אור ברסלב
מגן אבות חלק ב מגן אבות חלק שישי על פרשת ואתחנן

מגן אבות חלק ב· רבי שלמה זלמן שניאורסון

מגן אבות חלק שישי על פרשת ואתחנן

מגן אבות חלק שישי על פרשת מטות

נאמר בשבת נחמו ואח"כ בשבת שובה לשון אדמו"ר נ"ע בילקוט ירמי' קפיטל א' סי' רנ"ט. יבא ארי' במזל ארי' ויבנה אריאל יבא ארי' זה הקב"ה דכתי' (עמוס ג') אריה שאגמי לא יירא. במזל ארי' זה חדש החמישי אב שמזלו אריה ויבנה אריאל זה בהמ"ק דכתי' (ישעי' כ"ט) הוי אריאל אריאל קרית חנה דוד. והכוונה שהבית דלעתיד יהי' בו הגילוי מבחי' אריה. וזהו כמ"ש בזח"ג (דף ע"ר סע"א) על הגאולה דלע"ל כד יתבע אריה רברבא לאתחברא בנוקביה כל שכן בשעתא דיזדווגון כחדא על ההיא שעתא כתיב אריה שאג מי לא יירא עכ"ל מבואר הכוונה שהיחוד דלע"ל יהיה מבחי' אריה דוקא. וזהו למעלה יותר מהיחודים שהי' בזמן בית ראשון ובית שני שהיו רק מבחי' כמראה אדם יחוד מ"ה וב"ן. ולהבין זאת ע"י מה יומשך בהבית דלע"ל היחוד מבחי' אריה שלמעלה יותר מהיחוד שהיו בב"ר וב"ש. יש להקדים תחלה הפסוק בכה תבכה בלילה ובגמ' סנהדרין (דק"ד ע"ב) בכה תבכה ב' בכיות א' על מקדש ראשון וא' על מקדש שני. וצ"ל שרש ענין בית ראשון ובית שני. הנה כתי' ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן וידוע שבכלל יש ב' בחי' גן געה"ע וגעה"ת. וא"כ יש ב' בחי' נהר ג"כ. והענין שכדי שיומשך מהמאציל העליון אור א"ס ב"ה גילוי אור בעולם אפילו בעולם האצי' (ר"ל מה שבאצי' נק' עולם) וכש"כ בעולמות הנבראים בי"ע. יש שני בחי' המשכות בדרך כלל. הא' ראשית הגילוי התלבשות אוא"ס בח"ע להיות אנת הוא חכים. וזהו בחי' יו"ד דשם הוי'. והב' הוא המשכת והתלבשות אוא"ס ב"ה במדות כמ"ש לך הוי' הגדולה וזהו בחי' ו' דשם הוי' וביאור ענין ב' המשכות אלו בחי' יו"ד ובחי' ו' הנה בין אות יו"ד לאות ו' יש ג' הפרשים. הא' שהיו"ד נקודה קטנה מאד מורה על צמצום דהיינו גילוי מועט מאד ולא גילוי גמור והוי"ו שהוא ארוך מורה על ההמשכה וההתגלות יותר כו'. הב' שהיו"ד נקודה קטנה עגולה ואין בה אורך. אין שייך בה מעלה ומטה כלל שהרי כל הנקודה נעשית בבח אחת ואין קדימה לקצתה על קצתה בשגם שהיא עגולה משא"כ הוי"ו שהוא אורך קו ארוך הרי תחלה עושה ראש הוי"ו ואח"כ ממשיך האמצע ואח"כ נעשה המטה והסוף. ונק' ראש תוך סוף. הג' שהוי"ו מורה על התחלקות ששה קצוות משא"כ היו"ד נקודה עגולה כו'. והענין בנמשל למעלה היינו כי ראשית הגילוי מאוא"ס ב"ה בחכמה הוא כמ"ש וה' עליהם יראה ויצא כברק חצו' (זכרי' ע' י"ד). כמו ברק המאיר מתוך חשך הענן אעפ"י שרואים איזו אור אבל אין אנו משיגים כלל מהו. כמו"כ הגילוי מאוא"ס ב"ה בח"ע אינו בבחי' השגה ממש כ"א בבחי' ביטול השגה דוקא (כמ"ש בלקו"ת בד"ה מצה זו ובד"ה אלה פקודי פ"ג ובהביאור פ"ב יעו"ש). וע"ז מורה אות יו"ד נקודה קטנה מצומצמת שאין זה גילוי גמור עדיין. וענין הב' באות יו"ד מה שאין בו אורך כלל. הענין כי אורך מורה על סדר השתלשלות עו"ע שיש מעלה ומטה שהעלול למטה מהעילה והעילה היא למעלה וכמ"ש בע"ח שד' עולמות אבי"ע הם כד' בתים זו על גב זו. והרי זה בחי' אורך. שיש מדרגות מעלה ומטה ואמצע כו' וזהו אורך ברוחניות (ועי' בהוספות ללקו"ת בד"ה להבין מ"ש באוצ"ח פ"ו יעו"ש) וזהו אות וי"ו שהוא המשכה בבחי' אורך קו ארוך. אבל היו"ד נקודה קטנה עגולה שאין בה אורך כלל. מורה שאין שייך עדיין סדר השתלשלות מעלה ומטה כלל. והיינו כמשנ"ת בד"ה מצה זו שממוחין דאימא מתחיל סדר השתלשלות ומוחין דאבא הם למעלה מסדר השתל'. ונח' ביאור הענין במ"א (על מאמר הזהר פ' נח. ובהגהות לד"ה והגדת לבנך שבסידור שער חגהמ"צ) כי סדר השתלשלות עו"ע שייך לומר בהקו"ח וזהו הענין מה שהוא נק' עד"מ קו ארוך (וכמ"ש בסד"ה להבין מ"ש באוצ"ח) ונק' עילת העילות. אבל אא"ס ב"ה עצמותו שלמעלה מהקו שמקיף כל ההשתלשלות בהשוואה א' הוא למעלה מסדר השתלשלות לגמרי. ושם מעלה ומטה שוין ממש ונק' סיבת הסבות. וא"כ כיון שמוחין דאבא הם למעלה מסדר השתלשלות היינו ששורה שם הגילוי מלמעלה מהקו (כי מוחין דאבא הם גבוהים מאד ולמעלה מעלה מסתם חכמה) אשר בבחי' זו אין שייך כלל מעלה ומטה. והיינו שהגילוי שבבחי' ויצא כברק חצו דהיינו בבחי' ביטול ההשגה אין שייך בגילוי זה מעלה ומטה כלל שאפי' למעלה דהיינו בראשית האצי' אין יכול להיות מושג. ובבחי' ביטול השגה יוכל להתגלות אפי' למטה בעשי' כו'. וענין הג' שבאות יו"ד אין שייך לומר ששה קצוות והוי"ו מורה על התחלקות ו"ק. הענין כי התגלות אא"ס בח"ע בבחי' ביטול ההשגה ושאין שייך בגילוי זה מעלה ומטה. מהו ענין גילוי זה הוא איך שהוא ית' יחיד ומיוחד ואפס זולתו לגמרי שאין שייך כלל לומר שיש בחי' עולם ו"ק והם בטלים במציאות לגמרי ליחודו האמיתי וכלא חשיבי קמי'. ג"ז אין שייך לומר. כ"א לא ממש ואפס זולתו. והיינו כי בחכמה לא ניכר עדיין התחלקות בחי' מדות. שהם ו"ק. כלל. עד"מ כמו בסקירת ובריקת השכל לא נצטייר עדיין שום התחלקות מדות כלל. ורק אח"כ כשמתפשט לאורך ורוחב במוח בינה שם מצטיירים מדות שכליים ויש התכללות מדות בהעלם בשכל כו'. ועוד משל גשמי כמו בהטפה שממוח האב לא יש עדיין שום ציור והתחלקות רמ"ח אברים ושס"ה גידין כלל. ועד"ז מובן גם למעלה שבבינה מצטיירים בחי' ששה מדות בהעלם שנק' ו"ק וכמ"ש בזהר בינה ציירא ציורין. אבל ח"ע היא למעלה מבחי' אלו שאין שייך כלל בח"ע התחלקות ששה מדות אפי' בהעלם כו'. וע"כ גילוי הביטול שבח"ע הוא בחי' יחיד שלמעלה מבחי' אחד. וכ"ז הוא ההמשכה הא' מאוא"ס ב"ה דהיינו ראשית הגילוי שבח"ע שע"ז מורה אות יו"ד דשם הוי'. וענין ההמשכה הב' להתלבש בהמדות להיות לך הוי' הגדולה היינו שיומשך התגלות יחודו ית' גם בבחי' התחלקות המדות ו"ק שיהיו בטלים במציאות לגמרי ליחודו האמיתי ית' שגם ההתחלקות דו"ק גופא א"ז התחלקות כלל כ"א כלא חשיבי קמיה וכמ"ש לך ה' הגדולה כו' שהגדולה בטלה במציאות לגמרי שאינה בשם גדולה כלל וכמו"כ כל המדות כו'. ובחי' ביטול ויחוד זה נק' אחד וע"ז אנו אומרים בק"ש הוי' אחד. והמשכה זו הב' להיות אחד גם בהתחלקות דו"ק זהו ענין אות ו' דשם הוי':

והנה לב' בחי' המשכות אלו מאוא"ס ב"ה בחי' יו"ד ובחי' ו'. יש ב' בחי' מקבל. והיינו ב' ההי"ן דשם הוי'. כי כל ה' מורה על נוק' בחי' מקבל השפע. כי עצם השפע כמו שנשפע מהמשפיע הוא בצמצום ובקיצור ואח"כ כשמתקבל בהמקבל מתפשט שם לאורך ורוחב ולכן הנקודה דבחי' יו"ד כשמתקבל בבחי' ה' עילאה מתפשטת שם לאורך ורוחב בהבנה והשגה דמוח בינה. וההמשכה דבחי' ו' מתפשט לאורך ורוחב בבחי' ה' תתאה והנה געה"ת בשרשו הוא בחי' מלכות ה' תתאה דשם הוי' שלמטה מהוי"ו ומקבל מהוי"ו ולכן נק' ג"ע התחתון. ולכן הנהר שנמשך להשקות געה"ת הוא בחי' ו' דשם הוי' וגעה"ע בשרשו הוא בינה ה' עילאה שלמעלה מהוי"ו. ונק' על שמים על הוי'. וזהו פי' ג"ע העליון. וא"כ הנהר שנמשך בגעה"ע הוא יו"ד דשם הוי'. ועפ"ז יובן שרש ענין בית ראשון ובית שני. בית ראשון זהו ה' ראשונה דשם הוי' שהוא בית וכלי לראשית הגילוי מאוא"ס בחי' יו"ד בחי' יחיד כנ"ל ולכן נק' בית ראשון. ובית שני זהו ה' שניה דשם הוי' שהיא בית וכלי לההמשכה הב' שהוא בחי' ו' דשם הוי' בחי' אחד כנ"ל ולכן נק' בית שני. והנה בזמן הגלות כתיב ונהר יחרב ויבש (איוב י"ד) וארז"ל (ח"א ד"ו ע"ב כ"ו ב') יחרב בב"ר ויבש בב"ש. פי' יבש בב"ש היינו שנפסק ההמשכה והגילוי דבחי' ו' דשם הוי' מבחי' ה' תתאה. שנפסק היחוד דבחי' ו"ה. והיינו שאין מתגלה יחודו ואחדותו ית' בעולמות. בחי' הוי' אחד. ואזי מתראים העולמות ליש ודבר נפרד. וז"ש רחל מבכה על בניה כי איננו (ירמי' ל"א ט"ו) ופי' בזהר (ח"א ר"י ע"א ח"ב כ"ט ב') כי איננו בגו בנהא דקאי על קוב"ה דסליק לעילא. שהוא הסתלקות הוי"ו מהה"א. ופי' יחרב בב"ר היינו שנסתלק הגילוי דבחי' יו"ד מה"א עילאה. שנפסק יחוד י"ה. דהיינו שאין מאיר הגילוי מבחי' יחיד (שלמעלה מאחד כנ"ל). וזשארז"ל (תענית ה' א' ובזח"ג קמ"ז ב') ע"פ ולא אבוא בעיר (הושע י"א ט') נשבע הקב"ה שלא יכנס בירושלים של מעלה עד שיכנס בירושלים של מטה תחלה. וירושלים שלמעלה זהו בינה הרי שגם מבחי' בינה ה' עילאה נפסק היחוד והגילוי דבחי' יו"ד. וזהו ונהר יחרב בבית ראשון. ואעפ"י שיחוד חו"ב הוא תמיד ונק' תרדל"מ זהו זווג החיצוני שלהחיות העולמות אבל יחוד הפנימי דחו"ב אינו תמיד. ונפסק בזמן הגלות. והיינו שנמנע ונסתלק מבחי' י"ה פנימיות השפע מאוא"ס ב"ה. וזהו בכה תבכה ב' בכיות דהיינו על הב' בחי' נהר שנחרב ויבש. שנפסק יחוד י"ה ואין מאיר הגילוי דבחי' יחיד. ונפסק ג"כ יחוד ו"ה ואין מאיר הגילוי דבחי' הוי' אחד בעולמות. שאין מתגלה יחודו ואחדותו ית' כלל בעולמות בזמן הגלות. והנה בכה תבכה. ודאי. דודאי יש לבכות ע"ז. דהנה כתיב עוברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו (תהלים פ"ד ז') ודרז"ל (עירובין י"ט א') עוברי אלו עוברי רצונו. בעמק שמעמיקין להם גיהנם. הבכא מעין ישיתוהו שבוכים ומורידין דמעות כמעין של שיתין. ואם הם בוכים על הסתלקות ענג עוה"ב מהם שהוא רק זיו השכינה א"כ כ"ש וק"ו שיש לבכות על הב' בחי' נהר שיחרב ויבש. שנפסק יחוד י"ה ויחוד ו"ה אשר יחודים אלו הם המשכות פנימיות השפע מאור א"ס עצמותו מקור התענוגים. והנה הבכיה דבכה תבכה הוא עצה ותיקון להגלות שמביא הגאולה שיוחזר ויומשך יחודים אלו בבחי' היותר נעלה כי ההסתלקות דבחי' יו"ד ו' דשם הוי' לעילא לעילא היינו לבחי' על הוי' עצמות אא"ס ב"ה שלמעלה משם הוי'. וע"כ כדי לעורר ולהמשיך מלמעלה משם הוי' להיות יחוד י"ה ויחוד ו"ה הוא רק ע"י בכיה דוקא. כמ"ש בחנה ותתפלל על הוי' ובכה תבכה (ש"א ב' א') שע"י בכיה שהוא בחי' ומדת התעוררות רחמים תתפלל על הוי' למעלה משם הוי' דהיינו להמשיך יגמה"ר שלמעלה משם הוי' וכמ"ש חנון ורחום הוי' שע"י מדת חנון ורחום נמשך להיות גילוי שם הוי':

וכ"ז הוא לפי' הגמ' שהב' בכיות דבכה תבכה הוא על ב' בחי' נהר יחרב ויבש. אמנם בכהאריז"ל איתא (במא"א ב' נ"ב) בכיה גימט' ל"ז מילוי שם ס"ג דבינה. כי בזמן הבית היו מאירים אורות דבינה במל'. וזהו מילוי שם ס"ג. ובזמן הגלות נחסרו ונסתלקו אורות דבינה מהמל' וע"ז הוא הבכיה בכנס"י. ולכן בכיה גימט' ל"ז שהבכיה הוא על מילוי שם ס"ג דבינה שנסתלק כו'. ולהבין זאת גם לפ"ז מהו בכה תבכה ב' בכיות. הנה איתא ע"פ ויהיו חיי שרה שעיקר שנותיה של שרה הי' ל"ז שנה (גימט' ויהיו) משנולד יצחק כמ"ש בבעל הטורים שם. והענין כי שרה הוא לשון שררה ומטרוניתא בחי' מל' דבור עליון. והדיבור מקבל מהבל הלב. ובחי' הבל ג"כ גימט' ל"ז. כמו מילוי ס"ג דבינה. והיינו כי יסוד אימא מסתיים בחזה דז"א שמשם נמשך הבל הלב. פי' יסוד אימא הו"ע השפעת השכל והתבוננות מן מוח בינה שבמוח אל הלב שיהי' התפעלות מדות בלב אהבה ושמחה כאמרם (בת"ז) הלב מבין. וכשיש התפעלות מדות בלב אהבה ושמחה אזי הוא פתיחת הלב שנמשך ומתפשט רבוי הבל מהמדות שבלב ומרבה לדבר דברים בו' כי ההבל הוא מקור להדבור שמהווה הדיבור. ועפ"י קבלה נקרא כתר דנוקבא. וביאור הענין הנה איתא בזהר (פ' תזריע דמ"ז ב') הבל אפיק קלא ברוחא ומיא דביה ולית קלא בלא הבל וכו' ותאנא בז' הבלים אתקיימו עילאין ותתאין כו' עד והאי הבל דמתקיים בי' עלמא מהבלים דלעילא קאתי כו' והענין דיש ב' מיני הבל א' הבל חיצוני. והב' הבל פנימי הבל החיצוני הוא הבל הפה דאפיק לקלא. דהנה אנו רואים בחוש שהקול מורכב מג' דברים אש מים רוח גשמיים ולכך אם יגבר יסוד האש יהי' הקול בלתי נשמע כמ"ש נחר גרוני ואם יהי' תגבורת יסוד המים יהיה הקול נשמע בצלילות גדולה. והרי בהכרח שגם ההבל שממנו נמצא מציאת הקול ודבור שיש בו ג"כ מג' אלה יחד אש מים רוח אך הרכבה זו דהבל רוחניית יותר מהרכבה דקול המורגש כי ההבל בלתי מורגש כנודע. והיינו לפי שההבל שיוצא מהלב הוא נמשך ומתפשט מהמדות אשר עיקר המדות הם חג"ת שנק' ג"כ אש מים רוח ברוחניות כו' ומאחר דלית קלא בלא הבל הרי הבל הדבור הוא מקור הדבור ממש דהיינו שמהווה להדבור. והבל זה נק' הבל חיצוני והבל התחתון שנמשך מהמדות להיות מקור להתהוות הדבור. וכמו"כ יש הבל פנימי הבל העליון שנמשך מבחי' בינה להיות מקור שיתהוה התפעלות מדות בלב אהוי"ר כו'. והבל זה הוא קלא פנימאה דלא אשתמע כמ"ש אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם כו'. וכמו"כ יובן למעלה שיש הבל התחתון שנמשך מהמדות עליונות דאצי' והבל זה הוא מקור להתהוות בחי' דבור עליון דמלכות דאצי'. ונק' עפי"ק כתר דנוק'. דהיינו הרצון והמקור שיתהווה בחי' מל' דבור עליון ולפי שבבחי' מל' דבור עליון יש ז' מדות ע"כ יש ז' הבלים שנמשכים מז"מ דז"א והם מקורים להתהוות ז"מ דמל' ונק' כתרים לבחי' ז' מדות דמלכות. וזהו ז' הבלים דעלמא (בחי' מל' מקור דבי"ע) אתקיים עלייהו כמ"ש הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים כי הכל הבל. ונק' ז' הבלים דלתתא שנמשכים מת"ת דז"א (שנק' חזה דז"א) להיות כתרים לז' מדות דמל' דבור עליון. ומה שנק' הבלים היינו כמו ההבל למטה שאין בו ממש. כמו"כ מקור חיות העולמות הוא רק הארה בעלמא דבר שאין בו ממש. כידוע בפי' בריאה יש מאין שהמקור הוא אין ואפס הארה בעלמא. וז"ש תולה ארץ על בלי מה איוב כ"ו ז'). וכמו"כ יש הבל העליון שנמשך מת"ת דבינה להיות מקור וכתר להתהוות בחי' ז' מדות דז"א דאצי' והם ג"כ ז' הבלים שהם כתרים של הז"מ דז"א כו' ונק' ז' הבלים דלעילא. וא"כ מובן שבחי' הבל התחתון שנמשך מהמדות להיות בחי' מקור וכתר להדבור הוא תלוי בהבל העליון שנמשך מהבינה להיות בחי' מקור וכתר להמדות עצמן כו' וז"ש בזהר והבל דמתקיים בי' עלמא מהבלים דלעילא קאתי. ומ"מ ודאי שעיקר המשכת והתפשטות ריבוי הבל מת"ת דז"א להיות מקור לדבור הוא דוקא מצד יסוד דאימא המסתיים בחזה דז"א. כי הבל העליון הנמשך מת"ת דבינה הרי הוא רק בחי' כתר ומקיף להמדות. אבל יסוד דאימא היינו השפעת שכל והתבוננות בבחי' גילוי בפנימיות בהמדות שהוא השכל והטעם שנמשך בפנימיות המדות שגורם התפעלות המדות אהבה ושמחה בלב שאזי דוקא הוא פתיחת הלב שמתפשט רבוי הבל מהלב ומרבה לדבר כו'. וכמו"כ יובן גם למעלה שדוקא מבחי' יסוד דבינה שנמשך מוחין דז"א שהוא גילוי אור מבחי' בינה בפנימיות המדות ומסתיים בחזה אזי דוקא נמשך הבל מהמדות להיות בחי' מקיף וכתר להדבור עליון. וזהו הענין שהבל גימט' ל"ז כמו מילוי שם ס"ג דבינה. והיינו כי מילוי הוא גילוי ההעלם. דהיינו מה שנמשך מבחי' בינה גילוי מוחין ואור בפנימיות ת"ת דז"א שזהו מבחי' יסוד אימא דוקא. ואזי דוקא נמשך מת"ת דז"א בחי' הבל להיות בחי' מקור וכתר להדבור עליון כו'. ובזה יובן מה שיוסף נתן לדוד ל"ז שנה (זח"א קס"ח ב') כי דוד הוא בחי' מל' דבור עליון ול"ז שנה גימט' הבל מקור הדבור וע"י בחי' יוסף צדיק יסוד עולם נמשך ההבל מת"ת להיות מקור לדיבור כו'. והנה בזמן הגלות נסתלקו הב' בחי' הבל אלו שנסתלק הבל התחתון שהוא הסתלקות בחי' מקיף וכתר דמל'. והבל העליון הוא הסתלקות בחי' מקיף וכתר דז"א שמת"ת דבינה. וז"ש על אלה אני בוכיה (איכה א' ט"ז) ואמרו במד"ר (איכה פ"א סי' נ"ה ועי' פתיחתא סי' י"א) על אלה מועדי הוי'. כי מועדים לשמחה. בחי' אם הבנים שמחה. כידוע שיו"ט הוא התגלות מוחין דאימא דהיינו התגלות תוס' ורבוי אור מהבינה בזו"נ שהבינה הוא בחי' שמחה ותענוג מהשגת אא"ס. וכיון שמתגלה בחי' זו בגילוי רב בהמדות אזי מתפשטים ונמשכים הב' בחי' הבל הנ"ל ברבוי מאד שגם מהמדות נמשך רבוי הבל להיות בחי' מקיף וכתר דגדלו' לבחי' דיבור עליון. וכנ"ל במשל שהשמחה שבלב גורם פתיחת הלב כו'. משא"כ בגלות שנסתלק הב' בחי' הבל לכן על אלה אני בוכיה כו'. גם י"ל אלה עם הכולל ל"ז גימט' הבל וכיון שמסתלקים הבלים דקדושה שעליהם קיום העולם יוצאים ושולטים תמורתם הבלים בישין דלעו"ז שהם סתירו דעלמא כמ"ש בזהר. והם ג"כ בכלל ב' בחי' הבל בלעו"ז. כמ"ש זה הבל וחולי רע (קהלת ו' ב') זה הבל ורעות רוח (שם פסוק ט'). פי' זה הבל וחולי רע. י"ל שזהו הבל הפנימי דלעו"ז המקור להתהוות מדות רעות דיצה"ר שנק' חולי רע כמו החולי שהוא אש זר במקום שא"צ להיות וע"כ מזיק מאד. כמו"כ המדות רעות דיצה"ר הוא אש זר בתאוות גשמיות וגם בתאוות איסור ח"ו ה' ישמרנו ולכן נק' חולי רע. ויש הבל דקליפה המקור לזה וזהו זה הבל וחולי רע זה הבל ורעות רוח י"ל שזהו הלעו"ז של הבל התחתון דקדושה. דהיינו הבל הנמשך מהמדות רעות להתהוות דבור דקליפה דהיינו ד' כתות שאינם מקבלים פני שכינה שבכולם הפגם בדיבור כת שקרנים כת לצים כת חנפים כת מספרי לה"ר. ולכן אינן מקבלים פני שכינה בחי' מל' דיבור העליון דקדושה גם שחוק וקלות ראש שמרגילים את האדם לערוה זהו ודאי דיבור דקליפה. ובחי' הבל דקליפה המקור לזה נק' זה הבל ורעות רוח ולכן הבלים אלו ודאי הם סתירו דעלמא. ובזמן הגלות שנסתלקו הב' בחי' הבל דקדושה יוצאים ושולטים תמורתם הב' הבלים בישין דלעו"ז. אך הם מתבטלים ע"י הבל התורה כמ"ש מרפא לשון עץ חיים. וכתיב רפאות תהי לשרך ולכל בשרו מרפא. ובכללות הם מתבטלים ע"י הבל התורה של תינוקות של בית רבן שהוא הבל שאין בו חטא. וזהו בכה תבכה, בכיה גימט' הבל. וב' בכיות הוא על ב' בחי' הבל דקדושה שנסתלקו כנ"ל והנה לפי' הגמ' הב' בכיות דבכה תבכה הוא על ב' בחי' נהר שנחרב ויבש בב"ר ובב"ש. ולפי' האריז"ל הב' בכיות על הסתלקות הב' בחי' הבל. הבל העליון שמת"ת דבינה להיות מקור בחי' מקיף וכתר להמדות. והבל הב' שנמשך מת"ת דז"א להיות מקור בחי' מקיף וכתר לבחי' מלכות דיבור עליון. וההפרש בין ב' הפירושים הוא. כי נהר הוא עצם היחוד עליון דהיינו המשכת שפע המ"ד בבחי' גילוי בפנימיות בהמקבל. וזהו להשקות את הגן להשקות זהו גילוי בפנימיות. כמו הגשם שמשקה את הארץ נק' זה רביעה של גשמים מטרא בעלא דארעא. וכמו"כ למעלה כי נהר היוצא מעדן להשקות את הגן געה"ע בינה זהו היחוד דחו"ב יחוד י"ה. ונהר שנמשך בגעה"ת מל' זהו יחוד זו"נ. אבל הבל הוא רק בחי' מקיף וכתר דהיינו רק בחי' רצון על הגילוי במדות או רצון על היחוד והגילוי בדיבור עליון ואח"כ נמשך הנהר להשקות את הגן שהוא עצם היחוד עליון. ובזמן הגלות נסתלק גם בחי' הבל דהיינו שגם הרצון בחי' כתר נסתלק וממילא ונהר יחרב ויבש. וא"כ לפי' האריז"ל שהב' בכיות הוא על הסתלקות הב' בחי' הבל. הוא בכיה עמוקה יותר שגם בחי' הבל שהוא הבחי' כתר ורצון על היחוד נסתלק. וממילא נפסק היחוד שהו"ע ונהר יחרב:

והנה ארז"ל (בגמ' ב"מ דנ"ט א') אעפ"י ששערי תפלה ננעלו שערי דמעה לא ננעלו ונתבאר הטעם בלקו"ת פ' בהעלתך ע"י שהדמעה היא בעינים גורם כן למעלה בחי' ראיה בחי' פקח עיניך וראה. עינא פקיחא דלא נאים. ששם לעולם בחי' ראיה לפי שאין שם דין כלל. דלית שמאלא בהאי עתיקא. ונק' עין ה' כו' עין א' לפי שאין שם התחלקות חו"ג כלל והוא מקור החסד והרחמים כו'. וצ"ל שהרי הדמעה שמהעינים של האדם יכול רק לעורר בבחי' עיני ה' דבחי' כמראה אדם דאצי' ששם הוא תרין עיינין. עין דימין הוא אשגחותא דרחמי וחסד. ועין דשמאל הוא אשגחותא דדינא. והרי מדה"ד יוכל לעכב. והבחי' עינא פקיחא הוא בבחי' כי לא אדם הוא שלמעלה מסדר השתלשלות לגמרי ואיך יכול לעורר שם. והענין דארז"ל במד"ר (איכה א') ע"פ עיני עיני יורדה מים. משל לרופא שחשש על עינו אחת. אמר תבכה עיני על עיני. כך כנס"י נק' אישון עינו של הקב"ה כמ"ש יצרנהו כאישון עינו (האזינו ל"ב יו"ד) ובזמן הגלות כנס"י בבחי' נפילה כמ"ש ותרד פלאים כו' (איכה א' ט'). ויש למעלה בקוב"ה עוד עין הרחמים דהיינו מדת תפארת דז"א דאצי' שבחי' זו לעולם באצי' ואין שייך שם ירידה כלל אפי' בזמן הגלות וזהו עיני עיני. תבכה עיני על עיני היינו עין הרחמים דאצי' על כנס"י בחי' יצרנהו כאישון עינו. והנה ע"י הבכיה שלמטה מעוררים למעלה עין הרחמים דכמראה אדם דאצי' להיות תבכה עיני על עיני. וביאור הדבר. הנה כתיב במסתרים תבכה נפשי מפני גוה וארז"ל (פ"ק דחגיגה דף ה' ע"ב) מקום יש לו להקב"ה ומסתרים שמו. והענין דכתיב הנסתרות להוי' אלקינו והנגלות לנו כו' (נצבים כ"ט כ"ח). והנגלות ו"ה נגלות (ת"ז תיקון יו"ד). ו"ה הם ז' מדות דאצי' ששייכים לעולמות והם שרש ומקור חיות העולמות שהרי אין שייך לומר מדות חסד דין ורחמים כ"א כשיש עולמות על מי שיחול מדות אלו. וע"כ נק' והנגלות. אבל י"ה חו"ב נק' הנסתרות כו' שאין שייכים כלל לעולמות. כי ח"ע חכים ולא בחכמה ידיעא הוא כמו שאוא"ס ב"ה הוא לבדו הוא ואפס זולתו כו'. ולכן בחי' י"ה נק' מסתרים ושם הוא הבכיה מפני גוה. מאי מפני גוה רב שמואל בר יצחק אמר מפני גאוותן של ישראל שנטלה מהן כו'. ור"ש בר נחמני אמר מפני גאוותה של מלכות שמים שנטלה. וצ"ל תחלה פי' וענין מפני גאוותה של מ"ש כו' מהו ענין גאוותה של מלכות שמים. ולמה הבכיה ע"ז בבחי' מסתרים דהיינו בבחי' י"ה. הנה גאוה גימט' י"ה שע"י הגאוה פוגמים בי"ה (מאו"א אות הגימ"ל ג'). והענין כי גאוה הו"ע רוממות שמתרומם ומתנשא על זולתו. ובתי' זו היא שייך רק למעלה הגאוה והגדולה לחי העולמים. והיינו רוממות והתנשאות אוא"ס ב"ה על העולמות שאין העולמות יכולים לקבל ולהכיל הגילוי מאא"ס עצמותו בבחי' פנימיות כמ"ש השמים ושמי השמים לא יכלכלוך (מלכים א' ח' כ"ו) שאינם בבחי' כלי כלל. כ"א שהוא רם ומתנשא עליהם בבחי' מקיף לבד וכמאמר המתגאה על חיות הקדש דהיינו מה שהוא ית' קדוש ומובדל מהם נק' זה המתגאה כו'. והנה בחי' ו"ה נגלות. כמו שחיצוניות ו"ה הוא מקור שרש חיות העולמות כמו"כ מבחי' פנימיות ו"ה יוכל להיות נמשך ומאיר גילוי אור בעולמות בבחי' פנימיות. אבל בבחי' י"ה שנק' הנסתרות שהם למעלה מבחי' עולמות. שורה שם עצמות אוא"ס שלמעלה מבחי' התלבשות בעולמות. ולכן בינה מקור כל המקיפים כידוע. וח"ע למעלה גם מבחי' מקיף וסובב לבי"ע. וזהו גאוה גימט' י"ה שבחי' רוממות אוא"ס שלמעלה מגדר התלבשות בעולמות שורה בבחי' י"ה. וזהו פי' וענין גאוותה של מלכות שמים שמים מקיף את הד"י ארמ"ע. ושרש הד"י הוא ד"א הוי' ובחי' כתר עליון נק' שמים שמקיף את הד"א הוי' שרש הד"י בהשוואה א'. ומלכות שמים זהו מל' דא"ס שממנה נמשך בחי' עתיק וכתר לאצי'. ופי' גאוותה של מלכות שמים הוא מה שמל' דא"ס הוא למעלה מגדר התלבשות והשפעה בעולמות כמ"ש כי הוי' אלקיך אש אוכלה הוא (ואתחנן ד' כ"ד) פי' כטבע האש שמסתלק למעלה עד"מ ואינו יורד ומתפשט. כי הנה כל השפטה והמשכה מאוא"ס ב"ה בעולמות הוא בתי' ירידה והשתלשלות ממקום גבוה למקום נמוך. בחי' מים שיורדים ונמשכים מלמעלמ"ט ולא שייך זה אלא אחר כמה מיני צמצומים והתלבשות האור במדרגות שונות אבל באוא"ס ב"ה עצמו לא שייך שום השפעה כלל לא בגדר ממלא ולא בגדר סובב ולכן נק' אל עליון כלומר שהוא רם ונשא מגדר השפעה. וכמ"ש אש אוכלה הוא וזהו גאוותה של מלכות שמים. והשראה מבחי' זו הוא בי"ה שנק' הנסתרות. ולכן גאוה גימט' י"ה. גם עוד יובן ענין גאוה גימט' י"ה וענין גאוותה של מלכות שמים. כי עיקר בחי' הגיאות דקדושה כמ"ש כי גאה גאה (שמות ט"ו א') היינו מה שאוא"ס ב"ה הוא יש האמיתי וכל סדר השתלשלות העולמות הוא כל"ח ואין ואפס ממש. והנה בי"ה שורה אוא"ס עצמותו בחי' יחיד (שלמעלה מבחי' אחד) שבבחי' זו העולמות הם אין ולא ממש ואפס זולתו וזהו עיקר בחי' היש האמיתי. משא"כ הגילוי שבבחי' ו"ה שהוא בחי' אחד דכולא קמי' כל"ח. כלא בכף הדמיון ולא לא ממש א"ז עיקר בחי' יש האמיתי כו' ולכן בחי' מל' דא"ס ב"ה שנק' יחיד כו' שהוא עיקר בחי' יש האמיתי זהו בחי' גאות האמיתי דקדושה וזהו גאוותה של מ"ש. וכיון שבחי' זו שורה בי"ה. לכן גאוה גימט' י"ה. גם עוד יובן ענין גאותה של מ"ש וגאוה גימט' י"ה. היינו הגאות והרוממות על רשעים להשפילם. כמ"ש תרום ידך על צריך כו' (מיכה ה' ח'). וכתיב כי גאה גאה ותרגומו גאה על גיוותניא. דהיינו למנוע כל מיני שפע מהרשעים ולהשפילם. ובחי' זו דוקא מצד השראת פנימיות רצוה"ע ואוא"ס ב"ה בבחי' י"ה דוקא כמשנ"ת במ"א בפי' ויוציאנו הוי' אלקינו ביד חזקה כו' או"א שהלבישו לזרועות דא"א יעו"ש. והנה בזמן הגלות שנהר יחרב בבית ראשון ולא אבא בעיר. אפי' בירושמ"ע. שנמנע ונסתלק שפע הפנימיות מאוא"ס ב"ה מבחי' י"ה ולכן נפסק יחוד פנימי דחו"ב. וא"כ זהו הסתלקות השראת מל' דא"ס מבחי' י"ה. שאין מאיר בי"ה בזמן הגלות בחי' גאותה של מלכות שמים. ולכן במסתרים (דוקא בחי' י"ה) תבכה נפשי מפני גוה מפני גאותה של מ"ש שנטלה מבחי' י"ה שנק' מסתרים:

ועתה צ"ל פי' ר"ש בר יצחק מפני גוה. מפני גאוותן של ישראל שנטלה. ויובן ע"ד מ"ש בכהאריז"ל בפי' גאון יעקב שזהו המוחין דזו"נ דאצילות (מא"א ג' ג'). והענין כי מהשראת אוא"ס ב"ה בחי' גאותה של מלכות שמים בבחי' י"ה להיות יחוד פנימי די"ה עי"ז נמשך מוחין לזו"נ לצורך לידת הנשמות (כמשנ"ת בלקו"ת בד"ה שוש אשיש יעו"ש). והיינו שיומשך מוחין דגדלות גם בנש"י למטה בעבודה. להיות גדלות ההשגה והתבוננות באוא"ס ב"ה בתפלה ולהשיג השגות גדולות בסודות ורזין דאורייתא וכמו"כ גדלות ההשגה בנגלות התורה. ובחי' מוחין דגדלות אלו נק' גאון יעקב. ולכאורה א"ז מובן כי מוחין דקדושה הם ביטול בתכלית (ההפך מחכ' דקליפה שנק' בעלי במות ארנון שהחכמה עושה אותו ליש ודבר דוקא) וכל שיש מוחין דגדלות יותר יהי' הביטול יותר וא"כ איך נק' גאון יעקב לשון גאוה כמ"ש גאה וגאון כו' (משלי ח' י"ג). והענין ע"ד ת"ח צ"ל בו שמינית שבשמינית (סוטה ד"ה ע"א) בחי' א' משם ס"ג. שהוא בחי' יש דקדושה בעבודה. כמ"ש ויגבה לבו בדרכי ה' (דה"י ב' י"ז). שהוא הגבהת הנפש בבחי' גיאות ויש דקדושה שיהי' נחשב אצלו השפלה ובושה גדולה לחשוב בגשמיות הבלי עוה"ז ורצונות גשמים אפי' דהיתר. ובחי' זו נמשך דוקא מצד מוחין דגדלות דהנה ידוע המאמר מרובים צרכי עמך ודעתם קצרה שכשהדעת באלקות מתקצר. בחי' קטנות הדעת בעבודה. אזי מרובים צרכי עמך שיש רבוי רצונות זרות כו'. אבל כשהדעת באלקות הוא בהתרחבות וגדלות הדעת שמשיג היטב במוח איך שאני הוי' לא שניתי וכולא קמי' כל"ח ויכול לקשר דעתו בחוזק להכיר ולהרגיש זאת בתוך תוכו ופנימיותו ממש. אזי אין שייך שום רצון כלל בגשמיות שאין רוצה כלום. רק רצון א' ליכלל ביחודו ית'. ויבוש להשפיל עצמו במחשבות ורצונות גשמיים. וזהו שהמוחין דגדלות נק' גאון יעקב שמצד דעת דגדלות באלקות נמשך הגבהת הנפש בעבודה בבחי' גיאות ויש דקדושה שלא להשפיל עצמו בגשמיות כלל. משא"כ כשלא יש מוחין דגדלות בעבודה רק מוחין דקטנות הרי אזי מרובים צרכי עמך שיש רבוי רצונות גשמיים כו' וזהו מפני גאוותן של ישראל שנטלה מהן דהיינו בחי' גאון יעקב הנ"ל ומחמת זה מסתעף ההשפלה במחשבות ורצונות גשמיים כו' כנ"ל. והנה ב' הפירושים בפי' מפני גוה עולים בקנה א' דמחמת גאותה של מ"ש שנטלה שהוא הסתלקות הגילוי דבחי' מל' דא"ס מבחי' י"ה ונפסק יחוד הפנימי דחו"ב ממילא אין נמשך מוחין דגדלות לזו"נ לצורך לידת הנשמות בחי' גאון יעקב וזהו מפני גאוותן של ישראל שנטלה. והא בהא תליא:

וכ"ז הוא הפי' שהבכיה הוא בבחי' מסתרים גופא דהיינו י"ה חו"ב שהם בוכים מפני גוה. אמנם כפי פשט לשון הגמ' מקום יש לו להקב"ה ומסתרים שמו. משמע שהבכיה הוא בקוב"ה. שקוב"ה בוכה ורק שבוכה במסתרים. והענין כי קוב"ה בגלותא סליק לעילא לעילא כמ"ש בזהר (ח"ג כ' ע"ב). ופי' במק"מ לעילא הא' בבינה לעילא הב' בחכמה ופי' קוב"ה היינו המוחין דז"א. ופי' מוחין הוא ההארה וגילוי אא"ס ב"ה בהמדות. ולכן נק' קוב"ה. כי המוחין סודם קדש עליון שמובדל מהעולמות. ונמשכים בהמדות להיות מאיר בעולמות וזהו קודשא בריך הוא ובזמן הגלות מסתלק ההארה (שהוא המוחין) מהמדות לעילא לעילא. וא"כ בזמן הגלות הוא עליות והסתלקות האור והמוחין של המדות לבחי' חו"ב שנק' מסתרים וזהו מקום יש לו להקב"ה ומסתרים שמו דהיינו בחי' הנה מקום אתי ופי' בזהר (ויקהל ר"ז א') מקום טמיר וגניז שהוא בינה עילאה ששם עולה ומסתלק בזמן הגלות וזהו במסתרים תבכה נפשי פי' נפשי היינו האורות ומוחין דז"א שנק' נפש של גוף הו"ק דז"א ולפ"ז צ"ל פי' מפני גוה מפני גאותה של מ"ש או מפני גאוותן של ישראל באופן אחר. פי' מפני גאותה של מלכות שמים שנטלה. היינו כי עבמ"ח אנא אמלוך ואין מלך בלא עם שיתהוו נפרדים ויהיו בטלים ומקבלים עליהם עומ"ש. ולכן כשהשראת השכינה הוא על ישראל שהם בבחי' ביטול ומקבלים עליהם עומ"ש אזי יש התגלות בחי' גאות דקדושה כמ"ש ה' מלך גאות לבש. דהיינו שמתגלה רוממות והתנשאות מדת מלכותו ית'. אבל בזמן הגלות שהשכינה מלובשת ומסתתרת בבחי' גלות בהע"ש כמ"ש ובפשעכם שולחה אמכם (ישעי' נו"ן א') נפלה עטרת ראשינו (איכה ה' ט"ז) וכתיב גד בחרי אף כל קרן ישראל (שם ב' ג') וארז"ל (במד"ר שם) אלו עשר קרנות שנגדעו מישראל ונתנו לאוה"ע שהוא התלבשות הט"ס דמל' בקליפות. לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים. וע"ז כתיב ותרד פלאים (שם א' ט') שבחי' מלכות משפיע בזמן הגלית ריבוי שפע לע"ש והם נוטלים היש לעצמן שאומרים ידינו רמה ולא ה' פעל כל אלה וכמו שאמר פרעה לי יאורי ואני עשיתיני הרי היש והגאות דקדושה דהיינו רוממות והתנשאות מדת מלכותו ית' אין מתגלה כלל בזמן הגלות כ"א אדרבה בבחי' גלות ונפילה וזהו מפני גאותה של מ"ש שנטלה. ועולה בקנה א' עם משנת"ל בפי' גאותה של מ"ש שהוא מל' דא"ס ב"ה. כי שרש המל' הוא במל' דא"ס ממש עבמ"ח הקדומה אנא אמלוך וזהו כי המלכות שלך היא ולכן קוב"ה שהוא המוחין והאור שמאיר בז"א בוכה ע"ז. כי קוב"ה ז"א דאצי' נק' מלך או מלכא קדישא. ההפרש שבין מלכא למלכות. מלכות הוא התפשטות רוממותו והתנשאותו על המדינה. ומלכא הוא עצם גוף המלך בעצמו. ולכן אוא"ס ב"ה כשמאיר ומלובש בהמדות דז"א דאצי' נק' מלכא. ובחי' מלכות הוא רוממותו והתנשאותו ית' על הנבראים. וזהו ויבא מלך הכבוד דהיינו ז"א דאצי' כשמלובש בבחי' לבנ"ח תתאה דמל' בגימט' כבוד. כבוד מלכותך כו'. אבל בגלות שאין התגלות בחי' מלכות דקדושה. אזי כביכול לאו איהו מלכא וכמ"ש בזהר (ויקרא ה' א') ע"פ גדול הוי' בעיר כו' מלכא בלא מטרוניתא לאו איהו מלכא. ולאו איהו גדול כו'. ולכן קוב"ה מלכא קדישא בוכה במסתרים מפני גוה כו' מפני גאותה של מ"ש שנטלה. ופי' מפני גאותן של ישראל שנטלה כו' היינו שכשמתגלה רוממות והתנשאות מדת מלכותו על ישראל זהו גאותן של ישראל כמ"ש על ישראל גאותו (תלים ס"ח ל"ה). והענין כמ"ש בתניא בפי' כה אמר הוי' מלך ישראל כו' שהניח הקב"ה העליונים והתחתונים ומייחד מלכותו על עמו ישראל למטה דוקא. וזהו גאותן של ישראל. שהבחי' רצון וענג שעבמ"ח אנא אמלוך אין נשלם לא ע"י עולם האצי' ולא ע"י בי"ע כ"א ע"י נש"י למטה דוקא. וממילא הי' גאותן של ישראל גם בגשמיות. דהנה משה אמר אם אין פניך (היינו שכינה מל') הולכים אל תעלינו מזה (שמות ל"ג ט"ו) והקב"ה השיבו פני ילכו והניחותי לך וכתיב (דברים כ"ו י"ח) והוי' האמירך היום (היינו שמשרה בך גילוי בחי' אמירה שלו דבור עליון מל') ולתתך עליון על כל הגוים כו' ולכן על זמן הגלות כתיב והסתרתי פני מהם והיו לאכול (שם ל"א י"ז). והנה ענין במסתרים תבכה נפשי. כפי פשט לשון הגמ' שקוב"ה בוכה במסתרים. זהו ענין תבכה עיני על עיני. וע"י הבכיה דבחי' עין הרחמים דת"ת דאצי' מתעורר עי"ז ר"ר מבחי' עינא פקיחא דלא נאים. והענין דארז"ל (ברכות ז' א') קוב"ה מצלי יהי רצון מלפני כו' ובודאי דענין במסתרים תבכה נפשי כו' קוב"ה בוכה כו' זהו גבוה יותר מבחי' קוב"ה מצלי. וכמו שלמטה דמעה למעלה מתפלה. שאעפ"י ששערי תפלה ננעלו. שערי דמעה לא ננעלו. וכמו"כ יובן גם למעלה. והענין כי מה שקוב"ה מצלי יה"ר כו' זהו המשכת רצוה"ע שלמעלה מעלה מהחכמה. ונק' ארך אפים נושא עון כו' אבל ע"י קוב"ה בוכה תבכה עיני על עיני. עי"ז מתעורר למעלה יותר מבחי' רצוה"ע דהיינו בחי' עינא פקיחא דעת"י. דכמו עד"מ למטה כח הראיה הרוחני' שבנפש מלובש רק בהשחור שבעין שנק' אישון בת עין. והרי השחור שבעין הוא רק כלי לבד לכח הראי' הרוחני' שבנפש. כמו"כ למעלה ענין אישון עינו שחור שבעין זהו בחי' ישת חשך סתרו עצמות הרצה"ע שלמעלה מגדר התלבשות והגבלה בחכ"ע. כ"א שהוא בבחי' מקיף והעלם לגבי החכמה ע"כ נק' חשך העליון שלמעלה מבחי' גילוי אור ובפנימיות הרצה"ע מלובש ענג העליון דאוא"ס ב"ה בחי' מקור התענוגים ונק' עתיקא ונק' ג"כ רעדכ"ר. וזהו עיקר בחי' עינא פקיחא דלא נאים שהוא הראי' העליונה דעת"י שמלובש בבחי' ישת חשך סתרו. ע"ד אין אדם רואה כו' אלא מתוך השחור שבעין. שאין נמנע טוב עין שלו ית' לעולם:

וביאור הענין להבין מעט מזעיר איך ע"י הבכיה דתבכה עיני על עיני. שהוא הבכיה דבחי' עין הרחמים דכמראה אדם דאצי'. איך מתעורר עי"ז ר"ר מבחי' עינא פקיחא דעת"י שהוא בחי' כי לא אדם הוא. ולמעלה מסדר השתלשלות לגמרי. ויובן בהקדם ביאור ענין הכתוב (בראשית כ"ט יו"ד) ויהי כאשר ראה יעקב את רחל כו' וישא את קולו ויבך (ע"כ לשון אדמו"ר נ"ע). כי רחל נק' כנס"י כמ"ש בזהר (ח"ב כ"ט ע"ב. ח"ג כ' ע"ב). ובזמן הגלות היא עקרה שאין לה בנים אהוי"ר. וגם אין לה ולד שאפי' בית ולד אין לה היינו שאפי' במוחין אין שום הרגשת אלקות להיות מודה שאליו יאתה שתכלה ותכסוף נפש כל חי. וגם כרחל לפני גוזזיה נאלמה (כמש"ש בזח"ג) והו"ע מ"ש על זמן הגלות אותותינו לא ראינו. כי שערות ואותיות הם ענין א'. ופי' אותותינו לא ראינו היינו האותיות דעש"מ שמחי' ומהווה אינן בהתגלות ומחמת זה נדמה ונראה העולם ומלואו ליש ודבר שבזמן הבית הי' גילוי הדבור עליון. וממילא הי' כל נברא בטל בתכלית בהחיות אלקי שמחי' ומהוה כמ"ש בתניא אלו נתנה כו' וגם הי' גילוי איך שפי הוי' דבר שמחי' ומהוה רק כמו זיו השמש בשמש כו' אבל בזמה"ג אותיותינו לא ראינו. וגם אותותינו הוא אותות ומופתים על נסיך שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך כו' ג"כ לא ראינו שאין בעל הנס מכיר בנסו. וזהו נאלמה שאין הדיבור בגילוי. וגם גוזזיה שמפרידים השערות שהם האותיות מהמקור לגמרי לאמר כחי ועוצם ידי כו' וזהו ויהי לפנינה ילדים ולחנה אין ילדים (שמואל א' א' ב'). ופי' הבעש"ט נ"ע שפנינה היא ק"נ לה יש ילדים היינו מדות בלעו"ז אהבות זרות ויראות זרות פן יחסר לחמו וכדומה. ולחנה מל' דקדושה אין ילדים שהם אהוי"ר. והנה כתיב ויאהב יעקב את רחל ויאמר אעבדך שבע שנים ברחל שכל עיקר עבודת יעקב בעל עולם התיקון עם לובן העליון הי' ברחל. שהוא ענין ההמשכה בבחי' הדיבור עליון כדי להיות גילוי בבי"ע. וזהו ויאהב גם את רחל מלאה. שהיא בחי' מח' שעל ידה ההמשכה בעולם האצי'. שא"ז עיקר המכוון. וכמו"כ למעלה יעקב אותיות יבקע הוא בחי' הקו"ח. שכל עיקר המכוון מה שנתצמצם אוא"ס ב"ה להאיר בבחי' קו"ח ונמשך בכל סדר ההשתלשלות הוא כדי להיות ההמשכה בבחי' דיבור העליון ולהיות גילוי בבי"ע. ולזאת ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בזמן הגלות אשר תחת היותה יפ"ת ויפ"מ חשך משחור תארה. וכרחל לפני גוזזיה נאלמה. אזי וישא את קולו שהעלה מדרגתו מדה"ר דאצי' לבחי' רחמים גדולים ורחמים רבים שלפני האצי'. ועי"ז ויבך המשכת ר"ר רחמים פשוטים דעתיקא להגביהה ולהוציאה מבחי' יש ופירוד ולייחדה בקדושה כו'. והטעם שהי' צריך להגביה את מדתו לבחי' ר"ר שלמעלה ולא די לו במדתו מדה"ר דאצי' הוא כי הרחמים דאצי' עצמם אין בכחם להמתיק תוקף הדין הקשה שבזמה"ג. ועוד שע"י הרחמים דאצי' עיקר היחוד וזווגי המדות להיות מיתוק הגבורות בחסדים הוא באצי'. ובבריאה מתעלם ומתמעט כו' אבל ע"י הרחמים שלפני האצי' הגילוי למטה כמו למעלה כו'. ועוד טעם כי ענין הגלות הוא מ"ש ונהר יחרב ויבש וה"ז כמו עד"מ בגשמיות כשיבש הנהר אין די לחפור במקומו כ"א שצריך לחפור בעומק יותר מהמקור כו' ואעפ"י שרחמים דאצי' הם מבחי' אדם ואיך מגיעים בבחי' הרחמים גדולים שלפני האצי' שהוא בחי' כי לא אדם. הנה זהו גודל מעלת ויקרת ערך התיקון על התהו מה שנאצל בבחי' קוין. שקו האמצעי דת"י עולה עד הכתר. וע"ז אמר שהע"ה שלשה אלה נפלאו ממני דרך הנשר בשמים כו'. אבל עכ"פ כך הוא רצון המאציל ב"ה. ושרש הענין דאיתא בספד"צ רפ"ד (ח"ג קע"ח א') ז"א אתגליא ולא אתגליא ופי' האריז"ל אתגליא מצד חיצוניותו שהוא עצם המדות שהם מקור המשכת והתפשטות החיות בבי"ע. ולא אתגליא מצד הפנימיות שבו שהוא בחי' עתיקא ממש (עד"ה בחצוצרות שזהו מצד המוחין דז"א שהו"ע גילוי יחודו ואחדותו בעולם שכח זה הוא מעתיקא ממש. יעו"ש). ומה שקוב"ה בגלותא סליק לעילא זהו פנימיות ז"א (דהיינו המוחין כנ"ל) ובו הוא הבכי'. ע"כ יוכל לעורר בבחי' עינא פקיחא דעתיקא. ומהיות כן מובן ג"כ שכדי לעורר הבכיה בקוב"ה שהוא פנימיות ז"א שהוא ע"י הבכיה שבנש"י למטה. צ"ל דוקא מבחי' פנימיות נקודת הלב ממש:

והנה ארז"ל (סנהדרין ק"ד ב') ע"פ ויבכו בלילה ההוא הם בכו בכיה של חנם ואני קבעתי להם בכיה לדורות. ולכאורה תמוה מאד איך יתכן בכיה לדורות הלא כתיב אני ה' בעתה אחישנה (ישעי' ס' כ"ב). וכתיב כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף (שם נ"ז ט"ז) ובכל יום ויום מברכים וחותמים גואל ישראל. גם מהו פי' בכיה של חנם. ויובן עפמ"ש בסידור האריז"ל בפי' לדור ודור המליכו לאל שלכאורה הי' צ"ל בכל דור. ואי' שם הפי' שלדור ודור הם ב' ההי"ן בינה ומל'. שבינה אימא עילאה אם הבנים דאצי' היא דור א'. ומל' אימא תתאה דור שני. וגם פי' דור מלשון דירה. שאימא עילאה נק' שכינתא עילאה שמשכנת ג"ר בז"ת. ואימא תתאה נק' שכינתא תתאה שמשכנת ז"ת דאצי' בבי"ע. והיינו גילוי יחיד ואחד. ולדור ודור שהם ב' ההי"ן שהם ב' נוקבין שמקבלים ההמשכה מהיו"ד והוא"ו גילוי זה כנ"ל המליכו מבחי' מל' דא"ס. לאל נהירו דחוכמתא יו"ד של שם הוי' ב"ה כי הוא לבדו כו'. וכמו"כ יובן פי' בכיה לדורות שהבכיה הוא בהשני דורות שהם ב' ההי"ן של שם הוי' ב"ה על שנסתלק מהם היחודים מהיו"ד ומהוא"ו. והגורם לזה הוא מה שבכו בכי' של חנם פי' היפך מבחי' השיר שהו"ע שמחה וגם הו"ע העלאה בבחי' ביטול לגמרי כידוע בענין כל בעלי השיר יוצאין בשיר והיינו שהביטול הוא בבחי' שמחה וענג וחיות רב. והיפך מזה בכיה של חנם הו"ע קמיטו ועצב על הביטול שנחשב אצלו לעול ולמשא. והיינו לפי שהחיות והענג הוא בצורכי הגוף ועניני עוה"ז וזהו של חנם ע"ד חנם בלא מצות מחמת פריקת עול. והגם שבאמת א"א לאיש יהודי שיהי' כל החיות והענג שלו מההיפך לבד כמ"ש (יחזקאל סי' כ') היו לא תהי' אשר אתם אומרים נהי' כגוים כו' אם לא ביד חזקה כו' אמלוך עליכם. רק שמ"מ ע"י שהי' אז בכי'. בכיה של חנם. עי"ז גרמו בכיה לדורות הסתלקות אוא"ס מהב' דורות. וגם פי' קבעתי בכי' לדורות שהעצה והתיקון להחזרת היחודים בהדורות הוא ע"י בכיה כנ"ל בענין בכה תבכה. ועוד שהתגלות היחוד שיהי' לע"ל בב"א יהי' בבחי' בכיה שזהו הכלי לגילוי ההוא. וזהו וישא את קולו כו' כנ"ל ואח"כ ויבך הוא ההמשכה מלמעלה למטה ג"כ בבחי' בכיה כו':

ועתה יש לבאר ענין יבא ארי'. הנה במד"ר יתרו פכ"ט ע"פ וידבר אלקים כו' אנכי כו' הה"ד ארי' שאג מי לא ירא. מובן מזה שאריה הוא בחי' אנכי כ"ע. והיינו כמ"ש גבור כארי (אבות פ"ה) וכתיב טוב ארך אפים מגבור (משלי ט"ז ל"ב) וארי' הוא מלך שבחיות היינו תוקף הגבורה. ולמעלה הוא בחי' גבורה דעת"י. וענין גבורה זו הוא תגבורת ורבוי גילוי אוא"ס ב"ה שלמעלה מעלה מגדר התלבשות והגבלה בכלים דע"ס כ"א כמו שמאיר בכתר כו'. ולע"ל יהי' היחוד בכנס"י מבחי' זו. וז"ש ביום ההוא תקראי לי אישי כו' ונת' בד"ה סמכוני בהג"ה הפי' שיהי' גילוי היחוד מבחי' אש. ולא כמו עכשיו שאעפ"י שהיחוד עליון הוא המשכת גילוי מעצמות אוא"ס ב"ה. אבל הוא כמו עד"מ בגשמיות שאעפ"י שהטפה נמשכת מעצמיות כח השכל והתענוג אבל נמשכת דרך ח"י חוליות השדרה עד שמתגשמת. כמו"כ למעלה ההמשכה הוא ע"י ט"ס דז"א מלמעלמ"ט ומלמטלמ"ע הוא ח"י. וזהו כידוע שכל המשכות וגילוים שבסדר ההשתלשלות עכשיו ואפי' מה שנק' יחוד עליון הוא בדרך אור מים רקיע. פי' אור הוא בחי' כ"ע שהוא אור שאין עליו הגבלת שום כלי. ומים הוא חכ' כי גילוי ברק המבריק הוא מהות מה רק שאינו גילוי גמור עדיין זהו כמו מים דניידי ואזלי. ורקיע הוא כאשר כבר אגלידו מיא זהו כשבא השכל לידי הבנה והשגה באורך ורוחב אז הוא בחי' גילוי גמור. ויש ב' בחי' רקיע כמ"ש השמים שמים כו' היינו בינה ויסוד. וה"ז כמו עד"מ המשכת הטפה דרך ח"י חוליות עד שמתגשמת. אבל לע"ל יהי' ביום ההוא תקראי לי אישי שיהי' גילוי היחוד בכנס"י מבחי' אור ואש שאין עליו הגבלת שום כלי כ"א כמו שהוא. וזהו בחי' גבורה דעתיק שנקרא ארי' ע"ש הגבורה. ועוד יובן ענין גבורה זו שהוא הכח של כל יכול להיות הגילוי למטה מאד. שהרי לע"ל יהי' גילוי זה בנשמה בגוף בעוה"ז אשר התהוות עוה"ז וגוף הגשמי הוא ע"י רבוי מיני צמצומים והסתרים עד א"ק ממש. ומ"מ יאיר בהם אא"ס עצמותו שלמעלה לגמרי מגדר התלבשות בכלים. א"כ הו"ע יחוד הצמצומים עם אא"ס ב"ה שלא יסתירו כלל. וזהו רק כחו של כל יכול. וזהו שמבקשים בתפלת ר"ה והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל פי' עוזך הוא מדת הגבורה והצמצום וגאון עוזך הוא תוקף כח ועוז של הצמצומים. שהוא כח של כל יכול. כי כמו שמדת חסדו שהוא התגלות יחודו ואחדותו הוא כחו של כל יכול. כן גם מדת גבורתו שמצמצם ומעלים ומסתיר להיות נדמה ונראה ליש ודבר הוא גם כן כח של כל יכול. ואדרבה זהו כח נעלה יותר. כי גילוי יחודו ית' הרי זהו האמת כמו שהוא קמי' ית' שבאמת הוא לבדו הוא. משא"כ זה שיהי' נדמה ונראה ליש ודבר הוא היפוך האמת. וא"כ יש בזה כח של כל יכול ביותר. והדר גאון עוזך הידור של הצמצומים הוא איך שכולם מיוחדים באמת עם אוא"ס ב"ה כמו שהי' הוא ושמו בלבד. וזהו לראות מהרה בתפארת עוזך. ועוד הוא הגבורה שלא יהי' נפסק היחוד. שעכשיו היחוד עליון אינו בתמידיות כ"א בשבתות ומועדים כו'. אבל לע"ל יהי' היחוד בכנס"י בתמידי'. וכח זה שלא יהי' הפסק הוא מבחי' גבורה דעת"י שהוא כח של כל יכול. וז"ש על לע"ל כי ההרים ימושו כו' וחסדי הוא שפע המ"ד מאתך לא ימוש. וברית שלומי הוא יסוד דעתיק לא תמוט. וזהו ג"כ מ"ש עיניך תחזינה ירושלים נאוה שאנן ופי' בזהר (ח"ג קל"ז סע"א) נאוה שאנן בעת"י אתמר שהוא בחי' אני הוי' לא שניתי. ועוד הוא הגבורה מה שיהי' אז ואת רוה"ט אעביר מן הארץ והרשעה כולה בעשן תכלה שזהו ג"כ מצד כחו של כל יכול. כמ"ש תרום ידך על צריך וכל אויביך יכרתון. כתר אותיות כרת שמשם נמשך להכרית לגמרי. משא"כ בחכמה רק אתברירו. והו"ע מ"ע ומצות ל"ת אשר ל"ת הוא ג"כ רק דחיית הרע אבל לא כליון והעברה לגמרי כו' כמ"ש במ"א. נמצא נת' ד' טעמים מה שהיחוד דלע"ל הוא מבחי' ארי' ושהוא למעלה מבחי' מ"ה וב"ן דעכשיו שהם בחי' אדם. ועכשיו א"א להיות גילוי מבחי' זו בקדושה בבחי' ביטול כ"א ע"י תשובה גדולה מעומקא דליבא ורעו"ד ביותר כמו ראב"ד שגעה בבכיה כו' וכן בחזקי' ויבך בכי גדול (מלכים ב' כ' ג') שעי"ז ביטל הגזרה שאמר לו ישעי' כה אמר ה' צו לביתך וגו' והיינו כמ"ש ראיתי דמעותיך פי' ראיתי שנמשך מבחי' ראי' דעינא פקיחא כו' ועי"ז נעשה לו נס שהוסיפו לו ט"ו שנים על ימיו הקצובים כו' ועוד כמה נסים צל המעלות דבלת תאנה ונס דסנחרב כו'. וכן בכה רבי ואמר יש קונה עולמו כו' הי' לו ג"כ בכיה זו. אבל שלא במדרגה כזו א"א להתגלות בקדושה כ"א בדרך נפילה ושבירה כו'. ולכן ארי' למטה חי' טמאה. והו"ע נבוכדנצר שנק' ארי' כמ"ש עלה ארי' מסובכו. וז"ש כי באש הצתה כו'. שזהו מה שמבחי' אש שלמעלה נפל בשבה"כ להיות עלה ארי' כו' ובאש אתה עתיד לבנותה שיהי' גילוי בחי' אש בקדושה בבחי' ביטול וכמ"ש ביום ההוא תקראי לי אישי. וז"ש ואני אהי' לה נאום ה' חומת אש (זכרי' ב' ט'). וכ"ז הו"ע יבא ארי'. ואזי יהי' כנס"י המקבלת היחוד נק' אריותא. היינו כמו שארז"ל (ברכות מ"ב ב') ע"פ כרע שכב כארי שקאי על ק"ש. והעיקר הוא פ' ראשונה דק"ש שנאמר בה בכל מאדך שנק' עושין רצונו ש"מ שבחי' זו נמשל כארי היינו שהוא למעלה מהגבלת כלי הנפש. שבחי' בכל לבבך ובכל נפשך אעפ"י שהוא ג"כ אה"ר בתשוקה נפלאה ובשני יצריך. שאין לו רצון אחר כלל וגם בכל נפשך למעלה מגילוי התפשטות החיות בגוף מ"מ הוא מוגבל בכלי הנפש שיכולים להכילה ולסובלה. אבל בכל מאדך הוא בחי' בל"ג שבנפש והוא בחי' יחידה שמקבלת מבחי' יחיד ממש. ובחי' זו אפי' בזמן הבית לא הי' כ"א ביחידי סגולה וג"ז רק לפרקים. וזהו שנסתפק ריב"ז ואמר ואיני יודע באיזה דרך מוליכין אותי לפי שהי' מסופק מפני עוצם שקידתו בתורה אם הוציא כל בחי' יחידה שבנפשו לגילוי. ולע"ל יהי' בחי' זו בכללות נש"י בבחי' קביעות ובתמידיות. וזהו שנק' ג"כ אריותא שהנוק' המעלה מ"נ להמשכת היחוד הוא ג"כ בחי' אריה. והנה כתיב על לע"ל בבכי יבאו כו'. פי' שהגילוי יהי' בבחי' בכיה. כי כמו שיש בכיה של צער שהו"ע דחיקת המוח מפני עוצם הצער שא"א לסובלו ולהכילו יוצא מותרי דמעות כן יש בכיה של שמחה כאשר השמחה אינה מוגבלת כלל וא"א להכילה נדחק כמו"כ המוח אל עצם הגולגולת ויוצא דמעות. שיש שמחה שגורם מוחין דגדלות ביותר כמו ושמועה טובה תדשן עצם (משלי ט"ו ל') היינו מפני שגורם רבוי לחלוחית המוחין שמהם גידול העצמות. וזהו כאשר השמחה מוגבל בכלי המוח עכ"פ. ולע"ל יהי' השמחה עצומה ביתר שאת שלא יוכלו להכילה כולה בבחי' פנימיות במוחין דגדלות ג"כ כ"א בבחי' בכיה. וכמו שאי' במדרש הנעלם פ' וירא ברע"ק ששמע כשהי' ר"א הגדול דורש קודם הסתלקותו ברזין דאורייתא בבהרת ובשה"ש הוו עייני דרע"ק נחתין מיא. מרוב השמחה. וכשהגיע לפסוק סמכוני באשישות לא יכיל למיסבל רע"ק וארים קלי' בבכייתא וגעה בבכיה. וזהו בבכי יבאו כו'. וזהו והפכתי אבלם לששון (ירמי' ל"א י"ב) שהאבל עצמו יתהפך לששון היינו מה שעכשיו הוא בכי' של צער יהי' לע"ל ג"כ בכיה אבל של שמחה. ונחמתים ושמחתים מיגונם שמהיגון עצמו הוא הנחמה שיהי' בב"א:

והנה הקדמונים נתנו סימן אריה שאג מי לא יירא. ארי"ה ר"ת אלול ר"ה יוהכ"פ הושענא רבה. והכוונה שבזמנים אלו מתגלה מבחי' ארי' שלמעלה כי הנה כתיב אני לדודי ודודי לי ר"ת אלול וס"ת ד' יודין. הרועה בשושנים שבאלול הקב"ה מפרנס לנש"י בשושנים. ובמד"ר (שה"ש ספ"ב) צדיקים לבם רך כשושנה. פי' שדבר רך כמו מוכין קולט לתוכו משקה כמו מים ויין ושמן. וצדיקים לבם רך היינו שההתבוננות שמשיגים ביחודו ואחדותו ית' שזהו"ע יין ומים ושמן שהם בחי' מוחין בכלל נקלט בתוכיות ופנימיות לבבם שיהי' להם אה"ר כו' ופחד הוי' בלבם מבחי' יחו"ע. וגם פי' שושנים ששונים בהלכות. וזהו נוסף על מעלת נה"א מצ"ע שהיא רק ניצוץ א' מאלקות ואינה ערך כלל להספי'. וכמו שאמר אאע"ה ע"ע לגבי מדרגתו מדת החסד שבאצי' ואנכי עפר ואפר כי הנשמות הם רק מעין אלקות בצמצום עצום ולכן אין בכחה לבד לפעול רכות בגוף ונה"ב. רק שע"י ששונים בהלכות שהתורה היא חכמתו ורצונו ית' היא נותנת כח בנה"א לפעול רכות בגוף ונה"ב וז"ש במד"ר (וישלח פ' ע"ח) ע"פ והילדים רכים זה משה ואהרן שהם נשמות מבחי' התיקון שהוא בחי' רך כקנה ונתנה תורה על ידם שעי"ז מבררים מה שנפל בשבה"כ מעולם התוהו שנק' קשה כארז. אך זהו דוקא מעלת הצדיקים אשר לבם ברשותם ומושלים ביצרם שאינן נמשכים אחר הגוף ונה"ב. ומקדשים א"ע גם במותר. אבל שאר כל אדם שנמשכים אחר הגוף ונה"ב למלאות תאוותם אפי' בהיתר לבד אזי נעשה לבם קשה כאבן והו"ע טמטום הלב שאעפ"י שמשיג ומבין אלקות בשכלו אינו נכנס בלבבו לפעול בו מורך לאכפיי' לגוף ונה"ב וה"ז כמשל האבן שאפי' ישפכו עליו כל מימות שבעולם אין נכנס בתוכו כלום וז"ש באר בשדה כו' והאבן גדולה ע"פ הבאר (ויצא כ"ט) באר הוא הנה"א באמ"ח. שלהבת העולה מאליה כמ"ש נר הוי' נשמת אדם. בשדה הוא הגוף ונה"ב. והאבן כו' הוא אבן נגף וצור מכשול אבן אפל וצלמות דבה כשלין ב"נ (זח"א קנ"א ב') בחי' נוק' דקליפה שמפתה וממשיך האדם אחר צורכי הגוף ועניני עוה"ז וכשהאדם שומע לה אזי נעשה לבו קשה כאבן שאין נכנס בו שום יראה וביטול לאלקות ועז"נ מכף רגל ועד ראש אין בו מתום כו' ולא רוככה בשמן (שלא נתרכך ע"י שמן משחת קדש חכ' דתורה). והנה בשביל זה הוא התגלות יגמה"ר שבאלול שזהו"ע הרועה בשושנים מה שושנה אית בה תליסר עלין אוף כנס"י אית בה י"ג מכילין דרחמי כדי לעורר האדם בתשובה. ועז"כ (משלי כ"ה ט"ו) בארך אפים יפותה קצין פי' קצין הוא בחי' רבון עלמין ומארי עלמא אור אין סוף שבז"א. ויפותה קצין הוא להיות נמתק מדה"ד שבז"א. ולשון רכה הוא לשון התפלה שהיא ברכות הלב שנכנס בלבבו מה שאומר הוי' אחד להיות מתפעל שיהי' ואהבת כו' תשבר גרם שנעשה שבירת הדינים. וזהו ג"כ מ"ש (שה"ש א' ג') לריח שמניך טובים כו' ע"כ עלמות אהבוך. שמן הוא מו"ס וריח שמניך הו"ע יגמה"ר שנמשכים ממו"ס (ונק' הרי בשמים) שכשמתגלים אזי עלמות אהבוך אפי' מי שלבו אטום כבתולה נעשה רך שיהי' בו אהבה לאלקות. וז"ש מלפני אלוה יעקב ההופכי הצור כו' פי' יעקב הוא מדה"ר. ואלוה יעקב הוא יגמה"ר שלפני האצי' ע"ד תתן אמת ליעקב עי"ז ההופכי הצור שאפי' מי שלבו קשה כאבן נעשה רך כשושנה. וזהו"ע ארי' המתגלה באלול שהו"ע התוקף והגבורה כארי שיש ביגמה"ר לעורר את האדם בתשובה. וז"ש בזהר שיש עלין תקיפין דסחרין לשושנה. והוא מבחי' גבורה דעתיק כמ"ש במ"א שביגמה"ר יש שני בחי' יודי"ן ווי"ן היינו עצם השערות הם ווי"ן. ומקום יניקתן מהמוח ע"י גומא שיש לכ"א הוא כמו יו"ד. והיניקה מהמוח שנמשך ע"י הגימא לתוך חלל השערה הוא מבחי' גבו' דעתיק שמלובש במו"ס. זהו בחי' ארי'. וזהו ס"ת ד' יודי"ן שבאלול נפתחים יודי"ן הנ"ל. וכמ"ש פותח את ידיך יודי"ך כו':

ובחי ארי' שבר"ה הוא כמ"ש חשף הוי' את זרוע קדשו (ישעי' נ"ב יו"ד) זרוע הוא בחי' גבו' כמ"ש ימינך וזרועך. וזרוע קדשו הוא גבורה דעתיק וקאי על ר"ה כמ"ש בזח"ג (רי"ד ב') כמה דחילו סגי שריא בעלמא פי' דחילו הוא תוקף היראה שא"א לכלי הלב והמוח להכיל כלל וכמ"ש במלאכים ואימתך עליהם למעלה מהדעת שלהם. וכתיב זעות מחיל כסא כאדם שמזדעזע מפני פחד עצום שאינו מכילו. וגם פי' זעות כאדם שמזיע מפני משא כבד שלא לפי ערך כחו וזהו שמתרגם מטולא דשכינתא. וזהו בחי' אימה ופחד שלמעלה מבחי' יראה שהיא מוגבלת בכלים ואפשר לסובלה. ואפי' ביטול דהשתחוואה הוא ג"כ יראה וביטול לפ"ע הכלים שמתיישב במוח ולב. אבל האימה הוא שאינו מוגבל כלל בכלים שמתבלבל לגמרי. וז"ש באיוב ואימתך אל תבעתני. וזהו שאומרים בתפלת ר"ה ובכן תן פחדך כו'. ואימתך כו'. מעשיך, הוא נשמות דעשי' יומשך הפחד מהוי' אלקינו. ואימתך שלמעלה משם הוי' על כל מה שבראת שהם ראשית ההתהוות מאין ליש והם בקירוב אל האין המהווה ולכן בהם הביטול גדול יומשך אימתך שלמעלה משם הוי' כו' ויראוך כו' וישתחוו היינו שיתגלה האימה ופחד בבחי' פנימיות בכלים שיהי' יראה והשתחוואה וזהו מפני שחשף ה' זרוע קדשו גבו' דעתיק שהוא בחי' ארי':

והאריה שביוכ"פ. יש לבאר תחלה ההפרש שבין יגמה"ר שמאירים באלול ובין יגמה"ר שמאירים בעשי"ת. ויובן עפמ"ש רחמיך רבים ה' כמשפטיך חייני. פי' כמשפעיך הוא תכלית תוקף הדין הקשה. שכשאדם נכשל בעבירות חמורות מחייבי כריתות ומיתות ב"ד ח"ו אזי כתיב פני ה' כו' להכרית מארץ זכרם וכתיב ויטשם ה' כו' וישליכם אל ארץ אחרת. וזהו"ע הכרת. והענין שהמל' נק' ארץ החיים כמ"ש (ישעי' ל"ח י"א) אמרתי לא אראה י"ה י"ה בארץ החיים בארצות החיים. לפי שממנה נשפע בנש"י חיים באלקות. היינו אמונה שנק' חיים כמ"ש צדיק באמונתו יחי' ויראה שנק' חיים כמ"ש יראת ה' לחיים ואהבה שנק' חיים כמ"ש כי טוב חסדך מחיים ור"ל אמונה ואהוי"ר בעצמיות אוא"ס ב"ה בחי' יחודו האמיתי כמו שהוא לבדו הוא. כי בבחי' כח וחיות אלקי שמחי' ומהווה א"צ אמונה שעז"נ שאו מרום עיניכם וראו כו' כי אין הדבר עושה א"ע כו'. ועוד נק' המל' ארץ החיים שמקבלת מיסוד שנק' אל חי לפי שבו מסתיים גילוי ויחוד הקו"ח מאוא"ס ב"ה שהוא בחי' כנשמתא לגופא דאיהו חיים. והמל' מקבלת היחוד מיסוד. ומשפעת גילוי החיים בנש"י (וזהו שרש ענין שיש בה הכח להשפיע בחי' חיים מבחי' יחו"ע) וז"ש ביהושע בזאת תדעון כי אל חי בקרבכם זאת היא המל'. וע"י שהאדם מקשר א"ע בבחי' זאת שהוא המל' ע"י קבעומ"ש וסו"מ וע"ט אזי תדעון כי אל חי בקרבכם וכשהאדם עובר על כריתות ומיתות ב"ד ח"ו אזי פני ה' בעושי רע להכרית מארץ זכרם ואזי וישליכם אל ארץ אחרת שהיא ארץ גזירה ארץ אפל וצלמות ארץ נשיה נש י"ה שנשכח שם יראה וביטול אלקות לגמרי והיא נוק' דקליפה. וז"ש נאום פשע לרשע כו'. פשע הוא נוק' דקליפה שממנה קיים וחיית כל הפשעים. וכל הנאום של הפשע לרשע שנקשר בה להיות אין פחד חלקים לנגד עיניו. וע"ז הבקשה רחמיך רבים הוי' שמבחי' ר"ר שלמעלה מהשתל' אזי גם כמשפטיך חייני שישוב לקבל חיות מקדושת שמו ית' וז"ש אתה נותן יד לפושעים וימינך פשוטה לקבל שבים כו' שהיא פשיטה בלי שיעור לקבל בתשובה כו'. וז"ש מכלכל חיים בחסד מחי' מתים בר"ר. פי' חיים הם הצדיקים שאף במיתתן קרויין חיים כו' להם ג"כ מכלכל בחסד דהיינו כי כדי שבאתעדל"ת יהא אתעדל"ע ע"י תפילין יהי' הקב"ה מניח תפילין המשכת ד' מוחין וע"י ציצית המשכת לבנ"ח כו' זהו ג"כ חסד עליון כי באמת אין ערוך כלל כו' לכך נק' התורה תורת חסד. וגם חסד גדול מזה היינו מה שנמשך אתעדל"ע לעורר אתעדל"ת כו' ומחי' מתים בר"ר. מתים הם הרשעים. ופי' בחייהם היינו ב' פירושים. א' שמה שהוא מות ורע הוא אצלם לחיות וכמ"ש שמים מר למתוק כו'. והב' שגם מה שהוא בחי' חיים כמו תורה שנאמר בה עץ חיים כו'. והרשע שעושה תומ"צ קודם שעשה תשובה ממשיך עי"ז תוס' יניקה בקליפות לכך כתיב ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי כו'. וכתי' פקודתו יקח אחר ותפלתו תהי' לחטאה כו'. ואי' בספרים הפי' שתפלתו דרשע קודם שעשה תשובה הוא לחטאה מל' דקליפה. כי הפלה היא במל' מארת חסר מיעוט הירח (והתפלה הוא שיתמלא חסרונה כו'). וגם כי תפלה הוא מבחי' מקבל שמבקש רפאני ברך עלינו כו' והמל' היא בחי' מקבל. נמצא כל תפלה מקומה היא בבחי' המל' בכל מקום שהיא אם במל' דאצי' או דבריאה או דיצירה כו' אבל תפלת הרשע קודם שעשה תשובה היא לחטאה שנדחית במל' דקליפה שנק' חטאה כו' כידוע. ופקודתו רמ"ח פקודין כו' שהוא בבחי' ז"א דקדושה שנעשה בו תיקון והגדלת הכלים. ואצלו יקח אחר אל אחר ז"א דקליפה והיינו שעי"ז ממשיך תוס' חיות בקליפות כו'. ועז"נ מחי' מתים בר"ר שנמשכים ר"ר שלמעלה מהשתל' להחיות גם מתים אלו כו' וז"ש ועונה ומרחם בכל עת צרה וצוקה. פי' עונה הוא כשקוראים. ומרחם הוא גם כשאין קורא כלל לפי שנתעצם כ"כ ברע שנעשה לו חיות עצמי שאין מרגיש כלל הרחמנות שעליו ואין מתעורר לקרוא לה'. מ"מ מרחמים עליו ועת צרה וצוקה הוא נוק' דקליפה כמ"ש במ"א. וזהו אשר בך ירוחם יתום והול"ל תרחם יתום. אלא שאם הי' אומר כך הי' משמע שמרחם את היתום אבל הוא נשאר יתום אבל ירוחם יתום היינו שירוחם ברחמים עד שלא יהי' יתום. והענין כי יתום הוא כמ"ש כי אבי ואמי עזבוני כו' אבי הוא תושב"כ מוסר אביך. ואמי תושבע"פ תורת אמך. הם עזבוני מחמת שפגם בהם ועי"ז נעשה יתום מאביו ואמו. ובך ירוחם יתום שמחמת גילוי מהותו ועצמותו נמשך שירוחם יתום. והוא כמ"ש מודה ועוזב ירוחם מודה הו"ע וידוי דברים ועוזב הוא עזיבת החטא שלא יהי' ח"ו ככלב שב על קיאו שע"ז אומרים על חטא שחטאנו לפניך בוידוי פה שהתוודנו וחזרנו עליהם. אבל כשהוא מודה ועוזב עי"ז ירוחם שלא להיות עוד יתום כמ"ש והוי' יאספני וכמ"ש אבינו מלכנו כו' וזהו ג"כ ענין מ"ש שובה ישראל עד ה"א. שובה ב' פירושים לשון משובה ישראל. שובב בדרך לבו כו' ושובה לשון תשובה עד שהוי' יהי' בבחי' אלקיך וזהו"ע גילוי בחי' ארי' אנכי כו' כנ"ל ועי"ז ישוב לקבל מקדושתו ית' ובזה יובן ג"כ מה שנראה לכאורה סתירה בכתובים פעם כתיב היודע בחשך פלאך וצדקתך בארץ נשיה כי אין במות זכרך בשאול מי יודה לך שאין שם שום הודאה וביטול וכתיב היסופר בקבר חסדך אמונתך באבדון שגם בחי' אמונה אין שם. ופעם כתיב אם אסק שמים שם אתה ואציע שאול הנך. גם שם ידך תנחני ותאחזני ימינך. גם חשך לא יחשיך ממך ואציע שאול הנך. אלא הענין שמצד סדר השתל שלות דממכ"ע הנה בחי' שאול וחשך שם אין שום גילוי אלקות ושום ביטול כי שם הוא תכלית ההסתר והצמצום היותר אחרון כו'. אבל כשנמשך מבחי' סוכ"ע ובחי' עומק עילאה גבורה עליונה אז מתגבר גם על הצמצומים היותר אחרונים שגם בשאול הנך וגם שם ידך תנחני כו' וחשך לא יחשיך כו' כי שם כחשיכה כאורה שוין כו'. היוצא מזה שענין יגמה"ר שבעשי"ת הוא לעורר את האדם ולהעלותו מן ההיפוך גם כשעבר על כריתות ומיתות ב"ד ח"ו. משא"כ יגמה"ר שבאלול הם רק כשנופל בתאוות היתר כנ"ל ואח"כ ביוכ"פ הוא סליחת העוונות. וכתיב אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו. ההפרש בין שנים לתולע ובין שלג לצמר הוא כמ"ש לבושי' כתלג חיור ושער רישי' כעמר נקא. פי' לבושי' הם יגמה"ר שהם יגת"ד שנק' לבושו. כמ"ש לובש צדקות עננו. לבושו צדקה. הם כתלג חיור שהם תוקף הלבנונית היינו תוקף החסד שבהם לכפות כל הדינים ולהיות גם כמשפטיך חייני. וז"ש באד"ר (קל"א ע"ב) דשערות דדיקנא קשישין אינון היינו תוקף הכח שבהם לכפות כל הדינים. משא"כ שערות דרישא רכיכין ושעיעין שאין מהם כפיית הדינים ומ"מ הם עצמיות יותר מבחי' יגת"ד שנק' רק לבושים וכמו בגשמיות הלבוש הוא נבדל לגמרי מהאדם. משא"כ השערות יש להם חיבור אל הגוף שאם ימשכו אותם ירגיש כאב (ומה שנק' ת"ד שהם שערות הזקן זהו לגבי האצי' כמ"ש במ"א). והיינו כי יגת"ד הם מבחי' גבו' דעתיק שמלובש במו"ס שהוא המשכה בבחי' פנימיות וכיון שכן א"א להיות כ"א הארה ולא עצמיות. משא"כ שער רישי' הוא מבחי' חסד דעתיק שמלובש בגלגלתא שהוא המשכה בבחי' מקיף לכן יכול להיות מעצמיות יותר. וזהו כוונת הפסוק אם יהיו חטאיכם כשנים שהוא גוון צבוע ואינו עצמיות אעפ"י שנקלט בתוכו ובכולו. מ"מ כשלג ילבינו ע"י בחי' לבושי' כתלג חור. וגם אם יאדימו כתולע שהוא אדום מתחלת ברייתו. ובנמשל שכ"כ נתעצם ברע מעודו עד שנעשה לו חיות עצמי ממש שאין מספיק לזה הגילוי מבחי' יגמה"ר שהם רק לבושים ואינם עצמיות בערך שער רישי' בכ"ז ג"כ כצמר יהיו ע"י בחי' ושער רישי' כעמ"נ. אך הרי נימין דרישא רכיכין ושעיעין ואין מהם כפיית הדינים לפי שהם בבחי' מקיף. הנה עז"נ הנותן שלג כצמר שזהו חסד המאציל עליון ב"ה שנותן את השלג שהוא בחי' לבושי'. כצמר שהוא בחי' שער רישי' היינו שבחי' שער רישי' שהוא עצמיות רק שהוא בבחי' מקיף. יאיר בבחי' פנימיות ביגמה"ר. ואז הרי השלג הוא כצמר ואזי גם אם יאדימו כתולע כצמר יהיו וזהו"ע הארי' שביוכ"פ שהו"ע תוקף הגבורה והכת להיות נותן שלג כצמר כדי שגם אם יאדימו כתולע כצמר יהיו ועוד יובן ענין הארי' שביוכ"פ ממה שיוכ"פ הוא מעין עוה"ב שאין בו אכילה ושתיה. וא"כ ה"ז דוגמת ומעין מה שיהי' לע"ל בב"א היחוד עליון מבחי' אריה שהוא אור שלמעלה מהגבלת הכלים. מעין זה הוא ביוכ"פ ג"כ. רק שביוכ"פ הוא בחי' ועניתם את נפשותיכם ולע"ל יהי' בבחי' חיות וענג. ולכן ביוכ"פ אסור בתשמיש כי היחוד גשמי הוא בדרך אור מים רקיע (עד"ה אשה כי תזריע) ולמעלה היחוד בכנס"י הוא מבחי' אריה שהוא בחי' אור לבד:

והנה כ"ז הוא כמ"ש הסירו הבגדים הצואים שהו"ע יגמה"ר שבאלול ושבעשי"ת לעורר את האדם בתשובה להשיבו להשי"ת מאיסור ומהיתר ואח"כ ביוכ"פ סליחת העוונות ואזי אח"כ הוא כמ"ש והלבש אותך מחלצות והיינו בחה"ס שנמשכים הרחמים בבחי' חיבוק ומקיף לנש"י שכמו עד"מ האדם שחובק את חברו אפי' מאחוריו שא"א לו ליפרד ממנו כן נמשך החיבוק לנש"י אפי' בבחי' אחוריים. היינו בשעה שעוסקים במו"מ בעניני העולם שעכ"ז לא יהי' נפרד מאלקות כמ"ש חבוקה ודבוקה בך שימני כחותם כו' אע"ג דאזיל הכא והכא דיוקנא אשתאר בך (זח"ב קי"ד) כמ"ש במ"א. וזהו והלבש אותך מחלצות הוא מלשון החלצו שהו"ע זירוז להתחזק. וגם מלשון ועצמותיך יחליץ שהו"ע זיכוך. והמכוון א' שיהי' הזדככות הגוף שגם בעסקו בעניני העולם יוכל להתחזק שלא להיות נפרד ממנו ית' והנה בהושענא רבה הוא גמר כניסת כל המקיפים מה שבסגולת הימים עצמן ומה שנמשך ע"י סכך הסוכה והדפנות הכל נשלם בהושענא רבה. וזהו שבהושענא רבה מתגלה ג"כ בחי' אריה. וכ"ז הוא כאשר בכה תבכה בחדש אב. אזי יבא ארי' באלול ר"ה יוהכ"פ והושענא רבה. ובשמע"צ הוא היחוד עליון מעין מה שיהי' לע"ל בב"א יבא ארי' כו' ויבנה אריאל כו':

תוכן העניינים

מגן אבות חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה