אור ברסלב
מגן אבות חלק א פרשת ויקרא

מגן אבות חלק א· רבי שלמה זלמן שניאורסון

פרשת ויקרא

מגלת אסתר

אדם כי יקריב מכם וכו' מן הבהמה כו' תקריבו כו'. וצ"ל דהול"ל אדם מכם כי יקריב. ואיתא ברקנטי ז"ל שיש בחי' הקרבה מכם ממש ע"ד מכאל כה"ג עומד ומקריב נשמותיהן ש"צ ע"ג המזבח וזהו אדם כי יקריב מכם. מכם ממש. כי אדם הוא בחי' תורה כמ"ש ועל דמות הכסא. כסא תושבע"פ. דמות כמראה אדם תושב"כ רמ"ח פקודין רמ"ח אברים דמלכא. שס"ה ל"ת שס"ה גידי הדם כו' וע"י בחי' אדם דתורה נעשה הקרבה מנש"י ממש. וזשארז"ל במד"ר (ס"פ נצבים) דמ"ש וירם קרן לעמו כו' לבנ"י עם קרובו וכתי' ומי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו. אימתי בזמן כי קרוב אליך הדבר מאד. דלעיל מיני' כתי' כי המצוה הזאת לא נפלאת היא ממך. וקאי על התומ"צ. אעפ"י דכתיב (איוב כ"ח כ"א) ונעלמה מעיני כל חי מ"מ ממך לא נפלאת. ולא רחוקה היא ממך אעפ"י דכתיב (קהלת ז' כ"ג) אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. כי קרוב אליך הדבר. ולכן כשד"ת קרובים לכם אזי נקראו בנ"י עם קרובו. וזהו אדם כי יקריב שבחי' אדם דתורה עושה הקרבה מבחי' נש"י שיהיו עם קרובו ממש כו'. וצ"ל תחלה ענין המזמור דהללו את ה' מן השמים כו' שהוא עיקר פסוד"ז כמארז"ל בשבת (קי"ח ע"ב ע"ש בפירש"י) שב' מזמורים אלו הללו את ה' מן השמים והללו אל בקדשו הם עיקר פסוד"ז. והיינו משום כי במזמור דהללו את ה' מן השמים. מבואר תחלה כל השבחים וההלל שמן הבריות דהשמים. וזהו הללוהו במרומים. מלאכיו צבאיו. הללוהו שמש וירח כל כוכבי אור כו'. ואח"כ השבחים שמן בריות הארץ. אש וברד שלג וקיטור רוח כו' הרים כו' ד"י ארמ"ע. ואח"כ עץ פרי כו' החי' וכל בהמה כו' מלכי ארץ שהם דצח"מ. ואח"כ בסוף הכל אמר וירם קרן כו' לבנ"י עם קרובו. וצ"ל ענין הללו את ה' מן השמים. דהנה פסוד"ז הוא הכנה לק"ש. ובק"ש אומרים שמע ישראל. בחי' ישראל עם קרובו. הוי' אחד. וצ"ל מה שאומרים אחד דוקא ולא יחיד. שהרי יחיד מורה יותר על אחדות. וכמ"ש בת"א ד"ה וארא הא'. והענין כי כי יחיד הוא מצד אא"ס עצמותו ומהותו ית' שאינו בגדר עלמין כלל כמ"ש (מלאכי ג' ו') אני הוי' לא שניתי. כי מה שיש סוכ"ע וממכ"ע זהו ע"י צמצום וירידה אבל עצמותו ומהותו אינו בגדר סובב כו' ולכן נק' יחיד. אבל אחד זהו ההארה מאוא"ס ששורה בעולמות דהיינו בז' רקיעים וארץ וד' רוחות וזהו א' ח' ד'. דהיינו מה שמאיר הארתו ית' גם בבחי' התחלקות דו"ק מעלה ומטה וד' סטרין שיהיו נכללים ובעלים במציאות לגמרי לבחי' יחודו ית' שיהי' אחד וזהו פי' אחד. והנה כתי' (זכרי' י"ד) ביום ההוא יהי' הוי' אחד וארז"ל (פסחים נ' ע"א) אטו האידנא לאו אחד הוא אלא לא כשאני נכתב כו'. והענין כי אנו מבקשים הבט משמים וראה. השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך כו' (דברים כ"ו ט"ו). וצ"ל מהו מן השמים דוקא. שמים הם מדות עליונות דאצילות. שמים אש ומים אש מלמטלמ"ע גבורה. מים יורדין מגבוה לנמוך מלמעלמ"ט. חסד. ות"ת שכולל ומחבר חו"ג נק' שמים. כי עיקר ז"א ת"ח. ותיבת מים כתיב בשלימות ומאש נכתב רק השי"ן להורות כי ז"א רובו חסדים כו'. וכמו שלמטה יש ז' רקיעים בגשמיות. כמו"כ למעלה הם ז' מדות שנק' שמים. וענין המדות היינו שהם ו"ק כו' והם שרש ומקור להתהוות העולמות בבחי' ו"ק מעלה ומטה כו' והנה השפעת החיות מאוא"ס בעולמות הוא על ידי המדות. כי אוא"ס הוא לאו מכל אינון מדות איהו כלל. וגם ח"ע כעשי' גשמיות נחשבת. וע"כ א"א להיות גילוי בעולמות כ"א ע"י המדות. וז"ש דה"א כ"ט י"א) לך ה' הגדולה והגבו' עד לך ה' הממלכה הם ז"מ עליונות שעל ידם מאיר גילוי אלקות בעולמות כו'. והנה בגלותא קוב"ה סליק לעילא לעילא (זח"ג ד"כ סע"ב). כי קוב"ה הוא ההארה שמאיר בהמדות שהו"ע אחד כו' אל"ף מאיר בז' רקיעים וכו'. ובזמה"ג מסתלק הארה זו לעילא לעילא לבחי' עצמותו ומהותו ית' בחי' יחיד ממש. וזהו ביום ההוא יהי' ה' אחד. וארז"ל אטו האידנא לאו אחד כי ההסתלקות הוא בבחי' יחיד. ומזה נמשך הגלות. כי כשמאיר הארתו ית' על ידי המדות דוקא. אזי כתי' (מלאכי א' ב') אהבתי אתכם אמר ה'. ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי. כמו עד"מ למטה אדם המתנהג עפ"י מדות הרי יש דבר שהוא רצונו וחפצו. ודבר שהוא היפך רצונו לגמרי. וכמו"כ למעלה מבחי' פנימיות מדת חסד נמשך להיות אהבתי אתכם כנ"ל. וממדת הגבורה להיות ואת עשו שנאתי. משא"כ בבחי' לאו מכל אינון מדות איהו כלל. שם כתי' (איוב ל"ה ז') אם צדקת מה תתן לו וכו'. וזהו הבקשה הבט השמים וראה. משמים דוקא. שיאיר אור א"ס ב"ה על ידי השמים שהם ז"מ עליונות. השקיפה ממעון קדשך מן השמים. ואזי וברך את עמך ישראל דוקא:

ב והנה כדי להמשיך בחי' הבט משמים דהיינו גילוי הארת אוא"ס בהמדות (מהבחי' דסליק לעילא) ע"ז אמר הללו את את ה' מן השמים. שצ"ל תחלה העלאת בחי' שמים שהם המדות עליונות בבחי' ביטול לגמרי באור א"ס ב"ה עצמותו ומהותו דלמכ"א מדות איהו כלל. וז"ש לך הוי' הגדולה והגבו' כו' שמדת הגדולה שהיא מקור התפשטות החיות לכל העולמות היא נכללת בבחי' ביטול במציאות לגמרי. ואח"כ כתי' כי כל בשמים ובארץ. והנה לך וכל שניהם בגימט' נ' נשע"ב. רק שבחי' לך הוא מלמטלמ"ע. ובחי' כל מלמעלמ"ט. ותחלה נבין ענין שערי בינה. כי אדם כשמתבונן בשכלו באלקות נעשה מדה בשכל והו"ע נטי' בשכל לזה כו' ובחי' נטי' זו היא שער שיתגלה אח"כ מהשכל מדה בלב. וכמו"כ עליות מדת ההתפעלות שבלב שתוכלל בשכל ממש. הוא ג"כ על ידי בחי' שערי בינה הללו. כמשנ"ת יפה בד"ה ברוך שעשה נסים לאבותינו. ולכן נק' שערי כמו השער שמשמש כניסה ויציאה כו'. ויש ז"מ וז"פ ז' הם מ"ט שע"ב. וכמו"כ יובן למעלה ענין עליות הז"מ עליונות היינו שעולים בבחי' ביטול עד שמתכללים לגמרי במ"ט שע"ב. ושם הם בטלים לעצמות אוא"ס דלאו מכל אינון מדות איהו כלל. שהו"ע שער הנ' דבינה וזהו לך הוי' הגדולה והגבו' כו'. לך בגימט' נשע"ב. שזהו עליות המדות בבחי' ביטול והתכללות גמור בנשע"ב. ועיקר פי' לך הוא הביטול לבחי' שער הנ' כנ"ל. וענין הביטול הוא כי למטה הם ענפין מתפרדין חו"ג שני הפכיים כו'. אבל כשנכללים בבינה שם הם בתכלית האחדות והתכללות אמיתי ממש כו'. וזהו כגונא דאינון מתיחדין לעילא באחד (זח"ב קל"ה סע"א). פי' אינון הם הו"ק דזעיר ולעילא בבינה אינון מתיחדים בתכלית כו'. וזהו מאמר השבטים ליעקב כשם שאין בלבך אלא אחד (פסחים נ"ו ע"א). כי יעקב ת"ת כללות המדות דז"א ולכן יעקב ויצחק בגימט' שמים. ופי' בלבך הוא בינה כי בינה ליבא והיינו כשעולים המדות בבחי' ביטול והתכללות בבינה אזי הם בטלים במציאות לעצמות אוא"ס דלאו מכל אינון מדות כו'. וזהו כשם שאין בלבך אלא אחד. כי יעקב ת"ת ולבך בינה אלא אחד עת"י. והיינו כי המדות כשהם בבחי' עיבור והתכללות בבינה אזי הם בטלים שם לבחי' עת"י שהו"ע שער הנ' דבינה. והו"ע מרכבתא עילאה כו' וזהו הכל ענין לך הוי' הגדולה מלמטלמ"ע. ואח"כ כי כל בשמים כו'. הוא מלמעלמ"ט. כל ל' כללות כענין אמרו אליו כל תשא עון כו' (הושע י"ד ג') והיינו שאח"כ נמשך המשכה וגילוי מבחי' נשע"ב בהמדות מלמעלמ"ט וזהו כי כל נמשך בשמים ובארץ (זו"נ דאצילו'. וזהו לא כמו שמפרשים בכ"מ כל דאחיד בשמיא ובארעא כו'). והנה ע"ז כתי' מי עלה שמים וירד. ופי' בזה"ק (ויקהל קצ"ז ע"ב) שהשמים עילאין עולים לבחי' מי. דהנה כתי' (ואתחנן ה' כ"ו) מי יתן כו' ליראה אותי. וארז"ל (ברכות ל"ג ע"ב) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים והיינו כי כל הנהגות העולמות הוא בידי שמים שהם המדות עליונות אבל י"ש הוא למעלה מהמדות כ"א בבחי' מי. בחי' מי ברא אלה. אלה הם המדות ופ"ו כחשבון אלה. ובחי' מי הוא בגימט' נשע"ב. לכן בקש דוד יחד לבבי ליראה שמך וכן אנו מבקשים ויחד לבבינו לאה' וליראה את שמך. וטהר לבנו והיינו שהבקשה הוא לבחי' מי וזהו מי יתן. שזה אומר הקב"ה שבחי' מי יתן כו' ליראה אותי. והו"ע הקב"ה מצלי (ברכות ז' ע"א) קוב"ה הוא המדות דאי' ולכן מצלי יה"ר מבחי' מי בינה. וזהו מי עלה שמים שהשמים עולים בבחי' מי כענין לך הוי' הגדולה כנ"ל. ואח"כ וירד כענין כי כל בשמים וכנ"ל. וזהו הללו את ה' מן השמים שהו"ע עליות השמים בבחי' מי בינה כדי שיומשך בהם אח"כ מבחי' מי הגילוי מלמעלמ"ט. ואח"כ הללוהו במרומים שמשמים נמשך אח"כ בחי' יראה וביטול בעולמות בי"ע. אעפ"י שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. אך כיון שהשמים עולים לבחי' מי יוכל להיות נמשך מהם אח"כ בחי' יראה וביטול בעולמות וכמאמר השבטים ליעקב כשם שאין בלבך כו' כך אין בלבנו אלא אחד. והיינו שמבחי' כשם שאין בלבך אלא אחד נמשך אח"כ להיות כך אין בלבנו אלא אחד כו'.

ג הללוהו במרומים כו' מלאכיו. צבאיו. פי' בסידור האריז"ל בי"ע וע' בסידור דהנה כתי' (דניאל ז' יו"ד) אלף אלפין ישמשוני' כו' הם המלאכים דיצירה שעל ידם נמשך ונשפע חיות אלקות בעולמות. וזהו ישמשוני'. ולכן נק' מלאכיו לשון שלוחים. ורבוא רבבן קדמוהי יקומון. זהו בחי' שרפים עומדים ממעל לו. שאינם שייכים כלל להשפעה למטה. ולכן שרפים דבריאה נק' מרומים כו'. צבאיו נק' מלאכים דעשי'. כמ"ש (חלים ק"ג) ברכו ה' כל צבאיו משרתיו עושי רצונו כו'. כי נק' צבאיו לפי שעושים צביונו בעולם (עי' שהש"ר ע"פ השבעתי כו' בצבאות כו') דהיינו שעל ידם נשלם הרצה"ע שעיקר רצונו ית' שיומשך השפעה למטה בעשיה גשמיות דוקא. וכ"ז הוא אחר הללו את ה' מן השמים. כי הכל בידי שמים חוץ מי"ש כנ"ל. אבל ע"י ההלל שעולים השמים עילאין בבחי' מי כנ"ל אזי אח"כ נמשך משמים המשכות בחי' יראה וביטול גילוי אלקות גם בבי"ע להיות הללוהו במרומים. מלאכיו. צבאיו:

יהללו את שם הוי' כי הוא צוה ונבראו. פי' צוה ונבראו. ע"ד מי שאמר והי' העולם (עירובין י"ג ע"ב). דהנה כתי' בראשית ברא אלקים. ברא ל' נוכח. והיינו ששם אלקים הוא בחי' התלבשות כח הפועל בנפעל. אבל מבחי' שם הוי' עצמות אור א"ס הוא בחי' נבראו ממילא. והו"ע מי שאמר והי' העולם. וזהו יהללו כו' כי הוא צוה ונבראו היינו שבחי' העלאה והביטול שלהם מלמטלמ"ע הוא לבחי' עצמות אוא"ס דוקא ששם רק צוה ונבראו והיינו בבחי' מי שאמר כו'. וכנ"ל בענין מי עלה שמים כו'. ויעמידם לעד לעולם כו' אעפ"י שעולים בבחי' מי כו' וממשיכים אח"כ מלמעלמ"ט כנ"ל באריכות. מ"מ נק' בחי' עומדים עדיין. וזהו עבודת המלאכים שנק' עומדים. אבל אח"כ כתי' הודו על ארץ כו' וירם קרן לעמו כו'. כי נש"י נק' מהלכים. והיינו מצד התומ"צ. וזהו הודו על ארץ י' ארץ תחלה. כי מלאכים בקשו תנה הודך על השמים ולא נתנה להם (שבת פ"ח ע"ב). ולכן מצד בחי' זו דתורה שמים מקבלים מבחי' ארץ. כמ"ש (שיר ח') היושבת בגנים הם הנשמות. חברים שהם המלאכים מקשיבים לקולך. וביאור זה. צ"ל ענין וירם קרן לעמו כו'. דהנה כתיב (חלים ל"ד) יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו. קדושיו הוא בחי' אשר קדשנו במצותיו. מצוה ל' צוותא וחבור. והיינו כי בריאת העולמות הוא ע"י הארה בעלמא. אבל על ידי המצות נעשה צוותא וחבור עם עצמות אוא"ס ב"ה. וכמ"ש והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך כו' בחי' אנכי כו'. וזהו יראו את הוי' קדושיו שע"י בחי' יראה וקבעומ"ש בקיום המצות ממשיכים צוותא וחבור מעצמות אוא"ס. וזהו כי אין מחסור ליראיו. בחי' אין הוא כמו בחי' מי. שאינו מושג. והיינו בחי' אין שלמעלה מהחכ'. כי הע"ס חכ' וחסד הם בבחי' מהות מה עכ"פ. אבל עצמות אוא"ס הוא פשוט בתכלית בלי שום מהות מה לכן נק' אין שאינו מושג כלל. ובחי' אין זה משלים כל החסרונות. וזהו כי אין מחסור ליראיו והנה כדי שבחי' יראה וקבעומ"ש של קיום המצות. יוכל להגיע ולהמשיך מבחי' אין ממש (כמ"ש כי אין מחסור ליראיו) ע"ז כתי' וירם קרן לעמו. דהנה קרן אינו מהות בפ"ע כלל. כ"א שהוא רק התחברות שני כתלים כמו קרן דרומית מזרחית. ולכן נק' המלוכה קרן. כמ"ש רמה קרני בה'. וארז"ל (מגילה י"ד ע"א) דוד שנמשח בקרן כו'. כי המלוכה אינו מהות בפ"ע רק התחברות המלך עם העם להיות מנושא עליהם. שמתחלה הי' המלך בפ"ע כמו עתה. וגם העם הי' בפ"ע. ועתה לא נתוסף דבר רק ההתחברות כו' ולמעלה בחי' מל' שמחבר אצילות ובי"ע נק' קרן כו'. אך למעלה זהו בחי' מלמעלמ"ט. ולמטה באדם זהו מלמטלמ"ע כי קרן נק' בחי' יראה. לפי שכדי שיוכל להיות ראשית התחברות האדם עם אלקות הוא ע"י יראה דוקא. וזהו וירם קרן לעמו. רוממות קרן. והיינו שבחי' קרן שהוא יראה וביטול של קיום המצות. מגיע וממשיך מבחי' אין ממש שהוא עצמות אוא"ס שלמעלה מסדר ההשתלשלו'. כמ"ש כי אין מחסור ליראיו. והטעם לפי כי יראה וקבעומ"ש שהוא ביטול המהות לגמרי (שאינו שום מהות בבחי' השגה או אהבה כו') עי"ז דוקא יוכל להגיע בבחי' אין שהוא בלי מ"ה בלי מהות כנ"ל. וזהו שבתיבת קרן יש עוד פי' ל' כי קרן עור פני משה (שמות ל"ד ל"ה). כי משה מצד עצמו הוא ונחנו מ"ה בחי' חכמה כח מה. אבל ענין כי קרן עור פני משה הוא הארת אור וגילוי מבחי' אין שלמעלה מהחכמה. וזהו חיבור ב' הפי' שבתיבת קרן. הא' ל' קרן זוית. והב' ל' כי קרן כו'. והיינו שע"י בחי' קרן זוית שהוא בחי' יראה וקבעומ"ש בקיום המצות עי"ז מגיעים לבחי' כי קרן עור פני משה כו'. וזהו ענין וירם קרן. ובדרך כלל מבואר במזמור זה שני בחי' המשכות. שמתחלה אמר הללו את ה' מן השמים כו' הללוהו כל מלאכיו כו'. עד ויעמידם כו'. הכל הוא עבודת המלאכים. והיינו שע"י עשודתם ממשיכים המשכת חיות העולמות. בחי' ובטובו מחדש בכי"ת מע"ב. ואעפ"י שבחי' זו אין נפסק לעולם. אך מ"מ שייך עבודה בזה. כי יש ריבוי ומיעוט. כענין שלפעמים שנה טובה. ולפעמים להיפך. וכמו שבע שני השבע ושבע שני הרעב. ולכן זהו כל עבודת המלאכים בהשיר שלהם. כל בעלי השיר יוצאין בשיר בבחי' כלות הנפש ממש כדי להמשיך המשכת חיות העולמות בבחי' תוס' וריבוי אור. והיינו שממשיכים יחוד חיצוני דאו"א שלצורך חיות העולמות שזזוגיהו תדיר כו'. ולכן נק' עומדים כו'. ואח"כ אמר הללו את ה' מן הארץ כו' וירם קרן לעמו כו'. שהם בחי' מהלכים שע"י קיום המצות בבחי' יראה וביטול יש להם רוממות קרן להמשיך המשכת אור חדש ממש שהוא מבחי' אין שלמעלה מהחכמה. ונק' יחוד פנימי דאו"א. וזהו וירם קרן כו' לבנ"י עם קרובו. שנעשים עם קרובו ממש. וזהו ענין ההילוך שנק' מהלכים. והענין כי מכאל כה"ג עומד ומקריב נשמותיהן של צדיקים ע"ג המזבח. כי נשמה שנתת בי טהורה היא אתה בראת. אעפ"י שנמשכה מבחי' טהורה כו'. מ"מ אתה בראת. שירדה בעולם הבריאה להיות יש ודבר נפרד מאור א"ס ב"ה ממש. ואפי' נשמות שבגעה"ע. הרי געה"ע הוא ג"כ בעולם הבריאה. שהוא בחי' נפרד ומשם יפרד כו'. משא"כ אצילות הוא לשון אצל וסמוך דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון. וזהו מקריב נשמותיהן ש"צ. דהיינו הנשמה שבבחי' בריאה תתעלה ותוכל בבחי' ביטול אמיתי דאצילות. וזהו עם קרובו שנש"י יכולים להתעלות באצילות ממש שהוא בחי' אצל וסמוך. ולכן נק' מהלכים:

ד וע"ז ארז"ל אימתי אתם נק' עם קרובו. כשדברי תורה קרובים לכם. כמ"ש כי קרוב אליך הדבר. וזהו אדם כי יקריב מכם. שבחי' אדם דתורה מקריב מכם ממש שתהיו עם קרובו כנ"ל. דהנה אומרים וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול וקאי על מ"ת. והיינו כמ"ש (תלים קמ"ה) קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת. ואין אמת אלא תורה (ברכות ה' ע"ב). כי אורייתא מח"ע נפקת (זח"ב פ"ה ע"א). ובח"ע שורה אור א"ס ב"ה בקירוב מקום. וזהו קרוב ה' כו' לכל אשר יקראוהו באמת. כי כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו (ילקוט איכה סי' ב' רמ"ז תתרל"ד). ולכן ע"י עסק התורה נעשים בנ"י עם קרובו ממש. שיהי' קרוב ה' כו' שמאיר בהם אוא"ס ב"ה בקירוב מקום ע"ד השראתו בח"ע. והנה באצילות יש ג"כ אבי"ע. בינה וזו"נ בי"ע שבאצילות. וח"ע אצילו' שבאצילו'. והיינו שעיקר בחי' אצילות שהוא אצל וסמוך ממש הוא רק בח"ע לפי שבח"ע מאיר אור א"ס ב"ה בקירוב מקום. משא"כ בבינה מאיר בריחוק מקום כו' כמ"ש במ"א. ולכן כדי שיהיו ישראל בבחי' עם קרובו ממש הוא רק ע"י עסק התורה וזשארז"ל אם יהיו ד"ת קרובים לכם כו'. וזהו ג"כ אדם כי יקריב מכם שבחי' אדם העליון דתורה עושה הקרבה מכם ממש שהנר"נ כמו שהם בבי"ע יתעלו להיות בבחי' אצילות ממש שיהיו עם קרובו שיאיר בהם אור א"ס ב"ה בקירוב מקום. (ומה שמכאל מקריב ע"ג המזבח. הוא רק העלאת מ"ן לזה שנכללים הנר"נ תחלה בבחי' מ"ן במזבח עילאה בחי' מל' דאצילות. אבל כדי שתתהפך הנשמה ממהות נברא להיות בבחי' אלקות דאצילות הוא רק ע"י שם מ"ה דתורה בירור הב' דמ"ד ע' בד"ה מאלמים אלומים ע"ש). ואח"כ כתי' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם. כי הנה קרבן הוא לשון קירוב. והיינו שכדי לעשות בחי' קירוב מן בחי' בהמה דבי"ע עצמן כו'. זהו אחר בחי' אדם כי יקריב מכם כו'. שבחי' אדם העליון עושה בחי' הקרבה מנש"י שיהיו עם קרובו כמשנת"ל. אזי מן הבהמה כו' תקריבו את קרבנכם שאזי יכולים נש"י לעשות בחי' קירוב ג"כ בכללות בהמה דבי"ע שיתעלו בבחי' אצילות ממש. וזהו הכל בחי' וירם קרן לעמו שנק' מהלכים ע"י שממשיכים אור חדש מלמעלה מסדר השתל'. משא"כ מלאכים אעפ"י שממשיכים בחי' תוס' אור מבחי' זווג חיצוני דאו"א מ"מ נשארים במהות בי"ע ורק שנמשך להם בחי' אור השגה להשיג באצילות והו"ע אמירת קדוש שלהם כו' ולכן נק' עומדים. אבל נש"י נעשים עם קרובו ואח"כ עושים בחי' קירוב בכללות בחי' בהמה דבי"ע לכן נק' מהלכים:

נתבאר שכל ענין עם קרובו שהו"ע הקירוב ויחוד אוא"ס עם נש"י הוא ע"י בחי' וירם קרן ועסק התורה. שע"י יראה קבעומ"ש ממשיכים מבחי' אין שלמעלה מהשתלשלות שמשם שמשם דוקא נעשה הקישור וחיבור דבי"ע עם אצילות שלא כסדר השתלשלות. ואח"כ עצם הקירוב הוא ע"י תורה שיהי' מאיר בבחי' קירוב מקום. נמצא שההמשכה דבחי' אין שלמעלה מהשתלשלות והגילוי ויחוד דבחי' קירוב מקום שבחכמה נמשך הכל בבחי' וירם קרם דהיינו בבחי' יראה שבבחי' זו דוקא נעשה עם קרובו כו'. ולכן המנגד לזה היא קליפת עמלק אשר קרך כו'. כמ"ש במ"א בענין שבלעם ועמלק הלעו"ז דמשה ויעקב. שעמלק הוא נחש בריח שממשיך השפע שמבחי' דעת וכתר דקדושה במקום ההיפך מבחי' יראה לגמרי דהיינו בנוק' דקליפה ובזה הוא מונע השפע והיחוד שמבחי' דעת ות"ת במל' דקדושה שיהי' עם קרובו כנ"ל וא"כ הוא מפריד בין י"ה להוי"ו ובין הוי"ו לה' אחרונה כנס"י כו'. וזהו אין השם שלם ואין הכסא שלם. וזהו אתה עיף ויגע ולא ירא אלקים שכשחסר מדת היראה בנש"י דהיינו כשאין יראת חטאו קודמת לחכמתו שאזי ויוסיף דעת יוסיף מכאוב כו'. אזי יוכל עמלק ליגע. לכן זכור כו' שהי' בבחי' ירא אלקים יראת חטא קודמת כו'. שאזי נמשך ההמשכה שמדעת וכתר בבחי' יראה אשה יראת ה' ואזי לא יוכל עמלק ליגע כלל:

אדם כי יקריב כו' מן הבהמה כו' וסמך ידו על כו' ונרצה לו. הנה ארז"ל (ברכות מ"ב א') שלש תכיפות הן תיכף לסמיכה שחיטה. תיכף לגאולה תפלה כו'. וצ"ל השייכות תכיפת סמיכה לשחיטה לתכיפת גאולה לתפלה. צ"ל ג"כ ענין ברכת חתנים הלא השבע ברכות הוא בשביל הכלה כי כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה. וא"כ למה נק' ברכת חתנים. הנה קרבן הוא לשון קירוב ויחוד (ושייך לענין יחוד חו"כ כמשי"ת אי"ה). והענין דכתיב (קהלת ג' כ"א) רוח בני האדם העולה היא למעלה. ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ. פי' רוח הבהמה הוא כי המלאכים נק' בהמה כמ"ש פני ארי' פני שור. והחיות אלקות שמחי' אותם נק' ג"כ רוח הבהמה כו'. כיון שחיות זה מתצמצם ויורד להחיות בע"ג. אשר הגבול לגבי בלי גבול אין ערוך כלל. ע"כ נק' כללות חיות זה בשם בהמה לגבי אור א"ס ב"ה. כמו שאין ערוך בין בהמה לאדם. שבאדם שייך חסד ורחמים. משא"כ הבהמה ששוחטים אותה בשביל האדם. ורוח האדם העולה היא למעלה היינו ליכלל באור א"ס ב"ה כי אדם בגימט' מ"ה. כמ"ש משה ונחנו מה. שהי' בתכלית הביטול ולכן אמר כבד פה וכבד לשון אנכי. כבד פה לגבי אורייתא דבע"פ. וכבד לשון לגבי תושב"כ. שמצד עוצם הביטול לא הי' יכול להשפיל א"ע בבחי' השפעה כלל. כי הביטול הוא היפך השפעה. ולכן רוח האדם בגימט' מ"ה העולה למעלה בבחי' ביטול והתכללות באור א"ס ב"ה. היפך ההשפעה. ורוח הבהמה היורדת למטה כו' הוא בחי' שם ב"ן בגימט' בהמה. שהוא בחי' יש (ולא מ"ה). ע"כ היא יורדת בבחי' השפעה למטה מטה כו'. וזשארז"ל (פסחים קי"ב ע"א) יותר ממה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק. וצ"ל למה אמרו על השפעת הרב לתלמיד לשון הפרה רוצה להניק והענין כי גם למעלה בחי' מקור ההשפעה להחיות העולמות נק' בשם בהמה. ויש שני בחי' בהמה. הא' שנק' בהמה רבה שלפני האצילות דהיינו בחי' מקור ההשפעה בעולם האצילות. והב' בחי' מל' דאצילות שם ב"ן בגימט' בהמה שהיא מקור השפעת וירידת החיות להחיות בי"ע כמ"ש (תלים קמ"ה) מלכותך מכ"ע. וב' בחי' אלו בדרך כלל נק' הפרה רוצה להניק. וגם בחי' דעת והשגה באלקות שנמשך בנבראים מבחי' שם ב"ן זהו רק בחי' בהמה לגבי אוא"ס. כמו שלמטה הבהמה אין בה דעת כלל ואינה ערוך להאדם. וזשארז"ל (אבות פ"ד כ') הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים. והיינו שבחי' מל' כמו שהיא באצילות אעפ"י שנק' רק זנב לאריות מ"מ היא בבחי' אדם. אבל כשנעשית ראש לשועלים דהיינו מקור לבי"ע אזי נק' בהמה. וזה הי' ענין הקרבן מן הבהמה. היינו כי קרבן ל' קירוב לקרב ולייחד בחי' רוח הבהמה היורדת למטה מל' שם ב"ן ליכלל ממש בבחי' רוח האדם העולה למעלה. שהוא שם מ"ה. ונק' יחוד מ"ה וב"ן. והנה למטה אין יכול להיות מבהמה אדם. אבל למעלה נעשה יחוד בתכלית שבחי' בהמה יתכלל בבחי' אדם ממש. וכמ"ש (חלים ע"ג) בהמות הייתי עמך ואני תמיד עמך. והיינו כי כשמקריבים הבהמה גשמי' ע"ג המזבח מתעורר עי"ז למעלה בחי' חיות הנושאות את הכסא. ובחי' רוח הבהמה. והיינו להעלות בחי' בהמה שם ב"ן להתכלל בבחי' אדם העליון שם מ"ה. וזהו האש שלמעלה שהי' יורד בדמות אריה אור י"ה ובו הי' נכלל הבהמה לגמרי. ועכשיו תפלה במקום קרבנות. והיינו להקריב הבחי' בהמה שבאדם. דכתיב (ירמי' ל"א כ"ז) וזרעתי את בית ישראל כו' זרע אדם וזרע בהמה. וכעת רוב הנשמות הם מבחי' זרע בהמה. וא"כ גם הנה"א היא בחי' בהמה. וכ"ש הנה"ב שהיא בהמה כפשוטו לימשך אחר עניינים גשמיים. וע"כ צריך להקריב הבחי' בהמה שבאדם שיבוא לבחי' מס"נ וביטול במציאות באוא"ס. וזהו כל ענין התפלה שמתחילים הודו ופסוד"ז. ואח"כ ברכת יוצר מענין המלאכים הביטול דבחי' בהמה למעלה. וכ"ז הוא הכנה לק"ש לבוא לבחי' למס"נ באחד. ועי"ז נעשה למעלה בחי' יחוד העליון שבחי' בהמה שם ב"ן יתכלל בבחי' אדם העליון שם מ"ה ונמצא שעכשיו ע"י התפלה הוא ג"כ יחוד עליון כמו ע"י הקרבנות והנה היחוד הוא המשכת הדעת כמ"ש (בראשית ד' א') והאדם ידע והיינו שיומשך גילוי בחי' ד"ע דבחי' אדם שם מ"ה בבחי' ד"ת דבהמה שם ב"ן. וכמ"ש לע"ל (ישעי' י"א ט') כי מלאה הארץ דעה את הוי' וז"ש (משלי י"ב י') יודע צדיק נפש בהמתו והיינו שבחי' צדיק חי העולמים משפיע ד"ע בבחי' נפש בהמתו שם ב"ן בחי' מל':

ב וזהו ג"כ ענין יחוד חתן וכלה דהנה ענין כלה הוא כמ"ש (תלים פ"ד) כלתה נפשי כו' כי יש עש"נ. עולם ושנה הוא המקום וזמן. ובחי' נפש זהו החיות אלקות שמתפשט להחיות העולם ושנה וא"כ בחי' נפש למעלה זהו ענין רוח הבהמה היורדת למטה. ופי' כלתה נפשי היינו שבחי' נפש ורוח הבהמה הוא בבחי' כלה. דהיינו בחי' כלות הנפש ותשוקה וצמאון גדול ליכלל באוא"ס ב"ה. וא"כ בחי' כלה זהו בחי' רוח הבהמה היורדת למטה. שלפי שיורדת למטה להחיות בע"ג ע"כ היא בבחי' כלה ותשוקה לעלות וליכלל באוא"ס בחי' כמראה אדם כנ"ל. ולכן אמרה דביתהו דר"ע על עצמה יודע צדיק נפש בהמתו (כתובות ס"ג ע"א). ובחי' חתן חות דרגא זהו ההמשכה מאוא"ס ב"ה בחי' כמראה אדם. ולכן נק' חות דרגא כמ"ש (בראשית ב' כ"ד) על כן יעזב איש את אביו ואת אמו. והיינו להיות כי בחי' רוח האדם הוא העולה למעלה להיות רק בבחי' ביטול והתכללות באוא"ס ששורה בחו"ב שנק' או"א. וצ"ל על כן יעזב איש את אביו ואמו בחי' חו"ב ולירד למטה להיות בחי' חתן חות דרגא דהיינו להתייחד עם בחי' כלה שהוא בחי' בהמה שם ב"ן כנ"ל. ונמצא שיחוד חו"כ הוא ג"כ ענין יחוד דאדם ובהמה מ"ה וב"ן והיינו התחברות בחי' רוח ונפש. כי כלה היא בחי' נפש כלתה נפשי ונק' נפש בהמתו. ובחי' אדם הוא בחי' רוח. רוח האד העולה. והיינו התחברות אור א"ס עם מקור דבי"ע. ועתה יובן ענין שכלה צריכה שבע ברכות. וכלה בלא ברכה אסורה כו'. והיינו כיון כלה היא בחי' בהמה שם ב"ן וע"כ כדי שתוכל לעלות למעלה להתייחד עם בחי' אדם. צריכה לקבל שבע ברכות שהו"ע המשכת הכח בה מלמעלה על בחי' העלאה זו. וכמו ענין לכה דודי לקראת כלה שאומרים בקבלת שבת. כי שבת היא ג"כ בחי' כלה (שבת קי"ט ע"א) שהוא עליית בחי' מל' בהמה כו' באצילות. ולכן אדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת מן התורה לפי שגם למעלה מתעלה בחי' רוח הבהמה שם ב"ן ליכלל באצילו' בבחי' אדם. וע"כ אומרים לכה דודי לקראת כלה שיומשך מבחי' דידי אור א"ס כח לבחי' כלה שתוכל לעלות באצילות. וכמו"כ הו"ע שבע ברכות דכלה. וכמ"ש (וארא ו' כ"ג) ויקח אהרן את אלישבע. דלפעמים נק' בחי' מל' בת שבע ולפעמים נק' אלישבע בת שבע נק' כשמקבלת מבחי' דין. ואלישבע נק' כשמקבלת מבחי' חסד (בזח"ג ל"ח ב') וזהו אלי שבע אל הוא בחי' חסד אל כו'. והיינו המשכת בחי' שבע ברכות (מבחי' חסד) מל' בשביל היחוד שאזי נק' אלישבע:

ועתה יובן ענין תיכף לסמיכה שחיטה דהנה כתי' (אחרי ט"ז כ"א) וסמך אהרן את שתי ידיו כו' שהאדם צריך לסמוך על הבהמה בשתי ידיו ובכל כחו (מנחות צ"ג ע"א). והיינו שהאדם ע"י הסמיכה הוא נותן כח בהבהמה שתוכל להתעלות למעלה. כי שתי ידיו הו"ע ע"ס במספר עשר אצבעות חמש כנגד חמש. וזהו בכל כחו. כמארז"ל (שבח קי"ט ע"ב) העונה איהשר"מ בכל כחו קורעין לו גז"ד של ע' שנה. כח הוא ב"פ יד הב' מדות חו"ג והוי"ו הוא הבחי' שמחבר הב' מדות להיות שמאלא אתכלל בימינא וזהו ענין הסמיכה בשתי ידיו ובכל כחו שעי"ז נותן כח בהבהמה שתוכל להתעלות למעלה. ולכן תיכף לסמיכה שחיטה. שאח"כ יכול להיות השחיטה וההקרבה שהוא העלאת הבהמה כו'. ועכשיו שתפלה במקום קרבנות. הו"ע תיכף לגאולה תפלה. כי בק"ש זהו רק המס"נ והעלאה דנה"א בבחי' ביטול לאור א"ס. וזהו שמע ישראל כו' ישראל דוקא שהוא הנה"א שבא לבחי' מס"נ באחד. אבל הנה"ב אינו מתברר עדיין לגמרי בק"ש. כ"א בתפלה שבשמו"ע הוא בירור ועליית נה"ב ג"כ ליכלל וליבטל באלקות וזהו שאומרים ברוך אתה הוי'. דכמו שבבהמ"ק הי' יורד אש שלמעלה ובו הי' נכלל הבהמה כמו"כ אומרים גם עתה בתפלה ברוך אתה הוי' שיומשך בחי' אה"ר מעלמא דאתכסיא בגילוי להיות בבחי' אתה לנוכח. ועי"ז יתכלל הנה"ב לגמרי בבחי' ביטול כו'. ולכן צ"ל סמיכת גאולה לתפלה שהגאולה שבסוף ק"ש שהוא עלי' הנה"א ליכלל בבחי' אדם נותן כח בתפלה דהיינו בהנה"ב שתוכל להתכלל בבחי' ביטול לגמרי בשמו"ע וא"כ ענין סמיכת גאולה לתפלה זהו ממש ענין סמיכת האדם בשתי ידיו על הקרבן. ולכן סמכו ענין תיכף לגאולה תפלה לתיכף לסמיכה שחיטה. שהכל ענין אחד שבקרבנות הי' הסמיכה דאדם על הבהמה ועכשיו הו"ע סמיכה של נה"א על נה"ב. ועתה יובן ג"כ ענין ברכת חתנים. אעפ"י שהשבע ברכות הוא בשביל כלה וא"כ למה נק' ברכת חתנים. אך הענין כי מבחי' חתן נמשך הברכות להכלה שהו"ע המשכת הכח שתוכל לעלות למעלה כנ"ל (כי חו"כ הוא היחוד דאדם ובהמה וא"כ הוא כענין תיכף לסמיכה כו' ותיכף לגאולה תפלה) ובאמת ששרש הז' ברכות הוא מלמעלה מבחי' חתן ורק שנמשך ע"י בחי' חתן להכלה. ומה שנק' ברכת חתנים ל' רבים היינו כי עיקר חתן הוא תפארת אך הע"ס כלולים מיו"ד והיו"ד מיו"ד ע"כ נק' חתנים ל' רבים:

ד והנה כשיש פנים חדשות אומרים שבע ברכות בכל ז' ימי המשתה. וצ"ל דפנים ל' זכר וחדשות ל' נקבה והיינו כמ"ש בראשית מ"ט כ"א) נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר. אילה שלוחה ל' נקבה. והנותן ל' זכר. והיינו בחי' יחוד דכר ונוק' וכמו"כ הו"ע פנים חדשות. והנה בחי' פנים שייך לברכה כמ"ש בשבת בראשית ב"ג') ויברך אלקי' את יום השביעי וארז"ל (במד"ר בראשי' פי"א) ברכו באור פניו של אדם אינו דומה מאור פניו של אדם בחול למאור פניו של אדם בשבת. והענין צ"ל הטעם מה שאין מניחים תפילין בשבת. והיינו כי תפילין הוא ד' מוחים שבולטים על הראש בבחי' מקיפים. ובשבת נכנסים המקיפים בפנימיות וע"כ שבת לאו זמן תפילין הוא. והנה כשנכנסים המוחין דתפילין בבחי' פנימיות מזה נעשה ההארת פנים כמ"ש יאר ה' פניו אליך וכתי' (קהלת ח' א') חכמת אדם תאיר פניו. וזהו ברכו במאור פניו ולכן נק' שבת פנים חדשות. וכמו"כ כשיש אורח איש חשוב נק' ג"כ פני חדשות והיינו כשהוא יכול להמשיך גילוי בחי' אור הפנים ע"ד ר' מאיר שהי' אומר על טמא טהור ומראה לו פנים (עירובין י"ג ב'). אזי נק' האורת פנים חדשות ואומרים אז שבע ברכות. והיינו לפי שהוא פנים חדשות ע"כ יכול להמשיך השבע ברכות להכלה. וביאור הענין דהנה בשבת אנו אומרים נשמת כל חי תברך את שמך. ואיתא בזהר (תרומה קל"ח ע"א) נשמתא דפרחא מחי העולמים דוקא תוכל לברך את שמך. וצ"ל הלא ארז"ל (מגילה ט"ו ע"א) אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך. וא"כ מהו נשמת כל חי דוקא והענין שיש שני בחי' ברכה. הא' מלמעלמ"ט והיינו ע"ד יעקב שקבל הברכות מיצחק. לפי שיצחק אחר העקידה ואינו דומה להגילוי בחי' יר"ע שבתורה דמח"נ). וזהו ענין שרים הרואים פני המלך. שגם בחי' שר יכול לבוא למדרגה שיה' רואה פני המלך. וכמו משה רבינו אעפ"י שהי' בחי' שר ומלכו של תורה מ"מ הי' בו ג"כ הבחי' דכעבד לפני המלך והנה השר הרואה פני המלך הוא למעלה משרים סתם. ויוכל לפעול מהמלך למעלה מבחי' נימוסי וחוק המלוה וכמו"כ יובן למעלה ענין שרים הרואים פני המלך. והוא כמו ר' מאיר שהי' אומר על טמא טהור ומראה לו פנים. לפי שממשיך גילוי בחי' פנים עליון שלמעלה מהתורה שמלובשת במדות ע"כ יוכל להיות מבחי' טמא טהור. מה שעפ"י התו' מצד עצמה אין יכול להיות כן:

וביאור ענין שרים הרואים פני המלך הוא כמ"ש (תלים מ"ב ג') מתי אבוא ואראה פני אלקים ובמועדים כתיב (משפטים כ"ג י"ז) שלש פעמים כו' יראה פני הוי' אלקיך. והיינו כי מועדים הם בבינה. שמחה. ושמחה גורם התגלות למטה מטה וכמשל המלך בעת שמחתו מתגלה לעין כל. ולכן השמחה דבינה גורם הגילוי גם למטה להיות יראה פני הוי' אלקיך משא"כ שבת אעפ"י שהוא בחי' שלמעלה מיו"ט מ"מ כיון שאינו בחי' שמחה אין יכול להיות הגילוי למטה. וזהו ג"כ החילוק בין תורה לתפלה. אעפ"י שהתורה למעלה מהתפלה. מ"מ על ידי השמחה שבהתבוננות דתפלה איך דכולא קמיה כל"ח ואין ערוך אליו כלל אפי' לא כטפה באוקיינוס וכמ"ש (ישעי' נ"ד ז') ברגע קטן עזבתיך שכל הזמן הוא רק בחי' רגע קטן כו'. הנה על ידי השמחה של ההתבוננות שבתפלה ממתיקים דינים יותר מע"י התורה. והיינו לפי ששמחה ממשיך הגילוי למטה מבחי' פנים העליון מוחין דגדלות. והנה מובן שהתפלה ג"כ בבחי' א' עם המועדים. וגם כי המועדים הם כנגד ג' אבות וגם תפלות אבות תקנום. וא"כ על ידי התפלה יכולים לבוא לבחי' יראה פני הוי' אלקיך כמו על ידי המועדים. (וי"ל כי עסק התורה הוא רק בבחי' שר סתם. אבל על ידי התפלה יוכל לבא למדרגת שר הרואה פני המלך. והיינו כי התו' היא מוחין דז"א. ועל ידי התפלה ממשיך בחי' מוחין מבינה שמת"ת דאי' נעשה כתר לז"א למחול על הדין שנמשך ממוחין דז"א עצמן). וזהו ענין ז' קרואים דשבת כנגד שבעה שרים הרואים פני המלך. כי הז' קרואים הם שבעה מדות עליונות ובחי' מלך מה"מ הוא אוא"ס שמלובש בחו"ב ועל ידי קריאת התורה נעשים הז' שרים שהם המדות להיות רואי פני המלך. אוא"ס שבחו"ב. ולכן נק' שבת פנים חדשות ואומרים שבע ברכות וכמו"כ בתפלה שהוא בחי' יראה פני הוי' אלקיך ע"ד יו"ט כנ"ל ע"כ אומרים בתפלה ג"כ שבע ברכות וכנ"ל:

ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל. וצ"ל הלא רוח האדם (שם מ"ה) עולה למעלה. ורוח הבהמה (ב"ן) היורדת היא למטה. וגם למטה בגשמיות הבהמה אין בה דעת. והאדם יש בו דעת. וחביב אדם שנברא בצלם שנאמר כי בצלם אלקים עשה את האדם כו' (אבות פ"ג) וא"כ איך כתי' ומותר האדם כו' אין ולכן מפרשים ומותר האדם מן הבהמה אין שבחי' והחכ' מאין תמצא זהו מותר האדם על הבהמה. אך לפ"ז אין מובן מהו דוקא בחי' אין. והלא יש כמה מדרגות חו"ב עד בחי' אין שהם מותר האדם על הבהמה. וגם לפ"ז מהו כי הכל הבל. כיון דקאי על בחי' אין שלמעלה מהחכמה כו'. והנה בתולע"י הביא בשם הזהר הקושיא למה בתולה נשאת ליום הרביעי. והרי מיעוט הירח הי' ביום ד' ולמה קבעו בו נשואין. ותי' שע"י נשואין שבתולה נשאת ליום רביעי עי"ז מתקנים ומשלימים מיעוט הירח שביום ד'. וכן איתא במדרש (ילקוט ויחי רמז קנ"ט) שע"י יהודה שהוא רביעי לבטן נשלם מיעוט הירח שניתלו המאורות ביום ד' ואח"כ נעשה מארת חסר שנתמעטה הירח וע"י יהודה שממנו יצאו מלכות ב"ד ומשיח דכתי' בו וכסאו כשמש נגדי נשלמת סיהרא להיות קיימא באשלמותא. וזהו ענין ד' ה' שביהודה. דלי"ת ועוני מורה על מיעוט הירח שביום ד' שסיהרא ל"ל מגרמה כלום. והה' היינו שע"י הנקודה שנמשך בהדלי"ת עי"ז נשלמת סיהרא להיות מלאה כל טוב כו' (נת' שע"י יהודה שהוא רביעי וכן ע"י בתולה נשאת ליום הרביעי נשלם מיעוט הירח שביום רביעי וצריך להקדים כל הדרוש דיהודה אתה שבתו"א פ' ויחי עד אחר תיבות וז"ע נתב"ס והמ"י). וזהו יהודה אתה. כמ"ש אתה כהן לעולם וצ"ל שהרי הלוי למטה מכהן ובלוי כתי' ועבד הלוי הוא. וכמ"ש בד"ה יהודה אתה באריכות יעו"ש. אך צ"ל שהרי הם בני לאה וכל המשכות אלו הוא בלאה שנק' ה' גדולה עלמא דאתכסי'. ועיקר המכוון הוא להמשיך ברחל בחי' מל' שנק' ה' קטנה ועלמדאת"ג. ואיך נמשך כל בחי' אלו גם ברחל. צריך להקדים הטעם של מצות פו"ר שהיא מצוה גבוה מאד. והענין כי האדם ואשתו הם מכוון נגד ו"ה. ו' הוא בחי' עלמא דדכורא. ה' עלמא דנוקבא. וע"י שמולידים בן ובת נשלם כל השם הוי'. והיינו שע"י מצות פו"ר נמשך תוס' אור בשם הוי' ואזי מתעלים האב ואם בבחי' י"ה שנק' או"א והבן ובת הם בחי' ו"ה. והנה רחל בחי' מל' נק' כנס"י ואימא תתאה ונש"י הם בנים לה. ולכן ע"י הבנים שהם נש"י מתעלה בחי' רחל ה' קטנה להיות כמו ה' גדולה. וכל ההמשכות שבבחי' לאה ה' גדולה יומשכו בבחי' רחל ג"כ. וזהו שיהודה שהוא רביעי לבטן הוא כנגד יום רביעי שניתלו בו המאורות ונעשה מארת חסר מיעוט הירח. וע"י יהודה נשלם המיעוט. והיינו כי ג' בחי' ראובן שמעון ולוי הם היכלות דבריאה. ראובן בחי' פני ארי' אל הימין היכל האהבה. ושמעון פני שור מהשמאל יראה. לוי היכל הרצון התקשרות כו'. זהו בחי' נפרד עדיין כו' ורק שיש לו אהוי"ר כו'. אבל יהודה הודאה וביטול זהו בחי' יחוד עליון לאשתאבא בגופא דמלכא שנכלל בבחי' ביטול באוא"ס ממש. וא"כ ע"י יהודה נעשה יחוד שמשא וסיהרא. שהו"ע השני שמות דהוי' ואלקים זו"נ דאצילות ועי"ז נשלמת סיהרא להיות מלאה אור וכל טוב כו'. וכמו"כ ע"י בתולה נשאת ליום הרביעי נשלם ג"כ מיעוט הירח שביום ד' לפי שע"י היחוד דא וכלה ממשיכים למעלה בחי' יחוד ואינו דומה להגילוי בחי' יר"ע שבתורה דמח"נ). וזהו ענין שרים הרואים פני המלך. שגם בחי' שר יכול לבוא למדרגה שיהי' רואה פני המלך. וכמו משה רבינו אעפ"י שהי' בחי' שר ומלכו של תורה מ"מ הי' בו ג"כ הבחי' דכעבד לפני המלך. והנה השר הרואה פני המלך הוא למעלה משרים סתם. ויוכל לפעול מהמלך למעלה מבחי' נימוסי וחוק המלוכה. וכמו"כ יובן למעלה ענין שרים הרואים פני המלך. והוא כמו ר' מאיר שהי' אומר על טמא טהור ומראה לו פנים. לפי שממשיך גילוי בחי' פנים עליון שלמעלה מהתורה שמלובשת במדות ע"כ יוכל להיות מבחי' טמא טהור. מה שעפ"י התו' מצד עצמה אין יכול להיות כן:

וביאור ענין שרים הרואים פני המלך הוא כמ"ש (תלים מ"ב ג') מתי אבוא ואראה פני אלקים ובמועדים כתיב (משפטים כ"ג י"ז) שלש פעמים כו' יראה פני הוי' אלקיך. והיינו כי מועדים הם בבינה. שמחה. ושמחה גורם התגלות למטה מטה וכמשל המלך בעת שמחתו מתגלה לעין כל. ולכן השמחה דבינה גורם הגילוי גם למטה להיות יראה פני הוי' אלקיך. משא"כ שבת אעפ"י שהוא בחי' שלמעלה מיו"ט מ"מ כיון שאינו בחי' שמחה אין יכול להיות הגילוי למטה. וזהו ג"כ החילוק בין תורה לתפלה. אעפ"י שהתורה למעלה מהתפלה. מ"מ על ידי השמחה שבהתבוננות דתפלה איך דכולא קמיה כל"ח ואין ערוך אליו כלל אפי' לא כטפה באוקיינוס וכמ"ש (ישעי' נ"ד ז') ברגע קטן עזבתיך שכל הזמן הוא רק בחי' רגע קטן כו'. הנה על ידי השמחה של ההתבוננות שבתפלה ממתיקים דינים יותר מע"י התורה. והיינו לפי ששמחה ממשיך הגילוי למטה מבחי' פנים העליון מוחין דגדלות. והנה מובן שהתפלה ג"כ בבחי' א' עם המועדים. וגם כי המועדים הם כנגד ג' אבות וגם תפלות אבות תקנום. וא"כ על ידי התפלה יכולים לבוא לבחי' יראה פני הוי' אלקיך כמו על ידי המועדים. (וי"ל כי עסק התורה הוא רק בבחי' שר סתם. אבל על ידי התפלה יוכל לבא למדרגת שר הרואה פני המלך. והיינו כי התו' היא מוחין דז"א. ועל ידי התפלה ממשיך בחי' מוחין מבינה שמת"ת דאי' נעשה כתר לז"א למחול על הדין שנמשך ממוחין דז"א עצמן). וזהו ענין ז' קרואים דשבת כנגד שבעה שרים הרואים פני המלך. כי הז' קרואים הם שבעה מדות עליונות ובחי' מלך מה"מ הוא אוא"ס שמלובש בחו"ב ועל ידי קריאת התורה נעשים הז' שרים שהם המדות להיות רואי פני המלך. אוא"ס שבחו"ב. ולכן נק' שבת פנים חדשות ואומרים שבע ברכות וכמו"כ בתפלה שהוא בחי' יראה פני הוי' אלקיך ע"ד יו"ט כנ"ל ע"כ אומרים בתפלה ג"כ שבע ברכות וכנ"ל:

ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל. וצ"ל הלא רוח האדם (שם מ"ה) עולה למעלה. ורוח הבהמה (ב"ן) היורדת היא למטה. וגם למטה בגשמיות הבהמה אין בה דעת. והאדם יש בו דעת. וחביב אדם שנברא בצלם שנאמר כי בצלם אלקים עשה את האדם כו' (אבות פ"ג) וא"כ איך כתי' ומותר האדם כו' אין ולכן מפרשים ומותר האדם מן הבהמה אין שבחי' והחכ' מאין תמצא זהו מותר האדם על הבהמה. אך לפ"ז אין מובן מהו דוקא בחי' אין. והלא יש כמה מדרגות חו"ב עד בחי' אין שהם מותר האדם על הבהמה. וגם לפ"ז מהו כי הכל הבל כיון דקאי על בחי' אין שלמעלה מהחכמה כו'. והנה בתולע"י הביא בשם הזהר הקושיא למה בתולה נשאת ליום הרביעי. והרי מיעוט הירח הי' ביום ד' ולמה קבעו בו נשואין. ותי' שע"י נשואין שבתולה נשאת ליום הרביעי עי"ז מתקנים ומשלימים מיעוט הירח שביום ד'. וכן איתא במדרש (ילקוט ויחי רמז קנ"ט) שע"י יהודה שהוא רביעי לבטן נשלם מיעוט הירח שניתלו המאורות ביום ד' ואח"כ נעשה מארת חסר שנתמעטה הירח וע"י יהודה שממנו יצאו מלכות ב"ד ומשיח דכתי' בו וכסאו כשמש נגדי נשלמת סיהרא להיות קיימא באשלמותא וזהו ענין ד' ה' שביהודה. דלי"ת ועוני מורה על מיעוט הירח שביום ד' שסיהרא ל"ל מגרמה כלום. והה' היינו שע"י הנקודה שנמשך בהדלי"ת עי"ז נשלמת סיהרא להיות מלאה כל טוב כו' (נת' שע"י יהודה שהוא רביעי וכן ע"י בתולה נשאת ליום הרביעי נשלם מיעוט הירח שביום רביעי וצריך להקדים כל הדרוש דיהודה אתה שבתו"א פ' ויחי עד אחר תיבות וז"ע נתב"ס והמ"י). וזהו יהודה אתה. כמ"ש אתה כהן לעולם וצ"ל שהרי הלוי למטה מכהן ובלוי כתי' ועבד הלוי הוא. וכמ"ש בד"ה יהודה אתה באריכות. יעו"ש אך צ"ל שהרי הם בני לאה וכל המשכות אלו הוא בלאה שנק' ה' גדולה עלמא דאתכסי'. ועיקר המכוון הוא להמשיך ברחל בחי' מל' שנק' ה' קטנה ועלמדאת"ג. ואיך נמשך כל בחי' אלו גם ברחל. צריך להקדים הטעם של מצות פו"ר שהיא מצוה גבוה מאד. והענין כי האדם ואשתו הם מכוון נגד ו"ה. ו' הוא בחי' עלמא דדכורא. ה' עלמא דנוקבא. וע"י שמולידים בן ובת נשלם כל השם הוי'. והיינו שע"י מצות פו"ר נמשך תוס' אור בשם הוי' ואזי מתעלים האב ואם בבחי' י"ה שנק' או"א והבן ובת הם בחי' ו"ה. והנה רחל בחי' מל' נק' כנס"י ואימא תתאה ונש"י הם בנים לה. ולכן ע"י הבנים שהם נש"י מתעלה בחי' רחל ה' קטנה להיות כמו ה' גדולה. וכל ההמשכות שבבחי' לאה ה' גדולה יומשכו בבחי' רחל ג"כ. וזהו שיהודה שהוא רביעי לבטן הוא כנגד יום רביעי שניתלו בו המאורות ונעשה מארת חסר מיעוט הירח. וע"י יהודה נשלם המיעוט. והיינו כי ג' בחי' ראובן שמעון ולוי הם היכלות דבריאה. ראובן בחי' פני ארי' אל הימין היכל האהבה. ושמעון פני שור מהשמאל יראה. לוי היכל הרצון התקשרות כו'. זהו בחי' נפרד עדיין כו' ורק שיש לו אהוי"ר כו'. אבל יהודה הודאה וביטול זהו בחי' יחוד עליון לאשתאבא בגופא דמלכא שנכלל בבחי' ביטול באוא"ס ממש. וא"כ ע"י יהודה נעשה יחוד שמשא וסיהרא. שהו"ע השני שמות דהוי' ואלקים זו"נ דאצילות. ועי"ז נשלמת סיהרא להיות מלאה אור וכל טוב כו'. וכמו"כ ע"י בתולה נשאת ליום הרביעי נשלם ג"כ מיעוט הירח שביום ד' לפי שע"י היחוד דחי וכלה ממשיכים למעלה בחי' יחוד שמשא וסיהרא. והנה יחוד הוא המשכת הטפה ממוח הדעת כמ"ש והאדם ידע כו' ולמעלה היינו המשכת גילוי ד"ע דבחי' אדם העליון שם מ"ה בבחי' דעת תחתון דבהמה בגימט' ב"ן וכמו שכתוב על לעתיד לבוא כי מלאה הארץ (מל') דעה את הוי'. שבחי' ארץ תתמלא מגילוי בחי' ד"ע וזהו עיקר ענין היחוד עליון:

ב ועתה צ"ל כיון שבחי' יהודה הוא יחוד עליון המשכת הדעת כנ"ל א"כ איך נק' יהודה ל' הודאה. והרי הודאה הוא דוקא כשאינו משיג ואין בו דעת בזה אזי שייך לומר הודאה. ויובן בהקדים מאמר המדרש (שוח"ט סי' צ') שמן תפלה למשה יש י"א מזמורים שאמר משה כנגד י"א שבטים שברכם. ומזמור הד' מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה'. הוא כנגד יהודה שהוא רביעי כנ"ל. והנה בחול אומרים מזמור לתודה. ובשבת אומרים טוב להודות. והענין צריך לבאר תחלה ענין היחוד עליון דאדם ובהמה מ"ה וב"ן ד"ע וד"ת. דהנה כתיב כי אל דעות הוי' שיש ב' דעות ד"ע וד"ת. ד"ת הוא הדעת דבריאה איך שמתהוה יש מאין שהיש בטל בתכלית ומ"מ הוא יש ודבר ולמעלה אין. ודעת זה נמשך מבחי' פני אדם שבבהמה. אבל ד"ע הוא דקמיה כל"ח שהיש בטל במציאות לגמרי שלמעלה היש ולמטה אין ואפס. ולכן נק' הד"ת דבריאה בשם בהמה כיון שאין אצלם בחי' דעת והשגה שאין יכולים להשיג איך דקמיה כל"ח. אבל למעלה בבחי' אדם העליון זהו בבחי' דעת והשגת המהות איך שהכל בטל במציאות לגמרי כו'. ומ"מ גם בבחי' ד"ת דבהמה דבריאה יש בחי' הודאה לבחי' ד"ע שאעפ"י שאינם משיגים בבחי' דעת מ"מ הם מודים בדרך הודאה לבד כו'. והנה כמו שמבחי' בהמה לבחי' אדם הוא רק בחי' הודאה לבד. כמו"כ מבחי' אדם לעצמות אור א"ס ב"ה שלמעלה מגדר בחי' אדם הוא ג"כ רק בחי' הודאה לבד ולא דעת כו'. והיינו כמ"ש בתניא פמ"ו בפי' בהמות הייתי עמך. מ"ש בהמות ל' רבים להורות שגם ד"ע דאצילות הוא ג"כ נחשב לבחי' בהמה לגבי אור א"ס ב"ה כמו ד"ת דבי"ע כי כל מה שיש למעלה בבחי' אדם בחי' דעת (והשגת המהות ממש) הוא רק עד בחי' ח"ע דהיינו בההארה מאוא"ס שמלובש בח"ע. אבל בעצמות אור א"ס ב"ה שהוא למעלה מהחכמה ולית מחשבה דח"ע תפיסא ביה כלל. אין יכול להיות בחי' דעת כלל כ"א רק הודאה. וזהו שבשבת אומרים ג"כ טוב להודות. כי בחול שאומרים מזמור לתודה זהו ההודאה שמבחי' בהמה ד"ת לבחי' אדם ד"ע. ואפי' בשבת שהוא גילוי מבחי' ד"ע בחי' אדם מ"מ אומרים ג"כ טוב להודות והיינו ההודאה שמבחי' ד"ע דבחי' אדם לעצמות אוא"ס. אך הודאה זו נק' טוב' להודות. שבחי' הודאה זו אינה מערך וסוג של בחי' הודאה שמבחי' בהמה לבחי' אדם. וכמו שבההודאה שמבחי' בהמה ד"ת לבחי' ד"ע ג"כ אינה דומה כלל ההודאה שלנו מה שאנו מודים לבחי' ד"ע לההודאה של המלאכים לבחי' ד"ע. שהרי גם בבחי' ד"ת איך שמתהוה יש מאין ג"כ אינו דומה כלל השגתינו להשגת המלאכים שהם משיגים המהות ממש איך שמתהוה יש מאין ואצלינו הוא רק ידיעת המציאות. וכיון שבבחי' ד"ת יש להם השגת המהות (משא"כ אנו רק המציאות) א"כ ההודאה שלהם לבחי' ד"ע אעפ"י שאינם משיגים המהות מ"מ זהו באופן אחר ואין דומה כלל לההודאה שלנו לבחי' ד"ע. שהרי מחמת הודאה זו אומרים קדוש בכלות הנפש וביטול לגמרי והחיות בוערים כמראה הלפידים ומתנשאים ברעש גדול כו' (ואצלינו אין ההודאה נוגע מעין וערך זה כו'). ועד"ז יובן שגם ההודאה שמבחי' ד"ע דבחי' אדם לעצמות אוא"ס אינה בערך כלל לההודאה שמבחי' בהמה לבחי' אדם. ולהסביר יותר הוא כמ"ש בספרים שתכלית הידיעה אשר לא נדע. וא"כ קשה למה צריכים להתחיל בדעת לידע כיון שהתכלית הוא אשר לא נדע כלום. אך כשאינו מתחיל לידע אינו יודע כלום. אבל כשמעמיק דעתו לידע. הנה עד גבול הדעת הוא בא לבחי' דעת והשגה ממש. ומה שלמעלה מגבול הדעת הוא עכ"פ יודע ומשיג איך שבלתי אפשר לידע. וכמו"כ למעלה בבחי' אדם העליון שעד בחי' ח"ע דהיינו עד בחי' האור המלובש בחכמה שייך בחי' דעת והשגת המהות. ואח"כ לבחי' האור שלמעלה מהחכמה אעפ"י שא"א להיות שם דעת והשגת מהות ממש כ"א רק בחי' הודאה בד כנ"ל מ"מ עכ"פ יודע ומשיג איך שא"ס ב"ה א"א להיות מושג דלית מחשבה תב"כ. וכמ"ש בזהר ג"כ ענין הנ"ל דתכלית הידיעה אשר לא נדע והוא ע"פ שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה כו' (בהקדמה ד"א ע"ב) כיון דשאל בר נש ומפשפש לאסתכלא ולמנדע מדרגא לדרגא עד סוף כל דרגין. כיון דמטי לתמן מה ידעת מה אסתכלת מה פשפשת הא כולא סתים כדקדמיתא עכ"ל. והנה מתחלה כ' שאו מרום עיניכם וראו כו' שמסתכל למינדע ואח"כ כיון שבאת לבחי' ראיה ודעת מה פשפשת כו' הא כולא סתים כדקדמיתא. וזהו תכלית הידיעה אשר לא נדע. ובא רק לבחי' הודאה. אך הודאה זו נק' טוב להודות (טוב לשון אור וגילוי) שיש בה עכ"פ קצת ידיעה איך שא"א להיות מושג (דהיינו איך שא"ס ב"ה הוא היפך מהשגה והוא כענין ידיעת השלילות שנת' בביאור דפקודי ע"ש). ועפי"ז יובן ענין יהודה ל' הודאה אעפ"י שיהודה הוא בחי' יחוד שמשא וסיהרא המשכת גילוי ד"ע כו'. אך בחי' דעת זה הוא רק עד בחי' ח"ע. וכיון שבא לבחי' ד"ע והשגת המהות עד בחי' ח"ע אח"כ תכלית העילוי שיבוא לבחי' הודאה לעצמות אוא"ס שלמעלה מהחכמה. והודאה זו נק' טוב להודות כנ"ל. והנה קודם היחוד הוא רק בחי' בהמה רק הודאה לבחי' ד"ע. אבל על ידי היחוד נמשך גילוי בחי' ד"ע והשגת המהות עד אוא"ס שמלובש בח"ע דאצילות ומשם ואילך בחי' הודאה שנק' טוב להודות (לא כמו ההודאה שמלמטה) וזהו תכלית העילוי. וזהו ומותר האדם מן הבהמה אין. עפ"י פשוט שאין מותר. היינו כיון דכמו שמבחי' בהמה לבחי' אדם הוא רק הודאה ולא דעת כמו"כ מבחי' אדם לגבי למעלה מבחי' אדם ג"כ רק הודאה וכנ"ל בפי' בהמות ל' רבים שגם ד"ע נחשב כבהמה כו'. ומ"מ גם פי' זה יתכן ומותר האדם מן הבהמה. שבחי' והחכמה מאין תמצא זהו מותר האדם על הבהמה. והיינו שבבחי' בהמה אין בה דעת כלל. אבל בבחי' אדם יש דעת והשגה עד בחי' ח"ע. וגם בבחי' אין שלמעלה מהחכמה אעפ"י שבלתי אפשר להיות מושג בבחי' דעת כ"א בבחי' הודאה מ"מ יש בו ג"כ מותר האדם על הבהמה וכנ"ל בפי' תכלית הידיעה אשר לא נדע. ונק' טוב להודות כו' שיש בו דעת והשגה איך שא"א להיות מושג:

תוכן העניינים

מגן אבות חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה