אור ברסלב
מגן אבות חלק ב מגן אבות חלק שישי על שבת שובה

מגן אבות חלק ב· רבי שלמה זלמן שניאורסון

מגן אבות חלק שישי על שבת שובה

מגן אבות חלק שישי על ראש השנה

אם ישראל עושין תשובה נגאלין ואם לאו אין נגאלין וצריך להבין דלשון ואם לאו משמע דלא סגי בלא"ה שאעפ"י שיהיו כל ישראל צדיקים ממש מ"מ אם אין עושין תשובה אין נגאלין ואין זה מובן הן אמת שתשובה שייך אפי' כשאין חטא ועון כלל וכדאי' שמשיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא. אבל מה שמעכב גאולה לכאורה הוא רק חטא ממש. והענין דכתי' וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח פי' חשב מחשבות למעלה הענין שנתחכם בעצה. כמו עד"מ באדם שבמחשבה הוא מתחכם ומתייעץ איך להוציא דבר לפועל. וגם כי ענין העצה שנתחכם על כי לא ידח כו' זהו סוד הגלגול שכשנשמה יוצאת מזה העולם ופגמה כאן ויש דברים שאין מועיל להם גיהנם כו' וע"ז הוא העצה מהמאציל ב"ה להביא הנשמה עוד לעוה"ז וכמ"ש הן כל אלה יפעל אל פעמים ושלש כו' ודוקא כאן בעוה"ז תוכל הנשמה בעצמה לתקן א"ע מה שבעולמות הרוחני' ע"י העונשים רוחני' א"א לה להתתקן. וה"ז כמו ענין עולם התיקון שהוא מה שנתקן משבה"כ דעולם התהו ע"י שם מ"ה דחכמה כי בחכ' אתברירו וכמו"כ עצה ותיקון זה שתוכל הנשמה עצמה להתתקן דוקא בעוה"ז זהו מהחכ'. וזהו וחשב מחשבות. מחשבה הוא חשב מ"ה כמו חכמה כח מ"ה. כי כמה מחשבתין אינון לעילא (בת"ז תס"ט) ויש מה שבינה נקרא מחשבה וגם החכ' נק' מחשבה ויש בחי' מחשבה עילאה סתימאה שהוא מקור ושרש עולם התיקון ושם הוא העצה עמוקה של המאציל ב"ה על תיקון הנשמה ע"י גלגול) ופי' ממנו נדח ממנו דוקא שסוף כל סוף עתידים כל הנשמות אפי' נפשות נמוכות שמבחי' עשי' ונק' עקבות משיחך לאשתאבא בגופא דמלכא. פי' כמו עד"מ למטה הגוף הוא אחדות א' עם הנשמה. ולא כמו הלבוש שהוא נפרד ואפי' לבוש הפנימי ג"כ פושט ולובש אבל הגוף מתאחד בתכלית עם חיות הנשמה כמו"כ למעלה גופא דמלכא זהו הע"ס שנק' בשם גופין כו' והם אלקות ממש היינו מה שנתצמצם אוא"ס ב"ה להאיר ולהשפיע חיות בבחי' מדה וגבול ואוא"ס כמו שהוא בבחי' עצמותו שהוא א"ס ובלי גבול הוא כנשמתא לגופא. ואי' בת"ז דאיהו וגרמוהי חד בהון. וא"כ פי' וענין לאשתאבא בגופא דמלכא היינו שיהי' הנשמה אחדות א' עם אלקות ואא"ס ב"ה ממש (וזהו כל עיקר תיקון הנשמה להיות מתאחד עם אוא"ס כמו ע"ס דאצילות שנקרא עולם התיקון ובי"ע לא נתקן עדיין). וז"ש בי נשבעתי יצא מפי צדקה דבר ולא ישוב כי לי תכרע כל ברך. ברכיים הם בחי' נה"י. ופי' לי תכרע כל ברך זהו נשמות נמוכית שמבחי' רגל ועקביים שעבודתם רק בבחי' נה"י אמונה והודאה והשתחוואה חיצוניות אעפ"כ לי תכרע כו'. כ"מ שנאמר לי אינו זז לעולם היינו עצמות אוא"ס ב"ה אשר אני ה' לא שניתי:

אך להבין איך תוכל הנשמה שהיא בחי' נברא ובעלת גבול להיות אחדות א' עם אלקות ואוא"ס (ועכ"ז לא תחזור לאין ואפס כו' שהרי הושיט הקב"ה אצבעו כו') יש להקדים מ"ש ואברהם זקן בא בימים ופי' בזהר (ויחי רכ"ד א') שהוא כמ"ש ימים יוצרו ולו אחד בהם. פי' שיש ימים שיש בהם המשכת והתגלות בחי' הוי' אחד. והו"ע הלבושים ממעשה המצות מה שע"י עסק התומ"צ נעשה לבושים לנה"א. כמו שהלבוש מקיף ומלביש להגוף כן ע"י עסק התומ"צ נעשה לבושים שמקיפים את הנה"א כולה מראשה ועד רגלה. וענין לבוש ומקיף זה לנה"א למטה בעוה"ז הוא שעל ידו יוכל להיות בתפלה העלאת הנפש מלמטלמ"ע באה"ר וכלות הנפש ליכלל וליבטל בבחי' הוי' אחד וכמ"ש אליך הוי' נפשי אשא. כמו עד"מ בגשמיות כשאדם בלבוש שלם אפשר להעלותו ע"י הלבוש ממקום נמוך ביותר לרום. כמו"כ המקיפים עושים העלאת הנפש כו' שכל בחי' מקיף פועל העלאה. ואח"כ כשעוסק בתומ"צ לאחר התפלה אזי מתעלית הנה"א לאשתאבא בגופא דמלכא ממש כי התומ"צ הם חכמתו ורצונו ית' ורמ"ח פקודין רמ"ח אברים דמלכא. והיינו שמאיר ומתגלה יחוד אמיתי דאוא"ס ב"ה בחי' הוי' אחד בנפש האדם בבחי' ראיה כו' עד שבא לבחי' מ"ה וביטול אמיתי שהוא ביטול בעצם שלמעלה מהתפעלות מדות רק שמתחלה צ"ל העלאת הנפש בתפלה שהוא הרצון לזה ואזי אח"כ ע"י עסק התומ"צ מאיר ומתגלה יחוד אמיתי כו'. וזהו ימים יוצרו ולו אחד בהם שהלבושים שממעשה המצות נקרא ימים כי יום הוא אור כמ"ש ויקרא אלקים לאור יום. והספי' דאצילות נקרא יומין לפי שהם בבחי' ספירות ובהירות מנהרי ומנצצי. ואצילות בכלל נקרא מדת יום כמ"ש להגיד בבוקר חסדך כו'. ולכן גם הלבושים הנמשכים לנה"א ע"י מעהמ"צ נק' ימים לפי שהם אספה"מ שיוכל לחזות על ידם בנועם הוי' ממש. וז"ש מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב טוב הוא בחי' האור והוא בחי' טעמו וראו כי טוב הוי' וגם הוי' במ"ק הוא טוב. והטעם שאפשר להיות כן ע"י התומ"צ גשמיי' הוא מפני שהתומ"צ הם ממוצעים שיוכל להיות על ידם התחברות הנשמה בחי' נברא ובע"ג להיות אחדות א' עם אלקות ואא"ס (ולא כדעת החוקרים שהעיון במושכלות הוא הפועל התחברות אלקות עם נבראים) כי זהו כל ענין התומ"צ גילוי אורות שבאצי' למטה בעשי' וזהו כל קוטב ויסוד מ"ת להיות קישור וחיבור אצי' עם עשי' כמ"ש וירד הוי' על הר סיני והיינו מפני ששרש התורה הוא בבחי' המקיף דכ"ע שמקיף אצי' ועשי' בשוה. וכמ"ש בד"ה ואהי' אצלו אמון בתחלתו שהתורה משבחת עצמה במעלתה שיכולה לירד למטה להיות אמון פדגוג כו'. משא"כ משה אמר כי תאמר כו' כאשר ישא האומן כו' מאין לי בשר שאין יכול לירד ולהשפיל עצמו למטה כו' וביאר זה בלקו"ת פ' עקב בד"ה ואכלת ושבעת לפי שמשה הוא רק מח"ע לבד. אבל אורייתא דמק"ע נפקת מתלבש בה אור הכתר ג"כ ולכן ירדה למטה מטה להתלבש בגשמיות. ולכן יכולי' התומ"צ לחבר ג"כ נשמה שהיא בחי' נברא ומלובש בגוף גשמי לאשתאבא בגופא דמלכא. וכ"ש לאחר צאת הנשמה מהגוף בג"ע שתוכל לחזות בנועם הוי' ע"י הלבושים. וכ"ש בימות המשיח ותחה"מ שיהי' ועצמותיך יחליץ שיזד כך הגוף ביותר כו' וזהו ואברהם זקן בא בימים פי' אברהם הוא מדת האהבה בנפש כמ"ש אברהם אוהבי והיינו בחי' אה"ר וכלות הנפש לבחי' הוי' אחד כנ"ל זקן היינו שקנה חכמה בחי' מ"ה וביטול אמיתי הנ"ל ופי' שקנה היינו שהבחי' מ"ה וביטול אמיתי נקנה אצלו בבחי' עצמיות ממש. כל זה הוא ע"י שבא בימים היינו מ"ש ימים יוצרו ולו אחד בהם. והנה ולו אחד הוא קרי וכתיב ולא באל"ף ולפמשנ"ת דקאי על הלבושים שממעשה המצות א"ז מובן. אך הענין כי יש עוד טעם מה שלבושים אלו נקרא ימים לפי שהשלמת ותיקון אלו הלבושים תלוי בימים דוקא ע"י שיקיים האדם בכל יום ויום מצות ק"ש ותפלה וציצית ותפילין צדקה ות"ת כנגד כולם וזהו מה שנקצב לאדם שיעור ימי חייו ע"פ מה ששיערה חכמתו ית' בכל אדם כמה ימים הוא צריך להשלמת ותיקון לבוש זה ולכן מי שהוא בעל עסק ואינו יכול להשלים צרכי מזונו כ"א בריבוי עסק כל היום די לו בפרק א' שחרית כו'. ויושב אהל צריך לקיים לא ימיש כו' והגית בו יומם ולילה כי זהו הוראה שכך שיערה חכמתו ית' באדם זה כמ"ש באריכות בתו"א בדרוש פורים. ולכן אם הימים שלמים שבכל יום ויום קיים כל המצות השייכים בו ק"ש ותפלה כו' אזי הוא כמ"ש ולו אחד בהם ולו בוי"ו. אבל אם פוגם באיזה יום אזי הוא ולא אחד בא'. וזהו שארז"ל (ברכות ס"ג) מי שלא קרא ק"ש פ"א דומה כאלו לא קרא ק"ש מימיו. ולכאורה זה תמוה ביותר למה לא יועיל שיקרא למחר פעמיים. ועכ"פ כל הימים שקרא היכן הם. אלא הענין שבאמת מכל המצות שעושה האדם בכל שיעור ימי חייו נשלם רק לבוש א' שלם להנשמה וזהו ימי שנותינו בהם שבעים שנה ויש בזה תרי"ג אלף שעות (ועוד) והיינו כי כמו שיש תרי"ג אברי הגוף רמ"ח אברים ושס"ה גידים כן יש תרי"ג אברי הנה"א. ולכן נמדד בכלל שיעור ימי חייו של אדם ע' שנה כדי להשלים בהם תיקון הלבוש לכל תרי"ג אברי הנה"א שיש בו תרי"ג אלף חלקים פרטיים. ולכן צ"ל כל הימים בשלימות שלא יחסר מהם אפילו שעה א' שאזי נגמר ונשלם התיקון שאזי הלבוש שלם אבל אם מחסר כו' אזי כל הלבוש חסר ופגום וא"א להשיג ע"י לבוש זה. כמו כהן בעל מום באבר א' שפסול לעבודה וכן בקרבן מום בו לא ירצה. כ"א שצ"ל תמים כמו"כ באדם צ"ל תמים תהי' עם הוי' כו'. והנה לא כל אדם זוכה להיות כל ימיו בשלימות שזהו רק מעלת האבות שהיו מרכבה עליונה. וז"ש באברהם בא בימים. וביעקב ויקרבו ימי ישראל. וכן בדוד שהי' רגלא רביעאה דמרכבה והמלך דוד זקן בא בימים. ויקרבו ימי דוד. ובזהר שם אקריבו ואשלימו יומין דלהון לגבי מלכא. אבל שארי צדיקים אפי' גדולים א"א שיהיו כל הימים בשלימות ולא יחסר כו' וכמ"ש כי אד אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב (אוהב ימים לראות טוב הנ"ל) ולא יחטא. ובזה מתורץ הקושי' ואם לאו אין נגאלים דמשמע אפי' לא יהי' חטא צריך ג"כ תשובה והיינו לא חטא ממש כ"א מה שהימים לא היו בשלימות וזהו אפי' בצדיקים ולכן תלוי בתשובה דוקא אפי' כשיהיו במדרגת צדיקים. וזשארז"ל (שבת ס"פ שואל) ונמצא כל ימיו בתשובה. דר"ל שכדי שיהיו כל ימיו בשלימות לא סגי בלא תשובה: ומהו התשובה ואיך נשלם החסרון והפגם ע"י תשובה הנה שובה אותיות בושה תשוב אותיות בושת ולכאורה הרי תשובה היא צעקה כמ"ש צעק לבם כו'. געה בבכיה. ומה שייך לבושה ויובן עד"מ בגשמיות כשהאדם עושה דבר שטות ופתאום יראה שעומד עליו גדול ונכבד אזי הוא מתבייש מאד עד שאינו מוצא מקום לעצמו כלל והכל לפי המבייש והמתבייש ולפי הדבר שנתבייש בו. וכמו"כ הענין בעבודה זהו כשיהי' האדם ממארי דחושבנא מכל מחדו"מ שעברו עליו איך בהבל בא ובחשך ילך וכשיאריך בזה במחשבתו ויעמיק היטב אזי ידע ויכיר מאד פחיתותו ושפלותו. אך זה אינו נקרא עדיין בושה כמו עד"מ בגשמיות כשהוא רק לעצמו יודע השטות שעשה אינו מתבייש כלל כ"א כשרואה שעומד עליו אדם גדול אזי הבושה גדולה למאד כו' וכמו"כ צ"ל בעבודה לאחר שיהי' ממארי דחושבנא כנ"ל יתבונן תומ"י ברוממות אא"ס ב"ה איך שהוא לבדו הוא ואפס זולתו כי אני הוי' לא שניתי ואיהו תפיס בכולא עלמין ולית מאן דתפיס בי' כמ"ש השמים ושמי השמים לא יכלכלוך. והנה ה' נצב עליו ורואה במעשיו וצופה מחשבותיו וכמ"ש ה' יודע מחשבות אדם כי המה הבל ולכאורה הרי יש גם מחשבה מתומ"צ. אלא המכוון כך. שכמו שיש הבל שהוא מקור הדיבור כן יש הבל פנימי שהוא מקור המחשבה וה' יודע מחשבות אדם בעודם הבל שהוא מקור המח' כו'. וז"ש כי רם ה' ושפל יראה. כשישים כל זה ללבו היינו דלות ושפלות מעשיו ופחיתות עצמו וגם רוממות אא"ס ב"ה שיאיר בו בגילוי. אזי יכלם ויבוש מאד שלא ימצא מקום לעצמו כלל. וזהו"ע תשוב אותיות בושת. וזהו כוונת רז"ל (ברכות י"ב ע"ב) כל העושה דבר עבירה ומתבייש בה מוחלין לו אין הפי' שמתבייש בה מבני אדם כו' כ"א כנ"ל כו' ולכן מוחלין לו. והנה בושה זו יש לה כמה בחי' ומדרגות עד רום המעלות כי זה שנת' הוא בבעל עסק ובמי שמחדו"מ שלו מונחים בהבלי עוה"ז ובאמת אפי' הבינונים שכל מחדו"מ שלו מונחים כל היום בתומ"צ ואין מפסיק אפילו רגע שייך ג"כ בושה. דהנה כל התומ"צ הוא כדי להיות דביקות והתקשרות הנפש באלקות ישראל מתקשראן באוריי' ואורייתא בקוב"ה וכן לדבקה בו בקיום מצותיו ולכן אם פנה לבו ומחשבתו רגע מדביקות באלקות. היינו שאינו דבוק באלקותו ית' ע"י התורה שלמד או המצוה שעושה שייך ע"י בושה. ואדרבה אינו דומה מי שהוא חוץ לפלטרין של מלך והוא נפרד כו' כי אורייתא היכלא עילאה דקוב"ה. ואפי' צדיק גמור שקשור כל היום בהשגות ודביקות באלקות באהוי"ר שייך בו יותר בושה. דכתי' בחקתי תלכו. ונתתי לך מהלכים. וההילוך הוא שבכל יום ויום נמשך בו מוחין חדשים יותר עליונים ומשיג השגה גדולה יותר ביחודו ית' האמיתי שלגבי השגה זו הי' כל עבודתו ודיבור התפלה שלו של עבר כמו בלא דעת ידבר. וע"ד כל אחד נכוה מחופתו של חבירו (שמה שלזה הוא בבחי' השגה ותענוג ואצלו אין מתיישב כו' נק' נכוה כו') אוי לה לאותה בושה כו'. ושרש בושה זו למעלה ג"כ גבוה מאד. והו"ע מה שאי' בת"ז כ"ע אע"ג דאיהו אור צח כו' אוכם אוכם הוא קדם עה"ע. והיינו מפני שכל הקרוב יותר קמי' יותר נחשב כלא וכאין. ובשם הה"מ נ"ע אי' שזהו"ע יראה בושת שכמו מראה שחור אין נגבה כו' שנדחה מן העין ולא כמראה לבן כשלג וכדומה שיוצא ממנו זהרורית ונגבה כו'. כך הכתר אוכם וחשך שאין נגבה נגד א"ס מצד בושה כו'. היינו כי כתר עליון לגבי הע"ס דאצי' הוא כמו חומר ההיולי לגבי ד"י ארמ"ע שהחומר הוא פשוט עדיין בערך התחלקות הד"י כו'. כמו"כ כ"ע נקרא א"ס ואח"פ נגד התחלקות הכלים דע"ס דאצי' אבל מ"מ לגבי אא"ס ב"ה מתבייש ומשפיל מהותו. כיון שהכתר הוא שרש הנאצלים וכלול בו ע"ס בהעלם ודקות גדול ע"כ אין ערוך הכ"ע לגבי א"ס ב"ה בשוה כמו הע"ס דאצי'. ולכן מחמת הבושה שמתבייש הכתר נגד המאציל כו' נעשה אוכם שאין נגבה דהיינו כנ"ל מחמת הבושה נעשה השפלת וזריקת המהות לגמרי. דהיינו שלגבי א"ס ב"ה אינו גבוה במעלה יותר מהע"ס כ"א שניהם אין ערוך בשוה. ולכן אעפ"י שלגבי הע"ס נקרא כ"ע כנ"ל ונקרא אל עליון שהוא למעלה מהספי' כמ"ש בד"ה אתם נצבים. אבל לגבי הא"ס אין שייך לקרוא בשם כ"ע על הספי' כ"א שוה עם הע"ס ששניהם אין ערוך (וכמ"ש הרמב"ן דעיקר בריאה יש מאין שייך דוקא על החומר ההיולי). והנה לכאורה ענין אוכם הוא רק שפלות ואיך מפרש המגיד נ"ע יראה בושת. הענין כי ההפרש בין בושה לשפלות הוא כנ"ל. שפלות כשהוא רק בעצמו יודע. ובושה הוא כשעומד אצלו אדם גדול שרואה פחיתותו כו'. ועד"ז בעבודה כשמאיר רוממות אא"ס בבחי' גילוי בנפשו שאזי דוקא הבושה גדולה מפחיתותו ושפלותו כו' ועד"ז יובן למעלה בכ"ע. דהנה אעפ"י שלגבי המאציל שוה הכ"ע עם הע"ס ושניהם אין ערוך בשוה כו' אבל מ"מ הרי הכתר קרוב יותר לאוא"ס (לא במעלה כ"א במדרגת הגילוי) שמאיר בכ"ע בגילוי רב יותר מבכל הע"ס שהרי בחי' האחרונה שבמאציל עם שרש הנאצלים שניהם בחי' א' דהיינו כתר א'. ולכן ענין האוכם מה שמשיג שפלותו איך שהוא שוה עם הע"ס והוא קרוב בגילוי להמאציל ה"ז ענין יראה בושת ולא רק שפלות לבד. ומה ששייך ליראה הוא כי יראה ובושה הוא גדר אחד תנועת הריחוק והשפלת המהות. כמ"ש וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק. וכתיב ובאו במערות צירים כו' מפני פחד הוי'. ובדרז"ל (נדרים כ') ע"פ למען תהי' יראת ה' על פניכם לבלתי תחטאו זו הבושה. וכמו חרדה מסלקת הדמים כן בבושה אזיל סומקא ואתא חוורא. ולכן נק' יראה בושת. וזהו שמבקשים וטהר לבנו לעבדך באמת. פי' וטהר הוא כמו עצם השמים לטוהר בהירות שלא יהי' שום העלם והסתר על אא"ס עצמותו. וזהו לעבדך ממש. זה צ"ל מלמעלה כי אפי' בצדיק א"א להיות כן. וזהו ג"כ שאומרים ויחד לבבינו כו' ולא נבוש לעולם ועד כדי שלא נבוש לעולם ועד צ"ל יחוד הלב בו ית' ממש היינו באא"ס עצמותו ואזי דוקא אין שייך בושה. כי אעפ"י שגם בהע"ס דאיהו וגרמוהי חד בהון שייך בושה וגם בבחי' הכ"ע מ"מ זהו רק עד הכתר ועד בכלל אבל למעלה מהכתר דהיינו למעלה גם משרש הנאצלים לא שייך בושה כי למעלה מהכתר אא"ס ב"ה. ולכן כדי שיהי' ולא נבוש צ"ל ויחד לבבינו מלמעלה להיות במס"נ ליכלל וליבטל במהו"ע אא"ס ב"ה אעפ"י שיהי' אין ואפס מכל עשר כחות הנפש אזי אין שייך בושה. ומה שבכ"ע שייך בושה זהו מצד היותו שרש הנאצלים ולא מצד יחודו באוא"ס ב"ה המאציל העליון:

והנה בחי' בושה זו הו"ע חותם שוקע מלמטה למעלה כמו שנת' שהו"ע שקיעה וביטול המהות לגמרי. ועי"ז נמשך חותם בולט מלמעלה למטה. פי' למעלה ענין חותם שוקע הוא בחי' אורות שהם בבחי' שקיעה והלבשה בכלים. וחותם בולט הוא בחי' אורות שלמעלה מגדר התלבשות בכלים. והו"ע בחי' עתיק יומין המתנשא מימות עולם (עד"ה ראה). ולכן ע"י תשובה זו משלימים ומתקנים הפגמים בהימים ולבושים שממעשה המצות. כי שרש הלבושים הוא מבחי' יומין עילאין דאצי' שהם בבחי' ספירות ובהירות. וגם הם מקור ושרש הזמן. ולכן השלמת הלבושים תלוי בזמן אבל ע"י תשובה זו שממשיכים חותם בולט בחי' עת"י והמתנשא מימו"ע. אזי אין תלוי בזמן. וכדאיתא בזהר פח"ש זכאין אינון מארי דתיובתא כו' בשעתא חדא. וכן בגמ' בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת:

שיר המעלות ממעמקים קראתיך וגו'. בזח"ב (ס"ג סע"א) ע"פ זה. שיר המעלות סתם ולא פריש מאן אמר אלא דזמינין כל בני עלמא כו' למימרי' לדרי עלמא ור"ל מה שנתקן לומר מזמור זה בעשי"ת. ועוד שם בזהר ומי אמר דוד הכי והכתיב בכל לבי דרשתיך. ודא קרא סגי כו' ע"ש. מובן מזה שממעמקים קראתיך הוא בחי' ומדרגה עליונה וגבוה יותר מבחי' בכל לבי דרשתיך. והיינו כי בכל לבי עכ"פ הלב נרגש. וממעמקים זהו כשגם הלב אינו נרגש וממה שנתקן לומר זה בעשי"ת מבואר כי בעשי"ת צ"ל דוקא בחי' זו דממעמקים שגבוה מבכל לבי. וביאור זה יש להקדים בשרש ענין מצות ועבירות. הנה באדם יש ג' בחי' מחשבה דבור ומעשה. נגד בחי' נר"נ. שמנשמה שבמוח נמשך מחשבה. ומרוח שבלב נמשך דבור ומנפש מעשה. והנה למעלה יש ג"כ בחי' מחשבה כמ"ש כי לא מחשבותי מחשבותיכם. והוא ענין מ"ש מה גדלו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך. פי' מה גדלו זהו כללית המשכת חיות העולמות עליונים ותחתונים שלאין שיעור מ"מ הוא רק מעשיך (דבורו של הקב"ה החשוב מעשה). ומחשבותיך קאי על תורה שהיא מחשבתו וחכמתו ית'. כי אורייתא מחכמה נפקת (שם קכ"א א') וכמ"ש מוסר אביך הוא תושב"כ. אבא עילאה ותורת אמך תושבע"פ. אימא עילאה כי אם לבינה תקרא. ונקראים מחשבותיך כמו המח' שנעלם כו' כן זהו למעלה מבחי' מה גדלו. ובתורה כתיב ונעלמה מעיני כ"ח. וא"כ כשאדם מישראל עוסק בתורה שמקשר מחשבתו ודבורו בעסק התורה לשמה. הרי הוא מתקשר ומתאחד במחשבתו וחכמתו ית'. והרי זה קרבת אלקים ממש. וכמו שנים המתכסים בטלית אחד. ופי' מאד עמקו כו' היינו עד"מ באדם שכל הוא בחי' גילוי מהנפש. ועצם הנפש הוא למעל' מבחי' גילוי בגוף כי היא פשוטה שלמעלה מהתחלקות. ומ"מ עצם הנפש נתפס ומתאחד עם השכל. שנק' נפש המשכלת כן למעלה חכמה עילאה היא ראשית הגילוי כנודע ואוא"ס הוא למעלה מגדר גילוי ומ"מ אוא"ס שורה ומתאחד בחכמה עילאה. כלשון הזהר אורייתא מתקשראה בקודב"ה. וזהו מאד עמקו כו' שעומק הוא בחי' א"ס שאינו מושג ולית מחשבה תפיסא בי'. ומאד הוא ג"כ בל"ג. וא"כ כשאדם מקשר השכל ומחשבה שלו בלימוד התורה ולשמה. הרי הוא מתקשר ומתאחד במחשבתו וחכמתו ית'. וגם באוא"ס ב"ה ממש בחי' מאד עמקו מחשבותיך זהו בחי' מחשבה ודבור של האדם. ומעשה זהו קיום המצות ועל ידם הוא ג"כ התקרבות ודביקות הנפש באלקות. כמ"ש ואותו תעבודו ובו תדבקון. תעבודו הוא במעשה בפו"מ כעבד לאדוניו. ועי"ז ובו תדבקון. וע"ז רומז הנו"ן פשוטה שמתארך ומתמשך אוא"ס ב"ה לשרות על נפש האדם העושה המצוה וגם ארז"ל (קדושין ספ"א) מעשה גדול מתלמוד. וגדול תלמוד שמביא לידי מעשה והיינו כי רמ"ח מ"ע הם רמ"ח אברים דמלכא (ת"ז תיקון למ"ד). וכמו עד"מ באדם האברים החיצונים מקושרים עם הגלגלת החופף ומקיף על המוחין שבראש כמו כן המצות כיון שהם אברים דמלכא. א"כ שרש שרשם בבחי' גלגלתא עצמיות רצה"ע ב"ה שלמעלה ממוחין דתורה. וז"ש הדברים האלה אשר אנכי מצוך כו' וזהו ענין וסוד מארז"ל (ברכות ח' ע"א) אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד"א של הלכה. דפי' לשון הלכה הוא מענין הילוך וענין הילוך ברוחני' הוא המשכה והתפשטות כמ"ש ויהי קול השופר הולך. דר"ל שנתפשט. וכמו כן הוא ענין מ"ש קול ה' אלקים מתהלך בגן כו'. והתהלכתי בתוככם. הכל הוא ענין המשכה והתפשטות. וכמו כן הוא פי' וענין הלכה. מה שנמשך ונתפשט אוא"ס על נפש האדם. וז"ש הליכות עולם לו. שבעולם נעשה המשכה והתפשטות אלקות. ובאמת עיקר ענין הילוך אינו לבד כמ"ש הרמב"ם והמפרשים שהוא ענין התפשטות כ"א כנודע ההפרש בין עומדים למהלכים. שעומדים הוא מצד בחי' ממכ"ע שהוא האור פנימי שמוגבל בכלים. ומהלכים הוא מצד בחי' סוכ"ע שאינו מוגבל. שנמשך אור חדש ממש שזהו כמו ההילוך שיכול לילך לאין שיעור. וזהו עיקר המכוון מלשון הלכה ע"ש התוספת אור חדש שנמשך ע"י תומ"צ מבחי' סוכ"ע. שהוא בחי' עמקו מחשבותיך שלמעלה ממה גדלו כו' והוא ענין וסוד תוספתו של הקב"ה שמרובה על העיקר נמצא כללו וקצרו של דבר שע"י תומ"צ מתקשר ומתאחד האדם עם אלקות ואוא"ס. שנעשה מרכבה לכל ההיכלות והספי' ומהם ועל ידם נמשך לו גילוי אוא"ס ב"ה. וזהו ענין מצוה לשון איתא וחיבור שאעפ"י שאין ערוך אליו. מ"מ נעשה צותא וחבור עם האדם. ועבירה הוא בהיפך לגמרי מכ"ז. לשון עבירה הוא כמ"ש לא עברתי ממצותיך. ובשאול כי עברתי את פי ה' כו' ובדניאל עברו תורתך. ופי' הלשון הוא כמ"ש ביהושע מעברות הירדן. ובישעי' עברו מעברה. מעבר יבוק. שבגשמיות המעברה הוא שבו עוברים ממקום למקום. מצד זה לצד אחר. וכמו"כ הוא ענין עבירה. שעל ידה עובר האדם מקדושה אל הסט"א. כנודע שיש היכלות דקדושה שמהם נשפע באדם כל מחשבות קדושות כמו הרהורי תשובה. ומחשבת עיון התורה בגליא וסתים. והשגות והתבוננות ברוממות גדולת א"ס ב"ה בתפלה. ויש היכלות דקליפה וסט"א שמהם נשפע כל מחשבות טמאות הרהורי עבירה וזנות לה"ר גזל. וכשאדם עובר עבירה היא מעברת אותו מהקדושה להיכלות הטומאה שמהקליפה וסט"א. וידוע שסט"א הם ג' קליפות הטמאות לגמרי. שמהם קיום וחיות כל מחדו"מ של איסור. וקליפה הרביעית היא ק"נ שממוצע בין הקדושה לסט"א והיא מעורב טו"ר. והרע דנוגה הוא המעברה שעל ידה עוברים מהקדושה להסט"א. כי זהו מה שאין אדם עובר עבירה אלא א"כ נכנס בו רוח שטות שמפתה ומטעה אותו שאינו נפרד עדיין בזה. או אחטא ואשוב וכדאי' בזה"ק (ח"ב ר"ג ע"ב) בהאי נוגה מפתי להאי איתתא. וגם עבירה היא לשון עברה. שעי"ז נעשה מדה"ד נטוי ומתוח עליו להענישו בגיהנם. ועברה הוא ג"כ מענין מעברה. כי איתא בזהר (ס"פ ויגש) אית רתיכין דימינא ואית רתיכין דשמאלא. והיינו שכל סט' דקדושה הוא מקו הימין וסט"א הם סט' דשמאלא. וישראל אשר בך אתפאר. שהם מקו האמצעי. נוטים תמיד אל הימין. וכיון שע"י עבירה עובר אל הסט"א שהוא סט' דשמאלא. ממילא נעשה העברה ומדת הדין מתוח עליו. נמצא מבואר איך עבירה היא במכוון ההיפך בתכלית לגמרי ממצוה. שמתקשר ומתאחד ונעשה מרכבה להיכלות הטומאה והס"א. וז"ש והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים כו'. ואת נפש אויביך יקלענה. והנה איתא בתניא באגה"ת כי לא די מה שהאדם מוריד ומעביר א"ע מהקדושה אל הסט"א. אף גם זאת כי האדם הוא ניצוץ מבחי' שכינה כמ"ש כי חלק הוי' עמו. ובירידתו ונפילתו גורם ירידת ונפילת גם מקור ושרש נפשו שהוא בחי' שכינה ה' אחרונה של שם הוי' ב"ה כי יעקב חבל נחלתו כנודע והיינו שגורם תוספת שפע וחיות בקליפה וסט"א. שנגבהים ומתחזקים. וז"ס הל"ת דלא תרצח. שהוא ענין שופך דם האדם באדם. פי' ששופך דם וחיות מהאדם דקדושה באדם בליעל דלעומ"ז. וע"ז נאמר כי שתים רעות עשה עמי כו' היינו אחת וקשה כשתים. והנה ארז"ל ע"פ חטא חטאה ירושלים חטאו בכפליים והענין כי בר מן כל דין היינו מה שמעביר את עצמו והשפע שממקור ושרש נפשו דהיינו ה' אחרונה להיכלות הקליפה וסט"א. וה"ז עד"מ שמתטנף ומתלכלך ממש. עוד זאת שבספי' ההיא שהיא מקור ושרש העשה או הל"ת שעובר הוא גורם ג"כ פגם דהיינו מיעוט וגרעון האור או הסתלקות כמאמר כד אנת הסתלק כו' והוא ענין וסוד צור ילדך תשי. יו"ד זעירא. כמ"ש בכמה מקומות וזהו חטאו בכפליים. אחת שקשה כשתים (וגם ידוע ענין וסוד הכפל על מארז"ל כל עסקא דשבתא כפול וי"ל שזהו פי' הע"ח שחטאנו לפניך בנשך ובמרבית שבאדם בליעל עושה הגדלה וריבוי. הגדיל אויב. ובאדם דקדושה נושך):

והנה כשבא האדם לעשות תשובה צריך לתקן הכל. היינו להשיב נפשו ומקור ושרש נפשו כו'. וגם למלאות החסרון שגרם כנ"ל וזהו ענין ב' מיני תשובה הנזכר בספרי' תשובה תתאה תשוב ה' תתאה מירידתה ונפילתה ותשובה עילאה תשוב ה' עילאה לשרות על הבנים. וזהו שכ' מחיתי כעב פשעיך כו' שובה אלי כו' דלכאורה לאחר שמחיתי כו' מה צריך להיות עוד שובה כו' אלא שזהו תשובה עילאה למלאות חסרון האור. וביאור ב' בחי' תשובה אלו. תשובה תתאה הוא ענין וידוי וחרטה. הוידוי מוזכר בתורה איש או אשה כי יעשו כו' והתודו כו'. והיינו כי ע"י הוידוי שמתודה ומזכיר שם החטא שעשה אשמנו בגדנו כו' עי"ז הוא משיב נפשו אל הקדושה ומעלה את בחי' דבר ה' שהוא הה' אחרונה שהוריד והשפיל כו' וזהו פי' קחו עמכם דברים דר"ל עם זה שמשיב א"ע אל ה' הוא משיב גם הדברים מדבר ה' כו'. אך זהו דוקא כשהוידוי הוא עם חרטה באמת. והטעם כי חיות הדבור הוא המדות והרצון. וגם מתהווה מהבל הלב שבמקום משכן המדות. ע"כ כשהוידוי שמדבר בפיו הוא עם חרטה ועקירת הרצון שזהו החיות של הדבור. אזי הוא מעלה את בחי' דבר ה'. היינו מה שגרם תוספת חיות וחזוק בסט"א. אבל אם הוידוי הוא רק בפה ובלא לב ידבר לא יוכל להעלות החיות מדבר ה'. והדוגמא מענין התרת נדרים שחכם מתיר הנדר בדבריו. אך זהו כשהנודר מתחרט דוקא. והיינו כי הנודר בדבורו שנדר המשיך איסור עליו באיזה דבר. וע"כ דוקא כשמתחרט שעוקר ומוציא החיות מהדבור. אזי יוכל החכם להתיר בדבורו. וכמו כן דוקא כשדבור הוידוי הוא עם חרטה אזי הוא מעלה הדבור עליון. וא"ל לא יוכל להעלות. אך איך יוכל האדם לבא לבחי' חרטה ועקירת הרצון באמת. זה מבואר באגה"ת שצריך להיות ממארי דחושבנא איך שירד מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. ועי"ז מעורר רחמים על עצמו. כדכתיב וישוב אל ה' וירחמהו כו' כמש"ש. וגם שצריך לבטש את עצמו מאד עד שיהי' לב נשבר ונדכה ונבזה בעיניו נמאס כי רע ומר לו מאד כו' עד שמואס בחייו כו'. וכתיב זבחי אלקים רוח נשברה. היינו שעי"ז נשבר רוח הקליפה וסט"א ונבדל ונפרש מהאדם כי הסט"א כל מציאותה הוא גאוה וגסות הרוח. וע"י הכנעת וביטוש הנפש הוא מיתתה וביטולה כו'. ואזי יוכל לבא לחרטה באמת. נמצא כי ע"י ד' דברים אלו. הכנעת וביטוש הנפש. והתעוררות רחמים עליונים. וחרטה עם הוידוי דברים. הוא משיב את נפשו וגם את מקור ושרש נפשו שהוא הה' אחרונה מהקליפה וסט"א אל הקדושה. וזהו פי' תשובה תשוב ה'. והנה המרירות הנ"ל והדאגה זהו מבחי' טוב שבנוגה. והיא המעברה שמעברת ומחזרת את האדם מהיכלות הטומאה והסט"א אל הקדושה. ונעשה מחיתי כעב פשעיך כו'. אך כדי למלאות החסרון מה שצור ילדך תשי. ע"ז נאמר שובה אלי. ר"ל בבחי' תשובה עילאה. והוא כמ"ש והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה. וביאור הענין. כנודע שנשמות ישראל עלו במחשבה ומחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר. הוא בחי' מחה"ק. וגם שם עלו להיות תחלת המחשבה כו'. והוא בחי' יחידה שמקבלת מיחיד ממש. וזהו בעבר הנהר ישבו אבותיכם. וכשצריכה לבא לעוה"ז להתלבש בגוף. יש בכלל ד' ירידות. והוא ענין מ"ש נשמה שנתת בי. זהו בחי' חי' שמחכמה כמ"ש והחכמה תחי'. ואח"כ בראת זהו בחי' נשמה שמבינה כמ"ש ונשמת שדי תבינם. יצרת בחי' רוח. נפחת בי בחי' נפש. והוא נגד ד' אותיות שם הוי' ב"ה או ד' עולמות אבי"ע ד"י רוחניים. והנה ידוע כי לא כל הנשמה מתלבשת בגוף כ"א הארה וחלק ממנה. ועצמיות הנשמה נשאר בשרשה ומקור חוצבה. והוא בחי' מזלי' ונוזלים מן לבנון ופי' והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה. זהו למעלה מבחי' נשמה שנתת בי היינו להשיבה למקורה ושרשה בבחי' יחידה כו' וזהו כמ"ש עד יעבר עמך הוי'. פי' למעלה מבחי' שם הוי'. וזהו ג"כ מעברה שמעביר אותו למעל' מהשתלשלו'. היינו שקופץ ומדלג על כל סדר השתלשלות. וזהו תשובה קדמה לעולם. עולם הוא ד"י הנ"ל. ובזה יובן מ"ש בדניאל ואתפלל אל ה' בצום ושק ואפר. דיש שייכות שק לתשובה. והענין כידוע שיש בקדושה בחי' מ"ש ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר. ובזהר (ח"ג רפ"ח ע"א) ת' עלמין דכסופין כו' פי' עלמין דכסופין היינו עולמות גבוהים מאד שמתגלה בהם נועם ה' שלמעלה הרבה מבחי' נועם ה' שבג"ע העליון. וזהו פי' עובר לסוחר סוחר הוא לשון סחור בחי' מקיף עליון. ועובר לסוחר זהו למעלה גם מבחי' מקיפים עליונים. ונמשכים לצדיקים ובע"ת. וזה לעומ"ז יש ארבע מאות איש שעם עשו. וזהו תי"ו תחי' תי"ו תמות וזהו אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם. דפי' שק כו' הוא שמחשיך ומסתיר לגמרי וע"י השק דתשובה הוא מעביר החשך וההסתר. ומגיע בבחי' ת' עלמין הנ"ל שהם עובר לסוחר כנ"ל ומשם נמשך למלאות כל חסרון. וע"ז כתיב ממעמקים קראתיך ה'. דהפי' שמבחי' ממעמקים קוראים וממשיכים שם הוי' ב"ה מחדש (מה שע"י החטא גורמים להיות למה הוי' תעמוד מרחוק תעלים כו'): וביאור ענין ממעמקים. וגם ההפרש לבחי' בכל לבי דרשתיך הנה בזהר שם (ח"ב ס"ג ע"ב) כד עתיקא סתימא דכ"ס בעא לזמנא ברכאן לעלמא אשרי ואכליל כולא בהאי עמיקא עילאה. ומהכא שאיב ואתנגיד בירא דנחלין ומבועין אתנגידו מיני'. ולעיל מיני' אמר ודא אקרי ממעמקים עומקא א דכולא עומקא דבירא כו' ע"ש. פי' עתיקא סדכ"ס. הוא כמ"ש כי גאה גאה. פי' גאה זהו בחי' המקיפים שבסדר השתל'. שכל מקיף הוא בבחי' גיאות ורוממות שאינו מאיר בפנימיות ויש כמה בחי'. ה' מלך גאות לבש הגאוה והגדולה לחי העולמים וזהו בחי' מקיפים פרטים. שבכל עולם ובכל ספי' בפרע. הוא רק פ"א גאה. כי מה שבזה הוא בבחי' גיאות ורוממות כו' בעליון הימנו מאיר בפנימיות ואין זה אמיתי' גאה. ויש מקיף העצמי והכללי הוא בחי' כתר דא"א שמקיף לכל ההשתלשלות אצילות ועשי' כאחת. ובו מלובש עצמיות המאציל ב"ה. זהו בחי' כי גאה גאה. ובחי' זו קורא בזהר עתיקא סתימאה דכ"ס. וכד עתיקא סתימאה דכ"ס בעא לזמנא ברכאן כו' כי הוא בעל הברכות וכל הברכות וטובות וישועות ונחמות הכל ממנו ית'. וכל התיקונים שבכל סדר ההשתלשלות. היינו מ"ש המעורר ישנים כו' לך לבדך כו'. אשרי ואכליל כולא בהאי עמיקא עילאה. זהו החכמה עילאה שנקרא כן לפי שאינה בבחי' גילוי ומהות מושג עדיין ויצא כברק חצו. ועוד לפי שבה שורה אוא"ס כנ"ל בפי' עמקו מחשבותיך. ע"כ נק' עמיקא עילאה. ופי' אשרי ואכליל. שבחכמה נמשך בבחי' כלל עדיין (כמו עד"מ שבמוח שבראש נמשך חיות הנפש בבחי' כלל). ומהכא שאיב בירא כו' זהו בינה עילאה. שמה שבחכמה הוא בבחי' כלל (כמו נקודה וטפה) נמשך ומתפשט לאורך ורוחב בהשגה דבינה. וכמו הבאר ששואב ומושך מים מן המעון. וע"כ נקראת הבינה עומקא דבירא וז"ש שם ודא אקרי ממעמקים כו'. ומשם קוראים שם הוי' ב"ה מחדש שיתמלאו כל החסרונות אך איך מגיעים לשם זהו כפי' הפשוט דממעמקים. דקאי על האדם שיש בו ג"כ ב' עומקים היינו עומק הלב ותעלומות הלב שבהעלם בעומק הלב:

וביאור ענין ב' בחי' אלו הנה בלב יש בכלל חיצוני' ופנימי' והוא ענין כל וכלה כמבואר זה בלק"ת (מטות) ע"ש. ותוכן הענין בקצרה כשההשגה וההתבוננות שבמוח לא נקלט בתוכיות ופנימיות לבבו. אזי הוא רק חיצוני' הלב. ונק' ג"כ ארוסה עד"מ וכשההשגה והתבוננות שבמוח נכנס ונקלט בתוכיות ופנימי' לבבו ממש. אזי מתגלה פנימיות הלב. ונקרא אז כלה. היינו שהוא בבחי' כלתה נפשי וצמאה לך נפשי כמה לך בשרי. וע"ז כתיב צעק לבם כו' שהלב צועק בצעקת קול פשוט. שאינו יכול לבא כלל בדבור. וזהו בחי' בכל לבי דרשתיך. ולא בבחי' חיצוניות הלב לבד. אך מ"מ גם בחי' אהבה רבה זו שמפנימי' הלב כיון שמורגשת עד שיוצאת בצעקת קול פשוט עכ"פ. ה"ה בחי' יש עדיין. וכמו עד"מ שני אנשים שאוהבים זה את זה באהבה רבה כו'. מ"מ כ"א מציאות בפני עצמו. אבל בחי' תעלומות לב זהו מה שבהעלם בתוך עומק הלב. היינו שאינו נרגש כלל. ואפי' בצעקת קול פשוט א"י לצאת. ולא מפני שאין אצלו האהבה רבה הנ"ל. כ"א אדרבה שהיא בתוקף ותגבורת גדול ותכלית הגדלות. ומ"מ אינו נרגש כלל. כ"א שהלב קלייעט בתוכו ותוך תוכו ועז"כ כי הוא יודע תעלומות לב כו' וזהו בחי' ממעמקים שגבוה גם מבחי' בכל לבי דרשתיך. ובחי' זו צריך להיות בכל אחד בעשי"ת. שאז צריך למלאות כל החסרונות שנעשה בכל השנה וכדי למלאות החסרון צריך להמשיך מבחי' עתיקא סדכ"ס שממנו כל הברכות והתיקונים שבכל סדר ההשתלשלות והוא אשרי ואכליל כולא בהאי עמיקא עילאה ועמיקא דבירא. ממעמקים שלמעלה. וע"כ צריך להיות מלמטה מהאדם ג"כ ממעמקים. והיינו כנודע שד' מדרגות דו"ר רו"ד הם בד' אותיות שם הוי' ב"ה. דחילו הראשונה שהוא בחי' יראה תתאה בה' אחרונה. ורחימו הראשונה אה' זוטא בוי"ו. ורחימו שני' אה"ר בה' ראשונה. ודחילו שני' ביו"ד. נמצא כי כדי להגיע לבחי' עמיקא עילאה צריך להיות בחי' יראה עילאה ויראה בושת שלמעלה גם מאה"ר כו' וזהו ענין תשוב ה"י במילוי יו"ד וז"ש אח"כ שמעה בקולי היינו מה שבהעלם ובפנימיות הקול כי גם הקול אינו נרגש ונשמע כנ"ל שרק הלב קלייעט. והיינו מפני כי עמך הסליחה שהסליחה צריך להיות מבחי' עמך ממש. והוא דוקא יפדה את ישראל מכל עונותיו ע"כ צ"ל ממעמקים קראתיך ושמעה בקולי:

תוכן העניינים

מגן אבות חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה