מגן אבות חלק ב· רבי שלמה זלמן שניאורסון
מגן אבות חלק שישי על שיר השירים
לשון אדמו"ר נ"ע קול דודי הנה זה בא מדלג וגו'. פסוק זה קאי על יצימ"צ כמ"ש במד"ר (שה"ש פ"ב סי' כ"ג). והנה ארז"ל נגלה עליהם ממה"מ הקב"ה וגאלם (כ"ה בהגדה. ועי' ברא"ש פ' ע"פ שגורס כן בהמשנה) ובלשון הפסוק הוא קול דודי כו' מדלג כו' והנה להבין ענין ממה"מ כו' ומה שבלשון הפסוק נק' בחי' זו בשם קול. הנה אנו אומרים בהגדה מצה זו שאנו אוכלים ע"ש מה ע"ש שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם ממה"מ כו' שנאמר כו' כי גורשו כו'. דלכאורה אינו מובן הנתינת טעם כי גורשו כו' דמשמע הא לא גורשו והספיק להחמיץ היינו אוכלים חמץ והלא כבר נצטוינו בערב תאכלו מצות (שמות י"ב י"ח) ועוד דמה שלא הספיק כו' עד שנגלה כו' הי' זה אחר חצות. ומצה שאנו אוכלים הוא קודם חצות דוקא. ולהבין כ"ז. הנה אי' בפדר"א (פ"ג) עד שלא נבה"ע הי' הוא ושמו בלבד וצ"ל איך שייך בחי' שם קודם שנבה"ע. כי למטה אנו רואים ענין השם שהוא כדי שיפנה ויתגלה לזולתו ע"י שיקראנו בשמו. וכשהוא לבדו אין שייך כלל ענין השם. וא"כ צ"ל כי עד שלא נבה"ע שלא הי' עדיין שום נאצל ונברא מהו"ע השם ומי קראו בשמו. והנה במד"ר (פ' בראשית פי"ז סי' ה' ובפ' חוקת פי"ט ע"ש) איתא להיפך שקריאת שם הוי' הוא לאחר בריאת העולם. וז"ל א"ל הקב"ה ואני מה שמי. א"ל לך נאה להקראות אד' שאתה אדון לכל בריותיך. א"ר אחא אני הוי' הוא שמי שקרא לי אדה"ר. עכ"ל המדרש. ולכאורה ה"ז היפך מהפדר"א שהי' השם עד שלא נבה"ע. ויש להבין תחלה פי' קריאת שם הקב"ה שקראו בו חז"ל בעלי המשנה וגמ' את הבוי"ת. והלא יש כמה שמות בתנ"ך אד' צבאות כו' ומדוע בחרו לקרוא את הבוי"ת בשם זה דוקא. והענין דפי' קדוש הוא מובדל והיינו שמהוע"צ ית' הוא קדוש ומובדל מכל סדר השתלשלות העולמות דאבי"ע להיות שאינו בגדר עלמין כלל ואינו מתלבש בעולמות כלל. ולא כמו שהנשמה מחי' את הגוף הרי עצמות הנשמה מתלבשת ונתפסת בגוף (בל"א איין גיהיילט). אעפ"י שהחיות המתחלק להתלבש ברמ"ח אברי הגוף הוא רק התגלות הארה לבד ולא עצם הנפש (עי' בתו"א פ' וירא בד"ה פתח אליהו) מ"מ מוכרח הנפש עצמו ממש להתלבש ג"כ בגוף ואזי יוכל להיות התגלות הארה ממנה להתחלק ולהתלבש ברמ"ח אברי הגוף ואם לא תתלבש בעצמה בגוף לא יהי' התגלות ההארה ממנה (כמבואר זה בד"ה להבין מ"ש באוצ"ח). ולפי שהנפש עצמה מלובשת בגוף לכן היא מתפעלת ממקרי הגוף ויש בה שינויים. אבל למעלה אינו כן כי מהוע"צ ית' הוא קדוש ומובדל ואינו מתלבש בעולמות כלל ולכן אני הוי' ל"ש ואתה הוא עד שלא נבה"ע ואתה הוא משנבה"ע הכל שוה בלי שום שינוי כלל. וז"ש (ישעי' נ"ה) כי לא מחשבותי מחשבותיכם. דלכאורה תמוה מה זה שבח שאין מחשבת הנברא כמחשבת הבוי"ת. הלא גם בנבראים עצמם אין דומה כלל מח' אדם גדול למח' אדם קטן. והקטן אינו יכול להשיג כלל מח' הגדול. אך הכוונה הוא כי באדם המח' מלבשת לעצמיות הנפש שנתפסת במח' זו שא"א לו לחשוב אז מח' אחרת או להשכיל השכלה אחרת כ"א היא מלובשת ונתפסת במח' והשכלה זו. אבל למעלה בו ית' אעפ"י שיש ג"כ בחי' שנק' מח' עד"מ מ"מ אינה כמחשבותיכם שאין המח' מלבישתו כלל ואינה גורם בו שום שינוי והתפעלות. ועל ענין זה ארז"ל בצחות לשונם גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם (עירובין י"ג ב'. חולין ס"ג ב'. ועוד בכ"ד) פי' ל' גלוי וידוע כמו ידוע ממילא. שאין ידיעתו ית' כדמיון ידיעת האדם איזו דבר שהוא עצמו נתפס ומתאחד בדבר הידוע לפי שהדבר הידוע הוא דבר שחוץ ממנו וכשרוצה לידע איזה דבר צריך להתקרב שכלו ומחשבתו לאותו דבר. וע"כ נק' יודע שדעתו השיג הדבר ומתחלה לא ידעו. וכשיודע הדבר הרי דעתו מלובשת בידיעה זו ומח' זו שנותן דעתו להשיגה וקודם ידיעתו הי' דעתו פנוי וה"ז שינוי והתפעלות (ר"ל מצד ההתלבשות). אבל למעלה שאין דבר חוץ ממנו אין שייך כ"ז. וידיעתו ית' שיודע כל העולמות ופרטיהן אין הענין שדעתו מתלבשת ונתפסת בזה אלא ע"ד גלוי וידוע שהכל גלוי וידוע לפניו ית' ממילא וא"צ להתלבש בדבר לידע כו' (עי' בת"א פ' וירא ד"ה ארדה נא). וזהו פי' שם הקב"ה שהודיעו לנו חז"ל שהוא ית' קדוש ומובדל מגדר עלמין ואינו מתלבש כלל (עי' מזה בלקו"ת פ' תזריע בד"ה קא מפלגי במתיבתא דרקיע):
ב אך צ"ל והלא פעם מבואר בדרז"ל להיפך שאמרו (במדרש תלים סי' ק"ג ובויק"ר פ"ד סי' ח') מה הנשמה ממלאה את הגוף כך הקב"ה ממלא את כל העולם כולו. והרי הנשמה שממלא הוא בהתלבשות ועד"ז הקב"ה ממלא כל העולם כולו ג"כ ע"י התלבשות. ולעיל נת' שלכן קראו לו הקב"ה לפי שהוא קדוש ומובדל ואינו מתלבש כלל בעולמות והענין כי באמת הוא שנמשך ונתגלה ממהוע"צ ית' זיו והארה אשר זיו והארה זו שייך לעולמות להחיותם כי מהוע"צ ית' הוא א"ס ממש פשוט בתכלית מושלל מכל גדר מהות וגילוי ונק' אין לרוב העלמו. ע"כ אין יכול להיות ממנו ית' שום גילוי כדי להיות חיות להעולמות כי כל העולמות הם בבחי' גילוי ומהות מוגבל עכ"פ. שהעוה"ז הוא גבול גמור. וגם מלאכים יש שבשליש עולם עומד ויש מהלך ת"ק שנה. וגם ג"ע שהוא מה שהנשמות נהנין מזיו השכינה הרי אמרו כל א' נכוה כו' (ב"ב ע"ה א') וכדאי' בסש"ב (פמ"ח) שיש גבול להשגתן. ואפי' הע"ס דאצי' כיון שחכ' אינו חסד כו' ה"ז מוגבל מה שזה חכ' וזה חסד. וגם האור מא"ס ב"ה המלובש בפנימי' הספי' אעפ"י דלמכאמא"כ שמצ"ע הוא פשוט וכמ"ש בפרדס המשל ממים בכלים צבועים כו' מ"מ נעשה בהאור איזו תמונה וגילוי שמתראים כפי גוון הכלים. ונק' אור החכ' או אור החסד כו'. וכ"ז אין שייך במהוע"צ א"ס הפשוט בתה"פ ומושלל מכל גדר מהות מה. וע"כ אינו יכול להיות ממנו גילוי כזה ולהיות חיות לעולמות רק שנתגלה זיו והארה לבד שאינו נוגע כלל למהוע"צ ית'. ובחי' גילוי הזיו והארה יוכל להיות חיות להעולמות שהו"ע או"כ כו'. והנה על גילוי הארה זו כתיב (חלים קמ"ח) יהללו שם הוי' כי הוא צוה ונבראו. דצוה ונבראו קאי על שם הוי' שמגילוי שם הוי' הוא התהוות העולמות וחיותן. ונק' שם כמו עד"מ למטה באדם ששכל ומדות נק' עצמיות ואפי' כשהוא לבדו א"א לו בלעדן. משא"כ השם הוא הארה חיצוניות שאינו נוגע כלל לעצמותו ורק שעל ידו הוא ההתגלות לזולתו. כך גם מה שנתגלה ממהוע"צ ית' איזו הארה וגילוי שיוכל להיות חיות לעולמות הוא רק הארה חיצוניות שאינו נוגע כלל למהוע"צ ית'. ולכן נק' הארה וגילוי זה שם הוי' (עי' בביאור ע"פ שחורה אני הב' נז' ענין הוי' דעתיק ג"ר י"ה וז"ת ו"ה. וכן בביאור ע"פ שימני כחותם ומזה יובן אעפ"י שגילוי הארה זו הוא מל' דא"ק מ"מ נק' הארה זו שם הוי'). והנה זהו בלשון הפסוק. ובלשון ספרי הקבלה נק' הארה זו בשם אור והו"ע אוא"ס ב"ה הנז' בספרי הקבלה. והכל מכוון א'. כמו אור המתגלה מהשמש ומתפשט להאיר לארץ ולדרים עליה הוא רק זיו והארה חיצוניות שאינו נוגע כלל למהות ועצמות מאור השמש ולכן אינו פועל תוס' וריבוי בגוף מאור השמש בהתכללו שם ע"י עננים המחשיכים ולא חסרון בהתגלותו והתפשטותו להאיר כו'. והיינו לפי שאינו בערך מהות השמש כלל כי עצם מאור השמש אינו מאיר כלל ואין יכול להיות ממנו אור בעולם (עי' כה"ג מענין אש היסודי בביאור ע"פ וקבל היהודים) משא"כ אור וזיו השמש הרי מהותו רק להאיר אורה בעולם. והרי שהמה מהותים נבדלים זמ"ז ולכן אין שייך רבוי בהתכללו כי לא נתרבה מהות השמש כלל ולא חיסרון בהתפשטותו מהשמש. משא"כ אלו היו מהותים שוים בודאי שהי' שייך ריבוי ומיעוט כו' (עד"מ מים שכשנמשכים ומתפשטים לאיזה מקום נחסר במקור כו' כי המים הם המשכה מעצמיות כו'). ועד"ז המבדיל הבדלות לא"ק יובן ג"כ למעלה שמה שנתגלה ממהוע"צ ית' זיו והארה להיות חיות לעולמות הוא רק חיצוניות שאינו נוגע כלל למהוע"צ א"ס ב"ה מאחר שהארה זו היא בבחי' גילוי עד שתוכל להיות חיות לעולמות (שהו"ע גילוי או"כ) ומהוע"צ א"ס הוא פשוט בתכלית ומושלל מכל גדר גילוי לגמרי. ע"כ ממילא מובן שהוא רק התגלות הארה לבד שאינו שייך למהוע"צ א"ס ב"ה ולכן אין פועל שינוי בהתכללות הארה זו קודם שנבה"ע ובין התגלות הארה זו כשעבר"צ לברוא העולם כו', וע"כ נק' הארה זו בשם אור כו' ונק' בלשון הפסוק שם והכל כוונה אחת כו':
והנה ידוע המאמר אתה קדוש ושמך קדוש שכמו שאתה מהוע"צ ית' בודאי קדוש ומובדל מגדר עלמין ואינו מתלבש כלל כן גם שמך שהוא ההארה וההתגלות ממהוע"צ ית' ג"כ קדוש ומובדל. והיינו כי בהארה זו יש שני בחי'. עצמי' ההארה וחיצוניות ההארה. והנה עצמיות ההארה אינה מתלבשת בעולמות כלל לפי שהיא למעלה מבחי' גילוי ונק' סוכ"ע. וחיצוניות הארה זו היא בחי' גילוי עד שמתלבשת בעולמות בבחי' ממכ"ע. ובזה יובן מארז"ל עד שלא נבה"ע הי' הוא ושמו בלבד. פי' שמו הוא ההארה שנמשך ונתגלה ממהוע"צ להיות חיות לעולמות. ומצד שהיא רק הארה בעלמא שאינו נוגע למהוע"צ נק' שמו כנ"ל במשל כו'. אך התגלות הארה זו עד שתוכל להיות חיות להעולמות הוא רק אחר שנבה"ע. אבל קודם שנבה"ע הי' שמו והארה כללית הנ"ל כלולה במהוע"צ ית' ואז הי' הארה זו למעלה משום גילוי וחיות לעולמות כיון שהי' כלולה במהוע"צ כו' וכמו עד"מ למטה יש עצם מאור השמש ואור המתפשט ממנו להאיר (והם ב' מהותים מחולקים לגמרי כנ"ל שעצם מאור השמש אינו מאיר כלל). והנה אור השמש מאיר מהשמש שלא ע"פ רצון ובחירה מהשמש כלל. שנברא כך ומוכרח הוא להאיר. אבל כשהי' יכול לצייר שלא יתפשט ויאיר האור היכן הי' נמצא. הרי שהי' כלול בגוף ועצם מאור השמש (ואעפ"י שהאור אינו בערך ומהות השמש כלל כנ"ל שהשמש אינו מאיר ואיך אפשר להיות האור כלול בו. אך זהו דוקא בהתפשטות האור והתגלותו להאיר אבל כשהוא כלול בשמש אז נתעלם לגמרי ואינו עולה בשם אור ומצד זה יוכל להיות כלול בשמש). והנה למעלה הכל הוא דוקא כשעבר"צ כו' וא"כ קודם שעבר"צ הי' האור כלול במאור שהוא מהוע"צ א"ס ממש. ואז לא הי' עולה בשם אור וגילוי וחיות כלל כו'. וזהו הי' הוא ושמו בלבד ששמו הי' נכלל בעצמותו כו'. ורק כאשר עבר"צ אזי נתגלה אור וזיו הנ"ל להיות חיות לעולמות. והוא הקו"ח שנז' בע"ח. והתגלות הארה זו מעצמותו ית' אינו עפ"י יגיעה והתפעלות ח"ו רק כמו עד"מ המבדיל כו' התגלות האור מהשמש שהוא ממילא שלא עפ"י יגיעה כו' אלא שבשמש הוא שלא עפ"י רצון ובחירה כו' ולמעלה הוא כשעבר"צ. והנה מה שנתגלה הארה זו להיות חיות לעולמות קרא אדה"ר לגילוי אור וחיות זה שם הוי' ששם זה מורה על התפשטות אוא"ס ב"ה להחיות העולמות ע"י צמצום והתפשטות המשכה והתפשטות. ומ"מ אפשר לפרש מ"ש בפדר"א הוא ושמו בלבד גם על שם הוי' כמו שיש כן דעה במקובלים. כי בשם הוי' יש שני כוונות. הא' מה שמהוה כו'. והב' כנקודתו שמורה שהוא הוה תמיד. היינו מצוי ראשון ומחוייב המציאות וזה ודאי שייך גם קודם הבריאה:
ג והנה על ב' בחי' שבהארה זו שהו"ע עצמי' ההארה וחיצוניותה ע"ז כתיב (תלים קמ"ה) מלכותך מלכות כל עולמים (שנק' בל' הכתוב ג"כ בשם מל'). מלכותך זהו עצמי' ההארה כמו שכלול ומיוחד בעצמותו ב"ה. ומלכות כל עולמים זהו חיצוניות ההארה מה שנמשך להחיות כל סדר ההשתלשלות. ופי' כל עולמים. דהנה כתיב (ישעי' מ"ג ז') כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. פי' בראתיו הוא עולם הנשמות עולם המח'. והנה אותיות המח' הם בהעלם עדיין במוח. וכך בחי' עולם זה נק' עלמדאתכ"ס לפי שאין עולם זה מתגלה בבחי' יש ודבר רק כל הנשמות ומלאכים עליונים שבעולם זה הם בתכלית הביטול (ואעפ"י שנבראו בבחי' יש אך מ"מ משיגים ג"כ האין ולכן אין ישותם מתגלה לגמרי) וזהו פי' עלמדאתכ"ס. ומקבל חיות מבחי' מח"ע שהוא ביטול לגמרי ומה שנק' עולם זה וחיותו בחי' מח' עילאה בשם בריאה. יובן ג"כ ממשל המח' שלמטה. דהנה אעפ"י שאותיות המח' הם בהעלם ואינם מתגלים כלל. מ"מ למעלה ממח' לא שייך שום גילוי ומציאות אותיות כלל אף לא בהעלם ורק שנתגלו מאין ליש. וכמו"כ יובן גם למעלה שעולם זה אעפ"י שנק' עלמדאתכ"ס מ"מ הרי הוא בריאה יש מאין ורק שאין היש מתגנה (וא"ז ערוך לבחי' הביטול דיחו"ע שבאצי'. כי בעולם האצי' הוא הביטול מצד עצמות אוא"ס שלמעלה ממקור ההתהוות. ולכן הוא בחי' ביטול במציאות לגמרי. משא"כ בעלדאתכ"ס הוא הביטול מצד מקור ההתהוות מצד שרואים ממש איכות ומהות ואופן ההתהוות מאין ואפס המוחלט ליש וזהו בכל רגע כו' ולכן נק' ביטול זה ביטול היש. ורק שהוא ביטול היש לגמרי שאין היש מתגלה כלל. ואין כאן מקום ביאורו כו'). ולכן נק' עולם הבריאה וזהו בראתיו יצרתיו הוא עולם המלאכים עולם הדיבור. כמו אותיות הדיבור הרי הם בהתגלות ונראים ליש ודבר כו'. כך נק' עולם זה עלדאת"ג שכל הברואים מתגלים בבחי' יש ודבר ממש רק שבטלים לרצוה"ע ב"ה ונק' ביטול היש. והנה המשכת עולם זה מעולם שלמעלה ממנו שנק' עלדאתכ"ס הוא רק מהעלם אל הגילוי (וכמו דיבור ממח'). כי למעלה ממנו הוא ג"כ יש. רק שאינו מתגלה. וזהו פי' יצרתיו ל' צורה שהוא רק התגלות החומר כו'. אף עשיתיו הוא עולם התחתון דעשי' ששם הפירוד והיש יותר גדול והביטול מועט. ומ"מ אף מרבה בחי' רביעית. כי בי"ע הם מרכבה. פי' שמרכבה דבריאה הוא להעלות ולקשר מוחין של הנבראים לאלקות. ומרכבה דיצירה הוא להעלות מדות של הנבראים לאלקות. ומרכבה דעשי' הוא להעלות ולקשר כל בחי' המעשה ג"כ לאלקות שזהו"ע האופנים דעשי' הביטול בחיצוניות ומעשה. ולהביא ביטול בעשי' היותר נמוך צ"ל כח לזה ממקום עליון יותר. וזהו שאף מרבה בחי' רביעית זהו אצי' שמשם הכח לבטל גם את בחי' המעשה כמ"ש במ"א. והנה מה שמנה כאן רק ג' עולמות בי"ע זהו בכלל. אבל בפרט יש עולמות עד אין מספר כו'. והנה התהוות עולמות אלו וקבלת חיותן הוא מבחי' שם והארה שנתגלה ממהוע"צ ית' וזהו כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו כו'. אך שם והארה זו היא חיצוניות ההארה שהיא בבחי' גילוי וחיות להעולמות ממש. וזהו מלכות כל עולמים שהוא התפשטות והתלבשות הארה זו בבחי' ממכ"ע תוך כל עולם ועולם לפי ערכו כו' אבל עצמי' ההארה שהיא בבחי' העלם ומובדל עדיין מכל גילוי רק כלולה ובטלה בעצמיותו ממש היא למעלה מכל סדר ההשתלשלות וזהו מלכותך שהוא מדת מל' הבטלה וכלולה בעצמותו ממש. והנה מצד בחי' זו דמלכות כל עולמים נמשך בחי' מצרים. מצרים וגבולים. כמו עוה"ז הגשמי הרי מהארץ לרקיע מהלך ת"ק שנה ואף גם עולם המלאכים הוא ג"כ בגבול ומדה כי כל מלאך הוא מהלך ת"ק שנה. וכן למעלה מזו שהוא עולם הנשמות הוא ג"כ בגבול ומדה שכל השגתם שמשיגים בג"ע הוא נמדד בגבול ומדה עד שכאו"א נכוה מחופתו של חבירו כו' והנה הארה זו היא הארת אוא"ס ב"ה הבל"ג (וגם הוי' אחד שקמי' כל"ח ובטלים במציאות לגמרי) ומ"מ מהוה ומחי' רק בגבול ומדה ושיהיו העולמות נראים ליש ודבר בפ"ע כו' עד שנתהוה עוה"ז הגשמי וכן הגוף ונה"ב שמגבילים ומסתירים לגמרי להיות נראה לעיני בשר שעולם כמנהגו נוהג (וכאלו אין מתחדשים בכל רגע כו') וז"ש אתה אל מסתתר. ומצד זה נמשכים אחר רצונות זרות שהמה תענוגי עוה"ז וכיסופין בטלין דילה כו'. ואין רואים איך שמחדש בכ"י תמיד מע"ב. והגשמי הוא מות ממש ואין חיים אלא אלהותו ית' כמ"ש כי הוא חייך כו'. וזה נק' מצרים. מצרים וגבולים והטעם לזה הלא הוא הארת אוא"ס הבל"ג. יובן ע"פ מארז"ל (פסחים ספ"ג) ע"פ זה שמי וזה זכרי. לא כשאני נכתב אני נקרא. נכתב בשם הוי' ונקרא באד'. והיינו שלמעלה בעולם האצי' הוא התגלות שם הוי' שהוא הארת אוא"ס הבל"ג. ולכן אין שם גבול כלל. והכל בבחי' ביטול אמיתי דיחו"ע כמ"ש לך הוי' הגדולה והגבורה אבל ההמשכה והתגלות מאצי' למטה בבי"ע הוא ע"י שם אד' שהוא כינוי ולבוש לשם הוי'. והנה אד' כחשבון היכל והיינו שהוא היכל ולבוש על שם הוי' כמ"ש (חבקוק ב' כ') והוי' בהיכל קדשו כו'. וענין ההיכל ידוע שהוא מעלים ומסתיר לגמרי על האור שבתוכו עד שיהי' מאיר האור בבחי' גבול ומדה ובבחי' יחו"ת שהוא יש ובטל (ולא כמו שהאור הוא בעצמו בל"ג ויחו"ע). והנה שם אד' הוא שרש ההיכלות שממנו משתלשלים היכלות היותר מעלימים ומסתירים עד שנשתלשלו ז' היכלות דעשי' וז' רקיעים דעוה"ז הגשמי שהמה מעלימים ומסתירים לגמרי על אלהותו ית' המהווה ומחי' כנ"ל. והנה כל העולמות מקבלים חיותן ע"י ההיכלות שבתוכן מתלבש ומתעלם החיות אלקי וע"י העלם היכלות נמשך אח"כ בעולם ההוא (עי' בלקו"ת פ' שלח לך ע"פ טובה הארץ מאד מאד). ולכן אעפ"י שהארה זו המהוה ומחי' הוא שם הוי' אך לפי שמתעלם בההיכלות ולבושים נמשך מזה התהוות בגבול ומדה ובבחי' יש כו'. וזהו שמצד מלכות כ"ע נמשך מצרים שהוא מה שהארת אוא"ס הוא מוגבל בההיכלות כו' וענין יצימ"צ הוא לצאת מכל המצרים וגבולים דהיכלות ושיהי' התגלות שם הוי' בעצמו הבל"ג וממילא שיהי' הכל בבחי' ביטול אמיתי דיחו"ע למטה כמו למעלה:
והנה כדי שיהי' יצימ"צ. הלא נת' שעל שם הוי' שהוא הארת אוא"ס ב"ה יש היכלות ולבושים המגבילים ומסתירים. הנה זהו דוקא ע"י התגלות עצמי' הארה הנ"ל כמו שהיא בטלה וכלולה עדיין במהוע"צ א"ס ממש ב"ה ונק' מלכותך עצמי' מל' דא"ס שלמעלה מכל סדר השתלשלות העולמות. ולכן מצד התגלות זו יוכל להיות שידוד והריסת כל השתלשלות. ויציאת שם הוי' מכל המצרים וגבולים ע"י ביטול העלם ההיכלות כו'. עד שלמטה בעוה"ז הגשמי יתגלה ג"כ איך דכולא קמי' כלא כו'. וממילא יתהפך הנה"ב ג"כ לאהבת ה'. וזהו מארז"ל עד שנגלה עליהם ממה"מ הקב"ה וגאלם פי' כי מלך סתם הוא מלכות כ"ע. אבל ממה"מ הוא בחי' מלכותך מל' דא"ס ממש (ומזה יובן תוס' ביאור על מ"ש בירושלמי (סוכה פ"ד ה"ג ע"ש) ע"פ אשר הוצאתיך מאמ"צ כאלו הוציא א"ע ונאמר אשר פדית גוי ואלהיו כו'). וביאור הענין מה שנק' גילוי עצמי' ההארה כו' בשם ממה"מ. הענין כי מלכים הם ו"ה דשם הוי' זו"נ דאצי'. כי סתם מלך העולם שאומרים בכל הברכות זהו מל' דאצי' כי עיקר וסתם עולם הוא רק עולמות הנבראים דבי"ע. כי עולם ל' העלם. והם העלם על יחודו ואחדותו האמיתי דאצי'. ששם איהו וגרמוהי חד ואין שום דבר נפרד כו'. וע"כ נק' עולם. ומדת המל' נק' מלך העולם. כי מצד רוממות והתנשאות מדה זו עליהם הוא התהוותם וקיומם וחיותם תמיד. ואם הי' מאיר מעט גילוי יותר היו מתבטלים כו'. והנה ידוע שהמל' היא דיבור עליון. וכמו באדם הדיבור מקבל מהבל הלב שהוא משכן המדות. כן הדיבור עליון מקבל מבחי' המדות עליונות שהוא ו' דשם הוי' ז"א דאצי'. ע"כ נק' הוא ג"כ מלך לגבי בי"ע. מלכא קדישא. ושניהם יחד נק' מלכים. וי"ה דשם הוי' חו"ב נק' מלכי המלכים. כי באצי' גם המדות הם גדר עולם. שהם ו"ק באלקות. והם מקור ושרש הזמן ואינם שייכים כ"א כשיש עולם. עולם חסד יבנה. וכמו שעולמות הנבראים הם העלם על יחודו האמיתי שבמדות דאצי'. כן המדות הם העלם על יחוד האמיתי שבחו"ב יחיד שלמעלה מאחד. וע"כ יש פרסא ביניהם כו'. וכמו שרוממות המל' על בי"ע גורם התהוות וקיום בי"ע. כן מה שבינה מרומם מהמדות דאצי' זהו קיום מציאותם ע"כ נק' הבינה ג"כ מלך העולם באצי'. וז"ש בזהר (ח"ב ס"ז) אית מלך לעילא כו'. והנה בינה היא בחי' מקבל מחכ'. אעפ"י שהם תרדל"מ מ"מ הם משפיע ומקבל ונק' נקודה בהיכלא (ת"ז תיקון כ"ח) וידוע שמהנקודה מתפשט כל ההיכל. וע"כ נק' החכ' ג"כ מלך. מלך הכבוד. כבוד בגימט' ל"ב וזהו מלכי המלכים. ועצמיות מל' דא"ס נק' ממה"מ. ועז"כ ויהי בישורון (בחי' ראי' דחכ') מלך. כי יותר מרוממות מל' דאצי' על בי"ע הוא רוממות מל' דא"ס על החכ' עד שהחכ' מאין תמצא וכידוע שיותר משאין ערוך בי"ע לגבי אצי'. אצי' לגבי עצמות המאציל הוא אין ערוך ביותר. כי בי"ע הוא ע"י פרסא ואצי' ע"י צמצום הדיקנא כו' וע"כ נק' זה ממה"מ. והנה כדי להיות יצימ"צ בגשמי' וברוחניות שתצא הנה"א ממאסר הגוף ונה"ב שע"ז נאמר אל גנת אגוז כו' היינו שכמו באגוז א"א לבוא אל המוח ופרי אם לא שיסירו וישברו תחלה הד' קליפין דאגוזא. כמו"כ א"א להיות התגלות קדושת נה"א כמו שהיא בבחינתה ועצמותה אם לא בהסיר כל המסכים והעלמים שבס' השתלשלות. ואזי יכול להיות העלאת הנה"א. ע"ד ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו הם כל המקבלים ממנו וכל אשר לו. הם הנגררים אחריו. ולוט הוא לשון לטותא. היינו כל ניצוצי הקדושה המתבררים מק"נ. וכדי להיות כן העברת כל הצמצומים ומסכים שבס' השתלשלות. צ"ל הגילוי מבחי' ממה"מ דוקא כנ"ל שעל בחי' זו אין הצמצומים ומסכים שבס' השתלשלות מעלימים כלל כנ"ל. והנה בכדי שיהי' הגילוי הגדול הזה אנו צריכים לאכול מצה וענין אכילת מצה הוא ע"ד שארז"ל (ברכות מ' סע"א) אין התינוק יודע לקרות או"א עד שיטעום טעם דגן. וענין דעת זה אינו השגה במהות אביו איך שהולידו ואיך שמתנהג עמו כאב בחסדו ורחמנותו עליו כו'. שכ"ז אין התינוק משיג כלל. רק הו"ע דעת דקטנות והכרה והרגשה חזקה איך שהוא אביו. ואין יכולים לדברו היפוך זה כו'. ודעת זה נמשך בו ע"י הלחם כי עה"ד חטה כו' (שם בגמרא). וגם לחם מחכמה. וחב"ד כלולים יחד. והנה בצאת ישראל ממצרים היו בבחי' קטנות שהוא רק אמונה לבד. וע"י אכילת מצה באו לבחי' דעת שהוא הכרה והרגשה איך שהוי' אחד וכולא קמי' כל"ח לגמרי (ואעפ"י שאין משיגים המהות של ביטול זה איך שאין עוד כו'). וע"י אכילת מצה וביטול זה יוכל להיות בהם התגלות עצמות אוא"ס ב"ה כדי שיהי' יצימ"צ כנ"ל: ה ולהבין מה שייך גילוי זה לאכילת מצה וביטול הנ"ל ילה"ק ענין אחד דהנה איתא בע"ח (שמ"א פ"א) והובא בתניא (פל"ה) שאין אוא"ס ב"ה שורה בכל עולם האצי' אלא ע"י החכמה ולכן נק' החכ' אמת לפי שבה שורה אוא"ס אחד האמת ואני הוי' ל"ש. ועוד איתא בע"ח שבחכ' מאיר האור בקירוב מקום. ובבינה מאיר ג"כ האור אך בריחוק מקום. ומבינה למדות הוא ע"י חלון כו' וצ"ל איך שייך לומר בא"ס ב"ה שלמעלה מהזמן ומקום ענין קירוב מקום וריחוק. שזה שייך לומר רק במה שהוא תחת המקום. הנה כתיב (יחזקאל ג' י"ב) ברוך כבוד הוי' ממקומו. דקשה ג"כ מהו מקומו. אך ידוע מארז"ל (במד"ר ויצא פס"ח) ע"פ הנה מקום אתי (שמות ל"ג כ"א) הוא מקומו ש"ע ואין העולם מקומו. וזהו ברוך המקום נמצא שדוקא עצמות א"ס שאינו בגדר מקום כלל וזהו ואין העולם מקומו. הנה הוא דוקא נק' מקום ע"ד הוא מקומו ש"ע (עי' בד"ה והתהלכתי בתוככם הובא שם בשם עמה"מ שפי' מארז"ל הוא מקומו ש"ע כו' דהיינו העיגול הגדול שבתוכו החלל ומקו"פ והרשימו והקו כו' ולפ"ז מקום הוא אמיתי' המקיף עליון המקיף לכל העולמות בשוה כו' ע"ש ואח"כ הביא שם בשם הפרדס שכתר עליון נק' ג"כ מעון ומקום ע"ד הנ"ל. והיינו לפי שהוא ג"כ מקיף לד' עולמות אבי"ע שלמטה ממנו. ועד"ז יובן ג"כ שגילוי העצמות שבחכמה נק' ג"כ מקום ע"ד הוא מקומו ש"ע לפי שהוא מקיף לאבי"ע שלמטה ממנו. עוד הביא שם ב' דעות בשם ס' העיקרים. שי"א שהמקום הוא הדבר המקיף את הגשם מבחוץ. והעיקרים עצמו סובר שהמקום הוא הפנוי והריקות שיכנס בו הגשם כו' והי"א הוא כפי' עמה"מ. משא"כ דעת העיקרים הוא הלקו"ת מהאריז"ל שהובא שם) והנה יש ב' בחי' כבוד כבוד עילאה וכבו"ת. כי כבוד בגימט' ל"ב. ל"ב נתיבות חכ'. ויש ל"ב נתיבות חכ"ת המתפשטים למטה בבי"ע ונק' כבו"ת חכמת שלמה שהוא בחי' יחו"ת יש ובטל. ויש לבנח"ע אשר הם בתכלית הביטול ומיוחדים בעצמות אוא"ס ב"ה ונק' כבו"ע. וע"ז בקש מרע"ה הראני נא את כבודך (שמות ל"ג י"ח). וזהו פי' ברוך כבוד הוי' ממקומו שיומשך ברכה והמשכה וגילוי בבחי' כבוד הוי' שהוא כבו"ת. ממקומו שרשו ומקורו בחי' כבו"ע. ומה שנק' כבו"ע מקומו (לגבי כבו"ת) הוא לפי שבח"ע הוא גילוי אור עצמות א"ס מקומו ש"ע שמקיף לכל אבי"ע שלמטה ממנו (עי' מענין בכה"מ בלקו"ת פ' ויקרא בתחלתו ובד"ה האזינו הג' ובד"ה כי על כל כבוד חופה ובהביאור. גם בד"ה והתהלכתי הנ"ל נז' ענין בכה"מ ע"ד שפי' כאן והוא לפי' הי"א שבעיקרים והעמה"מ ע"ש). וזהו פי' הע"ח שבחכ' מאיר האור בקירוב מקום פי' שעצמות הא"ס ב"ה הנק' מקום הוא מאיר בקירוב וגילוי גמור בחכ'. משא"כ בבינה מאיר האור בריחוק מקום. ר"ל שעצמות א"ס הנק' מקום מקומו ש"ע אינו מאיר בקירוב וגילוי בבינה. כ"א בריחוק שהוא העלם והסתר. אך להבין הטעם מה שבחכ' הוא בקירוב ולא בבינה. נמשיל משל לזה כמו האדם הלומד איזה שכל עמוק מאד ומייגע את כלו הקטן להשיג בשכל העמוק. הנה יש כאן ב' בחי' שעצמות שכל העמוק כמו שהוא בעצם הוא מובדל בפ"ע. ויש מהשכל העמוק שנמשך ומתגלה לו בהשגת שכלו הקטן. וכמו עד"מ שלומד איזו מסכת הנה עצם חכמת המסכת היא מובדלת בפ"ע. ויש מחכמת המסכת שנמשך ומתגלה לו בשכלו הקטן. והנה מה שנמשך ומתגלה לו מחכמת המסכת הוא רק הארה לבד ולא עצמיותה והראי' ע"ז מב' וג' ת"ח הלומדים מסכת אחת שזה ישיג באופן זה וחבירו באופן אחר. והנה עצם חכמת המסכת אחת היא בלי יש עוד ב' וג' דרכים. ואם הי' עצם חכמת המסכת כמו שהשכילה אותו תנא ואמורא נמשכת ומתגלית לת"ח הלומדים (ולא לפ"ע שכלם) היו הכל משיגים באופן א' ממש כמו שהשכילה אותו תנא ואמורא. אלא ודאי שעצם חכמת המסכת אינו נמשך כלל בהשגה לת"ח הלומדים אותה בשכלם הקטן כ"א רק הארה ממנה. ויוכל להיות בזה כמה דרכים שונים כאו"א משיג לפ"ע שכלו ודעתו ובכלל כל מה שתצייר ענין הבנה והשגה שהוא גילוי שכל גדול ועמוק בתלמיד ששכלו קטן לא יבצר משני בחי' אלו הנ"ל (והטעם פשוט ומובן בהיות ששכל העמוק הזה הוא למעלה מעלה אין קץ על שכל קטן של ת"ח הלומדים אותה. ואם השכילה אותו תנא ואמורא ששכלו ודעתו הי' בתכלית הגדלות מאד מאד ובמוחין שלו הי' יכול השכלה זו להתגלות אבל איך יתגלה כל עצמות השכלה זו בשכל הקטן של ת"ח הלומדים. ומה שמתגלה להם בהשגתם הוא רק הארה לבד). ועד"ז יובן למעלה בבינה עילאה דאצי'. שהוא הבנה והשגה ותפיסא בהאור מא"ס ב"ה. כי מהו גילוי אוא"ס בבינה היינו מה שנמשך ומאיר בהשגה עד שכלי הבינה תופסים ומשיגים האור מא"ס ב"ה. וא"כ כיון שענין הבינה הוא רק להשיג באוא"ס מוכרח לומר ב' ענינים שמהוע"צ דאוא"ס הוא מובדל ולמעלה מהשגה ורק שנתצמצם זיו והארה בעלמא להיות מושג בבינה (כי איך אפשר שעצמות דאוא"ס המתגלה בכ"ע יהי' כל התגלות זו בבינה שאין כלי הבינה ערוך לאור כ"ע). אבל החכמה שהיא כח מ"ה וביטול. העדר השגה. והיינו שנבטלת ממהות חכמה לגמרי ולהיות פשוט בתכלית עד שנכללת באוא"ס ב"ה הפשוט. ובדרך ביטול והתכללות יוכל להיות אפי' בעצמו' ממש. ולכן בחכ' הוא גילוי העצמות. וזהו נק' קירוב מקום. משא"כ בבינה אינו מאיר גילוי העצמות. וזהו נק' ריחוק מקום. ועוד טעם מה שבחכ' הוא גילוי העצמות ולא בבינה. כי בינה היא הבנה והשגה והיא מקור לג"ע ששם נשמות יושבין ונהנין מזיו כמ"ש (בראשית ב' יו"ד) ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. וכל הבנה והשגה היא בחי' יש שהרי יש מי שמשיג וע"כ א"א להיות בבינה גילוי עצמות א"ס כי מהו גילוי א"ס הוא איך שהוא אחד האמת שאין עוד מלבדו כלל ובינה הוא בחי' יש. אבל החכ' כח מה וביטול מהות החכמה לגמרי בהאור. ולכן היא דוקא כלי לגילוי העצמות דוקא. וזהו בכה"מ. הרי שחכ"ע נק' מקומו. ויש ב' פירושים א' מקומו עצמיותו ע"ד הוא מקומו ש"ע. הב' מקומו היכלו. והיינו כמ"ש בזהר (ח"ב ר' ע"א) אורייתא היכלא עילאה דקוב"ה כמשל מלך בו"ד שהתפשטותו על המדינה א"ז עצמותו כלל משא"כ בהיכלו הוא התפשטות והתגלות עצמיותו כן הוא למעלה שגילוי אוא"ס ב"ה בכל הע"ס א"ז רק הארה לבד משא"כ בחכמה הוא גילוי עצמות ולכן נק' מקומו והיכלו של א"ס. והנה ההפרש שבין חכ' לבינה זהו ג"כ ההפרש בין חמץ למצה כי חמץ הוא בבחי' התרחבות והתפשטות לכל צד. וגם בבחי' הגבהה שתופח ועולה מלמטלמ"ע. ובעבודה בחי' חמץ לאחר הבירור הו"ע ההתבוננות והשגה באלקות באורך ורוחב כו' ונמשך ונולד מזה רשפי אש והתלהבות האהבה מלמטלמ"ע כו' שכ"ז הוא בחי' יש שהרי יש מי שמשיג ויש מי שמתפעל כו'. וע"כ מובן בבחי' זו אין יכול להיות התגלות עצמות א"ס ממש שאינו מתגלה בהשגה כלל. וע"ד שבבינה הוא ריחוק מקום משא"כ המצה שאין בה שום תוס' התרחבות והתפשטות לכל צד וגם לא בבחי' הגבהה מלמטלמ"ע. ובעבודה הו"ע ביטול ההשגה וביטול במציאות לגמרי באוא"ס ב"ה. הרי בבחי' זו יכול להיות התגלות מהוע"צ א"ס שלמעלה מסדר ההשתלשלות כו'. וע"ד הנ"ל שבחכמה הוא קירוב מקום. אך יש ב' בחי' מצה. הא' מצה שקודם חצות שהו"ע דעת והכרה לבד (בבחי' יחו"ע) ונק' אמונה זכה וטהורה. ובכלל ביטול היש יחשב. ולכן צ"ל ושמרתם כו'. ונק' מצה שמורה: מכאן עד אות ו' הוא מרשימה והענין כי מבואר לעיל שהגילוי הוא רק בבחי' קטנות. ולכן הגילוי רק בנה"א. אבל הנה"ב עדיין בתקפו כתולדתו. וא"כ יכול להיות התגברות כחות הגוף ונה"ב ורצונות זרות. ולכן צריך שימור מחימוץ הגבהה והתנשאות. ויש ב' ענינים בהשמירה. הא' מ"ש כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות דאי' בזהר מה שושנה אית לה תליסר עלין דסחרין לה אוף הכי כנס"י אית לה תליסר מכילין דרחמי דסחרי לה. והיינו כי גידול השושנה הוא בין החוחים ויכולין החוחים לעקוץ להשושנה ולקלקלה לכן יש לה תליסר עלין דנטרין לה. וכ"ה רעיתי בין הבנות. רעיתי היא כנס"י מל' דאצי' שיורדת ומתלבשת בבי"ע ויוכל להיות יניקת החיצונים ח"ו כמ"ש סביב רשעים יתהלכון הם ע"ש שסובבים את הכסא בסוד רשע מכתיר את הצדיק כו' וע"כ נמשך לה בקי' שמירה מבחי' י"ג מכילין דרחמי דסחרין לה שיג"מ הוא המשכת מקיפים בחי' כתר והמקיף מסמא עיני החיצונים וכמ"ש תרום ידך כו' וכל אויביך יכרתו. וכתר אותיות כרת. ועד"ז יובן בענין המצה שהוא הגילוי בנה"א לבד והנה"ב הוא בתקפו כתולדתו והנה"א מלובש בנה"ב ויכול להיות התגברות הנה"ב ח"ו וע"כ צריך שמירה מחימוץ כנ"ל. וענין הב' בהשמירה עדמ"ש גבי שבת את שבתותי תשמרו ושמרו בנ"י את השבת. דהנה ארז"ל שבת מיקדשא וקיימא. מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה לך והודיעם שהגילוי דשבת הוא בחי' המשכת אתעדל"ע שלמעלה מאתעדל"ת וצריך שמירה מהמונעים ומקלקלים את הגילוי. ומבואר בזהר פ' יתרו ששקר וגסות הם בחי' המנגד להגילוי וצריך לשמור מהמנגד. וזהו ע"ד לעבדה ולשמרה שארז"ל לעבדה זו מ"ע ולשמרה זו מצות ל"ת. כי מ"ע המשכת אוב"כ רמ"ח פיקודין רמ"ח אבד"מ בחי' עשיית הכלים ולשמרה שס"ה ל"ת שהם בחי' אורות עליונים מאד נעלה שא"א להמשיכם ע"י עשיית הכלים כ"א ע"י מל"ת שהוא שמירה מדבר המנגד לא תאכל חלב לא תאכל דם ולא תתורו אחרי לבבכם כו' שזה הוא הכלי לגילוי זה. עדמ"ש בארץ לא זרועה היינו שהזריעה היא בחי' לא. וכמו"כ הוא יצימ"צ נגלה עליהם ממה"מ שהוא אתעדל"ע מלמעלה שלא ע"י אתעדל"ת כמ"ש קול דודי הנה זה בא כו'. וע"כ צריך שמירה מדבר המנגד לגילוי זה דהיינו בחי' שאור ומחמצת כי הנה ההמשכה שמלמעלה הוא ג"כ בחי' שמירה והשמירה הוא גבוה מאד נעלה דהיינו מ"ש הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל והיינו כי בבחי' כמרא"ד שייך בחי' שינה כמ"ש עורה למה תישן כו' ויקץ כישן הוי'. והיינו כי בבחי' כמרא"ד יש ב' בחי' עינים שהוא ב' בחי' השגחות אשגחותא של חסד ואשגחותא דדינא וע"כ לפעמים יש העלאת המקטרגים שמקטרגים ומעלים דין ונעשים בחי' גבינין דמכסיין על עינא להיות ח"ו סילוק ההשגחה כמ"ש ואנכי הסתר אסתיר פני כו' אסתירה פני מהם. אבל מ"ש הנה לא ינום ולא יישן היינו בבחי' עתיקא דלית שמאלא כו'. ושם הוא תרין עיינין דאתהדרו לחד. עין הוי' אל יראיו עין אחת. שאין שם השגחה לדין כלל כ"א בחי' חסד לכן אין שם בחי' שינה וסילוק ההשגחה חלילה לכן נק' עינא פקיחא דלא נאים ולא אדמוך לעלמין. וזהו שומר ישראל כו'. בחי' השמירה שלמעלה. וכיון שהשמירה שלמעלה הוא בחי' חסד לכן למטה צריך לשמור משאור ומחמצת שהוא בחי' המנגד כי הם בחי' גבורה כו' וזהו"ע השמירה במצה. והנה כתיב על מצות ומרורים יאכלוהו שלבוא לבחי' ביטול וגילוי זה הוא ע"י מרירות והתעוררות רחמים וזהו"ע המרור. ויובן זה עדמ"ש בלקו"ת בענין המרור באמצע דקשה הלא מרור הוא בחי' גבו' (קו השמאל). ותירץ שע"י מרור הוא המשכת יגמה"ר לכן הוא בקו האמצעי (רחמים). והנה ידוע שכל המשכה וגילוי מאוא"ס ב"ה מלמעלה הוא ע"י יגמה"ר דוקא דהינו ע"י בחי' שערות ורק כשהגילוי הוא ממקום גבוה יותר מהם נק' זה אוקיר לדיקנא אבל מ"מ ההמשכה הוא רק ע"י בחי' דיקנא דהיינו בחי' שערות וצמצומים. והנה בהיג"מ שהוא בחי' שערות יש ב' בחי'. בחי' חיצוניות. ובחי' פנימי'. והפנימיות הוא המוח שבתוך חלל השערה. ולמעלה היינו בחי' כשמן הטוב שיורד על הזקן כו' שהוא בחי' פנימיות השערות. ובחי' חיצוניות השערות הוא הלבשה על בחי' זו. והנה מבואר בע"ח אשר חיצוניות השערות נחשב לבחי' דינין קצת לגבי בחי' פנימיות השערות. וזהו"ע שהן קשישין. אך להבין איך שייך לומר בהם בחי' דין שהרי הם בחי' לבנים כמ"ש לבושי' כתלג חיור כו'. אך הענין שמה שהם נחשבים לבחי' דינין זהו מה שהם נק' בשם מדות דהיינו שנותנים מדה והגבלה בהרחמים עליונים ע"ד למי נושא עון למי שעובר על פשע לשארית נחלתו ולא כל נחלתו אליה וקוץ בה למי שמשים עצמו כשיריים ומותרות דוקא. וכתיב סלחתי כדבריך שהסליחה הוא לפ"ע ההעלאת מ"נ של התשובה. חנון המרבה לסלוח ריבוי בחי' סליחה. והגם שהוא בחי' רחמים מ"מ ההגבלה והמדה זהו נחשב בחי' דינין לגבי פנימיות השערות שהוא בחי' כשמן הטוב רחמים פשוטים. וכדאי' בכהאריז"ל שמחיצוניות השערות נאצל ספי' הבינה מקור קו השמאל בינה מינה דינין מתערין ומפנימיות השערות נאצל ספי' החכ' מקור קו הימין. והנה ע"ז נצטווינו לאכול מרור שהמרור הו"ע מרירות דקדושה על ריחוקו מאלקות שעי"ז בא לבחי' לב נשבר ונדכה ועי"ז גורם הכנעת הדינים דהיינו שחיצוניות השערות שהם בחי' דין לא יהיו בחי' העלם והגבלה כלל על גילוי בחי' הפנימי' כשמן הטוב כו'. כמ"ש זבחי אלקים רוח נשברה לב נשבר כו'. כי קרבן בהמה הוא לשם הוי'. וזבחי אלקים העברת הדינים הוא ע"י לב נשבר כו'. נמצא שע"י המרור הוא המשכת בחי' חיצוניות השערות כי מ"מ מרור הוא בחי' גבורות דקדושה ועי"ז הוא המשכת בחי' חיצוניות השערות שהוא בחי' לבוש השערות מקור מציאות אימא עילאה אשר בינה היא ג"כ בחי' גבורות כו'. רק שע"י המרור הוא הכנעת הדינין שלא יהי' בחי' חיצוניות השערות בחי' דין והגבלה כו'. וע"י המצה הוא המשכת בחי' פנימי' השערות בחי' כשמן הטוב שמשם מציאות אבא בחי' מצה כנ"ל ובמ"א מבואר אשר יגמה"ר נק' שנים זיתים. כי כמו שהזתים הם צומח והם מרים ובתוכם אגור שמן. כמו"כ יגמה"ר בחי' שערות הרי הם בחי' צומח והם מרים היינו שנחשבים לבחי' דינים כנ"ל. אך בתוכם אגור שמן הטוב כשמן הטוב כו'. והנה כמו שע"י כתיתת ודריכת הזיתים עי"ז יוצא מהן השמן שבתוכם כמו"כ ע"י מרור מרירות דקדושה שהוא בחי' ביטוש הכנעת הגוף אעא דלא סליק בי' נהורא מבטשין לי' כו' זהו כמו כתיתת ודריכת הזיתים ועי"ז ע"י המצה יוצא ונגלה בחי' כשמן הטוב שבפנימיות השערות. והנה מרור בחי' גבו' דקדושה כי מבואר בתניא שהמרירות הוא תגבורת החיות כי ענין המרירות הוא כשמתבונן איך שהוא רחוק מאלקות כאשר ידע אינש בנפשי' כל מה שפגם כל ימיו ח"ו בל"ת ובביטול תורה ותפלה ובתאוות היתר ועי"ז בא למרירות עצומה כשמתבונן איך שרע ומר עזבו את הוי' ונעשה לב נשבר ונדכה נבזה בעיניו נמאס וחייו אינם חיים ממש ועי"ז הוא תגבורת החיות שמתגבר להיות סור מרע בתכלית וגם להיות מרוחק ממותרות היתר קדש עצמך במותר לך ומקבל עליו עול תורה ותפלה. זהו גבורות. כי זהו גבורה עצומה להיות ומלתם את ערלת לבבכם כמ"ש כל בית ישראל ערלי לב שהוא בחי' אוטם וכיסוי הלב על הנה"א. וע"י מרירות דקדושה שנעשה לו לב נשבר ונדכה ומלתם את ערלת לבבכם וערפכם לא תקשו עוד ה"ז בחי' גבו' וגם מזה נעשה אח"כ התגברות בעבודה כנ"ל. אך יש בחי' עצבות שהוא ג"כ בחי' גבו' דהיינו גבו' קשות דנוגה כי מעצבות יבוא לעצלות וכבדות שאינו יכול לעשות מאומה בתורה ותפלה ועי"ז נעשה כאסקופה הנדרסת וזהו בחי' מעבר שמוריד ומעביר ח"ו את האדם מהיכלות הקדושה להיכלות הטומאה והוא מקור לכל מיני רע ה' ישמרנו כי ק"נ נק' להט החרב המתהפכת. לפעמים נכללת בקדושה ולפעמים בגקה"ט לכן זהו בחי' גבו' דקליפה וז"ש במשנה ואלו ירקות שאדם יוצא בהם ידי חובתו בחזרת בעולשין בתמכא ובחרחבינא ובמרור ה' מינים דוקא. אבל בלענה אין יוצאין י"ח מרור כי לענה הוא בחי' עצבות גבו' דק"נ. וז"ש במד"ר ע"פ השביעני במרורים הרוני לענה. השביעני במרומים ליל א' דפסח הרוני לענה בליל ט"ב. הרי שלענה הוא ט"ב בחי' חורבן כו' וכתיב פן יש בכם שרש פרה ראש ולענה והיינו בחי' עצבות כנ"ל. והסימן בעבודה הוא אם אחר המרירות יש אצלו תגבורת החיות תגבורת הקדושה קבעומ"ש כו' זהו הוראה שהוא מרירות בחי' גבו' דקדושה אבל אם אין לו תגבורת החיות אח"כ זהו הוראה שלא הי' לו בחי' מרירות כ"א עצבות כו' וצריך לדחותה. אך המרירות שהוא גבו' דקדושה זה צריך להיות שעי"ז נעשה לב נשבר ונדכה ונעשה עי"ז הכנעת הדינים. והנה כ"ז הוא מצה הא' שקודם חצות ובחי' קטנות זה צריך שמירה ולזה נצרך בחי' מרור. אבל מצה הב' דאחר חצות שנגלה עליהם ממה"מ בבחי' מורא גדול הוא בחי' יר"ע וביטול במציאות לגמרי באוא"ס ב"ה זה א"צ שימור ונק' מצה עשירה מיין ושמן ודבש כו'. ולכן לא הספיק להחמיץ. אך מצה הא' היא הכלי למצה הב'. וזהו מצה זו כו' שהוא מצה הא' ע"ש שלא הספיק שהוא מצה הב'. והנה במצה הב' שהוא יר"ע וביטול אמיתי דת"ע בבחי' ביטול זה נגלה עליהם מלך מלכי המלכים שהוא עצמות מל' דא"ס ב"ה. וע"ד הנ"ל שבחכמה הוא קירוב מקום ועל ידי גילוי זה הי' יציאת מצרים כנ"ל שהוא יציאות והתגלות שם הוי' מכל המצרים וגבולים דההיכלות:
ו והנה מה שנק' בהגדה ובדרז"ל ממה"מ נק' זה בפסוק בשם קול וזהו קול דודי וגו'. דהנה במ"ת כתיב (דברים ד') ותמונה אינכם רואים זולתי קול כי במרע"ה כתיב (במדבר י"ב) ותמונת הוי' יביע. פי' תמונה הו"ע הגבלה וציור להיות נראה באופן פרטי. ויש הגבלה והצטיירות בבחי' גבול גמור. והיינו מ"ש עיני ה'. אזני ה' תהיינה אזניך קשובות כו' וזה קאי על המלאכים דבי"ע כידוע שיש מארי דעיינין ומארי דאודנן. אך פי' ותמונת הוי' היינו בהתלבשות אוא"ס ב"ה ע"י צמצומים רבים בהכלים דע"ס דאצי' כי אעפ"י שהאור מצ"ע הוא פשוט בתכלית ולמכא"מ כו'. מ"מ מצד התלבשותו בהכלים נעשה בחי' תמונה בהאור להיות מתראה ומתגלה כפי מהות הכלי המגבילו אור החכמה אור החסד (עי' ע"פ מאמר הזהר בלק ע"פ שחורה אני כו' ובביאור שע"פ שחורה הב' בתחלתו). והנה הוי' הוא אורות דאצי' פי' אוא"ס המלובש בפנימי' הספי' דאצי' וזהו ותמונת הוי' יביט. וידוע דכל מה שמלובש בע"ס אינו אלא הארה וע"י צמצומים עצומים כו' וכנ"ל. אבל עצמיות אוא"ס ב"ה שאינו מתלבש כו' הוא פשוט בתה"פ ואין שייך עליו לומר שום מהות ולכן נק' אין לרוב העלמו ולכן נק' בשם קול. כי ענין הקול הוא הבל היוצא מהלב והוא פשוט עדיין בלי שום התחלקות ואח"כ נמשך הקול ומתלבש ומתחלק בה' מוצאות הפה אחה"ע מהגרון כו' ולכן עצמות האור כו' שאינו מתלבש בהע"ס ואינו מתחלק כו' רק פשוט בתכלית נק' בשם קול. ובמ"ת כתיב אנכי הוי' כו' שהוא המשכת עצמות האור כו' הפשוט בתכלית ולכן כתיב ותמונה אינכם רואים זולתי קול ולכן ביצימ"צ שנגלה עליהם ג"כ ממה"מ שהוא עצמי' מל' דא"ס ג"ר דע"י רדל"א שאינו מתפשט כלל להיות אוב"כ כי אינו בגדר עלמין כלל פשוט בתכלית ורק כלול ובטל במהוע"צ הא"ס כו' ע"כ נק' המשכה זו ג"כ בשם קול. וזהו קול דודי מדלג. דילוג הוא שלא כסדר ההשתלשלות. וגם דילוג ברגל הו"ע האותיות בחי' אחרונה (עי' בהגהות ע"פ ואתה תצוה בענין ועמדו רגליו). ופי' הנה זה בא. זה הוא בחי' יסוד כמ"ש בנח שהי' איש צדיק זה ינחמנו. וכתיב וזה שער השמים. שמים הם המדות דאצי' כמ"ש השמים שמים לה'. שהם בחי' תיקון. והארץ היא המל'. נתן לבנ"א לתקן. ושער השמים הוא הבחי' ומדרגה שממנו נשפע השפעה עצמי' מהמדות דאצי' הנק' שמים במל' הנק' ארץ. והוא היסוד כנודע. וע"כ כתיב וזה שער השמים. זה מורה על מהוע"צ הדבר כידוע בענין כל הנביאים נתנבאו בכה כו' ומשה נתנבא בזה ויש כמה בחי' זה כמ"ש בלוחות מזה ומזה הם כתובים. וכתיב וקרא זא"ז. ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה כו' זה הוי' כו'. היינו יסוד דעתיק יסוד אבא יסוד אימא ויסוד ז"א. והנה כל המשכה עצמי' היא מיסוד. וראשית ההמשכה מיסוד דעתיק ומתלבש ביסודות דס' השתלשלות כו'. וכאן נאמר פ"א זה לפי שהי' גילוי ממה"מ ע"י יסוד דעתיק. ופי' מדלג הוא כי יש ג' מדרגות עמידה והילוך ודילוג בעבודה וכמו"כ למעלה והענין כי נשמות קודם בואם לעוה"ז הם בבחי' עומדים כו' כמ"ש במ"א. ובעוה"ז ע"י תומ"צ נעשו מהלכים מלמטלמ"ע ומלמעלמ"ט. שיש מצות שהם בחי' העלאה קרבנות תרומות ומעשרות וכן צדקה ויש שהם בבחי' המשכה ציצית ותפילין. ומ"מ הילוך הוא בסדר והדרגה. אבל תשובה הו"ע דילוג בתילא יתיר שמרשע גמור נהפך להיות צ"ג. וה"ז כמו עד"מ בגשמי' הילוך יכול כל א' אפי' חולה וזקן. אבל לדלג צ"ל בתור וגבור כו' וכמו"כ ההמשכה מלמעלמ"ט ע"י תומ"צ הוא מאצי' שרמ"ח פיקודין אינון רמ"ח אבד"מ. ואצי' ובי"ע הם ס' השתלשלות. אבל תשובה צריך לתקן מה שפגם באצי'. צ"ל המשכה מלמעלה מס' השתלשלות. וזרקתי עליכם מים טהורים כו'. ולכן תומ"צ תלוים בימים. ימים יוצרו. ותשובה קונה עולמו בשעה א'. מה שהצדיק צריך לזה שבעים שנה. ה"ז ג"כ בחי' דילוג מלמעלמ"ט ומלמטלמ"ע ההעלאה ג"כ בעילוי אתר עילוי כו' כמ"ש והחזירנו בתשובה שלימה לפניך. וגם אפ"ל ענין הדילוג עדמ"ש והי' הוי' לי לאלקים שאמר זה יעקב אבינו ע"ה. רק שהוא אמר כס' המדרגות ונתן לי לחם לאכול זהו לחמו של תורה ובגד ללבוש זהו הלבושים דמצות. ואח"כ והי' הוי' לי לאלקים ובע"ת הוא כעני שאין לו מזון ולבוש דתומ"צ. ומ"מ כתיב שובה ישראל עד הוי' אלקיך כו' ה"ז דילוג. וענין ג' מדרגות אלו דעמידה והילוך ודילוג הוא ג"כ טהרה וקדושה וקה"ק. כי הנשמה קודם בואה לעוה"ז היא בעולם הבריאה. שזהו סתם ורוב הנשמות. ובינה מקננא בכורסייא ובינה היא בחי' טהרה כידוע בפי' כזהר הרקיע. כעצם השמים לטוהר. וז"ש נשמה שנתת בי טהורה היא אתה בראת ואח"כ יצרת נפחת בי. ובעוה"ז ע"י תומ"צ אשר קדשנו במצותיו באה לבחי' קדושה שלמעלה מטהרה כידוע בענין כהנים ולוים. וזהו ב' המדרגות דעמידה והילוך. ותשובה דילוג זהו קה"ק. ולכן ביוכ"פ הי' כה"ג נכנס לבית קה"ק. וכפר על הקדש כו' והנה לפי שביצימ"צ הי' קול דודי הנה זה' בא. ע"כ נאמר ע"ז מדלג. וכמבואר ג"כ בפע"ח שבליל א' דפסח נכנסים כל המוחין בבת אחת קטנות וגדלות ראשון ושני שעז"נ ותרבי ותגדלי כו'. ורק שמסתלק אח"כ וחוזרים וממשיכים זה לאט לאט ע"י ספה"ע ימים ושבועות כו'. וענין מקפץ יובן ג"כ בין מלמעלמ"ע ובין מלמעלמ"ט. מלמטלמ"ע דילוג זהו תשובה בתילא יתיר. וידוע שיש כמה מדרגות. תשו"ת הוא עפ"י שכל וטעם ונק' חיצוניות הלב. ותשו"ע הוא מהתבוננות יותר גבוה בעצמיות אוא"ס אני הוי' ל"ש אתה הוא עד שלא נבה"ע כו'. שאין העולמות תופסים מקום כלל דכולא קמי' כל"ת. מזה מתגלה פנימי' הלב אה"ר שלמעלה מהשכל שאין הלב והשכל מכיל כלל ואינו מתגלה בדיבור כ"א בצעקת קול פשוט. וזהו בינה ליבא. והיינו ע"י עומקא דליבא. ומה שה' במילוי יו"ד זהו תעלומות הלב שנעשה כמתעלף כו' כמבואר בכ"מ (ע"ד ההפרש בין שמיעה לראי' כו'). והנה כשהתשובה היא רק בבחי' עומק הלב עומק א' נק' דילוג ברגל א'. וכשהיא ממעמקים כו' אזי נק' קיפוץ בשתי רגליים (גם י"ל דילוג ברגל א' קו אחד אה' לבד. וקיפוץ בשתי רגליים אהוי"ר). וכמו"כ מלמעלמ"ט התגלות זו דממה"מ הוא ע"י בתי' הכתר. וידוע שיש בו שני בחי' א"א ועת"י. וכשהגילוי הוא מא"א לבד נק' דילוג. וכשהגילוי גם מעתיק (דרך מעבר א"א) נק' מקפץ. וזה הי' בקשת מרע"ה בתפלתו בתטא המרגלים. יגדל נא כח אד'. אד' הוא המל'. וכת זהו העלם המל' ממל' דא"ס ע"י א"א לבד. והוא בקש יגדל כו' ע"י עתיק ג"כ. והנה מדלג על ההרים הרים אלו האבות וגבעות אלו האמהות חג"ת נהי"ם. שהגילוי הזה דבתי' קול דודי הוא מתגלה בהרים וגבעות הרים הם חג"ת שמקנן ביצירה וגבעות הם נה"י שמקנן בעשי' וכשהוא רק דילוג ברגל א' אזי הגילוי רק ביצי' ולא בעשי' דאף הפסיק. אבל כשהוא קיפוץ בשתי רגליים אזי הגילוי גם בעשי'. כמו ההפרש בין ראי' לשמיעה. שזה תופס רק קול ודיבור שהוא רוחני' וזה תופס גם גשמי'. כי הגבוה יותר יוכל לישפל ולימשך למקום נמוך יותר. וזהו מדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות. ועוד פי' מדלג על ההרים שהדילוג והמשכה זו הוא למעלה מבחי' הרים וגבעות חג"ת נהי"ם (ביאור זה היינו ע"ד שנת' בביאור ע"פ כי כארץ ובד"ה יפה שיתתן. כי האבות תג"ת דאצי'. ושרשן הוא בחג"ת דעת"י המתלבשים בגלגלתא ומוחא דא"א וכמ"ש בביאור ע"פ בחקתי בענין בעבה"נ ישבו אבותיכם כו'. והנה דילוג זה הוא מעצמי' מל' דא"ס ג"ר דע"י רדל"א שאינו מתלבש בשום בחי' והוא למעלה אין קץ מבחי' ז"ת דעת"י המתלבשים בא"א להיות סדר השתלשלות או"כ. עי' ביאור ע"פ אני ישנה בענין שראשי נמלא טל בענין שג"ר דע"י הוא מגולה כו'. וזהו מדלג על ההרים למעלה מבחי' הרים וגבעות דעת"י). והנה בתורה כתיב ופסח הוי' על הפתח (שמות י"ב כ"ג) פי' פתח הוא מ"ש זה השער להוי' וכתיב פתחו לי שערי צדק. כי ענין הפתח הוא שעל ידו עולים ונכנסים מהחוץ לבית. והיינו בתי' מל' דאצי' שעל ידה עולים כל הנשמות (וגם כל הבירורים) מבי"ע ונכללים באצי' כו'. ולמטה בעבודה הו"ע יראה וקבעומ"ש בבחי' אתכפיא דוקא כנודע שראשית העבודה להיות התקשרות האדם באלקות ית' צ"ל ע"י יראה דוקא בזאת יבוא אהרן כו'. והנה דילוג והמשכה העליונה שלמעלה מהשתל' הי' בבחי' מל'. וזהו ופסח הוי' על הפתח. והיינו כדי שיהי' עליית המל' מהסט"א ויתפרדו כל פועלי און. וזהו מארז"ל כאלו עצמך פדית כו':
באתי לגני אחותי כלה וגו'. הנה בזהר בכ"מ מפרש גני על מל'. וזהו גן נעול אחותי כלה והטעם כי כמו הגן הוא מקום זריעה. ויש בו כח הצומח להצמיח בתוס' וריבוי. כן בחי' המל' שהיא כנס"י כללות ומקור נש"י נזרע בה אורות עליונים. ובכנס"י יש כח הצומח להצמיח בתוס' מרובה על העיקר. והנה אחותי כלה הוא ג"כ המל'. כי במל' יש שני מדרגות. האחד שלעולם באצי' ואינה יורדת כלל לבי"ע. נק' אחותי ל' איחוי וחיבור שמחוברת תמיד עם אא"ס שבע"ס דאצי' והב' שיורדת להיות עתיק לבריאה נק' כלה ל' כלתה נפשי. כלה שארי כו' לפי שיש בה רצוא ותשוקה וצמאון. שהו"ע העמ"נ. ועי"ז מקבלת אח"כ המשכת מ"ד. כמו כלה שמקבלת טפת מ"ד. וצ"ל דפשט הפשוט מהפסוק זהו מאמר אל אחותי כלה. באתי לגני. ולפי האמור דגני הוא מל'. ואחותי כלה ג"כ במל'. א"כ איך הוא המשך המאמר. ויש לבאר תחלה מה שהמל' נק' גני לפי שיש בה זריעה וצמיחה. כתיב (חלים צ"ז) אור זרוע לצדיק. ובמד"ר (תרומה ר"פ ל"ה) מפרש זה על אור שנברא ביום ראשון. שהי' אדם מביט בו מסוף העולם ועד סופו. ראה שאין העולם כדאי גנזו לצדיקים לע"ל. והיכן גנזו בג"ע. ועז"נ (ישעי' ס"א) וכגנה זרועיה תצמיח ועוד יש לשון שגנזו בתורה. וזהו אור זרוע לצדיק שהתומ"צ נק' צדקה כדכתיב (דברים ו') וצדקה תהי' לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה ומי שמקיים התומ"צ נק' צדיק ולהדעה שגנזו בג"ע. היינו שג"ע הוא ג"כ מקיום התומ"צ כדכתיב (בראשית ב') ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה. ופי' בזה"ק (ח"א כ"ז א') לעבדה בפקודין דעשה כו'. ומלשון הפסוק אור זרוע כו' מתבאר שהגניזה האמורה בל' רז"ל. אין זה גניזה לבד. כסתם גניזה. שכמו שמכניס כך מוציא בלי תוס' ומגרעת כ"א שהיא זריעה להצמיח בתוס' וריבוי. ועוד טעם על ל' זרוע לפי שהמשכת והשתל' האור למטה הוא ע"י ג' בחי' אור מים רקיע כמו סדר המשכת הטפה זרעית (כמ"ש באריכות בדרוש מוריד הגשם) ע"כ נק' אור זרוע ממש. ומהו האור שנברא ביום ראשון. מבואר בזהר תרומה (קס"ו ב') דנהורא קדמאה הוא בחי' ורב חסד שלפני האצי'. והיינו כי שרש אור וחשך למעלה הוא בשני מדות חו"ג. וא"כ נהו"ק הוא בחי' ורב חסד וכשנגנז אור זה ונשאר אח"כ השמש להאיר על הארץ הוא מבחי' חסד עולם דאצי'. וצ"ל דהאור שנברא ביום ראשון הי' אדם מביט בו מסוף העולם וע"ס כנ"ל והאור דעתה שמהשמש אין רואים כ"א תחום שבת או ב'. ולמה הריחוק הערך כ"כ. ויובן ע"פ הידוע (זח"ג רכ"ה א' וכ"ד) שיש ב' בחי' ממכ"ע וסוכ"ע. ונת' בתניא (פמ"ח) הפי' שממכ"ע הוא אור וחיות שמלובש ומאיר בעולם. ונמשך ע"י צמצום שהוא העלם והסתר אא"ס ב"ה. ונמשך רק הארה מועטת. ובהארה זו יש לנבראים תפיסא והשגה שמלאכים ונשמות דבי"ע משיגים האור והחיות. ומה ששכל נברא תופס ומשיג נק' זה התלבשות. ועצמות אא"ס ב"ה הוא בחי' סוכ"ע למעלה מגדר דעת והשגת הנבראים. ומובן שבחי' ממכ"ע שנתצמצם להאיר בבחי' מדה וגבול לגבי סוכ"ע שזהו כמו שהוא בבחי' עצמותו שהוא א"ס ובל"ג. אין ערוך כלל כמו במספרים שמספר המועט הוא ערך לגבי מספר היותר מרובה אבל לגבי למעלה מן המספר שוים מספר המועט והמרובה כא'. כי אין ערוך כלל כמש"ש בתניא. והנה זהו שני הבחי' חסד עולם ור"ח. חס"ע דאצי' הוא בחי' ממכ"ע. ור"ח שלפני האצי' הוא בחי' סוכ"ע. והנה קודם חטא עה"ד היו העולמות על אופן היותר שלימות. וראי' שמה שעכשיו הוא קיבול שכר. הי' אז מדור לאדה"ר. שגעה"ת הוא עתה קיבול שכר. כמארז"ל (חגיגה) מוטב דלידייני' וליתי לעלמא דאתי. ולאדה"ר הי' זה מדור. כדכתי' (בראשית ב') ויטע ה' אלקים גן בעדן כו' וישם שם את האדם אשר יצר. וגעה"ת הוא ביצירה. אשר מל' דיצי' נעשית כתר לעשי'. שזהו בחי' סובב אצלינו. ולאדה"ר הי' זה מדור. הרי שמה שעכשיו הוא סובב הי' אז בבחי' ממלא. ולכן האור שנברא ביום ראשון שהי' מבחי' ור"ת שהוא סוכ"ע הי' אדם מביט בו מסוף העולם וע"ס. והשמש שמאיר עתה ששרשו מחסד עולם ממכ"ע שמוגבל ע"כ הראי' ג"כ מוגבל. ובס' הבהיר איתא שמ"מ חוט מהאור זרוע לצדיק מאיר גם עתה. והו"ע עמוד א' יש בעולם וצדיק שמו שנאמ' (משלי יו"ד) וצדיק יסוד עולם. ויסוד הוא יו"ד סוד. סוד הוא אור הגנוז. סוד ה' ליראיו מה רב טובך אשר צפנת כו'. ויו"ד הוא נקודה וטפה המאיר גם עתה ע"י צדיק. ולמטה שנגנז האור בתורה ג"כ ארז"ל (חגיגה י"ב) כל העוסק בתו' בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום. הרי אע"פ שעצם האור גנוז בתורה מ"מ חוט ממנו מאיר ע"י עסק התורה בלילה:
ועתה יש לבאר מהו הצמיחה בהאור ע"י שנזרע. הנה בגשמיות יש שני צמיחות מזריעה ונטיעה. הצמיחה מזריעה הוא מאותו המין. שזורעים גרעינים חטים או שעורים ונצמח ג"כ חטים ושעורי'. רק שהוא בתוס' וריבוי. ואינו משתהה כ"א איזה חדשים. והצמיחה מנטיעה הוא מופלא ומשובח שלא ממהות וסוג הזריעה. שזורעים גרעין ונצמח פרי שיש בה טוב טעם. תפוח או אתרוג ורימון. ומשתהה הרבה. יש לע' שנה שעז"נ צדיק כתמר יפרח. ויש בפחות מזה. אבל כמה שנים. ולמעלה הצמיחה בהאור שהיא עד"מ מזריעה הוא מ"ש (ישעי' ל') ואור החמה שבעתים כאור שבעת הימים דהיינו האור ור"ח כנ"ל. והצמיחה שיתגלה בו מבחי' בינה דא"א. שהוא מ"ט פעמים גדול יותר. כי כמו באצי' יש ז"ת שכל מדה היא א'. והבינה יש בה נ' שע"ב מ"ט ושעה"נ. א"כ בינה דאצי' היא מ"ט פעמים יותר לגבי החסד דאצי'. כמ"כ וכ"ש לפני האצי' שהבינה דא"א היא מ"ט פעמים יותר לגבי ור"ת כו'. והנה אף שצמיחה זו היא ג"כ מבחי' ברישא חשוכא שלמעלה מבחי' והדר נהורא. כי חכ' (אור) מלביש רב חסד (נהו"ק). אבל ג"ר דא"א נק' חשך לגבי ח"ע דאצי'. ולכן גם צמיחה זו א"א כ"א כשנזרע האור למטה בחשך העוה"ז. עכ"ז לגבי האור שנברא ביום ראשון גופא. בחי' ור"ח. אין זה נק' חשך. כמו שבאצי' הג"ר הם אור וגילוי לגבי ז"ת. לכן מה שמתגלה בהאור הגנוז. שהוא בחי' ור"ח דא"א. בחי' בינה וג"ר דא"א נק' זה צמיחה ממהות וסוג הזריעה. הכל אור. והצמיחה שהיא עד"מ מנטיעה למעלה. זהו שיתגלה גם בחי' עתיק בחי' אחרונה שבמאציל. ומכ"ש הגילוי שמג"ר דעת"י רדל"א. שזהו בחי' חשך לגבי האור גופא. זהו צמיחה שלא ממהות וסוג הזריעה כלל. ולמטה בנפש האדם זהו מ"ש אור זרוע לצדיק ולישרי לב שיש צדיקים וישרים וישרים עדיפי מצדיקים כדאי' במד"ת (סי' י"א) שיש ז' כתות ומעולה שבכולם ישרים. וההפרש ע"פ פשוט הוא כך. שצדיק הוא ג"כ שמקבל הכל באהבה אבל מ"מ אינו דומה אצלו לגמרי מדה"ד ומדת החסד. אבל ישר הוא שהגיע ובא למדת ההשתוות שמדת דינו של הקב"ה ומדת חסדו שוים אצלו לגמרי. וכדכתיב באלקים אהלל דבר בהוי' אהלל דבר. וע' בהגהות לד"ה להבין ענין הברכות שזהו פי' מ"ש אחד הי' אברהם. שהי' מברך בשמחה על שמועות הרעות כמו על שמועות טובות ועי"ז המשיך בחי' הוי' אחד. שהוא הבחי' דלית שמאלא כו' ע"ש. וז"ש דהע"ה חסד ומשפט אשירה כו' אשכילה בדרך תמים כו'. תמים הוא אברהם כנודע. וע"פ חסידות ההפרש. שצדיק הוא שמקשר מעולם ועד עולם להיות פנימי' ועצמיות העליון גילוי לתחתון. ומ"מ לא נעשה התחתון כהעליון ממש. כמו שאומרי' גילוי מאצי' בבי"ע. שהוא גילוי אצי' ממש. אבל מ"מ לא נעשה בריאה כמו אצי'. וישר הוא שהגילוי למטה כמו למעלה ממש. וכדכתי' ישרים דרכי הוי'. פקודי הוי' ישרים. וזהו ולישרי לב שמחה. דכתיב (תלים ט"ז) שובע שמחות את פניך. פי' שובע שמחות שיהי' בהשמחה מגילוי אא"ס ב"ה שביעה שלא יהי' שייך עוד רצוא ותשוקה. זהו דוקא מגילוי פניך ממש (ג"ר דעת"י הנ"ל) שכ"ז שאין גילוי פניך ממש. כ"א רק מבחי' אור שהוא הארה. שייך רצוא ותשוקה וצמאון (וכמ"ש במ"א בפי' כולו מחמדים). ופניך ממשיך ישר. כדכתי' (תלים ק"מ) אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך וכתיב (שם י"א) צדיק הוי' כו' ישר יחזו פנימו. וזהו בפי ישרים תתרומם. זהו שילוב אד' בהוי'. שהוי' גובר. גילוי יחו"ע ממש. ובשפתי צדיקים תתברך. שילוב הוי' באד'. אין הגילוי הוי' כמו שהוא בעצמותו. אך כ"ז הוא דוקא ע"י גניזת וזריעת האור בתומ"צ גשמיים למטה בעוה"ז. שעי"ז יתגלה ב' צמיחות הנ"ל בהאור. והטעם כמ"ש (קהלת ב') יתרון האור מן החשך. וכתיב (איוב י"ב כ"ב) מגלה עמוקות מני חשך. ובדניאל הוא גלה עמיקתא ומסתרתא ידע מה בחשוכא. והיינו שדוקא ע"י בירור ואתהפכא חשוכא לנהורא מהחשך היותר אחרון שבעוה"ז. עי"ז דוקא מתגלה ומאיר אור מתוך החשך היותר עליון שלמעלה לגמרי מגדר גילוי אור. בחי' ברישא חשוכא שלמעלה מוהדר נהורא. וז"ש יוצר אור ובורא חשך עושה שלום. שעירב וחיבר אור וחשך יחד. ועי"ז ובורא הכל. הוא העוה"ב כידוע. ומכ"ז יש להבין הפסוק בן פורת יוסף בן פורת כו'. ותרגומו ברי דיסגי יוסף. כי יוסף הוא צדיק יסוד עולם ובו אור זרוע לצדיק שגנוז בו נהו"ק ור"ח. והזריעה בשביל צמיחה. והנה הבחי' הא' של הצמיחה הוא תוס' וריבוי בהאור שבעתים כאור ז' הימים. וזהו בן פורת הא'. ברי דיסגי ל' רבי' וצמיחה. וזהו הצמיחה דבחי' אור זרוע לצדיק. אמנם הצמיחה הב' דבחי' ישרי' ולישרי לב שמחה שהצמיחה הוא למעלה מגדר וסוג האור זרוע. שגם מהבחי' ברישא חשוכא יתגלה בחי' אור. ונק' שהאתעדל"ע לא בערך האתעדל"ת כלל. וזהו בן פורת הב' דכתי' בו עלי עין דהיינו למעלה מבחי' כי עין בעין אתעדל"ע לפ"ע האתעדל"ת כמשנ"ת הפי' בד"ה בן פורת יעו"ש. והנה יוסף הוא צדיק. וע"י ירידתו למצרי' נעשה בחי' ישר שלמעלה מבחי' צדיק ישר הוא מדות ההשתוות כנ"ל והיינו שהי' שוה אצלו צדקתו בין כשהי' אצל יעקב בחיר שבאבות ובין כשהי' אח"כ ויוסף הורד מצרימה ערות הארץ ובבית פוטיפר. ותשא אשת אדוניו כו'. ולא נשתנה מצדקתו ועבודתו כו'. והנה הצמיחה של האור זרוע הוא דוקא כשנזרע למטה דוקא בחשך העוה"ז כנ"ל וכמ"כ יוסף שהוא בחי' אור זרוע לצדיק כתי' ויוסף הורד מצרימה בחשך דערות הארץ. ושם דוקא נעשה הצמיחה להיות ב' פעמים בן פורת. עוי"ל פי' עלי עין כי יש ע' סתם הוא זו מדות דאצי'. שמהם נמשך אור השמש דעכשיו. ויש ע' רבתי ז"מ דאריך ור"ח. שזהו אור זה"י. הכל בחי' אור. אמנם עלי עין היינו למעלה גם מבחי' ע' רבתי אור זה"י. שהצמיחה דבן פורת הב' הוא הגילוי מבחי' ברישא חשוכא שלמעלה מבחי' אור זה"י:
והנה בזהר תרומה (קס"ו ב') מפרש אור זרוע לצדיק היינו שמבחי' צדיק נמשך להיות אור זרוע. והענין כי צי"ע נק' גננא. וכנ"י מדת מל' נק' גנתא. ולכן מבחי' צדיק נמשך להיות אור זרוע בבחי' מל'. וב' הפי' אמת שהאור שנברא ביום ראשון ור"ח שגנוז וזרוע בבחי' צדיק נמשך אח"כ מבחי' צדיק. ונזרע אור זה בכנ"י בחי' מל' מקור נש"י. דמה שהאור זרוע בבחי' צדיק. זהו לפי שהוא בחי' גננא. שזורע האור בגנתא כנ"י. שאזי דוקא נעשה הצמיחה בהאור. וענין בחי' זו למטה בנש"י ידוע שבחי' ור"ח הוא שרש אה"ר. ולכן יש בנשמות ישראל אהמ"ס שהיא אה"ר ונק' אור הגנוז שבנה"א. וזהו למעלה מאה' הטבעי' כי אה"ט הוא לבחי' שרשה ומקור חוצבה של הנשמה. דהיינו לבחי' חיי החיים דנשמות. ואה"ר הוא לעצמות אא"ס ב"ה שלמעלה מגדר חיי החיים כו'. וא"כ מאין יהי' בהנשמה אה"ר כזו. אלא שזהו מבחי' האור זרוע לצדיק שנמשך ונזרע בכנ"י כו'. ופי' אור זרוע פי' שם בזהר זרוע תדיר ועביד איבין כו'. וה"ע הספיחים שמהזרע שנזרע מכבר בארץ נעשה גידולין וגידולי גדולין כו'. והנה בזמן ביהמ"ק הי' נמשך בכי"ו מחדש אור זרוע מבחי' צדיק לבחי' צדק כנס"י. ובזמה"ג ונהר יחרב כו' ויצא כו' כל הדרה זה הקב"ה ויסוד שנק' הדר יוסף יפה מראה כו' וכל היחודים הוא מאור הזרוע מכבר. ובכהאריז"ל שמבחי' רוחא דשבק בה בעלה נעשה כל היחודי' בזמה"ג. ולבאר זה יש ב' משלים. א' ממה שהאיש מניח רוחו באשתו בביאה ראשונה. ועז"א רז"ל (סנהדרין כ') אין האשה כורתת ברית כו'. וענין זה לעורר ולעשות בה העמ"נ. כי יש העמ"נ מצד המקבל בעצמה. ואל אישך תשוקתך. אך אין זה תשוקה עצמיות. כ"א תשוקה מגוף נפרד כו'. משא"כ רוחא דשדי בגווה הנה תשוקת רוח זה ליכלל במקורו שממנו לוקח. וזהו תשוקה עצמיות ממש. ע"ד שהנר נמשך למעלה ליכלל במקורו אש היסודי. וכן כ"ד שנפרד ממקורו הנה תשוקתו ליכלל במקורו ועצמותו שממנו לוקח זהו תשוקה עצמיות. משל ב' מרב ותלמיד. שבהשפעת שכל מרב לתלמיד נמשך ונשאר רשימו בהתלמיד (וזהו לבד השגתו את השכל בשעת ההשפעה) וענין רשימו זו הוא בחי' רוחא דשדי בגווי'. וגורם שני דברים. א' שמעורר תמיד תשוקה נפלאה בהתלמיד על קבלת שפע מהרב. למעלה מעלה ממה שיכול להיות תשוקה בהתלמיד מצ"ע. ב' שהתלמיד מקבל שפע שכל חדש גם מבחי' רשימו זו גופא. ע"ד לא קאים אינש אדעתא דרבי' עד מ' שנין (ע"ז ה' ע"ב) ונת' זה במ"א. גם בעבודה נת' באגה"ק סי' כ"ז בפי' ל' רז"ל שבק חיים לכל חי שהאהוי"ר והאמונה שקבל מרבו כבר בעודו בחיים חיותו בעוה"ז. הנה עושה גידולין וגידולי גידולין גם לאחר הסתלקותו כו' יעו"ש. ועד"ז יובן למעלה בענין אור זרוע לצדיק. שמבחי' צי"ע נמשך אור זרוע במל'. הוא שני עניינים. א' שגורם ועושה בבחי' מל' העמ"נ לבחי' סוכ"ע (שאין זה בכח המל' מצ"ע). לפי שהאור זרוע הוא מבחי' ור"ח שגנזו שהוא סוכ"ע כמשנת"ל. ומזה נמשך אור הגנוז בכל נה"א שיהי' בו אה"ר המסותרת לעצמות אא"ס ב"ה הסוכ"ע שלמעלה מבחי' חיי החיים של הנשמות כנ"ל. הב' שמבחי' אור זרוע זה יוכל להיות יחודים וגילוים חדשים בעילוי אחר עילוי עד אין קץ. וזהו כל היחודים שבזמה"ג. ועפ"ז יובן משארז"ל (בספרי) ע"פ ואהבת כו' והיו הדברים האלה כו' למוד ד"ת שמתוך כך אתה מכיר לאהוב כו'. והענין כי האהמ"ס אור הגנוז שבנה"א זהו מבחי' פי' הב' דאור זרוע לצדיק. מה שמבחי' צדיק יסוד נמשך אור זרוע בכנ"י מל'. ותורה אשר אור זה"י גנזו בתו' כו' זהו בחי' פי' הא' דאור זרוע לצדיק דהיינו מה שהאור דבחי' ור"ח גנוז וזרוע בבחי' צדיק יסוד עצמו. ולכן ע"י לימוד התו' נמשך מחדש בחי' אור זרוע לצדיק לבחי' כנ"י. אך בזמה"ג המשכה זו שמחדש הוא רק בבחי' מקיף וכמ"ש בפרד"ס הלשון סמך וסעד כו' לעורר הרוחא דשדי בגווה שבחי' האור זרוע שבה מכבר שיתגלה ויצא האהמ"ס מהעלם אל הגילוי וכמשנ"ת בת"א ד"ה חכלילי ל' רז"ל נכנס יין יצא סוד כו':
והנה צ"ל דלפי משנ"ת ב' בחי' אלו דאור זרוע. שיהי' בכנ"י העמ"נ לסוכ"ע ושיומשך גם יחודים מאור הזרוע מכבר. הנה זהו רק תועלת וגילוי לכנ"י. אך פשטיות הפי' דאור זרוע כו' זהו כדי שיהי' צמיחה בהאור עצמו ע"י הזריעה בכנ"י בחי' גנתא. כמו בגן נעשה צמיחה בתוס' מרובה. והענין שע"י מ"ן ומ"ד שנעשה בכנ"י ע"י האור זרוע (וזהו כי ממך הכל ומידך נתנו לך. שבין המ"ן ובין המ"ד הכל ממך). עי"ז מתבררים ע"י כנ"י שבה"כ דתהו ע"י קיום תומ"צ גשמיים. שקוטב ענין הבירורים הוא אתהפכא חשוכא לנהורא. ועי"ז מאיר ומתגלה ישת חשך כו' חשך העליון. דהיינו בחי' ברישא חשוכא שלמעלה מבחי' והדר נהורא כנ"ל באריכות. וא"כ זה"ע צמיחה בהאור עצמו. ורק זהו מעלת המל' שנק' גנתא. שבה דוקא הוא כח הצומח וכמו שנת' בת"א בביאור דהבאים ישרש. שלכן נק' המל' בשם ארץ ובשם אשה כו' שיש בה כח המוליד שהולד הנולד ממנה יכול להיות מעולה הרבה ממנה. ואפי' אדם גדול כמרע"ה הוא ילוד אשה. וכמ"כ ע"י ההעמ"נ וההמשכת מ"ד שבמל'. שהוא הכל בירור ואתהפכא מחשוכא לנהורא. עי"ז נמשך מבחי' ברישא חשוכא בבחי' והדר נהורא. ובשרש הראשון והדר נהורא זהו הקו"ח שמאיר לתוך החשך דחלל ומק"פ. וברישא חשוכא זהו עיגול הגדול (שעז"א בברכת מעריב ערבים גולל אור מפני חשך וחשך מפני אור). וע"י אתהפכא מחשך היותר תחתון דעוה"ז. עי"ז נמשך ומאיר תוס' אור מהחשך היותר עליון דעיגול הגדול בבחי' והדר נהורא דהקו"ח. וזהו באתי לגני. דאיתא בת"א ד"ה וילקט יוסף שכללות הקו שנמשך ממל' דא"ס מראשיתו עד סיומו נק' גנתא. ויובן זה בשני אופנים. הא' ע"פ מ"ש בזהר שלח (קנ"ט ע"א) תלת עלמין אית לי' לקוב"ה. ופי' הרמ"ז ז"ל שהם עולמות הא"ס שלפני האצי' זהו מא"ק עד כתר דאצי' נק' עולם הא"ס לפי שאין שם גילוי ע"ס ואין שייך שם יחודים. ועולם האצי'. שיש שם גילוי ע"ס והתחלקות קוין רק שהוא עולם האחדות איהו וגרמוהי חד. ועלמא תתאה דבי"ע דאתקרי עלמא דפרודא. כגוונא דא בצלם אלקים עשה את האדם. כדין אית לי' תלת עלמין. העולם הראשון מיד שנולד הוא העוה"ז. ואח"כ געה"ת שאם האדם הוא צדיק בצלמנו כדמותנו שאינו פוגם מאומה אזי מיד שיצא מעוה"ז נכנס לגעה"ת. זהו עולם שני. ואח"כ געה"ע עולם שלישי ויותר אין עתה. שמה שאיתא בתניא שהאבות מדורם באצי' זהו ג"כ אצי' שבבריאה. אך אין דומה המשל לנמשל. שהאדם מקבל חיות מהעלמין. שמתקיים מאויר עוה"ז. וניזון מצומח וחי. ובג"ע הוא נהנה ומתענג. ותלת עלמין דאית לי' לקוב"ה. הוא משפיע חיות ותענוג בהם. וחלילה שהוא ית' מקבל מהם מאומה. ועכ"פ מבואר ומובן מזה. שעולם הא"ס ועולם האצי' הם דוגמת געה"ע וגעה"ת. והענין שכמו בהתלת עלמין של האדם. העוה"ז הוא עולם חשוך ואפל. וגעה"ת וגעה"ע הם בחי' יום ואור שמחה ותענוג מהשגת אלקות. כמ"כ בתלת עלמין דאית לי' לקוב"ה. עולמות הנבראי' דבי"ע הם מדת לילה חשך והסתר אלקות ויש שם רע שמחמת זה שייך עצב ועצבון. ואצילות ועולמות הא"ס מדת יום ואור. ולא יגורך רע. שאין שם עצב ועצבון כלל כ"א עוז וחדוה במקומו. ולכן הם דוגמת געה"ע וגעה"ת שבאדם. וזהו כוונת הת"א שכללות הקו מראשיתו עד סיומו דהיינו מה שבמל' דאצי' מסתיים גילוי ויחוד הקו נק' זה גנתא. ועוד יובן כמו שהמל' דאצי' נק' גני. והיינו בחי' המל' כמו שנעשית עתיק לבריאה. ונק' אז שכינה. פי' מה שאלקות שורה ומתגלה על נבראים עד שמתבטלים בשיר שלהם כידוע. נק' זה גני. כמו בגן הוא צמיחת ענג מערוגות הבושם. כמ"כ כתיב (שיר ה') לחייו כערוגת הבושם. שדוקא מבחי' זו הוא עיקר הצחוק ותענוג עליון למעלה. כדכתיב צחוק עשה לי אלקים. כמ"כ בכללות נק' א"ק אדם דבריאה. והקו ששורה ומלובש בא"ק הוא כמו שכינה ששורה על נבראים. מה גם שהמשכתו ממל' דא"ס להתלבש בא"ק יש שם ג"כ דוגמת עתיק כדאי' בכהאריז"ל לכן נק' זה גני. שמזה הוא עיקר הענג ושעשועים למעלה בהמאציל א"ס ב"ה ופי' באתי לגני הוא כמו ואבאה אליה. בכל המקום אשר אזכיר את שמו אבא אליך. שהו"ע יחוד עליון. והיינו כי יחוד קובה"ו יש עד רום המעלות באצי' נק' המל' שכינה כנ"ל. וקוב"ה הוא העלם העצמות דע"ס דאצי'. ובכללות מל' דא"ס שמשם נמשך הקו להיות שורה ומלובש בא"ק שנק' אדם דבריאה נק' ג"כ שכינה. וידוע שבאמת אין שייך שם ח"ו ציור ודמות ספי'. רק שהוא בחי' היותר אחרונה ושפלה בכל האפשר שבא"ס. ומובן שהבחי' שלמעלה ממל' דא"ס שהיא הבחי' האחרונה נק' עד"מ קוב"ה. וזהו באתי לגני הוא יחוד קובה"ו עד רום המעלות. ורק ששם אין שייך יחוד כידוע. כ"א שמאא"ס שלמעלה ממל' דא"ס נמשך תוס' אור במל' דא"ס והקו"ח. וכ"ז הוא דוקא ע"י אחותי כלה. אחותי נק' המל' כמו שהיא באצי' כנ"ל. וכלה היא כמו שיורדת לבי"ע. שאזי יש בה העמ"נ והמשכת מ"ד. שהו"ע בירור ואתהפכא מחשוכא לנהורא. שעי"ז נמשך מבחי' ברישא חשוכא לבחי' והד"נ שזה"ע באתי לגני. וזהו כוונת ופשט הפסוק באתי לגני הוא ע"י שאחותי נעשית כלה דוקא. וכמ"כ בנפש האדם. אחותי נק' הנשמה קודם בואה לגוף שאהבתה היא אהבה טבעית הנ"ל. וכשבאה לגוף נעשית כלה. שמתגלה האה' מסותרת הנ"ל. ומתהפך חשוכא דנה"ב לנהורא. ועי"ז באתי לגני והנה כלה זהו המ"ן ומ"ד דתומ"צ מדרגת צדיקים. אריתי מורי. זהו ריח בוגדיו בחי' בע"ת שמעוררים למעלה יותר להיות באתי לגני: