מגן אבות חלק ב· רבי שלמה זלמן שניאורסון
מגן אבות חלק שישי על פרשת מטות
וידבר משה אל ראשי המטות לבנ"י וגו' איש כי ידור נדר להוי' וגו'. ויש להבין ההפרש בין שבטים למטות ולמה כאן בפ' נדרים קוראם בשם מטות הנה שבט הוא ענף מהאילן שאינו עצם האילן כ"א הסתעפות המשכה והתפשטות מהאילן ע"ד כוכבא דשביט שהוא כוכב הנמשך ומתפשט ברקיע. והנה שבט יש בו ג' דברים למעליותא א' שמחובר לגוף האילן ויונק מלחלוחית האילן ב' שהוא רך והיינו מצד חיבורו ויניקתו מלחות האילן. ג' ראש צמיחתו למעלה שצומח ועולה מלמטלמ"ע. ומטה בהיפך בכל הג' דברים. א' נכרת ונפרד מהאילן. ב' שהוא קשה. ג' ראש צמיחתו למטה לארץ וא"כ שבט גבוה ממטה. ומ"מ מצינו מעלה ומדרגה רמה ונשגבה במטה דוקא. כמ"ש באלישע וקח משענתי כו' ושמת משענתי על פני הנער ששלחו אלישע להחיות מת ע"י המטה ולולא ששינה גחזי הי' כן באמת וכן דרז"ל (פסחים ס"ח א') עתידין צדיקים שיחיו מתים שנאמר עוד ישבו זקנים כו' ואיש משענתו בידו כו' וכתיב ושמת משענתי כו' הרי שתחה"מ הוא ע"י מטה דוקא ובירושלמי (פ"ט דנדרים ה"א) מקלו של ר"מ היתה בידי והיא מלמדת לי דעת הרי שע"י מטה נמשך חכמת התורה דמחכ"ע נפקת כו'. וזהו ג"כ ענין מטה משה ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות שהם למעלה מהטבע שכ"ז במטה דוקא ולא בשבט. ומהמשל מבואר להיפך. ויש להבין זה. הנה ארז"ל (ב"ר פמ"ז סי' ח') האבות הן הן המרכבה. והיינו שהיו מרכבה לעצמיות המדות דאצי' חג"ת. אברהם אוהבי הי' מרכבה לעצמיות מדת החסד. ויצחק פחד יצחק הי' מרכבה למדת הגבורה. ויעקב (איש תם) מדרגת רחמים הי' מרכבה לעצמיות מדת הת"ת. ולכן נק' גופא דאילנא דחיי בחי' כי האדם עץ השדה כו'. ומה שהע"ס דאצי' נק' אילן נת' במ"א (בביאור ע"פ צו כו' את קרבני כו') שהע"ס דתהו שהם רק נקודות ומהם נתתקן אח"כ ע"ס דתיקון שנק' ספי' (ו"ק) ופרצוף שכ"א כלולה מכל היו"ד כו' זהו כמו שבגרעין אין שום התחלקות כלל רק גרעין א'. ומזה נצמח אילן בהתחלקות עליו ועציו ופירותיו כו' כמו"כ מבחי' נקודות דתהו שכל ספי' רק נקודה נצמח אח"כ ע"ס דאצי' דתיקון להיות כל ספי' בחי' פרצוף כ"א כלול מיו"ד. ולכן ג"כ נק' אילנא דחיי שמאילן זה נמשך חיים לכל סדר ההשתלשלות דאבי"ע כו' ונק' צרורא דלעילא (קשר הע"ס דז"א) דבי' חיי כולא כו' וזהו שהאבות שהיו מרכבה לעצמיות המדות חג"ת נק' גופא דאילנא. והי"ב שבטים היו ג"כ מרכבה שהרי נק' שבטי י"ה (כמו כי יעקב בחר לו י"ה) אך לא לעצמיות המדות דאצי' כ"א להי"ב ג"א דז"א דאצי' ענפי אילנא דחיי כמו ענף שהוא רק המשכה והתפשטות מעצם האילן אבל לא עצם האילן. כמו"כ הו"ע יבג"א לגבי עצמיות המדות. דהיינו שמאלכסון הנמשך מחסד אל הוד מסתעף מזה בחי' חדשה שיהי' כלול חסד בהוד. ואין זה דומה לעצמיות מדת החסד. ובעבודה היינו כי חסד דאצי' עצמו זהו אהבה עליונה אלקית מבחי' אצי' שהאהבה הוא ביטול בעצם ומתאחדת עם אוא"ס ב"ה ממש. ופי' וענין שאוא"ס מתייחד באהוי"ר שמבחי' אצי'. היינו ע"ד יחוד אוא"ס בהספירות. כי השפעת החיות מאוא"ס בעולמות ע"י הספי' והמדות שיתהוה זמן ומקום א"ז נק' יחוד כ"א רק שאוא"ס מתלבש ומתעלם עצמו בהמדות כפי אופן המדות שיומשך ויתהווה סדר השתלשלות בבחי' זמן ומקום. אבל יחוד אוא"ס בהמדות היינו שיתגלה ע"י המדות אוא"ס שלמעלה מהשתלשלות לשנות סדר השתלשלות דהיינו גילוי יחודו האמיתי בבחי' זמן ומקום איך שהזמן ומקום בטל במציאות לגמרי כו'. וכמו"כ בגדולי הצדיקים שיש בהם נשמה דאצי' ממש והאהוי"ר שלהן היא אהבה אלקות דאצי' ממש. אזי מתייחד אוא"ס ב"ה בהאהוי"ר שלהן להיות שינוי בסדר השתלשלות. כמו רחב"ד כשהי' מתפלל על החולה הי' פועל שיתרפא החולה אף שעפ"י סדר השתלשלות וחכ"ע נפסק דינו למיתה. וכמאמר ריב"ז אלמלי הטיח בן זכאי ראשו כל היום כולו לא הי' נענה. או כמו שאמר רחב"ד מי שאמר לשמן וידלק יאמר לחומץ וידלק כו'. וכמו רפב"י גנאי נהרא כו' וזוטרי דבכו מחי' מתים כו' שהיו פועלים נסים ונפלאות שלא כסדר השתלשלות. ואפי' הדיבור שיצא מהם שלא בכוונה הי' פועל נפלאות כמו שאמרו בגמ' הואי כשגגה שיצא מלפני השליט ונח נפשי' כו' וזהו בחי' ותגזור אומר ויקם כו' צדיק מושל כו'. והיינו ע"י שאוא"ס ב"ה מתייחד בהאהוי"ר שלהן ולכן יכולים לשנות סדר השתלשלות כו'. ואין זה מערך ודמיון למה שיש אהבה בנבראים. כמו מלאך מכאל שכמו שגופו וחומרו הוא נברא מאין ליש. כמו"כ האהבה שלו ג"כ נברא יש מאין ואפי' אם הי' רבוא רבבות השתלשלות מדרגות עו"ע לא הי' באפשר שמבחי' אהבה אלקית דאצי' יומשך וישתלשל האהבה דמלאך מכאל. כ"א שהאהוי"ר דמלאכים נבראו ונתחדשו יש מאין ע"י הפרסא שמפסיק כו' ולכן אין אוא"ס ב"ה מתייחד באהוי"ר שלהן כמו באהוי"ר עילאין דאצי'. והנה אברהם שהי' בו האה' עליונה האלקית שמבחי' חסד דאצי' נק' גופא דאילנא. אך ראובן בן יעקב נק' שבט וענף שנמשך מגופא דאילנא דחיי היינו שהאהבה שלו הי' מהאלכסון ההולך ונמשך מחסד אל ההוד. כי האהבה דבחי' חסד עצמו זהו מצד השגה דבינה או ראי' דחכמה איך שאין עוד כו' אך מדרגה שלמטה מזו היינו שאין יכול לבוא לבחי' האהבה מצד השגה וראי' דחו"ב (כי אין מאירים בו כו') כ"א ע"י ההוד שמודה שאליו ית' יאתה שתכלה נפש כל חי וההודאה היא בבחי' גילוי בנפשו עד שמבחי' הודאה זו בא אח"כ באמת לבחי' אהבה בגילוי ממש. אך כיון שבא לבחי' אהבה זו ע"י ההודאה ולא מצד השגה וראי' דחו"ב כמו בחסד כו' א"ז דומה לבחי' אור האהבה דחסד עצמו. ולכן נק' רק ענף והתפשטות מעצם אילנא דחיי כו'. ומ"מ הענף מחובר לאילנא דחיי שהכל אצי' ממש. שגם האהבה דבחי' ראובן היא בחי' אהבה אלקית דאצי' שמתאחד עם אוא"ס ב"ה: ועתה י"ל מעלה הב' שבשבט שהוא רך מהו בעבודה. הענין שגם כשהיו מלובשים למטה בגופים הי' האהבה אצלם בתכלית ההפשטה מקשיות ועביות דגוף ונה"ב שנתפשטו מלבושי נוגה לגמרי (ובתניא נק' צאת הנפש מנרתקה) פי' שהאהבה הי' בשלימות רק להוי' לבדו ולא נשאר שום שמץ קצת דקצת רצון ואהבה בגשמיות (תאוות עוה"ז) כי יש צדיקים אעפ"י שיש להם אהבה עזה לה' בכלות הנפש מ"מ עדיין לא נתפשטו מלבושי נוגה לגמרי כ"א רק שרוצה לצאת מכל הרצונות זרות אבל לא יצא עדיין לגמרי שנשאר קצת רצון בגשמיות (שאחר התפלה שמסתלק גדלות האהבה יוכל להתעורר איזו רצון בגשמיות כו') ויש בזה רבוא רבבות מדרגות בענין ביטול הרע במיעוטו כמ"ש בתניא פ' יו"ד בפי' צדיק ורע לו כו' ולכן אפי' בשעת שיש בהם גדלות האהבה לה' ליכלל וליבטל כו' הרי אהבה זו מלובשת עדיין בקשיות הנה"ב כו' כיון שנשאר קצת מעט רצון חלק אחד מני אלף בגשמיות שמצד זה הוא קשור עדיין ברצונות זרות כו'. לכן א"א לו ליכלל וליבטל לגמרי באמת ורק שרוצה ליפרד מהפתילה כו' אבל לא נפרד עדיין וא"כ אפי' בשעת גדלות האהבה אינה מופשטת מקשיות דנה"ב. משא"כ השבטים היו בתכלית ההפשטה כנ"ל לכן נק' שבט שהוא רך כו'. והיינו מצד שמחוברים לגופא דאילנא דחיי דאצי'. והיו נשמות דאצי' ממש. פי' שהאהוי"ר שלהם הי' אהוי"ר אלקית כנ"ל. ולגבי נשמות דאצי' אין העולם מסתיר כלל וכמ"ש באגה"ק בד"ה איהו וחיוהי חד שאף גם לאחר שירדו הנר"ן דאצי' לעוה"ז כו' לא נשתנה מהותן כלל להיות דבר נפרד מאלקות עכ"ל. ולכן השבטים גם כשהיו למטה בגופים הי' האהוי"ר שלהם בתכלית ההפשטה מרצונות זרות דקשיות הנה"ב כמו שהיו למעלה באצי' באין הבדל כלל. וזהו חיבור ב' הענינים בשבע שמפני חיבורו ויניקתו מגוף האילן לכן הוא רך מאד (שאין נסרך ונדבק כלל לקשיות הנה"ב):
עוד ענין ב' מה שהשבט רך שמופשט גם ממה שיש קשה בקדושה. כי גם בקדושה שייך קשה ורך. כידוע ההפרש שבין עולם התיקון לעולם התהו שהוא ע"ד לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהי קשה כארז. כמשנ"ת בלקו"ת בביאור ע"פ והניף באריכות שמצד היש של המדה בא המדה בתוקף וחוזק ההתגלות עד שמדת חסד ואהבה אינה יכולה להתכלל ממדת גבורה ויראה כו'. וזהו קשה כארז. אכן רך כקנה היינו שיהי' רכות במדת האהבה להיות כלולה מיראה ורחמים כו'. וזהו מעלת התיקון. והיינו מצד שם מ"ה מלגאו כו' דאיהו שקיו דאילנא. כמיא דאשקי לאילנא כו'. ומים מדבק להיות התכללות ואחדות אמיתי בהמדות. ולכן השבט מצד שמחובר לאילנא דחיי ויונק מלחלוחית שם מ"ה וביטול אמיתי שקיו דאילנא לכן הוא רך להיות התכללות המדות אהוי"ר (שכמו האבות אברהם אוהבי נאמר בו עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה ויעקב אמר אלקי אבי אברהם ופחד יצחק הי' לי כו'. כן בשבטים ראובן שהוא אהבה הי' כלול בו גם מדרגת שמעון שהוא יראה ולוי שהוא רחמים כו'):
עוד ענין ג' מה שהשבט רך. עדמ"ש בס"י ז' כפולות בג"ד כפר"ת תבנית רך ותבנית קשה דגש ורפה דין וחסד. ולפ"ז ענין רכות השבטים היינו שיכולים להמתיק דינים ע"ד צדיקים שמהפכים מדה"ד למדה"ר ויזכור אלקים את נח כו' ועושים מקשה רך כו'. והכל רק מצד שהשבט מחובר להאילן אילנא דחיי ונשמות דאצי' דוקא הם יכולים להמתיק דינים ביותר מנשמות דבריאה שיכולים ג"כ. אך לא כל הדינים (כ"א כאשר הדין הוא מצד היכל הזכות שבעולם הבריאה) ולא בכל העתים. והטעם כמ"ש בזהר ואתחנן (רס"ז ע"ב) שכל האצי' אתקרי אהבה דהיינו שכל הספי' והמדות כלולות ומיוחדות זו עם זו ואין ביניהם שום קיצוץ ופירוד כלל ולכן ארז"ל (במד"ר שמות פ"א) ע"פ וימת יוסף וכל אחיו כו' ויקם מלך חדש שכל זמן שהי' א' מהשבטים קיים לא הי' יכול להתחיל הגלות כלל. והיינו לפי ששבט רך וממתיקים כל הדינים כו' לחסדים ורחמים כו' ולכן אי' בכהאריז"ל שהוי' של אש לבנה רומז על אצי' לפי שכל האצי' בכלל הוא חסד כו' מחמת יחודי המדות זע"ז כו'. ומעלה הג' בשבט שראש צמיחתו למעלה שגם למטה הם בבחי' רוח האדם העולה כו' שמצד הארת שם מ"ה שבנשמה דאצי' היא עולה תמיד למעלה ליכלל וליבטל באוא"ס ב"ה. ובהיותה בעולם הבריאה לא נתעצמה עם היש דבריאה וכן ביצירה עד עוה"ז הגשמי לא נתעצמה כלל בבחי' יש ופירוד דעוה"ז ולא נשתנית ממהותה שבאצי' וזהו נוסף על מעלת רך שהיא מופשטת מן קשיות הגוף ולבושי נוגה. ומעלת ראש צמיחתו למעלה הוא שגם במהות יש דיצירה ובריאה לא נתעצמה כלל:
והנה כ"ז בנשמות כללים ראובן שמעון כו' שגם בירידתן למטה לעוה"ז היו בבחי' שבט וכנ"ל. אבל מה שמתחלקים לנשמות פרטיים ס"ר אזי בירידתם למטה בעוה"ז נק' מטות. כמו מטה שנכרת מהאילן. כמו"כ רוב הנשמות כשנמשכו מאצי' לבי"ע נעשים ומתהווים בריאה מאין ליש. דבר נפרד מאלקות דבחי' אילנא דחיי דאצי'. וממילא האהוי"ר שלהם מלובש בקשיות דגוף ונה"ב וכנ"ל באריכות. וכמו המטה שראש צמיחתו למטה לארץ כמו"כ הם בחי' רוח הבהמה היורדת למטה לארץ שמתעצמים בבחי' יש ופירוד דעוה"ז ולימשך אחר רצונות גשמיים כו'. והנה כל נשמה פרטי' כשהיתה כלולה בשרשה נשמת ראובן או שמעון היתה בבחי' שבט ומשם ירדה להיות בחי' מטה. א"כ הירידה גדולה עד למאד. אך הירידה צורך עלי' והעלי' לבוא לבחי' תשובה ובמקום שבע"ת עומדים כו' שע"י התשומע"ט תתעלה במדרגה גבוה יותר מכמו שהיתה. והענין הוא כנזכר בזהר (חיי קכ"ט ע"א) על בע"ת דמשכין לי' בחילא יתיר כו' לכך גדולים מצ"ג. וביאוה"ד דכתיב ויצעקו אל הוי' כו' וכל צעקה מחמת מרירות גדולה מדבר המנגדו מאד כו'. והיינו כשהנה"א בחומר חשכי הגוף תאוות עוה"ז כמו האכילה וכיוצא בה שמחמת גסות המאכל מתגשם הגוף מאד ומחשיך אור הנפש עד שנדמה כבהמה ממש לילך אחר תאוות מגושמים כו' ונשכח מאתו אור האלקי לידבק בהוי' אחד שמפני גודל התגשמות גופו מהמאכל נתגשם ג"כ האור האלקי ונתעלם מאד כו' ואזי יצעק האור האלקי מתוך החשך הגס במר נפשו מאד כי הלא המה ב' הפכים ממש כאש ומים כו' וזהו ויצעקו אל הוי' פי' במרירות עצום שבנה"א שצר לה מאד חשך וגסות הגוף מן המאכל שאכל לתיאבון כבהמה ממש כו' (ועמ"ש מזה בת"א פ' נח בד"ה מים רבים) והנה במאכל הגשמי יש טו"ר מצד עה"ד טו"ר כידוע. והרע שבמאכל הוא המחשיך ומגשם הגוף והנפש כו' אבל הטוב שבו הוא המוסיף כח ואומץ להנה"א להתמרמר מחשך זה ולהיות שב בתשובה להוי' בצעקה גדולה הנ"ל והרי בצעקה זו הנפש נגבהת במעלה ומדרגה באהוי"ר בהוי' אחד הרבה יותר מכמו שהי' לה אהוי"ר בגעה"ע כו'. והטעם הוא לפי שהטוב שבמאכל שרשו קודם שנפל בשבירה גבוה הרבה יותר מנפש האדם כמ"ש במ"א בענין לפני מלך מלך לבנ"י כו' וע"כ המאכל מחי' את האדם כו'. וזהו סיבת הוספת הדביקות בה' ע"י הצעקה מן חשך המאכל דוקא והיינו כאמרם בזהר דמשכין לי' בחילא יתיר והפי' בכח גדול שהושפל למטה במאכל שגבוה הוא מן הנפש עד שתעלהו למדרגה יותר נעלה מכמו שהיתה בתחלה כו'. והנה זהו העלי' בבחי' מלמטלמ"ע. דהיינו בבחי' אהבה שהיא יותר גדולה ממדרגת אהבה שהי' בהנשמה למעלה כו' בחי' בכל מאדך כו' אך להבין העלי' בבחי' מלמעלמ"ט דהיינו המשכת גילוי אוא"ס ב"ה שע"י ירידתה בגוף להיות בבחי' מטה מקבלת גילוי היותר גדול מהיותה למעלה בחי' שבט כו'. הנה ידוע מארז"ל (יבמות כ' ע"א) קדש עצמך במותר לך כו' (עד"ה ולא אבה). ויש בו ב' פי'. הא' כפשוטו שאין הכוונה שיפרוש א"ע לגמרי מן המותר כ"א שיסלק הרצון ממנו והיינו שבכל צרכי הגוף כמאכל ומשתה והנאת עניני עוה"ז יסלק פנימיות רצונו מזה אף שעושה אותם. והכח לזה הוא כמ"ש בכל דרכיך דעהו שע"י דעת והכרה בא"ס ב"ה שמהחכ' והדעת היינו שהמוחין שלו יהיו בהתבוננות אלקות בתפלה או גם בידיעת סדר השתלשלות תהו ותיקון עקודים כו' ואף גם בגליא שבתורה עי"ז אפשר שיעשה אדם צרכי הגוף ולא יהי' פנימיות רצונו בהם. אבל אם עבודתו במדות אהוי"ר לבד א"א להיות שני הדברים כאחד שיעשה המותר ויסלק רצונו ממנו כ"א דוקא ע"י עבודה שבמוחין והדעת והכרה שמחכ'. וזהו שקדש בחכמה שע"י החכמה יכול לפרוש א"ע ולסלק רצונו מהמותר. והנה בחי' זו הו"ע תשובה. כי הנה כתיב שובו אלי ואשובה אליכם. וידוע הקושיא איך שייך ואשובה אליכם והלא את השמים והארץ אני מלא. אך הענין שהוא כמשל ב' בנ"א שעומדים זא"ז אבל הם אב"א אז הם נק' רחוקים זמ"ז. אבל אם הם עומדים פב"פ באהבה וחיבה נק' קרובים זל"ז וזהו פי' שובו אלי להיות החזרת פנים אל השי"ת. והיינו כי בהיות האדם פנימיות רצונו בצרכי הגוף ועניני עוה"ז. עז"נ כי פנו אלי עורף פי' הגם כי פנו אלי שמייגע א"ע בתפלה לעורר אה' לה' אבל הוא ביגיעת נפש ויגיעת בשר ועדמ"ש לעשותה לאהבה שהוא בכפי' והכרח ואחר התפלה חולף ועובר. וכן עסק התורה כל היום הוא בקרירות. וקיום המצות ע"ד מצות אנשים מלומדה וזהו כי פנו אלי בתורה ותפלה אבל זהו רק עורף לפי שהפנים מלובש בעניני עוה"ז. והתשובה הוא להיות החזרת פנים שיהי' כל פנימיות רצונו לה' לבדו וצורכי הגוף אף שיעשה אותם יהי' בכפי' והכרח. וזהו בחי' קדש עצמך במותר לך לסלק רצונו מהמותר. ועי"ז ואשובה אליכם ג"כ החזרת פנים וכמ"ש לך אמר לבי בקשו פני את פניך הוי' אבקש וכתיב יאר הוי' פניו אליך ששם הוי' ב"ה נק' פנים לפי שאינו מלובש בעולמות כלל כמ"ש אני הוי' ל"ש. והיינו בחי' פנימיות חכ"ע כידוע שהוי' בחכ'. והיינו כידוע בע"ח שכך הוא בסדר השתלשלות חיצוניות עליון מתלבש בתחתון חיצוניות ז"א מלובש במל' וחיצוניות בינה בז"א וחיצוניות חכ' בבינה. ולכן נק' פנימיות חכ' פנים ושם הוי' אשר לא שניתי. והגם כי גם פנימיות בינה אינו מלובש בז"א ופנימיות ז"א אינו מלובש במל'. וא"כ למה דוקא שם הוי' שבפנימיות חכ' נק' פנים. והענין הוא כי פנימיות ז"א הגם שאינו מתלבש במל' אבל נעשה הוא בחי' אחוריים לגבי בינה לפי שפנימיות ז"א מלביש רק אחוריים דאימא. ופנימיות בינה מלביש רק אחוריים דחכמה. משא"כ חכ"ע שהיא ראשית ההשתלשלות א"כ פנימיות ח"ע אין מלביש שום בחי' בסדר השתלשלות. ולכן פנימיות חכמה אין נעשה בחי' אחוריים בסדר השתל' לגבי בחי' שלמעלה מהחכמה. כי אין שום דבר למעלה מהחכמה בסדר השתל' (ואעפ"י שגם פנימיות חכמה מלביש רק אחוריים דכתר (כמ"ש במ"א בפי' וחכם באחור כו') הרי כתר למעלה מסדר השתלשלות אבל בסדר השתלשלות אין נעשה פנימי' חכ"ע אחוריים לשום בחי' כלל כו') ולכן שם הוי' דוקא הוי' בחכמה (פנימיות חכמה) נק' פנים לפי שאין נעשה אחוריים לשום בחי' בסדר השתלשלות. ועליו נאמר לא שניתי כי הוא בחי' סובב ומקיף לאבי"ע שלמטה מהחכמה. והנה ע"י תשובה מלמטלמ"ע החזרת פנים שמסלק פנימיות הרצון מתאוות גשמיות כו' עי"ז ואשובה אליכם החזרת פנים מלמעלה גילוי שם הוי' שבחכמה פנימי' חכ"ע אשר ופני לא יראו בסדר השתלשלות. וגילוי זה דוקא בבחי' מטה ולא בבחי' שבט. כי יבג"א דז"א דאצי' ואפי' בעצמיות המדות דאצי' נמשך ומאיר בהן רק אחוריים דאו"א כמ"ש ופני לא יראו. וז"ש וארא אל אברהם כו' באל שדי ושמי הוי' לא נודעתי להם. משא"כ כשיורדת הנשמה למטה בעוה"ז ונעשה בחי' מטה. ע"י תשובה החזרת פב"פ מקבלת הגילוי מבחי' שם הוי' פנימיות חכ"ע בחי' ופני לא יראו כו':
אך הנה בחי' תשובה זו היא בנשמות שאין נמוכות כ"כ. כמו נשמה דבריאה או רוח דיצי' ואף גם נפש דעשי' מבחי' ומדרגות העליונות שבעשי' חב"ד וחג"ת. שבנשמות אלו הטוב שבמאכל מסייע להנה"א לעורר מרירות וצעקה על הירידה ולהיות קדש א"ע במותר ע"ד הנ"ל לסלק רצונו מכל צורכי הגוף בקביעות אבל הנשמות הנמוכות לגמרי מנה"י דעשי' בחי' עקביים כאשר באים לגוף ונפש הבהמי' הם נסרכים ונדבקים בגוף ונפש הבהמי' וברע"מ נק' זה סרכות הריאה. כמו הריאה הסרוכה לדופן אין כנפי הריאה יכולים לרחף על הלב. כן נשמות אלו בירידתם למטה אובדים את האהוי"ר שהי' להם שהם הגדפין לפרחא לעילא (ועז"נ יונתי בחגוי הסלע) ולכן גם הטוב שבמאכל אין מועיל להם להוסיף כח ואומץ בנה"א להיות במרירות וצעקה על הירידה ולהיות תשובה הנ"ל אצלם בבחי' קביעות כ"א בעת מן העתים ע"י הכרוזים שמלמעלה שפועלים בבחי' מזליי' יחידה שבנפש. הנה העצה היעוצה לנשמות אלו הוא מה שיש עוד פי' במארז"ל קדש א"ע במותר. היינו שיפרוש לגמרי מן המותר. ואין הכוונה להתענות כ"א שיפרוש ממותרי היתר כמו בשר ויין ושמן וכיוצא. ועד"ז בכל צורכי הגוף כ"א מה שמוכרח לצורך קיום וחיות לגוף לבד ועל קוטב יסוד זה הוא שנאמרה פ' נדרים בתורה שאמרו בירושלמי (נדרים פ"ט ה"א) לא דייך מה שאסרה לך התורה כו'. אלא שהמכוון הוא בשביל נשמות נמוכות אלו. שבראות האדם כי לא יוכל לסלק רצונו מכל המותר. וא"כ ה"ז מגשם הגוף ומחשיך אור הנה"א כנ"ל. ולכן הוא פורש א"ע לגמרי. וענין הנדרים הוא שיאמר על בשר חולין או כיוצא ה"ז כעולה או כשלמים וכאשים. ור"ל כמו עולה שכולה קדש לה' ואסורה לזרים וכן אמורי השלמים הם קדש כן יהי' גם החולין לגבי הנודר כמו קדש. ויש להבין מאין הכח לו לעשות מחול קדש ע"י הדיבור אפי' לגבי עצמו. הנה זהו"ע מה שצ"ל תיבות אלו ה"ז עלי שהכוונה בזה כי שרש המאכל גבוה משרש האדם. כי נשמת האדם שרשה מעולם התיקון אבל שרש נפשות כל הדצ"ח הוא מעולם התהו. אשר מיעוט האור שבעולם התיקון אינו ערך כלל לרבוי אור שבעולם התהו וכמ"ש אחור וקדם צרתני. וע"י שמזכיר זה בדיבור הוא ממשיך משרש המאכל מקיפים דתהו בחי' מקיף על המאכל שמגביה אותו בחיצוניות שנעשה לגבי הנודר כקדש. וכמו הקדש פה שבקדשים שנעשה ג"כ ע"י אמירת האדם ה"ז עולה וא"כ המובן מזה שתוכן ענין הנדרים הו"ע שפלות שכשהאדם מתבונן שהוא המטה וסוף שבכל ההשתלשלות וכמשארז"ל ע"פ אחור וקדם צרתני אחור למע"ב שאפי' יתוש קדמך (סנהדרין ל"ח). לכן הוא נודר לפרוש א"ע ממותרות. ועד"ז הוא ג"כ אם אינו נודר רק מצד בחי' תשובה הנ"ל שמפני שאינו יכול להעלות המאכל ואדרבה המאכל מגשם אותו והוא מוריד חיות המאכל עי"ז הוא פורש א"ע מהמותרות. א"כ הרי זה ענין שפלות. ועי"ז הוא ממשיך תשו"ע מלמעלמ"ט גילוי אמיתיות סוכ"ע שלמעלה מעלה מהמשכת פנימיות ח"ע שע"י תשובה הא' שבפי' קדש עצמך במותר שהוא רק בחי' סוכ"ע לגבי אבי"ע שלמטה מהחכ' וא"ז אמיתיות בחי' סובב שאין מלובש כלל שהרי החיצוניות ואחוריים דאו"א מלובש בסדר השתלשלות אבל ע"י קדש א"ע כפי' הב' שהוא מצד השפלות הגם שהוא קל יותר בעבודה אבל עי"ז ממשיך. אמיתיות סוכ"ע סובב הכללי שמקיף לכל סדר ההשתלשלות בהשוואה א' (שכולו פנים שאין מלובש ממנו שום בחי' בסדר השתלשלות). והטעם כי סוכ"ע נק' בע"ח עיגולים. וסובב הכללי נק' עיגול הגדול. כי כמו בגשמיות העיגול מקיף את הדבר הנקף בהשוואה א' מכל צד. וכמו השמים המקיפים את הכדור הארץ הם מקיפים אותה בהשוואה א' מכל צד. כמו"כ למעלה בחי' סוכ"ע הוא מחה"ק הכללית שבידיעת עצמותו יודע כל הנמצאים שבסדר ההשתלשלות מרכ"ד עד סוכ"ד וכולם נסקרים לפניו בסקירה א'. הנה במח' זו אין שום קדימה ויתרון מעלה לעולם האצי' על עולם העשי'. שידיעה זו היא בחי' מקיף וכמאמר גלוי וידוע וא"כ אין שייך לומר שבידיעה זו עולם האצי' ידוע יותר מעולם העשי' זהו בחי' סובב הכללי שמקיף כל ההשתלשלות מראשית הקו עד רגליו המסתיימים בעוה"ז הגשמי. והנה עד"מ בגשמיות אם יהי' דבר מונח באמצעי' העיגול הוא רחוק מן העיגול. ואם יהי' נדחה לתחתית העיגול שהוא המטה ה"ה מתקרב אל העיגול והוא ג"כ למעלה כי הרי בעיגול אין שייך מעומ"ט. ועד"ז יובן שע"י שהאדם משפיל א"ע איך שהוא המטה וסוף של כל ההשתלשלות אזי הוא מתקרב לתחתית העיגול הסובב מלמטה. וה"ה באמת למעלה:
וביאור הענין להבין זה היטב. דלכאורה אין הנמשל דומה למשל שבגשמיות העיגול הוא מקיף מבחוץ ולכן אם יהי' באמצע העיגול יהי' רחוק מהעיגול. וכשנדחה למטה הוא מתקרב יותר אבל בנמשל אין הפי' שסובב ומקיף מבחוץ כי הלא את השמים ואת הארץ אני מלא ולית אתר פנוי מיני'. ובזהר פ' בהר (ק"ט ע"ב) אנת לבר מכולא ולגו מכולא ולכל סטרא ולעילא מכולא ולתתא מכולא כו'. ואנת בכל ספי' בארכה וברחבה עילא ותתא ובין כל ספי' וספי' ובעובי דכל ספי' וספי' כו' ע"ש ופי' סובב הוא לענין העלם וגילוי. וא"כ איך שייך לומר שכשהוא באמצע עד"מ בעולם הבריאה הוא רחוק מבחי' סוכ"ע. וכשמשפיל א"ע ונדחה למטה הוא מתקרב יותר וכן י"ל מ"ש רם ה' ושפל יראה ומשמעות הכתוב הוא שדוקא שפל יראה אבל שאינו שפל אינו מביט. ואין זה מובן ששייך לומר רבותא שגם שפל יראה אבל דוקא שפל מה טעם. וכן הקושיא בפסוק מרום וקדוש אשכון. שמרום הוא רוממות אוא"ס ב"ה וקדוש ג"כ מובדל שהוא הבדלה אחר הבדלה ומסיים אשכון את דכא כו' אל זה אביט אל עני כו'. ולהבין כ"ז ילה"ק מארז"ל (חולין פ"ט א') אין העולם מתקיים אלא על מי שמשים א"ע כמי שאינו. שנאמר ומתחת זרועות עולם. ופירש"י מי שנדרס תחת הכל הוא זרועות עולם פי' שאותם אנשים שהם מתחת הכל כאסקופה הנדרסת לכל שהם שפלים ונמוכים על ידם הוא תוקף חוזק קיום העולם ויש להבין הלשון משים עצמו כמי שאינו מי הוא האינו שישים האדם א"ע כמי שאינו. הנה אוא"ס ב"ה הוא פשוט בתכלית הפשיטות מושלל מכל גדר גילוי ומכל גדר מהות מושג בלי מה בלי מהות. ונק' אין האמיתי. פי' אין הוא שאינו מושג. ואין האמיתי הוא שאינו מושג לכל בשוה כמו שהוא נעלם ממל' דמל' דעשי' כן הוא נעלם ג"כ מכתר דא"ק. וכאשר רצה השי"ת להיות איזה גילוי מאורו הפשוט נתצמצם והמשיך קו דק שהוא מאיר בגילוי בפנימיות והוא הנק' קו"ת. וראשית גילוי הקו הוא בבחי' כתר דא"ק ששם מאיר עצמיות הקו ולכן הוא בחי' מעלה ששם הגילוי שאין גילוי עליון יותר מצד חיצוניות הקו. ואח"כ נמשך הקו"ח באצי' ושם אין מאיר עצמיות הקו כ"א הארת הקו. אבל הוא מאיר בגילוי ומתייחד שם עד שמושג להם מהות הארת הקו ולכן איהו וחיוהי וגרמוהי חד. ואח"כ במל' דאצי' מסתיים יחוד וגילוי הארת הקו. ובעולם הבריאה נמשך דרך הפרסא. ושם אין מושג המהות כלל כי הם נבראים בע"ג ואם הי' מושג להם מהות הארת הקו היו בטלים ממציאותם. כ"א בגעה"ע מושג מהות הארת הקו שממשיכים זה ע"י תומ"צ ונק' גילוי אצי' בבי"ע. אבל בבי"ע גילוי הקו הוא בדרך ידיעת המציאות לבד ולא השגת המהות ונק' אוא"ס הידוע מציאותו ולא מהותו. ובאופן גילוי ידיעת המציאות שבבי"ע יש ג"כ התחלקות מדרגות. שבעולם הבריאה הגילוי הוא במוחין והשגה שרפים אומרים קדוש ולכן שם הביטול ביותר. ובעולם היצירה הגילוי במדות אהוי"ר והחיות בוערות כמראה הלפידים. ובעולם העשי' רק הודאה וצבא השמים לך משתחוים. עד שבעוה"ז הגשמי העלם והסתר לגמרי חשך כפול ומכופל שאפי' החיות שמחי' ומהוה אין נראה כ"א מנהגו ש"ע כשזורעים צומח. ונמצא שמצד הקו שייך מעומ"ט שכתר דא"ק נק' מעלה ששם הגילוי היותר עליון מצד הקו כנ"ל. ובעוה"ז הגשמי הוא מטה שאין כאן שום גילוי שאפי' מעולם הגלגלים א"א להיות כאן גילוי שהגלגלים משיגים כח המניע אותם ולכן הם מסבבים במהירות עצומה ממזרח למערב שהו"ע השתחוואה לפי ששכינה במערב. אבל מצד עצמות אוא"ס ב"ה הסובב ומקיף את החלל ומקו"פ והקו כולו אין שייך מעומ"ט כי הוא נעלם בשוה מכתר דא"ק כמו ממל' דמל' דעשי' כנ"ל וזהו הלשון שאיתא בזה"ח (פ' יתרו) אוא"ס ב"ה למעלה עד א"ק ולמטה עד אין תכלית. ולכאורה תיבת למעלה קאי על האור ואין זה מובן איך שייך באוא"ס מעומ"ט. אבל באמת הכוונה על הקו"ח בו שייך מעומ"ע שכתר דא"ק הוא מעלה לפי שאין שייך גילוי יותר עליון. אך זהו מצד הקו אבל מצד בחי' אוא"ס יכול להיות למעלה גילויים בעילוי אחר עילוי עד א"ק. וא"כ המעלה אינו מעלה כלל. ולמטה הוא בעוה"ז לפי שעפ"י סדר השתלשלות הקו בעוה"ז א"א להיות שום גילוי אבל מצד אוא"ס יכול להיות גילויים עד אין תכלית כמו בכתר דא"ק ממש וא"כ המטה אינו מטה כלל. נמצא שאוא"ס הסוכ"ע הוא שוה בכל בין בבחי' ההעלם שהוא נעלם מהכל בשוה מכתר דא"ק כמו ממל' דעשי' בין בבחי' הגילוי מה שיכול להיות מעצמות א"ס ב"ה הוא ג"כ בשוה למטה בעוה"ז כמו בכתר דא"ק ממש. ועז"ל השוה ומשוה כו':
והנה איך אפשר להגיע ולעורר איזה מציאות גילוי מעצמות א"ס ב"ה הסוכ"ע הוא בשני אופנים ע"י מדרגה היותר גבוה וע"י מדרגה היותר נמוך. היותר גבוה יובן מעין ודוגמא משארז"ל (ע"ז ג' ע"ב) ע"פ רכב אלקים רבותים אלפי שנאן. שט בח"י אלף עלמין תרי אלפי שאינן ולכאורה אינו מובן דא"כ הול"ל רכב אלקים ח"י אלף כו'. אך הענין כי באמת הם רבותים. כי התהוותם הוא מהע"ס מכל ספירה ב' אלפים מלאכים. ויש ע"ס דאו"י וע"ס דאו"ח הם ב' רבוא. אך אלפי שאינן הם ב' אלפים שמכתר. כי פי' רכב אלקים הוא מה שנשפע על ידם התגלות אלקות בעולמות שזהו"ע קוב"ה שט בח"י אלף עלמין. והב' אלפים שמכתר אינן שייכים לענין השפעה למטה כי הם בבחי' שאינן. היינו שהם בבחי' רצוא ותשוקה ליכלל וליבטל בעצמות אוא"ס ב"ה הפשוט חד ולא בחושבן ולמכאמ"כ. והוא בחי' אין האמיתי. וע"י שהרצון שלהם הוא בבחי' זו לכן הם כמו שהם שם. כי במקום שהרצון הוא שם הוא. ועד"ז כשיהי' בנפש האדם רצון פשוט ליכלל בעצמות אוא"ס ב"ה מה שחד ולא בחושבן כו' שאז הוא ביטול כל עשר בחי' הנפש שנעשה מהם אין ואפס א"כ הוא בבחי' אין ממש. לכן הוא כלי לבחי' אין האמיתי בחי' סוכ"ע. אך לא כל אדם זוכה לעורר בחי' רצון כזה בנפש שהוא התגלות בחי' יחידה וניצוץ אלקות שבבחי' יחידה שבנפש. הנה יש עוד דרך להגיע לבחי' אין האמיתי והוא היותר נמוך והיינו שישים עצמו כמי שאינו. פי' כמו אין האמיתי שהוא בלי מהות לגמרי כן יהי' האדם ג"כ אין כפשוטו היינו שלא יתפוס מקום בעיניו כלל וכלל ויהי' בלי מה ובלי מהות לגמרי. הגם שהוא באמת מהות יש ודבר ואדרבה שאין לו שום השגה באלקות ולא אהוי"ר. אבל אעפ"כ הוא אינו תופס מקום כלל ונחשב בעיניו בלי מהות כלל וזהו בחי' אין כפשוטו. ועי"ז ג"כ יכול להגיע ולעורר בחי' אין האמיתי. וזהו כמ"ש בלקו"ת סד"ה מי אל כמוך בפי' לשארית נחלתו למי שמשים א"ע כשיריים שהכוונה שמשים עצמו כשיריים שמלמעלמ"ט. ומה הם השיריים שמלמעלמ"ט הוא מ"ש והי' שארית יעקב. יעקב אותיות יבקע הוא בחי' הקו"ח שכמו השחר בוקע חשך הלילה. כן הקו"ח בוקע החשך של הצמצום ומקו"פ ומאיר בגילוי בפנימיות. וראשית הגילוי בא"ק. אך לא הכל יכול לימשך בפנימיות כי לא יוכל הכלי לקבל מפני עוצם בהירות הקו ונשאר בבחי' מקיף ונק' עיגולי א"ק. וז"ש בע"ח שהקו נמשך ומתעגל כו' היינו מה שא"א להכלים להגביל. זהו"ע שארית יעקב. וע"י שהאדם משים א"ע כשיריים וכמותר בעולם שאינו מוצא שום תועלת בעבודתו והכל טובים ממנו שזהו"ע שיריים שלמטה עי"ז הוא ממשיך מבחי' שיריים שלמעלה שהוא בחי' מקיפים דקו"ח עגולי א"ק שגבוה מאד. ועד"ז הוא במי שמשים א"ע כמי שאינו שהו"ע אין כפשוטו שאינו תופס מקום כלל בעיניו כנ"ל עי"ז הוא מגיע בבחי' אין האמיתי בחי' סובב הכללי. וזהו כוונת רז"ל באמרם אין העולם מתקיים ר"ל קיום בבחי' א' בקביעות. שזהו דוקא מעצמות א"ס ב"ה הסוכ"ע שלמעלה מהקו. כי מצד הקו יש שינוי וגרעון ולפעמים הסתלקות לגמרי ח"ו כמ"ש וכד אנת תסתלק כו'. ואור הסוכ"ע ומקיף הוא המקיים האו"פ שמהקו שלא יסתלק. וזהו דוקא ע"י מי שמשים א"ע כמי שאינו. שנאמר ומתחת כו' כפירש"י שנדרס תחת הכל היינו שהם שפלים ונמוכים כאסקופה הנדרסת לכל על ידם הוא זרועות עולם היינו תוקף חוזק קיום העולם בלי שינוי וגרעון. ועפי"ז יובן ג"כ הפסוק כי רם ה' ושפל יראה פי' רם הוא בחי' רוממות א"ס הסוכ"ע ולכן דוקא בבחי' שפל יראה אבל שלא בבחי' שפל לגמרי אף מי שיש לו מוחין השגה ואהוי"ר לאלקות א"א להיות בו השראת הרוממות מא"ס ב"ה. כי הרי הוא בחי' אין שאינו מושג. כ"א דוקא בבחי' שפל שהו"ע אין כפשוטו. ובזה יובן ג"כ מארז"ל (סוטה ה' א') ע"פ הקיצו כו' שוכני עפר כו' מי שנעשה שכן לעפר בחייו עפרו ננער בתחה"מ ומי שהי' בו גסה"ר אין עפרו ננער כו' שלכאורה הוא תמוה מאד. שהלא משנה שלימה היא כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב אפי' חייבי כריתות ומיתות ב"ד לבד המנויים שם במשנה. ואיך מי שיש בו גסה"ר אין עפרו ננער בתחה"מ. אך הענין כי תחה"מ הוא שגוף גשמי יהי' ניזון מאלקות ולא יצטרך למזון גשמי. והוא דוקא מצד גילוי א"ס ב"ה הסוכ"ע. כי מצד הקו הוא הגבלת האור לפ"ע הכלי דוקא וא"כ עפ"י סדר השתלשלות שמהקו גוף גשמי צ"ל ניזון מלחם גשמי תדע שהמן הי' ג"כ מתגשם בירידתו למטה. ובתחה"מ שיהי' גוף גשמי ניזון מאלקות כמו עתה מלחם. א"כ א"א זה כ"א מצד אמיתיות בחי' סובב הכללי ולכן הכלי לגילוי והשראה זו הוא דוקא מי שנעשה שכן לעפר בחייו כנ"ל. אבל גסה"ר הוא תכלית המנגד לגילוי זה כי תחה"מ הוא בגמר בירור ניצוצות זמל"ק דתהו שהי' שבה"כ ומיתת המלכים דתהו. וזה הי' בבחי' שם ס"ג. ומי שיש בו גסה"ר שהוא אותיות ס"ג מורה שלא נגע כלל בבירור ותיקון מיתת הזמ"ל דתהו לכן אין עפרו ננער בתחה"מ. והנה בכ"ז יובן איך שע"י קדש א"ע במותר שפורש א"ע ממותרות מצד השפלות דוקא איך שהוא המטה והסוף של כל ההשתלשלות כנ"ל באריכות שזהו"ע שנדחה בתחתית העיגול. עי"ז הוא מגיע בבחי' אמיתיות סוכ"ע הסובב הכל בהשוואה כי ע"י שפלות זו הוא יוצא מגדר ההשתלשלות ונעשה אין כפשוטו לכן הוא מגיע בבחי' אין האמיתי. אבל כשהוא באמצע אף שיש לו מוחין ואהוי"ר אינו כלי לזה כלל והנה ידוע שמה שבשרש הוא העיגול הגדול והקו. באצי' זהו חכמה וכתר. כי חכ' ראשית הגילוי באצי' זהו כמו בחי' הקו"ח. וכתר הוא מלשון כותרת ומקיף בחי' אין שהחכ' תמצא משם זהו בחי' סוכ"ע כו'. וזהו תוכן ענין ירידה צורך עלי' מבחי' שבט לבחי' מטה כו'. שבהיותה למעלה בבחי' שבט יבג"א דז"א דאצי' מאיר בה רק אחוריים דאבא. אבל ע"י ירידתה בעוה"ז להיות בבחי' מטה מקבלת הגילוי מבחי' פנימיות ח"ע ע"י בחי' תשובה כפי' הראשון בקדש עצמך כו'. וע"י תשובה כפי' הב' מקבלת הגילוי מבחי' כ"ע שלמעלה מהחכמה כו':
ועתה צ"ל איך מרומז המשכות אלו דח"ע וכ"ע במטה דוקא ולא בשבט. הענין דאי' בכהאריז"ל אשר שבט ומטה הם ב' ווין. כי השבט והמטה הם בתמונת ו' שהוא קו מטה הוא ציור ו' רברבא. ושבט ו' זעירא. והענין ו' זעירא הוא שאין יו"ד בראשו והוא בחי' מ"ש (עמוס ז') מי יקום יעקב כי קטן הוא. ובחי' ו' רברבא הוא שיש יו"ד בראשו ולכן הוא כמשל המטה שהוא עב וקשה והוא בחי' ישראל. וענין בחי' אלו למעלה הנה ו' הוא בחי' המדות עליונות וכשאין יו"ד בראשו מורה שהוא רק מדות לבד ו"ק שאין מאיר בהם מוחין כ"א כפי צורך לקיום וחיות המדות לבד. דהיינו מוחין דקטנות שנק' מוחין דיניקה כמו תינוק היונק שהחלב מגדל רק בשר וגוף הולד. לא כמו הפת שמצדו יודע לקרות אבא כו' ולמעלה הו"ע הגדלת המדות להיות התכללות טפ"ט ורת"ס. אבל אין ניכר כ"א המדות. ובעבודה הוא שהמוחין שהם ההתבוננות הוא רק מה שיוכל להיות מזה התפעלות אהוי"ר. והתבוננות מובלע ומכוסה לגמרי בתוך ההתפעלות. שאין ניכר כ"א ההתלהבות כו' ולא הביטול דמוחין. וזהו בחי' ו' זעירא שבתחלת עשייתו עושים נקודה תמונת יו"ד ואח"כ כשממשיכין הקו אין ניכר יו"ד בראשו. אבל ו' רברבא הוא שיש יו"ד בראשו שניכר עביות וממשות היו"ד. ולמעלה הו"ע מוחין דגדלות דאבא שמאירים בז"א. ובעבודה הוא גדלות ההשגה בהתבוננות אוא"ס ב"ה שאף לאחר שנמשך התפעלות גילוי מדות בלב אהוי"ר. מ"מ הם בתכלית הביטול אל השכל והתבוננות מצד גדלות ההשגה. וכמו שהיו תחלה סתומים ומכוסים בתוך השכל כן גם לאחר שנמשכו בגילוי בלב הם בטלים אל השכל. זהו כמשל ו' רברבא שיו"ד בראשו שניכר עביות וממשות היו"ד והקו הוא דק. ובכלל זהו ההפרש בין מוחין דאימא למוחין דאבא. כי מוחין דאימא הוא מוחין דיניקה כמ"ש מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי ומוחין דאבא הוא מוחין דגדלות. והנה בזה יובן מ"ש במד"ר (לך פמ"ז סי' ז') כל אלה שבטי ישראל כו' אלו מטות כו' יעו"ש. ופי' המת"כ חזקים כמטה הזה. שמטה הו"ע חוזק. והיינו כמ"ש במ"א בפי' משכיל לאיתן האזרחי. שאיתן חזק הוא מצד בחי' משכיל דוקא. כי מצד שכל הגלוי יש חילוק שבעת גדלות ההתבוננות הביטול ביותר. ואח"כ נתמעט הביטול כו'. אבל מבחי' משכיל נמשך להיות איתן חזק והו"ע ביטול שלמעלה מהטו"ד שלא להיות נפרד מיחודו ית' במחדו"מ כלל. שאין יכול לקבל מח' של איסור וכש"כ דו"מ. ומזה נמשך גם מס"נ בפו"מ על קדוה"ש וזהו ג"כ ענין מטה שהוא יו"ד בראשו שהוא עצם חכ"ע בחי' משכיל לכן הוא חזק. וזהו ג"כ שמטה הוא בחי' ישראל. כי ישראל הוא מלשון כי שרית כו' שהוא לשון השתררות כו'. וכן במטה כתיב מטה עוזך וקאי על מלך המשיח. והנה בהיו"ד יש קוצו של יו"ד רצוה"ע כ"ע וזהו"ע שבועות מטות כו' (שית' בסמוך). ובזה נת' ב' המשכות דח"ע וכ"ע איך מרומז במטה דוקא. המשכת הגילוי שע"י תשובה הא' מרומז במטה כי ההמשכה הוא מבחי' פנימיות ח"ע שזהו"ע יו"ד שבראש הוא"ו שנרמז במטה. והמשכה הב' שע"י תשובה הב' מלמעלמ"ט שהוא מבחי' כתר מרומז ג"כ במטה. כי ביו"ד יש ג"כ קוצו ש"י שהוא בחי' כתר. ובעבודה ה"ע רצו"פ ליכלל בעצמות א"ס ב"ה להיות כלה שארי ולבבי ממש. והו"ע ביטול עשר כחות הנפש שנעשה מהם אין ואפס לגמרי בחי' ושם ימותו. ולכן מצד בחי' היו"ד שבמטה נמשך חכמת התורה ע"י מטה דאורייתא מח"ע נפקת. מטה לחם. וזהו"ע מקלו של ר"מ כו'. ודוקא של ר"מ שהי' אומר על טמא טהור ומראה לו פנים פנימי' ח"ע שלמעלה מהתלבשות בהמדות. כי התורה היא מבחי' מדות עליונות כשר ופסול טמא וטהור אסור ומותר כו' וזהו"ע מזוקק שבעתים מט"פ טמא ומט"פ טהור. אבל ר"מ הי' מראה פנים מבחי' פנימי' ח"ע לכן הי' אומר על טמא טהור ולכן מקלו הי' בחי' מטה ו' רברבא יו"ד בראשו כו' ומצד בחי' הקוצש"י שבמטה כ"ע סוכ"ע משם נמשך תחה"מ כמשנ"ת בתו"א בד"ה האבות הן המרכבה יעו"ש שהגוף יהי' ניזון מאלקות לבד זהו דוקא מצד בחי' סוכ"ע דהיינו קוצש"י שבמטה לכן יהי' תחה"מ ע"י מטה דוקא ואיש משענתו בידו כו':
והנה עפמשנ"ת בדרוש זה אפשר לבאר ענין י"ג מדת הרחמים שמאירים באלול כמ"ש ע"פ אני לדודי ודודי לי שהוא ר"ת אלול ואז הרועה בשושנים שהוא י"ג מדת הרחמים כמ"ש בזהר (ריש הקדמה) מה שושנה אית בה תליסר עלין כו' אוף כנסת ישראל אית בה י"ג מכילין דרחמי. והענין דאי' במד"ר (נשא ספי"ג) כשם שנשבע הקב"ה לאבות שנאמר אשר נשבעת לאבותינו כך נשבע לשבטים שנאמר שבועות מטות כו' ובמד"ר אמור (פכ"ט) ע"פ בחדש השביעי בירחא דשבועתא באחד לחדש זה אברהם כו'. מבואר שהשבועה שלאבות הוא בר"ה וחדש תשרי והשבועה שלשבטים הוא בחדש אלול. ושרש השבועה הוא מלמעלה מהחכ'. כמשל ב' בנ"א שעושים ברית התקשרות האהבה ע"י שבועה שלא יופסק ע"פ חכ'. והו"ע יגמה"ר שלמעלה מהחכ' כי י"ב שבטים ושבט לוי הם י"ג. והשבועה שלאבות הוא מבחי' ז"ת דגלגלתא ג' אבות וד' אמהות הם ז'. וזהו אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם. והנה השבועה של האבות הוא על ענין התומ"צ כמ"ש תתן אמת ליעקב הוא בחי' תורה חסד לאברהם הוא בחי' מצות. והו"ע באתדל"ת אתעדל"ע אשר באמת אין ערוך לאתעדל"ת גשמי' לעורר המשכות עליונות אך זהו ע"י שבועה שלמעלה מהכמה. ושבועה זו היא בחודש השביעי (שאז נתנו לוחות אחרונות). ושבועת השבטים מתגלי' בחדש אלול כי אלול הוא חדש הששי ולכן הוא מוכן לתשובה עמ"ש והי' ביום הששי והכינו כו' שכדי שלא יכנס אדם מטונף ומלוכלך ליום הדין לכן מאירים בחדש אלול יגמה"ר לעורר את האדם לחשובה אמיתית בבחי' רעו"ד. והנה כמו שבע"ת גבוה מצ"ג כן שבועת השבטים למעלה משבועת האבות. והיינו כמשנ"ת בלקו"ת בביאור ע"פ כי כארץ כו' בענין שופר שממשיך יגמה"ר למלאות כל הפגמים והחסרונות שע"י תומ"צ שמבחי' גלגלתא ומו"ס. והגם שיגמה"ר הם יגת"ד שנמשכים ממו"ס ואיך אפשר להיות עי"ז מילוי הפגמים. אך זהו מפני שפעמים נמשך ומאיר בי"ג ת"ד מבחי' שלמעלה ממו"ס וגלגלתא. והיינו מבחי' מל' דא"ס שמלובש בג"ר דעת"י. וזהו"ע המלך הקדוש שאומרים בעשי"ת. ובחי' זו הוא למעלה מז' תיקונין דגלגלתא שהוא מבחי' ז"ת דעת"י שמתלבשים בא"א: