אור ברסלב
מגן אבות חלק א לחג המצות

מגן אבות חלק א· רבי שלמה זלמן שניאורסון

לחג המצות

פרשת ויקרא

אמר רב יהודה אשה לא תלוש אלא במים שלנו כו' (בגמ' פסחים דמ"ב ע"א). והטעם כדי שיעמדו כל הלילה בבית ויתקררו מחום הנהר כו'. והנה הדין נוהג בכל המקומות גם במדינות הקרות. והלא אנו רואים שאצלינו מיד ששואבים מהנהר המים יותר קרים הרבה. והנה ארז"ל (ירושלמי פ' ע"פ ה"א) כל האוכל מצה בע"פ כאילו בועל ארוסתו. וצ"ל הדמיון דמצה לכלה וארוסה כו' והענין כי בכל שה"ש נזכר רק כלה. והיינו בחי' מל' ממכ"ע נק' בשם כלה ע"ש קבלת השפע מבחי' סוכ"ע להיות יחוד סובב וממלא שבההארה דממלא יומשך הגילוי מעצמותו שגם בחי' סובב יתגלה בפנימיות כמו ממלא. וזהו ג"כ בחי' מצה שנקרא לחם עוני בחי' סיהרא דלית לה מגרמה כלום. ולכן דוד שהוא בחי' לבנה אמר כי עני ואביון אני. והיינו כי שמשא וסיהרא הוא ב' שמות הוי' אלקים. וכמו הסיהרא שמקבלת רק האור מהשמש. כן שם אלקים מקבל האור והגילוי משם הוי'. כי שם אלקים הוא אותיות וכלים. ושם הוי' הוא האורות שמלובש בהכלים. ולכן נק' שם הוי' שם העצם. כי האו"כ הוא עצמות וכלים. ושם הוי' הוא העצמות כו. וא"כ הכלים הם רק מקבלים גילוי האור בתוכן. וזהו הענין ששם אלקים מקבל משם הוי' וזהו בכלל. אך בפרט שם אלקים הוא במלכות. כי בכל הע"ס יש או"כ. שהאורות הם עצמיות בהם. שכל ספירה כמו חסד או גבורה דז"א יש לה אור עצמי משם הוי' וא"צ לקבל מזולתה. משא"כ ע"ס דמל' אין להם אור מצד עצמן. כ"א שמקבלים האור מהט"ס העליונות שלמעלה מהמל'. וא"כ הע"ס דמל' הם רק אותיות וכלים לבד. וזהו כל היתרון מעלה של בחי' מל' שהיא כלי קיבול לקבל מכל הע"ס מז"ת וגם מג"ר. ולכן עיקר ש' אלקים הוא במל' ונק' סיהרא שמקבל האור משמשא ש' הוי' וא"כ. המצה שנק' בתורה לחם עוני זהו בחי' סיהרא ש' אלקים בחי' מל'. שזהו הכלה שבכל שה"ש. ולכן המצה צ"ל פרוסה דרכו של עני בפרוסה. והענין דאיתא בפרד"ס שכל שיעורי החצאין שבתורה. כמו חצי האמה. מחצית השקל. הם במלכות. כי בחי' מל' זהו סיהרא כנ"ל. והירח עפ"י רוב כמו קודם חצי החדש ואחריו היא נראית רק חציה כמו פרוסה. ושרש ענין זה למעלה הוא כי במל' יש ע"ס. והנה בה' ספירות ראשונות כח"ב חו"ג מאיר האור משמש הוי' תמיד. משא"כ בה' ספירות תחתונות תנהי"מ אין מאיר האור תמיד כ"א רק בשעת מילוי הלבנה. ועוד טעם. כמו כל מחצית אין זה שלימות כ"א כשנצטרף ונתחבר אליה מחצית הב' ומשלימה אזי היא דבר אחד שלם. כן כדור הירח מצד עצמה היא רק עצם חשוך. ורק שהיא עצם מוכן לקבל האור מהשמש ולהיות עי"ז מאור להאיר על הארץ בלילה. וא"כ הירח מצ"ע היא רק כמו פרוסה וחצי דבר. שגם כשהיא נעשית מאור זהו רק מה שמקבלת אור השמש כו'. וכעד"ז יובן גם בבחי' סיהרא למעלה כיון שבחי' מל' מקבלת האור רק מהט"ס דז"א. א"כ המל' מצד עצמה היא רק כמו פרוסה וחצי דבר. וכמו"כ הוא בנש"י למטה בעבודה ישראל מונין ללבנה. להיות רק כמו פרוסה וחצי דבר. דהיינו שכל תורתם ועבודתם הוא בבחי' דל"ל מגרמייהו כלום כ"א שמקבלים הכל הכח ע"ז מלמעלה. וכמ"ש דוד (שהוא בחי' לבנה) כי ממך הכל ומידך נתנו לך כו' (דה"א כ"ט) וגם דכמו חצי דבר שא"ז שום שלימות כלל בלתי חצי הב'. כן נש"י הם רק חצי דבר. דהיינו שאין מקבלים שום חיות וענג משום דבר גשמי ורוחני כ"א רק מאלקות לבדו ית'. וכדכתיב מי לי בשמים ועמך לא חפצתי כו' ומכ"ז יובן ענין המצה שצ"ל פרוסה לפי שמצה היא בחי' מל' כנ"ל. ובכ"ז יובן הדמיון דמצה לכלה וארוסה. לפי שמצה היא רומז' למדת מל' דאצי' שזהו הכלה שבשיר השירים. ורק דכשאינה מקבלת היחוד עליון אזי היא בבחי' עוני. ונק' דלי"ת ל' דלותי כו'. והיא אז בחי' פרוסה חצי דבר כו'. וכשמקבלת היחוד עליון אזי נק' כלה ואז היא מליאה כל טוב דקיימא סיהרא באשלמותא:

ב והנה בפסח נגלה עליהם ממה"מ כו'. שזהו הגילוי מבחי' מל' דא"ס אמיתיות בחי' סוכ"ע. בבחי' מל' דאצילות ממכ"ע. וזהו ענין מצות אכילת מצה בערב. כי אכילה הוא זווג כמ"ש כ"א הלחם אשר הוא אוכל. קראן לו ויאכל לחם. וכתיב מאשר שמנה לחמו וארז"ל שבנותיו נשואות למלכים (ב"ר ס"פ ע"א וס"פ צ"ט) וכמו"כ הו"ע אכילת מצה. שהמצה בעצמה היא בחי' מל' שנק' כלה כנ"ל. והאכילה הוא שיומשך היחוד והגילוי בבחי' שכינה מל' דאצילות ממכ"ע מבחי' ממה"מ מל' דא"ס הסובב כל עלמין בשוה. ולכן צ"ל מצה דוקא שלא יהי' בה שום חימוץ כלל כי שרש מתיקות וחמיצות הוא בהשני מדות חו"ג. מתיקות בחסד וחמיצות בגבורה ולפי שאכילת מצה הוא המשכת היחוד במלכות ע"כ אין צ"ל אז שום דין בהלחם דמל' כ"א רק מים וקמח שהמים מורים על חסד לבד. בלי שום תערובות דין כלל. כי היחוד עליון הוא חסד. כמ"ש ואיש אשר יקח את אחותו כו' חסד הוא. ופי' בזהר (ויקרא ז' ע"כ ע"ו ב') ואיש דא קוב"ה אחותו דא כנס"י חיבורא דלהון בחסד תליא. כי ענין היחוד עליון שהוא יחוד סובב וממלא כנ"ל היינו שיומשך התגלות אלקות מלמעלמ"ט להיות דירה בתחתונים. שזהו רק מדת חסד עליון. להיות בחי' מלמעלמ"ט. וגם שעל ידי היחוד נמתקים גבורות דמל' בחסדים דהיינו שיתהפכו הגבורות דמל' לחסדים ממש שהו"ע יחוד מדותיו (דהיינו שלא להיות הלא כה דברי כאש כו' מלמטלמ"ע. כ"א מלמעלמ"ט כמו חסדים ממש). ובפרט המשכת היחוד במל' בליל א' דפסח הוא אמיתיות חסד פשוט. כי כל יחוד עליון שבכל השנה צ"ל תחלה אתעדל"ת והעלאת מ"ן מלמטלמ"ע. ואח"כ נמשך האתעדל"ע שהוא המשכת מ"ד מלמעלמ"ט. וגם שלפי ערך ההעלאת מ"ן כן ההמשכת מ"ד. וא"כ אין זה חסד פשוט. אבל המשכת היחוד בליל א' דפסח הי' שנגלה עליהם ממה"מ בדרך אתעדל"ע מאליו ומעצמו מלמעלמ"ט שלא הי' מתחלה אתעדל"ת כלל שהרי ישראל היו שקועים במ"ט שערי טומאה בקליפת מצרים ערות הארץ ולא הי' יכול להיות אתעדל"ת כלל. כ"א שנמשך ונתגלה ממה"מ מל' דא"ס בבחי' מל' דאצי' בדרך אתעדל"ע מצד עצמו. ולכן מתחילין אז לומר מוריד הטל. וע"כ יחוד זה הוא חסד פשוט לגמרי. ועוד שיש הפרש בין צדקה לחסד צדקה רק די מחסורו כו' וחסד בוויתור דהיינו הפלגת הטוב גם צדקה רק לעניים וגמ"ח בין לעניים ובין לעשירים והנה סתם המשכת היחוד במל' כל השנה הוא רק בחי' צדקה די מחסורו. דהיינו שלא להיות מארת חסר. בחוסר כל. בחי' כי כל בשמים ובארץ שהוא היסוד שנק' כל לפי שעל ידו נמשך כללות השפע מכל החמשה מדות דז"א. כ"א שיהי' לא תחסר כל בה. מרוב כל. שע"י היסוד יומשך היחוד שהוא השפעת פנימיות השפע מכל המדות דז"א לבחי' מל' וזהו מילוי החסרון ונק' צדקה אבל בפסח נגלה ממה"מ. מל' דא"ס הסוכ"ע אצי' ועשי' בהשואה אחת ומבחי' זו ממש נמשך הגילוי והיחוד במל' דאצי' א"כ זהו לא רק מילוי החסרון לבד כ"א הפלגת הטוב. ע"כ המשכת יחוד זה שבליל א' דפסח נק' חסד שלמעלה מצדקה. שבחי' חסד זה נצרך גם לבחי' עמודא דאמצעיתא ת"ת שנק' עשיר כמו לבחי' עוני דסיהרא וע"כ צ"ל מצה דוקא בלי שום תערובות חימוץ משהו כו'. כי האכילת מצה הוא המשכת היחוד דבחי' חסד שלמעלה מצדקה וז"ש (קהלת י') אשריך ארץ כו' ושריך בעת יאכלו ופי בזהר (תרומה קע"ה א') דקאי על אכילת הפסח ומצה כו'. כי עת נק' המל' כי כל העתים וזמנים נמשכים ממנה שהמל' שרש הזמן כו'. וגם שלהמשכת פנימיות השפע הנק' בשם זווג יש ג"כ עת וזמן לזה כו' כמו בשבתות ויו"ט וכו' וע"ז כתיב עת לעשות להוי' דהיינו לחבר העת דמל' להוי'. וכתי' עת רצון דהיינו כשנמשך הרצה"ע לבחי' העת דמל' שיומשך בה היחוד וזהו ושריך בעת יאכלו. פי' בעת שנמשך היחוד למעלה בבחי' מלכות אזי אוכלים נשמות ישראל מצה כדי שיומשך להם למטה ג"כ הגילוי מבחי' היחוד עליון שלמעלה במל'. והיינו המשכת הדעת באמונה שלא להיות רק אמונה מרחוק לבד כ"א שיהי' גם בחי' דעת הכרה והרגשה ביחודו ית' איך שהוי' אחד. כאלו רואה ממש:

ג והנה כדי שתהי' בחי' מצה הראויה ליחוד דהיינו שע"י האכילה יומשך המשכה וגילוי מבחי' סוכ"ע בבחי' ל' שכינה. ע"ז אמרו שצ"ל הלישה במים שלנו. וביאור ענין מים שלנו. הנה כתיב (רות ג') ליני הלילה והי' בבקר אם יגאלך טוב יגאל ואם לא כו' וגאלתיך אנכי. דהנה כתיב (ישעי' כ"ו) נפשי אויתיך בלילה כי יש עולם שנה נפש. נפש היא בחי' אחרונה מאלקות שמחיה העולם ושנה. וכמו כי הדם הוא הנפש. ונק' בחי' ממכ"ע ויש בחי' רוח ונשמה וח"י שלמעלה מבחי' נפש וע"ז כתי' מלכותך מכ"ע שבחי' נפש זהו מדת מל' שיורדת למטה להחיות עולמות בי"ע ששם הוא בחי' העלם והסתר אלקות. ונק' מדת לילה מצד החשך והסתר אור א"ס ב"ה. ולכן נפשי אויתיך בלילה נפשי זהו בחי' מל' נפש וכללות החיות דעולמות בי"ע אויתיך בלילה דוקא שכשיורדת למטה ובוקעת המסך להיות עתיק לבי"ע מדת לילה אזי יש לה בחי' צמאון והשתוקקות לעלות וליכלל בשרשה. כמ"ש (איוב ל"ד י"ד) אם ישים אליו לבו. אזי רוחו ונשמתו אליו יאסוף. רוחו בחי' סוכ"ע. ונשמתו למעלה מבחי' סוכ"ע. ובחי' אם ישים אליו לבו זהו ההעלאה דבחי' נפש וז"ש צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ ציה ועיף בלי מים. וכמ"ש כאיל תערוג על אפיקי מים. דדוקא בארץ ציה ועיף בלי מים שם דוקא יש בחי' צמאון גדול יותר ליכלל באוא"ס ב"ה. ולכן בירידת המל' לבי"ע מדת לילה אזי תגדל בבחי' המל' התשוקה לאוא"ס וכמ"ש איה אלוה עושי הנותן זמירות בלילה אלוה עושי זהו מל' עשי' שבאצי'. וז"ש בזהר (ויחי רכ"ט ב') רננא ברמשא. ושמחה בצפרא. דכמו שבבחי' מל' עיקר הצמאון והתשוקה שלה מלמטלמ"ע הוא בבחי' לילה. כמו"כ השיר של המלאכים הוא ג"כ בלילה וזהו רננא ברמשא. דכתיב וצדקתך ירננו. שמחמת השגתם בבחי' צדק מלכותא קדישא. מזה נמשך הרינה שלהם. ולכן דוקא בלילה שהוא בחי' חשך והסתר כו'. שאזי בחי' מל' בצמאון ותשוקה מלמטלמ"ע אזי עבודתם ג"כ בבחי' שיר והעלאה בכלות הנפש לצאת מהחשך כו'. וזהו כל בעלי השיר יוצאים בשיר כו'. ושמחה בצפרא. כי בקר הוא בחי' אור וגילוי כמו מועדים לשמחה. וכמו"כ למטה בנש"י כתיב עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות דוקא. והו"ע חצות לילה. וזהו ליני הלילה דקאי על כנס"י. לילה הוא זמן הגלות. שהוא חשך כפול ומכופל היותר אחרון כו'. וצ"ל ליני דוקא. עדמ"ש וילן יהושע בעמק. וארז"ל (מגילה ג' ע"ב) שלן בעומקה של הלכה. והיינו כשמקשר כל שכלו ומחשבתו ומדותיו. להיות קשור ממש רק בדבר אחד כמו הלכה א' זהו נק' לינה. שלן שם. כמו לינה במקום אחד. וזהו ליני הלילה שבגלות שהוא לילה צ"ל קשור רק ברצון אחד לצאת מהחשך. גם עוד שענין הטרדה בעומק השכל נק' לינה כמו שינה הסתלקות השכל שמסתלק השכל והמדות וכל פנימי' הכחות ונשאר רק קיסטא דחיותא. כמו"כ עומק השכל הוא למעלה משכל המושג. עד שלגבי שכל המושג הוא למעלה מהשגה ובעבודה שמה שהוא קשור רק ברצון אחד יהי' זה בבחי' הרצון שמעומקא דליבא שלמעלה מהטעם ודעת. ענין ג' בלינה שמצפה על בקר שהלן ענינו שמצפה על יום. כמו"כ להיות מצפה ומייחל רק על בקר שהוא בחי' גאולה שנק' בקר ויום. שאזי יומשך ויתגלה אור ה' גם למטה בעשיה הגשמי' ממש. והיינו שמה שהוא קשור רק ברצון א' למעלה מהטעם ודעת א"ז רק מלמטלמ"ע דהיינו ליכלל וליבטל. כ"א מלמעלמ"ט שהרצון הנ"ל הוא שיומשך התגלות אוא"ס ב"ה בעולמות מלמעלמ"ט שגם העולמות לא יסתירו. ענין ד' עפמשנ"ת ע"פ וילן שם בפי' וענין צנעה הצנע לכת כו'. ובעבודה זהו תעלומות לב שלמעלה מעומק הלב. וזהו ענין הצנע לכת שגם הבתי' לכת בעבודה שהו"ע בחי' מהלכים הילוך שלמעלה מבתי' עמידה דהיינו האהבה דבכל מאדך שלמעלה מהשכל צ"ל בבתי' הצנע וצנעה והו"ע תעלומות לב שנתבאר אצלינו בחי' זו באריכות ע"פ כי מראש צורים. וזהו ענין ובחי' לינה ליני הלילה:

ד ועפי"ז יובן ענין מים שלנו. ותחלה צ"ל הדין מה שמי פירות אין מחמיצין. כ"א מים דוקא מחמיצין. למה דוקא מים דהנה כתי' ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. ומשם יפרד והי' לד' ראשים. הם ד' מחנות שכינה. והם מקור ושרש שבריבוי השתלשלות המדרגות משתלשל מהם ד' גליות. מצרים בבל יון אדום. שנק' ג"כ ד' נהרות. מצרים נילוס הוא נהר הראשון שם האחד פישון. וכמו שמבתי' פני שור מהשמאל משתלשל הנה"ב כו'. והנה ד' נהרות דקדושה הם מקור שעל ידם נשפע השפעת תענוג אלקות בג"ע ועולמות. ונק' מים עליונים כמו עד"מ מים מגדלים כל מיני תענוג. אבל ד' נהרות דלעו"ז הם מקור השפעות כל תענוגים גשמיים. וזהו מים תחתונים ולכן רקיע מבדיל ביניהם כו'. כמ"ש יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים. והנה מים תחתונים שמבחי' ד' נהרות דלעו"ז הם מחמיצין. חמץ הוא גסות יש ודבר שהוא מקור לכל מיני רע. והיצה"ר נק' שאור שבעיסה. ומים אלו מגדלים כל מיני יצה"ר כו' לחשוק אתר כל תענוגי עוה"ז וכיסופין בטלין דילה כו'. והנה כתיב אשריכם זורעי על כל מים. שישראל זורעים מצות על כל בחי' מים אפי' על מ"ת שמחמיצין. והיינו לבררם ולהעלותם שיוכללו בבחי' ביטול כו'. וזהו ענין מים שלנו. שיש בזה ג' דברים. א' שמפרידים אותן מהנהר. ב' ששואבין אותם בכלי. שיהיו בתוך כלי ג' שילינו בתוך כלי כל הלילה דוקא. והיינו שמפרידים אותם מן שרשם ד' נהרות דק"נ הנ"ל שמחמיצין כו'. ומעלים אותם שיהיו בתוך כלי דוקא. וענין כלי הוא כמ"ש ככלה תעדה כליה. הם נשמות הצדיקים וכתי' הברו נושאי כלי ה' כו'. שנש"י נק' כלים מצד הביטול שבטלים בתכלית לאלקות לכן הם כלים לאלקות. וכמו"כ רמ"ת פקודין נק' רמ"ת אברים דמלכא. אעפ"י שהם מדברים גשמי' אך כיון שעושים מהם מצות הם נכללים בבתי' ביטול לכן הם כלים שממשיכים גילוי אור א"ס. אברים דמלכא כמו האבר שממשיך חיות הנפש כו'. וענין הלינה בתוך כלי בלילה. הוא כענין ליני הלילה כמשנת"ל. וביאור ענין ג' דברים הנ"ל. א' שמפרידן מד' נהרות דק"נ. היינו סור מרע. אתכפיא. שזהו הבחי' הראשונה להפריד המדות דנה"ב מהג' לבושים מחדומ"ע. ומ"מ בלב הם בתקפם. ב' שיהיו בתוך כלי דוקא כלי ריקן דוקא מחזיק. היינו שאח"כ נצרך להפוך המדות גם בלב. שיהי' ולבי חלל בקרבי. דהיינו שגם הלב יהי' חלל וריקן מכל רצונות זרות לגמרי שלא יהי' לו שום רצון בגשמיות כלל. ובכלל זה שיהי' בעיניו בטל ושפל לגמרי כאלו הוא אין ואפס ומקומו הוא חלל כמ"ש בתו"א ע"פ לא תהי' משכלה. ואזי הוא כלי קיבול לגילוי אלקות. דהיינו שנכלל בבתי' כוס ישועות דכנס"י. ג' לינה בתוך כלי כל הלילה היינו שמלבד שהוא חלל וריקן מרצונות גשמיים צ"ל רק קשור ברצון ותשוקה א' לאור א"ס ב"ה שהו"ע כלי המעלה מ"ן לאור א"ס ב"ה. וההעלאת מ"ן ע"ד הנ"ל נקרא לינה כנ"ל. ומה שהוא בלילה לפי שלילה הוא זמן של אתעדל"ת והעלאת מ"ן כנ"ל בענין נפשי אויתיך בלילה והיינו שהוא העלאת מיין נוקבין שיהיו מ"ת בוכים אנן בעינן למהוי קדם מלכא (כי כלי הוא בחי' יסוד דנוק' שלשם נכללים כל העלאת מ"ן כו' כמ"ש במ"א בענין קדרה וציקי קדרה). ולכן לישת המצה צ"ל במים שלנו דוקא. כי לילה ויום הוא ענין אתעדל"ת ואתעדל"ע. העלאת מ"ן והמשכת מ"ד. כנ"ל בענין רננא ברמשא ושמתה בצפרא. וכתי' כאיל תערוג על אפיקי מים. ולכן כדי להמשיך האתעדל"ע מיין דכורין שזהו הגילוי מבחי' מים עליונים. צ"ל העלאת מ"ן לזה מבחי' מ"ת. והו"ע מים שלנו. והנה נת"ל שמצה הוא בתי' לחם עוני סיהרא כו' מל'. ולכן כשהלישה במים שלנו דוקא. אזי ע"י האכילה בערב תאכלו מצות נמשך בה היחוד והגילוי מבחי' סוכ"ע מלך מלכי המלכים. שהוא מל' דא"ס ב"ה. ועי' בתו"א בד"ה וכל העם רואים נת' שההמשכה ממל' דא"ס נק' מים עליונים. והענין כי יש כמה פירושים בפסוק ויהי מבדיל בין מים למים. ובזהר ובע"ת איתא שזהו הפסיק טעמא שבין ב' שמות הוי'. וא"כ הוי' דלעילא נק' מים עליונים והוי' דלתתא נק' מים תחתונים. והענין כי מים יורדין מגבוה לנמוך מלמעלמ"ט. ולכן שם הוי' דלתתא שהוא מה שנמשך אור וחיות מאוא"ס להיות מהוה ומחיה ע"י צמצום והתפשטות וכו'. זה נק' מים תחתונים. ושם הוי' דלעילא שהוא כמו שעלה ברצונו להיות שם הוי' דהיינו הרצון על שם הזי' שנק' ג"כ שם הוי' אך שם הוי' שכלול בבחי' רצון עדיין. דהיינו רצון על בתי' יו"ד חכמה. ורצון על ה' עילאה בינה. נק' מים עליונים שזהו ג"כ בתי' מים והמשכה מאוא"ס ב"ה בעל הרצון אך המשכת שם הוי' זה הוא כלול ברצון העליון ע"כ נק' מים עליונים. והנה ע"י בערב תאכלו מצות נמשך הגילוי מבחי' ממה"מ דהיינו הבחי' היותר גבוה דמים עליונים. שהוא שם הוי' דלעילא. וע"כ צ"ל הלישה במים שלנו. שהוא העלאת מ"ן מהבתי' היותר תתתונה דמ"ת. דהיינו ממ"ת דד' נהרות דק"נ שע"י העלאתם בבתי' מ"ת בוכים כו' אזי בכי"ס ר"ת ברוך כבוד הוי' ממקומו דהיינו משרשו ומקורו הוי' דלעילא שהוא הבחי' היותר גבוה במים עליונים. וזהו אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מאמ"צ. א' דאנכי הוא ו' המחבר הב' יודי"ן מ"ע ומ"ת כמשנ"ת בדרוש דמחצית השקל. ולכן צ"ל העלאה לזה בחי' מים שלנו מ"ת בכים כו' בכי' והתעוררות ר"ר. וז"ע המרור מרירות והתעוררות ר"ר. כי מרור בקו האמצעי ת"ת. ורחמים מעורר למעלה מאד כמ"ש ואשא אתכם על כנפי נשרי' ואביא אתכם אלי. אלי ממש. שהו"ע אנכי כו' אשר הוצאתיך. וזהו ליני הלילה כו' וא"ל כו' וגאלתיך אנכי כו':

מצה זו כו' ע"ש שלא הספיק להחמיץ וידוע הקושיא דהלא כבר הי' הצווי בעשור לחודש על מצות ומרורים יאכלוהו והתי' טפ"י פשוט הוא דעיקר טעם הצווי בעשור לחודש על אכילת מצה הוא מטעם דלא הספיק להחמיץ. והוא ע"ד מגיד מראשית אחרית. כיון שהקב"ה הוציא אותם מארץ מצרים ידע מתחלה שהגאולה יהי' על האופן שלא יספיק להחמיץ כו' מצד החפזון כמ"ש (שמות י"ב ל"ט) כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה כו'. וכן כתיב בפ' ראה (ט"ו ג') שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני כי בחפזון יצאת ממצרים. והנה מכאן משמע שהחפזון הוא מעלה גדולה כיון שמטעם זה הי' הצווי על אכילת מצה. והמעלה בזה היינו מה שהגאולה הי' חיש ומהר. והקשה השל"ה דהכתיב (ישעי' נ"ב י"ב) על לע"ל כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה' דמזה משמע לא כיצי"מ שהי' בחפזון ובמנוסה. וא"כ החפזון הוא לגריעותא. והנה בפי' כי בחפזון יצאת ממצרים יש בזה ג' דעות דהנה בפ"ק דברכות ד"ט סע"א ראב"ע מפרש חפזון דמצרים שנחפזו לשלחם. כמ"ש (שמות י"ב ל"ג) ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם. וכתיב כי גורשו ממצרים (שם ל"ט) ורע"ק מפרש חפזון דישראל שנתפזו ללכת. ובמכילתא פ' בא איתא עוד אבא חנין משום רבי אלעזר אמר זה חפזון דשכינה אעפ"י שאין ראי' לדבר זכר לדבר (שה"ש ב') קול דודי הנה זה בא מדלג כו' מקפץ כו' (שהו"ע חפזון) עכ"ל. וצריך להבין למה נק' רק זכר לדבר דלכאורה זהו ראי' גדולה והנה ע"פ כי בחפזון יצאת ממצרים יש במדרשים שני ענינים א' ס"פ בא (פי"ט) משל לסוחר שלן בפונדק עמד בלילה ונטל כל החפצים שלו ויצא מן העיר. למחר הוציאה עליו הפונדקית קול נטל כל אשר לי ויצא. אמר הסוחר מי גרם לי זה מפני שיצאתי בלילה נשבע אני שלהבא לא אצא בלילה אלא ביום. כך ישראל יצאו ממצרים בלילה וכתיב וינצלו את מצרים. ולכן אח"כ כתיב וירדפו מצרים אחרי בנ"י. אבל לעתיד לא יהי' הגאולה בלילה כ"א ביום. ומשמע ממדרש זה דהחפזון הי' מפני שיצאו בלילה כו'. אבל לעתיד שיהי' הגאולה ביום ע"כ כתיב כי לא בחפזון תצאו כו'. ובמדרש תלים (סי' ל"ו) ע"פ באורך נראה אור אמרו באופן אחר. משל לאחד שהי' מהלך בדרך באישון לילה טרח והדליק נר. להאיר לו את החשך. וכבה אח"כ. טרח עוד פעם ב' והדליק נר וכבה ג"כ. טרח עוד פעם ג' והדליק נר וכבה ג"כ. אמר עד מתי אהי' מתייגע א"ע בנר אמתין עד הבקר על אור השמש שאין לו הפסק לעולם. כך הגלות נק' לילה ואפילה. וכשהיו ישראל בגלות מצרים עמדו משה ואהרן וגאלום והיינו שהם הדליקו נר להאיר האפילה דגלות מצרים ועי"ז נגאלו אך אח"כ כבה נר שלהם שנשתעבדו בגלות בבל בחורבן בית ראשון. עמדו חנני' מישאל ועזרי' וגאלום. שהוא ג"כ בחי' נר. וכבה אח"כ שנשתעבדו בגלות יון. עד שעמדו מתתי' חשמונאי ובניו וגאלום ונק' ג"כ נר. והו"ע נרות דחנוכה. וכבה אח"כ. אמרה כנס"י עד מתי תהי' לי הגאולה בנרות על ידי בשר ודם. אמתין על לע"ל דכתיב והי' אור הלבנה כאור החמה. שיהי' אור השמש שאין לו שינוי והפסק והיינו שתהי' הגאולה על ידי הקב"ה לבדו שלא באמצעי' בו"ד. וזהו באורך" נראה אור. ולכן לע"ל כי לא בחפזון תצאו כו' כי הולך לפניכם ה'. שגאולת מצרים שהי' על ידי בו"ד הי' הנס בלילה. ועל ידי נר. ע"כ כבה והי' צ"ל בחפזון. אבל לע"ל שהלילה נעשה יום והגאולה יהי' על ידי באורך נראה אור ע"כ לא יהי' שינוי כו' וא"צ לחפזון כו' ולכן אמר משה מי אנכי כי אלך כו'. והיינו כי הקב"ה אמר ליעקב אנכי ארד עמך ואנכי אעלך כו'. ועז"א משה מי אנכי וכי אני הוא האנכי אעלך שאמרת. והיינו שרצה משה שהגאולה יהי' על האופן דלעתיד באורך דוקא כו':

ב ולהבין ביאור הענין מה שגאולת מצרים שעל ידי משה ואהרן נק' נר להאיר את חשך הלילה כו' הנה ארז"ל (כ"ה בהגדה והרא"ש גורס כן בל' המשנה דע"פ) נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם. צריך להקדים בקצרה הדרוש דקול דודי שבלקו"ת בשה"ש. הנה איתא בפדר"א (פ"ג) עד שלא נברא העולם הי' הוא ושמו בלבד. וצ"ל הלשון נברא העולם. וכמו שאנו אומרים אתה הוא עד שלא נברא העולם. וכתיב כי הוא צוה ונבראו (תלים קמ"ח). ולמה לא כתיב ברא. שהרי נברא משמע ממילא. והענין כי פי' שמו הוא אור א"ס. שאין זה עצמותו ומהותו ממש כ"א התפשטות הארה שאין נוגע לעצמותו ומהותו כלל. כמו עד"מ אור השמש או אור הנר כו'. ונק' שמו הגדול. כמו שם האדם שאינו נוגע לעצמיות האדם כלל. וזהו הלשון נברא העולם דמשמע ממילא. היינו כיון שהתהות כל העולמות הוא רק מבחי' שם והארה שאינו נוגע כו'. ועל שם אלקים כתיב ברא. כי אלקים זהו הארה שמאיר בכל סדר השתלשלות ובכל נברא בפרט בחי' כח הפועל בנפעל. וע"כ כתיב ברא. ונק' ג"כ בחי' מל' כי מלך רק שמו נק' עליהם. והנה כתיב (שם קמ"ה) מלכותך מלכות כל עולמים. מלכותך זהו בחי' שמו וההארה כמו שכלולה ובטלה בעצמותו ומהותו ית' ממש. שלמעלה עדיין מגדר עולמות. ומלכות כל עולמים זהו התגלות ההארה שמתפשטת להחיות העולמות. ופי' כל עולמים הוא בחי' ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו (ישעי' מ"ג ז'). בה' בראם ב' קוין מחוברים וא' מופסק כו' והנה מצד בחי' מלכות כל עולמים הרי יש זלעו"ז כמו שיש בי"ע דקדושה שהם בבחי' ביטול כמו"כ יש בי"ע דקליפה והם ג"ק הטמאות. ונוגה הוא אצילות דקליפה. ומבחי' מצרים דקדושה. שהוא מה שנגבל האור בכלים מכלים שונים יכול להיות נמשך ג"כ יניקה לבחי' מצרים דקליפה. ולכן מצד בחי' זו דמלכות כל עולמים אין יכול להיות יציאת מצרים. וכדי להיות יצי"מ זהו ע"י התגלות בחי' מלכותך שלמעלה מגדר עולמות. ונק' מל' דא"ס. בבחי' מלכות כל עולמים. וזהו ענין נגלה עליהם ממה"מ וגאלם. וגילוי זה נק' נר שמאיר חשך הלילה. דהנה בחי' מלכות כ"ע נק' בשם לילה. דכמו שלילה הוא חשך כך מבחי' מלכות כל עולמים נמשך להיות עולמים לשון העלם והסתר. דהיינו עולמות בי"ע שנק' מדת לילה לפי שהם מסתירים ומעלימים על אלקות. כי עולם האצילות נק' מדת יום לפי ששם מאיר גילוי אלקות. כמו שביום מאיר אור השמש כך בבחי' אצילות מאיר שמש הוי' יסוד אבא כו'. משא"כ בי"ע נק' מדת לילה חשך והסתר שנראה ליש ודבר נפרד. ובחי' מלכות כל עולמים שמחי' אותם נק' ג"כ לילה. ולכן הגילוי דבחי' מלכותך מל' דא"ס בבחי' מל' כ"ע נק' זה בחי' נר. שמאיר את חשך הלילה. והנה בנר יש ד' דברים. הנר עצמו הוא הכלי. והדלקת הנר הוא ע"י אור שמן ופתילה שבנר. ולמעלה בחי' מלכות נקרא נר כשנמשך בה גילוי אור שמן ופתילה. אור זהו הגילוי מבחי' מלכותך מל' דא"ס שנק' אור א"ס. ושמן הוא בחי' שמן משחת קדש. ח"ע כח מ"ה ביטול. שהתגלות האור א"ס הוא רק בחכמה. ופתילה הוא בחי' המדות יסוד ז"א כמ"ש בתו"א ד"ה המגביהי לשבת בסופו. כי הגילוי דבחי' מלכותך בבחי' מלכות כ"ע צ"ל נמשך ע"י המדות. כמ"ש (שה"ש ב' ח') קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים. הרים הם האבות (במד"ר בא פט"ו) ונמצא שהגילוי מבחי' מל' דא"ס בבחי' מלכות כ"ע הוא ע"י חכמה ומדות. וזהו ענין אור שמן ופתילה שבנר. ובכללות נק' גילוי זה בחי' נר שמאיר חשך הלילה דבחי' מלכות כ"ע. וכמו"כ המצות הם בחי' נר. כמ"ש ( משלי ו' כ"ג) כי נר מצוה. והיינו כי ברכת המצות הוא ברוך אתה כו' מלך העולם. לשון העלם בחי' מלכות כ"ע. אשר קדשנו במצותיו זהו ההמשכה מבחי' תר"ך עמודי אור בבחי' מלך העולם. ואזי נק' בחי' מל' נר. וזהו כי נר מצוה. והנה אדם הוא מדליק את הנר והיינו כמ"ש (ש"ב כ"ב כ"ט) כי אתה נרי הוי'. וכתיב (משלי כ' כ"ו) נר הוי' נשמת אדם. שבכל נשמת כאו"א יש בחי' נר הוי'. השמן הוא בחי' חכמה וביטול דנה"א לברר את נה"ב. וב' גווני אור נהורא תכלא ונהורא חוורא זהו ב' בחי' אהבה. פתילה הוא בחי' יראה תתאה. והוא ענין ד' אותיות הוי' וע"י גילוי בחי' כי אתה נרי הוי' שבכאו"א עי"ז יכול להמשיך בחי' נר הנ"ל שהוא הגילוי דבחי' מלכותך בבחי' מלכות כל עולמים שהגילוי הוא על ידי ד' אותיות הוי'. והנה נר זה דיציאת מצרים הי' על ידי משה ואהרן כו':

ג והנה לבחי' גילוי נר זה צריכים לאכול מצה. כי מצה ומצוה הם אותיות שוים. ורק שבמצוה יש ו'. ומצה בלא וי"ו. והיינו דכשנמשך הוי"ו במצה אזי הוא בחי' מצוה. כי נר מצוה. והענין כי החילוק שבין חמץ למצה הוא כי מצה בה"א וחמץ בחי"ת. והנה חמץ יש בו גובה והתנשאות וטעם. ומצה אין בה הגבהה וטעם כלל. והיינו כי מצה זהו שפלות ובחי' אמונה שהוא ביטול שלמעלה מהטעם והשגה. וזהו אות ה' שבמצה שמורה על הביטול. שהג' עולמות בי"ע שנמשכים מהג' קוין דאות ה' הם בבחי' ביטול כמ"ש ולכבודי בראתיו כו'. משא"כ אות ח' דחמץ שאין בו פתח ברגל השמאלי זהו הג' עולמות בי"ע דקליפה שאין בהם ביטול כלל. ולכן מצה לשון מצה ומריבה. כיון שהוא ביטול היש. וע"כ כדי לבטל היש צריך להיות מלחמה ומריבה. ולבחי' מצה צ"ל מרור. והנה מרור מונח בקערה בקו האמצעי. ולכאורה מרירות זהו גבורות ושייך לקו השמאל. אך ע"י מרירות ממשיכים התעוררות רחמים. כי רחמים אינו שייך כ"א על מי שחסר לו איזה דבר. והמרירות הוא מחמת התבוננות איך שהבריאה יש מאין זהו מדת לילה וחשך. ובפרט ז כשהאדם למטה נמשך אחר הגשמיות שנעשה רחוק מאד מה'. וע"י המרירות מהחשך דמדת לילה (שזהו העלאת מ"ן מהחשך) נמשך התעוררות רחמים ומדה"ר הוא בקו האמצעי. וכתיב (שמות י"ט ד') ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי. דהיינו לבחי' מהוע"צ. והנה המשכת הגילוי דבחי' ממה"מ בבחי' מצה הוא ע"י המרור בחי' קו האמצעי. וזהו פסח מצה ומרור. פסח זהו הדילוג מבחי' ממה"מ מלכותך. ומצה אמונה בבחי' מלכותך. המלך המרומם לבדו. זהו הכלי להגילוי ומרור הוא קו האמצעי שעל ידו נמשך הגילוי בהמצה. וזהו שלפעמים כתיב מצת חסר ו' ולפעמים כתיב מצות מלא בוי"ו. והיינו שהשפלות והביטול שלמעלה מהטעם דמצה זהו הכלי לההמשכה דבחי' ו' שהוא המשכה מבחי' קול דודי ממה"מ. וקודם שנמשך נק' מצת חסר ו'. ואחר שנמשך הוי"ו במצה אזי נק' מצות. וזהו ענין מצה ומצוה. מצה היא הכלי להמשכת הוי"ו. ואחר שנמשך בה הוי"ו נק' מצוה. ואזי היא בחי' נר. נר מצוה כנ"ל באריכות. כי הוי"ו שנמשך בהמצה זהו ההמשכה מבחי' מלכותך כנ"ל. ונק' המשכת הקו"ח שלמעלה מהחכ' בד"ה להבין ענין אוא"ס ע"ש. והיינו כי מצה היא בחי' מל' וע"י מצות אכילת מצה נמשך במל' הוי"ו שהוא ההמשכה מבחי' מלכותך ואזי נק' מצוה. וזהו בחי' נר כנ"ל. כי הוי"ו עצמו מרומז בו אור שמן ופתילה כי הקו של הוי"ו זהו ו' מדות דז"א שנקרא פתילה כנ"ל. והיו"ד שבראשו זהו המשכת ח"ע שנק' שמן והקוץ שע"ג יו"ד זהו אור. והנה המצה נק' מצה שמורה שצריכה שימור והיינו כיון שהיא ביטול היש ע"כ צריכה שימור שלא יומשך אחר הישות וגסות וז"ש (שמות י"ב מ"ב) הלילה הזה כו' שמורים כו'. כי ע"י המצה נמשך בחי' נר להאיר חשך הלילה כנ"ל שנעשית בחי' נר מצוה. ולכן נק' הלילה הזה. שבבחי' לילה נמשך ומאיר הגילוי דבחי' זה. אך כיון שהיא בחי' מדת לילה ע"כ צריכה שימור. וכמו שלמטה בלילה נצרך שימור מפני מזיקין שיש בלילה. כמו"כ למעלה ארז"ל (ברכות ד"ג ע"א) שלש משמורות הוי הלילה כו'. חמור נוער כו'. חמור שור כלב (ר"ת חשך) ג' קליפות השולטים בלילה והיינו כיון שבחי' מל' נק' מדת לילה בחי' צמצום והסתר כדי שיתהווה יש ודבר נפרד. וע"כ יכול להיות יניקת החיצונים. וצ"ל בחי' שמירה. וז"ש הלילה הזה שמורים. שאעפ"י שבבחי' לילה מאיר בחי' זה שהו"ע המשכת בחי' נר להאיר את הלילה ע"י המצה. אך מ"מ כיון שבחי' מל' לא נשתנה שנק' עדיין מדת לילה וכמו הנר שמאיר בלילה. שהלילה הוא לילה וחשך כו'. ע"כ צריך להיות ליל שמורים וכנ"ל. וזהו ענין כי בחפזון יצאת ממצרים. והיינו כמ"ש בתניא פל"א שיש ב' בחי' אתכפיא ואתהפכא. אתהפכא הוא כמ"ש (תלים צ"ו) אוהבי ה' שנאו רע שכבר נהפכו מדותיו לה' עד ששונא ומואס את הרע בתכלית. אבל אתכפייא היינו שהמדות רעות הם בתקפם כתולדותם ורק שמות שליט על הלב שמבין ומשיג במוח איך שצ"ל ביטול לאלקות וצריך להפוך את המדות ועי"ז הוא דוחה את המדות רעות ואין מניחם להתפשט במחדומ"ע. וב' בחי' אלו נק' בינוני וצדיק. והנה כשהאדם הוא במדרגת אתכפייא אזי העצה לברוח מהרע (דהיינו שלא יעסוק בהעלאת המדות. מיד כשעולה אליו איזה מדה רעה. וגם לא ישהה בה כלל כו'. כ"א לדחות אותה בשתי ידים ולברוח ממנה בחפזון ומרוצה). והבריחה היא לתורה דהיינו שילביש ויקשר הג' לבושים שלו במחדומ"ע של התומ"צ. שיקשר מחשבתו בהתבוננות אלקות בתפלה או בעיון התורה. וכמו"כ הדבור בתורה כו'. ועי"ז שמקשר מח' במחשבה ודבור בדבור ומעשה במעשה במחדומ"ע של התומ"צ. אזי המדות רעות הם בבחי' ביטול ממילא ואין עולים עוד מהלב אל המוח. מפני שניתן כח במוח להיות שליט על הלב. ואעפ"י שהמדות רעות הם מדות. וזה רק לבושים. אך המדות הם מדות שלו דהיינו של האדם. והמחדומ"ע של התומ"צ הם לבושים של הקב"ה. ולכן נבטלים המדות רעות מחמתם. אעפ"י שאין מתהפכים כלל. והנה כמו"כ ביצי"מ שהרע דנה"ב שמק"נ לא נתברר עדיין ואעפ"י שנגלה ממה"מ בבחי' מל' שהו"ע נר המאיר את חשך הלילה. אך מ"מ הלילה נשאר עדיין בחי' לילה. שהחשך דמדת לילה דבי"ע לא נשתנה ממהותו ולא נהפך לאור. כ"א רק שמאיר בו נר מלמעלה כו'. וכמו"כ בכל אדם החשך דנה"ב לא נתהפך עדיין והוא בתקפו. שהגילוי רק בנפה"א. ע"כ הי' צ"ל חפזון. כמ"ש כי ברח העם דהיינו לברוח מהרע (שלא בשעת התפלה. דהיינו כשאין מאיר הבחי' רצוא וההעלאה דנה"א צ"ל החפזון כפשוטו כמ"ש לעיל בשם התניא. ואפי' בשעת התפלה שמתעורר הנפה"א בבחי' רצוא והעלאה בכלות הנפש ליכלל וליבטל בא"ס ב"ה צ"ל ג"כ חפזון דהיינו שעצם הרצוא דנה"א צ"ל בחפזון ומהירות גדולה שלא יהי' שוהה בההתבוננות וימתין ויפסיק מהרצוא עד שיהי' הרצוא באמת לאמיתו ומפנימיותו ותוך תוכו נקודת לבבו האמיתי. כ"א מיד כשיתעורר אצלו הרצוא יתלהב ויתלהט ליכלל וליבטל בא"ס ב"ה. מצד היראה שלא יתגבר עליו הגוף ונה"ב ויפסיקנו לגמרי מהרצוא כו'. וכמו"כ י"ל עד"ז בחפזון דשכינה שית' לקמן אי"ה שעלתה מהחשך דמ"ט שע"ט בחפזון ומהירות גדולה להתחבר עם קוב"ה. מיראת התאחזות החיצונים שלא יעכבו היחוד ח"ו. וכמו"כ גם עתה בהעלאת מ"ן שלה מק"נ בבחי' רשפי אש והתלהבות הרצוא ליכלל באלקות שצ"ל ג"כ בחפזון עד"ז. וכמ"ש בפע"ח בענין שלהובא דאשא שכאשר המל' עולה עם המ"נ שלה אזי מגביה א"ע גם הסט"א לעלות כדי לעכב ההעלאת מ"ן דמ"ל (עד שיורד שלהובא דאשא ודוחה ומפריד את הסט"א ע"ש). והנה כמו"כ בהשוב וההמשכה שמלמעלמ"ט (ע"י הרצוא) צ"ל ג"כ בבחי' חפזון מיראת פן יתגבר הגוף ונה"ב ויפסיקנו מהרצוא ואזי לא יוכל להיות גילוי השוב למטה כו'. וענין מהות החפזון למעלה בבחי' מלמעלה למטה. היינו כי ההמשכה שבבחי' חפזון זהו היפך מבחי' ישוב הדעת ופנימיות המוחין שנק' מוחין דגדלות כ"א בבחי' חיצוניות הדעת והמוחין. וזהו הגריעותא למעלה בההמשכה שע"י החפזון. וכר"ש במ"א שהו"ע מה שעכשיו נמשך הטפה רק מחיצוניות אבא וחיצוניות עתיק כו'):

ד וכ"ז הוא הנר דגאולת מצרים שע"י משה ואהרן אעפ"י שהי' נר גדול מאד (מבחי' ממה"מ) והי' מאיר קרוב לתשע מאות שנה. אך מ"מ כבה אח"כ שנשתעבדו בגלות בבל. והיינו כי עברה מכבה מצוה. דהיינו בחי' נר מצוה וכמו"כ הנר דיצי"מ כיון שהחשך לא נהפך כלל לאור. ומחמת זה לא היו ישראל בתכלית השלימות כ"א שהי' בהם ריבוי מדרגות והיו תמיד בעליות וירידות ולכן ע"י חטאם גרמו שכבה הנר דגאולת מצרים שע"י משה ואהרן. ומכ"ש הנר דחנני' מישאל ועזרי' וכו'. לכן אמרה כנס"י אמתין על לעתיד דכתיב (ישעי' למ"ד כ"ו) והי' אור הלבנה כאור החמה. שהלילה יהי' נעשה יום ממש שהחשך דמדת לילה יהופך לאור. וק"נ יתברר לגמרי. וכמ"ש ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ (זכרי' י"ג ב'). ויאיר אור השמש שאין בו שינוי והפסק כלל. שאין יוכל להיות כבה כו'. והיינו בחי' באורך נראה אור. בחי' אני הוי' לא שניתי. כי בשר ודם אינו יכול להפוך את חשך הלילה לאור כ"א רק שממשיך בחי' נר. וע"כ יכול להיות כבה. אבל לע"ל הקב"ה כל יכול שהלילה נעשה יום. ויומשך הגילוי מבחי' באורך כו' אור ז' הימים או שבעתים כאור ז' הימים. ולכן כתיב לעתיד כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון והיינו דכמו שבכללות העולם יהופך החשך לאור כמו"כ בכל אדם יהופך החשך דנה"ב לאור. וכמ"ש (יחזקאל ל"ו כ"ו) והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר. ורוח חדשה אתן בקרבכם וא"כ אזי לא יהיו צריכים לבחי' חפזון כלל. כי דוקא ביצי"מ שהי' היציאה דנפה"א מהרע. והרע דנה"ב לא נתברר עדיין ע"כ צ"ל חפזון. אבל לעתיד שיתברר היצה"ר לגמרי ויהי' לב אחד והגאולה יהי' רק עליות בהשגות אוא"ס ב"ה עד אין קץ ותכלית לא יהי' חפזון כלל כ"א כמ"ש (ישעי' למ"ד ט"ו) בשובה ונחת תושעון (שהרו"ש דלעתיד לא יהי' בחפזון כלל. ויהי' המעלה בהרצוא שיהי' באמת לאמיתו ומבחי' פנימיו' ועומק יותר. וכמו"כ בהשוב שלמעלה שיומשך בישוב הדעת דהיינו מבחי' פנימיו' מוחין דגדלות יותר. והוא ענין מ"ש בכתבי הארז"ל שלעתיד יומשך הטפה מפנימיות אבא ופנימיות עתיק). והנה בתורה נכתב החפזון דיצ"מ למעליותא כמ"ש שבעת ימים תאכל מצות כי בחפזון יצאת כו' וכיון שהצווי דאכילת מצה הוא מטעם החפזון שלא הספיק להחמיץ א"כ משמע דהחפזון הוא מעלה. והענין שג"ז אמת. כי יש מעלה באתכפי' יותר על אתהפכא. כי אתהפכא הוא כשכבר נהפך הרע לגמרי. משא"כ אתכפי' הוא כשהרע אצלו בתוקף בטבעו כתולדתו. והוא דוחה אותו ומכניעו ועי"ז גורם גם למעלה להיות אתכפייא סט"א דלעילא בעודה בתקפה וגבורתה ומגביה עצמה כנשר כמו פרעה אותיות הערף שהגביה א"ע לקבל מבחי' עורף דא"א. להיות משם אורידך נאום הוי'. והנה כד אתכפיא סט"א אסתלק יקרא דקוב"ה לעילא על כולא יתיר כו'. שהוא בחי' גילוי תענוג עליון מאוא"ס ב"ה. וכמו עד"מ למטה עיקר התענוג הוא כשיש מלחמה ומנצחים המלחמה. משא"כ לאחר הניצוח שאין עוד מלחמה כלל אין התענוג גדול כ"כ. וזהו המעלה שבאתכפיא יותר על אתהפכא. והנה החפזון דיצי"מ הוא לפי שהוא בחי' אתכפיא עדיין וזהו החפזון לדחות את הרע ולברוח ממנו כנ"ל. וע"כ נכתב בתורה החפזון למעליותא. (שמצד בחי' זו יש יותר מעלה בחפזון דיצי"מ על לא בחפזון דלע"ל). וגם כי ענין החפזון הוא שמתירא מהרע וע"כ בורח ממנו זהו ענין יראת חטא. ויראת חטא הוא מעלה גדולה שנשנית במשנה (סוף סוטה) אחר כל המעלות. פרישות מביאה לידי קדושה וקדושה מביאה לידי ענוה וענוה מביאה לידי יראת חטא. פי' שמתירא מהחטא ולא מחמת העונש. כ"א מפני שזהו נגד אלקות והיפך רצה"ע. כמ"ש בלקו"ת בד"ה ראשי המטות. וכ"ז הוא לפי הדעה שהי' חפזון דישראל. וענין הדעה שבמכילתא שהוא חפזון דשכינה ואעפ"י שאין ראי' לדבר זכר לדבר שנאמר קול דודי הנה זה בא מדלג כו' הענין כי פי' קול דודי זהו הגילוי שמלמעלמ"ט בחי' נגלה עליהם ממה"מ. שהי' בחפזון מדלג כו' מקפץ כו'. כדי לגאול שכינת עוזו ית'. ונש"י שהיו בגלות מצרים במ"ט שע"ט דקליפה. וגילוי זה נק' בחי' נר להאיר את החשך כנ"ל. ומזה יש ללמוד שבשכינה הי' ג"כ חפזון. וכמשל מי שיושב בחשך ומביאין לו נר הוא חוטף במהירות. וכמו"כ יובן למעלה בבחי' שכינה כשהיתה מלובשת בגלות מצרים שנק' לילה וחשך שהי' בה ג"כ חפזון לעלות מהחשך מלמטלמ"ע לקבל הגילוי דבחי' נר של ממה"מ. ולכן זהו רק זכר לדבר ולא ראי' גמורה כי הפסוק מיירי על החפזון דבחי' דודי. ולא על שכינה כו':

ה ובכ"ז יובן הפסוק (משלי ו' כ"ג) כי נר מצוה ותורה אור. פי' נר הוא רמ"ח מ"ע ותרין דרועין בגימט' נר. והו"ע המשכה מבחי' רמ"ח אברים דמלכא בבחי' מל' ונק' המשכת יחוד אלקות בעולמות. אך ההמשכה וגילוי זה הוא בבחי' זמן ומקום דהיינו בבחי' מל' שרש הזמן והמקום. כי המצות נק' מצות המלך ואעפ"י שהם המשכה מבחי' תר"ך עמודי אור דכ"ע. אך המשכה זו הוא בבחי' מל' וכענין מלכותך מלכות כ"ע שנת"ל שהזמן ומקום נשאר להיות בחי' זמן ומקום. ולכן נק' נר מצוה כמו הנר שמאיר חשך הלילה וכנ"ל. וגם המצות עושה אותם האדם שיהיו מצות. בחי' רמ"ח אברים דמלכא. וכמ"ש ועשיתם אתם כו'. והרי זה כמו בחי' נר שאדם מדליק שנת"ל ולכן נק' נר מצוה. אבל ותורה אור בחי' באורך נראה אור שהוא המשכה מלמעלה בחי' ודברי אשר שמתי בפיך:

וביאור ענין ותורה אור. הנה כתיב (דניאל ז' ט') לבושי' כתלג חוור. וקאי על התורה. כמו שלג שהוא מים הנקרשים. ואח"כ חוזר ונמס והי' למים. וכמו"כ התורה נק' משל הקדמוני שנתלבשה בענינים גשמיים כו'. וכתיב (חלים ק"ד ב') עוטה אור כשלמה. נמצא שהתורה היא בחי' שלמה ולבוש שבה מלובש אוא"ס ממש. והנה כשהאדם מקשר ומלביש שכלו ומחשבתו בתורה הרי הוא מתלבש בלבוש של הקב"ה. וה"ז יחוד נפלא ועצום וכמו שנים שמתכסים בטלית אחד. וכמו"כ הוא מלובש עם הקב"ה בלבוש א' ממש. ולכן נקרא' התורה אהבה כמ"ש (שה"ש ב' ד') ודגלו עלי אהבה כו'. וזהו ותורה אור. שבתורה מלובש אוא"ס ממש. ועל ידי שמלביש נפשו בלבוש התורה עי"ז מתקשר נפשו באוא"ס עצמו המלובש בתורה וזשארז"ל במד"ר (וארא פ"ח) שהקב"ה נק' מלך הכבוד שחלק מכבודו ליראיו. לבושו עוז. כמ"ש (תלים צ"ג) לבש ה' עוז התאזר. ולבוש זה נתן לישראל כמ"ש (שם כ"ט) ה' עוז לעמו יתן כי לבושו עוז זהו כ"ח ר"ת כתר חכמה. והיא התורה. ולבוש זה נתן לישראל שיתלבשו ג"כ בלבוש זה ובזה יובן מארז"ל (סוטה מ"ט א') אלמלא תפלתו של חבקוק היו שני ת"ח מתכסים בטלית אחד מפני העוני ודוחק. והיינו שהי' כדאי ונצרך לסבול למטה העוני והדוחק שיהיו שני ת"ח מתכסים בטלית אחד כדי לזכות למעלת התורה שיהי' מלובש עם הקב"ה בלבוש אחד ממש. שעי"ז נעשה יחוד נפלא ועצום שמתקשר נפשו באוא"ס עצמו המלובש בתורה כיון שמלובש עמו בלבוש אחד ממש כנ"ל ולכן צ"ל למטה ג"כ הדוחק ועוני שיהיו שני ת"ח מתכסים בטלית א'. (ולבחי' אורך ימים בימינה א"ז שייכות. שיהי' אורך ימים. ועי"ז יתקיים פירותיהן בעוה"ז). אך ע"ז התפלל חבקוק ה' פעלך היא התורה בקרב שנים חייהו וארז"ל (שם) בקירוב שנים אלו שני ת"ח העוסקים בתורה חייהו שיהי' להם הרוחה שלא יצטרכו להיות מתכסים בטלית א' ממש. והיינו כי חבקוק הוא לשון חיבוק בחי' וימינו תחבקני. גם חבקוק גימט' גבורה רי"ו גבורה גימט' ג"פ חסד שהוא ענין התגברות האור והחסדים ולכן פעל בתפלתו שיהי' בקרב שנים חייהו:

ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת להוי' אלקיך. ארז"ל (פסחים ק"כ א') מה שביעי רשות אף ששה רשות ולילה הראשונה חובה כמ"ש (שמות י"ב י"ח) בערב תאכלו מצות. הנה ארז"ל (בירושלמי פסחים פ' ע"פ ה"א) כל האוכל מצה בע"פ כאלו בועל ארוסתו בבית חמיו. וצ"ל הדמיון דאכילת מצה לבועל ארוסתו והענין כי מצה נק' בזהר (ח"ב מ"א א'. קפ"ג ב') מיכלא דמהימנותא. פי' כמ"ש (חלים ל"ז ג') בטח בה' כו' ורעה אמונה. והיינו שתפרנס את האמונה. וכן מה שנק' משה רע"מ ג"כ הפי' שהוא רועה ומפרנס את האמונה כמו המאכל שמחזק את האדם. וזהו ג"כ ענין מצה שנק' מיכלא דמהימנותא שהוא בחי' מאכל המפרנס ומחזק את האמונה והיינו המשכת הדעת באמונה. וזהו כאלו בועל ארוסתו. כי האמונה היא בחי' נוק' ונק' אשת חיל. כמ"ש ואמונה כל זאת לשון נוקי'. שמקבלת מבחי' אמת דאיהו אמת ואיהי אמונה. ולכן ענין אכילת מצה שהו"ע הפרנסה והמשכת הדעת בהאמונה זהו כאלו בועל ארוסתו והנה כתיב (שמות כ') אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מאמ"צ וידוע קושיית המפרשים למה לא נאמר אשר ברא שו"א שהוא דבר פלא יותר. ורק בדיבור הד' גבי שבת נאמר ענין הבריאה דשו"א בדרך טעם על מצות שבת. והענין כי בריאה יש מאין הוא מבחי' דיבור העליון. בעש"מ נבה"ע והלא במאמר אחד כו'. כי הדיבור מקבל מבחי' חכמה כמ"ש בראשית ברא ות"י בחוכמתא. אך זהו רק המשכה והארה חיצוניות מבחי' חכמה. כי הדיבור הוא בחי' האחרונה גילוי והתפשטות הארה חיצוניות בלבד ונק' מלכות. מלכותך מכ"ע. דענין המלוכה ג"כ רק שמו נקרא וא"ז עצמי' המלך כלל. ונק' שם. כמו שם האדם שא"ז עצמיות הנפש כלל. וכל הג' שמות דדיבור שם ומל' הכל כוונה אחת להורות שהוא רק הארה חיצוניות בעלמא שאינו נוגע לעצמותו ומהותו ית' ומבחי' הארה זו נתהוו כל העולמות יש מאין. והנה כמו שנתהוו העולמות יש מאין מבחי' דיבור העליון. נתהוו בבחי' נפרד כמ"ש (בראשית ב' י') ומשם יפרד כו' היינו שכל עולם הוא בבחי' נפרד שאין יכול להיות נמשך בו הגילוי מעולם שלמעלה ממנו. כמו עוה"ז הגשמי שנברא היש הגשמי בד' בחינותיו דדצח"מ. אין בו כלל בחי' שלמעלה ממנו (הכוונה כי היש הגשמי נברא להיות נראה עולם כמנהגו נוהג בחי' טבע כידוע. גם תכלית הגבול. משא"כ בעולם הגלגלים אעפ"י שהם בחי' יש ודבר. מ"מ הרי הם בטלים לבחי' חיות אלקות המחי' אותם כמ"ש (נחמי' ט' ו') וצבא השמים לך משתחוים. וזהו"ע סיבובם כנודע. ובפרט בשמש הביטול עצום לבחי' שם הוי' שהוא בבחי' א"ס כו'. כידוע מענין השיר של השמש הודו להוי' כו'. משא"כ דצח"ם הגשמי נעשה היש דבר נפרד לגמרי עד שאין נראה כלל קבלת חיותו מאלקותו ית'). וכמו"כ בעולמות העליונים כל עולם ועולם כאשר נברא בבחינתו ומהותו הוא מוגבל כך לפי ערכו ואין נמשך בו גילוי הביטול מעולם שלמעלה ממנו. ודרך כלל מצד ברה"ע כתיב (חלים קט"ו ט"ז) השמים שמים לה'. והארץ נתן לבנ"א. וכמ"ש במד"ר (שמות פי"ב) שלא הי' חיבור כלל (הכוונה כי הארץ היא בחי' עלמדאת"ג מקור התהות היש דבי"ע. ושמים הוא בחי' יחו"ע ביטול אמיתי שבאצי' כו'. ולא הי' שום גילוי והמשכה מבחי' יחו"ע דאצי' בבחי' יחו"ת דבי"ע והיינו שלא היו יכולים העולמות לקבל כלל). ובשעת מ"ת ביטל זאת. והעליונים ירדו לתחתונים וכו'. ואל משה אמר עלה אל ה'. וירד הוי' עה"ס הוי כל אשר חפץ הוי' עשה בשמים ובארץ כו'. משא"כ בשעת ברה"ע לא הי' שם חיבור כלל. וזה נק' בחי' מצרים בקדושה לשון מצרים וגבולים שכל עולם הוא בבחי' מיצר וגבול שמוגבל לפי ערכו. ואין יכול להיות נמשך בו ביטול היותר עליון. ודוגמא לזה ממ"ש (ירמי' ה' כ"ב) אשר שמתי חול גבול לים. שהחול הוא מגביל את הים שלא יתפשט יותר וכך העולמות הם בבחי' מיצר וגבול שמגבילים ומסתירים את החיות אלקות דבחי' ים מדת מל' שלא יומשך גילוי עליון יותר כו'. עד"ה מי מנה. חול הים נק' הנבראים דבי"ע. וכן יש בחי' מצרים עוד למעלה יותר (היינו באצי') כמ"ש בכהאריז"ל אשר הגרון דקדושה נק' מצרים מיצר ים. כי הגרון מפסיק בין מוח ללב שלא יומשך כל ההתבוננות שבמוח ללב. כ"א רק בחי' אחרונה כו'. שאם הי' כל ההתבוננות שבמוח נמשך ללב היו מתהפכים כל המדות והי' נעשה אדם אחר לגמרי כו'. אך ההתבוננות וההשגה שבמוח נמשך דרך הגרון והגרון הוא מקום צר שמצמצם ומגביל שלא יומשך כ"א בחי' מעשר לבד חלק עשירי כו'. וכעד"ז יובן ג"כ למעלה (שהגרון עליון מיצר ומגביל על עצמיות חכ"ע דאצי' שלא יומשך בז"א כ"א רק בחי' מעשר לבד מבחי' ש"י דחו"ב וזהו"ע שם אל נהירו דחכמתא שבז"א כמ"ש בזהר (צו ל"א א') וזהו הודו לאל השמים). וזהו הכל בחי' מצרים בקדושה כמו שנתהוה הבריאה יש מאין מבחי' דיבור עליון שם והארה בעלמא. אבל ענין יצימ"צ הוא כמו נתאוה הקב"ה להיות לו דבת"ח (מד"ר במדבר פי"ג סי' ח') פי' תחתונים הוא עולם היותר שפל שהוא עוה"ז הגשמי. ופי' דירה היינו התגלות אלקות ממש יחודו ית' איך קמי' כל"ח ביטול במציאות (וזהו ההפך מבחי' מצרים המיצר וגבול דעוה"ז הגשמי שיהי' נראה היש ד"נ לגמרי וכנ"ל כ"א שגם בהיש הגשמי יהי' התגלות יחודו ית' האמיתי איך קמי' ממש). וכמ"ש (שמות ג' י"ז) אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ טובה ורחבה. פי' ורחבה כמ"ש (חלים קי"ט) רחבה מצותך מאד. שע"י קיום המצות מעשיות בעוה"ז הגשמי נמשך גילוי מאד העליון שהוא א"ס ממש כו' בל"ג. והנה כדי להיות יצימ"צ הוא דוקא ע"י אנכי מי שאנכי עצמותו ומהותו ית' שלמעלה מהשתלשלות. כי מבחי' הדיבור עליון שממנו נתהווה הבריאה יש מאין. נתהוה הכל בבחי' מצרים מיצרים וגבולים שכל עולם מוגבל לפי ערכו בבחי' העלם והסתר שאין יכול להיות בו כלל גילוי שלמעלה ממנו וכמו עוה"ז הגשמי שנברא להיות בתכלית ההעלם והסתר ע"י לבוש הטבע כמ"ש בתניא שנמשך החיות ע"י ק"נ. ואולי זהו הפרסא שבין קדש לחול) שלא יתראה כלל קבלת חיותן. הרי אין יכול להיות בו כלל גילוי הביטול אפי' של עולם העשי' ששם מושג ההתהות מאין ליש בכל רגע וכנ"ל. אבל מבחי' אנכי נמשך יצימ"צ שיהי' התגלות יחודו ית' איך קמי' גם בהיש הגשמי ולא יסתיר כלל כו'. וזהו"ע האמונה שנתיחדה לנש"י דוקא. ואיתא במנין המצות אשר האמונה היא בפסוק אנכי שמבואר בו יצימ"צ דוקא. והענין כי בבריאה יש מאין אין שייך אמונה וגם אוה"ע יודעים מזה. אבל כיון שנתהוה הכל בבחי' מצרים שנראה בחי' יש וד"נ הי' אפ"ל שהיש הוא באמת דבר נפרד (וזהו דעת אוה"ע עכומ"ז שאומרים שהעולם הוא יש ודבר באמת ואינם מאמינים כלל שהוא בטל במציאות. ורק שמאמינים שנתהוה יש מאין. אבל כאשר נתהוה הוא יש ודבר. ואפי' אם היו מאמינים בתמידיות ההתחדשות מאין ליש בכל רגע. א"ז רק כ"א ביטול היש לגמרי אבל לא ביטול במציאות לגמרי ויש אריכות בזה במק"א. אבל באמת אינם מאמינים גם בתמידיות ההתחדשות כמ"ש בסידור בביאור דאתה הצבת. ואומרים רק עזב הוי' את הארץ וא"כ היש דבר נפרד לגמרי לפי דעתם הכוזב וכמ"ש במ"א ביאור ענין זה כו') אבל נש"י מאמיני' בבחי' אנכי עצמות אוא"ס ב"ה אשר באמת קמי' כל"ח ובטל במציאות לגמרי (היש דבי"ע וגם היש הגשמי) אך זהו קמי' אבל למטה מצד ריבוי ההעלמים והסתרים נראה בחי' יש ודבר. אבל מצד בחי' אנכי כו' יכול להיות התגלות זה גם למטה שגם היש הגשמי לא יסתיר כלל על בחי' יחודו ית' האמתי איך קמי'. דהנה כתיב (ש"א ב') כי אל דעות הוי'. ד"ת שהיש בטל וד"ע איך קמי' דכל"ח ובטל במציאות לגמרי. והנה שם אל הוא למעלה מב' הבחי' (וזהו אל ברוך גדול דעה שם אל מקור היגמה"ר עי' אני לדודי הא' שבלקו"ת) וכולל הב' דעות יחד. ומבחי' זו נמשך התחברות הב' דעות כאחד שיהי' מלמטלמ"ע ג"כ ביטול במציאות כמו מלמעלמ"ע. וזהו בחי' אנכי מי שאנכי שממנו נמשך להיות יצימ"צ וזהו עיקר האמונה (נמצא תוכן האמונה הוא למעלה מדיבור עליון שממנו נמשך הבריאה יש מאין בבחי' מצרים. כ"א האמונה הוא בשם הוי' דוקא אשר קמי' כל"ח ביטול לגמרי יחו"ע. וגם עוד ענין האמונה אשר יוכל להיות גילוי זה גם למטה שגם היש הגשמי לא יסתיר כלל על בחי' יש האמיתי יחו"ע ביטול במציאות כו' (ויכול להיות התחברות הב' דעות) וע"כ האמונה באמת למעלה גם משם הוי' כ"א בבחי' אנכי. שמבחי' זו נמשך יצימ"צ וכנ"ל, וזהו אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלקים כולא חד שמכח האחדות גופא נמשך כח ההסתר שמתראה העולם ליש וכמ"ש בתניא (ח"ב) שכמו דלמחתב"כ בבחי' יחו"ע שהוא התגלות יחודו ית' כך למחתב"כ בבחי' יחו"ת שהוא כח המסתיר. ולכן נמשך להיות יחוד הוי' ואלקים בכל העולמות עד שגם בעוה"ז הגשמי יתגלה יחודו ית' שמצד שם הוי' בהיש הגשמי שנראה בבחי' נפרד גמור מצד שם אלקים כו'. והנה אתה הראת כו' פי' שלכן הראת הנשמה בגוף כדי שתאמין כי הוי' הוא האלקים היינו בהיחוד וכנ"ל הרי עיקר האמונה אינה בבחי' יחו"ע עצמו לבד. כ"א בהיחוד דהוי' אלקים דוקא שיכול להיות התגלות זו גם למטה. והנה כדי שיהי' יחוד הוי' אלקים בכל העולמות. ובפרט יחוד הוי' אלקים גם בעוה"ז הגשמי מוכרח להיות המשכת הכח לזה מבחי' אנכי דוקא. והטעם כי בבחי' אנכי אין שם כלל התחלקות דשם הוי' ואלקים כי לית שמאלא בהאי עתיקא. וז"ש (דברים ל"ב ל"ט) ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלקים עמדי (וזהו"ע כי אל דעות ששם אל כולל הב' דעות) ולכן מבחי' זו נמשך דוקא היחוד דשם הוי' ואלקים בכל העולמות. עד שגם למטה לא יסתיר כלל היש הגשמי שמצד שם אלקים בגימט' הטבע. על בחי' יחודו ית' האמיתי שמצד שם הוי'. וזהו אנכי הוי' אלקיך שמבחי' אנכי דוקא נמשך שיהי' הוי' אלקיך היינו היחוד דשם הוי' ואלקים בכל העולמות ומבחי' זו נמשך אשר הוצאתיך מאמ"צ וכנ"ל. ונמצא עיקר האמונה צ"ל בבחי' אנכי דוקא ולא בבחי' שם הוי' לבד וכנ"ל שעיקר האמונה אינה בבחי' יחו"ע לבד כ"א בהיחוד דהוי' אלקים שיוכל להיות גילוי זה גם למטה שזהו"ע יצימ"צ כנ"ל וזה נמשך מבחי' אנכי דוקא). והנה מה שנש"י יש להם אמונה זו היינו לפי ששרשם ג"כ בבחי' אנכי כמארז"ל (במד"ר בראשית פ"א סי' ה', ובזהר ח"ב ק"ח ב') נש"י עבמ"ח. מח' הוא חכמה. אך פי' עבמ"ח הוא למעלה מהחכ' וע"ד שתוק כעבמ"ח (עי' ביאור דבחקתי בלקו"ת). וזהו אנכי הוי' אלקיך כמ"ש (ואתחנן ו' ד') שמע ישראל הוי' אלקינו ואמרו במד"ר (ואתחנן פ"ב סי' כ"ב) שזהו קבלה על דיבור אנכי הוי' אלקיך. והיינו לפי ששרשם שם וכנ"ל. ולכן אמונה זו נתיחדה לנש"י דוקא ואין לאוה"ע עכומ"ז חלק בה כלל:

ב והנה על אמונה זו כתיב (תלים ל"ז ג') ורעה אמונה. פי' כמ"ש (חבקוק ב' ד') וצדיק באמונתו יחי' שצריך להמשיך חיות בהאמונה ולא אמונה לבד בבחי' מקיף (וריחוק ממנו) וזהו"ע הפרנסה שמפרנסים את האמונה. והיינו בשני בחי'. דעת וראי'. דכתיב (ייקרא ה' א') והוא עד או ראה או ידע כו' ואמרו במד"ר (שם פ"ו סי' ה') והוא עד קאי על ישראל דכתיב אתם עדי (וגם ע"ד רבתי דק"ש) או ראה כמ"ש אתה הראת כו' או ידע דכתיב וידעת היום. והנה בחי' ראי' יהי' רק לעתיד כמ"ש (ישעי' כ"ה ט') ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה וכתיב (שם נ"ב ח') כי עין בעין יראו כו'. משא"כ עתה צ"ל רק בחי' דעת וזהו וידעת היום ועל ידי שממשיכים עתה בחי' דעת יהי' לע"ל בחי' ראי'. וזהו ורעה אמונה שתפרנס את האמונה והיינו להמשיך בחי' דעת בהאמונה ודעת זה נמשך על ידי אכילת מצה ולכן נק' המצה מיכלא דמהימנותא. וביאור ענין המשכת דעת זה. הנה ארז"ל (ברכות מ' סע"א) אין התינוק יודע לקרות אבא ואימא עד שיטעום טעם דגן. והנה מה שיודע לקרות א"ז בהשגה אמיתי' איך שהוא אביו ואיך שהולידו וכיוצא בזה שכ"ז אין התינוק משיג כלל. ורק ענין הדעת הוא שמשיג בדרך כלל שהוא אביו בהכרה והרגשה גדולה שהרי אנו רואים שמחמת דעת זה הוא כרוך אחריו בלו"נ ויש לו געגועים עליו. מה שמקודם לא הי' זה אצלו כלל. ונמשך לו דעת זה על ידי טעימת טעם דגן. והנה הגם שדעת זה הוא בקטנות מאד אבל מלובש בזה כל ההשגה איך שהוא אביו. ורק שמלובש בקטנות הדעת דתינוק שהו"ע הכרה והרגשה לבד איך שהוא אביו. ועד"ז יובן ענין המצה שנק' מיכלא דמהימנותא שהוא המשכת הדעת בהאמונה הו"ע דעת דקטנות שיהי' רק יודע לקרות כו' בחי' אבא עילאה ולא השגה גמורה. ועפי"ק נק' המשכת קטנות דאבא. וביאור ענין קטנות. הנה בדרך כלל הו"ע שכל עמוק שמופלא מהשגה. ומלבישו בדברים תחתונים (וכיון שמשיגים אותו על ידי לבוש נמוך נק' זה קטנות). והענין יובן ע"ד מארז"ל (סוכה כ"ח א') גבי ריב"ז לא הניח דבר קטן ודבר גדול. דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הויות דאביי ורבא. ולכאורה א"ז מובן כלל שהרי הויות דאביי ורבא זהו כל התורה כולה ואיך שייך לקרות זה דבר קטן. והענין שאין הפי' דבר קטן שהוא בחי' בפ"ע שאין בזה הדבר גדול דמעשה מרכבה. שהרי כל התושבע"פ נבנה ע"פ מרכבה. אלא הענין שיש בהויות דאביי ורבא כל הגדלות דמעשה מרכבה בשלימות ורק שנתלבש בבחי' קטנות היינו בדברים קטנים. וביאור זאת מענין לימוד הבהרת. אשר מה שלומדים זאת בג"ע הו"ע הסתלקות אור אבא עילאה מבחי' אדה"ע שעל דמות הכסא. ומחמת זה יוכל להיות מבחי' העור יניקה לד' מראות נגעים דלעו"ז. ויש חילוק בין אם שער לבן קודם שאז א"א להיות יניקה כו'. ולמטה נתלבש ענין זה בבחי' בהרת הגשמי' שבאדם על ידי הסתלקות הדם כו' ושער לבן בגשמי'. הרי נתלבש כל ענין לימוד הבהרת שלמעלה בבחי' לימוד הבהרת בגשמי' ולכן נק' זאת דבר קטן אף שמלובש בזה כל הענין שלמעלה. אך כיון שמלובש בדבר קטן כו'. וכמו שלומדים עם התינוק קיצור לשון המשנה דשנים אוחזין. אשר מלובש בזה כל האריכות והפלפול של הגמ'. ולפי שהאריכות לא יוכל להבין מלבישים הכל בהקיצור דלשון המשנה כו'. ועד"ז נתלבש כל הענינים שלמעלה דמעשה מרכבה בדברים גשמי'. וכעד"ז במצות כמו מצות ציצית שלמעלה הו"ע לבנח"ע ולמטה נתלבש זאת בל"ב חוטין גשמי' דצמר ופשתים. וכן תפילין שלמעלה הם ד' מוחין שרש ומקור כל הד' עולמות. ולמטה נתלבש זאת בד' פרשיות גשמי'. וכמו משלי שלמה. ראה חיים עם האשה כו' דקאי על האמונה לשמרך מאשה זרה כו' קאי על אמונות זרות שיש בזה כוונות עמוקות אך שהלביש אותם בדברים נמוכים מאד וכענין המשל שהוא דבר גשמי לא בערך השכל. ומ"מ מלובש בו כל הנמשל שעל ידו דוקא יושג הנמשל. ועד"ז יובן ענין מצה קטנות דאבא. והענין כי דעת זה שנמשך על ידי המצה שהוא בחי' השגה להשיג איך שמבחי' דיבור ומל' נמשך מצרים וכנ"ל ועל ידי אנכי כו' יכול להיות יצימ"צ שיהי' למטה כמו למעלה כו' הלא אין אנו משיגים כלל מהו בחי' דיבור מל' ומהו בחי' אנכי שאינו מושג המהות כלל. ורק שבדרך כלל משיגים המציאות מזה לבד איך שמבחי' אנכי יוכל להיות יצימ"צ (והשגה זו היא בהכרה והרגשה גדולה). ולכן נק' דעת והשגה זו בשם קטנות אעפ"י שמלובש בזה כל הענין איך שמבחי' אנכי כו' נמשך יצימ"צ אבל כיון שמלובש רק בבחי' השגת המציאות לבד ואינו משיג המהות כלל וכלל לכן נק' זאת קטנות שמלובש בבחי' קטנות ההשגה שאינו משיג רק המציאות אבל א"ז כמו בחי' אמונה לבד כ"א בבחי' דעת השגה והכרה והרגשה בתוך תוכו שיהי' יודע לקרות בחי' אבא עילאה אוא"ס שבחכ' כנ"ל:

אך צ"ל למה המשכת דעת זה הוא על ידי המצה דוקא והענין כי ענין עה"ד טו"ר למעלה הוא חו"ג ובחי' גבורה נק' רע אעפ"י שאין שייך כלל רע למעלה אך לפי שהיא מקור שיתהוה ממנה למטה רע. והנה החמץ נמשך מקו השמאל וזהו חמץ ל' חמיצות כמו שיש יין וחומץ יין (שהוא גבורות ממותקות וגבו' קשות שמהם יש יניקה כו'). גם חמץ כמו מכף מעול וחומץ. שממנו נמשך יניקת החיצונים. וזהו שיש בו הגבהה והתנשאות וגם טעם. ונמצא שהחמץ שרשו בבחי' הרע שבעה"ד. והוא בחי' לחם שממנו יכול להיות אשר אתם זונים אחריהם. אבל מצה נמשך מבחי' טוב שבעה"ד היינו מקו הימין כי המצה היא רק מים שמעורב עם קמח. והנה מים הוא חכמה כח מה וגם מים חסד כי חכ' מקור קו הימין חח"ן. וכמו שאנו רואים שהחסד נמשך על ידי הביטול כמו באברהם דכתיב וירא י"ח כ"ז) ואנכי עפר ואפר שהי' בטל בעיניו למאד ולכן הי' איש החסד ומשפיע לכל. שהכל טובים ממנו. משא"כ מי שהוא יש ודבר הכל לגרמי' וא"א להיות ממנו השפעה. הרי החסד נמשך על ידי ביטול החכמה. וזהו"ע המצה רק מים לבד עם קמח ושומרים אותה שלא תחמיץ. והיינו שנמשכת מקו הימין חסד. ולכן אין שום הגבהה והתנשאות כלל. וזהו"ע אכילת מצה בפסח. כי פסח הו"ע דילוג נגלה עליהם ממה"מ כו' אתעדל"ע מצ"ע כי חפץ חסד. והדילוג הוא רק בבחי' טוב שבעה"ד דהיינו קו הימין חסד כו' ולכן נק' המצה מיכלא דמהימנותא. ענין לחם הוא יחוד כמ"ש שמות ב' כ') קראן לו ויאכל לחם. וכתיב (בראשית ל"ט ו') כי אם הלחם אשר הוא אוכל. וענין היחוד הוא המשכת הדעת באמונה כי הטפה נמשך ממוח הדעת. ולכן המשכת הדעת ויחוד זה הוא על ידי מצה דוקא. דהנה כתיב (ויקרא כ' י"ז) ואיש אשר יקח את אחותו כו' חסד הוא אחותו היא כנס"י פתחי לי אחותי ל' חבור והיינו ההתחברות דכנס"י עם הקב"ה. ואיש הוא בחי' ח"ע. וכדי להיות המשכת הביטול דח"ע בבחי' יחוד בכנס"י הוא על ידי חסד דוקא כי באמת זהו חסד. ולכן גם מיכלא דמהימנותא שהוא בחי' היחוד והמשכת הדעת בהאמונה זהו על ידי מצה דוקא בחי' חסד כנ"ל. וזהו כל האוכל מצה כו' כאלו בועל ארוסתו כו'. וכמשארז"ל (פסחים מ"ט ב') כל הלומד תורה בפני ע"ה כאלו בועל ארוסתו בפניו. כי התורה נק' כלה מורשה מאורסה כו'. וענין לימוד התורה הוא להמשיך בה יחוד עליון מאוא"ס ב"ה. וזהו לכו לחמו בלחמי (וכענין עוסק בתורה לשמה לשם התורה עצמה) והיחוד הוא על ידי הדעת דוקא כמ"ש והאדם ידע והנה כבר נת' שהאמונה היא בחי' נוק' א"ח ונק' ארוסתו. ועל ידי המצה נמשך בה היחוד שהוא המשכת הדעת בהאמונה וזהו כאלו בועל ארוסתו:

ג וזהו ששת ימים תאכל מצות. שצריך להמשיך בחי' דעת זה בכל הוי"ו מדות. כי עיקר השבירה הי' במדות וגם בשם ס"ג דהיינו מפני הישות שהי' במדות כו'. והנה גסות וגאוה נק' אבי אבות הטומאה. והוא בלעו"ז דוגמת קה"ק שבקדושה והנה גסות הוא המקור לכל מיני רע. כי מי שהוא בבחי' ביטול אינו מתאוה כלום. משא"כ מי שהוא יש ודבר מתאוה לכל כו'. ולכן צריך להמשיך הביטול דמצה בכל הששה מדות כדי שיהיו כל המדות בבחי' ביטול ולא יהי' עוד שבירה כו'. כמ"ש (איוב ד' כ"א) ימותו ולא בחכמה. והנה המצה נק' בזהר (ח"ג קפ"ג א') מיכלא דאסוותא כמו החולה מיד אחרי התרפאותו מחליו מצוים לו לאכול רק מאכלים דקים. ואח"כ כשמבריא היטב יוכל לאכול גם מאכלים גסים כך ג"כ מיד אחר שיצאו ישראל מטומאת מצרים ערות הארץ לא הי' יכולים לאכול חמץ כלל שהוא בחי' הגבהה ויש. והיו צריכים לאכול רק מצה שהוא הביטול ולהמשיכו בכל המדות. ואזי כשיוכללו כל המדות בביטול דמצה. אזי יהי' אפשר לאכול גם החמץ (עי' ביאור ע"פ קול דודי כו' שהוא שיוכל להיות היש בקדושה כמו ויגבה לבו בדרכי ה'). והנה יש מצת חסר. כללי' ההמשכה. ומצות מלא ו' כשנמשך במדות. והנה כ"ז הוא המשכת בחי' דעת באמונה ונצרך להמשיכו בכל הוי"ו מדות. וביום השביעי עצרת להוי' אלקיך שאז הי' קי"ס. והנה בקי"ס אמרו זה אלי. שהוא בחי' ראיית המהות ממש. וכמארז"ל (ילקוט בשלח רמז רמ"ד בשם המכילתא) ראתה שפחה כו'. כי כל הנביאים נתנבאו רק בכה. אבל בקי"ס הי' לכל ישראל בחי' זה ראי' כנ"ל. והענין כי ששת ימים תאכל מצות וענין וביום השביעי כו' הוא מעין ודוגמא דבחי' שיתא אלפי שני דהוי עלמא שהוא רק המשכת הדעת לבד וידעת היום ועי"ז יהי' לעתיד התגלות אלקות בבחי' ראי' ממש כמ"ש (ישעי כ"ה ט') ואמר כו' זה הוי'. וכך ג"כ על ידי ששת ימים תאכל מצות שהוא המשכת הדעת בהאמונה נמשך בשש"פ להיות המשכת בחי' ראי' ממש. וענין קי"ס הפך ים ליבשה. יבשה עלמדאת"ג היש דבר נפרד כמו שנתהוה יש מאין מבחי' דיבור עליון. וים עלמדאתכ"ס בחי' התכללות וביטול במציאות לפי שמקבל מבחי' מחשבה חכמה. ועל ידי שהפך ים כו' נמשך גם בעלמדאת"ג הביטול דעלמדאתכ"ס ולכן הי' בחי' ראיית המהות. וזהו ואתם תחרישון. שאין צ"ל בחי' דיבור כלל. לפי שהגילוי מבחי' מח' עילאה. וזהו עצרת להוי' אלקיך. דהנה כדי להיות הפך ים חכ' כו' הוא ע"י גילוי מעצמיות אוא"ס ב"ה בחכ"ע. וזהו ישראל מפרנסין לאביהן שבשמים (זח"ג ז' ב'). דהנה בסדר השתלשלות שמים קדמו והארץ מקבל מבחי' שמים. וזהו ששת ימים תאכל מצות. אבל בלמעלה מהשתלשלות ארץ קדמה ולכן ע"י התפשטות וגילוי החכמה בבחי' קטנות להאיר בוי"ו מדות דמל' בוי"ו ימי הפסח שהו"ע המשכת הדעת בהאמונה. עי"ז נמשך אח"כ תוס' גילוי אור מעצמותו ומהותו ית' בחכ"ע ומזה נמשך להיות הפך ים ליבשה כו' ולכן הי' אז בחי' ראי' ולכן שביעי רשות כיון שהמשכה זו הוא מעצמיות אוא"ס ב"ה בחי' עלמא דחירו כו':

לדרוש הנ"ל. ענין האמונה שנתיחדה לנש"י דוקא. והמצה היא מיכלא דמהימנותא זו. י"ל ממשנ"ת בזהר פ' ויצא שע"י המצה באו לבחי' ארץ החיים (ואח"כ ע"י המן באו לבחי' שמים דלעילא) והנה כתיב (יחזקאל כ"ו כ') ונתתי צבי בארץ חיים וארז"ל (עי' כתובות קי"א א') למה נק' א"י ארץ החיים לפי שמתיה חיים תחלה לעוה"ב דהיינו שממנה נמשך להיות התחי' כו'. והנה ענין תחה"מ הוא כמארז"ל (ברכות י"ז א') העוה"ב אין בו אכילה ושתיה כו' נשמות יושבין ונהנין מזיו שכינה. שהגוף גשמי יהי' ניזון מאלקות ובחי' זו נמשך מארץ החיים כו'. וצ"ל איך יכול הגוף הגשמי להיות נזון מזיו שכינה. והענין כי יש שני בחי'. הא' סדר השתלשלות. והב' למעלה מסדר השתלשלות. והנה ע"פ סדר השתלשלות העולמות דאבי"ע. הרי עולם העשי' הגשמי' דהיינו העוה"ז הוא רחוק מבחי' גילוי אלקות ואין יכול להיות בו גילוי אלקות כלל. וזהו בחי' ארץ מצרים שהוא בחי' מלכותך מכ"ע שהוא המקור שיתהוה השתלשלות העולמות בבחי' מצרים וגבולים שכל עולם מוגבל בבחינתו שלא יוכל להיות בו גילוי אלקות יותר מגבולו. ולכן בעוה"ז הגשמי לא יוכל להיות שום גילוי כלל ולכן נק' בחי' זו ארץ מצרים כו'. אבל מצד עצמות אוא"ס שלמעלה מסדר השתלשלות הנה כל עולמות העליונים הרוחניי' עם עוה"ז הגשמי הכל שוה לגמרי ולכן יכול להיות גם בעשי' גשמי' גילוי אלקות כמו באצי' כו'. וזהו"ע תחה"מ שיתגלו תוס' וריבוי אורות מלמעלה מסדר השתלשלות. כי המצרים וגבולים הוא מקו המדה אבל יש בחי' ארוכה מארץ מדה שלמעלה מקו המדה ולכן יחיו הגופים גשמיים רק מאלקות לבד כמו העולמות עליונים ממש ויהי' גילוי בעשי' כמו באצי'. ולכן נמשך התחי' מארץ החיים והיינו מצד שנעוץ תחב"ס דוקא. דהיינו אור הכתר המאיר במל' שהוא הבחי' שלמעלה מסדר ההשתלשלות כו'. וזהו אנכי הוי' אלקיך אשר הוצאתיך מאמ"צ. מלכותך מכ"ע. כ"א להאמין בבחי' ארץ הריים. שמצד נעוץ תחב"ס שהוא בחי' עצמותו ומהותו שלמעלה מסדר השתלשלות יוכל להיות גילוי יחודו ית' שבאצי' גם בעשי' כו' שהוא ענין יציאת מצרים כנ"ל באריכות. וזהו ג"כ ענין תחית המתים. נמצא ההסבר ליציאת מצרים הוא מענין תחית המתים:

ששת ימים תאכל מצות. וביום השביעי עצרת וגו'. הנה איתא בזהר (בראשית דל"ג ע"א) ע"פ ויקרא אלקים ליבשה ארץ. היינו דכתיב שבעת כו' מצות לחם עוני. ובגין דאיהו לחם עני אקרי יבשה וכו' יעו"ש. דהנה ההפרש שבין יבשה לארץ. כי עפר הארץ מצד עצמה קודם שירד עליה גשם ומטר מהשמים נקראת יבשה. דהיינו יבשה דפי' יבש כו'. ואח"כ כשירד עליה גשם מן השמים ונתלחלחה מהמים אזי נק' ארץ כמ"ש פקדת הארץ ותשוקקיה (תלים ס"ה י'). והענין כידוע ששרש ד"י ארמ"ע הוא בד"א הוי'. וא"כ ה' אחרונה דשם הוי' מדת מלכות דאצי' נק' עפר העליון. והטעם כי ביבשה וארץ יש ג' ענינים. הא' שהיא היסופ היותר אחרונה ונמוכה בהד"י. ב' שהיא בחי' עלמא דאתגליא (שכל הברואים שבים הם שם באתכסיא. משא"כ הברואים שביבשה הם באתגליא ליש ודבר נפרד בפ"ע כו'). ג' בחי' דומם. שאין בה שום תנועה והגבהה כמו בצומח. וזהו בחי' שתיקה וביטול בתכלית. וזהו ונפשי כעפר לכל תהיה כו'. וכעד"ז הוא למעלה. שמדת מל' דאצי' היא בחי' האחרונה מאלקות. ונק' סודכ"ד. גם שזהו בחי' גילוי החיות לעולמות ונבראים. ונק' דרגא דאתגליא. כידוע שקוב"ה פתים וגליא ומדת מל' זהו הבחי' גליא דקוב"ה, וע"כ בחי' ומדה זו נק' יבשה וארץ למעלה. וגם בחי' דומם כמו ארץ. והיינו כי מדת מלכות היא רק מקבלת אור ושפע מהט"ס שלמעלה מהמל'. כי בכל ספירה יש אור עצמי. משא"כ במדת מל' שאין לה שום אור מעצמה כלל. וע"כ נק' סיהרא. כמו הלבנה שאין לה שום אור מעצמה רק מה שמקבלת מהשמש. ומחמת זה יש בבחי' מל' ביטול יותר מבכל הט"ס. דהיינו הביטול אמיתי שצ"ל במקבל זהו דוקא במל'. וכמו שלמעה מתייחס הענוה אל הלבנה דוקא יותר מלהשמש. וזהו ענין ישראל מונין ללבנה דהיינו שנצרך לידע שהוא מקבל רק מלמעלה הכח בתפלה ותומ"צ. ומצד עצמו אין לו כלום. וכמ"ש דוד כי ממך הכל ומידך נתנו לך (דה"א כ"ט י"ד). ומחמת זה יהי' האדם שפל בעיניו ובטל לגמרי שלא יהי' שום מהות כלל. ולכן דהע"ה שהי' נשמתו מבחי' מל' הי' בו הביטול אמיתי והענוה שצ"ל בהמקבל כמו שהוא למעלה במדת מל' דאצי'. וע"כ אמר ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני כו' אם לא שויתי ודוממתי כו' (תלים קל"א). אעפ"י שהי' הראש לכל בעלי רוה"ק דהיינו שהי' בו הבחי' היותר שלם שברוח הקדש. ואמר כל הס' תהלים באה"ר וכלות הנפש באמת כו'. מ"מ לא הי' מחזיק טיבותא לנפשיה כלל. ולא הי' מחזיק עצמו לכלום לפי שידע היטב שהכל נמשך לו הכח מלמעלה. ולכן אמר ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני (ש"ב ו' כ"ב). וכתיב ואנכי תולעת ולא איש כו' (תלים כ"ב ז'). ואם כן הוא בנשמה שמבחי' מל' שאינה ערוך לעצמיות הספירה דמל' עאכו"כ למעלה בספירת מל' עצמה שהביטול והענוה לגבי אוא"ס ב"ה הוא לאין קץ ותכלית כלל. ולכן מצד זה יש מעלה עליונה יתירה בבחי' מל' שיכולה לקבל האורות עליונים מכל הע"ס מז"ת ומג"ר. גם כללות ה"ח וה"ג. כידוע בענין אתרוג שסובל קיץ וחורף כו'. וע"כ מדת מל' דאצי' נק' בחי' יבשה וארץ. שיש בה הביטול דבחי' דומם כו' כמו ארץ:

ב והנה בחי' מלכות מצד עצמה קודם שנמשך בה השפע מלמעלה נק' יבשה. דהיינו יבש. וכמ"ש נפשנו יבשה אין כל במדבר י"א ו'). כשבחי' כי כל בשו"א כו' (שהוא היסוד שעל ידו נמשך כללות השפע מכל המדות דז"א) אין נמשך להשפיע במל' אזי נפשנו (מלכות) יבשה כו'. אבל כשנמשך במדת מל' פנימיות השפע מאוא"ס ב"ה שנק' בשם יחוד עליון. דהיינו המשכת מ"ד מיין דכורין שזהו בחי' מים עליונים שנמשכים מים החכמה עילאה דאצי'. אזי נקראת המלכות ארץ. וכמ"ש פקדת הארץ ותשוקקיה (חלים ס"ה י') גם מה שנק' אז ארץ הוא כי ארץ לשון רצון כמארז"ל למה נק' שמה ארץ שרצתה כו' (ב"ר פ"ה סי' ז'). והיינו שנמשך רצון המאציל לבחי' הארץ העליונה. כי המשכת מ"ד מבחי' מוחין דגדלות דח"ע צ"ל לזה רצון המאציל על המשכה זו וכמ"ש ואני תפלתי כו' עת רצון (חלים ס"ט י"ד). שכשנמשך רצון המאציל לבחי' העת דמל' להשפיע בה פנימיות השפע אזי נק' העת עת רצון. וכמו"כ הוא פי' ארץ לשון רצון כי מה שנק' ארץ מצד המשכת מ"ד הרי זה עפ"י רצון המאציל על המשכה זו כנ"ל. וא"כ אזי נמשך רצון המאציל לבחי' הארץ העליונה. וכמ"ש (שם פ"ה) רצית ה' ארצך כו'.

ג ועתה צ"ל מ"ש בזהר שבחי' מצה לחם עוני אקרי יבשה. דהנה ידוע דבחי' עוני הוא בסיהרא. דל"ל מגרמה כלום ולכן דוד שהוא בחי' לבנה אמר כי עני ואביון אני (שם פ"ו). ולמעלה זהו בחי' מלכות מצד עצמה שהיא רק בחי' מקבל מט"ס שלמעלה ממנה. וטרם שנמשך בה השפע היא בבחי' עני. וא"כ זהו הבחי' מל' שנק' יבשה כמשנת"ל. ולכן בחי' מצה לחם עוני אקרי יבשה אך צ"ל דהרי ע"י אכילת מצה לחם עוני קודם חצות. דהיינו הכזית מצה. שע"ז נצטוינו בערב תאכלו מצת. עי"ז נמשך מוחין דקטנות דאבא כמ"ש בפע"ח. שזהו המשכה גדולה מאד. ואם כן איך אקרי יבשה עדיין. כי נת"ל שיבשה הוא מלשון יבישות כשלא נמשך עדיין במל' שום שפע. וכיון שנמשך בה קטנות דאבא איך אקרי יבשה ולחם עוני. והתירוץ עפי"ק יש לומר כך. דהנה כמו למטה בגשמיות מה שנק' ארץ הוא כשיורד עליה גשם ומטר מהשמים. וכמ"ש (דברים י"א) ) ארץ הרים כו' למטר השמים תשתה מים (וקודם שיורד עליה הגשם נק' יבשה כמשנת"ל). כמו"כ למעלה במדת מל' דאצילות נקראת ארץ כשנמשך בה המשכת מ"ד מיין דכורין. דהיינו מים עליונים מים החכמה דאצילות כנ"ל. והנה המשכת מ"ד שהו"ע יחוד עליון שיהי' לידת נשמות ומלאכים כו' זהו דוקא כשההמשכת מ"ד הוא ממוחין דגדלות דאבא גדלות ראשון וגדלות שני שאזי דוקא נקרא המשכה זו בשם מיין דכורין כו'. אבל ההמשכה שממוחין דקטנות דאבא. א"ז נקרא המשכת מ"ד כלל. עד"מ קטן אינו מוליד. ולכן המצה דקודם חצות אעפ"י שנמשך במל' אז קטנות דאבא נקראת יבשה עדיין ועפ"י חסידות יש לבאר זה עפ"י הידוע דמצה נק' מיכלא דמהימנותא. כי מל' מצד עצמה נק' אמונה. דאיהו אמת ואיהי אמונה (זח"ג ר"ל א'). קוב"ה הוא אמת אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים וכנס"י נק' אמונה שמאמין בהאמת דהקב"ה. ומצה מיכלא דמהימנותא מאכל שמחזק האמונה שהו"ע המשכת הדעת בהאמונה. והיינו רק דעת דקטנות דאבא לבד. ע"ד אין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן שהו"ע הכרה בעלמא ע"ד הכרת השור את בעליו כמבואר בסידור. ומ"מ הכרה והרגשה זו חזקה היא עד שאין יכולים לדברו הפך זה בשום אופן. ולפי שהמשכה זו שעל ידי המצה הוא רק קטנות אבא. דעת דקטנות. ע"כ נק' לחם עוני עני בדעת. וע"כ נק' זה יבשה עדיין שאין נמשך לחלוחית שם מ"ה דגדלות דח"ע בחי' כמיא דאשקי לאילנא. ומ"מ על ידי הכרה זו בבחי' אמת הוי' איך שאין עוד כו' עי"ז באים לבחי' שפלות וביטול המהות להיות בטל רצונך מכל וכל. בבחי' אתכפיא עכ"פ וע"כ זהו יבשה בחי' דומם שתיקה וביטול. וכמו המצה שאין בה שום הגבהה והתפשטות כלל. אך ביטול זה נק' רק ביטול היש לבד. וזהו ענין מצה לשון מצה ומריבה שצ"ל ריב עם הרע דנה"ב לאכפייא לי' כו':

ועוי"ל ענין מצה לשון מצה ומריבה למעליותא. והענין כמאמר ראה נא בענינו וריבה ריבנו וצ"ל פי' ריבנו מהו הריב שלנו שאנו צריכים לריב שאנו מבקשים שהוא ית' יריב ריבנו אך ידוע כי זלעו"ז עשה האלקים שיש היכלות הקדושה. ולעו"ז היכלות הקליפות. והנה הכל תלוי ביד האדם. אם האדם מואס ברע כמ"ש אוהבי ה' שנאו רע (תלים צ"ו יו"ד) שכל העבירות ואפי' איסור קל של ד"ס כיון שהוא נגד רצון ה' ע"כ הוא שנאוי ומאוס אצלו לגמרי כמו שאין האדם יכול לסבול הדבר המאוס כטנוף וצואה הנה עי"ז גורמים ג"כ למעלה שיהי' הקב"ה מואס ברע דהיינו שלא ישפיע חיות לקליפות. כ"א רק מותרות ופסולת השפע כו'. אך זהו מדרגת צדיק וטוב לו. אבל בחי' צדיק ורע לו שאין הרע מאוס אצלו לגמרי. וכ"ש מדרגת הבינונים שעבודתם רק בבחי' אתכפיא לבד שאין הרע מאוס אצלם כו'. אזי גם למעלה אין מואסים ברע ויכול להיות נמשך חיות גם לקליפות. וז"ש ה' צלך (חלים קכ"א ה'). פי' צל שלך. כמו הצל שפונה אחר האדם כ"מ שהוא פונה כו'. וזהו הבקשה ריבה ריבנו שהריב שלנו שאנו צריכים לריב עם הרע תריב אתה כו'. כי ראה נא בענינו לחם עוני אתכפיא כו'. שמ"מ גם בבחי' זו יש ביטול עצום לבטל כל הרצונות זרות כו'. והבקשה שעל ידי האתכפיא שלמטה יומשך מלמעלה הריב עם הרע להיות מואס ברע. וז"ש (תלים ל"ה) ריבה ה' את יריבי לחם את לוחמי. והנה מצה לחם עוני אתכפיא ביטול היש. ועי"ז ממשיכים להיות ראה נא בענינו וריבה ריבנו. וזהו ענין המצה ומריבה שממשיכים מלמעלה עם הרע. על ידי אכילת מצה למטה כו':

ד וכ"ז הו"ע מצה הא' שקודם חצות. שע"ז כתיב בערב תאכלו מצת חסר וי"ו שנק' לחם עוני. ע"כ זהו הבחי' דמל' שנק' יבשה כנ"ל אמנם בחי' מצה הב' שאחר חצות דכתיב מצות מלא בוי"ו. והיינו כי הוי"ו זהו ההמשכה שנגלה עליהם ממה"מ כו' שהוא הגילוי מבחי' מל' דא"ס בבחי' מל' דאצי'. אשר מל' דא"ס נעשה כתר לאצי' שהו"ע רצה"ע שלמעלה מהחכמה דאצי' ומצד גילוי זה במל' דאצי' נק' המל' אז בשם ארץ כנ"ל וכמ"ש רצית ה' ארצך. גם שעל ידי גילוי זה דממה"מ נמשך הגילוי מכל הבחי' מוחין דגדלות בפעם א' ממש דהיינו בחי' גדלות ראשון ושני דחו"ב כו' כמ"ש בפע"ח אשר ההמשכה שממוחין דגדלות זהו ודאי נק' המשכת מ"ד בחי' מים עליונים שמים החכמה עילאה. והמשכה זו הי' במל' דאצי' ממש. ע"כ זהו הבחי' דמל' כשנקראת ארץ. כמ"ש פקדת הארץ ותשוקקיה וכנ"ל שבגשמיות נק' העפר בשם ארץ לאחר שירד עליה גשם ומטר מהשמים כו'. וא"כ נתבאר בטוב איך שהב' בחי' מצה זהו הגילוי מהב' בחי' דמל' שנק' יבשה וארץ. ולכן אחר שמתגלה הב' בחי' יבשה וארץ דבחי' מל' על ידי הב' בחי' מצה. אזי אח"כ נמשך בשש"פ להיות קי"ס שהוא הגילוי דבחי' ים שלמעלה מהב' בחי' דיבשה וארץ. והענין כי בחי' מצה הב' שאחר חצות מצות מלא בוי"ו הגם שזהו הגילוי מבחי' מוחין דגדלות שני דחכמה ובינה. וזהו ודאי נק' המשכת מ"ד מבחי' ים החכמה לבחי' ארץ. אך זהו רק המשכה לבד מח"ע. וע"ד ברוך ה' מהעולם ועד העולם (תלים מ"א) שהוא רק איזו המשכה מעלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא אבל מכל מקום כל עצמות עלמדאת"כ בשלימות לא נתגלה עדיין ונשאר להיות בבחי' עלמא דאתכסיא כמקדם וכמו"כ הו"ע ההמשכה שע"י המצה. כידוע שבחי' עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא באצי' הוא בחי' י"ה ובחי' ו"ה דשם הוי'. שבחי' ו"ה נק' עלמא דאתגליא כמ"ש והנגלות ו"ה נגלות. ונק' ג"כ ארץ כמ"ש ותגל הארץ ר"ת ו"ה. שהבחי' ארץ שמורה על עלדאת"ג שייך ג"כ על המדות דז"א דאצי' ששייכים לעולמות ונק' אלה לשון גילוי כידוע בפי' מי ברא אלה. ובחי' י"ה נק' ים ועלדאת"כ. וע"ז כתיב הנסתרות להוי' אלקינו כו' (דברים כ"ט כ"ח). וא"כ המשכת מוחין דגדלות דחו"ב לזו"נ דאצי' שזהו בחי' מצה הב'. זהו רק המשכה מבחי' ים לבחי' ארץ. אבל עצם ים הח"ע דאצי' לא נהפך כלל לבחי' גילוי. אבל ענין קי"ס בשש"פ. היינו שכל ההעלם דבחי' ים ועלמא דאתכסיא דחו"ב דאצי' נהפך להיות בבחי' אתגליא ממש ע"ד בחי' יבשה ממש. וזהו ששת ימים תאכל מצות שהוא המשכת הגילוי הב' בחי' דיבשה וארץ עי"ז אח"כ וביום השביעי כו' קי"ס שיתגלה גם בחי' ים עצמו ע"ד בחי' יבשה וארץ:

ה ולהבין ביאור הענין מפני מה מתגלה אח"כ גם הבחי' ים עצמו. ויובן עפ"י מארז"ל (חגיגה י"ב ע"א) בש"א שמים קדמו. ובה"א ארץ קדמה. ואלו ואלו דא"ח שבבחי' מעשה שמים קדמו דהיינו שכשנבראו נבראו שמים תחלה. אמנם בבחי' מחשבה ארץ קדמה. דהנה הארץ היא כגרגיר חרדל לגבי שמים וגם השמים מקיפים את הארץ. ואעפ"כ יש בארץ דוקא הכח להצמיח עשבים ואילנות יש מאין משא"כ בצבא השמים והיינו מפני שארץ קדמה המחשבה ששרשה גבוה יותר ונתב"ס. וכמו"כ יובן גם למעלה שבחי' ארץ העליונה זהו מל' דאצי' כשנעשית מקור לבי"ע. ובחי' ים זהו מל' דאצי' כמו שהיא באצי'. ובחי' שמים הוא ז"א דאצי'. ולכן עם היות שבסדר השתלשלות בחי' ים וכ"ש בחי' שמים ודאי גבוה יותר מהבחי' ארץ. מ"מ שרש בחי' ארץ גבוה יותר גם מבחי' שמים. שבמחה"ק שם ארץ קדמה שתחלת ועיקר המחה"ק הוא על בחי' ארץ. ולכן בחי' ארץ שנעשית מקור לבי"ע היינו שנעשית עתיק דבי"ע שעי"ז נמשך ממנה התהוות יש מאין בבי"ע. והרי הכח והיכולת לברוא יש מאין נמשך דוקא מבחי' עצמות אור א"ס ב"ה שהוא לבדו בכחו ויכולתו לברוא יש מאין והוא נק' עתיק יומין דאצילות. א"כ מוכרח שבחי' עתיק דבריאה שרשו בבחי' עת"י דאצי' דהיינו שמאיר בו הכח מבחי' עת"י ממש. וזהו מלך יחיד דפי' מלך יחיד היינו מלך מל' דאצי' נעשה עתיק לבריאה אשר בחי' עתיק נק' יחיד. והוא כדי להיות חי העולמים להחיות בי"ע יש מאין. והרי בחי' יחיד זהו דוקא עצמות אוא"ס ב"ה שלמעלה מהתלבשות בהע"ס דאצי' שנק' אחד. והיינו בחי' עת"י דאצי' נק' יחיד. אלא משום שהכח בבחי' עתיק דבריאה לברוא יש מאין נמשך מעצמות אוא"ס דוקא בחי' עתיק דאצילות שהוא לבדו הוא. יחיד ומיוחד. ונתב"ס. וזהו שבמח' ארץ קדמה דהיינו שבמחה"ק ורצון הקדום של המאציל ית' שם עיקר המכוון דהיינו פנימיות הרצון הוא על בחי' ארץ דוקא. שיתהוה עלמא דאתגליא להיות נראה יש ודבר נפרד. ושיהי' היש בטל לגמרי ליחודו האמיתי ית'. כי נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים דוקא. ורק שכדי שיתהוה בחי' ארץ צ"ל תחלה אצילות בחי' ומדרגות שגבוהות יותר מבחי' ארץ דהיינו בחי' שמים מדות דז"א דאצי' ובחי' ים. אבל עיקר פנימיות רצון המאציל הוא דוקא על בחי' ארץ. ולכן נק' ארץ חפץ. חפץ הוא פנימיות הרצון כידוע. והנה עד"מ מי שעושה איזו מלאכה או מדבר איזה דבר בהכרח לומר שיש לו בזה איזה תענוג בנפש שמחמתו נתעורר להיות עושה ומדבר כו'. אלא שהענג גנוז בשכלו ומדותיו המתפשטים במעשה הפעולה או בהדיבור כו'. ואינו מתגלה כלל כשעסוק עדיין באמצע הפעולה או באמצע הדיבור. כנראה לעין בבונה בנין מפואר שהוא מחמת שעלה ברצונו שמהבנין הזה יקבל קורת רוח ותענוג. אך כשמתחיל לבנות ומטריד מוחו ומחשבתו בעסק הבנין לא ניכר ונראה הענג שיגיע לו מזה. אך לאחר שגמר את הכל ומסתכל ביופי המלאכה שנעשה כפי רצונו. אז דוקא ניכר ונגלה הענג שלו. וכעד"ז יובן גם למעלה בענין ארץ קדמה שכשנמשך גילוי הביטול דיחודו האמתי ית' גם בבחי' ארץ. אזי דוקא מתגלה פנימיות הרצון וענג המאציל ית' ולכן ע"י ששת ימים תאכל מצות. שהב' בחי' מצה הוא המשכת הביטול אמיתי מבחי' חכמה כח מ"ה בהב' בחי' דיבשה וארץ. וא"כ נגמר ונשלם עיקר המכוון של רצון המאציל ית' מה שארץ קדמה. ואזי מתגלה פנימיות הענג של המאציל הגנוז ברצון הקדום ומחה"ק. שנק' פנימיות עתיק. שהוא עיקר בחי' יחיד וקדמונו ש"ע שלמעלה מסדר השתלשלות העולמות לגמרי. אשר שם בחי' ים ויבשה שניהם שוין ממש ולכן ע"י גילוי זה משרש בחי' ארץ איך שארץ קדמה עי"ז נעשה קי"ס. שכל ההעלם דבחי' ים ועלמא דאתכסיא נהפך להיות גילוי ע"ד יבשה ועלמא דאתגליא ממש. וז"ש (שמות י"ד) ויולך ה' את הים ברוח קדים. וז"ש (תלים קי"ד) הים ראה וינס כו'. מלפני אדון חולי ארץ. דהיינו מפני שנגלה שרש בחי' ארץ מה שארץ קדמה. שמחמת גילוי זה הים ראה וינס כו':

תוכן העניינים

מגן אבות חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה