אור ברסלב
מגן אבות חלק ב מגן אבות חלק שישי על פרשת שופטים

מגן אבות חלק ב· רבי שלמה זלמן שניאורסון

מגן אבות חלק שישי על פרשת שופטים

מגן אבות חלק שישי על פרשת ואתחנן

שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך לשבטיך. ובמד"ר דברים על פסוק זה סימן ז' א"ר לוי למה"ד למלך שהי' לו בנים הרבה והיה אוהב את הקטן יותר מכולן. והיה לו פרדס אחד והיה אוהבו יותר מכל מה שהיה לו. אמר המלך נותן אני את הפרדס הזה שאני אוהבו מכל מה שיש לי. לבני הקטן שאני אוהבו מכל בני. כך אמר הקב"ה מכל האומות שבראתי איני אוהב אנא לישראל. שנאמר (הושע י"א) כי נער ישראל ואוהבהו מכל מה שבראתי איני אוהב אלא את הדין שנאמר (ישעי' ה"א) כי אני הוי' אוהב משפט. אמר הקב"ה נותן אני מה שאהבתי לעם שאני אוהב הוי שופטים ושוטרים כו'. ויש להבין דמשמעות המדרש דמה שנתן הקב"ה המשפט שהוא אוהב לישראל שאוהב. זהו דוקא מפני שהם עד"מ בן קטן והענין שיעקב נקרא קטן כדכתיב (עמוס ז') מי יקום יעקב כי קטן הוא ועשו נקרא בנה הגדול והיינו לפי שמקבל מאוא"ס ב"ה שלא ע"י צמצום ומדה כלל. שנשפע להם ריבוי עושר וכבוד ושלוה שלא ע"פ טעם ודעת כלל. מבחי' כמה ארך אפים לפניו ורב חסד וגדל חסד. ולכן נקרא גדול שמקבל מבחי' וגדל חסד. אך זהו רק מבחי' חיצוניות ורב חסד וג"ז בדרך נפילה ושבירת הכלים שהוא ענין הסתר והעלם האור והחיות לגמרי עד שיכולים לומר לי יאורי כו' וזהו גריעותא שאעפ"י שמקבלים ממקום גבוה כו' אבל רק בחי' חיצוניות ודרך שבירת הכלים. אבל יעקב נשמות ישראל נק' קטן לפי שמקבלים מאוא"ס ב"ה ע"י צמצום ובמדה דוקא. אבל המעלה בזה שמקבלים מפנימיות אוא"ס ב"ה ובבחי' גילוי בפנימיות ממש. ושיאיר פנימי' אור א"ס בגילוי ממש אי אפשר להיות כי אם ע"י צמצום שאין הצמצום העלם והסתר כלל כ"א אדרבה שמתצמצם כדי להאיר דוקא בבחי' גילוי בפנימי' ממש. וכמו שארז"ל (ת"ר תרומה פל"ד וס"פ נשא) צמצם שכינתו בין שני בדי הארון. והרי היה שם השראת השכינה בגילוי ממש. ואמרו ע"ז צמצם כו'. ויובן ענין צמצום זה ע"ד שארז"ל (פסחים ג' ב') לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה. שאין המכוון שלא יאמר לו הכל. כ"א שיאמר לו כל השכל במלות קצרות שמתוך זה יוכל התלמיד לעמוד על כל אריכות ועומק השכל ונקרא מועט המחזיק את המרובה. ועד"ז הוא ענין מה שנש"י מקבלים ע"י צמצום שהוא דוקא כדי להיות גילוי אור בפנימיות וזהו שנקרא קטן כו'. ומפני זה איני אוהב אלא ישראל כי זהו כל עיקר המכוון להיות גילוי אוא"ס כמו שארז"ל (מ"ר נשא פי"ג סי' ח') נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים. ופי' נתאוה הוא פנימיות האהבה. היינו שזהו עיקר המכוון ועוד טעם מה שנק' קטן. מפני שהם בבחי' ביטול בתכלית. וזהו מי יקום יעקב כי קטן הוא יעקב הוא יו"ד עקב. שהיו"ד קטן מכל הכ"ב אותיות. והענין ע"ד שהכוכבים נראים קטנים. ובאמת יש כוכבים שגדולים מהשמש. ואין כוכב שקטן מהירח. ולמה נראים קטנים. ואין לומר לפי שהם למעלה מהשמש וירח שהם ברקיע תמינאה שהרי יוצאים להאיר למטה. כמ"ש (שופטים ה') הכוכבים ממסילותם. ולמה נראים קטנים. אך הענין לפי שהם ברקיע תמינאה הם קרובים יותר לאלקות לכן הם בבחי' ביטול ביותר. ומצד זה נראים קטנים. וז"ש (ישעי' כ"ד) על לע"ל וחפרה הלבנה ובושה החמה. ובמד"ר (במדבר פ"ב סי' י"ב) אבל הכוכבים אינם בושים. וזהו ג"כ מ"ש (דניאל י"ג) והמשכילים יזהירו כו' ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד. ולא נאמר כחמה ולבנה. לפי שהם בושים לע"ל. אבל הכוכבים אינם בושים ועד"ז הוא ענין היו"ד שקטן מכל האותיות. שהוא אות הא' דשם הוי' וה"ה גבוה מן הג' אותיות ה' ו' ה'. ומ"מ הוא קטן מהם. לפי שרומז לחכמה עילאה שהיא כח מ"ה ביטול הכלי בתכלית. ר"ל אעפ"י שיש בחכמה ע"ס ובהע"ס דחכמה ודאי יש ריבוי אור וחיות וכח כדי להיות מהם אצילות והתהוות כלים הרבה יותר מבינה וזו"נ דאצי'. מ"מ כל ריבוי התהוות הכלים שאפשר להיות מהע"ס דחכמה כלול בה בהעלם וביטול בתכלית עד שאין מתגלה רק נקודה אחת. וכמו כן הוא ענין יו"ד דשם אד'. והוא ענין מ"ש אחות לנו קטנה ופעם כתיב רבה אמונתך והענין כי המל' היא ג"כ פרצוף שלם מע"ס והיא בחי' דבר ה' שיש בה ריבוי התחלקות צירופי אותיות וכלים כו' לאין שיעור כדי להיות ריבוי התחלקות נבראים. ואזי נקרא רבה אמונתך. וזהו שלא נזכר כן על שום ספירה שהיא רבה. רק על המל'. וזהו עיניך בריכות בחשבון כידוע אך זהו כאשר ירידת המל' להוות ריבוי התחלקות הנבראים אבל כאשר עליית המל' שכמו שבבחי' ירידה היא משונה שיורדת למטה מאד כמו כן בבחי' עליות יכולה לעלות בעילוי אחר עילוי עד עצמות המאציל ממש. ואזי היא בבחי' אחות לנו קטנה שכל ריבוי הכלים שיש בה כמו שהיא בבחי' ירידה והתפשטות למטה נכלל בנקודה אחת. כדאיתא בזהר בלק בפי' שחורה אני אזעירת גרמא כנקודה חדא כו'. ועיקר הענין קטן נקרא כשהביטול הוא לבחי' יחודא עילאה דעת עליון דאצי'. וזהו שנקרא ישראל קטן מפני הביטול שיש בהם. וזהו ענין דוד הקטן. שמואל הקטן קטנותן של חסידים וב' הפי' בקטן אמת. היינו מצד האור ומצד הכלי. הפי' הא' הוא מצד האור. שכדי להאיר בבחי' גילוי בפנימי' הוא ע"י צמצום וזהו ענין צמצם שכינתו כו' שכינה הוא בחי' אור. וכשהאור מאיר בפנימי' בהכלי אזי הכלי היא בבחי' קטן ביטול בתכלית. וזה שישראל נקראים קטן הוא מפני ביטול הכלי שבהם הם כלים לגילוי פנימי' אוא"ס ב"ה שהוא ע"י צמצום דוקא שזהו ענין קטן. ונתבאר שזה שהקב"ה אוהב את ישראל הוא דוקא מפני שהם עד"מ בן קטן:

ועתה יובן מה שהקב"ה אוהב את המשפט. דאיתא בזהר וארא (כ"ב ב') עלמא בדינא אתברי ועל דינא אתקיים עלמא ובמד"ר בראשית (פי"ב סי' ט"ו) שתף מדת הרחמים עם מדה"ד. וזהו ענין המשפט כי משפט אינו דין לבד. כ"א כשהדין נמזג ומתמתק מהחסד ע"י הרחמים זהו משפט. וכמאמר אליהו ז"ל משפט דאיהו רחמי. ולכן משפט הוא בשלשה. אחד מזכה ואחד מחייב והג' מכריע דעת המחייב שיסכים לדעת המזכה שהוא ענין מיתוק הדין בחסד ע"י רחמים. נמצא כי משפט הוא גבורות ממותקות וממוזגות מחסדים. ומטעם זה איני אוהב אלא המשפט. כי כללות התחברות אלקות ואוא"ס עם עולמו' אינו אלא ע"י משפט. וביאור הענין דכתיב כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו ונתבאר ע"ז בכתבי האריז"ל שבנין המל' מהגבורות והוא ענין צמצומים המעלימים ומסתירים על אוא"ס כדי להיות התהוות נבראים בע"ג שנראים ליש ודבר נפרד אך מ"מ אין גבורות אלו מעלימים ומסתירים לגמרי. כ"א שמאיר על ידם גם גילוי אלקות בנבראים שישיגו איך שמתהווים מאין ליש והתחדשות ההתהוות תמיד בכל רגע. ומחמת זה הם בטלים ביטול היש לאין. ואזי מתגלה מדת מלכותו ית' ומוראך עליהם וזהו שבנין המל' הוא מהגבורות. דהיינו גבורות ממותקות מחסדים כדי להיות מלך על עם. והעם בטלים כו'. שמחסד לבד דהיינו המדות דז"א שרובם חסדים. אשר ענין החסד הוא התפשטות והתגלות האור והחיות בבחי' קירוב וגילוי שמפני זה נמשל החסד למים כידוע. לא הי' יכול להתהוות נבראים כ"א כמו אצילות כו'. ומגבורה לבד הי' היש המתהווה נפרד לגמרי. וכאשר הגבו' ממוזג וממותק מחסד שהו"ע משפט דאיהו רחמי אזי מתהווה נבראים ויש בהם ביטול ג"כ כו'. וזהו שאומרים בנשמת המנהג עולמו בחסד ובריותיו ברחמים פי' עולמו זהו עולם האצי' הוא בחסד לבד. כי כל מה שהוא באצילו' הוא ביטול בתכלית. שזהו מצד החסד שמחי' בבחי' קירוב כו'. וגם בנאצלים אין שייך חטא כלל שנשמה דאצי' רחוקה מכל נדנוד חטא כו'. וא"כ אין שייך התעוררות דין וממילא אינו צריך לרחמים להמתיק הדין. אבל ובריותיו דבי"ע הוא ברחמים דוקא. כדי שיתהוו מאין ליש. ויהי' בהם ביטול היש. וגם בנבראים אפי' היותר עליונים שייך חטא. כמו אפקוהו למט"ט. וע"י חטא מתעורר דין. ומדת הדין מי יוכל לקבל דכתיב ולפני זעמו מי יעמוד ומי יקום בחרון אפו. ולכן צריך לרחמים להמתיק הדין. הנה נתבאר איך שכל התחברות אצילות עם בי"ע הוא רק ע"י משפט דאיהו רחמי. וכמו כן גם התחברות המאציל עם כללות האצילות הוא ע"י משפט דוקא. וזה שמנהג עולמו בחסד הוא כאשר נתהווה חכמה. שעולמו הוא ז"א כידוע. אבל התחברות המאציל עם כללות וראשית האצילות אינו ע"י חסד לבד כ"א ע"י משפט כו'. ויובן זה ע"פ מ"ש במד"ר (בראשית ס"פ ב') ע"פ והארץ היתה תהו ובהו וחשך אלו מעשיהם של רשעים ויאמר אלקים יהי אור אלו מעשיהם של צדיקים. ועדיין איני יודע באיזה מהן חפץ. כשהוא אומר וירא אלקים את האור כי טוב הוי חפץ הוא במעשה הצדיקים ואינו חפץ במעשה הרשעים. דלכאורה תמוה איך יתכן דס"ד שחפץ במעשה הרשעים. מה גם שהמד"ר עצמו ממשיל זה לאור וחשך. אך הענין דכוונת המד"ר והארץ היתה תהו כו' אלו מעשה הרשעים. ששרש דשרש יניקת הרשעים הוא מעולם התהו שקדם לתיקון. שמפני זה הי' עשו בכור ליעקב בסוד קליפה קדמה לפרי ועולם התהו הוא מקום ששם כחשיכה כאורה. לכן זה שרש דשרש ליניקת הרשעים. ויהי אור שהוא בחי' עולם התיקון זהו שרש מעשה הצדיקים נשמות ישראל וקיום תומ"צ ובבחי' התיקון ודאי הוא חפץ במעשה הצדיקים ואינו חפץ כלל במעשה הרשעים. אבל מצד עולם התהו שקדם לעולם התיקון שייך לומר ועדיין איני יודע כו' אך כשהוא אומר וירא אלקים את האור כי טוב. פי' אלקים הוא לשון דין וצמצום. היינו הצמצום שיש בפנימיות אוא"ס ב"ה שלמעלה מהשתלשלות שלא יומשך כי אם במקום הראוי דהיינו בכל מדרגות דקדושה שיש שם ביטול. הוי במעשה הצדיקים הוא חפץ. דהיינו נש"י וקיום התומ"צ. ומצד זה הוא אהבתי אתכם אמר הוי'. ואוהב את יעקב כו'. כי זה שלמעלה מהשתלשלות יש שרש ליניקת עשו ואומות העולם זהו רק בבחי' חיצוניות. אבל בבחי' פנימיות אוא"ס ב"ה שלמעלה מהשתלשלות כתיב יאר הוי' פניו אליך כו' ועפ"י קבלה זהו בחי' גבורה דעתיק שמלובש במו"ס. והענין דמו"ס הוא מקור התורה כידוע דאורייתא מחכמה נפקת. וא"כ מו"ס שהוא מקור החכ' הוא ג"כ מקור התורה. ועתיק הוא בתי' תחתונה שבמאציל. המתנשא מימות עולם כו'. וגבורה דעת"י זהו הצמצום שיש בעצמות המאציל שיומשך פנימיות אוא"ס ב"ה בבחי' גילוי בפנימיות. וזה מלובש דוקא במו"ס מקור התורה. פי' שלא יומשך כ"א בכל מקום שיש ביטול ובנשמות ישראל בקיום התומ"צ. וזהו שנאמר על לע"ל עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה כו' דקאי על תחה"מ ואלף הז' שעל זה נאמר עין לא ראתה כי כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח. ונאמר ע"ז אלקים זולתך יעשה. שהגילוי שבתחה"מ יהי' ג"כ עפ"י בחי' אלקים צמצום שלא יומשך כ"א במקום הראוי (ועל זה נאמר מה יקר חסדך אלקים. שזהו באמת תכלית הטוב והחסד כשהגבורות מתמתקים בחסדים). וזהו דאיתא בזהר (ר"פ ויגש) שברה"ע הי' בב' שמורה על ברכה. ולא באל"ף לפי שהיה יכול להיות יניקה להיפוך שנק' ארור. והענין כי הבי"ת הוא חכמה כדכתיב בחכמה יבנה בית. ואיתא בתייט שהחכמה יש בה דין. והוא ענין אבא יונק ממזלא שנמשך ממו"ס שמלובש שם גבורה דעתיק. שזהו הדין והצמצום שלא יומשך פנימיות אוא"ס כ"א בחכמה כו'. וזהו שנברא בב' שמורה על ברכה. ובזה יובן מה שאמרו רז"ל (שבת יו"ד ע"א) כל דיין שדן דין אמת לאמיתו. כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. והענין כי אמת זהו החכמה עילאה שנקרא חותמו של הקב"ה אמת. ואמיתו של אמת זהו מו"ס מקור החכמה וכשדן דין אמת לאמיתו זהו עפ"י גבורה דעת"י שמלובש במו"ס כו'. לכן זהו ממש כאלו נעשה שותף כו' שהי' בב' כדי שיהי' סימן ברכה. נמצא מבואר איך שהתחברות המאציל עם כללות וראשית האצילות הוא ג"כ ע"י משפט ודין דוקא וזהו ועוז מלך משפט אהב. מלך הוא מלכות דאצילות. ועוז מלך הוא מלכות דא"ס. ובין התחברות מל' דאצי' להיות עתיק לבריאה ובין התחברות מל' דא"ס להיות עתיק וכתר לאצילות הכל הוא ע"י משפט. ומטעם זה כל ההעלאות וכל המשכות שע"י מצות התורה הם הכל עפ"י משפט דוקא. ויתבאר כאן בדוגמא ב' מצות שא' היא העלאה וא' היא המשכה. ושניהם הם ע"י משפט. מצות קידוש החדש היא העלאה. כי חדש הוא מל' כידוע. וקידוש החדש הוא עליית המל' בחכמה. כדי שבר"ח תוכל המל' לקבל אור החכמה שלא ע"י ז"א כמ"ש בסידור בדרוש והיה מדי חדש צריך להיות תחלה עליית המל' בחכמה. וזהו ענין קידוש החדש. והיה צ"ל ע"פ ב"ד דוקא שראש ב"ד אומר מקודש אשר ב"ד הם סמוכים איש מפי איש עד מרע"ה. שמשה גימט' ונצר. שהוא מזל הח' מת"ד שנמשך ממי"ס שמלובש שם גבורה דעת"י. וממנו יונק החכ"ע כו'. לכן בהם יש כח לעשות עליית המל' אל החכמה. והיינו כי כל העלאה הוא התחברות עם אוא"ס. והתחברות צ"ל דוקא ע"י משפט כנ"ל וכמו כן בהמשכה זהו מצות תקיעת שופר שמן התורה צריך להיות בשבת. וחכמים דחו מ"ע זו מפני גזירה דרבה כו'. והתקין ריב"ז שיהיו תוקעים בכל מקום שיש ב"ד. כי המשכה זו דשופר שגבוה ממעלת השבת א"א להמשיך ושלא יצטרך לירא מיניקת החיצונים. כי אם בכל מקום שיש ב"ד סמוכים. שהם עושים המשפט שלא יומשך למקום שאינו ראוי ובכ"ז מבואר מה שהקב"ה נתן המשפט שאוהב לישראל שאוהב. זהו רק מפני שהם עד"מ בן קטן. כי זהו ממש הכל א' שענין קטן נתבאר לעיל שהוא מה שפנימי' אוא"ס יומשך ע"י צמצום בבחי' גילוי בפנימי' ואזי הוא קטן ביטול הכלי בתכלית וזהו ג"כ ממש ענין המשפט הגבו' וצמצום שפנימי' אוא"ס לא יומשך כי אם במקום שיש ביטול:

לשבטיך. י"ב שבטים הם נגד י"ב גבולי אלכסון. שהמדות הם ששה. ויש התכללות ע"י האלכסונות. שיש אלכסון מחסד אל הוד ומגבורה לנצח כידוע. והם י"ב גבולי אלכסון. וכל שבט הוא אלכסון אחד. היינו בחי' מדה א'. וצ"ל שופטים לשבטיך היינו המשכת מוחין במדות. שהמוחין מנהיג ומתקן המדות. כי המדות אפי' דקדושה שייך בהם לעו"ז שמאהבה דקדושה יוכל להסתעף אח"כ אהבה זרה. והטעם לפי שעיקר שבה"כ הי' במדות ולכן הם צריכים שמירה מעולה כמ"ש במ"א בענין כי יפול הנופל כו' והשמירה זהו ע"י המשכת מוחין במדות (וכענין המבואר במצות נט"י וע' מזה ע"פ ועשית כיור) כי בחכמה אתברירו שע"י המוחין הוא בירור ותיקון המדות להיות כמ"ש ושם דרך. כל השם אורחותיו. שכשיש לו איזה מדה מאלקות השכל מבחין בה שאם היא לשם שמים לגמרי אזי טוב. ואם יש בה איזה ישות או לגרמי' צריך לדחות זה וזה ענין הללויה. שהלול ושבח הוא התפעלות מדה. וצ"ל מחוברים עם י"ה דהיינו מוחין וזהו ג"כ מ"ש ששם עלו שבטים שבטי י"ה. שהשבטים שהם המדות צ"ל מחוברים עם י"ה שהוא המוחין. דהיינו התבוננות בגדולת הבורא והשגת אוא"ס. שאזי הוא בירור ותיקון המדות זהו ענין שופטים כו' לשבטיך:

ושוטרים פירש"י המכים ורודים בעם ע"פ צווי השופט. כשאין ציית להשופט. ובנפש זהו מ"ש בדברים לא יוסר עבד בשבט הכהו. וכתיב ואיש כי יכה את עבדו כו' בשבט. אולת קשורה בלב נער שבט מוסר ירחיקנה. עבד זהו כשמתגבר היצה"ר ונה"ב בגוף להיות כל היום או רובו קשור ברצונות זרים ותאות גשמיים אפי' של היתר. אזי אין פועל בו המוחין דנה"א לפי שקשיות ועביות של הגוף ונה"ב שממשכא דחויא דק"נ מונעים ומעכבים שלא יפעלו בו המוחין. וזהו בדברים לא יוסר עבד. שדברים מועילים רק לנה"א כמ"ש שמע ישראל כו' לפי שיש לה בחי' אזן שומעת. אבל כשמתגבר היצה"ר ונה"ב בגוף. שזהו מ"ש אולת קשורה בלב כו' אזי אין מועיל הדברים דשמע ישראל כ"א צריך להיות בשבט הכהו. והענין כדדרש רב מתיבתא בג"ע אעא דלא סליק ביה כו' גופא דלא סליק ביה נהורא דנשמתא מבטשין לי' כו' ונתבאר זה באריכות ע"פ אז ישיר ע"ש. ותוכן הענין דכשאין מועיל ההתבוננות בגדולת הבורא ב"ה אזי צ"ל מארי דחושבנא מכל מחשבה דבור ומעשה שעברו כו' עד שנשבר ונדכא ונבזה בעיניו נמאס כו' ועי"ז נופל הרע דנה"ב כדאיתא בתניא. וגם כמארז"ל (ברכות פ"ק) יזכיר לו יום המיתה. שהוא יראת העונש כפשוטו בגשמיות. ועונשים רוחניים שלאחר מיתה. וזהו שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך. דכתיב נודע בשערים בעלה. פי' בשערים הם נשע"ב. ופי' שערי בינה שיש עצם מוח הבינה שהוא תפיסת והבנת והשגת הדבר לעצמו. ושערי בינה זהו מחשבה יש מחשבה שהיא בחיצונית והעברה בעלמא. ויש פנימי' המחשבה שבהעמקה והתקשרות. שמחשבה זו היא בבחי' המשכה והתפשטות אל הלב לגרום התפעלות המדות. וזהו הרהור הלב וזהו שערי בינה כמו השער משמש כניסה ויציאה. כן ע"י המחשבה נכנס אור הבינה בלב. וגם על ידה התחברות המדות בבינה. ולכן הם נשע"ב כי המדות הם ז' כלול מז' מ"ט ושער הנו"ן כוללם. וזה לעומ"ז עשה אלקים יש נשע"ט דקליפה. היינו ג"כ כנ"ל. שיש עצם מוח בינה דקליפה. ויש שע"ב שהם התקשרות המחשבה בתאוות ורצונות זרות. שהיא מקור כל הז' מדות רעות. שזהו ענין ז' שמות שיש ליצה"ר. וז' מדורי גיהנם וז' היכלות הטומאה ובזה יובן מה דאיתא בגמרא יומא הרהורי עבירה קשים מעבירה. וסי' ריחא. דלכאורה אינו מובן כלל שההרהור לבד כשאינו עושה המעשה הוא דק ביותר לגבי המעשה. ואפי' בקדושה אמרו הרהור לאו כדבור דמי וכ"ש שאינו כמעשה (אעפ"י שאמרו מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה. וכ"ש בעבירה דהרי אמרו שמחשבה רעה אינה כמעשה. כ"א בע"ז כידוע) ואיך הוא קשה. ומובן עפ"י הנ"ל (דאעפ"י שאינו נענש עליה בפו"מ מ"מ הוא גרוע וקשה כו') לפי שזהו המקור שממנו נמשך כל המדות רעות שהם גוף המעשה שהיא התאוה רעה. אבל ההרהורי עבירה זהו מקור כל המדות רעות. ועוד יובן כמו שאמרו שם בגמרא וסי' ריחא. כי ההפרש בין טעם לריח שטעם הוא מעצמיות וגוף הדבר ונכנס בפנימיות וריח הוא הארה שאינו נוגע לגוף הדבר. והוא מקיף לבד. ולכן טעם כלה והריח מתקיים שמריח וחוזר ומריח כמו"כ בנפש המחשבה והרהורי עבירה לפי שזהו בחי' מקיף. וז"ס עבירה מלפפתו שנעשה ממנה מקיף ולבוש טמא לנפש הוא מתקיים ביותר. אפי' בשעה שאינו מחשב. וזהו שצ"ל שופטים בכל שעריך לדחות כל מח' והרהורי עבירה כו' או ספיקות באמונה והשגחה ובטחון כו' ושיהיו השערים של הנפה"א דהיינו נו"ן שערי בינה דקדושה. התקשרות המחשבה בהתבוננות והשגת אוא"ס ב"ה: ועוד יש פי' שעריך. עפ"י מה דאיתא בספר יצירה שבע כפולות בג"ד כפר"ת. יצר בהם כוכבים בעולם. ז' כוכבי לכת. וימים בשנה ז' ימי השבוע. וז' שערים באדם זהו מה שיש באדם ז' שערים פתוחים. תרין עיינין. תרין אודנין. ב' נקבי האף והפה. וצריך להיות בהם שופטים. שידע האדם שהעולם אינו פנוי ח"ו בלא שופט כ"א כמשארז"ל באבות דע מה למעלה ממך עין רואה כו'. ועי"ז יעשה משפט בכל הז' שערים בין בסו"מ ובין בוע"ט. בהעיינין המשפט בסו"מ הוא להיות כמ"ש ולא תתורו כו' עיניכם כו' עוצם עיניו מראות ברע. ובוע"ט כמ"ש שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה (איזהו חכם הרואה את הנולד מאין ליש) לאסתכלא ביקרא דמלכא. ובהאודנין בסו"מ כמ"ש ויתד תהי' לך על אזניך שלא יכנסו דב"ט באזניו ובוע"ט שמע ישראל. ובאף ליזהר מכעס שלא יהי' טורף נפשו באפו. ובפה ליזהר מדיבורי' מהד' כתות שאינן מקבלים פני שכינה וגם יש לפרש כ"ז על שערים דנה"א שצ"ל ג"כ שופטים דאיתא בת"ז סוף תיקון חמישי גבי דגש ורפה. בהון אינון והחיות רו"ש. רצוא בדגש ושוב ברפה. והיינו כי דגש הוא גבורה שהוא ענין עלי' כו' ורפה חסד שוב והמשכה. וכמו כן בהז' שערים שבאדם שנכללים בד' מדרגות אלו ראי' שמיעה ריח דבור. יש בהם דגש ורפה רו"ש. וצ"ל שופטים באדם שלא להיות קו אחד לבד רצוא או שוב כ"א להיות חבור ב' המדרגות יחד רצוא ושוב. וביאור זה בכל הד' מדרגות. בראי' זהו מ"ש עיניך יונים כמו יונים שמסתכלים תמיד זה בזה ויש להם תענוג מההסתכלות. והתענוג הוא בגבורה ורשפי אש שמתאדמים העינים. כמו כן בנפש בחי' לאסתכלא ביקרא דמלכא וגדולת אוא"ס ב"ה שמתענג מזה תענוג נפלא והתענוג הוא בהתלהבות והתלהטות רשפי אש שאינו מכיל כלל התענוג. שכמו ברצון אי' בתניא שיש אהבה רבה וצמאון וחולת אהבה עד שבא לכה"נ כלה שארי שזהו מצד צמאון כמו כן הוא בתענוג שכלתה נפשו לפי שאינו מכיל כלל התענוג. וזהו חכלילי עינים מיין. ועז"נ הסבי עיניך כו' זהו גבורה שבתענוג. ובחי' רצוא שבעין. ויש בחי' שוב היינו חסד שבתענוג שהתענוג הוא בנחת ובקרירות שמתיישב בכלי הנפש. וע"ד מ"ש על לע"ל כי עין בעין יראו. באורך נראה אור. וכמו במרע"ה ותמונת הוי' יביט. כאשר ידבר איש אל רעהו. וזהו ענין מנחה דשבת מנוחת שלום השקט כו'. וכמו"כ בשמיעה יש רו"ש. שמע ישראל שמתבונן בסוכ"ע וממכ"ע. וכולא קמיה כלא. ומזה בא לואהבת בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך כו'. רצוא והעלאת הנפש. ויש שמיעה דבחי' שוב. כמ"ש שמוע מזבח טוב. אשרי איש שישמע למצותיך. שבוחר לו להיות תמיד בבאי' שמיעה וקבלת הצוויים בפו"מ. ובריח זהו ריח ניחוחי קרבנות שהוא העלאה מבחי' מקיף שבנפש. כי רצוא הנ"ל דשמיעה הוא עדיין או"פ וזהו ריח בחי' מקיף למעלה מכדי שתוכל נפשו שאת ויש ריח בגדיו. ריחא דלבושייכו. ג"כ מקיף רק אלמעלמ"ט. והו"ע שמחה של מצוה בשמחה וטוב לבב מרב כל ששש ושמח תענוג נפלא לא"ק ואין תכלית לא לפי השגתו ולמעלה משרש נפשו. כ"א בבחי' מקיף עליו. אך מקיף זה הוא מלמעלמ"ט. ובדבור זהו אתוון נוקבין ואתוון דזכרין. ובכלל זהו תפלה ותורה. שהתפלה היא העלאת הנפש מלמטלמ"ע ותו' הוא אתוון דוכרין מלמעלמ"ט כמ"ש וירד הוי' על ה"ס. ודברי אשר שמתי בפיך תען לשוני כו' וצ"ל בכ"ז שופטים שיהי' חיבור רו"ש ולא כבתהו שהי' רק רצוא לבד ולא נתקיים ואזי הוא ושפטו את העם הם רמ"ח אברי הגוף. כמו שאמרו עיר קטנה זה הגוף ואנשים בה מעט הם רמ"ח אברים. משפט צדק זהו החיבור דרו"ש. צדק הוא רצוא כמ"ש צדקתך כהררי אל. וצדקתך ירננו. ומשפט הוא שוב כדכתיב משפטיך תהום רבה. שנשפל למטה מאד להמתיק כל הדינים. וז"ש אח"כ אדם ובהמה תושיע אדם זהו הנה"א שלום בפמשמ"ע ובהמה זהו הנה"ב שלום בפמשמ"ט:

והנה במד"ר (שופטים סי' ד') איתא כשיש דין למעה אין דין למטלה כו' הכוונה כי ימים נוראים ר"ה ויוהכ"פ והו"ר הם ימי דין לפי שבימים אלו יש התעוררות גבורות למעלה (וזהו לצורך כמבואר במ"א) ובגבורות יש מדרגות. שעצם הגבורות אע"פ שהם גבורות קדושות מ"מ יש בהם תוקף גדול כדכתיב מי ימלל כו'. ויש גבורות ממותקות ובהמיתוק יש שהוא ע"י חסדי' דאצי'. ויש מיתוק עפ"י חסדים פשוטי' דכ"ע שמיתוק זה טוב מאד וזהו אד' כו'. שמיתוק הדין דאד' הוא ע"י האל"ף דפלא כו' חסדים פשוטים שטוב מאד. וזהו כוונת המד"ר כשיש דין כשהאדם מתנהג בכה"ש ע"פ משפט הנ"ל. אזי אין דין היינו שבימים נוראים שצ"ל התעוררות גבורות. הגבורות הם רק עפ"י מיתוק היותר מעולה דהיינו חסדים פשוטים דכ"ע שטוב מאד. ורק הגבורה היא להיות צמצום אא"ס ב"ה במקום הראוי. נש"י. ולהיות ואת עשו שנאתי כו'. וזהו יעלוז שדי כו' מלפני הוי' כי בא לשפוט כו' וזהו צדק צדק תרדוף. למען תחיה כו' בר"ה שיהי' זכרנו לחיים כו' אבל כשלא קיים בחי' שופטים כו' תתן לך כו' אזי העצה תשובה היינו להיות נכנע ונרתע מיוה"ד כמאמ' זוחלים ורועדים כו' מעברת משאיך. ועי"ז מדה"ד נדחה מפניו. דהיינו שהדין נכנע למדת החסד ומקבל מיתוק. וזהו ולשון רכה תשבר גרם דבר קשה דהיינו תוקף מדה"ד. וגם ע"י בכי' והתעוררות רח"ר. וזהו תקעו כו' שופר גנוחי גניח וילולי יליל כו' לפי כי משפט לאלקי יעקב כי צדיקים א"צ ליפחד כ"כ מהדין כמ"ש שפטני אלקים. מלפניך משפטי יצא כו' וזהו ציון בצלמנו כדמותנו צדיקים גם במשפט תפדה כו' ושביה בע"ת בצדקה ע"י התעוררות ר"ר:

תוכן העניינים

מגן אבות חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה