מגן אבות חלק ב· רבי שלמה זלמן שניאורסון
מגן אבות חלק שישי על פרשת בהעלתך
דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלתך את הנרות וגו'. להבין הכפל לשון דיבור ואמירה הנאמר במנורה. גם להבין מה שאיתא (רש"י בחומש. וכ"ה במד"ר בהעלתך פט"ו סי' ה' בשינוי לשון) שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו. אמר לו הקב"ה שלך גדול משלהם. שקרבנות הנשיאים הם רק לשעה ואתה דליק ומטיב את הנרות. שהם קיימים לעד כו'. דתמוה לכאורה שהלא עכשיו שאין ביהמ"ק ומנורה גם הנרות אין. והענין דכתיב כי נר מצוה ותורה אור. שהמצות הם בחי' נר המאיר. והיינו בתי' שמן שהוא עיקר המאיר כמשי"ת. והתורה היא בתי' אור. וא"כ מה שהי' בנרות המנורה שמן ואור. זהו עכשיו נר מצוה ותו"א. וזהו שהנרות קיימים לעד ולהבין זה גם להבין מ"ש אל מול פני המנורה ופירש"י דקאי על קנה האמצעי. וא"כ הול"ל יאירו ששת הנרות. הנה כתיב (זכרי' ד') ראיתי והנה מנורת זהב כו' ויאמר זה דבר ה' אל זרובבל שהמנורה היא בתי' זה דבר. ויובן עפ"י הידוע שיש שני מדרגות כה וזה. כמו שארז"ל (בספרי מטות) כל הנביאים נתנבאו בכה מוסיף עליהם משה שנתנבא בזה. והו"ע בצלמנו כדמותנו. עד"מ למטה שעצמיות האדם זהו בצלמנו. ומה שכשמסתכלים במראה מתראה ג"כ אדם. זהו רק דמות אדם. שאינו עצמיות אדם כלל. וגם באמת הוא רק שנדמה ונראה כן. אבל באמת הוא אין לגמרי. וכמו"כ למעלה כתי' (יחזקאל א') כמראה אבן ספיר דמות כסא. שיש בתי' מראה ודמות. והיינו כי יש שמים וארץ עילאין באצילות. והם בחי' בצלמנו. שהם עצמיות ממש. אעפ"י שהם ג"כ ו"ק (והרי נאצלו ונתחדשו) אבל מפני יחוד אוא"ס ב"ה שבהם הרי הם בטלים במציאות לגמרי עד שאינם התחלקות כלל. וה"ה מציאות אמיתי. ויש שמים וארץ תתאין דבי"ע. עד שמים וארץ שלנו שבעוה"ז ה"ה רק דמות מבחי' שמים וארץ עלאין דאצילות. שהרי הם נבראים בע"ג ונפרדים. וגם שבאמת הוא רק שנראה ונדמה כן אבל קמיה ית' הרי כולא כלא חשיב. ואני הוי' לא שניתי וכמאמר אתה הוא עד שלא נברה"ע כו'. וזהו כמראה אבן ספיר דמות כסא. שמל' היא המראה שעל ידה מתהווה שמים וארץ.דבי"ע כידוע שאין מלך בלא עם דוקא. וכמו שהוא בעולמות. כן הוא ג"כ בבחי' הדיבור עליון דמדת מלכותו ית'. שעצמיות הדיבור עליון כמו שהוא באצילות זהו בתי' בצלמנו שהוא עצמיות. וכמו שמאיר ומלובש בבי"ע הוא רק בחי' כדמותנו עד"מ שמציירים על לוח ציור אדם. אע"פ שמציירים גם הרוחניות והחיות אדמומית הלתיים כו' מ"מ הוא רק דמות שאין ערוך כלל לגבי עצמיות האדם. וזהו ההפרש בין משה לשאר כל הנביאים. שכל הנביאים נתנבאו בכה שהוא בחי' כדמותנו. היינו הדיבור עליון דאצי' כמו שמאיר ומלובש בבי"ע. שהוא רק דמות כנ"ל. אבל מוסיף עליהם משה שנתנבא בזה. זה הדבר. היינו עצמיות הדיבור עליון כמו שהוא באצי' שהוא בחי' בצלמנו. וגם כמו שבבחי' הדיבור עליון שבאצי' מאיר מעצמיות כל הספירות עליונות שלמעלה מבחי' הדיבור דהיינו כמ"ש כי פי הוי' דבר וז"ש במשה פה אל פה אדבר בו. ולכן הי' החטא בצור גדול מאד על אשר מריתם את פי כו' וזהו ג"כ ענין המנורה היא בחי' זה דבר. דהיינו עצמיות הדיבור עליון כמו שהוא באצילו'. וגם כמו שמאיר בו מהבחי' שלמעלה שנק' פי הוי' כו' וזה דבר הוי' אל זרובבל. שתכלית המכוון מזריעת ישראל בגלות כמ"ש וזרעתיה לי כו'. הוא שיהי' התגלות בחי' זה דבר כו'. וז"ש (שמות כ"ט) בכהנים וזה הדבר אשר תעשה כו'. וכדכתיב (תלים ק"י) אתה כהן לעולם על דברתי. דברתי זהו עצמיות הדיבור כמו שהוא באצי'. וגם דברתי דברת יו"ד. דהיינו בחי' כי פי הוי' דבר כו' וכ"ז הוא עבודת ומדרגת הכהן. אתה כהן לעולם על דברתי:
וביאור הענין יש לבאר בקצרה ההפרש בין אברהם אע"ה. שהי' איש החסד ונק' אוהבי. ובין אהרן כהנא רבא שנק' ג"כ איש חסידך. והי' מדליק את הנרות. שהו"ע המשכת אהבה בנש"י. הנה באברהם כתיב (בראשית י"ב) ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה שזהו תכלית השלימות של מדרגת אהבת אאע"ה שנתעלה ונתקרב לבחי' נגבה. שהוא דרום חסד עליון. ובזהר (ח"א פ"ד ע"א) פי' הנגבה שירותא דעלמא עילאה דרגא עמיקא וסתימא לעילא עד א"ס כו' וי"ל מה שנגבה שהוא חסד מפרש הזהר שהוא שירותא דעלמא עילאה. שהיא בינה כו'. כתיב ואהבת את הוי' אלקיך. ואהבת הוא מלשון אבה. שפירושו רצון. והוא פנימיות המדות וחיותם. שחיצוניות המדות זהו התגלות המדות שבלב. והרצון הוא פנימי' המדות שבלב וחיותם. ולמעלה זהו בחי' כתר מל'. והו"ע מול פני המנורה כמ"ש בלקו"ת. ופי' ואהבת הוא שלא יהי' לו רצון אחר זולת אלקות. והיינו ע"י התבוננות שמע ישראל כו' הוי' אחד פי' החי"ת הוא ז' רקיעים וארץ והד' הוא ד"ר העולם. שבטלים במציאות לגמרי לבחי' האל"ף שהוא אלופו ש"ע. והיינו שכללות העולמות שגדרם הוא מקום וזמן בטלים במציאות לגמרי לאוא"ס ב"ה שלמעלה מגדר מקום וזמן ויובן זה יותר מענין הזמן. כי במקום אעפ"י שהאמת הוא שהוא מוגבל. אבל אין זה נראה לעין. מפני גודל המקום. והזמן נראה יותר לעין איך שהוא מוגבל. כי ענין משך הזמן אין שייך כ"א כשתעריך איזה שיעור מעתה עד איזה משך (אם בעבר. או בעתיד כי ההוה הרי הוא אין) וא"כ כל מה שתתפוס איזה עתה שיהי' עד"מ מנח עד משך היותר ארוך דהיינו כל משך שית אלפי שני דהוי עלמא וימוהמ"ש ותחה"מ ואלף הז' שהוא שמיטה א'. וז' שמיטות הם יובל. עד נ' אלפים יובלות שכל יובל הוא נ' אלף שנה עכ"פ הרי זה בחי' גבול שהרי לא תוכל לומר שעברו ימים ושנים בל"ג. כל שתגדיר הזמן מעתה עד איזה עת שתרצה. לא תוכל לומר שעברו ימים ושנים בלי מספר. ורק שברצון הבורא ית' יכול להיות נצחיות בזמן שלא יופסק לעולם (ועז"כ ואתה הוא ושנותיך לא יתמו). אבל כשתאמר מעתה עד כו' אפי' מאדה"ר עד נ' אלפים יובלות. א"א שיהי' זמן בל"ג. וכיון שהוא מוגבל. ואא"ס ב"ה הרי הוא בלי גבול וא"כ גבול לגבי בלתי בע"ג אין ערוך כלל ובטל במציאות לגמרי. ועד"מ שבדבר שבגדר מספר שייך חשבון וערך א' ואלפי אלפים. אבל לגבי דבר שאינו בגדר מספר כלל. שוה א' עם אלפי אלפים. ששניהם אין ערוך בשוה. והרי מובן היטב איך שלגבי אוא"ס שלמעלה מגדר זמן הזמן בטל במציאות לגמרי ואין ערוך כלל. אפי' כמו טיפה א' בים אוקיינוס. שאמרו (הוריות יו"ד ע"א) על ר' יוחנן בן גודגדא שהי' יכול לשער כמה טיפין יש בים. וכמו שזה מובן ונראה בבחי' הזמן. כן הוא באמת גם בבחי' המקום. כיון שידוע לנו שהוא מוגבל הרי הוא בטל במציאות לגמרי לגבי אוא"ס שלמעלה מגדר מקום. וזהו ההתבוננות באחד שהח' וד' שהוא בחי' המקום ומן של כללות העולמות בטל במציאות לגמרי לבחי' אלופו ש"ע. וזהו"ע שמע ישראל. פי' הסכת ושמע שיתבונן ויעמיק דעתו בזה עד שיכנס לתוכו ותוך תוכו עד פנימיות נקודת לבבו. אזי יהי' ואהבת כו' שיאמר מי לי בשמים כו' כלה שארי כו' לצאת מכל גדר מקום וזמן וליכלל וליבטל באא"ס ב"ה שלמעלה מגדר מקום וזמן. והנה שרש והתחלת התהוות בחי' זמן ומקום הוא הז' מדות דאצי'. וזהו שהתחלקות המקום הוא הכל על ז'. ז' היכלות וז' רקיעים. וכמו"כ התחלקות הזמן. ששת ימים ויום השביעי שבת. שש שנים והשביעית שמיטה. שבע שבתות שנים ויובל. שבעה שבועות כו'. ובינה עילאה שהיא אם הבנים היא למעלה מגדר זמן ומקום וזהו תשובה (דקאי על ספי' הבינה שמקובלים הראשונים קוראי' לה תשובה) קדמה לעולם היינו שהיא למעלה מגדר עולם מקום וזמן. ועתה יובן מה שמפרש הזהר על נגבה שהוא שירותא דעלמא עילאה. והענין דכתי' כי אמרתי עולם חסד יבנה. יבנה הוא אותיות בינה שהחסד נבנה מהבינה. וצ"ל מה שייכות להחסד עם הבינה. שיהי' צ"ל נבנה ממנה. והענין כמשנ"ת ששרש התהוות עולם מקום וזמן הוא מבחי' המדות. והרי באמת אין זה מהמדות עצמם. שהם המהווים ח"ו. כ"א שאוא"ס ב"ה הוא המהווה. ורק שמהווה ע"י המדות. והם כגרזן ביד החוצב בו. ואוא"ס ב"ה שלמעלה מגדר מקום וזמן הרי הוא בבינה כנ"ל בפי' תשובה קדמה לעולם. והו"ע התגלות עת"י שבבינה. וא"כ צ"ל נמשך אוא"ס מהבינה אל המדות להוות על ידם העולם. וע"כ עולם חסד יבנה שהחסד שהוא המדה הראשונה מהז"מ הוא נבנה מהבינה. דהיינו שנמשך בו אא"ס שבבינה כדי להיות בנין העולמות אך ע"ז כתיב (ישעי' מ') מי ברא אלה מי גימט' נ' זהו נשע"ב. ואלה זהו הששה מדות שכ"א כלול מששה גימט' אלה. וכתי' ע"ז ל' ברא. ולכאו' אינו מובן שמחכמה עד המל' הלא הכל אצילות ולא בריאה כו'. והענין שעצם המדות הם ודאי אצי' מחו"ב. אבל אא"ס שנמשך מבינה למדות עז"נ ברא. כי כשנמשך אא"ס במדות ה"ה מקור ושרש החיות דבחי' מקום וזמן. וכמו שהוא בבינה עילאה ה"ה למעלה לגמרי מגדר חיות למקום וזמן. עתיק יומין המתנשא כו'. וא"כ הרי כשנמשך האור מבינה למדות שנעשה מקור ושרש החיות לבחי' מקום וזמן ה"ה משתנה ומתחדש ממש וכמו אור של תולדה שהוא ריחוק הערך ושינוי המהות. וכמו בריאה מאין ליש. וזהו שבין בינה למדות יש פרסא מפסיק. מבטן מי יצא הקרח. שהוא בחי' רקיע כעין הקרח שעל ראשי חיון עילאין. שזהו כמו שבין אצי' לבי"ע יש פרסא מפסיק ובשביל זה אומרים המחדש בטובו כו'. וכמו"כ הו"ע מי ברא אלה. אך כמו שבעולמות עולם הבריאה שהוא עולם הראשון שנתהווה יש מאין מאצי' ה"ה בקירוב מאד אל האצי' ומשיג האין המהווה. ולכן שם שרפים שאומרים קדוש. כן הוא ג"כ בבחי' הששה מדות שנאמר עליהם מי ברא אלה. הנה החסד שהוא המדה הראשונה שנתהווה מאא"ס ב"ה דלאו מכל אינון מדות. שבבינה. ה"ה ג"כ בבחי' קירוב מאד אל הבינה ומשיג האין. היינו שמשיג שזה שנמשך בו אא"ס הוא בדרך ריחוק הערך ושינוי המהות מה שנשתנה ונתחדש כנ"ל כדי להיות מקור החיות לבחי' זמן ומקום ועצמות אא"ס כמו שהוא בבינה ה"ה למעלה לגמרי מגדר חיות מקום וזמן. וזהו כוונת הזהר על נגבה שהוא דרום חסד שהוא שירותא פי' התחלה דעלמא עילאה בינה. פי' שמשיג האין דבינה כנ"ל ויש לו התקשרות עם הבינה וכמו שהוא בבחי' ההמשכה מלמעלמ"ט. שבחסד נמשך ומושג יותר אא"ס שבבינה. ומפני זה הוא שירותא כו'. כן הוא ג"כ בבחי' ההעלאה מלמטלמ"ע. שעלי' והתכללות המדות דאצי' באא"ס שבבינה. כמ"ש לך הוי' הגדולה כו'. וכדאיתא בזהר (תרומה קל"ה סע"א) כגוונא דאינון מתייחדין לעילא באחד. דהפי' אינון הם הו"ק דאצי'. מתייחדין לעילא זהו בבינה שהיא לעילא מן המדות. באחד הוא התגלות עתיקא שבבינה זהו ג"כ ע"י החסד. (שהוא בחי' כהן דמשמש תחות מלך דלעילא. ע' בלקו"ת) וזהו דאי' תוקפא דשמשא בדרום איהו. כמו עד"מ בדרום אין ישוב העולם מפני תוקף זריחת השמש שם ביותר. והיינו מפני שימין המקבל הוא בבחי' קירוב אל המשפיע כן למעלה ג"כ החסד שהוא בחי' ימין המקבל הוא בבחי' קירוב אל המשפיע דהיינו אא"ס שבבינה. ומפני זה אין בו ישוב העולם היינו שבו הוא שלימות מדרגת האה"ר לעלות ולהתכלל מלמטלמ"ע באא"ס ב"ה לך הוי' הגדולה (ע' ע"פ ובא לו לקרן). וכל המדות עלייתם ג"כ עי' החסד דוקא. וזהו ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה שנתקרב ונתעלה בעלוי אחר עלוי עד שבא לשלימות מדרגת האה"ר לצאת מכל גדר עולם וליכלל וליבטל באא"ס ב"ה כו'. כמו שהוא בבחי' הנגבה. שלפי שהוא שירותא דעלמא עילאה. לכן תוקפא דשמשא בדרום ואין בו ישוב העולם כנ"ל:
היוצא מכ"ז שאהבה דאברהם היא מלמטלמ"ע. דהיינו שרוצה לצאת מכל גדר עולם שהוא זמן ומקום וליכלל וליבטל באא"ס ב"ה שלמעלה מגדר עולם כו'. אבל העולם דהיינו הזמן והמקום נשאר במקומם. ר"ל שהם העלם על אא"ס ב"ה. וזהו"ע אהבת עולם כו' כידוע ומבואר בכמה מקומות. אבל אהבה דאהרן כהנא רבא היא בחי' אה"ר והיא מלמעלמ"ט. שרוצה שיומשך גילוי אא"ס שלמעלה מגדר זמן ומקום בזמן ומקום עד שגם הם לא יסתירו על אא"ס. וענין גילוי אא"ס בבחי' מקום. זהו כמו שארז"ל (מגילה יו"ד ע"ב) מקום ארון אינו מן המדה. אעפ"י שלעצמו הי' תופס מקום אמתיים וחצי. ובכותל מערבי לא הי' תופס מקום. הרי שיש מקום ומ"מ הוא בטל במציאות לגמרי שאינו תופס מקום כלל ובזמן זהו כמו שארז"ל (מד"ר בראשית פכ"ד סי' ב') הראהו הקב"ה לאדה"ר דור דור ומנהיגיו עד סוף כל הדורות. הרי ראה בעתיד כמו בהוה. אעפ"י שהי' תחת הזמן כמונו. או כמו שאיתא בפע"ח שהאריז"ל השיג ברבע שעה מה שצריך לומר בדיבור פ' שנה. וזהו שנק' אהרן איש חסידך. וכדפי' בתיקונים (ובזח"ג רפ"א ע"א) איזהו חסיד זה המתחסד עם קונו כו' לייחדא קובהו"ש בתחתונים (ע' באריכות ע"פ בסוכות תשבו) ושרש ההפרש הוא כי אית חסד דאיקרי חסד עולם. והמוחין הם מבחי' תבונה כדכתי' כונן שמים בתבונה והבינה היא בחי' שמיעה. שהוא כמו עד"מ מי ששומע מציור בנין מפואר כל שמשיג יותר מתגדל אצלו האהבה ותשוקה לראותו. וזוהי מדרגת אברהם איש החסד ונק' אוהבי מלמטלמ"ע ליכלל וליבטל. אבל אהרן הוא אותיות נראה. דהיינו בחי' ראיה דחכמה שלמעלה מבחי' שמיעה דבינה. ובבחי' ראיה אין שייך עוד רצוא ותשוקה כ"א מ"ה וביטול בעצם או תענוג ורק שהרצון והתשוקה הוא להיות גילוי זה בעולם ג"כ. ולפי שבבחי' החכמה מלובש חסד דלגאו שהוא בחי' ורב חסד שלמעלה מהחכמה. והוא בחי' חד אריך. שמתארך ומתמשך למטה מטה. לכן יכול להיות הגילוי למטה כמו למעלה. (מכאן ע"ס הדרוש הוא ל' רבינו נ"ע). וכדי לבא לאה"ר דאהרן. הוא ג"כ ע"י אותה התבוננות עצמה דבחי' אברהם כו' כנ"ל. ורק שצ"ל מרירות על החשך והסתר המקום וזמן כו' כענין אין מוסרים רזי תורה אלא למי שלבו דואג (חגיגה י"ג ע"א). דפי' דואג הוא לפי שמשיג בחי' קדוש ואני הוי' לא שניתי. ולמטה א"א להתגלות מצד חשך המסתיר כו' ולכן דואג:
ולהבין יותר למה צ"ל לבחי' אה"ר דאהרן. שהוא מלמעלמ"ט. מרירות בתחלה. גם צ"ל איך אהרן גדול יותר מאברהם הלא כתיב אחד הי' אברהם. ובתפלה חותמין רק מגן אברהם. אך כה"ג מצינו ג"כ בענין מ"ת שארז"ל (סוף קידושין) קיים אאע"ה כל התורה כולה עד שלא נתנה. ומ"מ כתיב ושמי הוי' לא נודעתי להם הרי שיש יתרון מעלה למ"ת שנתנה לנו על מדרגת האבות. ולבאר הדברים צ"ל מ"ש במד"ר פ' בחוקתי (פח"ו סי' ד') ע"פ כה אמר ה' לבית יעקב אשר פדה את אברהם (ישעי' כ"ט). משל לאחד שיצא דינו לפני השלטון לישרף. ראה באצטרלוגין שלו שעתיד להוליד בת שנשאת למלך. אמר כדאי הוא להנצל בשביל בתו שנשאת למלך. כך אברהם ניצול משריפה דנמרוד בשביל יעקב וצ"ל מה שניצול אברהם רק בזכות יעקב דוקא וגם מהו בנמשל ענין בתו נשאת למלך כו' צ"ל תחלה מה שאומרים לפני כל מצוה לשם יחוד קובה"ו. שכינה ל' ושכנתי בתוכם ששורה ומלובש בעולמות ונק' ממכ"ע. מה הנשמה כו' כך הקב"ה ממלא את כל העולם. והיינו שמלובשת בתוכיות ופנימיות העולמות. כי שכינה היא בחי' מל' שרש ומקור הזמן מלך מלך וימלוך. וגם שרש בחי' מקום. וזהו מלכותך מכ"ע. בחי' מקום. וממשלתך בכל דור ודור בחי' זמן אבל קוב"ה הוא בחי' אור א"ס הקדוש ומובדל מגדר זמן ומקום כו' סוכ"ע. ועיקר פי' שכינה זהו הגילוי מבחי' ממכ"ע ולא כמו שמלובש בבחי' העלם והסתר בעולמות. כ"א שיתגלה החיות אלקות דבחי' ממכ"ע. וכמו"כ יהי' ע"י שכינה הגילוי מבחי' קוב"ה סוכ"ע שלמעלה מהזמן ומקום. וזה נק' יחוד קובה"ו. היינו כנ"ל שאוא"ס כמו שהוא למעלה מגדר זמן ומקום יתגלה בבחי' שכינה מקור הזמן ומקום. ולמטה ענין היחוד הוא כמ"ש והאדם ידע המשכת הטפה ממוח הדעת. ולמעלה היינו דכתיב כי אל דעות הוי'. ד"ת מאין ליש זהו בבחי' מל'. כי מלוכה שייך דוקא על נפרדים. וד"ע איך קמיה כל"ח זהו בבחי' קוב"ה שלמעלה מבחי' שכינה כו'. ולכן ענין יחוד קבהו"ש הוא שיומשך גילוי ד"ע בבחי' שכינה מל' ד"ת. והנה אברהם לא הי' ממשיך יחוד זה דקבהו"ש. כי בחינתו הי' מלמטלמ"ע כנ"ל. גם בהיחוד צ"ל תחלה שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני ואח"כ עצם היחוד נמשך מקו האמצעי דוקא. גוף וברית כחדא כו' (זח"ג רכ"ג ע"ב רפ"ג א'). והנה יצחק בחי' שמאלו תחת לראשי. ואברהם בחי' וימינו תחבקני. חיבוק הוא רק בחי' מקיף לבד. אבל יעקב קו האמצעי שממנו דוקא נמשך היחוד דקבהו"ש. וזהו יעקב אותיות יבקע כשחר אורך. כמו השחר שבוקע חשך הלילה כו' כך מדת יעקב בוקע החשך דמדת לילה דבי"ע לפי שממשיך היחוד דקובהו"ש. שגם בזמן ומקום דבי"ע יתגלה אוא"ס ב"ה כמו שמאיר באצילות כו' ולכן יעקב דוקא הוליד י"ב שבטים שהם מרכבה תתאה דבריאה. וזהו שבטים ל' כוכבא דשביט. שהוא המשכה וגילוי מבחי' אילנא דחיי שבאצילות להאיר למטה בבי"ע כו'. וזהו ענין שהאבות לא זכו למ"ת. והיינו שלא המשיכו היחוד עליון דקובה"ו כי כל המשכתם הי' רק למעלה באצילו' ולא בבי"ע. ומ"ש וארא אל אברהם יצחק ויעקב באל שדי כו' דמשמע שהמשיכו הגילוי למטה ע"י אל שדי. מל'. זהו רק מעט מזעיר ולא לפי ערך הגילוי שהמשיכו למעלה באצילות. כמ"ש בת"א בד"ה משה ידבר בהביאור. וז"ש ושמי הוי' בעצם לא נודעתי כו'. אבל יעקב הי' התחלה למ"ת כמ"ש ויקם עדות ביעקב וכו' ואח"כ ע"י הגלות מצרים וכשנעשו ס"ר קבלו התורה שהוא בחי' יחוד קובה"ו. שכל המשכות אא"ס ב"ה כמו שמאיר למעלה באצי' יתגלה ע"י בחי' שכינה למטה בבי"ע. וזהו ביום חתונתו זה מ"ת. וזהו המשל שבמד"ר בתו נשאת למלך כו' שהרי נק' ביום חתונתו. והנה כמו שיעקב גדול בבחי' זו מאברהם. כמו"כ אהרן שהוא מצות כהונה עפ"י תורה. לכן ממשיך מלמעלמ"ט שגם במקום וזמן יתגלה עצמות אוא"ס ב"ה שאינו בגדר מקום וזמן. בחי' יחוד קובהו"ש. וזהו שענין המנורה הוא זה דבר ה' כו'. שבחי' זה יתגלה בבחי' דבר ה'. ולכן צ"ל תחלה מרירות להיות מ"ת בוכים שהוא העלאת מ"ן להיחוד כו'. גם כי בכיה ומרירות מעורר רחמים ורחמים הוא בקו האמצעי שמשם נמשך היחוד כנ"ל. וזהו בכינו בזכרנו את ציון. כי ציון הוא מחבר בחי' בצלמנו עם כדמותנו. כמ"ש בביאור ע"פ רני ושמחי הב'. וזהו היתה לי דמעתי כו' באמרם אלי כל היום איה אלקיך. הדמעה הוא על מה שאלקיך מסתלק בבחי' איה. ג"ר כח"ב. כי כשמאיר הארתו ית' ע"י המדות שהם סדר זמנים מזה נמשך להיות גם בבחי' זמן ומקום התגלות אוא"ס ב"ה כנ"ל. אבל כשמסתלק הארתו מהמדות לבחי' איה והו"ע קוב"ה סליק לעילא כו'. מזה נעשה בעולמות חשך והסתר אלקות כו' וזהו היתה לי דמעתי לחם. שע"י הדמעה והמרירות זוכה ללחם שהוא עסק התורה שיומשך גילוי אלקות בנפשו כמ"ש בלקו"ת. והיינו כנ"ל שע"י המרירות באים לבחי' אה"ר דאהרן מלמעלמ"ט. להיות באורך נראה אור. וזהו ענין הנרות קיימין לעולם היינו ע"י עסק התורה. כמ"ש כי נר מצוה ותורה אור המצות בחי' נר ותורה המשכת האור. שע"י התומ"צ ממשיכים התגלות אא"ס ב"ה מלמעלמ"ט יחוד עליון כמו ע"י נרות דאהרן. ולכן ו' קני המנורה עם קנה האמצעי הוא ש"ס משנה ותושב"כ שהוא בחי' יחוד קבהו"ש ממש כו'. ואיך ממשיכין ע"י התורה הוא כמ"ש כשמן הטוב כו'. כמ"ש בלק"ת באריכות. שהשערות שרש ההעלמים והלבושים המסתירים. אבל ע"י המשכת גילוי שמן הטוב שעל הראש בהשערות כו' מזה נמשך להיות גילוי אוא"ס שלא יסתירו הלבושים והמסכים שבסדר השתלשלות כו':
והנה ג' שמנים היו. והראשון היותר טוב הי' למנורה והשני למנחות. אעפ"י שמנחות היו לאכילה. אך לפי שנרות המנורה הם להמשיך גילוי אלקות למטה ע"כ צ"ל שמן הגבוה יותר בחי' כשמן הטוב על הראש כו' שהוא בחי' חכמה דאור א"ס ממש חכמה דא"ק. ופי' יורד על הזקן זקן אהרן. ב"פ זקן. אמרו ברבות (שה"ש פ"א סי' נ"א) שהראשון רומז על זקנו של משה שהי' שמח כאלו הי' יורד על זקנו כו'. והענין שיש ב' בחי'. דיקנא עילאה ודיקנא תתאה וכמ"ש בזהר (ח"ג קל"ב רע"א) כתי' לבושיה כתלג חוור ושער רישי' כעמר נקא. וכתי' קווצותיו תלתלים שחורות כעורב לא קשיא הא בדיקנא עילאה הא בדיקנא תתאה. והנה השערות הם גשמיים אך הם לבושים שבתוכם נמשך יניקה מהמוח. וכמו"כ התורה נק' משל הקדמוני. עוטה אור כשלמה. בחי' שערות ולבושים לאור א"ס ב"ה. והנה אנו אומרים בברהמ"ז ועל תורתך שלמדתנו. תורתך זהו התורה כמו שהיא למעלה מה שהקב"ה מקיים מצות שבת ותפילין כו'. שלמדתנו כמו שנמשכה למטה בבי"ע עד עוה"ז הגשמי. ע' בלקו"ת בד"ה ביום השמע"צ הראשון בסופו. וזהו דיקנא עילאה הוא שיומשך ויתהווה בחי' תומ"צ למעלה באצילות ודיקנא תתאה הוא כדי שיומשך גילוי התורה למטה בבי"ע. והנה משה הוא מוחין דאבא מקבל מבחי' דיקנא עילאה יגת"ד דא"א ונוצר חסד מזלא דמשה כו' אבל זקן אהרן זהו דיקנא תתאה דז"א שעל ידה נמשך הגילוי למטה. ע' מענין ב' בחי' דיקנא אלו בלק"ת פ' עקב ד"ה ואכלת ושבעת פ"ד. וזהו כשמן הטוב כו' יורד על הזקן דיקנא עילאה כדי שיומשך באצילות זקן אהרן דיקנא תתאה. כדי שיומשך הגילוי גם למטה בבי"ע כמו למעלה. וזהו ענין השמן של המנורה. וזהו אל מול פני המנורה יאירו ז' הנרות כי המנורה הוא להמשיך הגילוי למטה כמו למעלה. וע"כ הם מאירים אור במאמר יהי מאורות שהוא מול פני המנורה שלא יהי' מארת חסר כ"א שיהיו שני מאורות הגדולים:
והנה במנורה הי' כ"ב גביעים. וי"א כפתורים וט' פרחים. הכל מ"ב כנגד שם מ"ב ועם ז' קנים מ"ט ועם כללות המנורה נו"ן. החילוק שבין גביע לכוס. שהגביע הוא כוס גדול שממנו שופכים לתוך הכוס והנה דוד אמר כוס ישועות אשא וגו' כוס גימט' אלקים. ובכוס נותנים יין. כי נכנס יין יצא סוד. בחי' סוד הוי' כו'. ולכן יין משמח אלקים לפי שממשיך גילוי בחי' סוד הוי'. והנה דוד אמר כוס ישועות אשא. שהוא בחי' העלאה מלמטלמ"ע. אבל גבי יוסף כתי' ואת גביעי גביע הכסף תשים בפי אמתחת הקטן כי יוסף הוא בחי' צדיק עליון שממשיך התגלות תוס' אורות בבחי' מל' ש' אלקי' מלמעלמ"ט. וזהו בחי' גביע גימט' ה"פ טוב כנגד ה"פ אור כו' המשכת ה"ח שנמשכים ע"י היסוד. והנה כ"ב גביעים הם כ"ב אותיות התורה. כי כ"ב אותיות התורה הם למעלה מבחי' כ"ב אותיות שנבראו בהם שו"א שהם אתוון זעירין וזהו בהבראם ה' זעירא. אבל אותיות התורה הם אותיות גדולות שממשיכים התגלות אלקות בעולמות מלמעלמ"ט. ולכן נק' כ"ב גביעים שהגביע גדול מהכוס כנ"ל. וי"א כפתורים כפתור הוא מקום התחברות ההעלאת מ"ן עם המשכת מ"ד. יחוד משפיע ומקבל. כמ"ש באריכות ע"פ ויקהל משה ע"ש. וט' פרחים הוא ההמשכה והגילוי שמלמעלמ"ט. בחי' צדיק כתמר יפרח. והכל שם מ"ב. הנה שם מ"ב איתא בספרים שהוא כ"ב אותיות התורה ועש"מ ועשה"ד. והיינו שכ"ב אותיות התורה מחברים עשה"ד עם עש"מ כמ"ש במ"א ע"פ עשרה עשרה הכף כו'. כי עש"מ נתהווה מהם העולמות להיות יש ודבר נפרד. אבל עשה"ד הוא להיות גילוי אלקות בעולמות וזהו אנכי הוי' אלקיך ולכן עש"מ מתחילים בבי"ת ועשה"ד באלף. וע"י עסק התורה נעשה התחברות עשה"ד עם עש"מ. ולכן כתיב גבי מנורה דבר ואמרת דהיינו לחבר הדיבור עם בחי' אמירה עשה"ד ועש"מ:
ועם ז' קנים עולה מ"ט. וצ"ל תחלה ענין אל מול פני המנורה דאיתא במד"ר (נשא פי"ב סי' ט"ז) כל מה שיש בעולם יש במשכן בעולם יהי מאורות. ובמשכן מנורה כו'. והנה אור זה"י שלמעלה מהמאורות (כי היו רואים בו מסוף העולם ועד סופו) גנזו. והגניזה בעלמא דאתכסיא (בחי' י"ה שלמעלה מהמאורות שהם ו"ה). והנה לע"ל כתיב (ישעי' למ"ד) והי' אור הלבנה כאור החמה. ואור החמה יהי' שבעתים כאור שבעת הימים. ופירש"י ז"ל שבעתים היינו זפ"ז שהוא מ"ט ואזי יהי' כאור זה"י כו'. ולכן כללות המנורה הוא מ"ט היינו להמשיך גילוי אור זה"י שהוא שבעתים על אור החמה של עכשיו. דהנה יש כמה בחי' שבע כמ"ש בזה"ק (מקץ ר"ד ע"ב) ע"פ שבעה ושבעה מוצקות כו' ז"מ דז"א וז"מ דבינה שנק' ע' רברבא כו'. ויש עוד למעלה יותר. וזהו אל מול פני המנורה יאירו ז' הנרות. דהיינו שז' נרות המנורה יהיו מאירים וממשיכים גילוי אור מבחי' מול פני המנורה שהוא אור זה"י שיתגלה למטה ממש. כמ"ש באורך נראה אור. באורך ממש שלמעלה מהמאורות. וזהו בהעלתך את הנרות נרות נק' נש"י ע"ש כי אתה נרי הוי'. הוי' אורי כו'. ופי' בהעלתך כו' להעלות את הנרות ואור הוי' למעלה יותר. היינו בבחי' אור צדיקים ישמח כו'. שהו"ע אור זה"י שלמעלה משם הוי' שנק' שמש. אך זהו שייך בנשמות דאצילות. אמנם בנשמות דבי"ע ענין בהעלתך את הנרות זהו ע"ד רוח האדם העולה כו' כמ"ש בלקו"ת בדרוש הראשון ע"פ זה וכ"ז הוא בחי' אהרן מלמעלמ"ט. אך תחלה צ"ל בחי' אברהם אוהבי מלמטלמ"ע שהוא מסירת הרצון והתשוקה לצאת מהמקום וזמן כנ"ל באריכות ואח"כ יכולים להמשיך ע"י תומ"צ הגילוי מלמעלמ"ט שהוא בחי' הנרות קיימים לעד כנ"ל:
ובכ"ז יובן ענין אספה לי שבעים איש מזקני בנ"י. וארז"ל ברבות (בהעלתך פ"ט סי' י"ד) פי' אספה לי שיהיו בבחי' התכללות ואגודה אחת. דכתיב (עמוס ט') הבונה בשמים מעליותיו ואגודתו על ארץ יסדה. משל למלך שבנה פלטרין ע"ג ספינות בזמן שהספינות קשורות הפלטרין עומד ומתקיים. אבל כשהספינות מתפרדין אזי נופל הפלטרין. כך אימתי הבונה בשמים מעליותיו. בזמן שואגודתו על ארץ כו' וצ"ל מהו ענין מעליותיו. שארז"ל (מד"ר אמור פ"ל סי' י"א) הקב"ה מתעלה כו' הנה כתי' בחנה ותתפלל על הוי' הוי' יו"ד חכמה ה' בינה כו'. שמהווה ומחיה. אבל על הוי' זהו עצמות אוא"ס שלמעלה מש' הוי' וזהו שלפעמים כתיב כי גדול עד שמים חסדך. ולפעמים כתיב כי גדול מעל שמים חסדך. והיינו כי גדול עד שמים חסדך זהו חסד דז"א שנק' חסד עולם. אבל כי גדול מעל שמים חסדך זהו חסד דא"א בחי' ורב חסד. שהוא בחי' על שמים כו'. וזהו הבונה בשמים (מדות דז"א) מעליותיו. להמשיך בהם הגילוי מבחי' על הוי'. על שמים חסדך. וזהו הקב"ה ז"א מתעלה לבחי' על הוי' כו' וע"ז כתיב הרעיפו שמים ממעל. מבחי' על הוי' כו'. ואזי כתיב השמים מספרים כבוד אל ופי' בזהר (תרומה קל"ו ע"ב) מנהרין ומנצצין. והיינו שכאשר השמים שהם המדות דז"א מקבלים הגילוי מבחי' על שמים ורב חסד כו' אזי דוקא הם מאירים גילוי אלקות למטה בבי"ע כמו למעלה באצי'. וזהו פי' מנהרין ומנצצין כו' והיינו כמשנת"ל שמבחי' ורב חסד שמעלה ומטה שוין נמשך הגילוי למטה כמו למעלה. אך אימתי הבונה בשמים מעליותיו בזמן שאגודתו על ארץ. כשיש למטה ביטול והתכללות ע"ד ויחן ישראל כאיש אחד. קוב"ה לא שרי' אלא באתר שלים (זח"א רט"ז ע"ב). וע"י התכללות נמשך המשכה עליונה מאד נעלה. ע' ביאור דוהניף ובד"ה הן עם אחד בפ' נח. וזהו אספה לי שבעים איש. שע"י האסיפה וההתכללות עי"ז יהיו השבעים איש (שמבחי' ז' מדות) לי דהיינו לעצמות אור א"ס. ואזי נק' זקני בנ"י. ע' זקנים. והיינו כי זקן שקנה חכמה. קנין הוא ע"י משיכה וכסף. העלאה והמשכה. תחלה העלאה בהעלתך את הנרות אה"ר דאהרן כנ"ל ואח"כ נקנה ונמשך בה בחי' ח"ע שמן הטוב כנ"ל ואזי נק' זקני בנ"י. והיינו שהשבעים איש שמבחי' ז' מדות יהיו ג"כ זקנים שיומשך בהם גילוי ח"ע שמן הטוב. ולכן ארז"ל (שם במדיר ס"פ בהעלתך) שחביב לפני הקב"ה יום מינוי זקנים כיום מ"ת לכל ישראל. פי' שענין התורה הוא שיומשך הגילוי למטה ממש כמו למעלה: