מגן אבות חלק ב· רבי שלמה זלמן שניאורסון
מגן אבות חלק שישי על שמיני עצרת
ביום השמיני עצרת תהי' לכם. בתחלה הוא ז' ימי הסוכות. ואח"כ יום השמיני הוא עצרת. זהו החג מה שהוא עצרת. ורייייי בכלל ששמיני עצרת הוא גמר ותכלית התיקון מכל הכ"ב יום שמר"ה ויוכ"פ וז' ימי הסוכות. ושמע"צ הוא הגמר והתכלית ממה שהוא כל המכוון בכל הכ"ב יום אלו. וביאור זה יש להקדים להבין. דהנה ידוע שע"י קיום התורה ומצות ממשיכים תוספת אורות למעלה באורות דאצילות. וזהו שמצוה היא שם הוי' ב"ה. כי מ"צ בא"ת ב"ש י"ה כידוע והיינו שע"י המצוה ממשיכים אורות שהם שמות הוי' וגם תוספת אורות בכלים דאצי'. עד גם בכלים דע"ס דבי"ע. וידוע ג"כ ההפרש בין מלאכים לנשמות שמלאכים הם מחיצוניות הכלים ונשמות הם מפנימיות הכלים. וע"כ נשמות ישראל פועלים הילוך במלאכים כידוע בפי' מהלכים בין העומדים. וא"כ האדם מישראל העושה המצוה שהוא הממשיך תוספת אורות ואורות בכלים דע"ס דאצילות ודבי"ע בפנימיות הכלים וחיצוניות הכלים אם כן צריך להיות בודאי גילוי המשכה זו בנפש האלקית שלו להיות מתפעל. אם באהבה שהוא התלהבות והתלהטות אהבה רבה כרשפי אש בוערה מתלהבת ומתלהטת שלהבת י"ה. או במדת יראה ופחד ה'. לפי אופן המשכת האור שע"י המצוה שעשה אם בכלי החסד או בכלי הגבורה וכדכתיב ושמך נורא על כל מה שבראת וכיון שממשיך ע"י המצוה שם הוי' ב"ה כנ"ל. הרי שמך נורא כו'. ואעפי"כ אנו רואים שאינו כן שאין האדם מתפעל כלל ממעשה המצות. והטעם לזה בכלל הוא. לפי שהנשמה דהיינו הנפש האלקית מלובשת בגוף ונפש החיונית הבהמית. והנה"ב מקיף ומלביש להנה"א מכל צד. בסוד רשע מכתיר את הצדיק. והיא מוקפת ממנה לגמרי ואי לזאת הנה"ב חוצץ ומפסיק בין אור האלקי הנמשך ע"י המצוה להנה"א. שאעפ"י שנמשך תוספת אור בכל העולמות כנ"ל. אבל אין מתגלה למטה בהנה"א להיות מתפעל כו'. וע"ז כתיב אל גנת אגוז ירדתי. ואיתא בזהר (פקודי רל"ג ע"ב) שזהו משל על ירידת והתלבשות הנשמה בגוף ונפש הבהמית. שכמו עד"מ קליפת האגוז מעלים ומכסה לגמרי על המוח והפרי שבתוכו. וא"א לבא אל הפרי אם לא בשבירת הקליפה כמו"כ הגוף ונה"ב שהם מהקליפה וסט"א ק"נ כדאיתא בתניא. והם מקיפים ומלבישים לגמרי את הנפש האלקית הרי זה כמשל קליפת האגוז שאי אפשר להיות גילוי אור הנשמה אם לא ע"י שבירת קליפת הגוף ונה"ב. ע"י לב נשבר ונדכה. וכדכתיב זבחי אלקים רוח נשברה וכמשי"ת וזהו תכלית ירידת הנשמה לעוה"ז שהיא ירידה צורך עליה כידוע. היינו מה שבכאן מתלבשת בגוף ונה"ב שהוא עד"מ קליפת האגוז. ומשברת הקליפה כו'. וביאור זה דהנה כתיב (ישעיה מ"ג) ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. בראתיו הוא עולם הבריאה. וגן עדן העליון. מחשבה. יצרתיו הוא עולם היצירה דבור. עשיתיו הוא עולם העשי' וטוה"ז ובעשי' כתיב אף עשיתיו שמרבה בחי' רביעית. שלמעלה גם מבראתיו שהוא עולם הבריאה וג"ע העליון. שכמו שהנשמה שם בג"ע העליון אין בה בחי' זו כ"א דוקא בעשי'. והוא ענין עומקא ורעותא דלבא שהוא בחי' רצון פשוט שלמעלה מהשכל והטעם. שלזה באה דוקא ע"י שבירת קליפת האגוז דהיינו הגוף ונה"ב שהם מק"נ והרי זה בירור משבירת הכלים וניצוצות דתהו שנפלו בק"נ. ותהו הוא בחי' גבורות כידוע. היינו שהי' בהאורות תוקף ותגבורת הרצוא שלא הכילוהו הכלים. עד שנסתלקו האורות מהכלים. ולכן ע"י בירור הניצוצות דתהו אזי הם כמו בשרשם תוקף תגבורת הרצוא. שהוא באי' רעותא דלבא אהבה רבה דבכל מאדך בלי גבול. וזהו ענין מארז"ל (מד"ר בראשית פ"ט סי' ט') מאד זה יצר הרע. היינו שע"י שבירת היצה"ר ונה"ב באים לבחי' מאד. ועוד טעם כמו עד"מ בהאגוז שהמוח והפרי מכוסה ונעלם בתוך הקליפה. וע"י שבירת הקליפה מתגלה הפרי. כן ע"י שבירת קליפת הגוף ונה"ב. שהוא עד"מ קליפת האגוז. מתגלה ג"כ המוח והפרי שהוא בחי' הפנימי' ואור הגנוז שבנשמה. וביאור זה עפ"י מאמר הזהר (בפ' בראשית די"ט) מריש רזא דנקודה עילאה עד סופא דכ"ד כולא דא לבושא לדא כו' עד דאשתכח האי קליפה להאי (פי' מה שאני אומר לבושא. ר"ל קליפה ממש. כמו שיתבאר) ואע"ג דדא איהו לבושא אתעביד מוחא לדרגא אחרא מיניה כו' ע"ש. ונתבאר זה בכתבי האריז"ל וע"ח. דהמכוון הוא שכל סדר ההשתלשלות וכל הפרצופים הם בחי' חיצוני' ופנימי'. שהחיצוני' הוא בחי' לבוש לגבי הפנימי'. וחיצוני' שבעליון נעשה מוחין ופנימי' לתחתון. אבל פנימי' שבעליון אינו מתגלה לתחתון. וכדכתיב ופני לא יראו ויובן עד"מ מעשר כחות הנפש. שבחי' חכמה שהוא עצם מהות כח השכל שנקרא משכיל בתניא היא למעלה מבחי' גילוי בהבנה והשגה ומה שמתגלה בהבנה והשגה הוא רק סקירת ובריקת השכל. שהוא בחי' הארה וחיצוי' ממהות כח השכל זהו מתפשט לאורך ורוחב בהבנה והשגה דבינה. אבל פנימי' ועצם כח החכ' אינו מתגלה כלל בהשגה דבינה. וכמו כן מבינה למדות אינו מתגלה כ"א הארה. שבעת גדלות ההשגה א"א כלל להתפעל. ואם עצם ההשגה דמוח בינה מתפשט בלב אזי הוא כלוה"נ לגמרי. ולכן מה שמתגלה מבחי' בינה במדות שבלב הוא רק בחי' אחרונה וחיצוני' בינה. וז"ס ירכותיה מצטננות בעת הלידה והוא ענין מי שממית עצמו כו'. וכן ממדות לדבור אין מתגלה כ"א חיצוני'. ופנימי' המדות א"א כלל להתגלות בדבור כמו שרואים שכשהוא בהתפעלות מכעס ושמחה אינו יכול לדבר. וכן ממחשבה לדבור. עצם ההשגה כמו שהיא אצל המשפיע אי אפשר לבא בדבור. שלכן לא קאים אינש אדעתי' דרבי' כו'. והנה כתיב ומבשרי אחזה אלוה ויובן כמו כן למעלה בכל סדר ההשתל' שרק בחי' חיצוני' שבעליון נעשה פנימיות לתחתון. וז"ש בזהר מריש רזא דנקודה עילאה כו' הוא בחי' יו"ד דשם הוי' ב"ה. בחי' חכמה עילאה דחכים ולא בחכמה ידיעא עין לא ראתה כו'. הנה פנימיות ועצמיות בחי' זו אינו מתגלה כלל אפי' בבינה עילאה דאצי'. כ"א רק בחי' הארה וחיצוניות. ועפ"י קבלה זהו בחי' נה"י דאבא. שהוא בחי' חיצוניות חכמה נעשה פנימי' מוחין ואור לבינה דאצילות. וחיצוני' חכמה היא לבוש לגבי הפנימיות שלה. וא"כ בינה בכללה היא לבוש וחיצוניות לגבי פנימיות חכמה. וזהו דא לבושא לדא. ופי' עד דאשתכח דא קליפה לדא. ר"ל דלא תאמר מה שאומרים לבושא שהוא עד"מ לבושא שעל ידו משיגים הפנימי'. כמו לבוש המשל שעל ידו משיגים השכל ממש. או עד"מ לבושי הנשמות בג"ע שממעשה המצות שנק' אספקלריא המאירה. וכמו ויבא משה בתוך הענן שע"י הענן הי' כמ"ש וכבוד ה' נראה בענן. ונגלית עליהם בערפלי טוהר. כ"א עד דאשתכח האי קליפה להאי. שהוא עד"מ קליפת הפרי כמו אגוז ורמון עד"מ שהם מעלימים ומסתירים לגמרי על הפרי שבתוכם. כן בחי' בינה כולה עם הפנימי' שבה היא בחי' העלם והסתר ממש על פנימיות חכמה. ומה שנק' לבושא זהו עד"מ לבוש האדם שהוא נפרד ממנו ומעלים לגמרי עליו. וזש"ש בזהר שאעפ"י שבינה היא ג"כ גבוה מאד כו' אבל לאו איהו דקיק כו' כמו החכמה. וזהו שחו"ב נק' נקודה בהיכלא. שהוא עד"מ ההיכל שמעלים לגמרי על האדם. וכן מבינה למדות דאצילות אין מתגלה כ"א הארה וחיצוני' כידוע (באד"ז רצ"א ע"א) שתבונה הוא אותיות בן ובת. דהיינו בחי' מ' דבינה שהוא ד' ספירות האחרונות תנה"י נעשי' מוחין וכתר לז"א. אבל פנימיות בינה אינו מתגלה בז"א וכידוע שנק' עלמא דאתכסייא ויש פרסא מפסיק כו' כמו שיתבאר. וכמו כן מז"א למל' ידוע דרק נה"י דז"א נעשי' מוחין לנוק'. וזהו מריש רזא דנקודה כו' עד סופא דכל דרגין דא לבושא כו'. והנה המובן מזה אשר עיקר ואמיתית בחי' פנימי' שבכל סדר השתלשלות הוא בחי' פנימי' חכמה לבד. לפי שהיא ראשית ההשתלשלות ופנימי' שלה אינו נעשה אחוריים וחיצוניות להלביש שום בחי' שבסדר ההשתלשלות. ומה שהיא ג"כ מקבל מלמעלה זהו מלמעלה מסדר ההשתלשלות כמ"ש והחכמה מאין תמצא. משא"כ בחי' פנימי' ז"א או פנימי' בינה אעפ"י שהם פנימי' בערכם מ"מ הם נעשים אחוריים וחיצוני' להבחי' שלמעלה מהם. ולכן עיקר ואמיתית בחי' פנים הוא פנימיות חכמה. ועל זה נאמר למרע"ה ופני לא יראו שהוא בחי' אור הגנוז בכל סדר ההשתלשלות. וזהו פנימי' אבא שחשוב כמו פנימי' עתיק:
ובזה יובן ענין פנימי' ואור הגנוז שבנשמה. דהנה בהנשמה יש ב' בחי' פנימיים ומקיפים דהיינו נר"ן שמלובש בגוף נשמה במוח ורוח בלב נפש בכבד זהו בחי' אורות פנימיים ונשמה לנשמה הוא בחי' מקיפים דחי' יחידה. והם בחי' יו"ד וקוצו של יו"ד שהם חיבור א' חכמה והאין שממנו תמצא. וכמו כן בנפש חיה יחידה. ולמעלה ג"כ יחיד חי העולמים. וזהו בחי' הפנימי' ואור הגנוז שבנפש האלקית. והנה ע"י שבירת קליפת הגוף ונפש הבהמית דהיינו ע"י סור מרע ועשה טוב קיום רמ"ח מ"ע וענפיהן ושמירת שס"ה ל"ת וכל דקדוקי ואיסורי ד"ס. שזהו הכל אתכפיא סט"א ומתפשט ומתגלה אור הנשמה במוח ולב וג' לבושים. שזהו שינוי ודבר חדש שלמעלה לא יש ענין שבירת הקליפה. וכמו שנתבאר דדא לבושא לדא עד דאשתכח דא קליפה כו' כנ"ל. ורק שלמטה הוא כן. עי"ז נעשה שינוי ג"כ בכל סדר ההשתלשלות. שנקרע כל המסכים ולבושים ומתגלה פנימי' שבעליון לתחתון. ועוד זאת שמתגלה פנימי' היותר עליון. דהיינו פנימי' חכמה שהיא אור הגנוז שבכל סדר ההשתלשלות והטעם כי כמו עד"מ בהאגוז ידוע שכל זמן שהקליפה רכה אינו עדיין גמר הפרי. כי אם כשמתקשה הקליפה לגמרי אזי נגמר הפרי בשלימות כמו כן יובן שאעפ"י שכל סדר ההשתלשלות דא קליפה לדא. הוא רק עד"מ כמו שהקליפה רכה שהרי הכל קדושה. ואפי' מה שיש השתלשלות דקליפה. נוגה דבי"ע. הנה בעולם הבריאה רק מיעוטו רע. וביצירה ג"כ חציו טוב. וזהו ענין שטן ופנינה לשם שמיד נתכוונו (ב"ב ט"ז ע"א) ורק למטה נתן עיניו במקדש והחריבו. ובעשיה רובו רע. ובעוה"ז רובו ככולו רע והוא שמרי הקליפות הגסות. ולכן כל מעשה עוה"ז קשים ורעים כו' כמ"ש בתניא. ולכן הגוף ונה"ב שמנוגה דעשיה ובעוה"ז זהו עד"מ שמתקשה הקליפה יותר מדאי ועי"ז הוא גמר הפרי שבשבירת קליפה זו הוא שמעביר ההעלם היותר תחתון שאין למטה ממנו שזהו בחי' חיצוני' שאין עוד חיצוניות למטה מזו ואין נעשה פנימי' לשום דבר שלמטה ממנה לכן עי"ז מתגלה הפנימי' היותר נעלה שאין נעשה חיצוניות לשום בחי' כנ"ל. דהיינו פנימי' חכמה אור הגנוז שלמעלה ושבנפש. משא"כ כמו שהנשמה למעלה אפי' בעולם הבריאה וג"ע העליון. אין מתגלה בה בחי' זו וכידוע שבינה מקננא בכורסייא. והרי נתבאר שבינה היא לבוש והסתר על פנימי' חכמה. וזהו ענין שאגוז גימט' חטא וגם גימט' טוב היינו שהגוף ונה"ב שהם עד"מ קליפת האגוז כמו שהם מק"נ הם חטא למטה. כי תאות היתר שמק"נ הם ג"כ חטא כמ"ש ולא תתורו כו' אשר אתם זונים. ועד"מ באכילה כשאוכל לתיאבון ולמלאות תאותו הרי זה חטא וכדכתיב וישמן ויבעט כו' ועד"ז בכל התאוות רק שמתברר בקל. מיד בשובו לה' ולתורתו ועבודתו כדאי' בתניא. וכשמשברים קליפת הגוף ונה"ב ע"י שבירת התאוה אזי מתגלה האור הגנוז כנ"ל. וזהו שאגוז גימט' טוב. דהיינו בחי' האור כי טוב לגנוז. ובזה מתורץ ומובן מה שאעפ"י שהאדם מישראל העושה המצוה הוא ממשיך תוספת אורות ואורות בכלים בכל העולמות אצילות ובי"ע. מ"מ אין מאיר הגילוי בנפשו למטה להיות נתפעל באהבה ויראה שזהו לפי שקליפת הגוף ונה"ב מקיפים ומלבישים את הנפש האלקית כולה מראשה ועד רגלה. ואא"ל גילוי אור הנה"א א"ל ע"י שבירת קליפת הגוף ונה"ב:
והנה שבירת קליפת הגוף ונה"ב הוא בשני אופנים ע"י גבורות וע"י חסדים ע"י גבורות זהו מ"ש בזהר (פ' שלח קס"ח ע"א) דדריש רב מתיבתא בג"ע אעא דלא סליק בי' נהורא כו'. גופא דלא סליק ביה נהורא דנשמתא מבטשין לי' וינהיר ביה נהורא דנשמתא. והוא ענין מדת שמאל דוחה שלמעלה. וע"י חסדים זהו מ"ש אל נקמות הוי' אל נקמות הופיע. וידוע דשם אל הוא בחסד. והקושיא איך הוא נקמה מחסד. וגם מ"ש נקמות הופיע. שהופעה הוא ענין ריבוי גילוי אור כמ"ש במתן תורה הופיע מהר פארן ובקול שופר עליהם הופעת ונקמה הוא ענין גבורה ודין קשה. קנא ונוקם. נוקם ה' ובעל חמה ואיך שייך ע"ז לשון הופיע. ואיתא בתולדות יעקב יוסף ובספר אוה"מ בשם הבעש"ט נ"ע משל ע"ז מאיש מנוגע ומוכה שחין שרגם איקונין של מלך בפניו. ורצו שרי המלוכה לדונו להריגה מיד. והמלך אמר להם שיעשה בו דין קשה יותר מזה. מה עשה בתחלה צוה לרפאותו מנגעו וצרעתו. ואח"כ עשה אותו שר קטן ואח"כ הגביהו יותר לעשותו שר גדול ואח"כ קרבו עוד להיות משרי רואי פני המלך. עד שעשאו משנה למלך. וכל מה שגדלו ונשאו יותר היה מצטער ביותר שזה המלך מטיב עמו כ"כ והוא רגם איקונין שלו בפניו. וזהו נקמה מחסד כו'. ובאמת אין מבואר בספרים הנ"ל המשל במכוון. ובחסידות מבואר המשל במכוון יותר. היינו שבתחלה הי' מצטער. ואח"כ כשקרבו ונשאו להיות מרואי פני המלך ומשנה למלך היה מתבייש מאד עד שאינו מוצא מקום לעצמו מפני הבושה. ומחמת זה הוא מתבטל לגמרי עד שנהפך מוחין ומדות שלו להיות מוחין ומדות של המלך. וזהו מצד הבושה דוקא. שאי אפשר לסבול כלל. משא"כ צער הוא רק שמצטער ויכול עדיין לסבול, והנמשל מזה הוא כשהאדם הוא בתכלית השפלות מצד הגוף ונה"ב שממשכא דחויא שמקיפים ומלבישים אותו שהוא כמו צרעת ממארת כמ"ש בת"ז (חכ"א) תמן אחזו לי' דגופא דב"נ בהאי עלמא איהו צרעת ממשכא דחויא ע"ש. וגם נכשל בעונות ה"י. והקדב"ה רוצה להגביהו. אזי נותן לו לב לשוב. ומשפיע בו בתחלה אמונה זכה וטהורה. ואח"כ משפיע בו גם מדות נה"י נצח והודיה. ואזי הוא מצטער מאד על הריחוק שבתחלה. ואח"כ משפיע בו גם מדות אהבה ויראה ורחמים בהתגלות לבו. ואח"כ משפיע בו גם מוחין חב"ד. וזהו עד"מ הקירוב להיות משרים הרואי פני המלך ומשנה למלך. ואז הוא הבושה גדולה למאד. שאובד את עצמו לגמרי ואינו מוצא מקום לעצמו. והתוכן שבטל לגמרי במציאות עד שנהפך המוחין ומדות שלו להיות מוחין ומדות דאלקות ממש. ולא שהוא יש בפני עצמו בפרצוף שלם דמוחין ומדות של עצמו ורק שבטל. כ"א שנהפכים המוחין ומדות שלו לאלקות ממש. וזהו אל נקמות הוי' שנקמה כזו היא מבחי' חסד. ובתחלה כשנשפע בו רק אמונה ונה"י וחג"ת. שאזי הוא רק צער שאפשר לסבול. על זה נאמר אל נקמות הראשון. וכשנשפע בו גם מוחין חב"ד שזהו עד"מ הקירוב מרואי פני המלך ומשנה למלך. והבושה שמתבטל לגמרי ונהפך לאלקות. ע"ז נאמר אל נקמות הופיע שהוא ענין ריבוי גילוי אור:
והנה שבירת קליפת הגוף ונה"ב ע"י ב' מדרגות דחו"ג בעבודת האדם זהו ענין חדש תשרי שהוא ראשית השנה ובו נמשך הכח על כל השנה להיות שבירת קליפת הגוף ונה"ב ע"י ב' מדרגות הנ"ל דהנה ר"ה ויו"כ הוא בחי' שמאלו תחת לראשי כידוע והוא ענין הוידוים שאומרים בעשי"ת אשמנו כו' ובסליחות אין לנו פה להשיב כו' בושנו וגם נכלמנו כו' ולנו בושת הפנים וכדכתיב ביואל כל פנים קבצו פארור. וכתיב (איוב י"ד כ') משנה פניו ותשלחהו משנה פניו זהו כשפוגם כו'. וביו"כ מרבים בוידוים ומסיימים הריני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה כו' והיינו כשמחשב א"ע ומוצא א"ע גרוע מבע"ח הטמאים ומשקצים ורמשים כדאיתא בתניא פכ"ט כו' ותוכן הענין שמבטש ומשפיל ומכניע את עצמו מאד שנבזה בעיניו נמאס ונעשה לב נשבר ונדכה. וזהו ג"כ ענין התקיעות שברים תרועה בכיה והתעוררות רחמים גנוחי גנת וילולי יליל כו'. ועי"ז נשבר קליפת הגוף ונה"ב. והעיקר מצד הארת י"ג מדות הרחמים מלמעלה דאיתא בזהר דהם מחברין ומעברין כל קליפין דאגוזא. וזהו ענין תרועה ע"ש תרועם בשבט ברזל. והם נותנים כח להאדם לבא ללב נשבר ונדכה ועי"ז מתגלה אור הנשמה גם כן בבחי' גבורות שהוא ענין תשובה מעומקא ורעותא דלבא וכמ"ש לך אמר לבי בקשו פני פנימי' הלב ואור הגנוז שבנשמה. ועי"ז את פניך הוי' אבקש. פי' פניך הוי' הוא בחי' הפנימי' של שם הוי' ב"ה. דהיינו בחי' לפני הוי' תטהרו. וכמ"ש (הושע ו' ב') ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו. ואח"כ בחה"ס הוא בחי' וימינו תחבקני. דכתיב חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים. בסוכות תשבו שבעת ימים. וידוע דהוא ענין ז' חסדים מקיפים דאימא שנמשכים בז' ימי הסוכות יום ראשון מאיר המקיף דחסד שבחסד דאי'. ויום ב' המקיף דחסד שבגבורה כו'. עד יום הז' שמאיר המקיף דחסד שבמל' דאי'. וענין המקיפים דבינה. היינו שהם בחי' מקיף והעלם אפי' באצילות לגבי המדות דאצי' ולמעלה יותר. ובחג הסוכות נשפלים ונמשכים למטה להיות מקיפים ממש לנשמות ישראל בבחי' מקיף הקרוב ואור מקיף שפועל בהאדם. והוא ענין וימינו תחבקני. כמו מי שחובק את חברו שאינו מניחו ליפרד כמו כן בחי' מקיף זה פועל באדם שמושך אותו לאלקות כמ"ש משכני כו' שאינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלקות. ועי"ז נשבר ג"כ קליפת הגוף ונה"ב. וכידוע שהמקיף מסמא עיני החיצונים שלכן אחוריהם אל המקיף. והענין כידוע שהבינה היא אם הבנים שמחה. ונק' נועם הוי'. עוה"ב. עלמא דאתי. דהיינו בחי' שמחה ותענוג מהבנת והשגת אוא"ס ב"ה. ולכן ע"י שנשפלים ונמשכים מקיפים דבינה להיות מקיפים לנשמות ישראל פועל בהם ג"כ להיות בבחי' שמחה ותענוג מאלקות. ורק שהוא מקיף. פי' שאינו משיג מהות השמחה במוח. וגם אינה בגילוי בלב. כ"א ששמח ומתענג מכלל ענין אלקות ואינו יודע כלל מאין באה לו השמחה. ומ"מ שמחה זו מקפת אותו מכל צד שאינו יכול ליפרד כלל מאלקות. כמו בגשמיות כשאדם שמח ומתענג מאיזה דבר שאינו יכול ליפרד ממנו. וגם ע"י שמחה זו מאלקות הוא מרוחק מכל תאות. כמו אור שדוחה חשך. וכמו שקר אין לו קיום בפני אמת והקליפה היא רק כקוף בפני אדם. והרי זה כמי שעושה איזה שקר ואחיזת עינים. וכשנגלה האמת בטל השקר ממילא ונעשה אין. כן ע"י שמחת הנפש באלקות. נדחה ונשבר השקר דקליפת הגוף ונה"ב. וזהו ענין זמן שמחתינו דנתבאר הפי' בלק"ת ב' שמחות ישמח הוי' במעשיו וישמח ישראל בעושיו. והענין עד"מ המלך שלא בעת שמחתו הוא ספון וסגור בהיכלו. ובעת שמחתו מתראה ומתגלה לעין כל. כן בחי' מקיפים אלו שהם מקיפים באצי'. כשנשפלים למטה בסכך גשמי דסוכה להיות מקיפים לנשמות ישראל היושבים בצל וסכך הסוכה. הרי זה ענין שמחה וגילוי ההעלם. וזהו ישמח הוי' במעשיו שהשמחה גדולה כ"כ שנשפל בעשי' גשמיות. ועי"ז ישמח ישראל בעושיו. וכדכתיב ושמחתם לפני הוי' כו'. וכל זה הוא ענין ז' ימי הסוכות ואח"כ ביום השמיני עצרת. ואין מובן לכאורה דשמיני הוא ודאי בינה שהיא תמינאה מלמטה למעלה. ונתבאר דז' ימי הסוכות הם ג"כ מקיפים דאי'. וא"כ מהו ענין שמע"צ. והענין דהחידוש הוא מה שהשמיני שהוא בינה הוא עצרת פי' קליטה בבחי' פנימיות ממש. מה שבז' ימי הסוכות הי' רק מקיפים והוא ענין זווג מקיף ופנימי וזהו ג"כ יחוד קוב"ה ושכינתי' כי שכינה הוא מה ששוכן ומתלבש בפנימיות. וקוב"ה הוא מה שקדוש ומובדל בחי' מקיף. ויחוד קוב"ה ושכינתי' הוא ענין יחוד מקיף ופנימי. ועי"ז הוא צחצוח הכלי לגמרי כידוע שהאור פנימי מצחצת חצי הכלי מבפנים והאור מקיף מצחצח חצי הכלי מבחוץ. וענין זה בנפש האדם מה שהמקיף מצחצת חצי הכלי שמבחוץ נתבאר לעיל ענין השמחה דז' ימי הסוכות ומה שהאור מקיף מצחצח חצי הכלי מבפנים. הוא ענין כשהשמחה מרובה עד שבוקע הכלי שאינו יכול להכיל כלל בפנימי'. ועי"ז הוא שבירת קליפת הגוף ונה"ב לגמרי. וביותר ממה שנתבאר לעיל שהוא רק לפי שעה כו' אבל ע"י יחוד האור מקיף עם האור פנימי שנעשה צחצוח הכלי לגמרי. עי"ז נעשה הקליטה בפנימיות מאד ונעשה עצמיות ממש. שהרע דנוגה דנה"ב נדחה והטוב מתברר ומתעלה ונכלל בפנימיות בנפה"א. והוא כנ"ל בהמשל כשנעשה מהשרים הרואים פני המלך שנהפך המוחין ומדות שלו להיות מוחין ומדות של המלך. וז"ש למען דעת כל עמי הארץ כי הוי' הוא האלקים אין עוד עמי הארץ הם הגוף ונה"ב ודעת הוא לשון שבירה כמ"ש (שופטים ח' ט"ז) וידע בהם אנשי סוכות והוא מפני כי הוי' הוא האלקים. פי' דכתיב הודו לאלקי האלקים. וקאי על שם הוי' הנזכר תחלה. שהוא אלקי האלקים. והענין כי הוי' ואלקים הם בחי' אורות וכלים. הוי' הוא בחי' אורות ואלקים הוא בחי' אותיות וכלים והוא ענין ק"כ צירופי אלקים. שהם בחי' כלים המעלימים ומסתירים עד שמ"ח צירופים האחרונים נק' אדמת בני חם. שהם גבורות קשות. שמהם אחיזת ויניקת החיצונים ונק' גם כן מצולות ים כו' ומהם מתהווה ג"כ הגוף ונה"ב באדם. והנה"א היא מבחי' שם הוי' ב"ה. וז"ש אהללה להוי' בחיי זהו הנה"א ששרשה משם הוי'. אזמרה לאלקי בעודי זהו גוף ונה"ב שהם בחי' עוד. דהיינו כלי המסתיר ומלביש להנה"א. והיינו לפי ששרשה משם אלקים שהוא בחי' כלים המעלימים על שם הוי'. אך זהו כאשר השם הוי' מסתתר ומתעלם בהאותיות וכלים דשם אלקים. אבל כאשר הוי' הוא האלקים דהיינו יחוד הוי' ואלקים אזי מתבטל מדרגת הכלים דשם אלקים ונכלל בשם הוי' ב"ה ע"ד יחוד ושילוב שם אלקים ואד' בהוי'. וזהו אלקי האלקים ששליט ומושל על הצמצומים והסתרים דשם אלקים. ואזי כי לעולם חסדו. שנמשך גילוי אלקות למטה מטה. ואזי אין עוד. שהגוף ונה"ב אינם בבחי' עוד המעלים ומסתיר. כ"א שנעשים ג"כ כלים לאלקות. וזהו עוד פי' למען דעת כל עמי הארץ כפשוטו. שנמשך בהם ג"כ דעת והכרה ממש באלקות:
אך צריך להבין כיון שהמקיפים דאי' ה"ה מקיפים באצילות לבחי' בינה עילאה. איך הם נשפלים כ"כ להיות עצרת וקליטה לכם בבחי' מל' ונשמות ישראל כו' וגם למה נקרא זה יחוד קוב"ה ושכינתי' כו' והענין דיש יחוד קוב"ה ושכינתי' עד רום המעלות. לגבי בריאה נק' שכינה מדת המל' דאצי' כי פי' שכינה הוא מה שאלקות שורה ומתגלה על איזה דבר. שאינו אלקות. וזהו המל' דאצי' כשמתלבשת בהיכל קד"ק דבריאה. ושורה בהתגלות על חיות המרכבה דבי"ע ונשמות ומלאכים דבי"ע. אזי נקרא שכינה. וקוב"ה הוא עצמיות המדות דאצילות שלמעל' מהמל'. ויחוד קודב"ה ושכינתי' הוא כשמתגלה פנימיות ועצמיות המדות דאצילות ע"י המל' בבי"ע. ועפ"י קבלה זהו יחוד זו"נ. ובאצילות נקרא שכינה בינה עילאה דאצילות שכינתא עילאה. שכמו שהמל' שוכן על חיות המרכבה דבי"ע חיון תתאין כן הבינה שוכן על חיון עילאין חג"ת דאצי'. וידוע דאין ערוך כלל בין בינה להמדות. כי המדות הם מקור חיות העולמות וכדכתיב רחמיך וחסדיך כי מעולם המה. ובבינה הוא גילוי אור א"ס שלמעלה מגדר עלמין. ולכן כתיב מי ברא אלה. ויש פרסא מפסיק בין בינה למדות. כמו שיש פרסא בין אצילות לבריאה. ולכן נקרא הבינה ג"כ שכינה. וקוב"ה זהו חכמה עילאה ששורה בה אור א"ס עצמותו ב"ה שלמעלה לגמרי מגדר השגה ולית מחשבה תפיסא בי' כלל. ויחוד קוב"ה ושכינתי' באצילות זהו כשנמשך גילוי אור א"ס שבחכמה ע"י הבינה במדות דאצי'. ובכללות יותר נקרא המל' דא"ק שנעשה עתיק לאצילות בשם שכינה. כי עתיק הוא בחי' אורות כידוע שמעתיק נמשכים האורות בהכלים דע"ס דאצי' והכלים אינן ערוך כלל להאורות שנק' בשם גופין והאורות הם בחי' ואנת הוא כנשמתא לגופא ומה שלמעל' ממל' דא"ק נקרא קוב"ה כו'. ועוד בכללות יותר נק' מל' דא"ס שממנה נמשך הקו"ח בשם שכינה. כי כמו שהמל' דאצילות כשנעשית עתיק לבי"ע אזי שוכן הארתה בג' עולמות בי"ע. כן הקו"ח שנמשך ממל' דא"ס הוא דוגמת עתיק ששוכן הארתו בבחי' בי"ע דכללות א"ק שנקרא אדם דבריאה. ועקודים נקודים יצירה דכללות ואצילות עשי' דכללות והקו מאיר בהם עד מל' דאצילות שמסתיים גילוי ויחוד הקו כו' לכן נקרא המל' דא"ס בשם שכינה. וקוב"ה הוא עצמות א"ס ב"ה שלמעלה ממל' דא"ס שלא נגע בו הצמצום. ויחוד קוב"ה ושכינתי' הוא תוספת אורות מעצמות א"ס ב"ה במל' דא"ס והקו כו'. והדוגמא לזה הוא דאיתא בזהר (ח"ג קצ"ג ע"ב) שחכמה נקרא אתה שהוא לשון גילוי לנוכח ממלא כל עלמין וכתר נק' הוא. ובמקום אחר איתא דבינה נקרא הוא. ואתה הוא חסד. אתה כהן לעולם על דברתי. ולך אד' חסד כי אתה כו'. והיינו ג"כ כנ"ל שלגבי בי"ע נק' החסד אתה שהוא גילוי לנוכח. עולם חסד יבנה ובינה נקרא הוא בחי' מקיף שנסתר ונעלם. וחכמה הוא למעלה גם מבחי' הוא לגבי בי"ע. ובאצילות נקרא גם החכמה אתה גילוי לנוכח. וכתר הוא בחי' הוא. והנה כל היחודים עליונים דקוב"ה ושכינתי' שממשיכים ע"י קיום התורה ומצות כשאינו פוגם. השרש לזה הוא תוספת אורות ממל' דא"ס בהקו. ומהקו הוא כל היחודים שבהשתלשלות. אבל ע"י תשובה שמגיע בבחי' לפני הוי'. ממשיכים היחוד היותר עליון דקודב"ה ושכינתי'. דהיינו מעצמות א"ס ב"ה שלמעלה ממל' דא"ס במל' דא"ס והקו כו'. ועי"ז נעשה שינוי בכל סדר ההשתלשלות. ויכול להיות שהמקיפים דאי' נעשים עצרת וקליטה במל'. דהיינו שהיחוד קוב"ה ושכינתי' שבאצי'. שהוא יחוד חו"ב כנ"ל. מתגלה ע"י המל' בבי"ע ג"כ (ואולי זהו ע"ד ביום ההוא יהיה):
וזהו ביום השמיני עצרת תהיה לכם. שמיני הוא בינה. תמינאה. ושמיני הוא מענין שמן. דהיינו שמן משחת קדש דחכמה עילאה והוא ענין יחוד קוב"ה ושכינתי' שבאצילות. יהיה עצרת וקליטה לכם במל' מקור נשמות ישראל דבי"ע כו'. וז"ש וישמחו בך ישראל מקדשי שמך. דהנה בספרי מקובלים הראשונים איתא דשמו הוא כתר שנקרא רצון העליון ב"ה. כי שמו גימטריא רצון. ובכתבי האריז"ל איתא דשמו הוא מלכות. והענין דשניהם אמת. וכידוע שהמל' דאצילות נעשה כתר לבי"ע. שהוא ענין הרצון להיות גילוי בבי"ע. וכמו כן בבחי' מל' דא"ס שהוא בחי' הוא ושמו בלבד. הוא שעלה ברצונו הפשוט להאציל כו' ולהיות צמצום ומקו"פ והמשכת הקו וחוט כו'. נמצא דהכל אחד דשמו הוא מל' וגם רצון דהיינו הרצון להיות גילוי למטה. ומובן ששייך לומר בעל השם ובעל הרצון. והוא ענין אתה קדוש ושמך קדוש. וזהו ענין מקדשי שמך שממשיכים מבחי' בעל השם בהשם. וזהו ג"כ ענין עושים רצונו של מקום שעושים וממשיכים מבחי' בעל הרצון בהרצון. דהיינו מבחי' אתה קדוש בבחי' ושמך קדוש. וזהו ישראל מקדשי שמך ע"י תשובה ותורה ומצות. וזהו ענין כל העוסק בתורה לשמה. פי' כי תורה שבעל פה היא בחי' מלכות פה. שהששה סדרים הם בששה מדות דמל'. סדר זרעים בכלי החסד דמל' סדר מועד בכלי הגבורה כו'. וכן המצות הם בחי' אברים וכלים. שיש מצוה שבכלי וספי' זו ויש מצוה בספי' זו וע"י עסק התורה בבחי' ביטול ממשיכים האור בהשם דמלכות מבחי' בעל השם. וזהו ענין כל הקורא בתורה כאלו קורא בשמותיו של הקב"ה. דהיינו שקורא וממשיך מבעל השם בהשמות והכלים אך אעפ"י שהאדם העוסק בתורה ומצות הוא קורא וממשיך האור בשמותיו של הקב"ה. מ"מ התורה ומצות שהם בחי' הכלים מסייעים לו ג"כ. וז"ש הבא לטהר מסייעים לו. פי' לטהר ולזכך הכלים. שעל הכלים שייך לשון לטהר שהם כעצם השמים לטוהר. ונק' ספירות לשון בהירות והבא לטהר ע"י המשכת האור בהם. הם עצמם מסייעים לו. והיינו כידוע שהכלים נקראים בחי' אברים דמלכא והוא עד"מ האברים שממשיפים חיות הנפש. כמו שרואים שכשמתקלקל העין מסתלק הראי' בהעלם עצם הנפש. וכשמרפאים העין חוזר לראות. ומי הוא שהחזיר הראי' בעין. אלא שזהו לפי שהאברים ממשיכים חיות הנפש. כמו"כ למעלה הכלים הם אברים שממשיכים האור בתוכם. כי תשוקת האור הוא לשרות ולהאיר בהכלים. מפני שני טעמים. האחד לפי ששרש הכלים למעלה מהאור כידוע שהאורות הם מהקו שהוא קו וחוט דק והכלים הם מהרשימו שהיא רשימו מכללות האור. ועיקר הטעם לפי שהכלים מגלים האור. שגילוי האור הוא ע"י הכלים דוקא. וזהו עיקר המכוון. שנתאוה הקדב"ה להיות לו דירה בתחתונים. א"כ עי"ז נשלם פנימי' כוונת וחפץ המאציל ב"ה. וזהו הבא לטהר ע"י תשובה ותורה ומצות מסייעים לו הכלים. וז"ש קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת ופירשו רז"ל (ברכות ה' ע"ב) אין אמת אלא תורה. והיינו מצד הכלים. כי אעפ"י שע"י רעותא דלבא מגיעים ומעוררים האור. אבל איך הוא נמשך ונגלה למטה רק ע"י הכלים. ולכן צ"ל תורה ומצות שהם בחי' אברים וכלים. וז"ש שובה כו' ואח"כ קחו עמכם דברים שהם תורה ומצות. וזהו שקודם מתן תורה הקדימו ישראל נעשה לנשמע. לפי שרצו להמשיך היחוד דקוב"ה ושכינתי' ממקורא ושרשא דכולא. ולכן הקדימו נעשה שהוא ענין הביטול לבעל הרצון. שכיון שלא שמעו עדיין א"כ מהו נעשה. אלא שזהו הביטול לבעל הרצון ובעל השם. אך הגילוי הוא ע"י השם דוקא. לזאת אמרו ונשמע שהוא ענין הביטול לבחי' הרצון והשם כו'. וזהו ענין ר"ה ויוכ"פ עשי"ת. ואח"כ חג הסוכות. וביום השמיני עצרת קליטה בכלים דוקא: