מגן אבות חלק ב· רבי שלמה זלמן שניאורסון
מגן אבות חלק שישי על ספירת העומר ומתן תורה
ספה"ע ומ"ת לבאר ענין ספה"ע ואח"כ מ"ת. הנה בפע"ח שער ספה"ע פ"ז שבימי העומר מתעוררים בחי' גלגלתא דא"א ושער רישי' כעמר נקא. כי עומר הוא כמו עמר נקא. וז"ש גבי מן (בשלח ט"ז ט"ז) עומר לגלגולת. דפי' לגלגולת זהו גלגלתא דא"א והעומר לגלגולת זהו בחי' ושער רישי' כעמר נקא. ולכן הי' המן יורד עם הטל כדכתי' (בהעלותך י"א ט') וברדת הטל כו' ירד עליו המן. דהיינו כמ"ש (שיר ה' ב') שראשי נמלא טל. וזהו הטעם שבימי העומר אסור לגלח השערו' וכדאי' שם בפע"ח שהאריז"ל לא הי' מסתפר מערב פסח עד ערב שבועו' כלל ועיקר לא בר"ח ולא בל"ג בעומר. כי זה שהשערות צריכים גילוח והעברה הוא לפי שהם דין וקטנות. אבל שערות אלו ה"ה מקור הרחמי' כו' וכמ"ש במ"א. ולכן אסור לגלחם. ויש סמך לזה (שיש שייכות להעומר עם עומר לגלגולת דמן) במד"ר (אמור פ' כ"ח) א"ר ברכי' כו' עומר לגלגולת כו' והבאתם את העומר יעו"ש. וצ"ל השייכות דימי העומר לבחי' שער רישי' כו'. וגם מהו"ע המשכה וגילוי זה. ויש להעתיק בקצרה מ"ש בסידור ע"פ הנותן שלג כצמר. דהנה כתי' לבושי' כתלג תיור ושער רישי' כעמ"נ (בדניאל ס' ז' ט'). ומשמע ודאי דשער רישי' גבוה מלבושי'. כי עד"מ למטה הלבוש הוא נבדל ונפרד מגוף האדם. והשער צומח מגוף האדם שכשמושכים השערה מרגישים כאב. וא"כ מדוע לבושי' כתלג חיור ושער רישי' כעמר נקא. הלא לבנונית השלג היא עזה יותר מלבנונית הצמר. ובפרט כי שער רישי' שרשו מחסד דעת"י ולבושי' כתלג חיור זהו י"ג ת"ד (שהם י"ג מדה"ר שנק' לבושו. כמ"ש וילבש צדקה לובש צדקות עננו) ששרשם מגבו' דעת"י. וא"כ הרי כמו באצי' גוון לבן הוא רק בחסד כמ"כ צ"ל בבחי' שער רישי' ששרשם מחסד כו' הלבנוני' ביותר. ואיך נאמר בהיפך. וילה"ק לבאר ענין שלג וקרח שהם מים הנקרשים ונגלדים. דהנה המים הם ניידי ואזלי שמתפשטים לכל צד ויורדים מגבוה לנמוך וע"י אויר קר הם נגלדים. שמתצמצמים ומתכווצים בעצמותן ונעשים קרח או שלג. והשלג גילודו קל הרבה יותר מן הקרח כי הוא גליד דק קלוש וחלוש. לא נתרחק עדיין ממהות המים לגמרי. ובמעט חום אפשר להפשירו שימס ויחזור למים. משא"כ הקרח הוא גליד עב קשה וחזק שאפשר להוליך עליו אפי' משא כבד ביותר. וגם צריך ריבוי חום ושיהוי זמן להפשירו שנתרחק ממהות המים לגמרי. עכ"פ הרי בהשלג והקרח מתעלם מהות המים לגמרי כו'. ממה שטבעם להיות ניידי ואזלי כו' נעשה בהם טבע הדומם העדר ההתפשטות לגמרי. והענין למעלה (ל' רבינו נ"ע) שהח"ע נק' מים. כמו מים שאין להם גוון כך חכ' כת מה ביטול בתכלית לא בחכ' ידיעא. גם כמו מים יורדים ונמשכים מלמעלמ"ט ומתפשטים לכל צד כו'. כמ"כ בחי' חכ' נמשך בכל סדר השתל' כמ"ש (חלים ק"ד) כולם בחכ' עשית (וכמ"ש במ"א בענין מה שמכל הדברים מוציאים שמן). וענין אגלידו מיא היינו כשנתצמצם ונתעלם אור החכ' בעצמותה. שאין נמשך ממנה גילוי חכ' למטה. וזהו מצד ביטול החכ' לעצמות המאציל. היינו כשמתגלה אור הכ"ע בחכ' שלא על ידי צמצום שאזי החכ' היא בתכלית הביטול לקבל שפע לעצמה. ועל כן אין יכול אז להיות השפעה מחכ'. ע"ד איידי דטריד למבלע כו'. וע"ד משה ונחנו מה בחי' תכ' כח מה הי' כבד פה כו'. ובחי' צמצום והעלם החכ' עד"ז נק' שלג וקרת כו'. ומה שאח"כ נתהווה בחי' חכ' למטה (כמו שהקרח נמס והי' למים שהמים באים ע"י שינוי והעלם מהות המים תחלה בהשלג וקרת כו') זהו בחי' ירידת המדרגה שאין דומה כלל לבחי' התכ' עצמותה ומהותה כמו שהיא קודם הצמצום וההעלם כו'. ובחי' צמצום והעלם זה דבחי' קרח הו"ע פרסא. ולכן בריבוי ירידות המדרגות דמסכים ופרסות רבות מתהווה גם חכמות חיצוני' כו'. וצ"ל משנ"ת בסידור שכל הנ"ל דשלג וקרת זהו פרסא כו'. ולכאו' אין זה מובן כלל דכיון שמבואר שבחי' קרת זהו מצד ביטול החכ' לגבי המאציל כו'. א"כ אין זה ענין כלל לבחי' פרסא שנת' בע"ת שענין הפרסא הוא לבוש ומסך מחיצוניות בינה שמפסיק בין אצי' לבריאה. ולכן החכ' מסתיימת באצי' שבכל האצי' מאיר ת"ע. אך בבריאה נמשך החכ' ע"י התלבשותה בהמסך ולבוש שמחיצוני' בינה. ולבוש זה מעלים על אור החכ' שלא תהי' מאירה בבריאה. וא"כ ענין אגלידו מיא דח"ע זהו מצד העלם הפרסא ואיך אומר שזהו מצד ביטול החכ' לקבל מהמאציל. שמחמת זה מתצמצמת ומתעלמת אור החכ' בעצמותה כו' שאין זה ענין כלל להפרסא. ושבאמת בחי' זו שייך באצי' שכשמתקרבת החכ' לגבי כתר כנ"ל אזי נעשי' בחי' קרח וזהו קרח אותיות חרק ביטול למקורה כו'. וזהו פי' קרח הנורא כמ"ש הפרד"ס קרח מההוא נורא. מחמת התחברות בחי' יראה עם נורא נעשה בחי' קרח (וידוע שכמו שהמל' נק' יר"ח ות"ת נק' נורא כמ"כ ח"ע נק' יראה עילאה וכ"ע נק' נורא כו') וכמ"כ שייך בתי' זו דקרח בכל הספי' דאצי' מחמת ביטול פרצוף התחתון לקבל שפעו מהעליון. וכמשנ"ת בבה"ז פ' בשלח בפי' התוספתא פלגותא דמיא אגלידו ופלגותא דמיא אשתקעו. שזה שייך בענין עו"ע עד רום המעלות יעו"ש. גם צ"ל מ"ש (יחזקאל א' כ"ב) ודמות על ראשי החי' רקיע כעין הקרח הנורא. דמהו הלשון כעין כו' דמזה משמע שיש בחי' קרח הנורא מבלעדי הרקיע. והרקיע הוא כעין הקרח כו'. גם משמע שבחי' קרח הנורא הוא למעלה הרבה מבחי' רקיע. כי מי נתלה במי הרי קטן נתלה בגדול. ואפ"ל לפע"ד דלכאו' צ"ל איך תוכל הפרסא שמחיצוני' בינה להעלים על אור החכ' דאצי'. שלא תהי' מאירה בבריאה. הלא החכ' היא גבוה הרבה יותר מהבינה כידוע וא"כ הי' התכ' יכולה לבקוע המסך דבינה ולהאיר בבי"ע. והענין דמבואר במ"א בפי' השמים כסאי. כסא כס א' זהו הפרסא שבין אצי' לבריאה. שפרסא זו היא כיסוי והסתר על בחי' א' אאלפך חכ' דאצי'. ושרש בחי' פרסא זו הוא מבחי' מקיף דכתר שנק' שמים (כמו השמים מקיף ד"י ארמ"ע. כמ"כ הכתר מקיף ד"א הוי') וזהו השמים כסאי והיינו שבהפרסא מלובש בהעלם הכח מאור הכתר ממש שלמעלה מעלה מהחכ' דאצי' ולכן כשנמשך ומתלבש ח"ע דאצי' בהפרסא מתנוצץ בה אור הכ"ע שמלובש בהפרסא (דאע"פ שבהפרסא מלובש בבחי' העלם כו' אבל בבחי' ח"ע שמתלבשת בהפרסא מתנוצץ ומתגלה אור הכתר שבהעלם בהפרסא) דהיינו שמתקרבת שם לבחי' הכתר ממש כו'. ומחמת זה מתבטלת בחי' חכמה עילאה ממציאותה. דהיינו ביטול עצמותה לגבי אור הכתר שמלובש בהפרסא. ומתצמצמת ומתעלמת אורה בעצמותה להיות העדר התפשטות והמשכת החכ' למטה בבי"ע. כמשל צמצום וכווץ המים בשלג וקרת כו'. וזהו ודמות כו' רקיע כעין הקרח הנורא פי' קרח הנורא היינו עצמיות ח"ע דאצי'. כמו שהיא באצי' ראשי' האצי' כשמתקרבת לגבי אור הכתר דהיינו כשמתגלה ומאיר אור הכתר שלא ע"י צמצום הדיקנא שבסדר השתל'. שכפי סדר השתל' כתי' (איוב כ"ח י"ב) והחכ' מאין תמצא. כמו מציאה שאין מושג המקור ממי באה כו' כמ"כ בתי' המקור דח"ע. שהוא אור הכתר. אין מושג כלל בחכ' עד שנק' אין כו' לרוב העלמו. ומחמת זה נק' ח"ע ראשית ההשתל'. דהיינו בחי' משפיע אבל כשמתגלה אור הכ"ע בח"ע למעלה מהצמצום דת"ד כו' אזי נעשה הח"ע בחי' מקבל לגבי הכתר. ע"ד העלול לגבי העילה שהעלול קרוב להעילה שלו ומשיג העילה שלו ואזי דהיינו כשהעלול דבוק ובטל לגבי העילה שלו אין יכול להיות ממנו שום השפעה להעלול שלמטה ממנו. וזהו נק' גליד וקרח. וכמשנ"ת בבה"ז בפי' פלגותא דמיא אגלידו דהיינו בחי' העליונה של העלול הדבוק בעילתו כו'. וכמ"כ בחי' ח"ע אז בבחי' ביטול עצמותה לגמרי לקבל שפע ואור מהכתר כו'. והיינו העדר התפשטות והמשכת ח"ע שא"י להיות שום המשכה מחכ' למטה כלל. וזהו קרח הנורא כדפי' הפרד"ס קרח מההוא נורא. דהיינו מחמת התחברות בחי' יר"ע דחכ' לבחי' נורא דכ"ע נעשה קרח וגליד בבחי' מים דח"ע כו' והנה כמ"כ גם הרקיע שהיא הפרסא שמחיצוני' בינה היא ג"כ כעין הקרח הנורא. שמצד אור הכתר שמלובש בהעלם בהפרסא נעשה ג"כ בהחכ' ביטול עצמותה לגמרי. כמו כשח"ע היא במקומה באצי' ומתקרבת לאור הכתר שזהו הקרח הנורא כו'. כמ"כ הרקיע היא ג"כ כעין הקרח כו'. וזהו אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלקים מראש ועד סוף (קהלת ג' י"א):
נטוי על ראשיהם מלמעלה. פי' דכמו שהרקיע לפי שהוא כעין הקרח כו' הוא גורם ביטול עצמותה בח"ע דאצי' שלא תהא נמשכת ומאירה מאצי' לבי"ע מלמעלמ"ט כנ"ל. כמ"כ הרקיע גורם פחד וביטול עצמותם כו' בחיות המרכבה דבי"ע שלא יכולים בהרצוא שלהם לעבור את הפרסא מלמטלמ"ע ולהסתלק מבריאה וליכלל באצי'. שמצד פחד הרקיע מתבטלים מהרצוא שלהם להיות בחי' ושוב למטה בבריאה כו'. וכמשנ"ת במ"א בפי' מתעלפות מפחד רם יושב על כסא כו'. וע' במ"א בפי' ויאמר לבן כו' (לובן העליון שלמעלה מאצי') עד הגל כו' (הפרסא שבין א"ס לאצי') אם אני לא אעבור אליך כו' (מלמעלמ"ט) שיתבטל במציאות מגדר או"כ. ואם אתה לא תעבור אלי (מלמטלמ"ע) ליכלל וליבטל. וכמ"כ יובן בהפרסא שבין אצי' לבריאה שהכח מהכתר שמלובש בהפרסא הוא גורם שלא תוכל אור החכ' דאצי' לימשך מלמעלמ"ט מאצי' לבריאה. ושלא יוכלו חיות המרכבה דבי"ע ע"י הרצוא שלהם לעלות מלמטלמ"ע מבריאה לאצי'. וזהו שבחי' וענין הרקיע שהוא כעין הקרח הנורא נטוי גם על ראשי החיות דבריאה כו' ופי' מלמעלה היינו למעלה מהדעת וההשגה. משא"כ ח"ע דאצי' מתקרבת בהפרסא לאור הכתר ממש. ועתה מבאר הפסוק ודמות כו' רקיע כו' (והיינו גם לפי' הידוע בראשי החי'. דקאי על חיוון עילאין חג"ת דאצי' והרקיע שעליהם מפסיק בין ג"ר לז"ת. הנה רקיע זה הוא ג"כ בחי' קרח כמו הרקיע והפרסא שבין אצי' לבי"ע. והו"ע מ"ש מבטן מי יצא הקרח. כי אע"ג שהכל ע"ס דאצי' ג"ר וז"ת. מ"מ ריחוק הערך ביניהם כמו מאצי' לבי"ע). דכמו עד"מ המדות שבאדם רחוקים הם ממהות שכל שאינם מעין וסוג השכל כלל. שענין המדות הם התפעלות שזה יש גם בבהמה רצון וכעס כו' משא"כ שכל זהו השכלה רוחני'. וא"כ השכל דק ורוחני יותר הרבה מהמדות. עד שהמדות הם בהגשמה לגבי השכל. כמו גשמיות לגבי רוחניות ולמעלה ריחוק הערך הרבה יותר שהמדות הם בבחי' מדה וגבול ושייכים רק לעולמות כו'. שאם אין עולמות אין שייך כלל ענין המדות חסד ודין. משא"כ ג"ר חו"ב הם בל"ג ומיוחדים עם אוא"ס ב"ה כמו שהוא לבדו הוא טרם שנבראו העולמות ולכן כתי' (ישעי' מ' כ"ו) מי ברא אלה שהמדות לגבי חו"ב כערך הבריאה לגבי אצי'. ולכן צ"ל פרסא שנק' קרח בין ג"ר לז"ת כמו הפרסא שבין אצי' לבריאה ששני פרסאות אלו נק' קרח שהוא גליד קשה הרבה יותר משלג כו' אבל הפרסא שבין א"ס דהיינו עת"י לעולם האצי' נק' שלג שאינו גליד גמור כמו קרח. ובמ"א ע"פ כי תשא כו' נת' שזה"ע כשתגיעו לאבני שיש טהור אל תאמרו מים מים כו' זהו הפרסא המבדלת בין מים למים. היינו בין עתיק (הוי' דלעילא) לז"א דאצי' הוי' דלתתא). ולכן נק' אבני שיש לומר שאין זו הבדלה גמורה כלל דכולא חד ואין הפרסא מפסיק כ"כ אלא ע"ד אבני שיש שגם הם נראים כמים כו'. ועד"ה ענין מים שלנו שם נת' היטב ענין שמ"ע ומ"ת הם הוי' דלעילא והוי' דלתתא. והפסיק טעמא כו' הו"ע הרקיע שנק' שלג ואבני שיש כו'. וזהו לבושי' כתלג כו' י"ג ת"ד. שהשערות הם לבוש להיניקה מהמוח שנמשך בתוך חלל השערות. וידוע שהפנימי' של הי"ג ת"ד נמשך ממו"ס ומגבו' דעת"י. וא"כ י"ג ת"ד נק' לבושי'. דהיינו הלבוש והמסך והפרסא שבין עתיק לאצי'. ושער רישי' כעמר נקא (שהם למעלה מבחי' לבושי' כמש"ל. וית' בסמוך) זהו למעלה מהפרסא שבין א"ס לאצי'. ועתה מבאר ההפרש בין לבושי דיקנא לבחי' שער רישי' (ר"ל בענין ההמשכה והגילוי מהם). דהנה באד"ר (נשא קל"א ב') נימין דדיקנא לא אריכין כולא האי וקשיין. ואילין דרישא לא קשיין אלא שעיעין. ושם דמה ששער רישי' אריכין ורכיכין ושעיעין לפי שעל ידם נמשך המשכת מוחין ממוחא עילאה סתימאה דעתיק לתוך המוחין דז"א וכמשנ"ת במ"א שבבחי' כמר"א שערות הזקן מעולים הרבה יותר משערות הראש. ששערות הזקן הם מותרי מוחין דגדלות. ושערות הראש הם מותרי מוחין דקטנו'. אבל בבחי' כי לא אדם הוא דהיינו בע"י שם שער רישי' הם גבוהים יותר משערות דדיקנא כו'. וזהו"ע אריכין דהיינו אריכת ההמשכה ממו"ס לכל המדות דאצי' דהיינו עד סוף עולם האצי' (משא"כ שערות דדיקנא לא אריכין כ"כ. לפי שענין ובחי' השערות דהיינו מה שנמשך לתוכן יניקה ממו"ס. הנה המשכה זו אין מתארך ע"י ת"ד למדות דז"א כ"א רק עד בחי' חו"ב דאצי' לבד. כידוע בפי' אבא יונק ממזלא מזל השמיני ונוצר. ובבינה ממזל הי"ג ונקה. שהו"ע יניקה והגדלה וריבוי דהיינו המשכת מוחין דגדלות שנמשך לחו"ב ממו"ס ע"י המזלות שהם שערות דדיקנא וע' ביאור דוהניף הכהן פ"ה יעו"ש). אבל אם היו קשישין לא הי' יכול להיות נמשך על ידם השפעת הח"ס כו' כמו עד"מ אדם קשה ורגזן אין יכול ללמד חכ' לאחרים (אע"פ שלעצמו הוא חכם גדול) וכמארז"ל (אבות פ"ב) ולא הקפדן מלמד. וע"ד (קהלת ט' י"ז) דברי חכמים בנחת נשמעים. משא"כ כשמדבר בזעקה וקול גדול אין החכ' מתיישבת אצלו. זהו מעלת אריכין ושעיעין שאין בהם גבורות כלל ונמשכים מגלגלתא דא"א שמלובש שם חסד דעתיק שהוא חסד פשוט אבל הי"ג ת"ד הנה הפעולה וההמשכה מהם בז"א אינו המשכת מוחין (ולכן אינן אריכין) כ"א שמהם כפיית הדיני' דז"א. ולכן הם קשישין תקיפי דתקיפין לתברא ולאכפי' כל גזרי דינין דלתתא (עכ"ל). כי כדי לכפות מדה"ד צריך לזה גבו' וכח גדול כי מדה"ד שלמעלה היא א' ממדותיו ית'. ונק' דין אמת כו' וע"ז ארז"ל (יומא ס"ט ע"ב) גבורות גבורתו שכובש את כעסו כו'. ויש גרסא את יצרו וכן למטה ארז"ל (אבות פ' ד') איזהו גבור הכובש את יצרו. וע"ז נאמר (תלים ק"ו) מי ימלל כו'. וזהו שנמשכים ממו"ס שמלובש שם גבו' דעת"י. שא"ז דין ח"ו כ"א תגבורת החסד והכח לכפות כל דינים ולמתקן. ובזה מובן מה שלבושי' כתלג חיור. שהוא תוקף הלבנוני' ע"ד עזה כשלג. ושער רישי' רק כעמר נקא. אע"פ ששער רישי' יותר עצמיות מבחי' לבושי' היינו כנ"ל לפי ששער רישי' הם רכיכין ושעיעין שנמשך מהם מוחין דגדלות בכל סדר השתל'. אבל אין שייכים לכפיית דינים כלל לכן אין בהם תוקף הלבנוני' כ"כ. ויגת"ד שמהם כפיית כל הדינים הם לבנים ביותר. היינו תגבורת החסד לכפות כל הדינים כנ"ל. אך הנה כתי' (חלים קמ"ז) הנותן שלג כצמר והענין שבבחי' הפרסא והלבוש דשלג יאיר מבחי' שלמעלה מהפרסא. דהיינו מבחי' ושער רישי' שהם מעצמיו' ממש. והו"ע ב' פיאות הראש שמחברי' שערות הראש עם שערות הזקן. ולמעלה זהו ב' שמות הוי' שלפני י"ג מדה"ר. וע"פ כהאריז"ל הם ב' שמות מצפ"ץ שמחברים כו':
ועתה יובן ענין ספה"ע מה ששייך לבחי' עומר לגלגולת דהיינו גלגלתא ושער רישי' כעמר כו' וגם מה שאח"כ הוא מ"ת. דהנה כלל ענין ספה"ע הוא לברר ולהפך המדות דנה"ב מחשוכא לנהורא שלכן הם ז' שבועות כנגד ז' מדות שכל א' כלולה מז'. כדי לברר ולתקן המדות בשלימות. וענין הבירור ידוע שאין המכוון שמי שיש בו חום הטבעי וכח המתאווה לדבר מה שיהפכו שלא יהי' בו. שזה א"א כידוע שדבר רוחני אינו כלה. כ"א הכוונה ליתן לו מקום בקדושה. שיהי' התלהבות ורשפי אש אה' לה'. כמו למעלה ארי' שואג ושור גועה. והו"ע העלאת המדות דנה"ב. ויש בזה מדרגות. תנופת העומר ואח"כ ספה"ע. והכל לאכפי' ולאהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למתיקו. דהיינו סיגי הגבורות דתהו שנפלו בק"נ. להעלותן לשרשן בהמה דקדושה גבורות קדושות ולהיות גבור הכובש את יצרו והרי מובן שכלל ענין ספה"ע הו"ע העלאת ומיתוק הג' בשרשן. ושרש הראשון לבחי' מיתוק הג' הוא מבחי' גבו' דעת"י שמלובש במו"ס. שמשם נמשך בחי' לבושי' כתלג כו' יגת"ד שהם תקיפי תקיפין למתק גם גבו' קשות דנה"ב כו' גבורות גבורתו כו' ולפי שבשערות קשישין דדיקנא שנק' שלג יש בהם הארת שער רישי' כעמר נקא כנ"ל בפי' הנותן שלג כצמר. לכן זהו מ"ש בפע"ח שבימי העומר מתעוררים בחי' ושער רישי' כעמר כו' ואח"כ בכלות כל הבחי' דהמתקת הג' בשרשן במ"ט ימי העומר. מתגלה אח"כ הבחי' דעמר נקא המלובש בהן. ומשערות אלו שהם אריכין ושעיעין נמשכים מוחין דגדלות היותר עליונים דהיינו ההמשכה מח"ס עילאה דעת"י להמדות דז"א דאצי'. ומהמשכה זו נמשך מ"ת בחה"ש. כי התו' היא המשכת מוחין דגדלות בכל סדר ההשתל' עד למטה ממש וירד ה' על הר סיני השפעת חכמתו ורצונו ית' למטה. והו"ע מיתוק הג' בחסדי' ע"י יחוד מדותיו ית' זב"ז ממש. להיות גילוי ויחוד אור א"ס למטה כו':
וע"פ הנ"ל יובן ג"כ ענין בעצרת על פירות האילן. דהנה כתי' אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים כו' כ"א בתורת ה' חפצו כו' והי' כעץ כו' ובדרז"ל (ילקוט תלים רמז תרי"ד) אשרי האיש זה נח שראה ג' דורות דור אנוש ודור המבול והפלגה ועמד בצדקתו ולכן נק' איש. כאיש גבורתו גבור כאיש. וע"פ גם בני אדם גם בני איש כו' ארז"ל (במד"ת סי' מ"ט) בני אדם זה אברהם שנק' האדם הגדול כו' בני איש זה נח איש צדיק. ושרש הענין כי איש הוא יסוד. כמ"ש איש צדיק תמים. בן איש חי. ולכן נק' נח איש. שהי' שלם בשמירת הברית. מה שדור המבול השחית כל בשר דרכו כו' ומיסוד נמשך במל' הכח על העלאת הבירורי'. וזהו יודע צדיק נפש בהמתו. תיקון ובירור שם ב"ן כו'. ולמטה תיקון ובירור נה"ב. והוא הכל ענין מיתוק הגבו' בשרשן. שמבחי' לבושי' כתלג כו' ואדם הוא בחי' ת"ת כמ"ש כתפארת אדם כו' ונק' עץ השדה. בחי' עץ החיים המשכת מוחין דגדלות מלמעלמ"ט מבחי' ושער רישי' כו' וזהו אברהם שקיים כל התו' כו' שנק' אדם. משא"כ על נח לא נז' כן. וזהו אשרי האיש אשר לא הלך כו' שהו"ע גבור כאיש לאכפיי' כו' מיתוק הג' קשות דנה"ב וסיגי הג' דתהו שנפלו בק"נ כו' בשרשן גבורות דקדושה. שהשרש הוא מבחי' לבושי' כתלג כו' והנותן שלג כצמר כנ"ל. לכן אח"כ והי' כעץ כו' עה"ח. המשכת מוחין דגדלות ע"י מה שבתורת ה' חפצו והנה ספה"ע בחי' איש כאיש גבורתו לאכפיי' ולאהפכא כל המדות דנה"ב כו' כנ"ל. ואח"כ מ"ת נדמה להם כזקן כו' היינו להיות בחי' אדם שלמעלה מבחי' איש. אדם נק' מוחין דגדלות היותר עליונים וגם אדם כללא דדו"נ (זח"ג קמ"ה ע"ב) כדכתי' זו"נ בראם ויקרא שמם אדם. יחוד מ"ה וב"ן ביום חתונתו. גם אדם מדבר ודברי אשר שמתי בפיך כו' שכ"ז הו"ע והי' כעץ כו' עה"ח תורה כו' ולכן בעצרת על פירות האילן עה"ח. ולכן מתחלה צ"ל איש בספה"ע. ואח"כ בחי' אדם בחה"ש מ"ת כו':