אור ברסלב
מגן אבות חלק ב מגן אבות חלק שישי על פרשת בשלח

מגן אבות חלק ב· רבי שלמה זלמן שניאורסון

מגן אבות חלק שישי על פרשת בשלח

מגן אבות חלק שישי על פרשת בא

ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמוד מאחריהם ויבא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה כו' ויט משה את ידו ויולך ה' את הים ברוח קדים כו' ויבקעו המים וצ"ל מה שלא הי' יכול להיות ענין קי"ס אם לא שהמלאך האלקים הולך לפני מחנה ישראל והענן ילך מאחריהם. גם להבין ענין ויהי הענן והחשך ויאר. דמשמע שהענן והחשך עצמו האיר. איך יכול החשך להאיר. גם כי על הענן כתיב ויבא בין מחנה מצרים ובין כו' הרי שהענן הו"ע הבדלה ופרסא שמעלים ומסתיר ואיך שייך שהענן יאיר. ומשמעות הכתוב שע"י ויסע מלאך האלהים כו' וילך מאחריהם עי"ז האיר אח"כ החשך והענן. והמשמעות שכ"ז הוא הכנה לענין קי"ס שהכתוב מספר הסדר דקי"ס שמתחלה ויסע מלאך כו' ועי"ז ויהי הענן והחשך ויאר כו' ואח"כ ויט כו' וילך כו' ברוח קדים כו' ויבקעו המים. גם כי ג' פסוקים אלו ויסע ויבא ויט הוא ג"פ שם ע"ב שעל ידו הי' קי"ס. ולהבין כ"ז ילה"ק מארז"ל (ילקוט בשלח ע"פ ויהי לי לישועה) ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וישעי'. די"ל היכן מרומז בתורה שהי' בעת קי"ס ריבוי התגלות אלקות כ"כ עד ששפחה ראתה מה שלא ראה כו'. כי במ"ת מפורש בקרא שהי' התגלות אלקות כמ"ש פב"פ דבר כו'. וכל העם רואים כו' כמפורש בדרז"ל רואים את הנשמע כו'. אבל בקי"ס לא מצינו כן. והענין דהנה בקי"ס כתיב מה תצעק אלי. וכתיב ואתם תחרישון. שלא הי' צריך אז ענין צעקה ותפלה שלא הי' שייך אז ענין אתעדל"ת והעמ"נ בדיבור. דהנה כתיב הפך ים ליבשה כו' שם נשמחה בו כו' שם הוא ל' נסתר שמורה על בתי' שבתכלית ההעלם סדכ"ס שבעת קי"ס הי' התגלות הארה עליונה מאד נעלה שלפני אצי'. בתי' עתיקא. כדאיתא בזהר (בשלח נ"ב ב') ע"פ מה תצעק אלי בעתיקא תליא כו' שהוא אור הכתר כי בכתר יש ב' בחי' חיצוניות הכתר ופנימיות. חיצוניות הוא בתי' שרש וראש לנאצלים שנק' בחי' אריך. ופנימי' הכתר הוא בתי' אחרונה שבמאציל ממש שנק' בחי' עתיקא ששם הוא עיקר בתי' דאני הוי' לא שניתי כמ"ש בזהר. שכל סדר השתלשלות אינו תופס שם מקום ואינו פועל בו שום שינוי שהוא למעלה מגדר עלמין לגמרי. ובבתי' זו אין האתעדל"ת והעלאת מ"נ בדיבור מגיע. כי אתעדל"ת אינו מעורר רק עד בחי' שרש הנאצלים שבתי' זו יש לה התקשרות עם סדר השתלשלות. אבל פנימיות הכתר שהוא בחי' אחרונה שבמאציל ממש אין האתעדל"ת מגיע לשם ע"כ ואתם תחרישון כו'. טעם ב' כי מצד התגלות עתיקא נמשך מזה ביטול במציאות בכל סדר השתלשלות וע"כ אינו יכול להיות הדיבור. וכמו עד"מ מי שעומד לפני מלך גדול אינו יכול לדבר אפי' דיבור א' כי ענין הדיבור הוא בתי' התפשטות ויש ומצד עוצם ביטולו לרוממות המלך אינו יכול להיות אצלו הדיבור. וגם העיקר כי מצד התגלות עתיקא נתבטל כל שרש הדיבור כי מקור הדיבור הוא בחכ' כמ"ש הוי' בחכ' יסד ארץ ופי' בזהר (ח"ג רנ"ו ב') אבא יסד ברתא. וכמו שאנו רואים למטה שהתינוק עד שאין מאיר בו אור השכל אעפ"י שיש אצלו המוצאות אעפ"כ אינו יכול לדבר וכשנשלם אצלו מוחין דיניקה עכ"פ אז מתחיל לדבר שהשכל מצרף אצלו צירופי אותיות ובעת קי"ס מצד שהי' גילוי עתיק בחכמה נמשך מזה ביטול במציאות בבתי' חכ' ולא הי' יכול להיות נשפע ממנה הדיבור. ואין זה ע"ד המבואר במ"א בענין שמו"ע שהוא צלותא בחשאי כי שם הוא מצד התגלות מקור הדיבור כי ברוך הוא בתי' יסוא"ב ע"כ הדיבור הוא בבחי' ביטול. אבל מ"מ שייך דיבור. אבל כאן נתבטל כל מקור הדיבור ע"כ לא שייך דיבור כלל. וביאוה"ע יובן עד"מ למטה שהתלמיד בעת שטרוד לקבל שפע השכלה מהרב אינו יכול אז לדבר כמו להשיב לשואלו דבר או אפי' לדבר בפ"ע. כי ענין הדיבור הוא השפעה וגילוי לזולתו ומפני שהשכל והמחשבה שלו טרוד לקבל שפע ההשכלה מהרב אינו יכול לימשך ממנו השפעה ע"ד איידי דטריד למבלע לא פליט. וכמו"כ יובן עד"מ למעלה כי חכ' הוא מקור השפעת אור וחיות לכל סדר השתלשלות ע"י הדיבור. הדיבור כמו שהוא באצי' נמשך על ידו החיות לכל עולם האצי'. והדיבור שהוא יורד לבי"ע נמשך על ידו החיות לכל עולמות הנבראים בי"ע. וכמ"ש כולם בחכמה עשית. ולכן נק' בכהאריז"ל החכמה אור הנשמה דכללות אבי"ע ומה שהתכ' נק' מקור ההשפעה. הרי גם התכ' מקבלת מעצמות אוא"ס שלמעלה מהחכמה. הוא מפני שהחכמה שמקבלת מלמעלה מהחכמה אין זה ע"ד סדר השתלשלות עו"ע שהעלול המקבל משיג עילתו המשפיע כ"א כמ"ש והחכמה מאין תמצא. כמו עד"מ מי שמוצא מציאה ואינו יודע מאין בא לו דבר זה. כמו"כ חכמה גופא אינה משגת מקורה שהוא אוא"ס שלמעלה מהתכ'. וע"כ נק' מה שלמעלה מהחכמה בשם אין שאינו מושג. ומפני זה יכולה החכמה להיות מקור השפעה לכל ההשתלשלות. אבל בעת קי"ס שהי' גילוי עתיקא בחכ' לא כמו שנתייסד עפ"י השתלשלות שהיא מקבלת ע"י צמצומים ושערות דיגת"ד כ"א שהי' גילוי עתיקא בחכמה בבחי' קירוב בדרך השתלשלות עו"ע וכמ"ש בזהר (ח"ב קע"ח ב') קוב"ה בעא לאוקיר לדיקנא ע"כ נעשה מזה הביטול בבחי' חכ' לגבי אוא"ס שלמעלה מהחכמה וע"כ לא היתה יכולה להעשות בחי' משפיע ע"י הדיבור ע"ד איידי דטריד כו' כנ"ל ע"כ ואתם תחרישון וזהו מ"ש הפך ים ליבשה דלכאורה אינו מובן מהו הלשון הפך ים משמע שטבע הים נתהפך לטבע היבשה ולכאורה ענין קי"ס הוא מ"ש וישם את הים לחרבה שבהים נעשה דרך ומסילה לעלות בו ביבשה וכמ"ש בנהר יעברו ברגל ומהו הפך ים כו' היכן מצינו זה בתורה. אך הענין דהנה כתיב נצבו כמו נד נוזלים קפאו תהומות בלב ים שבקי"ס מלבד מה שבנ"י הלכו ביבשה בתוך הים עוד זאת שנצבו כמו נד כו'. שטבע המים הם שניידי ואזלי לכל צד וטבע היבשה שהוא בחי' דומם כמו אבנים ועפר הם בעמידה במקום א'. ובעת קי"ס נצבו כמו נד שהמים נעשו קשים כמו חומה של אבנים. ולמה הי' צריך לזה הלא הי' יכול להיות שיעשה דרך בים והמים יעברו לצד אחר. אך זהו מפני שברוחניות הי' כן כי למעלה ים ויבשה הוא בחי' משפיע ומקבל כמ"ש להוי' הארץ כו' כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה וכמ"ש לרוקע הארץ על המים כו'. דהנה אנו רואים למטה שהארץ כולו מוקף ומלא ממים שים אוקיינוס מקיף את כל העולם כחגורה. וכתיב כל הנחלים הולכים אל הים כו' אל מקום שהם הולכים שם הם שבים ללכת כו' דרך גידי הארץ וכ"ז הוא כדי שהמים ילחלחו את הארץ כדי שהארץ תוציא צמחה עשבים ותבואות ופירות הרי שהארץ מקבל מבחי' ים. וכמו"כ למעלה חו"ב נק' בשם ים כמ"ש ישמחו השמים ר"ת י"ה שנק' שמים שם מים שהוא בחי' ים עלמדאתכ"ס וכמ"ש הנסתרות להוי' אלקינו כו'. ותגל הארץ ר"ת ו"ה שנק' בחי' ארץ עלמדאת"ג וכמ"ש והנגלות ו"ה נגלות. ובחי' ו"ה מקבל מי"ה כי חו"ב נק' בשם או"א עד"מ לסבר את האזן וזו"נ נק' בשם בן ובת. ובן ובת מקבלים מאב ואם וכן במדת מל' הרי מל' דאצי' כמו שהיא באצי' נק' בשם ים כמבואר במ"א הטעם. ומל' דאצי' כמו שהיא נעשית מקור לבי"ע נק' בשם ארץ. והרי הבחי' ארץ מקבלת מבחי' ים ועי"ז הוא הצמיחה כמ"ש תדשא הארץ דשא עשב הם ב' בחי' מלאכים יוצר משרתים ואשר משרתיו כולם עומדים כו'. עץ פרי הם נשמות כמ"ש כי האדם עץ השדה. ובדרך כלל בחי' חכ' נק' ים מקור ההשפעה ובחי' מל' נק' ארץ. וע"כ טבע המים שהם בחי' משפיע הם ניידי ואזלי לכל צד שהוא בחי' ההשפעה באורך ורוחב לכל המקבלים. וטבע היבשה שהוא בחי' מקבל הוא עמידה במקום א' לקבל השפע. וזהו דומם ל' אם לא שויתי ודוממתי שהוא בחי' שתיקה וביטול. ולכן בעת קי"ס שהי' גילוי עתיקא בחכמה בדרך השתלשלות עו"ע הרי בחי' חכ' שהיא עיקר בחי' ים מקור השפעה נעשה בחי' יבשה ודומם ביטול דהמקבל ולכן לא הי' יכול להיות ממנה השפעת הדיבור כנ"ל ע"כ מלבד מ"ש בנהר יעברו ברגל שהו"ע מה שבנ"י הלכו ביבשה בתוך הים עוד זאת שהפך ים ליבשה וכ"ז הוא מפני ששם נשמחה בו שבחי' שם שהוא מה שבתכלית ההעלם נשמחה בו שבא בריבוי התגלות שע"ז מורה ענין השמחה:

ובזה יבואר המאמר רז"ל ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וישעי'. דהנה נבואת יחזקאל וישעי' גילוי הנבואה שהי' אצלם שהו"ע השגת המהות לא הי' רק בחיות המרכבה דיצירה או דבריאה שהם בבחי' התחלקות פני ארי' אל הימין ופני שור מהשמאל כו' ושרשם באצי' הוא בבחי' מדות דאצי' שהם ג"כ בחי' התחלקות. חסד הוא בחי' דרום ימין. וגבורה הוא בחי' צפון שמאל. ושרש שרשן הוא בחו"ב שהם ג"כ בחי' מקור להתחלקות הקוין חכמה הוא מקור קו הימין ובינה הוא מקור קו השמאל. אבל בחי' כתר הוא למעלה מגדר התחלקות כי כתר מלשון כותרת ומקיף וכמו כתרו את בנימין שהוא סוכ"ע בשוה. ולכן בציור האילן נמשך מהכתר קוין וצינורות לכל הג"ר. כי מחכ' נמשך צינור לקו הימין לבד ומבינה לקו השמאל כו' אבל מהכתר נמשך לכל הג' קוין. ולכן בעת קי"ס שהי' גילוי הכתר הי' הגילוי לכולם בשוה. כמו שההעלם הוא מכל סדר ההשתלשלות בהשוואה אחת כמו"כ כשנמשך גילוי מבחי' זו הוא הגילוי לכולם בשוה כי לגבי בחי' זו מעומ"ט שוין השוה ומשוה קטן וגדול, ולכן ראתה שפחה כו' ואפי' עוברין שבמעי אמן אמרו שירה כו'. ולבאר זה יותר. הנה כתיב על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא נטוי על ראשיהם מלמעלה ויהי קול מעל לרקיע בעמד תרפינה כנפיהן. חיות הן בחי' חיות המרכבה. וראשי החיות הם המוחין שלהם שהוא בחי' מקור השפעת השגת אלקות שלהם ובהמוחין שלהם יש התחלקות ראש החי' דפני ארי' הוא המוחין דחסדים שהוא השגה שגורמת קירוב התלהבות והתלהטות רשפי אש אה' לאלקות כמ"ש והחיות בוערות כמראה הלפידים ומראיהם כגחלי אש. וראש החי' דפני שור הם מוחין דבחי' גבורות שהוא השגה שגורמת יראה ופחד כמ"ש והחיות זעות מחיל כסא. מתעלפות כו'. וראש החי' דפני נשר הם מוחין דבחי' ת"ת דהיינו לאסתכלא ביקרא דמלכא ומזה נמשך התעוררות ר"ר על ריחוקם מיקרא דמלכא (יקר תפארת גדולת ורוממות אוא"ס) ולכן כתיב ראשי החיה. אבל הרקיע שעל ראשיהם שהוא מה שמבחי' זו נמשך בהם ביטול במציאות שלמעלה מהשגתם וכמ"ש בעמדם תרפינה כנפיהם שמחמת גילוי בחי' זו נתבטל כל המוחין ואהוי"ר שלהם אין בבחי' זו התחלקות. ולכן רקיע א' ע"ג ראש כולם. וכן למעלה באצי' בחי' ד' חיות המרכבה פני ארי' הוא מדת חסד דאצי' ופני שור הוא בחי' גבו' דאצי' ופני נשר ופני אדם הוא בחי' ת"ת ומל'. ובדרך כללות יותר הם הד' פרצופים דאצי'. חכ' הוא פני ארי' אותיות ראי'. ובינה הוא בחי' פני שור. ודעת הנחלק לחו"ג ת"ת ומל' הם בחי' נשר ופני אדם. ויש ג"כ בהם בחי' ראשי החיות שהם ג"כ בחי' מקור התחלקות אבל רקיע שעל ראשי החיות הוא בחי' כתר שלמעלה מגדר שרש דשרש להתחלקות שמבחי' זו נמשך ביטול במציאות בכל ההשתלשלות. ובחי' זו נתגלה בעת קי"ס כנ"ל ולכן לא הי' התחלקות בהגילוי שראתה שפחה כו' ואפי' עוברין כו' הרי ששרש הגילוי דקי"ס הוא למעלה משרש נבואת יחזקאל כו':

והנה כדי שיהי' בחי' זו דקי"ס ככל הנ"ל הי' צ"ל מתחלה ויסע מלאך האלקים כו' ויסע עמוד הענן כו' ויהי הענן והחשך ויאר כו'. ולהבין זאת ילה"ק הקדמה א' הנה איתא בזהר (ת"ז תיקון ע') אור קדמון אור צח אור מצוחצח אוכם אוכם הוא קדם עה"ע הנה קדמון הוא בחי' א"ק שעצמי' אוא"ס אין לקרותו בשם קדמון להשתלשלות שמצד עצמי' אוא"ס כל ההשתלשלות אינם במציאות כלל אבל בחי' א"ק שנק' אדם דבריאה דכללות שייך להשתלשלות אלא שהוא קדמון להשתלשלו'. ואור קדמון הוא בחי' אור הקו"ח שמלובש בא"ק שהוא אור צח כו' כמשי"ת (וזהו ההפרש בין אדם קדמון לבחי' אור קדמון. דאדם קדמון זהו קדמון לכל הבחי' אדם דכל סדר השתלשלות (אדם דיצי' ואדם דעשי' ודמות פניהם פני אדם דע"ס דבי"ע) דהיינו להכלים דע"ס דאבי"ע. וא"כ זהו אדם קדמון עצמו דהיינו הגוף והכלים דא"ק. אבל אור קדמון פירושו קדמון לכל האורות דע"ס דאבי"ע. וא"כ זהו הקו"ח שמלובש בא"ק. שממנו נמשכים כל האורות ע"כ נק' אור קדמון). אוכם הוא קדם עה"ע שהוא בחי' מל' דא"ס קודם הצמצום. ופי' אוכם הוא עדמ"ש שרגא בטיהרא מאי מהני'. שרגא הוא נר שמאיר חשך הלילה. וטיהרא הוא תרגום דצהרים שאז תוקף בהירות השמש ולכן השרגא נחשב חשך ואפל לגבי טיהרא שהרי אינו מאיר אז. וכמו"כ יובן עד"מ המבדיל הבדלות לאין קץ למעלה. כי שרגא הוא בחי' הקו"ח דאוא"ס כמ"ש כי אתה נרי הוי'. הוי' קאי על הקו שרש האור נק' בחי' נר שמאיר החשך ואפל דהחלל ומקו"פ. וטיהרא הוא כדאי' בזהר (ח"א ט"ו א') גליף גליפו בטה"ע שהוא בחי' שקודם הצמצום. וכמו שהחלל נחשב חשך לגבי הקו כן אפי' גם אור הקו הוא בחי' חשך לגבי הטהירו. וזהו אוכם אוכם הוא קדם עה"ע. אבל זהו רק לגבי עה"ע. אבל לגבי עולם האצי' הוא אור צח ומצוחצח בכפל הלשון כי שרשי האורות דאצי' הוא מעתיק מה שמאיר אוא"ס בחו"ב הוא עתיק ועל התהוות דבחי' עתיק איתא בכהאריז"ל מל' דא"ק נעשה עתיק. מל' דא"ק הוא בחי' אחרונה דא"ק בחי' אותיות עד"מ. ולא כללות האותיות כ"א כמ"ש בזהר (ח"ג קכ"ח סע"ב) תי"ו רשים רשימו לעת"י שבבחי' אחרונה דאותיות דמל' דא"ק נעשה שרש ומקור להתהוות עתיק ורשים רשימו הוא כמו שחוקקים אותיות על אבן טוב שבמקום החקיקה נחשך ונכהה בהירת והבהקת האבן טוב כמו"כ מה שבבחי' דמל' דא"ק נעשה שרש ומקור להתהוות עתיק נחשב זה חשכות לגבי בהירת והבהקת דעצם מל' דא"ק שנק' בדרך השאלה מל' דא"ס ע"כ האור קדמון שהוא כללות האור שמאיר בעצמי' א"ק נק' אור צח אור מצוחצח לגבי עתיק. (וההפרש בין אור צח לאור מצוחצח י"ל כי מצוחצח הוא צח יותר מן צח סתם וכמ"ש והשביע בצחצחות נפשך צח אחר צח בעילוי יותר. וא"כ אור צח זהו אור הקו שמלובש בעצמות מל' דא"ק שהוא אור צח לגבי בחי' האחרונה דמל' דא"ק שהו"ע תי"ו רשים רשימו לעת"י. ואור מצוחצח זהו גבוה יותר דהיינו הקו"ח שמלובש בעצמות א"ק שלמעלה ממל' דא"ק). כמו למשל אור בהיר מאד שאין יכולים להסתכל בו כמו"כ בחי' עתיק אינו יכול להסתכל בהאור קדמון. ולפ"ז האור קדמון שהוא אור צח ומצוחצח זהו בחי' חשך שלמעלה מאור לגבי עתיק דאצי'. וצ"ל האיך מתהווה מבחי' חשך זה להיות בחי' אור דהיינו ע"י דאצי'. והענין דהנה בהשתלשלות עו"ע שהעלול מקבל מעילתו המשפיע הנה אם הי' אור העילה מתקרב אל העלול נעשה מזה ביטול במציאות בהעלול והוא אז למעלה מלהיות עילה ומשפיע אל העלול שלמטה הימנו ולא הי' יכול להיות סדר השתל' ע"כ צ"ל בחי' פרסא המפסקת בין העילה להעלול שע"י שאור העילה מאיר בהעלול ע"י העלם ולבוש עי"ז יכול העלול לקבלו שלא יתבטל במציאות ושיוכל להיות בחי' עילה ומשפיע להעלול שלמטה ממנו והנה באמת הפרסא הוא בהעילה עצמו שעצמות העילה הוא למעלה מלהתגלות אל העלול ונק' בחי' חשך שלמעלה מגילוי אור כמו ישת חשך סתרו ומה שמתגלה בהעלול הוא רק בחי' אחרונה מהעילה ונק' בחי' אור שהוא אור וגילוי בהעלול. אך בחי' אחרונה דהעילה כלולה ובטלה בעצמיות העילה ע"כ צ"ל בחי' פרסא המפסקת בין עצמיות העילה לבחי' אחרונה דהעילה. וזהו מ"ש ויבדל אלקים בין האור ובין החשך שמתחלה נבראו האור והחשך אך האור הי' כלול בהחשך ואינו אור להאיר. אך ע"י ויבדל כו' שהפרסא מבדלת בין עצמיות העילה לבחי' אחרונה דהעילה עי"ז יוכל בחי' אחרונה דהעילה להיות בחי' אור וגילוי להעלול שיוכל לקבלו ולא יתבטל במציאות עד שיוכל להיות בחי' עילה להעלול שלמטה הימנו וכדאי' בזהר (ח"א ל"ב ב') אית קרומא דפסיק במעוי דב"נ שיש קרום המפסיק בין אברי הנשימה לאברי המזון שאברי הנשימה הם כחות רוחניים ואברי המזון הם כחות גשמיים והיו הכחות הגשמיים נכללים ובטלים בכחות הרוחניים ע"כ צ"ל קרום המפסיק כו' הרי שהפרסא היא בהפרצוף אדם גופא. ונמצא שבבחי' אחרונה דהעילה גופא יש בחי' אור וחשך שבחי' אחרונה דהעילה כמו שכלולה בעצמיות העילה כמו שהיא קודם הפרסא נק' בחי' חשך לגבי העלול למעליותא שהוא למעלה מגילוי בהעלול. ולגבי עצמיות העילה נק' חשך אוכם אוכם כו' שכלול ובטל בעצמיות העילה. ובחי' אחרונה דהעילה כמו שהיא למטה מהפרסא נק' בחי' אור לגבי העלול. והנה בחי' פרסא זו ישנה עד רום המעלות כמבואר בכהאריז"ל שבין הקו לא"ק יש פרסא המפסקת שהקו מאיר בא"ק ע"י הפרסא מפני שעצמיות הקו הוא למעלה מהגילוי בא"ק. כי באמת הרי הקו לא נתרחק מכללות האור כידוע שהקו בראשיתו דבוק הוא להעיגול הגדול ושם הוא אוכם אוכם שהוא בתכלית הביטול ואינו יכול להיות אור לבחי' א"ק (וכמבואר במ"א בפי' וכל קומה לפניך תשתחוה. והוא שייך לכאן) ורק בחי' אחרונה מהקו הוא שמאיר בא"ק ע"כ צ"ל בחי' פרסא המפסקת בין עצמיות הקו לבחי' אחרונה דהקו. ונמצא שבחי' אחרונה דהקו כמו שהיא כלולה בעצמות הקו נק' בחי' חשך לגבי א"ק למעליותא שהוא למעלה מגדר גילוי בו. ולגבי עצמיות אוא"ס נק' חשך אוכם אוכם הוא וגם זה למעליותא שמה שהוא אוכם אוכם זהו מצד יחודו באוא"ס. ובחי' אחרונה דהקו כמו שהיא אחר הפרסא נק' אור שהוא אור וגילוי בבחי' א"ק. וכן בין א"ק לעקודים (או עתיק דאצי') יש ג"כ פרסא ויש ג"כ אור וחשך כנ"ל. וכן מעתיק לאצי' יש שם צמצום ופרסא. וכן מאצי' לבי"ע יש ג"כ פרסא כמ"ש בכהאריז"ל שבחי' מל' דאצי' בוקעת הפרסא ונעשית עתיק לבריאה. הרי בחי' מל' מקור דבי"ע כמו שהיא כלולה בעצמיות מל' דאצי' כמו שהיא קודם הפרסא נק' בחי' חשך למעליותא לגבי בי"ע שהיא למעלה מהגילוי בבי"ע. ולגבי עצמיות מל' דאצי' נק' חשך ל' הסתר. ובחי' מל' דאצי' מקור בי"ע כמו שהיא לאחר הפרסא נק' בשם אור שהוא אור וגילוי בבי"ע. אך כ"ז הוא עפ"י סדר השתלשלות אבל בעת קי"ס נסתלקו כל הפרסאות שבין עילה לעלול וזהו ויסע מלאך האלקים ההולך לפני מחנה ישראל. מחנה ישראל בשרשה הוא במחה"ק דא"ק כמארז"ל (ב"ר פ"א) נש"י עבמ"ח הוא בחי' מחה"ק דא"ק וכמארז"ל שני דברים קדמו לעולם תורה וישראל איני יודע איזה מהן קודם כו' הוי אומר מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר. וענין מלאך האלהים הוא בחי' הפרסא המפסקת בין עצמיות הקו לא"ק כי מלאך הוא בחי' לבוש כי מלאך לשון שליח שהם שלוחי השפע הרי הוא בחי' לבוש שמלביש השפע אלקות. ומלאך אלקים הוא בחי' אלקות דמל' דאצי' שנק' בשם המלאך הגואל וכדאיתא בזהר (ח"ג קפ"ז א') כד איהי רכיב על תרין כרובין כדין אתקרי מלך וכד איהי שליח מלעילא כדין אתקריא מלאך ומה שנק' מלאך הוא גבוה מבחי' מלך. וכן למעלה יותר הארת הקו המלובש בא"ק כמו שהוא כלול ומיוחד בהקו לפני הפרסא נק' מלאך האלקים. ובשעת קי"ס נתגלה בחי' זו. ואעפ"י שהוא רק התגלות ההעלם של הגילוי מה שנחשב כלא לגבי עצמיות הקו כנ"ל מ"מ זהו גילוי גדול ויובן עדמ"ש בתניא בענין זיו השמש כשהוא כלול במקורו גוף מאור השמש ה"ה אין ואפס ממש שאינו עולה בשם ומציאות זיו כלל. ולאידך גיסא כמו שכלול שם ה"ה מהות מאור ממש שאינו מחולק מהמאור. וכמו"כ הארה זו כמו שהיא לפני הפרסא כלולה ומיוחדת בעצמיות הקו ה"ה כמו עצמי' הקו ממש. וא"כ מה שנתגלה בחי' זו בקי"ס זהו גילוי עצום. וזהו"ע ויסע מלאך האלקים ההולך לפני מחנה ישראל כו' ויסע עמוד הענן כו' (ההפרש בין מלאך אלקים לעמוד הענן י"ל שמלאך האלהים זהו הפרסא שבמל' דא"ק שמבדיל בין עצמות האור הקו שבמל' דא"ק לבחי' האחרונה מהקו שבמל' דא"ק שהו"ע רשים רשימו לעת"י. ועמוד הענן זהו הפרסא שבעצמות א"ק דהיינו בו"ק דא"ק שלמעלה ממל' דא"ק (כידוע בפי' עמוד האש ועמוד הענן. שעמוד הענן הוא מת"ת שלמעלה ממל') שמבדיל בין עצמות הקו"ח ממש דהיינו פנימיות הקו"ח לבחי' האחרונה מהקו"ח שמאיר בעצמות ו"ק דא"ק. והנה נש"י מושרשים במל'. וכמו"כ בשרשם בא"ק. לכן גבי מלאך האלקים כתיב ההולך לפני מחנה ישראל. ובעמוד הענן כתיב ההולך מפניהם שהוא למעלה מהם). ויהי הענן והחשך ויאר כו' זהו עוד בחי' בפ"ע והו"ע מה שיש למעלה לבושי המקיפים. ויובן עד"מ שכל עמוק מאד שאפי' יאמר הרב את השכל בדיבור אינו שום גילוי כלל לגבי התלמיד כ"א בחי' העלם ומקיף וכשיאמר אותו במשל ה"ז כמו לבושי המקיפים. וכמו"כ למעלה יש בחי' מקיפים עליונים ולבושי המקיפים כו'. וכאשר הי' ויסע מלאך האלקי' כו' ועמוד הענן כו' אזי ויהי הענן והחשך ויאר. היינו שהמקיפים ולבושי המקיפים האירו בבחי' גילוי בפנימי'. וכ"ז הי' ע"י ויולך ה' את הים ברוח קדים קדים הוא מזרח מקור זריחת השמש וידוע בפי' ממזרח שמש עד מבואו שהוא מתחלת זריחת הקו בכתר דא"ק עד מבואו במל' דאצי' או מל' דמל' דעשי' וקדים מקור זריחת השמש דהקו זהו ראשית הקו כמו שדבוק בעיגול הגדול ממש:

להבין ענין קי"ס שהוא הכנה למ"ת. הנה בגלות מצרים היו עבדי פרעה. ויצ"מ שיהיו בני חורין. ויהיו רק עבדי הקב"ה. כמ"ש כי לי בנ"י עבדים. עבדי הם אשר הוצאתי אותם מאמ"צ. וצ"ל שכל ענין יצ"מ הוא לזכות למ"ת ומ"ת נק' ביום חתונתו. וא"כ נק' נש"י כלה. ובמשל הרי עבד וכלה זהו שני דברים רחוקים. הנה לפעמים נק' נש"י בנים כמ"ש בנים אתם לה' אלקיכם. בני בכורי ישראל. והקב"ה נק' בשם אב כמ"ש כרחם אב על בנים רחם ה' כו'. כי הייתי לישראל לאב. ואם אב אני איה כבודי. ופעם נק' ישראל בשם עבדים. כדכתיב עבדי הם אל תירא עבדי יעקב. והקב"ה נק' בשם אדון. כמ"ש את פני האדון הוי' אלקי ישראל. גדול אדונינו. ואם אדונים אני איה מוראי נמצא מבואר שיש ג' מדרגות בנש"י. מה שנק' עבדים ובנים. וע"ז אומרים אם כבנים ואם כעבדים כו'. ויש בחי' כלה. ולהבין ביאור ענין ג' מדרגות אלו. הנה בנים נק' כל הנשמות כמו שהם באצי'. שכמו הבן הוא חלק ממש מהאב. והם עצם אחד. כן כל נשמה כמו שהיא באצי' היא אלקות ממש. וזהו שאומרים נשמה שנתת בי טהורה היא. פי' כמו עצם השמים לטוהר. שאינה שום העלם והסתר על אלקות. וכמו הספירות דאצי' שנק' ספי' מלשון כמראה אבן ספיר בהירות. שאינן שום העלם והסתר על אא"ס ב"ה. לפי שהן אלקות ממש. כן הנשמה היא מעין אלקות ואינה העלם והסתר על אלקות ולכן נק' אז בשם בנים. ובירידת הנשמות לבי"ע שנעשים יש ודבר נפרד מאלקות. ואינם אלקות כלל. ורק שבטלים לגמרי לגבי אלקות במוחין ומדות. אזי נק' עבדים. כמו העבד שהוא מהות יש ודבר בפ"ע מהאדון. ומ"מ הוא בטל לאדוניו. ויש נשמות שגם בירידתן בבי"ע הם כמו באצי'. לפי שאין מסתיר עליהם עולמות הנבראים כלל. אך זהו רק נשמות גדולי הצדיקים כהאבות ומרע"ה וכל הנביאים. ועליהם אמר רשב"י ע"ה (סוכה מ"ה ב' סנהדרין צ"ז) ראיתי בני עלייה והמה מועטים. פי' בני עליי' שאינם בבחי' ירידה כלל. שהיש דעולמות בי"ע אין מסתיר עליהם כלל. וגם בירידתן לעוה"ז להתלבש בגוף ונה"ב לא נשתנו ממהותן ועצמותן שבאצי' וה"ה למטה כמו למעלה אך המה מועטים [בס' עמה"מ פי' בני עליה זהו מי שמאיר בו בחי' יחידה שלו. אשר יחידה זהו בחי' קוש"י כו'. ולכן נק' בני עליה בני על י"ה ואיתא שם שבדורותינו אלה כמעט אין גם א' שיזכה אפי' לבחי' נשמה. וראב"ש עשה אביו הרשב"י ע"ה סעודה כשזכה לבחי' נשמה]. ורוב הנשמות בירידתן לבי"ע משתנים להיות יש ודבר נפרד. ורק שבטלים כו' כנ"ל. ולכן נק' עבדים. והאדון לנשמות אלו הוא הארת אלקות המתפשט בבי"ע להיות מקור החיות לנבראים. ובלשון הקבלה הוא מל' דאצי' כמו שנעשית עתיק לבי"ע. והוא הארת אלקות ממש ורק שנק' כן בשם מל'. וכמו שהנשמה באצי' שנק' אז בשם בנים בחי' האב לנשמות אלו הוא ח"ע. כמו הבן שנמשך ממוח האב ככה ממש נשמת כל איש ישראל נמשכה ממחשבתו וחכמתו ית'. והנה בבחי' עבדים יש ג' מדרגות בכלל. והם עבד כנעני. ועבד עברי. ואמה העבריה ויש עוד בחי' רביעית. יעוד האמה להיות כלה. ובזה יבואר בכלל סדר המדרגות דיצ"מ וקי"ס ומ"ת. יצ"מ להיות עבדי הקב"ה זהו כל הג' בחי' ע"כ וע"ע ואמה העבריה. וקי"ס הו"ע יעוד האמה להיות כלה. כדי שיהי' אח"כ מ"ת ביום חתונתו יחוד חתן וכלה:

וביאור זה. הנה ע"כ הוא נשמה דעשי' שנק' נפש. וע"ע הוא נשמה דיצירה שנק' רוח. ואמה העברי' היא נשמה דבריאה שנק' נשמה. והנה בבחי' ומדרגת ע"כ דעשי' יש שני מדרגות. הא' ע"כ דנפש דעשי' דקדושה. שאין לק"נ דעשי' שום אחיזה בה כלל. וכשמתלבשת בגוף היא גוברת על הגוף ונה"ב שמק"נ דעשי'. והב' נפש דעשי' שהיא בבחי' שבירה ונפילה בק"נ דעשי' שמלובשת בבחי' גלות בהגוף ונה"ב שמק"נ דעשי'. והנה ק"נ דעשי' רובה רע ורק מעט טוב מעורב בתוכה. וע"כ גם הנפש הלזו היא רע במעשה. והיינו במחדו"מ. כי מחו"ד הם אותיות שהם דומם נק' ג"כ מעשה. וזהו מה שעבדא בהפקירא ניחא לי' לימשך כה"י אחר תאוות ורצונות זרות של הגוף. ואפי' תאוות היתר כשאינם בכוונה לש"ש נק' קליפה. ק"נ. ובפרט אם קובע א"ע כה"י לרדוף אחר זה. הרי הוא עובר על ל"ת של תורה ולא תתורו כו'. וה"ז איסור ממש. וגם מן ההיתר יוכל לבא אל האיסור. כי נוגה אינה יכולה להיות בפ"ע. כ"א או שנכללת בקדושה או שמתחברת לרע גמור דגקה"ט. וזהו שנק' להט החרב המתהפכת כו' כידוע. ומה שגם בק"נ דעשי' מעט טוב מעורב ז"ע רשע וטוב לו שמבואר בתניא. שהו"ע רשעים מלאים חרטות. אבל אין החרטה שלו כלום. שמתחרט ומיד הוא חוזר לסורו. ומה שהנפש עצמה היא קדושת העשי'. אשר נה"י מקנן בעשי'. מזה נמשך מעשה הטוב שלו. מה שגם פושעי ישראל מלאים מצות כרמון (בגמ' סוף חגיגה). שבכי"ו מתעטף בציצית ומניח תפילין וגם מקיים שאר מצות. אבל הכל הוא בקרירות מאד. שעושה רק כמצות אנשים מלומדה. ואינו חושב כלל אפי' במחשבתו שזהו רצה"ע ב"ה. ושהוא עושה כן כדי לקיים רצון וצווי הקב"ה וכדי לקבל ע"ע עול מלכותו ית' אינו חושב זה אפי' במח'. והעשי' היא לו עול ומשא וכל רצונו ליפטר כו'. וה"ז כמו הע"כ שמלאכת האדון היא לו יסורים גדולים ואעפ"כ הוא עושה בהכרח כו'. זהו הנצח דקדושה שבו. וההוד יש בו ג"כ כמ"ש יודוך ה' כל מעשיך. היינו שמודה שהמצות הם רצה"ע ב"ה. ועבירות הם תועבת ה' אשר שנא. וגם מודה בהשגחה פרטיות אבל הודאה זו היא אצלו בבחי' מקיף מרחוק מאד. שאינו מתפעל להיות סו"מ וע"ט. ורק כמו גנבא אפום מחתרתא דרחמנא קארי. זהו מדרגת ע"כ שגרוע ושפל מאד. ועז"א בגמ' סתם עבדים פסולים כו'. והע"כ שהוא נפש דעשי' דקדושה ואין לק"נ דעשי' שום אחיזה בה. אזי כל בחי' נה"י שמקנן בעשי' הוא אצלו בשלימות המעשה דהיינו שקודם עשיית כל מצוה הוא חושב תחלה במחשבה לפחות איך שהמצוה היא רצה"ע ב"ה. והוא עושה כדי לקיים רצון וצווי ממה"מ הקב"ה. וכדי לקבל ע"ע עומ"ש בעשי' זו. דהיינו שיומשך עליו גילוי מדת מלכותו ית'. שהוא אימה ופחד ממדת מלכותו ית' ואע"פ שאינו מרגיש כלל שום יראה ופחד אפי' במוחו כו'. אבל הוא חושב כן לפחות במח' כו'. זהו הנצח. וההוד היינו שמה שמודה שהמצות הם רצה"ע ונח"ר לפני שאמרתי ונעשה רצוני. ועבירה הוא היפך ונגד הרצון. אז יעשן אף ה' וגם בהשגחה פרטי' על כל פרט. כמ"ש אני ה' חוקר לב כו'. הודאה זו היא בבחי' קירוב וגילוי אצלו. שמחמת הודאה זו הוא מתיירא לעבור גם על נדנוד איסור מד"ס. ויסוד שהוא מדת ההתקשרות והחשק הוא ג"כ אצלו בבחי' המעשה. שמה שעושה הוא לא בכבידות ועצלות כ"א בזריזות יתירה וכל כח הגוף וכל הרמ"ח אברים. וכן בדיבור התורה ותפלה הוא כמו שאמר דהע"ה כל עצמותי תאמרנה כו' כי יסוד הוא כללות כל הרמ"ח אברים כנודע. ומ"מ נק' ע"כ. שכמו הע"כ מלאכתו הוא עבדות נמוכה. כמ"כ מדרגה זו כולה שהיא רק שלימות המעשה (מבלי שירגיש אהבת ה' ופחדו ויראתו אפי' במותו ומחשבתי). היא עבדות נמוכה להשי"ת. וגם כנעני הוא ל' הכנעה פי' שמכניע ומבטל כל בחי' המעשה לאלקות. שכמה שאפשר להיות ביטול בעשי' הוא מביא זה בשלימות ומטעם זה יש בו ג"כ מעלה יתירה. שכדי להמשיך ביטול בעשי' ובחיצוני' לגמרי. צ"ל כח לזה ממקום עליון ביותר. כידוע שכל היותר רוחני הוא קרוב יותר לאין וביטול. וכל גשמיות ביותר קרוב יותר ליש ופירוד ולכן כדי להביא ולהמשיך ביטול בעשי' ובחיצוי'. הכח ע"ז הוא ממקום נעלה יותר (וזהו אף עשיתיו). ומגיע למעלה יותר:

והנה למעלה יש ג"כ ב' מדרגות אלו דע"כ למעליותא ולגריעותא. לגריעותא זהו מה שיש מלאכים בעשי'. שהם ממוני ושלוחי השפע למטה בעוה"ז בגשמיות. שנשפע ע"י ע"ש דנוגה. שהם לבושי הטבע. שמתעלם ומסתתר עד שנראה רק מנהגו ש"ע ודרך הטבע כמו בפרנסה שיוכל האדם לחשוב כחי ועוצם ידי כו' וזהו ששם אל ד' השולט בעולם העשי' גימט' צו ואין צו אלא ע"ז (וכמ"ש בלק"ת בדרושי יו"כ בפי' ולא נאמר עוד אלקינו למעשה ידינו) וגם כידוע מ"ש בפי' וכל קרבי את שם קדשו. דקאי על מלאכים שהם בבחי' קרביים ובני מעיים עד"מ. שמתברר על ידם המאכל והפסולת נדחה לחוץ כמ"כ מלאכים אלו שנשפע על ידם השפע בגשמיות עוה"ז אשר כללות שפע זו היא רק בחי' פסולת לגבי השפעה הפנימי' שבעולמות הרוחניים. וע"כ נקראים בשם ע"כ. כמו שע"י הע"כ עושים כל מלאכות הגרועות ביותר כו'. ומ"מ יש בהם ביטול לאלקות כמ"ש בלק"ת פ' פנחס בפי' הבו לה' בני אלים. דקאי על מלאכי' אלו דעשי' שהם אלמים כו' ע"ש. וע"כ שלמעליותא הוא המלאך סנד"ל שהוא מלאך קדוש ונורא. ואיתא שהוא במדרגה א' עם אלי' ז"ל. ובזהר בשלח (נ"ח ע"א) תנא סנד"ל עילאה הוא על חברי' מהלך ת"ק שנה כו' ע"ש. ועל ידו נשפע השפע בעשי' דהיינו ההשפעה הפנימי' מבחי' נה"י דמל' שמקנן בעשי' נשפע על ידו. וזהו שנק' סנד"ל. כמו הסנדל ונעל הוא לבוש הרגל. כן הוא לבוש לבחי' רגל ונה"י דמל'. שנשפע על ידו הביטול בכללות העשי' שהוא מרכבה דעשי'. אופנים דכתיב מראיהם ומעשיהם כאשר יהי' האופן כו' שמתגלגלים בשירות ותשבחות כו' שה"ע ביטול בעשי'. וכן הגלגלים שמסבבים ממזרח למערב שהו"ע השתחוואה שלהם לשכינה שבמערב. וכמ"ש וצבא השמים לך משתחוים. שכ"ז הוא ביטול במעשה. ולכן נקרא ג"כ ע"כ. שהוא עבדות נמוכה כנ"ל. וגם שמכניע ומבטל כל בחי' עולם העשי' דקדושה לאלקות. ומפני זה יש בו ג"כ יתרון מעלה כנ"ל לפי שממשיך ביטול בעשי'. וכמו מעלת אלי' ז"ל לגבי מרע"ה שבבחי' פנימיות הי' במשה ביטול יותר מבאלי' שנאמר בו ונחנו מה כו'. מ"מ בחיצוניות הי' צריך למיתה וקבורה כמ"ש וימת שם משה כו' ויקבור כו'. ואלי' לא הי' בבחי' הפנימיות כמו משה. אבל בחיצוניות נזדכך גופו עד שעלה בסערה השמימה. ועד"ז הוא מעלת המלאך סנד"ל לפי שממשיך ביטול בעשי' וחיצוניות. ולכן אי' שם בזהר שהמלאך הדרי' הוה דחיל למיקרב לגבי':

ובחי' ע"ע הוא נשמה דיצירה שנק' רוח. וביצי' מקנן חג"ת שהם עצם המדות דמל'. ולכן שם חיות שהם בוערות כו' וכמ"כ נשמה זו העבודה היא בבחי' מדות. דהיינו אהבה כרשפי אש שלהבת מתלהבת ומתלהטת כו' בהתגלות לבו. וכן יראת ה' במוחו ופחד ה' בלבו בהתגלות וגם התעוררות רחמים על כללות עולמות הנבראים שהם בבחי' ירידה וריחוק מאור פניו ית' ועל נפשו בפרט כו'. ולכן נק' ע"ע כי שרש המדות הוא בבחי' עבר הנהר. דהיינו למעלה מהבינה והדעת רק שעוברים ונמשכים דרך השכל. וגם שזהו ממדרגת האבות אברהם אוהבי ופחד יצחק כו'. ויתרון מעלת בחי' רוח זה דיצי' על הנפש דעשי'. הוא כמעלת הלידה לגבי עיבור. שבעיבור הולד מקופל ראשו בין ברכיו. והו"ע תלת כלילן גו תלת חב"ד וחג"ת כלולים ונעלמים בנה"י. ובלידה מתגלה גוף שלם. כן בבחי' הרוח דיצירה הוא התגלות מדות כו' נוסף על שלימות המעשה שמבחי' נה"י. (ומובן בפשיטות כי גם המעשה שלו הוא באופן היותר שלם ומשובח וגם עולה למעלה יותר כמבואר בזהר ויקהל ר"י ע"ב) אך מ"מ זהו רק מדות. ומה שצ"ל קצת שכל וטעם שמחי' ומקיים המדה. אין זה נחשב מוחין כלל. ועד"מ חלב דיניקה שמגדיל רק אברי הולד. אבל אין התינוק יודע כו' עד שיטעום טעם דגן. כן המוחין שלצורך התהוות וקיום וחיות המדות אין נחשב מוחין כלל לגבי עצם המוחין דגדלות. וקצת משל לזה כמו קיצור טעמי המשנה לגבי אריכות הטעם והסברא שבתלמוד ופוסקים. ולמעלה ע"ע הוא מלאך מט"ט שקושר כתרים לקונו מתפלותיהן של ישראל. שנק' כן לפי שאין זה עבדות נמוכה. וגם שהעלאת התפלות הוא בבחי' קושר כתרי'. דהיינו בעבר הנהר. והנה בחי' רוח זה דיצי' שנק' ע"ע הוא רק מדרגת הנה"א שיש בו מדות לאלקות. אבל מ"מ לא נעשה עי"ז בירור ביצה"ר ונה"ב שיתהפכו גם המדות דנה"ב לאלקות. ורק כיון שזהו התגלות מדות דנה"א בלב ובשר הגשמי שמתפעל באה' להיות לבי ובשרי ירננו כו' וכן פחד ה' בהתגלות לבו כמ"ש וכל הלבבות יראוך כו'. לכן ניזוז עי"ז גם הנה"ב היינו שנכנע וכפוף ובטל להנה"א. שהמדות דנה"ב נכנעים וכפופים לשעה כו'. וה"ז ג"כ כמשל הע"ע שמלאכתו הוא להביא מן השוק לבית מה שנצרך להאדון לאכילתו. אבל אינו ראוי עדיין למאכל אדם כמו שהוא. כ"א רק שנתקרב כו'. ואח"כ הוא מלאכת האמה העברי' לאפות ולבשל במים ואש. ונעשה מאכל אדם. כמ"כ ע"י הע"ע שהוא המדות דנה"א הוא רק התחלת הבירור דנה"ב שנפרד מהרע לפי שעה ונכנע כו'. וגמר הבירור זהו מדרגת אמה העברי'. שהיא נשמה דבריאה שנק' נשמה. ובבריאה בינה מקננא ומלובש שם חב"ד דמל' דאצי'. ונק' בשם אמה העברי' כמ"ש הנה אמתי בלהה בא אליה. שהוא בחי' מילוי ה' תתאה. עצם הה' הוא בחי' המל' כמו שהיא באצי' (וזהו רחל). ומילוי הה' הוא בחי' המל' שמתלבשת בבריאה. וזהו אמתי בלהה. וע"כ נק' נשמה אמה העברי'. ונשמת שדי תבינם. היינו הבנת והשגת אלקות בהרחבה בבחי' מוחין דגדלות לידע ולהשיג כל סדר השתל' העולמות דבי"ע והתהוותן מאין ליש בכל רגע מאלקות ית' ואיך שהיש בטל לגמרי להאין כו' כמ"ש אל עולם כו' כנודע. וגם חכ' דבינה היינו ראיית ההשגה בהנ"ל. וזהו גמר הבירור דנוגה דיצירה שהן בחי' מדות דנוגה כי בחכ' אתברירו. אך ע"י חו"ב דבריאה יכול להתברר רק נוגה דיצי'. דהיינו המדות דנוגה. אבל לא נוגה דבריאה שהוא חו"ב דנוגה. מה שרואה ומשיג בשכלו גשמיות עוה"ז ליש ודבר. שרק בשעת התפלה שהעינים סגורות (ר"ל שמקשר המוחי' באלקות) מתקבל אצלו הביטול הנ"ל. אבל לאחר התפלה כשיוצא לחוץ חוזר ורואה העולם ליש ודבר. ונק' בחי' זו אם רעה בעיני אדוניה. עיני אדוניה הם חו"ב דבריאה שמלובש בהם חו"ב דמל' דאצי'. וחו"ב דנוגה הוא הרעה אשר בעיני אדוניה. שמחמת זה הוא אשר לא יעדה. שאין יכולה להיות בחי' כלה. מצד ב' טעמים. הא' כי לא נתבררה מהרע דחו"ב דנוגה. ובכסאו של הקב"ה אין דבר רע נוגע. ע"כ אינה יכולה לקבל היחוד. ב' כי ההשגה והאה' כרשפי אש הוא לבחי' יחו"ת דמל' לבד. והיחוד הוא להיות גילוי יחו"ע דאצי' ממש למטה בבי"ע כמו למעלה. ע"כ צ"ל יעוד האמה כו' להיות כלה. והו"ע אה"ר שלמעלה מהבינה והדעת. והיינו מבחי' חכמה. ונמשכת מלמעלה. הכוונה כי בכללות בריאה הוא בינה. ואצי' חכמה. וא"כ זהו אה"ר שנמשך מהשגה דבחי' יחו"ע דאצי' איך שהוי' אחד. שהו"ק בטלים במציאות לגמרי ליחודו האמיתי כביטול זיו השמש בשמש כו'. ואה"ר זו היא כלה שארי כו' שמכלה כל בחי' יש ולגרמי'. דהיינו לא רק יש גשמי לבד כ"א גם יש רוחני דבי"ע. דהיינו לצאת מהיש ופירוד דבי"ע ואפי' מגעה"ת ואפי' מגעה"ע וגם כיון שנמשך אה"ר זו מבחי' חכ'. א"כ השגה זו אינה רק השגה לבד כ"א גם ראיית ההשגה ע"ד הנ"ל בחו"ב דבריאה ולכן האה"ר היא מלמעלמ"ט שיהי' גילוי למטה. ולכן בחי' זו דוקא נק' כלה שראויה ליחוד. מג' טעמים. א' כי נתברר גם הרע דחו"ב דנוגה כי חו"ב דנוגה דבריאה רק לעו"ז נגד חו"ב דבריאה דקדושה. אבל לא נגד חו"ב דאצי'. שהוא ראיית ההשגה איך שאין עוד כו'. ב' כי האה"ר והעלאת מ"ן הוא לבחי' יחו"ע. ג' שהאה"ר היא מלמעלמ"ט (ולא רק מלמטלמ"ע לבד) שזהו היחוד כו' שיומשך הגילוי למטה דוקא. והנה אה' זו נק' אה"ר דבכל מאדך. פי' בל"ג. היינו שהיא אהבה שלמעלה מהגבלת הכלים. שלא הלב ולא המוח יכולים להכיל ולהגביל אותה. והיינו לפי שנלקחה מבחי' מקיף דנשמה כנ"ל שנמשכה מחכ'. וחכ' היא בחי' חי' כמ"ש והחכ' תחי'. וח"י הם בבחי' יחוד כמ"ש והחכ' מאין כו'. ולבחי' ח"י אין כלים בגוף כמבו' בכ"מ. ונק' ג"כ אה' שלמעלה מהשתל'. כי נר"נ הם סדר השתל' בנפש לפי שהוא ציור אדם ראש גוף רגל. אבל ח"י הם למעלה מהשתל'. וזהו בחי' נשמה יתירה שמתגלה בשבת. כמ"ש בכ"מ. ולכן כתיב בשבת למען ינוח עבדך ואמתך. עבדך הוא הע"ע ואמתך אמה העברי'. שבששת ימי החול יש להם טורח ויגיעה שהע"ע עושה התחלת הבירור. וגמר הבירור הוא ע"י האמה כנ"ל באריכות. ובשבת נחים שניהם לפי שמתגלה הנשמה יתירה ונעשה הבירור במדרגה יותר גבוה. ומה שנק' זה בשם יעוד הוא כמ"ש במ"א שיש שני בחי' ונועדתי ונודעתי ונודעתי הוא כמ"ש נודע בשערים כו' ההתקשרות שע"פ שכל ודעת. ונועדתי הוא ההתקשרות עצמיות שלמעלה מהטו"ד. וז"ע יעוד האמה כו' הוא כמו ונועדתי:

ועתה יובן ענין קי"ס כי ים עלמא דאתכסיא זהו בריאה ויבשה עלמא דאתגליא זהו יצי' ועשי'. וקי"ס הפך ים ליבשה שמאתכסיא דבריאה נעשה אתגליא כמו יצי' ועשי'. זהו ע"י רוח קדים מבחי' קדמונו ש"ע שלמעלה מסדר השתל' דבי"ע. וא"כ כשהלכו בנ"י בים (לבד מה שעי"ז נתעלו גם בחי' רוח ונפש דיצי' ועשי' ע"כ וע"ע להיות במדרגת אמה העברי' דבריאה. עוד זאת שכשהלכו בים) נשב עליהם גם הרוח קדים שלמעלה מהשתל'. ועי"ז השיגו בחי' רעו"ד בכל מאדך שמבחי' חכמה. דהיינו מבחי' חי' יחידה. וא"כ נעשה ע"י קי"ס ענין יעוד האמה שתהא ראוי' להיות כלה כו' שיהיו יכולים לקבל התורה. ביום חתונתו. יחוד חו"כ. ובזה א"ש הלשון שארז"ל ראתה שפחה על הים כו'. מהו הל' שפחה דוקא והיינו כי קי"ס הו"ע יעוד האמה להיות כלה. ולכן זהו ג"כ מה שלא ראה יחזקאל. כי ענין כלה הוא לקבל היחוד דמ"ת. ותורה למעלה מנבואה. כי נבואה מנו"ה ותורה מת"ת קו האמצעי. והת"ת זה מ"ת. ובכ"ז מבואר היטב ענין וסדר המדרגות הנ"ל שהם יצי"מ וקי"ס ומ"ת. שיצ"מ שע"ז אמר הכתוב והפודך כו' מבית עבדים. הוא שממה שהיו תחלה עבדי פרעה שהוא כמו מדרגת ע"כ הגרוע הנ"ל שמושקע במחדו"מ מגשמיות. ועוד יותר גרוע מזה שהרי היו שקועים במ"ט שע"ט דערות הארץ נוק' דקליפה ויצאו לחירות שנעשו עבדי הקב"ה בג' מדרגות עבדים הנ"ל. היינו ע"כ שלמעליותא וע"ע ואמה העברי' וקי"ס הו"ע יעוד אמה העברי' כנ"ל שנעשית בחי' כלה הראוי' ליחוד. ומ"ת הו"ע ביום חתונתו הוא היחוד עצמו. שהקב"ה נק' חתן וכנ"י נק' כלה שמקבלת היחוד. היינו השפעת פנימי' חכ' ורצה"ע ב"ה בבחי' גילוי בפנימיות ממש. והנה בחי' כלה שע"י מ"ת זהו למעלה אפי' ממדרגת בנים המבואר לעיל. כי אע"פ שנת' שבנים הם עצם א' עם אלקות. שאינם דבר נפרד כלל מאלקות. מ"מ אין יחודם אלא עם בחי' אור מחצב הנשמו שהוא בחי' אדם דנשמות כו' כידוע. אבל האדם דע"ס הוא גבוה ונעלה יותר באין ערוך על אדם דנשמות כמבו' בכ"מ באריכות. וע"י התומ"צ נעשית הנשמה בחי' כלה שמתייחדת עם אא"ס ב"ה כמו יחוד הע"ס עם אא"ס ב"ה ומה שגם אחר מ"ת נק' ישראל עבדים כו'. הענין כי בחי' כלה יחוד שנמשך בנש"י ע"י תומ"צ זהו רק שייך מחכ' ולמטה. שכנ"י מקבלת מעצמות ח"ע מוחין דאבא כו' ובבחי' זו שייך כלה כו'. וז"ש אתי מלבנון כלה לבנון הוא ל"ב נ"ח ונשע"ב. אבל עצמות אא"ס ב"ה שלמעלה מהחכ' הוא למעלה מגדר בחי' יחידים ועז"א המלך המרומם לבדו המתגאה על חיות הקדש ובבחי' זו שייך רק עבד. וזהו כי לי בנ"י עבדים לי קאי על עצמות אא"ס. וזהו ע"ד משה עבדי. וזהו החפץ לה' כו' שמוע מזבח טוב. נמצא מבואר שיש ד' מדרגות. א' עבדים נשמות דבי"ע. ב' בנים נשמות דאצי' שהם רק מעין אלקות ואינם בערך עצמות הספי' דאצי'. ג' כלה יחוד שמתעלים ע"ד עצמות הספי' לאשתאבא בגופא דמלכא. ד' לי בנ"י עבדים בחי' משה עבדי כו'. והאדון של מדרגת נשמות אלו הוא מלך מה"מ המלך המרומם לבדו כו'. וע"י קיום המצות בבחי' שמוע כו' כל ישראל יש להם התחברות בבחי' זו ע"ד עבד ואדון:

אז ישיר משה ובני ישראל וגו'. וארז"ל במד"ר (שמות ר"פ כ"ג) הה"ד נכון כסאך מאז (חלים צ"ג ב'). א"ר ברכיה בשם ר' אבהו אעפ"י שמעולם אתה. לא נתיישב כסאך ולא נודעת בעולמך עד שאמרו בניך שירה לכך נאמר נכון כסאך מאז. משל למלך שעשה מלחמה ונצח ועשו אותו אגוסטוס. אמרו לו עד שלא עשית המלחמה היית מלך ועכשיו עשינוך אגוסטוס. מה יש כבוד בין המלך לאגוסטוס אלא המלך עומד על הלוח. ואגוסטוס יושב. כך אמרו ישראל באמת עד שלא בראת עולמך היית אתה ומשבראת אותו אתה הוא אלא כביכול עומד שנאמר (בחבקוק סי' ג' פסוק ו') עמד וימודד ארץ. אבל משעמדת בים ואמרנו שירה לפניך באז נתיישבה מלכותך וכסאך נכון הוי נכון כסאך מאז באז ישיר עכ"ל המדרש. ולהבין זה. וגם צ"ל עוד מדרש (בשהש"ר פ"ד סי' ג') ע"פ כמגדל דוד (שה"ש ד' ד') שגדלך דוד במה שאמר לגוזר ים סוף לגזרים כל"ח (תלים קל"ו י"ג) דלכאורה א"ז מובן מהו שגדלך דוד דוקא הלא כבר כתוב בתורה וצ"ל ענין קי"ס דלפעמים משמע שהים למעלה מנש"י. ונש"י נתעלו ע"י קי"ס. שהרי בשעת קי"ס אמרו זה אלי כו' (בשלח ט"ו ב') וכמה נתחבט משה בבקשתו הראני את כבודך (תשא ל"ג י"ח). ובקי"ס זכו כל ישראל לזה וגם זכו לנבואה ראתה שפחה על הים כו' (ילקוט בשלח רמז רמ"ד). ולפעמים משמע להיפך כמ"ש בוקע ים לפני משה שע"י שבאו משה וישראל להים נתבטל הים לפניהם ונקרע ממילא. וא"כ מזה משמע שנש"י הם למעלה מהים עד שהים נתבטל לפניהם כו'. והענין דכמו"כ מצינו בענין התומ"צ. דלפעמים התורה נק' כלה וכמ"ש (ברכה ל"ג ד') תורה צוה לנו משה מורשה וארז"ל (ברכות נ"ז א') א"ת מורשה אלא מאורסה. ונש"י נק' חתן. וא"כ נש"י הם למעלה מהתורה. ולפעמים מצינו להיפך כמ"ש בזהר (ח"ג ע"ג א') ישראל מתקשראן באורייתא ואורייתא מתקשראה בקוב"ה. וא"כ נש"י מקבלים מהתורה. והיינו כי על התורה כתיב (תלים ק"ד) עוטה אור כשלמה בחי' שלמה שבה מתלבש אוא"ס ב"ה. ולכן ע"י התורה יהי' התקשרות נש"י באוא"ס. וע"ז ארז"ל (פסחים ס"ח ב') מעיקרא כי קעביד אינש אדעתי' דנפשי' עביד. פי' אדעתי' דנפשי' היינו כדי שיהי' התקשרות הנשמה שלו באלקות זהו ע"י התורה דוקא. ולכן א"ר ששת חדאי נפשאי לך קראי לך תנאי. וזשארז"ל (במד"ר ריש פתיחתא דאיכה) הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו שהמאור שבה מחזירם למוטב (פי' המאור שבה כי התורה היא בחי' עוטה אור כשלמה. והמאור שבה הוא אוא"ס שמלובש בהשלמה כו') ולכן נק' התורה עוז שנותנת עוז וכח בנה"א. וזהו ישראל סתים וגליא ואורייתא סתים וגליא (בזהר שם) והיינו כדי שיתקשר סתים וגליא דישראל באוא"ס ב"ה דהיינו לבחי' סתים וגליא דקוב"ה הוא ע"י סתים וגליא דאורייתא. ומצד זה התורה למעלה מנש"י ונש"י מקבלים מהתורה. וז"ש (חלים כ"ז) לך אמר לבי בקשו פני דהיינו פנימיות הלב רעו"ד זהו ע"י את פניך הוי' אבקש דהיינו ע"י התורה שנק' פניך הוי' כמ"ש (קהלת ח' א') חכמת אדם תאיר פניו. אדם קאי על בחי' ועל דמות הכסא דמות כמרא"ד הוא מראה דמות כבוד הוי' יחזקאל א') והתורה היא חכמת אדם תאיר פניו. אבל אח"כ התורה מקבל מנש"י. והיינו ע"י עוסק בתורה לשמה. פי' לשם התורה עצמה כי יש תורה למטה. ויש תורה למעלה ברוחניות שהרי באורייתא ברא קוב"ה עלמא (זח"ב קס"א א' ובח"ג ר"פ שמיני) והיינו בבחי' התורה שלמעלה כו' וכמו המחליף פרה בחמור שיש הלכה זו למעלה ברוחניות. או ד' רשויות לשבת. שיש למעלה ענין רה"י ורה"ר. רה"ר הוא עולם התהו. ורה"י עולם התיקון. וזהו עוסק בתורה לשמה לשם התורה עצמה היינו לשם התורה שלמטה להמשיך בה גילוי התורה שלמעלה. וז"ש (ויצא כ"ח י"ח) ויצוק שמן על ראשה. שמן הוא המשכת גילוי ח"ע בתורה הגשמיות כו'. ועוד בחי' היותר גבוה בעוסק בתורה לשמה היינו גם לשם התורה שלמעלה. וכמו שאמרו (בזח"ג רכ"ב ב') דהע"ה הי' מחבר תורה שלמעלה בהקב"ה. כי אעפ"י שתורה שלמעלה היא בחי' חכ"ע מ"מ ח"ע לגבי עצמות אוא"ס ב"ה אין ערוך כלל. וזהו עוסק בתורה לשמה לשם התורה עצמה שלמעלה לחברה עם אוא"ס ב"ה ואעפ"י שהתורה היא בחי' עוטה אור כשלמה. אך ה"ז כמו עד"מ לבוש המלך שיוכל להיות תלוי על הכותל. ועיקר מעלת הלבוש הוא כשיהי' מחובר לגוף המלך שהמלך יהי' לבוש בו. וכמו"כ אעפ"י שהתורה דמחכ' נפקת היא בחי' שלמה מ"מ צריכים להמשיך התחברות אוא"ס ב"ה שיתלבש בהשלמה. כי מה שאוא"ס ב"ה מלובש תמיד בחכמה זהו רק הארה לבד. וצריך להמשיך עצמות אוא"ס שיתלבש בהשלמה דתורה. ומצד בחי' זו נש"י הם למעלה מהתורה. שהתורה נק' כלה ונש"י חתן. והיינו כי אורייתא מחכ"נ אשר חכ' היא בחי' ראשית לשון נוק' בחי' מקבל. אבל ישראל לי ראש. ראש הוא בחי' דכר ומשפיע בבחי' ראשית חכמה כו' (והיינו ע"י שמתחלה מקבלים רעו"ד מהתורה להיות בבחי' רגל יכולים להיות אח"כ בחי' ראש. כי מצד הנשמה שמלובש בגוף. התורה יותר גבוה ולכן ישראל מתקשראן באורייתא אבל כשנעשה התקשרות הנשמה לאוא"ס ב"ה ע"י התורה אזי מגיע הנשמה לשרשה. אשר שרשה למעלה מהתורה. ולכן עוסק בתורה לשמה שהתורה בחי' מקבל כו'). וז"ש (תלים א' ב') כ"א בתורת ה' חפצו ובתורתו. וארז"ל (ע"ז י"ט א') מעיקרא תורת ה' ואח"כ תורתו. פי' שנק' תורתו ע"ד תורת משה לפי שמשה המשיך אוא"ס בתורה: וכמו"כ הוא בענין המצות. שהרי אנו אומרים אשר קדשנו במצותיו שנש"י מקבלים המשכת קדושה עליונה ע"י המצות כי רמ"ח פיקודין אינון רמ"ח אבד"מ (ת"ז תיקון ל') בחי' המלך הקדוש והיינו כי קדושה הוא אה"ר רעו"ד. קדש הוא מובדל מסדר השתלשלות ולמעלה היא בחי' ח"ע וכ"ע. ובנפש זהו בחי' רצוה"ע שלמעלה מהשכל. ובחי' קדושה זו מקבלים נש"י מהמצות. כמ"ש (תלים ס"ה יו"ד) פקדת הארץ רמ"ח פיקודין כו'. ועי"ז ותשוקקיה כו'. וז"ש משלי ט' ה') לכו לחמו בלחמי שכמו לחם גשמי ממשיך חיות להאדם כמו"כ המצות ממשיכים חיות להאדם מרצוה"ע. ומ"מ כתיב (אחרי י"ח ה') אשר יעשה אתם האדם. שנש"י עושין וממשיכין את המצות שיומשך אוא"ס ב"ה להתלבש בבחי' רמ"ח אבד"מ ציור אדם. והיינו לפי ששרש המצות גבוה יותר. ולכן אנו אומרים בשבת קדשנו במצותיך. אעפ"י שכבר אמרנו בחול אשר קדשנו כו' לשון עבר. אלא לפי שבשבת מתגלה מצות עליונות יותר דהיינו שרש המצות שלמעלה מבחי' רמ"ח אבד"מ. וע"ז כתיב אשר יעשה אתם האדם כו'. שנש"י ממשיכים שרש המצות (כמו שהם בבחי' תר"ך עמודי אור) שיתגלו ברמ"ח אבד"מ. ומצד בחי' זו נש"י הם למעלה מהמצות שהמצות מקבלים מהם. וז"ש (שלח ט"ו ל"ט) וזכרתם את כל מצות הוי' כו'. שמתחלה המצות הם בבחי' זכרים ומשפיעים לנש"י (להעלותם לאשתאבא בגופא דמלכא כו') ואח"כ למען תזכרו שנש"י הם בבחי' זכרים ומשפיעים להמצות. וז"ש ועשיתם את כל מצותי פי' מצותי של עצמות המאציל כמ"ש במ"א. ועוד יובן זה ממה שהמצות נק' בשם זריעה ונזרעו בנש"י שהם בחי' ארץ. ארץ ל' רצון רעו"ד שעי"ז נש"י הם בבחי' ארץ להצמיח מהמצות אורות עליונים שלמעלה מאצי' כו'. ומ"מ זה גופא שיהיו נש"י בבחי' ארץ מקבלים נש"י מהמצות. ועוד דוגמא להנ"ל מענין הארון שנושא את נושאיו (סוטה ל"ה א') והו"ע והחיות נושאות את הכסא שמתחלה הכסא בחי' מקבל שמתעלה מבי"ע לאצי' ע"י והחיות נושאות כו'. אבל אח"כ מנושאות עם כסא. שהכסא מעלה אותם יותר ויותר כו' ע"כ מכי"ק: מרשימה ועתה יובן עד"ז ג"כ בענין קי"ס. דהנה ים ויבשה הן בחי' עלדאתכ"ס ועלדאת"ג. כי כל מה שיש ביבשה יש בים. רק ההפרש שהברואים שבים הם מובלעים ומכוסים בהים והברואים שבארץ הם נפרדים מהארץ. וכמו"כ למעלה בעלמדאתכ"ס שהברואים שבעלמדאתכ"ס הם בתכלית ההעלם והביטול לאור וחיות אלקי המחי' אותם עד שאין נראה ליש כלל שאור וחיות האלקי שם בגילוי רב ועצום אבל בבחי' עלדאת"ג הברואים שבהם היכלות ומלאכים ונשמות הם בבחי' יש ונפרדים אלא שהן בטלים ביטול היש לאין והנה נש"י הם בחי' ארץ עלמדאת"ג כמ"ש (מלאכי ג') כי תהיו אתם ארץ חפץ וכתיב (קהלת א') דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת כי הארץ קאי על ארץ עליונה שמשפעת נשמות בכל דור ודור. כמו שהארץ הגשמי מוציא צמחים תמיד המוציא לחם מן הארץ כן הארץ עליונה מוציא נשמות בכל דור ודור. וזהו אין ב"ד בא עד שיכלו נשמות שבגוף שיש חדר העליון ששם כל הנשמות וכתיב (ישעי' מ"ה) אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי. וכתיב (חבקוק ג') עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים לגוים התיר הכל אבל לישראל שהן בחי' ארץ עמד וימודד. הכל במדה. זה מותר וזה אסור. נמצא מובן מכל הנ"ל שישראל הם בבחי' ארץ עלמדאת"ג ולכן הים שהוא עלמדאתכ"ס למעלה מהם. וע"כ כשבאו ונתקרבו ונתחברו ישראל לבחי' הים עלמדאתכ"ס ששם גילוי אלקות בגילוי רב ועצום וכמ"ש בתניא שקרבת אלקים והתגלות בעלמדאתכ"ס הוא ביתר שאת ויתר עז לאין קץ ותכלית על התגלות בעלמדאת"ג כמ"ש יושב בסתר עליון נתעלו ישראל ע"י הים עד שאמרו זה אלי כאו"א מראה באצבע כו'. וגם באו למעלת ומדרגות נבואה כמארז"ל ראתה שפחה כו' כי נבואה הוא ג"כ מעלמדאתכ"ס כי הנביא מגלה ההעלם כי אמר מה שיהי' אחר אלף שנה שהוא בהעלם כמ"ש והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול כו'. והי' ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים. והי' ביום ההוא נכון יהי' הר בית ה' על ראש ההרים. ולכן ביונה שכבש נבואתו כתיב ויהי הים הולך וסוער. וכשהשליכו אותו אל הים נח מזעפו וכמ"ש בזהר (ר"פ חיי שרה) שדא בי' ימא ידא בדוכתאה. הרי מובן מזה נבואה מעלמדאתכ"ס. לכן ע"י שישראל נתחברו אל הים כמ"ש ובנ"י הלכו ביבשה בתוך הים נתעלו ע"י הים ובאו לנבואה. הרי מובן מזה שהים הוא למעלה מנש"י. אך זהו מצד בחי' נר"ן של נשמות. אבל מצד שרשן של נש"י הם למעלה מהים כמ"ש בעבר הנהר ישבו אבותיכם ונהר הוא למעלה מבחי' ים (כמשיתל"ק אי"ה) מקור לבחי' ים. כי כל הנחלים הולכים אל הים ולזה הנהר כשר למי חטאת ומי הים פסולים וישראל הם בעבר הנהר למעלה מבחי' נהר. לזה כשבא משה וס"ר נש"י אלהים נתבטל הים מפניהם ונקרע לי"ב גזרים וז"ש בוקעים לפני משה. וביאוה"ע כי הנה קי"ס הי' בכל עולם. ובכל עולם הי' ב' הבחי' מצד נשמות כמו שהן למטה נתעלו הנשמות ע"י הים כשנתחברו אל הים ומצד שרש הנשמות כשנתקרבו אל אלהים נתבטל הים מפניהם ונקרע. ומתחלה נקדים להבין ענין קי"ס שבין אצי' לבריאה. דהנה כתיב י"ב בקר והים עליהם מלמעלה. י"ב בקר הם י"ב חיות המרכבה דבריאה והים הוא בחי' מל' דאצי' עומד עליהם מלמעלה למעלה מהשגתם כי מל' הוא ענין רוממות והתנשאות הסתלקות אור וחיות שע"כ נקראים בשם בקר שהשגתם לגבי מל' דאצי' הוא כבהמה לגבי אדם ומה דכתיב וצדקתך ירננו צדק מלכותא קדישא זהו רק השגתם בבחי' מל' שהיא בבחי' ארץ מקור לבי"ע. אבל בחי' עצמי' מדת מל' כמו שהיא באצי' זהו למעלה מהשגתם כי היא בבחי' רוממות כו' כנ"ל וי"ב שבטים הם ג"כ נגד י"ב חיות המרכבה דבריאה. ע"כ כשנתחברו אל הים נתעלו ע"י הים. וזהו בחי' הנשמות כמו שהן י"ב שבטים בעולם הבריאה. אך הנה כתיב ששם עלו שבטים שבטי י"ה. שבטים סתם הם י"ב בקר דבריאה. אבל שבטי י"ה זהו כמו שהן באלי' יבג"א דמדות דאצי' נק' שבטי י"ה שהם משם הוי' כו'. שז"ש בהם בעבר הנהר ישבו אבותיכם נהר הוא בחי' יסוד כמ"ש הנני נוטה אליה כנהר שלום. וכתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. עדן הוא בחי' חכ' ונהר יסוד מקבל מבתי' חכ' ומשפיע לגן הוא בחי' מל'. אבל שרש הנשמות הוא למעלה מבתי' נהר. בעבר הנהר הוא בחי' יבג"א דעצמיות המדות. וכשנתגלה השרש של נש"י נתבטל הים ונקרע מפניהם. הגם שכתבנו לעיל שהים עומד מלמעלה כו'. זהו לגבי בי"ע. אבל לגבי עצמיות המדות נק' ים סוף ים האחרון סודכ"ד. וכשבאו ס"ר ישראל ונתגלה שרשן של הנשמות ע"י משה כמשיתל"ק נתבטל הים ונקרע לי"ב גזרים לי"ב שבטים. וזהו שבקי"ס נאמר אז ישיר כי א"ז שמונה הוא כנגד ד' אותיות דשם הוי' וד"א דשם אד' כי הי' החיבור דהוי' ואד' ועי"ז הי' קי"ס. וזהו שכל הנסים שלמעלה מהטבע הוא ע"י אז כמ"ש אז ידבר יהושע שמש בגבעון דום כי נסים שלמעלה מהטבע הוא ע"י חיבור הוי' ואד' כי אד' הוא אדון עולם אלקים בגימט' הטבע. אבל ע"י חיבור הוי' ואד' יוכל להיות התגלות נסים למעלה מהטבע. וזשארז"ל (ילקוט בשלח רמז רמ"א) על מרע"ה פרקמטיא שלו באז כמ"ש ומאז באתי אל פרעה. ע"כ הי' הכל למעלה מהטבע. וזהו ג"כ משארז"ל בזכות יעקב נקרע הים (מ"ר בשלח פכ"א) כי יעקב הוא בחי' ת"ת עצמות שם הוי' שם העצם שם המיוחד. וקי"ס הי' דוקא ע"י חיבור הוי' ואד'. וזהו ג"כ משארז"ל (ילקוט בשלח) בזכות המילה נקרע הים. כי ע"י מילה הסרת הערלה נעשה התגלות העטרה בחי' עטרת יסוד ונמשך כל ה"ח עליונים היינו מבחי' עצמיות המדות ע"כ נתבטל הים כמו שע"י נשמות מצד שרשן ביבג"א שהם עצמיות המדות נתבטל הים כנ"ל. וביאוה"ע הנה כתיב בזאת יבא אהרן אל הקדש וארז"ל (ויק"ר פכ"א) זאת היא המילה כמ"ש זאת בריתי והיינו דהלא כתיב והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קה"ק ואיך הי' יכול אהרן ליכנס לשם וע"ז תירץ זאת היא המילה שזכות המילה נכנס עמו. והענין דהנה כתיב ומלתם את ערלת לבבכם. ערלה נק' התקשרות בתאוות עוה"ז בהיתר או באיסור ח"ו שזהו מחמת שיש על הלב אוטם וכיסוי עב כי באמת מצד השכל הי' צריך להרחיק התאוות שהם כלים ונפסדים מות ורע וכמ"ש ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע כו'. ואוטם וכיסוי זה נמשך מההבדלה דכתיב להבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור ומזה נמשך למטה חשכות על הלב כמ"ש לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו הלך חשכים ואין נוגה לו. שמאבד את שכלו ונמשך אחר תאוות גשמיים. וע"ז כתיב ומלתם את ערלת לבבכם הסרת הערלה. ויש ב' בחי' עור הערלה ועור הפריעה. עור הערלה כנגד גקה"ט ועור הפריעה היא כנגד ק"נ. וזהו ב' הבדלות בין קדש לחול ובין טמא לטהור ועי"ז מסיר ההבדלה שלמעלה בין קדושה לק"נ ונוגה נכלל בקדושה ועי"ז נעשה למעלה העברת כל הפרסאות ומסכים עד רום המעלות גם הפרכת והמסך שבין קדש לקה"ק. וכמארז"ל (מד"ר במדבר פכ"א) כשאני מבקש איני מבקש אלא לפי כחכם שני כבשים ליום. ועומר שעורים רק א' לכל ישראל. ופ"א בשנה. וכשאני נותן אני נותן לפי כחי עומר לגולגולת ובכל יום כו' וכך כאן מבקש לפי כחם הסרת הערלה כדי להעביר הפרסא ומסך דלמטה דק"נ ונותן לפי כחו שמעביר כל המסכים ופרסאות עד רום המעלות עד שאפי' הפרכת שמפסיק בין הקדש ובין קה"ק ג"כ לא יהי'. וזהו בזאת יבא אהרן באיזה זכות נכנס אהרן לקה"ק זכות המילה נכנס עמו. ובזה יובן ג"כ מה שבזכות המילה נקרע הים. כי הנה מל' דאצי' שנק' ים נק' מסך כמ"ש ויסך בדלתים ים וע"כ המקובלים הראשונים חשבו שמל' דאצי' היא הפרסא שבין אצי' לבי"ע. אך קבלת האריז"ל הוא שהפרסא שבין אצי' לבי"ע הוא מחיצוניות בינה חשמל. ואעפ"כ גם קבלת הראשונים היא קבלה אמיתית מפי אליהו ז"ל שמל' דאצי' נק' מסך. והענין דכתיב והים עליהם מלמעלה בבחי' רוממות והסתלקות להיות רק בבחי' מקיף שלא יומשך גילוי בפנימיות כי האורות דמדות דאצי' היו מתפשטים ומאירים בבי"ע בבחי' גילוי גמור אך כשנמשכים כל האורות דאצי' בבחי' מל' אזי המל' גורמת בחי' רוממות והסתלקות בהאורות דאצי' היפך טבעם שלא יאירו בבחי' גילוי בפנימיות וכמו הים שמכסה על הנבראים שבתוכו לכן נק' המל' בשם מסך. ולכן ע"י המילה העברת הערלה מסך דק"נ כנ"ל נעשה העברת המסך דבחי' ים בחי' מל' דאצי' ונתגלו האורות עליונים דמדות דאצי' כפי טבעם בקירוב וגילוי. וזהו"ע קי"ס. ולכן ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים. כי נבואה היא מעלמדאתכ"ס מדות דאצי' ע"י בקיעת המסך. אבל לא נתבטל המסך לגמרי. אבל בקי"ס הי' ע"י העברת והסתלקות המסך לגמרי. א"כ הי' הגילוי למעלה מסדר השתלשלות (פי' הגילוי מאצי' לבי"ע הי' למעלה מסדר השתלשלות לגמרי). ולכן ראתה שפחה מה שלא ראו נביאים. וכמו"כ הו"ע קי"ס בין המאציל לנאצלים. כי באצי' יש ג"כ ים ויבשה. כי ישמחו השמים ר"ת י"ה ותגל הארץ ר"ת ו"ה. י"ה נק' ים כי שמים שם מים כו'. ומכש"כ המים אשר מעל השמים בודאי נק' ים. ו"ה נק' ארץ. וז"ש הנסתרות להוי' אלקינו הוא בחי' י"ה נק' נסתרות עלדאתכ"ס. והנגלות ו"ה נגלות מדות שנאצלו לנהל העולם נק' ארץ ועלמדאת"ג. ולכן נש"י שבטי י"ה יבג"א דמדות דאצי' הן בבחי' ארץ. וי"ה חו"ב שהן בחי' ים ועלמדאתכ"ס גבוה הרבה מנש"י שהן בבחי' ארץ ע"כ ע"י שנתחברו ישראל לבחי' ים ע"י קי"ס נתעלו נש"י עי"ז. וזהו מצד בחי' נר"נ שבנשמות שהן למטה מבחי' ים. אבל שרשן של נש"י הוא למעלה מבחי' ים כי בעבר הנהר ישבו אבותיכם. דהנה כתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן עדן הוא חכ' בחי' ח"ס דלא אתפתחא ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן כו' שיומשך מבחי' ח"ס דלא אתפתחא לבחי' חכ' דאתפתחא שנק' ים. כי חכ' נק' ים החכ' ובינה ג"כ נק' ים הקדמוני ונש"י הם בעבה"נ למעלה מבחי' נהר. כי נש"י עבמחה"ק מחשבתן של ישראל קדמה כו' עם המלך במלאכתו ישבו שם במי נמלך בנש"צ. שנש"י עלו בבחי' מח' אחת שצופה ומביט עד סוף כל הדורות בסקירה א' ששם נסקרים בסקירה א' כל העולמות ועליות נ' אלפים יובלות כו'. והנה בחי' ים שמקבל מבחי' נהר היוצא מעדן ח"ס עכ"ז נק' בשם עלמין. עלמין סתימין עלמדאתכ"ס. אבל מחה"ק היא למעלה מבחי' עלמין לגמרי כי נק' אור כללי. רק אור. ושם הוא שרש נש"י למעלה מבחי' ים החכ' ומבחי' נהר המקבל מבחי' ח"ס שנמשך ומתגלה בבחי' חכ' דאתפתחא כו' וע"כ כשנתגלה השרש שלהם ממחה"ק בבחי' ים נתבטל הים ונקרע לי"ב גזרים. והנה כתיב בוקע ים לפני משה שדוקא משה הי' יכול להמשיך שרש של נש"י בגילוי למטה כי משה הוא בחי' דעת ודעת הוא בקו האמצעי שעולה עד הכתר ויכול להמשיך שרש נש"י למטה. וכמ"ש כי תקנה עבד עברי וידוע הקושיא בת"א דמקודם כתיב ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם והל"ל כי יקנו ל' רבים אלא הענין דכי תקנה קאי על משה. קנין הוא המשכה מהעלם אל הגילוי ועבד נק' נשמות הנמוכות שהם בחי' נפש דנפש דעשי'. כמו העבד שמשועבד להאדון לכל דבר ואינו יכול לצאת לחירות עד שישחררו האדון. כך הנשמות הנמוכות כשיורדים למטה בגוף ונה"ב נעשים משועבדים להגונה"ב לימשך בתאוות גשמיים. ובזהר נק' סרכות הריאה כמו הריאה שמרחפת בכנפיה על הלב לקרר חמימות הדם שבלב. וכמו"כ בנפש בלב הוא החמימות ורשפי אש זר דנה"ב. וכנפי הריאה הוא בחי' אהוי"ר שיש לנה"א לאלקות שהם גדפין כו' והם מקררים החמימות ורשפי אש זר דנה"ב שלתאוות עוה"ז אבל נשמות הנמוכות נסרכים להגוף ונה"ב ע"כ הם משועבדים להגוף ונה"ב לכל דבר וע"כ נק' עבד ועכ"ז הוא עברי ששרש כל הנשמות הוא בבחי' בעבר הנהר כנ"ל אפי' נשמות הנמוכות ג"כ וכשמתגלה השרש יוכל העבד ג"כ לעלות וליכלל באלקות וזהו ע"י משה דוקא שהוא בחי' דעת קו האמצעי ע"כ יוכל להמשיך בנש"י השרש שלהם מהעלם אל הגילוי. וזהו כי תקנה דקאי על משה. ובחי' משה יש בכאו"א כמ"ש ועתה ישראל מה הוי' אלקיך שואל מעמך כ"א ליראה והקשו בגמ' (ברכות ל"ג ב') אטו יראה מילתא זוטרתא ותירצו אין לגבי משה כו' וידוע הקושיא דהא שואל מעמך כתיב אלא הענין משום כי בחי' משה יש בכאו"א כו'. וז"ש בר"ה לקונה עבדיו בדין לרחם עמו ביום דין. עבדיו הם נשמות הנמוכות ובר"ה מתעורר הדין עליהם למעלה מחמת הקטרוגים שיש עליהם והעצה הוא לקונה כו' להמשיך עליהם בחי' קנין מהעלם אל הגילוי משרשן ששם הוא רחמים וחסדים פשוטים לית שמאלא כו' ומשם נמשך לרחם עמו כו'. היוצא מזה שהתגלות שרש הנשמות הוא דוקא ע"י משה. ומצד זה נתבטל הים ונקרע כו'. וזהו שבקי"ס נאמר אז כי שרש נש"י נק' אז כי אז וקדם הכל א' וכמארז"ל כסה"כ קדמה לעולם דכתיב נכון כסאך מאז וכתיב קדם מפעליו מאז. כי א"ז הוא א' ז'. ז' הוא ז"מ עלמדאת"ג וא' הוא בחי' קדם שרש הנשמות שהוא מאז ומקדם ולכן נק' איתן האזרחי ל' תושב כי כל השתלשלות העולמות נאצלים ונבראים יצורים ונעשים הוא התחדשות ונק' בשם גר. אבל נש"י נק' תושב כי שרשן למעלה מהתחדשות כנ"ל ע"כ נק' אזרחי בחי' אזרח ונק' ג"כ איתן (עד"ה ראה). ומצד גילוי שרש נש"י שהוא בחי' אז וקדם נבקע הים וז"ש ויולך ה' את הים ברוח קדים. וזשארז"ל (ב"ר פ"ה) וישב הים לפנות בוקר לאיתנו לתנאו תנאי התנה הקב"ה עם הים שיהי' נקרע לפני בנ"י שזהו מחמת שנתגלה בחי' איתן שרש נש"י נתבטל הים ונקרע כו'. וזהו לאיתנו לתנאו וזהו ג"כ בזכות מילה נקרע הים דכתיב מי יעלה לנו השמימה ר"ת מילה וס"ת הוי' כי מילה למעלה מבחי' הוי'. וז"ש עד יעבור עמך הוי'. כי יש הוי' הוי' ופס"ט בינייהו כי יש הוי' דלתתא והוי' דלעילא והפסיק שביניהם וזהו והבדילה הפרכת בין הקדש ובין קה"ק. וע"י המילה נסתלקו כל הפרסאות והפס"ט והי' התגלות הוי' דלעילא ע"כ מחמת זה הי' קי"ס כמו מצד שרש נש"י ולכן עברו למעלה משם הוי' דלתתא והשיגו בבחי' שם הוי' דלעילא וזהו שמילה בשמיני כדי שיעבור עליו שבת אחת שהוא ג"כ בחי' אז שבת אחת הוא ז' והשמיני הוא בחי' הגבוה מהז'. נמצא שבקי"ס הי' צ"ל ג' בחי' משה וישראל ומילה. משה הוא הממשיך שרש הנשמות וישראל ס"ר נשמות שהם הניצוצים שיומשך בהן מבחי' שרשן. ומילה ג"כ כי כדי שבהניצוץ יתגלה השרש זהו מצד הסרת הערלה שעי"ז נסתלקו כל המסכים ופרסאות. ואז הי' יכול להיות התגלות השרש בכל ניצוץ בפרט כמו שהוא למטה. וכשבאו משה וס"ר נשמות אל הים נקרע הים לי"ב גזרים לי"ב שבטים. וזהו אז ישיר משה ובנ"י וידוע הקושיא דהול"ל ישירו. אלא הענין שנתחברו משה ובנ"י יחד (שהו"ע גילוי שרש הנשמה בהנשמה שמלובשת בגוף). וזהו אז ישיר אז הוא בחי' משה כי אז הוא שרש הנשמות שייך למשה שהוא הממשיך השרש שלמעלה ומחמת זה נקרע הים. וישיר הוא לישראל כי הנשמות שהן למטה מהים וע"י הים נתעלו כשבאו בתוך הים שייך להם שירה כמארז"ל כל בעלי השיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר שכל העלאה לצאת מהכלי והנרתק הוא ע"י שירה כי שירה בפה וזמרה במאנא. במלאכים שהם מחיצוניות הכלים שייך זמרה ובנשמות שייך שירה בפה. הן למטה מצד הגונה"ב. והן למעלה שהם מפנימי' הכלים ויתעלו בהאורות הוא ע"י שיר דוקא. וזהו אז ישיר משה ובנ"י כו':

וזהו כמגדל דוד כו' שגדלך דוד במה שאמר לגוזר ים סוף לגזרים כל"ח. דהנה פי' לגזרים אפ"ל כי ישראל שהם מהולים נק' בל' ארמי גזורייא. וכן בלשון הגמ' (שבת ק"ל ב') ר' יהודה הגוזר לפי שהי' מוהל. והיינו שקי"ס הי' בזכות המילה כמשנת"ל. והנה השבח לגוזר ים סוף לגזרים זהו מה שנקרע הים מצד גילוי שרש נש"י. והנה ענין קי"ס שבין אצי' לבי"ע נת"ל כי הים הוא רק על י"ב בקר (דבריאה) כמ"ש י"ב בקר כו' והים עליהם מלמעלה. ואעפ"י שעומד עליהם מלמעלה. אך מ"מ נק' ים סוף סודכ"ד בחי' מל'. אבל ע"י גילוי שרש נש"י שלמעלה מבחי' ים נמשך השפעה וגילוי אוא"ס בבחי' ים והיינו שיהי' לך הוי' הממלכה. פי' שיהי' התגלות ויחוד אוא"ס בבחי' מל'. וע"י גילוי זה נתבטל הים ונעשה קי"ס כו'. וזהו ג"כ בחי' המילה הסרת הערלה שעי"ז נתגלה העטרה ונמשך ה"ח עליונים מהמדות דאצי' ומזה נעשה קי"ס. וכן בענין קי"ס בין המאציל לאצי' כשנתגלה שרש נש"י אשר בבחי' מחה"ק אור כללי נעשה בחי' קי"ס באצי' בחי' ים החכ' ים הקדמוני כנ"ל. וכן ע"י המילה כנ"ל בפי' מי יעלה לנו השמימה מילה בר"ת והוי' בס"ת. וזהו לגזרים לנש"י שהם מהולים. וזשארז"ל עפ"ז שגדלך דוד שע"י גילוי שרש נש"י נתבטל הים ונקרע. וא"כ הים נתעלה. ואח"כ אמר והעביר ישראל בתוכו כל"ח זה קאי על בחי' נש"י שמלובשים בגוף שהם בבחי' ארץ יבשה. וא"כ עלי' גדולה להם מה שעברו בתוך הים כו'. ובתורה כתיב רק ענין הנס דקי"ס מה שבנ"י הלכו ביבשה כו' שהוא רק מה שנש"י נתעלו ע"י הים כו'. אבל דוד גלה איך ששרש נש"י למעלה מבחי' הים ושעי"ז נקרע הים כו'. ומצד בחי' זו הים נתעלה ולכן כמגדל דוד שגדלך דוקא. ומה שאין מבואר זה בתורה. כי תורה היא בחי' סופר וספר שהם חו"ב עלדאתכ"ס. ותלים הוא סיפור שהוא מל' דבו"ע עלדאת"ג. ולכן בתושב"כ עלדאתכ"ס אין מבואר רק החידוש דקי"ס שישראל נתעלו ע"י הים. אבל הטעם מפני מה הי' קי"ס מחמת שנתגלה שרש נש"י זה לא נתגלה בתורה רק ברמז בתיבת אז ובפסוק ויולך ה' כו' ברוח קדים כו'. כמו כל המצות שנכתבו בתורה רק ברמז כו'. אבל דהע"ה בתלים שהוא בחי' סיפור מל' עלדאת"ג גלה הכל כנ"ל. ובזה יובן מארז"ל (סוטה ב' א') קשה לזווגם כקי"ס. ומשמע שקי"ס הו"ע זווג. ולכן זווג קשה כקי"ס. ולכאורה א"ז מובן מהו"ע זווג בקי"ס. והענין ע"ד הנ"ל שהתורה נק' כלה ומאורשה. ונש"י נק' חתן. והיינו כי אורייתא מחע"נ. וחכ' נק' ראשית ל' נקבה בחי' מקבל. אבל ישראל לי ראש. ראש הוא בחי' דכר שמשפיע בבחי' ראשית חכ'. ולכן נק' נש"י חתן והתורה כלה. וכמו"כ הו"ע שבת דכתיב זכור את יום השבת לקדשו. שתהי' בבחי' דכר ומשפיע לשבת כי שבת הוא גילוי מוחין דאבא. בחי' ראשית חכ'. אבל נש"י ממשיכים הגילוי מבחי' אשר אותיות ראש שהוא מקוה"ת בבחי' ראשית חכ' כו'. וזהו שאמר הקב"ה לשבת כנס"י יהי' בן זוגך (ב"ר פי"א) ומלשון בן זוגך משמע שנש"י הם בבחי' דכר ושבת בחי' נוק'. ועד"ז הו"ע קי"ס כי בחי' ים סוף או אפי' בחי' ים החכ' הכל הוא בחי' נוק' לגבי שרש נש"י שהוא בחי' אז כנ"ל שלמעלה מבחי' חכ"ע וענין קי"ס הוא ע"י גילוי שרש נש"י בבחי' ים. וא"כ הו"ע זווג והתחברות שרש נש"י עם בחי' ים ועי"ז נקרע כו' (וכ"מ בפע"ח סוף שער חגהמ"צ וז"ל וז' דפסח הוא קי"ס ואז מותר הזווג וסי' ורמוז בפסוק זה ובנ"י שהם הזכרים הלכו ביבשה בתוך הים היינו נוק' עכ"ל) (ע"כ מרשימה):

מכי"ק והנה אחשנ"ת איך שבקי"ס הי' התגלות בחי' שלמעלה מסדר השתלשלות ונק' אז. עפי"ז יובן ענין עומד ויושב. שקוד קי"ס הי' כביכול עומד אבל אחר קי"ס שאמרו לפניך שירה באז נתיישבה מלכותך וכסאך נכון. וז"ש נכון כסאך מאז (בהכתב של אאזמו"ר נ"ע נת' ענין עומד היינו שההשפעה ע"י עשי' בחי' נה"י. וזהו ביאור ל' הרבות אעפ"י שמעולם אתה אלא כביכול עומד. פי' אעפ"י שמעולם אתה היינו אעפ"י שההשפעה שע"י נה"י הוא ג"כ בחי' עולם ונצחיות. שאין שום שינוי והפסק בהשפעתו ית' לעולם. ובטובו מחדש בכ"י תמיד מע"ב בלי הפסק כלל. אלא כביכול עומד היינו שמ"מ ההשפעה היא בבחי' העלם והסתר שנראה העולם ליש ודבר בפ"ע וזהו אלקים בגימט' הטבע. אבל ישיבה היינו ההשפעה מהגוף בחי' ת"ת שממשיך השפע מלמעלה מהשתל' כידוע שיסוד נק' דל ות"ת עשיר (זח"ב פ' תשא קפ"ז ב') עי"ז נמשך להיות גילוי אלקות בעולמות. וענין השפעה שמהגוף היינו בחי' לידה דבר חדש שיהי' התחדשות ושינוי גמור בסדר השתלשלות כמו קי"ס שמאתכסיא נעשה אתגליא כו' משא"כ עומד ההשפעה שע"י נה"י נק' בחי' מזון רק לחדש הישנות לבד כו'). וזהו"ע מה יש כבוד כו' היינו כשההשפעה ע"י נה"י הגילוי בבי"ע הוא רק כבו"ת ד"ת אבל כשההשפעה ע"י חג"ת אזי נמשך בבי"ע גילוי בחי' כבו"ע. וצ"ל תחלה מה שאנו אומרים בשבת. נתעלה וישב על כסא כבודו היכן נז' זה בתורה והענין כי החילוק שבין עומד ליושב. עומד נק' כשטרוד לעשות איזו מלאכה ומעשה. שאזי הוא עומד ונמצא עמידה כינוי למעשה ומלאכה אבל ישיבה מורה על מנוחה והשקט ושלוה כמ"ש (מ"א ב' י"ב) ושלמה ישב על כסא דוד אביו ותכון מלכותו מאד. וכתיב (דה"א כ"ב) הוא יהי' איש מנוחה גם כמ"ש וישב יעקב ופירש"י בקש יעקב לישב בשלוה כו'. וזה נלמד מן תיבת וישב נמצא ישיבה מורה על מנוחה ושלוה כו' והנה בשימה"ח כתיב ששת ימים עשה ה' כו'. נק' בשם עשי' ומלאכה. אעפ"י שבמאמר נברא כו'. אך לאו אורחי' דמלכא לאשתעי במילין דהדיוטא. וא"כ זהו השפלה אצלו ית' להתלבש בעש"מ וע"כ נק' זה בשם עשי'. וזהו ששת ימים ו' מדות עשה ה' כו'. שהמדות בחול הם בבחי' עשי' והשפלה בעש"מ להוות העולמות ולהחיותן כו'. וא"כ בשימה"ח הוא כביכול עומד. וז"ש עמד וימודד ארץ. דקאי על שימ"ב. אבל בשבת כתיב (יתרו כ' י"א) וינח ביום השביעי. בחי' מנוחה ותענוג אז תתענג על הוי' (ישעי' נ"ח י"ד). וזהו בחי' כסא וישיבה שמורה על מנוחה. ולכן כסא הוא בחי' שביעאה בחי' שבת. כמ"ש (מ"א יו"ד י"ט) שש מעלות לכסא. שהשש מעלות הם שימה"ח ו"ק והם רק מעלות לכסא בחי' שביעאה (ע"ד מי שטרח בע"ש כו') בינה. ומה שנק' כסא הוא ע"ש המנוחה (והתענגות באוא"ס ב"ה) וזהו נתעלה וישב על כסא כבודו כו' והנה על קודם קי"ס כתיב (בשלח ט"ו) ה' איש מלחמה. שהי' צריך כביכול ללחום עם מצרים ופרעה. וכיון שהי' צריך למלאכת המלחמה ע"כ נק' כביכול עומד. וכנ"ל שעמידה כינוי לעשיית מלאכה. אבל כשנצחום ואחר קי"ס כתיב (שם) שמעו עמים ירגזון כו' תפול עליהם אימתה ופחד כו' וא"כ לא הי' צריך ללחום עמהם כלל כ"א שממילא היו בטלים כו' וזהו בחי' מנוחה. ע"כ אזי נק' כביכול יושב על כסא כו' שהישיבה על כסא מורה על מנוחה שא"צ למלחמה כלל. וביאור ענין המלחמה מ"ש הוי' איש מלחמה. וכן מלחמה להוי' בעמלק (שם י"ז ט"ז) איך שייך לומר מלחמה לנגד שם הוי' כו'. הנה כתיב (שם י"ד י"ח) וידעו מצרים כי אני הוי' וארז"ל (במד"ר מקץ פ' צ' סי' ב') מן אני של פרעה אנו למדין אני של הקב"ה. מה שמן אני פרעה זכה יוסף לכ"כ גדולה. כש"כ לכשיבוא אני של הקב"ה שאמר אני הוי' נאמן לשלם שכר כו'. והענין דכתיב (תלים קי"ג) רם על כל גוים ה' על השמים כבודו. שמים כינוי לרוחניות שכליים נבדלים. ואומרים שההשפעה ממנו ית' נמשך רק למעלה בשמים אבל עזב ה' את הארץ כי זהו השפלה אצלו ית'. וישראל אומרים המגביהי. למעלה מרם. ע"כ המשפילי בשמים ובארץ כיון שגם בשמים הוא השפלה כמו בארץ ע"כ משפיל עצמו ית' להשפיע בארץ כמו בשמים ובמקום גדולתו כו' וזהו מלחמה להוי' בעמלק כי עמלק כחשבון רם שמגביה א"ע לקבל מבחי' רם כו' אשר שם כחשיכה כאורה ושלא יומשך גילוי ההשפעה בבחי' ארץ כו' (שאזי יונקים מב' הבחי'. מלמעלה מהבחי' דכחשיכה כו'. ומלמטה מבחי' ארץ כיון שאין נמשך בה היחוד מבחי' שם הוי' בחי' שמים ז"א כו' ע"כ מצד מיעוט האור וריבוי הצמצומים יונקים כו') וזהו ג"כ ענין פרעה אותיות הערף ושאמר לא ידעתי את הוי' כו' מי הוי' כו'. כי ענין שם הוי' הוא לחבר השפע מהבחי' שלמעלה מסדר ההשתלשלות שיושפע בבחי' ארץ דוקא. וכמ"ש (וארא ח' י"ח) כי אני הוי' בקרב הארץ. ולכן מלחמתם עם שם הוי' דוקא. וע"ז כתיב וידעו מצרים כי אני הוי' דכולא חד. ויש ב' פי'. א' דקאי על אני אחרון. והב' דקאי על אני ראשון והכל א' כי שם הוי' מחבר בחי' אני ראשון עם בחי' אני אחרון. וזהו וידעו מצרים כי אני הוי' (ואזי אין יכולים לינק מב' הבחי'). וע"ז כתיב הוי' איש מלחמה ששם הוי' הוא איש מלחמה ללחום עם הסט"א ולהפילם. אך כיון שנצרך למלחמה ע"כ נק' כביכול עומד. אבל משאמרנו לפניך שירה על הים באז נתיישבה מלכותך כו'. פי' כיון שע"י קי"ס הי' התגלות בחי' אז. שלמעלה מסדר השתלשלות. בחי' זו נק' אגוסטוס יושב שנעשה בחי' ישיבה וכסא. שהו"ע מנוחה ושלוה שא"צ למלחמה כלל כ"א שכל הסט"א והקליפות ממילא בטלים ומבוטלים נגדו ית' וכאין ואפס נחשבו כו' שא"צ ללחום עמהם כלל. וכמ"ש אחר קי"ס שמעו עמים ירגזון כו' תפול עליהם אימתה ופחד כו'. וכמו החילוק שבין דוד לשלמה שדוד הי' צריך כל ימיו רק ללחום מלחמות. אבל שלמה הי' איש מנוחה שלא הי' צריך ללחום עם שום אומה כלל. כי כל המלכים מרחוק נתבטלו ממילא ובאו לשמוע חכמת שלמה והיו נכנעים אליו כו'. וזהו המלך עומד על הלוח. מלכא הוא ז"א הוי' איש מלחמה ע"כ עומד. אגוסטוס יושב. בחי' מלך מלכי המלכים א"א שלמעלה מהשתלשלות שהוא בחי' אז כנ"ל ע"כ יושב. ישיבה וכסא בחי' מנוחה שא"צ למלחמה כלל כנ"ל. ובקי"ס שנתגלה בחי' אז ע"כ אגוסטוס יושב נכון כסאך מאז כנ"ל וזהו ביאור סוף ל' המדרש מה יש כבוד בין מלך לאגוסטוס כו' ע"ש. דהנה יש שני בחי' כבוד. דכתיב (ישעי' ו') מכה"כ. ומלאכים אומרים אי' מקום כבודו. והענין שיש שני בחי' כבוד. כבוד עילאה וכבו"ת. כבו"ת הוא בחי' ל"ב אלקים שבמע"ב. ל"ב נתיבות תתאין דח"ת שזהו כבוד בגימט' ל"ב. וזהו ג"כ כבוד מה שהיש בטל. והו"ע הכבוד דמלוכה הביטול מנפרדים דוקא. וע"ז כתיב מכה"כ. ובחי' כבו"ע ל"ב נתיבות ח"ע שבחי' כבוד זה הוא איך שלמעלה היש ולמטה אין כו'. ועל ב' בחי' אלו כתיב (תלים כ"ד) שאו שערים ראשיכם כו' ויבוא מלך הכבוד מי זה מלך הכבוד כו' ה' גבור מלחמה. והיינו שבחי' מלך הכבוד זה הוא ז"א שמלובש בל"ב נתיבות דח"ת כבו"ת. וע"כ נק' הוי' גבור מלחמה שנצרך למלחמה וכנ"ל. ואח"כ כתיב עוד שאו שערים ראשיכם כו' ויבוא מלך הכבוד מי הוא זה מלך הכבוד. ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה ולא כתיב גבור מלחמה כ"א מלך הכבוד סלה. והיינו לפי שבחי' מלך הכבוד זה הוא בחי' א"א שמלובש בל"ב נתיבות דכבוד עילאה ע"כ נק' מלך הכבוד סלה שהוא בחי' מלך מלכי המלכים. והיינו שא"צ למלחמה כלל שכל המלכים בטלים ומבוטלים לפניו כאין ואפס. וא"צ ללחום עמהם כלל. והוא בחי' מלך הכבוד סלה. אגוסטוס יושב כו' שהו"ע מנוחה ושלוה ובחי' זו נתגלה בקי"ס. וזהו נכון כסאך מאז. וכמו שלע"ל כתיב (צפני' ג' ט') אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד. והיינו מחמת בחי' אז דוקא. וזהו אז אהפוך כו':

וענין שבבחי' מלך הכבוד הב' כתיב ה' צבאות הוא מלך כו'. הענין כי בחי' הוי' צבאות שיהי' חד גם עם הצבאות כמו באצי' דאיהו וגרמוהי חד כו' (שיהי' הגילוי למטה כמו למעלה) צ"ל נמשך ממקום גבוה ביותר. ולכן ברבוא אומר ה' כו' אלקי הצבאות אשר הה' מדרגות יחידות עשירות מאות אלפים רבבות הם נר"ן ח"י ה' פרצופים דאצי'. וא"כ מבחי' רבבות דכ"ע נמשך דוקא בחי' הוי' צבאות כו'. וענין שאו שערים ראשיכם הא' זהו בחי' נודע בשערים כאו"א לפום מה דמשער כו' דמרכבתא תתאה. ולכן ההמשכה שע"י העלאה זו הוא בחי' מלך הכבוד דז"א שזהו נודע בשערים בעלה. אבל שאו שערים הב' זהו ההעלאה דמרכבתא עילאה לכן ההמשכה הוא מלך הכבוד דא"א:

ויאמר אם שמוע תשמע וגו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני הוי' רופאך (שמות ט"ו כ"ו). הנה לעיל מיני' כתיב ויבאו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם וילונו על משה וכו'. והנה בגמ' (ערכין ט"ו א') חשיב זה מן העשרה נסיונות שנסו אבותינו את הקב"ה שתים במים אחד במרה ואחד ברפידים. ובמד"ר (שה"ש א') ע"פ שחורה אני ונאוה שחורה אני במרה וילונו כו' ונאוה במרה ויורהו ה' עץ וכו' הרי שהגמ' והמדרש חושבים זה חטא על ישראל מה שבקשו מים. ולכאורה א"ז מובן כלל הלא הלכו ג' ימים במדבר בימות הקיץ ולא מצאו מים וביום הרביעי מצאו מים ולא היו ראוים לשתיה ומים הוא דבר הנוגע לחיי האדם וא"כ שאלו כהוגן שלא בקשו בשר ומעדנים כו' וא"כ מהו החטא. אך הענין דאיתא במד"ר (שמות פ"ג) הפי' ולא יכלו לשתות כו' כי מרים הם דקאי על העם שהם היו מרים כמש"ש א"ר לוי הדור הי' מר במעשיו. ומחמת זה לא יכלו לשתות וזהו החטא. ותחלה צריך להבין כללות הענין מה שתחלה הלכו ג' ימים בלא מים ואח"כ ביום הד' מצאו מים מרים. וזה הי' הכנה למ"ת (עי' בס' פנים יפות מש"ש ע"פ זה). דהנה הג' ימים הם נגד גקה"ט לגמרי ומים רומז על התורה כמ"ש (ישעי' נ"ה א') הוי כל צמא לכו למים וכמ"ש ותמלא כדה ותעל בראשית כ"ד ט"ז) ואי' בת"ז (בהקדמה ובתיקון י"א) דקאי על כ"ד ספרין דאורייתא שהם עד"מ רק כמו כד מים החכמה. וענין התורה הוא כמ"ש להורות ולהבדיל כו' שהו"ע הבירורים לברר הטוב מן הרע וכמאמר בחכ' אתברירו. ומגקה"ט לגמרי אין שום בירור והעלאה. לכן לא מצאו מים בג' ימים אלו. גם מים רומזים על גילוי אלקות כמ"ש מקור מ"ח את הוי' (ירמי' ט"ז י"ג) וכתיב (בראשית ב' יו"ד) ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן שהו"ע כל ההשגות שבג"ע. ונהר הוא בינה כו'. וגקה"ט הם מדבר נחש שרף ועקרב אשר א"א להיות בהם שום גילוי אלקות לכן לא מצאו בהם מים. ויום הרביעי הוא נגד ק"נ אשר היא מעורבת טו"ר ובה הו"ע הבירורים לברר הטוב מן הרע ע"י התורה לכן מצאו מים מרים להורות שצריכים להפך ממרירו למיתקא ע"י התורה וז"ש שם שם לו חוק ומשפט וישראל לא היו יכולים לברר הבירורים מצד תערובות הערב רב בהם. לכן הי' זה חטא גמור. וכמשיתל"ק אי"ה בענין שאמר מרע"ה המים הללו למה נבראו וכו' א"ל הקב"ה לא כך אתה אומר אלא עשה את המר מתוק כי אז הוא משובח יותר מן המתוק בתחלתו וכמשי"ת:

ולהבין זה ע"ד העבודה. הנה בפי' ויורהו ה' עץ יש ב' פי'. פי' המדרש ופי' הזהר. במד"ר (בשלח פכ"ג) מביא על הפסוק כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך (ירמי' למ"ד י"ז). שהרפואה היא מן המכה גופא. כמו שהי' במרה. שהמתיק המים ע"י עץ מר. ואפליגו התם תנאי ר"א המודעי אומר שהי' עץ זית וח"א ערבה. וח"א הרדופני. ולדברי כולם הי' עץ מר ועל ידו נמתקו המים. הרי שממכותיך ארפאך. ולהבין זה. הנה בענין מים המרים יש כמה בחי' דמים מורים על שכל. כידוע דיסוד האש הוא בלב ויסוד המים הוא במוח דבלחלוחית המים שבמוח שורה השכל בחי' חכמה שבנפש השכלית. וכמ"ש מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה (משלי כ' ה'). וכמ"ש בגמרא (פסחים דף נ"ג סע"ב) מים עמוקים זה עולא וכו' ע"ש. ומים המרים הם חכ' חיצוניות כמו תכונה ופילוסופיא וחכמת הטבע שהם מה שנפלו בשבה"כ מן נובלות חכ' דקדושה ונק' מים המרים ע"ד מים המרים דגבי סוטה דכתיב (במדבר ה' כ"ח) ואם לא נטמאה כו' ונקתה ונזרעה זרע וכו'. ואם נטמאה כו' וצבתה בטנה כו'. כן אם האדם הוא טהור היינו שהוא רחוק מן הרע בתכלית והוא דבוק לאלקות אז יוכל לעסוק בחכמות הנ"ל ולא יזיקו לו כלום אדרבה יוסיפו לו כת וחוזק בעבודת ה' וכמ"ש בתניא שזהו טעמם של הרמב"ם והרמב"ן ז"ל וסייעתם שעסקו בחכמות הנ"ל שזה גרם להם חיזוק בעבודת ה' שעי"ז נתברר להם ענין יחוד אלקות (לפי דעתם) והשגחה פרטיות וכו'. והוא מפני שחכ' הנ"ל הגם שהם בשבירה מ"מ יש בהם מעט טוב היינו הניצוץ אלקו' המחי' אותם לכן כשמשתמשים בהם לעבודת ה' אז הטוב הוא מוסיף כח וחוזק כנ"ל וכ"ז הוא כשהאדם הוא טהור וכנ"ל. משא"כ אם האדם הוא טמא היינו שיש לו ספיקות באמונה וכו' אז אם יעסוק בחכמות הנ"ל יזיקו ויקלקלו כמ"ש בסוטה אם נטמאה כו' וצבתה כו'. גם מים מורים על מדות כי מים מצמיחים כו' ומדות הם בחי' צומח כמ"ש במ"א לכן הוי"ו דשם הוי' ב"ה שהוא וי"ו מדות דאצי' הוא נגד יסוד המים. וה' תתאה הוא נגד יסוד העפר. ומים הוא תענוג שהם מצמיחים כל מיני תענוג. ויש תענוג מאלקות כמ"ש ישבעו ויתענגו מטובך. אז תתענג על הוי' (ישעי' נ"ח). וכמ"ש כל חלב להוי' (ויקרא ג') וחלב הוא תענוג. והוא בחי' מים מתיקין. ויש מים מרירין והם כל תענוגי עוה"ז כמו אכילה ושתי' ומשגל וכו' שהוא מה שנפל בשבה"כ מפסולת תענוג דקדושה וכמ"ש לחצוב להם בארות בארות נשברים (ירמי' ב' י"ג). והנה להמתיק בחי' מים המרים הנ"ל הוא ע"י בחי' עץ מר. והענין כמ"ש בחניא פל"ד מני' ובי' אבא לשדי בי' נרגא. היינו ע"י מרירות על ריחוקו מאלקות. והוא ע"י שהאדם הוא ממארי דחושבנא שעושה חשבון בנפשו מכל המח' דו"מ מכל היום שהוא רק בעניני עוה"ז בצרכי גופו וב"ב ותענוגים גשמיים וכל ימיו בהבל בא ובחשך ילך אשר לא לזה הי' יצירת האדם כ"א כמ"ש ימים יוצרו ולו אחד בהם (חלים קל"ט ט"ז). היינו שיהי' דירה בתחתונים להמשיך גילוי הוי' אחד בכל יום. ועי"ז אח"כ נעשו הימים בחי' לבושים המאירים. כמו שיום הוא אור. שהנשמה משגת על ידם השגות בג"ע שתוכל לחזות בנועם הוי'. וכמ"ש בזהר ע"פ ויקרבו ימי ישראל. ויקרבו ימי דוד. אתקריבו יומין דילהון. היינו שע"י הימים יש להם התקרבות לאור א"ס ב"ה. וכ"ז כשכל הימים הם שלמים. משא"כ כשהיום הוא חסר הן בתפלה או בתורה או במעשה המצות וכן הוא ביום הב' והג' וכו' נמצא שהימים הם חסרים והלבוש חסר וכו' כמ"ש במ"א. והנה כשמתבונן האדם בכ"ז איך שכל ימיו הם חסרים ובפרט כאשר ידע אינש בנפשו מה שפגם ע"י מח' של איסור ומכש"כ ע"י דבור ומעשה של איסור ח"ו שע"ז נאמר רשעים בחייהם קרוים מתים (ברכות י"ח ע"ב) לא המתים יהללויה (חלים קט"ו). רשעים בחשך ידמו (ש"א ב') נר רשעים ידעך משלי י"ג ט') שהנר מצוה הוא קופץ מעליהם ואינו מאיר בהם. עי"ז יתמרמר לבו בקרבו וידע כי רע ומר עזבו את ה' ונעשה נבזה בעיניו נמאס עד שמואס בחייו ממש כי חייו אינם חיים. והנה הגם שעי"ז בא למרירות ועצבות שהוא מהקליפה. כי בקדושה אין שום עצבות רק ענוה ושמחה כמ"ש (ישעי' כ"ט י"ט) ויספו ענוים בהוי' שמחה. וכתיב (משלי יו"ד כ"ב) ברכות ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה. אך מרירות הנ"ל הוא מהטוב שבנוגה שהוא מופרד מהרע ע"כ יכול להמתיק את הרע דנוגה היינו ההתקשרות לתאוות אפי' דהיתר דמותרות הוא ג"כ רע שהוא ל"ת שבחורה ולא תתורו אחרי לבבכם וכו'. וע"י מרירות הנ"ל שהוא מהטוב שבנוגה הוא ממתיק להרע דהיינו שיהי' נפרד מכל רצונות ותענוגי עוה"ז ויהי' הרצון שלו רק לאלקות. וזהו מני' ובי' לשדי ב' נרגא. וזהו כוונת המד"ר שע"י עץ מר ממתיקים המים המרים:

והנה עוד י"ל כוונת המד"ר דעץ מר זהו גבורות עליונות דקדושה. ושניהם צריכים. והוא כי הנה ידוע שאין הדינים נמחקים אלא בשרשן. ושרש הדינים הם גבורות קדושות והם נק' ג"כ מר. כמ"ש ואשלח את משה אהרן ומרים (מיכה ו' ד') ואיתא בזהר (ח"ג דקפ"א ע"ב) תלת אחין הוי. והם ג' קוין. משה הוא קו האמצעי דמשה מלגאו ויעקב מלבר. ואהרן הוא קו הימין. ומרים הוא קו השמאל. ומרים הוא ל' מר. וכידוע בענין בני מררי נושאי קרשי המשכן שהם בחי' גבורות דקדושה. ונק' מררי. וכמ"ש וידי נטפו מור (שיר ה'). דהנה ענין מרירות הנ"ל שמטוב דנוגה הוא התחלת העבודה. אבל אח"כ צריכים לעורר גבורות קדושות והוא ע"י התבוננות ברוממות אוא"ס ב"ה איך שהוא רם ונשא מגדר השתל'. כי כל ההשתל' וכל העליות שבהם הוא רק הארה והארה דהארה. אבל עצמות אור א"ס ב"ה הוא סתימא דכל סתימין. לית מחשבה תפיסא בי' כלל וכמ"ש (מ"א ח' כ"ו) השמים ושמי השמים לא יכלכלוך שאינם בחי' כלים לו ית'. וכמ"ש (איוב ט"ו) הן בקדושיו לא יאמין כו' וגם שמים לא זכו בעיניו וכמאמר איהו תפיס בכולהו עלמין ולית מאן דתפיס בי'. הרי שכל ההשתלשלות הם רחוקים ממנו ית'. והנה מרירות הנ"ל בשם התניא הוא מחמת פחיתות נפשו איך שנתרחק מאלקות וכנ"ל. משא"כ ע"י התבוננות זו שהוא משיג איך שכל ההשתל' הם רחוקים ממנו ית' עי"ז בא לבחי' יראה עילאה. כמ"ש ואותו תיראו. ואין זה מרירות רק ביטול המהות. והוא בחי' ענוה ביטול ועי"ז נעשה בחי' כלי לאלקות. וכמ"ש במ"א בענין בטישו דבוצינא דקרדוניתא. ועי"ז נמתקו המים המרים הנ"ל. עד שאין לו רק רצון אחד לאלקות. וז"ש (מ"ב ב' כ') גבי אלישע ויאמר קחו לי צלוחית חדשה ושימו שם מלח וכו' וירפו המים. ופירש"י שם שהי' נס בתוך נס. דמלח הוא מקלקל מים. והוא כידוע דמלח בשרשו הוא גבו' דאבא. לכן עי"ז נתרפאו המים. וזהו ענין הנ"ל שבמרה שהי' הכנה למ"ת שנצטוו שם על מקצת דינים הי' שם ענין זה שהמים המרים נמתקו ע"י עץ מר. ואח"כ הי' מ"ת. כי ע"י תורה מתקרבים לאלקות. כמ"ש (תלים קמ"ה) קרוב הוי' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת ואין אמת אלא תורה (ברכות ה' ע"ב). וכתיב לבני ישראל עם קרובו (תלים קמ"ח). כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו (דברים ד' ז'). והוא ע"י מ"ת כי אורייתא מחכ' נפקת. ואיתא בע"ת דבחכ' מאיר אוא"ס בקירוב מקום. משא"כ בבינה בריחוק מקום ומבינה במדות הוא ע"י בחי' חלון ומז"א למל' דרך נקב. ולכן נק' חכ' חיוהי. ובינה ומדות הם בחי' גרמוהי. וקירוב א"א להיות כ"א שירגיש מתחלה הריחוק מאלקות ושיהי' לו מרירות מחמת ריחוקו מה'. והיינו שע"י שנמתקו המים המרים ע"י עץ מר הנ"ל. שעי"ז נעשו בבחי' ריחוק והי' להם תשוקה וצמאון להתקרב לאלקות אז ע"י מ"ת נתקרבו לאלקות:

ובזהר (בשלח ד"ס ע"ב) פי' ויורהו ה' עץ זהו תורה שנק' ע"ת כמ"ש ע"ת היא למחזיקים בה (משלי ג' י"ח) והוא עץ מתוק. והענין דהנה כתיב (יואל ד' י"ח) ומעין מבית ה' יוצא והשקה את נחל השטים. נחל השטים הוא מקום זנות שהוא מלשון שטי' והסרה כמ"ש כי תשטה אשתו (במדבר ה' י"ב). גם מלשון שטות כמאמר (סוטה ג' ע"א) אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות. דבקליפות חסר מות הדעת כמ"ש בעשו אין תבונה בו (עובדי' פ' ז') ונחל הוא ע"ד מ"ש בקדושה כל הנחלים הולכים אל הים (קהלת א' ז') כן נחל השטים הוא יסוד דדכורא דקליפה שהוא המקור של תאוות זנות. והנה זה הנחל נשתלשל מן הד' נהרות דהגם שהם בקדושה. אך מהם נשתלשל ד' נהרות בלעו"ז שהם ד' מלכיות מצרים ובבל כו' ומהם נשתלשל נחל הנ"ל. ושרש שרשם הוא מבחי' ונהר יוצא כו'. אבל לע"ל כתיב ומעין מבית ה' יוצא מעין הוא שמקבל מהמקור הוא בחי' חכ' כמו שמקבל מבחי' אין כמ"ש והחכ' מאין תמצא (איוב כ"ח י"ב). והוא בחי' מקור גימט' שמו וגימט' רצון. ואז יתבטל בחי' נחל הנ"ל. כמ"ש ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ (זכרי' י"ג ב'). בלע המות לנצח (ישעי' כ"ה ח'). ועד"ז יובן כאן בענין ויבואו מרתה שהוא מורה על קליפות דמר הוא ב' פעמים ק"ך. והם ק"ך צירופי אלהים אחרים שיונקים מק"ך צירופי אלקים דקדושה. וז"ש מלאכי שלום מר יבכיון (ישעי' ל"ג ז'). ומרתה הוא נוק' דקליפה כמ"ש ואחריתה מרה (משלי ה'). כמ"ש ברע"מ (פ' פנחס דרל"א ע"ב) בענין יותרת על הכבד. דכבד הוא דכר דקליפה ויותרת הוא נוק' דקליפה ומרה הוא אחוז וקשור שם. כמאמר לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב (ב"ק צ"ב ע"ב). וע"י תורה שהיא ע"ח נמתקו הקליפות. דעץ חיים הוא חכמה. והחכ' מאין תמצא. וחכמה היא כת מ"ה שע"י בחי' מ"ה שבחכ' נתבררו הקליפות. והנה לפי' הזהר דהמתקת מים המרים הוא ע"י ע"ת תורה שהוא עץ מתוק. כמ"ש ומתוקים מדבש זהו המתקת הגבו' בחסדים. דחכ' הוא מקור קו הימין. כמ"ש פיה פתחה בחכ' ותורת חסד על לשונה (משלי ל"א כ"ו). וז"ש דניאל (ט' י"ח) הטה אלקי אזנך ושמע פקח עיניך וראה. דהנה ידוע דאינו דומה שמיעה לראי' עד"מ כשאדם שומע איזה רחמנות ויודע ומבין זה בטוב ומתפעל מזה. ואח"כ כשרואה הדבר בעיניו עי"ז מתפעל הרבה ביותר. ולכאורה מה נתחדש לו בזה הלא ידע זה מתחלה. אך הוא רק מפני שע"י הראי' מתקרב הדבר להנפש יותר מע"י שמיעה. וזהו שבקש פקח עיניך וראה שיתקרב הדבר כו'. דהנה עד"מ מלך בו"ד שיש לו בן יקיר שהולך בדרך לא טוב. ומצוה לשריו ועבדיו ליסרו ביסורין כדי לתקנו. ואח"כ כשרואה היסורים שעושים לו הוא מתנחם ע"ז ומצוה שלא ליסרו עוד. דהגם דהיסורים הם כדי לתקנו. אך יכול להיות התיקון באופן אחר שלא ע"י יסורים רק ע"י חסדים. ע"ד מ"ש מחוק ברחמיך הרבים אבל לא ע"י יסורים וכו'. וזהו שבקש דניאל פקח עיניך וראה. דראי' הוא בחכ' כמ"ש וירא ראשית לו (דברים ל"ג כ"א). וחכמים נק' עיני העדה. וחכ' היא מקור החסדים כנ"ל ויומתקו הגבורות ע"י חסדים. והנה לפי פי' המד"ר הנ"ל שהו"ע המתקת הגבורות בשרשן. היינו שהדינים הם מתעלים בשרשם. והוא שהאש זר דנה"ב נתעלה שיהי' רשפי אש אהבה לאלקות. היינו שרוצה ליכלל באלקות. אבל אינו נכלל עדיין אבל לפי פי' הזהר הנ"ל שהו"ע המתקת הגבורות בחסדים היינו שהנשמה מתאחדת עם אלקות בבחי' יחוד ממש: והנה מרע"ה אמר המים הללו למה נבראו מוטב הי' שלא נבראו (שמות רבה פמ"ג). והענין כי משה תמה למה הי' ענין שבה"כ שנפלו נצוצות בנוגה. כי הי' די שהי' הנפילה מאצילות לבי"ע דקדושה. והי' הבירור וההעלאה מעשי' ליצירה ומיצירה לבריאה וכו' ובעבודה היו עליות ג"כ בקדושה שיהי' האהוי"ר יותר גדולים או ההשגה והביטול כו'. אבל מה הוצרך להיות הנפילה בנוגה שהוא מעורב טו"ר וצריך לברר הטוב מהרע. וע"ז השיב לו הקב"ה לא כך אתה אומר אלא עשה את המר מתוק והוא יותר טוב מן מתוק בתחלתו והענין דהנה כתיב והנה טוב מאד וארז"ל (מד"ר בראשית פ"ט) טוב זה יצ"ט מאד זה יצה"ר דהנה הנשמה היא נברא ובט"ג וע"כ האהבה שלה היא ג"כ מוגבלת. וע"י שמברר ומהפך את היצה"ר עי"ז נעשה האהבה שלה בבחי' מאד ובל"ג. דהנה ע"י חטא עה"ד ושבה"כ נפלו ניצוצות ונשמות וכלים דתהו בקליפות וע"י שמבררים אותם נתגלו הניצוצות דתהו שהם אורות תקיפין בלתי מוגבלים. והם מתגלים בהנשמה. לכן נעשה האהבה שלה בבחי' מאד בל"ג. וזהו שמן מר נעשה רם. כמ"ש רם על כל גוים הוי' (חלים קי"ג). רק שמקבלים מבחי' אחוריים וחיצוניות ובדרך שבירה ונפילה. אבל ישראל ע"י שמבררים ומהפכים את המר למתוק מתגלה בהם מבחי' הפנימי' דבחי' רם ומתגלה בפנימיותם. כמ"ש (ישעי' נ"ז ט"ו) כה אמר רם ונשא כו' מרום וקדוש אשכון את דכא וכו'. היינו שמתגלה להם בחי' מקיפים דתהו. וז"ש (תלים קי"ג) מאשפות ירים אביון. שע"י ירידת המל' בהיכלות הקליפות שנק' אשפות עי"ז ירים אביון שנתעלה המל' בבחי' רם. וכמ"ש (משלי ל"ב ד') א"ח עטרת בעלה. והי' ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים חצים אל הים הקדמוני (זכרי' י"ד ח') וזהו כל המחלה כו' לא אשים עליך כו'. דהנה איתא בגמרא (ב"מ ק"ז ע"ב) דיש פ"ג מיני חולי התלוים במרה וכולם פת שחרית במלת וקיתון של מים מבטלם. פי' פת הוא תורה כמ"ש לכו לחמו בלחמי (משלי ט' ה'). ושחרית הוא כמאמר השכם כו'. וכדאיתא בשם הבעש"ט נ"ע שעיקר לימוד התורה לשמה הוא בבוקר. במלת הוא לימוד הקבלה סתים וטעמי התורה. כמו שמלח הוא מטעים את הבשר. וקיתון של מים הוא תושבע"פ כמ"ש בתו"א (פ' משפטים ד"ה ויראו את אלקי ישראל) עד"מ המים הם מוליכים את הדם בכל האברים ומרחיבים ומגדילים אותם. כן תושבע"פ הוא מגדיל תושב"כ. כי עיקר התגלות רצון העליון הוא בתורה שבע"פ. ועי"ז כל המחלה כו' לא אשים עליך כי אני ה' רופאך:

ועתה צ"ל פי' הפסוק כל המחלה כו' לא אשים עליך כי אני ה' רופאך. וצ"ל דכיון שלא ישים המחלה מה צורך לרפואה הלא רפואה אינו שייך כ"א כשיש חולי אך הענין דיש חולי הגוף וחולי הנפש. וענין חולי הגוף הוא. דענין הבריאות הוא כשחום הטבעי שלו הוא במקומו היינו בכבד שהוא נק' תנור הגוף עד"מ. שהוא מחמם הקיבה שתעכל המאכל ואינו יוצא ומתפשט חוץ למקומו משא"כ אם יוצא ומתפשט חוץ למקומו ונכנס באיזה אבר כמו בראש ח"ו או בשאר אבר אז נעשה האדם חולה. שהאש זר הוא משחית ומקלקל את כל הגוף. ואז אינו יכול לקבל שום מזון ומאכל. דלאדם בריא המאכל הוא מוסיף כח וחיות משא"כ החולה אינו יכול לקבל שום מאכל ומזון. ואינו מקבל נחת וענג משום דבר. ומתוק הוא מר אצלו. וגם סיבת חולי הגוף הוא. דבריאות הוא כשהדם הולך מן האברים אל הלב ע"י הגידים ואח"כ חוזר והולך הדם מן הלב אל האברים אז הוא בריא. וע"ז מברכים אשר יצר את האדם בחכמה. משא"כ כשנעשה קלקול באיזה אבר ונסתם איזה גיד אז נעשה עיכוב לסיבוב והילוך הדם ונעשה אש זר כנ"ל. ומזה נעשה האדם חולה ה"י. והנה ככל המשל הזה יובן בענין חולי הנפש. דהנה כתיב (משלי כ') נר הוי' נשמת אדם. וכמו עד"מ הנר הוא מתנועע תמיד לעלות למעלה וליכלל באש היסודי. כן הנשמה היא תמיד ברצוא ותשוקה ברשפי אש התלהבות ליכלל בשרשה ומקור חוצבה בא"ס ב"ה. וכמ"ש רשפיה רשפי אש שלהבת יה (שיר ח' ו'). וזהו בנפה"א. והנה יש חום הטבעי בנפש החיונית והוא כח המתאווה שבנה"ב שהוא מתאווה לאיזה דבר. וענין שהחום הוא במקום הצריך. היינו שהוא בבחי' אשה להוי'. שהאהבה ברשפי אש והתלהבות והתלהטות היא לאלקות. כמ"ש ואל אישך תשוקתך (בראשית ג' ט"ז). ואהבת כו' בכל לבבך בשני יצרך. וכל, עניני עוה"ז הוא עושה בקרירות כאלו כפאו וכו' זהו"ע בריאות שחום הטבעי הוא במקום הצריך ואינו יוצא ומתפשט במקום שאינו צריך. והוא מצד שהאברים והגידים שלו הם בשלימות. האברים הם המצות כמאמר רמ"ח פקודין רמ"ח אברים דמלכא ושס"ה גידים הם שס"ה ל"ת. ופי' שהם בשלימות היינו שמקיים כל המצות שאפשר לו לקיים דאורייתא ודרבנן כמו נט"י כדומה. ונזהר מלעבור על שום ל"ת דאורייתא ודרבנן אז הולך הדם מן האברים אל הלב. הלב היא תפלה כמ"ש ולעבדו בכל לבבכם (דברים י"א י"ג) וארז"ל (תענית ד"ב ע"ב) איזו עבודה שבלב זו תפלה וענין הדם מהו בנפש. דהנה הדם הוא חם ואדום הוא ענין תגבורת רשפי אש האהבה לה' בתפלה. והדם הוא הנפש. היינו שהתפלה הוא בבחי' שפיכת הנפש כמ"ש ואשפוך את נפשי לפני ה' (ש"א א' ט"ו) עד שבא לבחי' כלות הנפש כמ"ש כלתה נפשי (תלים פ"ד ג'). אליך הוי' נפשי אשא (חלים כ"ה א'). שרוצה ומשתוקק לגילוי אלקות ואז הוא מקבל מזון ומאכל הוא התורה שנק' לחם. דכמו הלחם הוא מזון הגוף כן התורה היא מזון לנפש. שעי"ז הוא משיג ביחודו האמיתי איך דכולא קמי' כל"ח. ומקבל נחת וענג שמתענג מאלקות. ואח"כ הולך הדם מן הלב אל האברים. היינו שיהי' קיום המצות בשמחה כי כאשר התפלה היא בבחי' שפיכת הנפש כנ"ל ורוצה באמת התגלות אלקות. אז אח"כ כשמתבונן איך שע"י קיום המצות ממשיך עצמות אור א"ס ב"ה ממש שהרי הם מצותיו ממש שהקב"ה בעצמו מקיים כמאמר אשר קדשנו במצותיו אזי הוא מקיים בשמחה ובטוב לבב מרוב כל זהו"ע בריאות הנפש. וענין חולי הנפש היא כשחום הטבעי יוצא ומתפשט במקום שאינו צריך ונעשה אש זר היינו שהרשפי אש שלו הוא לתאוות עוה"ז אפי' בהיתר. כי אפילו תאוות היתר כשהאדם קובע עצמו לרדוף אחריהם הוא בל"ת דולא תתורו אחרי לבבכם כנ"ל. ומכש"כ כשנמשך ח"ו אחר תאוות איסור הן במחשבה כמו הרהורי עבירה הקשים מעבירה. ומכש"כ בדבור ומעשה של איסור ח"ו. ואז הוא בחי' חולה והוא מפני שנתקלקלו האברים היינו שבטל מ"ע שהי' יכול לקיימה. או שנסתם איזה גיד ע"י שעבר על איזה ל"ת. ונפסק הילוך הדם מן האברים אל הלב היינו שאין נמשך מרמ"ח מ"ע רמ"ח אברי דמלכא. בחי' דם שהו"ע רשפי אש האהבה לבחי' עבודה שבלב הוא תפלה וכו'. וממילא הוא נעשה חולה שנעשה בו אש זר הנ"ל. ואינו יכול לקבל מזון הוא התורה ואינו מקבל שום ענג מאלקות. כי מזון הוא שייך רק לבריא אבל חולה צריך לרפואה והיא התשובה כמאמר (יומא דפ"ו) גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם. וכמ"ש ארפא משובתם:

והנה נת"ל דמחלה זו מרה היינו ק"נ שממנה הוא החולי. דכמו החולי הוא מפריש ומבדיל בין חיים למיתה ה"י. כן ק"נ היא מבדלת בין קדושה לקליפות. וקדושה הוא חיים וקליפות וסט"א הם מות. כמ"ש (דברים למ"ד ט"ו) ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע וכמו בענין החולה יש שעומד לחיים ויש כו'. כן ק"נ נכללת לפעמים בקדושה שהו"ע חיים ולפעמים נכללת בגקה"ט שהם רע ומות. וכמו החולי לפעמים מעברת את האדם מן חיים למיתה ה"י. כן ק"נ היא מוליך ומעביר את השפע מן קדושה לסט"א. וזהו לשון עבירה מלשון מעברות הירדן שע"י העבירה הוא מעביר את הנשמה מן היכלות דקדושה להיכלות הקליפות וסט"א. כמ"ש (ש"א כ"ה כ"ט) והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים כו' ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע. וז"ש והסיר ה' ממך כל חולי ואיתא במד"ר פ' מצורע (פט"ז) ר' אבין אומר זה יצה"ר שתחלתו מתוק וסופו מר. פי' תחלתו מתוק הוא קודם שנמשך העונש עליו כמ"ש אשר אין נעשה פתגם מעשה הרעה מהרה ע"כ כו' (בקהלת ח' י"א) וכמ"ש (משלי ה' ג') נופת תטופנה שפתי זרה ואחריתה מרה כלענה. כשנמשך העונש אז הוא מר. ואיתא עוד שם במד"ר א"ר אחא ממך הוא שלא יבואו חליים עליך. והוא כמ"ש במדרש איכה ע"פ מפי עליון לא תצא הרעות והטוב. אר"א משעה שאמר הקב"ה ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב כו' לא יצאה טובה לעושה רעה ורעה לעושה טובה. אלא טובה לעושה טובה ורעה באה מאליה לעושה רעה. וכמ"ש (איוב ל"ד י"א) פועל אדם ישלם לו. וגמול אדם ישיב לו. והנה שרש המחלה הוא משבה"כ שנאמר בהם וימלוך וימת כו'. ומאן דנפיל מדרגי' איקרי מות. דהנה כמו עד"מ באדם כשנעשה עכירות וקלקול באיזה אבר מסתלק חיות הנפש מאותו האבר. כמו כשמתקלקל העין מסתלק כח הראי' וכן באזן מסתלק כח השמיעה. כן עד"מ ענין שבה"כ הוא מפני שהי' בבחי' יש שלכן נק' מלכים שהיו בבחי' רוממות כו' לכן נסתלק מהם האור. והכלים נשברו ונפלו למטה וזהו דאיתא בכתבי האריז"ל דחולה הוא גימט' מ"ט היינו שחסר בו שער הנו"ן דענין שער הנו"ן דבינה הוא שמחבר חו"ב היינו שמחבר האין ויש. שבהיש יהי' בחי' אין וביטול. וכשחסר זה היינו שמסתלק האין והביטול מן היש ונעשה בבחי' יש ופירוד אז הוא חולה:

והנה כתיב (שמות כ"ג ה') ועבדתם את הוי' אלקיכם וברך את לחמך ואת מימך והסירותי מחלה מקרבך. וצריך להבין דכיון דכתיב וברך את לחמך כו'. הו"ע בריאות. ומהו עוד שאמר והסירותי מחלה גם צריך להבין דתחלה כתיב ועבדתם את הוי' וברך כו'. וקאי ג"כ על שם הוי'. ואח"כ כתיב והסירותי מחלה מקרבך דקאי על עצמות אור א"ס ב"ה שלמעלה משם הוי'. אך הענין דענין המחלה זה מרה שהיא ק"נ ישנה בהכרח אצל האדם. דהגוף ונה"ב הם ממשכא דחויא שהוא ק"נ. וגם תחלת הויות הגוף הוא ע"י תאוה. כמ"ש (תלים נ"א) הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי. ומק"נ הוא המחלה כנ"ל. והנה מצד סדר השתלשלות משתלשל גם ק"נ. ורק וברך כו' היינו שלא יתפשט המחלה. אבל שלא יהי' המחלה כלל הוא דוקא מעצמות אור א"ס ב"ה. וז"ש והסירותי מחלה. וזה יהי' לע"ל כמ"ש ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ (זכרי' י"ג ב'). בלע המות לנצח (ישעי' כ"ה ח'). ועד"ז הוא הפי' כל המחלה כו' לא אשים עליך. היינו כי מאחרי שהמחלה שהיא ק"נ יש בהכרח בהאדם מצד חטא עה"ד כנ"ל. ולכן זה שלא אשים דהיינו שלא יהי' כלל המחלה בהאדם. ה"ז נק' רפואה שיתעקר המחלה לגמרי שתצא ק"נ מטומאתה וחלאתה. והוא הרפואה. וזהו כי אני ה' רופאך ר"ת אריך שמשם נמשך ארוכה ורפואה. והענין דנת"ל דמחלה הוא מק"נ שנק' חול. כמ"ש (ויקרא יו"ד יו"ד) ולהבדיל בין הקדש ובין החול. והוא ג"כ לשון חולי. דחול הוא היפך מן קדש. דקדושה נק' כ"מ שיש ביטול לאלקות. הן שהביטול הוא במוחין או במדות אהוי"ר או אפי' במעשה שהוא סור מרע ועשה טוב. ואפילו הודאה דהודאה הוא ג"כ קדושה. וחול הוא שאין שם ביטול כלל רק יש ופירוד לגמרי ומזה נמשך החולי כנ"ל. והנה עפ"י סדר השתל' הרי נשתלשל גם ק"נ כמ"ש להבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטהור ובין הטמא. רק ישראל עושים שיהי' חולין שנעשו על טהרת הקדש היינו עד"מ האכילה הגם שהיא חול אך אם אוכל כמצות השי"ת ע"י נט"י וברכת המוציא וברהמ"ז ובכוונה לשם שמים שע"י האכילה יהי' לו כח ללמוד ולהתפלל ולקיים מצות כ"א לפי ערכו עי"ז נכלל האכילה בבחי' קדש. וגם ע"י המצות שעושים ביומין דחול נכלל החול בקדש. כמאמר אשר קדשנו במצותיו. אבל החול בהכרח ישנו כעת ומזה נמשך החולי. ולכן כשנתקן החול נתקן גם החולי אבל שלא יהי' כלל חול וחולי בעולם ע"ז אמר לא אשים עליך כי אני ה' רופאך. שלא יהי' חול וחולי כלל:

תוכן העניינים

מגן אבות חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה