אור ברסלב
מגן אבות חלק ב מגן אבות חלק שישי על פרשת תשא

מגן אבות חלק ב· רבי שלמה זלמן שניאורסון

מגן אבות חלק שישי על פרשת תשא

מגן אבות חלק שישי על פרשת משפטים

כי תשא את ראש בנ"י. וכתיב שאו את ראש וגו'. צ"ל מה שהמנין ומספר נק' נשיאת ראש. דמשמע שזהו העלאה ורוממות לבנ"י שיהיו ספורים. ולכאו' מהו המעלה בזה. ואדרבה במנין יש חסרון וכמ"ש כאן ולא יהי' בהם נגף כו'. והענין י"ל ע"ד מארז"ל (מ"ר ר"פ שמות סי' ג') שקולים ישראל כצבא השמים כו' ע"ש. וזה"ע הרוממות שיהיו ספורים ומנוים ככוכבים כו'. וז"ש באברהם וספור הכוכבים כו' כה יהי' זרעך. ותחלה צ"ל ענין המספר ומנין מאיזה מקום הוא נמשך מלמעלה. הנה ע"ס. יש כמה פי' בפי' ספי' וא' הוא ל' מספר. ולהבין זה צריך להקדים להבין המאמר דאלי' אנת הוא חד ולא בחושבן. אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין וקרינן להון ע"ס לאנהגא בהון עלמין. הנה בפי' ספי' יש חמשה פי'. הא' הוא ל' בהירות כמ"ש כמראה אבן ספיר. והב' ל' סיפור והגדה כמ"ש למען תספר באזני בנך. השמים מספרים. וגדולתך אספרנה. לספר ביצ"מ. והג' הוא ל' מספר כמ"ש וספרתם לכם. תספרו חמשים יום והד' ל' ספר כמ"ש זה ספר תולדות אדם. ספר התורה. ועל ספרך כולם יכתבו. וכמאמר שלשה ספרים נפתחים. בשלשה ספרים ברא הקב"ה כו'. והה' הוא לשון ספר. שה"ע תחום וגבול שבין מדינה למדינה ושייך פי' זה בין מלמעלמ"ט ובין מלמטלמ"ע. והנה זה ידוע דע"ס קאי על הכלים ולא על האורות. לפי שהאורות אפי' כמו שמלובשים בהכלים הם פשוטים ואין שייך למנותם עשר בחי'. וא"כ כל הה' פי' הנ"ל הם בהכלים. וענין ספי' ל' בהירות הוא שהאור אע"פ שמלובש בהכלי אינו מוסתר בה. שהכלי אינה מסתרת על האור. רק כמו שהוא בהכלי כן הוא מתגלה חוץ ממנה. בכל עולם האצי'. עד"מ זכוכית בהירה בתכלית שאור השמש מאיר על ידה בבית כמו בחוץ. ופי' הב' ל' סיפור דברים הוא כמו עד"מ באדם הדיבור הוא מגלה העלם המח'. שהמח' נעלם מהזולת ורק ה' יודע מחשבות אדם. ומכ"ש כשחכם מחשב איזה שכל עמוק שהוא נעלם לגמרי מחברו. והדיבור מגלה אותה. וכן כתיב יוצר אור ובורא חשך. וידוע שעולם הבריאה הוא עד"מ מחשבה. ונק' חשך והעלם. ויצי' שהוא עד"מ דיבור נק' אור וגילוי. כן עד"ז הו"ע ספי' ל' סיפור דברים. היינו שהכלים דע"ס הם המגלים את האורות. כי בלעדי הכלים היו האורות נעלמים בשרשם ומקורם שהוא בחי' העלם ישת חשך סתרו. וע"י הכלים דוקא מתגלים האורות. והנה אנו צריכים לב' הפי' כדי להבין על ידם ענין ע"ס למעלה. כי הפי' דבהירות לבד אין מספיק. כי אינו דומה המשל דזכוכית בהירה שהיא אינה ממשכת אור השמש. שהשמש מאיר בכ"מ רק שהזכוכית אם היא בהירה אינה מסתרת. אבל למעלה הרי הכלים דע"ס ממשיכים האור. שזהו שנק' ג"כ בשם אברים כמו שהאבר ממשיך חיות הנפש. וכמו הדיבור שמביא העלם המח' לידי גילוי. והפי' דדיבור לבד ג"כ אין מספיק נענין הספי'. כי אותיות הם לבושים ודיבור הוא לבוש האמצעי. ומעלים קצת על השכל. שהרי לא קאים אינש אדעתא דרבי' עד מ' שנין אע"פ ששומע ומבין כו'. והיינו מפני שלא כל השכל מתגלה ע"י הדיבור. וזהו ששני בנ"א שומעים שכל א' זה משיג באופן זה וזה משיג באופן אחר. ולמעלה בהכלים דע"ס אינן מעלימים כלל שמאיר ומתגלה על ידם כמו בתוכם. ע"כ צריכי' ג"כ לפי' דבהירות. והפי' הג' ל' מספר ע"פ פשוט הוא מפני ששייך למנותם עשר כו'. משא"כ למעלה מהם. והנה יש שני דעות בענין הכלים דע"ס ושניהם אמת. דעת הפרד"ס (בשער מהות והנהגה פ"ב) שהכלים הם א"ס ממש כמו כלי החכ' שייך בה עליות עד א"ס. וכמ"כ יכול להיות ממנה המשכות עד א"ס. וכן כלי החסד נמשך ממנה המשכת חיות להחיות עולמות ונבראים עד אין קץ. ומה שנק' בשם ספי' מלשון מספר וגבול הוא מב' טעמים. הא' הוא דלגבי המאציל שהוא פשוט בתכלי' הפשיטות. והם ה"ה מהותים מחולקים. שכלי התכ' אינו לא חסד ולא נצח כו' לכן נק' ל' מספר וגבול. טעם הב' הוא מפני שעל ידם מתהווה בבי"ע מספר וגבול ממש עד מן הארץ לרקיע מהלך ת"ק שנה. ע"כ נק' גם הע"ס ע"ש זה ל' מספר כו'. ודעת הע"ח (שער מ"א הוא שער דרושי אבי"ע רפ"ב) הוא שבהכלים עצמן שייך מספר וגבול. שעז"א בפ"ה שיעור קומה של יוצר בראשי' רל"ו אלפי' כו'. יוצר בראשי' הוא בחי' ז"א דאצי' שהוא בחי' יצירה שבאצי'. הרי נאמ' שכלים דו"ק דאצי' יש להם מספר זה דרל"ו אלפי' רבבות פרסאות. הגם שהוא מספר גדול. אבל עכ"פ זהו מספר וגבול. ולפ"ד הפרד"ס צ"ל שאין זה בהכלים עצמן כ"א שמתהווה מהם בבי"ע כן. ופי' פרסא הוא מל' פרוס פריסת מלכותך. שהו"ע בחי' ומדרגות המשכת החיות מדרגה אחר מדרגה. והאמת כי ב' הדעות אמת. כי בכל ספי' יש ג' בחי' והסי' סת"ר ר"ת סוף תוך ראש. והוא פנימי אמצעי חיצון. והנה מצד בחי' אמצעי וכ"ש מצד פנימי' הכלים הם בחי' א"ס ממש כדעת הפרד"ס. ומצד בחי' חיצוני' הכלים שייך בהם מספר כדעת הע"ח. וענין ג' בחי' אלו הוא שבכל עילה יש ג' מדרגות הא' בחי' עליונה שבה. שדבוקה בעילה שלמעלה הימנה לקבל שפע וחיות לעצמה. הב' הוא התגלות העילה בבחינתה לעצמה. הג' הוא בחי' האחרונה שעל ידה היא משפעת לשלמטה הימנה. והו"ע חב"ד חג"ת נה"י שבכל ספי' (עד"ה וירד העיט). וזהו שמצד בחי' פנימי' ואמצעי' הכלים שהם חב"ד וחג"ת הם בבחי' א"ס כדעת הפרד"ס. ומצד בחי' חיצוני' שהוא בחי' נה"י שהו"ע ההשפעה כנ"ל שייך בהם גבול ומספר. וגם הפרד"ס יסבור כן והנה המובן לכאו' דהפי' דמספר אינו שייך כ"א בנה"י. והפי' דבהירות אינו שייך כ"א בחב"ד וחג"ת. ובאמת אינו כן ששייך ב' הפי' בכל הספי'. והפי' דמספר שייך גם בחב"ד. ויובן זה עד"מ מאדם התחתון. שחיות הנפש המתלבש בגוף מתחלק לתרי"ג כחות מחולקים ובמוח שבראש כלול אלו התרי"ג כחות בבחי' כלל. הנה באמת הם שם אחדות והתכללות אחד שאין שייך בהם שום התחלקות. אך מ"מ הוא כלול מתרי"ג כחות לא פחות ולא יותר. היינו שהוא חיות כללי שכשיומשך בגילוי יהי' ממנו גילוי התחלקות תרי"ג כחות דוקא. לכן אנו אומרי' שהוא כלול מתרי"ג וכמ"כ יובן למעלה דמנה"י נמשך ההשפעה בבי"ע בבחי' מספר וגבול. ונה"י הי' כלול תחלה בחב"ד. לכן שייך גם בחב"ד הפי' דמספר. וכמ"כ שייך בנה"י הפי' דבהירות. מפני שעל ידם נמשך היחוד עליון כו' והפי' הג' הוא ל' ספר התורה. דענין הספר הוא שהאותיות כתובים בדיו על הקלף. והדיו משחיר הקלף. והנה הקלף הוא נושא וסובל את האות כי הוא תחת הדיו וגם הוא מקיף את האות שכל אות שאין מוקף גויל מד' רוחותיו הוא פסול. והענין כי כל דבר הקיום שלו הוא ע"י חיות פנימי ומקיף. וזהו הקלף שתחת האות הוא כמו החיות פנימי. ושסביב האות הוא כמו מקיף. והוא כמו עד"מ השערות באדם שמהחוורתא דגלגלתא צומחי' שערות שחורות או צהובות עד"מ. שבחלל השערה נמשך חיות פנימי מהגלגולת שכל שערה יש לה גומא בפ"ע שמשם היא יונקת וחוורתא דגלגלתא מקפת אותה. וידוע דשערות ואותיות ענינם א'. וכמ"כ יובן למעלה בהכלים דע"ס שהם ג"כ כמו הדיו ע"ג הקלף עד"מ. כי המאציל העליון ב"ה עליו נאמר לבושי' כתלג חוור כו' והכלים הם כמו הדיו עד"מ. שכמו הדיו משחיר הקלף כן הכלים הם בחי' שחרות לגבי המאציל שהוא פשוט בתכלית והם מהותים מחולקים ועושים תמונה בהאור. וכמו שבמשל הקלף הוא נושא וסובל את האות. כן המאציל ב"ה הוא מחי' ומקיים את הכלים ע"י או"מ ואו"פ כידוע דאו"מ מצחצח חצי הכלי מבחוץ ואו"פ מצחצח חצי הכלי מבפנים. ומה שנת"ל שהכלים הם ספי' בהירות. וכאן אומרי' שהם שחרות הכוונה שלגבי המאציל הם שחרות. ולגבי נאצלים הם בבחי' בהירות שמגלים כל האור שמלובש בהם ואינם מסתירים עליו. והפי' הה' דספי' ל' ספר שהו"ע תחום. הוא כמו תחום שבת עד"מ שהוא עד פה תבא ולא תוסיף. הענין כי אא"ס ב"ה מתייחד בהע"ס דאצי' איהו וגרמוהי חד בהון. ויחוד זה מסתיים במל' דאצי' שבבי"ע הוא ומשם יפרד דלאו איהו וגרמוהי חד בהון וא"כ ה"ה כמו ספר ותחום כו'. וזהו מלמעלמ"ט. וכמו"כ שייך זה מלמטלמ"ע. כי רק בע"ס דאצי' יש יחוד כו'. מפני שהם או"כ ע"כ שייך לומר יחוד האו"כ דאיהו וגרמוהי חד בהון. וכמו יחוד גוף ונשמה. כן הע"ס הם בחי' גופין עד"מ. והאורות הם כנשמתא לגופא. אבל למעלה מאצי' אין שייך כלל לומר יחוד. כי אין שם שום התחלקות דאו"כ כלל כ"א פשוט כו'. וא"כ הם כמו ספר ותחום לגבי המאציל ולגבי נבראים. ע' באה"ז קדושים ובכתבים ע"פ לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהי' ונת' אצלינו בדרוש ע"פ תער השכירה ע"ש. וע' בפרד"ס בשער מהות והנהגה פ"ב שכ' וז"ל ויש שפי' מלשון ספר כו' והכוונה שהם מגבילות מה שאינו גבול כלל עכ"ל ע"ש. ומה שנת' כאן. הוא פי' גבוה ונעלה יותר. והנה באצי' יש ג"כ בחי' לבושים והם למטה במדרגה מהכלים. שהם מלבישי' ומעלימים את האור. ומהם שרש הנשמות כמאמר אלי' ז"ל לבושין תקינת לון דמינייהו כו'. והגם שהם ג"כ באצי'. אבל הם אצי' מהכלים והכלים הם אצי' מהמאציל ובע"ח נק' הלבושי' אור המתיילד מהכלים. אור מחצב הנשמות. ובאגה"ק שהנשמות הם מעין אלקות בצמצום רב כו' וז"ש אאע"ה ואנכי עפר ואפר לגבי מדת חסד עליון דאצי' (כמ"ש ע"פ והקימותי ע"ש):

והנה עתה יובן היטב איך כללות הע"ס אין ערוך כלל לגבי אא"ס ב"ה שהוא אח"פ בתכלי' הפשיטות. בלי מה. והם עשר בחי' מחולקים. וז"ש נפלאותיך ומחשבותיך אלינו אין ערוך אליך. נפלאותיך הם שלשי' ושתים נתיבות פליאות חכ'. ומחשבותיך בינה עילאה. זהו הכל רק אלינו. אבל אין ערוך אליך כו'. וזהו ג"כ מ"ש כ"י מ"י בשח"ק יערוך לה'. דקאי על כללות הע"ס דאצי' שהוא רק לאחר הצמצום דחלל ומק"פ והמשכת קו"ח דק כנודע. וביאור הענין. דהנה אא"ס ב"ה הוא אחד משני אלה. דכמו שהוא בעצמותו א"ס ופשוט בתכלית. אין שייך לומר בו שם וענין ספי' כלל לא עשר ולא רבוא רבבות רק אחד פשוט. ומצד הכח ויכולת שיש באא"ס להאציל ספירות כדי שיהי' השפעה בבחי' גבול ותכלי' (כי א"ס ב"ה הוא כל יכול כמשנ"ת במ"א בשם עה"ק) וכח זה הוא רק בחי' האחרונה והיותר שפלה מכל האפשר מהאור. וזהו פי' עד שלא נבה"ע הי' הוא ושמו הגדול בלבד. הוא היינו עצמות אא"ס. ושמו זהו בחי' האחרונה שבהאור. דהיינו הכח ויכולת להאציל ספי'. הנה יש בכח זה להאציל ספי' אין קץ ממש כמו עכשיו שנאצלו ע"ס ה"ה בחי' מחולקות ושונות זו מזו. כמ"כ יש בכח זה להאציל רבוא רבבות ספי' מחולקות זמ"ז עד אין קץ והיינו לפי שכח זה זהו מה שיש בא"ס ב"ה הכח שיומשך ויתהווה התחלקות ספי'. א"כ יהי' ההתחלקות ג"כ א"ס ממש. וזהו פי' אנת הוא חד ולא בחושבן. היינו דכמו שהוא בעצמותו הוא חד. אחד פשוט. ומצד בחי' האחרונה שבהאור שזהו הכח ויכולת להאציל ספי' הוא לא בחושבן כלל שיכול להיות נמשך ונאצל רבוא רבבות ספי' עד אין קץ שלא יהיו בגדר חשבון ומספר כלל וזהו לפני אחד מה אתה סופר כ"א או שאינו שייך התחלקות ספי' כלל או שיהי' ספי' אין קץ. וא"כ מה שנאצלו רק ע"ס זהו משום שכך עבר"צ כו' ומכ"ז יובן היטב איך שהע"ס אינן ערוך כלל לגבי אא"ס ב"ה. שלגבי האא"ס כמו שהוא בעצמותו אח"פ ודאי אינן ערוך כלל. כי איזה יחס וערך יש לבעלי התחלקות ומהותים מוגבלים לאחדות פשוט. וגם לגבי בחי' האחרונה מהאור שהוא הכח ויכולת להאציל ספי'. הרי יש בכח זה להאציל ספי' אין קץ ממש. וא"כ אצי' הע"ס אינן ערוך כלל לגבי כח זה כמו שלגבי מה שלמעלה מגדר מספר אין ערוך בשוה א' עם אלפי אלפי' ורבוא רבבות כו'. וזהו אנת הוא חד ולא בחושבן אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין כו' כדי לאנהגא בהון עלמין שכדי שיתהווה ריבוי התחלקות עולמות ונבראים על אופן שהם עכשיו זהו ע"י שנאצלו ע"ס. והשפעת החיות מאא"ס נמשך ע"י ע"ס דוקא. וכמ"ש מה רבו מעשיך ה' כולם בחכ' עשית. פי' כדי שיהי' מה רבו מעשיך שהו"ע ההתחלקות הוא ע"י שאא"ס מתלבש בחכ' שהוא ראשי' הע"ס. ואח"כ מתלבש בהמדות ומהם נמשך ההתחלקות כי המדות הם ענפין מתפרדין. כי חו"ג הם שני הפכיים. ות"ת הוא בחי' שלישית שהיא כלולה מב' המדות עד"מ גוון ירוק שכלול מאודם ולובן. וכן ענפי המדות. לכן נמשך מהם ההשפעה למטה ג"כ בבחי' התחלקות כמו מחסד נמשך אור ומים ומגבו' רקיע כו'. וכן יש ג"כ ז' כוכבי לכת שהם ג"כ הפכיים זל"ז. שכוכב צדק מחי' לכל ומארים מכלה כו'. וכל המדות הם כפולות והו"ע י"ב ג"א. ובעולם הוא י"ב מזלות. ובשנה יב"ח. ובנפש י"ב כחות. כמ"ש בס"י. וז"ש כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך. כי ההתחלקות נמשך מהספי' והם נק' בס"י אצבעות חמש כנגד חמש כמו באדם שהאצבעות מחלקים כ"ד. וכמו כתיבה כו' וז"ש בזהר בראשית (ב' ע"א) שיתין רבוא אינון דקיימין כחדא ואפיקו חיילין לזינייהו דלית לון חושבנא. פי' שיתין רבוא הם ששה מדות דאצי' שכלולים מס"ר בחי'. כי המדות הם ו' של ש' הוי' ב"ה ומקבל מהיו"ד ע"י הה' לכן החשבון ס"ר. כי הוא כלול מיו"ד ה"פ. פעם ראשון ו"פ יו"ד הוא ס'. ופ"ב ופ"י הוא שש מאות. פעם ג' ופ"י הוא ששת אלפים פעם ד' ששים אלפים פעם ה' ופ"י הוא ו"פ מאות אלפים. ס"ר. ואפיקו חיילין דלית לון חושבנא. היינו שנמשך מהם בבי"ע מלאכי' ונשמות לאין מספר. ויובן זה ממה דאי' בגמ' חגיגה (י"ג ע"ב) דאלף אלפי' ורבוא רבבן מספר גדוד א' ולגדודיו אין מספר. דלכאו' אין מובן הטעם דכל גדוד יש לו מספר. ורבוי הגדודי' אין להם מספר. ויש בזה ב' פי' ושניהם אמת. הפי' הא' הוא דכל גדוד נמשך מבחי' פרטיות שבהמדות דאצי' עד"מ מחסד שבחסד. וכשנמשך זו הבחי' ומתלבש במל' דאצי' ומתחלק ע"י הצירופי אותיות נעשה מזה בבי"ע גדוד של אלף אלפים כו' והנה המדות יש בהם בחי' פרטיות עד אין מספר. כמו עד"מ חסד שבחסד מתחלק ג"כ לעשר בחי' ויש חסד שבחסד שבחסד וכה"ג לכן נמשך ריבוי הגדודי' עד אין מספר. זהו פי' א' ופי' ב' י"ל שגם ממדה א' פרטית דהיינו מחסד שבחסד שבחסד יוכל להיות נמשך ריבוי גדודים מלאכים עד אין מספר. כי לפ"ד הפרד"ס שהכלים הם א"ס. וגם לפ"ד הע"ח י"ל שיציבא מילתא בפנימי' ואמצעות הכלים. הרי במדה א' פרטיות יוכל להיות עליות עד א"ס וכמ"כ המשכות גבוהות יותר בעילוי אחר עילוי עד א"ס. דהיינו שיתהוו גדודים גבוה מעל גבוה בהשגות אלקות ואהוי"ר בעילוי אחר עילוי עד אין קץ. ואע"פ שכל הגדודים יהיו ממהות מדרגה א'. ד"מ מבחי' אה' כשיתהוו מחסד שבחסד שבחסד. אבל כל גדוד יהי' יותר גבוה באה'. וכמ"כ יוכלו להתהוות ריבוי גדודים גבוה מעל גבוה בבחי' אה' עד אין מספר ממש. ובזה יהי' מדוקדק יותר ל' הזהר. דלפי' הא' שמהתכללות מזיגת מדה פרטי' מתהווה רק גדוד א' א"כ מס"ר בחי' התכללות צריך להתהוות רק ס"ר גדודים. לא יותר. ונצטרך לפרש ע"ד מספר ס"ר נשמות. שזהו רק ס"ר שרשיים. וכל שרש מתפשט ומתחלק לכמה ניצוצים. דכמ"כ הוא בע"ס. וא"כ אין מדוקדק ל' הזהר איך מס"ר יומשך חיילין דלית לון חושבנא. משא"כ לפי' הב' הרי אפילו ממדה א' פרטיות יתהוו גדודים אין מספר. ומה שאומר ס"ר זהו לפי שכוונת הזה"ק להזכיר החשבון שבהע"ס דאצי' שע"פ אמת הם ס"ר ואפיקו חיילין דלית לון חושבנא:

ועתה יובן פי' הפסוק מונה מספר לכוכבים ופי' בזהר משפטים (ק"ה ע"ב) דמספר העליון הוא המונה לכוכבים. היינו שהוא ממשיך להם אור וחיות ושפע. ולכאורה צ"ל דידוע שבחי' מל' היא מקור דבי"ע וכמ"ש מלכותך מכ"ע. וא"כ כל הנבראי' דבי"ע מקור השפעותם הוא מבחי' מל'. ולמה בכוכבים דוקא נמשך השפע והאור מבחי' ו"ק דאצי' שהם בחי' יחו"ע ביטול אמיתי. ויובן ע"פ מ"ש בישעי' וחפרה הלבנה ובושה החמה. ואי' במ"ר במדבר (פ"ב סי' י"ב) אבל הכוכבים אינן בושים. והטעם לזה. כי הנה הכוכבים נראים קטנים. ואינו מובן למה. שהרי יש כוכבים גדולים כמו השמש ואין כוכב שקטן מגלגל הירח וא"כ למה נראי' קטנים. ואין לומר לפי שגבוהי' יותר מהשמש וירת. שהם ברקיע תמינאה. שהרי יוצאי' להאיר למטה תחת כיפת הרקיע. אך שזהו מצד הביטול שלהם. כמו שהצדיקים נק' קטן יעקב ודוד. והיינו כי כולא קמי' כל"ח וכל הקרוב יותר קמי' הוא יותר בטל. ולכן הכוכבים שהם ברקיע תמינאה שמאיר שם בינה שהו"ע ההבנה והשגה בד"ע איך שלמעלה היש כו'. ע"כ הם בבחי' ביטול ונראים קטנים. אבל חמה ולבנה שהם זו"נ דיצי' ועשי' ששם רק גילוי ד"ת לכן הם גדולים. ומהם מקבלים הע"ש שהם יש ופירוד גמור. וע"כ הם בושים לע"ל. והכוכבים אינן בושים. וזהו שהמספר העליון שהוא המדות דאצי' הוא המונה אותם. היינו שממשיך להם אור וחיות ושפע. והנה בתלים כתיב רק שהמונה וסופר הכוכבים הוא ו"ק דז"א דאצי'. ובישעי' כתיב על כוכבים יותר גבוה. המוציא במספר. דו"ק דאצי'. כו'. מרוב אונים ואמיץ כח. שעצם השפע נמשך מג"ר כח"ב שבהם השראת אא"ס ב"ה. ומזה נמשך בהם הנצחיות ושלא יהי' בהם שום שינוי וגרעון כל שהוא שזהו כח הא"ס הבלי גבול שמלובש בבע"ג. וא"כ הכוונה שהמונה וסופר דהיינו שיומשך השפע בבחי' התחלקו' לכל כוכב לפ"ע ומדרגתו זהו מו"ק דז"א. אבל עצם השפע והאור נמשך מג"ר. (משא"כ בשאר אישי השמים נמשך בהם הנצחיות מג"ר. אבל ע"י התלבשות במל' ובהע"ס דבי"ע). ופשטי' דקרא מונה מספר לכוכבים משמע דהמעלה הוא ההשגחה פרטי' על כל כוכב בפ"ע. ולכאורה הרי השגחתו ית' על כל פרטים אפי' על נמלה קטנה. והענין שההשגחה פרטיו' שעל כל הנבראים הוא ע"י ההתלבשות בהע"ס דבי"ע ובמלאכים שנק' עיני ה' ולכן ההשגחה היא מסותרת. משא"כ הכוכבים מושגחים מן המספר העליון עצמו שמו"ק דאצי' עצמו נמשך השגחה פרטיות על כל כוכב בפ"ע ובכ"ז יובן ג"כ ענין שאו את ראש בנ"י. שההעלאה והרוממות של נש"י הוא שיהיו מרכבה ויוכללו במספר העליון שהוא ו"ק דאצי' ע"ד המספר דכוכבים. וביאור ענין העלי'. הנה לבד מה שנת"ל בפי' ספי' ל' מספר וגבול, לפי שמהם מתהווה מספר וגבול בבי"ע. וגם כיון שהם בחי' מחולקות נופל עליהם מספר ו"ק. י"ב ג"א. ס"ר. עוד יש טעם בפי' ספי' ל' מספר למעליותא. היינו שמחמת גודל חשיבותם ויקרת ערכם המאציל העליון סופר ומונה אותם תמיד ע"ד שנת' בפי' מונה מספר לכוכבים כנ"ל שהוא מחמת גוד חשיבותם. ועד"מ למטה בגשמיות דבר שהוא חשוב הרבה מונים אותו. וזהו טעם הדין דדבר שבמנין לא בטל שזהו מחמת חשיבות דהנה אנו רואים למטה שכ"ד שמציאותו בעולם יותר מועט הוא יקר יותר כמו הכסף ביוקר יותר מהנחושת. והזהב מהכסף. ואבנים טובות שמציאותם במיעוט יותר יקרים גם מזהב כו'. והנה ע"ס דאצי' חשובים וחביבים לפני המאציל יותר מכל הנמצאים שבהשתלשלות כי בהשתלשלות כל שלמטה יותר נתרבה החשבון היינו הכלים והאותיות ומה שלמעלה מתמעטים הכלים מפני שכל הקרוב קרוב קמי' הוא יותר בבחי' ביטול כו' והנה ע"ס דאצי' קרובים אל המאציל יותר מכל הנמצאים לכן הם רק עשר ולא יותר. הגם שנת"ל בשם הזהר שיתין רבוא כו' היינו ענפים וניצוצות התפשטות הספי' בבחי' חיצוניות כו'. אבל עצם הספי' שמאיר ומתייחד בהם הקו"ח מאוא"ס הם רק עשר. ולכן חשובים וחביבים יותר ומפני עוצם חשיבותם לפני המאציל הוא סוכר ומונה אותם תמיד. היינו שתמיד ממשיך להם מוחין חדשים לתקנם ולזככם. והנה נת"ל שבאצי' יש כלים ולבושים ושרש נש"י הוא מהלבושים כמאמר לבושין תקינת לון דמינייהו פרחין נשמתין כו' וזהו"ע מארז"ל ישראל עבמ"ח שהוא לבוש להע"ס. והעלי' שלהם הוא לאשתאבא בגופא דמלכא שהוא בהכלים דע"ס והוא עלי' גדולה להם. דהגם שבחי' מח' הוא לבוש הקרוב ודבוק להע"ס ולכן כתיב בישראל ואתם הדבקים בהוי' אלקיכם שהוא האור המלובש בזו"נ דאצי' ולכן נק' אחותי. מ"מ הוא רק בחי' לבוש שאין ערוך להכלים כי הכלים הם עצם אלקות ונק' מדותיו ית' מדת חסדו ומדת גבורתו ונק' גופין כמאמר וכמה גופין תקינת לון. עד"מ הגוף הוא עצם האדם. כעד"מ הכלים דאצי' הם עצם אלקות והם אצי' מהמאציל. ובחי' לבושים הם למטה במדרגה עד"מ הלבוש באדם אינו עצם האדם. ונק' מעין אלקות בצמצום רב ועצום והם אצי' מהכלים. ובכהאריז"ל נק' אור המתיילד מן הספירות. ועוד יש הפרש בין הספי' להלבושים שבהספי' מלובש הקו"ח מאוא"ס ומתייחד עמהם עד"מ באדם הנשמה מתייחדת עם הגוף כעד"מ למעלה כמאמר אנת הוא כנשמתא לגופא דאיהו חיים כו' דאיהו וגרמוהי חד בהון. משא"כ בהלבושים אינו מלובש הקו"ח ולאו איהו וגרמוהי חד בהון והעלי' של הנשמות הוא שנכללים בגופא דמלכא שנעשים עצם אלקות כמ"ש אני אמרתי אלקים אתם. וגם שמתעלים בהיחוד דאוא"ס עם הספי' שאוא"ס מתייחד עמהם כמו עם הספי'. וז"ש וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו. פי' ממנו היינו מעצמות אוא"ס ממש כי סוף כל סוף יתעלו בעצמות אוא"ס ממש כל הנשמות אפי' הנמוכות מאד של פחותי הערך נפש דנפש דעשי' כו'. והעלי' הוא ע"י תומ"צ. שע"י צדקה וגמ"ח נכלל האדם בבחי' חסד דרועא ימינא. וע"י איזהו גבור הכובש את יצרו נכלל בבחי' גבורה דרועא שמאלא. וע"י לימוד התורה נכלל בבחי' ת"ת גופא כמארז"ל והת"ת זה מ"ת. וגם בבחי' חכ'. ובד"כ רמ"ח מ"ע נכללים כולם בצדקה כמ"ש וצדקה כו' לעשות את כל המצוה. שכולם הם מקו הימין. וע"י שמקיים האדם כל המצות שאפשר לו לקיים הוא נכלל למעלה בקו הימין. וע"י השמירה מל"ת דאורייתא ואיסורים דרבנן נכלל בקו השמאל. וע"י עסק התורה בת"ת כנ"ל. וזהו המעלה של המספר דישראל שיתעלו בבחי' המספר העליון מדות דאצי' שהם ששה והם כפולות יבג"א וכלולים מס"ר וכן נש"י הם ס"ר וי"ב שבטים כו'. והעלי' הוא ע"י תומ"צ כנ"ל. והנה לזה צריך ג"כ תפלה כי כדי שיתעלו מבחי' לבוש לבחי' גוף. שלמטה א"א זה להיות בגשמי' שמלבוש יתהוה גוף. צריך שיומשך לזה הכח מבחי' שגבוה מבחי' לבושא וגופא והוא מבחי' כי לא אדם. וזהו ע"י התפלה שהנה"א מברר הנה"ב ששרשו מעולם התהו עי"ז יכול להיות העלי' של נה"א ע"ד והחיות נושאות את הכסא כו'. והיינו כי תפלה במקום קרבנות. דכמו בקרבנות שהיו מקריבין בהמה ע"ג המזבח הי' נפש הבהמה מתעלה במרכבה דפני ארי' ופ"ש כו' ועי"ז היו החיות נושאות את הכסא עם כמרא"ד שעל הכסא לבחי' כי לא אדם. כן בתפלה מקריב האדם נה"ב שלו שמהפך כל התאוות וכל הרצונות שיהי' לו רק רצון א' להוי' כמ"ש ואהבת כו' בכל לבבך בשני יצריך. ועי"ז גורם ג"כ שיהיו החיות נושאות כו' לבחי' כי לא אדם הוא (שלמעלה מבחי' גופא) ואז תוכל הנשמה להתעלות מבחי' לבוש לבחי' גוף שהו"ע המספר כנ"ל וזהו תכלית ירידת הנשמה בגוף בשביל זו העלי' וזהו שהמספר נק' בשם נשיאות ראש שהוא העלאה ורוממות לנש"י. דכיון שיתעלו לאשתאבא בגופא דמלכא דהיינו שיוכללו במדרגת עצם הספי' דאצי' ממש ויתייחדו עם אוא"ס ב"ה כמו הספי' ממש. א"כ יהיו ספורים מעצמות המאציל ממש כמו הספי' שנת"ל ולכן יהיו למעלה יותר מהכוכבים שהם ספורים ומושגחים מו"ק דאצי'. וז"ש במד"ר אלה תולדות השמים והארץ בזכות מי הם עומדים בזכות ואלה שמות בנ"י שנש"י הם למעלה יותר מהכוכבים. והנה מ"ש על לע"ל והמשכילים יזהירו כו' ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד דמשמע שלע"ל יהיו ככוכבים ולא עכשיו. הענין כי מה שספרו אותם עכשיו הוא שע"י תומ"צ ממשיכים בחי' זו. ועוה"ז הוא רק עולם המעשה היום לעשותם. ובצאת הנשמה מהגוף גם עכשיו בגעה"ע שנהנין מזיו תורתן ועבודתן שהוא התגלות הארת אצי' בגעה"ע מתעלה הנשמה קצת מעין בחי' לאשתאבא בגופא הנ"ל (לבד גדולי הצדיקים שגם עכשיו המדור שלהם באצי' ממש כמ"ש בתניא). ועיקר עלי' זו יהי' לע"ל ולכן כתיב אלעתיד ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד וענין המשכילים אי' בזהר דנו"ה נק' משכילים דמסתכלי בסוכלתנא עילאה. סוכלתנא הוא תרגום של תבונה שהוא בחי' נה"י דבינה שמנה"י דבינה נמשכים נה"י דז"א. ופי' מסתכלי בסוכלתנא הוא שממשיכים שיאיר בהם בחי' תבונה. ומשכילים הוא ל' מפעיל כמו משכיל אל דל משכיל על דבר. היינו שממשיכים המשכת בחי' תבונה ומשפיעים במל' וגם בעולמות בי"ע שהנשמות ומלאכים דבי"ע יהי' להם תבונה והשגה באלקות. וזהו משכיל אל דל כי מל' נק' דל בחי' סיהרא ועוני דללמג"כ. וזהו ג"כ משכיל על דבר שדבר הוא ג"כ מל' כידוע. ונק' בזהר תרין סמכי קשוט שהם סומכים את מדת המל' כמ"ש ויקם משה את המשכן ויתן את האדנים. וזהו בחי' משכילים למעלה. ולמטה הוא ראשי ישיבות הממשיכים דעת לנש"י שלומדים תורה עם ישראל גליא וסתים. ומצדיקי הרבים אי' בגמ' ב"ב פ"ק דקאי על מלמדי תינוקות וגם קאי על אלו המדריכים את ישראל בדרך ישרה שיהיו שלמים במעשה בסו"מ וע"ע. וענין כזהר הרקיע אי' בזהר שהוא ת"ת דאימא. וז"ש שם זהר סתים וגניז כו' ע"ש אשר כעת אין נמשך מוחין מת"ת דאימא אפי' לחג"ת כי ת"ת דאימא נעשה כתר לז"א. והקיבול שכר יהי' שלהמשכילים יומשך להם מוחין מת"ת דאימא ומצדיקי הרבים ככוכבים היינו כוכבים שבזהר הו"ע ניצוצי חסדים דאבא שמתגלים בבחי' זהר הרקיע הנ"ל. וזהו בחי' גבוה מהכוכבים שנת"ל:

ועתה צ"ל ענין כי תשא את ראש בנ"י. מהו את דהול"ל כי תשא ראש בנ"י. הנה בשל"ה הקשה בענין המספר. דלפעמים מצינו שהמספר הוא מעלה כמ"ש כי תשא את ראש בנ"י. ולפעמים מצינו שהמספר הוא חסרון כמארז"ל אין הברכה שורה לא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי אלא בדבר הסמוי מן העין כמ"ש יצו ה' אתך את הברכה באסמיך. ועיקר הברכה הו"ע השראת השכינה הוא דוקא בדבר הסמוי מן העין. וא"כ מהו המעלה של המספר. ותירץ שם שיש ב' מיני מספרים דכשהמספר הוא בעניני עוה"ב היינו ענינים רוחניים כמו השגות שבג"ע אז המספר הוא מעלה. אבל כשהמספר הוא בעניני עוה"ז אז המספר הוא חסרון. וזהו"ע כל שדרכו לימנות ואת שדרכו לימנות כל שדרכו לימנות הוא עניני עוה"ז ואת שדרכו לימנות הוא עניני עוה"ב. וביאוה"ד דעניני עוה"ז נק' כל כו' דמלת כל כולל הכל דהנה כתיב (ישעי' מ"ה) יוצר אור ובורא חשך כו' ובורא רע. ואנו אומרים ובורא את הכל. הרי שהכל כולל גם רע. וכן ארז"ל וה' ברך את אברהם בכל שהשליטו ביצרו. וע"פ ויתרון ארץ בכל היא ארז"ל שאפי' דברים הנמוכים כמו זבובים ויתושים ופרעושים יש להם צורך בעולם. הרי דבכל כולל אפי' דברים הנמוכים כו'. וכן הנשים שהיו מבכות את התמוז אמרו ומעת חדלנו לקטר למלכת השמים חסרנו כל דקאי על השפעות עוה"ז. זהו שכל שדרכו לימנות הוא עניני עוה"ז ואת שדרכו לימנות הוא המספר של אותיות התורה מאל"ף עד תי"ו והוא המספר שבעניני עוה"ב ובזה שורה ברכה כן תירץ בשל"ה. וביאוה"ע הנה כתיב יראו את הוי' קדושיו וצ"ל וכי קדושיו בלבד יראים מהקב"ה הלא כתיב יראו מה' כל הארץ וכתיב מי לא יראך מלך הגוים כו'. אך הענין דכאן כתיב יראו מהוי' היינו דהיראה מרוממות שם הוי' שהוי' הוא מרחוק אצלם לכן היראה היא ג"כ מרחוק היינו בבחי' מקיף. וכמו וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק כו'. שבדבר שאין נוגע לו כ"כ הוא ירא. אבל בדבר שנוגע לו אינו מבטל א"ע מפני היראה. ועל בחי' יראה זו כתיב יראו מהוי' כל הארץ שזו היראה ישנה בכולם אפי' במזיקין ואפי' בקליפות כמ"ש בלעם לא אוכל לעבור את פי הוי' כו'. אבל יראו את הוי' הוא ע"ד את בשרו את הטפל כו' שהוא בחי' את וטפל להוי' שאין לו רק רצון א' ליכלל וליבטל באוא"ס ב"ה ועמך לא חפצתי כו'. והיראה היא בפנימיות. זהו דוקא קדושיו ישראל שנק' קדושיו ע"י קיום המצות כמאמר אק"ב. כי עם קדוש אתה כו'. וזהו את שדרכו לימנות היינו כשישראל הם בבחי' את כנ"ל אז המספר הוא מעלה להם שהם בבחי' את הוי' עדמ"ש ברכו את הוי'. פי' את הוי' הוא בחי' הכלים דע"ס שהם בחי' את וטפל להוי' שהוא האור המלובש בהם וכידוע ששם הוי' נק' שם העצם והוא בחי' העצמות המלובש בהכלים ואיהו וגרמוהי חד בהון וכמ"ש לך הוי' הגדולה כו' שגדולה אינה עולה בשם גדולה כו' וז"ש לאהבה את הוי' ליראה את הוי' כו'. וכשישראל הם בבחי' יראו את הוי' שהיראה אצלם בפנימיות כמ"ש נמען תהי' יראת הוי' על פניכם. לא כמ"ש ויעמדו מרחוק אז הם נכללים בהכלים דע"ס ונעשו ג"כ טפלים להוי' כנ"ל שאוא"ס מתייחד עמהם כמו בהכלים. ולכן נאמר בהם שבעים נפש ל' יחיד וכתיב ויחן ישראל. וקבל היהודים. ע"ד שלמעלה נק' ג"כ רה"י אז המספר להם מעלה שנכללים במספר העליון ו"ק דאצי' וזהו כי תשא את ראש בנ"י היינו כשהם בבחי' את אזי המספר הוא להם העלאה והרמת ראש:

ובזה יובן הירושלמי כל העובר כו' מאן דעבר על ימא כי ע"י שהלכו בנ"י בתוך הים עי"ז נעשה להם המספר מעלה. ויש בזה ד' טעמים כמשי"ת. ומתחלה צריך לבאר הגמ' הנ"ל דתענית שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין כו'. והטעם הוא דכיון שהוא סמוי מן העין הוא מבחי' עלמדאתכ"ס ושם הוא הברכה. כי עלמדאת"ג הוא כמ"ש והנגלות ו"ה נגלות. ועלדאתכ"ס הוא כמ"ש הנסתרות להוי' אלקינו י"ה חו"ב ששם הוא ברכה כמאמר איהו (יסוד אבא) ברוך ואיהי (יסוד אימא) ברכה. כי בינה נק' בריכה כידוע בענין ברכת הזימון בשלשה אומר נברך שמפני שהם שלשה ג' קוין ממשיכים מבחי' בריכה עליונה בינה. וכמ"ש ונהר יוצא מעדן נהר הוא בינה דכמו שהנהר נמשך מן המעין בתמידיות מפני שהמעין נובע מהמקור שהוא כח רוחני בלתי מוגבל כעד"מ התחדשות האור והחיות מחכ' לבינה נמשך תמיד שיהי' התהוות מאין ליש כמאמר ובטובו מחדש בכי"ת מע"ב ונק' תרדל"מ זהו"ע שבינה נק' ברכה כמו נהרא מכיפי' מבריך. וז"ש ולתבונתו אין מספר כי בז"א דאצי' יש מספר כנ"ל בענין שיעור קומה כו' משא"כ בבינה. והטעם לזה ששם הוא ברכה הוא מפני ששם מאיר אוא"ס הסוכ"ע כמ"ש יושב בסתר עליון שבסתר הוא עלמדאתכ"ס שם יושב בחי' עליון אוא"ס הסוכ"ע וכידוע דבחכ' הוא השראת עתיק ובבינה הוא התגלות עתיק וסוכ"ע הוא מקור הברכות וכידוע ההפרש בין סובב לממלא שממלא הוא שהאור נמשך בבחי' גילוי ובהתחלקות. שמאיר בכל עולם ובכל נברא לפי ערכו. ומחמת אור זה א"א להיות שינוי וברכה עד"מ מחיות הנפש המלובש באברי האדם שא"א להיות מרגל יד כו'. כן כתיב ועל דמות הכסא דמות כמרא"ד כו' הוא מראה דמות כבוד הוי' שהוא בחי' ממכ"ע. וא"א להיות שינוי מכפי האור הנמשך בכל עולם ובכל נברא. וזהו הטעם שבעוה"ב אינו מועיל תשובה אם יצאה הנשמה מלוכלכת בעונות הגם שהנשמה רואה שם הרבה יותר ומתחרטת הרבה מאד על העבירות כמארז"ל ע"פ עוברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו שמורידין דמעות כמעין של שיתין אעפ"כ אינו מועיל שם החרטה רק צריך לעונשים גיהנם ונה"ד שעי"ז מלבנים הנשמה ומצרפים אותה ומפרידים הרע ממנה. אבל הנשמה עצמה א"א לה לשנות א"ע. והטעם לפי שבעוה"ב מאיר בחי' ממכ"ע ונק' עולם ברור שכל דבר הוא על מקומו ואינו מעורב. היכלות הקדושה הם שם בפ"ע והיכלות הטומאה בפ"ע. לכן אם האדם מושקע ברע שהפיל א"ע בהיכלות הטומאה ע"י חטא ועון כמ"ש ואת נפש אויביך יקלענה כו' א"א לו להוציא א"ע משם כו'. משא"כ בעוה"ז יכול האדם לשנות ולהפך א"ע מן ההיפך אל ההיפך לגמרי מרשע גמור לצדיק גמור כמרז"ל המקדש את האשה ע"מ שהוא צ"ג אעפ"י שהוא רשע גמור ה"ז מקודשת שמא הרהר תשובה. שאם אינו צדיק גמור אינה מקודשת ואעפ"כ מקודשת שמא הרהר תשובה הרי שע"י הרהור א' ברגע א' נעשה מרשע גמור צ"ג וכמארז"ל גבי ראב"ד בכה רבי יש קונה עולמו בשעה אחת. והוא מפני שעוה"ז הוא עולם התערובות שמעורב טו"ר ובו מאיר אור הסוכ"ע שהוא אור כללי אשר קמי' כחשיכה כאורה וגם חשך לא יחשיך ואציעה שאול הנך כו'. לכן יכול להתהפך מחשוכא לנהורא. ועד"ז יובן בענין הברכה שהו"ע שישתנה הדבר ויתוסף ויתרבה מכמו שהי' הוא דוקא ע"י כח הסוכ"ע שהוא דוקא בעלמדאתכ"ס. וע"כ גם למטה בדבר הסמוי מן העין שהוא בחי' עלדאתכ"ס יש בו ברכה שיתוסף הרבה מכמו שהי' שיהי' בחי' אין מספר. משא"כ בדבר המנוי שהוא מבחי' עלמדאת"ג שהוא מבחי' ממלא אין בו ברכה ותוס' רק כל דבר כמו שהוא ולא יתוסף בה כלום. ובזה יובן שע"י שעברו בים עי"ז הי' יכול להיות המספר ושיהי' ברכה בהמספר. דהנה בקי"ס כתיב הפך ים ליבשה שבחי' ים עלדאתכ"ס נתהפך ונעשה בחי' עלדאת"ג שכל ההעלם דבחי' ים נתגלה ונעשה בבחי' יבשה וממילא נתגלה סוכ"ע גם בעלדאת"ג. וזהו"ע שקי"ס הי' הכנה למ"ת כי ענין מ"ת הוא שיהי' יחוד סובב וממלא דירה בתחתונים ובקי"ס נמשך ג"כ בחי' סובב בממלא. עי"ז נמשך לישראל בחי' ברכה בהמספר שיהי' המספר בחי' את שדרכו למנות היינו שיהיו בבחי' אין מספר כמ"ש והי' מספר בנ"י כחול הים אשר לא יספר כו' (שיתייחד בהם אוא"ס כמו בהכלים דע"ס כנ"ל) זהו טעם א':

וטעם הב' כי כל הנ"ל הוא מצד המשפיע וכמו"כ צ"ל מצד המקבל שצריכים ישראל להיות כלים לזה היינו שיהיו בבחי' את הוי' כנ"ל והוא ג"כ ע"י קי"ס. כי בעת קי"ס כתיב וירא ישראל את היד הגדולה ויראו העם את הוי'. פי' ישראל הם נשמות הגבוהות ראשי אלפי ישראל. והעם ל' עוממות הם נשמות נמוכות ופחותי הערך הם ג"כ באו לבחי' יראו את הוי'. והוא ע"י שעברו בים ונעשו בחי' נוני ימא. דהנה ההפרש בין ים ליבשה שהברואים שביבשה הגם שניזונים מצמח הארץ מ"מ הם נפרדים מן הארץ. והברואים שבים כמו הדגים הם מובלעים ומכוסים בתוך הים ואינם נראים כלל שהים מכסה עליהם ואינם יכולים ליפרד מהים שהוא חיותם דכשפורשים מן הים כרגע מיד מתים. כן עד"מ למעלה נוני ימא הם המלאכים והנשמות שבעלדאתכ"ס שהם בטלים וכלולים בהחיות אלקי המחי' ומהוה אותם בכל רגע עד שאינם נראים ליש כלל. רק החיות אלקי הוא היש. והנברא מצ"ע הוא אין ואפס ולכן מצד ביטולם הם בבחי' אחדות והתכללות ושורה עליהם אור הסוכ"ע שהוא אור כללי. ובעת קי"ס שהים נמשך בבחי' עלדאת"ג. נמשך גם בעלדאת"ג בחי' סובב כו' כנ"ל והי' זה ע"י רוח קדים מבחי' קדמונו ש"ע שלמעלה גם מבחי' סובב שעי"ז יכול להיות הגילוי סובב בממלא. והנה ע"י שבנ"י הלכו ביבשה בתוך הים באו כל ישראל לבחי' יראו את הוי'. היינו שהי' הביטול שלהם לשם הוי' עד שלא הי' להם שום רצון אחר ולא יכלו להיות נפרדים משם הוי'. נמצא שנעשו ישראל אז בבחי' נוני ימא שבאו לבחי' הביטול דעלדאתכ"ס והוא כמ"ש במשה כי מן המים משיתהו שמשה הי' תמיד בבחי' זו וישראל זכו למעין מדרגה זו בעת קי"ס וזהו אז ישיר משה ובנ"י שנתחבר בחי' משה עם בחי' ישראל וכמאמר משה ובנ"י לך ענו שירה כו' ועי"ז נמשך עליהם אור הסוכ"ע שהוא אור כללי. ועי"ז זכו לבחי' המספר הנ"ל שיהי' ברכה בהמספר והי' מספר בנ"י כחול כו' אשר לא יספר. וזהו לפי שבאו לבחי' יראו את הוי' ע"ד שהספי' נק' את הוי' מפני ביטולם להוי' שהוא האור ולכן נאמר ע"ז מי מנה עפר יעקב כידוע ההפרש בין חול לעפר וכמ"ש בלקו"ת עפ"ז. כן עד"ז הי' הביטול בישראל. והביטול הי' לבחי' יחידו ש"ע בחי' הוי' אחד ויחיד שהוא למעלה מגדר מספר בחי' אנת הוא חד ולא בחושבן אחה"פ. ונמשך עליהם בחי' זו. לכן הי' ברכה בהמספר. והמספר הי' צ"ל כדי שיהיו מכוונים להמספר שלמעלה בחי' ישראל דלעילא כנ"ל וכמשי"ת:

טעם הג' הוא שע"י שעברו בים עי"ז יכלו להיות בבחי' מרכבה לבחי' ישראל דלעילא. כי הנה כתיב לגוזר ים סוף לגזרים שהים נקרע לי"ב גזרים נגד י"ב שבטים כדי שכל שבט יעלה במסילה בפ"ע. ולהבין הטעם למה היו צריכים לזה שכל שבט יעלה במסילתו דוקא. אך הענין דכתיב ששם עלו שבטים שבעי י"ה. פי' שבטים סתם הם בעולם הבריאה נגד י"ב בקר חיות המרכבה. וז"ש בים של שלמה י"ב בקר והים עליהם מלמעלה. שהי"ב בקר הם נגד חיות המרכבה וי"ב שבטים שבעולם הבריאה. ונק' בקר לפי שהדעת שבעולם הבריאה נחשב לבחי' בהמה לגבי הדעת שבעולם האצי' ד"ע וזהו שם ב"ן גימט' בהמה. והים עליהם מלמעלה הוא עצמי' מל' דאצי' שהיא למעלה מן הדעת שלהם היינו מן הדעת המאיר בהם כי מלוכה הו"ע רוממות והתנשאות שהיא בבחי' מקיף עליהם. ושבטי י"ה הוא שרשם שבעולם האצי' שהוא יבג"א וי"ב צירופי הוי'. והנה בחי' שבטים סתם מצ"ע הם רחוקים משרשם שבעי י"ה כריחוק הבריאה מאצי' כי הים מפסיק ביניהם. דהנה אורות דאצי' מצ"ע כמו אור החסד ואור הגבורה היו מתפשטים ומאירים בקירוב וגילוי גמור בבי"ע כי טבע המדות הם בבחי' התפשטות. ובפר שבהמדות גוברים החסדים כי ז"א רובו חסדים. וחסד הוא יומם דאזיל עם כולהו יומין וחסד נמשל למים שיורדים מגבוה לנמוך. כן המדות דאצי' היו מתפשטים ויורדים עד למטה מטה. אך מפני שהאורות נמשכים ויורדים ומתלבשים בבחי' המל' כמ"ש כל הנחלים הולכים אל הים. וענין המל' הוא בחי' רוממות והסתלקות בבחי' ריחוק. לכן גורם המל' גם בהאורות דאצי' היפך טבעם שיהיו ג"כ בבחי' ריחוק והסתלקות מבי"ע. ולכן נק' המל' מסך כמ"ש ויסך בדלתים ים. כמו המסך מסתיר על האור. כן המל' מסתרת על האורו' דאצי'. וכמו הים שמכסה ומסתיר על הברואים שבתוכו. והנה בעת קי"ס שנקרע הים והוסר המסך וממילא נתגלו אורות דאצי' בבי"ע ונתגלה השרש של השבטים שבאצי' עד השבטים שבבריאה ועד נש"י למטה המלובשים בגופים שהם הלכו בתוך הים. וכמאמר אתה בראת יצרת נפחת בי. וז"ש בקי"ס עד יעבור עמך הוי' שנתחברו הנשמות שבגופים עם בחי' מזליי' מקור ושרש הנשמה ולכן הי' זה הכנה למ"ת שענין מ"ת הוא שע"י קיום התומ"צ יתעלו הנשמות לאשתאבא בגופא דמלכא כנ"ל ובקי"ס בעת מעשה הי' זה שנתגלה שרשן שבאצי' בנש"י המלובשים בגופים. לכן אח"כ הי' יכול להיות מ"ת. וזשארז"ל ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל כו' דהנה כל הנביאים נתנבאו בכה הוסיף עליהם משה שנתנבא בזה ובקי"ס אמרו כולם זה אלי. והיינו כי נבואה הוא מבחי' מל'. והגם שהוא הארת אצי'. אבל הוא רק דרך בקיעה. אבל בקי"ס הרי נקרע הים ונתגלו אורות דאצי' ממש למטה. וזהו בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז. שישראל דלעילא יצא מבחי' מיצר הגרון וגם בנ"י למטה יצאו ממצרים כו' ועי"ז הי' יכול להיות אח"כ מ"ת. ולזה הי' המספר שיהיו מכוונים להמספר שלמעלה כנ"ל ויהיו בבחי' מרכבה לבחי' ישראל דלעילא. וזהו ומספר את רובע ישראל ישראל דלעילא:

טעם הד'. דצ"ל דמה שנת"ל א"ש רק מה שאין יכול להיות ברכה בדבר המנוי כי בעלדאת"ג אין יכול להשתנות. אבל אינו מובן עדיין למה יש עוד גריעותא חסרון והיזק בדבר המנוי שיתמעט עוד יותר מכמו שהי' וכמ"ש ולא יהי' בהם נגף כו' מאין בא זאת ח"ו. והענין שבדבר המדוד ומנוי שהוא בחי' אתגליא ממש יש יניקה לבחי' רע עין כמ"ש נבהל להון רע עין וכמארז"ל עין הרע ויצה"ר מוציאין כו' והסיר ה' ממך כל חולי זה עין הרע. דצ"ט מתים מעין הרע. והנה רע עין הוא הס"מ דעין עה"כ גימט' קל"א כמנין ס"מ ורע אי' ג"כ בס"ק דיש שמות בבחי' אחוריים שעולה המספר רע כו'. ועי"ז שרואה בהדבר הוא מקטרג ומעורר דין ועז"נ תחשכנה עיניהם מראות. וכמאמר מראות עיניהם של רשעים מוריד אותם לבאר שחת כמ"ש ויראו בני האלהים את בנות האדם כו' וירא חם אבי כנען וירא המן כו' וזהו"ע היזק ראי' הנז' בגמ' משא"כ בעלדאת"כ אין יכול לראות. והענין דפעולות העין הוא ב' דברים הא' שכשהאדם מסתכל היטב באיזה דבר נרשם ונחקק ונצטייר אותו דבר המובט באישון בת עין המביט. והב' שנשלח ניצוצי אורות מן העין המביט שהוא מעצמות הנפש ונרשמים בדבר המובט וע"כ אם הוא רע עין מזיק בראייתו. והנה אי' בגמ' דאר"י אנא מזרעא דיוסף קאתינא ולא שלטא בי עינא בישא שנאמר בהם וידגו לרוב בקרב הארץ מה דגים שבים אין עין הרע שולטת בהם כו'. והטעם שבדגים לא שלטא עינא בישא הוא כי הדגים העינים שלהם הוא עינא פקיחא ולית להון גבינין דמכסיין על עיינין וכמו"כ ביוסף אי' בס"ק שזכה שיומשך עליו ההשגחה מבחי' טוב עין עינא פקיחא תיורא דכל תיורין. ושרש הענין דלמעלה בבחי' כמרא"ד יש ב' בחי' עינים שמהם נמשך ב' מיני השגחות. מעין ימין נמשך השגחה לחסד אשגחותא דרחמי ומעין שמאל נמשך השגחה לדין ובאלו העינים יש בחי' גוונים חייר סומק ירוק. ויש בחי' עין אחת הוא בבחי' עתיקא שאין שם בחי' דין כלל לית שמאלא כו' והגבו' דשם הוא תגבורת החסדים ולהתגבר על הדינים ולאכפיי' לון. והנה בבחי' העינים אשר בבחי' כמרא"ד שייך בחי' שינה כמ"ש עורה למה תישן. פקח עיניך. שיש בהם בחי' גבינין וכיסויין דמכסיין על עיינין. וענין השינה למעלה הו"ע סילוק ההשגחה ח"ו שכשיש למטה פגמים ח"ו ע"י עוונות ישראל גורמים למעלה בחי' שינה עינים סגורות כביכול סילוק ההשגחה ואז נאמר והסתרתי פני מהם ומצאוהו כו' והי' לאכול כו' אבל בבחי' עתיקא שם אתהדרי תרין עיינין לחד ששם הוא בחי' עין א' כנ"ל וזהו שפעמים נאמר עיני ה' אל צדיקים ופעמים נאמר עין ה' אל יראיו בחי' עין אחת הנ"ל. ובחי' טוב עין זה אינו נמנע לעולם. והנה הרע עין הנ"ל כשרואה איזה דבר הוא מקטרג ומעורר דין בבחי' עין שמאל ששם הוא דינים וגם שרשו של הרע עין הוא משם כמו שמיצחק יצא עשו כולו אדמוני כו'. וכמו היין כשעומד נפרדים ממנו השמרים דורדייא דחמרא כן מפסולת הגבו' דקדושה יוצא בחי' רע עין הנ"ל לכן יכול לעורר שם דין בקטרוגו. אבל בבחי' עינא פקיחא שם אין שום דינים כלל וגם הרע עין אין יכול להגיע לשם כלל. אדרבה הוא נדחה משם עד"מ השמש מכהה הראות שכשמסתכל האדם בהשמש מתקלקל העין כן עד"מ אור הבהיר דעתיקא דוחה החיצונים וכידוע דהמקיף מסמא עיני החיצונים. והנה בעלדאתכ"ס מאיר בחי' עינא פקיחא הנ"ל לכן ברואים שבים אין גבינים כו' לכן אין שולט בהם הרע עין. והנה ביוסף כתיב ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו. וגמל לחייבים טובות שהשפיע להם בלב שלם כו'. ויוסף הוא המשביר כו' שהי' טוב עין. וכתיב טוב עין הוא יבורך וארז"ל א"ת יבורך אלא יברך היינו שממשיך בחי' טוב עין שלמעלה גם בעלדאת"ג. וע"כ זכה שנמשך עליו ההשגחה מבחי' טוב עין הנ"ל שהוא בחי' עינא פקיחא חיורא דכל חיורין דכל ברכאן וכל חידו וכל עינוגין הוא משם. לכן לא שלטא עינא בישא בזרעו הגם שהם ביבשה בעלמדאת"ג מפני ב' טעמים. הא' שלשם אין מגיע שום קטרוג כנ"ל. והב' מפני שנמשך בחי' ניצוצי אורות מטוב עין שלמעלה במכש"כ מן העין שלמטה וכמ"ש אם יוצר עין הלא יביט כו'. והוא מונע שליטת הרע עין במכש"כ מהשמש כנ"ל. וגם מפני שמנע עיניו מלהסתכל באשת אדוניו עי"ז זכה לזה. וז"ש עוצם עיניו מראות ברע מלך ביפיו תחזינה עיניך היינו ע"י שהאדם שומר את עיניו מלראות ברע עי"ז נמשך עליו מבחי' שע"ה נהורין דעתיקא וזהו מלך ביפיו. וכמ"ש זה אלי ואנוהו כו'. וז"ש עין הוי' אל יראיו למיחלים לחסדו. כי בענין העין יש שני דברים. הא' להיות סור מרע וזהו ליראיו כי יראה היא השרש לסור מרע. והב' הוא בוע"ט והו"ע למיחלים לחסדו ע"י צדקה וגמ"ח שעושה בעין טובה כנ"ל. והנה ע"י שבנ"י הלכו ביבשה בתוך הים נמשך עליהם ההשגחה מבחי' טוב עין הנ"ל שיהיו מושגחים מבחי' טוב עין הוא יברך שלשם אין יכול הקטרוג דרע עין לעורר דין כלל כי שם הוא מקור הטוב והחסד. לכן הי' יכול להיות המספר דגופים שלא יהי' חסרון בהמספר ואדרבה יהיו מעלה להם כנ"ל. דמה שנת' ע"פ הטעמי' דלעיל שנתעלו בבחי' הביטול דבחי' יראו את הוי' שהמספר בטל לאח"פ דש' הוי' שלמעלה מגדר מספר. זהו רק בנפש. אבל מצד הגופי' הרי הי' ס"ר גופים מחולקים לגמרי וע"פ הטעם הד' שנמשך עליהם ההשגחה מבחי' טוב עין לכן הי' יכול להיות המספר דגופים כנ"ל. וז"ש הירושלמי מאן דעבר על ימא. אך מ"מ כתיב ונתנו איש כופר נפשו מחצית השקל לצדקה כי מה שנמשך עליהם השגחת בחי' טוב עין הנ"ל הכלי לזה הוא הצדקה כו' כנ"ל וענין מחצית השקל הוא עשרה גרה היינו שהצדקה צריך ליתן בכל עשר כחות הנפש במוחין ומדות וכמ"ש ולא ירע לבבך בתתך לו רק בנדיבות לב ובגלל הדבר הזה יברכך ה' בבחי' טוב עין הוא יבורך כנ"ל:

ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת וגו'. צריך להבין והלא שבת מקדשא וקיימא. ומפני זה אין אומרים מקדש ישראל והשבת כמו שאומרים ביו"ט מקדש ישראל והזמנים לפי דישראל קדשינהו לזמנים. אבל שבת מקדשא וקיימא וא"כ מהו לעשות את השבת. ומלשון הפסוק עצמו. ושמרו בני ישראל את השבת. משמע ג"כ שרק מצוה ומזהיר על השמירה כו' ומהו שמסיים לעשות. גם להבין מהו ביני ובין בני ישראל כו'. הנה ארז"ל (ע"ז ג' ע"א) מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. חול מכין לשבת והיינו שע"י העבודה שבששת ימי החול בתפלה ובעסק התורה ובקיום המצות מכינים לשבת הבאה. והענין כי קוטב ויסוד כל אלו הג' דברים הוא ביטול היש לאין שבתפלה העיקר לבוא למס"נ באחד. דהיינו ליכלל וליבטל באחדות הפשוטה דאור א"ס ב"ה אנת הוא חד כו' אליו ולא למדותיו. שאי אפשר להתקיים במציאות עשר כחות כ"א שמתבטל לגמרי כביטול זיו השמש ונעשה אין לגמרי ועכ"פ מי שאינו יכול לבא לזה. צריך אעפ"כ לייגע את עצמו ולהלביש מחשבתו וכונתו בהתיבות עד שיסכים ויתרצה בהסכם חזק ואמיתי ויודה שיאתה להיות כן. וכן עסק התורה צריך להיות בבחי' ביטול דוקא כמו שארז"ל (ברכות כ"ב ע"א) מה להלן באימה ויראה כו' וכל האומר אין לי אלא תורה (יבמות ק"ט ע"ב) שהוא בחי' יש ודבר אפי' תורה אין לו. וזהו הריעו לה' כל הארץ ר"ת הלכה ופי' הבעש"ט דר"ל שצריך לשבר כל הארציות כו' ואזי הוא הלכה. הילוך והמשכת אוא"ס ע"י הלימוד. וגם כי אורייתא מחכמה נפקת. וחכמה היא כח מה ביטול כו'. וכמו כן מעשה המצות העיקר צריך להיות בבחי' שמוע מזבח טוב. וכמאמר אשרי איש שישמע למצותיך. לא בשביל טעם ותענוג כו'. זה הדבר אשר צוה ה' תעשו ואזי וירא אליכם כו' ולכן ע"י עבודה זו מגיע ומעורר בבחי' אין האמיתי. שהוא מ"ש והחכמה מאין תמצא. שחכמה היא ראשית ההשתלשלות והיא בחי' יש ומהות מושג שכל הע"ס הם מהות מושג חו"ב וחסד כו'. אבל אוא"ס עצמותו ב"ה שלמעלה מהחכמה הוא למעלה מהשתלשלות והוא בלי מה בלי מהות מושג. ולכן נקרא אין פי' שאינו מושג לרוב העלמו. וע"י העבודה בששת ימי החול בתפלה ועסק התורה וקיום המצות בבחי' אין כנ"ל. עי"ז מגיע ומעורר בבחי' אין האמיתי דאור א"ס ב"ה שלמעלה מהחכמה. וזהו לעשות את השבת. שבזה עושים את השבת הבאה. כי זה ששבת מקדשא וקיימא הוא שהיא בחי' חכמה. כמ"ש כי קדש היא לכם. שחכמה נקראת ראשית לשון נוק'. ויש בחי' ראש וראשון. דהיינו האין שלמעלה מהחכמה. ונשמות ישראל בעבודתם בששת ימי החול בג' דברים הנ"ל ממשיכים האין שלמעלה מהחכמה בחכמה. וזהו לעשות את השבת. ומ"ש ושמרו בני ישראל את השבת. הוא כי הכח לזה שיוכל להיות העבודה בששת ימי החול בבחי' ביטול היש לאין צריך לקבל מלמעלה כמאמר (קדושין למ"ד ע"ב) הקב"ה עוזרו. ואלמלא עוזרו כו' (וזהו שנקרא הקב"ה עמיתך שהוא אתך בתומ"צ. ולכן ולך אד' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו כו') והיינו משבת שעברה. כידוע שיש נשמה יתירה בשבת והארה ממנה מאיר באדם בתפלות של ששת ימות החול. והארה זו היא הכח העוזר לאדם שיוכל להיות העבודה שלו בבחי' ביטול היש לאין. וע"ז בא האזהרה והצווי ושמרו כו' שצריך לשמור הארה זו שיהי' לה קיום שלא תופסק ממנו. ובשבת עצמו השמירה היא השביתה מכל הל"ט מלאכות דאורייתא ושבותים שמדבריהם. ואח"כ בחול צריך להיות השמירה משקר וגסות כמו שיתבאר. וזהו ושמרו כו' לדרתם לשון דירה שהשמירה היא כדי שיהי' הארת הנשמה יתירה משבת שעברה דר ושוכן בהאדם כל ששת ימות החול שאח"כ:

ועוד פי' ושמרו מלשון ואביו שמר את הדבר. שהוא לשון המתנה וזה שייך בבחי' מקבל שהוא ממתין ומצפה על קבלת השפע מהמשפיע אך אין שייך זה כ"א כשהמקבל הוא כלי מוכן אל שפע המשפיע ואין מצדו שום מניעה ועיכוב לקבל השפע ורק חסר גילוי השפע מהמשפיע אזי הוא ממתין ומצפה כו': וביאור הענין הנה בזהר ח"ב יתרו דף צ' סע"א אר"י מהו דכתיב תתן אמת ליעקב כמ"ד ושמרו בני ישראל את השבת. מפרש ר"י ששבת הוא אמת. ואומר שם עוד שהוא סהדותא דקשוט. ועפ"י פשוט ג"כ השבת הוא עדות על חידוש העולם. ורק ר"י מפרש שהוא סהדותא דקשוט. והענין כי תיקון השביעי מהיגת"ד הוא ואמת. והטעם כי שאר התיקונים הם צמצומים עד"מ שערות שהם מותרי מוחין כו' והתיקון השביעי הוא עד"מ התרין תפוחין שבלחיים והפנים שפנוי משערות. וע"כ נק' ואמת. לפי שבו הגילוי אמיתית אוא"ס עצמותו ב"ה כו' כמ"ש בכ"ד באריכות ושבת הוא יום השביעי וע"כ מאיר בו תיקון השביעי שנק' ואמת. זהו השייכות שבת לאמת והנה בתפלה יש ח"פ אמת. ד' קודם עזרת. וד' לאחר עזרת ואיתא בכהאריז"ל שד' פעמים אמת הם כנגד המוחין חו"ב ודעת הנחלק לחו"ג. והיינו שחכמה היא בחי' משכיל שלמעלה מהשגה להשכיל באמת הוי'. ובינה היא בחי' ההבנה והשגה כו'. ואח"כ דעת נחלק לחו"ג. היינו ג"כ מוחין ולא מדות. כ"א השגה המביא לאהבה והשגה המביא וגורם ליראה שבהמוחין חו"ב לא יש עדיין התחלקות זו. רק אח"כ בהדעת נעשה ההתחלקות נטיה לאהבה או ליראה. אך להבין מהו שני פעמים הד' פעמים אמת לפני עזרת ולאחר כו'. הענין שהד' פעמים אמת הראשונים זהו מהאדם בעצמו. פי' מה שהאדם בעצמו יכול להשכיל ולהשיג באמת הוי' כו' והד' פעמים אמת השניים זהו מה שאח"כ נמשך לו מלמעלה מאלקות מוחין אלו כו' וזהו ענין תפילין של יד ותפילין של ראש שבכ"א יש ד' פרשיות. ואי' בכתבי האריז"ל שד' פרשיות דתפילין של יד זהו מוחין דנוק'. וד' פרשיות דתפילין של ראש זהו מוחין דדכורא מה שהקב"ה ז"א מניח תפילין וביאור זה מוחין דנוק' זהו מה שנבראים יכולים להשיג ביטול ויחוד העולמות לגבי האלקות שמחיה ומהוה כידוע שמתהוים מאין ליש. מאין ואפס המוחלט מלא הי' אל הי'. ומפני זה צריך להיות התחדשות התהוותם תמיד בכל עת ורגע. ואי לזאת הם בעלים במציאות לגמרי לגבי החיות אלקות שמתיה ומהוה דהיינו הצירופי אותיות מהעשרה מאמרות המלובשים בהם להתיותם כביטול זיו השמש. וכמ"ש בתניא שאלו נתנה רשות לעין לראות כו'. וזהו אל עולם כנודע. אבל עכ"פ מצד התיות אלקות עצמו שייך ג"כ מציאות התחלקות דהיינו צירופי אותיות אבן או שור וארי' עד"מ. וזהו מוחין דנוק' שהוא בחי' יחודא תתאה ודעת תחתון. ודעה זו ג"כ אמת מצד בחי' זו דאלקות דמל'. ויש בזה ד' פעמים אמת. דהיינו ד' מוחין כנ"ל. וזהו הד' פרשיות דתפילין של יד. ותפילין של ראש שזהו מה שהקב"ה מנית תפילין דהיינו עצמיות המוחין ג"ר חב"ד דאצילות או כחב"ד שזהו ענין שי"ן של ג' ראשים ושל ד' ראשים שבתפילין של ראש. הוא גילוי דעת עליון איך שהוא ית' יש האמיתי וכולא קמיה כלא וכאין. שגם החיות אלקות שמחיה ומהוה עצמו כלול ובטל בתכלית לגמרי כביטול זיו השמש בשמש. שאין שייך שום מציאות התחלקות כלל. והנה באמת אתה חונן לאדם דעת. בחנינה ומתנה ומבקשים חננו כו'. אך מ"מ כתיב (דניאל ב' כ"א) יהיב חכמתא לחכימין כו'. שחכמה תתאה היא כלי לגילוי חכמה עילאה ודעת תחתון הוא כלי לגילוי דעת עליון (וכמארז"ל אי לאו דעביד לי' נייח לא הוה יהיב לי'), וע"כ כשהאדם מייגע את עצמו כמה שאפשר לו מצד עצמו להשיג אמת הוי'. שזהו ענין ד' פעמים אמת שקודם עזרת. אזי נמשך לו אח"כ מלמעלה גילוי דעת עליון שזהו הד' פעמים אמת שלאחר עזרת (ע' בלק"ת בד"ה ושבתה פ"א בהג"ה). וזהו ג"כ ענין תפילין של יד ותפילין של ראש. אך בכל השבוע אעפ"י שנמשך לו מלמעלה גם גילוי דעת עליון. אבל הוא רק בבחי' מקיף שזהו ענין תפילין של ראש שהוא בבחי' בליטה על הראש. אבל בשבת נמשך ומאיר בבחי' גילוי בפנימיות באדם. ומפני זה שבת לאו זמן תפילין כו' וזהו ג"כ מ"ש במד"ר (בראשית ר"פ י"א) על פסוק ויברך אלקים את יום השביעי ברכו במאור פניו כו'. לפי שחכמת אדם תאיר פניו. וזהו תתן אמת ליעקב. יעקב יו"ד עקב הוא בחי' יחודא תתאה ודעת תחתון והוא רק שפת אמת. ותתן אמת זהו גילוי דעת עליון. אמת לאמיתו. וזהו שאמר ר"י בזהר כמ"ד ושמרו בני ישראל את השבת. שבשבת הוא גילוי בתי' אמת זהו בפנימית ממש וכנ"ל. וזהו ג"כ מ"ש במד"ר (שם פ' יו"ד) ע"פ ויכל אלקים ביום השביעי. למלך שעשה לו טבעת מה היתה חסרה חותם. כך מה הי' העולם חסר שבת שהוא על דרך משל חותם להטבעת. והיינו גילוי בחי' חותמו של הקב"ה אמת כו' וזהו פי' ושמרו מלשון ואביו שמר כו' שהמקבל ממתין ומצפה כו' לפי שהוא כלי מוכן דהיינו ע"י העבודה והיגיעה בששת ימי החול כמה שאפשר מצד עצמו להשיג אמת הוי'. ועי"ז נמשך עליו מלמעלה בבחי' מקיף עכ"פ גילוי אמת הוי'. ואזי הוא כלי מוכן להיות מאיר בו בפנימיות בשבת הבאה:

והנה בתיבת שבת עצמו מרומז ג"כ גילוי זה דאיתא ברע"מ פ' פנחס דרנ"ז ע"א שכינתא אתקריאת שבת מסטרא דתלת דרגין עילאין דאינון ש. תלת כתרין כת"ב. דהיינו ג' יודין שבראש השי"ן ואיהי בת רביעאה לון שית יומין מחסד עד יסוד בהון תעשה מלאכה בגין דבניינא מתחיל מחסד. אבל מבינה ולעילא איהו מנוחה וענג ושביתה לכל עובדא עכ"ל. והכוונה בת היא המל' כידוע בפי' בת ציון בת הי' לו לאברהם. וכשהמל' מקבלת מהששה מדות עליונות שמחסד עד יסוד אז הוא ששת ימי החול וששת ימי המעשה בהון תעשה מלאכה בגין דבניינא מתחיל מחסד. שהמדות שייכים לעולמות כמ"ש רחמיך וחסדיך כי מעולם המה. עולם חסד יבנה וכתיב ששת ימים עשה כו' שהששה מדות יורדים ונשפלים בבחי' הדבור עליון דעשרה מאמרות להוות ולהחיות ע"ד העלם והסתר. וזהו נקרא מלאכה למעלה כמ"ש באריכות ע"פ והי' מדי חדש וע"כ למטה ג"כ מותר עשיית מלאכה. אבל כשהמל' מקבלת מג' דרגין עילאין דהיינו ג"ר כת"ב או חב"ד אשר אינן שייכים להעולמות כלל. שחכים ולא בחכמה ידיעא הוא גם כשאין שום מציאות עולמות. ובהם אין שייך מלאכה. וזהו שנא' שם דהא מבינה ולעילא איהו מנוחה וענג ושביתה לכל עובדא. וע"כ גם למטה אסור בשבת עשיית מלאכה. עכ"פ מבואר מזה שתיבת שבת שי"ן בת זהו כשהמל' מקבלת המוחין מעצמיות ג"ר חב"ד או כת"ב שזהו עצמו מה שנתבאר עפ"י מאמר ר"י ששבת הוא תתן אמת ליעקב. וז"ש וקראת לשבת ענג ר"ת עדן נהר גן. עדן הוא עצמיות ח"ס שלמעלה מהצמצום דח"ד (בחי' אמת ואמת לאמיתו) ונהר הוא יס"א (חותמו של הקב"ה אמת). וגן הוא בינה. ובכ"ז יובן הטעם מה שהשמירה היא משקר וגסות דוקא לפי ששבת הוא גילוי בתי' אמת הוי'. ועל כן צריך להיות השמירה משקר שהוא היפוך האמת. והוא ענין מה שאמר רע"ק לתלמידיו כשתגיעו לאבני שיש טהור אל תאמרו מים מים משום שנאמר דובר שקרים לא יכון וידוע ומבואר בכמה מקומות וכן גסות מונע גילוי זה כי הרי גילוי זה הוא ביטול אמיתי מצד יחודו האמיתי ב"ה. ועוד יש פי' ושמרו ע"ד שארז"ל (קידושין ל"ז ע"א) שמור זו משנה. והענין כדאי' בזה"ק (יתרו צ"ב ע"א) שמור איהו לנוק'. היינו שבבחי' נוק' צריך להיות שמירה והיינו עד"מ בגשמיות בנוק' צריך להיות שמירה שיהי' קליטת הזרע ושיהי' עיבור ולידה ושלא יהי' נפל. כמו כן למעלה בבחי' נוק' שהיא המל' נמשך כל אורות עליונים מכל הספירות. וז"ש ביום השמיני עצרת. שמיני היא המל' כשמתחילין מבינה. ובה הוא עצרת וקליטה לכל ההמשכות חסדים פנימים ומקיפים דבינה. וחסדים פנימים ומקיפים דדעת. וצריך שמירה שיהי' עיבור ולידה ושלא יהי' נפל כמ"ש הנפילים היו בארץ שלא נקלטו במל'. וזהו שאמר שלמה המלך ע"ה לא נפל דבר מכל דברו הטוב. וזהו שמור זו משנה שהוא תושבע"פ. ומל' פה תושבע"פ קרינן לה וצריך להיות בה שמור. וענין השמירה למטה באדם הוא כמאמר רז"ל (חגיגה ד' ע"א) איזהו שוטה המאבד מ"ה שנותנין לו כידוע שבכל נשמה בירידתה למטה מערבין בה מעט משם מ"ה שהוא המברר כדי לתת כת על בירור הגוף ונה"ב ומזון לבוש בית וכל המצות מעשיות וצריך שמירה שלא לאבד המ"ה. והקליטה שלא יהי' נפל הוא בעבודה שיתעצם בו אלקות כ"כ שיהי' עצמיות ממש שלא יהי' שייך שכחה והיסת הדעת כלל כמאמר אשרי איש שלא ישכחך. וז"ש (תלים ס"ג) אם זכרתיך על יצועי פי' בעת השינה באשמורות ר"ל בקומו בבוקר ומתלבש בטלית ותפילין. הכל שוה אצלו. אהגה בך. וזהו ענין ג' בפי' ושמרו שיהי' קליטה. כי אעפ"י שנת"ל שבשבת נמשך הגילוי אמת הוי' בפנימיות. מ"מ יכול להיות שינויים. אבל זהו שלא יהי' שינוי כלל. וענין ושמרו בני ישראל את. פי' בזהר (ויקהל דר"ד ע"ב) את לאסגאה ההוא רוחא דשארי על כולא. ולעיל מניה שם האי רוחא איהו אתפשטותא דהאי נקודא כו'. ומבואר שם שיש נקודה עילאה ונקודה תתאה והוא ענין יו"ד של שם הוי' ב"ה ויו"ד של שם ד'. שכמו שמהמאציל לנאצלים אי אפשר להיות שום גילוי כ"א ע"י צמצום כו'. כן מאצי' לבי"ע צריך להיות ג"כ צמצום שלא יתגלה רק נקודה וזהו נקודה תתאה. והאי רוחא ר"ל מה שאמר לעיל מיניה שמתוסף רוח נשמתא יתירה בכל אדם מישראל בכניסת שבת הוא אתפשטותא דהאי נקודה תתאה. היינו שמבחי' מל' מתפשט ונמשך הרוח נשמה יתירה על ישראל. ולקמן שם אומר והאי רוחא נשיב מעתיקא קדישא דכל עתיקין. ויובן ע"ד מ"ש בקרי"ס ויולך ה' את הים ברות קדים כו' מקדמונו של עולם. וכמו שאיתא (בזהר ח"ב נ"ב ע"ב) דקי"ס בעתיקא תליא. והיינו כדי להיות הפך ים ליבשה וכמו"כ כתיב בשבת (יחזקאל מ"ו) שער החצר הפנימית הפונה קדים כו' והיינו כידוע שהמל' בהיותה בעולם הבריאה היא בבחי' יבשה וארץ. וכשהיא באצילות היא בתי' ים. וע"כ במעלי שבתא שהוא עליית המל' מבריאה לאצי'. הרי זה חיבור ים וארץ כמו בקרי"ס. וע"כ צריך להיות הכת לזה מבחי' רות קדים. וז"ש וההוא רוחא נשיב מעתיקא כו' בההוא נקודה. ומשם מתפשט ושארי על כולא. וענין גילוי זה בנפש האדם הוא בתי' תענוג שלמעלה גם ממוחין חב"ד. וכמ"ש ישבעו ויתענגו. וקראת לשבת ענג. אז תתענג על הוי'. ובכל סעודות שבת מזכירים עתיקא קדישא ובמעלי שבתא אומרים דא היא סעודתא דחקל תפוחין ועתיקא קדישא כו' (וז"ס אשר פריו יתן בעתו. פריו הוא נשמות כמ"ש בזהר (פקודי רכ"ג ע"ב) ע"פ ממני פריך נמצא ובזהר (לך לך ע"ז ע"א) בשעתא דרוחא דכל רוחין ארים בסימו דנשמתא). ולפי שאז הוא הגילוי במל' שמשם מתפשט הרוח לכל ישראל. ע"כ בתפלת מעלי שבתא נקל יותר לעובדי ה' להגיע לבחי' תענוג גם מבתפלת היום. וזהו ושמרו בני ישראל את לאסגאה ההוא רוחא כו' שלפי שהוא ממקום גבוה מאד. ע"כ צריך להיות השמירה ביותר גם אפי' מדבר קל מאד. וכמו אדם גדול ביותר צריך לשמור את עצמו יותר מאיש פשוט כמו שאמרו בגמ' (יומא פ"ו ע"א) היכי דמי חילול השם כגון אנא דמסגינא ד"א בלא תורה ותפלין. ותטא קל של אדם גדול פוגם יותר מעון חמור של איש המוני וז"ש כי הוי' אלקיך מתהלך בקרב מחניך להצילך כו' וע"כ צריך להיות מחנך אלו הרמ"ת אברים שלו קדוש. ולא יראה בך ערות דבר אפי' דבור קל כו'. וזהו ביני ובין בני ישראל אות היא. ביני זהו הקו וחוט מאור א"ס ב"ה. ובין בני ישראל שלמטה אות היא זהו המל' שבה נשיב הרוחא מעתיקא קדישא וממנה מתפשט ושארי על כולא:

תוכן העניינים

מגן אבות חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה