מגן אבות חלק ב· רבי שלמה זלמן שניאורסון
מגן אבות - דרושים לחתונה
להבין ענין טבעת קדושין שנת' בכתבים בענין טבעת קדושין שהוא דבר עגול שזה מורה על היות ההמשכה מבחי' סוכ"ע שהוא ג"כ בחי' מקיף. וזהו לשון קדושין בחי' קדוש ומובדל וא"כ מה בין בחי' זו לבחי' חופה שהוא ג"כ בחי' מקיף. (והגם דמדינא אין צריך לקדושין טבעת דוקא שהרי מתקדשת בפרוטה או בשוה פרוטה. מ"מ מנהג ישראל שמקדשים בטבעת דוקא ופי' הטעם כנ"ל וכמ"ש במ"א ע"פ טוב לחסות. וגם הפרד"ס בערכי הכינויים הביא בשם הת"ז פי' וענין טבעת קדושין). והנה טבעת קדושין זהו בחי' עיגול ומקיף שנמשך מהחתן להכלה והחופה הוא בחי' מקיף לשניהם לחו"כ בשוה כו'. ויש עוד מה שהכלה מקפת את החתן שבע פעמים דהיינו שמבחי' כלה נמשך בחי' עיגול ומקיף להחתן. וא"כ יש בענין נשואין ג' בחי' עיגול ומקיף. הא' טבעת זהו בחי' עיגול ומקיף שנמשך מהחתן להכלה. והב' חופה זהו בחי' מקיף לחו"כ כאחת. הג' מה שהכלה מקפת את החתן. ולהבין כ"ז ילה"ק להבין ביאור הענין מה שארז"ל באדר"נ פ"ט ע"פ ויצעק משה כו' אל נא רפא נא לה (בהעלתך י"ב י"ג) באותה שעה עג משה עוגה קטנה ועמד בתוכה ואמר איני זז מכאן עד שתרפא את מרים אחותי עכ"ל. וענין עג עוגה מצינו במשנה פ"ג דתענית גבי חוני המעגל עג עוגה ועמד בתוכה ואמר איני זז מכאן עד שתרחם על בניך כו'. ופירש"י שם בגמ' דכ"ג ע"א עג עוגה שורה עגולה כמו עוגה שהיא עגולה עכ"ל. והנה בגמ' שם עג עוגה כו' כדרך שעשה חבקוק הנביא (כדמפרש בתרגום של תפלה לחבקוק) שנא' על משמרתי אעמודה כו' וע"ש ברש"י שעש"ז נק' חוני המעגל ר"ל שהי' מעגל עצמו בשורה עגולה עכ"ל. וצ"ל מהו ענין זה שהמתעצם עצמו בתפלה שלא יהא זז עד שיהא נענה הוא מעגל עצמו בעיגול כו' וצריך לומר דהכוונה הוא לרמוז שיעורר וימשיך בבחי' עיגול שיש למעלה שממקום זה יהא נענה בודאי בלי ספק הנה אי' בזהר בראשית (בהקדמה) דף ה' ע"ב (בענין שבתותי תשמרו) דא עיגולא ורבועא דלגאו כו' יעו"ש וזהו רזא דאתוון קדישין ס' ם' בחי' עיגולא ורבועא כו (עי' זח"ב ק"פ א'). ולהבין ענין עיגולא ורבועא שיש למעלה. הנה יש ג' ענינים בההפרש שבין עגול למרובע. הא' כמ"ש בס' הבהיר שהו"ע דו"נ. משפיע ומקבל וכענין שמים וארץ. שהשמים הם עגולים והארץ היא מרובעת בת ד' כנפות כמ"ש (איוב ל"ח י"ג) לאחוז בכנפות הארץ. וכמאמר וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ. והשמים הם משפיעים לארץ. והארץ מקבלת משמים כמ"ש (הושע ב') אענה את השמים והם יענו את הארץ. וכתי' (עקב י"א) ארץ כו' למטר השמים תשתה מים ב' מרובע יש לו התיישבות על מקום א' ועיגול אין לו שום התיישבות. ג' מרובע יש בו התחלקות ד' רוחות. משא"כ העיגול אין בו שום התחלקות כלל. והענין כידוע שיש ב' בחי' סוכ"ע וממכ"ע. ממכ"ע הוא אור וחיות שמתלבש בהעולמות. והיינו שמאיר בגילוי בבחי' פנימי' בנבראים ויש להם תפיסא והשגה ממש בהאור כו'. וזהו כמו מרובע שיש לו התיישבות ובחי' סוכ"ע זהו עצמות אוא"ס ב"ה שלמע' מס' השתל' שאינו בגדר עלמין כלל. והוא למעלה מגדר התלבשות בעולמות לגמרי. שאין לנבראים ולא לנאצלים שום תפיסא והשגה בו ית' כלל כמ"ש בת"ז לית מח' תפיסא בי' כלל. כ"א שהוא בחי' מקיף וסוכ"ע בשוה. ואין הפי' מקיף מבחוץ כ"א שנמצא בכ"מ דלית אתר פנוי מני' ורק שהוא בבחי' העלם שאינו מושג כלל וע"כ נק' מקיף וסובב כו'. וזהו כמו עיגול שאין לו שום התיישבות כלל. וההפרש הב' הנ"ל. היינו כי בבחי' ממכ"ע יש ריבוי התחלקות המדרגות. שמאיר בכל עולם לפי ערכו. וזהו כמו במרובע יש התחלקות ד' רוחות כן בחי' ממכ"ע שמאיר בהשגה כנ"ל הוא מתחלק לד' מוחין חו"ב ודעת הנחלק לב' מוחין חו"ג כו'. וגם מצד התלבשות במדות מתחלק ג"כ לד' בחי' חגת"מ. אהוי"ר ורחמים וקבלת עומ"ש. משא"כ בבחי' סוכ"ע אין שייך גדר התחלקות כלל בב' הבחי'. הן בבחי' שהוא מושלל מבחי' גילוי והשגה. הוא מושלל מבחי' גילוי מאצי' כמו מעשי' בשוה ממש והן בבחי' שהוא נמצא בבחי' העלם ומקיף הוא ית' מקיף לעשי' כמו לאצי' בשוה ממש דהיינו שמקיף כל העולמות בהשוואה א' לגמרי וזהו ענין העיגול הגדול כו' כידוע. וענין שבחי' עיגול ומרובע זהו דו"נ שייך ג"כ בבחי' סוכ"ע וממכ"ע כידוע שב' בחי' אלו נק' קוב"ה ושכינתי' וצ"ל יחוד סובב וממלא כו' והנה ענין ב' בחי' אלו דעגולא וריבוע באצי' הו"ע סמ"ך מ"ם בינה ותבונה. ד' ספי' אחרונות דבינה נהי"מ כ"א כלול מיו"ד זהו מ"ם. ו' ספי' ראשונות דבינה זהו עולה ס'. ונהי"מ דבינה נכנסים תוך ז"א להיות מוחין לז"א וזהו כמו מרובע שיש לו התיישבות. ומתחלקים לד' מוחין בז"א חו"ב ודעת הנחלק לשנים (והו"ע שי"ן של ד' ראשים) ומאירים בד' מדות חגת"מ. וזהו כמו מרובע שמתחלק לד' רוחות כו'. אבל ו"ס כח"ב חג"ת דבינה הם למע' מבחי' התלבשות בז"א כידוע שמת"ת דבינה נעשה כתר לז"א וכח"ב חו"ג דבינה הם עוד למע' יותר גם אפי' מהיות בחי' כתר לז"א כו'. וזהו כמו עיגול שאין בו שום התיישבות. וע"ז כתי' (תצא כ"ב ז') שלח תשלח את האם שאסור בהם גם השאלה כו'. ולכן אי' בכהאריז"ל שבינה שורש עוה"ב. ותבונה שרש ג"ע. כי ג"ע גילוי בחי' ממכ"ע. ועולם התחי' הוא מבחי' סוכ"ע כו'. ובשרש הו"ע עיגול הגדול והקו. כי העיגול הגדול שמקיף כל החלל ומקו"פ והקו"ח מראשו ועד רגלו בהשוואה אחת ממש זהו ס'. והקו שמתלבש בחכ' דא"ק ובינה תו"מ דא"ק זהו כמו מ"ם מרובע כו' גם שמתלבש בד' עולמות אבי"ע:
ב ועפ"ז יתבאר ענין עג עוגה. דהנה כלל ענין התפלה הוא בקשת יהי רצון. פי' שיומשך ויתהווה רצון חדש. והענין כי רצוה"ע יש לו שני בחי'. האחד המלובש בחכ' שהחכ' מלביש ומגביל את הרצון שיתנהג ע"פ חכ' דוקא. דהיינו שבמקום שיש בחי' חכ' כח מ"ה ביטול שם דוקא יומשך הרצון להשפיע כל כו' משא"כ במקום שאין שם ביטול יהי' משם הסתלקות הרצון העליון כו' ועפ"י חכ' אין מיתה בלא חטא ואין יסורים בלא עון שהעון גורם יסורים ח"ו. אבל ע"י התפלה יה"ר היינו שיומשך בחי' הב' שהוא עצמות רצה"ע שלמעלה מעלה מגדר התלבשות בחכ'. וענין מעלת בחי' הרצון העליון שלמעלה מהחכ' היינו שלעולם הוא בבחי' רצון שאין שייך לומר שם שום דין כמו כעס או קפידא ח"ו כ"א הוא ית' מרוצה בכל פעם (ומבחי' זו הי' נמשך בהלל מה שוהלל לא יקפיד כו'). וז"ש (תצוה כ"ח ל"ח) גבי ציץ לרצון להם לפני ה' ולכן הי' הציץ מרצה כו' מפני ששם רחמים פשוטים. אך המשכה זו צ"ל נמשך מבחי' בעל הרצון דוקא שלמעלה מבחי' רצון לגמרי. והיינו כי מצד רצה"ע עצמו נמשך דרך צינור שיהי' התלבשות הרצון בחכ' דוקא שהוא ענין מזל השמיני ונוצר חסד שממנו מקבל ח"ע. והנה ונצר הוא אותיות רצון ואותיות צנור. כמו עד"מ בגשמי' הצנור הוא צמצום כי בלא צנור הי' המים הולכים בהתרחבות ושטף ורק שמתצמצם לילך דרך הצנור למקום ידוע ונצרך. כך תיקון השמיני ונוצר כו' הוא צנור להמשכת והתלבשות הרצון בחכ' דוקא. וע"כ כדי שיומשך התגלות עצמות רצה"ע שלמע' מהצנור בח"ע צ"ל נמשך זה מבחי' בעל הרצון דוקא. וע"ז אמרו באד"ר דק"ל ע"ב רב המנונא סבא אמר לבעל החוטם אני מתפלל לבעל החוטם אני מתחנן פי' כי חוטם שם הריח. והנה ריח מאיזו דבר איננו עצמות הדבר כ"א רק המשכה והתפשטות הארה בעלמא שאין נוגע לעצמות הדבר. והראי' מהדין דריחא לאו מילתא היא. שעצמות הדבר כמו חמץ בפסח הוא בכרת והריח ממנו משרש הדין אינו אסור כלל. ועוד ענין הריח כי ההפרש שבין טעם לריח שהטעם הוא פנימי והריח מקיף. שהרי טעם נרגש בחיך ע"י לעיסה ובליעה. ולכן הטעם כלה. משא"כ הריח מריחו ונהנה ממנו מרחוק. וא"כ הוא רק בחי' מקיף. ולכן הוא בשלימות שמריח וחוזר ומריח כמה פעמים. ועוד ענין הריח שמתפזר ומתפשט בריחוק שטח לכל צד כו' ובנמשל למעלה יובן שבחי' ריח זהו רצה"ע ית' שעצמות רצה"ע הוא למעלה מהתלבשות בח"ע והוא רק בחי' כתר ומקיף כמ"ש (תלים ה') כצנה רצון תעטרנו וז"ש גבי משיח (ישעי' י"א) והריחו ביראת ה' וגו' ופי' לא למראה עיניו כי ראי' היינו חכ' ולא למשמע אזניו שהוא בינה כ"א והריחו כו' דמורח ודאין. נמצא בחי' ריח זהו רצה"ע שלמעלה מגדר התלבשות בחו"ב כו'. וגם כמו הריח שמתפזר ומתפשט הרבה כך רצה"ע נמשך ומתפשט בכל סדר השתל' מעולם ועד עולם כמ"ש במ"א בפי' ומשביע לכל חי רצון. ולכן נק' ארך אפים ובקבלה אריך אנפין חד אריך לפי שמתארך ומתמשך למטה מטה עד אין שעור ותכלית כו'. וגם כמו שהריח אינו נוגע לעצמות הדבר כנ"ל כך המשכת רצון עליון מהמקור דהיינו מעצמותו ית' שנק' בעל הרצון כו' הוא רק המשכת התפשטות הארה בעלמא לגמרי שאין נוגע כלל לעצמותו ית'. שענין הרצון למעלה אינו כמו שיש למטה רצון ח"ו. שהרצון למטה באדם הוא מצד חסרון. שחסר לו איזו דבר ואיננו שלם בלא זה והרצון משלים לו החסרון. ע"כ הרצון עצמי' אצלו. אבל למעלה הלא אנת הוא שלימותא דכולא וכלום חסר. ומה שייך רצון כלל. כ"א שהרצון הוא הארה בעלמא שנמשך ומתפשט ממנו ית' שאין נוגע לעצמותו כלל ולכן שמו בגימט' רצון. כמו השם של האדם שאין נוגע לעצמות האדם כלל. כך למעלה הרצון הוא רק שם והארה בעלמא כו'. והנה ענין החוטם שהוא כלי להרגשת הריח בין מלמטלמ"ע ובין מלמעלמ"ט שהוא כמו בית שער שבו ועל ידו נכנס הריח ומתעלה עד עצמות כח הרצון והתענוג שכלול בעצם הנפש ממש שיהי' ערב לנפש כו'. שלכן מברכים על הבשמים במו"ש כדי להשיב את הנפש לשמחה כו'. ולכן הריח מעורר משינה. וגם מהתעלפות ח"ו. שאזי מסתלקים הכחות ומתכללים בעצם הנפש. וא"כ הריח מתעלה ומעורר בבחי' הכחות כמו שכלולים בעצם הנפש דהיינו בבחי' מקיף דכח הרצון והתענוג שכלול בעצם הנפש. והעלאה זו היא ע"י החוטם. וכמו"כ כשנמשך ומתגלה אח"כ הכחות שכלולים בעצם הנשמה להתפשט בגוף הרי עיקר התגלות הכחות מעצם הנשמה הוא בחוטם כמ"ש (בראשית ב' ז') ויפח באפיו נשמת חיים וכתי' (נח ז' כ"ב) כל אשר נשמת רות חיים באפיו כו' וזהו ההפרש שבין החוטם להפה. שע"י הפה נכנס טעם ומאכל. והחוטם הוא בית שער לריח. וכן ברוחני' הפה הוא רק כלי לגילוי שכל ומדות ומח'. שכ"ז מתגלה ע"י הדיבור שבפה. כי כל יציאת ההבלים הוא דרך הפה דהיינו הדבור שנעשה מהבל היוצא מהלב. וגם המח' והמדות כולם נכנסים ויוצאים דרך הפה שהרי בעת דברו בפה איזה אהבה או שנאה יש שם יציאה גם לגילוי השכל וטעם של האה' ואותיות המח' של האהבה כו'. ומיד שואף הפה הבל העולם שממנו חוזר ונעשה אותיות הדבור ומח' דהיינו מה שמדבר באותו דבר ואח"כ מחשב בה כו' עד שנעשה אהבה ושכל לאותו דבר כו'. נמצא שהפה הוא רק בית שער להשכל לבד כו' ולא למעלה מהשכל כו'. משא"כ החוטם הוא בית שער להרצון שלמעלה מבחי' שכל דהיינו לעצמות כח הרצון והתענוג שכלול בעצם הנפש כו'. דהנה באדם התחתון אנו רואים שכאשר יקצוף ויכעוס על דבר שכנגד רצונו יבער כמו אש חמתו ויצא כמו עשן רוחני מן נחירי החוטם. כמ"ש (ש"ב כ"ב ט') עלה עשן באפו כו' נמצא שהעלאת הדבר ששמע נגד רצונו שמתעלה זה בהרצון לגרום הסרת הרצון מחבירו בקצף וכעס זהו ע"י החוטם. ולהיפך ריח ערב שגורם התפשטות הרצון והתענוג זהו ג"כ ע"י החוטם כנ"ל:
ג והנה ההפרש בין חוטמא דז"א לחוטמא דא"א. היינו כי תרין נקבי החוטמא דז"א. הנה נקב הימין הוא חסד ונקב השמאל הוא דין. דהיינו כשההעלאה של מעשי התחתונים הוא טוב. שהמחדומ"ע הוא בתפלה ותומ"צ כדבעי למהוי כו'. אזי מתעלה זה ע"י נקב הימיני עד עצמות רצה"ע ממש וגורם אח"כ המשכת התגלות הרצון עליון ית' ע"י נקב הימיני כו'. דהיינו כמו עד"מ למטה במלך בו"ד כשנעשה אצלו התגלות הרצון להעם כו'. אזי הוא רוצה מאד בטובת ותיקון כאו"א לתקנו כו'. כמ"ש (משלי ט"ז ט"ו) ורצונו כעב מלקוש כו'. כעד"ז יובן למעלה עאכו"כ כשמתפשט ומתגלה הרצון עליון ית' ע"י נקב הימיני דחוטמא דז"א בכל העולמות דאבי"ע היינו שאזי הוא ית' רוצה בתיקון כל העולמות ואז מתתקנים כל העולמות ומתעלים עילוי רב וכל העולמות הם בשמחה וחדוה עד אין קץ כו'. משא"כ כשההעלאה דמעשה התחתונים הוא לא טוב מאד ח"ו שאזי מתעלים כל המחודומ"ע שהם היפוך ונגד רצה"ע ית' ע"י נקב השמאלי ונעשה הסתלקות הרצון. כ"א ההיפך. וע"ז כתיב עלה עשן באפו כו' ואזי מתמעט האור והחיות בכל העולמות ונמשך יניקה וחיות לבעלי הדין כו'. עד שנעשה למטה פעולת הדין ח"ו. וזהו בחוטמא דז"א. אבל חוטמא דא"א. מחד נוקבא חיין ומחד נוקבא חיין דחיין כו'. כי בא"א לית שמאלא והכל ימין וזהו שערי כתר המיומן כו' פי' חיין הוא המשכת רצה"ע להחיות העולמות עליונים ותחתונים בריבוי אור וחיות כו'. דהיינו מה שעלה ברצונו ית' להאציל ולברוא כו'. והנה למטה מהרצון אין מתהווה כלום אבל למעלה מרצון זה עצמו הוא התהוות כל העולמות וקיומם וחיותם בכל רגע מרכ"ד עד סוכ"ד כו'. וזהו חיצוני' הרצון אבל פנימי' הרצון דהיינו הענג והמכוון של הרצון אינו בשביל התהוות וחיות חיצוני' העולמות לבד. כ"א כמ"ש בע"ח להיטיב לברואיו שיכירו גדלו ותפארתו כו' דהיינו שיאיר פנימי' אא"ס ב"ה (שלמע' מבחי' חיות העולמות) בגילוי רב בכל העולמות בבחי' תוס' וריבוי אור יותר על הקצוב כו'. וזהו"ע חיין דחיין. וזהו"ע האריכות דחוטמא דא"א עד שנק' מארי דחוטמא כו'. היינו בב' בחי' הא' שמתארך ומתפשט שפעו ואורו למטה מטה גם בעשי' כמו באצי'. ב' שנמשך השפע זמן רב ואין נפסק כלל כו' וזהו ארך אפים מאריך אף כו':
ומכ"ז יתבאר ענין חוטמא דא"א בחי' ריח שזהו התגלות עצמות רצה"ע ית' שלמעלה מחו"ב דאצי'. וא"כ פי' לבעל החוטם אני מתפלל. זהו לבחי' בעל הרצון עצמו. וענין הכפל לבעל החוטם אני מתפלל לבעל החוטם אני מתחנן. כי בחוטמא דא"א יש התגלות ב' בחי'. רצה"ע שנק' א"א. ות"ע שנק' עתיק (ואולי זהו תרין נקבי החוטמא דא"א כנ"ל בענין חיין וחיין דחיין. ולפי המשמעות מאד"ר שגם הבחי' חיין היינו גילוי התענוג עכשיו בג"ע וחיין דחיין הוא הגילוי דלע"ל. וא"כ זהו חיצוני' עתיק ופנימי' עתיק והכל א' כי חיצוני' עתיק הוא פנימי' אריך כו') וא"כ שייך לומר בעל הרצון ובעל התענוג (ע' בלקו"ת בד"ה אלה מסעי הג' פ"ב נז' שם בעל המח' בעל הרצון). וזהו"ע ב"פ לבעל החוטם אני מתפלל לבעל החוטם אני מתחנן כו'. וענין ההפרש בין מתפלל למתחנן. היינו כי תפלה הו"ע אתעדל"ת והעמ"נ שמגיע ומעורר בבחי' רצה"ע. והנה פעם הראשון לבעל החוטם היינו לבעל הרצון כדי שיומשך התגלות רצה"ע אשר בבחי' זו שייך אתעדל"ת ע"כ אמר אני מתפלל אך למעלה מבחי' הרצון דהיינו בבחי' ת"ע דעתיקא שם אין מגיע שום אתעדל"ת כלל. וע"כ בפעם הב' אמר אני מתחנן לשון מתנת חנם. כמו שארז"ל (במד"ר דברי' פ"ב) ע"פ ואתחנן שהו"ע מתנת חנם אעפ"י שאינו כדאי. וזהו למען שמי אאריך אפי ותהלתי אחטם לך (ישעי' מ"ח ט'). פי' למען שמי היינו בחי' מל' כדכתי' (יחזקאל ל"ו) ואחמול על שם קדשי המחולל לפי שכל עיקר הפגם הוא רק במל'. והו"ע קידוש השם וחילול השם הכל רק בהשם. ולכן למען שמי דמל' אאריך אפי. אפי היינו חוטמא כמו ויפח באפיו כו' ופי' אאריך אפי היינו שיומשך חוטמא דא"א. שזהו התגלות בחי' רצה"ע עצמו שלמעלה מהחכ'. ואח"כ אומר עוד בחי' היותר גבוה הרבה ותהלתי אחטם לך. סתם תהלה נק' מל' דאצי' אך תהלתי זהו מל' דא"ס שנעשה עתיק לאצי' וא"כ עצמות מל' דא"ס זהו למעלה מבחי' עתיק כ"א מקור ושרש לבחי' עתיק (כמ"ש במ"א בענין תי"ו רשים רשימו לבחי' עת"י). ולכן זהו בחי' בעל הרצון וזהו ותהלתי אחטם היינו שבחוטמא בחי' ריח רצה"ע יתגלה ג"כ בחי' תהלתי שהוא בעל הרצון: ד והנה הרצון אפי' עצמות רצה"ע שלמעלה מגדר התלבשות בח"ע הוא ג"כ מכלל בחי' אדם ונק' גלגלתא דא"א בחי' אדם הגדול כו' שהרי פרצוף אדם הוא ה' בחי' רצון שכל מדות מחו"ד. ורק שהרצון הוא הבחי' היותר עליונה שבפרצוף אדם ע' מ"ש ע"פ ומשה נגש שם נת' היטב כו'. והנה פרצוף אדם זהו בחי' יושר. וא"כ אין זה בחי' עיגול עדיין. כ"א שזהו הרצון והמקיף לבחי' הע"ס דבחי' כמראה אדם. וא"כ הוא בחי' רצון ומקיף פרטי לבד דהיינו הרצון על אצי' ע"ס וד' עולמות כו'. אבל בחי' בעל הרצון זהו אמיתית בחי' מקיף עליון מקיף כללי. וזהו בחי' עיגול הגדול דהיינו שממנו ית' הי' יכול לימשך כמה וכמה רצונות לאין שיעור כו' דהיינו רצון באופן אחר שיהי' ספירות הרבה יותר מעשר כו' ועולמות באופן אחר מכמו שהם עתה כו'. ולכן בעל הרצון שהוא פשוט לגמרי מושלל מגדר התחלקות בחי' רצון כו' ע"כ זה נק' בחי' עיגול הגדול ומקיף הכללי שאין שייך בו שום התחלקות כלל כו'. כ"א או שהוא ית' פשוט. או שיכול להיות נמשך רצונות לאין שיעור ותכלית כלל. ומכל הנ"ל ית' שענין התפלה יה"ר שיתגלה עצמות רצה"ע שלמע' מהצנור שנמשך בהחכ'. צ"ל נמשך מבחי' בעהר"צ דוקא. שהוא בחי' עיגול הגדול. וזהו"ע עג עוגה דמשה וחבקוק וחוני המעגל. ועוי"ל ענין עג עוגה כו' (מה שהמתעצם עצמו בתפלה מעגל א"ע בעיגול כו') באופן אחר. דהנה ודאי גם מרצה"ע עצמו שלמעלה מהחכ' (ר"ל אפי' אם ע"י התפלה שלו מעורר רק בבחי' רצה"ע לבד ולא למעלה יותר) יכול להיות נמשך ג"כ תוס' וריבוי אור בהצינור שהוא מזל השמיני ונוצר חסד. לשנות הרצון המלובש בהחכ' שיתרפא החולה עד"מ וירד הגשם כו'. רק שנמשך דרך הדרגת השתלשלו' שעיקר התגלות תוספות אור מרצה"ע שלמעלה מהחכ' הוא רק באצי'. ואח"כ בבריאה מתעלם אור הרצון העליון וביצי' מתעלם יותר. עד שלמטה בעוה"ז הגשמי מתעלם לגמרי. דהיינו אף שנעשה שינוי גם למטה בגשמי' שנתרפא החולה ע"י תפלת הצדיק שהתפלל עליו אך זהו בהדרגה שנתלבש בדרך הטבע שמתרפא לאט לאט כדרך הטבע כו'. וא"כ למטה בעוה"ז אין מרגישים שינוי בסדר השתל' כו' ואין משיגים כלל שיש התגלות מרצה"ע עצמו שלמעלה מהחכ'. אבל כדי שיהי' התגלות רצה"ע עצמו גם בגשמי' שיראו גם לעיני בשר כו'. כמו עד"מ בחולה שאמדוהו למיתה וע"י תפלת צדיק מופלג מתרפא ברגע כמימרי' להיות כאחד הבריאים לגמרי. שלא בהדרגה ודרך הטבע כלל. כמו שמצינו בגמ' (ברכות דף ה' ע"ב) הב לי ידך. יהב לי' ידי' ואוקמיה וככה עשה גם הבעש"ט נ"ע כמה פעמים כו'. וכ"ש וק"ו כמו אלישע שע"י תפלתו החי' את בן השונמית ואליהו בן הצרפתית כו' הרי עי"ז משיגים ורואים התגלות רצה"ע למטה בגשמי' ממש. והמשכה זו צ"ל מבחי' עיגולי א"א שמקיפים אצי' ועשי' בהשואה א' ממש. שלמעלה מבחי' יושר דא"א. אך עיגולי א"א הם רק מקיפים. ולא גילוי. ובחי' יושר שהוא גילוי הרי נמשך ומשתלשל בדרך ס' השתל'. אבל כדי שבחי' יושר דא"א יהי' כמו עיגולים או שיהי' התגלות בחי' עיגולים דא"א דהיינו שהתגלות רצה"ע יהי' בעשי' כמו באצי' ממש. זהו צ"ל מבחי' בעהר"צ שמשם נמשך שיתגלו בחי' עיגולי א"א כמו יושר וזהו"ע עג עוגה כו':
והנה כדי לעורר ולהמשיך מבחי' עיגול ומקיף הכללי כו' שהוא בעהר"צ צ"ל התפלה והאתעדל"ת ג"כ בבחי' מקיף דהיינו בחי' בכל מאדך בל"ג למעלה מכדי שתוכל הנפש שאת שאין לו בחי' כלים להכיל ולהגביל אור האהבה רבה שמבחי' רעוד"ל כו'. וזהו העמ"נ בבחי' מקיף כו'. וזהו"ע עג עוגה שהוא בחי' מאדך שבנפש בחי' מקיף ועיגול. ועי"ז מעורר מלמעלה אמתיות בחי' עיגול ומקיף הכללי שהוא בעהר"צ כנ"ל:
ה והנה בילקוט פ' בשלח (רמז רל"ג) ע"פ מה תצעק אלי. יש שעה לקצר ויש שעה להאריך. אל נא רפא נא לה ה"ז לקצר. ואתנפל לפני הוי' ארבעים יום ה"ז להאריך עכ"ל. בשם המכילתא א"כ משמע דתפלה זו דויצעק משה כו' עג עוגה כו' נק' תפלה קצרה. וכענין מה תצעק אלי דגבי קי"ס דבעתיקא תלי'. שלגבי בחי' זו צ"ל תפלה קצרה דוקא. והענין צ"ל מה שמצינו סתירה. דפעם מבואר בע"ח דכל מה שלמעלה יותר שם המספר מועט יותר. וכל מה שמשתלשל למטה מטה ביותר מתרבה החשבון והמספר. כמו בשמות דעצם שם הוי' הוא ד' אותיות פשוטים. אמנם כשמשתלשל במילוים ומילוי דמילוי ואחוריים מתרבה בחי' החשבון והמספר לאין קץ. ופעם מבואר להיפך בזהר ר"פ חיי שרה ע"פ ויהיו חיי שרה מאה שנים וגו' דהריבוי למעלה יותר וכל מה שיורד ומשתלשל למטה מתמעט החשבון והמספר. שמאה שנה בכתר ועשרים שנה בחו"ב ושבע שנים בז"א כו'. ודבר זה נת' התירוץ במ"א באריכות איך החילוק הוא בין אורות לכלים דבאורות כל מה שלמעלה יותר יש ריבוי אורו' יותר וכל מה שיורד למטה מתמעט מספר האורות. אבל בכלים נהפוך הוא. והטעם פשוט כי הכלים הן האותיות ריבוי הצירופים. וכל מה שהמקבל קטן יותר צריך לומר לו השכל בריבוי צירופים יותר. לכן בחוץ לארץ צ"ל שני יו"ט של גליות מה שבא"י די ביום א' מחמת כי שם יוכל האור להתקבל ביום א'. וד"כ יש ג' בחי' עש"נ. עולם ושנה בחי' כלים. ונפש בחי' אור. לכן בעולם שנה כל מה שיורד נעשה ריבוי יותר שהרי כתיב (תלים צ' ד') כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול נמצא מיום א' דאצי' נעשה למטה ריבוי עצום. אבל בבחי' נפש למעלה הריבוי יותר שהרי ישראל א' מע' באומות כו' עד מלאכים א' מע' בנשמות. הרי נשמות שבגופים מעוטים יותר מהכל. ונשמות בלא גופים רבים ביותר כו'. כי באורות למעלה הריבוי יותר. ודבר זה נראה ג"כ ממעין ונהר. שהנהר נמשך מן המעין ועכ"ז הנהר נעשה רחב ביותר והמעין קצר. ומ"מ אור וחיות יש במעין יותר ונק' מים חיים ואין שיעור לכח הנביעה שלו. וא"כ בכל שהוא דמעין יש ריבוי חיות יותר מבאורך ורוחב דנהר כו'. אעפ"י שהגשם והכלי שהוא כמות המים קטן ביותר. ועוד משל לזה מגוף האדם. דהנה הראש בו עיקר גילוי כללות חיות הנפש וריבוי החושים והכלי קטן. והגוף בו האור והחיות מועט מבראש והכלי גדול יותר. עד שברגלים החיות והאור מצומצם בתכלית והכלי גדול ביותר שהם כמעט חצי גופו של האדם. ועפי"ז יובן בנמשל למעלה שבכתר ריבוי האורות ביותר בבחי' אלפים ורבבות כו' והכלים מועטים ביותר ומה שמשתלשל למטה מטה נתמעטים האורות ומתרבים הכלים. אך ענין מיעוט הכלים שבכתר זהו מצד הביטול. דהיינו שכל ריבוי הכלים מתבטלים ומתכללים בנקודה א' ממש. ולכן בבחי' עתיקא צ"ל תפלה קצרה דהיינו מיעוט האותיות והכלים. אבל ריבוי האור והכוונה במאד. דהיינו בבחי' רעוד"ל ובכל מאדך בל"ג. שזהו הכוונה והאור של אותיות התפלה כו' וזהו שענין התפלה דעג עוגה שהוא העמ"נ בבחי' עיגול ומקיף שבנפש בכל מאדך כדי לעורר ולהמשיך מבחי' עיגול העליון כו' צ"ל תפלה קצרה:
והנה בילקוט (ואתחנן רמז תתי"ו) בש' תנחומא אי' כל מה שהי' משה מבקש בנא הי' מבקש. סלח נא אל נא רפא נא לה עכ"ל והענין כי אין נא אלא לשון בקשה והנה ע"פ בחרבי ובקשתי שת"א בצלותי ובבעותי. נת' שם פי' בקשתי לשון בקשה וענין שייכות בקשה ללשון קשת. היינו שאין מבקשים דבר אא"כ שחסר לו כו'. והו"ע משיכת הקשת לאחוריו דהיינו המרירות מעומק הלב מחמת רחוקו מה' וזהו החסרון שחסר לו. וכל מה שיבין יותר איך שהוא רחוק כו' וכל מה שיעמיק מרירות בלבו יותר. אזי יהי' התפלה ברעוד"ל יותר דהיינו באמיתיות בחי' בכל מאדך בלי גבול שהוא בחי' מקיף ועיגול שבנפש. וזהו ענין כל תפלתו של משה הי' בנא. דהיינו כשהי' התפלה שלו לבחי' בעל הרצון שהוא אמיתית בחי' עיגול ומקיף הכללי כדי להמשיך התגלות עצמי' בחי' כתר רצה"ע כנ"ל אזי הי' התפלה בנא. שמחמת השגת הריחוק מאא"ס ב"ה יהי' התפלה ברעוד"ל יותר שהוא בחי' עיגול ומקיף שבנפש. וזהו שכ"מ שהי' מתפלל בנא הוא על המשכת גילוי רצה"ע בחי' כתר שלמע' מהחכ'. כמו סלח נא לעון כו'. הרי סליחה הוא מבחי' רעדכ"ר. ועתה יגדל נא כו' ארך אפים כו':
ואתחנן כו' אעברה נא כו'. וידוע מ"ש בזהר ע"פ אעברה נא שהו"ע ויעבור ה' על פניו כו'. אל נא רפא נא לה כו' נת"ל. ודוד אמר ג"כ ויהיו נא אמרינו לרצון כו' דהיינו כנ"ל כשהתפלה בנא עי"ז מגיעים לבחי' התגלות עצמות רצה"ע שלמע' מהחכ'. וענין השגת משה רחוקו מאא"ס ב"ה הו"ע ריחוק האצי' מהמאציל שאין הנאצלים ערוך אליו כלל. כמ"ש (תלים פ"ט ז') כי מי בשחק יערוך להוי' כו'. שחקים הם נו"ה. ובחי' מי בשחק. מי גימט' חמשים. והיינו נשע"ב דבינה עד הוד אתפשטת. כי מי בשחק כו' הנה כי. הכ"ף כתר היו"ד הוא ח"ע יו"ד דשם הוי'. וא"כ מדבר הכתוב על כללות הע"ס דאצילו' איך שאינם ערוך אליו ית' היינו להמאציל העליון ית' כי גם כתרא עילאה כו' אוכם אוכם הוא לגבי עה"ע. וזה הי' עניוות משה להשיג איך שלגבי עצמו' המאציל כולם רחוקים ממנו ית' אצי' ועשי' בשוה כו'. ועי"ז הי' תפלתו של משה בבחי' רעוד"ל ובכל מאדך יותר. דהיינו בבחי' מקיף ועיגול שלמעלה מבחי' חיה דאצילות. ועי"ז הי' מגיע ממש לבחי' רעדכ"ר שלמע' מאצילות:
ו והנה כל הנ"ל נת' ענין בחי' עיגולא שלמעלה מבחי' ריבוע אך יש עוד ג"כ בחי' עיגולא שלמטה מרבוע. וכמ"ש בע"ח שיש בחי' עיגולים הנמשכים ומתפשטים מן היושר. ונמצא שיש בחי' עיגולים שלמעלה מהיושר. ושרשן הוא העיגול הגדול. ובחי' היושר הנמשך ומתפשט בתוך העיגולים נק' רבוע דלגאו כנ"ל בשם הזהר בראשית. וזהו בחי' עיגולא שלמעלה מרבוע. ויש עוד בחי' עיגולים שלמטה מהיושר. וזהו בחי' עיגולא שלמטה מרבוע. והיינו ע"ד מה שמפנימי' עליון נעשה מקיף לתחתון. והוא כמו עד"מ בהשפעה שמרב לתלמיד שמה שאצל הרב הוא מושג בהשגה. הנה לגבי התלמיד יהי' זה מקיף וסובב כו'. וכן כמו עד"מ מדבר וחי הנה נפש השכלית הוא במדבר בגילוי ולגבי בחי' חי הוא בחי' מקיף וכמ"ש במ"א. וכעד"ז יובן ענין בחי' המקיפים ועיגולים הנמשכים ומתפשטים מן היושר. והנה כמו שיש ב' בחי' בכללות השתלשלות כמו"כ יש ג"כ בכל בחי' בפרט וכנ"ל בענין סמ"ך ומ"ם דהסמ"ך בחי' עיגולא והמ"ם הוא בחי' רבועא ושניהם בבינה. שד' ספי' אחרונות נהי"מ דבינה (שהוא עד"מ התגלות והתפשטות השכל במדות הוא ע"י בחי' האחרונה שבשכל שהן כלי ההשפעה) שמתפשטים בפנימי' המדות עד שנעשים מוחין לז"א זהו מ"ם רבוע. ובחי' ו"ס ראשונות דבינה (שהוא עד"מ פנימי' השכל שאינו מתגלה במדות) שלמעלה מהתלבשות בז"א נק' סמ"ך שהוא בחי' עיגול ומקיף וא"כ בחי' המ"ם בבינה הוא רבוע שלמטה מבחי' עיגולא. והנה מבואר בזהר פ' תצוה דף ק"פ איך כי בחכ' יש ג"כ מ"ם וסמ"ך. אבל בהיפך מבחי' בינה. שבחכ' המ"ם גבוה מהסמ"ך. שהמ"ם כחב"ד דאבא. והסמ"ך ו"ק דחכ' כו'. יעו"ש ובבה"ז. וא"כ בחי' סמ"ך שבחכ' זהו בחי' עיגולא שלמטה מבחי' ריבוע דמ"ם כו'. והטעם לזה כי בינה היא אם הבנים. וכידוע בפי' כונן שמים בתבונה ולכן יש מבינה בחי' הנמשך ומתפשט בפנימי' במדות והוא נהי"מ דבינה וזהו בחי' מ"ם רבוע שיש לו התיישבות. ובחי' ו"ס ראשונות דבינה אשר עדיין הם למעלה מבחי' התלבשות בזו"נ אלא שורה עליהם בבחי' מקיף זהו סמ"ך בחי' עיגולא שלמעלה מרבוע דמ"ם. אבל ח"ע שנק' אבא שהוא כמו עד"מ בגשמיות שהתהוות הולד וגידולו הוא רק בבטן האם. אבל מהאב הוא בריחוק מקום. וכמו"כ עד"מ המבדיל כו' למעלה החכ' מאירה בבחי' ריחוק וכמ"ש בע"ח שאורות דאבא מאירים בבחי' ריחוק ולא בבחי' קירוב וכמ"ש (קהלת ז' כ"ג) אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני ע' בלקו"ת בד"ה ביום השמיני עצרת כנישין כו' פ"ג. וא"כ מח"ע אין שום בחי' שמתפשט ומתלבש בפנימי' בז"א. כ"א שמבחי' ו"ק דח"ע נמשך רק מקיפים לז"א וזהו בחי' ס' ומקיפים אלו דו"ק דחכ' נמשכים ומתפשטים מן ד' ראשונות דח"ע כחב"ד. אשר ד' ראשונות דח"ע אין שייך להעריכם לגבי בחי' בינה כיון שהם למעלה עדיין גם מבחי' מקיפים לבינה. וא"כ אינן נערכים אלא בבחי' ומדרגת ח"ע עצמה. ובח"ע עצמה הם בחי' יושר. ולכן כחב"ד דח"ע זהו בחי' מ"ם רבוע ויושר שמהם נמשכים העגולים ומקיפים דז"א שמבחי' סמ"ך ו"ק דחכ'. וא"כ בחי' מ"ם וסמ"ך שבח"ע זהו בחי' רבוע ובחי' עיגולא שלמטה מריבוע:
ז ועפ"ז יובן ענין טבעת קדושין. שהוא בחי' עיגול ומקיף. וענין חופה שהיא ג"כ מקיף לחתן וכלה בשוה. דהנה למעלה ענין חתן וכלה הוא תושב"כ ותושבע"פ כמשנ"ת בדרוש תורה צוה בלקו"ת. תושב"כ בחי' ח"ע נק' חתן. ותושבע"פ בחי' מלכות ח"ת נק' כלה וקדושין הוא מה שנמשך מחיצוניות בחי' חתן תושב"כ בחי' מקיף לבחי' כלה תושבע"פ מל' כדי שיהי' העלאת בחי' כלה תושבע"פ מל' מלמטלמ"ע לבחי' חתן תושב"כ ח"ע. ועי"ז נעשה תושבע"פ מאורסה לבחי' תושב"כ והמשכת מקיף זה הוא מחיצוני' ח"ע דהיינו מבחי' ו"ק דחכ' כי מה שנמשך ונתגלה עתה בתושבע"פ הוא רק פי' וביאור המצות לבד מהו כשר ומהו פסול כו' שזהו מבחי' מדות דח"ע ו"ק. ונק' זה מקיף מצד שו"ק דח"ע הוא בחי' סמ"ך ועיגול כנ"ל (וגם כי טעמי מצות לא נתגלו בתושבע"פ וא"כ המשכה זו נק' מקיף כו'). וזהו ענין הטבעת קדושין שהוא בחי' סמ"ך דחכ' כו'. שזהו בחי' עיגולא שלמטה מרבוע. ואח"כ מתעלים שניהם חתן וכלה תושב"כ ותושבע"פ תחת חופה ומקיף אחד לשניהם בשוה זהו בחי' מקיף דכתר עליון סדכ"ס שזהו בחי' עיגולא שלמעלה מרבוע דיושר כו'. וע"י מקיף זה נמשך הכח להיות יחוד חתן וכלה תושב"כ ותושבע"פ שיומשך ויתגלה בתושבע"פ מפנימי' ח"ע תושב"כ כו'. וזהו"ע כי על כל כבוד חופה (ישעי' ד' ה') בחי' חופה ומקיף דכתר שמחבר הב' בחי' כבוד כבוד עילאה וכבוד תתאה. וכמ"ש במ"א. אך זהו רק בחי' עיגול ומקיף לגבי או"פ דרבוע דיושר. ואין זה אמיתיות בחי' עיגול ומקיף כמשנת"ל גבי בחי' רצה"ע שהוא מכלל בחי' אדם יעו"ש. אבל מה שהכלה מקפת את החתן ז' פעמים. בחי' נקבה תסובב גבר (ירמי' ל"א כ"א) שהכלה ממשכת בחי' עיגול ומקיף על החתן. זהו גבוה יותר לאין קץ מבחי' מקיף דחופה. כי כלה נק' ג"כ כנס"י מל' דאצי' כללות ומקור נש"י. והנה עיקר מקום התפלה הוא בבחי' מל' כנס"י דוקא. כמ"ש (חלים ק"ט ד') ואני תפלה כמ"ש במ"א, ויש כח בבחי' תפלה והעמ"נ דכנס"י להמשיך מבחי' בעל הרצון שהוא אמיתית בחי' מקיף הכללי עיגול הגדול. שלמעלה מבחי' עיגולים ויושר כו' וזהו לבעל החוטם אני' מתפלל. אני הוא בחי' מל' כדפי' בזהר מה שאמר הלל אם אני כאן כו' אי שכינתא דאיקרי אני כו' (גם כל המתפלל הוא אז במל' כו') וי"ל שזהו מה שהמל' משבחת עצמה שהתפלה שלה הוא מעורר בבחי' בעל החוטם דהיינו בעל הרצון כנ"ל בענין עג עוגה. וזהו ג"כ ענין מה שהכלה מקפת החתן כו': וז"ש אז תשמח בתולה במחול. ופי' מחול הוא ג"כ לשון עיגול כידוע. והיינו כשיהי' לע"ל הגילוי מאמיתיות בחי' עיגול ומקיף הכללי שלמעלה מהקו. אזי יהי' עיקר הגילוי בבחי' מל' דוקא כנס"י לפי שהיא מעוררת וממשכת בחי' זו ע"י התפלה כנ"ל בענין עג עוגה ולכן אז תשמח בתולה דוקא במחול ומזה יובן ענין הריקוד לפני הכלה דוקא. וזהו ענין ברכה השביעית משמח חתן עם הכלה דקאי על לע"ל לכן עיקר השמחה יתגלה בהכלה תחלה כו'. ומכ"ז יובן מארז"ל (יבמות דס"ד ע"א) למה היו אבותינו עקורים לפי שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים כו'. והיינו לפי שהתפלה של צדיקים הוא לבחי' בעל החוטם כו' שהוא המשכת בחי' עיגול ומקיף דבחי' בעל הרצון. ועי"ז נעשה תיקון ועילוי רב בכל הספירות דאצילות כנ"ל לכן הקב"ה (שהוא בחי' יושר דכמראה אדם דאצי') מתאוה לתפלתן כו' שהוא המשכת אמיתיות בחי' עיגול העליון שלמע' מבחי' עיגולים ויושר דסדר השתלשלות:
שמח תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך וגו'. הנה כתיב בעמוס סי' ד' יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו והענין דכתיב (ישעי' י"ז י"ב) ושאון לאומים כשאון מים כבירים ישאון. שהרשעים נמשלו לגלי הים שכאשר הים הולך וסוער אזי הגלים מתנשאים ומגביהים את עצמן ומתרוממים למעלה. ואח"כ ברגע יקם סערה לדממה ויחשו גליהם ויעמוד הים מזעפו. וכך הנה כאשר רשעים מושלים בעולם מגביהים את עצמן ומתנשאים על ישראל לגזור עליהם כמה גזירות קשות (דהיינו השמדות שהי' בימי קדם) וברגע חוזרים ונופלים ובמהרה תופר עצתם ותתבלבל מחשבתם. (וכן מבואר בגמרא סוף יבמות קכ"א ע"א על כל גל וגל שעבר עלי נענעתי לו ראשי כו' מכאן אמרו אם יבאו רשעים על אדם ינענע להם ראשו פי' רש"י ידחה מפני השעה כו' הרי שהרשעים נמשלו לגלים וידחה מפני השעה כי ברגע יחשו גליהם כו'). והנה כמו שהוא בכללות ישראל כך הוא בפרטיות בהתלבשות נפש האדם בגוף הגשמי בעוה"ז תחת קליפת נוגה ושם הוא משכן היצה"ר עת אשר שלט כו'. שמגביה א"ע כנשר כו'. הנה שליטה וממשלה זו דומה לגלי הים שמתנשאים ברוח סערה וברגע חוזרים ונופלים:
וביאור הדבר. כי הנה כמו שעיקר התנשאות הגלים הוא מחמת הרוח שסוער כמ"ש ויאמר ויעמוד רות סערה ותרומם גליו (תלים ק"ז). כך הנה כתיב (שם ל"ג) וברוח פיו כל צבאם. שמהבל העליון נמשך חיות לכל העולמות עליונים ותחתונים. וז"ש הבל הבלים אמר קהלת וגו'. ופי' בזח"ג מ"ז ע"ב שהו"ע ז' הבלים דעלמא אתקיים עלייהו. דהנה בריאת העולמות הוא ע"י דבור העליון. בעש"מ נברא העולם (אבות רפ"ה). וכמ"ש ויאמר אלקים יהי אור כו' ויאמר אלקים יהי רקיע כו'. והנה עד"מ למטה חיות הדבור הוא מהבל הלב. שההבל היוצא מהלב נעשה קול ומתחלק בה' מוצאות הפה להיות דיבור כו'. וא"כ הבל הלב הוא מקור חיות הדבור. ובהלב משכן המדות. וההבל הוא התפשטות הארה חיצוניות מהמדות שאין נוגע לפנימיות ועצמיות המדות כלל. ולכן כשמאיר פנימיות המדות כמו בשעת התפעלות עצומה כעס או שמחה אזי אין יכול לדבר כלל. וא"כ ההבל הוא דבר שאין בו ממש. וכעד"ז יובן למעלה שמקור חיות הדבור עליון הוא מבחי' הבל בעלמא שמהז' מדות עליונות דז"א דאצי'. דהיינו התפשטות הארה חיצוניות מהמדות שאין נוגע לפנימיות ועצמיות המדות כלל. וזהו ענין ז' הבלים דעלמא אתקיים עלייהו דהיינו ההמשכות מז' מדות דז"א דאצילות להיות מקורים וכתרים לז' מדות דמל' דבור עליון. וזהו את הכל ראיתי בימי הבלי (קהלת ז' ט"ו) שכל הז' הבלים שמהז' מדות נמשכים לבחי' מל' דבור עליון על ידי היסוד הנק' הכל כו'. וזהו וימי חייהם הבל לפניך. שחיות כל העולמות ומלאכים הוא רק מבחי' הבל בעלמא. ואפי' נשמות שהם היותר פנימיות מהכל כו' נמשכים ג"כ מבחי' הבל. וכמ"ש (בראשית ב' ז') ויפח באפיו נשמת חיים. רק מאן דנפח מתוכי' נפח כו' הבל פנימי. והנה ההבל הוא כלול מג' יסודות אש מים רוח. ולכן כשמתגבר היסוד האש יהי' הקול בלתי נשמע. כמ"ש (תלים ס"ט ד') נחר גרוני. ואם יהי' תגבורת יסוד המים יהי' צלילות הקול ביותר. וכמו"כ למעלה הבל העליון הוא כלול מב' המדות חו"ג אש ומים ע"י הת"ת שנק' רוח. כי אם הי' ההבל נמשך רק ממדת חסד לבד שהוא רק התפשטות וגילוי לא היו העולמות בי"ע יכולים לקבל כלל שהי' ביטול במציאות לגמרי כמו דקמי' כל"ח כו'. ואם הי' ההבל נמשך ממדת גבורה שהוא רק צמצום והעלם הי' היש דבר נפרד לגמרי ולא הי' ביטול כלל ע"כ צ"ל ההבל כלול מחו"ג יחד בכדי שיהי' יש וביטול היש. והנה אופן התכללות הוא שהחסדים גוברים על הגבורות. שמאלא אתכלל בימינא. וכמ"ש (תלים קי"ח) ימין ה' רוממה. (גם שעצם ענין המשכת והתפשטות ההבל מלמעלמ"ט להחיות העולמות זהו ענין טבע החסד בחי' מים שיורדים מגבוה לנמוך. רק שהוא בדרך רו"ש ג"כ. וכמ"ש (ירמי' כ"ג כ"ט) הלא כה דברי כאש כו'. אבל מ"מ החסדים גוברים). והנה הבל אותיות להב וכמ"ש (תלים כ"ט) להבות אש. שתשוקת ההבל הוא להסתלק למקורו ושרשו כמו שהי' כלול בהמדות שאזי הי' מתאחד גם עם פנימיות המדות כדרך כל הארה שתשוקתה ליכלל בעצמיות ולהתאחד עם העצם. וכמו זיו השמש כשהי' כלול בשמש הי' מתאחד עם המאור. אך בתחלת בריאת העולמות הי' המשכת ההבל מלמעלמ"ט היפך טבעו מפני כי חפץ חסד הוא. ואח"כ תלוי במעשה התחתונים שבזמן שיש בהם מע"ט אזי באתעדל"ת רוח אייתי רוח ואמשיך רוח שיתקיים ההבל ורוח פיו ית' למטה לקיום וחיות העולמות והיינו כשיש בחי' רוח של העלאת מ"נ מלמטלמ"ע דהיינו רוח והבל הדיבור של תפלה ותורה. וכן ההעלאת מ"ן שמקיום מצות מעשיות נק' ג"כ רוח. כמ"ש (שיר ג' ו') מי זאת עולה כו' כתמרות עשן כו'. דהיינו העלאת מ"ן מבירורי נוגה ע"י מצות מעשיות נק' בחי' עשן ורוח העולה מלמטלמ"ע. והנה כ"ז הו"ע רוח האדם העולה מלמטלמ"ע וע"י רוח והבל זה של העלאת מ"ן מלמטלמ"ע נמשך אתעדל"ע שהוא בחי' רוח פיו והבל העליון מלמעלמ"ט שיומשך ויתפשט ההבל להחיות העולמות. וכמ"ש אם ישים אליו לבו. רוחו ונשמתו אליו יאסוף (איוב ל"ד י"ד). אבל בזמן שלא אכשר דרי כשאין בחי' הבל ורוח של אתעדל"ת מלמטלמ"ע של תפלה ותומ"צ (דהיינו כשפוגמים בהבל הדבור של תומ"צ) ומכ"ש כשנופלים בבחי' הבלים דלעו"ז. כמ"ש (קהלת ו') זה הבל וחולי רע. זה הבל ורעות רוח (וכמשנ"ת ענינם בד"ה יבא ארי' יעו"ש) שהם סתירו דעלמא. אזי כביכול מסתלק ההבל העליון למעלה לשרשו ומקורו. והיינו דנת"ל שההבל העליון הוא כלול מחו"ג. והחסדים גוברים על הגבורות שיומשך ויתפשט ההבל מלמעלמ"ט ולא יסתלק. אבל כשאין בחי' רוח האדם העולה מלמטה למעלה. אזי נעשה בההבל ורוח פיו ית' התגברות הגבורות על החסדים ומסתלק ההבל לגמרי לשרשו ומקורו וזהו ענין הרוח סערה שנתהווה למעלה בההבל עליון ואזי מתנשאים ומתרוממים הגלים דהיינו עת שליטת כחות הדינים ומקטרגים עד למאד למעלה. ומזה נעשה למטה הגבהה שהוא שליטה וממשלה לרשעים על ישראל לגזור כמה גזירות קשות ה"י. וזהו ושאון לאומים כשאון מים כבירים. שסיבת התנשאות הגלים הוא רק מחמת הרוח סערה שנתהווה. וכמ"ש ויאמר ויעמד רוח סערה ותרומם גליו כו' וכל חכמתם תתבלע כו'. שאזי אין עצה ואין תבונה:
ד אך העצה לזה הוא כשישראל חוזרים בתשובה. וכמ"ש ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יוציאם יקם סערה לדממה ויחשו גליהם (חלים ק"ז). פי' ויצעקו הוא לשון צעק לבם אל ה' (איכה ב' י"ח). דהיינו צעקת הלב מעומקא דלבא. ולשון ויצעק איש ישראל (שופטים ז' כ"ג) שהוא מלשון אסיפה וקיבוץ והא בהא תלי' שכשהצעקה הוא מעומק הלב. דהיינו מפנימיות נקודת הלב. אזי הו"ע אסיפה וקיבוץ כל הרצונות לרצון אחד לבד. כמו עד"מ כשיש לאדם רצון עמוק מאד מפנימיות נקודת לבבו. דהיינו בדבר שכל חיי נפשו תלוים בזה אזי מתפשט הרצון שהוא כללות כח המתאוה מכל הרצונות שלו לגמרי ומלובש כולו ברצון זה לבד וזולת דבר זה אין לו אז שום רצון כלל (כמו אדם חולה מסוכן ח"ו ה"י שאין לו אז כ"א רק רצון אחד לחיי נפשו וזולת זה אינו רוצה שום דבר כלל). וכמו"כ הו"ע ויצעקו אל ה' בצר להם שמבחי' בצר להם נמשך צעקת עומק הלב שהוא אסיפה וקיבוץ מכל הרצונות צאת הנפש מנרתקה לבושי נוגה לגמרי וכמ"ש (תלים ע"ג) מי לי בשמים כו' כלה שארי כו' והנה בחי' רוח זה של תשובה כמ"ש (קהלת י"ב ז') והרוח תשוב כו' הוא ג"כ ענין רוח סערה מלמטלמ"ע שהוא הגבה מאד מבחי' הרוח של העמ"נ מלמטלמ"ע של תפלה ותומ"צ. ולכן כשנתהוה רוח סערה למעל' שהוא התגברות הגבורות ונעשה הסתלקות ההבל לשרשו. ומזה נתרוממו הגלים שהו"ע הדינים כחות הדין כו' אזי כדי להשקיט הרוח סערה כו' אין מספיק הרוח של אתעדל"ת של תומ"צ כ"א ויצעקו כו' בצר כו' שהוא הרוח של העלאת מ"ן של תשובה דבחילא יתיר שהוא ענין רוח סערה של תשובה כו' אזי ממצוקותיהם יוציאם יקם סערה לדממה ויחשו גליהם. כי הרוח שמלמטלמ"ע של תשובה דבחילא יתיר מעורר יגמה"ר שנק' י"ג ת"ד שערות קשישין שיש בהם גבורה עצומה דהיינו תגבורת החסדים והרחמים להתגבר על כל הגבורות והדינין תקיפין של הרוח סערה לאכפייא לון. ואח"כ מתמתקים ומתהפכים לחסדים גמורים כו'. וז"ש (תלים פ"ט) בשוא גליו אתה תשבחם. ופירש"י תשפילם ותשקיטם ופי' בזהר פ' נח (דס"ט ע"ב) ע"י חוטא מסט' דימינא. והיינו כנ"ל שהגלים הם דינים תקיפים שמתרוממים כו' ולכן ע"י גילוי והמשכת החסדים מלמעלה למטה להיות יחוד מדותיו ית' שיתמתקו הגבו' בחסדים ויתהפכו גם הם לחסדים טובים. עי"ז נשפלים ונשקטים הגלים כו' מחמת שנמתק ונח הרוח סערה כו'. וזהו אתה תשבחם. ופי' אתה ידוע דקאי על מדת חסד עליון (או דאבא או דז"א) כמ"ש אתה כהן לעולם. וכמ"ש בזהר (ח"ג קצ"ג ע"ב) תלת דוכתין איקרי אתה כו'. (וי"ל אתה מושל בגאות הים זהו חסד דאבא שמקבל ממזל השמיני ונוצר חסד. ולכן מושל היינו ששערות קשישין דדיקנא יש בהם גבורה עצומה להתגבר על תוקף התרוממות הדינים תקיפים ולאכפייא לון. שזהו פי' וענין מושל כמ"ש במ"א ההפרש בין ממשלה ומלוכה. וכמארז"ל (אבות פ"ד) איזהו גבור הכובש את יצרו שנאמר כו' ומושל ברוחו מלוכד עיר (משלי ט"ז ל"ב). וידוע דפי' הכובש את יצרו זהו מדרגת אתכפייא וע"ז כתיב ומושל ברוחו כו'. וכמו"כ למעלה פי' מושל בגאות הים היינו כפיית הדינים. ופי' וענין שהתרוממות הדינים נק' גאות הים היינו כי מדה"ד יש לו תוקף גדול מאד לפי שהוא דין אמת. ולכן כתיב (תלים ק"ו) מי ימלל גבורות ה' כו' וכדפי' בזהר ויחי (רמ"ט ע"א) מאן איהו דיסלק ויעבר גזירא חדא מאינון גבוראן דקוב"ה. וזהו גאות גימט' קדוש. והענין דבאמת הרי אוא"ס ב"ה קדוש ומובדל מגדר עלמין לגמרי ורק שמצד טבע הטוב להיטיב מצמצם עצמו ע"י רבוי צמצומים להאיר בעולמות וע"כ ע"י מדה"ד מחמת שלא אכשר דרי כו' גורם הסתלקות אוא"ס להיות קדוש ומובדל כו'. נמצא שהגבו' והדין להתרומם ולהסתלק זהו האמת כמו שהוא מצד אוא"ס הנק' קדוש גימט' גאות. ורק שאעפ"כ אתה מושל בגאות. ואח"כ יכול להיות אתה תשבחם שהוא מיתוק הגבו' בחסדים שנק' יחוד מדותיו דחו"ג דז"א שאזי הגבו' עצמם נהפכים להיות חסדים טובים ממש. וזהו אתה (חסד דז"א) תשבחם (להגלים) שמתקנם לשבח ולעילוי. שאזי הגבורות מעולים הרבה יותר מהחסדים כי גבו' ג"פ חסד שכשנמתקים אזי יש מהן ריבוי השפעה ביותר. והנה אעפ"י שאתה תשבחם זהו חסד דז"א דאצי'. כי יחודים דהיינו יחוד מדותיו שייך רק באצי' ולא למעלה מאצי'. מ"מ שרש היחוד ומיתוק הגבורות בחסדים ע"י חסד דז"א זה נמשך מחסד דע"י שבגלגלתא שלמעלה מבחי' גבו' דע"י שבמו"ס. ולכן אתה מושל כו' זהו ממזלות דמו"ס ששם מאיר גבו' דע"י ושרש בחי' אתה תשבחם זהו מחסד דע"י שבגלגלתא. וז"ש (תלים ס"ה ט') משביח שאון ימים שמתקנם לשבת ולעילוי יותר מהחסדים. ולכן כתיב (תלים פ"ט) מי כמוך חסין י"ה. היינו הב' מזלות ונוצר ונקה שמהם מקבלים חו"ב דאצי' כידוע. וע"כ ב' מזלות אלו נק' חסין י"ה התוקף של י"ה שהם חו"ב. אתה מושל בגאות כו' שזהו הפלאת כח האדיר של המאציל להיות מושל בגאות הים ולהשביח שאון ימים וגליו כו' וכמארז"ל (יומא ס"ט ב') גבורות גבורותיו שכובש כעסו. וז"ש צהלי קולך בת גלים ופי' במד"ר איכה (ריש הפתיחתא) צהלי קולך בד"ת. ונק' כנס"י בת גלים ע"ד כל שאינו בהסתר פנים אינו מהם (חגיגה ה' א') ולכן צהלי קולך בד"ת כי עי"ז אייתי רוח ואמשיך רוח כו' וזשארז"ל (תענית ג' ב') כשם שא"א לעולם בלא רוחות כך א"א לעולם בלא ישראל שהם ממשיכים שלא יסתלק ההבל והיינו ע"י אתעדל"ת רוח אייתי רוח כו'. וז"ש בקרבנות נחת רוח לפני (זבחים מ"ו ב' וע"ש ברש"י) פי' שהוא המשכת וגילוי הרוח עליון בעולמות כו':
ג והנה כמו שהרוח הגשמי נתהוה מהרים כאשר אד יעלה מן הארץ כמבואר בספרי המחקרים וכמ"ש יוצר הרים ובורא רוח כו'. כך אתעדל"ת זו דרוח אייתי רוח נמשך מבחי' הרים שהו"ע התפעלות הלב. ויש ב' בחי' הרים. כי יש מתפעל להיות שמחת הנפש בדביקותה באלקים חיים וקרבת ה' כו'. ויש מתפעל להיות מרירות הלב כו'. ועי"ז נמשך להיות רוח האדם העולה למעלה לדבקה בו ית' או לצעוק אל ה' בצר לו. אך כדי להיות המשכה מלמעלה לבחי' ומדרגת הרים אלו. כי הגם שבאתעדל"ת תלוי אתעדל"ע. מ"מ גם באתעדל"ע אתעדל"ת שיש אתעדל"ע שמעורר אתעדל"ת ורוח האדם העולה. והמשכה זו היא מבחי' הרים הגבוהים שהם נק' טורי חשוכא כי האתעדל"ע שנמשך אחר אתעדל"ת. דהיינו ע"י אתעדל"ת. נמשך מבחי' הרים סתם. וזהו רוח פיו הבל העליון שנמשך מז"מ דז"א. אבל האתעדל"ע שנמשך קודם האתעדל"ת לעורר אתעדל"ת צ"ל נמשך ממקום עליון יותר דהיינו ממקום שאין אתעדל"ת מגיע כלל. והיינו מבחי' הרים הגבוהים דוקא (כן נת' בלקו"ת בשה"ש דכ"ב ע"ב בד"ה להבין הטעם למה שהאתעדל"ע כו' פ"ה יעו"ש). כי בחי' חג"ת דאצי' נק' הרים סתם אבל הרים הגבוהים היינו חג"ת דא"א שהם המדות שלמעלה מהשכל. ולכן נק' טורי חשוכא כי ראשית גילוי הכחות הוא רק משכל. אבל מה שלמעלה מהשכל אין מורגש כלל גם המציאות וא"כ זהו תכלית ההעלם. (ומה שחג"ת דא"א נק' הרים הגבוהים הוא מצד ב' טעמים. א' כי חג"ת דאצי' שלמטה מהחכמה הם מסדר השתלשלות אבל חג"ת דא"א כיון שהם למעלה מהחכמה הם למעלה מהשתלשלות כי חכ' היא ראשית ההשתלשלות ע"כ נק' הרים הגבוהים. טעם ב' כמו עד"מ בהרים הגבוהים אין רואים קץ לגובה ההר כמו"כ בחג"ת דז"א שנק' הרים סתם הרי יש בהם כלים המגבילים את המדות להיות חסד מוגבל ונק' חסד עולם. אבל בהמדות שלמעלה מאצי' שאין שם כלים המגבילים הם בבחי' התפשטות עד א"ס בל"ג כלל. ונק' ורב חסד וגדל חסד שהחסד בריבוי ובהתפשטות גדול בל"ג כלל. ע"כ נק' הרים הגבוהים ובנפש האה"ר שלמעלה מהשכל לא יכלה לעולם ולא יפסק כלל משא"כ האהבה הנמשכת מהשכל יכול להיות בה שינוי והפסק). ויש כמה בחי' הרים. כי יש חג"ת שבחכמה והם ג"כ למעלה מבחי' חג"ת סתם. וזהו"ע הר הקדש דהיינו שהאהבה היא בבחי' ביטול שהרי הוא חסד שבחכ' כח מ"ה. ויש בחי' חג"ת דא"א שהם עיקר בחי' הרים הגבוהים ליעלים לשון עלי' לבחי' ומדרגה יותר גבוה כו'. ובזה יובן מה שמצינו כמה בחי' הרים בפסוק. הררי אלף. הררי קדש. הם בבחי' מדות שבחכ' שנק' קדש ונק' ג"כ אלפים כנודע בענין אאלפך חכ' כו'. ויש בחי' הררי קדם והר הזיתים שזית מקור לשמן שהוא חכמה וא"כ הר הזיתים מקור דמקור לחכמה (במ"א בענין ושנים זיתים עליה נת' שהם ב' מזלות ונוצר ונקה שהם מקור לחו"ב. וא"כ עצמות הכתר ומו"ס נק' הר הזיתים מקור דמקור לחכ'. ובחי' הרים הגבוהים הם הררי קדם הר הזיתים. ועיקר בחי' זו חג"ת דא"ק שזהו עיקר בחי' טורי חשוכא כמובן הכוונה בסוף הדרוש). והנה כמו שבבחי' טורי נהורא הנה הרוח נמשך מהם. כנ"ל בענין רוח פיו ית' המחי' בי"ע שנמשך מבחי' הרים דאצילות חו"ג. כי ההמשכה צריך להיות כלולה מבחי' אלו להיות צמצום והתפשטות והמשכה שיוכלו העולמות לקבל להיות יש וביטול היש כו'. כמו"כ מבחי' טורי חשוכא נמשך ג"כ בחי' רוח היותר עליון וכדפי' בספד"צ פ"ה בענין לא ידון רוחי באדם לעולם כו' דבההוא רוחא דאתנשבא מתרין נוקבין דפרדשקא משיך לתתאי. ומבואר שם בזהר (דקע"ו ע"ב) דבחי' רוחא זה הוא נמשך מבחי' אוירא דכיא שהוא בחי' ת"ת דע"י המלובש בקרומא דאוירא דא"א ונמשך עד חוטמא כו' וזהו נק' רוחא דפרדשקא. והיינו כמש"ל דכמו שת"ת דז"א נק' רוח שנמשך וכלול מחו"ג שנק' הרים ומתלבש במל' להיות וברוח פיו כל צבאם. כך מבחי' טורי חשוכא המדות דע"י נמשך בחי' ת"ת דע"י אוירא דכיא כו' ועי"ז הוא החיות דכל עולם האצי'. וביאור ענין בחי' אוירא דכיא עי' בה"ז פ' בשלח ע"פ התוספתא שם ד"נ ע"א. ועי' בסידור ע"פ מארז"ל מזוזה מימין ענין אויר שהוא למעלה מבחי' אור שהחכ' נק' אור והכתר מקור החכמה נק' אויר אור יו"ד. כמו שאויר מקור האור כך חכ"ע ראשית הגילוי אור כו'. וא"כ ח"ע נק' אור וכמ"ש ע"פ יהי אור. והנה כללות אצי' נק' חכמה ולכן בחי' רוחא דחיי הנמשך מת"ת דע"י להיות מקור דמקור החיות לאצי' וח"ע נק' אויר. [וגם הוא דכיא משני טעמים. הא' שהוא למעל' מהשבירה והתיקון כי אצי' הוא עולם התיקון שנתתקן משבה"כ דתהו ושבה"כ הי' בבחי' הכתר ואפי' בבחי' עתיק. רק בחיצוניותו היינו ב"ן דעתיק שמשם יצאו הז' מלכין קדמאין דמיתו. אבל בפנימיות עתיק לא הי' שבירה ולא ביטול כלל. ובחי' רוחא דחיי זה שמת"ת דעתיק שהוא בחי' מ"ה דעתיק ופנימיות עתיק הוא למעלה מהשבירה ותיקון לכן נק' אוירא דכיא. ועוד כמו אויר דק וזך ביותר אינו נרגש כלל בעולם. כן בחי' זו הוא סתום ונעלם מכל סדר ההשתלשלות שאינו מורגש ונתפס בהם לכן נק' אוירא דכיא] . וזהו פי' לא ידון רוחי באדם כי כשהי' גילוי החיות בנבראים מבחי' רוח פיו ית' בחי' אוירא דכיא היו מאריכים ימים הרבה כי כל המשכות שמבחי' כתר הוא בהתפשטות גדול בלי צמצומים כנודע בפי' ארך אפים וגדל חסד כו' שבכ"ע הוא מקום הוויתור להשפיע כל שפע יותר מדאי לפי שאין כלים המגבילים וכנ"ל. ומפני שבעטו מרוב השלוה אמר שלא יהי' נמשך להם ההשפעה מבחי' רוחי הנ"ל הנמשך מא"א מבחי' טורא חשוכא. רק יומשך מבחי' רוח הנמשך מבחי' הרים סתם ולא מבחי' הרים הגבוהים. ולכן והיו ימיו ק"כ שנה כנגד ק"כ צירופי אלקים שהוא בחי' צמצומים כו'. שבמדות דז"א יש כלים המגבילים. ובכלל ידוע שהאורות הם שמות הוי' והכלים נק' שם אלקים ולכן והיו ימיו ק"כ שנה נגד הכלים דז"א שהם ק"כ צירופים. ולכן על משיח שיבוא בב"א כתיב ונחה עליו רוח הוי' רוח חו"ב כו' רוח דעת כו' והיינו שיומשך מבחי' רוח העליון בחי' אוירא דכיא משם יתגלה בגילוי רב בבחי' רוח שלמטה שהוא בחי' מל' דאצי' שמשם שרש המשיח מלכות בית דוד וכדפי' באד"ר דק"ל ע"ב. ועי' בסידור בביאור דל"ג בעומר ענין מארבע הרוחות בואי הרוח כו' ועי' בזהר ר"פ לך לך ענין רוחא דכל רוחין כו' שנמשך מבחי' הנ"ל ונחזור לעניננו שמבחי' הרים הגבוהים הנ"ל נמשך אתעדל"ע להיות אתעדל"ת (שבחי' הרוח של העלאת מ"ן ואתעדל"ת צ"ל נמשך מבחי' רוחא דחיי ואוירא דכיא הנמשך מבחי' הרים הגבוהים טורי חשוכא הררי קדם). וזהו שפי' בזח"א דרל"ה ע"א ענין הנבא אל הרוח מתתא לעילא ואמרת אל הרוח מעילא לתתא ופי' בזהר שם מתתא לעילא הוא בחי' העלאת מ"ן דנוק' שנק' רוח משום שהוא מבחי' רוחא דשדי בגוה ופי' ענין זה היינו ע"ד הנ"ל באתעדל"ת שבאדם שנק' רוח שמלמטלמ"ע הנמשך מבחי' הרים חו"ג שמחה ומרירות כו'. וזהו"ע מ"נ דנוק'. ואומרו הנבא אל הרוח היינו בחי' אחעדל"ע לעורר אתעדל"ת וכנ"ל שגם כדי שיהי' אתעדל"ת צריך שיהי' תחלה אתעדל"ע וזהו הנבא אל הרוח. ואחר שנתעורר בחי' המ"ן רוח שמלמטלמ"ע אז נמשך המשכת מ"ד מבחי' רוח שמלמעלמ"ט וזהו ואמרת אל הרוח כו':
ד ועתה נבוא לפי' הברכה שמח תשמח רעים האהובים. שבחי' הרים הגבוהים טורי דחשוכא הנ"ל נקראים רעים האהובים. כי בחי' הרים סתם טורי דנהורא הם בבחי' פירוד והתחלקות כמו עד"מ למטה בנפש שיש מתפעל להיות שמחת הנפש ויש מתפעל להיות במרירות. הרי השמחה עם המרירות וכן האהבה עם היראה הם ב' הפכיים. ועד"ז גם למעלה שבחי' ז"מ דז"א דאצי' הם ענפין מתפרדין וכמ"ש בזה"ק ע"פ ויהיו חיי שרה מאה שנה כו' ושבע שנים שבשבע כתיב שנים לשון רבים אלין מתפרשאן בדינא ורחמי בכמה ענפי מה דלא הוי הכי לעילא. משא"כ בבחי' הרים הגבוהים טורי חשוכא שלמעלה מהחכמה שם הוא התכללות ויחוד גמור ע"כ נק' רעים האהובים. והנה כדי להיות מבחי' הרים הגבוהים שנק' רעים האהובים המשכה למטה בבחי גילוי בבחי' הרים התחתונים צ"ל ע"י בחי' שמחה שהוא בחי' התגלות הפנימיות כו'. אך כיצד הוא סדר השתלשלות והמשכת גילוי פנימיות שיצא מההעלם אל הגילוי הוא כשמחך יצירך בג"ע מקדם פי' מקדם מקדמונו ש"ע למעלה מגדר עלמין ואינו לא בבחי' ממלא ולא בבחי' סובב ולא שייך בו בחי' חכמה כי כולם בחכ' עשית שנחשבת כעשי' גשמי' כו'. ואפי' רצון לא שייך עליו לומר שהוא בעהר"צ שאינו בגדר רצון כלל. ומשם נמשך השפעה ושמחה ליצירך בג"ע כו' ומשם לרעים האהובים ומשם נמשך להרים שלמטה להיות יוצר הרים ובורא רוח כו' שעי"ז יהי' אתעדל"ת:
ה ועתה יובן פי' הפסוק כי הנה יוצר הרים זהו הרים סתם טורי נהורא. ולכן כתיב יוצר כמו צורה לחומר גילוי ההעלם כמו"כ טורי נהורא לגבי טורי חשוכא. וא"כ יוצר הרים אדם דיצירה. וא"כ פי' ובורא רוח זהו הרים הגבוהים טורי חשוכא דהיינו התהוות ההעלם דעצמות חג"ת שע"ז שייך לשון בורא כידוע שדוקא על התהוות חומר ההיולי שייך לשון בריאה. משא"כ גילוי הד"י מחומר ההיולי שייך רק לשון יצירה וא"כ ובורא רוח זהו אדם דבריאה ומ"ש רוח ולא הרים שהרי אדם דבריאה חג"ת שבהעלם נק' ג"כ הרים הגבוהים טורי חשוכא י"ל ב' טעמים. א' שהכח על אתעדל"ת שהוא הרוח של העלאת מ"נ דנבראים נמשך מבחי' הרים הגבוהים ע"כ כתיב ובורא רוח שמבחי' זו דוקא נמשך הרוח של העלאת מ"ן של נבראים. טעם ב' כי אדם דבריאה הרים הגבוהים טורי חשוכא חג"ת דא"ק לפי שזהו התהוות העלם העצמיות ולפי שהם נעלמים לגמרי עד שאינן נרגשים ונתפסים כלל בסדר השתלשלות לבחי' הרים ע"כ אין לכנותם בשם הרים אשר הר זהו בליטה והגבהה המתגלה כ"א בשם רוח וכמ"ש בבה"ז פ' בשלח בפי' אוירא דכיא שהוא האויר היותר דק וזך עד שאין נרגש כלל וכלל. וכמו"כ הו"ע א"ק. ולכן נק' בשם רוח. וזהו ובורא רוח. ומגיד לאדם כו'. פי' מגיד לשון המשכה וא"כ קאי על המשכת הקו"ח להאיר בג' מיני אדם. ועי' בדרוש ג' מיני אדם שאצי' דכללות אינו אלא הקו מאוא"ס ב"ה שהוא נמשך מעצמותו ית' בדרך אצי' (ולא בדרך בריאה ופרסא ח"ו כידוע שהקו בראשו הוא דבוק להעיגול הגדול). וע"כ כתיב הלשון ומגיד ל' המשכה כמו אצי' ויאצל גילוי ההעלם כו' ופי' ומגיד לאדם היינו המשכת הקו"ח לכללות הג' מיני אדם אדם דבריאה א"ק. אדם דיצירה ע"י וא"א. אדם דעשי' ע"ס דאצי'. שבהם מלובש ומאיר בגילוי הקו"ח מאוא"ס ב"ה וסיום גילוי הקו הוא במל' דאצי'. מה שיחו. דהנה בבחי' כמרא"ד דאצי' אמר במאמר דפתח אליהו שם מ"ה מלגאו כו' דהיינו הארת הקו"ח שנק' הוי' שם מ"ה לפי שגורם הביטול אמיתי בהכלים דע"ס. שיחו זהו הדיבור עליון בחי' מל'. ובשרש מל' דא"ס מקור הקו"ח נק' שיחו. וזהו מה שיחו ששיחו הוא בחי' מ"ה דהיינו שהקו"ח הנמשך מבחי' מל' דא"ס הוא גורם בחי' מ"ה וביטול אמיתי בהכלים דע"ס. ובעבודה בנפש ענין מה שיחו. הנה שיחו תושב"כ ושבע"פ שנשתלשלו וירדו ונתלבשו בענינים גשמיים ונמשכו מבחי' מ"ה הוא בחי' ביטול באוא"ס ב"ה רק שנמשכו כדי שגם האדם למטה יהי' שיחו בהם שיוכל לומר הפסוק וידבר הוי' כו' או הלכה א' כו'. שנמשך מבחי' מ"ה. והיינו ע"י יוצר הרים ובורא רוח שע"י התפעלות השמחה או המרירות רוח אייתי רוח כו' כנ"ל לכך יהי' אח"כ התורה שלומד בבחי' התדבקות לאור אין סוף השרוי בתוכה. ונמצא שיהי' שיחו בחי' מ"ה כו' כנ"ל:
כי בועליך עושיך ה' צבאות וגו' בישעי' סי' נ"ד ה'. וארז"ל סנהדרין ס"פ כה"ג דכ"ב ב' אשה גולם היא ואינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי שנאמר כי בועליך עושיך כו'. ומובן דכמו"כ בכנס"י שנק' אשה יראת ה' שענין עשיית הכלי בכנס"י הוא שעי"ז כורתת ברית להקב"ה. ופי' כריתות ברית הוא דבר נצחי שלא ישונה. ותחלה צ"ל ענין הכריתות ברית שמלמעלה דהיינו מהקב"ה לכנס"י. כמ"ש אנכי כורת ברית כו' (תשא ל"ד יו"ד). וכתי' לעברך בברית כו' אשר הוי' אלקיך כורת עמך (נצבים כ"ט י"א). והנה בענין כריתות ברית שלא ישונה לעולם יש ב' פירושים א' שהו"ע ההתקשרות שלמעלה מהשכל. כי ההתקשרות והאהבה שעפ"י שכל יוכל ליפסק במשך זמן כשיתבטל הטעם שגורם האהבה אבל כשההתקשרות הוא למעלה מהשכל והטעם אזי לא תופסק לעולם. ופי' הב' כמ"ש אשר כרתו את העגל ויעברו בין בתריו (ירמי' ל"ד י"ח). דכמו ששני החצאים הם גוף אחד. כך השני כורתי ברית יהיו כמו תרי פלגי דגופא ובהתאחדם הם כגוף אחד. וא"כ ענין כריתות ברית הוא להיות גוף אחד. וגוף אחד בלתי אפשר להתחלק בשום אופן כן לא יתחלקו השני כורתי ברית לעולם. ובאמת ב' הפירושים עולים בקנה אחד. כי התאחדות זו להיות גוף אחד ממש זהו בלמעלה מהחכמה דוקא דהיינו בכ"ע. כי הב' בחי' שבכתר דהיינו בחי' תחתונה שבמאציל עם הבחי' דשרש הנאצלים מתאחדים לגמרי עד ששניהם נק' ספירה אחת דהיינו ספירת כתר (כמ"ש בע"ח שהכתר כלול משני בחי' הנ"ל ובכללו נק' ספי' כתר כו') משא"כ למטה מהחכמה דהיינו באו"כ דע"ס דאצי' (אעפ"י שנמשכים מהשני בחי' דכתר כי א"א שרש הכלים ומע"י נמשכים האורות כו') הרי האור לא נק' בשם הספירה כלל. כידוע דמה שנק' ספירת חכמה חסד זהו הכלי דוקא ולא האור. (כמ"ש במ"א שטעו בזה איזו מקובלים שסברו דמה שאומרים חכמה חסד זהו האור. והכלי מגביל את החכמה והחסד כו'. ובאמת אינו כן דבחי' חכמה זהו הכלי עצמה. והאור פשוט ואין שייך לקרותו בשם חכמה כו') ולכן היחוד דאו"כ דע"ס דאצי' נקרא נשמתא וגופא. כמ"ש בת"ז וכמה גופין תקינת לון חסד דרועא ימינא כו' חכמה מוחא כו' אנת הוא כנשמתא לגופא. וע"י חטא גורמים להיות וכד אנת תסתלק מנייהו אשתארו כולהו שמהן כגופא בלא נשמתא. משא"כ בכ"ע שהשני בחי' דכתר הם עד"מ גוף אחד אין שייך שם עיבור ושינה והסתלקות כלל. וכמו עד"מ שגוף אחד בלתי אפשר להתחלק כו' והנה מהברית וההתאחדות דשני בחי' דכ"ע משם נמשך הכריתות ברית עם נש"י שיהיו אחדות אחד עם אלקות. אך זהו ע"ד התאחדות הנשמה עם הגוף שהם שני דברים רחוקים ונעשו דבר אחד (כמ"ש כי עזה כמות אהבה (שיר ח' ו') ופי' בזח"א ויחי רמ"ה ע"א כפרישו דרוחא מן גופא) וכריתות ברית זה הוא בין עם נשמות דאצי' ובין עם נשמות דבי"ע כי נשמות דאצי' מושרשים רק בהלבושים דהע"ס (ולא בהכלים דהע"ס גופא) כמ"ש לבושין תקינת לון דמנייהו פרחין נשמתין כו' וכמו עד"מ לבוש הדבוק להגוף שמ"מ אינו בערך הגוף כלל. וז"ש ואתם הדבקים בהוי' אלקיכם (ואתחנן ד') ששרשם בהלבושים דע"ס דזו"נ דאצי' שדבוקים לגוף הכלים דע"ס (משא"כ מלאכים התהוותם מדבור לבוש החיצון לבוש הנפרד כו') ואינן בערך כלל לגוף הכלים דע"ס. והכריתות ברית הוא שיתעלו לאשתאבא בגופא דמלכא דהיינו בבחי' היחוד דאו"כ דע"ס שהם בחי' נשמתא וגופא. וכמו עד"מ למטה שהנפש והגוף מתאחדים בתכלית כו'. והנה כדי שתתהפך הנשמה מבחי' לבוש ותתעלה להיות בחי' גופא ממש צ"ל הכח לכריתות ברית זה מלמעלה מהחכמה דוקא. וכמו"כ ממש נמשך הכריתות ברית עם נשמות דבי"ע. אעפ"י שהם נבראים מאין ליש ונפרדים. כמשנ"ת בפי' הוי' צבאות שמתגלה שם הוי' ממש בהצבאות (דהיינו בנשמות דבי"ע) עד שנק' ע"ש הצבאות לפי שמתייחד עמהם בתכלית ע"ד שמתייחד עם הכלים דע"ס דאצי' דאיהו וגרמוהי חד בהון. ולכן אמרו במשנה (פ"ז דברכות מ"ג) לענין ברכת הזמון ברבוא אומרים הוי' צבאות וידוע שרבבות הם בכ"ע שמשם נמשך הכח על היחוד דהוי' צבאות לפי שמקיף אצי' ובי"ע בשוה כו' הרי נת' שמכ"ע שלמעלה מהחכמה דוקא נמשך הכריתות ברית עם נש"י. והנה כ"ז הו"ע הכריתות ברית מלמעלה שיאיר מלמעלה מהחכמה. וכמו"כ מה שהאשה היא כנס"י כורתת ברית הוא ג"כ בחי' ההתקשרות שלמעלה מהשכל כידוע שיש אהבה הנמשך ע"י התבוננות. ויכול להיות שתופסק כו'. ויש אהבה שהיא למעלה מהשכל המושג ונק' אה"ר בכל מאדך שהיא ג"כ מבחי' הרצון שלמעלה מהחכמה. ואהבה זו אין לה הפסק לעולם. וזהו ענין כריתות ברית מלמטה דבר נצחי שלא ישונה כו':
ב והנה עשיית הכלי בכנס"י הוא כדי להיות הכריתות ברית מכנס"י למעלה מהשכל דהיינו הרצון פשוט שלמעלה מהחכמה. וביאור ענין עשיית כלי הנה עד"מ כמו בכלי גשמי שכלי ריקן שיש בתוכו תוך מחזיק. מלא אינו מחזיק. וענין זה בנפש. כלי מלא היינו מי שתופס מקום לעצמו. שמחשיב עצמו ליש ודבר. ולכן הוא עסוק רק ברצונותיו הגשמיים לומר כך אני רוצה וכך טוב לי. זה איני רוצה וזה איני יכול לעשות והו"ע איך בלשון אשכנז. היינו הלשון אני שאומר בכל דבר. זהו כלי מלא שאין מחזיק שום השראת אלקות כלל. כי אין אני והוא יכולין לדור. אבל כלי ריקן שיש בו תוך וחלל כו' היינו שאין תופס מקום לעצמו כלל. שאין נחשב בעיניו ליש ודבר כלל כ"א הוא כשיריים וכמותר בעולם עד שהוא כאין וכאפס ממש שלא יתפוס מקום כלל וכאלו מקומו שעומד הוא פנוי וחלל שאין שם שום איש כלל. והיינו לעשות מאני (איך בל"א) אין ממש. זהו כלי ריקן שיש תוך וחלל. דהיינו כלי קיבול המחזיק בתוכו השראת אלקות בתמידיות. ואין אנו יכולים לעשות כלי ריקן זה בעצמנו. ע"י שיחשב פחיתות ערכו ושפלות מדרגות נפשו איך שבהבל בא ובחשך ילך כו' ולכן הוא נבזה בעיניו נמאס ושפל ובטל בעיניו שאין תופס מקום כלל. כי אין זה נצחי וכריתות ברית שלא ישונה כי אם רק לשעה הוא בא לבחי' ביטול ואין. ואח"כ חוזר לישותו וגסותו כו'. כי אפי' ההתבוננות והמארי דחושבנא שלו אינו אמת ואינו מחזיק השראת אלקות בתמידיות כ"א דרך עראי ומקרה לבד. וזהו מלאכתן קבע ותורתן עראי. שפעם שורה אלקות. ופעם אינו שורה לפי שחוזר לישותו כו'. וז"ש כי יקרא' קן צפור לפניך (תצא כ"ב ו') פי' דרך עראי ומקרה וכמ"ש בת"ז (ע' ת"ז תיקון ששי דכ"ג) אבל אלין כי יקרא קן צפור לפניך בהון שכינתא בארח מקרה זמנין שריא עליהון ואשתכחת עמהון וזמנין לא אשתכחת עמהון עכ"ל. אלא מי הוא שעושה אותנו כלי ריקן להיות מחזיק השראת אלקות בתמידיות בלי הפסק הוא הקב"ה בעצמו. וכמ"ש מקדש אד' כוננו ידיך (שמות ע"ו י"ז) פי' שכנס"י נק' מקדש כמ"ש ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם וארז"ל (ע' של"ה שער האותיות אות למ"ד ד' פ"ט ע"א) בתוכו לא נאמר אלא בתוכם. וא"כ כנס"י עצמה היא מקדש דהיינו כלי להשראת אוא"ס ב"ה. ומשחרב ביהמ"ק אין להקב"ה בעולמו אלא ד"א של הלכה בלבד (ברכות ח' א'). וצ"ל שמפסוק ועשו לי מקדש משמע שהשראת השכינה הי' רק בביהמ"ק לבד. ומשחרב ביהמ"ק אין להקב"ה בעולמו אלא ד"א של הלכה שהתורה היא עכשיו בחי' בהמ"ק. והלא הקב"ה ממכ"ע וסוכ"ע. וכמ"ש (ירמי' כ"ג כ"ד) את השמים ואת הארץ אני מלא. אך הענין כמ"ש (איוב י"ש כ"ו) ומבשרי אחזה אלוה. וכמשל האדם אעפ"י שהנשמה מתפשטת בכל אברי הגוף אפי' בצפרני הרגל שעומדין ליקצץ ועיקר התיקון הוא בהסרתן. מ"מ כשמחוברים אזי מתפשט גם בהם כח וחיות מהנשמה להצמיחם ולהגדילם. אבל עיקר התגלות הנשמה הוא במוח לבד. כן עד"מ כביכול בו ית' אעפ"י שהוא ממלא כל עלמין ומחיה את כולם ואפילו לרשעים ופושעים ומורדים שעליהם כתי' באבוד רשעים רנה (משלי י"א יו"ד) מ"מ כשלא נתמלא סאתם מתפשט גם בהם כח וחיות מאלקות להחיותם. אבל מ"מ עיקר התגלות אלהותו הוא בישראל כי פי' ישראל לי ראש דהיינו כמשל שהתגלות העיקרי של הנשמה הוא במוח שבראש כך עיקר גילוי אלהותו ית' הוא בנש"י הנק' לי ראש וכענין ראש השנה שנק' ראש לפי שאזי גילוי כללות החיות של כל השנה. וזהו בבחי' שנה. ובבחי' נפש זהו ענין ישראל לי ראש. ונמצא דכמו שהמוח שבראש הוא כלי לגילוי כללות החיות מהנשמה. כך ענין ישראל לי ראש. שהם עצמן בחי' מקדש וכלי להשראת אוא"ס ב"ה. והענין כמארז"ל (ב"ר פ"א) ישראל עלו במח'. פי' מחשבה זו היינו מחשבה הקדומה שהוא בחי' מקור הרצון שנק' רעדכ"ר. כמו עד"מ כשעולה במח' לבנות בית ונעשה הסכם ע"ז במוחו ומחשבתו. הנה הסכם זה הוא מקור להרצון הנמשך ומתפשט אח"כ בגילוי. וכעד"ז הו"ע מחה"ק שקדמה להרצון הגלוי ונק' רעדכ"ר. ושם הוא שרש ומקור נש"י שעלו במחשבה. וכמארז"ל (שם) מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר דהיינו מחשבה הקדומה הנ"ל ומחמת זה יש בכל אחד מישראל רצון פשוט לאלקות למעלה מהטעם והדעת דהיינו למעלה מהחכמה לגמרי. וזהו ג"כ פי' וענין ישראל לי ראש גלגלתא ומוחא דהיינו הרצון וענג הכמוס שברצון והכל למעלה מהחכמה. והנה התורה היא ג"כ בבחי' זו. שהרי כל התורה היא רק לבאר רצה"ע שזה התנא אומר שכך הוא רצה"ע וזה אומר כך רצה"ע ולכן נק' התורה אמת. כמ"ש (תלים קמ"ה) קרוב ה' כו' לכל אשר יקראוהו באמת. וארז"ל (ברכות ה' ע"ב) אין אמת אלא תורה. והיינו לפי שכל עיקר חכמת התורה היא רק להשיג רצון העליון. ואין שום דבר נק' אחד האמת רק הרצון עליון שהוא סוכ"ע שלמעלה מהחכ' דאצילות. ובו עיקר היחוד של אוא"ס ב"ה שהוא ורצונו אחד וכמ"ש הוי' אחד ושמו אחד (זכרי' י"ד ט') שמו בגימט' רצון. והיינו כמשנת"ל אות א' שעיקר התאחדות האמיתי דאוא"ס ב"ה הוא רק בבחי' כתר שהוא רצה"ע עד ששני הבחי' שבכתר נקראים (ספי' אחת. דהיינו ספי' כתר) כתר אחד כו' ולכן נק' כ"ע אחד האמת כי אחד מורה על התאחדות אוא"ס עם ריבוי בחי' שבטלים ליחודו ית' ומתאחדים להיות אחדות אחד כו'. ולכן גם היחוד דאוא"ס בו"ק דז"א דאצי' נק' הוי' אחד אבל אחד האמת הוא בכתר דוקא. ולכן מצד שבכאו"א מישראל יש ניצוץ אלקות דח"י הנמשך מרצה"ע שלמעלה מהחכמה דאצי' שזהו פי' וענין עבמ"ח ומה שנק' ישראל לי ראש גלגלתא כו' שהוא רצון פשוט לאוא"ס ב"ה למעלה מהחכמה לגמרי ובחי' רצון זה הוא הכלי האמיתי ליחוד דאוא"ס ב"ה עד שמצד היחוד ברצון זה נק' הרצון אחד האמת כנ"ל. לכן נק' כנס"י מצד בחי' זו מקדש וכלי אמיתי' להשראת אוא"ס ב"ה. וכשמתגלה רצון זה בנש"י למטה בגוף זהו עיקר הכלי ליחודו האמיתי ית': ג והנה כדי שיתגלה הרצון פשוט שלמעלה מהחכמה צ"ל כלי ריקן דהיינו שידע שהוא רחוק מאד מאחד האמת. מחמת היותו ממארי דחושבנא שרוב מחדומ"ע שלו הם לא לה' המה. ובחשך שמו יכוסה כו'. ואעפ"כ עיקר רצונו של האדם הוא לידבק באחד האמת (מצד הניצוץ אלקות דח"י שבו הנמשך מרצה"ע ממש שהוא אחד האמת). ואף שנראה לאדם לפעמים שאין רצונו ח"ו למה שהוא רצון השי"ת זהו שקר ורוח שטות כו' כמארז"ל (ברכות די"ז ע"א) גלוי לפניו שרצונינו לעשות רצונו ומי מעכב שאור שבעיסה כו' ולא יחשוב האדם שיש לו מעלה ושבח ע"ז שרצונו כו' לעשות רצה"ע. אלא שהשי"ת מפאר ומשבח כנס"י בזה. וכמ"ש בשה"ש (ד' יו"ד) מה יפו דודיך אחותי כלה כו'. אבל אין אנו רשאין להחזיק את עצמנו בבחי' זאת כ"א האמת כמ"ש כי ממך הכל כו' (דה"א כ"ט י"ד) לפי שנמשך בכאו"א מישראל ניצוץ אלקי ממש ששרשו מרצה"ע שלמעלה מהחכ' דאצי' ע"כ יש בכאו"א פנימיות הרצון למעלה מהחכמה והטעם לידבק וליכלל באחד האמת. והנה כשיחשוב האדם היטב בעומק מחשבתו בזה איך שעיקר פנימיות רצונו באמיתיות הוא להיות דבוק באחד האמת ואעפ"כ הוא רחוק מאד מאחד האמת. מחמת שטרוד רק בצרכי הגוף ועושה מהם עיקר ובהבל בא ובחשך ילך כו' עי"ז נעשה נבזה בעיניו נמאס להיות כשיריים וכמותר בעולם עד שיהי' כאין ואפס ממש וכאלו מקומו פנוי וחלל שלא יש שם שום דבר כלל. וזהו ענין הכלי ריקן וחלל כו'. וגם עוד שעי"ז נעשה ולבי חלל בקרבי להיות חלל וריקן מרצונות גשמיים שלא יהי' שום התקשרות בשום רצון מרצונות גשמיים כלל. ואזי דוקא מתגלה בו הרצון פשוט שלמעלה מהחכמה. ואז הוא כלי אמיתית ליחוד אוא"ס ב"ה ממש והנה זהו רק ההכנה שצ"ל מהאדם. אבל עיקר עשיית הכלי ריקן. לעשות מאני אין כו'. א"א להיות ע"י האדם. כ"א שהקב"ה בעצמו עושה ומתקן בכנס"י הכלי לגילוי יחודו האמיתי ית'. וז"ש מקדש אד' כוננו ידיך שהקב"ה בעצמו עושה את כנס"י להיות מקדש וכלי ליחודו האמיתי ית':
ד והנה בפע"ת שער ק"ש שעהמ"ט פ"ו נתבאר ששרש עשיית הכלי בכנס"י נמשך מבחי' רדל"א. דרך מזלא (ע"י ב' מזלות ונוצר ונקה יעו"ש). ולבאר הענין מה שעשיית הכלי בכנס"י ליחוד עליון דהיינו לעשות מאני אין צ"ל מרדל"א דוקא. הענין דהנה כח ההסתר להיות יש ומכ"ש יש גשמי זהו כת מבחי' כל יכול. שמשם דוקא נמשך הכח להעלים ולהסתיר אלקות. אבל הכח לעשות מיש אין שגם היש לא יסתיר דהיינו שגם הצמצומים היותר אחרונים לא יסתירו כלל וכלל זהו נמשך ממקום גבוה יותר דהיינו מהפנימיות דכל יכול (כידוע בפי' מארז"ל (כתובות ד' ה' ע"א) גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ. כי שו"א נתהווה מאין ליש. והם עושים מיש אין כו') שמשם דוקא נמשך הכת להיות גילוי יחודו גם בהיש הגשמי ע"י שעושה מהיש בחי' אין וביטול אמיתי עד שיהי' כלי ליחודו ית' וכח זה שמפנימיות כל יכול הוא מרדל"א. והענין כי נת' בע"ח שרדל"א הוא מגולה שאין שום בחי' מלבישו כלל. כי גם ג"ר דא"א שרש דשרש הנאצלים מלבישים רק ז"ת דע"י (ולכן כתי' שראשי נמלא טל שאין שום אתעדל"ת מגיע שם כלל). וא"כ רדל"א למעלה מכל הלבושים והצמצומים המעלימים. כי הנה הכתר דא"א הוא המלביש הראשון את הקו מאוא"ס ב"ה. דהיינו בחי' אחרונה שבמאציל שנק' ז"ת דע"י. ולכן נק' הכתר חשך. ישת חשך סתרו לגבי הנאצלים נק' חשך שלמעלה מגילוי אור. ולגבי המאציל נק' חשך כפשוטו כמ"ש בזה"ק (ח"ג רכ"ה ובת"ז תיקון ע' קרוב לסופו) כתרא עילאה אע"ג דאיהו אור צח כו' אוכם אוכם הוא קדם עה"ע. שמחשיך ומעלים הבהירות דמל' דא"ס ב"ה. ואח"כ מהכתר נמשך י"ג ת"ד שערות שהם צמצומים והעלמים (וגם יש בחי' חשמל העליון שלמעלה מאצי' כמ"ש בכהאריז"ל שיש מסך בין א"ק לאצילות). ואח"כ הכלים והלבושים דע"ס דאצי'. והפרסות שבין אצי' לבי"ע. ובין בריאה ליצירה וכו'. שהכל הוא כדי להעלים ולהסתיר אוא"ס עד הצמצומים היותר אחרונים (דק"כ צירופי אלקים דעשי') שנתהווה יש גשמי שנראה דבר נפרד לגמרי כו'. אבל רדל"א שאינו מלובש כלל בשום בחי' גם לא בשרש הנאצלים. א"כ הוא למעלה מכל הצמצומים ולבושים כו' שלגבי בחי' זו בטלים כל הצמצומים וההעלמים. וזהו ונורא שמך (מל' דא"ס) ואין אלוה (צמצום) מבלעדיך כו'. ולכן מבחי' זו דוקא נמשך עשיית הכלי בכנס"י לעשות מאני אין. דהיינו שגם הצמצומים היותר אחרונים דעשי' לא יסתירו כלל עד שגם היש הגשמי יבא לבחי' ביטול ואין ממש. עד שיהי' כלי לגילוי יחודו האמיתי ית'. והנה המשכה זו מרדל"א לעשות הכלי בכנס"י נמשך ע"י יגמדה"ר כמ"ש בפע"ת הנ"ל. והענין כמ"ש במ"א בדרושי ר"ה מעלת הדיקנא על גלגלתא ומוחא. שע"י י"ג מדות הרחמים מתתקנים הפגמים שבגלגלתא ומוחא שרש התומ"צ לפי שע"י הדיקנא דוקא לפי שהם רחמים רבים כו' (וצמצומים כו') נמשך מרדל"א ממש. וזהו כשמן הטוב (חכמה דעתיק) שעל הראש (פי' למעלה מהגלגלתא שאין מלובש כלל בגלגלתא כ"א רק בבחי' מקיף על הגלגלתא) יורד על הזקן י"ג ת"ד. וז"ש הללו אל בקדשו (רדל"א) הללוהו ברקיע עוזו (קרומא דאוירא) הללוהו בגבורותיו י"ג ת"ד. וזהו מן המצר קראתי י"ה ופי' באד"ר (קל"ט ע"ב ובאדר"ז רצ"ה ע"א) אתר דשארי דיקנא לאתפשטא דהוא אתר דחיק. דהיינו בחי' סדכ"ס לית מחשבה תב"כ. דהיינו בחי' רדל"א. וזהו הטוב כי לא כלו רחמיך. ומבחי' זו הי' הדילוג בשעת יצי"מ. נגלה עליהם מלך מלכי המלכים מל' דא"ס דהיינו רדל"א. כדי לעשות בכנס"י בחי' כלי לגילוי אלקות. וכמשנ"ת במ"א בפי' ואראך מתבוססת בדמיך כו' ותרבי ותגדלי כו' שדים נכונו כו' (יחזקאל ט"ז ו') שנעשה הכלי שלא בהדרגה כלל כ"א בבת אחת כו' כי ואת ערום וערי' כו'. ולכן הי' צ"ל הדילוג כדי לעשות הכלי מרדל"א ממש שהוא בחי' מלך מה"מ כו'. והנה איתא בע"ח שער הירח פ"ג שאח"כ עצם עשיית הכלי בכנס"י בפועל כו' הוא ע"י הידים עליונים שהם ג' אבות ג' מדות חג"ת. ולכן כתי' ביצי"מ קול דודי כו' מדלג על ההרים כו' וארז"ל (רבות שמות פט"ו) אין הרים אלא אבות. והענין כי הגם ששרש עשיית הכלי הוא מרדל"א ממש וההמשכה הוא ע"י י"ג מדה"ר (וזהו שאומרים בברכת יוצר אור המלך המרומם לבדו. מל' דא"ס ורדל"א. אלקי עולם ברחמיך הרבים רחם עלינו זהו יגמדה"ר. שהם צמצומים כו' וע"כ אומרים אלקי כו'). אך כדי להיות המשכה זו בבחי' גילוי בכנס"י. גם כדי לתקן הג' קוין דמל' לעשותם כלי כו' כנ"ל. צ"ל אח"כ ההמשכה ע"י ג' אבות ג' מדות חג"ת שהם ג' קוין דז"א. ולכן מדלג על ההרים דוקא. וזהו שאומרים (אח"כ) באה"ע בעבור שמך הגדול (מל' דא"ס רדל"א) ובעבור אבותינו שבטחו בך כו' (אבותינו דוקא. כי כן הוא הסדר מלמעלמ"ט). ולכן יסד הפייט ג"כ בטוח אני באלה (י"ג מדה"ר) ובזכות שלשת אבות. כי ההמשכה מרדל"א הוא ע"י י"ג מדה"ר ואח"כ ע"י ג' אבות ג' קוין דז"א שעי"ז נעשה המשכה העליונה הלזו בבחי' גילוי לכנס"י וגם לתקן הג' קוין דמל' לעשותם כלי כו'. (וכמו"כ למטה בנש"י שיוכל לומר אחד ואהבת בכל לבבך ובכל נפשך והעיקר בכל מאדך שהוא הרצון שלמעלה מהשכל שנק' אחד האמת כנ"ל) וזהו מקדש אד' כוננו ידיך פי' ידיך הם ג' ידות יד הגדולה חסד. יד החזקה גבורה יד הרמה ת"ת. שהם מדרגות ג' אבות שהם המכוננים את מקדש ה' כנס"י להיות כלי לגילוי אור א"ס ב"ה והנה קודם התפלה יעשה האדם בעצמו כלי ריקן. וזהו"ע כובד ראש שקודם התפלה. שהו"ע הכנעה ושפלות להשפיל עצמו כאין וכאפס ע"י היותו ממארי דחושבנא כנ"ל וזהו רק הכנה לבחי' כלי ריקן. ועיקר עשיית הכלי ריקן הוא מלמעלה מהקב"ה. והמשכה זו מרדל"א נמשך בתפלה על ידי י"ג מדה"ר ושלשה אבות. ולכן יש בתפלה פסוקים המעוררים רחמים. דהיינו שיעורר ר"ר על אחד האמת שהוא בבחי' גלות אצלו. כי כל ניצוץ אלקי שבנפש הוא נמשך מבחי' גלגלתא כ"ע. שהוא עיקר בחי' אחד האמת וכנ"ל. והוא בבחי' גלות ושביה בגוף ונה"ב. וכמ"ש וישוב אל הוי' וירחמהו (ישעי' נ"ה ז') דהיינו לעורר רחמים על חלק הוי' שבנפשו כו' ואח"כ לעורר זכות שלשת אבות אהבת אברהם ופחד יצחק ורחמנותו של יעקב כו'. שעי"ז יומשך ההמשכה מרדל"א לעשות הכלי ריקן בכנס"י וכנ"ל באריכות:
ה וזהו באר חפרוה שרים. באר הוא הכלי ריקן הנ"ל. כי הסרת רגבי העפר הגסים והדקים עד שנעשה כלי ריקן להיות תוך וחלל כו' זהו ענין הביטול להיות כאין וכאפס וכאלו מקומו חלל כו' כנ"ל. וגם ולבי חלל בקרבי כו' דהיינו ריקן מרצונות גשמיים. להפשיט הכח המתאוה מרצונות גשמיים לגמרי כו'. ואח"כ מתגלה הרצון פשוט שלמעלה מהחכמה שזהו עיקר הכלי לאחדות האמיתי של אוא"ס ב"ה. זהו ענין הנביעו דמים חיים שבבאר. שהנביעה הוא בלי הפסק. ומתתא לעילא. וזהו מדרגת הרצון שלמעלה מהחכמה שאין לו שום הפסק לעולם והוא מלמטלמ"ע ליכלל וליבטל אליך ה' נפשי אשא כו'. חפרוה שרים הם האבות שהם החופרים את הבאר דכנס"י לעשות בכנס"י הכלי שמעלה מ"נ ליחוד אור א"ס ב"ה. במחקק. הענין כמ"ש במ"א ע"פ אם בחקתי תלכו. פי' תלכו הוא בחי' האה"ר רצה"ע שלמעלה מהשכל. וכדי שיבא לזה הוא ע"י בחקתי לשון חקיקה עד"מ החוקק באבן שעושה חלל ונעשה אותו המקום שוקע כך צריך לעשות חקיקה בנפש להיות ולבי חלל בקרבי. אך מה שנאמר בחקתי היינו שיש ב' חקיקות. עד"מ החקיקה הא' היא מבחוץ לתקנו ולהחליקו שיהי' תואר כלי מבחוץ. והב' היא החקיקה מבפנים שיהי' לו חלל וכלי קיבול והנה החקיקה מבחוץ זהו ענין פסוד"ז שקודם ברכת ק"ש כי ע"י רוממות אל בגרונם נעשה בחי' וחרב פיפיות בידם היינו שעי"ז ממילא נופל הרע ולכן נק' פסוקי דזמרה לשון זמיר עריצים שהו"ע כריתה כו'. אך עכ"ז הוא עדיין החקיקה מבחוץ שנופל רק חיצוניות וגסות הרע מחמת ההתבוננות ברוממות אל בפסוד"ז. אך כדי שיהי' כלי ריקן בפנימיות ולבי חלל בקרבי זהו ע"י חקיקה ב' והוא ע"י קיום המצות שנק' חוקים. כי יש מצות שגם עפ"י השכל הוא נכון כמו גניבה וגזילה וגם השביתה דשבת כי בו שבת כו'. אכן המצות שאין לשכל מבוא בהן כמו ציצית ותפילין וכיוצא וכ"ש שעטנז שנק' חוקים. והיינו ששרשן גבוה מאד מלמעלה מהחכמה כ"א מבחי' רצה"ע בחי' גלגלתא כתר שבכתר ע"כ אין להם התלבשות בשכל. ולהיות כן כחם גדול לעשות החקיקה גם בנה"ב. ועוי"ל ע"ד שנת' במ"א שמבחי' גילוי חותם בולט שמלמעלה נעשה למטה בנפש חותם שוקע. וכמו"כ יובן שע"י המצות הנק' חוקים עי"ז דוקא נעשה החקיקה בכנס"י. כי הנה ענין חקיקת כלי הנ"ל הוא בתי' חותם שוקע שהו"ע יסוד דנוק' עפ"ק. כי השקיעה הו"ע הביטול בתכלית בחי' אין ממש שזהו בחי' כלי ריקן לקבל גילוי אור א"ס ב"ה שאינו שורה אלא במקום הביטול ולכן איתא בזהר וירא דקי"ב ע"פ וגם אמנה אחותי בת אבי היא כו' דכשכנס"י מקבלת מבחי' בינה היא עדיין בחי' יש כי הבינה היא השגה ומזה נמשך האהבה ברשפי אש ולכן נא' אך לא בת אמי. כ"א כשמקבלת מבחי' חכמה הנק' אבי שהוא כח מה יר"ע ביטול אמיתי ואזי היא בחי' חותם שוקע שאינו תופס מקום כלל ולבי חלל בקרבי אזי דוקא ותהי לי לאשה שתוכל לקבל גילוי אלהותו ית' בפנימיות וכמ"ש (מ"א י"ט י"ב) לא באש הוי'. כ"א בבחי' קול דממה דקה כו' והנה החכמה מקבל ג"כ כח השפעה זו מבחי' כתר. שהבינה שהיא באצילות קו השמאל שרשה מגבו' דע"י שבמו"ס. והחכמה היא קו הימין שרשה מחסד דע"י שבגלגלתא שנק' יד הגדולה. נמצא החוקים ששרשן מבחי' כתר שבכתר הן נק' חותם בולט ולכן מהם נעשה החקיקה בכנס"י שהוא חותם שוקע ביטול כו'. וזהו ענין באר חפרוה שרים במחקק. שרים הם האבות ג' מדות חג"ת דאצי'. במחקק. פי' שמה שהם חופרים הבאר דכנס"י זהו ע"י שנמשך בהם ההמשכה עליונה מבחי' חוקים כו' בחי' כתר שבכתר גלגלתא. (ולעיל נת' שעיקר עשיית הכלי הוא מרדל"א דוקא. אך גם ע"י ההמשכה שמבחי' גלגלתא לפי שהוא מקיף היותר עליון שבכל סדר השתל' מקור כל המקיפים ובחי' חותם בולט שנק' יד הגדולה ע"כ נעשה עי"ז ג"כ חקיקה כו' ובודאי יש מדרגות רבות באיכות אופן החקיקה ועיקר שלימות החקיקה הוא מרדל"א). גם פי' במחקק יסוד אבא ח"ע דאצי' כידוע ממשה שהוא חכמה נק' מחקק כמ"ש כי שם חלקת מחקק ספון. והיינו שמה שנת' שעשיית הכלי הוא מרדל"א (ומגלגלתא) היינו שיומשך ויתגלה הביטול אמיתי דח"ע גם בכנס"י שגם הצמצומים היותר אחרונים לא יסתירו על הביטול אמיתי דח"ע. וכיון שעיקר החקיקה הוא שיהי' הביטול דח"ע ממש בכנס"י וכנ"ל בפי' בת אבי היא כו' ע"כ נק' גם יסוד אבא מחקק. רק שחכמה מקבל השפעת כח זה מגלגלתא ורדל"א. וזהו באר חפרוה שרים במחקק. שהאבות חג"ת דז"א דאצי' חופרים הבאר דכנס"י (דהיינו עשי' הכלי שמעלה מ"ן כו') ע"י במחוקק דהיינו בחי' חוקים שהוא ענין המשכה מגלגלתא ועל ידי יס"א שנק' מחקק כו':