מגן אבות חלק ב· רבי שלמה זלמן שניאורסון
מגן אבות חלק שישי על פרשת משפטים
ועבדתם את הוי' אלקיכם וברך את לחמך ואת מימך והסירותי מחלה מקרבך. וצ"ל שמתחלה נאמר בלשון נסתר ועבדתם את הוי' אלקיכם ואח"כ נאמר והסירותי לשון נוכח. והענין דכתב הרמב"ן ז"ל בהקדמתו לפי' התורה וז"ל לא כתב מרע"ה את התורה כמדבר בעד עצמו כמו שנאמר ביחזקאל ויהי דבר ה' אלי לאמר וכן בירמי' אבל מרע"ה דכתב וידבר הוי' אל משה ואם הי' המספר זה הסיפור הקב"ה בחי' הוי' הל"ל ודברתי אל משה ואם היה משה הכותב היל"ל הי' דבר ה' אלי. או וידבר ה' אלי. אלא לא כתב את התורה אלא כשלישי המדבר לא הוי' ולא משה. וז"ש במ"ת ויהי ביום השלישי כו' והיינו ג"כ מ"ש ועבדתם את הוי' אלקיכם דזה נכתב ג"כ כמו כל התורה כשלישי המדבר. דאם הי' המדבר שם הוי' הל"ל ועבדתם אותי או והייתם לי עבדים. וגם אין לומר שמשה הי' המדבר. שהרי תחלת הפרשה הנה אנכי שולח מלאך וגם סוף זה הפסוק והסירותי מחלה לא יאמר זה משה ע"ע. וצ"ל מהו משה והוי' ושלישי המדבר. הנה שם הוי' מורה על התלבשות אוא"ס בע"ס דאצי' כי שם הוי' הוא שם העצם. פי' כי בע"ס דאצי' יש עצמות וכלים כמ"ש בפרדס. ושם הוי' הוא העצמות שמתפשט בהכלים דהיינו האוא"ס שמלובש בהע"ס. ולכן נאמר הוי' אורי שהוא האור. ולכן שם הוי' גדול מכל השמות. כי כל השמות הם בספי' פרטיי'. כמו שם אל בחסד אלקים בגבו'. אבל הוי' מורה על התלבשות אוא"ס בכל הע"ס (עי' בד"ה כי מי גוי גדול דנת' שם שהוי' הוא הארח אא"ס דלמכאמא"כ שלמעלה מהז' שמות שהם חיות המדות לבד לצורך השפעה כו' ע"ש) יו"ד חכ' ה' בינה ו' מדות ה' אחרונה מל'. ומשה הוא בכמה מדרגות דמשה הוא בחי' חכמה כח מה ולכן אמר ונחנו מ"ה. וז"ש במשה וירא ראשית לו גם אמרו משה זכה לבינה נשע"ב נבראו בעולם מ"ט שערים נמסרו למשה בחייו. לבד לשעה"נ לא זכה בחייו. ועז"נ ותחסרהו מעט מאלקים. ולזה זכה במותו ויקבור כו' הר נבו נו"ן בו שעה"נ כו'. גם משה הוא בחי' דעת ולכן דורו של משה הי' דור דעה ומשה הוא הרועה כו'. ואתפשטותי' דמשה בכל דרא היינו השפעת הדעת כו' בנש"י. ודעת נק' מפתחא דכליל שית היינו ו"ק דז"א דאצי'. וכלת משה זהו פרצוף הפנימי' דמל' כמו שהיא באצי'. וא"כ משה שמקבל משם הוי' היינו הכלים דע"ס דאצי' חו"ב ודעת שכולל שית ו"ק דז"א כו' המקבלים גילוי האור בתוכן כו' ופי' וידבר הוי' אל משה היינו המשכת והתלבשות האוא"ס בהכלים דע"ס. והמספר מעשה זו וידבר כו'. הוא עצמות המאציל שלמעלה משם הוי'. ולהבין ביאוה"ד למה צ"ל המספר סיפור זה עצמות המאציל דוקא והענין כי התלבשות האור בהכלים דע"ס זהו ירידה גדולה לגבי האור שהרי האור מצ"ע הוא פשוט בתכלית ומחמת התלבשותו בהכלים נעשה בו התמונה להיותו נראה ונקרא אור החכמה אור הבינה אנת הוא חכים אנת הוא מבין כו'. וע"ז כתיב ותמונת הוי' יביט כו'. ולכן כתיב כי הוי' אלקיך אש אוכלה דכמו האש תשוקתו להסתלק מהפתילה וליכלל במקורו באש היסודי כמו"כ תשוקת האור להסתלק מהכלים וליכלל בעצמות המאציל הפשוט. ומ"מ הוא מתקיים בהכלים ואין מסתלק מהם לגמרי (וז"ש בס"י ע"ס בלי מה כו' ברו"ש הרי שאחר הרצוא נמשך שוב כו'). והיינו מחמת ששרש הכלים גבוה מהאור. וזהו הכח שיש בהכלים לאחוז את האור ולקיימו שלא יסתלק מהם. וכח זה שיש בהכלים לאחוז את האור ולקיימו הוא מעצמות המאציל ממש שלמעלה מהאור שבכחו לחבר האו"כ וכמאמר אנת הוא דקשיר לון ומייחד לון. והיינו שכאשר האורות נמשכים ומתלבשים בהכלים דע"ס מתנוצץ בהאור שרש הכלים שלמעלה מהאור וע"כ נשארים ומתקיימים בהכלים. וזהו שהאור רו"ש. והשוב שלאחר הרצוא אינו בדרך כפי' ומאסר ותפיסה ח"ו לגבי האור כ"א כמו שהרצוא שלו הוא בתשוקה ותענוג כמו"כ השוב שאח"כ הוא ג"כ בתשוקה ותענוג וזהו הענין שהמספר סיפור זה דוידבר ה' אל משה הוא עצמות דוקא (ולכן דוקא בתורה כתוב כשלישי המדבר כו'). ועד"ז יתפרש כאן ענין ועבדתם את הוי' אלקיכם דהמצוה הוא עצמות המאציל ואומר שהעבודה ענינה הוא להמשיך הוי' שיהי' אלקיכם שיתגלה בכם בפנימי' והוא ע"י שתמשיכו גילוי שם הוי' מעצמות אוא"ס ב"ה. ועז"נ ושמרו דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט צדקה הוא כללות המ"ע ומשפט הוא כללות מצות ל"ת ועי"ז עושים דרך הוי' היינו הילוך והמשכה מעצמות אוא"ס ב"ה בשם הוי'. והדרך הוא כמ"ש חנון ורחום הוי' וידוע שיגמה"ר נק' מכילין דרחמי פי' שהם ארחין כו'. ולכן הם בחי' דרך הוי' שעל ידם הוא ההילוך וההמשכה מאוא"ס ב"ה בשם הוי' וזהו"ע ב' מזלות ונוצר ונקה שעל ידם נמשך האור בחו"ב שהם י"ה דשם הוי' וכמ"ש גבי קרבנות (שהם עיקר עבודה כו') ריח ניחוח להוי'. ריח הו"ע העלאה מלמטלמ"ע באוא"ס שלמעלה משם הוי' ואח"כ ניחוח הוא מלשון חות דרגא והמשכה להוי' מעצמות אוא"ס ב"ה וזהו ועבדתם (שכל העבודה של ישראל הוא) הוי' אלקיכם להמשיך גילוי שם הוי' מעצמות אוא"ס. וע"י יחוד הוי' ואלקים או אד' שהו"ע יחוד ת"ת ומל' יהי' גילוי הוי' בעולמות בי"ע:
וביאור הענין דהנה לפעמים מצינו שהעבודה נוגע למעלה כמארז"ל בזמן שישראל עושין רצונו ש"מ מוסיפין כח בגבורה של מעלה כמ"ש ועתה יגדל נא כח אד'. וכמ"ש הבו גודל לאלקינו. תנו עוז לאלקים. באלקים נעשה חיל. ובזמן שאין עושין רצונו ש"מ כביכול מתישין כח שלמעלה כמ"ש צור ילדך תשי ולפעמים מצינו שאין העבודה נוגע כלל למעלה כמ"ש אם צדקת מה תתן לו ורבו פשעיך מה תעשה לו ובתנחומא פ' שמיני וכי מה איכפת לי' להקב"ה כששוחט מן הצואר ואוכל או שוחט מן העורף כו'. הוי לא נתנו המצות אלא לצרף בהן את בנ"א. והענין הוא כי מצד עצמות אוא"ס שלמעלה משם הוי' שם באמת אין נוגע כלל העבודה דאין שייך כלל לומר שע"י קיום המצות יהי' ריבוי גילוי אור. וע"י פגמים יהי' מיעוט האור. זה אין שייך כלל. ועז"נ אם צדקת כו'. אבל מצד שם הוי' היינו כמו שאוא"ס ב"ה מתצמצם בצמצומים רבים להאיר בע"ס שם נוגע העבודה שע"י קיום המצות ממשיכים ריבוי גילוי אור בהע"ס שהם ספי' מלשון בהירות שאינם מסתירים כלל על האוא"ס המאיר בתוכה. ועז"א מלאים זיו ומפיקים נוגה. וע"י יחוד הוי' ואד' נמשך גילוי האור למטה. וכשפוגמים בתומ"צ גורמים חסרון ומיעוט האור כמאמר קוב"ה בגלותא סליק כו' וכמאמר וכד אנת תסתלק כו' וזהו ועבדתם את הוי' אלקיכם דוקא וצ"ל מ"ש כי לי בנ"י עבדים וכ"מ שנאמר לי אינו זז כו' שמורה על עצמות אוא"ס ומשמע שהעבודה של ישראל נוגע גם בעצמות אוא"ס. ובאמת נת"ל שאין העבודה נוגע רק לשם הוי'. ויובן זה משני טעמים איך הוא כי לי בנ"י עבדים דהנה מצינו כמ"פ בתורה דכתיב אני הוי' וכתיב אנכי הוי' אלקיך. מהו אני ומהו הוי' והיינו שמצד כמו שהוא ית' בעצמותו שלמעלה מהתלבשות בע"ס אין שייך כלל לומר שם הוי' וכמ"ש בזהר דלא אתרמיז לא בשמא ולא בשום אות וקוצא כלל כ"א שנק' אני או אנכי. וכשמצמצם א"ע להאיר בע"ס ע"י צמצומים רבים ובכלל יש ג' צמצומים כמ"ש בע"ח ובתניא צמצום א"ס וצמצום א"ק וצמצום הדיקנא. אזי נק' הוי'. וא"כ אני הוי' כולא חד. רק החילוק בין כשאינו מצמצם א"ע (שנק' אני) ובין כשמצמצם א"ע (שנק' הוי'). וז"ש בזהר ארשב"י כל מה דאמינא בעת"י וכל מה דאמינא בז"א כולא חד כולא חד מלה. היינו שמצד עצמות אוא"ס שלמעלה מהתלבשות בע"ס כו' נק' עת"י המתנשא מימו"ע חד אריך. וכשהוא מצמצם א"ע נק' זעיר אנפין וא"כ כולא חד שהאוא"ס עצמו כשהוא מתצמצם נק' ז"א. וא"כ קמי' כולא חד. ומסט' דילן מתפרשין מלה שלגבי העולמות זהו נראה ב' בחי' שאוא"ס עצמותו נק' עת"י שאינו מתגלה וכמו שהוא מתצמצם נק' ז"א. אבל באמת כולא חד וזהו דאי' במד"ר המשל ע"ז ממראות גדולות וממראות קטנות שאותו האדם עצמו כשהוא מסתכל במראית גדולות נראה גדול ובמראות קטנות נראה קטן והרי זה האדם עצמו הוא כך כביכול למעלה כשהוא רוצה את השמים ואת הארץ אני מלא וכשהוא רוצה מדבר עם משה מבין ב' בדי הארון וא"כ מה שממשיכים גילוי שם הוי' זהו כמו שממשיכים עצמותו ממש כיון שכולא חד. וזהו ועשיתם אתם מעלה אני עליכם כאלו עשאני כו' היינו עצמותו ממש וא"כ העבודה להמשיך גילוי שם הוי' זהו נחשב כאלו נוגע לעצמות אוא"ס ממש כי אני הוי' כולא חד ולכן כתיב כי לי בנ"י עבדים שנחשב כאלו נוגע לעצמותו כי כולא חד זהו טעם א'. טעם ב' כי אעפ"י ששם הוי' הוא רק הארה בעלמא מאוא"ס (אף שהוא שם העצם אבל עכ"ז הוא רק הארה בעלמא) וא"כ מה שממשיכים תוס' אורות בשם הוי' זהו רק בההארה בלבד אך כיון שכך עבר"צ הפשוט שיאיר אורו ית' בהע"ס ובהן ועל ידן דהיינו ע"י יחוד ת"ת ומל' שבשמות הו"ע יחוד הוי' ואד' יומשך גילוי אוא"ס בעולמות הנבראים. וז"ש אני הוי' הוא שמי ואי' במד"ר הוא שמי שהתניתי ביני לבין עצמי הוא שמי שהתניתי ביני לבין בריותי. ופי' התניתי בני לבין עצמי היינו גילוי שם הוי' באצי' וביני לבין בריותי היינו גילוי שם הוי' בבריאה. והו"ע הב' שמות הוי' דלעילא והוי' דלתתא. ובחי' כך עבר"צ זהו בעצמות המאציל ממש. וא"כ ע"י המשכת גילוי שם הוי' נשלם הבחי' כעבר"צ שבעצמות המאציל ממש. ולכן נחשב עבודה זו כאלו נוגע לעצמות המאציל ממש. וזהו הטעמים למ"ש כי לי בנ"י עבדים. אף שבעצמות אור אין סוף ב"ה שלמעלה משם הוי' אין נוגע כלל העבודה. אבל משום דאני הוי' כולא חד ומשום שכך עבר"צ הפשוט להיות גילוי שם הוי' ע"כ העבודה להמשיך גילוי שם הוי' נחשב כאלו נוגע לעצמותו ית' בחי' לי ממש. ולכן בכל צרתם לו צר והכתיב באל"ף לא. ואי' הקושיא בזהר וירא דק"כ דהם ב' הפכיים ותי' דבבחי' הוא"ו נוגע ענין הגלות ממש כמו שנוגע לנש"י למטה שהרי הששה מדות דז"א נק' ישראל דלעילא כי ישראל ע"ש כי שרית עם אלקים ולמעלה זהו שם הוי' ששליט ומושל על הצמצום והסתר דשם אלקים ובשעת הגלות הוא למעלה בז"א עיבור ושינה וכמאמר וכד אנת תסתלק כו' וז"ש בצאת ישראל (דלעילא) ממצרים אח"כ בית יעקב (הם ישראל שלמטה) מעם לועז. אבל בבחי' אל"ף פלא כתר שם הוא לא צר שאין נוגע שם כלל ענין הגלות. ואעפ"כ על מה דכתיב באל"ף קרינן לו בוא"ו. והיינו דכיון שכולא חד באמת כנ"ל בפי' אני הוי'. וגם מצד שכך עבר"צ. לכן ע"י מה שנוגע בהוא"ו זהו נחשב כאלו נוגע בהאל"ף ממש. ובזה יובן ג"כ מה שפסוק זה ועבדתם את הוי' אלקיכם מצוה ואומר עצמות המאציל. היינו משום שעבודה זו להמשיך גילוי שם הוי' נחשב כאלו נוגע לעצמות אוא"ס מצד כי אני הוי' כולא חד ומצד שכך עברצוה"פ להיות גילוי שם הוי' ע"כ המצוה על העבודה הוא עצמות המאציל. ועוד הטעם לזה כי ידוע שכל קוטב ענין דמ"ת הוא שהאתעדל"ת של מצות גשמיים יעוררו בהאורות עליונים דאצי' ושבאמת אין ערוך כלל המצות גשמיים להאורות עליונים דאצ'. ועז"נ תען כו' כי כל מצותיך צדק. פי' שכל ענין זה של מעהמ"צ שיהיו מעוררים בהאורות עליונים הוא רק צדקה וחסד של הקב"ה ולכן כתיב יאמר נא ישראל כל"ח. רק שע"ז נמשך הכח בעת מ"ת שע"י התגלות בחי' כתר תורה שהוא בחי' עיגולים (כמבואר בתו"א) שזהו בחי' מקיף לאצי' ועשי' בשוה. ועי"ז יכול להיות שהמצות גשמי' דעשי' יעוררו בהאורות עליונים דאצי'. וזהו ג"כ ענין ועבדתם את הוי' אלקיכם שהמצוה הוא עצמות המאציל. והוא כמו שנת"ל בענין וידבר הוי' אל משה שהחיבור דאורות וכלים צריך להיות ע"י הכח מעצמות המאציל. וכמו"כ גם כאן בענין העבודה שיהי' החיבור של מצות גשמיים עם האורות עליונים דאצי' הוא מצד הכח מעצמות המאציל. ולזה המצוה הוא עצמות המאציל:
והנה עבודה זו היא רק להמשיך תוס' אורות בשם הוי' דאצי'. שהרי גם מצד סדר השתלשלות מאיר שם הוי' באצי' שהוא עולם התיקון והעבודה היא רק להמשיך תוס' אורות באצי'. אמנם באמת עיקר פי' וענין עבודה הוא תיקון החסרון כמו העבד לרבו מה שחסר לו דבר. והעבד מתקן ומשלים לו החסרון וא"כ צ"ל איך שייך ענין עבודה זו כלפי מעלה הרי אנת הוא שלימותא דכולא וכלום חסר. והענין דכתיב אשר ברא אלקים לעשות וארז"ל לעשות לתקן כל מה שנברא בשימ"ב צריך תיקון והפי' אשר ברא את הבריאה חסר כדי לעשות לתקן. דהיינו שיהי' שייך עבודה תיקון החסרון והענין דכתיב יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים. מים עליונים שמעל לרקיע הוא המשכת החיות מאוא"ס ב"ה בכל עולם האצי' ונק' מים עליונים בחי' ח"ע דאצי' שנמשכת בכל עולם האצי'. ומים תחתונים שתחת הרקיע הוא המשכת החיות מאוא"ס ב"ה בעולמות בי"ע והוא בחי' חכ"ת מל' דאצי' ונק' מ"ת. והנה עולם האצי' הוא עולם האחדות דשם איהו וגרמוהי חד. אבל בי"ע הם ומשם יפרד מצד שבבי"ע נמשכים המים תחתונים שמהוים ע"ד שיהי' נראה ליש ודבר נפרד. וענין המים תחתונים הוא מצד הרקיע שהו"ע הפרסא. וענין הרקיע כמ"ש ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם. אדם וחוה הם זו"נ דאצי'. וענין כתנות עור וילבישם היינו לבוש החשמל מצדיהם ומנעל מתחת רגליהם (וקודם חטא עה"ד הי' אור באל"ף ואחר החטא נעשה עור בעיי"ן). והנה עד"מ על העור של הבע"ח או של האדם צומחים שערות. ואף שגידולם הוא מהדם ובשר. אבל הם צומחים ע"י הפסק העור. ולכן יכולים להפריד השערות ולא ירגישו שום כאב. ולמעלה שערות הו"ע אותיות דכמו השערות מלבישים על היניקה מהמוח שבתוכן. כך אותיות מלבישים על השכל שמלובש בהאותיות ולכן יכולים לומר האותיות בלתי יהיו משיגים השכל שבתוכם. ולמעלה הו"ע צירופי אותיות דעולם הדיבור עליון דבחי' מל' נק' שערות. והנה לא כל הצירופי אותיות דדיבור עליון נק' שערות. כי הדיבו"ע כמו שהוא באצי' הוא פי הוי' שמיוחד בתכלית היחוד עם שם הוי'. והיינו לפי שמקבל מהמדות דאצי' גילוי חכ"ע שבתוכה שורה אוא"ס ב"ה בחי' מים עליונים והוא מגלה הגילוי הזה בכל עולם האצי'. וזהו פי' פי הוי' שמגלה גילוי שם הוי'. ולכן אין נק' אז אותיות הדיבור עליון בשם שערות. משא"כ כשנשפל הדיבו"ע דמל' דאצי' בבי"ע. שאזי מקבל מהמדות דרך הפסק והעלם הפרסא. אזי הדיבור מחי' באופן שיהי' נראה יש ודבר נפרד ואז נק' האותיות בשם שערות שיכולין להפרידן ונק' מים תחתונים וזהו הכל מחמת הפרסא. וכמו במשל יניקת השערות מהבשר ע"י הפסק העור. ובנמשל בשר היינו המדות דאצי' כו' וענין שערות שיכולין להפרידן יובן במ"ש יהי רקיע ויהי מבדיל כו'. ואח"כ כתיב וירש את הרקיע כו'. ולכאורה למה צ"ל יהי רקיע ואח"כ ויעש את הרקיע ב"פ (לא כמו בכל מע"ב). והענין דמ"ש יהי רקיע היינו הפרסות שבקדושה שמבדיל בין קדש לקדש שגם למטה מהפרסא יש שם ביטול והוא בכל עולמות בי"ע דקדושה. רק שכל מה שלמטה הוא קדושה קלה כו'. אבל ויעש את הרקיע היינו הפרסא המבדלת בין הקדושה לק"נ בחי' ההבדלה שבין קדש לחול שלמטה מהפרסא הוא יש ודבר נפרד לגמרי ונק' חול וחלל שאין שם שום ביטול לאלקות ולא כמו בקדושה ששם הו"ע יש ובטל. וזהו"ע השערות שיכולין להפרידן. וזהו"ע העבודה והתיקון היינו לתקן בחי' הפרסא כתנות עור כמו עד"מ עיבוד עורות בגשמי' שיהי' אור באל"ף שיומשך התגלות אלקות ויחוד אוא"ס למטה מהפרסא כמו למעלה מהפרסא. ושרש הענין כי כל ההשתל' הוא משבה"כ דזמ"ל דתהו. ועולם האצי' הוא עולם התיקון שתקנו המאציל ית' בעצמו דאיהו וגרמוהי חד בהון. אבל בי"ע הוא קודם התיקון ומשם יפרד כו' דלאו איהו וגרמוהי חד בהון. וזה הניח על עבודת נש"י לתקן ולהשלים החסרון דעולמות בי"ע וז"ש השמים שמים להוי' והארץ נתן לבנ"א. השמים שמים הם קצה השמים דלעילא בחי' בינה. וקצה השמים דלתתא יסוד. והם להוי' שהמאציל ית' בעצמו תקנו. והארץ הוא בחי' מל' מקור בי"ע נתן לבנ"א שתיקון זה תלוי על עבודת נש"י. והיינו לפי שהוא ית' חפץ חסד ומרבה להיטיב לכן מה שהוא עיקר חפץ המאציל שנתאווה להיות לו דירה בתחתונים דהיינו בי"ע דוקא זה הניח על עבודת נש"י שלמטה. ונמצא שבאצי' יש לנש"י עבודה דהיינו רק להמשיך תוס' אורות בשם הוי' שיהי' הגדיל הוי' וכמ"ש הבו גודל לאלקינו. תנו עוז לאלקים ובבי"ע העבודה הוא תיקון החסרון ממש. וזהו ועבדתם את הוי' אלקיכם שבשם הוי' העבודה להמשיך תוס' אורות. ובשם אלקים שהוא המגן והפרסא שם הוא העבודה תיקון ממש. כידוע בפי' עובד אלקים שמתקן את ההסתר דשם אלקים וע"פ קבלה יש לפרש שבשני השמות דהוי' ואלקים שייך עבודה שהוא תיקון החסרון ממש. והיינו כידוע שיש חילוק בין שאומר משה הוי' אלקינו או הוי' אלקיכם דהוי' אלקיכם זהו זו"נ דאצי'. והנה ידוע שז"א נאצל בסוד שרש רק ו"ק ומל' נאצלה רק נקודה אחת. וא"כ בז"א חסר ג"ר ובמל' חסר ט"ס. לכן העבודה להשלים החסרון שבזו"נ. דהיינו להמשיך ג"ר דז"א וט"ס דמל'. וזהו ועבדתם את הוי' אלקיכם. אך באמת ב' הפי' אמת דמה שמל' נאצלה חסר ט"ס זהו רק הבחי' מהמל' שנעשית מקור לבי"ע. וכן מה שז"א חסר ג"ר זהו המציאות המתייחד עם המל' שמלובשת בתוך הפרסא שבין אצי' לבי"ע לצורך הגילוי בבי"ע. משא"כ בעצמות ז"א מה שנוגע לעצמותו אין שייך חסרון. כמשנ"ת במ"א בפי' מאמר הזהר שבוק אנת דידי דהא דידי מלה טמירא היא וכמ"ש כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם (העליון) כי על כל מוצא פי הוי' יחי' האדם:
והנה ועבדתם את הוי' אלקיכם העבודה הוא ע"י תורה ומצות ותפלה. ע"י תומ"צ ממשיכים גילוי שם הוי' מלמעלמ"ט. ותפלה הו"ע מלמטלמ"ע. והענין כי בתורה כתיב וירד הוי' עה"ס שהי' גילוי שם הוי' דאצי' עה"ס הגשמי. וכתיב ויהי קול מעל לרקיע שהוא המשכת מים עליונים דחכ"ע שלמעלה מהפרסא. וז"ש ותמלא כדה שהו"ע כ"ד ספרין דאורייתא שנמשכים מים העליון בחי' חכ"ע מים עליונים וזש"א ועל תורתך (התורה דאצי') שלמדתנו שנמשכה בבי"ע הרי שענין התורה הוא המשכה מלמעלמ"ט. וענין המצות הם ג"כ המשכה מלמעלמ"ט כי המצות הם תר"ך עמודי אור כמו העמוד מחבר הגג עם הרצפה שהו"ע המשכת אורות עליונים מלמעלמ"ט. אכן עבודה זו א"א להיות כ"א ע"י העלאה תחלה מלמטלמ"ע היינו להיות מ"ת בוכין כו'. ועיקר ההעלאה הוא בתפלה היינו שמתבונן איך שכל חיות העולמות נמשך ע"י צמצומים רבים ועצומים עצמו מספר כמ"ש אגידה ואדברה עצמו מספר וממילא העולמות רחוקים מאד מאלקות עד שלמטה נעשה הסתר אלקות לגמרי כמ"ש החשך יכסה ארץ. שנראה טבע עולם כמנהגו נוהג וכמ"ש אותותינו לא ראינו. ולזאת נעשה אצלו העלאה ותשוקה וצמאון לצאת מהחשך והסתר העולם ליכלל וליבטל בעצמות אוא"ס כמ"ש מי לי בשמים ועמך לא חפצתי כו' וזהו בחי' אה' דבכל מאדך בל"ג. וזהו מלמטלמ"ע ואח"כ הוא בתפלה ההמשכה. וזהו"ע שמבקשים סליחה ומחילה וגאולה ורפואה. והו"ע תיקון האותיות דהיינו להפך הצירופים שיהי' סולח וגואל ורופא כו' שהאותיות יתהפכו לטובה כו'. וזהו"ע ועבדתם את הוי' אלקיכם ע"י ק"ש ותפלה ותומ"צ שהו"ע מלמטלמ"ע ומלמעלה למטה:
וברך את לחמך. כתיב לכו לחמו בלחמי וקאי על תורה שנקראת לחם ויש בה מדרגות גבוה וגבוה מעל גבוה יש תורה ויש תורה. ובכלל יש ג' המשכות ע"י עסק התורה וכולם נקראים לחמך. מה שיוכל האדם להמשיך בעסק התורה. ואח"כ הוא וברך את לחמך ההמשכה הראשונה (מלמטה למעלה) שע"י עסק התורה זהו ענין מה שאורייתא מחכמה נפקת. וירדה ונתלבשה בבחי' מדות עליונות וזהו ענין חצבה עמודיה שבעה שספר במדבר נחלק לשלשה ספרים שהם ז' מדות. וזהו שכתוב בתורה כי מן השמים דברתי עמכם. שמים אש ומים. כללות המדות. וזהו ג"כ מ"ש השמים כסאי ששמים אש ומים כללות המדות הם בחי' כס לבחי' אל"ף אאלפך חכמה כו'. ועיקר ההתלבשות הוא במדת התפארת וכמו שארז"ל ברכות נ"ח ע"א) והתפארת זו מתן תורה. ובהשלשה דברים שהעולם עומד תורה היא בקו האמצעי. והטעם כי אעפ"י שהתורה ירדה ונתלבשה בכל הששה מדות. מ"מ עיקר ההתלבשות במדת התפארת. כי אורייתא חילא דימינא (זח"ג קע"ו ע"א) וכדכתיב מימינו אש דת ופי' חילא דימינא הוא ענין הגבורה והכח דימין להתגבר על השמאל להיות שמאלא אתכליל בימינא תדיר. שזהו קוטב ויסוד התורה להיות מיתוק הגבורות בחסדים ולאכללא שמאלא בימינא. ולכן עיקר התלבשות התורה הוא במדת התפארת שהוא התכללות חו"ג. ובפרדס שער המכריעין שת"ת נטייתו אל החסד ביותר. והיינו להיות הגבורה טפל ובטל אל החסדים. ומה שהמשכה זו היא בחי' לחם. זהו כמ"ש ולחם לבב אנוש יסעד. פי' אנוש הוא מדרגה נמוכה מכל. שיש בחי' אדם ובחי' איש. איש הוא כמ"ש אשרי איש ירא כו'. שגבור כאיש כאיש גבורתו. היינו שהנפש האלקית יש בה גבורה וכח להתגבר על הגוף ונה"ב לאכפייא לי' לפחות. ואנוש הוא חלישות הכח כמ"ש עקוב הלב מכל ואנוש הוא. היינו שהנה"א היא בבחי' חלישות. שאינה יכולה להתגבר על הגוף ונה"ב גם בבחי' אתכפייא וזהו מפני שהיא נפש נמוכה ממדרגות תחתונות דעשיה הוא בבחי' חלישות בעצם (וכמ"ש במ"א שיש לה נטיה ממש לעניני עוה"ז) והעיקר הוא כמ"ש כשל בעוני כחי. כחי הוא הנשמה שנקרא' כח כדפי' הבעש"ט נ"ע (וכ"ה בזח"א קצ"ו ע"ב) ע"פ כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה. דס"ד וכי הותרה הרצועה ח"ו. אלא המכוון שבכל מעשה אשר יעשה צריך לחבר כח המחשבה והנשמה. וזהו בכחך עשה. ועוני אין המכוון חטא ממש דוקא. כ"א עון הוא מלשון העוה דרכו. שנוטה מדרך הטוב והישר. והיינו כשמלביש המוחין בצרכי הגוף ועניני עוה"ז. דהיינו אפי' במו"מ הצריך לאדם. אבל כשהוא בהתחכמות יתירה ותחבולות שונות. שמעמיק ומטריד המוחין ביותר נקרא עון שהעוה דרכו. או כשנמשך אחר ריבוי מותרות אפילו מדברים המותרים נקרא ג"כ עון. שעי"ז נכשל ונחלש כח הנה"א שלא יוכל להתגבר על הגוף ונה"ב לאכפייא לון. אך ולחם לבב אנוש יסעד שההמשכה הנ"ל שע"י עסק התורה נותן כח בנה"א להתגבר על הגוף ונה"ב לאכפייא לון. והענין כידוע שאין הדינים נמתקים אלא בשרשם. וכתיב לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו. שהיצ"ט נמשך מבחי' ימין וחסד. ולכן נקרא יצר טוב כדכתיב אך טוב וחסד. והיצה"ר נסתעף ומתהווה מסיגי הגבורות שמקו השמאל. ולכן ע"י המשכת התורה כמו שנתלבשה במדות. והעיקר במדת הת"ת שזהו לפי שאורייתא חילא דימינא להיות שמאלא אתכלל בימינא כנ"ל. עי"ז נכנע היצה"ר שמקו השמאל ונעשה כפוף ובטל אל היצ"ט. וזהו ענין כל העוסק בתורה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה (סנהדרין צ"ט ע"ב). פמשמ"ע זהו ב' הקוין חו"ג ופמשמ"ט זהו היצ"ט והיצה"ר. וההמשכה שניה שע"י התורה. זהו שרש התורה כמו שקדמה אלפים שנה לעולם. דהיינו עצמיות חו"ב. ומדרגת החכמה ידוע שהיא כח מה. אין וביטול בתכלית. ולכן שורה בה אוא"ס ב"ה. וכתיב ימותו ולא בחכמה שהביטול דחכמה דוחה יניקת החיצונים. כי בבחי' המדות אפי' דתיקון יש לעומ"ז. אברהם שיצא ממנו ישמעאל. ויצחק שיצא כו'. אבל מחכמה אין שום יניקה. ואדרבה בחכמה אתברירו. שמ"ה דחכמה מבר שבה"כ ומיתת זמ"ל דתהו. ובנפש ע"י המשכה זו נמשך כח בנה"א לברר ולהפך חשוכא דנה"ב לנהורא. לא בבחי' אתכפייא לבד. כ"א אתהפכא. בכל לבבך בשני יצריך. וזהו מדרגת אדם שלמעלה גם מאיש. וכדכתיב זאת התורה אדם. וזהו שנק' התורה עוז ותושיה שהיא עוז לנפש האלקית לברר ולהפך חשוכא לנהורא דנה"ב. וההמשכה הג' זהו מה שנקרא' התורה לחמי. שהוא בחי' לחם גם למעלה והיינו כמו עד"מ הלחם מקשר חיות הנפש בגוף. כן למעלה בחי' כמראה אדם ממכ"ע. שזהו מחכמה ולמטה. הוא עד"מ בחי' גוף. והתקשרות החיות מעצמיות רצון העליון ב"ה בחי' סוכ"ע בבחי' כמראה אדם דממכ"ע זהו בחי' לחמי. והוא גם כן על ידי התורה שהיא חכמתו ורצונו ב"ה. ובנפש זהו בחי' רצון פשוט למעלה מהשכל והטעם. שהביטול דחכמה זהו כפי מה שתוכל נפשו שאת אבל רצון פשוט למעלה מהשכל והטעם זהו בחי' בכל מאדך בלי גבול למעלה מכדי שתוכל נפשו שאת. כמו שרצון העליון ב"ה הוא בחי' סוכ"ע ובלי גבול. כן בנפש זהו בחי' רעותא דלבא בכל מאדך בלי גבול כו'. וכל ג' מדרגות אלו זהו בחי' לחמך שבמתן תורה ניתן הכח לכל אחד מישראל שיוכל ע"י עסק התורה להמשיך כל ג' המשכות אלו. המשכה הראשונה מבחי' החכמה שמלובש במדות כדי ליתן כח על אתכפייא. ולחם לבב אנוש יסעד. להיות בחי' איש כו'. והמשכה השניה משרש התורה כמו שהוא בעצמות חכמה. להיות בחי' אדם שלמעלה גם מאיש דהיינו בחי' אתהפכא כו'. והמשכה הג' מבחי' רצון העליון סוכ"ע. להיות בנפש בחי' רעו"ד (שהוא בחי' גלגלתא. התקשרות בחי' אדם עם בחי' כי לא אדם הוא. כמ"ש בדרוש ומשה נגש):
ואח"כ הוא וברך את לחמך. הברכה היא ע"ד מ"ש ואכלתם לחמכם לשובע. וענין השביעה יש בזה ב' ענינים. הא' כמ"ש פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון ולנפתלי אמר נפתלי שבע רצון. הב' כמ"ש שובע שמחות את פניך שיש ב' בחי' שובע. שבע רצון ושובע שמחות. וביאור ענין שבע רצון. דהנה רצון העליון ב"ה יש בו שני בחי' הא' בחי' הרצון שמלובש בחכמה. פי' אעפ"י שרצון הוא בחי' סוכ"ע כו'. ענין שמלובש בחכמה הכוונה שהחכמה מנהגת את הרצון. שגילוי הרצון הוא במקום שיש חכמה. דהיינו בכל מקום שיש ביטול שזהו מדרגת החכמה. יהי' איזה ביטול שיהי' אפי' רק ביטול היש אבל עכ"פ ביטול. לשם שורה ונמשך רצון העליון ב"ה ובהשראת והתגלות רצון העליון (כדכתיב ואור פניך כי רציתם) אזי נגבהים כל העולמות בבחי' שמחה ותענוג כו' ומתמתקים כל הגבורות וינים. ואזי הוא ריבוי ומילוי השפע בכל טוב ברוחניות להיות השגות וגילוי אלקות ומדות אהבה ויראה ובגשמיות בבני חיי ומזוני אבל במקום שאין חכמה כלל. דהיינו כמ"ש הכסיל בחשך הולך. בשרירות לבו למלאות תאותו כל היום. אזי הוא הסתלקות הרצון. וממילא הוא צמצום ומניעת השפע בין ברוחניות ובין בגשמיות. וזהו שכל התורה הוא תנאים אם בחקתי תלכו כו' ונתתי גשמיכם ולתתך עליון והיית למעלה. ואם לא תשמעו. אזי הוא וחרה אף כו'. אז יעשן כו' וזהו שאלו לחכמה הנפש החוטאת כו' (ילקוט תלים סי' כ"ה ע"פ טוב וישר). וזהו ענין רצון אותיות צנור שהוא בחי' מזל הח' ונצר אותיות רצון. ואותיות צנור. שהוא בחי' צנור שמצמצם הרצון להיות נמשך רק בחכמה. אבל יש בחי' עצמיות הרצון עליון ב"ה שאינו מלובש כלל בחכמה פי' שהוא למעלה לגמרי מגדר התלבשות בחכמה ולמעלה מצמצום והגבלת כלי החכמה. ובזהר (יתרו פ"ח ע"ב וכ"ד) נקרא רעוא דכל רעוין. פי' שמרוצה בכל פעם. וכמ"ש גבי ציץ תמיד לרצון. שאין שייך כלל היפך הרצון. וזהו ענין מנחה דשבת שאומרים ואני תפלתי לך ה' עת רצון ובזהר שם כד רעדכ"ר אשתכח כדין כל בתי דינין אתכפיין. וזהו שאלו לחכמה כו'. שאלו לתורה כו' יביא אשם. שהוא רק על שוגג. אבל למזיד אין שום תיקון עפ"י חכמה ורצון דתורה. אבל שאלו להקב"ה שהוא עצמיות רצון העליון ב"ה רעדכ"ר. יעשה חשובה ויתכפר. וזהו טוב וישר כו'. וזהו פותח את ידיך יודי"ך. כידוע שיש בחי' ווי"ן ויודי"ן למעלה. דהיינו בחי' י"ג תיקוני דיקנא שהם שערות. שעצם השערה היא בחי' ו' והגומא שממנה יניקת השערה היא בחי' יו"ד שהוא ענין צמצום שנתצמצם דרך הפסק עצם הגלגלת שאין נמשך כ"א מותרי מוחין כו' וזהו ענין מזל הח' ונוצר שהוא צמצום הרצון בחכמה כנ"ל. ופתיחת היודי"ן הוא ענין פתיחת הצמצומים שלא יהי' צמצום כלל. ע"ד מ"ש הפותח שער לדופקי בתשובה. ומ"ש פתוחה ירו. שיומשך עצמיות רצון העליון שלמעלה מהצנור. ואזי הוא ומשביע לכל חי רצון. פי' כל חי. חי הוא בחי' חי העולמים יסוד. שמקשר החיות מעולם ועד עולם. ויש כמה בחי' חי. בכל עולם כו'. וע"י פתיחת היודי"ן הוא משביע לכל חי רצון מבחי' עצמיות רצון העליון שלמעלה מהצנור כו'. וזהו ענין וברך את לחמך שיהי' כמ"ש ואכלתם לחמכם לשובע. שבע רצון. והענין כי בחי' רעו"ד שנתבאר לעיל. שמבחי' הרצון שמלובש בחכמה. הוא רק לפעמים. ויש בה שינויים. אבל זה שיהי' הרעו"ד ורצון פשוט שלמעלה מהשכל בקביעות בהאדם ולא יגרע בשום פעם. זהו וברך את לחמך. וענין שובע שמחות דאיתא בילקוט עתידים צדיקים לשבוע מזיו שכינה לע"ל. פי' זיו שכינה הוא הארת פנים דבחי' שכינה. כמו שנתבאר באריכות ע"פ ואהי' אצלו אמון ועיקר הארת פנים דשכינה הוא כשיומשך בה מפנימיות עתיק וזה יהי' רק לע"ל וע"ז נאמר ישמח הוי' במעשיו לשון עתיד ויצחק הוא ג"כ לשון עתיד דאיתא בכתבי האריז"ל שכל הגילוים דעכשיו הוא רק מפנימי' א"א וחיצוניות עתיק. אבל פנימי' עתיק לא נגלה עדיין. וזהו שובע שמחות הוא את פניך דוקא ושרש הענין כי בפי' רעוא דכל רעוין יש ב' ענינים האחד שהוא רצון המקור לכל מיני רצונות שכל הרצונות נמשכים ומסתעפים ממנו. וזהו בחי' גולגלתא שרש הנאצלים כתר הכללי שכל הכתרים הפרטים נמשכים ומסתעפים ממנו. וזהו בחי' שבע רצון שנתבאר לעיל. ויש פי' רעוא דכל רעוין שהוא הרצון של כל הרצונות. שכל הרצונות שבכל סדר השתלשלות הוא אליו לבד. ובספד"צ (רפ"א בזח"ב קע"ו ע"ב) נקרא רישא דכסופא דכל כסופין. שכל מיני כוסף וחמדה הוא לו. והיינו כמ"ש כולו מחמדים. שכל סדר ההשתלשלות מריש כל דרגין כו' הוא בבחי' חמדה ותשוקה. שבחיות המרכבה דבי"ע יש בחי' רצוא. וגם בחיון עילאין מרכבתא עילאה דאצי' יש בחי' רצוא. וע"ס בלי מה ודברו בהם ברצוא ושוב מטולמ"ט. וכ"ז שאין מתגלה מפנימיות עתיק אין מתרווה הצמאון והרצוא שבכל סדר ההשתלשלות. וזהו רישא דכסופא דכל כסופין שהכל נכספים ומשתוקקים אליו. ובהתגלות בחי' זו אזי נשבע ונתרווה הכוסף והחמדה כו'. וז"ש על לע"ל כוסי רויה כו' וזהו שובע שמחות את פניך וכל זה הוא ענין הברכה וברך את לחמך שיהי' ואכלתם לחמכם לשובע שבע רצון ושובע שמחות. אך זהו כאשר ועבדתם את הוי' אלקיכם להמשיך תוספת אור מעצמות המאציל בשם הוי' ע"י העבודה בג' קוין הנ"ל. שאזי הוא וברך כו' שנמשך אח"כ הברכה משם הוי' וכדכתיב שאו ידיכם קדש וברכו את הוי'. ואח"כ יברכך הוי' מציון. ידיכם זהו ב' מס"נ למס"נ באחד ובכל נפשך. כי להגיע באוא"ס ב"ה קדש עליון אי אפשר כי אם ע"י מס"נ. כמו שאמר אביי (ברכות כ' ע"א) קמאי מסרי נפשייהו על קדוש השם. אעפ"י שפלפול התורה הי' בדורו של אביי יותר. מ"מ ר"י כד הוה שליף חד מסאנא אתא מטרא. ואנן צווחינן כולא יומא כו' והטעם לפי שקמאי מסרי נפשייהו כו'. וזהו שאו ידיכם קדש וברכו את הוי'. ואזי יברכך הוי' וכמו כן כאן ועבדתם את הוי' כו' ואזי וברך כו'. ושרש הענין שע"י העבודה שנוגע בשם הוי' ב"ה נשלם מה שעלה ברצונו הפשוט כנ"ל. ולכן מתגלה בשם הוי' בחי' זו דכך עלה ברצונו כו'. ולכן יכול להיות משם הוי' וברך את לחמך שיהי' שבע רצון ושובע שמחות:
ואת מימיך. זו תורה שבע"פ שנקרא' אילנא דטו"ר (ברע"מ פ' נשא קכ"ד ב' וזח"א כ"ז ע"א) לפי שמברר את עץ הדעת טוב ורע. וידוע שיש בהבירורים שני בחי'. מה שנקרא העמ"נ והמשכת מ"ד שהוא בחי' מים תחתונים ומים עליונים זהו ענין מימיך והברכה היא שיהי' הבירורים ע"צ השלימות. הבירור דהעמ"נ שיהי' מזוכך ונקי מכל שום תערובות סיג ופסולת. וכדכתיב גמלתהו טוב כו' וכמו"כ הבירור שני דהמשכת מ"ד שיהי' מבחי' היותר גבוה דעצמות מ"ה דחכמה לברר המ"ן כו':
והסירותי מחלה מקרבך. זה אומר עצמות המאציל ב"ה שלמעלה משם הוי' והסירותי" כו'. וביאור ענין המחלה. ושהסרתה הוא ע"י עצמות המאציל דוקא. הנה כתיב (תלים ע"ז) ואומר חלותי הוא שנות ימין עליון ויש בזה ב' פי'. הא' שזה שחלותי פי' מה שכנס"י היא חולת אהבה בזמן הגלות וכדכתיב סמכוני כו' כי חולת אהבה אני ובת"ז (תכ"ה) שכינתא מרעא בגלותא. זהו מפני שנות ימין עליון. ר"ל השינוי שבימינו של הקב"ה. שבזמן הבית היה וימינו תחבקני. ובזמן הגלות כתיב השיב אחור ימינו הפי' הב' שמפני חלותי נעשה שנות ימין עליון. שהחולי של כנס"י גרם השינוי בימין העליון. ושני הפירושים אמת. כי יש ב' מיני חולי. הא' הוא חולי ברוחניות בקדושה בנפש האלקית. והיינו כמו עד"מ החולה ב"מ אינו טועם ומקבל שום תענוג ממאכלים ומטעמים. שהבריא מקבל תמיד תוס' חיות ותענוג ממאכלים. והחולה ב"מ כל אוכל תתעב נפשו. כמו"כ הענין ברוחניות ועבודה. שבזמן הבית כתיב (שיר ז' ז') מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים. שהי' בנשמות ישראל בחי' תענוג מאלקות. והיינו מפני שהי' וימינו תחבקני כו' שהיה יחוד העליון דקוב"ה ושכינתי' בגילוי בהיכל קדש הקדשים. ובבוא כל ישראל ליראות את פני ה' כדרך שבא לראות כך בא ליראות. היה נמשך בהם ג"כ הגילוי בבחי' ראי' ממש. ועד"מ מי שרואה דבר האהוב ונחמד לו הוא מתענג מאד. כמו כן היה בנשמות ישראל בחי' אהבה בתענוגים אבל בזמה"ג דכתיב השיב אחור ימינו. קוב"ה בגלותא סליק לעילא כו'. וכנס"י ותרד פלאים וכתיב על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו אזלו מים מני ים ונהר יחרב ויבש ומהיות כן אותותינו לא ראינו אין עוד נביא ואין אתנו יודע. שאפי' הדעת באלקות אינו דעת שלימה כ"א כמ"ש היינו כחולמים (הרכבת ב' הפכים. שבתפלה מתבונן ומשיג אלקות וביטול העולמות. ולאחר התפלה משיג העולם וחמדותיו) אזי כנס"י למעלה היא בבחי' חולת אהבה. ולמטה אפי' צדיקים עובדי ה' באמת ותמים אינם יכולים להגיע כ"א למדרגת אהבה היותר גדולה שהיא תשוקה וצמאון וחולת אהבה ע"ד ויחל משה חלה משה כו' (מד"ר תשא פמ"ג סי' ד') עד כלוה"נ ממש וכמו מי שצמא למים ואין לו מים. אבל לא אהבה בתענוגים וזהו עד"מ החולה ב"מ שאינו מקבל טעם ותענוג ממאכלים. וזהו מה שחלותי היא מפני שנות ימין עליון והפי' הב' שחלותי הוא הגורם לשנות ימין עליון. הוא כי יש חולי רעה. והוא ג"כ עד"מ ההפרש שבין בריא לחולה בגשמיות. שבבריא הילוך וסיבוב הדמים הוא על סדר נכון. מהאברים ללב. ומהלב לכל האברים. ובחולה ב"מ ע"י אש זר שנעשה באיזה אבר. נעשה אוטם באותו האבר. ונמנע ונסתם הילוך הדם מהאבר ההוא ללב. ומהלב להאבר. ואזי הוא חולה ב"מ. והנמשל אברים הם המצות כידוע שנקראים אברים דמלכא. ולב היא התפלה שנקרא עבודה שבלב והבריאות הוא כאשר מהאברים הולך הדם אל הלב. היינו כששלימות בקיום המצות כדבעי למהוי. אזי נמשך כח להתפעל בתפלה באהבה כרשפי אש מתלהבת ומתלהטת עד שפיכת הנפש ממש. וזהו עד"מ הדם שהוא חם והוא סומק והדם הוא הנפש. ומהלב חוזר אל האברים. פי' שמההתלהבות ורשפי אש התשוקה שבתפלה נמשך אח"כ לעשיית המצות להיות שמחה של מצוה ששש ושמח שמחה גדולה לאין קץ ואין תכלית ממש מזה שקדשנו במצותיו ממש אתה קדוש שלמעלה מבחי' שמך קדוש. וחולי רעה הוא ענין אש זר. חמימות ורשפי אש בתאוות ורצונות זרות. שמפני זה נעשה קלקול באיזה אבר ר"ל שמבטל איזה מ"ע שאפשר לעשותה. ואפי' דקדוק קל של דברי סופרים או שעובר על אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה אזי נמנע הילוך הדם מהאברים אל הלב. פי' שאין נמשך כח ממעשה המצות שלו לתפלה (כדכתיב ונר רשעים ידעך. הנר מצוה שלהם אינו מאיר) ואין חוזר מתפלה לעשיית המצות לעשותם בשמחה וטוב לבב כו'. וחולי רעה זו הוא הגורם לשנות ימין עליון. שיהי' השיב אחור ימינו. אך מאין באה לאדם חולי רעה זו. זהו ממ"ש יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל כו' ויעש אלקים את הרקיע ויבדל. שיש בחי' מסכים ופרסאות בקדושה שאע"פ שענין הפרסא להעלים. מ"מ לאחר הפרסא מאיר ג"כ גילוי אור. והוא ענין המבדיל בין קדש לקדש. אבל לאחר כל סדר ההשתלשלות דאבי"ע דקדושה. יש פרסא שבין קדושה לק"נ שהיא מעלים ומסתיר לגמרי שלאחר הפרסא דהיינו ק"נ היא חול גמור ובזהר פקודי רכ"ז סע"א חול לאו איהו בסט' דקדושה כלל. וזהו שמבדילין במוצ"ש המבדיל בין קדש לחול (לפי שבשבת ק"נ נכללת בקדושה). ומחול זה דק"נ נמשך גם חולי. כי כמו עד"מ החולה הוא הממוצע בין חיים למות. כמו כן כתיב ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע. וק"נ שממנה קיום וחיות כל דברים הטהורים ומותרים באכילה הוא הממוצע בין חיים וטוב למות ורע. כידוע שק"נ נקרא להט החרב המתהפכת שנכללת בקדושה. דהיינו כשמשתמש ממנה רק מה שמוכרח לצורך קיום וחיות גופו ובכוונה כדי לעבוד את ה'. ולהיפך כשנמשך אחר מותרות. אזי נכללת ברע גמור דג' קליפות הטמאות. ומן מותרות היתר אפשר לבא גם לאיסור כמ"ש במ"א. וזהו שרש החולי רעה שיוכל לידבק באדם ח"ו כשאינו נשמר מלימשך אחר מותרות כו' ע' ע"פ ראה וע"פ כי תשא. והעצה לעשות חולין על טהרת קדש. פי' שבששת ימים תעבוד ועשית כו' שהם ששת ימי החול (ע' על מאמר עלמא אמאי קאי אסדרא דקדושה) ימשיך בהם מקדושת השבת (ע' ע"פ אני הנה בריתי אתך) שהוא קדש בעצם. והיינו ע"י אשר קדשנו במצותיו. שיקיים בכל יום מצות השייכות להיום. ק"ש ותפלה ציצית ותפילין צדקה ות"ת כו'. ואזי מהחול דק"נ ר"ל מה שמשתמש ממנה במדה ושעור כפי מה שצריך רק לקיום גופו ובחיצוני' וקרירות כו'. אזי לא יבא לידי חולי רעה ח"ו. והנה והסירותי מחלה ר"ל מקור החולי שלא יהי' בעולם כלל מקור שאפשר לבא לידי חולי זהו ע"י עצמות המאציל דוקא. דכתיב ראו עתה כי אני אני הוא כו' מחצתי ואני ארפא. ובמד"ר (קהלת פ"א) מפרש מחצתי לשון מחיצה מחיצה שעשיתי בין עליונים לתחתונים שהעליונים חיים וקיימים ותחתונים מתים אותה מחיצה אני מרפא לע"ל והוא ענין הפרסא שבין כללות סט' דקדושה שנקרא חיים (ואתם הדבקים בה' כו' חיים) לק"נ שנק' מות אותה אני מרפא כו'. וזהו כשיהי' ראו כי אני אני הוא שיתגלה אני ראשון בבחי' אני אחרון דוקא. שיוסרו כל המסכים ופרסאות שבקדושה (וכמ"ש ביום ההוא יהי') אזי תוסר גם הפרסא האחרונה שבין קדש לחול. וחצא ק"נ מחלאתה וטומאתה ותהי' ג"כ מרכבה ליחודו ית'. וזהו שיעור הפסוק ועבדתם את הוי'. שגוזר ומצוה המאציל עליון ב"ה על העבודה הנוגע לשם הוי' ב"ה. להמשיך תוספת אורות מעצמות המאציל בשם הוי' אלקיכם זהו בחי' המגן ופרסא שבין אצי' לבי"ע. שמה שברא אלקים חסר שלימות יהי' לעשות ולתקן. שיומשך גם בבי"ע גילוי אלקות ויחוד אוא"ס כבאצי'. ואזי וברך קאי על שם הוי' שיברך את לחמך ואת מימיך זהו ההמשכה בתושב"כ ושבע"פ ובנפש האדם. ואת"כ לעת קץ כשיושלם כללות העבודה של נשמות ישראל שבהוי' אלקיכם אזי יהי' והסירותי מחלה כו'. שיוסר מכללות העולם המקור ושרש של חולי רעה הנ"ל. ויהי' ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר כו' פרשה תצוה ענין חשן ואפוד. בהחשן היו חקוקים שמות י"ב שבטים על י"ב אבנים כנגד לבו של כה"ג שהוא בחי' פנים של האדם. ובהאפוד הי' ג"כ חקוק שמות הי"ב שבטים על ב' אבנים על כתפות האפוד מלאחריו. והיינו כי הנה יש בכלל ב' בחי' ומדרגות בעבודת נש"י בחי' פנים ובחי' אחור. כמ"ש באברהם התהלך לפני. וביעקב אשר התהלכו אבותי לפניו. באור פניך יהלכון. בחי' יאר ה' פניו אליך וכתיב אחרי הוי' תלכו. אחרי ה' ילכו. לכתך אחרי. ושרש הענין שלמעלה באלקות יש ג"כ בחי' פנים ובחי' אחור (ל' אדמו"ר נ"ע) שבחי' מל' דאצי נק' אחרי הוי'. כי מלוכה שורה על כסא. מושיב מלכים לכסא. כמו"כ למעלה אד' יושב על כסא כו' המלך היושב על כסא והנה עד"מ למטה על הכסא רק השפלת אחוריו כמו"כ למעלה בחי' מל' דאצי' ששורה על כסה"כ דברי' היא רק בחי' אחרי הוי'. אחוריים וחיצוני' שם הוי'. והיינו כי בחי' מל' זהו דבור עליון. דבר מלך שלטון. והדבור שמקבל מהמדות הוא רק מחיצוני' ואחוריים של המדות לבד. ונק' ז' הבלים דעלמא אתקיים עלייהו שרק בחי' הבלים לבד נמשך מז' מדות לבחי' קיום ובנין הדבור עליון. משא"כ פנימיות המדות א"א לבא כלל לידי גילוי בהדבור. והראי' שכשאדם הוא בתוקף התפעלות המדות כמו כעס או שמחה אז א"א לדבר כלל. וזהו ענין בנין המל' מהגבורות שהה"ג הוא להעלים ולהסתיר פנימיות המדות ושיתצמצם ויומשך רק אחוריים וחיצוניות המדות לבד. והנה בחי' מל' נק' שם אלקים ושם אד'. ובחי' פנים למעלה הוא פנימיות ועצמיות ששה מדות דאצילות שאין נמשך כלל לבחי' דבור עליון. והוא בחי' שם הוי' הוי' אחד. אני הוי' לא שניתי. וזהו ענין קוב"ה סתים וגליא שבחי' שם הוי' בחי' פנים הוא סתים. ובחי' שם אלקים אחרי הוי' זהו גליא. וז"ש וראית את אחורי. ופני לא יראו. והנה כמו"כ יש בנש"י ג"כ שני מדרגות. בחי' יעקב ובחי' ישראל. שב' שמות אלו הם כנגד הב' שמות הוי' אלקים כמ"ש בזהר. והוא בחי' ישראל סחים וגליא. ישראל הוא גדולי ישראל חכמי ישראל ראשי אלפי ישראל שעבודתם הוא בבחי' פנים היינו שכל עיקר פנימיות רצונם וחפצם ותשוקתם האמיתי הוא רק לאלקות ית' לבד. היינו שהאהוי"ר הוא בהתגלות לבם. שהם בבחי' אהבה ודביקות לה' תמיד וע"י אהבה זו הם עוסקים בתומ"צ וא"כ עבודתם בבחי' פנים. ומה שעוסקים בעניני עוה"ז הנצרכים הוא רק בבחי' אחור וקרירות כאלו כפאו כו' והנה זהו בחי' פנים של המדות. ועוד עבודתם בבחי' פנים של המותין דגדלות. כי עיקר פנים נק' המוחין כמ"ש חכמת אדם תאיר פניו ר"א מצא כו' צהבו פניו. היינו יגיעה ועיון בתורה כמ"ש בזהר ע"פ יעשה למחכה לו. אילין דדחקין על מלה דאורייתא ומחכאן למנדע ברירו דמלה כו' ועי"ז מחדשים חידושים בתו' בכי"ו כמ"ש בזהר לאפושי לה כו' וגם בסתים דאורייתא הם יכולים לפרש ולגלות רזין דאורייתא. ולהשפיע ידיעת אלקות בנש"י. והנה אלו שעבודתם בבחי' פנים נק' ישראל לי ראש מצד עבודתם בבחי' פנים של המוחין כנ"ל ולשון כי שרית עם אלקים ואנשים הוא מצד התהפכות מדות הטבעים דנה"ב. והנה מדרגת בחי' ישראל שעבודתם בבחי' פנים. דמוחין ומדות. הם מקבלים (פני שכינה ממש) דהיינו מבחי' אור הפנים עליון פנימיות אלקות סתים דקוב"ה שהוא בחי' שם הוי' ממש. וע"ז מרמז החשן שנשא שמות בנ"י על לבו שהוא בחי' פנים (של הגוף). וזה"ע האורים והתומים כי הם מאירים דבריהם. שדיבורי תורה ומוסר שלהם מאירים בחי' חשך והסתר דנש"י ע"ד דברים היוצאים מהלב בחי' פנים. נכנסים ללב בבחי' פנים כארס של עכנאי (כעובדא דיוסי משיתא ויקום איש צרורות במד"ר תולדות פס"ה יעו"ש) ומתמימים דבריהם שיכולים הדיבורים שלהם לתקן ולהשלים הפגמים והחסרונות שבנש"י. אך סתם נש"י נק' בשם יעקב שעבודתם רק בבחי' אחור לבד היינו שעיקר פנימי' מדות הטבעיי' שלהם הוא מלובש בגשמיות. ומה שפועלים בתפלה ע"י יגיעת נפשי ויגיעת בשר אה' להשי"ת נק' לעשותה לאהבה שמכרית א"ע לאהוב רק בחיצוניות הלב לבד כו' ואחר התפלה גם זה חולף ועובר כו' ומ"מ כתיב לכתך אחרי כו' אחרי הוי' תלכו. שיש הילוך שלם ועבודה תמה גם במדרגת בחי' אחור. דהיינו שע"י שיודע מפי ספרים ומפי סופרים ענין ההתבוננות באלקות היטב ומשיג במחשבתו היטב איך שאליו יאתה שתכלה אליו נפש כל חי ושצ"ל ביטול הרצון מכל וכל ממש עי"ז מתנצח נצחון גדול דקדושה. בחי' עם קשה עורף דלשבת, דהיינו עקשות דקדושה להיות סומ"ר בתכלית וע"ט בתכלית ולעמוד נגד כל המונעים ומעכבים אעפ"י שאין לו אהבה ודביקות לאלקות בהתגלות לבו. וזהו העבודה בבחי' אחור דהיינו בבחי' קשה עורף כו' דהיינו בחי' אתכפי'. והנה בחי' יעקב הוא לנגד שם אלקים היינו שמקבלים מבחי' אחרי הוי' שהוא בחי' מל' שם אלקים משא"כ מבחי' פנים שם הוי' אין יכולים לקבל כלל. ע"ד הושיט אצבעו הקטנה בקרבתם לפני הוי' כו' (עכ"ל). וזה תקנתם שלא יחזרו כ"א לידבק ולהתקשר בבחי' זו דאחרי הוי'. וז"ש במרגלים כי שבתם מאחרי הוי'. ובכלב כתיב כי מלא אחרי כו'. ולנגדם הי' נושא הכה"ג את האפוד עם שמות בנ"י על שני כתפיו שהוא מאחוריו. דהיינו בחי' אחרי הוי'. וגם אפד עה"כ גימט' אלקים. וזהו ג"כ ענין חשב האפוד שהו"ע חגור וגם הוא לשון מח'. ומה שהתרגום על מעשה חושב הוא עובד אומן. כי האומן מחשב איך לעשות וכמ"ש לחשוב מחשבות לעשות בזהב כו'. והיינו כי מדרגות נשמות אלו שבבחי' האפוד כל ענינם הוא המח' שמה שבבחי' הנשמות שבבחי' פנים שהוא החשן הוא בפנימיו' המדות ובהתגלות לבבם הוא אצל נשמות אלו שבבחי' אחור בבחי' המח' היינו שמתבוננים ברוממות גדולת א"ס ב"ה ומולידים דו"ר שכליים. דהיינו שמתעורר אצלם אהוי"ר בתבונות מוחם ותעלומות לבם ומחמת זה הם מתנצחים כו'. וזהו ג"כ ענין החשב שהוא חגור. היינו שבחי' המח' חוגר ומקשר ומחבר את האהוי"ר שבתבונת מוחו כו' אל מעהמ"צ להיות להם בחי' גדפין לפרחא לעילא וכמ"ש בתניא בפי' מח' טובה הקב"ה מצרפה למעשה כי אורייתא בלא דו"ר לא פרחא לעילא. ותפלה ומצוה שלא בכוונה היא כגוף בלא נשמה. רק שמח' טובה שהוא האהוי"ר שבתבונת מוחו כו' הקב"ה מצרפה למעשה המצות כו' וענין חשב האפוד למעלה הוא ג"כ בחי' מח' עליונה כמ"ש כי לא מחשבותי מחשבותיכם שלמטה מהמח' אין מתהוה כלום. ולמעלה כיון שעבמ"ח מיד נתהוה. והו"ע מח' דאנא אמלוך שהיא מח' הכללית אור כללי שמקיף הכל. ובחי' מח' זו היא חוגר ומקשר גם בחי' סתם נשמות אלו שבבחי' אחור שלא יהי' נפרד מאלקות כי אעפ"י שהיא בחי' מקיף נמשך משם לשמור נשמות אלו. וכמו ימינו תחבקני שהוא ג"כ בחי' מקיף וחובק אפי' מאחוריו כו' וז"ש רש"י ז"ל שהאפוד הי' נארג על כ"ח חוטין. זהו"ע כח אד':
והנה הצווי בתורה להיות החשן מחובר להאפוד. למעלה ע"י שרשרות הקבועות במשבצות האפוד ולמטה ע"י טבעות ופתיל תכלת וירכסו את החשן כו' ולא יזח החושן וה"ז כאלו כל החשן תלוי על האפוד. שהרי לא בא הצווי בהיפך לחבר האפוד אל החשן שכן הי' צ"ל לכאורה והענין כי זה שנת' מעלת החשן שהוא מדרגות גדולי חכמי ישראל וראשי אלפי ישראל שהם בחי' פנים מצד עבודתם בפנימיות המדות ובמוחין הנה כל השפע שנמשך להם הוא בשביל נשמות אלו שבמדרגת האפוד שהם סתם נשמות וכללות ישראל כדי שישפיעו להם השגת התורה וילמדום דעת וידיעת אלקות וכמ"ש במרע"ה כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל ושרש הענין הוא כי באמת יש מעלה בבחי' אתכפיא יותר מבאתהפכא. שבזה אין עבודה כ"כ שכבר נהפכו המדות ואין לו רצון. אבל באתכפיא הוא בבחי' עבודה שהוא ביטול הרצון מכל וכל. ועי"ז הם גורמים למעלה להיות בחי' אחרי הוי' שהוא להיות מתצמצם מבחי' המדות עליונות שיתהוה הדיבור עליון. וגם הם עושים וממשיכים להיות הרצון על המשכת שם הוי' ב"ה. כי למעלה רצון הו"ע ביטול הרצון כביכול ולא כמו באדם שהרצון עצמי'. וזהו"ע רצון אותיות צנור כו' כי מצד בעהר"צ הי' יכול להיות רצונות עד אין קץ ולא יהי' אצי' ע"ס וד' עולמות אבי"ע כמו שהוא עכשיו. כ"א שזהו ביטול הרצון דהיינו הנחת עצמותו כביכול על הצד ונתצמצם בבחי' רצון על שם הוי' שהוא ע"ס דאצי' כדי להיות התהוות עולמות בי"ע ג"כ ויהי' ג"כ ג' אבות וי"ב שבטים כו'. וביטול רצון זה מעוררים למעלה ע"י בחי' אתכפיא דוקא שיש בזה ג"כ ב' דברים. הנחת עצמותו על הצד מבחי' ההתפשטות ברצונות ועניני עוה"ז וצמצום עצמותו בדבר פרטי. היינו רצון ה' ותורתו ומצותיו. ועי"ז גורמים למעלה ג"כ ב' דברים אלו. שהו"ע להיות תוס' גילוי אוא"ס ב"ה בשם הוי' עד למטה מטה כו'. וזהו הטעם שכל קיום החשן הוא תלוי על האפוד דוקא ולא שהאפוד נתלה בחשן. שהרי בעבודת נשמות אלו הם ממשיכים תוס' גילוי אור בבחי' פנים עליונים מעצמות אוא"ס ב"ה ועוד זאת שבזה דוקא נשלם יותר כוונת ורצון המאציל ב"ה שלא הי' בשביל המשכת שם הוי' לבד שהו"ע התהוות עולם האצי'. כ"א דוקא שיהי' עולמות בי"ע ונש"י למטה בגופים. שהרי עבר"צ אנא אמלוך דוקא. שהו"ע מלוכה על עם יש ודבר ויהיו בבחי' אתכפי'. ולא עבר"צ חו"ב וז"א כ"א אמלוך דוקא. נמצא שבזה נשלם יותר כוונת המאציל ב"ה כו':
ועשית ציץ זהב טהור. הנה בענין הציץ יש ב' פי' בקבלה. הא' הוא בפרד"ס ערך ציץ שהביא מהרע"מ פ' שלח שהציץ הוא עטרה דבינה שנתעטר בו הכה"ג שהוא איש החסד כמ"ש (דברים ל"ג ח') תומיך ואוריך לאיש חסידך. והמכוון הוא שמבחי' בינה נמשך נזר ועטרה לכללות המדות כי החסד הוא המדה הראשונה ונק' יומם לשון כללות כו'. וע"י שנתעטר אהרן כה"ר שהוא איש החסד בהציץ הי' נמשך נזר ועטרה מבחי' בינה ע"י החסד לכללות המדות וז"ש (חלים קל"ב) ועליו יציץ נזרו. והשייכות להחסד דוקא עם הבינה הוא כמ"ש בזהר (ח"א פ"ד ע"א) ע"פ הלוך ונסוע הנגבה שירותא דעלמא עילאה כו' וע"ש. וידוע הפי' שנגבה הוא חסד והוא שירותא דעלמא עילאה בינה. ומ"ש שם סתימא עמיקא לעילא זהו התגלות עתיק שבבינה בחי' קדה"ק. וז"ש ג"כ באהרן כה"ר שהוא איש החסד ויבדל את אהרן להקדישו קד"ק (דה"א כ"ג י"ג) והיינו כידוע שהיכל קד"ק הוא בבינה וכולל כל הג"ר כו'. וז"ש בציץ ופתחת עליו כו' קדש להוי' (שמות כ"ח ל"ו) ולחד מ"ד (שבת ס"ג ע"ב) הי' קדש להוי' בחד שטה. והיינו כי קדש הם ג"ר שסודם קדש. לפי שמובדלים מחיות העולמות שהוא רק מז"ת כמ"ש (תלים כ"ה) רחמיך וחסדיך כי מעולם והז"ת נק' קדוש לפי שהם בחי' המשכה והארה מבחי' קדש להיות קדוש. וז"ע שם הוי' כמ"ש (ישעי' ו') קק"ק הוי'. ופי' קדש להוי' היינו המשכת ג"ר בבחי' ז"ת. וכמ"ש (תלים קל"ד) שאו ידיכם קדש וברכו את הוי'. והנה הציץ הי' מכפר על עזות פנים. כדאיתא בגמרא (ערכין ט"ז ע"א). ובזהר ויקהל (רי"ח ע"ב) כל אינון תקיפי מצחא דהוו בהו בישראל כד הוו מסתכלי בההוא ציץ הוה מתברי לבייהו כו' וע"ד ציץ מכפר על אינון תקיפי אנפין. ופי' וענין תקיפי מצחא זהו מ"ש (ירמי' ג' ג') ומצח אשה זונה הי' לך והענין כי יש רצון שהוא ע"פ טעם ויש רצון שנשכח הטעם ממנו. רק מחמת שזוכר שכך נשאר אצלו ההסכם להיות רצון זה ורצון הזה שהוא שלא מחמת הטעם כ"א מצד ההסכם כו' נק' מצח שהוא גילוויא דרישא. שכל הגלגלת היא מכוסה בשערות והמצח הוא ג"כ מגלגלתא רק שפנוי משערות. ולמעלה גלגלתא זהו בחי' רצה"ע. ומו"ס הוא טעם הכמוס לרצון ומצחא דע"ק הוא גילוי הרצון. ולמטה בנפש האדם כשמתבונן ברוממות גדולת א"ס ב"ה איך שאין ערוך כו' עד שמתפעל ברצון לאלקות זהו רצון שעפ"י טעם. ולאחר התפלה כשמתעלם ונשכח ההשגה והטעם רק מפני שזוכר ההסכם שבתפלה הוא סו"מ וע"ט זהו בחי' מצח דקדושה. ולעומ"ז מצח אשה זונה הו"ע הרצון וההסכם על פריקת עומ"ש ולימשך תמיד אחר תאות הגוף ועניני עוה"ז למעלה מהטעם בבחי' חוצפא בלא תגא וכמ"ש (משלי ז') העיזה פניה כו'. והציץ היה דוחה מצח אשה זונה וכמשי"ת. וזהו ג"כ ענין ציצית דאיתא בגמ' (מנחות מ"ד ע"א) באחד ששמע שיש זונה בכרכי הים כו' באו ד' ציצית וטפחו לו ע"פ כו'. הרי הציצית דוחים אשה זונה. וגם מקרא מפורש הוא בתורה (במדבר ט"ו) וראיתם כו' ולא תתורו כו' אשר אתם זונים. שע"י מצות ציצית יפרוש האדם מאשה זונה. והיינו כי ציצית לשון נוק' זהו שמקבל מבחי' ציץ והוא היה דוחה בחי' מצח אשה זונה. ולכן כמו"כ הציצית דוחים בחי' אשה זונה. והענין כי ציצית הוא נוק' דקדושה מל' דקדושה ואשה זונה היא נוק' דקליפה מל' דק"נ. כי תרגום זונה הוא נפקת ברא. וזהו ק"נ שמעורבת טו"ר. והטוב שבה יכול להתעלות וליכלל בקדושה. ואזי הרע נבדל ונפרד ונדחה כו' וכמ"ש בתניא בענין המאכל שכשאוכלים אותו לש"ש אזי מתחזק המוחין להיות משכיל ביותר בתורה ובהרחבת התבוננות והשגת אלקות בתפלה וכמאמר (סנהדרין ע' ע"א) חמרא וריחני פקחין. עד לא שתינא רביעתא דחמרא לא צלילא דעתאי. האי דלא אמרית לך מאורתא משום דלא אכילנא בישרא דתורא. ולהיפוך כשאוכל לתיאבון אזי יורד החיות מהמאכל לפי שעה ברע ומגשם הגוף ומחשיך אור הנה"א. וכדכתיב וישמן כו' עבית כסית שרוב שומן הלב מכסה ומסתיר שלא יוכל לפתוח לבו בתפלה. ולכן נק' ק"נ אשה זונה שהיא נפקת ברא שכיון שאפשר לה להתעלות וליכלל בקדושה ומתחברת ברע גמור. ה"ז נפקת ברא שיוצאת חוץ מגבול הקדושה לגמרי. ובנפש זהו היצה"ר שהוא חום הטבעי וכת המתאוה לכ"ד בין בהיתר כו' וכשמלביש אותו במחדו"מ כו' אזי נק' זונה. ומל' דקדושה כנס"י שנאמר בה גן נעול כו' גל נעול כו' (שיר ד' י"ב) וכן הנה"א שהיא רק רצון א' לאלקות ליכלל וליבעל ביחודו האמיתי ב"ה כמ"ש (תלים ע"ג) ועמך לא חפצתי. הרי זהו בחי' ציצית שדוחים בחי' אשה זונה דק"נ ויצה"ר שבאדם. ויובן יותר מה שנק' ציצית דאי' בכהאריז"ל ונת' בסידור שער הציצית שהד' ציצית הם בחי' ד' חיות המרכבה כמ"ש (שיר ג' יו"ד) מרכבו ארגמן. והו"ע מ"ש (שם ד' א') הנך יפה רעיתי הנך יפה עיניך יונים. פי' שהיופי הוא מהתכללות גוונין דוקא. ובנפש הו"ע התכללות המדות להיות אה' וכלוה"נ ליכלל וליבטל ביחודו האמיתי ב"ה. וכן פחד ה' בלבו על שהוא יש ודבר בעיניו. והתעוררות רחמים על שרחוק מיחוד זה ומקודם כ"ז צ"ל קבעומ"ש. זהו"ע הנך יפה רעיתי ועיניך יונים הו"ע לאסתכלא ביקרא דמלכא ובבחי' תענוג מההסתכלו' כו' ולמע' זהו"ע ד' חיות המרכבה פני אריה אה' כו'. וזהו"ע הד' ציצית שהו"ע ד' מדרגות אוי"ר ורחמים וקבעומ"ש הבאים מבחי' עיניך יונים דכנס"י. וזהו שנוק' דקדושה שהיא מל' דקדושה נק' ציצית. אך את זלעו"ז עשה האלקים. שכמו"כ בבחי' אשה זונה דנוק' דקליפה והיצה"ר יש אה' זרות ויראות זרות והתפארות ופריקת עול וגם יש הסתכלות ותענוג דלעו"ז. כמ"ש עיניכם אשר אתם זונים. והגם שיש יתרון לקדושה על סט"א כיתרון האור כו' אבל מ"מ ה"ז מלחמה עצומה כו'. וע"י שציצית מקבל מציץ שהו"ע התגלות עתיק שבבחי' בינה שהוא בחי' כי לא אדם הוא. שאין לעומ"ז לגבי בחי' זו כלל אזי נדחה ממילא בחי' אשה זונה לגמרי. וענין גילוי זה דציץ בציצית הוא כמ"ש (חלים י"א) ישר יחזו פנימו. פי' שבחי' פנים דעתיקא שאינו מאיר בעצם כ"א בג"ר. שלכן נק' גם הג"ר פנים כמ"ש (קהלת ח' א') חכמת אדם תאיר פניו. משא"כ ז"ת נק' ז"א. וכשע"י הג"ר מאיר ומתגלה פנים דעתיקא בזו"נ אזי הוא ישר. וזהו בחי' ציץ שהוא נזר ועטרה דבינה שבה התגלות עתיק בראש כה"ג איש החסד כללות המדות וגם ציצית לשון נוק' היינו מל' דקדושה מקבלת ג"כ מציץ. ה"ז כמ"ש ישר יחזו פנימו. ופנים זה הוא פנים דקשוט כמ"ש (מיכה ז') תתן אמת ליעקב והו"ע ופני אדם לארבעתן וכתיב (ישעי' מ"ד י"ג) כתפארת אדם כו' ות"ת הוא אות ו' של שם הוי' ב"ה שנק' בזהר (ר"פ ויקרא) אות אמת. ולכן הי' ע"י הציץ נמשך גם בנש"י בחי' פנים של אמת היפוך מכזב שלא יהי' נפסק הביטול לאלקות. ולכן הי' מכפר על עזי פנים. ודוחה בחי' מצח אשה זונה כו' וכמ"ש (תלים קל"ב) אויביו אלביש בשת כאשר עליו יציץ נזרו והנה עכשיו זהו"ע התפילין שנק' פאר. וגם עטפות הוא לשון תכשיט כמו הציץ. וגם כמו שארז"ל מנחות ל"ו ע"ב) ק"ו מציץ כו'. הרי שהתפילין בבחי' ומדרגה שלמעלה גם מציץ. והיינו כי הציץ הוא רק עטרה דבינה. והתפילין הם כללות המוחין דג"ר. ובמד"ר בקהלת (פ"ג סי' י"א) ע"פ מה יתרון העושה וצדיק באמונתו יחי' (חבקוק ב') אפי' צדיק חי העולמים באמונתו הוא חי כו' עד קדש לי כל בכור מפרש המד"ר שהתפילין נק' חיים. והיינו כי חיים גימט' אהי' הוי' אהי' שהם המוחין מג"ר כח"ב שנמשכים בז"א. וכדאי' במא"א חיים נק' המוחין והם חיי המלך:
ובכתבי האריז"ל (במא"א צ' י"ט) ציץ יסוד אבא לשון דכורא והיינו כי בג"ר בחי' דכר זהו חכמה שהבינה נק' אימא. וגם ציץ הוא לשון נץ החמה שהו"ע הבהקת זיו. וזיו הוא יסוד כידוע שחדש ניסן הוא במל' וחדש אייר ביסוד ונק' חדש זיו. ואם כן ציץ הוא יס"א. ואין זה סותר לפי' הראשון. כי הענין שהציץ הוא חיבור ויחוד חכמה עם בינה בחי' וחכם בבינה וזהו"ע ציץ זהב. שזהב הוא בבינה כידוע. וציץ יס"א היינו הארת יס"א בבינה. ועתה יובן ענין הציץ בעבודה בנפש האדם. ע"פ משנ"ת בת"א ע"פ זה. שהוא בחי' אור האה"ר הבאה מלמעלה. וזה מכוון לפי' הראשון דרע"מ שהוא בחי' עטרה דבינה. ואה"ר הוא בבינה. כידוע בענין הג' אהבות בכל לבבך במל' ובכ"נ בז"א. ובכ"מ שהוא בחי' אה"ר למעלה מהטעם הוא בבינה וגם ד' מדרגות דו"ר רו"ד שהם בד' אותיות הוי'. הרי רחימו בה' עילאה שהוא בחי' בינה ולפי' הב' דכהאריז"ל יובן ג"כ. כי חכמה היא למעלה מהשכל והשגה. וא"כ חסד דאבא ה"ה אהבה שלמעלה מהשכל. וההפרש שבין בחי' אה"ר דבינה לאה"ר שמבחי' חסד דאבא מובן ומבואר היטב ע"פ משנ"ת במ"א (עד"ה בהעלותך ובד"ה בסוכות) ההפרש בין אה' דאברהם לאה"ר דאהרן שאה' דאברהם היא מבחי' שמיעה דבינה. ואה"ר דאהרן היא מבחי' ראי' דחכמה (ע"ש באריכות) וא"כ לפשנ"ת כאן שהציץ הו"ע יחוד וחיבור חו"ב בחי' וחכם בבינה זהו כשאלקות מתקרב בשכל והשגה כאלו רואה. שאזי הוא בחי' אה' בתענוגים. ויש בה ג"כ רשפי אש גבורה שבתענוג שעל זה נאמר חכלילי עינים מיין. היינו שאינו מכיל התענוג עד שבא לכלוה"נ. שכמו שיש כלוה"נ מחמת צמאון ותשוקה כן יש כלוה"נ מחמת תענוג שאינו מכיל כו' ובזה מובן מה שהציץ שהוא בחי' אה"ר בתענוגים דוחה בחי' מצח אשה זונה היינו כמו שנת' בתניא שצ"ג שעבודתו בבחי' אה"ר בתענוגים אזי הרע שנאוי ומאוס אצלו. וממילא שלא יוכל הרע ליקרב אליו כלל וזהו ג"כ ענין ציצית שמקבל מציץ. היינו שבחי' שמחה ותענוג שבבחי' בינה עילאה מהתגלות עתיק שבה מאיר בכנס"י למעלה ובנה"א למטה אזי הוא ג"כ דוחה בחי' אשה זונה דק"נ ויצה"ר שבאדם: והנה כתיב (שיר ב' ט') הנה זה עומד אחר כתלנו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים. מובן מזה שענין הציץ הוא אור הבוקע דרך נקבים וחלונות ויובן עפמ"ש (יחזקאל א') ודמות על ראשי החי' רקיע כעין הקרח. והפי' ראשי החי' היינו חיוון עילאין חג"ת דאצי' והרקיע שעליהם זהו בחי' רקיע ופרסא המפסיק בין ג"ר חב"ד לז"ת. וז"ש מבטן מי יצא הקרח היינו מת"ת דאימא נעשה הרקיע כעין הקרח להפסיק בין ג"ר לז"ת. ואע"פ שתחת הפרסא הוא ג"כ קדושה עצומה. מ"מ האור כמו שהוא לפני הפרסא אין מאיר תחת הפרסא. וענין הציץ שהוא נזר ועטרה דבינה בראש הכהן איש החסד כו'. הו"ע בקיעת הרקיע והפרסא להיות האור שלמעלה מהפרסא ממש מאיר תחת הפרסא ג"כ. ושרש בקיעה זו הוא ממקום גבוה מאד היינו מבחי' אח"פ דא"ק כי א"ק נק' א"ס בדרך השאלה ומל' דא"ק בו הי' צמצום (כמ"ש בתניא ח"ב פ"ט בהג"ה). והוא שרש לכל מיני צמצומים ומסכים ופרסאות שבכל סדר ההשתל'. והאורות הבוקעי' ויוצאים מאח"פ דא"ק הו"ע אורות שלמעלה מכל הצמצומים. שאין שום עולם וצמצום יכול להעלים עליהם. ומשם הוא שרש בקיעה זו דבחי' ציץ כו':
ובמד"ר (נשא פי"א סי' ג') איתא אחר כתלנו אלו כותלי ביהכנ"ס והענין כי ביהכנ"ס נק' מקדש מעט כמארז"ל (מגילה כ"ט ע"א) ע"פ ואהי להם למקדש מעט כו' (יחזקאל י"א ט"ז) וכמו שבביהמ"ק בבוא כל ישראל ליראות כו' היו באים לבחי' אה"ר ברעו"ד והשחוואה כו'. כמו"כ בביהכנ"ס ע"י הג' תפלות שהם כנגד ג' אבות כמו השלש רגלים. באים ג"כ לבחי' אה"ר כו'. וזהו עומד אחר כתלנו כותלי ביהכנ"ס. משגיח כו' להזריח בהם אור האה"ר כו'. ושרש הענין למעלה הוא. ביהמ"ק הוא בבחי' מל'. כי עשר קדושות הם ע"ס שבמל'. וקדה"ק זהו בחי' כתר או יסוד דמל'. וכמו"כ ביהכנ"ס שנק' מקדש מעט הוא ג"כ בבחי' מל'. וזהו פי' ביהכנ"ס כמו כנס"י כו' כמ"ש בת"א. ועשרה אנשים שבביהכנ"ס זהו ע"ס דמל'. וענין כותלי ביהכנ"ס. כותל הוא כ"ו תל. כ"ו הוא גימט' שם הוי' ותל הוא בחי' מל' שנק' תל תלפיות שכל פיות פונים אלי'. שכל התפלות הם במל'. והיא בחי' תפלה לעני. תפלה לדוד תפלה לאל חיי. ופי' כ"ו תל. היינו כידוע שהמל' היא בחי' לבוש כמ"ש יביאו לבוש מל'. ה' מלך גאות לבש. היינו שהיא בחי' לבוש להעלים על שם הוי' כדי להיות עולם לשון העלם. והו"ע כי שמש ומגן הוי' אלקים. וגם תל גימט' ה"פ אלקים הו"ע ה"ג דמל' להעלים על שם הוי'. וז"ש (איוב ל"ח ח') ויסך בדלתים ים. שבחי' מל' שנק' ים סוף היא בחי' מסך ולבוש. והיינו שמעלמת על כל האורות דאצי' שלא יתגלו בבי"ע וזהו"ע כותלי ביהכנ"ס. ולפ"ז ענין עומד אחר כתלנו משגיח כו' מציץ כו' ה"ע בקיעת המסך והפרסא שבין אצי' לבי"ע. להיות כל האורות דאצי' מתגלים בבי"ע ג"כ. (והכל עולה לכונה א'. כי ציצית שמקבל מציץ כנ"ל אזי נבקע גם המסך והפרסא שבין אצי' לבי"ע.) ועוד יש פי' בענין עומד אחר כתלנו ע"פ משארז"ל (ברכות ל"ב ע"ב) מיום שחרב ביהמ"ק נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים ולמדו זה מפסוק ואתה קח לך מחבת ברזל ונתת אותה קיר ברזל בינך ובין העיר. ולהבין ענין קיר ומחיצה של ברזל. הנה כתיב בחזקי' ויסב חזקי' פניו אל הקיר ויתפלל. ומכאן למדו רז"ל (ברכות ה' ע"ב) למתפלל שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הכותל. ובזהר ויחי רכ"ח ב' בגין דתשרי עלי' שכינתא רזא דקיר. קיר דא הוא אדון כל הארץ ודא שכינתא כו'. קיר כד"א מקרקר קיר ושוע. קרקורא ונהומא דקיר. מפרש הזהר שקיר הוא מל' מב' טעמים. הא' שקיר הוא כמו מקרקר קיר ושוע זהו"ע צעקה ותפלה וזהו במל' כידוע שכל תפלות וצעקות ושועות הם במל' וכנ"ל. וטעם הב' כי קיר בל' ארמי הוא אדון. ובחי' המל' היא אדון עולם לשון העלם שיורדת להחיות בי"ע שהם בע"ג ונפרדים וה"ז ירידה גדולה כמ"ש (איכה א') ותרד פלאים. ולכן היא בבחי' צעקה ושועה. וכמ"ש (חלים ל') למען יזמרך כבוד ולא ידום וכתיב (שם מ"ב) כאיל תערוג על אפיקי מים פי' מ"ש ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. עדן הוא חכמה שהוא בחי' מ"ה וביטול אמיתי. ונהר היוצא מעדן הוא המשכת ביטול אמיתי דחכמה בכל עולם האצי' עד הגן מל' כמו שהיא באצי' אבל כשיורדת להחיות בי"ע אזי נפסק הביטול אמיתי דאצי' כו'. ולכן תערוג על אפיקי מים דחכ'. וזהו הוי זנב לאריות זהו כמו שהמל' באצי' שאעפ"י שהיא סופא דכ"ד מ"מ מאיר בה בחי' ראי' דחכ' שזהו ארי' אותיות ראי' כו'. (ע' בס' ע"מ מח"ד בפי' מארז"ל ג"ד מזכירים עוונותיו ש"א קיר נטוי כו' ע"ש. וז"ס הפ' כי אבן מקיר תזעק). והנה קיר זה זהו ג"כ מ"ש באלישע נעשה נא עלית קיר קטנה. והענין כמ"ש שם הקטנה רחל. ה' קטנה ופי' שנק' קטנה עדמ"ש בנש"י כי אתם המעט מכל העמים ופי' רז"ל (חולין פ"ט ע"א) שממעיטים א"ע להיות בבחי' ביטול בתכלית ומפני זה הם כלים לגילוי והשראת אוא"ס ב"ה שאינו שורה אלא במה שבטל כו' וכמו"כ נק' המל' כנס"י קטנה מפני הענוה והביטול שיש בה ביותר. ולכן היא ג"כ בחי' כלי לבחי' יחודים וגילוים היותר עליונים וגם מפני שיש בה שלימות הביטול של בחי' מקבל לפי דל"ל מגרמה כלום כידוע והו"ע עוני דלבנה. וכמו שאמר דוד שהי' מרכבה למל' כי עני ואביון אני אעפ"י שהי' ראש לבעלי רוה"ק ואמר כל ס' תהלים באה"ר וכלוה"נ כו' מ"מ הי' בבחי' ביטול בתכלית כו' וז"ש ואנכי תולעת כו'. ה' לא גבה לבי כו' נפשי כגמול כו'. ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל כו'. כי ממך הכל ומידך כו'. וזהו ג"כ ענין ישראל מונין ללבנה כו' כמ"ש במ"א וזהו אפי' בנשמות פרטי'. כ"ש כללות מדת המל' עצמה שיש בה שלימות ביטול זה וזהו שאי' בר"ח שענוה הוא בכתר ובמל'. כתר לפי שהוא המלבוש הראשון להקו"ח מאא"ס ב"ה וזהו כ"ע כו' אוכם הוא. ופי' הה"מ נ"ע שהו"ע יראה בושת. והמל' מפני הביטול דבחי' מקבל אך מפני זה גופא שיודעת שהיא רק בחי' מקבל ויש בה הביטול לכן היא בחי' כלי קיבול לקבל הכל מכל הע"ס מז"ת וגם מג"ר ומאוא"ס ב"ה. וזהו פי' קיר קטנה כמו עיר קטנה כו' ובא אליה מלך גדול כו'. ובמד"ר (נח פל"ג סי' ב') מלך גדול זה הקב"ה. וזהו לפי שהיא עיר קטנה לכן דוקא בא אליה מלך גדול כו' וכן הקיר לפי שהיא קטנה דוקא לכן היא קרית מלך רב. והיינו שמה שסיהרא מצ"ע ל"ל מג"כ בחי' עני שאין לו חיים נמשך בה חיים עליונים וכמ"ש (משלי ל"א) גמלתהו טוב כו' כל ימי חייה בגין דעה"ח שדר לה חיין (זח"ג מ"ב ע"ב) והיינו מכללות ג"ר שנק' צרור החיים כמ"ש במ"א. וז"ע שדוד שהי' לו נפש מבחי' מל' לא הי' לו חיים (זח"ב רל"ה א') ונק' בר נפלי עד שנתן לו אדה"ר ע' שנה משנותיו. וכן חבקוק הי' נשמתו מעלמא דנוק' לא הי' לו חיים עד שהמשיך לו אלישע (זהר ר"פ בשלח). וז"ש (חבקוק ג') הוי' פעלך בקרב שנים חייהו. וכשנמשך החיים עליונים במל' אזי ממנה נשפע שפע חיים בכל הנבראים דבי"ע כו' וכמ"ש (תלים קל"ג) כטל חרמון שיורד על הררי ציון כי שם צוה ה' את הברכה חיים. וזהו ויסב חזקי' פניו אל הקיר כו' ויאמר כו' זכור נא את אשר התהלכתי לפניך באמת ובלב שלם. פי' שהמשיך היחוד עליון במל'. והטוב בעיניך עשיתי ארז"ל (ברכות יו"ד ע"ב) שסמך גאולה לתפלה גאולה דא הוא המלאך הגואל. היינו ג"כ המשכת היחוד במל'. אשר בכלל זהו המשכת שפע חיים בה. ולכן כשאמר לו ישעי' צו כו' ולא תחי' התפלל ותבע שעפ"י דין ראוי הוא לחיים שהרי הוא המשיך החיים בבחי' המל'. מקור השפעת החיים בבי"ע. וזהו ויסב פניו אל הקיר כדי להמשיך משם החיים עליו. ופעל כן שנאמר לו הנני מוסיף על ימיך כו': נמצא נת' ענין קיר בקדושה. שמשם המשכת החיים כו' כנ"ל ושהיא קיר קטנה זהו בחי' הענוה והביטול בתכלית. וגם הביטול מפני שהוא רק בחי' מקבל. ומחמ"ז היא כלי לגילוי' היותר גבוהי'. ולעו"ז קיר ברזל בהיפך בכל הג"ד. והו"ע נוק' דקלי'. שכמו הברזל נברא לקצר כו' כן מנוק' דקליפה הוא כל מיני תכלה בר מינן. ונק' קץ כל בשר. דכל קץ וכלי' משם. וגם ברזל קשה ביותר והו"ע ההתקשרות בלעו"ז שא"י לזוז א"ע לא בשכל ולא במדות ואפי' בלבושי הנפש לדחות שום הרהור וזהו ונתן עול ברזל על צוארך ארז"ל (בירושלמי פי"ד דשבת ה"ג) זה הרעיון. וגם ברזל גימט' עמלק שהוא תכלית היש שלא יוכל לסבול כלל מי שגדול ממנו כו' והיפך מבחי' הענוה והביטול דבחי' מקבל. והוא ג"כ גימט' ב"פ ק"כ זהו מה שמגביהים א"ע הק"כ ציא"א דלעו"ז להתאחז ולינק מכל הק"כ צי"א דקדושה כמו שהתחלתם ושרשם הוא למעלה מהחכ'. וז"ש מלאכי שלום מר יבכיון. מר הוא אותיות רם. היינו שכשרוממות אא"ס ב"ה מאיר ע"י החכ' ובינה שנק' מלאכי שלום ונמשך מוחין דגדלות ראשון ושני אזי אא"ל שום יניקה כו' אבל כשמסתלקים המוחין בבחי' רם כו' אזי הם מגביהים א"ע לקבל יניקה. וזהו מר הוא היניקה שמבחי' רם כו'. ולכן מלאכי שלום מר יבכיון (ע' ע"פ יבא ארי' בפי' במסתרים תבכה נפשי) וז"ש בעוג הנה ערשו ערש ברזל. ערשו הוא נוק' דקליפה (ההיפך ממה שביהמ"ק נק' חדר המטות). ברזל ר"ת בלהה רחל זלפה לאה היינו ד' מראות נגעים דקלי'. כמו שבקדושה יעקב בעל עולם האצי' הי' לו ד' אמהות לאה ורחל ב' ההי"ן מחו"ד והשפחות זהו מילוי הההי"ן. וכמ"כ בלעו"ז מח' והרהורין בישין והדבורים מד' כתות שאינן מקבלים פני שכינה. והנה קיר אותיות יקר וגם אותיות קרי. והיינו שבחי' קיר דקדושה זהו מה שנמשך בה שפע הפנימי' מפנימי' אוא"ס ב"ה בבחי' גילוי בפנימי' ממש זהו נק' יקר. וקרי הוא לשון טומאה כמ"ש תלכו קרי כו' בחמת קרי. זהו מה שנמשך מבחי' חיצוני' אלקות השפעה חיצוני' בגשמיות ע"ד העלם להיות תענוגי' גשמיי' זה נק' קרי. והנה בבלעם כתיב ויקר כו' וארז"ל (מד"ר בראשית פ' נ"כ סי' ז' ויקרא פ"א סי' י"ג) אין ויקר אלא לשון טומאה כו'. ובמרע"ה נא' ויקרא ובזהר (ר"פ ויקרא ג' ע"א) אוקיר אנוש מפז זה מרע"ה שנא' בו ויקרא. היינו כי ויקרא אותיות אוקיר. והמכוון שהא' הוא בחי' פלא עליון שנמשך ע"י הו' בהקיר דקדושה. וז"ס אוקירו לנשייכו כו'. פי' שיהי' ההשפעה ע"ד ואופן שהוא יקר. היינו לקדש א"ע במותר כו'. משא"כ בבלעם שנאמר ויקר הוא לשון קרי וטומאה והנה בביהמ"ק שהיו באי' כו' ליראות את פני הוי' כדרך שבא לראות כך בא ליראות שהי' אז כמ"ש ישר יחזו פנימו. לכן כתי' כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו (ר"ל בהיותו בבנינו) אבל בחורבן ביהמ"ק אזי מחיצה וחומת ברזל מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים (מוחין דז"א. וז"ע כס י"ה. ולכן כל העונה אישר"מ כו'. ואולי זהו ג"כ ענין מה שעכשיו מקלסין בשתי אותיות הללוי"ה). ומ"מ הנה זה עומד אחר כתלנו. משגיח כו' מציץ כו'. ז"ע הרהורי תשובה שנופלים לאדם כו' כמ"ש בת"א. וז"ע מ"ש בזהר בחקותי (קי"ד ע"ב) ע"פ דומה דודי לצבי סליק אגרין כו' מבין נקבי וקשטי כותלא אשגח עלייהו כו':