנפש והיינו ההארה כמו שהיא כלולה בהעצם כו'. וכידוע לכל הענין שאין המוצאות עושין צורת האותיות כמו הכנור כו' שא"כ היו צריכין להתיישב איך להניע השפתים כו'. וגם החרש אין יכול לדבר אעפ"י שיש לו כל המוצאות כו' אלא הענין ששרש האותיות כלול בעצם הנפש ממש. ולכן החרש פטור מכל המצות שאין נקרא אדם כלל. לפי שנחסר אצלו בנפש ממש כו'. ומבחי' הארת האותיות הכלולות בהנפש נמשכים ומתגלים אח"כ בחי' אותיות המחשבה ואותיות הדבור כו'. ועד"מ זה יובן גם למעלה שיש בחי' אותיות הדבור עליון כמ"ש בדבר ה' שמים נעשו והוא ענין עש"מ שבו נברה"ע וכתיב לעולם ה' דברך נצב בשמים שהוא בחי' התגלות אותיות הדבור עליון להוות העולמות. ויש למעלה ג"כ בחי' אותיות מחשבה רק דכתיב כי לא מחשבותי מחשבותיכם כו' אבל יש למעלה אותיות המחשבה שמהוה עלמין סתימין כו' ויש ג"כ שרש כל האותיות שכלול בעצמות אור א"ס ב"ה וע"ז ארז"ל עד שלא נברה"ע הי' הוא ושמו בלבד שבחי' האותיות הם רק הארה בעלמא שאין נוגע כלל להעצמות א"ס כו' ולכן נק' שמו. אך קודם שנבה"ע היו כלולים בעצמות וזהו הוא ושמו בלבד. וזהו ענין ויקרא הוי' הוי' ואי' באד"ר (קל"ח ע"א) פסיק טעמא בינייהו והיינו שהוי' הא' הוא בחי' סוכ"ע שלמעלה מהשתלשלות והוי' הב' הוא בחי' ממכ"ע בחי' סדר השתלשלות. אעפ"י שהכל אותיות שוים כו' אך שם הוי' הא' הוא האותיות כמו שכלולים בעצמות אוא"ס ב"ה ואח"כ נמשכים ומתגלים בחי' אותיות וכלים כו' להיות סדר השתלשלות והוא ענין שם הוי' הב':

ג ובזה יובן מ"ש (תלים קמ"ז) ולתבונתו אין מספר. וצ"ל דעל תבונה שייך לומר אין חקר וכמ"ש החקר אלוה תמצא (איוב י"א) והול"ל ולתבונתו אין חקר אבל לשון מספר אין שייך כלל בתבונה. והענין דאיתא בכהאריז"ל תבונה הוא עלמא דאתי שהוא עוה"ב מה שצדיקים משיגים השגות אלקות ממש ולכן הוא עולם התענוג. כמו באדם שעיקר התענוג מתגלה בהשגה דוקא ומי שאין לו שכל להשיג דבר מתוך כו' אין לו תענוג אמיתי כו'. והנה ארז"ל (מנחות כ"ט ע"ב) ביו"ד נברא העוה"ב. שמבחי' אות היו"ד שהוא נקודה בעלמא בחי' צמצום מזה נתהוה כל העוה"ב שהוא כל ההשגות שבג"ע כי זהו הכלל שבחי' אותיות שבעולם העליון נעשים מקור המוחין בעולם התחתון. וכמו שממאמר ואותיות דנעשה אדם נתהוה בחי' חכמה באדה"ר שהי' חכמתו גדולה יותר מכל המלאכים העליונים ואח"כ מהאותיות דאדה"ר נעשה בחי' חכמה לשלמטה ממנו ועפ"י קבלה הוא שמל' דאצי' בחי' דבור עליון שבאצי' נעשה כח"ב בבריאה. וזהו ביו"ד נברא העוה"ב כו'. והנה כתיב (תלים פ"ד) ילכו מחיל אל חיל כו' שיש עליות אין קץ ממש ולכן מוטב דלייני' כו'. דאעפ"י שבספרים נזכר רק שני בחי' געה"ע וגעה"ת זהו דרך כלל אבל בפרט יש עליות עד אין קץ ממש והכל הוא שמבחי' אותיות שבעליון נעשה מקור החכמה בתחתון. דהנה יש ג' בתי' עדן נהר גן. עדן הוא מקור החכמה. ונהר הוא ההשגה והבנה וגן הוא האותיות ומבחי' גן שבעליון נעשה עדן נהר גן בעולם שלמטה ממנו. ועד"ז יש עליות אין קץ והכל מבחי' אותיות וזהו ולתבונתו אין מספר תבונה הוא אותיות בן ובת קול ודיבור בחי' אותיות שמזה נתהוה התבונה והשגה שבג"ע ולכן אין מספר להעליות שאין קץ והכל הוא שמבחי' אותיות שבעליון נעשה חכמה בתחתון ולכן אין מספר ממש. והנה כתיב (תלים מ"ו ט') לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמות בארץ. וארז"ל (ברכות ז' ע"ב) א"ת שמות אלא שמות כו'. והענין כי כשצ"ל עלי' ממדרגה למדרגה היותר עליונה מוכרח להיות בינתיים בחי' ביטול ושממה לגמרי שיפול לגמרי ממדרגה הראשונה ולמדרגה הב' לא בא עדיין כו'. וזהו ענין העמוד שעל ידו עולים הנשמות מגן עדן התחתון לגעה"ע. ע' בד"ה יפה שיחתן כו'. בסופו בענין והאיש משתאה לה מחריש כו' ובתו"א פ' ויצא סד"ה והי' הוי' כו' ולכן ארז"ל (סנהדרין צ"ז ע"א) שתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב שהו"ע ביטול העולמות וביטול הנשמות לגמרי והיינו כדי שיתעלו ליכלל בעצמות אוא"ס ב"ה. ונמצא שכל העליות הוא ע"י ביטול דוקא. וזהו ענין שמות לשון שממה שהוא כל העליות שיש בג"ע כו' וארז"ל א"ת שמות אלא שמות היינו שכל העליות הוא רק בבחי' שמות ואותיות המתגלים מא"ס ב"ה כנ"ל בענין ביו"ד נברא העוה"ב אשר כל האותיות הוא רק הארה בעלמא דכלא חשיב כי אינו נוגע כלל לעצמותו ית'. גם כי ביו"ד נברא העוה"ב ובה' נברא עוה"ז רק שתי אותיות וכמו בנפש ביטול ב' אותיות לגבי כללות כח הדבור וכ"ש לגבי המחשבה וכ"ש לגבי עצמות הנפש. ולמעלה הוא הביטול יותר לאין קץ. וא"כ כולא כלא חשיב ממש:

ד ועתה יובן ענין המאריך באחד. פי' אחד הוא שגם בז' רקיעים והארץ וד' רוחות העולם הוא אחד ממש. ולכאורה אין זה מובן דהלא שמים וכל צבאם הארץ וכל אשר עליה שיש בהם התחלקות הנבראים לאין קץ ואיך שייך לומר שמ"מ הוא אחד ממש והענין דהנה בנפש עיקר ההתחלקות הוא באותיות הדבור והיינו לפי שאותיות הדבור יוצאים ונפרדים מעצמות הנפש והם בבחי' יש והתגלות לכן יש התחלקות צירופי אותיות לאין קץ. אבל במחשבה שהאותיות מתאחדים עדיין בנפש והם בבחי' ביטול והעלם ע"כ יש שם אחדות והתכללות יותר. וכ"ש האותיות כמו שהם כלולים בעצמות הנפש ממש אין שם שום התחלקות כלל כ"א הארה א' פשוטה כלולה ובטלה בעצמות הנפש הפשוטה בתכלית. והיינו כיון שכלולים בעצמות הנפש הפשוטה בתכלית ע"כ הוא ביטול מהות אותיות לגמרי ורק שרש האותיות בהעלם ודקות גדול מאד עד שאין שום התחלקות כלל וכלולים בעצמות הנפש כנ"ל. ועד"ז יובן גם למעלה שעיקר ההתחלקות הוא בדבור העליון לפי שהדבור עליון נפרד מיחוד א"ס ב"ה כו' והאותיות בבחי' יש והתגלות ע"כ הוא ריבוי ההתחלקות ומד' מוצאות נמשכים ד' מחנות שכינה מחנה מכאל קפ"ו אלף וכתיב וכנפיהם פרודות כו' ומה שמשתלשלים האותיות למטה מטה יותר נעשה רבוי ההתחלקות ביותר. אבל אותיות המחשבה עליונה שהם מתאחדים בא"ס ב"ה דאיהו וגרמוהי חד בהון ובטלים כו' ע"כ יש שם אחדות והתכללות כו' וכ"ש שרש האותיו' כמו שהם כלולים בעצמות האור א"ס ב"ה דקמיה כלא חשיב ביטול במציאות לגמרי בלי שום התחלקות כלל כ"א הארה א' כלולה בהאור כו' ע"ד ביטול זיו השמש בשמש. וזהו הוי' אחד דקמי' כל"ח כו'. וזהו ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד. שמו אחד הוא האותיות דיחו"ת שהם בבחי' יש ובריבוי התחלקות שיהי' נראה העולם ליש ודבר נפרד רק שהיש בטל כו'. והוי' אחד הוא האותיות דיחו"ע שהם בתכלית הביטול והתכללות אמיתי כו' כמו דקמיה כלא חשיב:

ה ועתה יובן ענין העונה אישר"מ בכל כחו. פי' שמיה רבא שמו הגדול היינו שרש האותיות כמו שכלולים בעצמות אוא"ס ב"ה. לעלם ולעלמי עלמיא לשון העלם הם ג' עולמות בי"ע שנדמה ונראה העולם ליש כו' מחמת הסתר דבתי' אותיות הדבור כנ"ל. אבל ע"י שיהי' שמיה רבא מברך לעלם כו' יהי' למטה ג"כ ביטול כמו למעלה באצי'. ופי' בכל כחו כ"ח אותיות דבראשית כת מעשיו כו' הנה כח הוא ב"פ יד דכתיב (ישעי' מ"ח י"ג) אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים וארז"ל (זח"ב כ' ע"א) נטה שמאלו וברא ארץ נטה ימינו וברא שמים והם ב' ידות יד הגדולה ויד החזקה חו"ג. אבל יש עוד בחי' ג' והוא יד הרמה והוא ענין שם מ"ב שבפ' ראשונה דק"ש שהוא חשבון ג"פ י"ד. והיינו ע"ד עושה שלום במרומיו מכאל שר של חסד וגבריאל שר של גבורה ב' הפכים וכדי שיתאחדו ויתכללו לאחדים כו' הוא ע"י שמאיר עליהם הארה עליונה מא"ס ב"ה שלמעלה משניהם ואין בו התחלקות ששם בטלים ההפכים עי"ז מתאחדים ומתחברים יחד כו' וזהו ג' ידות. יד הגדולה הוא מדת חסד והשפעה להחיות העולמות ויד החזקה הוא מדת גבורה ועלי' והסתלקות היפך ההשפעה. ויד הרמה הוא קו האמצעי שלמעלה משניהם והוא המחברם כו'. ודרך כלל הם ג' בחי' תורה ועבודה וגמ"ח תורה קו האמצעי כי אורייתא מחכמה נפקת חכמה כח מה מקור הביטול וכתיב (איוב כ"ח) והחכמה מאין תמצא אין הוא עצמות אור א"ס שמיה הגדול מקור התענוגים שמלובש בח"ע כו' כמ"ש (משלי ח') ואהי' שעשועים יום יום כו'. אך כדי שיומשך המשכה זו שע"י התורה בפנימיות צ"ל תחלה עבודה וגמ"ח. עבודה הוא ענין קרבנות שהבהמה גשמיות היתה נכללת באש שלמעלה. ועתה הוא ענין תפלה אתהפכות הנה"ב ליכלל וליבטל בה' אחד וזהו כל ענין התפלה פסוד"ז ויוצר אור הוא רק פי' וביאור על ק"ש ונקרא המאריך באחד. כי ביוצר אומרים עבודת המלאכים אופנים וחיות ושרפים בביטול ואהבה ברשפי אש ליכלל ביחודו ית'. ואח"כ אומרים אה"ע אהבתנו חמלה גדולה ויתירה כו' והיינו כמ"ש בפ' עקב הן לה"א השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה ורק באבותיך חשק ה'. פי' השמים ושמי השמים הוא המרכבה עליונה של המלאכים כו'. ורק באבותיך חשק ה' שעיקר החשיקה והחפיצה הוא בעבודת נש"י שלמטה דוקא ליכלל וליבטל. וזהו חמלה גדולה ויתירה כו' והנה כמים הפנים כו' יתלהב ג"כ באה"ר כרשפי אש למס"נ באחד ליכלל וליבטל במציאות באוא"ס ב"ה וזהו ענין עבודה קו השמאל העלאה. וגמ"ח הוא המשכה אך בבחי' מקיף כמ"ש (ישעי' נ"א) ובצל ידי כסיתיך כו' וימינו תחבקני ואח"כ ע"י התורה נמשך בפנימיות. וזהו פי' בכל כחו כי כח הוא ב"פ יד חו"ג וכל כחו הוא ריבוי והיינו להמשיך בחי' יד הרמה קו האמצעי שהוא מעצמות אוא"ס שלמעלה מהשתלשלות. ודפרש"י בכל כוונתו הוא ענין עבודה תפלה העלאה כנ"ל. והיינו כי כדי להמשיך בחי' יד הרמה ע"י תורה צ"ל תחלה עבודה:

ומה שפי' התוס' בכל כחו בקול רם דוקא. הענין כמ"ש (תלים ק"ג) וכל קרבי את שם קדשו. ופי' בספר חסידים שיאמר הברכה בקול רם דוקא ועי"ז מתנענעים הקרבים ויהי' להם ג"כ חלק בברכה וזהו וכל קרבי את שם קדשו וזהו ג"כ כוונת התוס' כאן בכל כחו בקול רם כדי שיתנענעו הקרבים ויהי' וכל קרבי כו'. והענין כי יש חצר הכבד המבדיל בין אברי הנשימה לאברי המזון ולמעלה הוא בחי' רקיע המבדיל בין מים למים שמים תחתונים ירדו בבחי' יש ומהם יניקת החיצונים. וע"י שאומרים בקול רם וכל קרבי את שם קדשו כו' מעלים גם מלמטה מהפרסא שיהיו מים תחתונים בוכים אנן בעינן למהוי קדם מלכא. וזהו כוונת התוס' שכדי שיומשך שמי' רבא מברך לעלם ולעלמי כו' שיבקע הפרסא שגם למטה תחת הפרסא יהי' הביטול ג"כ כמו למעלה צ"ל ההעלאה תחלה מלמטה מהפרסא וזהו בקול רם דוקא. ופי' גז"ד של ע' שנה ע' שנה הם זמ"ל דתהו הכלולים מעשר ונפלו בשבה"כ ומזה הוא ג"כ ז' מדות רעות דנה"ב. אבל ע"י אישר"מ כו' קורעין לו גז"ד של ע' שנה שיהי' אתהפכא חשוכא לנהורא וזהו בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו כו':

תוכן העניינים

מגן אבות חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה