מגן אבות חלק ב· רבי שלמה זלמן שניאורסון
מגן אבות חלק שישי על ישעיה
לשון אדמו"ר נ"ע ביום ההוא יגלח אד' בתער השכירה בעברי נהר במלך אשור את הראש ושער הרגלים וגם את הזקן תספח. ישעי' סי' ז' הנה ידוע מארז"ל ע"ז בפ' חלק דצ"ו ע"א ע"ש. וצ"ל מהו ענין החוכא בזה ובס' תורת חיים פי' ע"ד מארז"ל (שם צ"ד ע"א) בקש הקב"ה לעשות חזקיה משיח וסנחריב גוג ומגוג. אלא שלא זכה לזה מפני שלא אמר שירה כו'. והנה על גוג ומגוג נאמר המזמור למה רגשו גוים כו' על ה' ועל משיחו כו' יושב בשמים ישחק. ולכן זהו ענין הגילוח והחוכא כו'. אך זה גופא צ"ל דמהו ענין החוכא. הנה הנס דסנחריב הי' בלילה כמ"ש ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור (מלכים ב' י"ט) גם נס דמכת בכורות הי' ג"כ בלילה כמ"ש ויהי בחצי הלילה ואיתא הקושיא בזהר (בא ל"ו ע"ב) למה היו הנסים בלילה דוקא. הלא הי' יותר פרסומי ניסא כשהיו ביום והענין יובן עפ"י מארז"ל במד"ר איכה ע"פ לא האמינו כל מלכי ארץ. ארבעה מלכים מה שתבע זה לא תבע זה דוד אמר ארדוף אויבי ואשיגם כו' עד חזקי' אמר אני אין בי כח לא לרדוף ולא להרוג ולא לומר שירה אלא אני ישן על מעתי ואתה עושה. ע"ש. והיינו דכתי' אני ישנה כו' ופי' בזהר (אמור צ"ה ע"א) בגלותא שאזי הוא בחי' שינה ונק' לילה וזהו אני ישן כו'. ולכן היו הנסים בלילה ולהבין זאת צריך להבין תחלה ענין השערות בקדושה. צ"ל תחלה ענין ג"פ קדוש מהו ג' פעמים דוקא. הנה יש קדש וקדוש. וידוע ההפרש עפמ"ש בזה"ק (אמור צ"ד ע"ב) קדש מלה בגרמיה. והיינו דפי' קדוש הוא מובדל. וא"כ שייך לומר שיש עולמות ורק שהוא ית' מובדל מהם אבל קדש זהו בעצם וזהו מלה בגרמיה. והיינו עצמות אור א"ס ב"ה שאינו בגדר עלמין. שאין שייך קמיה מציאות השתלשלות העולמות כלל. כ"א שהוא לבדו הוא ואפס זולתו אתה הוא עד שלא נברא העולם ומשנברה"ע כו' הכל שוה לגמרי. כי רק ההארה שנמשך ממנו ית' להיות סוכ"ע וממכ"ע זהו בגדר עלמין אבל למעלה מבחי' סובב שהוא אוא"ס עצמותו אינו בגדר עלמין כלל ונק' קדש מלה בגרמיה. והנה כדי שיהי' התהוות העולמות מאוא"ס ב"ה שהוא קדש עליון כנ"ל מבואר בע"ח שהוצרך להיות צמצום בהאור שנסתלק אל הצדדין עד שנעשה חלל ומקו"פ לגמרי. ואח"כ נמשך מהאור רק קו וחוט לבד. להאיר בתוך החלל. ואור הקו הזה הוא מקור המשכת החיות לכל העולמות הנמצאים תוך החלל מראשית א"ק עד סוף עוה"ז הגשמי. וצ"ל למה הי' צריך להיות תחלה צמצום שהוא הסתלקות האור לגמרי. ואח"כ דוקא נמשך הקו (ולמה לא הי' אפשר שישאר מתחלה קו"ח מהאור) גם צ"ל מה שבין אצילות לבי"ע רק פרסא מפסיק ובין א"ס ב"ה לאצי' הוצרך להיות צמצום דוקא. והענין כי החילוק שבין צמצום לפרסא. כי פרסא הגם שהוא מסך העלם והסתר מ"מ הרי ח"ע דאצילו' מהותה ועצמותה מתלבשת בהפרסא וגורמת התהוות חכמה דבריאה. והרי חכמה דבריאה אעפ"י שהיא אור חדש. כיון שהתהוותה הוא מהפרסא שהוא לבוש והפסקה על חכמה. כמו המשל שהוא דברים זרים פשוטים שאינן מסוג השכל עמוק של הנמשל. א"כ זהו לבוש והפסק על שכל כו'. וע"כ מה שמתהווה מהפרסא חכמה דבריאה זהו התחדשות. ונקרא אור חדש. וזהו לגבי בריאה. וכמו כן לגבי אצי'. שחכמה עילאה דאצי' הוא חכים ולא בחכמה ידיעא. ובבי"ע מתהווה חכמה ידיעא. וא"כ חכמה ידיעא דבריאה לגבי לא בחכמה ידיעא זהו התחדשות כמו או"ח. ומ"מ כיון שהתלבשות והתעלמות עצמות ח"ע דאצי' בהפרסא גורמת התהוות חכמה דבריאה דהיינו שהתעלמותה בהפרסא זהו גופא ההתחלה והמקור להתהוות חכמה דבריאה. ע"כ יש לחכמה דבריאה ערך לחכמה עילאה דאצילות ואפי' חכמה דעשי' ושכל אנושי גשמי יש להם ג"כ ערך ויחס לח"ע דאצי'. והמשל לזה כמו הערך שיש למתיקות גשמי של תפוח לגבי שרשו מתיקות רוחני שבמזל. וזהו לפי שהתהוות חכמה דעשי' ושכל אנושי מח"ע דאצי' הוא רק דרך פרסות. ואף שיש כמה בחי' פרסא מ"מ כיון שהכל הוא רק דרך פרסא ע"כ שייך לומר ערך כו'. אבל ענין צמצום שכתוב הלשון בע"ח שנסתלק האור אל הצדדין ונעשה חלל ומקו"פ לגמרי. זהו ענין התעלמות האור והעדרו לגמרי אעפ"י שאין הצמצום כפשוטו. כ"א שהוא ית' נמצא תוך החלל לאחר הצמצום כמו קודם הצמצום. אבל הו"ע התעלמות האור לגמרי והעדרו. פי' שאין להאור שום שייכות כלל עם העולמות (שנתהוו בהחלל) כ"א ההתהוות הוא יש מאין ברצונו ית'. לא שהתעלמות האור בהחלל הוא הגורם את ההתהוות. דהיינו שאין שייך לומר עליו שהוא סיבה והתחלה או מקור לההתהוות. כ"א יש מאין ממש וזהו לא כמו התעלמות עצמות ח"ע דאצי' בהפרסא שהיא גופא גורמת התהוות חכמה דבריאה וכנ"ל שהתעלמות ח"ע דאצי' בהפרסא זהו גופא מקור להתהוות חכ' דבריאה. משא"כ התעלמות האור בחלל. אין לו שום שייכות כלל להעולמות שנתהוו תוך החלל. ולכן התעלמות ח"ע דאצי' בהפרסא נקרא התלבשות בע"ח שער מ"א פ"א יעו"ש. אבל התעלמות האור בהחלל נקרא הסתלקות בע"ח בתחלתו יעו"ש כידוע. ולכן אין ערוך כלל אצילות אל אוא"ס ב"ה:
ב והנה יש למצוא גילוי לענין הצמצום והמשכת הקו"ח גם בזה"ק באד"ר דפ' נשא (קל"ד ע"א) על המאמר הכל תלוי במזל אפי' ס"ת שבהיכל. שפירשו שם בזהר. ס"ת ח"ע דאצי' וההיכל בינה. ותלוי במזל השמיני ונוצר חסד. והאי איהו חד חוטא יקירא קדישא דביה תליין כל שערין. פי' חד חוטא הוא כלשון קו וחוט שבע"ח. ואמרו דביה תליין כל שערין. היינו שענין בחי' השערות למעלה יש להם דמיון להמשכת הקו. דהיינו שצמצום השערות הוא כענין המשכת הקו ע"י צמצום כו'. וביאור הדברים צ"ל למטה ההפרש שבין שערות לאברים. הנה כל האברים מקבלים חיות מהמוח כידוע שגידי המוח נמשכים ומתפשטים בכל האברים. ולכן כשחותכים איזו אבר אפי' צפורני הרגל מרגישים תומ"י כאב גדול כו'. והנה השערות צומחים מהראש. ומקבלים ג"כ יניקה מהמוח כידוע שהשערות הם חלולים שהשערה עצמה מלבשת החלל שבה ובחלל השערות נמשך הבל ויניקה מהמות. ומ"מ אנו רואים שיכולים לחתוך השערות לגמרי ואין מרגישים שום כאב כלל. והטעם לזה לפי שהשערות צומחים מהראש ע"י הפסק עצם הגלגלת דהיינו שאחרי שהגלגלת חופף ומפסיק על עצמות המוחין שבראש שלא יומשכו כלל אזי נדחק ומתצמצם רק מותרי מוחין דרך נקבי הגלגלת וזהו היניקה מהמוח שנמשך בפנימיות השערות. ולכן שערות אין דומה לענין משל. כי המשל אעפ"י שהוא לבוש והעלם גדול על הנמשל כנ"ל. מ"מ מלובש בו בהעלם כל עצמות הנמשל. אבל שערות לבד מה שהן לבוש והעלם על היניקה מהמוח שמלובש בתוכן (שהרי השערות אינן מעין וסוג המוח כלל) כהעלם המשל על הנמשל. עוד זאת שאין מלובש בהם מעצמות המוחין כלום. כ"א רק מותרי מוחין. וכעד"ז יובן למעלה שהשערות הם צמצום עצום יותר מפרסא. כי בפרסא מלובש כל העצמות. רק שמתעלם בהפרסא. אבל השערות לבד מה שחיצוניות השערות עצמן הם לבוש והעלם על הפנימית שמלובש בתוכן (כהעלם המשל ופרסא. ולכן נתבאר במ"א שהשערות הם שרש הלבושים ומסכים ופרסות. ולכן איתא בכהאריז"ל שמהשערות עצמן נמשך בינה ומהפנימיות נמשך חכמה וידוע שחו"ב הם נקודה בהיכלא שההיכל מעלים על הנקודה) אך גם הפנימיות שמלובש בהשערות הוא רק מותרי מוחין ממוחא סתימאה. אבל מעצמות מו"ס דכתר אין נמשך כלל בהשערות. ולכן צמצום השערות דומה לענין צמצום דקו"ח. שאחר שנסתלק עצמות האור אל הצדדים ונעשה חלל ומקו"פ לגמרי. אזי דוקא נמשך אח"כ הקו"ח שהוא רק הארה לבד כו' וכמו"כ ענין השערות הוא ג"כ צמצום. שאחרי שהגלגלתא חפיא על מוחא סתימאה לגמרי שלא יומשך מעצמות מו"ס דכתר כלל. אזי דוקא נתצמצם ונמשך אח"כ מותרי מוחין מו"ס שזהו האור הנמשך ומלובש בפנימיות השערות. וז"ש בזהר האי חוטא כו' ובי' תליין כל שערין. וזהו ענין קדוש שהוא מורה על ההמשכה שע"י צמצום דוקא. או צמצום הקו"ח או על צמצום השערות. כי קדוש הוא קדש ו'. והיינו כי קדש מלה בגרמיה שאינו בגדר עלמין לגמרי שאין להאור שום שייכות להעולמות כלל שהו"ע התעלמות האור והעדרו לגמרי שנק' הסתלקות דהיינו הצמצום. ואח"כ דוקא נמשך הוי"ו שהוא המשכת הקו"ח. דהיינו אחר בחי' קדש שהוא מורה על התעלמות האור לגמרי (ע"כ מכי"ק). וגם בהוא"ו עצמו נרמז איך שהוא המשכה ע"י צמצום. כי הוא"ו יו"ד בראשו. ויש חילוק בין אות יו"ד לכל האותיות שבכל האותיות עושים תתלה נקודה שהיא יו"ד וממנו ממשיכים האות. א"כ יש קודם כתיבת האות דבר מה. ובאות יו"ד שהוא נקודה קטנה ואפי' חלק קטן א' מאלף מגרגיר תרדל הכל הוא יו"ד. א"כ קודם כתיבת היו"ד אין שום תפיסת דבר מה. וכמו"כ הוא ברזא דאתוון קדישין שהם המשכות עליונות שכל האותיות הם המשכות דרך השתל'. משא"כ היו"ד הוא המשכה שע"י צמצום. וזהו"ע הוי"ו שיש יו"ד בראשו שהוי"ו הוא אורך הוא עצם השערה והיו"ד שבראשו הוא היניקה שבתוכה. כי מו"ס הוא ודאי יו"ד וכמו"כ הקו"ח הוא בחי' ו' וראשית הקו כמו שדבוק לעיגול הגדול הוא בחי' יו"ד וענין יו"ד הוא שמקודם אין שום דבר מה. היינו שעצמיות האור אין לו שום שייכות. נמצא שקדוש מורה על המשכה שע"י צמצום דוקא. וגם המשכה זו היא קדוש ומובדל שאעפ"י שמתלבש בבחי' פנימיות מ"מ הוא קדוש ומובדל כמ"ש אין קדוש כהוי'. שהוי' הוא אוא"ס שמלובש בע"ס. ומ"מ נק' קדוש. היינו כידוע שבהאורות אעפ"י שמלובשים בהכלים אין שום שינוי קנוי באמיתי' כ"א כמשל המים שמשתנים לפי גוון הכלים כמ"ש בפרד"ס. וכמו"כ אעפ"י שראשית התלבשות הקו"ח הוא בבחי' א"ק. מ"מ הוא קדוש ומובדל מבחי' א"ק. כי א"ק מלביש רק לבחי' חיצוניות הקו. אבל עצמיות הקו קדוש ומובדל ממנו:
ועתה יובן ג"כ ענין ג"פ קדוש. דהנה כתי' ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. בריאה מחשבה הוא בחי' העלם היש כי ראשית התהוות היש מאין הוא בבחי' העלם עדיין. ויצירה דיבור גילוי היש. ועשי' גילוי גמור. והוא ג"כ ענין חומר וצורה ותיקון. שבריאה העלם היש הוא עד"מ חומר ההיולי. ויצירה גילוי היש. זהו צורה. ועשי' תיקון. כי תיקון הוא גמר ושלימות הדבר על מכונו. כמו שעלה בתחלת המחשבה והרצון. וזהו עשי' שהוא תכלית ועיקר כוונת הבריאה. וכדכתי' ישמח הוי' במעשיו דוקא. וכמו"כ הוא בכללות ההשתלשלות יש ג' מיני אדם בכלל. אדם קדמון הוא אדם דבריאה. ועת"י וא"א אדם דיצירה. ואצילות אדם דעשי' וענין ג"פ קדוש הוא נגד המשכת והתלבשות הקו"ח בג' בחי' אדם אלו. שכ"ז הוא ע"י צמצום באופן שעצמיות האור הוא קדש שאין לו שום שייכות כו' וזהו"ע ג' מיני צמצומים הנזכרים בתניא סוד הצמצום באוא"ס וצמצום א"ק כו'. הקדוש הראשון הוא נגד ראשית התלבשות הקו בא"ק שהוא ע"י הצמצום באוא"ס שנסתלק האור אל הצדדין ונעשה חלל ומקו"פ לגמרי. שהו"ע התעלמות האור והעדרו ואח"כ נמשך קו"ח וראשית ההתלבשות הוא בא"ק. וזהו קדוש קדש ו'. ומ"מ הוא ג"כ קדוש שפי' מובדל כנ"ל שמה שא"ק מלביש להקו הוא רק בחי' חיצוניות הקו ע"ד שבאצי' הוא לאחזאה. אבל בבחי' פנימיות הקו כתי' וכל קומה לפניך תשתחוה. שפי' אפי' קומת א"ק בטל במציאות לגבי פנימית הקו. והקדוש הב' הוא נגד א"א ועת"י דאצי'. היינו שמבחי' הקו שמלובש בא"ק יומשך אח"כ עת"י וא"א דאצי' הוא ג"כ בחי' קדוש קדש ו'. והו"ע צמצום א"ק. ויובן ע"ד שבעולמות בי"ע. מל' דבריאה נעשית עתיק ליצירה. ופי' מל' ידוע שהוא בחי' סופא דכל דרגין שבעולם הבריאה. וגם לא בחי' עצמיות המל' דבריאה נעשית עתיק כ"א בחי' אחרונה ממנה שהו"ע מל' דמל'. וג"ז הוא רק עתיק ליצירה. שאינו עדיין עולם היצירה. כ"א מקור וכללות החיות דיצירה. וכידוע דפי' עתיק הוא מלשון המעתיק הרים שנעתק ונבדל עדיין. וכמו"כ יובן בכללות שממל' דא"ק שהוא בחי' בריאה דכללות נעשה עתיק ליצירה דכללות. והו"ע מ"ש באד"ר תי"ו רשים רשימו לעת"י. פי' כמו בענין הצמצום שהי' באוא"ס שנת' עפ"י קבלת מהר"י סרוג שהו"ע הסתלקות האור מבחי' אותיות דעולם המלבוש שנק' אותיות הרשימו ונשארו האותיות כמו שהם בלי גילוי אור. ומבחי' הרשימו שלאחר הצמצום הוא התהוות א"ק. וג"ז לא מכללות אותיות הרשימו שהוא בחי' רל"א שערים א"ב כו' כ"א מבחי' יו"ד אחרונה שבשם ס"ג. כמו"כ יובן שמל' דא"ק הוא בחי' אותיות ותי"ו הוא בחי' אחרונה שבהאותיות ובחי' זו הוא רשים רשימו לעת"י. פי' רשים רשימו ע"ד הבנאי שעושה רושם על לוח מהבנין שרוצה לבנות. שהרשימה שעל הלוח הוא רק בחי' רמז בעלמא לגבי הבנין. ורחוק לגמרי מהבנין. כן זה שבבחי' מל' דא"ק נעשה מקור ושרש על בחי' עת"י וא"א שהוא כתר דאצי' הוא רק כמו רמז בעלמא שרחוק עדיין לגמרי מבחי' עת"י. וכנ"ל בבי"ע שבחי' עת"י דיצירה הוא למעלה עדיין מעולם היצירה. כן בכללות כתר דאצי' א"א ועת"י הוא בחי' יצירה דכללות. ומה שנחקק בבחי' מל' דא"ק מקור ושרש על בחי' א"א ועת"י אדם דיצירה דכללות הוא רק כמו בחי' עתיק עדיין לבחי' זו. וגם פי' רשים רשימו כו' כמ"ש בד"ה ותכתוב אסתר (ואח"כ כשנמשך ומתלבש בעת"י מ"מ הוא ג"כ קדוש כו' כמ"ש במ"א בפי' ויהי בישורון מלך ע"פ תורה צוה). והקדוש הג' הוא נגד המשכת הקו"ח בבחי' אדם דעשי' שהוא עולם האצי' הוא ג"כ בדרך קדוש קדש ו' כמשנ"ת שהצמצום דשערות דומה להמשכת הקו"ח ע"י צמצום. וכל גילוי הקו שבאצי' הוא רק מה שע"י הפסק ולבוש דגלגלתא נדחק ונתצמצם מותרי מוחין שאין נוגע כלל. אבל מעצמיות מו"ס דעתיקא אין שום שייכות כלל ולכן כתי' עושה פלא שאפי' בחי' ל"ב נתיבות פליאות חכמה הוא בחי' עשי' לגבי המאציל. כי אעפ"י שחכ' דאצי' היא בחי' לא בחכ' ידיעא. מ"מ היא מקור ושרש לבחי' חכ' ידיעא כנ"ל שמהתלבשות והתעלמות ח"ע בהפרסא נעשה התהוות חכ' דבריאה כו'. וזהו"ע קדוש קדוש קדוש הוי' צבאות. זהו מה שהקו מתייחד עד סוף עולם האצי' הוא ע"י ג"פ קדוש. ואח"כ מכה"כ כבוד הוא לבוש כמו ר"י קארי למאני מכבדותא. היינו שמאצי' ולמטה הוא ס' השתל' ע"י לבושים ומסכים ופרסאות. ובכ"ז יובן מה שמבואר בכל הדרושים שיותר משאין ערוך חכ' דעשי' לחכ' דאצי' אין ערוך חכ' דאצי' לגבי המאציל. דלכאו' תמוה. שחכ' דעשי' נתהווה ע"י מסך ופרסא שבין יצי' לעשי'. והרי מפסיק כל עולם היצירה ובין יצי' לבריאה ג"כ פרסא. וכל עולם הבריאה עד הפרסא שבין אצי'. וחכ' דאצי' לגבי המאציל ה"ז הוא בחי' עתיק של בחי' חכ' זו דאצי'. ואיך הוא יותר אין ערוך. אלא שהחילוק שמאצי' ולמטה כיון שהכל פרסאות א"כ הכל הוא ערך. אבל החכ' דאצי' מעתיק שהוא ע"י הצמצום דשערות שדומה להמשכת הקו ע"י צמצום אין ערוך כלל. וז"ש כי מי בשחק יערוך להוי' ידמה להוי' כו' דלכאורה א"מ הלשון שערך הוא אפי' כמו טפה בים אוקיינוס הוא ג"כ ערך. ודמיון הוא דמות ממש. וכיון שאין ערוך כו' כ"ש שאין דמיון וכמו שאומרים בתפלה מי ידמה כו' מי יערך. אך הענין כי ערך ודמיון הוא שני עניינים ואין שייכים כ"א בס' השתל'. שערך זהו כמו שהוא מצד ס' ההשתל'. שכל עולם התחתון הוא מעשר מעולם העליון וזהו אי"ק בכ"ר יחידות עשירות מאות שהוא ערך. ודמיון הוא מה שיש עליות העולמות ע"י הזדככות שעולם התחתון מזדכך ומתעלה להיות כלי לכל האורות שבעולם העליון. כמו בשבת שעולם העשי' מלביש לאורות דיצי' כו' ה"ז דמיון ממש. אך כ"ז אין שייך כ"א בס' ההשתל' שמחכ' ולמטה. אבל לגבי המאציל שלמעלה מהשתל' ששם הו"ע צמצום כו' כנ"ל אין שייך כלל לא ערך ולא דמיון. וזהו אין ערוך לך כו' ואין דומה לך כו' לתחיית המתים שיהי' תכלית עליית והזדככות העולמות אעפ"כ ואין דומה. וכמ"ש ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש: והנה זהו פי' רבינו ז"ל בדרוש זה ענין ג"פ קדוש נגד המשכת הקו"ח בג' מיני אדם כו'. בלשון אחר אפשר לפרש ענין ג"פ קדוש ע"פ מאמר הזהר פ' שלח לך. תלת עלמין אית לי' לקוב"ה שהם בי"ע ואצילות ועולמות הא"ס שלפני האצי'. והם בחי' בי"ע דכללות. שכללות עולמות הנבראים דבי"ע נחשבים לעולם אחד. לפי שהם שווים במה שהם נבראים מאין ליש ונפרדים ובע"ג ע"כ הם נחשבים בכלל לעולם אחד. עשי' דכללות. ואצילות יצירה דכללות. ועולמות הא"ס שלפני האצי' בריאה דכללות. ונגדם הוא ג"פ קדוש. ואפשר לכוון זה ג"כ עם משנ"ת. כי אעפ"י שלפי מה שנת' שהג"פ קדוש הם נגד ג' מיני אדם. נמצא כי עת"י וא"א שהוא מעולמות הא"ס שלפני האצי' הוא בחי' אדם דיצירה. ואצי' הוא אדם דעשי' וכשנפרש נגד התלת עלמין יהי' עת"י וא"א כתר דאצי' מבחי' בריאה דכללות. ואצי' יצי' דכללות. ובי"ע עשי'. אך זה יובן עפ"י משנ"ת שבי"ע הם חומר וצורה ותיקון. וידוע מ"ש הרמב"ן ז"ל בפי' החומש שעיקר בריאה יש מאין הוא החומר ההיולי. והד' צורות הם מהעלם אל הגילוי מן חומר ההיולי וא"כ בשרש וכללות הכל שמא"ק עד אצי' נחשב בחי' כתר לגבי ע"ס דאצי' שהם ד' פרצופים שרש דשרש הד"י. א"כ נק' הכתר תהו שהוא עד"מ כמו חומר ההיולי לצורת הד' פרצופים דאצי'. ונק' בריאה בכללות. ואצי' נק' יצירה ל' צורה לפי שהוא גילוי ד' פרצופים הכוללים ע"ס. ויובן יותר ע"פ מה שמבואר במ"א בפי' הפסוק לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהי' דס"ד. ומאי למימרי'. ונת' שם דלמעלה מאצי' שאין שם כלים אין שייך לומר גם התגלות אורות. כ"א באצי' שיש שם התגלות כלים שייך לומר גם גילוי אורות בהכלים. וז"ס מכון לשבתך פעלת הוי'. שהכלים דע"ס דאצי' הם כלים מוכנים לגילוי האורות. וזהו לפני דהיינו לפני האצי' לא נוצר אל. שאין שייך התגלות אורות. ואחרי לא יהי' לפי שבי"ע הוא ומשם יפרד. ועכ"פ מבואר שעל אצי' נופל ל' יצירה. כלשון הפסוק לפני לא נוצר כו'. ובי"ע הם עשי' לפי שעשי' הוא תיקון וכנ"ל. דהיינו גמר ושלימות הדבר כמו שעלה בתחלת הכוונה והרצון. וזהו בי"ע בכלל. ובפרט עשי' ועוה"ז. שיומשך דירה בתחתונים כו' והחילוק בין לשון זה לפי' רבינו ז"ל הוא כי יש ב' מדרגות בהמשכת הקו"ח בס' ההשתל'. מה שנק' גילוי הקו שזה מסתיים באצי'. ומה שנק' התפשטות הקו שזהו עד סוף עולם העשי' ועה"ז הגשמי'. כידוע שרגלי א"ק מסתיימים בעשי'. וכמ"ש בע"ח שאור וחיות כדור הארץ החומרי הוא ממל' דמל' דעשי' שבתוכה כו' עד שבתוך כולן הוא הקו"ח מאא"ס ב"ה ורבינו מפרש על גילוי ויחוד הקו שהוא רק באצי' דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון. וכ"ש למעלה מאצי' ששם היחוד נעלה ביותר. אבל בבי"ע הוא ומשם יפרד דלאו איהו וגרמוהי חד בהון ולכן אמר שהג"פ קדוש הם נגד ג' מיני אדם. אשר אצי' הוא אדם דעשי' ושם מסתיים גילוי ויחוד הקו. וללשון זה יתפרש על התפשטות הקו. שזהו עד סוף עולם העשי'. ולכן נאמר שהם נגד תלת עלמין אך כדברי רבינו נראה יותר לפי משנ"ת פי' וענין קדוש שהוא קדש ו' כנ"ל באריכות שזהו רק עד אצי'. משא"כ מאצי' ולמטה הוא רק מסכים ופרסאות. שאין זה ענין קדוש. וללשון זה צריך לומר שזהו"ע מה שגם בבי"ע הם מעריצים ומקדישים כו' שיש בהם רצוא ותשוקה לבחי' קדוש כו'. והנה בזהר מפרש כל הג' פעמים קדוש באצילות לבד. ופי' הזהר עולה ג"כ מכוון לכוונת ופי' רבינו ז"ל שפירש על ג' מיני אדם שהם בי"ע דכללות כנ"ל. וכמו"כ יתפרש לפי' הזהר על בי"ע שבאצי'. שחו"ב הם בריאה שבאצי'. כמ"ש והחכ' מאין תמצא. לבחי' יש וב"פ קנה גימט' יש. וז"א יצירה שבאצי'. ומל' עשיה שבאצי'. וזהו כלל שכל התיקונין שבאצי'. דהיינו חוס' אורות ומוחין דגדלות הכל הוא מבחי' עתיק שהוא המאציל כל האצילות וכמ"ש והוי' הנה לא ינום ולא יישן שהוא בחי' עינא פקיחא דעתיקא. המעורר ישנים (דקאי גם למעלה מ"ש למה תישן הוי') והמקיץ נרדמים (מ"ש ויפל ה"א תרדמה על האדם דלעילא) זהו תיקון הז"א. שבשבת הוא החזרת המוחין והמשיח אלמים (מי כמוך באלמים הוי') זהו תיקון המל'. להיות כי פי הוי' דבר. ודבר אלקינו יקום לעולם והמתיר אסורים (מלך אסור ברהטים. ואני אסור בזיקים כבי' אני והוא). והסומך נופלים (סוכת דוד הנופלת. ותפול לפני רגליו). והזוקף כפופים (וישח אדם כו'. כי שחה לעפר נפשינו). לך לבדך כו'. וזה ג"כ כלל ידוע שבכל הזהר אינו מדבר למעלה מבחי' עתיק רק שאומר כמה בחי' עת"י ועתיקא קדישא ועתיקא סתימאה ועתיקא דעתיקין ולכן מפרש הזהר כל הג"פ קדוש על התיקונין שמעתיק בכל עולם האצי'. ומעתיק א"א להיות שום המשכה וגילוי כ"א ע"י שערות כמשנ"ת. ומה שנמשך ע"י צמצום דשערות זהו"ע קדוש כנ"ל. ויש בזה ג"פ קדוש באצי'. הו"ע מה שמצינו נזכר בפסוקים ג' מיני שערות. כתיב ועת"י יתיב כו' ושער רישי' כעמ"נ. וכתי' קווצותיו תלתלים שחורות כעורב. וכתי' ראשך עליך ככרמל ודלת ראשך כארגמן. שהוא אדום. והסימן ע"ז אשל ר"ת אדום שחור לבן. ויובן ענין ג' מיני שערות אלו עד"מ למטה שערות לבנות הם בימי הזקנה ושיבה שמתלבנים אז השערות. והיינו שאז הוא תכלית העילוי והשלימות דמוחין דגדלות באדם. מה שאא"ל עוד יותר. וגם אז הוא זמן הרחמים באדם. כמו שאמרו כזקן מלא רחמים. וזהו"ע ליבון השערות. שגוון לבן מורה על אור. כמו שאמרו גבי עיזי מסגי ברישא כו' ברישא חשוכא והדר נהורא. ובפירש"י שם סתם אימרי לבנות ומוחין דגדלות זהו בחי' גילוי אור באדם. וגם גוון לבן הוא מדת החסד והרחמים. וכמו"כ יובן למעלה שמה שנמשך מעתיק לחו"ב דאצי' אעפ"י שהוא רק מותרי מוחין דמו"ס ע"י צמצום דשערות. אבל הוא בחי' ושער רישי' כעמ"נ. שערות לבנות היינו שהם מותרי מוחין דגדלות שלמעלה מהשתל' לגמרי. שהרי מו"ס הוא תכלית העילוי והשלימות דמוחין דגדלות שלמעלה מהשתל'. שלכן לא מתפתחא כלל לל"ב שבילין. וגם עתיקא הוא מקור הרחמים והחסד דלית שמאלא בהאי עתיקא קדישא. שכל ענין יוכ"פ הוא שם בבחי' יגת"ד נושא עון ועובר על פשע. וזהו"ע שערות לבנות שלבנונית מורה על אור וגילוי היינו שיגת"ד הם בחי' נהורין. שאין שם התגלות הגבלת כלים כלל וגם הם רחמים וחסדים כו'. וזהו"ע הקדוש הא' כו' כנ"ל. והקדוש הב' הוא ג"כ המשכה מעתיקא ע"י חו"ב בז"א שהוא בחי' יצירה שבאצי'. ומה שהם שערות שחורות. אשר שחרות רמז לחשך והסתר. זהו לפי שזהו המשכת תיקונים בז"א והתיקונים דז"א הם בחי' חיצוניות לגבי הת"ד דא"א שהם בחי' פנימיות. וחיצוניות הוא בחי' לבוש והעלם לגבי הפנימיות ועוד דאיתא בפע"ח בכוונת האל הגדול שהדיקנא דז"א נמשכת ע"י חו"ב. כמו שלמטה צמיחת הזקן עפ"י רוב הוא לאחר עשרים שנה שנשלם בו המוחין שלכן ולמכור בנכסי אביו עד שיהי' בן עשרים. כמו"כ למעלה הדיקנא דז"א הוא כאשר נכנסים בו מוחין דאבא דוקא. וז"ס הפסוק עטרת זקנים בני בנים דוקא. שכמו בא"א יש דיקנא כן בנכדו ז"א. משא"כ באו"א אין דיקנא. ומ"מ ותפארת בנים אבותם לפי שהדיקנא דז"א באה ע"י או"א. וכיון שההמשכה היא ע"י חו"ב דאצי' שהוא בחי' המוחין שבס' השתל'. לכן הוא שערות שחורות היינו שאינן בחי' נהורין כו' וגם שהשחרות מורה על דין כו'. והיינו כי אעפ"י שחו"ב הם ג"כ מוחין דגדלות אב הרחמים כו'. אבל אינו כמו המוחין דגדלות שלמעלה מהשתל' שאין שם בחי' דין כלל כנ"ל דלית שמאלא כו'. אבל מוחין דגדלות דחו"ב שבס' השתל' הו"ע סבלנות לסבול גם כל מנגד והיפך כו' שעכ"פ ראוי לעונש ודין ורק שסובל כו'. ואפשר להבין מעט מזעיר ההפרש בין התיקונים דז"א שנמשכים ע"י או"א לתיקוני א"א עד"ז. דהנה גם ת"ד דא"א שהם יגמדה"ר שמהם מחילת וסליחת העונות. מ"מ הם ג"כ על תנאים. כמו נושא עון ועובר על פשע. למי נושא עון למי שעובר על פשע. ולמי שמשים א"ע כשיריים והרי יש בזה הרבה מדרגות חלוקות מאד. שיש מי שמעביר על מדותיו רק לפרקים ועתים אבל פעם לא. ויש שמעביר תמיד. ויש שהוא בכפיי' שכופה א"ע ויש שהוא בלב שלם ושמח. וכמו"כ בבחי' משים א"ע כשיריים. ודאי יש מדרגות רבות מאד. יש שהשפלות הוא רק בחיצוניות ויש שהשפלות הוא בפנימיות ממש. והוה ותמיד. ובבחי' יגת"ד דא"א אין מדקדקים כלל רק אם עובר על פשע ומשים א"ע כשיריים נמחל לו וז"ש כי אתה הוי' טוב וסלת ורב חסד לכל קוראיך. יהי' מי שיהי' רק אם קורא כו'. אבל בבחי' ת"ד דז"א מדקדקים. איך הוא עובר על מדותיו אם בתמידיות ואם בלב שלם. ואיך הוא השפלות אם הוא רק בחיצוניות או גם בפנימיות. ולפ"ע זה הוא המחילה כמ"ש סלחתי כדברך. ועיקר ענין הדין דשערות שחורות דז"א הוא שכדי להיות המשכת הגילוי בבחי' התחלקות דששה מדות דאצי' שהם התחלקות ו"ק שיהי' אחד כנודע. זה צריך להיות ע"י גבורות. כמ"ש אתה פוררת בעזך ים. וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק דוקא. משא"כ ההמשכה ראשונה בחו"ב אין צ"ל ע"י גבורות. לפי שחו"ב אינן בבחי' התחלקות כלל עדיין. כידוע בענין עשרים שנה ל' יחיד ושבע שנים ל' רבים. והיינו כמו בבי"ע שבריאה הוא העלם היש עדיין. ובהעלם אין שייך התחלקות כ"כ. ויצירה שהוא גילוי היש הוא בהתחלקות גמור. כן חו"ב בריאה שבאצי' העלם היש דאצי' אינן בבחי' התחלקות כלל. אעפ"י שיש ג"כ ע"ס שבחכמה ושבבינה. אבל הם אחדות והתכללות אחד אבל הששה מדות יצירה שבאצילות גילוי היש דאצי' הם בחי' ענפין מתפרדין כו'. ולכן כדי להיות המשכת תיקונין ומוחין דגדלות בבחי' התחלקות זה צריך להיות ע"י שערות שחורות כו'. וזהו"ע הקדוש הב'. והקדוש הג' הוא ג"כ מבחי' ושער רישי' דעתיקא במל' מקור בי"ע כדי להיות גילוי שפע אלקי ותענוג בנשמות ומלאכים דבי"ע. צ"ל ע"י שערות אדומות שהאדום מורה על דין ביותר. כי באצילות אעפ"י שאומרים שהוא התחלקות מדות. אבל הוא אלקות ממש ואין זה התחלקות גמור אבל בבי"ע שהוא יש ופירוד גמור וגם ריבוי התחלקות ביותר כידוע שאלף אלפים ורבוא רבבן שבבי"ע הוא באצי' בבחי' נקודה א'. ואלף שנים שבעולם הבריאה הוא יום אחד באצי'. לכן כדי להיות המשכת וגילוי שפע אלקי ותענוג בבחי' ריבוי ההתחלקות דבי"ע הוא ע"י גבורות ביותר. וגם כי בבי"ע יש לירא מיניקת החיצונים כידוע שבבי"ע הוא ע' שרים הסובבים את הכסא וצ"ל ג"כ גבורות כדי לדחות יניקת החיצונים. ולכן ודלת ראשך כארגמן שהוא אדום היוצא מזה שענין ג"פ קדוש לפי פירוש הזהר שעולה ג"כ בקנה א' עם פירוש רבינו ז"ל הו"ע המשכת תוס' אורות ומוחין דגדלות בכל סדר ההשתל':
ויש להבין ע"י מה ממשיכים זה. (מכאן עד סוף הדרוש הוא מכי"ק) הנה זהו ע"י עסק התורה שהיא ג"כ בחי' נימין ושערות כמ"ש סלסלה ותרוממך. ויג"מ שהתורה נדרשת בהן הו"ע יגת"ד. והיינו כמו ענין השערות שהם יניקה מהמוח ורק שנתגשם להיות שערה. כמו"כ ענין התורה יש למעלה בג"ע באופן אחר לגמרי. כמו ענין לימוד הבהרת למעלה בג"ע הוא שלא יהי' יניקת החיצונים מבחי' עור דאדם העליון לד' מראות נגעים דס"מ כו'. ונמצא שהוא המשכת ח"ע שירדה בגשמיות לכן נק' שערות. וכשירדה התורה למטה הו"ע גשמי לגמרי. והנה התורה נתנה באש שחורה ע"ג אש לבנה והו"ע מ"ע ומל"ת וזהו ענין שערות לבנות ושערות שחורות והכל בתושב"כ גופא (ע' ביאור דשחורה מענין ל"ת). ותשבע"פ הוא רק חומרות גדרים וסייגים על תושב"כ ע"כ זהו ענין שערות אדומים שבמל' (ע' בלקו"ת ד"ה זאת תהי' תורת המצורע מענין כי כל ביתה לבוש שנים) נימין דכלה. והנה להבין ענין ודלת ראשך כארגמן שהוא למעליותא גדולה. כי הר"ת של ארגמן הוא ד' חיות הנושאות הכסא כו' כידוע. והלא פעם אמרו שער באשה ערוה. שמשערות דנוק' יש יניקת החיצונים למאד. והענין כי יש שני בחי'. השתלשלות ולמעלה מהשתלשלות. סדר השתלשלות הוא ההמשכה מחכמה ולמטה כמו שכל ומדות ומחדו"מ. אבל למעלה מהשתלשלות הוא ההמשכה מלמעלה מהחכמה. ודוגמא לזה מענין החילוק שבין משה מפי עצמו אמרן ומפי הגבורה. כי מפי עצמו הוא ג"כ מחכ"ע אבל מהאור המלובש בחכמה. אבל מפי הגבורה הוא ההמשכה מעצמות אוא"ס שלמעלה מהחכמה ורק שנמשך דרך מעבר ע"י ח"ע כו'. והנה בההמשכה שמחכ"ע שהוא סדר השתלשלות. כשיהי' המשכה זו ע"י שערות וצמצומים יוכל להיות יניקת החיצונים אבל ההמשכה מלמעלה מהשתלשלות דהיינו מאור א"ס שלמעלה מהחכ' צ"ל דוקא ע"י שערות. והנה מה שמבואר לפעמים שמשערות דנוק' יש יניקת החיצונים ביותר. היינו בההמשכה שעפ"י השתלשלות. וצ"ל שערך כעדר העזים שגלשו כו' (עד"ה ונקדשתי). אבל השערות דתשבע"פ שבמל' הם המשכה מלמעלה מהשתלשלות היינו מבחי' ושער רישי' כעמר נקא (לבנות) מחמת כי נעוץ תחלתן בסופן דוקא. ולכן בשערות תלוי קדושה עצומה. וזהו כארגמן שנושאים את הכסא ובחי' כמראה אדם לבחי' עצמות אוא"ס שלמעלה מבחי' אדם וסדר השתלשלו' כך ודלת ראשך שהו"ע השערות אדומים דתושבע"פ שבמל' מגביהים ג"כ לבחי' ושער רישי' כנ"ל. (מענין הארת י"ג ת"ד דא"א במל' ע' בדרוש שע"פ מאמר הזהר כשושנה בין החוחים. בענין מה שושנה אית בה תליסר עלין אוף הכי כנס"י אית בה תליסר מכילין דרתמי. ובביאור ע"פ אני לדודי הא' שבלקו"ת שלא נדפס). וזהו סלסלה ותרוממך שע"י סלסול הלכות שבתורה כנודע (עד"ה כי ביום הזה יכפר) עי"ז ותרוממך לבחי' שלמעלה מהשתלשלות. גם כי הנשמה למטה היא בבחי' נפרד כמ"ש ויפח באפיו ואף דמאן דנפח מתוכיה כו' הבל פנימי אבל מ"מ נעשה נפרד. ואפי' נשמה גבוה ביותר כמו ענין ההבל שיוצא לחוץ כו'. אבל התורה אורייתא וקוב"ה כולא חד. וכמשל השערות הלא הם קשורים ומיוחדים גם בעצמיות המוחין כו' ולכן ע"י עסק התורה יתאחד הנשמה ג"כ באוא"ס ב"ה (עד"ה ביאור דולא תשבית. גם כענין המבואר ד"ה האזינו הא' פ"א ענין והרוח תשוב כו' להשיב ההבל לשרשה ומקורה מזלא עילאה ונוזלים מן לבנון שלמעלה משם הוי' אשר משם נמשכה ע"י ד' אותיות הוי' ויצאתה בבחי' הבל להיות נפרד. יובן שעלי' זו ע"י תושבע"פ כנ"ל בענין סלסלה ותרוממך לבחי' ושער רישי'). היוצא מכ"ז אשר ענין השערות בקדושה הוא המשכה מלמעלה מהשתלשלות דוקא. ולכן למטה אנו רואים ג"כ ששערות הזקן צומחים דוקא לאחר כ' שנה שיש בו מוחין דגדלות שאזי נמשך המותרי מוחין כו' וכמשל חבית המלאה ביותר שמה שנשפך הוא מעט אבל הוא בא מתוקף הריבוי. ולכן אשה אין לה זקן מפני שדעתה קלה וגם סריס אין לו מוחין גדולים וזקן. וזהו מ"ש בזה"ק קדושה תלי בשעראן. דגבי כהנים דכתיב וקדשת כו' יש להם שער. משא"כ בלוים בחי' וטהרת צ"ל והעבירו תער. ואיש כי ימרט כו' טהור כו'. ולכן הנזיר יש לו שער כמ"ש קדוש יהי' כו'. כי לפי שמזיר עצמו מן היין קו השמאל. גם עה"ד אשכול ענבים כו' וממנו נמשך כעת היצה"ר והו"ע אתכפיא וביטול היש. עי"ז ממשיך מבחי' קדוש שלמעלה מהשתלשלות ולכן יש קדושה בשערותיו. גם בשמשון הגבור הי' הגבורה שלו מן השערות לפי שהי' נזיר אלקים מן הבטן. והיינו ע"ד ועתה יגדל נא כח אד' מל' דא"ס אשר משם שרש הכח והחוזק בבחי' בלי גבול והמשכה זו ע"י שערות דוקא. וכן גם בתורה יש ג"כ כח ר"ת כתר חכמה. כמ"ש קול ה' בכח. ימינך כו' בכח. והנה למטה אנו רואים אשר שערות הזקן מעולים יותר משערות הראש כי שערות הראש ישנם גם בתינוק בן יומו. אבל שערות הזקן לאחר כ' שנה כנ"ל. והיינו כי גם למעלה בבחי' אדם ז"א דאצילות שיש בו קטנות וגדלות הנה שערות הזקן הם מבחי' מוחין דגדלות דז"א ושערות הראש מבחי' מוחין דקטנות (עד"ה ביאור מאמה"ז בענין ואיש כי ימרט) אבל למעלה יותר בבחי' עתיק דכתיב ביה אני הוי' לא שניתי אדרבה שם שערות הראש גבוהים יותר כמ"ש לבושי' כתלג ושער רישי' כעמר נקא. וצמר למעלה משלג כמ"ש הנותן שלג כצמר כידוע. ע"ד ההפרש בין בחי' לבוש נפרד לגמרי לבחי' שער כו' (אבל מ"מ גם בעת"י י"ל שהפנימיות דדיקנא גבוה מבחי' ושער רישי' כו'. כמ"ש בביאור ע"פ כי כארץ בענין שהדיקנא מתקן כל הפגמים שבגלגלתא ומוחא שרש התומ"צ):
והנה כתיב זלעו"ז עשה אלקים. שגם בלעו"ז יש בחי' שערות כמ"ש עשו אחי איש שעיר. וזהו ענין הזקן דמלך אשור כו'. והענין צריך להקדים מ"ש בע"ח שער הקלי' פ"ג שגם בקליפות יש אבי"ע. והיינו שגם באצילות דקדושה יש להם קליפה נגד ז"א. אדם בליעל נגד כמר"א דקדושה. ויש אשר שלט האדם באדם והו"ע עשו אחי יעקב. אך לא למעלה יותר. כי בינה נק' דרור עלמא דחירו. ובבריאה יש להם קליפה גם נגד בינה. וביצירה נגד חכמה. ובעשיה נגד א"א ועתיק. שיש גם עתיק דקליפה דעשיה. וזהו פרעה אותיות הערף. התנים הגדול. אריך דקליפה ולבן הארמי. ההיפך מבחי' לובן העליון עתיק דקליפה. וזהו כפי מה שצ"ל מצד הבריאה שהקליפות הם בשפל המצב אך כשגורם חלילה עונות ישראל אזי הם מגביהים א"ע לתקן להם בחי' אריך גם באצילות שלהם. וזהו ענין אם שגביהי כנשר היינו שרצו לתקן גם באצילות בחי' אריך נגד א"א דקדושה. אך משם אורידך כו'. כמשי"ת:
והענין דהנה מצינו גם בקליפות קצת יראה מש' הוי' ב"ה. הגם שאין בהם ביטול כלל והם בתכלית הפירוד. כמו שאמר בלעם לא אוכל לעבור את פי ה' כו'. והיינו שהם מודים בשם הוי' שעיקר וראשית התהוות העולמות הי' משם הוי' דוקא וע"י ההתלבשות בארץ החיים כו'. ורק שאומרים שאח"כ עזב ה' את הארץ וניתנה ביד השרים העליונים וכל השפע נמשך רק מהשרים העליונים וקרו לי' רק אלקא דאלקייא בבחי' ריחוק ורוממות כמ"ש רם על כל גוים ה' כו' ולכן הם בתכלית הפירוד והישות כי לפי דעתם אין נצרכי' לקבל עוד משם ה' כנ"ל והיינו כי יש פרסא מפסיק בין הקדושה לסט"א והו"ע המבדיל בין קדש לחול ולכן הם בחי' נפרדים לגמרי כנ"ל מצד שההשפעה הנמשך בהם מתעלם בהפרסא כו'. אבל מ"מ הם מודים שהתחלת ההתהוות הי' רק מש' הוי'. ולכן יש להם קצת יראה משם הוי'. אבל יש מן העמים הקדמונים שכפרו לגמרי בשם הוי' ב"ה כמו שאמר פרעה לא ידעתי את הוי' מי הוי' כו' וסנחריב אמר מי בכל אלהי הארצות כו' כי יציל אלקי ישראל את ירושלים מידי. הרי שהשוה כו' וכפר לגמרי כו' והיינו לפי שקבלו ההשפעה ע"י שערות דקליפה. ולפי שההשפעה הנמשכת בקליפות כשנמשכת דרך שערות שהוא צמצום עצום והעלם גדול ביותר מהפרסא המבדיל בין קדש לחול מחמת זה נעשה כופר ומורד לגמרי כו'. ולכן הבעש"ט ז"ל לא רצה ליסע עם גוי שאינו כו'. (עיקר ההפרש בין פרסא לשערות בלעו"ז. כי בפרסא נמצא העצמות כנ"ל שההתעלמות הוא התלבשות כנ"ל ולכן אפי' בפרסא שמבדיל בין קדש לחול שמעלים לגמרי על האור וחיות אלקות שמהוה ומחי' כו' עד שאומרים רם הוי' כו' כנ"ל. אבל מ"מ על עצם מציאות אלקות אין הפרסא מעלמת וכנ"ל שהעצם נמצא בהפרסא כו' ולכן קרו ליה אלקא דאלקייא. ואינן כופרים לגמרי באלקות. אבל בשערות אין נמצא מעצמות המוחין כלום. וזהו ענין השערות והזקן דמלך אשור). והנה סנחרב הוא ג"כ גוג ומגוג ועליו נאמר יתיצבו כו' נוסדו יחד על הוי'. וכן בעמלק כתי' ג"כ מלחמה להוי' בעמלק. שעיקר מלחמתם הוא רק עם שם הוי' ב"ה ולכאורה אין זה מובן כלל איך שייך זאת כו' והענין כי שם הוי' הוא ז"א דאצי' שהי"ע הצמצום שמצמצם א"ע אור א"ס ב"ה שיומשך רק בסטרא דקדושה במקום שיש ביטול דוקא. ולכן מבחי' זו א"א להם לקבל כלל רק המותרות כו'. כי בשם הוי' שבז"א כתי' ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי. ולכן רוצים הם לבטל בחי' זו ושיומשך השפע מעצמותו ומהותו ית' שלמעלה מהשתלשלות אשר שם כחשיכה כאורה כו' ונתבאר שמעצמותו א"א לימשך כ"א ע"י שערות דוקא. והנה בקליפה באריך דקליפה יש ג"כ השערות. דכמו השערות שבקדושה הוא המשכה שלמעלה מהשתלשלות. כמו"כ גם בסט"א ענין השערות שלהם שבבחי' אריך שלהם הוא שמגביהים עצמם בחוצפא לנגד ש' הוי'. לקבל מלמעלה יותר כנ"ל. דהיינו שע"י השערות דא"א דקליפה יקבלו מבחי' ושער רישי' דע"י. וזהו אשור לשון תענוג ההפך מבחי' אשר קדשנו כו' כ"א האובדים בארץ אשור עתיק דקליפה דעשיה. ואשרה היא הנוק' דיליה כו' (זח"א מ"ט ע"א). ולכן ע"ז נאמר משם אורידך נאום הוי'. וכתי' יושב בשמים ישחק. שמים הוא ז"א ויושב בשמים הוא עתיקא שמלובש בפנימיות ז"א דכולא חד כו' ולכן ישחק מה שעושים זאת לב' בחי' כו' וזהו הו ענין גילוח השערות דקלי' דמלך אשור שלא יהי' יכול לינק ע"י השערות שלו שפע מלמעלה מהשתלשלות כ"א שיהי' ההמשכה משם הוי' דוקא וע"י ארץ החיים וכמ"ש כי אני ה' בקרב הארץ. ולכן לא עשה הקב"ה כן לכל מלך ממלכי הגוים לפי שסנחרב הוא עתיק דקליפה ששם הו"ע השערות דקליפה. והנה כתי' וגם את הזקן תספה. כי הזקן הוא שערות דמוחין דגדלות דקליפה מלך זקן כו' ולכן תספה לגמרי כמ"ש רש"י בגמ'. והיינו ע"י אש (כמ"ש (יחזקאל ט"ז) מהאש יצאו והאש תאכלם) ע"ד אין ביעור חמץ אלא שריפה כליון הגבורות קשות לגמרי ע"י בוצינא דקרדוניתא גבורה דעת"י שבמו"ס:
והנה הנס דסנחרב הי' בלילה שהוא ליל א' דפסח. והמלאך הי' מכאל (רבות בא פי"ח סי' ה'). והיינו כי פסח הוא כנגד אברהם כידוע וכן כאן בסנחרב הי' הנס בליל א' דפסח וע"י מלאך מכאל שהוא כמו אברהם. רק שאברהם באצילות ומכאל בבריאה. ולהבין למה הי' הנס דוקא בלילה. צ"ל ענין יצי"מ. שהי' ג"כ הגילוי דג"פ קדוש שהוא המשכה מלמעלה מהשתלשלות. וזהו הג' דברים פסח מצה ומרור. שיהי' הגילוי בכל הג' קוין כו'. דהנה כתיב אנכי כו' מאמ"צ. וידוע קושי' המפרשים למה לא נאמר בריאת שמים וארץ שהוא פלא יותר. והענין כי יצי"מ אין הענין רק המופתים. כי מצרים הו"ע מצרים וגבולים דסדר השתלשלות העולמות בי"ע שנתהוו בגבול ומדה. כידוע שהם בחי' יחידות עשירות מאות נר"נ. שמעולם העליון לעולם שלמטה ממנו נמשך רק בחי' מעשר לבד. וזהו ענין המיצר וגבול כו'. והטעם לזה כי ענין הבריאה הוא יש מאין פי' שמקור ההתהוות הוא רק הארה בעלמא מלכותך מכ"ע. וכתיב בי"ה הוי' צור עולמים ב' אותיות לבד (עד"ה אחרי כו' כארי' כו' ענין שהמל' נק' י"ה). ולכן מצד הארה זו נמשך התהוות העולמות בגבול ומדה כו'. אבל יצי"מ היינו שיהי' התגלות מהוע"צ אור א"ס ב"ה הבלי גבול בחי' סוכ"ע שלמעלה מעלה מהשתלשלות. וזהו אנכי כו' מאמ"צ. מי שאנכי כו'. וזהו קול דודי מדלג. שהדילוג היינו ההתגלות מלמעלה מהשתלשלות. ובמורא גדול כו' נגלה עליהם ממה"מ כו' מל' דא"ס. וזהו ענין פסח ל' דילוג שהוא ההתגלות מלמעלה מסדר השתלשלות לגמרי כו'. ופסח ה' על הפתח. ומה שצריכים לאכול מצה היינו שיהי' בחי' כלי לההתגלות שמלמעלה מהשתלשלות. כי מצה אין בה טעם כלל. משא"כ חמץ יש בו טעם. והיינו כי מצה נמשכת מחכמה כח מ"ה ביטול ההשגה לגמרי בלי טעם כו' וחמץ נמשך מבינה שהוא השגה שמשיג אלקות ויש בזה טעם ותענוג. טעמו וראו כו'. והנה במדות הי' השבירה וגם בז"ת דאימא. וע"כ כדי שיוכלו לקבל הדילוג שלמעלה מהשתלשלות היו צריכים לאכול מצה דוקא שהוא רק ביטול לבד. גם כי מצד עצמותו ומהותו הכל יכולים לקבל וכדי שיהי' הפסיחה והדילוג על הפתח בסטרא דקדושה לזה הו"ע המצה. וזהו"ע ההפרש שבין חמץ למצה בין חי"ת לה"א אשר בה' יש פתח קטן ברגל השמאלי פתח צר של תשובה דהיינו אתכפיא וביטול היש לגמרי. וע"ז כתי' פיה פתחה בחכמה. וע"ז ארז"ל (מד"ר שה"ש) פתחי לי פתח צר של תשובה כחודה של מחט ואני אפתח לך כפתחו של אולם. והיינו שבזה הפתח צר של הה"א דמצה הוא ההתגלות שלמעלה מהשתל'. וזהו ופסח ה' על הפתח. שהדילוג הוא בפתח קטן דה"א של מצה. וזהו ענין פסח ומצה. גם ענין ופסח ה' על הפתח. היינו כדי שיהי' בחי' פתח. כי הפתח משמש כניסה ויציאה. כניסה הו"ע האתעדל"ת וההעלאה שמלמטה למעלה ליכלל באלקות. ויציאה הוא האתעדל"ע והמשכה שמלמעלמ"ט. וכל האתעדל"ת והאתעדל"ע הכל הוא ע"י המל'. ולכן נק' המל' פתח. וכדי שיהי' בכנס"י בחי' אתעדל"ת ואתעדל"ע. הי' צריך להיות תחלה מלמעלה למטה. מלמעלה מהשתלשלות בחי' אתעדל"ע מצד עצמו כו'. וזהו ופסח ה' על הפתח וכנ"ל. וזהו דאי' בת"י ע"פ ויהי כי זקן יצחק אשר ביום א' דפסח נפתחים אוצרות של טל. ויובן עפ"י מארז"ל (תענית ד' ע"א) כנס"י שאלה שלא כהוגן ויבא כגשם לנו והקב"ה השיבה כהוגן אהי' כטל לישראל. כי גשם יורד ע"י שעולים תחלה עננים מלמטלמ"ע ואד יעלה כו'. והיינו האתעדל"ע שנמשך ע"י אתעדל"ת דוקא. אבל הטל יורד מאליו מלמעלמ"ט ואינו נעצר לעולם והיינו אתטדל"ע שמעצמו. מה שאינם יכולים להמשיך ע"י אתעדל"ת כלל. וזהו ענין פסח. כי כל המועדים הוא רק ע"י אתעדל"ת בתחלה כמו שבועות יום החמשים מ"ת ע"י מ"ט ימי הספירה תחלה. וכן סוכות שמקודם ר"ה ויוהכ"פ. גם שבת ע"י העבודה בששת ימי החול בל"ט מלאכות ומי שטרח בע"ש כו'. אבל בפסח לא הי' שום אתעדל"ת תחלה. ורק שנגלה עליהם ממה"מ בבחי' דילוג מעצמו מצד אתעדל"ע לבד כו'. והיינו שהוא ממקום גבוה מאד שלמעלה מאתעדל"ת ונמשך מאליו. וזהו בחי' על שנפתחים אוצרות של טל בפסח. וענין המשכה זו הוא כדי לעורר ולעשות אתעדל"ת בכנס"י. וזהו ופסח ה' על הפתח וכנ"ל. ובזה יובן מה שהי' הנס דיצי"מ בלילה והיינו לפי שגלות נק' לילה דהיינו בחי' שינה בכנס"י כמ"ש אני ישנה ואז אין יכול להיות אתעדל"ת כלל. וע"כ צ"ל המשכת אתעדל"ע מצד עצמו דוקא. ולכן הי' הנס דוקא בלילה וכמו הטל שאינו יורד אלא בלילה דוקא משא"כ גשם יורד ביום ע"י העננים העולין מהארץ ע"י חום השמש המכה בארץ (וגם מה שיורד בלילה הוא ע"י העננים שמכח השמש דיום כידוע):
ובזה יובן ג"כ מה שאמר חזקי' אני אין בי כח לא לרדוף ולא להרוג ולא לומר שירה אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה והיינו כי חזקי' הי' בשעת התחלת הגלות כמארז"ל בקש הקב"ה לעשות חזקי' משיח. ובשעת הגלות הוא בחי' לילה ושינה שאין יכול להיות אז אתעדל"ת כלל. וצ"ל אתעדל"ע שמצד עצמו דוקא וזהו אני ישן כו' ואתה עושה משא"כ דוד אמר ארדוף כו' לפי שאזי לא הי' גלות כלל והי' אתעדל"ת כו' ולכן הי' הנס דמפלת סנחרב ג"כ בלילה דוקא כמו נס דיצי"מ. וגם ע"י מלאך מכאל. ששרשו גבוה מאד בבחי' אתעדל"ע שלמעלה מאתעדל"ת. כידוע בענין מכאל אמר שהם. בחי' יוסף צ"ע מלמעלמ"ט. וכתי' אשר שם הבדולח ואבן השהם. והנה הטל הוא טלא דבדולחא. כמ"ש בזהר (ח"ג מ"ע ע"א). וזהו מכאל באחת. שיורד בבחי' מהירות מאד והיינו לפי שההמשכה הוא מלמעלה מהשתלשלות וכמ"ש עד מהרה ירוץ דברו. משא"כ גבריאל בשתים לפי שההמשכה שעל ידו הוא מסדר השתל' צ"ל ע"י כמה מדרגות. וזהו אני ישנה כו' שראשי נמלא טל אני הוא כנס"י. שבגלות היא בבחי' שינה שאין בה אתעדל"ת. ואזי דוקא שראשי נמלא על שנמשך בה אתעדל"ע מעצמות אוא"ס ב"ה שלמעלה לגמרי מהשתלשלות לעורר אותה בבחי' אתעדל"ת. וזהו כי נפלתי קמתי כו' וכמ"ש בתו"א בד"ה כי אברהם לא ידענו ע"ש:
ונחך הוי' תמיד וגו' (ישעי' נ"ח י"א). בזה"ק (ח"א קמ"א ע"א) ע"פ זה. בהאי עלמא ובעלמא דאתי. והיינו שהזהר מדייק תיבת תמיד דכיון דכתי' ונחך הוי'. ולא כתי' על זמן. ממילא מובן שהוא לעולם ולמה צ"ל תמיד וע"כ מפרש דקאי גם לעלמא דאתי. ובמד"ר (שה"ש פ"א סי' כ"ג) ע"פ הוא ינהגנו עלמות (חלים מ"ח) מפרש ג"כ ל' עולמות. בשני עולמות בעוה"ז ובעוה"ב. עוה"ז דכתי' כי ה' אלקיך ברכך (דברים ט"ו) עוה"ב דכתי' ונחך הוי' תמיד. ומפרש המד"ר ונחך ל' הנהגה כמו ולא נחם אלקי' (שמות י"ג) לנחותם הדרך (שם) והיינו שכללות הנהגת האדם מישראל בעוה"ז ועוה"ב הוא הכל מהוי' ב"ה בעצמו. וההנהגה בעוה"ז הוא בין בחיצוני' וגשמיות דהיינו בחיי ומזוני ובני. ובין ברוחני' ופנימי' דהיינו גילוי אלקות בנה"א הכל מהוי'. והענין דכתי' אני ישנה ולבי ער קול דודי דופק (שיר ה'). ובזהר (ח"ג צ"ה ע"א) אני ישנה בגלותא. שבזמה"ג כנס"י היא בבחי' שינה כי אני הוא בחי' מל' כנודע. וכדכתי' (תלים קכ"ו א') בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים ולבי ער זה הקב"ה. שהקב"ה נק' לב כדאי' במד"ר (שה"ש פ' ה' כי' ב') ע"פ צור לבבי כו' (חלים ע"ג). קול דודי דופק פי' שם בזהר דא קוב"ה. וצ"ל הכפל. שבתחלה כתי' ולבי ער על הקב"ה. ואח"כ קול דודי דופק. ג"כ זה הקב"ה. והענין עד"מ למטה באדם התחתון יש שני בחי' דפיקו דלבא ודפיקו דידא. דפיקו דלבא זהו ממה שהמאכל מתברר בקיבה וכבד ומובחר הדם עולה ללב ע"י נקב שיש בלב. וכשנכנס בו הדם נסגר הנקב. ואח"כ נפתח ומשתלח הדם מהלב אל כל האברים. וכן הוא תמיד נסגר ונפתח. וז"ע הרו"ש ודפיקו דלבא ומובן שזהו פנימי' החיות. שע"ז תלוי כל חיי האדם. שאם יפסק אפי' רגע ימות וז"ש במד"ר (בראשית פי"ד סי' י"א) על כל נשימה ונשימה כו' צריך לקלס לבוראו ית' כל הנשמה תהלל יה כל הנשימה כו' ודפיקו דידא הו"ע חיצוי' החיות שהרי גם בלא יד אפשר לחיות ולהתקיים. וכמ"כ יובן למעלה שיש ג"כ שני בחי' שז"ע לבי ער וקול דודי דופק. קול דודי דופק זהו המשכת והשפעת חיצוני' החיות בנש"י בגשמיות בבני חיי ומזוני שבישראל כ"ז הוא מש' הוי' ב"ה כי נש"י נק' אדם. ע"ש אדמה לעליון וכל הכחות ועניני' גשמי' של ישראל הם דוגמא לשל מעלה ומעורר למעלה וזהו שמברכים עכ"ד גשמי כמו ברכת מלביש ערומים על לבישת הבגדים. והיינו כי למעלה יש ג"כ לבושים כמ"ש (דניאל ט') לבושי' כתלג חיור כו' וילבש צדקה כו' (ישעי' נ"ט). לבושו צדקה. וכשהאדם למטה לובש מלבושיו זהו דוגמא למעלה ומעורר למעלה להמשיך בחי' לבושי' הנ"ל. וכן ברכת שעשה לי כל צרכי על מנעלים. כי יש ג"כ בחי נעלים דשכינתא. שהם מט"ט וסנד"ל. שעז"נ (שיר ז') מה יפו פעמיך בנעלים. וכן כלה בלא ברכה אסורה (מס' כלה) שצריך לברך מקודם ז' ברכות. והיינו כי למעלה יש ג"כ חו"כ. שהו"ע קוב"ה ושכינתי'. וצ"ל לכה דודי לקראת כלה שהוא ענין המשכה מכל הז' מדות אל המל' שהיא הכלה. וז"ע השבע ברכות למעלה. והחו"כ שבישראל למטה הם דוגמא לשל מעלה ומעורר למעלה. ולכן כלה בלא ברכה אסורה. ועד"ז בכל עניני' הגשמיי'. וזהו שאומרים הוי' אלקינו פי' שהוא כחינו וחיותינו בגשמיות ממש. ולא כעולמות ומלאכים שחיותם מש' אלקי'. והע"ש של אוה"ע מקבלים רק ממ"ח צירופי' האחרוני' של ש' אלקי'. וז"ס מלך אלקים על גוים. אבל נש"י הם חלק הוי' עמו. ולכן הוי' אלקינו שכל כחות וענינים גשמיי' שלנו הוא מש' הוי' ב"ה וזהו קול דודי דופק שהוא עד"מ הדופק שעל היד שהוא חיצוני' החיות. דהיינו השפעת גשמיות בני חיי ומזוני. הוא ג"כ מבחי' דודי דא קוב"ה. ולבי ער זהו על המשכה הפנימי' גילוי אלקות בנש"י. דהנה ארץ העליונה נק' ארץ החיים. כמ"ש (תלים קט"ז) אתהלך לפני הוי' בארצות החיים. והיינו כי כמו ארץ הלזו הגשמיות. ממנה יצא לחם שהוא מזון וחיים לכל הברואים חי ומדבר. ועז"נ (קהלת ה') ויתרון ארץ בכל כו' אפי' מלך לשדה נעבד. כן ארץ העליונה נק' ארה"ח לפי שממנה יצא לחם ומזון לנה"א. דהיינו אמונה שנק' חיים כדכתי' (חבקוק ב') וצדיק באמונתו יחי' ויראת ה' לחיים (משלי י"ט). וכתי' (חלים ס"ג) כי טוב חסדך מחיים. חסד הוא אה'. והחכמה תחי'. שהו"ע מוחין השגה והבנה באלקות. כ"ז נשפע מארה"ע בנש"י וכתי' (חלים כ"ד א') להוי' הארץ ומלואה שהארץ מצ"ע לית לה מג"כ. ורק להוי' הארץ כו'. וזהו אני ישנה בגלותא עכ"ז ולבי ער. וקול דודי דופק וזהו ונחך הוי'. שכל הנהגת האדם מישראל בעוה"ז בין בחיצוני' וגשמיות בני חיי ומזוני בין בפנימי' ורוחני'. דהיינו אמונה ואהוי"ר ומוחין הבנה והשגה כ"ז הוא מהוי' ב"ה. והיינו ע"י קיום התומ"צ. שהם תורת הוי' ומצות הוי'. ובקיומם אזי ונחך הוי'. וז"ש בעצתך תנחני (חלים ע"ג). שזה שונחך הוי' הוא בעצתך. היא התורה כמ"ש (משלי ח') לי עצה ותושי' אני בינה לי גבורה שהתורה משבחת עצמה לי עצה כו'. וע"פ (שיר ג') אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון. פי' במד"ר (נשא פי"ב סי' ד') אפריון זה העולם מלך שלמה זה הקב"ה מלך שהשלום שלו. מעצי הלבנון בעצת התו' המלובנת בדברי' ותרי"ג מצות התורה נק' עיטין בזה"ק (ח"ב פ"ב סע"ב). ועז"א ישעי' הנביא ע"ה הוי' אלקי כו' עצות מרחוק (כ"ה א'). והענין עד"מ למטה רב המשפיע שכל לתלמיד. צריך הרב לשית עצות בעצמו בענין ההשפעה. ובהעצה צ"ל ב' קוין חו"ג. שהגבו' הו"ע העצה מה להעלים מהתלמיד. לפי שלא יוכל לקבל והחסד הו"ע העצה מה להשפיע שמודד ומשער בשכלו שזה יוכל לקבל. ואח"כ צ"ל עצות איך להשפיע. היינו באיזו צירופי אותיות ומשלים יאמר לו זה. והנה אנו רואים שיש מי שהוא חכם לעצמו. עכ"ז לא יוכל להשפיע לזולתו. ומי שהוא חכם יותר ממנו יוכל להשפיע גם לזולתו. והיינו לפי שכח ההשפעה דהיינו העצות שצ"ל בההשפעה גבוה מעצם ההשכלה. וע"כ יכול להיות שאעפ"י שהוא חכם לעצמו. מ"מ לא יוכל להשפיע לזולתו רק מי שהוא חכם גדול ביותר עדמ"ש בשלמה (מ"א ה') וידבר ג' אלפים משל. שהי' יכול להוריד ולהשפיל חכמתו ג"א מדרגות זו למטה מזו מפני עומק חכמתו שמשם נמשך כח ההשפעה מלמעלה מעצם ההשכלה. וכמ"כ למעלה. בין בענין המשכת חיצוני' החיות בעולמות. ובין בענין גילוי אלקות בפנימי' בעולמות. צ"ל עצות איך שיומשך שפע וחיות העולמות. וז"ע נו"ה דאצי' שנק' כליות יועצות כי ההוד הוא ענף הגבו' והוא העצה מה להעלים לפי שא"א להתקבל בנבראים. ונצח ענף החסד הוא העצה מה להשפיע. וגם איך להשפיע באיזה צירופי אותיות לכ"א לפ"ט. ושרש עצות אלו דנו"ה דאצי' שהוא כדי להיות גילוי שפע וחיות לנבראים (עד"מ לזולתו) הוא ג"כ מלמעלה מהח"ע דאצי'. וזהו ארוממך כו' עצות מרחוק. וכידוע בענין אל עליון גומל חסדים טובים. ששרש נה"י מהכתר. וז"ש המגביהי כו' המשפילי כו'. וז"ש (משלי ל"א) חגרה בעוז מתניה. דקאי על האשת חיל שהיא בחי' המל' דאצי'. ומתניה הם בחי' נה"י דמל' שהם בחי' מתנים ורגל כמ"ש (זכרי' י"ד) ועמדו רגליו. ותחת רגליו (שמות כ"ד). הדום רגלי (ישעי' ס"ו). שכמו המתניים והרגל מעמידים הגוף וגם מוליכים אותו ממקום למקום. כן ע"י בחי' נה"י דמל' הוא הילוך והשפעת החיות בבי"ע. וצ"ל חגרה בעוז מתניה. והו"ע תשבע"פ שבה התגלות רצה"ע ב"ה יותר מבתשב"כ. והכח בבחי' נה"י דמל' להוליך ההשפעה מאצי' לבי"ע הוא דוקא מבחי' רצה"ע שלמעלה מהחכ'. וזהו שהתורה משבחת עצמה לי עצה ותושי'. אני בינה לי גבורה שתשב"כ היא בבחי' בינה עילאה כידוע שז"ע ה' חומשי תו' מה שבינה עד הוד אתפשטת (זח"ג רכ"ג ב') ובבינה הוא התגלות עתיק שהוא בחי' סוכ"ע המתנשא מימו"ע. וע"כ לי גבורה דהיינו העצה והכח להיות ההשפעה למטה. וז"ע מעצי הלבנון בעצת התורה המלובנת בדבריה. בחי' לובן העליון. שלמעלה מהחכ'. והמצות הם ג"כ עצי הוי'. ל' עצה. וזהו בעצתך תנחני. כמו לנחותם הדרך. וה"ע ההילוך בעבודת ה' שמלמעלמ"ט ומלמטלמ"ע. מלמטלמ"ט זהו כמ"ש באברהם (בראשית י"ב ט') הלוך ונסוע הנגבה. שנתקרב מלמטלמ"ע מדרגא לדרגא מאה' לאה' יותר עליונה עד שבא לבחי' נגבה שהיא בחי' אה"ר. שירותא דעלמא עילאה. הילוך זה צ"ל בעצתך דוקא. כמ"ש בתו' אחר יצי"מ ולא נחם אלקי' דרך ארץ פלשתים כו' ויסב כו' דרך המדבר (שמות י"ג י"ז) וענין מצרים ברוחני' בנפש הו"ע מצרים וגבולים דמחדו"מ של איסור שז"ע מצרים ערות הארץ מ"ט שע"ט דנוק' דקליפה ויצי"מ הוא לעקור ולהוציא את הכח המתאוה מן המחדו"מ של איסור. שהו"ע סו"מ בתכלית. ומיד אחר יצי"מ אא"ל עדיין בחי' ארץ פלשתים שבקדושה שהו"ע שמחת הנפש באלקות ופתיחת הלב שמחו צדיקים בהוי'. ורננו צדיקים בהוי'. כ"א שצ"ל תחלה דרך המדבר בחי' לכתך אחרי במדבר קבעומ"ש אתכפייא וביטול היש כו' ואח"כ באים לא"י שהיא ארץ זבת חלב ודבש אה' בתענוגים הרי שההילוך שמלמטלמ"ע צ"ל בעצת התו' דוקא. וכן ההילוך מלמעלמ"ט שהו"ע התגלות יחודו האמיתי דא"ס ב"ה בבחי' ראי' חושי' בנפש האדם ויתקיים בו צ"ל עצות לזה. וכ"ז הוא ענין בעצתך תנחני וזהו ונחך הוי'. שהנהגת האדם בעוה"ז. בין בחיצוני' וגשמיות דהיינו בחיי ומזוני ובני. ובין בפנימי' ורוחני' בעבודת ה' בהשני בחי' הילוך. הוא הכל מהוי' ב"ה וע"י קיום התומ"צ שהם תורת הוי' ומצות הוי'. שאזי ונחך הוי': וכ"ז הוא בהאי עלמא. ובעלמא דאתי ז"ע עוה"ב ג"ע. דאי' (ברכות ס"ד ע"א) צדיקים אין להם מנוחה שנא' ילכו מחיל אל חיל. שהו"ע עליות מדרגות תמיד בעילוי אחר עילוי. וע"ז כתי' (תלים קמ"ז ה') ולתבונתו אין מספר כו'. וידוע שיש למעלה אורחין ושבילין כו' כמ"ש כל ארחות הוי' (חלים כ"ה י') כי ישרים דרכי הוי' (הושע י"ד י'). שבהם הוא הילוך ועלי' הנשמה מעולם ועד עולם. וכמו הדרך שהולכין מעיר לעיר וזהו שבקש מרע"ה (שמות ל"ג י"ג) הודיעני נא את דרכך וכתי' (תלים ק"ג ז') יודיע דרכיו למשה והנה עד"מ למטה איש הדיוט שצריך ליכנס בהיכל המלך. נעלמו מהאיש דרכי ההיכל ואופן ההילוך בהם. וצריך למי שיודע דרכי ההיכל ויודע איך מהלכים בהם שיוליכנו שם. כמ"כ צ"ל ונחך הוי' כמ"ש לנחותם הדרך. דהיינו בבחי' דרכי הוי'. והענין כדכתי' כי ישרים דרכי הוי'. ומ"מ רק צדיקים ילכו בם אבל ופושעים יכשלו בם אך לכאורה קשה פושעים איך באים כלל בדרכי הוי'. ופי' בבה"ז (פ' וישלח) דקאי על העוסקי' בתו' שלא לשמה ויוהרא ופניות. וכ"ש לקנטר. וכן בקיום המצות כשהוא בישות ויוהרא. ולאחר צאת הנפש מן הגוף. לפי שעסקו בעוה"ז בתומ"צ. והנפש מחשב ומהרהר באותיות התו' ובענין המצות שקיימו. הם מתחילים להלוך בדרכי הוי'. ורק שנכשלים בהם. והענין דאי' בכהאריז"ל דרך גימט' ב"פ יב"ק. והו"ע יחוד הוי' ואלקי' שעולה מספרם יב"ק. וידוע שיש יחוד ושילוב הוי' באלקי' מלמעלמ"ט. ויחוד ושילוב אלקי' בהוי' מלמטלמ"ע. וזהו הדרך למעלה והנה על הדרך יש אורבים. והו"ע מ"ש (בראשית ג' כ"ד) ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עה"ח. פי' דרך עה"ח הו"ע ההמשכה והגילוי מבחי' היחוד דהוי' ואלקי' שבאצי' בג"ע עליון ותחתון ולהט החרב כו' זהו ק"נ ששומר על הדרך. שכשהנשמה מהלכת שם ע"י אותי' התורה שמחשבת ממה שעסקה בעוה"ז או מקיום המצות (שעי"ז נעשה היחוד דהוי' ואלקי' ודרך עה"ח בג"ע). אם הי' בהם איזה ישות ויוהרא כו' אזי רצונה להאחז בהנשמה ולינק ממנה ואח"כ מפלת הנשמה בהיכלות הטומאה וזהו יכשלו בם. וע"כ צ"ל ונחך הוי'. כי ש' הוי' ב"ה הוא חרב בקדושה כדאי' בזהר (ח"ג ער"ב ע"א) ובת"ז (תיקון כ"א) ומכרית כל אחיזת ויניקת החיצוני' וכדכתי' (ש"א ב') הוי' ממית ופי' בזה"ק (פ' בלק ר"ה ע"א) ממית לס"א. וע"כ כשמתנוצץ איזה זוהר ואור מש' הוי' ב"ה על הנשמה אזי בורח ונדחה ממנה הלהט החרב כו':
עו"ש בזהר בפי' תמיד. דא קרבן התמיד. פי' שמדייק עוד תיבת תמיד שהי' אפ"ל לעולם. ולכן פי' שרומז עוד לקרבן תמיד. ומפרש שם על תמיד של בין הערבים דוקא. והיינו כי ר"ח פתח בפסוק זה דונחך הוי' תמיד לבאר ע"פ (בראשית כ"ו כ"ב) ויעתק משם יצחק ויחפור באר אחרת. ואין מבואר שם השייכות. והמכוון שבזה שמפרש תיבת תמיד על קרבן תמיד של בין הערבים מתפרש הפ' ויעתק כו'. והיינו כי פ' ויעתק ויחפור באר כו' מתפרש ג"כ על ההילוך שבעבודת ה'. והענין דכתיב (בדה"א ד' כ"ב) והדברים עתיקים. ואי' במד"ר (רות פ"ב סי' ג') הדברים הללו נאמרו ממעתיקו של עולם כמ"ד ויעתק משם. ואפ"ל ע"ד מש"ש תחלה בפי' והדברי' עתיקי' זה דוד ושלמה כו' ע"ש ופי' המ"כ ולפיכך נק' עתיקים שהקב"ה נק' עת"י. וכמ"כ י"ל פי' ויעתק משם. והיינו לפי שע"י ויעתק משם יצחק ויחפור באר כו' נקשר נפש יצחק בבחי' עת"י ממש. והענין שבנשמה יש ג"כ בחי' עתיק. והיינו כידוע שד' בחי' נרנ"ח הם כנגד ד' אותיות הוי' ויחידה הוא כנגד קוש"י שהוא בחי' כתר ועת"י. וביאור ענין מה שבנשמה יש בחי' עתיק יובן בביאור ל' עתיק הנאמר על אא"ס ב"ה שהוא מלשון המעתיק הרים. שזהו פי' עתיק יומין שנעתק ונבדל מבחי' יומין עילאין. דהיינו המדות עליונות דאצי' שנק' ימו"ע. כי מה שמאיר אא"ס במדות הוא רק בחי' הארה דהארה מהקו. שזהו מה שנק' חסיד בחסד וגבור בגבו' כו'. אבל עצמיות אא"ס הוא לאו מכא"מ כלל המתנשא מימו"ע. וכמ"כ בחי' יחידה שבנפש הוא בחי' אה"ר דבכל מאדך בל"ג שאין שום כלי לא הלב ולא המוח מכיל ומחזיק אותה. לפי שאומר מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ. ארץ הוא געה"ת. ושמים געה"ע. ואפי' אצי' ג"כ לא יחפוץ לפי שזהו עמך מה שטפל ובטל וכל"ח. כ"א כלה שארי כו' למהו"ע אא"ס אליך הוי' נפשי אשא. אליו ולא למדותיו. למס"נ באחד. אנת הוא חד כו'. והו"ע נקודת פנימי' עצמיות הלב. עומק ותעלומות לב. ולכן בחי' זו היא בחי' עתיק שבנפש שנעתק ונבדל מכל ס' ההשתל'. שאינו חפץ אפי' אצי'. וז"ע מתרפקת על דודה (שיר ג'). על הוי'. לפי שרק שפתיה נעות וקולה לא ישמע שהו"ע עומק ותעלומות לב. וז"ש (אסתר ט' כ"ה) ובבואה לפני המלך דכתי' (תלים מ"ו) אשר שם שמות בארץ. א"ת שמות אלא שמות. שגם בחי' וחד חרוב אלף הז' וכל השמיטין ויובלות הם רק בבחי' שמות. משובח ומפואר עדי עד שמו הגדול. מלכותך מכ"ע. כל גימט' נו"ן. אבל ובבואה בבחי' העמ"נ דיחידה זהו לפני המלך ולמעלה מבחי' שמות. וזהו ויעתק משם יצחק ויחפור באר שבאר מ"ח יש בו ד' דברים. שנובע ממקור רוחני שבלתי מוגבל. ונובע בתמידית שאינו נפסק. והנביעה היא מתתא לעילא. ולא ככל מים שיורדים מגבוה לנמוך והם בוקעים עובי כדור הארץ. וכמ"כ בחי' אה"ר דבכל מאדך הנ"ל היא בחי' באר מ"ח בנפש. שנובע ממקור שבלתי מוגבל דהיינו בחי' יחידה שבנפש. מזלי'. והיא נביעה תמידית שאינו נפסק כהאה' שע"פ שכל וטעם שיש בה שינוי והפסק. והיא נביעה מתתא לעילא לצאת מכל גבול ההשתל' כנ"ל שאפי' ועמך לא חפצתי. והיא בוקעת חשך הגוף ונה"ב. לפי שאין לעומ"ז נגד בחי' זו. כי בבואה דבבואה לית להו. ועי"ז נקשר יצחק בבחי' עת"י ממש. וזהו שהקדים ר"ח ע"ז הפ' ונחך הוי' תמיד ומפרש זה על תמיד של בין הערבים שהוא בחי' שמאלו תחת לראשי (שה"ש ב') דאתתקף תחות דרועא דיצחק. ופי' תחת לראשי כי יש בחי' יעקב וישראל. יעקב הוא בחי' לר"נ שמלובש בגוף. וישראל לי ראש בחי' גלגלתא מקיף דנשמה. משא"כ וימינו תחבקני הוא בחי' קרירות אה' הנמשכת כמים. אך כדי שיוכל האדם לבוא לבחי' זו צ"ל ונחך הוי'. שהאדם בעצמו א"א לו לבוא לזה כ"א ע"י המשכת כח מלמעלה. כמ"ש בת"א בפי' כריח שדה אשר ברכו הוי'. שיש העמ"נ לבחי' פנימי'. שז"ע בארה של מרים שנעשה מעצמו. אבל ההעמ"נ לבחי' מקיף שז"ע כריח שדה צ"ל אשר ברכו הוי' וכמ"כ כאן צ"ל ונחך הוי':
והשביע בצחצחות נפשך ועצמותיך יחליץ. האי קרא לאו רישי' סיפי'. ר"ל דלכאורה והשביע בצחצחות כו' קאי ג"כ בג"ע ועוה"ב. וא"כ איך כתי' ועצמותיך יחליץ. והרי ג"ע הוא עילם הנשמות בלא גופים. ואיך באים העצמות לשם. אלא קרא בתחה"מ. ר"ל דוהשביע בצחצחות נפשך ועצמותיך יחליץ. קאי הכל בתחה"מ ופי' והשביע בצחצחות נפשיך. דאתנהרא מגו אספקלריא דנהרא. פי' אספה"מ הוא שבה רואים מהות הדבר ממש. אספלא"מ אין רואים בה כ"א דמות ולא מהות הדבר כלל. ובתחה"מ תהי' הנשמה מאירה מגו אספקלריא דנהרא. וזהו והשביע בצחצחות נפשך והענין שהחכ' היא בחי' ראי'. שלכן נק' חכמים עיני העדה. וכדכתי' (דברים ל"ג כ"ח) וירא ראשית לו. וע"כ החכ' היא בחי' אספה"מ. וע"ס שבחכ' נק' צחצחות. ובתחה"מ יהי' הע"כ של הנפה"א של כ"א מישראל. דהיינו ג' שכליים וז' מדות. כמו הע"ס שבח"ע דאצי' שנק' צחצחות וע"כ כתי' והשביע בצחצחות נפשך. כן פי' בבה"ז. ולכאו' י"ל מה שפי' שדוקא ע"ס. שבחכ' נק' צחצחות. והלא ידוע שכל הע"ס דאצי' נק' ספי' מלשון כמראה אבן ספיר. בהירות. שמאיר בהם מהות אוא"ס ממש. וא"כ כל הע"ס דאצי' הם בחי' אספה"מ. ורק המל' היא בחי' אספשא"מ. לפי שמלובשת בבי"ע ושם אין מושג מהות אא"ס. הידוע מציאותו כו'. הסתר הבורא מהנברא. אבל אצי' בכולו מושג מהות אא"ס ונק' אספה"מ. ולמה פי' שדוקא ע"ס שבחכ' נק' צחצחות. והענין כי אמת שבכל הע"ס מושג מהות האור המלובש בהם. אבל זהו רק כפי שהכלי תוכל להשיג מהות אור אין סוף ב"ה. ולא כמו שהוא בעצמותו ומהותו ממש. אבל בחכ' מושג מהות אור אין סוף בעצם מהו"ע ממש. והיינו לפי שהחכ' היא כח מה ביטול בתכלית. ואינה בחי' כלי כלל שלכן נק' חיוהי שהיא בחי' אור וחיות שהכלי קרוב ושוה למעלת האור. וע"כ מושג בה מהות אא"ס בעצם מהו"ע ממש. וע"כ עיקר בחי' אספה"מ באצי' זהו החכ'. וזהו דאי' בת"ז (בהקדמה ובנוספים תיקון ה') שגם בינה נק' כה כ"ה אתוון דיחודא. שכה הוא בחי' כדמותנו אספשא"מ. והיינו כי לגבי בי"ע כל הע"ס דאצי' הם בחי' אספה"מ. אבל לגבי הח"ע דאצי' נק' גם הבינה (שהיא בחי' גרמוהי אותיות וכלים) כה אספשא"מ. ועיקר בחי' אספה"מ הוא ע"ס שבחכמה. וז"ע צחצחות. צח אחר צח (כמו קדה"ק. שבת שבתון חיי החיים) ובתחה"מ יהי' ע"כ הנפש כמו ע"ס שבחכ'. שיאיר בהם אא"ס בעצם כמו שמאיר בח"ע. וזהו והשביע כו' כדכתי' (תלים ט"ז י') שובע שמחות את פניך וכתי' (קהלת ח') חכמת אדם תאיר פניו. והיינו כי הבינה היא כלה עילאה כמבו' בלקו"ת ד"ה שה"ש. שאע"פ שהיא בחי' אה"ר וכמעלת הזהב על הכסף. מ"מ היא בחי' רשפי אש וצמאון. ואפי' אה"ר בתענוגים שמבו' בתו"א בדרוש חכלילי שהוא מבחי' יחוד ע"ב ס"ג. זהו ג"כ רק הארה. וע"כ אין זה שובע. ושובע שמחות הוא את פניך דוקא. חכמת אדם תאיר פניו. וע"כ כתי' והשביע בצחצחות נפשך. זה מדבר בשבח ומעלת הנפש בתחה"מ ואח"כ אומר במעלת הגוף בתחה"מ ועצמותיך יחליץ. והענין דאי' שלע"ל יהי' עצו ופריו שוה מה שעכשיו לא הוציאה הארץ עץ פרי כו'. וכמ"כ כתי' (דברים כ' י"ט) כי האדם עץ השדה. ועכשיו הגוף הוא חשך והסתר שמעלים ומסתיר על אור הנה"א. ונמצא כי אין עצו ופריו שוה. אבל לעתיד בתחה"מ יהי' עצו ופריו שוה. שהגוף יהי' קרוב ושוה למעלת הנשמה. וממילא לא יעלים ויסתיר כלל על אור הנשמה. ואע"פ שהנשמה גבוה מהגוף זהו כמו בכמרא"ד דאצי' שהוא ג"כ בחי' או"כ שהם גוף ונשמה וכמ"ש וכמה גופין כו' חסד דרועא ימינא כו' ואנת הוא כנשמתא כו' ועכ"ז הם ספי' בהירות כנ"ל ואיהו וגרמוהי חד. כן יהי' בתחה"מ הגוף עם הנשמה שבו. ועז"כ ועצמותיך יחליץ. ויש במד"ר (פ' בהר פל"ד) ד' פי' ע"ז. הא' יחליץ ישמיט כמו (דברים כ"ד ט') וחלצה נעלו. הב' יזיין כמו (דברים ג') חלוצים תעברו שהו"ע חוזק וכח. הג' ישזיב ל' פדי' כמו (תלים ק"מ) חלצני מאדם רע מאיש חמסים תנצרני. הד' יניח ל' מנוחה. מכאן קבעו חכמים לומר רצה והחליצנו בשבת וי"ל ענין כל הד' פי' הפי' הא' יחליץ ישמיט כמו וחלצה נעלו הענין כי עתה תחלת הוויות הגוף הוא מתאוה. שזהו התנצלות דהע"ה (תלים נ"א) הן בעון חוללתי כו' ועיקר בנין הגוף הוא מהיצה"ר שהוא ס"א וקליפה. ק"נ. שכל המאכלים ומשקים הם מק"נ. וע"כ הגוף מעלים ומסתיר כנ"ל. ועז"כ (שה"ש ו') אל גנת אגוז ירדתי. שכמו באגוז הקליפה מעלים ומכסה על מוחא דאגוזא וצריך לשבר הקליפה. כן הגוף מעלים ומכסה על הנה"א וצריך שבירת קליפת הגוף. גופא דלא סליק כו' ולע"ל יהי' ועצמותיך יחליץ ישמיט שיופשט הגוף מלבושי נוגה. לפי שלע"ל תצא ק"נ מחלאתה וטומאתה כו' שהטוב שבה יובדל ויופרד מהרע ויתברר ויתעלה. והרע לגמרי יתבער ויכלה כדכתי' (זכרי' י"ג) ואת רוה"ט אעביר. והרשעה כולה בעשן תכלה. בלע המות לנצח (ישעי' כ"ה). וע"כ גם הגוף יהי' כולו טוב וקדש. וזהו יחליץ כמו וחלצה נעלו שהנעל הוא מעור. שהו"ע מה שע"י חטא עה"ד נעשה כתנות עור בע' ועור הוא אותי' רע. והו' שבאמצע זהו החיות מהקדושה שמובלע בהרע. ולע"ל כשיתברר ויתעלה. וע"כ גם הגוף יופשט מלבושי נוגה. ה"ז כמו חליצת הנעל של עור. ואזי יהי' גם כפי' הב' יזיין ל' חוזק וכח. כי עכשיו בנין הגוף הוא מק"נ. וק"נ נק' חול. לפי שהיא ס"א שאינו קדושה. וגם חול ל' חולי. שהו"ע שינוי וגרעון חלישות וחולי עד שיכול להיות גם מות. אבל כשיהי' ועצמותיך יחליץ ישמיט. שיופשט מלבושי נוגה. ויהי' הגוף כולו טוב וקדש ולא חול. וגם לא יצטרך כלל לאו"ש גשמיי' כמש"א (ברכות י"ז א') העוה"ב אין בו אכילה ושתי' צדיקים יושבים ונהני'. שיהי' ניזון מאלקות. אזי ממילא יזיין. שיתחזק. שלא יהי' בו שינוי וגרעון ולא חלישות וחולי ומות כו'. וז"ע החוזק והכח כמ"ש (ישעי' מ') שאו מרום עיניכם וראו כו' מרוב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר. דקאי על אישי השמים שאין בהם שינוי וגרעון ולא נחלש כחם מאז נבראו אפי' משהו. כמש"א כלום שינתה גלגל חמה מדתה. אע"פ שזה ה' אלפים ותר"נ שנה משנתלה ברקיע לא נגרע ולא נחלש כחו אפי' משהו. לבד שמש בגבעון דום. וגם הם נצחיים כמ"ש (תלים קמ"ח) ויעמידם לעד לעולם. שמה שיהי' וחד חרוב זהו ברצון הבורא ב"ה. אבל מצד כח הניתן בהם בשעה שנבראו יכולים להתקיים נצחיי'. ועז"נ כח וגבו' נתן בהם כו'. ואע"פ שהם בע"ג שהשמש הוא ק"ע פעמים כמו הארץ. וכל שהוא מוגבל הוא הוה ונפסד כמו אישי הארץ שיש בהם הפסד וכליון ומיתה. ומ"מ אישי השמים קיימים לעד. וזהו מרוב אונים ואמיץ כח. היינו כח הא"ס ב"ה. וזהו שהודיע הנביא ע"ה שאו מרום עיניכם וראו כו' שבהסתכל בגשמיות עוה"ז יש לראות ג"כ כח הא"ס ב"ה. ועד"ז הו"ע ועצמותיך יחליץ יזיין. יתן בהם כח וחוזק שיהיו קיימי' לעד כאישי השמים. ולא כעכשיו שהגוף כלה ונפסד. והיינו מפני שבנין הגוף הוא מק"נ. אבל כשיהי' יחליץ ישמיט היינו שיתפשט מלבושי נוגה ויהי' כולו טוב וקדש ויהי' ניזון מאלקות אזי גם כן יזיין יתחזק:
הפי' הג' ישזיב כמו חלצני מאדם רע מאיש חמסים. הענין כי עתה אפי' צדיקים גמורים כהאבות ומרע"ה שאין בגופם שמץ רע כלל. מ"מ יש להם מלחמה מצד הבירור שמבררי' על ידי מזון לבוש בית שמשתמשי' לצורך קיום גופם. וז"ש בזה"ק (ח"ג קפ"ח ב') מאן דבעי למיכל נהמא אפום חרבא יאכל. שלחם הוא ל' מלחמה כמ"ש (שופטים ה') אז ירד לחם שערים. וכן מצד קיום המצות שהם מדברים גשמיים שמנוגה צמר הציצית וקלף התפילין כו' שכ"ז הו"ע בירור. וה"ז מלחמה עם הס"א. והרי אפי' למעלה יש מלחמה כידוע שבעשי' רובה רע וביצי' חצי' רע ובבריאה ג"כ מיעוטה רע. והמל' דאצי' שיורדת לברר ה"ז מלחמה. וז"ש דהע"ה שהי' מרכבה למדת המל' מלמד ידי למלחמה כו' ונחתה קשת נחושה (ז"ע נחה"ק) זרועותי תכריע קמי תחתי (תלים י"ח). ומחמס תושיעני (ש"ב כ"ב). וזהו ג"כ מ"ש (תלים כ"ג) מזמור לדוד כו' גם כי אלך בגיא צלמות כו' דקאי על ירידת המל' בהיכלות דזו"נ דנוגה דבי"ע. שנק' גיא צלמות מות הוא הנוק' דקליפה והדכר נק' צלמות (זח"א ק"פ ב'). ועכ"ז לא אירא רע לפי שאתה עמדי. בגין דעה"ח שדר לה חיין (זח"ג מ"ב ב'). וגם למעלה יותר כתי' (ש"א ב') הוי' יחתו מריביו. קומה הוי' ויפוצו אויבך (במדבר יו"ד). ומפני כ"ז אפי' צ"ג שאין בגופם שמץ מקצת רע מ"מ יש להם מלחמה. וז"ע שעת צלותא שעת קרבא. לפי שבתפלה הוא עליית הבירורים שמבררים בכה"י. אבל לעתיד יהי' יחליץ ישזיב. פי' יפדה. שלא יצטרך למלחמה כלל וזהו חלצני מאדם רע מאיש חמסים הוא הס"מ כללות הס"א. שיתבער מן העולם כמ"ש כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ ממשלה הוא הנוק' דקלי' וזדון הוא הדכר. ויהי' קוב"ה ושכינתי' לבד. וזהו ותמלוך אתה" הוי' לבדך. קוב"ה ושכינתי'. וממילא לא יהי' שייך מלחמה. וזהו שלע"ל יתבטלו הז' מיני כלי זיין שיש בעולם שהו"ע הז"מ רעות. וז"ש (יחזקאל ל"ט) ובערו בהם אש שבע שנים:
הפי' הד' יניח ל' מנוחה. והענין דכתי' ששת ימים תעבוד ועשית (שמות כ'). ואח"כ יום השביעי שבת ומנוחה. כמ"כ שית אלפי שני דהוי עלמא ע"ז כתי' (תלים ק"ד) יצא אדם לפעלו ולעבודתו כו' ואח"כ אלף הז' יום שכלו שבת ומנוחה וז"ש (דברים ז') היום לעשותם. ולא למחר לעשותם. היום לעשותם ולא היום לקבל שכרם. היום לעשותם. ולמחר לקבל שכרם. וביאור ל' יניח דלכאורה הלא ארז"ל (ברכות ס"ד ע"א) צדיקים אין להם מנוחה בעוה"ב שנא' (חלים פ"ד) ילכו מחיל אל חיל. אך הענין שזהו בעוה"ב דהיינו ג"ע שהוא עליות מלמטלמ"ע. וזהו שבין מדרגה למדרגה יש נה"ד ועמוד. שהו"ע ביטול שמתבטל לגמרי. כי מיש א"א להיות יש כ"א שצריך לבא לאין תחלה ואח"כ יוצמח יש יותר מעולה וז"ע שאין להם מנוחה. שבשעה שמתבטל ממדרגה הראשונה. וקודם שבא למדרגה השני' העליונה ה"ז אין להם מנוחה. אבל לע"ל בתחה"מ כתי' (עמוס ה') לא תוסיף קום שלא יהי' בחי' עליות מלמטלמ"ע. כ"א שיהי' הגילוי היותר גבוה מלמעלה למטה. ולכן אף על פי שיהי' אז ג"כ גילויים בעילוי אחר עילוי. אבל הכל בדרך מלמעלה למטה. ולא יצטרכו להתבטל בין מדרגה למדרגה. ולכן נק' זה מנוחה. וזהו כמ"ש בדניאל (י"ב) ותנוח כו' שהובטח שלא יצטרך לבא בגלגול ועבור. ונק' זה ותנוח מנוחת הנפש. כמ"כ אנו מובטחים לזמן תחה"מ ועצמותיך יחליץ יניח. שיהי' גם מנוחת הגוף. אע"פ שיהי' בו גילויים היותר גבוהים. עכ"ז לא יצטרך להתבטל כלל ממהותו כ"א שיהי' כלי לקבל הכל:
ולתוס' ביאור בענין פי' השני דיחליץ יזיין ל' חוזק וכח ע"פ משארז"ל (ילקוט יואל) ע"פ כי עצום עושי דברו (יואל ב') הקב"ה מעצים כחן של עושי דברו וצ"ל מה צריך להעצים כחן של עושי דברו והענין דכתי' (דברים ל') ומל הוי' אלקיך כו' למען חייך. ולכאורה תמוה דלמען חייך הוא רק מדרגת חיצוני' הלב. שהיא האה' לבחי' אלקות שהוא חיי החיים של כל העולמות ומ"ש ומל ה"א את לבבך דקאי על לע"ל זהו ודאי שיתגלה פנימי' הלב כו'. וא"כ איך נא' ע"ז למען חייך. והענין כי יש בחי' ומדרגת למען חייך שגבוה מאה' אפי' מאה"ר ואפי' מבחי' ביטול. שביטול גבוה מאה' כנודע. עכ"ז אין שייך ל' ביטול כ"א כשהוא דבר ואדם בפ"ע. אבל פי' למען חייך דלע"ל היינו שאלקותו ית' עצמו יתלבש בהגוף ממש להיות כנשמה לגוף והרי עד"מ הנשמה והגוף זהו עצם אחד. וכמו באדם א' בהגוף לחיות הנשמה שבו אין שייך ל' ביטול. אע"פ שהרגל עד"מ נשמעת ובטלה למה שעולה במח' ורצון שבראש מ"מ אין שייך ע"ז ל' ביטול שהרי זה הוא בעצמו. ומה יתכן לומר שבטל אל עצמו כיון שהוא הוא עצמו. עד"מ זה יובן למעלה ג"כ דהנה ע"ס דאצי' איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון. ומ"מ יש בהם ביטול אל המאציל ב"ה כמ"ש לך הוי' כגדולה כו' ובס"י ולפני כסאו הם משתחוים. והביטול שלהם אינו כלל ח"ו כמו הביטול של מלאך מיכאל שבעולם הבריאה. שהוא בחי' נברא כו'. וה"ה יש ובטל. ובו יתכן המשל כביטול העבד אל אדוניו שהוא אדם בפ"ע ובטל לגמרי. וגם לא אפי' כמו הביטול של נשמות דאצי' לפי שהם רק מעין אלקות כו' ואין ערוך כלל להספירות דאצי'. וכמו שאמר אאע"ה (בראשית י"ח) ואנכי עפר ואפר. ע"כ יתכן בהם ג"כ ענין הביטול כיון שאינן אלקות ממש. אבל הע"ס דאצי' ה"ה אלקות ממש. ורק לפי שנק' גופין לגבי האור ע"כ יש בהם ביטול. א"כ הביטול שלהם זהו עד"מ הגוף עם הנשמה שבו. שאין שייך לומר שבטל אל עצמו. וכמ"כ למעלה הכל א'. ובאמת בהאדם שייך אעפ"כ קצת ל' ביטול. לפי שאינו משיג מהות הנשמה שבו כ"א מציאותה. וכמ"ש (שה"ש ו') לא ידעתי נפשי. ולכן שייך קצת ל' ביטול כמ"ש (ישעי' כ"ו) נפשי אויתיך. אבל הע"ס דאצי' שהם אלקות ממש. ונק' ספי' ל' בהירות שמושג בהם מהות האור ואיהו וגרמוהי חד. א"כ הביטול שלהם אינו נופל ושייך ע"ז ל' ביטול כלל כ"א שכולא חד. ומה שאעפ"כ אומרים בהם ל' ביטול זהו באמת רזא דמהימנותא. וזהו בחי' ומדרגת למען חייך שגבוה מאה' ואפי' מביטול כו'. ובחי' זו יהי' לע"ל באדם (מה שעכשיו אינו כ"א בע"ס דאצי' ואפי' בנשמות דאצי' א"ז כנ"ל) ועוד גבוה יותר מזה כנ"ל בההפרש שבין כל הע"ס לח"ע. שזהו מ"ש והשביע בצחצחות נפשך שהעשר בחי' של הנשמה יהי' כמו ע"ס שבח"ע שנק' צחצחות כנ"ל. והח"ע נק' חיוהי ואא"ס ב"ה הוא חיי החיים. ונשמה זו יהי' חיות בגוף גשמי. ועז"כ ומל כו' למען חייך. וע"כ כדי שהגוף גשמי יהי' כלי בית קיבול לחיים עליונים כזו. היינו לבחי' איהו וחיוהי חד. זהו שהקב"ה מעצים כחן של עושי דברו וזהו ג"כ ועצמותיך יחליץ יזיין. וזהו ונחך הוי' תמיד בהאי עלמא. ובעלמא דאתי עוה"ב ג"ע עולם הנשמות. ואח"כ והשביע כו' ועצמותיך יחליץ בתחה"מ בב"א: