אור ברסלב
מגן אבות חלק א פרשת שמיני

מגן אבות חלק א· רבי שלמה זלמן שניאורסון

פרשת שמיני

לחג המצות

להבין מארז"ל (קדושין ד"ל ע"א) ו' דגחון חציין של אותיות שבתורה. ע' תלויה דיכרסמנה חזיר מיער חציין של אותיות שבתהלים. ובמהרש"א בח"א ו' רברבא דגחון מפסיק כח הנחש הקדמוני. דכתיב בו על גחונך תלך. וע"י חציין של תהלים מחלישין כח של עשו. וצ"ל מה שהוי"ו דגחון לפי שהוא בחציין של אותיות ע"כ הוא מפסיק כח הנחש הקדמוני. הנה ספר תהלים מכוון כנגד תורה כמו בתורה ה' חומשים כן בתלים ה' ספרים. ויש דעה שהתורה נחלקת לז' ספרים. וכן התלים נחלק לז' ימים. והענין ע"ד שארז"ל (שבת ל"א ע"ב) כל אדם שיש בו תורה ואין בו י"ש דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות. ומפתחות החיצוניות לא מסרו לו כו'. הרי שיראה נק' מפתחות חיצוניות ותורה מפתחות הפנימיות וכמו"כ הו"ע תלים ותורה כו'. כי כל התלים הוא רק סיפור שבחיו של מקום. השמים מספרים כבוד אל כו'. הללו את ה' מן השמים וכו'. ועי"ז נמשך יראה על האדם כו'. והנה כל השבחים של הנבראים כמו פרק שירה ששרש כל נברא אומר שירה כו' זהו רק במקור הבריאה. דהיינו החיות אלקות שמחי' ומהוה אותם. ומקור חיותם הוא רק הארה חיצוניות. ע"כ נק' תלים מפתחות חיצוניות גם כי אדמו"ר נ"ע אמר פעם א' על ספר תהלים שהוא עול הדבור. כי למה סיפר דוד זה הענין מה ששמים מספרים כבוד אל כו'. כי יש צדיק גדול שיודע ג"כ זאת ואינו מספר כלל. אלא הענין לפי שדוד הי' מעולם הדבור. שצריך לדבר ולגלות הכל. וזהו ענין הג' ספרים סופר וספר וסיפור סיפור הוא בחי' מל' עולם הדיבור שמספרת הכל כו'. וזהו ענין ספר תהלים שהוא בבחי' מל' שנק' סיפור כו'. וגם תהלה ותפלה במל' כו'. כי זה שייך במקבל שמוציא ומביא השפע מהמשפיע פעם ע"י תפלה ובקשה כו' ופעם ע"י תהלה כשהמשפיע רחוק מהשפעת חכמה אזי ע"י שמשבח חכמתו מעוררו להשפיע. גם הלל ושבת על השפעת השפע ולכן זהו דוקא למעלה במל' בחי' סיהרא מקבל. ולכן הוא ענין מפתחות החיצוניות אבל תושב"כ נמשך מבחי' ת"ת בריח התיכון זהו נק' מפתחות הפנימיות כמשי"ת לקמן אי"ה. גם כי תהלים שהו"ע הלל ושבח שייך רק בשם הוי' שמחי' ומהוה. והיינו שע"י ההלל ממשיכים גילוי שם הוי' זה ונק' מפתחות החיצוניות מחדומ"ע (שבאצילות). אבל יש בחי' נורא תהלות כמ"ש ע"פ וארא. והמשכה זו היא ע"י התורה בחי' ושמי הוי' לא נודעתי. לכן נק' מפתחות הפנימיות כו':

ב ולבאר הדברים. צריך להקדים הדרוש שע"פ כי תשמע בקול כו' בלקו"ת פ' ראה. שנתבאר שם תחלה ענין יראה שנק' מפתחות החיצוניות. כי היראה נלקחה מההתבוננות במקור חיות כל העולמות איך שאתה עשית את השמים כו'. וכללות החיות של הנבראים הוא רק זיו והארה חיצוניות. ולכן נק' הבריאה יש מאין. לפי שהמקור הוא הארה בעלמא שנק' אין ואפס לגבי עצמותו ומהותו ית'. ונק' אור ושם כו'. כי בלשון המחקרים נזכר רק שפע. ובלשון המקובלים אור. והחילוק כי השפעה היא מבחי' עצמיות ממש. ולכן גורם שינוי במשפיע כו'. משא"כ הארה זהו מה שאין נוגע להעצמיות כלל ולכן כללות החיות של העולמות נק' רק הארה כו' וכיון שהיראה לוקחה מבחי' זו. ע"כ נק' מפתחות החיצוניות. וביאור ענין זה עפ"י הסבר. הוא ממשנ"ת בדרוש דאוא"ס למעלה עד אין קץ כו'. שבאדם יש חיצוניות ופנימיות. ויש ג' כחות מחדומ"ע. כללות כח המעשה נק' חיצוניות לגבי הדבור. שהרי יכולים לעשות אעפ"י שיהי' שכלו ומחשבתו קשור בענין אחר לגמרי. ומ"מ יש במעשה ג"כ פנימיות וחיצוניות. כמו כח הזריקה. שישנו אפי' בבהמה. נק' חיצוניות. וכח הכתיבה והציור נק' פנימיות. וכללות כח המעשה נק' חיצוניות לגבי כח הדבור. וכח הדיבור נק' חיצוניות לגבי כח המחשבה שהיא פנימיות יותר. והנה כל הג' כחות מחדומ"ע נק' כולם חיצוניות לגבי שכל ומדות לפי שמחדומ"ע הם רק לבושים. משא"כ שכל ומדות נק' גופין ועצמיות הנפש. כי אעפ"י שעצם הנשמה חלק אלוה ממעל ואינה בעלת שכל ומדות מ"מ השכל ומדות הם כלים להנפש שמתאחדת עמהם בתכלית. כהתאחדות הגוף עם הנפש. אבל מחדומ"ע הם לבושים ויכולים לפושטם. כמו בגדי חול ובגדי שבת. והנה כמו"כ יובן למעלה שכללות עולמות הנבראים הם ג' עולמות בי"ע כמ"ש בראתיו יצרתיו כו' וחיותם מבחי' מחדומ"ע. עולם הבריאה עלמא דאתכסיא מקבל מבחי' מח' עולם היצי' מבחי' דבור. ועולם העשי' נק' מעשה ידיך. והרי מחדומ"ע נק' לבושים אצלו ית' שפושטם ולובשם כמו בגדי חול ובגדי שבת. כי בשבת החיות רק על ידי עולם הבריאה מחשבה ובחול על ידי התלבשות עוד ביצירה ועשי' כו'. ולכן נק' חיות העולמות מפתחות החיצוניות כיון שמחדומ"ע הם רק לבושים אבל בחי' ע"ס דאצילות נק' מפתחות הפנימיות שהרי הם בחי' גופין ואוא"ס ב"ה מתייחד עמהם בתכלית. ומ"מ בע"ס גופא עיקר בחי' פנימיות הוא רק ח"ע ראשית הע"ס. (כי באצילות גופא יש אבי"ע ובינה וזו"נ נק' בי"ע שבאצי' מחדומ"ע לבושים. שלגבי ההארה המלובשת בבינה וזו"נ הם גופין. אבל לגבי עצמות אא"ס השורה בחכמה הם כמו לבושים. וע"כ זהו מפתחות החיצוניות. וח"ע אצי' שבאצי' גופא ועצמיות. ע"כ זהו מפתחות הפנימיות). כי בח"ע שורה אוא"ס שאינו מושג ולית מח' תפיסא בי' כלל. והנה אורייתא מח"ע נפקת (זח"ב פ"ה ע"א). ולכן כתיב דברים ו' ו') והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך. אנכי ממש. לפי שבח"ע שורה עצמות אוא"ס ב"ה. וזהו קרוב ה' כו' לכל אשר יקראוהו באמת (תלים קמ"ה) אותו בעצמו כו'. כי אין אמת אלא תורה (ברכות ה' ע"ב). וזהו קרוב ה'. שבתורה קרוב ה' ע"ד שבחכמה שורה אור אין סוף ב"ה בקירוב מקום כו' (ע' ד"ה אדם כי יקריב). ולכן נק' התורה מפתחות הפנימיות. והנה התורה נתנה למטה דוקא שלא כסדר השתל'. כי סד ההשתלשלות הוא שמחיצוניות עליון נעשה פנימיות לתחתון וע"כ ח"ע שהיא ראשית ההשתלשלות א"כ פנימיות ח"ע למעלה מהשתלשלות וא"א להיות מושג ומתגלה בשום עולם. וז"ש (שמות ל"ג) ופני לא יראו וכמ"ש בביאור ע"פ שובה עד שלא נדפס. (וגם מטעם זה גופא עיקר מפתחות הפנימיות הוא רק אורייתא דמחכ' נפקת. והיינו כי פנימיות בינה אע"פ שאין נמשך בז"א מ"מ נעשה אחוריים לגבי ח"ע כיון שפנימיות בינה מלבשת רק אחוריים דנה"י דאבא. אבל ח"ע ראשית ההשתלשלות א"כ פנימיות חכ' שאין מלביש שום דבר אין נעשה אחוריים באצי' לגבי שלמעלה הימנו). ולכן התורה שנמשכת מפנימיות ח"ע לא הי' אפשר שתנתן למעלה אלא שנתנה למטה דוקא בדרך דילוג. וע"ז כתיב (שיר ב' ח') קול דודי מדלג כו'. והמשל לזה הוא מהחותם שהאותיות כמו שהם חקוקים על האבן טוב אין ניכרים שם. כ"א דוקא על שעוה גשמיות. כמו"כ בחי' חותמו של הקב"ה אמת (יומא ס"ט ע"ב) אינו יכול להתגלות למעלה. כ"א למטה בגשמיות דוקא. ועוד כי נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן שהסוף דוקא יש לו התקשרות עם ההתחלה ולא האמצע:

וזהו כי תשמע בקול הוי' אלקיך קול הוא ממשיך ומחבר המשכה רוחניות מהשכל והבל הלב בדיבור גשמי. וכמו"כ המשכת התורה מבחי' ח"ע למטה מטה בגשמיות נק' קול. וקול זה נמשך ע"י הוי' אלקיך (זו"נ) עד למטה בעשי' כו'. וזהו ענין קול הוי' אלקיך כמ"ש (שמות ט"ו כ"ו) אם שמוע תשמע לקול הוי' אלקיך כו' אך כאן כתיב כי תשמע בקול. ולא לקול. הכונה שא"צ להיות השמיעה שהיא ההתקשרות והתשוקה לבחי' הקול עצמו בלבד דהיינו לבחי' התורה עצמה שנמשכת מח"ט כו'. כ"א דוקא לבחי' עצמות אור א"ס ב"ה שמלובש בח"ע. וכענין דהע"ה הי' מחבר תורה של מעלה בהקב"ה (זח"ג רכ"ב ע"ב). וזהו עוסק בתורה לשמה לשם התורה עצמה להמשיך בה התלבשות עצמיות אוא"ס ב"ה. וזהו כי תשמע בקול היינו בפנימיות הקול. פי' מה שמלובש בפנימיות הקול שהוא עצמיות אוא"ס ב"ה שלמעלה מהחכמה שהו"ע הקול עצמו):

ועתה יובן ענין ו' רברבא דגחון. כי וא"ו במילוי עולה י"ג שני ווי"ן ואל"ף באמצע. כי ו' הוא המשכה כמו קול. ושני ווי"ן ב' המשכות. תושב"כ ותושבע"פ. אך האל"ף שבאמצע זהו ההמשכה מבחי' אחדות דעצמות אוא"ס שלמעלה מהח"ע. בהוי"ו. והו"ע בקול מה שמלובש בפנימיות הקול. וע"ז מורה הוי"ו רברבא. שאינו עצם הוי"ו לבד. כ"א מה שמלובש בפנימיות הוי"ו שהוא המשכת הקו"ח מאוא"ס שלמעלה מהחכ'. דהנה כתיב (בראשית כ"ז כ"ב) הקל קול יעקב. יעקב הוא ת"ת קו האמצעי. ונק' קול כמו הקול כלול מג' בחי' אמ"ר כמו"כ ת"ת כלול מג' קוין חג"ת יחד כו' ונק' ו' כללות המדות דז"א. אך הנה כתיב (שמות כ"ו כ"ח) והבריח התיכון כו' מבריח מן הקצה אל הקצה כו'. שנמשך בו מבחי' כ"ע עתיקא כו'. והמשכה זו נק' בקול כי קול נק' ת"ת מצד עצמו ו' סתם. אך המשכת עתיקא בפנימיות. נק' בקול ו' רברבא. וזהו ו' רבתי דגחון. שהוא ההמשכה מעצמיות אור א"ס ב"ה שלמעלה מסדר השתלשלות. וענין שהו' רברבא דגחון הוא חציין של אותיות שבתורה. דהנה התורה נמשכה מב' קוין חו"ג. כמ"ש (דברים ל"ג) מימינו אש דת. ימינו בחי' חסד ומים. ואש מדת הגבורה. ולכן נק' התורה שמים אש ומים. וזהו שיש בתורה כמה עונשין ואזהרות ורמ"ח מ"ע נמשכים מה"ח. ושס"ה ל"ת מה"ג. וזהו"ע הב' חצאין של התורה ב' הקוין דחו"ג כו'. והו' רברבא דגחון שבחציין של תורה היינו שמחבר הב' חצאין להיות התחברות והתכללות הב' קוין דחו"ג. וכמו ענין חצות לילה כי חצי לילה הראשון המל' מקבלת מגבו' וחצי הב' מחסד. והרגע של חצות הוא התכללות הב' מחצית כו'. וע"כ צ"ל שאזי מאיר בחי' עליונה ביותר. ולכן נק' עת רצון וכמו"כ פי' חציין של תורה. היינו חיבור והתכללות דהב' חצאין שהם המדות דחו"ג יחד. ואעפ"י שמצד עצמן הם שני הפכים. אך זהו כענין עושה שלום במרומיו. מיכאל שר של מים וגבריאל שר של אש כו'. כי מה שהם הפכיים הוא רק מצד המדות. אבל כשמאיר בחי' היותר עליונה. ושניהם בטלים ממהותם לבחי' זו היותר גבוה לכן נעשה שלום ביניהם כו'. וכמו"כ למעלה יותר ע"י שמאיר בהמדות גילוי מעצמות אוא"ס דלאו מכל אינון מדות איהו כלל. אזי נבטלים המדות דחו"ג ומתכללים יחד כו'. ולכן הו' רבתי דגחון מחבר הב' חצאין של תורה כנ"ל. ונק' לאכללא שמאלא בימינא. גם פי' שהוא בחציין של תורה היינו שהוא חוצה אותם לשנים. כי ת"ת קו האמצעי נותן מקום לשניהם. כי אעפ"י שראוי להיות עליו דין. מ"מ יומשך עליו חסד מצד הרחמים. א"כ הוא נותן מקום לב' המדות. שיהי' מדת החסד אמת גם עפ"י מדת הגבורה. וא"כ הוא מחבר אותם יחד כי בלא זה הגבורה מנגדת למדת החסד כי ענין שהוא חוצה ומחלק אותם לב' חצאין. וענין שהוא מחבר אותם. הכל ענין אחד ממש כמ"ש בבה"ז פ' כי תשא בענין חצי ההין ומחצית השקל ע"ש ויובן לכאן:

ד ועתה צ"ל ענין מה שהוי"ו רבתי דגחון מפסיק כח הנחש. דהנה הקליפות נק' סט' דשמאלא. לפי שיניקתם הוא רק מקו השמאל. והקדושה נק' בכלל סט' דימינא. ומקו הימין א"א להיות להם יניקה כלל. כמ"ש ימינך ה' תרעץ אויב. ומה שאברהם יצא ממנו ישמעאל זהו קודם שנימול שלא הי' עדיין מרכבה בתכלית למדת חסד עליון. אבל יצחק יצא ממנו עשו אפי' אחר שנימול. והיינו כי יניקתם הוא מקו השמאל דוקא. והראי' ממה שהשביע אברהם את אליעזר. לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני כו' כ"א מארצי וממשפחתי כו' (בראשית כ"ד) ולכאורה הלא שניהם הי' גוים עובדי ע"ז ומהו הנפקותא. אך כי בג' בני נח שם הוא קו הימין ומשפחת אברהם הי' משם. והנה מה שנפל מקו הימין לא נפל בג"ק הטמאות לגמרי כ"א רק בק"נ לשון ונוגה לו סביב שכלולה מטו"ר ויכולה להתעלות בקדושה וכמו המאכל כשאוכלים אותו לתיאבון הוא מגשם. אבל לש"ש הוא מתעלה כו'. אבל כנען נשתלשל מחם כמ"ש (שם ע') וחם אבי כנען. אשר חם הוא קו השמאל לכן נשתלשל ממנו כנען שהוא מגקה"ט לגמרי כמ"ש (שם) ארור כנען עבד עבדים כו'. שאינו יכול להתעלות כלל הרי שגקה"ט א"א להם לקבל מקו הימין כ"א מקו השמאל. והענין כי בחי' שמאל למעלה בקדושה הו"ע התלהבות ורשפי אש להתעלות וליכלל באלקות מלמטלמ"ע. וא"כ ההשפעה רק בדרך דחי' וצמצום ולכן מסיגי הגבורות נמשך יניקה לסט"א וכמו שאנו רואים למטה באדם כשמתפלל ברשפי אש ואח"כ יכול להיות בכעס אחר התפלה והגם שהכעס הוא על הרע מ"מ זהו מקור שיסתעף אח"כ כעס שהוא רע גמור. והנה הו' רברבא דגחון שבחציין של תורה זהו ההמשכה מעצמות אור א"ס דלאו מכל אינון מדות איהו כלל כדי שיתחברו הב' חצאין דחו"ג כנ"ל והיינו לאכללא שמאלא בימינא ההיפך מקרח שרצה להפריד קו השמאל מקו הימין וזהו כוונת התרגום ואתפלג קרח. ולכן הי' חטאו גדול מאד. וכיון שבחי' שמאל מתכלל בימין. אזי א"א להם לקבל יניקה גם מקו השמאל אדרבה גם מבחי' שמאל נמשך להיות דחיית הרע ביותר. כמ"ש (שמות ט"ו ו') ימינך ה' נאדרי בכח. ימינך ה' תרעץ אויב. ב"פ ימין כו' ולכן הוא מפסיק כח הנחש כו. גם עוד זאת שמגביה ומעלה כל מה שנפל מקו השמאל למטה בקליפות שיוכלל למעלה בשרשו בקדושה העליונה והרע הגמור שלא יוכל להתעלות יתפרד ויפול כו' (ואז נק' כל הקדושה ימין. והסט"א נק' שמאל). והענין כי כל דבר למעלה בשרשו הוא טוב גמור. וע"ד שמצינו בדרז"ל (ב"ב ט"ז ע"א) שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו. ולפעמים אמרו (יומא ס"ט ע"ב) נתן עיניו במקדש ראשון וכו'. והענין כי הוא בבחי' השתלשלות המדרגות ובשרשו הוא טוב עדיין ולכן לש"ש נתכוין. וע"ד מ"ש בזוה"ק (קרח קע"ח ע"ב) אלמלא דינא לא ידעי בני נשא מהימנותא עילאה. ולא הוו עבדין פקודא דאורייתא כו'. אך כשיורד בריבוי ההשתלשלות עד למטה מטה נעשה רע גמור. ולכן נתן עיניו כו' והנה שטן ונחש גימט' א'. ולכן אפשר להגביהו ולהעלות הטוב ממנו בשרשו והרע הגמור שבו שבו יודחה כו'. וכמו נחש הנחשת דמשה שהגביהו לשרשו. והי' כל הנשוך וראה אותו וחי כו'. כי אין הדינים נמתקים אלא בשרשן דוקא. אך זהו אחר שנעשה לאכללא שמאלא בימינא. ולכן הוי"ו דגחון מלבד מה שגורם לאכללא שמאלא כנ"ל. עוד שמעלה הטוב שנפל מהגבורות דקדושה בנחש לשרשו. ולכן הוא מפסיק כח הנחש. ובנפש בעבודה זהו להיות בכל לבבך בשני יצרך. שגם היצה"ר שהוא חום הטבעי כח המתאוה שמלובש בתאוות גשמיות שנפל מסיני הגבורות יתהפך ויתעלה בשרשו רשפי אש ליכלל באלקות ואזי נק' טוב מאד. וכ"ז הוא על ידי הוי"ו רבתי דגחון. כמארז"ל (סנהדרין צ"ט ע"ב) כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמשמ"ע. חיבור הב' קוין דחו"ג כנ"ל. ובפמלי' של מטה להיות בשני יצרך. שהיצה"ר שנשתל' מקו השמאל יהי' נכנע ובטל להיצ"ט שנשתלשל מקו הימין והנה כ"ז הוא על ידי כי תשמע בקול כו' במה שמלובש בפנימיות הקול. שהו"ע הוי"ו רברבא כנ"ל כו'. ואח"כ כתיב לשמור את כל מצותיו כמ"ש בלקו"ת ע"ש. לעשות הישר בעיני הוי' אלקיך. שיהי' עין בעין מלמטלמ"ע כמו מלמעלמ"ט כמ"ש בלקו"ת בסוף כו' ע"ש

ה ועתה נבוא להבין ענין ע' תלוי' דיכרסמנה חזיר מיער חצי אותיות דתלים. כי הקליפות מקבלים חיות מהקדושה בבחי' ריחוק מהם ומקיף עליהם כענין מקיף דלבונה וזהו הע' תלוי' שהוא מה שנפל בשבה"כ מבחי' ז"ת דבינה הכלולים מעשר להיות בחי' מקיף להחיות הקליפות ולכן הע' תלוי' שאינו עומד בתוך השורה כ"א ממעל כו' וע' בתו' וביאור דוכל בניך. וזהו ענין עשו ע' שו. כמארז"ל (במד"ר בראשית פס"ג סס"י י"ב) על עשו הא שוא שבראתי בעולמי. וזהו שו. והע' הוא הע' תלוי' המחי' אותו. והנה ע"י ספר תהלים מחלישין כחו של עשו כמ"ש במהרש"א הובא לעיל. והיינו שמבררים את הט' תלוי' ממנו ומהפכים אותו שיוכלל בקדושה. ואז נחלש לגמרי כו. והעיקר יקוים לע"ל כמ"ש (צפני' ג' ט') אז אהפוך אל עמים כו. אך מה שהוא ע"י תהלים דוקא. הענין כי תהלה לשון שבח ולשון אור בהלו נרו כו' והיינו שעל ידי השבחים איך השמים מספרים כבוד אל וכו' הללו את ה' מן השמים כו'. עי"ז נמשך אור וגילוי בנפש שיהי' בחי' יראה ואהבה. וא"כ השבחים דתהלים הו"ע העלאה מלמטלמ"ע. ועי"ז נמשך אור מבחי' י"ה כמ"ש הללו יה. שלמעלה מבחי' ז"ת מקור הע' תלוי' כנ"ל. והאור דוחה את החשך. ומהפך את הע' תלוי' שיוכלל בקדושה כו' ונמצא שתלים הוא בירור והעלאת הע' תלוי' כחו של עשו מלמטלמ"ע. וכמו תפלה שכל עיקר התפלה הוא לבוא לק"ש שמע שם ע'. שם בגימט' ב"ן ורפ"ח שיוכלל בבחי' ע' רברבא דבינה כו'. כי תהלה ותפלה שניהם במל'. אך ג"כ דוקא בחציין של אותיות דתהלים. דכמו שנת"ל במפתחות הפנימיות דתורה יש שני חצאין. ובחציין של אותיות שהוא החכללות הב' חצאין שם דוקא נפסק כח הנחש בבחי' מלמעלמ"ט כנ"ל באריכות. כמו"כ עיקר בירור והעלאת הע' תלוי' מעשו מלמטלמ"ע ע"י תלים הוא ג"כ בחציין של אותיות דוקא. כי במפתחות החיצוניות יש ג"כ שני חצאין והוא ממש ענין חצות לילה חו"ג דמל' ולכן על ידי חיבור והתכללות הב' חצאין דמל' חו"ג עי"ז דוקא מחלישין כחו של עשו מלמטלמ"ע. והיינו כי תלים הו"ע העלאת מ"נ דמל' ועי"ז מתברר ומתעלה בחי' הע' תלויה דעשו מלמטלמ"ע ולכן צ"ל ההעלאה דמל' בבחי' חיבור והתכללות חו"ג כו' וזהו"ע חציין של תלים דפי' חיבור הב' חצאין. ובנפש היינו שלא יהי' ההעלאה בבחי' ומדה א' לבד כמו אהבה לבד או יראה לבד כ"א שיהי' ההעלאה בכל הג' מדות אהוי"ר ורחמים ואז דוקא יכולים לברר מהרע וכמשנ"ת ענין זה יפה בלקו"ת בפ' ואתחנן בביאור הא' שע"פ וידעת היום פ"א ע"ש ויובן לכאן. ונמצא שחציין של אותיות דתורה מפסיק כח הנחש מלמעלמ"ט וחציין של תלים מחליש כח של עשו מלמטלמ"ע. וזהו מקול מחצצים כו' ופי' בזה"ק (בראשית ל"ב א') שבחי' הקל קול יעקב מחצץ שמחלק ומחבר הב' מדות דחו"ג. והיינו כי קל הראשון חסר ו' הוא קול דתפלה העלאה מלמטלמ"ע. אך כשההעלאה הוא בבחי' התכללות המדות אהוי"ר ורחמים כנ"ל זהו קול יעקב מלמטלמ"ע. וקול הב' מלא ו' הוא קול דתורה המשכת אוא"ס ב"ה מלמעלמ"ט להיות חיבור והתכללות חו"ג יחד כנ"ל. וזהו מקול מחצצים שבחי' קול דתפלה חוצה ומחבר הב' חצאין דמל'. וקול דתורה הב' חצאין דז"א כנ"ל. והנה ארז"ל (ב"ר פס"ה סי' ט"ז) בזמן שהקול קול יעקב אין הידים ידי עשו והיינו שעל ידי בחי' קלא קדמאה דתפלה מבררים מבחי' עשו מלמטלמ"ע ועל ידי קול הב' דתורה מפסיקין כח הנחש מלמעלמ"ט:

ו ומזה נבוא לענין יכרסמנה חזיר מיער. דאי' באדר"נ (פל"ד) אלו לא הי' הע' תלויה הי' נק' חזיר מיער שהוא מזיק גדול. אבל כיון שהעיי"ן תלויה למעלה מהתיבה נק' חזיר מיר כמו מיאור והחזיר של יאור אינו מזיק כ"כ. והענין דכתיב (ישעי' י"א) לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. כי בבחי' ארץ הם מזיקים אבל כשיהי' ומלאה הארץ כמים לים כו' מדרגת עלדאתכ"ס ששם ביטול בתכלית אזי לא ירעו כלל ויהי' וגר זאב עם כבש. שהקליפות עכשיו הם קליפות המסתירים ונגד רצוה"ע כו'. אבל לעתיד יהיו כמו קליפה השומר לפרי כו'. וזהו ג"כ הכונה שעל ידי שהע' תלוי' נק' חזיר מיאור. (כי כשיתברר ויתעלה הע' תלויה שנפל בשבה"כ אזי יתעלה ויתהפך הגבו' קשות שנשתלשל בחיות הדורסים ואפי' בחזיר להיות בהם טבע הנחת והחסד כו'). והיינו מחמת שיתגלה בחי' הביטול דבחי' ים עלדאתכ"ס אך בירור והעלאת הע' תלויה מהחזיר הוא על ידי נש"י. דהנה כתיב יצב גבולות עמים למספר בנ"י שע' אומות וע"ש הם כנגד ע' נפש דקדושה של בנ"י. והיינו כי ע' נפש הם מבררים הע' אומות כי ענין ע' נפש ל' יחיד הוא על ידי תפלה שבק"ש הוא למסו"נ באחד. וזהו ואהבת השרש אבה ל' רצון מסירת הרצון כו' (כמ"ש בד"ה בהעלתך הא'). שעל ידי שמתבוננים איך דכולא קמי' כל"ח כו' אזי נעשה רק רצון א' ליכלל וליבטל באוא"ס ב"ה עצמותו ומהותו ואזי נק' ע' נפש דאעפ"י שהם ע' מ"מ הם נפש לשון יחיד כיון שכולם אין להם כ"א רצון א' כנ"ל. וזהו"ע תפלה ותלים שהוא בחי' העלאה וביטול מלמטלמ"ע בבחי' ע' נפש. וזהו"ע למשפחותם לבית אבותם שנת' בד"ה במדבר סיני. וזהו דאיתא במדרש (ילקוט בהעלותך רמז תשל"ו) ע"פ אספה לי שבעים איש כנגד ע' יו"ט שבכל שנה נ"ב שבתות וח"י יו"ט והיינו כי שבת ויו"ט הוא בחי' ביטול מדרגת ע' נפש. שבת מוחין דאבא ביטול. ויו"ט בנהר יעברו כו' ונק' מועדי הוי'. והנה יצב גבולות עמים למספר בנ"י. היינו כי ע' נפש הם מבררים ע' אומות שהם ממה שנפל בשבה"ב מז' מלכין דתהו בע"ש. וזהו"ע תלים שהוא בחי' ביטול והעלאה דע' נפש שמבררים מע"ש והיינו מה שנפל בהם מז' מלכין דתהו הכלולים מיו"ד. וזהו העיי"ן תלויה כו'. וזהו עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. כי אוה"ע עכומ"ז יש להם ע"ש. אבל ישראל כי חלק הוי' עמו וזהו יצרתי לי כו' שהם בבחי' ביטול לי. ולכן תהלתי יספרו שמאירים וממשיכים התהלה כו'. (בפי' תהלתי י"ל ב' פי'. א' כי בחי' מל' שם ב"ן נק' תהלה וכמ"ש במ"א בפי' ותהלתי לפסילים ולכן פי' תהלתי יספרו שמבררים ומזככים את שם ב"ן וכן תלים בירור וזיכוך שם ב"ן מלמטלמ"ע. והיינו כי השבירה הי' בשם ב"ן. והב' כמ"ש בזה"ק (משפטים קכ"ב ב') נהירו דח"ס איקרי חוטמא דילי'. ודא איהו תהלה לדוד וכמ"ש במ"א ע"פ תהלה לדוד). ונמצא שהוי"ו דגחון שבחציין של תורה מפסיק כח הנחש מלמעלמ"ט. והע' תלוי' שבחציין של תלים מחליש כחו של עשו מלמטלמ"ע. ע"י מה שמבררים ומעלים ממנו שיוכלל בקדושה. (לכוונת הדרוש אין הכרח לומר כי נחש וחזיר הם שני בחי' בקליפה. כ"א רק החילוק שע"י חציין של תורה מפסיק מלמעלמ"ט כנ"ל ע"י לאכללא שמאלא בימינא כו' וע"י חציין של תלים מלמטלמ"ע היינו ע"י מה שמבררים ומוציאים ממנו מה שנפל בו מזמ"ל דתהו כנ"ל. ולכאורה הנחש הוא דכר דקליפה כמארז"ל (שבת קמ"ו א') בא נחש על חוה ואמרו (בפדר"א פי"ג) רכב ס"מ על הנחש כו'. וא"כ הוא לויתן נחש בריח ת"ת דז"א דקליפה והנה חזיר שהוא עשו הרי עשו ג"כ ז"א דקליפה והוא ג"כ הס"מ כו' לעומת בחי' יעקב ז"א דאצי' וא"כ נחש וחזיר שניהם בחי' א' לכאורה וצ"ע). אך ג"כ בחציין ש"ת דוקא היינו בבחי' חיבור והתכללות הב' חצאין חו"ג דמל' בדרך העלאה אזי דוקא יכרסמנה חזיר מיער וכנ"ל:

ז ובכ"ז יובן משארז"ל בקדושין (ד"ל ע"ב) ע"פ ושמתם סם תם נמשלה התורה לסם חיים שכל מי שעוסק בתורה אין להיצה"ר ממשלה עליו. אדרבה היצה"ר מסור בידו. הענין כמ"ש אם רעב שונאך שהוא היצה"ר האכילהו לחם לחמה של תורה. והיינו כיון שע"י המשכת הוי"ו רברבא שבחציין של תורה נעשה חיבור והתכללות חו"ג יחד להיות לאכללא שמאלא בימינא ונק' שלום בפמשמ"ע ממילא ג"כ למטה היצה"ר שנשתלשל מקו השמאל מתבטל לגבי היצ"ט ונעשה שלום בפמשמ"ט. וזהו מה שהביאו בגמ' (שם) הפסוק אם תיטיב שאת פי' אם ימשיכו בחי' טוב שיהי' לאכללא שמאלא כו' שיהי' הכל בחי' ימין וטוב כו'. ואם צמא השקהו מים. דהנה כתיב יהי רקיע כו' ויהי מבדיל בין מים למים. והנה מבחי' מ"ת מקור כל התענוגים גשמיים מזה מקבל היצה"ר לימשך אחר הגשמי' אבל השקהו מים עליונים תענוג אלקי כו'. גם עוד מה שהתורה נק' סם חיים להיצה"ר היינו כי השבירה הי' בז"ת אבל בחי' ח"ע למעלה מהשבירה כמ"ש ימותו ולא בחכ'. ולכן אורייתא דמחכ"נ היא דוחה את היצה"ר ומתשת כחו שיתבטל לגבי היצ"ט. וזהו שארז"ל (שם בקדושין) בראתי יצה"ר ובראתי לו תורה תבלין כו':

ולא תטמאו בהם ונטמתם בם. הנה בשרשים שרש טמה לשון אטימות. וגם טמא אותיות אטם. ובזהר ס"פ משפטים (קכ"ה ע"ב) מסאבותא אטימא מכולא. ומסאבותא זהו התרגום של טומאה ובגמ' יומא דל"ט ע"א עבירה מטמטמת לבו של אדם שנאמר ונטמתם בם. א"ת ונטמאתם אלא ונטמטם. והו"ע טמטום הלב שנמשכת מהטומאה. ע"י שטמא א"ע באיזו עבירה ה"י. וזהו מ"ש ונטמתם חסר אל"ף. אלופו ש"ע. שע"י הטומאה בעבירה נחסר ונסתלק האל"ף שהוא אלופו ש"ע מהאדם. דהיינו שאלופו ש"ע אין מתגלה עוד בלבו ובשל"ה פי' ענין חסר אל"ף דהיינו שהטומאה מחסרת ומסלקת את הדעת מהאדם. כי טהרה מרבה ומוסיף דעת כמארז"ל (שבת ל"א ע"א) ע"פ והי' אמונת עתך כו' ודעת זה ס' טהרות. ולכן להיפוך הטומאה מחסר ומסלק את הדעת כו'. וזהו ונטמתם חסר אל"ף. כי האל"ף הוא דעת כמארז"ל במס' שבת (ק"ד א') אל"ף בי"ת הוא אלף בינה וא"כ האל"ף הוא מלמד בינה וזהו דעת כמארז"ל (אבות ספ"ג) אם אין דעת אין בינה. והיינו ד"ע שמחבר חו"ב וא"כ הוא ממשיך מחכ' להיות התהוות בינה. ושני הפי' עולים בקנה א' כי הדעת שיש בהאדם לידע ולהשיג אלופו ש"ע דהיינו אחד כו' כמ"ש וידעת כו' כי הוי' הוא האלקי' כו'. והדעת הוא מפתחא דכליל שית שפותח גילוי ההשגה דאחד בכל ששה מדות הלב. וא"כ ע"י הדעת מתגלה אלופו ש"ע בחי' אחד בלב האדם. אבל ע"י הטומאה שנחסר ונסתלק הדעת ממילא אין מתגלה עוד אלופו ש"ע בלב האדם. וזהו שארז"ל עבירה מטמטמת לבו של אדם. ולהבין ענין טמטום הלב. הנה ארז"ל ברבות בקהלת (ספ"א סי' ל"ח) ע"פ דברתי אני עם לבי. הרבה נאמר בתורה על הלב. הלב נכנע שנאמר יען רך לבבך ותכנע כו'. הלב נשבר שנא' לב נשבר ונדכה. הלב נקרע שנא' קרעו לבבכם. הלב צועק שנא' צעק לבם אל ה'. הלב שפך כמים שנאמר שפכי כמים לבך. הלב הוא קשה כאבן שנאמר והסירותי את לב האבן מבשרכם ע"כ במדרש הנ"ל. וצ"ל כיון שיש בהלב כל המדרגות טובות הנ"ל שנכנע ונשבר וכו'. א"כ איך הוא קשה כאבן שזהו ההיפוך לגמרי כו'. והענין שזה נעשה רק ע"י עבירה כמארז"ל עבירה מטמטמת לבו של אדם וזהו והאלקים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים. דהיינו שהקב"ה עשה את הלב בהאדם ישר שיהי' נכנע ונשבר כו' ונשפך כמים כו'. ורק שהאדם ע"י החטא מקלקל את הלב לגמרי ונעשה קשה כאבן:

ב אך צ"ל איך נעשה ע"י עבירה קשה כאבן. והענין דאי' בזהר ח"א ויחי דף רל"א ע"ב. דאית אבן ואית אבן. יש אבן בקדושה כמ"ש והאבן הזאת כו' יהי' בית אלקים. משם רועה אבן ישראל. אבן בוחן פנת יקרת. ויש אבן בקליפה כמ"ש אבן אופל וצלמות (איוב כ"ח ג') ולאבן נגף וצור מכשול (ישעי' ח' י"ד). וידוע שהאבן שבקדושה זהו מל' דקדושה יסוד דנוק' דקדושה. והאבן שבקליפה הוא מל' דקליפה יסוד דנוק' דקליפה. והנה האבן דקדושה היא באר מ"ח. שזהו"ע הבאר שהי' במדבר שהי' צור וסלע. וכמ"ש ויוציא נוזלים מסלע כו'. והענין כי באר מ"ח הוא ב' דברים. א' שהנביעה מתתא לעילא (משא"כ כל הנהרות נמשכים ויורדים מלמעלמ"ע). ב' שהנביעה היא בתמידיות בלי הפסק כלל. ובחי' זו בעבודה בנה"א היינו העלאת הנפש מלמטה למעלה באה"ר דבחי' בכל מאדך בלי גבול שאין שום ג"ע יכול להגביל האהבה כלל כ"א רק ליכלל וליבעל באור אין סוף ב"ה עצמותו ומהותו ית'. כמ"ש אליך ה' נפשי אשא. וגם שאה"ר הלזו היא בתמידיות בלי הפסק כלל. זהו הנק' באר מ"ח. וכדי שיהי' בחי' זו בנה"א הוא כמ"ש ואהבת את הוי' אלקיך. ואהבת השרש הוא אבה לשון רצון. שתרצה שהוי' יהי' אלקיך פי' אלוה שלך. דהיינו שיתגלה בך. בכל לבבך. הבי"ת הוא ב' השימוש. דהפי' שיתגלה יחודו האמיתי דשם הוי' בתוכיות ופנימיות נקודת הלב ממש. והיינו שההתבוננות בשם הוי' איך שהוא הי' הוה ויהי' כאחד בלי שינוי כלל. שכמו שעד שלא נבה"ע הי' הוא ושמו בלבד וכמו שיהי' בחי' וחד חרוב דאלף הז' כשיחזרו כל העולמות לאין ואפס שאזי יהי' ונשגב ה' לבדו ביום ההוא כן הוא גם עכשיו בהוה כו' שהוא לבדו הוא ואפס זולתו. כדכתיב (ישעי' מ"ד) אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים וע"ז כתיב (מלאכי ג') אני הוי' לא שניתי. הנה התבוננות זו יהי' נקלט בתוכיות ופנימיות נקודת הלב. ואזי יהי' האהבה בבחי' בכל מאדך בל"ג כנ"ל ובתמידיות כו' והוא בחי' באר מים חיים. ובחי' זו היא יסוד דנוק' דקדושה דהיינו הכלי שמעלה מ"נ ליחוד אוא"ס ב"ה. כי האתעדל"ת והעלאת מ"ן צ"ל מעין האתעדל"ע והמשכת מ"ד וכיון שהאתדל"ע והמשכת מ"ד הוא יחוד וגילוי אא"ס ב"ה. ע"כ צ"ל האתעדל"ת והעלאת מ"נ ג"כ בבחי' א"ס. והיינו בחי' האהבה דבכל מאדך. ובתמידיות בלי הפסק שזהו בחי' א"ס לגבי הנפש. ע"כ זהו ההעלאת מ"ן ליחוד אוא"ס ב"ה כו'. ולכן בחי' אבן דקדושה שהיא באר מ"ח זהו יסוד דנוק' דקדושה. כלי שמעלה מ"ן ומקבל המשכת מ"ד כו'. אך כדי להיות כלי קיבול צ"ל חלל כלי ריקן כו' דהיינו ריקן משום דבר אחר כ"א רק להעלות מ"ן ולקבל המשכת מ"ד. ובעבודה בנפש היינו שיהי' ולבי חלל בקרבי כו' שהלב יהי' חלל וריקן מרצונות זרות ותאות גשמיות שלא יהי' בהלב התקשרות לשום רצון גשמי כלל. ולא רק מרצונות גשמי' של עוה"ז לבד כ"א גם מרצונות רוחני' כדכתיב (תלים ע"ג) מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ. שלא יחפוץ גם בגעה"ת והעליון נשמות יושבין ונהנין כו' שהם בבחי' יש ודבר עדיין כו'. כ"א שיהי' לו רק רצון אחד ליכלל וליבעל ביחודו האמיתי ית' וכשלבו חלל בקרבו ע"ד הנ"ל אזי דוקא יוכל ליקלט ההתבוננות דשם הוי' בתוכיות ופנימיות נקודת הלב שיהי' האהבה דבכל מאדך בתמידות שהו"ע באר מ"ח כלי המעלה מ"נ כו' יסוד דנוק' דקדושה:

ג וכ"ז הוא אבן דקדושה יסוד דנוק' דקדושה שהוא באר מים חים. אבל אבן דקליפה יסוד דנוק' דקליפה זהו ההיפוך בתכלית כו' פי' כי מי שנמשך אחר רצונות זרות ותאות רעות שנשפעים מהיכלות הקליפות וסט"א. אזי נעשה האדם בעצמו בחי' נוק' דקליפה ח"ו. היינו מקבל מהם. כי מי שיש לו רצון ותשוקה לאיזו דבר שחסר לו דבר זה ואינו שלם בלא זה הרי הוא מקבל מאותו דבר. שאותו דבר משלים לו תשוקתו וחסרונו. וכיון שנפל בבחי' יסוד דנוק' דקליפה שהוא האבן שבקליפה אבן נגף כו' אבן אופל כו'. ע"כ מזה נעשה אצלו לב האבן. פי' קשה כאבן שאין נכנס בלבו שום התבוננות והתפעלות מאלקות כלל. וזהו נפילה מן השמים. כי מפני העבירה שעבר פעם א' ח"ו הרי יש חשבון לעונו שלא כל הנפש בכללה נשקעה ונטבעה בקליפות כ"א רק איזו כחות וניצוצות מנפשו (בעונות שאין בהם כרת כו'). ורק שמפילים אותו מן השמים לבחי' אבן נגף דנוק' דקליפה שהתקשר עצמו לשם כו') ומזה נעשה לבו קשה כאבן ממש. וזהו עבירה מטמטמת לבו של אדם שנאמר ונטמתם בם חסר א' א"ת ונטמאתם אלא ונטמטם בם. וזהו מה שבקליפה הוא ההיפוך מהקדושה כי בקליפה כתי' ונטמתם חסר אל"ף בתיבה שהי' צ"ל מלא א'. ובקדושה מצינו שאפי' בתיבה דכתיב חסר א' וצ"ל חסר עפ"י לה"ק. מ"מ דורשין ומוסיפין א' כאלו כתיב מלא א'. דכתיב ועתה ישראל מה הוי' אלקיך שואל מעמך כו' וארז"ל (רש"י מנחות מ"ג ב'. זח"ג רנ"ד) א"ת מה אלא מאה. אך צ"ל כיון דכתיב מה האיך אנו קוראין מאה. והענין כי מה נק' בחי' מל' כמ"ש בזה"ק (בהקדמה ב' ע"א) ע"פ מה אדיר שמך. והיינו שבחי' מל' היא קבעומ"ש. שהוא ביטול לגמרי למעלה מהטעם ודעת שאין מבקש שום טעם בהמצוה. ואין רוצה תועלת לנפשו רק לקבל עליו עומ"ש לקיים רצה"ע. וא"כ זהו ביטול בתכלית למע' מהטעם וע"כ נק' בחי' מה. והנה ע"י בחי' מה שהוא ביטול הרצון למעלה מהטעם עי"ז ממשיכים את בחי' אל"ף פלא עליון שהוא כ"ע רצוה"ע שלמע' מהחכ' דאצי'. וזהו שהוכיח שמואל את שאול באמרו החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול ה'. פי' וכי יש ההמשכה דבחי' חפץ ה' שהוא פנימי' רצה"ע שלמע' מח"ע בעולות וזבחים. כי הקרבנות ממשיכים המשכת מ"ד רק מחכ"ע דהיינו מרצו"ע שמלובש בחכ'. אבל חפץ ה' שלמעלה מהתלבשות בחכמה אין נמשך ע"י קרבנות כ"א רק ע"י בחי' שמוע בקול ה' שהוא קבעומ"ש ביטול הרצון למעלה מהטעם כו'. ולכן א"ת מה אלא מאה. כיון שע"י מה נמשך האל"ף ונעשה מאה כו' וענין מאה ברכות. כי ענין הברכה ברוך אתה הוי' כו' היינו המשכת גילוי שם הוי' למטה ממש. והנה מצד סדר השתל' כתי' כי שמש ומגן כו' שבחי' שם אלקים הוא מגן המעלים ומסתיר על אור שם הוי' שלא יתגלה אפי' בעולמות עליונים דבי"ע. וכ"ש למטה בעוה"ז הוא חשך כפול כו'. אבל ע"י המשכת בחי' אל"ף פלא עליון רצון העליון שלמעלה מס' השתלשלות דאבי"ע שמקיף אצי' ובי"ע בהשואה אחת ממש. יכול להיות נמשך גילוי שם הוי' דאצילות למטה בבי"ע וגם בעולם הזה הגשמי כמו למעלה באצילות ממש. וממילא יומשך ויתגלה ש' הוי' גם בנפש האדם למטה. דהיינו שההתבוננות דאני הוי' לא שניתי כו' כנ"ל יתגלה בתוכיות ופנימי' הלב כנ"ל בפי' בכל לבבך. עד שיהי' האדם בחי' יסוד דנוק' דקדושה לקבל משם הוי' שהו"ע האבן דקדושה שהיא באר מ"ח. וזהו א"ת מה אלא מאה. שע"י בחי' מה קבעומ"ש של קיום המצות נמשך בחי' אל"ף. להיות מאה ברכות בכל יום. וכ"ז בקדושה. אבל בקליפה כתיב ונטמתם חסר אלף שע"י העבירה שעבר על רצה"ע ב"ה. נחסר ומסתלק בחי' אל"ף פלא רצה"ע. ולא די מה שנחסר ההמשכה דבחי' אל"ף. כ"א עוד שנשאר ונטמתם. מטמטמת לבו של אדם כו'. דהנה כתיב (ש"א כ"ה) והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים כו' ואת נפש אויביך יקלענה כו'. דכמו המצות (שהם המשכת בחי' לבושים ומקיפים מרצוה"ט על הנפש) הם מגביהים ומעלים את הנפש למעלה מאד. עד שגם בהיות הנפש מלובש למטה בגוף גשמי יהי' לה רק רצון אחד ליכלל וליבטל באוא"ס ב"ה. כן לעו"ז העבירות מפילים ומורידים את הנפש למטה מטה בתכלית החשך כו' דהיינו שמקלע את הנשמה למקום רחוק מאד מאלקות. ופי' מקום רחוק הלא כתי' את השמים ואת הארץ אני מלא דלית אתר פנוי מיני'. אך הענין שמקום רחוק מאלקות זהו היכלות הקליפות שמקבלים חיות מאלקות ע"י פרסא ומסך גס ועב מאד שמסתיר ומעלים לגמרי על קבלת חיותן מאלקות. עד שאין יודעים כלל שמקבלים חיות מאלקות ואומרים ידינו רמה ולא ה' פעל כו' לי יאורי אני עשיתני כו'. ולכן נק' הסט"א בשם מות כמ"ש ואת המות ואת הרע. דכמו המת אין בו שום חיות כלל. כך אין מורגש שם קבלת חיותן מאלקות כלל. וע"ז כתי' כי אין במות זכרך בשאול מי יודה לך. ולכן נק' זה מקום רחוק מאלקות וזהו ואת נפש אויביך יקלענה כו'. וזהו לשון עבירה לשון מעברות הירדן. שמעביר הנשמה מהיכלות הקדושה שהם חיים וטוב להיכלות הקליפות שהם מות ורע כו'. וזהו שתים רעות כו' אותי עזבו מקור מ"ח היינו בחי' אבן דקדושה באר מ"ח. לחצוב בארות נשברים שהם הקליפות שמקבלים חיותן רק משבה"כ כו'. וזהו ונטמתם כו'. שלא זו בלבד שנחסר ונסתלק האל"ף כ"א עוד שנעשה ונטמטם. עבירה מטמטמת כו'. כי היא מפלת את הנפש להיכלות דנוק' דקליפה שאין מורגש שם אלקות כלל וכלל. וזהו נפילה מן השמים לבחי' האבן נגף וצור מכשול. ועי"ז נעשה אצלו לב האבן וזהו מטמטמת לבו של אדם כו' והנה הטמטום הוא בב' בחי' הלב בפנימי' וחיצוני' כי פנימי' הלב שהוא רעוד"ל רצון שלמעלה מהטעם ודאי א"א להיות כיון שע"י העבירה עבר על רצה"ע. וגם חיצוני' הלב שנלקח מחו"ב שבנפש. ועז"א הלב רואה (היינו שמקבל מחכ' שנק' ראי') הלב שומע שמקבל מבינה שנק' שמיעה) גם בחי' זו א"א להיות כיון שפגם בחכמתו ורצונו אלפים שנה קדמה כו' ב' אלפי"ן חו"ב א"כ א"א להלב לקבל אור חו"ב (וכ"ש ע"י שנפל בבחי' נוק' דקליפה אבן נגף כו') ונעשה הלב כולו אטום בב' בחינותי' כו'. והעיקר שזהו נפילה מן השמים שנפל לעמקי הקליפות:

ד ואף שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. היינו שעכ"פ יש עצה ובחירה בידי אדם שיהי' יכול לפתוח את לב האבן. ובכלל יש ג' עצות לטמטום הלב. הא' הוא התבוננות גבוה דוקא בעצמות אוא"ס ב"ה. דהנה כתיב הרים כדונג נמסו מלפני הוי'. וקאי גם על ההרים גבנונים דלעו"ז שהם גאוה וגסות מקור לכל המדות רעות. אפי' בחי' הרים אלו כדונג נמסו מלפני הוי'. והענין כמ"ש (מיכה א') כי הנה ה' יוצא ממקומו ונמסו ההרים כו' מקומו היינו שם אדני כמ"ש (חבקוק ב') והוי' בהיכל קדשו. היכל כחשבון אדני. וכמו ההיכל של האדם שדר בתוכו נק' מקומו של האדם כן שם אד' שהוא היכל לשם הוי' נק' מקומו של הוי'. והנה כמו ההיכל מעלים על האדם שלא יראו אותו בחוץ. כן שם אד' שהוא היכל הוא מעלים על ש' הוי' דאצילות שלא יתגלה בבי"ע. ומשם ד' משתלשלים היכלות דבי"ע עד שנתהוו היכלות הקליפות שמסתירים לגמרי על אלקות ומתנשאים בחוצפה וגסות שאומרים לי יאורי כו' אבל כששם הוי' יוצא ממקומו דהיינו שיוצא מהעלם ההיכל דש' אד' ומהעלם כל ההיכלות ד בי"ע ומתגלה אור שם הוי' בעצמותו. אזי ונמסו ההרים כו' שכל הקליפות בטלים ומבוטלים לגבי התגלות אור ש' הוי'. הרי שלגבי גילוי הגבוה יותר מתבטלים כל הקליפות ממילא כו'. וכמו"כ גם בעבודת האדם שעל ידי התבוננות גבוה יותר יוכל גם לב האבן ליפתח כו'. כי מאין נתהוה לב האבן הוא ממה שנפל באבן נגף נוק' דקליפה. לכן על ידי התבוננות גבוה מאד מתבטל גם החשך וההסתר דאבן נגף כו' וממילא נפתח הלב והיינו על ידי התבוננות איך שכל ס' השתל' הוא רק מהקו שהוא הארה בעלמא שכל"ח ובטל לגבי עצמותו יותר מביטול טפה באוקינוס ולכן אמרו בזה"' (פ' יתרו) שאוא"ס ב"ה הוא למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית. פי' כי מעלה ומטה שייך רק מצד הקו"ח לבד שכתר דא"ק נק' מעלה לנבי הקו. ששם מאיר מהקו גילוי היותר גדול ומל' דמל' דעשי' נק' מטה לגבי הקו. שמצד סיום הקו במל' דמל' דעשי' אין יכול להיות למטה בעוה"ז הגשמי שום גילוי אלקות כ"א רק החשך יכסה ארץ כו' עד שנראה רק טבע ועולם כמנהגו נוהג כו'. וכ"ז הוא מצד הקו. אבל אוא"ס הוא למעלה עד אין קץ שמה שמצד הקו הוא מעלה ששם הגילוי היותר גדול שאין למעלה הימנו. הנה מצד אוא"ס יכול להיות עוד גילוים בעילוי אחר עילוי עד אין קץ. ונמצא שהמעלה שמצד הקו אינו מעלה כלל. כי לא שייך כלל לומר מעלה. ולמטה עד אין תכלית. פי' שמה שמצד הקו הוא מטה. דהיינו תחתית וסוף המדרגות שאין יכול להיות שום גילוי כלל הנה מצד אוא"ס אין שייך כלל מטה ותכלית. כ"א למטה בעשי' גשמי' יכול להיות גילוי אוא"ס כמו למעלה באצי' וא"כ המטה אינו מטה כלל. והנה ע"י התבוננות גבוה כזו כשיעמיק האדם את שכלו ומחשבתו כו' אזי גם לב האבן המס ימוס. וז"ש מלפני אדון חולי ארץ כו' ההופכי הצור אגם מים. פי' כי אדני לשון נקבה והיינו מל' דאצילו' ואדון לשון זכר הוא שרש המל' בחי' מל' דא"ס שלמעלה מהקו"ח. ולכן מלפני אדון חולי כו' ההופכי הצור (בחי' לב האבן להיות) אגם מים. באר מ"ח. (וי"ל טעם לזה גם עפי"ק. כי הנה כל סדר השתלשלות הוא מהקו. עד שנתהוה גם הגבורות קשות דנוק' דקליפה שמסתירים לגמרי על אלקות. עד שנמשך מהם להיות לב האבן כו'. אבל עצמות מל' דא"ס שלמעלה מהקו הוא למעלה מכל ס' השתל' ושם גם חשך לא יחשיך כו'):

ועצה הב' הוא התעוררות ר"ר דוקא. רחמים גדולים. דהנה אנו רואים למטה במי שלבו לב האכזר אף אם רואה איזו רחמנות שכל אדם מתפעל ומתעורר ברחמים ע"ז כו' אך הוא אינו מתפעל מזה כלל. אבל אם רואה רחמנות גדולה מאד אזי גם לב האכזר מתפעל ומתעורר ברחמים. וכמו"כ בעבודה כדי לפתוח לב האבן הוא ע"י רחמים גדולים דוקא. כי יש רחמים שבסדר השתל' שהוא על ירידת הנשמה בגוף מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. וכמ"ש במ"א. אבל רחמים רבים שלמעלה מסדר השת' היינו שאפי' על עולמות עליונים שייך רחמים ואפי' על געה"ע ועולם האצי' כו' לפי שכולם רחוקים מעצמות אוא"ס ממש. וכנ"ל שכל ס' ההשתלשלות הוא מהקו"ח שהוא הארה בעלמא והוא בטל וכל"ח לגבי עצמותו ית' יותר מביטול טפה באוקינוס. והנה רחמים גדולים שלמע' מהשתל' יכולים להמתיק גם הגבורות קשות דלב האבן כו' עד שגם לב האבן המס ימוס כו'. וז"ש והאבן גדולה על פי הבאר. ויגש יעקב ויגל את האבן כו' פי' האבן הוא אבן נגף וצור מכשול להיות לב האבן כו' ופי הבאר הוא בחי' באר מ"ח דהיינו מה שהלב צ"ל באר מ"ח. ויגל יעקב את האבן יעקב הוא ת"ת מדת רחמים דאצילו'. אבל ע"י שהוא בריח התיכון העולה עד הכתר ומעורר ר"ר שלמע' מאצי' עי"ז ויגל את האבן מעל פי הבאר. היינו שגם לב האבן יהי' נשפך כמים להיות באר מ"ח. זהו העצה הב' לטמטום הלב:

ויש עצה ג' שצ"ל קודם הב' עצות הנ"ל. והוא מ"ש בזהר (ח"ג קס"ח א') אכריז רב מתיבתא אעא דלא סליק בי' נהורא מבעשין לי' וינהיר. גופא דלא סליק בי' נהורא דנשמתא מבטשין לי' וינהיר בי' נשמתא. ואין הכונה שיומשך ביטושין מלמעלה ח"ו שא"צ להמתין ע"ז כו' כ"א הכונה שהאדם יבטש א"ע ע"י שיעשה חשבון עם נפשו מאין בא לו הלב האבן שזהו מחמת שהתקשר עצמו בתאות רעות כו' ונפל לבחי' יסוד דנוק' דקליפה שהיא אבן נגף כו'. וא"כ כשישים ללבו היטב לאיזו מקום שנפל כו' ובאיזו מקום נתקשר כו' עי"ז יבטש א"ע וישבור לבו בקרבו עד שיהי' נבזה בעיניו נמאס ומואס בחייו. שחייו אינם חיים כלל ומחמת זה יכול ליפתח גם לב האבן. ויש ג' טעמים ע"ז מה שהביטושים מועילים כו'. הא' כי מאין נתהוה באדם לב האבן הוא מגבו' קשות דאבן נגף דנוק' דקליפה ואין הגבורות נמתקין אלא בשרשן לכך צריך לעורר עליו גבורות דקדושה לעולם ירגיז אדם יצ"ט כו' שהוא הביטושים כנ"ל. ועי"ז נמתקין הגבורות קשות דלב האבן כו'. טעם ב' שכל חיותה של הקליפה וסט"א הוא רק גאוה וגסות ואם מבטשים ומשפילים אותה נעשה ממנה אין ואפס. ולכן גם לב האבן שמהקליפה וסט"א הנה ע"י הביטושים שהאדם מבטש א"ע נפרדת ונופלת הקליפה שהיא האבן נגף ממנו וממילא יכול הלב ליפתח כו' טעם הג' דכתי' (משלי י') ודרך חיים תוכחת מוסר. ונת' במ"א ע"ז. שהבירור מרע גמור א"א להיות כ"א ע"י יסורים ממרקים כו'. כמ"ש (ירמי' ב') תיסרך רעתך כו'. שע"י שהרע שמהקליפה וסט"א מיסרת את האדם ביסורים עי"ז גופא נפרד הרע ממנו. וכמשל העלוקה שמוצצת את הדם ומתה אח"כ. וזהו הכונה שארז"ל (סוטה ט' א') חצי כלים כו'. וכמו"כ לענין טמטום הלב שנעשה ע"י עבירה המטמטמת לבו של אדם שנפל ונתקשר לרע גמור דאבן נגף נוק' דקליפה כנ"ל א"א להתברר וליפרד מהרע כ"א ע"י תוכחת מוסר דוקא. וא"צ להמתין על יסורים בפו"מ ה"י. כ"א שיעשה האדם בעצמו תוכחת מוסר דהיינו ע"י הביטושים שיבטש א"ע כנ"ל ויטעום טעם מרירות ממש בנפשו שיהי' רע ומר עזבו את השי"ת וחייו אינם חיים. והנה ע"י היסורים מהמרירות שבנפשו ממה שנפל והתקשר א"ע לאבן נגף כו'. עי"ז גופא נפרדת הרע דנוק' דקליפה שהיא אבן נגף מלבו. וממילא נפתח הלב. ונמצא נת' ג' טעמים מה שביטושים מועילים לטמטום הלב. ואח"כ צ"ל עצה הב' לעורר ר"ר רחמים גדולים ואח"כ עצה הראשונה התבוננות גבוה ביותר. וע"י ג' עצות אלו נפתח גם לב האבן והמס ימוס להיות שפכי כמים לבך. באר מים חיים כו':

ה ואם עשה כל הג' עצות הנ"ל. ואינו מועיל שלא נפתח לבו האבן צריך האדם לידע שאינו טמטום הלב. כ"א טמטום המוח. וטמטום המוח אינו דוקא מאיסור כמו טמטום הלב כ"א אפי' מהיתר. ע"י שמטריד ומקשר מוחו בריבוי מחשבות גשמיים אפי' דהיתר כמו בעסקי מו"מ שהוא מותר אבל אם מעמיק דעתו בריבוי התחכמות מאד עי"ז הוא מגשם ומטמטם את המוח שלא יהי' כלי להתבוננות והשגות אלקות כידוע שכלי ריקן דוקא הוא כלי קיבול. וע"כ כיון שנתמלא ונתגשם מוחו מריבוי התחכמות בעסקים גשמים הרי נתטמטם מוחו כמו הטומטום שאין בו כלי קיבול כלל ואין יכול ליכנס שום התבוננות אלקות במוחו. ולהבין יותר איך ע"י מחשבות גשמיי' דהיתר יהי' טמטום המוח כ"כ. דהנה הנשמה כשצריכה לעלות מגעה"ת לגעה"ע צריכה לטבול בנהר דינור כדי לשכוח כל ההשגות שהשיגה בגעה"ת שאם היתה זוכרם הי' זה מבלבל הנשמה שלא תוכל להשיג כלום בג"ע העליון. וכמו ר"ז צם מאה תעניתא כי היכא דלישכח תלמוד בבלי (ב"מ פ"ה ע"א) דלפי שתלמוד ירושלמי גבוה יותר כל רבי מא"י כו'. ע"כ כדי להשיג תלמוד א"י הי' צריך לשכוח תלמוד בבלי כו'. וכמו"כ הו"ע הטבילה להנשמה בנהר דינור. ואעפ"י שגעה"ת הוא ג"כ מדרגה גבוה מאד שהרי מה שאמרו מוטב דלידייני' כו' וכדאי כל יסורי גיהנם בשביל שעה אחת תענוג בג"ע זה קאי גם על געה"ת. מ"מ לפי שגעה"ע הוא גבוה יותר ע"כ ההשגות שבגעה"ת מבלבלים הנשמה שלא תוכל להשיג כלום בגעה"ע וצריכה לשוכחם. הרי אנו רואים שגם בקדושה. השגה תחתונה היא הסתר לגבי השגה עליונה הימנה. שהשגות שבגעה"ת הם הסתר לגבי ההשגות שבגעה"ע. דהיינו שמסתירים ומעלימים שלא יוכלו להשיג געה"ע כו'. ומזה ידון האדם קל וחומר שכשהטריד מוחו בריבוי מחשבות וענינים גשמיים עד שנתמלא כל מוחו מהן. על אחת כמה וכמה שזה מגשם ומטמטם מוחו שלא יוכל להשיג אלקות כו'. עוד יובן זה ע"ד שהמאכל מביא את השינה (יומא י"ח א') והיינו ע"י אדים וקיטורים שעולים מהמאכל שנתבשל באצטומכא ועולה כמו עשן להמוח ומכסה על חדרי המוח הגשמי ומפסיק בין המוח הגשמי ובין כח השכל הרוחני ששורה בהמוח. עד שהשכל אין יכול לפעול פעולתו במוח ומסתלק ונכלל בהעלם עצם הנפש ומזה נעשה השינה והחלום כו'. וכמו"כ הו"ע ריבוי המחשבות של עסקים גשמיים כשהטריד מוחו בהן. כי זהו הכלל שכל המחשבות והדיבורים שחשב ודבר אל יחשוב האדם שנאבדו ואינם כו' כי ברוחני' לא שייך כלי'. שרק דבר גשמי כלה ונאבד אבל דבר רוחני אינו כלה. ולכן גם אחר שחשב ודבר ישנם בעין ובשלימות. וההעלאה של המחו"ד הוא כמו עשן רוחני. וזהו מי זאת עולה מן המדבר (דהיינו מכל הדיבורים שנדברו) כתמרות עשן (ובס' אור המאיר איתא שזכי הראות יכולים לראותו והבעש"ט נ"ע ראה אותו וממנו ראה וידע כל מה שנעשה עם האדם כו'). ועשן רוחני זה שעולה מכל המחשבות והדיבורים אשר לא לה' המה. הוא עולה להמוח ומכסה על השכל של נה"ב השכלית. ומפסיק בין השכל של נה"ב להשכל האלקי של נה"א עד שהשכל של נה"א אין יכול לפעול מאומה על שכל של נה"ב כו' וזהו שינה ברוחני' הסתלקות המוחין כמו שהעשן גשמי של המאכלים גורם שינה בגשמי' כנ"ל. ואל יאמר האדם הרי בשעת התפלה איני חושב כלל מחשבות גשמיים. אך כיון שמכבר חשב והטריד מוחו בהן הרבה כו' ישנם גם עתה במוחו בשלימות ופועלים בו כמו בשעה שחשב ממש כו'. ויש ע"ז ב' ראיות. א' כי אנו רואים שאם האדם בקי היטב באיזו מסכת אף שיש כמו חדש ימים שלא למד אותה ולא חשב בה כלל. אם רוצה לזכור ולחשוב אותה הוא זוכרה וחושבה מיד ממש ואין משתהא כלום הרי שגם כשאינה מחשבה היא ישנה חקוקה במוחו בשלימות כמו בשעת שמחשבה ועוד ראי' מענין החלום שארז"ל (ע"ז כ' ע"ב) אל יהרהר ביום וכו' הגם שבלילה קודם השינה אינו חושב כלל ומכ"ש שבשעת שינה ודאי אינו בוחר לחשוב בזה. אך מכיון שכבר חשב בזה ישנו במוחו ופועל בו כמו בשעה שחשב ממש כו'. ומזה יובן ענין טמטום המוח בשעת התפלה אעפ"י שאז אינו חושב כלל מחשבות גשמיי' כו' ויכול להיות שטמטום הלב אין לו כי באיסור לא נכשל. אבל כיון שיש לו טמטום המוח ממילא גם לבו קשה כאבן כי הדעת שבמוח הוא מפתחא דכליל שית. פי' שהוא מפתח לפתוח שיומשך אור השכל בהמדות והיינו דכליל שית ששה מדות חג"ת נה"י. וכיון שמחמת טמטום המוח אין דעת ה' במוחו ממילא אין יכול להיות שום התפעלות מדות בלב כלל:

ו והעצה לטמטום המוח. צ"ל ענין כף הקלע לנשמה אחרי צאתה מהגוף. כמ"ש ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע. והנה בגמ' שבת דף קנ"ב ע"ב מלאך אחד עומד בסוף העולם ומלאך אחד עומד בסוף העולם ומקלעין נשמתן זה לזה שנאמר ואת נפש אויביך יקלענה וגו' עכ"ל. והענין שהוא כמשל אבק שנפל על הבגד. וצריך שיפרד האבק מהבגד אזי מנערים את הבגד היטב. והניעור מועיל להבגד שיפרד האבק ממנו. עד שישאר הבגד נקי מהאבק כו'. וכך הנשמה כשיוצאת מהגוף חקוק בה מחשבות גשמיי' מעניני עוה"ז. ומחמת זה אינה יכולה להשיג אלקות. ונצרך שיפרד ממנה כל המחשבות גשמי' לגמרי עד שיוסר ממנה כח הזוכר ועניני עוה"ז לגמרי. ע"כ זהו ענין הקליעה דכף הקלע כו'. שזהו כמו ניעור להבגד כו'. שעל ידי קליעה זו יתנער כל עניני עוה"ז ממנה כו'. והנה הבעל העיקרים מ"ד ס"פ ל"ג פי' שמקלעים אותה מעולמות הרוחני' אל עוה"ז הגשמי'. ומעולם התחתון אל עולם העליון. וכן נוהגין עמה תמיד. והענין כי נשמה נמוכה נפש דנפש דעשי' כשיורדת למטה לעוה"ז הגשמי ומתלבשת בגוף ונה"ב נעשה בהנשמה גופא קצת נטי' לרצונות גשמיי' שמצד הגוף ונה"ב. הגם שהנשמה מצד עצמה אפי' נפש דעשי' היא בחי' נר ה' נשמת אדם כמשל אור הנר שעולה רק למעלה ליכלל במקורו כו' מ"מ מצד התלבשותה בגוף נעשה בה קצת נטי' לרצונות גשמיי. וברע"מ נק' זה סרכות הריאה. כמו הריאה כשנסרכת לדופן אינה יכולה לרחף עוד בכנפי' על הלב כך נשמה נמוכה כשבאה למטה בגוף היא נסרכת ונדבקת להגוף ונה"ב ונמשכת אחר רצונות גשמיי' שמצד הגוף כו'. ואינה יכולה להיות פרחא לעילא על ידי הגדפין שלה שהם האהוי"ר שהי' לה למעלה שהיתה עומדת תמיד באהוי"ר. אבל מצד התקשרותה והתדבקותה להגוף נתעלמו האהוי"ר שלה שהם הגדפין לגמרי כו' והנה נשמה נמוכה כזו כשיוצאת מן הגוף חקוק בה כל המחשבות ורצונות גשמיי' של עניני עוה"ז שמלבישים את הנשמה כולה כו'. וכדי שיופרדו ויתנערו ממנה עד שלא יהי' לה גם כח הזוכר מעניני עוה"ז. ע"כ מקלעין אותה תמיד מעולם הרוחני לעולם הגשמי ומעולם הגשמי לעולם הרוחני. והיינו שמקודם מלבישים אותה במחשבות ורצונות גשמיי' שלזה יש להנשמה קצת נטי' כנ"ל ויש לה רצון ותשוקה לפעול אותן כו'. ובשעה שהיא אוחזת בתשוקה לפעול אותן מפשיטים אותה מהם לגמרי ומראין לה שיצאתה מהעוה"ז. וזהו לה צער מופלג כמו מיתה. דהיינו כמו אדם שמצטער על איבוד גופו. ואח"כ מלבישים אותה במחשבות ורצונות רוחני' של עולם העליון. ששם התשוקה רק להשיג אלקותו ית' ולדבקה בו ית' ולזה יש לה ודאי רצון ותשוקה עצמיות כי היא נר ה' נשמת אדם. וכשמתגבר אצלה התשוקה במאד להשיג אלקות ולידבק בו ית' אזי מפשיטים אותה ממחשבות רוחני' תיכף ומפילים ומלבישים אותה במחשבות ורצונות גשמיי' וזה לה צער גדול ביותר לאין קץ מהצער שמקלעין אותה מעולם הגשמי לעולם הרוחני. כי בגשמי' אין לה כ"א קצת נטי'. אבל הרצון והתשוקה לאלקות זהו עצמיות אצלה כו'. ולכן קליעה זו שמקלעין אותה מעולם הרוחני לעולם הגשמי הוא צער גדול ביותר לאין קץ. וכן נוהגין עמה תמיד שמקלעין אותה מרוחני לגשמי ומגשמי לרוחני. והיינו משום שבאמת אין יכולה לנוח ולהיות לא ברוחני ולא בגשמי. כי כשמלבישים אותה במחשבות ורצונות גשמיי' של עוה"ז אינה יכולה לישאר בהם כי אין לה כלים במה לפעול אותן כי היא נשמה בלא גוף ואין זה לה כ"א רק דמיון בעלמא. נמצא שבעולם התחתון אין יכול להיות לה מנוחה. וכשמלבישים אותה במחשבות רוחניי' של עולם העליון ג"כ אינה יכולה להשיג אלקות כלל כ"ז שחקוק בה מחשבות ורצונות גשמיי' של עוה"ז. נמצא שאין יכול להיות לה מנוחה בב' העולמות ע"כ מקלעין אותה תמיד מרוחני לגשמי ומגשמי לרוחני כו'. זהו דעת בעל העיקרים מ"ד ס"פ ל"ג. ויש ראי' לדבריו ממ"ש בשל"ה דף ק"ה סע"ב בשם פרקי דר"א דכף הקלע היינו מה שמפילין הנשמה מא"י לחו"ל. ויש לבאר כונתו כי א"י היא מל' דיצי' דקדושה. וחו"ל זהו מל' דק"נ. שמק"נ נשפעים כל המחשבות ורצונות גשמי' של עוה"ז כו'. וא"כ הקליעה מא"י לחו"ל זהו ג"כ מעולם רוחני לגשמי כו'. וגם הלשון שבגמ' שבת שהובא לעיל מלאך א' עומד בסוף העולם ומלאך אחד עומד בסוף העולם כו' יש לפרש ג"כ כדעת בעל העיקרים. דהלשון מסוף העולם ועד סופו אינו מובן כ"כ דהי' צ"ל מתחלת העולם ועד סופו. ואפ"ל דהכונה על סוף שני עולמות כו' היינו מסוף עולם הרוחני עד סוף עולם הגשמי כו':

ז אך במד"ר קהלת (ספ"ג) בפסוק מי יודע רוח בני האדם כו' אמרו בזה"ל ונשמותיהן של רשעים מטורפות בארץ שנאמר ואת נפש אויביך יקלענה כו'. מזה משמע שהקליעה אינו מעולם העליון לעולם התחתון כדעת בעל העיקרים אלא בעולם התחתון הגשמי עצמו מקלעין אותה מסוף העולם ועד סופו כמו מדרום לצפון. והענין שמקודם מלבישים אותה במחשבות של אהבה ושמחה ותענוג שזה נק' דרום (ימין העולם חסד). ואח"כ מפשיטין אותה מהם ומפילים אותה לקצה השני שהוא צפון (שמאל העולם דין). דהיינו שמלבישים אותה במחשבות של פחד וצער ויסורים גדולים כו'. ואפ"ל שדברי שניהם אמת ולא פליגי כלל. כי מתחלה הקליעה בעולם התחתון עצמו כמ"ש במד"ר ואח"כ הקליעה מעולם העליון לעולם התחתון וכו' כדעת בעל העיקרים. והנה ע"י הצער מופלג של הנענוע והטרדה דכף הקלע עי"ז מתנער מהנשמה כל המחשבות ורצונות גשמי' כו' לגמרי עד שלא יהי' לה כח הזוכר כלל מעניני עוה"ז וזהו כמשל בגד לבן שנפל עליו אבק. וכדי שיפרד האבק מהבגד הוא ע"י ניעור שמנערים הבגד היטב וניעור זה מועיל להבגד שיפרד ויפול ממנו האבק עד שישאר הבגד נקי מהאבק לגמרי. וכמו"כ יובן בהנמשל דהיינו בהנשמה. דהנה כתי' ויאבק איש עמו כו' וארז"ל (חולין צ"א א') שהעלו אבק עד כה"כ. וידוע דהאיש הוא שרו של עשו ס"מ דכר דקליפה. והאבק שלו הוא נוק' דקליפה. ובא עם האבק שלו כי בקליפה הנוק' חזקה הרבה יותר מן הדכורא כו'. כמ"ש ברע"מ (ח"ג רל"א ע"ב) ע"פ היותרת על הכבד כו'. ויעקב אע"ה העלה האבק עד כה"כ שבירר והעלה ממל' דק"נ ליכלל במל' דקדושה, והנה נשמה נמוכה כשהיא בגוף גשמי בעוה"ז משך זמן שבעים או שמונים שנה. נופל עלי' האבק הזאת. היינו שנחקק בה כל המחשבות ורצונות גשמיי' המושפעים מהאבק דמל' דק"נ. וצריכים שיפרד ויתנער ממנה האבק הזאת כו' ע"כ ע"י הצער העצום מהקליעה והניעור דכף הקלע עי"ז נפרד ממנה האבק ונעשית הנשמה נקי' מהאבק כו':

ח והנה הניעור דכף הקלע מועיל רק על היתר דהיינו לנער מהנשמה מחשבות ורצונות גשמי' דהיתר כו'. אבל אם נכשל באיסור ח"ו כמו אם הרהר בעבירה ברצון כו'. ומכ"ש אם טמא א"ע במעשה איסור כו'. אפי' באיסור קל של ד"ס. ע"ז אין מועיל כלל כף הקלע אלא צריך לירד לגיהנם לטהר נשמתו שהוא כמשל הכתם שנעשה בהבגד אין מועיל שום ניעור כלל. כ"א שצריך לנקות ולטהר הכתם ע"י אש או ע"י כח האש דהיינו חמי האש כו'. ולכן מוכרח הנשמה לירד לגיהנם כדי לנקות הכתם שנתהוה בה מהרהורי עבירה כו'. (ומה שנמצא בספרים שגיהנם הוא תיקון להנשמה (ומשפט רשעים בגיהנם רק יב"ח) וכף הקלע גרוע הרבה יותר מגיהנם. ג"ז אמת. שהכונה הוא על כף הקלע שאינו ניעור ותיקון ומשתהא שנים הרבה ח"ו. ואולי י"ל שזהו מדרגת כף הקלע שבמד"ר קהלת הנ"ל ונשמותיהן של רשעים מטורפות בארץ כו' שהקליעה היא רק בעולם התחתון הגשמי עצמו כנ"ל באריכות קצת. משא"כ מי שלא נטמא בעבירה במזיד כו'. ונצרך רק לנערו ממחשבות גשמיי' דהיתר איזו זמן קטן כו' וגם שהקליעה מעולם התחתון לעולם העליון וכנ"ל ולא רק בעולם התחתון לבד. ע"ז אנו אומרים בכאן שדי לו בהניעור דכה"ק וא"צ לירד לגיהנם כלל). ולהבין ענין גיהנם. הנה יש גיא בקדושה כמ"ש (ישעי' כ"ב) גיא חזיון. כל גיא ינשא כו'. ויקבור אותו בגיא מול בית פעור דהיינו הגיא דקדושה שהוא מול ונגד בית פעור שמכרית קליפת פעור. ויש גיא בקליפה כמ"ש גיא צלמות. גיא בן הנם גיא ההריגה. והיינו שיסוד דנוק' דקדושה זהו גיא בקדושה ויסוד דנוק' דקליפה זהו גיא דלעו"ז. והענין כי גיא הוא מקום מדרון ושפל כו'. וכשהוא משפיל ומבטל א"ע לקבל מהקדושה עד שהוא נעשה כלי ריקן מכל רצונות גשמיי' כ"א רק התקשרות לאלקות זהו הגיא שבקדושה. יסוד דנוק' דקדושה. אבל להיפוך כשמשפיל עצמו בהתקשרות תאות רעות שנשפעים מהיכלות הקליפות הרי נעשה בחי' מקבל מהם ובחי' נוק' דקליפה כמ"ש אשר אתם זונים כו' וכשמתקשר הרבה זהו יסוד דנוק' דקליפה. ולכן נק' ג"כ גיא בקליפה גיא צלמות כו'. ועד"ז נק' יסוד דנוק' בשם כוס שהיא כלי לקבל ויסוד דנוק' דקדושה נק' כוס של ברכה כוס ישועות. ויסוד דנוק' דקליפה נק' כוס התרעלה כוס חמתי. שמקבלת כל הגבורות קשות כו'. וזהו"ע גיהנם גי הנם. שהוא יסוד דנוק' דקליפה. ולפי"ז צ"ל איך שם המשפט של רשעים ומפני מה הגיהנם מטהר ומנקה את הנשמה מטומאתה בעבירות כיון שהגיהנם הוא יסוד דנוק' דקליפה איך הוא מטהר כו'. והענין דכתיב קץ שם לחשך. ופירשו המקובלים חשך נק' מדת גבורה דקדושה. כנודע שמדת חסד נק' יום ואור. כמ"ש וישכם אברהם (חסד) בבקר. וכתיב להגיד בבקר חסדך. ומדת גבורה נק' לילה וחשך. וז"ש ויצא יצחק כו' לפנות ערב. ופי' קץ שם לחשך. כי צריך שיתמצו ממדת חשך גבורה דקדושה פסולת הגבורות דהיינו סויגי הגבורות שנק' גבורות קשות ביותר. ונצרך להיות מקום ששם יומשך כל הסיגים והפסולת דגבו' דקדושה. ומקום זה הוא יסוד דנוק' דקליפה ששם מתמצים ונופלים כל סיגי הדינים והגבו' קשות ביותר. ולכן נק' קץ כל בשר כו' קץ הימים שכל מיני כלי' כו' וכל מיני מיתה ב"מ ה"י הכל נמשך ממקום זה כו'. וזהו קץ שם לחשך פי' הגבו' דקדושה שנק' חשך שם לה המאציל בחי' קץ דנוק' דקליפה ששם יומשך ויפול כל הסיגים והגבורות קשות דמדת חשך גבו' דקדושה. בכדי שיהי' רצועה בישא לאלקאה לחייביא כו'. וע"כ יסוד דנוק' דקליפה זהו הגיהנם גי הנם שמכלה כל הרשעים כו'. והחוטא גופא המשיכה עליו ע"י התקשרותו לעבירות שזהו עצמו בחי' יסוד דנוק' דקליפה. ולכן זה שיורד בגיהנם זהו בדין ומדויל ידי' משתלים לי' שהתקשר עצמו לשם כו'. ושם הגבורות היותר קשות כנ"ל. ובזה יובן איך ע"י גיהנם ינוקה הנשמה מהכתם של העבירה כו'. והענין שע"י שהנוק' דקליפה (שהתקשר עצמו לשם ע"י העבירה) מיסר את הנשמה בגיהנם עי"ז גופא נפרד הרע ממנה וכמשל העלוקה שמוצצת הדם ומתה אח"כ. וזהו שארז"ל ע"פ חצי אכלה כו' חצי כלים והם אינם כלים והיינו כנ"ל. וע"ד שמצרים ערות הארץ נק' כור הברזל. ופרעה הקריב כו' וארז"ל (מד"ר בשלח פכ"א ס' ה') הקריב את ישראל (לאביהם שבשמים) [לתשובה[:

ט והנה מעונשים שבעולם העליון יכולים להבין ליקח עצות בעבודה בנפש למטה בעוה"ז הגשמי. שמענין כף הקלע יכולים ליקח עצה לטמטום המוח. דהנה יתבונן המשכיל כי גם בעסקו מעין עוה"ב בעוה"ז דהיינו בעיון תפלה וכיוצא בה שא"א להגיע לזה בלתי אם ינער אדם עניני עוה"ז מהמוח לגמרי. ובאמת זהו ק"ו עצום ומה הנשמה אחרי צאתה מהגוף הרי היא נשמה בלא גוף. ואינה באה להשיג רק איזה הארה מזיו שכינה שבג"ע כו' ומ"מ אינה יכולה בשום אופן עד שיוסר ויתנער ממנה כח הזוכר מעניני עוה"ז ע"י הניעור דכף הקלע כנ"ל. א"כ כ"ש וק"ו כשהנשמה היא למטה מלובשת בגוף וצריכה בתפלה לדבקה בו ית' בעצמותו ומהותו ממש. כמו ההתבוננות באחד בק"ש שהוא באחדות פשוט דעצמות אוא"ס ב"ה ממש. שבודאי המחשבות הגשמי' אפי' דהיתר החקוקים במוח מטמטמים את המוח שבלתי אפשר להתבונן ולהשיג אלקות עד שינער עניני עוה"ז מהמוח קודם התפלה. ואיך יהי' הניעור הוא כמ"ש בזהר (ויחי ר"כ ע"א) זכאי קשוט מסתכלין בנפשייהו כאלו ההוא יומא מסתלקי מעלמא שקודם התפלה יפשוט מחשבתו מעוה"ז הגשמי ויחשוב שאינו ע"ז העולם כלל וכאלו הוא עומד בעולם העליון וצריך ע"ז שעה גדולה שיפעול בעצמו כך כו'. וכשיתגבר מחשבה זו במוחו ברצון וחשק עד שיתקרב ויתעצם מחשבה זו במוחו עי"ז יבא למעין הפשטת הגשמי' ממחשבתו. הכונה שיתנער עניני עוה"ז הגשמי ממוחו ומחשבתו (וזהו"ע זכאי קשוט מסתכלי כו' דהיינו להסיר כח הזוכר מעניני עוה"ז) ואזי יהי' יכול להתבונן ולהשיג אלקות בתפלה ולדבקה בו ית' זהו העצה לטמטום המוח שנעשה רק ממחשבות גשמי' דהיתר כנ"ל. והעצה לטמטום הלב שנעשה ע"י עבירה שמטמטמת לבו של אדם כנ"ל. הוא כמו שיסורי גיהנם מנקה הכתם של העבירה מהנשמה כנ"ל באריכות כמו"כ העצה לטמטום הלב היא תוכחת מוסר וביטושים כנ"ל באריכות. רק שעוה"ב נבנה על מדת הדין הקשה על כן כדי לנקות כתם העבירה הוא ע"י יסורי גיהנם הקשים שכל יסורי איוב ע' שנה כלא לגבי חצי שעה יסורי גיהנם. אבל עוה"ז נאמר בו עולם חסד יבנה ומה שהי' ראוי לידון ביסורי גיהנם הקשים די בעוה"ז ביסורים קלים. דהיינו שיעשה האדם בעצמו תוכחת מוסר שיהי' נבזה בעיניו נמאס ויטעום מרירות בנפשו איך כי רע ומר עזבו את ה'. ועי"ז נפרד הרע דאבן נגף מלבו. ואח"כ התעוררות רחמים רבים ואח"כ התבוננות גבוה ביותר ועי"ז יפתח גם לב האבן והמס ימוס להיות שפכי כמים לבך באר מים חיים:

תוכן העניינים

מגן אבות חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה