מגן אבות חלק א· רבי שלמה זלמן שניאורסון
מגלת אסתר
לשון התו"א עם הוספות וביאורים
ויושט המלך לאסתר את שרביט הזהב ותקם אסתר ותעמוד לפני המלך וגו. להבין ענין השינויים שבין פרשה זו לפרשה שלמעלה דשם נאמר ויושט המלך את שרביט הזהב אשר בידו. וגם שם נאמר ותגע בראש השרביט. וכאן משמע שנתן לה כל השרביט. וגם להבין ענין זה בכל זמן מהו. הנה כנס"י נקראת בשם אסתר על שם ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא כי פני ה' שהוא גילוי שכינתו כמ"ש יאר ה' פניו אליך [כמ"ש בתרגום ע"פ זה ינהר ה' שכינתי' לותך. הרי שהשכינה נק' פניו. וז"ש (ישעי' ס"ו) יבוא כל בשר להשתחוות לפני ונכרתה הנפש ההיא מלפני (אמור כ"ב ג'). והטעם הוא כמו באדם התחתון שבפנים הוא עיקר גילוי פנימיות כחות הנפש שכל ומח' ראי' שמיעה ריח דיבור כמו"כ למעלה בשכינת עוזו פנימיות המל' מתגלה פנימיות המדרגות עליונות של כל הע"ס דאצי' שלמעלה מהמל' פנימיות המדו' ופנימי' ג"ר כי הע"ס כשהן בעצמותן אין שייך לומר ע"ז לשון גילוי כ"א כשמאירים ומתגלים כל הע"ס בבחי' מל' (מקור הנשמות). ולכן נק' המל' פני הוי'. וזהו שנק' כנסת ישראל פי' שכונסת ואוספת לתוכה הארת הגילוי מבחי' ישראל דלעילא. ויש ישראל זוטא ז"א דאצי' וישראל סבא חכ' דאצי'. והטעם שמתגלה בבחי' מל' פנימיות של כל הע"ס עליונות הוא לפי כי פנימיות המל' דהיינו עצמיות נקודת המל' שנק' נקודת ציון נקודה פנימי' עצמותה ומהותה היא רק בחי' רצוא ותשוקה וצמאון לעצמות אוא"ס ב"ה שמאיר בע"ס עליונות כדכתיב (תלים מ"ב ג') צמאה נפשי כו' לאל חי כו'. וכתיב (שה ס"ג ב') צמאה לך נפשי כמה לך בשרי כו' וידוע כי נפש דוד היא מל' דאצי' ממש לכן היא כלי שיומשך בה הגילוי דפנימיות הע"ס. ונק' פני. פני הוי'. ובחי' נקודה עצמיות שלה זהו כתר מל' שבחי' זו נאצלה בסוד שרש. ובזה יובן מ"ש בכהאריז"ל שהכתר שלה לעולם באצי' דבוק בע"ס דז"א בסוד לעולם ה' דברך נצב בשמים (שם קי"ט פ"ט) דהיינו לפי שבחי' רצון זה הוא הכלי לגילוי כל הפנימיות דע"ס. ומה שהט"ס דמל' כשיורדים לבריאה אין בהם היחוד והגילוי דע"ס הוא לפי שמתרחקים מהכתר דמל' שאין בהם בחי' רצון הנ"ל. והנה בחי' זו היא מקור כל הנשמות ישראל שבחי' ניצוץ אלקי שבנפש של כאו"א מישראל הוא ניצוץ פרטי שנמשך מבחי' שכינה כנס"י דלעילא שנק' פני וענין בחי' זו בנפש היינו אהבה עצמיות לאלקות לא מחמת טעם ודעת כ"א רצון פשוט שלמעלה מהטו"ד ונק' אה"ר ליבטל וליכלל לגמרי בעצמות אוא"ס ב"ה שלמעלה מבחי' חיי החיים לעולמות כמ"ש (שם כ"ה א') אליך הוי' נפשי אשא והנה בזמן הגלות כתיב (וילך ל"א י"ח) ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא יום ההוא הוא בחי' שאין נראה ונגלה כ"א נסתר ונעלם. דהיינו עולם הבריאה שנק' עלמדאת"כ. ועיקר בחי' ביום ההוא זהו ראש עולם הבריאה כחב"ד דבריאה בריאה שבבריאה. וזהו כפל הלשון הסתר אסתיר. ובחי' פני מוסתר ביום ההוא דהיינו שפנימיות המל' מסתתרת ומתעלמת בכחב"ד דבריאה פי' שגם מכחב"ד דבריאה היא מוסתר ונעלם. דאעפ"י שמלובשת שם אך בבחי' העלם והסתר וזהו"ע אסתיר פני ביום ההוא]. ודרך פרט בכל נפש מישראל הנה כאשר בחי' נצוץ נפשו האלהית הוא מכוסה ומלובש בלבושי מחשבה דבור מעשה הגשמיים ואין אור ה' שורה ומתגלה בו להיות נתפס ונקבע במוחו ולבו האהבה לה' לדבקה בו בהתגלות הלב כ"א בבחי' מקיף עליו מלמעלה נקרא בחי' אהבה זו בשם אסתר. שהיא מסותרת בבחי' ביום ההוא שאינה בהתגלות. והיא בחי' נקודה בהיכלא בפנימיות נקודת לבו ודאי מוסתרת היא האהבה בכל נפש מישראל. [וזהו"ע אסתיר פני ביום ההוא בנפש. דכמו למעלה נק' ביום ההוא עולם הבריאה כנ"ל כמו"כ באדם זהו פנימיות הלב. בינה ליבא שמקננא בבריאה. וחיצוניות הלב זהו בחי' שית ספירן שמקננן ביצירה ועי' בתניא פל"ט בתחלתו. ופט"ז. וכמו שלמעלה עיקר בחי' ביום ההוא זהו ראש עולם הבריאה כחב"ד דבריאה. כמו"כ בנפש זהו פנימיות נקודת הלב דהיינו תעלומות הלב שבהעלם תוך עומק הלב עומק אחר עומק כו' ושם מוסתר הניצוץ אלקות שבנפש שהוא בחי' אהבה הנ"ל] ואין לך אדם שאין לו בחי' פנימיות זו אלא שלהוציא מההעלם אל הגילוי אינה שוה בכל אדם. [ולכן בשעת מס"נ מתגלה הניצוץ אלקות שמוסתר בפנימיות נקודת הלב. שהוא בחי' אסתיר פני ביום ההוא. והנה בימי אסתר היו כל ישראל מוכנים על מס"נ לגמרי בפו"מ. וא"כ האיר בהם בגילוי בחי' אסתיר פני ביום ההוא. ועי"ז המשיכו מלמעלה שבחי' פני שמוסתר ונעלם גם מבחי' ביום ההוא יומשך ויתגלה. ושרש בחי' זו למעלה הוא בחי' פנימיות עת"י שמוסתר ונעלם בפנימיות בינה שנק' ביום ההוא עלמדאתכ"ס (והבינה בריאה שבאצי'. ופנימיות בינה בריאה שבבריאה דאצי') ידוע שאו"א נק' סתימין ועתיקא נק' סדכ"ס שגם מבחי' סתימין ובחי' ביום ההוא הוא סתום ונעלם כו'. ולכן שמחת פורים גדולה עד למאד. שהשתיה והשמחה צ"ל בלא מדה כמארז"ל (מגילה ז' ב') חייב לבסומי עד דלא ידעי כו'. דהנה מצינו שעבודת הלוים הי' בשמחה לארמא קלא בשירה וזמרה והיינו משום דכתיב (במדבר י"ח כ"ג) ועבד הלוי הוא שעבודת הלוי הוא שבחי' הוא עלמדאתכ"ס ה' עילאה בינה יומשך ויתגלה בבחי' אתה לנוכח כמו עלמדאת"ג וזהו"ע השמחה מגילוי ההעלם כו'. ולכן הי' צ"ל השיר והשמחה על היין כי יין משמח שממשיך גילוי ההעלם כנודע. אך השמחה שעל היין הי' צ"ל במדה כמ"ש בהנסכים חצי ההין שלישית ההין רביעית ההין ובפורים אמרו שהשתיה והשמחה צ"ל בלא מדה עד דלא ידעי כו'. והיינו משום כי עבודת הלוים הי' רק להמשיך שבחי' הוא יתגלה בבחי' אתה או זה כו'. אבל בפורים המשיכו שגם בחי' המוסתר ונעלם מבחי' הוא דהיינו סדכ"ס יומשך ויתגלה בבחי' זה. לכן צ"ל השמחה יותר גדולה בלא מדה. כי בבחי' ועבד הלוי הוא שהוא המשכת גילוי ההעלם של סדר השתלשלות שייך מדה אבל הגילוי ההעלם של למעלה מהשתלשלות לא שייך בו מדה והוא למעלה מקו המדה. ובזה יובן שהגילוי שבפורים הוא מעין הגילוי דלע"ל דכתיב (ישעי' כ"ה ט') ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה וגו' דמשמע שבבחי' ביום ההוא עצמו יאמר זה הוי' משא"כ עכשיו בזמן הגלות בחי' זו מוסתר ונעלם גם מבחי' ביום ההוא והענין כי הגלות הוא כמ"ש בזה"ק קוב"ה בגלותא סליק לעילא לעילא (עי' בזח"א קל"ד ע"א, ובזה"ג כ' ע"ב ע"ה ע"א) קוב"ה זהו ההארה מאוא"ס ב"ה שמאיר בהמדות. ובע"ח נק' זה מוחין דז"א. ובזמה"ג שנק' עיבור ושינה סליק בחי' זו לעילא לעילא וצ"ל מהו ב"פ לעילא. והענין כי פעם אומר הנביא הוי גוי חוטא כו'. ופעם אומר אוי. ואיתא בזה"ק (שם ע"ה) שבחי' הוי זהו הסתלקות הוי"ו יו"ד ת"ת ויסוד לבחי' ה' עילאה. ובחי' אוי זהו ההסתלקות למעלה יותר דהיינו לבחי' אל"ף פלא עליון כתר כו' שנק' סדכ"ס. וזהו ב' פעמים לעילא וא"כ לע"ל כשיומשך מבחי' עיבור ושינה להיות בחי' לידה וגילוי הרי יומשך הגילוי מבחי' לעילא לעילא פלא עליון דכתר שנק' סדכ"ס. שמוסתר ונעלם גם מבחי' ביום ההוא. ולכן ואמר ביום ההוא דבינה הנה אלקינו זה שהמוחין דז"א יומשכו לעתיד מלמעלה יותר מעכשיו שנמשכים מאימא עילאה כונן שמים בתבונה משלי ג') משא"כ לע"ל יומשכו מכ"ע סדכ"ס לכן יחשב זה לגילוי גדול גם לבחי' ביום ההוא עצמו. זה הוי' קוינו לו מה שהמשכנו אותו בקוין כל משך זמן הגלות עכשיו נתגלה זה בגילוי רב ועצום. ויותר יומתק פי' זה עפמ"ש בזה"ק שלח (קע"א א') ע"פ והי' ביום ההוא דפי' ההוא היינו דאחיד סופא בשירותא. התחברות ב' ההי"ן יחד שבחי' ה' תתאה יהי' כמו ה' עילאה. וזהו ואמר ביום ההוא כו'. שמה שמוחין דז"א יומשכו מבחי' עיבור ושינה להיות בחי' לידה וגילוי אין זה גילוי רק לבחי' ה' תתאה מל' לבד שממנה נסתלק כמ"ש (איכה א'ו') ויצא מבת ציון כל הדרה כו'. רחל מבכה כו' כי איננו כו' (ירמי' ל"א י"ד). דסליק לעילא. כ"א גילוי זה הוא גילוי רב ועצום לבחי' ב' ההי"ן יחד לפי שהוא בחי' סדכ"ס שגם מבחי' ה' עילאה הוא בחי' סתום ונעלם כמו מה' תתאה. ולכן ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה כו' זה הוי' קוינו לו. שהמוחין דג' קוין דז"א שיומשכו ויתגלו לעתיד לבא מהעיבור ושינה. זהו גילוי רב ועצום גם לבחי' ביום ההוא לפי שזהו למעלה מעלה מבחי' ביום ההוא. וזהו"ע והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול [ישעי' כ"ז א כי השופר דעכשיו הוא רק ההמשכה במל' לבד שיהי' בנין המל'. וזהו אמרו לפני מלכיות כו' ובמה בשופר. וזהו"ע ט' תקיעות להמשיך ט"ס דמל'. והיינו כי השופר דעכשיו הוא רק המשכה מבינה ות"ת דאצי' אבל השופר גדול דלע"ל שהוא המשכה מבחי' רעדכ"ר יומשך המשכה זו גם בשביל בינה עצמה שנק' יום ההוא וא"כ מובן שהגילוי דפורים מבחי' אסתיר פני ביום ההוא זהו כמו הגילוי דלע"ל לכן צ"ל שמחת פורים גדולה למאד:
ג ולהבין בתוס' ביאור איך שהגילוי שבפורים הוא מעין הגילוי דלע"ל וגם להבין עוד שרש ענין אסתיר פני ביום ההוא. הנה ארז"ל (מדרש משלי ט') כל המועדים בטלים לע"ל חוץ מפורים שנאמר וימי הפורים האלו כו' וזכרם לא יסוף כו'. והענין כי שבת ויו"ט הוא שבהם עליית פנימיות העולמות דהיינו שבחי' כנס"י דלעילא בכלל וכן כל ניצוץ נשמת ישראל בפרט מתעלה במדרגה מפני אור הוי' המתגלה בשבת ויו"ט. ובפרטיות בפסח מתגלה תוס' הארה ממדת חסד עליון דאצי' בגילוי רב ועצום (בכנס"י בכלל ובכל ניצוץ בפרט) ועי"ז מתעלים כל ניצוצי נש"י בכמה בחי'. הא' שמתוסף ומתרבה אצלם האה"ר להיות התלהבות והתלהטות רשפי אש האה"ר ליכלל וליבטל באוא"ס ב"ה ביתר שאת ויתר עז לאין קץ על מדרגת האה"ר שבניצוץ מקודם (כי האהבה שבניצוץ מצ"ע הוא רק מבחי מל' אבל אה"ר זו הוא מחסד דז"א). והב' שהאהבה אינה רק אה"ר כרשפי אש בלבד (כמו שהוא בניצוץ מצד עצמו שמבחי' מל' שהוא רק צמאון לבד צמאה נפשי כנ"ל) כ"א שהוא בבחי' אורה ושמחה וחדות ה' להתענג על ה' בעריבות מתיקות נעימות כו'. ונק' אה"ר בתענוגים (והיינו לפי שביו"ט גילוי מוחין דאימא עי המדות דז"א ובבינה התגלות עת"י) והג' שעי"ז נמשך הכח לדחות כל המונעים המבטלים דהיינו שהם הפך ונגד אהבת ה' שהם תאות גשמיים לאכפייא לסט"א ולהפכא חשוכא לנהורא וכמ"ש (תלים קל"ו) למכה מצרים בבכוריהם כל"ח שע"י אור החסד עליון הכה בכורי מצרים שהם ההפכים מזה (וכמ"ש בזהר (וארא כ"ז ע"א) שאוה"ע עכומ"ז הימין דוחה אותם) הכוונה בזה שע"י תוס' אה"ר שבנה"א בשבת ויו"ט מתברר ומתעלה עי"ז כל המדות רעות דנה"ב וכל הרצונות זרות והרהורין בישין נשרף ונכלל ג"כ ברשפי אש האהבה לה' דנה"א. וא"כ א"ז עליית נה"א לבד כ"א שע"י עליית נה"א בשבת ויו"ט מתברר ומתעלה נה"ב ג"כ עמו]. וז"ש שה"ש ג') מי זאת עולה מן המדבר כתמרות עשן מקוטרת מור ולבונה מכל אבקת רוכל. פי' כנס"י נק' זאת היא עולה מן המדבר שהם דברים הגשמיים אשר לא לה' המה שהם דומים למקום מדבר ושממה וגם מדבר מלשון דיבור דהיינו דברים בטלים והיא עולה מהם בשבתות ומועדים. ואז הוא כתמרות עשן כי כמו שעשן גשמי התהוותו הוא מחמת שהאש שורף דבר שהוא הפך טבעו דהיינו לחלוחית שיש בעצים או בפתילה שנאחז בהם האש שהרי ריבוי העשן הוא לפי ריבוי הלחלוחית שיש בדבר ההוא כך כביכול כשאור ה' מתגלה בשבתות ויו"ט שורף ומכלה דבר ההפוך הגלוי לאכפייא לסט"א [היינו שעלייתה מן המדבר א"ז עלי' ניצוץ אלקי שבנה"א לבד כ"א שע"י תוס' רשפי אש האה"ר שבנה"א נשרף כל המדות רעות והרהורין בישין דנה"ב ג"כ ומתהפכים ומתכללים ברשפי אש האהבה דנה"א וא"כ עלי' נה"א בשבת ויו"ט הוא עם בירור והעלאה דנה"ב. וזהו מי זאת כו' כתמרות עשן. תמר סליק דכר ונוק' היינו עלי' נה"א המברר בחי' דכר ומשפיע עם נפה"ב המתברר שהוא בחי' נוק' מקבל. וכן עשן חיור ואוכם. וזהו כמו נהורא חיורא שמצד נה"א ונהורא אוכמא שמהפתילה שהוא בירור נה"ב שנת' בד"ה כי אתה נרי יעו"ש. ובגמרא ספ"ג דיומא (ל"ח ע"א) שהי' העשן מתמר ועולה כמקל היינו כמ"ש בענין כפות תמרים שאין עליו מופרדים זמ"ז המורה על ענפין מתפרדין כ"א כפות בבחי' אחדות וביטול. וכענין שבעים נפש כו'. וזהו כתמרות עשן. והיינו ע"ד כגונא דאינון מתיחדין לעילא באחד שעליית ו"ק דז"א דאצי' להתכלל בבינה עילאה הוא בבחי' ביטול והתכללות אמיתי עד שהם אחדות א' ממש (אעפ"י שמצ"ע הם ענפין מתפרדין כידוע בפי' שבע שנים) אוף הכי איהי אתייחדת לתתא ברזא דאחד. שעליית ו"ק דבריאה להתכלל במל' דאצי' ולהתעלות באצי' הוא ג"כ בבחי' התכללות ואחדות בתכלית וזהו כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד. וזהו מי זאת עולה מן המדבר שעליית נה"א עם בירור נה"ב מבי"ע לאצי' בשבת ויו"ט הוא כתמרות כו' בבחי' אחדות וביטול. הכונה שבמדות דקדושה גופא יהי' אחדות דהיינו התכללות חו"ג אהוי"ר. והנה פשטי' דלישנא דגמ' כתמרות עשן שמתמר ועולה כמקל. היינו שעלייתו ביושר לבחי' קו האמצעי ת"ת. וכן פי' בפרד"ס בערך עשן יעו"ש. והענין שע"י עליית הנה"א עם בירור נה"ב מבי"ע לאצי' שהוא עליית דו"נ מברר ומתברר מ"ה וב"ן. ששרש נה"א משם מ"ה ושרש נה"ב משם ב"ן. לכן עי"ז מתעלים בבחי' מ"ה וב"ן דאצי' ת"ת ומל' ששניהם בקו האמצעי וגורמים ומעוררים גם למעלה באצי' שיתעלו זו"נ דאצי' (מ"ה וב"ן) בבחי' מ"ן לאימא עילאה ע"ד הקדוש הראשון שנת' בביאור דונקדשתי יעו"ש]. וגם היא מקוטרת קיטור נקרא עשן דק כמו עשן המגמר והקטרת ולרוב דקותו לא נקרא בתורה בשם עשן כ"א בשם ענן כמ"ש וכסה ענן הקטרת. והיינו מפני שאינו שורף ומכלה דבר ההפוך ממש לפי שאין בדבר הנאחז בהם האור מדבר ההפך כ"א מעט מזעיר ואעפ"כ צריכה להיות בבחי' זו בבחי' מקוטרת לשרוף ולכלות כל אחד לפי מדרגתו ולפי מעלת נשמתו [הכוונה שבירור זה הוא דק יותר שאין מברר ההפך ממש. כ"א שלא להיות שום תערובות יש ולגרמי' בעבודתו כו'. ובמ"א נת' שגם האהבה דבכל נפשך או האהבה דבחי' כמים הפנים כו' נחשב קליפה לגבי מדרגת אהבה דבכל מאדך. וכמ"ש בזהר (ח"א י"ט סע"ב) דא קליפה לדא ודא מוחא לדא ולכן י"ל שהבירור והעלי' מבחי' זו נק' מקוטרת]. ואח"כ יהי' בבחי' מור הוא האמור במגילה בהגיע תור נערה ונערה לבוא אל המלך שכל ניצוץ ישראל הם בבחי' נוק' לגבי הקב"ה לעלות ולראות באור ה' כל אחד לפי מדרגתו. ששה חדשים בשמן המור שמן הוא בחי' חכ' להיות בבחי' מור בבחי' מרירות שמאחר שעולה מן המדבר ומפרר ומפריד הרע להיות כלה ונשרף בעשן וקיטור אזי ישכיל היטב ענין המרירות מן ההפך איך ומה הוא [וענין מה שצ"ל אחר כתמרות מקוטרת מרירות ממה שהי' בהפך תחלה. היינו כי בחי' כתמרות עשן מקוטרת זהו הכל ההעלאה רק בבחי' אהבה כרשפי אש. וזהו הבחי' הא' שנת"ל מה שמתעלים בבחי' רשפי אש אה"ר ביתר שאת כו' ולפי שתוס' אה"ר זו נמשך מחסד דז"א בחי' ע"ח שם מ"ה המברר. לכן עי"ז נעשה כתמרות עשן מקוטרת שהוא בירור והעלאת הנה"ב כנ"ל. אבל כדי להיות כלי לגילוי אלקות שיהי' בחי' אורה ושמחה וחדות ה' כנ"ל צ"ל תחלה מור מרירות וביטול שמבחי' גבורות דאבא שעושים בנפש כלי לאלקות (עי' בד"ה הנותן לשכוי בינה)]. ואח"כ יבוא לבחי' לבונה היא בחי' השמחה בחדות ה' ישמח ישראל בעשיו. וזהו"ע ששה חדשים בבשמים כי כמו שהריח נקלט ונכנס לתוך גופו ומענג בדשן נפשו הגם שהוא דבר שאין בו ממש ואין נראה ונתגלה לעין רק נקלט הריח לתוך גופו כך ענין השמחה בה' הוא מעלמא דאתכסיא רק שמשמחת את הלב ומלהיטו להתלהט ולהתלהב באור ה'. מכל אבקת רוכל הם כל מיני התלהבות אשר בכל נפש מישראל כל חד לפושע"ד. והו"ע בתמרוקי הנשים שבכל אלו הנערה באה אל המלך:
ג והנה כל מיני עליות והתקרבות כנס"י להקב"ה בשבת ויו"ט וכל מה שמתעלות בעילוי אחר עילוי עד רום המעלות נק' בשם נגיעה בראש השרביט. כי שרביט הזהב הוא המשכת אוא"ס ב"ה והוא הוא חיות כל העולמות עליונים ותחתונים כמ"ש את שרביט הזהב וחיה [הנה הקו"ח מאוא"ס ב"ה נק' שרביט הזהב כי שרביט הוא ארוך דהיינו שעיקרו אורך כו' וכן הקו"ח נק' קו ארוך אשר אורך מורה על המשכה מלמעלמ"ט. עי' מענין אורך בד"ה להבין מ"ש באוצ"ח הנדפס בהוספות לקו"ת אות ו'. זהב הוא מנוצץ כעין ניצוצי גחלי אש לוחשות שתנועתם הסתלקות והתפשטות רו"ש. וכמו"כ נאמר על המשכת הקו"ח להחיות העולמות והחיות רו"ש. ולכן נק' הקו"ח שרביט הזהב. וביאור הענין הוא כי ירידה גדולה הוא לגבי אור הקו להיות מאיר בהע"ס והעולמות ולכן הוצרך להיות צמצום. וכמו עד"מ זיו השמש כשכלול בגוף השמש הוא מתאחד עם המאור שלמעלה מגדר בחי' אור וזיו. וכשהוא מתגלה מהשמש להאיר על הארץ אזי נק' אור וזיו ואינו בערך עצמות מאור השמש כלל. אך למעלה בהקו"ח אינו כן שאפי' אחר הצמצום מ"מ האור מעין המאור. וזהו מפני שבראשו הוא דבוק לעיגול הגדול. ולא שנתרחק לגמרי ח"ו כ"א שמושג בהקו מעלת המאור ולכן כשנמשך אור הקו להאיר בהע"ס אינו יכול לנוח ולהתיישב שם כ"א שתמיד תשוקתו להסתלק וליכלל בהמאור וחוזר ומתפשט להאיר בהע"ס מצד שכך עלה ברצונו הפשוט. וזהו והחיות רו"ש. וזהו א' מהטעמים שנק' בשם אור כמו טבע האור ואש שמתנענע תמיד להסתלק ליכלל במקורו אש היסודי וכמ"ש (דברים ד' כ"ד) כי הוי' אלקיך אש אוכלה הוא. והנה מובן למשכיל בענין הקו שמפני היותו רו"ש חיותו רב מאד דהיינו שיש בו ריבוי חיות יותר. כי תנועה זו של בחי' אש והסתלקות ליכלל במאור זהו לפי שהוא מעין המאור לכן אח"כ כשנמשך ומתפשט להחיות הרי יש בו חיות רב מהמאור דהיינו מהתקרבותו למאור. וכמו עד"מ הנהר במקום חיבורו למעין יש בו חיותו של המעין. וכמו"כ עד"מ המבדיל הבדלות לאין קץ באור הקו מחמת תשוקתו ליכלל במאור שזהו התקרבות עצומה להמאור יש בו עדיין חיות המאור כו'. ולכן כשנמשך ומתפשט אח"כ יש בו רבוי חיות יותר. דהנה יש למעלה המשכת חיות אלקות שנק' בשם מים כידוע בפי' וענין אור מים רקיע והיינו בחי' חיות והארה דהארה מהקו שנתצמצם בכמה מיני צמצומים עד שמוגבל בהכלים דע"ס להיות מלובש בהם בבחי' התישבות. ובחי' זו נק' מים כמו מים שיורדים ונמשכים רק מלמעלמ"ט. כמו"כ בחי' חיות זו שנק' בשם מים וחסד הוא נמשך ומתפשט רק מלמעלמ"ט להחיות העולמות ואין בו התנועה של מלמטלמ"ע כלל. ולכאורה הי' אפ"ל שבבחי' זו של חסדים ומים יש חיות יותר כיון שנמשכים ומתפשטים רק מלמעלמ"ט. ואין בהם התנועה דהסתלקות כלל. אבל באמת אינו כן דמה שאין בהם התנועה דהסתלקות שהוא התשוקה לעלות וליכלל בהמאור. זהו לפי שנתרחקו מהמאור ע"י ריבוי צמצומים והגבלת העלם הכלים כו' לכן אין מושג מעלת המאור עצמו. אבל באור הקו שיש בו תמיד התשוקה להסתלק וליכלל במאור ומחמת זה הוא רו"ש תמיד (ויש בו טבע הגבורות לעלות כו') זהו לפי שהוא מעין המאור ומושג בו מעלת המאור. מה גם שעצם ענין התשוקה והרצון ליכלל במאור זהו גופא התקרבות עצום להמאור כידוע בפי' שרפים עומדים ממעל לו שהיכן הרצון הוא שם הוא בעצמו כו'. וברוחניות נוגעים (בל"א רירט מען אן) ע"י הרצון דוקא (ואפ"ל מה שהקו דבוק בראשו להעיגול הגדול הוא מחובר ושואב שפע מהמאור דרך צנור וקו דק עד"מ. משא"כ חיבורו אח"כ להמאור מצד הרצון והתשוקה ליכלל במאור זהו העלאת מ"ן לעצמות המאור ממש). ולכן אח"כ בתנועה של התפשטות אור הקו להאיר ולהחיות הרי יש בזה חיות רב מאד מהמאור כו' (וזהו שברו"ש דגבו' יש חיות יותר מבהתפשטות דחסדים כו'). ולכן נק' הקו שרביט הזהב וחיה. פי' שענין היותו שרביט דהיינו ענין האורך שלו שהו"ע המשכה מלמעלמ"ט אין זה רק מלמעלמ"ט (כטבע החסדים ומים כו') כ"א שרביט הזהב". זהב דוקא מנוצץ כניצוצי אש רו"ש ולכן וחיה. שמזה הוא עיקר החיות בריבוי יותר כו']. והנה כנס"י אינה יכולה לעלות ולראות ולקבל חיותה מכל השרביט. רק השרביט נשאר בידו ורק הארה מגיע אליה בראש השרביט [ דהיינו מבחי' סיום הארת הקו שביסוד ז"א דאצי' שבחי' זו נק' ראש השרביט מלמטלמ"ע (ע"ד ברכות לראש צדיק) ע' זח"א קס"ב א') שראשי נמלא טל ראש המטה. משא"כ עצמיות הארת הקו נשאר מלובש בהמדות דז"א שנק' ידים עליונים חסד דרועא ימינא. וז"ש רק השרביט נשאר בידו כו' ולפ"ז י"ל קצהו העליון זהו קצה השמים דלעילא בינה וקצה השמים דלתתא יסוד ז"א זהו קצהו התחתון]. והארה זו היא בחי' אהבה עזה כרשפי אש ושלהבת העולה למעלה [דהנה יש ב' בחי' אהבה. הא' אהבה הנמשכת כמים כענין נמשך אחריך כמים כמו טבע המים לדבק. והוא בחי' האהבה לדבקה בו ית' שלא להיות בבחי' פירוד כלל כ"א להיות דבוק באלקות על ידי השגה ואהוי"ר, כו'. אבל מ"מ נשאר להיות בבחי' יש ורק שדבוק באלקות. וכמו שמחברים שני דברים בדבק להיות מחוברים יחד דמ"מ הם בעצם שני דברים רק שדבוקים כו'. גם כמו טבע המים שנמשכים מלמעלמ"ט. כמו"כ האהבה רק ע"ד מלמעלמ"ט שישאר למטה בבחי' יש ויהי' דבוק באלקות כו'. והב' היא בחי' אהבה כרשפי אש. כמו שהאש בטבעו מפרר ומפריד היסודות. גם כמו שאש מלמטלמ"ע. כך היא האהבה עזה כרשפי אש שלהבת מתלהבת ליפרד מהפתילה ולעלות מהיש ופירוד דעוה"ז לגמרי. ולא מעוה"ז לבד כ"א גם לצאת מהיש ופירוד דעולמות עליונים ואפי' מגעה"ת ומגעה"ע לעלות ליכלל וליבטל לגמרי בעצמות אוא"ס ב"ה. והנה אהבה זו כיון שהיא ליפרד מהפתילה לגמרי ורק מלמטלמ"ע. לכן נק' אהבה זו בשם אש. ואהבה זו נמשך מבחי' שרביט הזהב. דלפי שהוא בעצמו בחי' רו"ש כנ"ל לכן נמשך ממנו בנש"י אהבה כרשפי אש הנ"ל. דכמו הקו אעפ"י שהוא כנשמתא לגופא מ"מ אין לו התיישבות בהכלים דע"ס כמו"כ נמשך ממנו למטה בהנשמה שמלובש בגוף שיהי' בה אה"ר כרשפי אש ליפרד מהפתילה כנ"ל] מהתבוננותו בגדולת א"ס ב"ה ממכ"ע וסוכ"ע [י"ל שמבחי' סיום הארת הקו שביסוד נמשך שארה כסותה כו' או"פ ואו"מ ממלא וסובב לבי"ע וכמו"כ יובן למעלה יותר. וענין שמהתבוננות בבחי' סובב וממלא (קצהו התחתון) יומשך אהבה כרשפי אש הנ"ל. אעפ"י שבחי' סובב וממלא זהו המשכת החיות לעולמות והאה"ר כרשפי אש הוא ליפרד מהפתילה לגמרי. היינו ע"י התבוננות בבחי' אור וחיות דסובב וממלא כמו שהוא בעצם לא כמו שמתקבל בהעולמות והנבראים. כי בחי' ממכ"ע שהוא בחי' גילוי החיות מאוא"ס מתפשע להחיות עולמות ונבראים עד אין קץ. וא"כ הרי בבחי' הגילוי הוא א"ס. ובחי' סוכ"ע שהוא החיות שלמעלה מהתלבשות וגילוי בפנימיות כ"א בבחי' העלם ומקיף הוא ג"כ א"ס ממש. דהיינו שאין התחלקות בההעלם שנוכל לומר כי בעשי' ההעלם יותר כו'. כ"א שמקיף אצי' ועשי' בהשוואה א' ממש. וא"כ מהתבוננות זו מובן איך שהעולמות אינן ערוך כלל לגבי החיות דבחי' ממלא וסובב דהיינו שאין לו התישבות כלל באמת. דאעפ"י שבכל עולם ונברא החיות אלקות מצומצם ומוגבל זהו רק לגבי העולמות אבל החיות בעצם א"ס ממש הרי שבבחי' ומדרגות העולמות מצ"ע אין יכולים לקבל החיות דבחי' סובב וממלא כמו שהוא בעצם. לכן מזה נמשך אה"ר כרשפי אש ליפרד וליכלל כו'. גם עוד ההתבוננות בענין ביטול העולמות לגבי ב' הבחי' כו'. היינו ביטול העולמות לגמרי כמו שהוא מצד החיות אלקות דבחי' סובב וממלא עצמו. ולא כמו שמושג בהעולמות ביטולם לבחי' סובב וממלא. כי מצד בחי' ממכ"ע כח הפועל בנפעל הרי אלמלי נתנה רשות לעין לראות כו' לא הי' גשמיות הנברא ומששו נראה ליש כלל. כמ"ש בשער היחוד כו'. ומצד בחי' סוכ"ע הביטול יותר לאין קץ שגם החיות שמחי' הוא בטל כזיו השמש בשמש כו' וכמ"ש במ"א באריכות לכן מהתבוננות זו נמשך אהבה כרשפי אש הנ"ל מלמטלמ"ע כו']. וקצהו העליון הוא כשמתלהבת ומתלהטת מהתבוננותו במהותו ועצמותו ית' ולמחתב"כ ולא שייך בי' לשון גדולה ממכ"ע וסוכ"ע רק על הארה והמשכת החיות ממני ית' שייך לומר ממלא וסובב אבל לגדולתו דוקא אין חקר. פי' דלא שייך כלל לחקור ולהתבונן בגדולתו איך הוא גדול מאד ומהולל אלא בשם הוי' ב"ה המורה על המשכת החיות לעולמות. אבל קמי' ממש כלא ממש חשיבי וכאלו אין שם עולמות כלל כמ"ש אני הוי' לא שניתי ואתה הוא קודם שנברה"ע ואתה הוא אחר שנברא העולם הכל בשוה ולא שייך לפניו ית' בחי' עלמין לא בבחי' ממלא ולא בבחי' סובב כי אינו בגדר עלמין כלל. וכדכתיב גדול הוי' ומהולל מאד בעיר אלקינו הר קדשו וארז"ל אימתי נק' גדול כשהוא בעיר אלקינו וכו'. כי לפניו ית' לא שייך לשון גדולה מאחר שכל עולמות עליונים ותחתונים כולא כל"ח קמי' אלא מדת גדולתו הוא ענותנותו שמתלבש בבחי' גדולה כדי להיות מלכותו מלכות כל עולמים. וכמ"ש וישב ה' מלך לעולם. וזהו ואתה קדוש יושב תהלות ישראל, פי' שלהיותך תהלות ישראל הוא בחי' ישיבה שהוא השפלה וענוה אצלך שבאמת אתה קדוש ומובדל מגדר זה [כ"ז מבאר מדרגת קצהו העליון. וביאור ענין קצהו העליון וקצהו התחתון. הנה כתיב אתה ה' לבדך את עשית את השמים ושמי השמים כו'. אתה הוי' לבדך הוא בחי' כללות האור דהיינו עצמות אוא"ס ב"ה שנק' מל' דא"ס (שהקו"ח הוא רק הארה בעלמא מבחי' מל' דא"ס) והוא בחי' העיגול הגדול שמקיף כל החלל ומקו"פ והקו"ח בהשוואה א'. את עשית את השמים ושמי השמים. זהו בחי' אור הקו אעפ"י שמתלבש בא"ק בבחי' או"פ אבל מ"מ (ראשית הקו קצהו העליון) נמשך ממנו ג"כ מקיפים דא"ק כמ"ש בע"ח שהקו מתעגל וחוזר ומתעגל. וזהו את עשית את השמים ושמי השמים מקיפים דא"ק ומקיפים דמקיפים כו' וי"ל ענין קצהו העליון לפמ"ש כאן שהוא למעלה מבחי' סובב וממלא כו' דהיינו פנימיות הקו ראשית הקו ממש כמו שהוא דבוק בעיגול הגדול דהיינו לבחי' אתה הוי' לבדך שלמעלה מבחי' מקיפים ופנימי' דא"ק. וזהו את עשית את השמים וא"כ הרי הוא בעצמו למעלה עדיין מבחי' שמים ושמי השמים. ופי' אתה עשית ע"ד כולם בחכמה עשית שהחכ"ע עצמה כעשי' גשמי' נחשבת לגבי המאציל וכמו עושה פלא שבחי' פלא עליון עושה אותו כעשי' גשמי' ממש. וכמו"כ המשכת השתלשלות שמים ושמי השמים מראשית הקו קצהו העליון הוא רק אתה עשית" את השמים כו' בבחי' עשי' לבד דכמו התהוות עשי' גשמי' מאוא"ס אין ערוך כלל כן גם כו' (ושייך לזה ענין וכל קומה דא"ק לפניך פנימי' הקו"ח תשתחוה כו') ועי' בסידור בביאור ע"פ אני לדודי בפי' והחזירנו בתשובה שלימה לפניך. דהיינו בפנימי' הקו שלמעלה מכל בחי' העיגולים. וזהו קצהו העליון כו'. וקצהו התחתון י"ל בב' בחי' הא' קצהו התחתון בבחי' הגילוי הוא ביסוד ז"א דאצי' ששם מסתיים גילוי הארת הקו כו'. והב' קצהו התחתון בבחי' התפשטותו. הוא בסיום וסוף נה"י דא"ק שהוא סוף רגלי א"ק המסתיימים במל' דעשי':
ד והנה לע"ל יתגלה קצהו העליון בגילוי רב ועצום דהיינו המשכת אוא"ס ב"ה עצמותו ומהותו ית' ממש. דהיינו בחי' פנימיות הקו וראשו העליון כמו שהוא דבוק בעיגול הגדול] שהוא בחי' אני הוי' לא שניתי הי' הוה ויהי' ברגע א' וראו כל בשר בעיני השכל גשמי כי אלהינו יהי' בבחי' זה כנ"ל. והתגלות זה יהי' בתחתונים דוקא למטה. וכמו שארז"ל ע"פ כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל שמלאכי השרת ישאלו זאת לצדיקים ובמקום שהיו מלאכי השרת אומרים אי' מקום כבודו יאמרו מלא כל הארץ כבודו. וזהו א"ח עט"ב שאור ה' המתגלה בה עכשיו נקרא בעלה [והיינו שסיום הארת הקו שביסוד ז"א דאצי' שהוא בחי' קצהו התחתון נק' כעת בעלה של כנס"י שמבחי' זו נמשך כל היחודים בבחי' מל'. גם י"ל שכללות אור הקו המתלבש בא"ק נק' בעלה שבבחי' זו שייך יחודים יחוד או"פ ואו"מ. אבל קצהו העליון הוא למעלה מבחי' יחודים כידוע בענין יש אחד כו' גם בן ואח אין לו. אבל כשתתעלה בבחי' קצהו העליון תהי' עט"ב] שתהי' במדרגה גבוה יותר. לכן כתיב נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל. פי' שלא יהי' שייך לה בחי' קימה ועלייה כ יהי' אור ה' בגילוי רב למטה דוקא [כי בבחי' גילוי הקו שייך עליות פי' כשצ"ל גילוי יותר גדול הוא על ידי עלי' והזדככות עוד יותר. משא"כ בלמעלה מהקו דהיינו בעיגול הגדול אין שייך עליות כ"א שהוא ית' כל יכול ויכול להיות כל הגיויים בהעולמות אפי' כמו שהן בלי הזדככות (וכמ"ש במ"א לתרץ מ"ש בסידור מהרי"ק שא"ק אינו עולה בשבת דלכאורה זהו הפך כהאריז"ל) והטעם לגילוי הגדול זה לע"ל היינו משום דאתהפכא חשוכא לנהורא כי יש ב' מיני חשך הא' מלמטלמ"ע דהיינו החשך של העולמות שלמטה מהאור כמו שגם בי"ע דקדושה נק' מדת לילה. ויש חשך דלעו"ז כמו נוגה דבי"ע. והחשך היותר תחתון שאין תחתון הימנו במדרגה הוא חשך דק"ל דעשי' שעל ידה השפעת החיות בעוה"ז הגשמי. ויש חשך מלמעלמ"ט שלמעלה מאור דהיינו בחי' ישת חשך סתרו. שכל כתר ומקיף נק' חשך שלמעלה מבחי' אור וגילוי בפנימיות. ונמצא שהחשך היותר עליון הוא העיגול הגדול ומתגלה על ידי דאתהפכא החשך היותר תחתון דוקא ומטעם זה עיקר התגלותו למטה דוקא] ולא לאכפייא לסט"א בלבד לבטלם ולהכניעם כמו בשאר גלות דכתיב למכה מצרים בבכוריהם וגו' ויהרוג מלכים אדירים וגו' רק כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה וגו' והלכו עמים רבים וגו'. והנה מעין זה הי' הנס של פורים [כי ע"י המס"נ שלהם המשיכו הגילוי מבחי' אסתיר פני ביום ההוא כנ"ל ושרש בחי' זו הוא פנימיות אור הקו"ח שמוסתר ונעלם גם מבחי' המקיפים שנמשכים מהקו"ח. וכענין השמים (מקיפים) ושמי השמים מקיפים דמקיפים דא"ק לא יכלכלוך אינן בחי' כלי לגילוי פנימיות הקו כו'. וזהו אסתיר פני ביום ההוא כו'. ואעפ"י שגילוי זה א"א להיות כל זמן שיש רע כ"א כשאתהפכא חשוכא לנהורא כמשנ"ת לענין לע"ל. אך הרי מעין זה הי' בפורים] שנתהפך לב אחשורוש לטוב. אותו הפה עצמו שאמר והעם לעשות בו כטוב בעיניך הוא עצמו אמר ואתם כתבו על היהודים כטוב בעיניכם. שהוא ענין אתהפכא חשוכא לנהורא ונגלה כבוד ה' למטה במקום החשך דוקא (ובזה הוא מסיים ביאור הענין איך שפורים הוא במדרגה א' עם הגילוי דלע"ל).
מכאן עד סוף הדרוש הוא מרשימה
ולכן כל המועדים בטלים לע"ל לפי שכל המועדים הם רק נגיעה בראש השרביט כנ"ל ולגבי הגילוי דלע"ל יהיו בטלים. אבל פורים לא יתבטל לפי שהוא ג"כ מעין זה וז"ש בפ' זו ויושט המלך לאסתר את שרביט הזהב דמשמע שנתן לה כל השרביט. היינו למעלה מבחי' השרביט אשר בידו. שזהו חיצוני' הקו שמלובש במדות דא"ק ולכן נאמר ג"כ ותקם ותעמוד. פי' במקומה. ולא כמש"ש ותקרב ותגע. היינו עדמ"ש לע"ל לא תוסיף קום. לפני המלך פי' בת"א ע"ד עט"ב הנ"ל. ואפ"ל ג"כ כפשוטו דבמא"א פי' אחשורוש שאחרית וראשית שלו. והיינו בחי' עיגול הגדול ששם שוים אחרית וראשית וזהו ותעמוד לפני המלך:
יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וכו' לעשות רצון אביך שבשמים (אבות ספ"ה). ומשארז"ל (שם) עז פנים לגיהנם זהו במילי דעלמא אבל לעשות רצון אבינו שבשמים צ"ל עז כנמר וכו'. וצ"ל מאין לקח יהודה בן תימא החיוב כ"כ להיות עז כנמר וכו' דהא עפ"י תורה אין חיוב כ"כ. גם צ"ל כל ענין ד"ס שהם גזירות וחומרות גדרים וסייגים על תושב"כ שהכל הוא תוס' על תושב"כ יותר על החיוב כו' מהו השרש לבחי' תוס' זה כו' וצ"ל תחלה מהו"ע אחשורוש ואסתר. הנה כתיב (שה"ש ב') סוב דמה לך דודי לצבי או לעופר האילים על הרי בתר. וזה קאי על זמן הגלות. דהנה ארז"ל (מגילה כ"ט א') גלו לבבל שכינה עמהם. גלו למדי שכינה עמהם שנאמר ושמתי כסאי בעילם כו'. ולכן לפעמים והעיר שושן נבוכה. ולפעמים והעיר שושן צהלה ושמחה. כי שושן הוא בחי' שכינתא כנס"י שנק' שושנת העמקים. כמו השושנה שגדלה בעומק נמוך מאד ושם היא מתגדל' ומתרבה. כמו"כ בכנס"י כתיב ותרד פלאים. שבזמה"ג היא בבחי' ירידה למטה מטה מאד בע"ש שמק"נ דעשי'. אך אעפ"י שהשכינה יורדת ומתלבשת בע"ש בסוד גלות מ"מ נק' שושן עמק איומה שהיא בחי' איום ונורא כו' כי מה שגלתה שכינה עמהם הוא כדי לאגנא עליהם מן האומות כו' כמ"ש בזח"ב (קכ"ו ב') איומה תקיפא לאגנא. וז"ש ג"כ והיא שעמדה לאבותינו היא היינו בחי' שכינת עוזו ית' שעמדה לאבותינו ולנו וכמ"ש אנכי ארד עמך מצרימה. עמו אנכי בצרה. וזהו שבעת נפילת כנס"י כתיב והעיר שושן נבוכה. ואח"כ בעת קימת ועליית כנס"י והעיר שושן צהלה ושמחה. והנה שכינה היא בחי' ממכ"ע. וגם נמשך המשכה וגילוי מבחי' סוכ"ע בבחי' שכינה גם בזמה"ג אף שהיא לובשת בע"ש כו'. ועל המשכה זו שבזמה"ג שנמשך הגילוי מבחי' סוכ"ע בבחי' שכינה וממכ"ע באשר היא שם שמלובשת בע"ש ע"ז כתיב סוב דמה לך דודי לצבי כו' על הרי בתר. וביאוה"ע דהנה במ"ת כתיב כי תרכב על סוסיך כו' (חבקוק ג'). כי ענין מ"ת הוא כמ"ש וירד הוי' על ה"ס. שהו"ע ירידה והתגלות שם הוי' למטה בעשי' בגשמי' ממש עה"ס. ולכן כדי להיות ירידה כזו הוא ע"י אותיות דבחי' סוסים כמו הסוס שמוליך את האדם ממקום גבוה מאד למקום נמוך מאד מה שאין בכח האדם מצ"ע. והנה לפעמים ארז"ל (ע"ז ג' ב') רוכב על כרוב קל שלו ושט בח"י אלף עלמין. זהו בחי' ירידת ההשפעה במלאכים שמתחלק לח"י אלף כו'. ולכן הוא ע"י בחי' כרוב כרביא מבחי' אדם שם מ"ה. אבל כדי להיות הירידה והגילוי למטה בעשי' גשמי' ממש הוא דוקא ע"י המרכבה דבחי' סוסים. כי סוס ב' פעמים גם כי גאה גאה כו'. לפי כי כל הגבוה יותר יוכל להשפיל עצמו למטה מטה ביותר. וזהו כי תרכב על סוסיך דוקא. והנה על סוס רוכב האדם והיינו כי התומ"צ נמשכים מבחי' ועל דמות הכסא כמרא"ד כו' רמ"ח פיקודין אינון רמ"ח בד"מ. ושס"ה ל"ת שס"ה גידי הדם כו'. והיינו כי התומ"צ הוא שיומשך הגילוי מבחי' אדה"ע שם הוי' דאצי' למטה בעשי' גשמי' ממש שהו"ע נתאוה כו' דירה בתחתונים שבחי' יחוד אוא"ס שבע"ס דאצי' יתגלה למטה בעשי' גשמי'. ולכן צ"ל ע"י בחי' סוסים כנ"ל שהסוס דוקא מוליך את האדם ממקום גבוה מאד למקום נמוך מאד ומ"ש והחיות נושאות את הכסא ובחי' כמרא"ד שעליו כו' זהו שיומשך איזו גילוי רק למעלה בעולמות העליונים. אבל כדי שיומשך הגילוי למטה ממש הוא ע"י בחי' סוסים דוקא. ולכן מ"ת כי תרכב על סוסיך דוקא. אך הנה בזמה"ג כתיב סוב דמה לך דודי לצבי כו' על הרי בתר. והיינו כי מ"ת שהוא בחי' וירד הוי' עה"ס אעפ"י שזהו ירידה והתגלות שם הוי' בחי' כמרא"ד למטה בגשמיות ממש על ה"ס מ"מ זהו בקדושה עדיין כי הר סיני נכלל ג"כ בבחי' ביטול באלקות כמ"ש והר סיני עש"ן כולו שהוא העלאת עש"נ בבחי' ביטול באוא"ס ב"ה. ולכן בחי' ירידה זו אפשר להיות ע"י בחי' סוסים. אבל הרי בתר הם טורי דפרודא ע"ש שהם קליפות יש ודבר נפרד לגמרי והשכינה מלובשת בתוכם בבחי' גלות כנ"ל וע"כ כדי שיומשך הגילוי מבחי' סוכ"ע בהשכינה בזמה"ג כשהיא מלובשת בע"ש שנק' הרי בתר זהו ירידה גדולה יותר למאד. מהגילוי דמ"ת דוירד הוי' עה"ס (שזהו בקדושה עדיין כנ"ל) ולכן להיות ירידה גדולה כזו א"א להיות גם ע"י בחי' סוסים. וע"ז כתיב דמה לך דודי לצבי או לעופר האילים על הרי בתר. שהצבי מרוצתו במהירות יותר מהסוס ומכש"כ עופר האילים שהוא איל בחור שקופץ מהר לבקעה ומבקעה להר כו'. והנה האדם רוכב רק על סוס. אבל על הצבי ועופר האילים א"א לאדם לרכוב עליו מצד גודל תוקף מרוצתו. וכך הירידה והגילוי שבזמה"ג ע"י צבי ועופר האילים נמשך מלמעלה יותר מבחי' כמרא"ד. וז"ש סוב דמה לך דודי. פי' דמה לך כי אדם הוא ע"ש אדמה לעליון. אדם הוא בחי' מדות עליונות שמתחלקים לג' קוין חג"ת כו'. אבל עליון הוא בחי' והנורא אל עליון עצמות אוא"ס ב"ה דלמכאמא"כ. וזהו דמה לך. דהיינו לעצמותך ומהותך ממש בחי' אדמה לעליון ממש. בחי' כי לא אדם הוא. ולפי ששרש הגילוי הוא מלמעלה מבחי' אדם כו' לכן הוא נמשך ויורד על ידי צבי ועופר האילים על הרי בתר כנ"ל. וזהו ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם. גם הוא רבוי ואף הוא ג"כ ריבוי. והיינו כי זאת היא השכינה שנק' זאת לפי שמקבלת מזה". ואף גם שהוא ב' ריבויים היינו בחי' דמה לך דודי כנ"ל שכ"ז נמשך ג"כ אפי' בהיותם בארץ אויביהם. והנה אח"כ (בסוף שה"ש) כתיב ברח דודי ודמה לך לצבי או לעופר האילים על הרי בשמים. והיינו כמו שהירידה הוא למקום נמוך מאד על הרי בתר כנ"ל כך העלי' הוא ג"כ שלא בהדרגה למקום גבוה מאד נעלה. וזהו ברח כו' או לעופר האילים על הרי בשמים שהעלי' הוא לבחי' הרי בשמים שהוא בחי' ריח כמ"ש במשיח והריחו ביראת ה' (ישעי' י"ז) טעם הוא או"פ וריח או"מ והו"ע ריח הקטרת המשכות מקיפים כו'. וזהו הרי בשמים שהם בחי' מקיפים שלמעלה מהתלבשות בכלים היינו בחי' טורי חשוכא מדות שבכתר כו' וזהו"ע שושנת העמקים שדוקא בעומק היא מתרבה ומתגדל' ביותר שהעלי' היא לבחי' הרי בשמים נמצא שיש הפרש בין זמן מ"ת וכל זמן הבית לזמן הגלות בשני בחי' הא' בשרש ההמשכה שבזמן מ"ת הי' וירד הוי' עה"ס שהוא בחי' אדם. ובזמה"ג שרש ההמשכה הוא מבחי' אוא"ס עצמותו בחי' כי לא אדם והב' הוא בבחי' ירידת ההמשכה שבזמן הבית הי' הירידה רק בקדושה. אבל בזמה"ג הירידה הוא בע"ש שמק"נ דעשי'. ומובן מזה שבזמה"ג יש תוס' ותוקף תגבורת באהבת השי"ת לעמו ישראל כמ"ש אהבתי אתכם כו' ביתר שאת ויתר עז לאין קץ על זמן הבית והתוס' הוא מרובה על העיקר כנ"ל שבזמה"ב הי' גילוי שם הוי' שבאצי' למטה בעשי'. אבל בזמה"ג הוא גילוי עצמות אוא"ס ב"ה שלמעלה מעלה מאצי' וידוע שיותר משאין ערוך בי"ע לגבי אצי'. אין ערוך אצי' לגבי עצמות המאציל. וגם בבחי' הירידה שבזמה"ב הי' בדרך וסדר השתלשלות אבי"ע דקדושה שהם כשלשלת אחוזים זב"ז. אבל בזמה"ג שהירידה הוא בע"ש אשר סט"א מהקדושה הוא שלא כפי דרך וסדר ההשתלשלות. א"כ הוא ירידה שלא בסדר והדרגה כלל. ואי' בזהר פ' בחקתי (קי"ד ב') משל ע"ז שכאשר יחוד המלך והמלכה הוא בהיכלו אין ניכר בזה כ"כ אהבת המלך. אבל כאשר המטרוניתא היא בשביה בשוקא דבורסקי שיש שם ריחות רעות והמלך יורד לשם ומתייחד עמה. מזה ניכר אהבת המלך ביתר שאת. וכמו"כ הנמשל למעלה שבזמה"ב הי' היחוד עליון בחדר המטות שהוא היכל ק"ק דבריאה. וההיכל ק"ק דבריאה הי' שורה בהיכל ק"ק שבבהמ"ק. זהו כמו יחוד המלך והמלכה בהיכלו. אבל בזמה"ג כתיב על משכבי בלילות בקשתי כו' ולא מצאתי. כ"א שצ"ל התלבשות היחוד עליון בע"ש שמק"נ זהו כמו שוקא דבורסקי שיש שם ריחות רעות. כי הע"ש הם נגד אלקות לגמרי שכופרים ואומרים לי יאורי כו' ידינו רמה כו' ואעפ"כ יורד קוב"ה ומתייחד שם עם השכינה. והוא ע"י ריבוי גבורות וצמצומים כמש"ש בזהר סליק אגרי' ונחית כותלי' תבר גזיזי דברדא מזה ניכר אהבת השי"ת ביתר שאת. וז"ש ואף גם זאת כו' לכלתם בגין ההיא כלה דשריא בינייהו ומהיות כן גם בעבודת נש"י לקוב"ה בזמה"ג צ"ל תוס' ותוקף תגבורת על זמה"ב. וזהו כל ענין מצות דרבנן שהם גזירות וסייגים הכל תוס' על התורה והיינו כי כל הגזרות דרבנן נתרבו בסוף בית שני וכמו י"ח דבר גזרו בו ביום. לפי שאז הי' גלות וצריך להמשיך מלמעלה יותר כנ"ל. לכן צ"ל העבודה מלמטה בקיום התומ"צ בבחי' תוס' יותר ויותר מהחיוב שעפ"י תורה. ועז"א ערבים עלי ד"ס יותר מיינה של תורה:
ב וזהו ג"כ ענין יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר כו' והרי עפ"י התורה אין אדם מחויב כ"כ. דהענין הוא כנ"ל כי התומ"צ הוא כדי שיומשך הגילוי מבחי' כמראה אדם שם הוי' למטה בעשי' דקדושה כנ"ל. אבל יהודה ב"ת אומר על זמה"ג שאז צריך שוומשך מלמעלה מבחי' כמרא"ד. למטה מטה ביותר דהיינו על הרי בתר. בשכינה כמו שהיא מלובשת בגלות בע"ש כנ"ל. ולכן כדי להמשיך בחי' זו צ"ל זריזות וגבורה יתירה בקיום התומ"צ בכל עבודה בפרט יותר מהחיוב שעפ"י תורה כו' ולקיימה במס"נ ממש ואפי' כל דקדוקי סופרים כמו ר"י בר אלעאי הי' שותה ד' כוסות. שהם מד"ס. והי' חוגר צדעיו מן הפסח עד עצרת. וזהו הוי עז כנמר ע"ד כי עם קשה עורף וסלחת כו' ביטול הרצון שלא עפ"י שכל וטעם כלל. שעקשות במילי דעלמא זהו גריעותא קליפה. ועז"א עז פנים לגיהנם. אבל בקדושה הוא לשבח. וקל כנשר עדמ"ש מנשרים קלו כו' לעשות רצון קונם. ר"ל שהעבודה לא יהי' לעול ומשא כמשארז"ל (ברכות כ"ח ב') העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים לפי שהוא עליו כמשא שרוצה לפטור החוב. וזהו קל כנשר שלא יהי' לו שום עייפות ויגיעה מהעבודה. רץ כצבי הוא זריזות יתירה ע"ד שאי' במד"ר (בלק פ"כ) חוטפין ק"ש חוטפין תפילין כו'. זהו ג' מדרגות בוע"ט. ועי"ז יומשך מלמעלה ג"כ סוב דמה לך דודי לצבי כו' על הרי בתר. וגבור כארי הוא בבחי' סומ"ר כי גבורה שייך במלחמה להיות תגבורת הלב אעפ"י שהשונא מורה חצים ואבני בליסטראות לא ירך לבבו ויתגבר לנגדו כמו"כ בעבודה הוא אעפ"י שהיצה"ר מפיל עליו מחשבות רעות והרהורין בישין יתגבר עליו שלא יהי' ניזוז ממקומו ולא יפול ממדרגתו זהו גבור כארי. ועי"ז יומשך בחי' אתה גבור לעולם ד' מחי' מתים אתה וכו'. מתים נק' ניצוצי ז' מלכין דתהו שנפלו בשבה"כ בק"נ שנק' מיתה. ובזמה"ג שהשכינה מלובשת בע"ש בסוד גלות אזי נמשך לה המשכת כח עליון מלמעלה מעלה כדי שתוכל לברר ולהעלות הניצוצים שנפלו בהשר ההוא. והמשכת הכח בבחי' שכינה ממקום גבוה מאד נעלה למקום נמוך מאד שהוא במקום הקליפות צ"ל ע"י גבורות וצמצומים הרבה. וזהו אתה גבור לעולם ד'. מחי' מתים שהתחי' זהו התעלותן לשרשן הנעלה ולכן אי' בכהאריז"ל מחיה בגימט' ש' ס"ג. כי השבירה היתה בשם ס"ג והבירור הוא שיתעלו בשם ס"ג ולכן מחי' בגימט' ס"ג כו'. ורב להושיע. כל רב מבבל שהוא בטורי דפרודא ששם הפירוד והריבוי. כל רבי מא"י היינו מה שנתברר מהריבוי והפירוד ונכלל בהביטול דבחי' יו"ד ח"ע ואזי נק' רבי. וזהו ג"כ ענין ורב להושיע וכ"ז צריך להמשיך בזמה"ג שהשכינה מלובשת בע"ש כדי לברר מהם כו' וע"כ צריך להמשיך לה כח עליון יותר מלמעלה מבחי' אדם כנ"ל. וכמ"ש בזה"ק (שם קט"ו ב') ע"פ ואף כו' בהיותם בארץ אויביהם (מל' דקליפה) לא מאסתים כו' לכלתם חסר כתיב בגין ההיא כלה עילאה חביבותא דנפשאי דשריא בגווייהו. בסוד גלות. וע"כ כדי להמשיך המשכה עליונה מאד נעלה למקום נמוך מאד צריך להיות מלמטה ג"כ העבודה בבחי' תוס' וזריזות יותר מהחיוב כו' וזהו"ע המאמר דיהודה בן תימא:
ג ועתה יובן ענין אחשורוש ואסתר דלכאורה אינו מובן כי אסתר היא בחי' מל' ואיך היתה תחת אחשורוש. והענין כי יש אחשורוש בקדושה ג"כ. ונק' אחשורוש. אחש הוא לשון וחש עתידות. בעתה אחישנה. שהו"ע מהירות ומרוצה. והיינו ההמשכה שבזמה"ג בחי' סוב דמה לך דודי לצבי או לעופר האילים על הרי בתר. (וכמו"כ הי' בבהמ"ק ענין חשן המשפט כמ"ש במ"א). ורוש נק' השכינה כשהיא מלובשת בסוד גלות בע"ש. כי רוש הוא מרירות כמ"ש (דברים ל"ב) ענבימו ענבי רוש אשכלות מרורות למו. כי יש בקדושה גפן ממצרים תסיע. והיפך זה בקליפה נק' ענבי רוש. ולכן המשכת היחוד שבזמה"ג (שאזי השכינה מלובשת במרירות הע"ש והקליפות) נק' אחשורוש כו'. וגם רוש ל' עוני כמו ריש ועושר כו'. אלא שריש הוא יותר מעוני וכמו דל ודלי דלים. ולכן ורוש כמו אות רי"ש. וההפרש שבין אות ר' לאות ד' כי דלי"ת הוא לשון עוני אבל רי"ש הוא יותר מדלי"ת. כי ד' יש לו לאחוריו תמונת יו"ד. משא"כ ר' עגול ואין לו יו"ד. והענין כי השכינה בזמה"ג נק' דלי"ת ורי"ש. אלא שרי"ש הוא יותר עוני מדלי"ת וכמ"ש ונהר יחרב ויבש וארז"ל (וז"א ו' ע"ב) יחרב בגלות בית ראשון ויבש בב"ש הרי שיבש הוא יותר מיחרב. והיינו כי יחרב הוא שמ"מ נשאר בו מעט מים וע"ז כתיב ואני בתוך הגולה על נהר כבר ואזי נק' המל' דלי"ת שיש בו תמונת יו"ד מאחוריו. כי היו"ד הוא בחי' רשימו מנהר כבר. אבל יבש בב"ש היינו שנתיבש הנהר לגמרי שלא נשאר ממנו כלום ח"ו ואזי נק' השכינה רי"ש שהוא עגול שאין לו תמונת יו"ד וכמ"ש ולרש אין כל שנחסר בחי' כל כמ"ש בחוסר כל שהוא בחי' יו"ד זעירא דפנחס. וזהו"ע ורוש. ומ"מ אף בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים לכלתם כו' ונמשך המשכה עליונה מאד נעלה לבחי' שכינה באשר היא שם בבחי' מרוצה ומהירות דמה לך לצבי או לעופר האילים על הרי בתר. ולכן המשכה ויחוד זה נק' אחשורוש כו' וכנ"ל:
ד ועתה צ"ל כיון שאחשורוש הוא בקדושה א"כ איך גדל את המן בן המדתא. ורז"ל פי' אחר הדברים כו' היינו אחר שהקדים רפואה למכה שהוא מה שהגיד מרדכי על בגתן ותרש שמזה התחיל גדולת מרדכי. אך מ"מ צ"ל למה גדלו כו'. והנה במד"ר (לך פמ"ד סי' כ') אמרו שבברית בין הבתרים הראה הקב"ה לאברהם כל הד' גליות. ואפ"ל דפי' ברית בין הבתרים הוא הכריתות ברית שגם בזמה"ג יומשך בחי' דודי כו' על הרי בתר וכנ"ל וזהו ל' ברית בין הבתרים כו' ואמרו שם שהד' גליות מרומזים בפסוק והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו. גדולה הוא גלות מדי גדל את המן. והענין כי עשו נק' בנה הגדול. ויעקב בנה הקטן. קליפה קדמה לפרי שהוא הבכור. שיניקתו הוא ממה שנפל בבה"כ מז' מלכין דתהו ששם הי' ריבוי אור שלא ע"י צמצום כלל ולכן נק' בנה הגדול. ולכן גם כמו שלמטה יניקת עשו ועכומ"ז משם דרך נפילה ושבירה"כ הם מקבלים שלא בדרך גבורות וצמצומים. ולכן יש להם עושר וכבוד ושלוה שלא במדה ושיעור ולא ע"פ חשבון כלל ואעפ"י שהם עוברי רצונו לפי שמקבלים מבחי' א"א וגדל חסד. ויעקב נק' בנה הקטן לפי שמקבל מעולם התיקון שהאור מאיר ע"י צמצומים כדי שיוכל להתקבל בכלים. והיינו כדי שיומשך האור בבחי' גילוי בפנימי' בכלים ויתייחד האור עם הכלי. ולכן כל השפעות של ישראל הוא במדה ושיעור מזונותיו של אדם קצובים. וז"ש מי יקום יעקב כי קטן הוא. ויש ע"ז משל במד"ר (אסתר רפ"ז) לאחד שהי' לו סייחה וחמורה וחזירה לסייחה וחמורה נתן מאכל במדה. ולחזירה בלא מדה. אמרו אנו שעושין מלאכת בעה"ב נותן לנו במדה. ולחזירה בלא מדה. אמר להם תבוא השעה שאני בא ונוחר החזירה. וא"כ כל מה שנותן לה הוא רק לרעתה. והנמשל כי ישראל נק' שור וחמור יששכר חמור גרם שהם כשור לעול וכחמור למשאוי לקים התומ"צ וא"כ עושים מלאכת בעה"ב כו' ולהם יורד השפע בצמצום ובמדה. ואפי' השפעות רוחניים כמו התורה דכתיב בה ארוכה מארץ. ומ"מ מדה כו'. ובמד"ר (תזריע פט"ו) שאפי' ד"ת שנתנו מלמעלה לא נתנו אלא במדה כו'. אבל אוה"ע עכומ"ז מקבלים ריבוי שפע שלא עפ"י חשבון כלל, אך כל ההשפעה הוא לרע להם כי מה שנותנים להם השפע הוא בשביל שיושלם איזה מכוון ואח"כ מיד נעשה מפלתם. וזהו"ע שיש למעלה סנהדרי גדולה פי' שהם דנין על הבחי' גדולה. דהיינו ההשפעה שנמשך מבחי' ארך אפים וגדל חסד לעכומ"ז הם דנין כמה יומשך ועל כמה זמן עד כדי שיושלם המכוון ואח"כ יהי' מפלתן. וזהו שמן אחר הדברים האלה גדל כו' את המן עד ויתלו את המן על העץ יש שבעים פסוקים וכמו"כ גבי נחש הקדמוני מן התחלת ס' בראשית עד הקללה של הנחש יש ג"כ ע' פסוקים. ואיתא שהנחש והמן שניהם בחי' א' ושניהם נדונו ע"פ שבעים סנהדרי גדולה. והיינו כי מה שגדל המלך אחשורוש את המן הוא מבחי' א"א וגדל חסד כו'. אך על בחי' גדולה זו יש סנהדרי גדולה כנ"ל שהם דנין כמה זמן יומשך הגדולה דהיינו עד כדי שיושלם המכוון. והמכוון שהי' בגדולת המן הוא כדי שיביא את כל ישראל למס"נ ממש ותשו"ע שנה תמימה ועי"ז יהי' גמר קבלת התורה כמ"ש קימו וקבלו היהודים קימו עכשיו מה שקבלו כבר כו' והיינו ע"י המס"נ והביטול שהי' בהם שנה תמימה וכמ"ש מה ראו על ככה כו' שגם בבחי' ככה שמבחי' כה כדמותינו הי' ג"כ בחי' מ"ה וביטול במציאות ובזה יובן מה שארז"ל (ילקוט ר"פ חוקת) ע"פ פרה אדומה תמימה אדומה זו בבל רישי' דדהב תמימה זו מדי. שאינו מובן למה נק' מדי תמימה. והיינו שע"י גלות מדי הביאו את כל נש"י לבחי' מס"נ ממש שהוא בחי' תמתי כמ"ש אחותי רעיתי יונתי תמתי אשר תמתי הוא בחי' היותר גבוה דהיינו בחי' מס"נ וביטול שלמעלה מהחכמה כו'. והנה במ"ת שאמרו כל אשר דבר ה' נעשה כו' אמרו ג"כ במד"ר (שמות פ"ב סי' ז' ובשה"ש פ"ה סי' ג' שאמר הקב"ה שנתממו עמי. אך זהו רק לפי שעה לפי שהביטול הי' בהם ע"י האתעדל"ע והגילוי מלמעלמ"ט כפה עליהם הר כו' אבל בגלות מדי שהי' בחי' הסתר אסתיר פני ובאו לבחי' תמתי שהוא מס"נ מעצמם ולכן נק' מדי תמימה שעל ידם באו נש"י לבחי' תמתי כו'. וכ"ז הי' המכוון למעלה מה שגדל המלך אחשורוש דקדושה את המן. וכיון שנשלם המכוון מיד הי' מפלתו ויתלו את המן כו'. ובזה יובן מה שאמר המן ישנו עם אחד אלהיהם של אלו ישן הוא (ילקוט עפ"ז) שבגלות הוא בחי' שינה בז"א ואין נמשך היחוד במל' שהו"ע אחשורוש שנת"ל. והי' הנס ע"י מס"נ שהי' להם מה ראו על ככה שגם בבחי' ככה הי' ג"כ בחי' מה ומס"נ ומס"נ נק' ריח בחי' מקיף שלמעלה מהשכל. ריח בגדיו ריח בוגדיו. וריח חזק מעורר מהשינה כו' ונמשך עי"ז היחוד במל' שהו"ע אחשורוש. ועי"ז ונהפוך כו'. וזהו שהנס דפורים הי' מלובש בדרך הטבע מאהבת אסתר. אעפ"י שכל נס הוא מיחוד הוי' ואלקים. וזהו נ"ס גימט' הוי' אלקים. אשר שם הוי' הוא למעלה מהנהגת הטבע. וע"י היחוד יוצא גם שם אלקים מהגבלת הטבע. אך לפי שהי' בזמה"ג שהי' התלבשות היחוד בע"ש שהם לבושי הטבע. אעפ"י שהם אין יודעים מהיחוד ואינם נהנים ולא משיגים מאומה. מ"מ הי' מלובש בדרך הטבע. רק שהטבע לא הסתיר על הנס שהכל הבינו שהוא נס כמארז"ל ע"ז ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלקינו. ולא כמו מ"ש לעושה נפלאות גדולות לבדו שאין בעל הנס מכיר בנסו שהטבע מסתיר לגמרי על הנס. אבל כאן לא הסתיר הטבע על הנס:
ה ובכ"ז יובן מה שנק' המגלה אגרת כמ"ש על כל דברי האגרת הזאת. וגם נק' ספר כמ"ש ונכתב בספר. והיינו כי ההפרש בין אגרת לספר הוא שאגרת הוא רק לשעה. שאחר שקוראים אותה א"צ לה עוד. וספר הוא קיים לעד. והיינו כמו שנת' שבשעת גלות ההוא שהי' בחי' ושמתי כסאי בעילם. אזי הי' מלובש בפרס ומדי כל הבחי' ומדרגות עליונות. כי פרס ומדי או"פ ואו"מ. פרס ל' פרוס לרעב לחמך. ומדי ל' מדו בד. ושבע הנערות הם ז' היכלות דנוק'. ושבעת הסריסים המשרתים את פני המלך הם ז' היכלות דדכורא. ולמעלה מהם שבעת שרי פרס ומדי רואי פני המלך. ואחשורוש הוא בחי' אחשורוש כנ"ל. אבל אח"כ כשיצאו מהגלות אין מלובש בהם עוד כלום. וע"כ נק' אגרת. ומ"מ נק' ג"כ ספר. דאי' במד"ר (רות פ"ד) וקבלו היהודים לא כתי' אלא וקבל רבן של יהודים קבל שמרע"ה קבל גם מגלת אסתר (וכ"ה בזח"ב קצ"א ב' יעו"ש). ובירושלמי (פ"ק דמגילה ה"ה) רב ור"ח ור"י וב"ק וריב"ל אמרו המגילה הזאת נאמרה למשה מסיני. ועוד שם הנביאים והכתובים עתידים ליבטל וה' חומשי תורה אינן עתידין ליבטל. מ"ט קול גדול ולא יסף. רשב"ל אמר אף מגלת אסתר והלכות אינן עתידים ליבטל נאמר כאן קול גדול ולא יסף. ונאמר להלן וזכרם לא יסוף מזרעם. הלכות הליכות עולם לו. הרי שלומדים גז"ש מגלה מס"ת. וביאור זה י"ל תחלה ענין קול גדול ולא יסף דמ"ת. ויש בזה ב' פי' מהזהר ומד"ר. בזהר ואתחנן (רס"א א') ה' עילאה קול גדול ולא יסף דלא פסק מבועי לעלמין כו' ע"ש. וכ"כ בפ' בראשית (נ' ע"א) קלא פנימאה דלא אשתמע אקרי קול גדול ולא יסף. והענין כי כל בחי' שאין לה הפסק לעולם צ"ל נמשך ממקום גבוה מאד. כמארז"ל (מ"ר ויקרא רפ"ב) כ"מ שנאמר לי אינו זז כו'. והענין כי בסדר השתל' יש ב' מדות חסד ודין. וע"כ יכול להיות שינוי והפסק בההשפעה שממדת החסד מחמת מדה"ד שכנגדו המעכבת. וכמו הגלות שהוא מצד טענת מדה"ד כו'. אבל באא"ס שלמעלה מס' השתל' אין שם בחי' דין כלל ורק חסד כו'. ע"כ אין יכול להיות שינוי והפסק בהשפעתו. וכמ"ש מלאכי ג') אני הוי' לא שניתי. ולכן כ"מ שנאמר לי דקאי על עצמות אא"ס שלמעלה מהשתל' ע"כ אינו זז כו'. וזהו"ע ה' עילאה דאקרי קול גדול ולא יסף. דהנה כתי' ונהר יוצא מעדן ואי' בזח"ג (ר"צ סע"א) יוצא תדיר. כי יוצא הוא ל' הוה ותמידי' בלי הפסק כלל וכמו הנהר שנמשך מהמעין והמעין נובע מהמקור. הוא בלי הפסק כלל. שנובע תמיד מים חדשים. וכמ"כ למעלה בחי' נהר בינה שיוצא מעדן ח"ע. אשר בח"ע שורה אא"ס ב"ה בחי' אין שלמעלה מהחכ'. וכיון שהנביעה היא מאא"ס שבל"ג. ע"כ יוצא הנהר ונמשך מעדן תמיד הארות וגילוים חדשים בלי הפסק כלל. ולכן לקידוש מי חטאת פסול נהרות המכזבים. כי לטהר טומאת מת הוא דוקא מבחי' מקור מ"ח את ה'. כמבועא דמיא דל"פ. וזהו קול גדול ולא יסף. שנמשך מבחי' גדול הוי' כו' ולגדולתו אין חקר. דהיינו התגלות עת"י שבבינה. ע"כ ולא יסף שאין נפסק לעולם. ומקול גדול זה הי' מ"ת. כי ה' חומשי תורה נמשכים מה' עילאה ה"ח דבינה שעד הוד אתפשטת. וז"ע ספר התורה כידוע דספר בבינה. וזהו ג"כ ענין תשב"כ. שנתלבשה באותיות וכתב דבינה. וזהו ונגלית עליהם בערפלי טוהר. סתם ענן הוא במל'. וערפלי טוהר הוא בבינה. כעצם השמים לטוהר. כזהר הרקיע:
ו ובמד"ר יתרו (ס"פ כ"ח וע' במד"ר שמות פ"ה. ילקוט תלים סי' כ"ע רמז תש"י.) אמרו ג' פי' בענין קול גדול ולא יסף. הא' שכל הנביאים שנתנבאו הי' רק מקול זה דמ"ת. ולא הנביאים לבד. אלא גם החכמים בעלי המשנה והגמ' ואחריהם כולם קבלו ג"כ מקול זה דמ"ת. וע"כ נק' קול גדול ולא יסף כו'. עד סוף כל הדורות והענין כמ"ש קול דודי הנה זה בא מדלג. דקאי על הקול דמ"ת. וכתי' הנה זה בא ל' הוה היינו שכאו"א בשעת עסק התורה נמשך ומתגלה בו אותו הקול גדול שהי' בשעת מ"ת. והו"ע הקל קול יעקב. והוא כשלומד לשמה ועם ביטול כמו שארז"ל מה להלן באימה ויראה כו' וכתי' תען לשוני אמרתיך. אזי כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו. היינו שבחי' קול העליון ממש שהי' במ"ת מתגלה בו בעת עסקו בתורה. וזהו לפי שהוא קול גדול כנ"ל ע"פ פי' הזהר. שהוא המשכה מאא"ס שלמעלה מהשתל' מבחי' ולגדולתו אין חקר. ע"כ ולא יסף. שגם עכשיו יוכל להיות נמשך כמו בשעת מ"ת וזהו תוכן כוונת המד"ר שהקול דמ"ת ישנו בכל דור. ר"ל אפי' בעקבות דמשיחא. ובכל אדם אפי' נפש דנפש דעשי'. ובכל מקום אפי' בחו"ל. מכיון שעוסק בתו' לשמה ובביטול. אזי מתגלה בו הקול דמ"ת. שלפי שהוא קול גדול כו' ע"כ ישנו מלובש באותיות התורה גם עתה ומתגלה בדיבור האדם כשהוא בביטול כו'. הפי' הב' הוא שלא הי' לו בת קול. הענין קול הוא המשכה מהעלם אל הגילוי. וסתם קול הוא המשכה מת"ת. וקול גדול הוא מבינה. וענין ב"ק היינו שעצמיות הקול נשאר למעלה בבחי' מל' ומבחי' מל' נמשך אח"כ הארה בשינוי ונק' אור של תולדה. וכמו הלבנה שמקבלת האור מהשמש. והיא משנה את האור שיהי' מאיר באופן אחר. ולכן ב"ק למטה מנבואה. כי כל נבואה הוא מבחי' אצי' ממש. והיינו שהקול עליון כמו שהוא באצי' בבחי' ת"ת נמשך ע"י נו"ה להנביאים בלי שינוי כלל כו'. ובמ"ת קול גדול ולא יסף שלא הי' לו ב"ק. היינו שהי' הגילוי בבי"ע כמו באצ'. והפי' הג' שהי' הולך מסוף העולם ועד סופו. היינו מסוף עלמא דאתכסי' עד סוף עלמא דאתגלי'. שגם בבי"ע גופא לא הי' בהתחלקות המדרגות. כמו שהי' וירד הוי' על הר סיני. וכ"ז הוא מפני שהוא קול גדול מבחי' לא שניתי:
ז והנה הנביאים והכתובים עתידים ליבטל. הטעם ע"פ פשוט לפי שהם תוכחות לישראל על שאינם הולכי' בדרכי ה' וזהו שייך רק עכשיו שיש יצה"ר בעולם. אבל לעתיד דכתי' ומלאה הארץ דעה כו' וכתי' ואת רוה"ט אעביר מן הארץ. לא יהי' צריכי' עוד לתוכחות. וע"פ סוד הענין כי נביאים הוא מלשון ניב שפתים. היינו שהם בחי' נו"ה דאצי' שעל ידם נמשך גילוי משם הוי' בבחי' מל' דבר הוי' ומתלבש בדיבור הנביא. ונק' למודי הוי' לפי שמקבלי' משם הוי'. וז"ש ישעי' ה' אלקים נתן לי לשון למודים. וע"כ לע"ל דכתיב וכל בניך למודי הוי' ע"כ לא יצטרכו עוד לנביאים אבל ה' חומשי תו' שהם מה' עילאה בחי' ונהר יוצא מעדן חו"ב. ונק' קול גדול ולא יסף. שהמשכה וגילוי זה הוא מלמעלה מש' הוי' בש' הוי' ת"ת דז"א כללות ז"א. בחי' גילוי זה יהי' נצרך גם לע"ל. ומטעם זה גם הלכות לא יבטלו שזהו שנק' הלכות עולם. ל' נצחיות. וידוע שהנצחיות נמשך ממקום גבוה מאד כנ"ל בענין כ"מ שנאמר לי כו'. וכתיב ואתה מרום לעולם. שעולם נצחיות נמשך מבחי' מרום. וזהו ג"כ משארז"ל (מד"ר ויצא פ"ע) ע"פ שם הגדולה לאה. גדולה במתנותיה. כהונה לעולם. ומל' ב"ד לעולם. לפי שנמשכי' מה' גדולה. וכמ"כ הלכות לא יבטלו מטעם זה. וגם שנק' דברי סופרים שלמעלה גם מספר. וע"כ לא יבטלו גם לע"ל. והנה במגלת אסתר נאמ' ג"כ וזכרם לא יסוף כו' ולמדים בג"ש שגם היא לא תבטל. כי הנה ארז"ל (חולין קל"ט ע"ב) אסתר מן התו' מנין ולכאו' אין מובן מה צריכי' לבחי' אסתר שתהי' מה"ת דוקא ולא די במה שהיא דברי נביאי' אך הענין כנ"ל שמה שנק' אגרת זהו לפי שכל מה שהי' מלובש במדי בהיות שם ישראל בגלות הי' רק לשעה. שכשיצאו ישראל משם נסתלק הכל. וע"כ זהו כמו אגרת שהוא לשעה. ומ"מ נק' ג"כ ספר כמ"ש ונכתב בספר. וע"ז הוא השאלה אסתר מן התו' מנין. היינו שתהי' במדרגת ס"ת. שלפי שהוא בחי' קול גדול ולא יסף. ע"כ זהו ספר שקיים לעד. ושתהי' המגלה ג"כ בבחי' זו זהו מה שנאמ' ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא. שבחי' אסתר הוא בחי' פני שמוסתר גם ביום ההוא. וא"כ הוא בחי' סדכ"ס. כי גאה גאה. והגיעו לבחי' זו ע"י המס"נ שהי' להם אז. ועי"ז המשיכו שתהי' בבחי' ספר שקיים לעד כמו ס"ת. כי אפי' לע"ל שנאמר ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה. שמפני זה הנביאים שנתנבאו בכה בטלים אז. מ"מ מגלת אסתר לא תבטל. כי הרי זהו בחי' פני שמוסתר אפי' בבחי' ביום ההוא שלמעלה גם מבחי' זה. והיינו מ"ש בפע"ח הובא בת"א ד"ה כי אברהם לא ידענו שבפורים מאיר יס"א בגילוי במל' שלא ע"י ז"א. פי' יסוד אבא זהו המשכה מאא"ס ממש (כמ"ש בזח"ב ס"ג ע"ב עתיקא סדכ"ס אשרי ואכליל כולא בהאי עמיקא כו' ומבוא ר במ"א) וזהו וזכרם לא יסוף מזרעם כמו קול גדול ולא יסף. וכ"ז הוא ע"י המס"נ שלהם. כידוע מענין לא זז מחבבה עד שקראה בתי אחותי אמי. שע"י המס"נ מתעלה המל' להיות בבחי' אמי לגבי ז"א. וכמ"ש לע"ל ביום ההוא יהי' ב"פ י"ה. שגם הה' אחרונה תקבל מהיו"ד כמו הה' עילאה. ועי"ז יהי' בבחי' מל' ג"כ היחוד בתמידי' בלי הפסק כלל כמו בבינה. וכמ"כ בפורים אע"פ שמגלת אסתר נק' אגרת. מל' מ"מ נק' ג"כ ספר מצד המס"נ. ולכן וזכרם לא יסוף מזרעם היינו שבכל פורים נמשך גילוי זה במל' כמו בימי מרדכי ואסתר ממש. וזהו כמו הפי' הא' דמד"ר בקול גדול ולא יסף דלא פסק. וגם הפי' הב' שלא הי' לו ב"ק שייך ג"כ בפורים כמ"ש בפע"ח בפי' ויעבור מרדכי. ומרדכי יצא כו'. שהארת יס"א עובר דרך מעבר בחי' מל' ויוצא ומתגלה מבחי' מל' בבי"ע. כמו שמתגלה בבחי' מל' בלא שינוי כלל. א"כ זהו"ע שלא הי' לו ב"ק כמו שנת':
ותכתוב אסתר. התי"ו רבתי ואיתא ל' רבינו נ"ע ע"ז תי"ו רושם והיינו שהוא בחי' רשימו ממש וד"ל עכ"ל. ביאור זה ע"פ משנת"ל בענין דומה דודי לצבי או לעופר כו' שבזמן הגלות נמשל הירידה למטה לצבי כו'. והנה נת' שבחי' רוכב על כרוב קל כו' הוא על ידי אותיות דשם מ"ה. ובחי' כי תרכב על סוסיך הוא על ידי אותיות דס"ג. וצריך להבין הירידה דבחי' צבי ועופר האילים מהו ואיזהו בחי' אותיות אלו. ואפשר לומר שבחי' ירידה זו להתלבש בע"ש דנוגה הוא ע"י אותיות דבחי' מקיף דלבונה שנת' ע"פ וארא שהוא בחי' אותיות דקדושה שנעשים בחי' מקיף להחיות עשר כתרין דנוגה וזהו"ע רישי' דעשו בעטפוי דיצחק כי יצחק הוא בחי' קץ חי. קץ הוא בחי' מל' שנק' קץ הימין וחי הוא בחי' יסוד או ט"ס ב' פעמים ט' מלמעלמ"ט ומלמטלמ"ע הוא חי כו'. והם מלובשים בזמה"ג בבחי' רישי' דעשו שהוא המקיף דלבונה כנ"ל וכמ"ש ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם ופי' במק"מ שכאשר נש"י הם בגלות באיזה שר אזי גם השכינה מתלבשת בשר ההוא להשפיע לישראל על ידו ולאגנא עלייהו ולא בחי' מל' לבד כ"א שנמשך גם מבחי' קוב"ה דהיינו ת"ת ויסוד לבחי' שכינת עוזו באשר היא שם כו'. וזהו ואף גם זאת. זאת היא בחי' מל' אף גם הם ריבוים בחי' ת"ת ויסוד שכ"ז נמשך לישראל בהיותם בארץ אויביהם מל' דנוגה. וא"כ המשכה וירידה זו הוא ע"י האותיות דמקיף דלבונה והמכוון מירידה זו הוא כדי לברר האותיות דמקיף דלבונה כו'. ולכן ע"י הירידה ובירור אותיות אלו נעשה אח"כ העלי' ג"כ שלא בהדרגה דהיינו לבחי' טעמים שהם אותיות התענוג. בחי' פנימיות הכתר שנק' עתיק כו'. וביאוה"ע יובן מענין קטרת דאיתא בכהאריז"ל שמל' דעשי' אינה עולה מהקליפות בשום פעם (ע"י שום מצוה) זולת ע"י קטרת. והיינו כמ"ש בס' שערי ג"ע דכמו מל' דיצירה נעשה עתיק לעשי' כמו"כ מל' דעשי' נעשה עתיק לק"נ. וזהו בחוק הקצוב (ע"כ לא ניתנה שום מצוה להעלות מהם בחי' זו כי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו. וכל המצות הוא רק לברר ולהעלות מהם מה שנתוסף בהם נפילת ניצוצות דקדושה ע"י חטא עה"ד או מה שמוסיפים החוטאים בכל דור ח"ו ה' ישמרנו) ורק ע"י מצות קטרת לבד עולה מל' דעשי' מהקליפות לפי שעה ההיא. והיינו שמתברר ומתעלה בחי' המקיף דלבונה שהוא בחי' עתיק דק"נ שממל' דעשי' ונכלל בקדושה בשעה ההיא כו'. ועי"ז שמתעלה בחי' האחד עשר שבק"נ עי"ז ממשיכים מה שבקדושה הוא עשר ולא אחד עשר שבחי' עתיק אינו ממנין הע"ס שיומשך ויתגלה בהע"ס. אהו"ע ריח הקטרת בחי' מקיף דהרי בשמים שנת' בד"ה היושבת בגנים ע"ש. וכמו"כ בזמה"ג שהירידה דבחי' צבי ועופר האילים על הרי בתר הוא ע"י האותיות דמקיף דלבונה. וע"י ירידה זו הם מתבררים ומתעלים בקדושה כו'. ולכן העלי' עי"ז לבחי' הרי בשמים דהיינו בחי' עתיק שאינו בחשבון הע"ס שהו"ע טעמים אותיות התענוג שלמעלה מבחי' חכ"ע כו' ובזה יובן ענין התי"ו רבתי ומ"ש רבינו ע"ז תי"ו רושם כו' כנ"ל. דהיינו כמ"ש באידרא תי"ו רשים רשימו לעת"י. ונת' בלקו"ת בביאור ע"פ שבתותי שבחי' תי"ו זהו רשימו שמזה מתהווה בחי' עתיק. והנה אסתר נק' כנס"י בזמה"ג. הסתר אסתיר פני כו'. שאזי הי' בחי' ושמתי כסאי בעילם התלבשוח השכינה בשר של מדי. והתלבשות זו הוא ע"י אותיות דמקיף דלבונה. וזהו ותכתוב אסתר בתי"ו רבתי שע"י התלבשות ובירור בחי' אותיות דלבונה נעשה העלי' גבוה מאד שנא בהדרגה שיומשך ויתגלה תי"ו רבתי בחי' אותיות הרשימו שלמעלה מבחי' ע"י וא"א דאצי'. ועי' בד"ה ויגש בענין רשימו שמזה נמשך החיות בזמה"ג. ועי' בהגהות לד"ה ויאבק שם נת' שע"י האותיות דמקיף דלבונה יכולים להגביה א"ע לקבל מבחי' רשימו ממש יעו"ש. ולכן י"ל שע"י בירור והעלאה אותיות דמקיף דלבונה שבזמה"ג עי"ז מתעלה גם כללות בחי' הרשימו לעצמות אוא"ס ב"ה שיומשך ויתגלה אוא"ס ב"ה להאיר בהרשימו בגילוי רב. וזהו ותכתוב אסתר בתי"ו רבתי שהו"ע העלאת הרשימו לאוא"ס ב"ה:
לדרוש יהודה בן תימא הנ"ל. הנה בפרה אדומה מרומז ד' מל' כנ"ל. והיינו שהיא ג"כ הבירור מבחי' הרי בתר טורי דפרודא כנ"ל. ולכן ושחט אותה מחוץ למחנה חוץ לג' מחנות מחנה שכינה ולויה וישראל והפרה נעשית חוץ למחנה ישראל. והיינו שזהו הבירור מבחי' חוץ עוד"פ. והענין כי הפרה באה לטהר טומאת מת וענין טומאת מת הוא כי רשעים בחייהם קרואים מתים. והיינו כי ואלה המלכים כו' וימלוך וימת שהם זמ"ל דתהו שנפלו בשבה"כ בז"מ הרעות. ע"כ נק' זה מיתה כי מאן דנפיל מדרגי' אקרי מית. וזהו עיקר טומאת מת שנק' אבי אבות הטומאה. והנה הרשעים שנמשכים אחר מדות הרעות לגמרי ע"כ בחייהם קרואים מתים שקבלת חיותם הוא מטומאת מת שהוא שבה"כ דזמ"ל דתהו שנפלו בגקה"ט כו'. והפרה באה לטהר מטומאת מת דהיינו להוציא הניצוצות דקדושה שנפלו למטה מטה מק"נ. ובאדם היינו כשנפל במחשבה דבור ומעשה של איסור ח"ו מכל מקום יהי' יכול לשוב אל ה' ולהוציא מה שהמשיך בקלי' להחזיר שיוכלל בקדושה כו'. וכמו"כ הוא ענין גלות נשמות ישראל דאמרו רז"ל לא גלו אלא כדי להוסיף כו'. דהיינו להעלות הניצוצות שנפלו בע"ש שנק' הרי בתר. שהוא ג"כ למטה מטה מנוגה. וזהו אתה גבור לעולם אד' מחי' מתים אתה רב להושיע. שזהו בחי' גבורה מה שנשפל בחי' שם אד' למטה מטה כל כך להיות מחי' מתים מיתת הזמ"ל דתהו דהיינו מה שנפל למטה מק"נ ונכלל בג' קליפות הטמאות. ורב להושיע בחי' רב טורי דפרודא ע"ד יש לי רב. נפשות עשו כו'. ולכן כתיב (בנתנאל בן צוער נשיא יששכר) הקרב קרבנו חסר יו"ד לרמז שהוא העלאת ובירור בחי' רב. כי כל רב מבבל כל רבי מארץ ישראל. בתוס' יו"ד. כי בארץ ישראל מאיר בחי' חכמה עילאה ביטול. מה שאין כן בבל הוא בחי' רב טורי דפרודא. וכל זה הוא ענין אפר הפרה. ואחר כך השוב הוא בחי' מים חיים בחי' והחכ' מאין תמצא וכמו שכתוב באגרת הקדש בד"ה למה נסמכה כו' שבכל הקרבנות הבירור רק מבחי' נוגה ע"כ ההמשכת מ"ד מבחי' אדם זעיר אנפין וחכמה עילאה. אבל אפר הפרה שהוא הבירור למטה מטה מנוגה ע"כ השוב הוא בחי' מים חיים דהיינו ממו"ס שבה מלובש גבור' דע"י כו'. והוא ענין שנת"ל שלפי שהירידה הוא על הרי בתר ע"כ העלי' הוא על הרי בשמים כו'. ושייכות שרפת הפרה לשבט יששכר ולנתנאל בן צוער. היינו כי נתן אל זהו התורה שנתנה מיד ליד כו'. ובני יששכר הם עוסקים בתורה. והנה כתיב ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה בישראל. כי יש כ"ח עתים י"ד לטובה וי"ד להיפך ונמשכים מב' ידות חו"ג. והיינו כי מקו השמאל יש יניקה לסט"א אבל בינה היא בחי' דרור עלמא דחירו שלמעלה מבחי' יניקת החיצונים. ובני יששכר מחברים התגלות הבינה בכל הכ"ח עתים ועל ידי זה נעשו כל העתים לטובה. והנה כתיב מי יתן טהור מטמא. טמא נשנ"ט. ובחי' מי שעה"נ דבינה מהפך מטמא להיות טהור. וזה נאמר על פרה אדומה ובני יששכר שהם יודעי בינה לעתים שממשיכים בחי' מי נ' שערי בינה על כן שייך להם דוקא הבירור דפרה אדומה להיות מטמא טהור כו' סליק ספר שמות