מגן אבות חלק ב· רבי שלמה זלמן שניאורסון
מגן אבות חלק שישי על פרשת ויצא
לד"ה ושבתי בשלום שבתו"א בענין פי' יעקב הוא בחי' יו"ד עקב שהוא בחי' המשכת חכ"ע שהיא בחי' יו"ד כו' הנה חכ"ע היא ראשית האצי' והיא ראשית ההשתלשלות. שלמעלה מהחכמה הוא למעלה מהשתלשלות כמ"ש והחכמה מאין תמצא. וגם בחי' חכמה זהו בחי' מ"ה. שם מ"ה המברר כו'. וענין יו"ד עקב זהו המשכת החכ' למטה מטה בבחי' עקב והנה עקב זה יתפרש בב' ענינים. הא' בקדושה ב' בקליפה ופי' עקב בקדושה הוא בחי' סוף השתלשלות העולמות דקדושה והוא בחי' עשי' דעשי' ונק' הודאה דהודאה זהו בחי' עקב דקדושה. וענין הודאה דהודאה דהנה הודאה נמשך מהשגה כמאמר בינה עד הוד אתפשטת היינו כאשר האדם מתבונן בגדולת אוא"ס ב"ה אזי מודה הוא שכך יאתה שתכלה אליו נפש כל חי שאף שאין לו כלות הנפש בפו"מ בהתגלות הלב אמנם הוא מודה שצ"ל כלוה"נ ויראה כו'. וזהו גילוי גדול בנפש כו'. אמנם הודאה דהודאה הוא שאין לו השגה והתבוננות באוא"ס וממילא אין לו הודאה שמצד ההשגה כ"א שהוא מודה שצריך להודות. ובחי' זו דהודאה דהודאה הוא בחי' סוף המדרגה דקדושה דמי שאין לו גם בחי' זו הוא בחי' קליפה וסט"א וכמארז"ל מאן דלא כרע במודים (הוא בחי' הודאה דהודאה) נעשה שדרתו נחש כו'. והנה בבחי' עקב זה צ"ל שמירה גדולה מחמת שקרוב מאד לקליפות. ועז"א עונות שאדם דש בעקביו שבעקב זה דשים על עונות. וכמ"ש עון עקבי יסובני שהעון סובב את העקב. וכמארז"ל נחש כרוך על עקבו כו'. וז"ש ואתה תשופנו עקב שיניקת הנחש מהקדושה הוא מהעקב. וענין יו"ד עקב המשכת החכ' בבחי' עקב זה הו"ע המשכת הביטול שלמעלה מהשגה שאעפ"י שאין לו התבוננות והשגה כו'. אעפ"כ יהי' בטל לאלקות למעלה מהשגה והטעם כו' וגם בחי' רעו"ד רצון א' ליבטל במציאות באוא"ס ב"ה וזהו שהיו"ד היא אות שחורה. היינו הביטול והרצון שלמעלה מהשגה והטעם. וזהו התיקון והשמירה בבחי' העקב. ועוד יתפרש העקב בקליפה ק"נ שנק' עקב שהיא לאחר סיום וסוף של כל ס' ההשתלשלות. שלמטה מטה מהקדושה כי בק"נ הטוב שבה מעורב עם הרע לגמרי. וענין המשכת היו"ד בבחי' עקב זה זהו ויצא יעקב כו' חרנה בחי' נחר גרוני ק"נ כמשיתל"ק אי"ה. והו"ע הבירורים לברר משם כי היו"ד בחי' חכ"ע דאצי'. והנה עולם האצי' הוא עולם התיקון כידוע. משא"כ עולמות בי"ע נבראים ונפרדים שנראים ליש. ואף שבטלים לאלקות הוא רק בחי' ביטול היש וע"כ אינם מתייחדים עם אוא"ס. דלא כבאצי' שהביטול אמיתי ממש וע"כ מיוחדים עם אוא"ס דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד אבל בבי"ע אין שם היחוד עם אוא"ס. ומכש"כ בק"נ שהטוב מעורב לגמרי עם הרע וע"י המשכת היו"ד בחי' חכמה שם מ"ה המברר עי"ז נמשך בבי"ע הבחי' ביטול אמיתי ועי"ז מתייחדים עם אוא"ס ב"ה בבחי' איהו וגרמוהי חד כבאצי'. עד שירד גם למטה מטה בק"נ לברר הטוב מהרע ויתעלה למעלה בקדושה עליונה אלקות כו' וזהו ויצא יעקב מבאר שבע כו' שבחי' יעקב הוא הממשיך מבחי' באר שבע שהוא למעלה מעלה איהו וחיוהי וגרמוהי חד כו'. והיינו שבחי' יעקב המשכת החכ"ע דאצי' נמשך מבחי' באר שבע. והנה באר שבע יש בזה ב' פי'. הא' שהמל' נק' באר שבע בחי' באר הנובע משבע דרגין עילאין הם בחי' המדות דאצי' שמשפיעים במדת המל'. ופי' הב' באר שבע בבינה עילאה שהיא הבאר המשפיע וממשיך בשבע מדות שלמטה הימנה. וכאן הכוונה בבאר שבע הוא בינה דאצי' וזהו הלשון בתו"א באר שבע שהיא למעלה מעלה איהו וחיוהי וגרמוהי חד. והענין שהמשכת והתגלות היו"ד חכ"ע הוא ע"י הבינה. וכמאמר האל הפותח בכל יום דלתות שערי מזרח ובוקע חלוני רקיע דענין מזרח שמש הוא בחי' בינה דכמו שהשמש זורח במזרח ומשם זורח בכל הרוחות כמ"ש הולך אל דרום סובב אל צפון ולמעלה זהו בחי' בינה דאצי' שממנה נמשך גילוי בחי' שמש הוי' יסוא"ב בכל הו"ק דאצי'. וזהו ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה וכנ"ל. וכמ"ש צוה ישועות יעקב ישועות הם ש"ע נהו"ע ובחי' יעקב מחבר וממשיך אותן למטה בבחי' עקביים ג"כ שהש"ע נהו"ע הם מלמעלה מהשתלשלות ולמעלה מהחכ' ויעקב ממשיך אותן למטה כי ישועות הוא מלשון שעה כמ"ש וישע ה' אל הבל וגו' שהוא בחי' ירידת והמשכת אורו ית' למטה מטה כו'. והוא עד"מ מלך גדול ונורא שנפנה לאדם קטן פחות הערך ה"ז ירידה והשפלה עצומה כו' כמו"כ מה שנמשך מרוממות דאוא"ס ב"ה הפנה אל הבל ואל מנחתו זהו"ע וישע כו'. וזהו צוה ישועות יעקב שיעקב ממשיך בחי' ישועות הנ"ל למטה כו'. ולהבין שייכות ענין הישועות ליעקב והלא נת"ל שיעקב ממשיך רק מבחי' יו"ד חכ'. דהנה כתיב ישועות פניו שהישועות נמשך מבחי' פניו וגם כתיב ישועות יעקב. והכל א' דהרי כתיב מבקשי פניך יעקב. וגם בזהר (ח"ב נ"ג ע"א) מפרש הפסוק ויוציאך בפניו בכחו הגדול ממצרים. דיצימ"צ הי' בזכות ג' אבות בפניו זה יעקב. בכחו זה יצחק. הגדול זה אברהם הרי יעקב נק' פניו וע"כ שייך ענין ישועות פניו גם ליעקב וביאוה"ע הנה אי' בכהאריז"ל דישועות נמשכים מאורות אימא עילאה וז"ש כי תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה. וסוס ב"פ ס"ג אשר שם ס"ג הוא בבינה והענין דמצינו שגם למעלה שייך ענין ישועה כמארז"ל (מ"ר משפטי' פ"ל) ע"פ שמרו משפט כו' כי קרובה ישועתי לבוא ישועתכם לא נאמר אלא ישועתי שהישועה שלישראל הוא ישועה גם למעלה כביכול. דהנה כתיב טוב לחסות בהוי' מבטוח באדם וידוע הקושיא הלא כתיב ארור הגבר אשר יבטח באדם כו'. והענין דקאי על אדה"ע שעל הכסא. כי עיקר אדם הוא המדות עליונות דאצי' תסד דרועא ימינא גבורה דרועא שמאלא ת"ת גופא. ובמדות יש זלעו"ז. דכמו שנאצלו ז"מ דקדושה כן נתהוו ג"כ ז"מ רעות דקליפה ונק' אדם בליעל לעומת אדם דקדושה. וע"כ מהמדות יכול להיות יניקת החיצונים כמו למטה בהידים יש צפרנים שעומדין ליקצץ. כמו"כ מבחי' חסד דרועא ימינא גבורה דרועא שמאלא יוכל להיות יניקה. וז"ש שממית בידים תתפש וכתיב והידים ידי עשו כו' וכמארז"ל אברהם (חסד דאצי') שיצא ממנו ישמעאל (חסד דקליפה) יצחק שיצא ממנו עשו וא"כ בהמדות צ"ל ישועה שלא יומשך מהם יניקה וישועה זו נמשך ממקום שאין יכול להיות משם יניקה כו'. והיינו מהבינה שנק' יובל דרור עלמא דחירו. ולכן אי' בכהאריז"ל דישועות נמשכים מאורות אימא עילאה. אך צ"ל דהלא נת"ל בפי' ישועות ששרש התיבה הוא שע ש"ע נהו"ע. וכן הוא ע"פ האמת. כי בבחי' אדם יש זלעו"ז וע"כ צ"ל הישועה מבתי' כי לא אדם הוא שעיקר בחי' זו הוא בעתיקא שנק' עח"י המתנשא מימו"ע למכאמא"כ. וזהו ש"ע השי"ן ג"ר דע"י והע' ז"ת דע"י. כי המדות דאצי' מספרם יחידות כידוע בענין שבע שנים כו' ובג"ר מספר עשיריות ובעתיקא המספר מאות כו' והענין כי עיקר הישועה הוא מבחי' עת"י דוקא אך השראת עת"י הוא בחכמה (וזהו"ע השראת אוא"ס בחכמה) וע"י החכמה הוא מתגלה בבינה. ולכן נק' חו"ב מעיני הישועה. וכתיב עזי וזמרת י"ה (חו"ב) ויהי לי לישועה ומה דאי' בכהאריז"ל שהישועות מבינה ולמה לא מהחכמה ששם עיקר השראת אוא"ס הוא מב' טעמים. א' לפי שהתגלות עתיק הוא בבינה דוקא. ובחכ' ההשראה הוא בבחי' העלם עדיין לגבי עולמות אף שבחכמה עצמה הוא בבחי' גילוי אבל לגבי עולמות כו'. והב' כי בישועות צ"ל ב' בתי' חו"ג כי ענין הישועה להציל הא' מזולתו הרודפו הרי צ"ל פעולת החסד לזה ופעולת הדין לזה וכמו שהי' ביצימ"צ נגוף ורפוא נגוף למצרים ורפוא לישראל וה"ז פעולת ב' המדות חו"ג ביחד ולכן הוא ע"י הבינה דוקא שרש הגבורות דקו השמאל כו' והגבורות הם ממותקים בחסדים כו' ולכן נק' ישועות פניו לפי שנמשכים מבחי' י"ה חו"ב וכתיב חכמת אדם תאיר פניו גם לפי שנמשכים מבחי' תרין תפוחין דעתיקא (עי' בלקו"ת בביאור ב' דמסעי רפ"ה בענין תתן אמת ליעקב. מתרין תפוחין נהירין אנפין דז"א שהוא בתי' ת"ת שנמשך לו ק"ן מהש"ע נהורין שבפנים דא"א) שהו"ע תיקון השביעי ואמת ועז"נ ואור פניך כי רציתם. וכתיב יאר הוי' פניו ישא הוי' פניו אליך. ומה שנק' הישועות ע"ש יעקב הוא כמ"ש שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא. והיינו כידוע שמשפט וצדקה הם הדרך להמשכת גילוי שם הוי' בחי' סוכ"ע לבחי' ממכ"ע שנק' אדם. וזהו שמרו משפט כו' כי קרובה ישועתי לבא שע"י משפט וצדקה ממשיכים הישועה לבחי' אדה"ע מבחי' שם הוי' סוכ"ע עלמא דחירו כנ"ל. והנה כתיב משפט וצדקה ביעקב כו' לכן צוה ישועות יעקב והענין לפי שיעקב בריח התיכון המבריח מבתי' קצה השמים דלעילא עצמיות בינה שמשם נמשכים הישועות עד בתי' קצה"ש דלתתא יסוד או מל' וכמ"ש ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם עד העולם הוא מבחי' עלמא עילאה בינה עד עלמא תתאה מל'. משא"כ מה שבכל המדות נמשך מוחין דבינה כמ"ש כונן שמים בתבונה הוא רק נה"י דבינה. וגם רק עד הוד אתפשטת אבל ע"י ח"ת נמשך מעצמיות בינה ועד יסוד ומל'. ולכן נק' המשכה זו דבחי' יעקב יו"ד עקב בשם ישועות. כי בין לפי' הא' דעקב הוא בקדושה ויעקב ממשיך מבחי' היו"ד חכ' הביטול בבי"ע דקדושה עד בחי' עקב דקדושה שיהי' היחוד דאוא"ס ב"ה בבי"ע כמו באצי' זהו"ע ישועה דאפי' במדות דאצי' נת' שצ"ל ג"כ ישועה כנ"ל בענין ישועתי. ומכש"כ בבי"ע הו"ע ישועה. וכן להפי' דעקב בק"נ נק' ודאי ההמשכה בשם ישועה וכמ"ש גם בתניא ע"פ כי יעמוד לימין אביון (הוא היצ"ט) להושיע משופטי נפשו בחי' היצה"ר. ונק' זה ישועה כו'. וכ"ז נת' ענין ההמשכה דבחי' יעקב. והנה ידוע דלכל המשכה שמלמעלה צ"ל תחלה העלאה מלמטלמ"ע. וזהו מ"ש תחלה ויקח מאבני המקום היינו האותיות שנמשכים מבחי' ברוך המקום הוא מקומו ש"ע להחיות העולמות וכמ"ש באליהו ויקח שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב כו' וכתיב תחלה וירפא את מזבח ה' ההרוס (וכמ"ש בבה"ז כאן בענין י"ב אבנין עילאין ע"ש) ונת' זה בארוכה בתו"א ע"ש. ואח"כ וישם אותה מצבה הוא בחי' אות וא"ו והו"ע ההמשכה שמלמעלמ"ט ע"י העלאה שמלמעלמ"ע. ובכלל הוא ההפרש בין תפלה לתורה. דענין התפלה הו"ע העלאת האותיות וזהו"ע מט"ט קושר כתרים לקונו מתפלותיהן של ישראל שהכתר עושים מאבנים והו"ע אותיות התפלה. שזהו ויקח מאבני המקום הוא בחי' מל' דבר הוי' שנק' הוא מקומו ש"ע וכמאמר ברוך המקום לפי שזהו החיות דבחי' המקום דכל ההשתלשלות לזאת נק' המל' מקום. וישם אותה מצבה אות ו' הו"ע ההמשכה בתורה שית סדרי משנה זהו וא"ו. אך ההמשכה בתורה הוא רק בהעלם וע"כ ויצוק שמן על ראשה פי' שמן הוא בחי' חכ"ע להיות גילוי בחי' חכ"ע ממש למטה בבחי' מצבה הנ"ל שהוא בחי' תומ"צ שמלובשים למטה בדברים גשמיים כו' עי' בתו"א. וכמארז"ל מה להלן באימה וביראה כו'. וכמ"ש ואשים דברי בפיך. ודברי אשר שמתי בפיך. אני המשנה המדברת בפיך. שבעת דיבורי תורה שהאדם מדבר יהי' מדבר הדיבור עליון מתוך פיו כו'. ולהיות גילוי כזה למטה הוא ע"י ההעלאה מלמטלמ"ע תחלה וכנ"ל וזהו שת"א על וישם אותה מצבה ושוי' יתה קמה. והוא עדמ"ש ודבר אלהינו יקום לעולם וכמאמר ודבריו חיים וקיימים כו'. וכ"ז הו"ע העלאת האותיות דקדושה שמחי' בי"ע דקדושה. ועוד זאת העלה גם האותיות המלובשים להחיות הקליפו'. וזהו"ע וילך חרנה חרן עה"כ בגימט' גרון. והוא כמ"ש נחר גרוני. שהו"ע שאין נשמע הדיבור. כי האותיות המחיים בקדושה הרי נמשך שם ביטול לאלקות בשרפים וחיות ואופנים בכולם יש ביטול להחיות אלקו' שמחי' עד וצבא השמים לך משתחוים. רק שהביטול הוא רק ביטול היש וענין העלאתם הוא להיות בהם ביטול אמיתי. אמנם האותיות שמחי' בקליפה וסט"א הוא ע"ד תכלית ההעלם שאין נרגש כלל החיות אלקי עד שאומרים לי יאורי כו' לא ה' פעל כל אלה. ויעקב העלה גם מבחי' חרן וזהו"ע העובדות שלו שהי' בחרן כמ"ש ויגל את האבן מעל פי הבאר שעשה זה בחרן להיות העלאת האותיות שיהי' בחי' באמ"ח כו' (וכל כוונת הדרוש הזה הוא העלאה מבחי' בי"ע דקדושה וגם העלאה מקליפה וסט"א וכנ"ל בב' הפי' בעקב. וזהו מ"ש בתו"א בענין ההעלאות הבירורים הלשון בבחי' אתכפיא ואתהפכא. וענין אתכפיא שייך רק בההעלאת הניצוצים מקליפה משא"כ מבי"ע דקדושה הרי שם בלא"ה יש ביטול כנ"ל, אבל בההעלאה מקליפ' שייך אתכפיא תחלה שהו"ע רצוא ותשוקה בהניצוצות לעלות מקליפה וה"ז רק תשוקה לבד ואח"כ כשמתעלי' בקדושה ה"ז אתהפכא כו'. וזהו ושבתי בשלום אל בית אבי כמשנ"ת זה בתו"א):
והנה מ"ש אם יהי' אלקי' עמדי ושמרני כו' ונתן לי כו' והי' הוי' לי לאלקים ואין מובן לשון זה שהתנה התנאי אם יהי' כו' ושמרני כו' ואז והי' הוי' לי לאלקים (כמ"ש בבחיי) וכי אם לא יהי' כן לא ירצה ח"ו לעבוד את השי"ת. אך הנה כתיב (משלי י"ז) אבן חן השחד בעיני בעליו אל כל אשר יפנה ישכיל ופירש"י דקאי על התשובה שע"י התשובה של האדם הוא כמו השחד שעי"ז אל כל אשר יפנה ישכיל. והנה באמת כתיב בתורה האל הגדול כו' אשר לא יקח שחד כו' ופי' שאין הקב"ה לוקח שחד המצות בשביל העבירות שאם עבר אדם עבירה א' אף אם עשה אלף מצות אין הקב"ה לוקחם לשחד עבור העבירה. רק שעל העבירה מעניש את האד ועבור המצות נותן שכר כו'. ואיך אמר כאן שהתשובה היא שחד כו'. אך הענין דארז"ל צדיקים מהפכים מדה"ד למדה"ר כמ"ש ויזכור אלקים את נח ויזכור אלקים את רחל. ורשעים מהפכים מדה"ר למדה"ד כמ"ש וה' המטיר כו' גפרית כו'. והענין דבאדם יש יצה"ט ויצה"ר. היצ"ט נמשך רק לאלקות אה' ותשוקה לאלקות וכתיב נר הוי' נשמת אדם כמשל הנר שנמשך למקורו כו'. והיצה"ר נמשך אחר רצונות גשמי' ותאוות עוה"ז דהיתר ואיסור ח"ו. והנה שעת צלותא שעת קרבא שהו"ע המלחמה בין היצ"ט ויצה"ר והמלחמה צ"ל תמיד וע"כ צריך האדם להתפלל בכל יום ללחום עם היצה"ר. אמנם צדיקים הגדולים שמתגברים על היצה"ר ומהפכים אותו לגמרי לאלקות כמ"ש בכל לבבך כו'. עי"ז גורמים למעלה שיתהפך מדה"ד למדה"ר. כי שרש היצ"ט הוא מקו הימין חסד כמ"ש אך טוב וחסד ירדפוני. והיצה"ר נשתלשל מסיגי ופסולת הגבו' דקו השמאל. וע"י שנעשה היצה"ר נכנע וכפוף ובטל להיצ"ט גורמים כמו"כ למעלה שמדה"ד יתהפך למדה"ר כו'. כי עי"ז מעוררים בבחי' עתיקא (עי' ע"פ מי מנה) דלית שמאלא כו' וכולו ימין ועי"ז נתהפך מדה"ד למדה"ר. וזהו ע"י צדיקים הגדולים. וכן ע"י בע"ת שמהפכים הרע לטוב. וע"כ ניחא מ"ש האל הגדול הגבור והנורא שזהו המדות דאצי'. אשר לא יקח שחד. שאינו נוטל שחד המצות בשביל עבירות כי המ"ע שרשם בה"ח והל"ת שרשם בה"ג. וע"כ אין המצות שחד על העבירות כי הה"ג הם כנגד הה"ח. אבל ע"י התשובה מעוררים בבחי' דלית שמאלא ממילא נתבטל מדה"ד לגמרי ונהפך לחסדים וע"כ התשובה היא שחד כו'. וזהו אבן חן השחד כו' אבן הוא א' ב"ן. ב"ן הוא בחי' גבורות והא' הוא המשכת הביטול שהו"ע התהפכות הגבורות לחסדים וזהו בחי' שחד ממש כו':
וזהו"ע שאמר יעקב אם יהי' אלקים עמדי פי' ששם אלקים מדה"ד יהי' ג"כ עמדי היינו שישפיע לו כל השפעות טובות ושמרני כו' ונתן לי כו' הרי ששם אלקים מדה"ד יתהפך למדה"ר וכ"ז יהי' ע"י הבירורים ושבתי בשלום אל בית אבי בגמר ושלימות כל הבירורים (שלא יהי' עבירות כלל) והי' הוי' לי לאלקים שהוי' בעצמו יהי' לו לאלקים שלא יהי' מדה"ד כלל כ"א כולו הטוב והחסד:
ויחי אוסרי לגפן עירה. ולשרקה בני אתונו. עייר הוא חמור זכר רך בשנים. ואתון נק' חמורה נקבה כמ"ש אתונות עשרים ועירים עשרה (וישלח ל"ב ט"ז). וכתי' ועיר בן אתונות (זכרי' ע' ט' ע"ש במצודות). והיינו דכר ונוק' דקליפה. ולע"ל יהי' לבחי' גפן דקדושה אסור וקשור. נכנע ובטל. בחי' עייר דכר דקליפה. ולבחי' שורקה יהי' קשור ונכנע בחי' אתון נוק' דקליפה. וביאור הענין י"ל הפסוק (וישב מ') ובגפן שלשה שריגים. ובמד"ר (וישב פ' פ"ח ע"פ זה) גפן אלו ישראל שנק' גפן ע"ש גפן ממצרים תסיע (תלים פ'). שלשה שריגים אלו משה ואהרן ומרים. ונמשלו ישראל לגפן מה גפן יש בו יין כך נש"י יש בהם יין. וענין היין שבנש"י הוא כמ"ש (שופטים ט') ותאמר הגפן החדלתי תירושי המשמח אלקים ואנשים. שהיין משמח ומזה ארז"ל אין אומרים שירה אלא על היין (ברכות ל"ה ע"א) והענין כי בכ"ד יש פנימי' וחיצוניות. הפנימיות הוא העלם לגמרי. והחיצוני' מתגלה לזולתו. ועד"מ בנפש יש פנימי' וחיצוני'. פנימי' הנפש דבוק בשרשה ומקור חוצבה פני אדם שבמרכבה לקבל שפע וחיות לעצמה. וחיצוני' הנפש מתפשט להחיות הגוף. וכמו"כ הוא בכ"ד. מה שמשפיע לזולתו הוא רק בחי' חיצוני' שבו. והפנימי' דבוק בשרשו לקבל שפע וחיות לעצמו. וה"ז ריחוק הערך גדול שאעפ"י שהכל דבר א' מ"מ הפנימי' נעלם לגמרי ורק החיצוני' מתגלה וכמשנ"ת בד"ה והיה לאות כו'. והנה שמחה הוא גילוי ההעלם. היינו גילוי הפנימי' שהוא בהעלם שיאיר ויתגלה כמו החיצוני' וזהו"ע שיין משמח שממשיך גילוי ההעלם. וזשארז"ל (סנהדרין ע' א') שהשותה יין פניו מאדימים כמ"ש אל תרא יין כי יתאדם (משלי כ"ג ל"א). היינו כי הדם הוא הנפש. ויש פנימי' הדמים שמלובש בהם פנימי' החיות וחיצוני' הדמים מלובש בהם חיצוני' החיות. והיין גורם גילוי פנימי' הדמים כו'. ולכן פניו מאדימים. והיינו לפי שהיין הוא ג"כ גילוי ההעלם. שהי' כנוס בהענבים בהעלם ויצא לגילוי ע"י דריכה בגת לכן בכ"מ שהוא. נמשך על ידו גילוי ההעלם. וענין שמשמח אלקים. היינו כי למעלה יש ג"כ פנימיות וחיצוניות והו"ע מ"ש בזהר קוב"ה סתים וגליא (אחרי ע"ג ע"א). גליא הוא מדת מלכותו ית' שמתלבשת בעולמות ונבראים להחיותם בבחי' גילוי ממש. שמשיגים האור והחיות. והו"ע ש' אד'. אדון עולם. וסתים הוא עצמיות המדות דאצי'. אשר המל' חיצוניות מהם והם למעלה מגדר התלבשות אור וחיות בנבראים. ונק' קוב"ה. פני מלך חיים. ימינך חסד וזרועך גבורה ואור פניך ת"ת כו'. והו"ע ש' הוי' ב"ה. שפירושו הי' הוה ויהי' ר"ל כאחד. הי' היינו קודם שנבה"ע שהי' הוא ושמו בלבד. יהי' לאחר שית אלפי שני דהוי עלמא שיהי' חד חרוב שיחזרו העולמות לאין ואפס כבתחלה ויהי' ונשגב הוי' לבדו ביום ההוא (ישעי' ב' י"א). והוה עתה במשך שית אלפי שני דהוי עלמא שנתהווה כל סדר ההשתל' ע"י צמצום ומקו"פ וכמה פרסאות. שבאמת ההוה הוא כמו הי' ויהי'. שאין עוד מלבדו ואפס זולתו. כי כולא קמי' כל"ח. כמ"ש אני הוי' לא שניתי (מלאכי ג' ו'). הוי' אחד. וזהו סוד הוי'. ששם הוי' ב"ה הוא בחי' סוד בעולמות הנבראים. ורק באצי' מתגלה. והיין משמח אלקים. שממשיך גילוי ההעלם. היינו ש' הוי' ב"ה שהוא בחי' העלם וסוד בעולמות בי"ע. שיתגלה בהם בבחי' גילוי ממש וזהו נכנס יין יצא סוד (עירובין ס"ה א') בחי' סוד הוי'. והנה כתי' סוד הוי' ליראיו (תלים כ"ה). פי' שגילוי סוד הוי' הוא למי שממשיך עליו אימה ופחד ממדת מל' ית'. אשר מלכותך מכ"ע ומקבל עליו עומ"ש. וכמ"ש ג"כ וחסד הוי' מעולם ועד עולם על יראיו (שם ק"ג י"ז). פי' חסד הוי' הוא התגלות שם הוי' ב"ה הוא על יראיו דוקא והטעם הוא לפי שמדה זו היא מקור התהוות וחיות כללות בי"ע מלאכים ונשמות ועולמות. דהיינו למ"ד כלים דמל' דאצי' שנעשים נר"נ לבי"ע. לכן דוקא ע"י מדה זו אפשר להיות נמשך גילוי אליהם. וא"כ צריך שיהי' לו התקשרות במדה זו כדי לקבל גילוי ממנה והיינו ע"י שימשיך עליו אימה ופחד ויקבל עומ"ש. שיהי' מרכבה למדה זו עי"ז יומשך לו גילוי על ידה. אך זהו ע"י ובריתו להודיעם ברית העליון הוא המקשר וממשיך גילוי סוד הוי' בש' אלקים מקור הנבראים והוא בחי' יסוד. יו"ד סוד. יו"ד הוא כללות ש' הוי' ב"ה ועיקרו שממנו עושים הה' והוא"ו כו'. והנה כ"ז הוא כשנכנס יין דוקא. אזי יצא סוד הוי' ליראיו ע"י ובריתו להודיעם והיינו כמ"ש בזהר בענין בצלאל. בצל אל ההוא דאקרי אל עליון (תרומה קנ"ב ספ"א) פי' בצלאל הוא יסוד. ולכן תיקן המשכן שהוא מל' כמ"ש ושכנתי בתוכם (תרומה כ"ה ח') ונתתי משכני כו'. שיסוד הוא המתקן למל' בכל הבחי' פנימי' ומקיפי'. והכח הזה ביסוד מפני שהוא בצל אל עליון. ופי' במק"מ שהוא עלמא עילאה בינה. וכ"ה משמעות הזהר שם. ולכאורה בכ"מ מפרשים אל עליון כתר עליון והענין שבאמת הכח הזה ביסוד להמשיך גילוי סוד הוי' במל' ונבראים הוא מכ"ע שלמעלה מהשתלשלות דחכ'. ועד"מ כח התגלות השכל לזולתו הוא מעומק השכל שלמעלה משכל המושג. ששכל המושג הוא רק לעצמו וכשצריך לגלותו לזולתו צ"ל הכח לזה מעומק השכל. כמו"כ למעלה גילוי יחוד אמיתי דש' הוי' ב"ה איך שהי' הוה ויהי' כנ"ל אינו מתגלה בעצם רק באצי'. שהוא אחדות אחד עם אא"ס ב"ה ממש איהו וחיוהי וגרמוהי חד. לך הוי' הגדולה כו' הוא המדע כו'. שזה נק' לעצמו. כמ"ש במד"ר (חוקת פי"ט) ע"פ אני הוי' הוא שמי. שהתניתי ביני לבין עצמי. אבל כדי להיות גילוי יחודו האמיתי גם בעולמות הנפרדים דבי"ע. ע"י יסוד ומל'. שזהו כמו גילוי השכל לזולתו. צ"ל נמשך הכח מאל עליון שלמעלה מהשתל'. בחי' כ"ע עתיקא. אך המשכת כח זה מכ"ע ועתיקא ביסוד הוא ע"י בינה דוקא. שבה התגלות עתיק בערך הנאצלים ג"כ כו' כמ"ש במ"א. וזהו שמפרש המק"מ בצל ההוא דאקרי אל עליון עלמא עילאה בינה. וזהו שדוקא כאשר נכנס יין שהוא בחי' בינה שנק' אם הבנים שמחה כמו יין המשמח. אזי יצא סוד הוי' להתגלות בכל העולמות והנבראים דבי"ע. וזהו צאינה וראינה כו' בעטרה שעטרה לו אמו דוקא (שיר ג י"א). וזהו תירושי המשמח אלקים מל' ואנשים מט"ט וסנד"ל: והנה הגורם להיות נכנס יין למעלה כו' הוא כשנכנס יין בנש"י. שכמו שקוב"ה סתים וגליא. כך ישראל סתים וגליא והו"ע יעקב וישראל יעקב הוא בחי' עשר כחות הנפש שכל ומדות שבמוח ולב. שהם בחי' עקב ורגל לגבי עצם הנשמה שאין לה כלים בגוף. שלבחי' שלמעלה מהשכל אין כלים בגוף. שהרי הראש הוא משכן השכל והלב הוא משכן המדות. וזהו בחי' גליא שבנשמה. ועצם הנשמה הוא בחי' סתים. ומ"מ ישנה ג"כ. היינו שהוא אור הגנוז בפנימי' הלב. והיא אהבה המסותרת. בחי' סוד. וכאשר נכנס יין אזי יצא סוד האהבה המסותרת מהעלם לגילוי. והיין הוא בחי' בינה שבנפש. שכשירחיב ההתבוננות בסוד הוי' איך שהי' והוה ויהי' כא' כו' ובהעמקת והתקשרות הדעת שיהי' נכנס יין בתוכיותו ופנימיותו. אזי יהי' לו אה"ר בתשוקה נפלאה למעלה מהטעם ודעת ליכלל באחדות הוי'. ועוד הוא היין שבנפש השגת פנימי' התורה. שכמו שקוב"ה וישראל סתים וגליא. כן אורייתא סתים וגליא. ופנימי' התורה הוא רזין דאורייתא שבאד"ר ואד"ז. הגם שאינן שייכים כלל לפי' וביאור המצות. וידיעת סדר ההשתל'. והתקשרות עולמות עם אלקות. מעשה בראשית ומעשה מרכבה. יחודי וזווגי המדות. תיקונא דעיינין ותיקונא דאודנין. גלגלתא וחוטמא. שכ"ז נק' יינה של תורה. שהגם שאינן שייכי' לפי' וביאור המצות. עכ"ז כשהאדם מקשר דעתו ומחשבתו בהן. הוא ג"כ נכנס יין שעי"ז יצא סוד. ועז"כ תנו שכר לאובד. ויין למרי נפש. ישתה וישכח רישו (משלי ל"א ו'). פי' ריש ענין עני ויותר מעני. שחסר כל. וגם ריש מלשון לענה ורוש. שהו"ע מרירות. והיינו כשהאדם מוצא א"ע בעירום ובחסר כל. שאינו מקבל במוח שום גילוי והרגשת אלקות. וכ"ש במדות. זהו"ע עוני וריש. ומחמת זה הוא במרירות עצומה שרע ומר לו עזבו את ה'. ונבזה בעיניו נמאס. עד שמואס בחייו. ואזי העצה תנו שכר לאובד. ויין כו' שכשמקשר דעתו ומחשבתו בפנימי' התורה. עי"ז ישכח רישו כמשי"ת. וזהו ג"כ מ"ש שתו ושכרו דודים (שיר ה' א'). פי' דודים היינו דמתפרשין. ובנפש הוא שפעמים מתקרב לאלקות ופעמים מתרחק. צ"ל שתו ושכרו. וז"ש הסך נסך שכר להוי' (פנחס כ"ח ז'). והו"ע יין המשכר. עד"מ השיכור מאבד השכל שלו. כמו"כ הנה השכל של הנה"א אינו משכיל ומשיג כ"א באלקות שרואה האלקות שבכ"ד כמ"ש אל עולם כו'. ולעומ"ז השכל של הנפש החיונית השכלי'. שמשכיל ומשיג גשמיות העולם וחומריותו ליש ודבר ואזי השכל של הנה"א אינו בגילוי בגוף וע"י יין הנ"ל הוא משכר. היינו שאובד השכל של הנפש השכלי' ומתגלה שכל של הנה"א להבין ולהשכיל בסוד הוי' ועי"ז יצא סוד האהבה המסותרת לגילוי להיות אה"ר למעלה מהטעם ודעת ברשפי אש ותשוקה וצמאון וכלוה"נ ליכלל ביחודו האמיתי ב"ה. ועוד זאת הוא משכר שאח"כ אובד גם השכל של הנה"א. כי השכלת והשגת הנה"א הוא ביחודו האמיתי ב"ה בע"ס דאצי'. וכאשר ההעלאה בבחי' זו עדיין מתקיים הנפש במציאות עשר כחות. רק שנהפך מעשר כחות נבראים ונפרדים לע"כ אלקיים. אבל ע"י יין הנ"ל הוא משכר שנעשה לו אה"ר למעלה גם מהטו"ד של הנה"א. דהיינו ליכלל בעצמות אוא"ס ב"ה שלמעלה מע"ס חד ולא בחושבן. שיהי' אין ואפס ממהות הנפש. היינו שיתבטל ממציאות עשר כחות לגמרי. ובחי' זו היא בנר"נ דאצי'. ובחי' הראשונה היא ג"כ למעלה מהטו"ד לגבי נר"נ דבי"ע. ושניהם אמת שמתחלה הוא בא לבחי' הא' ואח"כ מגיע עוד יותר. וכ"ז הוא בדרך העלאה מלמטלמ"ע. ועי"ז גורם למעלה ג"כ להיות נכנס יין העליון בחי' בינה. ויצא סוד הוי' להתגלות בעולמות בי"ע מלמעלמ"ט. ובזה יובן מה שאיתא בספרי הקבלה שניסוך היין הוא העלאת מ"נ דנוק'. שהנוק' היא בחי' גפן כמ"ש אשתך כגפן (תלים קכ"ח ג') נשים בבתוליהם כגפנים (נדה פ"ד ע"ב). והעלאת מ"נ דנוק' הו"ע ניסוך היין. זהו הקבלה הפשוטה. וביאור זה ע"פ חסידות הוא (ל' רבינו נ"ע) כי הנה אהבת ותשוקת התלמיד לקבל מהרב א"ז נק' העלאת מ"נ דנוק'. כי השפעת שכל מהרב להתלמיד ע"י הדיבור הוא רק הארת השכל לבד ולא עצמיות השכל. וא"כ התשוקה של התלמיד להשפעת הרב הוא רק להארה בעלמא מהשכל. א"כ א"ז העלאת מ"נ דנוק'. כי ואל אישך תשוקתך הוא העלאת מ"נ לקבל השפעה עצמיות ממש. שהטפה נמשכת ממהו"ע מוח האב ממש. וכמ"כ יובן עד"מ ברוחני' למעלה שהאהבה לבחי' כי הוא חייך כו' הרי מה שהוא ית' חיי החיים לעולמות זהו רק הארה חיצוניות מאלקות שאין נוגע לעצמותו ומהותו ית' כלל וא"כ בחי' לאה' את ה' כי הוא חייך זהו רק העלאה ותשוקת הנפש להארה חיצוני' מאלקות לבד. ע"כ בחי' אה' זו אין נק' העלאת מ"נ דנוק'. וכמ"כ אפי' עליות הנשמות בג"ע בתשוקה נפלאה עד א"ק ליהנות מזיו השכינה ג"כ אין נק' העלאת מ"נ דנוק'. כיון שהעלאה זו היא רק לבחי' זיו השכינה לבד שהיא הארה בעלמא (רק שהיא פנימי' ההארה) רק האה"ר שלמעלה מהטו"ד ליכלל וליבטל בבחי' אני הוי' לא שניתי דכולא קמי' כל"ח ממש. כיון שהעלאה זו לעצמותו ית' נק' זה העלאת מ"נ דנוק'. וע"י נכנס יין יצא סוד שהוא אהבה המסותרת אה"ר ליכלל בבחי' ש' הוי' ממש. וזהו פי' ניסוך היין. שע"י נכנס יין נעשה ניסוך ושפיכת הנפש ליכלל וליבטל באא"ס עצמותו. ע"כ זהו העלאת מ"נ דנוק' (עכ"ל). והנה כתי' כי טובים דודיך מיין (שיר א' ב'). וקאי על מ"ת. שאז נמשך הכח בנש"י על העלאת מ"ל כזה. כי מ"ת נק' ביום חתונתו שהי' בחי' נשואין יחוד אוא"ס ב"ה עם נש"י בבחי' פנימי'. פב"פ כו' וזה הי' היחוד הראשון. ועי"ז נמשך הכח בנש"י להיות בבחי' אשה ואל אישך תשוקתך כו' והיינו כמו בגשמיות אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי כי בועליך עושיך דהיינו בביאה ראשונה ע"י רוחא דשביק בגווה עי"ז נעשה ואל אישך תשוקחך כו' כמ"כ בנשמות יש בחי' ארוסה ונשואה ארוסה הוא שאין האה"ר עצמיות אצלו כ"א לפי שעה ואח"כ חולפת. ונשואה הוא שיהי' האה"ר עצמיות ותמידי' בלי הפסק. וכח זה נמשך במ"ת שהי' יחוד הראשון כו' וזהו כי טובים דודיך מיין:
והנה בזהר (פ' שלח ד' קס"ב ע"ב) אי' יוסף הוא דרגא רביעאה לנהורין עילאין וע"ד כתי' ונסכו יין רביעית ההין. מובן שניסוך היין הוא המשכת מ"ד. שזהו בחי' יוסף הצדיק. וא"כ זה סתירה למש"ל בשם כהאריז"ל שניסוך היין הוא העלאת מ"נ דנוק'. והענין כי יש שני בחי' יין אדום ולבן. חמר חוורין. יין לבנון. וזהו בחי' אשה מזרעת אודם איש מזריע לובן וכמ"כ למעלה יש שני בחי' יין. וז"ש בזהר (בלק קפ"ט ע"א) ע"פ ויבא לו יין ההוא יין משיך לי' יעקב מרחוק כו' עד דיוסף צדיקא טעים לי' הה"ד כיין הטוב הולך לדודי למישרים. מבואר שיש בחי' סתם יין ויש יין הטוב. (ל' רבינו נ"ע) ולהבין החילוק. כי הנה סתם יין שירותי' חדווה וסיפי' עציבו (בזהר שמיני דל"ט ע"א) אבל יין הטוב היינו שאין ממנו עציבו כלל. ובגשמיות הנה בכל יין יש שמרים. וסתם יין אינו נח ושקט על שמריו לעולם. כ"א לפעמים מגביהים א"ע השמרים ומתערבים בכל היין ומבלבלים טעם היין. משא"כ יין הטוב היינו שנח ושקט על שמריו לעולם. שלעולם השמרים מונחים בשולי החבית ואינם מערבים ומבלבלים טעם היין כלל אדרבה הם גורמים תוס' חיזוק וקיום בהיין. וכדי להבין הענין למעלה יובן מבחי' יין שיש למטה ברוחני' בנפש בעבודה. הנה יין הוא שמחה מהתבוננות והשגת אלקות. שהנפש מלאה אורה ושמחה וחדות ה'. ושמחה זו היא באה בבחי' גבורות קדושות דוקא. דהיינו התלהבות רשפי אש השמחה והתענוג מאלקות עד אין קץ ועד אין תכלית מעין עוה"ב ממש (שאין נמצא כלל דוגמתה וערכה בעוה"ז) וע"ז כתי' שמחו צדיקים בהוי' (חלים צ"ז י"ב). והנה כשרואה את מי שהוא היפך לגמרי מבחי' התבוננות ושמחה באלקות. כמ"ש עמי לא התבונן (ישעי' א' ג'). שעוסק כל היום רק בשמחה גשמיות הוללות ולצנות קלי' פלשתים. אזי מגבורות קדושות דבחי' יין מסתעף דינים קשים גבורות קשות ממש. דהיינו שמתמלא עליו רוגז בבחי' קצף וכעס גדול לדחותו לגמרי כמארז"ל ולא כאלישע שדחפו לגחזי ולא כריב"פ שדחפו כו' (סנהדרין ק"ז ע"ב) הרי מבחי' גבורות קשות אלו אין נעשה שום תיקון. כ"א אדרבה יניקת החיצונים במה שדוחהו לגמרי ומפילו בקליפות כו'. וגם מצד ריבוי הדינים וכעס מתערב ומתבלבל אצלו ג"כ השמחה שלו מההתבוננות והשגת אלקות. וזהו כמשל השמרים שמתערבים בהיין ומבלבלים אותו כו'. וא"כ בחי' יין זה אינו נק' יין טוב. ועז"א שירותי' חדוה וסיפי' עציבו. משא"כ מי שיש לו מוחין דגדלות גבוהים יותר בבחי' שמחה מהתבוננות והשגת אלקות. אזי אעפ"י שבכל בחי' יין יש שמרים דהיינו בחי' גבורות שמאל דוחה כיון שמהות היין הוא בחי' גבו' קדושות כנ"ל. אך אעפ"כ בבחי' יין דמוחין דגדלות יותר שם השמחה באופן אחר לגמרי. דהיינו כשרואה ההיפך לגמרי מבחי' בינה ושמחה מאלקות כנ"ל. אזי אין מתמלא עליו כעס לדחותו לגמרי. כ"א שמעורר עליו מעט גבורות ושמאל דוחה לבטשו מעט לפעול בו הכנעת החומר וביטול היש. ואח"כ תיכף מקרבו בימין מקרבת להמשיכו ג"כ לבחי' שמחה מאלקות. וא"כ מבחי' גבורות אלו אין מתערב ומתבלבל אצלו השמחה מאלקות כלל. וגם אין מהם שום יניקה לסט"א כלל. כ"א אדרבה שמהם נעשה בירור ותיקון גם בההיפך מבחי' בינה דקדושה. דהיינו בבחי' עמי לא התבונן שיתברר ויתעלה ויוכלל בבחי' שמחה מהתבוננות אלקות. וע"י בירור זה נעשה תוס' ריבוי אורה ושמחה בבחי' מוחין דגדלות דיין דקדושה שלו שיהי' אצלו השמחה מהשגת אא"ס ביתר שאת ויתר עז לאין קץ ואין תכלית ממש. וזהו כמשל השמרים שגורמים תוס' חיזוק בהיין כו' ובחי' יין זה נק' יין הטוב. וכמ"כ יובן למעלה שסתם יין הוא בבינה. ויין הטוב הוא במו"ס דא"א. כי בינה דינין מתערי' מינה (וזהו כמו סתם יין שירותי' חדוה וסיפי' עציבו). כי אעפ"י שמצד התגלות עתיק בבינה היא בחי' אם הבנים שמחה. ונק' עוה"ב עולם התענוג. ומצד זה הרי מבינה נמשך המתקת הדיני' ונק' אלקים חיים אלוה סליחות. מלך מוחל וסולח. כמ"ש במ"א. מ"מ כשיש התגברות ההיפך ולעומ"ז דבחי' בינה לגמרי כנ"ל. אזי מתערי' ומסתעפי' דינים מבינה והם דינים קשים לענוש ולדחות לגמרי כו'. וא"כ יש מגבורות קשות אלו יניקה לחיצונים. ומצד התעוררות הדינים שבבינה נעשה מזה גרעון בהענג ושמחה דבינה גופא כו'. משא"כ מו"ס דעתיקא דלית שמאלא בהאי עתיקא (באד"ר קכ"ט ע"א) שגם הגבורות הם כמו חסדים ממש. ורק שמבחי' גבורות דמו"ס נמשך להיות התגברות על הדיני' והגבו' להמתיקם ולהפכם לחסדים גמורים. ועל ידם נעשה כל הבירורים גם מההיפך כו' לכן נק' יין הטוב דשקיט ושכיך. ונק' יין לבנון שמלבין עונותיהן של ישראל דהיינו המדה"ד שנעשה מהעון שהוא גוון אדום יתהפך ללובן וחסד כו' (עכ"ל). וזהו ההוא יין משיך לי' יעקב דוקא. לפי שהוא קו האמצעי שעולה עד הכתר (זח"א קמ"ח ע"ב). מרחוק הוא מו"ס דעתיקא. הולך לדודי דא יצחק (בזהר שמיני דל"ט ע"ב) מקור קו השמאל. למישרים שיהי' שמאלא אתכליל בימינא עד דמטי לדרגא דיוסף בחי' צדיק יסוד עולם ובחי' זו היא בודאי המשכת מ"ד. ובנפש הו"ע שמחה ש"מ. אשר קדשנו במצותיו הקב"ה בעצמו אתה קדוש שלמעלה מבחי' שמך קדוש והנה תחלה צ"ל נכנס יין כו' בעבודה בנפש. ואח"כ הוא כמו"כ למעלה נכנס יין להיות יצא סוד הוי' בכל העולמות כי כך המדה באתעדל"ת דוקא אתעדל"ע (בזהר בדוכתי טובא). אם ישים אליו לבו מלמטלמ"ע. אזי רוחו ונשמתו אליו יאסוף מלמעלמ"ט. ועוד כי הגילוי מלמעלה הוא מבחי' עתיקא להיות שמחה ש"מ. וא"א להיות שמחה ותענוג מדבר. אא"כ יש רצון ותשוקה בזה. שאז במילוי הרצון מתענג. וזהו בהיות תחלה האה"ר הנ"ל. ועוד כי הגילוי הוא להיות שמחו צדיקים בה'. ואוהבי ה' שנאו רע כו'. וא"א להיות כל זמן שיש שמץ רע בנפש. וע"כ צ"ל תחלה האה"ר הנ"ל בבחי' רשפי אש. שעי"ז נעשה אתהפכא חשוכא לנהורא דנה"ב שהוא חום הטבעי ואש זר. שנעשה רשפי אש האה' לאלקות. ואזי נמשך הגילוי מלמעלה שמחו צדיקים בהוי':
ובכ"ז יובן משארז"ל דאין אומרים שירה אלא על היין היינו כי (ל' רבינו נ"ע) ענין השיר הוא העלאה בבחי' ביטול לגמרי מכל וכל. שנעשה אין ואפס ממש ע"ד עלי' מגעה"ת לג"ע העליון ע"י שיר דוקא. כל בעלי השיר יוצאים מהגבלת הכלי שלהם ע"י השיר. וז"ע העמוד שבין געה"ת לגעה"ע שעל ידו עולים הנשמות מגעה"ת לגעה"ע. והענין כי העמוד הוא חלול וראש א' של העמוד בגג של געה"ת עד"מ. וראשו הב' בקרקע של געה"ע. ואי' שבהעמוד יש גווני' חוור סומק ירוק כמ"ש בת"א. וא"כ גווני העמוד מקיפים הנשמה מכל צד. והנשמה מוקפת מהעמוד שכלולה ובטלה לגמרי בגווני העמוד. והענין כי גווני העמוד הו"ע מדות אהוי"ר כו' והיינו שהאה' והתשוקה לחזות בנועם ה' המאיר ומתגלה בגעה"ע הוא בבחי' תשוקה נפלאה ועצומה מאד עד א"ק. עד שמקפת הנשמה לגמרי מכל צד והיא מוקפת וכלולה ובטלה לגמרי באה' זו. דהיינו שמחמת עוצם נעימות ומתיקות התשוקה לבחי' זיו השכינה שבגעה"ע היא מתבטלת לגמרי ממהותה שמתבטלים כל ההשגות עצומות והאהוי"ר שהי' לה בגעה"ת (ואינה זוכרם כלל) והיא רק בבחי' א' לבד דהיינו האה' והתשוקה לבחי' זיו השכינה שבגעה"ע. וזולת בחי' זו אינה יודעת שום דבר כלל וז"ע שמתעלי' דרך חלל העמוד שגווני העמוד מקיפי' אותה מכל צד ממש וז"ע השיר של הנשמות נמצא מתבאר מזה שהשיר הוא העלאה בבחי' ביטול לגמרי. ולכן בחי' נכנס יין יצא סוד דהיינו האה"ר שהיא ביטול לגמרי ליכלל בבחי' אני הוי' ל"ש ז"ע ההעלאה דבחי' שיר. ולכן הי' השיר על היין דוקא. (עכ"ל). והנה הלוים היו משוררים על היין בשיר שהיו יודעים לכוין השיר. וכן כתי' בדהע"ה יודע נגן (ש"א ט"ז י"ח). ובאלישע כנגן המנגן (מ"ב ג'). היודע לנגן. והיינו כי ענין השיר שיהי' בו עריבות ותענוג לשומע הוא כאשר יש בו התכללות מכמה קולות הפכיים שמחה ומרירות וממזיגתם ביחד. משא"כ קול א' לבד אינו ערב ותענוג כ"כ. וכמו קול השופר שהוא קול פשוט הוא מטיל חרדה. ואין בו ענג. וכ"ה בכ"ד אין שייך ענג כ"א מהתכללות ומזיגת הפכיי' דוקא. עד"מ במאכל. הנה לחם רק לבב אנוש יסעד. אבל אינו נאכל על השובע משא"כ מרקחת מצנון עד"מ הממותק בדבש נאכל גם על השובע כמאמר רווחא לבסימא שכיחא (מגילה ז' ע"ב). וכמ"כ במראה היופי ותענוג הוא מהתכללות כמה גוונים כמ"כ השירה שעל היין שהו"ע גילוי האהבה המסותרת הנ"ל צ"ל כלול בה גם יראה כמ"ש ואהבת את שמרבה גם יראה. וגם רחמים. ואז מגיע ומעורר המשכת וגילוי תענוג עליון מאא"ס ב"ה. משא"כ אה' לבד אין מגיע כ"א ברצה"ע. וז"ש בזהר (ויחי רט"ז ע"ב) מאי מנגן כנגן המנגן תלתא זימני בגין לאתערא רוחא משלימותא דכולא. וכן העמוד יש בו התכללות מג' גוונין חוור סומק ירוק דוקא. (רק שממדה א' פחד עד"מ בד מתבטל ג"כ הנפש לגמרי). ובאופן המזיגה וההתכללות דשמחה ומרירות יש ג"כ חילוקים. יש שמתענג וערב לו כאשר הקולות והתנועות של שמחה גובר על המרירות. ויש בהיפך כו'. וכמו"כ למעלה יש עת המשכת תענוג עליון ע"י שהעבודה למטה העיקר בשמחה שגובר על המרירות כו' ויש בהיפך. וז"ש עבדו את הוי' בשמחה (תלים ק'). בואו לפניו ברננה. רננה ברמשא הו"ע מרירות שגובר על השמחה הכלולה בה. מפני מדת ערב ולילה. וזהו ההפרש בין תמיד ש"ש לתמיד של בין הערבים. שעז"נ פסוק הנ"ל עבדו את ה' בשמחה כו'. שבשחר שהוא בוקר אור מדת החסד מאיר בעולם והעברת כל הדיני' והקטרוגים. אזי הי' צ"ל עיקר העבודה בשמחה. ורק מרירות כלול בה ג"כ. כדי לעשות יסוד דנוק'. שיהי' כלי כו'. ובערב שהוא מדת לילה חשך והסתר והדינים מתגברים. הי' צ"ל עיקר העבודה במרירות שיגבר על השמחה. היינו המרירות על הריחוק וההסתר. והשמחה היא מההעלאה שיצא מן ההסתר כו' וז"ע שהלוים היו יודעים לכוין השיר. ר"ל לפי העת שלמעלה המוכשר להמשכת תענוג עליון אם ע"י שמחה. או ע"י מרירות. וזהו ג"כ שדוד הי' יודע נגן. לפי העת הי' ממשיך הקולות בכנור של שמחה או מרירות. וזהו ג"כ שנתייסד המנהג שבימים נוראים החזנים משמיעים קולות המחרידים ומזמרים במרירות. כדי לשבר לב העם ולהכניע. לפי שהם ימי דין. ובסוכות מזמרים ניגונים של שמחה להגביה הלב. לפי שהוא זמן שמחתינו. ובישראל כל תנועה ופעולה שעושים מעורר למעלה. (עד"ה את ה' האמרת בפי' ישראל גוי א' בארץ כו' ע"ש). ע"כ צ"ל הכל כדוגמא שלמעלה. וז"ש (בראשית ד') ושם אחיו יובל הוא הי' אבי כל תופש כנור פי' יובל מלשון הנהגה והמשכה. והיינו מ"ט שע"ב שמתנהגים ונמשכים בז' מדות שכ"א כלול מז'. והו"ע נכנס יין הנ"ל. לכן הוא אבי כל תופש כנור. בחי' עליי' המדות לבחי' עת"י שבבינה. שהו"ע שיר. והנה יש פלוגתא בגמ' (ערכין י"א א'. סוכה נ' ע"ב) אם שיר הקרבן העיקר בפה או בכלי. והיינו שזהו ההפרש בין מזמור לשיר. שזמרה במאנא ועיקר שירה בפה. והחילוק הוא בין העלאת המלאכים להעלאת הנשמות. ששירת המלאכים נק' זמרה שבמאנא. לפי שמלאכים יש להם גוף כמ"ש וגוייתו כתרשיש וז"ש עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש (חלים ק"ד). שמרוחני' ב' יסודות אלו הוא גוף שלהם. נמצא שעליי' נר"נ שלהם להתכלל בבחי' ביטול הוא העלאה מכלים. ועוד שלא מצינו במלאכים שיהיו נכללים ומתבטלים במציאות לגמרי כביטול הנר באבוקה. ק"א יוצר משרתים. אבל אשר משרתיו כולם עומדים והיינו ג"כ לפי שיש בהם כלים. והכלי שהוא חומר הגוף שלהם מגביל הרצוא והתשוקה ומעכב מלהיות נכלל ומתבטל ממש כנר באבוקה. ועוד זאת שגם כל העלאתם באלקות הוא רק בבחי' וצדקתך ירננו. צדק מל' קדישא. שהוא בחי' דבר ה' אותיו' וכלים. לכן נק' זמרה שבמאנא. אבל הנשמות אין להם גוף. ולכן נק' קדושי' שמובדלי' מחומר הגוף. וא"כ אין העלאה שלהם מבחי' כלים. כ"א בחי' נשמה ואורות. ועוד שמתבטלים במציאות ממש ומתכללים כנר באבוקה שנכללים בגופא דמלכא. לפי שאין להם חומר הכלי שימנע ויעכב ההעלאה ויגביל הרצוא והתשוקה. ומקום עלייתם הוא בפנימיו' הכלים דאצי' שהם כלולי' ובטלי' ממש בהאור. ולא כחיצוני' הכלים שהכלי מגביל קצת האור שמתראה לפי גוון הכלי. ופנימי' הכלים מגלה האור כמו שהוא לכן נק' העלאת הנשמות בשם שיר (וע' ע"פ מזמור שיר ליום השבת. שזהו החילוק ג"כ בין העלאת הנה"א להעלאת נה"ב):
והנה המשכת אור א"ס ב"ה שמלמעלמ"ט ע"י העלאה זו דבחי' שיר שעל היין. הוא ג"כ בחי' שיר כמ"ש שירה עמי (תלים מ"ב ט'). שירו של הקב"ה. והו"ע מ"ש שיר השירים. פי' שזהו שיר שתשוקת כל השירים שתאבים ומשתוקקים הוא לשיר זה. ובהתגלותו מתרווה צמאון ותשוקת כל השירים. וכענין פי' רעדכ"ר. שהוא בחי' שכל הרצונות מתאוים ומשתוקקים לגילוי בחי' זו. ובהתגלות בחי' זו מתרווה צמאון ותשוקת כל הרצונות. ומה שנק' בשם שיר יש ששה טעמים ע"ז. הא' כי שיר הוא רו"ש. שכך הוא אופן ותנועת השיר שיהי' בו קולות שבדרך הרמה והעלאה. וקולות שבדרך ירידה והמשכה. כמ"כ המשכה זו שע"י השיר שמלמטלמ"ע הוא מעצמות אור א"ס ב"ה. ואינו נמשך כ"א בדרך רו"ש שהו"ע מטי ולא מטי. ולא כמו בחי' ממכ"ע שהוא בדרך התיישבות בעולמות. והיינו לפי שהוא זיו והארה. אבל מעצמות אוא"ס ב"ה א"א להיות נמשך בעולמות כ"א בדרך רו"ש מול"מ. ב' כמו השיר הו"ע תענוג ועריבות להשומעים. כן המשכה זו היא מבחי' תענוג עליון דאא"ס ב"ה להיות שמחו צדיקים בהוי' כנ"ל וגם הו"ע רננא דאורייתא שהוא טעמי תורה שהם אותיות להמשכת התענוג כמו שאותיות הכתב על ידם גילוי השכל. כן אותיות הטעמים על ידם גילוי התענוג ג' כמו שנת"ל החילוק בין שירה לזמרה בהעלאה שמלמטלמ"ע כמ"כ יש חילוק זה בהמשכה שמלמעלמ"ט. היינו שיש בחי' תענוג המלובש בכלי' דע"ס. ועז"א דוד הע"ה זמירות היו לי חוקיך (חלים קי"ט) ונענש. ויש עצמות התענוג הפשוט שלמעלה מגדר התלבשות בכלים דע"ס. ובחי' זו הוא שנמשך ע"י השיר שמלמטלמ"ע. לכן נק' ג"כ שיר. ד' כמו שנת' בנפש שהשיר הוא גילוי האהבה המסותרת שהיא אור הגנוז בפנימי' הלב. כמ"כ ההמשכה מלמעלה הוא ג"כ התגלות אור הגנוז אה' המסותרת לנש"י בעצמות המאציל ב"ה. וכמ"ש אהבתי אתכם אמר הוי' (מלאכי א' ב'). אהבתי אני בעצמי. היינו המאציל עליון ב"ה. וממנו בא בבחי' אמירה והמשכה בש' הוי'. וז"ש (תצא כ"ג) ולא אבה הוי' אלקיך לשמוע אל בלעם כו' כי אהבך הוי' אלקיך שבעצמות אא"ס ב"ה. רק שהיא בבחי' אור הגנוז מפני מדה"ד שבסדר השתל'. וע"י השיר שמלמטלמ"ע גילוי האה' המסותרת. נמשך מלמעלה שיר להיות גילוי אהבתי אתכם כו'. ה' כמו קול השיר כלול מאש מ"ר שעי"ז הוא מתגלה להיות נשמע לזולתו. כן המשכת התענוג עליון מאא"ס ב"ה להיות גילוי למטה. הוא ע"י כללות ג"ר כח"ב שהם בחי' אמ"ר. לפי שכל גילוי בנאצלים ונבראים הוא ע"י בחי' רקיע שהוא בחי' בינה ובה כלול ההמשכה גם מחכ' וכתר היינו שנמשך גילוי הכתר ע"י החכ' בבינה. ואז מתגלה בעולמות. ו' שיר נק' ג"כ טבעת שהוא עגול. כמ"ש במשנה כל בעלי השיר יוצאין בשיר (שבת פ"ה). והיינו שההעלאה שמלמטלמ"ע היא מבחי' עיגול ומקיף שבנפש וכמ"כ ההמשכה שמלמעלמ"ט היא מבחי' עיגול ומקיף היינו עצמות אוא"ס ב"ה הסוכ"ע שסובב ומקיף כל השתל' בהשוואה א'. אשר לבחי' זו היא החמדה והתשוקה של כל השתל' העולמות. וזהו שיר השירים כנ"ל ובהתגלות בחי' זו מתרווה צמאון של כל ההשתל'. כי הרי נמשך הגילוי למטה כמו למעלה:
ובכ"ז יובן הפסוק ובגפן שלשה שריגים. שפי' במד"ר ובגפן אלו ישראל שנמשלו לגפן. שיש בהם יין. היינו כמו שלמעלה כנסת ישראל שהיא כללות ומקור נשמות ישראל היא שכינתא תתאה שמקבלת משכינתא עילאה בינה בחי' יין המשמח. אם הבנים שמחה. כמ"כ יש בכאו"א מישראל בפרט שהוא ניצוץ מבחי' שכ"ת. כח ההתבוננות בבחי' סוד הוי' כו' ושיהי' נכנס יין. כמ"ש שמע ישראל ודרז"ל הסכת ושמע (ברכות דט"ז ע"א). (ולא כמלאכים שרק וצדקתך ירננו) ועי"ז יצא סוד היא האה' המסותרת. שהיא השיר שעל היין בהתכללות ג' גווני' אה' ויראה ורחמים. וז"ע השלשה שריגים שארז"ל זה משה אהרן ומרים. מרים הו"ע מרירות כמשארז"ל עיקר שעבודן של ישראל במצרים הי' משעה שנולדה מרים (מד"ר שה"ש פ"ב. בפיסקא קול דודי ילקוט שמות בתחלתו). והוא פ"ו שנה גימט' אלקי'. שהוא בחי' גבו' ודין. ובנפש הוא מרירות על הריחוק וההסתר שמצד גבו' ודין דש' אלקי'. שהו"ע ריש ועוני הנ"ל. זהו שריג א'. ואהרן בהעלתך את הנרות. שמעלה נש"י שנק' נרות להיות בהם אה"ר אורה ושמחה וחדוות ה' מבחי' גילוי סוד הוי' זהו שריג שני. ומשה הוא הממוצע מב' הבחי' יחד. הוא שריג השלישי:
ועתה יובן ג"כ פסוק אוסרי לגפן עירה וקאי על לע"ל. שלבחי' גפן דקדושה יהי' אסור וקשור העייר דכר דקליפה כי הנה כתי' ועיר פרא אדם יולד (איוב י"א י"ב). (ל' רבינו נ"ע) ופי' בשל"ה דקאי על היצה"ר שנכנס ומתלבש בהאדם מיד בהוולדו כו' משא"כ היצ"ט בא לאחר י"ג שנה. ופי' שנק' היצה"ר פרא אדם היינו כשהמדות רעות הם בתקפם כתולדתם אזי הוא פרא מבחי' אדם. שאינו מקבל ע"ע הביטול דבחי' כמראה אדם שעל הכסא. שהוא תומ"צ. רמ"ח פיקודין רמ"ח אברין דמלכא. ושרש הכח של יצה"ר הוא מנחש הקדמוני. רכב ס"מ על הנחש ולכן נק' הס"מ עייר פר"א שאינו מקבל ע"ע הביטול דבחי' כמראה אדם כי הוא הלעומ"ז דבחי' כמר"א דקדושה ונק' אדם בליעל ז"א דקליפה דאצי'. וממנו באים כל המדות רעות של היצה"ר. ולכן על לע"ל כתי' אוסרי לגפן עירה שבחי' עייר פר"א שהוא הס"מ דכר דקליפה יהי' קשור ונכנע כפוף ובטל לבחי' הגפן דקדושה שהוא בחי' יין המשמח כו' נכנס יין יצא סוד. שע"י שבחי' יין שהוא ההתבוננות מבחי' סוד הוי' נכנס בפנימי' מדות הלב עי"ז יצא סוד אהמ"ס שהו"ע העלאת המדות באה"ר שלמעלה מהטו"ד ליכלל וליבטל לגמרי כו'. וז"ע השיר שעל היין כו' בבחי' מתיקות ותענוג כו' ועי"ז מתהפכים כל המדות רעות של היצה"ר מחשוכא לנהורא כו' ולכן לבחי' גפן הנ"ל יהי' אסור וקשור העייר פר"א כו' שעי"ז מכניעים הס"מ כחו של היצה"ר כו'. וכמ"ש לא יחפוץ כסיל בתבונה (משלי י"ח ב') בינה לבא פנימי' הלב. כ"א בהתגלות לבו שהוא חיצוני' הלב ולכן ע"י היין דבינה יהי' אוסרי לגפן. וזהו בחי' העייר פר"א דכר דקליפה אבל האתון נוק' דס"מ (שבקלי' הנוק' חזקה יותר מהדכר כמ"ש בזהר (פנחס רל"א ע"ב) בפי' יותרת על הכבד) א"א להכניע ע"י הגפן דקדושה. כ"א שבחי' האתון נוק' דקליפה יהי' אסור וקשור ונכנע לבחי' שורקה דוקא. והענין כמ"ש הללוהו בתוף ומחול. כנור הוא מתיקות דקדושה דהיינו העלאה בבחי' אה"ר בתענוגים ליכלל ולבטל באא"ס ב"ה וזהו בחי' השיר שעל היין. ושם אחיו יובל אבי כל תופש כנור ועוגב שעי"ז מכניעים המדות רעות שמדכר דקליפה. אבל הנוק' דקליפה שנק' גפן נכרי'. מתיקות ותענוג ברע כו'. כמ"ש נופת תטופנה שפתי זרה כו' (משלי ה' ב'). לכה נרוה דודים (שם ז' י"ח). לכן אין מועיל לה ההתקשרות בבחי' אה' ותענוג לאלקות. כיון שהיא מפתה וממשיך לב האדם לרדוף אחרי תענוגים רעים כו'. ולכו צ"ל תוף כמ"ש בסידור שההפרש בין כנור לתוף שהכנור יש בו מתיקות יותר מכל כלי זמר כמ"ש כנור נעים כו' (תלים פ"א). משא"כ התוף אין קולו מתוק כלל. רק הוא קול רעם ורעש. ועיקרו בא לנשא ולהגביה הלב בבחי' גבו' וחוזק גדול לעמוד בחזקה ושלא ליפול משום דבר כמו במלחמה כו'. ובעבודה היינו בחי' נצחון חזק ותגבורת גדול בלב שאין יכול להיות נפרד מאלקות למעלה מהטו"ד ובבחי' זו יוכל לעמוד נגד כל מיני רע ולא יפול ממדרגתו כלל. וזהו הללוהו בתוף. תף גימט' לילית. שבזה מכניעים גם הנוק' דקליפה שלא ליפול בתענוגים רעים כלל כו'. וזהו ולשורקה בני אתונו. שורקה הוא בחי' שורק. שהג' נקודות הם בעיקום ועיקום הוא התרגום של עקשות כמ"ש (ישעי' נ"ט ח') נתיבותיהם עקשו להם ותרגומו עקמו. וכן מעקש דרכיו מעקם כו'. והיינו בחי' עם קשה עורף לשבח עקשות דקדושה בחי' תוף הנ"ל שעי"ז מכניעים גם הנוק' דקליפה והנה לע"ל כשיהי' ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ יהיו מראים לנש"י איך שהכניעו הס"מ ונוק' ע"י עבודתם בעוה"ז. ולכן מי שעבודתם בבחי' גפן הנ"ל יהיו מראים להם איך שהכניעו הס"מ דכר דקליפה. וזהו אוסרי לגפן עירה שמבחי' עייר פרא אדם נעשה עיר אלקינו. וגדול הוי' בעיר. ומי שהי' עבודתם בבחי' שורקה יהיו מראים להם שהכניעו בחי' היותר חזקה בקלי' דהיינו גם האתון נוק' דקליפה (היינו הטוב שנפל בהם מחמת חטא עה"ד ועוונות ואפי' חוק הנקצב להם) ואזי יהי' ואת רוה"ט אעביר מן הארץ ומלאה הארץ דעה כו':