אור ברסלב
מגן אבות חלק ב מגן אבות חלק שישי על הפטרת תצא

מגן אבות חלק ב· רבי שלמה זלמן שניאורסון

מגן אבות חלק שישי על הפטרת תצא

מגן אבות חלק שישי על פרשת שופטים

כי מי נח זאת לי וגו' כי ההרים ימושו וגו' (ישעי' נ"ד ט"ו). להבין סמיכות ושייכות שני פסוקים אלו זל"ז. הנה הרים הם האבות כמ"ש שמעו הרים את ריב ה' כו' (מד"ר בא פט"ו סי' ה'). והענין כמו עד"מ בגשמיות ארץ הוא מישור ושטח שוה והרים הם בליטה והגבהה מהארץ המישור למעלה מעלה. ויש הרים גבוהים מאד כמ"ש ויכוסו ההרים אשר מתחת השמים. כמו"כ כנס"י נק' ארץ כמ"ש כי תהיו אתם ארץ חפץ (מלאכי ג') והאבות הם מגביהים ומעלים את כנס"י עד רום שמים. היינו שאפי' כמו שהנשמות הם למטה בעוה"ז ומלובשים בגוף ונה"ב יהיה בהם רצוא והעלאה לאוא"ס ב"ה. כמ"ש (ש"ב ז' כ"ג) ומי כעמך כישראל גוי א' בארץ שגם בארץ יש בהם רצוא ותשוקה לאחדות הפשוטה דא"ס ב"ה. והנה בפי' הפסוק כי ההרים ימושו כו' יש שני פי'. הא' שהוא אפשר היינו שההרים יכול להיות שימושו וכן הגבעות יכול להיות שתמוטינה. אבל וחסדי מאתך לא ימוש בודאי. וה"ז כענין הפסוק התשכח אשה עולה כו' גם אלה תשכחנה. דר"ל התשכח אשה עולה שזהו רחוק המציאות. מ"מ גם אלה תשכחנה. פי' שהוא אפשר המציאות אבל ואנכי ודאי לא אשכחך וכמו"כ הוא ענין פסוק זה כי ההרים יכול להיות שימושו אעפ"י שהוא דבר רחוק אבל עכ"פ אפשר וחסדי מאתך ודאי לא ימוש והפי' הב' כי ההרים ודאי ימושו כו'. ואז וחסדי מאתך לא ימוש. וביאור הענין יש להקדים מארז"ל (ברכות ד' ע"ב) מפני מה לא נאמר נו"ן באשרי מפני שנאמר בה מפלתן של שנא"י. ואעפ"כ חזר דוד וסמכן ברוה"ק סומך ה' לכל הנופלים. והענין שבזמה"ג כנס"י היא בבחי' נפילה כמ"ש (איכה ה') נפלה עטרת ראשנו. וכתיב (אסתר ח') ותפול לפני רגליו. וענין הנפילה למעלה אין די באר. ששכל אנושי אין יכול להשיג מהות הנפילה ורק למטה בנש"י אפשר להבין ענין הנפילה היטב. דהנה במ"ת כתיב (דברים ה') פנים בפנים דבר ה' עמכם. שהי' הקב"ה עם נש"י פב"פ. וכן הי' כל משך זמן בית ראשון. וענין שהי' הקב"ה עם נש"י פנים בפנים יובן עד"מ שאנו רואים בגוף האדם. שפנים הוא מה שבו מתגלה פנימי' ועיקר החיות מהנפש כו' כנודע ואחור הוא העורף שבו רק חיות מועט. כן הוא ג"כ בנפש יש ג"כ פנימי' וחיצוניות פנים נק' מה שבו עיקר רצון האדם וחפצו ותשוקתו האמיתי. ואחור הוא מה שהוא בדרך הכרח ואגב גררא וחיצוני'. וזהו שבזמן הבית הי' הקב"ה עם כנס"י פב"פ. היינו שבנש"י הי' עיקר רצונם וחפצם האמיתי ותשוקתם רק לאלקות לבד. ומה שהיו עוסקים בצורכי הגוף כאכילה ושתי' ושינה ופרנסה הי' רק בחיצונית ודרך טפל אגב גררא. ואיך הי' זה. זהו כמ"ש (שיר א') משכני אחריך נרוצה ופי' רז"ל (שהש"ר פ"א סי' כ"ה) ממה שהשרית שכינתך בתוכינו אחריך נרוצה פי' שכינה זהו בחי' אלקות ששוכן ומתלבש בעולמות הנבראים דבי"ע. ועיקר גילוי בחי' זו הוא בעולם הבריאה בהיכל קדה"ק כחב"ד דבריאה שנק' כסה"כ. וכתיב אד' יושב על כסא וכתיב מכון לשבתך פעלת כו' שהיכל קדה"ק שלמטה הי' מכוון כנגד היכל קד"ק שבעולם הבריאה. היינו שהי' שורה ושוכן בהיכל קד"ק שלנו בחי' שכינה כמו בהיכל קד"ק דבריאה (וגם קודב"ה הי' מתייחד עם בחי' שכינה שם. שזהו ענין הכרובים ופניהם איש אל אחיו) וענין בחי' שכינה מהו"ע בחי' זו. הו"ע רצוא ותשוקה ליכלל וליבטל באוא"ס ב"ה. כי זהו הארה כנודע וכל הארה משתוקק למקורה היינו המאור שממנו נמשך בבחי' הארה. עד"מ אור הנר שמתנענע תמיד ליכלל במקורו אש היסודי. ועוד מפני שזהו ירידה והשפלה לבחי' שכינה להתלבש בנבראים בע"ג ויש וד"נ. וע"כ תשוקתה ליכלל באצי' שהוא עולם האחדות איהו וחיוהי וגרמוהי חד. וז"ש יזמרך כבוד ולא ידום. ובזהר (ח"ב ק"מ רע"א) צדק קארי תדיר לנהו"ע ולא שכיך כו'. ורצוא זה בשכינה הוא עצמיות כי היא אלקות כו' ובבוא כל ישראל בשלש רגלים לראות וליראות את פני ה' אלקיך כדרך שבא ליראות כו' היו נכללים בבחי' הרצוא דשכינה. היינו שהי' בהם ג"כ רצוא ותשוקה לאהבה את ה' ולדבקה בו. כי כל נשמה היא ניצוץ פרטי מבחי' שכינה וה"ז עד"מ כשיש אבוקה בבית ומכניסי' לתוכה נרות האבוקה מושכת הנרות אליה כו'. כן שם הוי' ב"ה הוא אור כמ"ש ה' אורי. הוי' אור לי. עד"מ אבוקה. ובשכינה יש ג"כ שם הוי' ופרטי הנשמות הם כמו נרות. וע"כ היו מתכללים ומתבטלים לגבי שכינה כנר באבוקה. וזהו שאנו אומרים בנוסח מוסף דיו"ט ואין אנו יכולים לעלות ולראות ולהשתחוות לפניך כו' דלכאורה א"מ בשלמא לעלות וליראות א"א עתה. אבל להשתחוות זה אפשר בכ"מ. אך הענין כי יש השתחואה פנימי' וחיצוני'. שכשהאדם עומד הגוף למעלה מהרגל והראש למעלה מהגוף. וכשמשתחוה בפישוט ידים ורגלים הרי הראש וגוף ורגל בשוה. וכמו"כ בקומת הנפש. רגל הוא בחי' מעשה. ומדות הם עד"מ הגוף שלמעלה מהרגל. והשכל למעלה מהמדות והשתחוואה פנימי' זהו ביטול כל ע"כ הנפש ע"י שבאים לבחי' רעו"ד ורצו"פ שלמעלה מהשכל. וזה אא"ל כ"א מצד השראת וגילוי שכינה שהי' בהיכל קד"ק. וע"כ אין אנו יכולים גם להשתחוות ובכ"ז מבואר איך שבזמן הבית הי' בחי' פנים של נש"י להקב"ה (וכמו"כ הי' מהקב"ה לנש"י כמ"ש יאר ה' פניו אליך. יאר פניו אתנו שהי' נבואה ואותות ומופתים ובכלל הי' הנהגה למעלה מדה"ט). ובזמן הגלות כתיב נזורו אחור. שכל פנימיות הנפש הוא רק בצורכי גופו וב"ב ובזה הולך כל היום מקומו עד שכבו. ומה שפנו אלי בתו' ותפלה הוא רק עורף. שאע"פ שמעורר בתפלה איזה אהבה לאלקות הוא ביגיעת נפש ויגיעת בשר. וכמ"ש לעשותה לאהבה. לשון עישוי וכפי' שכופה א"ע. והיינו מפני שפנימי' רצונו הוא רק בצורכי גופו וז"ס מארז"ל לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים. שבלעו"ז הוא קומה שלימה מע"כ מוחין ומדות. ובקדושה הוא רק נקודה א' היינו אמונה לבד וקבעומ"ש. וגם זה כמעט מצות אנשים מלומדה וזהו גדע בחרי אף כל קרן ישראל. וכדאי' במד"ר (איכה פ"ב סי' ז'). זהו"ע הנפילה שבזמה"ג. ויש בזה נופלים וכפופים כמ"ש בלק"ת ע"פ כי ההרים ע"ש. והנה סומך ה' לכל הנופלים כו' הוא מבחי' אות ס'. כי סמך הוא מענין סמך וסעד. שממנו הסעד והסמך גם להנופלים. וזוקף לכל הכפופים הוא מבחי' אות מ"ם: וביאור הענין הוא עפמ"ש בזה"ק (תרומה קכ"ז ע"א) ברזא דאתוון קדישין ששני אותיות אלו מ' וס' הם בספי' בינה עילאה דאצי'. שיש בה שני בחי' והוא מה שנק' בל' הפ' בשם בינה ותבונה והו"ע ד' ספי' האחרונות כ"א מהם כלול מיו"ד הם מ' ומ"ם הוא מרובע שהוא התיישבות היינו בחי' ממכ"ע ו' ספי' ראשונות כ"א מהם כלול מיו"ד הם ס'. שהוא עיגול ומקיף היינו בחי' סוכ"ע. וב' בחי' אלו נק' בינה ותבונה. וזהו שאי' בכהאריז"ל שתבונה הוא שרש הגילוי שבג"ע. היינו כי תבונה הוא ד"ס האחרונות דבינה שנעשים מוחין לז"א ונמשך מהם מוחין בנשמות ומלאכים דבי"ע שישיגו מהות אלקות שבג"ע. ובינה הוא שרש הגילוי דלע"ל בתחה"מ. היינו כי ו"ס ראשונות דבינה הם ס' שהם בחי' סוכ"ע. וזהו ג"כ טעם ההפרש שג"ע הוא עולם הנשמות לבד. וכתיב מי יעלה כו' שהוא ע"י הזדככות דוקא. כמה בחי' נה"ד וכמה בחי' עמודים. לפי שהוא מבחי' ממכ"ע. ותחה"מ הוא בעוה"ז דוקא לנשמות בגופים. וכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב. לפי שהוא מבחי' סוכ"ע שקמי' שוה מעלה ומטה. ואצי' ועשי'. וע"כ מבחי' סמך שהוא סוכ"ע נמשך סמך וסעד גם לבחי' נופלים. וז"ש בזהר פ' ואתחנן רס"ו ע"ב ע"פ והי' ביום ההוא יתקע בש"ג מאי לן אם הוא רב או זעיר אלא ההוא שופר עילאה דבי' נפקין עבדין לחירו תדיר והאי איהו יובלא דיובלא עילאה ורברבא הוא. שביאר הזהר דמ"ש שופר גדול. אין המכוון בגשמיות. דמאי נ"מ בזה אלא כו'. היינו כי קול השופר הוא מאמ"ר. ושופר סתם הוא בת"ת דאצי' (זח"ג רפ"ג א'). ושופר גדול הוא כמ"ש קול גדול ולא יסף. שהוא בחי' ה' עילאה (שם רס"א ע"א) בינה עילאה שנק' יובל ובי' נפקין עבדי' לחירו תדיר. עבדי' הם נשמות פגומי' שנטבעו בעמקי הקליפות ע"י מחדו"מ של איסור שא"י להרגיש שום בחי' מאלקות. וא"י לבא להרהור תשובה ולחרטה ועקירת הרצון. כמו העבד שאינו יכול לשחרר א"ע. מ"מ ע"י התגלות משם גם הם יוצאים לחירות וזהו ענין ובאו האובדים בארץ אשור. אשור הוא היפוך אק"ב. שמאבד א"ע לדעת ע"י תענוגים גשמיי'. וזהו"ע שנזכר יצי"מ בתורה נו"ן פעמים. כי בגלות מצרים היו עבדי פרעה. שהיו שקועים במ"ט שע"ט. וע"כ היציאה משם הוא ע"י נשע"ב. ששעה"נ הוא בחי' כ"ע. אנכי אשר הוצאתיך מארץ מצרים וכמו שע"י שופר גדול דבינה ובאו האובדים וכן יציאת מצרים הי' משם. כמו"כ משם הוא הסמיכה להנופלים. וזהו ענין הפסוקי' כי אין במות זכרך כו'. היודע כו'. וכתיב גם חשך כו' שזהו מצד בחי' ממכ"ע וסוכ"ע. כמבואר בכ"מ. ולתוספות ביאור הנה בחטא המרגלים אמר מרע"ה ועתה יגדל נא כח אד' כו' א"א נושא עון ועובר על פשע הזכיר כאן ג' מדרגות. אד'. וכח אד'. ויגדל נא כח אד'. והוא כדי להיות נושא עון כו'. פי' פשע הוא גוף מעשה העבירה ואם הוא רק במחו"ד. אותיות המח' וההרהור. או אותיות הדבור הם הפשע שא"י להתברר כ"א שיהי' להם כליון והעברה. וזהו עובר על פשע. ועון הוא מלשון העוה דרכו. וקאי על עצם כח המתאוה שיכול להיות בקדושה וטוב כמ"ש בכל לבבך בשני יצריך. וכשמלבישו בהיפוך נק' עון. שמעותו מדרך הטוב והישר כו' וכדי להיות נושא עון צ"ל יגדל נא כח אד'. אד' הוא בחי' מל' אדון עולם וכח אד' הוא כח ההעלם דבחי' מל' וז"ש מלכותך מלכות כ"ע. דהיינו שרש המל' במחשבת אנא אמלוך. מל' דא"ס. וכמו עד"מ באדם כח היד הוא בהעלם בהיד. וכשמוציאו לידי גילוי בזריקת אבן עד"מ הכח הזה מקיף את האבן עד שמגביהו ונושאו למעלה מעלה היפך טבעו. כן כשאיש ישראל עושה מצוה בקבעומ"ש שלימה כמ"ש אשרי איש שישמע למצותיך. אשרי אדם שומע לי שמוע מזבח טוב. אזי נמשך עליו מבחי' כח אד' שהוא ההעלם דמל' דא"ס (וכמ"ש במ"א בפי' כי לי בני ישראל עבדים. בדרוש קי"ס ע"ע) בחי' מקיף שמגביהו ומעלהו ונושאו למעלה מעלה. שאע"פ שהוא בעוה"ז ומלובש בגוף ונה"ב כו' וה"ה כמו האבן שטבעו לירד למטה. וכמו"כ רוח הבהמה היא היורדת למטה כו' מ"מ מקיף עליון זה מגביהו שיוכל להיות העלאת הנפש מלמטלמ"ע באהבה ותשוקה לאלקות. צמאה לך נפשי כו'. וז"ש וכבוד הוי' יאספך. ועז"כ והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים כו'. דקאי על המצות שעל ידם נעשה הנפש צרורה כו' כצרור אבן במרגמה להתעלות מעלה מעלה. אך זהו כשאין פוגם ע"י חטא ועון. אבל כדי להיות נושא עון צ"ל יגדל נא כח אד' שהו"ע תוס' גילוי אור בבחי' זו. כי זהו מל' דא"ס ושייך שם מדרגות גבוה מעל גבוה בעא"ע עד אין שיעור. ואזי הוא מגביה ומעלה גם את העון שהוא הכח המתאווה שנפל ברע להיות ג"כ לאלקות. בכל לבבך בשני יצריך וגם טוב מאד זה יצה"ר שבא לבחי' אה"ר ורעו"ד בכל מאדך כו'. וזהו ארך אפים נושא עון. שהפנים עליונים מתארך ומתמשך למטה מטה מאד כדי להגביה ולהעלות העון וזהו ג"כ מ"ש וימינך פשוטה כו'. והנה המשכה זו דיגדל נא כח אד' להיות נושא עון צ"ל ע"י בינה עילאה דאצי'. כי מל' דא"ס עצמה היא למעלה מהיות נמשך משם בחי' מקיף על האדם. וכשנמשך ע"י בינה אזי יכול להיות נמשך בבחי' מקיף על האדם. וז"ש קראוהו בהיות קרוב היינו בעשי"ת שאז מאיר בינה. וזהו סומך ה' לכל הנופלים הסמיכה היא מבחי' סמך. וזוקף לכל הכפופים הוא גם מבחי' מ"ם. כי מ"ם הוא ד' ספי' האחרונות דבינה שנמשך מהם מוחין לזו"נ. ומהם נמשך מוחין חדשים בעולמות עד למטה בנפש האדם שמתחדש בו מוחין יותר גבוהים לאלקות. ועי"ז יוצאים המוחין המלובשים בהבלי עוה"ז בהיתר לבד. אבל הסמיכה לנופלים צ"ל מהסמ"ך דוקא וזהו ענין וסוד נוני"ן הפוכי' שבפ' ויהי בנסוע כדי להבדילו להיות ספר בפ"ע היינו כי בפ' זו נרמז מה שהוא קוטב ויסוד כל התורה כולה שהוא להיות העלאת מ"ן והמשכת מ"ד ע"י בירורי נוגה בקיום התומ"צ. ובפ' זו הוא כללות ענין זה. שזהו מ"ש בפסוק ראשון קומה הוי' ויפוצו אויביך זהו הבירור ראשון דהעמ"נ ע"י המסעות במדבר העמים. ואח"כ ובנוחה יאמר שובה כו' זהו בירור שני דהמשכת מ"ד שמתהפך מחשוכא לנהורא. והכח לזה הוא מבחי' ס' דבינה. וע"ז בא הרמז בנוני"ן שהוא שעה"נ דבינה (שהוא במדרגת כ"ע. ובכתר יש שני בחי' ע"כ הם ב' נוני"ן. ע' בדרוש גדולה תשובה בענין זובח תודה יכבדנני) והם הפוכים שעל ידם מתהפך מחשוכא לנהורא כמו ונהפוך הוא כו':

והנה אח"כ כתיב עיני כל אליך ישברו כו'. פי' שעדיין אנו מקוים ומיחלים ומצפים לישעו ית' להיות החזרת פב"פ ע"י הסמך וסעד שבזמה"ג והוא על ידי קיום המצות. אשר קדשנו במצותיו. פי' קדשנו. כי הוא ית' קדוש ומובדל ורם ונשא מגדר עלמין. לאו דאית לך צדק ידיעא כו' ולאו מכא"מ. וכמו"כ הוא רם ומתנשא גם מבחי' ח"ע כמ"ש בחכמה עשית שנחשבת כעשי' כו'. ורק במקום גדולתו שם ענותנותו. להיות נמשך בבחי' חכמה ומדית. המשפילי לראות בשמים ובארץ. שמים הוא ח"ע. וארץ ח"ת. והשפלה זו היא ע"י שמים תושב"כ וארץ תושבע"פ. ובכלל ע"י ג"ד שהעולם עומד עליהם תורה ועבודה וגמ"ח. ממשיכים אותו ית' להיות אלקי אברהם כו' ג"ר. ואח"כ בג' קוין הגדול הגבור והנורא. וזהו אשר יעשה אותם האדם. אתם כתיב. כאלו עשאני. הו"ע תיקון ועשיית הכלים. וחי בהם הוא המשכת האורות. וזהו ג"כ ערש"מ. מקום הוא ו"ק. ורצונו של מקום הוא המשכת האור בו"ק. ועי"ז ואתה נותן להם את אכלם בעתו. בעתו של המאכל. פי' כי המשכה זו בחכמה ומדות זהו"ע רעיתי מפרנסתי. ישראל מפרנסים לאביהם שבשמים (זח"ג ז' ע"ב). וע"כ הם זוכים ג"כ בזה להיות נותן להם את אכלם (כנודע בפי' שאו ידיכם קדש וברכו את הוי ואח"כ יברכך הוי'). וזהו בעתו של המאכל. היינו כשממשיכי' זה למעלה אזי נמשך להם אח"כ וכמ"ש לכו לחמו בלחמי. פותח את ידיך כו'. זהו כדי להיות ההמשכה מג"ר בז"ת שג"כ אין ערוך ביניהם. צ"ל פותח את יודי"ך הם צמצומים. ומשביע לכל חי בחי' צדיק חי עלמין ואזי צדיק הוי' בכל דרכיו. להיות גילוי גם בבי"ע. עד אשר רצון יראיו יעשה כמ"ש כ"ז בלקו"ת ע"ש. וזהו שאומרים בשבת קדשנו במצותיך כי העלי' מתומ"צ של כל שיה"ח הוא בשבת פי' קדשנו הוא כענין קדושין שהאשה נבדלת ונפרשת מכל העולם ומיוחדת לו כן ע"י המצות נבדל ונפרש האדם מכל רצונות עוה"ז. ומיוחד הרצון לאלקות. וז"ס טבעת קדושין שהוא עיגול ומקיף. היינו הסמך והסעד מבחי' סמך סוכ"ע הנמשך ע"י מעשה המצות. וזהו"ע ברכת המצות בא"י אמ"ה אק"ב. וידוע מהזהר (בלק קצ"ג ע"ב) כי אתה הוא בחסד כמ"ש אתה כהן. הוי' ת"ת. אלקינו גבורה. היינו הג' קוין. מלך העולם הוא בינה כי עולם הוא ו"ק ומלך הוא בינה אית מלך לעילא אק"ב. קדש עליון שנמשך ע"י הבינה בהג' קוין להיות סומך לכל הנופלים כו':

ומ"מ ארז"ל אם ישראל עושים תשובה נגאלים ואם לאו אין נגאלים דמשמע שאפי' כשלא יהי' חטא ועון מ"מ אין נגאלים בלא תשובה. וצ"ל למה. והענין כי זה שבזמן ביהמ"ק הי' הקדב"ה וכנס"י פנים בפנים הי' זה ע"י שהיו כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם. שהיו כולם אגודה אחת ועי"ז גרמו בשרשם למעלה שהם הג' קוין דאצי'. להיות אגודה והתכללות אמיתי. ועי"ז הי' שורה בהם אוא"ס ב"ה. מה שהוא שלימותא דכולא. מבחי' היותר עליונה וכמ"ש ע"פ ועתה אם שמוע (בפ' יתרו) בפי' הבונה בשמים מעליותיו מבחי' על שמים ועל הוי'. בזמן שואגודתו על ארץ. וממילא הי' נמשך הגילוי בעולמות ובנש"י למטה בבחי' גילוי בפנימיות ממש והי' קימה שלימה עד שהי' פב"פ. אבל בזמה"ג ישראל הם מפוזר ומפורד ומהיות כן גם למעלה הם ענפין מתפרדין. וקוב"ה סליק לעילא ואע"פ שע"י המצות ערש"מ כנ"ל מ"מ אינו נמשך מבחי' עליונה כ"כ היינו שאינו נמשך מהמקום דסליק כו' וע"כ אינו נמשך בפנימי' ממש בנש"י. רק בבחי' סמך וסעד כנ"ל. וא"ז קימה שלימה. וע"כ צ"ל תשובה. שע"י תשובה יהי' כמ"ש (ישעי' נ"ד) וברחמים גדולים אקבצך. פי' שיש סתם רחמים דאצי' שיש בהם כלים המגבילים. אבל רחמים גדולים הוא שאין שם כלים להגביל. ועי"ז אקבצך. וכמ"ש (דברים למ"ד) אם יהי' נדחך כו' משם יקבצך כו' בהתאסף ראשי עם יחד. היינו שישוב להיות האגודה כמו בזמן ביהמ"ק. ועי"ז יהי' קימה שלימה והחזרת פב"פ:

ועתה נבא לביאור הפסוק כי ההרים ימושו. הפי' הא' הוא שיכול להיות שימושו כו'. הענין כי הרים הם האבות שהם חג"ת דאצי'. והם מגביהים ומרוממים את הארץ חפץ דכנס"י ונש"י ע"י שנשפע מהם גילוי אוא"ס בכנס"י למעלה. ונמשך הגילוי בעולמות בי"ע עד למטה בנש"י שבעוה"ז שיהי' בהם מדות אהוי"ר לאלקות. וה"ז יחוד ו"ה. וידוע שיחוד זה נפסק לפעמים כו' כמ"ש בזהר (ויקרא ד' א'. ודר"צ סע"ב). וע"ז אמר דהע"ה כי אמרתי עולם חסד יבנה. ואתה זנחת ותמאס פי' שהי' סבור שהחסד ובנין ביהמ"ק יהי' לעולם שלא יופסק. אבל ואתה זנחת כו'. וזהו כי ההרים ימושו מלשון הסרה כמ"ש נער לא ימיש. יכול להיות שימושו כמו שיתבאר. אבל וחסדי הוא חסד דלגאו חסד דקשוט בחי' ורב חסד וגדל חסד חפץ חסד. ודאי לא ימוש. דאני ה' לא שניתי בעתיקא אתמר כ"מ שנאמר לי איני זז לעולם וביאור הענין מה שיחוד ו"ה נפסק לפעמים. הוא ע"פ מ"ש בזהר (אחרי ע"ז ע"ב) או"א חיבורא דלהון במזלא תליא. או"א הם י"ה של שם הוי' ב"ה ואעפ"י שהם ג"כ שני הפכים כי היו"ד הוא חכמה שהוא כח מה ביטול שלמעלה מבחי' הבנה והשגה שאינו בבחי' מהות מושג. וה"ה אין לגמרי. והה' הוא בחי' בינה שהיא הבנה והשגה. בחי' יש. וכמ"ש להנחיל אוהבי יש. מ"מ הם תרדל"מ שאין נפסק יחודם בשום פעם כמאמר המחדש בטובו בכל יום תמיד מע"ב. בראשית הוא חכמה ומעשה הוא בינה כמ"ש בזהר (תזריע מ"ג ע"א) בפי' כולם בחכמה עשית בבינה. והטעם לזה הוא לפי שחיבורא דלהון במזלא תליא. מזל הוא מה שלמעלה מהחכ'. כמא' בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא אלא במזלא. דפי' זכותא הוא מה שהאדם זוכה עפ"י החכמה שמחייב כן. אלא במזלא שהוא למעלה מהחכמה. ואין מגיע זכות לשם. לפי שהוא למעלה מאתעדל"ת. וזהו"ע השני מזלות ונוצר ונקה שמהם מקבלים חו"ב דאצי'. והוא בחי' כתר שמלובש בו בחי' תחתונה שבמאציל שהוא קדמון ונצחי דכל טיבו כו' לא פסיק משם לעלמין. ונק' אוצר מתנ"ח. ע"כ אין נפסק לעולם. אבל יחוד ו"ה ההמשכה רק מחכ"ע. וחכמה מחייב קצת דין. ע"כ תלוי דוקא באתעדל"ת ושיהי' האתעדל"ת בשלימות כדבעי למהוי. אבל כשאין אתעדל"ת כלל או גם כשאינה כדבעי אזי נפסק. רק בזמנים הקבועים כשבתות ומועדי' ור"ח וכל עמידה דשחרית. וזהו מה שההרים יכול להיות שימושו. אבל וחסדי שהוא בחי' ור"ח שלמעלה מהחכ' לא ימוש בודאי. לפי שהוא אתעדל"ע שלמעל' מאתעדל"ת. וע"ד הטל דלא מיעצר. וכמ"ש אשר לא ייחל כו'. וזהו שכ' והי' כעץ כו' ועל יובל ישלח שרשיו ולא ימיש מעשות פרי. ופי' בזהר (ח"ב פ"ג ע"א) מ"ט לא ימיש בגין דעל יובל ישלח שרשיו. והענין כי עץ הוא בחי' עץ החיים. ולמעל' עץ הוא צומח הוא בחי' מדות כנודע. וחיים הם חו"ב. והחכ' תחי'. ובינה אלקים חיים והיינו כשהמדות שהם עץ מתעלים להיות במדרגת חו"ב דאצי' אזי הם נק' ע"ח. ואזי מקבלים ג"כ ממקום שמקבלים חו"ב דאצי'. וזהו ועל יובל ישלח שרשיו. יובל הוא שעה"נ דבינה שמחבר חו"ב לפי שהוא במדרגת כ"ע. ואזי העץ הוא ג"כ בבחי' ומדרגת לא ימיש מעשות פרי. ובזה יובן טוב טעם למה שמצות למוד התורה הוא לא ימוש כו' והגית בו יום ולילה. שלא מצינו כן בשום מצוה עד"מ תפילין מכשהניחן והיו עליו שעה אחת אינו מחויב יותר. וכן לולב כשנענע בו או שופר כשתקע בו יצא י"ח וא"צ עוד. ולמה עסק התורה הוא לא ימוש אך זהו לפי שהתורה היא בחי' ע"ח. והע"ח לפי שעל יובל ישלח שרשיו ע"כ מתחדש בו תמיד מוחין חדשים בעא"ע עד אין שיעור. לפי שהוא מא"ס כמו המעין שנובע תמיד מים חדשים מהמקור. ולכן כמו"כ למטה צ"ל עסק התורה בבחי' זו לא ימוש כו'. רק מי שהוא בעל עסק יוצא י"ח בפרק א' שחרית ופרק א' ערבית שכיון שמחבר יום ולילה ולילה ויום נק' זה תמיד. אבל מי שאינו בעל עסק צריך לקיים כמשמעו. ומ"מ כתיב שכל טוב לכל עושיהם שכל טוב הוא בחי' ע"ח כי עה"ד הוא טו"ר. והע"ח הוא רק שכל טוב בלא רע. והוא לכל עושיהם דוקא. זהו כמארז"ל (אבות פ"ג) כל שמעשיו מרובים מחכמתו למה הוא דומה לאילן ששרשיו מרובים. הרי שבחי' ועל יובל ישלח שרשיו זהו דוקא ע"י מעשיו מרובים. והיינו כי כדי לעורר רצה"ע ב"ה זהו ע"י מעשה דוקא. ואח"כ כדי להיות ההמשכה בחכ' ומדות זהו ע"י לימוד התורה. ובלימוד התורה יש ג"כ בחי' מעשה. ללמוד ע"מ לעשות. גדול תלמוד שמביא לידי מעשה. נאה דורש ונאה מקיים ושונה פרקו מאה פעמים ואחד:

והפי' הב' בהפסוק כי ההרים ימושו ודאי כו'. זה קאי על לע"ל. והענין שלע"ל יהי' ההנהגה באופן אחר מכמו שהוא עתה שעתה לכל המשכה והשפעה מלמעלה צ"ל אתעדל"ת והעלאה מלמטה. והוא מפני ב' טעמים. הא' כדי לעורר ההמשכה מלמעלה. והב' שההעלאה מלמטה הו"ע הזדככות כדי להיות כלי לההמשכה. ולעתיד יהי' רק בדרך המשכה מלמעלה למטה אעפ"י שלא יהי' העלאה מלמטלמ"ע. וז"ש (זכרי' י"ד ד') על לע"ל ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים ונבקע כו' ומש חצי ההר צפונה וחציו נגבה פי' עד"מ באדם הרגל מוליך את האדם מגבוה לנמוך ומנמוך לגבוה. כן בכל סדר השתל' ההשפעה מעולם עליון לתחתון וכן בעולם א' מפרצוף עליון לתחתון הוא רק מבחי' רגל שבעליון דהיינו נה"י שבו. וע"כ נק' נה"י רגליו. ומ"מ יש גם המשכה מלמעלה מבחי' נה"י ג"כ בהתחתון כמו חסד דעתיק מלובש בגלגלתא. וגבו' במו"ס. הרי זהו עצם החו"ג. וכן באצי' או"א מלבישים לזרועות דא"א. חכ' מלביש לבחי' ור"ח. וז"ש פיה פתחה בחכמה ותורת חסד כו'. ובינה מלביש לגבורה דא"א כמ"ש אני בינה לי גבורה. אך זהו כן בכל סדר השתל' אבל בא"ק שהוא מחה"ק וכתר הכללי כל המשכות הוא רק מבחי' רגליו שהוא נה"י שבו ולא מלמעל' מהם כלל וזהו ועמדו רגליו. אך כמו שבאצי' בחי' הנצח שרשו גבוה מאד. ויכול להיות נמשך על ידו מבחי' כי לא אדם כמ"ש וגם נצח ישראל כו' כי לא אדם הוא. והוא עד"מ במלך בו"ד שמפני מדת הנצח כדי לנצח מלחמה הוא מבזבז אוצרותיו היקרים וסתומי' וחתומים כו' כמו"כ למעל' כו'. וכמ"ש ע"פ והנצח זו בנין ירושלים. כמו"כ וכ"ש שבא"ק הוא ג"כ כן שע"י הנצח שבו יהי' גילוי מפנימיות הקו שלמעל' מהצמצום כו'. ומחמת זה יהי' שינוי ההנהגה לע"ל. כי עכשיו כל הגילוי' הם מבחי' חיצוניות הקו שהוא הארה והארה דהארה. שמזה נעשה השתל' והתחלקות מדרגות מעומ"ט. ומצד בחי' זו לכל המשכה והשפעה מלמעל' צ"ל אתעדל"ת והעלאה מלמטה תחלה. כדי לעורר ההמשכה ולהיות כלי כנ"ל. וזהו מה שהרים שהם האבות הם מגביהים ומרוממים כנס"י כו'. שהוא כמו בגשמיות הרים הגבוהים עד לשמים מחברים ארץ ושמים כן זהו התחברות אתעדל"ת ואתעדל"ע. וזהו ג"כ סולם מוצב כו' שהו"ע הג' תפלות כו'. ויכול להיות שימושו כשאין אתעדל"ת כדבעי כו'. אבל כשיהי' גילוי ע"י נצח דא"ק מפנימית הקו שלמעלה מהצמצום כו' אזי אין שייך אתערותא דלתתא לעורר משם. וגם אין שייך העלאה והזדככות להיות כלי כמ"ש השמים ושמי השמים לא יכלכלוך וכתיב כי מי בשחק יערוך כו'. ידמה. ורק מצד שהוא כל יכול יומשך בדרך מלמעלמ"ט אעפ"י שלא יהיו כלי. וזהו ומש חצי ההר צפונה. צפון הוא גבורה בחי' ההעלאה מלמטלמ"ע. אתעדל"ת. וחצי ההר נגבה נגבה הוא דרום חסד בחי' אתערותא דלעילא וההמשכה שע"י האתערותא דלתתא שמלמטה למעלה שיתבטל כ"ז ויהי' הכל רק בדרך מלמעלמ"ט. וזהו אלקי כל הארץ יקרא. וז"ש ולא תוסיף קום. שלא יהי' בבחי' קימה כו'. וזהו כי ההרים ימושו ודאי והגבעות תמוטינה ודאי. וחסדי הוא בחי' ורב חסד וחפץ חסד חסד דעתיק (מה שלעילא מגולגלתא דא"ק יש דוגמת עתיק) לא ימוש:

וברית שלומי לא תמוט. כתיב צאינה וראינה כו' במלך שלמה ופי' רז"ל במלך שהשלום שלו פי' מלך שהשלום שלו זהו בינה שנק' מלך כנ"ל בפי' מלך העולם. והשלום הוא יסוד אבא. שיסוד נק' שלום לפי שעל ידו הוא התקשרות המשפיע ומקבל. ובינה הוא מלך שהשלום שלו תמיד. כי בבחי' יסוד ז"א יש שינוים שפעם כתיב ונתתי שלום בארץ. ופעם כתיב ותזנח משלום נפשי. אבל בינה הוא מלך שהשלום שלו תמיד. כנ"ל בהפרש שבין י"ה לו"ה. וז"ש על לע"ל למרבה המשרה ולשלום אין קן. משרה לשון שררה הוא בחי' מל' ולמרבה המשרה הוא ענין הגדלת ועליית המל'. וזהו ענין מ"ם סתומה שבלמרבה. שהמ' שהיא בחי' מ"ם פתוחה נעשה גן נעול מעין חתום. כמו מ' סתומה דבינה עילאה. שהוא יין המשומר כו' והוא ענין מ"ש ביום ההוא יהיה וכמ"ש בזהר (ח"ג קע"א ע"א) בפי' ההוא דא הוא רזא דאחיד שירותא וסיומא כחדא. ואזי ולשלום אין קץ שגם במל' יהי' היחוד בקביעות כמו בבינה וזהו וברית שלומי לא תמוט:

אמר מרחמך הוי' זהו מדרגה ג'. כמו ההנהגה דעכשיו הוא ע"י ההרים שהם ג' מדרגות דהיינו ג' אבות כן כאשר ההרים ימושו. יהי' ג"כ ג' מדרגות. שעליהם נאמר וחסדי כו' וברית שלומי ואמר מרחמך כו'. והוא ג"כ שרש שרשם של האבות שלמעל' מהאצי' וכמ"ש בעבר הנהר ישבו אבותיכם. וז"ש הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד. ופי' בזהר (ח"א קפ"א ע"ב) ישכיל כמאן דארח ריחא כו' זהו בחי' מו"ס. שבבחי' ח"ע דאצי' שייך שינה עד"מ הסתלקות השכל בעצם וכח השכל. אבל מו"ס הוא כמאן דארח ריחא כו' כמו ריח חזק המעורר משינה וממשיך גילוי השכל מההעלם כו' ירום מסט' דנהורא עילאה דכל נהורין זהו בחי' גלגלתא. כתר דא"א נק' נהו"ע דכ"נ. שיש כתרי' פרטים דבינה וזו"נ. וזה" הוא כתר הכללי. ונשא מסט' דאברהם. חסד דעתיק. וגבה מסט' דיצחק. גבורה דעתיק. מאד מסט' דיעקב. ת"ת ודעת דעת"י כו'. וזהו"ע ברית אבות שלמעל' מזכות אבות. דאפי' למ"ד תמה זכות אבות ברית אבות לא תמה. זכות אבות זהו שרשם בחג"ת דאצי' אבל ברית אבות זהו שרש שרשם למעלה מאצי' בחג"ת דעת"י. וזהו וחסדי מאתך לא ימוש. הוא בחי' חסד דעתיק. אברהם סבא. וברית שלומי לא תמוט הוא בחי' גבורה דעתיק. כי ואת בריתי אקים את יצחק. אמר מרחמך הוי'. הוא בחי' ת"ת דעתיק. בחי' יעקב:

וזהו ענין סמיכות ושייכות הפסוקים. כי מי נח כו'. שזהו הכריתות ברית על קיום העולמות בחיצוני' שג"כ צ"ל נמשך ממקום גבוה מאד. כאשר נשבעתי כו' כן נשבעתי מקצוף עליך זהו הכריתת ברית על גילוי פנימי' אוא"ס ב"ה בעולמות לע"ל עוד ממקום גבוה יותר וזהו כי ההרים ימושו כו' וחסדי מאתך לא ימוש:

ובזה יובן ענין עשי"ת דהנה כתיב אתם נצבים היום כולכם. כ"מ שנאמר היום קאי על ר"ה שאז אתם נצבים היפך מבחי' נופלים וכפופים. וזהו שפרט כאן עשר מדרגות כנגד ע"כ הנפש שכולם הם לה' לבד. וזהו כל איש ישראל ופי' הה"מ נ"ע שיהי' כולו איש. והכוונה שבאדם יש נה"א ונה"ב שהוא ענין אדם ובהמה וכולו איש זהו כשמהפכים הנה"ב ג"כ לאלקות. לעברך בברית זהו בחי' ברית אבות הנ"ל. שבר"ה הוא בחי' חשף הוי' את זרוע קדשו. זהו בחי' יצחק. ויוכ"פ זכות אזרח גם יפרת לשושנה. הוא בחי' אברהם סבא. וסוכות בחי' יעקב כו'. וזהו דרשו הוי' בהמצאו. הוי' הוא ע"ס דאצי' שהם רזא דשמא קדישא. בהמצאו הוא מקור מוצא הע"כ. הם עשר עומקי' ע"ס דעתיק. קראוהו בהיותו קרוב. זהו כשנמשכים ע"י בינה עילאה שאז הוא קרוב לעולמות ולנו. ולכן הוא בעשי"ת שהם ימי בינה. וע"כ נקל יותר אז לבא לתשובה והתשובה מתקבלת יותר:

וזהו ג"כ ענין שאחר עשי"ת הוא חה"ס. הסוכה הוא בחי' מקיפים דבינה זהו הסמך להיות סומך לכל הנופלים. והד' מינים דלולב הם המ"ם. וזהו שהם המשכת הדעת בז"א. וע"כ זהו זוקף לכל הכפופים:

תוכן העניינים

מגן אבות חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה