אור ברסלב
מגן אבות חלק א פרשת ויקהל

מגן אבות חלק א· רבי שלמה זלמן שניאורסון

פרשת ויקהל

פרשת כי תשא

ויקהל משה את כל עדת וגו'. ששת ימים כו' וביום השביעי כו'. ואח"כ אמר להם קחו מאתכם תרומה כו'. אמר להם שני דברים שבת. ומשכן. ומקודם כתיב ויקהל שבכל התורה לא כתיב ויקהל כ"א כאן והנה פי' עדת הוא ענין קבוץ ואסיפה של הרבה אנשים שמתחברים יחד ע"כ נק' עדת מלשון הילכו שנים יחדיו בלתי אם נועדו (עמוס ג' ג'). כי הנה המלכים נועדו (תלים מ"ח). ואדמו"ר נ"ע פי' עוד ענין עדת שהוא ג"כ לשון עדות. והנה התורה נק' עדות כמ"ש (שמות כ"ה ט"ז) ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך ולכן נק' ארון העדות וכתיב (תלים י"ט) עדות ה' נאמנה. אלה העדות והחוקים כו' (ואתחנן ד' מ"ה). גם המצות נק' עדות כמ"ש (תלים קי"ט) בדרך עדותיך ששתי כעל כל הון. וגם ישראל נק' עדות כמ"ש (ישעי' מ"ג) אתם עדי כו' לפני לא נוצר אל כו'. וכתיב (שם) אתם עדי ואני אל. וארז"ל (ילקוט ישעי' רמז שי"ז בשם הספרי) תני רשב"י בזמן שאתם עדי אני אל. וכשאין אתם עדי איני אל ולכאורה תמוה הלא אתה הוא עד שלא נבה"ע כו'. וכתיב (איוב ל"ה ו') אם צדקת מה תתן לו כו' והענין כביכול עכ"ל. כי עדות אינו דוקא הגדת עדות כ"א בחי' אות וראי' על איזו דבר ק' ג"כ עדות על הדבר ההוא. וכענין עד הגל הזה ועדה המצבה כו' (ויצא ל"א נ"ב). שהוא אות חזק וראי' על הדבר שנגמר בין יעקב עם לבן כמ"ש בפרשה שם. ע"כ נק' זה בשם עד כו'. ועד"ז נק' ג"כ התומ"צ בשם עדות. כי הנה כל המצות כולם ישנם למעלה ומלא בכל המדרשים שקודם מ"ת הי' הקב"ה בעצמו מקיים המצות כמארז"ל הקב"ה מתעטף בציצית הקב"ה מניח תפילין (ברכות ד"ו ע"א) ואח"כ נתן הקב"ה את המצות לישראל וע"כ המצות שלמטה הם בחי' עדות על המצות שלמעלה. וכמו מצות ציצית שענין מצוה זו למעלה הוא מ"ש (דניאל ז' ט') ועת"י יתיב לבושי' כתלג חיור ושער רישי' כעמר נקא. פי' כתלג חיור היינו כי גוון לבן הוא בחי' חסד והוא בחי' לבוש של חסד. והיינו בחי' ורב חסד וזהו"ע הטלית למעלה שארז"ל (מדרש חלים סי' ק"ד) נתעטף הקב"ה בטלית לבנה. והציצית הם בחי' ושער רישי' כעמר נקא. כי הציצית הם בחי' שערות כמ"ש יחזקאל ח' ג') ויקחני בציצית ראשי. ופי' ושער רישי' היינו ההמשכות (שמבחי' לבושי' כתלג) הם ג"כ כעמר נקא. וזהו"ע הטלית והציצית למעלה. וע"כ הטלית והציצית שלמטה הם בחי' עדות אות וראי' על בחי' זו שלמעלה שהוא בחי' רמיזה שרומזים על בחי' לבושי' כתלג חיור ושער רישי' כעמר נקא. וכן מצות תפלין הוא ג"כ בחי' עדות ורמיזה שרומזים על מצות תפילין שלמעלה שארז"ל הקב"ה מניח תפילין. תפילין דמארי עלמא פי' מארי עלמא הוא ת"ת דאצי' כללות ז"א. כי אנת הוא דאפיקת כו' כדי לאנהגא בהון עלמין והתנהגות העולמות הוא ע"י המדות דז"א דוקא. ועיקר ז"א הוא ת"ת ע"כ נק' מארי עלמא. ונק' ג"כ הקב"ה קדוש בוי"ו והתפילין דמארי עלמא הוא מה שנמשך בו מוחין מבחי' עליונות מבחי' קדש שלמעלה מבחי' קדוש. וזהו פי' קדש לי כו' להמשיך לי בחי' קדש מלה בגרמי' כו'. והיינו מבחי' ג"ר חו"ב ודעת הנחלק לחו"ג והו"ע ד' בתים דתפילין דמארי עלמא. וע"כ התפילין שלנו שאנו מניחים ד' בתים גשמי' שמונחים בהם ד' פרשיות גשמי' כו' הם בחי' עדות ורמיזה על התפילין דמארי עלמא כו'. וכן ג"כ מצות אכילת מצה. כי חמץ שרשו מבחי' גבורות. אבל מצה שאין בה חימוץ ולא שום הגבהה כלל. הנה בחי' זו למעלה הו"ע לחם מן הארץ העליונה. והיינו המשכות החסדים והביטול דקטנות דאבא בבחי' מל'. ומצה הגשמיות מעיסה שלא נתחמצה. בחי' עדות ורמיזה ע"ז. וקוטב הענין שכל המצות שלמעלה מלובשים בהמצות שלמטה בבחי' הסתר והעלם. ולכן נק' עדות ורמיזה כו':

ב והנה ע"ז אמר דוד (תלים קי"ט) בדרך עדותיך ששתי כעל כל הון. פי' בדרך עדותיך. כמ"ש (וירא י"ח י"ט) ושמרו דרך הוי'. שיש דרך איך שיומשכו המצות שלמעלה להתלבש במצות שלנו הגשמיים עד שיהיו נקראים עדות כנ"ל. וזהו כל ארחות הוי' כו' (תלים כ"ה). והגם שהתלבשות זו היא בבחי' הסתר מאד שלכן הם רק עדות ורמיזה בעלמא. אבל מ"מ מלובש כו'. ולכן הי' שש ושמח בקיום המצות בגשמיות יותר מכל הון. פי' הון כמ"ש (משלי כ"ד ג') ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים חד"ר ר"ת חסד דין רחמים והו"ע הביאני המלך חדריו (שיר א' ד') חדרי ג"ע. וע"י הדעת מתמלאים כל הון יקר כו'. שהו"ע תענוג והשגות אלקות ממש. וזהו כעל כל הון כמארז"ל (אבות פ"ד משנה י"ז) יפה שעה א' בתשובה ומע"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב. כי בג"ע מתגלה רק זיו והארה מהמצות כמו מבחי' לבושי' כתלג כו' ושער רישי' כו' מתגלה מזה בג"ע רק הארה דהארה. אבל המצות גשמיים. אעפ"י שהם רק עדות בעלמא. אבל מ"מ הרי הם עדות לבחי' עצמיות. כמו מצות ציצית לבחי' עצמיות לבושי' ושער רישי' כו'. וזהו"ע בשמחה ובטוב לבב מרוב כל (תבא כ"ז מ"ז). וענין שהתורה נק' עדות כנ"ל. הענין כי נובלות חכמה שלמעלה תורה (ב"ר פי"ו סי' ז') כי התורה היא פי' וביאור המצות. והיינו החכמה איך לעשות המצות. כמו מצות ציצית שיהי' גדיל. ושליש גדיל ושני שליש פתיל כו'. והיא נובלות מהחכמה שלמעלה שבמצות שלמעלה. כמו מצות ציצית למעלה בחי' לבושי' כו' ושער רישי' כו'. ויש ע"ז חכמה למעלה. למה צריכים לבחי' לבוש. ואיך יהי' הלבוש זה כו'. והיא חכמה דא"ס ממש. ולכן התורה שלמטה בחי' חכמה שבמצות ציצית גשמיות היא עדות וראי' ובחי' רמיזה על בחי' חכמה הנעלמה דא"ס שבבחי' לבושי' ושער רישי' והיינו שמלובש בה בהעלם כו'. וזהו משל הקדמוני. בחי' משל לקדמונו ש"ע כו'. והנה כמו שחכמת התורה היא בחי' עדות שהוא אות וראי' על חכמה שלמעלה. כמו"כ י"ל ג"כ באותיות התורה. כי שרש תיבת אותיות הוא אות. והנה אות הוא ג"כ לשון אות ומופת כו'. והענין כי אותיות הדיבור של האדם הם בחי' אות וראי' שיש כ"ב אותיות קבועים בעצם הנפש. והם נמשכים משם. והראי' כי אנו רואים שאין המוצאות בעצמם עושים האותיות. דא"כ החרש והקטן שמניעים המוצאות כראוי ולמה אין יכולים לדבר כו'. אלא הענין שצורת האותיות נמשכים מכ"ב אותיות הקבועים בעצם הנפש (דהיינו בבחי' חי' שלמעלה מבחי' נר"נ. וז"ש לנפש חי' ותרגומו לרוח ממללא כו'). ולכן כשמביעים אותיות בומ"ף בהשפתים הם גורמים תנועה בהשפתים להוציא הברת האותיות בומ"ף כו'. עכ"פ אותיות הדיבור הם אות וראי' שנמשכים מכ"ב אותיות שקבוע בעצם הנפש כו' וכמו"כ יובן גם למעלה שכ"ב אותיות הדיבור עליון דעש"מ או דעשה"ד שהם כ"ב אותיות התורה שרשם למעלה מהחכמה דתורה וכמ"ש ואתא מרבבות קדש כי מה שהם כ"ב היינו לפי שנמשכים ומתגלים ע"י ע"ס ויבג"א. אבל שרשם הוא בבחי' רבבות קדש עליון שלמעלה מהחכ'. ולכן נק' אותיות לשון אות וראי' שנמשכים משרשם שלמעלה מהחכמה. וזהו נגילה ונשמחה בך. וישמחו בך ישראל כו'. והנה בך פי' בעצמות א"ס ית' ממש. וגם בך הוא כ"ב אותיות. והיינו לפי שע"י כ"ב אותיות יוכל להיות נמשך גילוי משרשם בעצמות א"ס שלמעלה מהחכמה כנ"ל:

ג והנה כתיב (חלים ע"ח ה') ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל. שבחי' עדות דתומ"צ ניתנה לנש"י. והיינו שימשיכו בהם התגלות המצות שלמעלה ממש. ולא שיהי' רק בחי' עדות לבד כו'. כי הנה איתא בס"י ע"ס בלי מה כשלהבת הקשורה בגחלת כו' אחת רוח אלקים חיים. וענין המשל דע"ס לשלהבת הקשורה בגחלת הוא כמו הגחלת השלהבת בהעלם לגמרי בהגחלת. וע"י מפוח ורוח הנופח מוציאים גילוי שלהבת הגדולה לחוץ. כמו"כ הע"ס דאצי' בהם הוא התגלות אוא"ס כמאמר איהו וחיוהי וגרמוהי חד אך אינו מתגלה על ידם לחוץ דהיינו בבי"ע כי הם בחי' כלים המגבילים ומעלימים על האור לכן נק' אברים כמו עד"מ אברי האדם שמכסים על הדם שבתוכם וע"כ הגם דאי' וקרינן לון ע"ס לאנהגא בהון עלמין מ"מ בעולמות אין הגילוי כמו בהספי' שבהם איהו וגרמוהי חד ובעולמות כתיב ומשם יפרד עלמא דפרודא לאו איהו וגרמוהי חד בהון. אך ע"י רוח אלקים חיים בחי' חכ"ע מתגלה אוא"ס שבהע"ס לחוץ ולא שיהי' בהעלם כו'. והנה רוח אמשיך רוח. באתעדל"ת אתעדל"ע (זח"ב קפ"ד ריש ע"א) שע"י אתעדל"ת בחי' רוח והבל הדיבור דתורה ותפלה במס"נ וביטול לגמרי בבחי' ודברי אשר שמתי בפיך עי"ז ממשיכים בחי' רוח אלקים חיים. שיתגלה אוא"ס מההעלם כנ"ל, ולכן בימי התנאים היו הנסים מצוים מאד בגילוי לפי שעסק התורה שלהם במס"נ וביטול הי' בחי' רוח הנופח וע"כ לא הי' שום דבר מסתיר עליהם כלל. והנה התומ"צ נק' בחי' עדות ורמיזה בעלמא. שכל אורות העליונים מלובש בהם בבחי' הסתר והעלם גמור. וע"כ ניתנה העדות דתומ"צ לישראל. שע"י בחי' רוח הנופח שלהם בעסק התומ"צ בבחי' ביטול ודברי אשר שמתי בפיך כו' יתגלו כל המצות שלמעלה ממש. כמו ע"י מצות ציצית יתגלה בחי' לבושי' ושער רישי' כו'. ולא שיהי' רק עדות לבד כו'. וע"ז כתיב (חלים קל"ב י"ב) ועדותי זו אלמדם והיינו לפי שנש"י נק' ג"כ עדות אתם עדי נאום ה':

והענין דאיתא בספר הבהיר נובלות בינה שלמעלה שכינה. שכינה לשון ושכנתי בתוכם שהוא מקור נש"י שמלובשים בגופים ונק' כנס"י בחי' מל' דאצי'. והיא נובלות מבחי' בינה שלמעלה שכינתא עילאה שהיא מקור הנשמה בחי' מזלי'. והנה לבחי' מל' יש מרכבה ממלאכים. פי' מרכבה שהם בטלים לגמרי לבחי' מל'. ונק' מרכבתא תתאה. וכמו"כ יש מרכבתא עילאה ונק' האבות הן המרכבה (ב"ר ספמ"ז) והיינו שהוא בחי' ביטול לאוא"ס ב"ה ממש. וכמ"ש (יהושע כ"ד ב') בעבר הנהר ישבו אבותיכם דהיינו למעלה מבחי' ונהר יוצא מעדן. ולכן הם מרכבה להבינה שכינתא עילאה דהיינו להעלות בחי' חו"ב לעצמות אוא"ס ב"ה. והנה הנשמה שמלובש בגוף נמשכה מבחי' שכינתא תתאה מל'. אבל שרש ומקור הנשמה בחי' מזליי' שרשה בבינה שלמעלה כנ"ל בענין האבות הן המרכבה כו'. וזהו נובלות בינה שלמעלה שכינה. ולכן אין המלאכים אומרים קדוש עד שיאמרו נש"י למטה תחלה קדוש כו' (חולין צ"א א'. ובזח"ג ק"ל ע"ב) וזהו"ע שנש"י נק' עדות דהיינו הנשמות המתלבשים בגופים שנמשכים מבחי' שכינה מל'. הם עדות על שרש ומקור הנשמה שמבחי' בינה שלמעלה כו' והנה זהו כל עסק התפלה שיתגלה בחי' עדות של הנשמה. וזהו ע"ד רבתי שבפסוק ראשון דשמע. והיינו שתתחבר הנשמה שמלובש בגוף עם מקור הנשמה בחי' מזליי' שמבחי' בינה שכינתא עילאה. וענין בחי' מזלי' הוא בחי' רעו"ד מס"נ לגמרי רצון א' פשוט כו' והנה התפלה היא הכנה לעסק התומ"ל. דהיינו שעי"ז יהי' אח"כ עסק התורה בבחי' ודברי אשר שמתי בפיך בחי' רוח הנופח הנ"ל שיתגלו בתומ"צ ג"כ כל האורות עליונים ולא שיהיו רק בחי' עדות. והיינו על ידי שמתגלה בחי' עדות של נש"י תחלה על ידי התפלה. יכולים להמשיך אח"כ התגלות העדות דתומ"צ:

ד וזהו הכל ענין עדת שהוא ג"כ לשון עדות. הנה דעת ועדת ועדות. הכל אותיות שוים. וצ"ל תחלה פי' הפסוק הנ"ל אתם עדי ואני אל. הנה כתיב דע את אלקי אביך. פי' דעת הוא היפך מהיסח הדעת שהו"ע שכחה. אבל דעת ענינו שיהי' מקושר ונמשך אחר זה תמיד בלי הפסק כלל. כי יש אמונה ודעת. אמונה מה שמאמין איך שהקב"ה מחי' העולמות ואפי' שמאמין איך שאתה הוי' לבדך הנה זהו רחוק ממנו עדיין. וכמו גנבא אפום כו' לפי שאמונה הו"ע עטרה ומקיף כו'. ואין שייך עדיין אליו. אבל דעת הוא לשון והאדם ידע התקשרות והתחברות אל תוכו ותוך תוכו שיומשך אח"ז כל המדות שלו בלי הפסק כלל. והיינו שמחבר השכל והשגה שבמוח אל המדות שבלב שיומשכו כל המדות אחר השכל והשגה שבמוח כו'. וזהו ע"ד רבתי דשמע. שע"י הדעת והתקשרות ההשגה דהוי' אחד בתוך לבבו שיומשכו כל המדות ליכלל וליבטל אזי נק' עד. וזהו אתם עדי שהוא על ידי הדעת נעשים עדים וכמ"ש והוא עד (דקאי על ישראל) או ראה (אתה הראת) או ידע וידעת כו' כי הוי' הוא האלקים שמחמת הדעת נק' ג"כ עד כו' והנה כשיהיו ואתם עדי אזי ואני אל. פי' אל אינו כמו שם הוי' כי שם הוי' הוא כמו עד שלא נבה"ע שהי' הוא ושמו בלבד דהיינו כמו שכלול בעצמות א"ס ב"ה ואינו שייך לעולמות כלל. אבל אל הו"ע הארה וגילוי בעולמות. כי אל לשון כח כמו ואת אילי הארץ. והיינו כח התפשטות החיות בעולמות וכענין כח אד'. וזהו אל שדי שע"י כח זה הוא משדד המערכות כו' ולכן כתיב חסד אל כל היום (חלים נ"ב ג') וכתיב (שם ז' י"ב) ואל זועם בכל יום הרי שבחי' אל הוא ההארה והגילוי ששייך להנהגת העולמות. והנה כתיב (ש"א ב' ג') כי אל דעות הוי'. ד"ע וד"ת. ד"ע הוא סוכ"ע בחי' מקיף שאינו שייך להנהגת העולמות כלל וז"ש ביצימ"צ (שמות ב' כ"ה) וידע אלקים. וכי מתחלה לא הי' יודע ח"ו. אלא הענין שמתחלה הי' הידיעה בבחי' ד"ע בדרך גלוי וידוע כו' ממילא כו'. וד"ע בחי' מקיף ושם כחשכה כאורה. אבל פי' וידע אלקים היינו שנמשך בבחי' ד"ת שמחבר אוא"ס ב"ה עם המדות וע"י המדות נעשה התפעלות להיות אהבתי אתכם כו' ואוהב את יעקב כו' (מלאכי א') שיומשך גילוי אלקות ובמקום הביטול. ובלעו"ז לא יומשך כלום. וזהו כמו שבאדם הדעת מחבר המוחין עם המדות. וזהו על ידי בחי' שם אל שגבוה מב' הדעות. וזהו כי אל דעות הוי'. ששם אל הוא מחבר הב' דעות. ולכן אל תרבו תדברו גבוה כו' לקבל מבחי' ד"ע דכחשוכא כו'. כי אל דעות כו' שמחבר כנ"ל להיות חיבור ולא באל"ף עם ולו בוי"ו שיהי' נתכנו עלילות גם בבחי' ולא באל"ף. והנה כ"ז הוא כשאתם עדי. שגם בנפש מאיר הדעת לחבר המוחין עם המדות. אבל כשאין אתם עדי אזי גם למעלה אין אני אל. והיינו כענין קוב"ה סליק לעילא כו'. כי אל שהוא לשון אלקות. הנה על עצמותו ומהותו ית' אין שייך כלל לשון אלקות כי לשון זה שייך רק על ההארה שמתגלה להחיות העולמות שייך לומר אלקות וזהו פי' אל. ונמצא פי' אל הוא הארה שמאוא"ס ב"ה בעולמות. אבל בגלות הוא מסלק ההארה בעצמותו ומהותו ממש שלא להיות כי אל דעות כו'. דהיינו שלא יתחברו הב' דעות כ"א שיומשך השפע מבחי' ד"ע לבד דקמי' כחשכה כו'. וזהו כשאין אתם עדי אזי איני אל כביכול. וזה"ע עדת בנ"י. שע"י הדעת שמחבר אור השכל וההשגה (דבחי' יחו"ע הוי' אחד כו') בתוך המדות אזי נאספים כל הרצונות. ואזי הו"ע עדת ל' עדות שכשמאיר הדעת אזי נק' עדות כמ"ש והוא עד כו' או ידע כנ"ל. אבל כשלא יש בחי' דעת אין נק' עדות כלל. והנה משה הוא הדעת ונק' רע"מ שממשיך בכאו"א מישראל בחי' הדעת. וזהו ויקהל משה את כל עדת בנ"י כו':

ה וביאור ענין ויקהל משה את כל עדת כו' צ"ל תחלה המשנה בעש"מ נבה"ע והלא במאמר אחד כו' (אבות פ"ה) והנה ידוע הקושיא הלא א"ס אחד פשוט ואיך יכול לימשך ממנו ריבוי התחלקות כ"כ כו'. והענין כמו שאנו רואים למטה באדם מה שחושב ברגע מועטת. כשיצטרך לפרש אח"כ בדיבור ישתהא זמן רב. והיינו כי עיקר ריבוי התחלקות הוא בדיבור. וכמו"כ למעלה בדיבור עליון הוא ריבוי והתחלקות הצירופים לאין קץ כו'. ומקור התחלקות הדיבור הוא מהששה מדות שהם ג"כ בבחי' התחלקות חו"ג שני הפכים כמו אהבה ושנאה כו'. ובדרך כלל יש ששה מדות ה"ז התחלקות ו"ק. ובדרך פרט יש ריבוי מדרגות כי חסד כלול מכל המדות וגבו' מכל המדות. ואח"כ כשנמשך מהמדות לדיבור נעשה ריבוי התחלקות ביותר. כמו מחנה מכאל קפ"ו אלף ששרשו ממדת חסד דאצי'. וכשנמשך ומתלבש החסד עליון בהדיבור הנה ע"י הדיבור נעשה ההתחלקות לקפ"ו אלף כו'. ולכן נבה"ע בששת ימים וע"י עש"מ. ולכאורה הלא כל העש"מ יכולים לומר בחצי שעה ולמה הי' נצרך זמן ששת ימים. אלא הענין כי כדי שיהי' ריבוי התחלקות בהדבור צ"ל נמשך תחלה ע"י המדות שהם ג"כ בבחי' התחלקות כנ"ל ואח"כ כשנמשך להדיבור נעשה התתלקות ביותר ולכן הי' צ"ל הבריאה בוי"ו ימים דוקא וע"י עש"מ. עכ"פ מבואר שעיקר הריבוי והתחלקות נמשך מהמדות ודיבור עליון. אבל למעלה מזה דהיינו בבחי' ת"ע כח מ"ה ביטול לגמרי אין שייך שום התחלקות. וזהו מאמר אחד שהוא בראשית נמי מאמר הוא בתי' חכמה ביטול והתכללות לגמרי שלמעלה מהתחלקות ע"כ נק' מאמר אחד. והנה במאמר אחד יכול להבראות אבל הי' רק ביטול לגמרי והתכללות ולא הי' שייך שכר ועונש. ולכן נברא בעש"מ שיתהוה יש והתחלקות כדי להפרע כו' וליתן שכר טוב כו'. והנה זהו כדי שיתהוה כו'. אבל אח"כ צריכים להמשיך הגילוי מבחי' מאמר אחד כדי שיהי' גם בבחי' היש וריבוי התחלקות דנבראים בחי' ביטול והתכללות באוא"ס ב"ה כו'. וזהו ויקהל משה את כל עדת. כי משה הוא בחי' ונחנו מה חכמה כח מ"ה. וע"י שממשיך הביטול דמ"ה דחכמה שהוא בחי' מאמר אחד נעשה גם בבחי' הריבוי והתחלקות בחי' התכללות לגמרי כי ההתחלקות הוא מחמת בחי' יש. וגם במדות עליונות מחמת שהם בבחי' יש הם ענפין מתפרדין. אבל ע"י המשכת הביטול משם מ"ה נעשה התכללות לגמרי. והנה נת"ל שההתחלקות הוא בהמדות. וזהו ויקהל משה את כל עדת שעל ידו נעשה בחי' קהל ואסיפה והתכללות כל המדות ליכלל וליבטל באוא"ס ב"ה שאזי נק' המדות עדת לשון קיבוץ ואסיפה כנ"ל. והנה משה הוא הדעת שממשיך הביטול דחכמה בהו"ק כו' כנ"ל. ועי"ז נעשה התחלקות הו"ק בחי' עדת ביטול והתכללות באא"ס ב"ה והנה בחי' משה יש גם כעת בכאו"א מישראל. כמארז"ל ע"פ מה הוי' אלקיך שואל מעמך כ"א ליראה כו' אין לגבי משה מילתא זוטרתא. וידוע הקושיא ע"ז דהא שואל מעמך כתיב אלא משום שיש בחי' משה בכאו"א. וגילוי בחי' מ"ה דמשה נמשך ע"י התורה כמ"ש זכרו תורת משה עבדי. תורה צוה לנו משה. שע"י עסק התורה נמשך התגלות בחי' מ"ה דמשה שבכאו"א כו'. ולכן עי"ז נעשה בחי' ויקהל משה כו'. והנה כשנעשה בחי' עדת ע"י הדעת כנ"ל אזי הו"ע עדות וכמ"ש והוא עד כו' או ידע כו' דוקא כנ"ל. והנה שרש בחי' זו דויקהל משה יובן ע"פ מארז"ל נובלות בינה שלמעלה שכינה. שכינה היא מקור נש"י המתלבשים בגופים. והנה הגם שהיא חלק אלוה ממעל מ"מ אין שם השגה באוא"ס ב"ה דלמחתב"כ כו'. אבל בינה שלמעלה שם מאיר אוא"ס ב"ה בהבנה והשגה איזו בחי' גילוי כו'. ושרש הנשמה הוא בבינה שלמעלה כו'. ולכן הנשמה שלמטה היא בחי' נובלות ועדות כנ"ל באריכות. וע"כ צריך להמשיך ולחבר שרש ומקור הנשמה שמבחי' בינה שלמעלה שיאיר בגילוי למטה בהנשמה שבגוף. ועי"ז נמשך הדעת גם למטה בהנשמה שבגוף שיהי' עדת ועדות כנ"ל. וזהו והוא עד או ראה הוא בשרש הנשמה דמזליי' חזי ממש. או ידע כשנמשך הגילוי משרש הנשמה למטה בהנשמה שמלובשת בגוף נמשך להיות או ידע עכ"פ ואזי נק' ג"כ והוא עד. ולכן בחי' זו דויקהל משה את כל עדת הוא ע"י גילוי שרש הנשמה שמבינה שלמעלה. שעי"ז נעשה בהמדות ביטול והתכללות שיהי' רק רצון א' פשוט ליבטל בא"ס ב"ה שהו"ע עדת ועדות כנ"ל. ולכן ויקם עדות ביעקב כו'. כי התומ"צ אעפ"י שהם בחי' עדות זהו בהעלם. וצריך להמשיך בחי' שרש המצות והתורה כמו שהיא למעלה שיתגלו ממש בהתומ"צ שלמטה. והו"ע שלהבת הקשורה בגחלת ונצרך למפוח בחי' רוח והבל הדיבור של עסק התורה. וכדי שיהי' בחי' רוח והבל הדיבור דתורה בחי' רוח הנופח גילוי השלהבת כו' (דהיינו שיתגלה שרש התומ"צ כמו שהוא למעלה. בהתומ"צ שלמטה ולא יהי' רק עדות לבד) הוא דוקא כשנעשים נש"י עדים בהתגלות להיות והוא עד כו' או ידע דוקא שע"י הדעת נעשים בחי' עדת ביטול והתכללות המדות וכל הרצונות באוא"ס ב"ה ואזי הם עדות ממש. וכ"ז הו"ע עסק התפלה לחבר שרש הנשמה בהנשמה שמלובש בגוף כו' ואח"כ רוח והבל הדיבור דתורה הוא בחי' רוח הנופח כו' להיות ויקם עדות ביעקב כנ"ל.

וענין ויקהל "משה דהנה כתיב (עמוס ט') הבונה בשמים מעליותיו ואגודתו על ארץ יסדה שכל העליות וההמשכות צ"ל ע"י התכללו' וביטול דוקא. וזהו ויקהל. והענין דאיתא בכהאריז"ל קהל גימט' ג"פ מ"ה. והיינו כי ישראל נחלקו לג' מדריגות כהנים לוים וישראלים ג' אבות. ושרשם מהמדות עליונות ועיקר המדות הם ג' חג"ת. וזהו"ע ג"פ מ"ה שהוא המשכת הביטול דשם מ"ה בכל הג' מדות כדי שיהי' בהם ביטול והתכללות שאין מספיק ע"י המשכת מ"ה בקו אחד רק צריך שיהי' המשכת מ"ה בכל הג' קוין. כי המדות מצ"ע הן ענפין מתפרדין חו"ג שני הפכים. וע"י הביטול דשם מ"ה נעשה בהם התכללות אמיתי כו' ע"ד עושה שלום במרומיו בין מכאל וגבריאל שהם אש ומים. מלמטלמ"ע ומלמעלמ"ט. והרי הם שני הפכיים. ומ"מ אומרים שניהם כאחד קדוש. והיינו מצד שבטלים בבחי' תשוקה והתפעלות לעצמות אוא"ס דלמכאמא"כ אשר שם בטלים ההפכיים לגמרי ע"כ מתחברים ומתכללים כאחד כו'. וזהו קהל גימט' ג"פ מ"ה. וזהו שם מ"ה מלגאו דאיהו אורח אצי'. היינו שעושה אורח ודרך באצי' להיות קשר וחיבור כל הע"ס יחדיו כו'. שמצד המשכת שם מ"ה והביטול בהמדות שיהי' בטלים לבחי' למכאמא"כ. עי"ז נעשה בחי' קהל והתכללות חג"ת שיהיו כבחי' א' ממש. והנה משה שי"ן עם מ"ה השי"ן ג' מדות. והוא ממשיך הביטול דשם מ"ה בהג' מדות (והיינו לפי כי משה הוא הדעת שממשיך הגילוי מהכתר) ולכן ויקהל משה דוקא. והנה מצה ג"כ גימט' ג"פ מ"ה כמו קהל. והיינו כי מצה זו שאנו אוכלים ע"ש מ"ה כדי שיומשך בחי' מ"ה וביטול בהמדות. כי ענין מצה אי' בכהאריז"ל שהוא המשכת חסדים מדעת דקטנות דאבא כי מצה אין בה לא חמיצות ולא גובה. כי חמיצות הו"ע דינים וגבו' דקו השמאל. ומצה הוא המשכת חסדים מחכ' שהוא מקור קו הימין מקור החסדים כמאמר אב הרחמן אב הרחמים כו'. וגם המשכת הביטול דחכ' כח מ"ה. והיינו שנמשך עצמות ושלימות הביטול דחכ'. וענין הקטנות הוא שנמשך רק בבחי' הכרה והרגשה לא בבחי' ראי' והשגה כו'. והנה כתיב ששת ימים תאכל מצות. עי' בסידור בדרוש דששת ימים תאכל מצות שהוא המשכת הביטול בששה מדות. וכ"כ בלקו"ת בד"ה אלה פקודי ע"ש. הגם שחיוב אכילת מצה הוא רק בלילה הראשונה. אך ההמשכה דמצה שהוא המשכת מ"ה דחכ' צריך להיות בכל הששה מדות. כי שבה"כ הי' במדות מחמת בחי' ישות וגסות כידוע שהשבירה הי' בשם ס"ג כמ"ש כולו סג כו' סג אותיות גס. כי גאוה וגסות הוא שרש לכל מיני רע. כמו שבקדושה יש היכל קה"ק שהוא המקור לכל היכלות דקדושה. כן להבדיל בלעו"ז הגאוה וגסות נק' אבי אבות הטומאה שהוא שרש ומקור לכל מיני רע. כי מי שהוא בהכנעה ושפלות אינו רוצה וא"צ לכלום ואינו מתכעס ואינו מתפאר ואינו בניצוח ואינו רוצה שהכל יודו לו כו'. משא"כ מי שהוא בעל גאוה רוצה וצריך הכל ומתכעס ומתפאר ומתנצח כו' לכן צריך להמשיך המשכת מ"ה בהמדות כי עי"ז הוא תיקון המדות ועיקר המדות הם ג' כנ"ל לכן מצה הוא גימט' ג"פ מ"ה כו:

ו והנה אח"כ אמר להם ענין השבת כו'. דהנה כתיב לעשות השבת. וצ"ל דהלא שבת מיקדשא וקיימא. והענין כמארז"ל (ב"ר פי"ז) ג' נובלות הן כו' נובלות העוה"ב שבת. כי השבת הו"ע השביתה ממלאכה כמ"ש ששת ימים עשה ה' כו'. וביום השביעי שבת. אבל עוה"ב הוא יום שכולו שבת ומנוחה כו' הו"ע שביתה בעצם. שלא ממלאכה ולכן השבת שלנו הוא רק נובלות מבחי' השבת דעוה"ב דהיינו מבחי' יום שכולו שבת וזהו לעשות השבת שיומשך איזו גילוי והארה בשבת שלנו מבחי' יום שכולו שבת כו'. והיינו על ידי ששת ימים תעבוד ל' עורות עבודים דהיינו מה שמתקנים ומבררים הניצוצות דתהו שנפלו בק"נ שיוכללו בבחי' ביטול. וזהו כל הל"ט מלאכות הזורע החורש כו'. והעלאה ובירור זה הוא על ידי עובד אלקים בנפש בבחי' אתכפיא וביטול היש אינו דומה שונה פרקו מא"פ לשונה פרקו מא"פ ואחד כו'. וזהו"ע שאמר להם תחלה אלה הדברים שהו"ע ל"ט מלאכות כדאי' בגמ' (שבת ע' ע"א) דברים הדברים אלה הדברים הם ל"ט מלאכות. שהכל הוא העלאות ובירורים מק"נ. והלה העלאת כל הבירורים שבחול שיוכללו בבחי' ביטול לגמרי באוא"ס הוא בשבת שאזי הוא זמן עליות העולמות ולכן כל התפלות והתומ"צ של ששת ימי החול מתעלים בשבת ליכלל באלקות. ואח"כ ביום השבת נמשך ומתגלה המשכה מלמעלמ"ט ממקום גבוה מאד והוא בחי' טל טלא דנטיף מעתיקא לז"א ולכן אומרים סעודתא דע"ק (והו"ע יום שכולו שבת). ובחי' טל זה מתגלה על ידי העלאות הבירורים מבחי' ל"ט מלאכות. והנה שבת הוא בחי' מלמטלמ"ע היינו שעל ידי העלאת הבירורים שמבררים בחול מלמטלמ"ע בבחי' ביטול והתכללות לגמרי באוא"ס ב"ה (והוא כענין עדת הנ"ל) מתגלה אח"כ בחי' טל מלמעלמ"ט. אבל כדי שיוכל להיות העבודה ע"ד הנ"ל. צ"ל תחלה ויקהל משה את כל עדת שהוא מלמעלמ"ט. פי' שעל ידי המשכת בחי' שם מ"ה וביטול מלמעלמ"ט עי"ז נעשה אח"כ בחי' עדת (ועדות) שהוא העלאת המדות בבחי' ביטול והתכללות באוא"ס ב"ה מלמטלמ"ע. והיינו שאחר שנעשים נש"י בחי' עדת ועדות על ידי המשכת הדעת מבחי' משה כנ"ל עי"ז אח"כ יוכל להיות כל העבודה בששת ימי החול ויומשך אח"כ בשבת מלמעלמ"ט כו'. והנה אחר שבת אמר להם מלאכת המשכן. כי יריעות המשכן נוטה שמים כיריעה הו"ע המצות מקיפים. והכלים הם פנימי' הו"ע תורה המשכות או"פ. אך פי' משכן הו"ע ושכנתי בבחי' גילוי גמור דהיינו שהמקיפים עליונים יתגלו ממש בהמצות שלמטה. וכן בתורה יתגלה בחי' או"פ דח"ע בגילוי גמור ולא שיהי' רק עדות לבד. וזהו"ע המשכן. והנה כדי להמשיך הגילוי שלא יהי' השלהבת קשורה בהגחלת כ"א שיצא ויתגלה לחוץ הוא על ידי רוח הנופח דיבור התורה, ובחי' רוח זה הוא אחר שנעשים נש"י עדים על ידי התפלה. והנה ענין שבת הוא שיוכל להיות עבודה בהעלאה והמשכה. וא"כ הו"ע עדות. אזי אח"כ יוכל להיות ענין המשכן:

ועתה צ"ל מה שאמר להם קחו מאתכם תרומה. הנה כתיב (תלים קמ"ה) ארוממך אלקי המלך. וכתיב (בשלח ט"ו) זה אלי כו' וארוממנהו. וצ"ל למה צריכים לרומם אותו והלא כתיב (תלים צ"ב) ואתה מרום לעולם הוי'. והענין כי פי' אלקי המלך אלקי ל' כח. והיינו כח וחיות אלקות שמתלבש בהעולמות בחי' ואתה מחי' את כולם (דה"א כ"ט). כי הנה יש שני בחי' ממכ"ע וסוכ"ע ממכ"ע שמתלבש ומתחלק למדרגות אין קץ. וכמו שלמטה אנו רואים שמתחלק החיות בדרך כלל בד' מדרגות דדצח"מ. ובדרך פרט יש התחלקות אין קץ. אבל סוכ"ע כמו עיגול שאין בו התחלקות מעלה ומעה כלל לפי שאינו מאיר בפנימיות בהשגה כו' כ"א בחי' מקיף השוה ומשוה כו'. ולכן מצד בחי' ממלא כתיב (ישעי' נ"ה) כי גבהו שמים מארץ. ומצד סובב כתיב (תלים קי"ג) המשפילי לראות בשמים ובארץ בהשוואה אחת כו'. וזהו"ע ארוממך לרומם כללות הכח והחיות דבחי' ממכ"ע שמתחלק למדרגות אין קץ למקור ושרש דהיינו בחי' סוכ"ע שלמעלה מהתחלקות כנ"ל. והנה פי' אלקי המלך. כי בבחי' מל' יש ג"כ שני בחי' ממלא וסובב כמו עד"מ למטה ענין המלך שהוא רק רוממות והתנשאות מהעם היפך החיבור ולכן המלך אין רואים אותו כו' (סנהדרין כ"ב א'). ולכן אעפ"י שרב שמחל כו' כבודו מחול. אבל מלך שמחל אין כבודו מחול (כתובות י"ז א'). והיינו כי רב ענינו השפעה בפנימיות בדרך חיבור וקירוב כו'. אבל מלך ענינו רק רוממות כו' ע"כ אין כבודו מחול. ומ"מ יש ג"כ בבחי' מלך מה שנמשך ממנו בפנימיות כמו ענין דבר מלך שלטון שהדיבור ופקודת המלך נמשך לכאו"א מהעם כו' וזהו שאמר פרעה ליוסף ובלעדיך לא ירים כו' ועל פיך ישק כל עמי רק הכסא אגדל ממך (מקץ מ"א). והיינו שהנהגת המלוכה שע"י הדיבור דבר מלך שלטון נתן לו. אבל עצם הרוממות שלמעלה מהדיבור והפקידה בחי' זו לא נתן לו וזהו רק הכסא אגדל ממך. והנה למעלה בבחי' מל' מקור בי"ע שנעשה ממנה כחב"ד דבריאה הנה חב"ד הוא השפעה בפנימי' אבל הכתר שלה הוא מקיף לג' עולמות בי"ע בהשוואה א'. וזהו ארוממך אלקי המלך. אלקי הוא מה שמלובש בפנימיות בבי"ע בבחי' ממלא. המלך הו"ע הרוממות והתנשאות דבחי' מל' בחי' סובב. וע"כ צריך לרומם שני הבחי' ממלא וסובב דמל' לבחי' עצמות הסובב הכללי שמקיף לד' עולמות בהשוואה א' והיינו לבחי' ממה"מ מל' דא"ס. וזהו"ע מלך יחיד לרומם המל' לבחי' יחיד כו':

ח ועתה צ"ל איך יכול דוד שהוא נברא ובע"ג לומר ארוממך כו'. ויובן ע"ד והחיות נושאות את הכסא דקשה ג"כ והלא הכסא כבוד מרום מראשון כו' והחיות הם נבראים מאין ליש מבחי' הכסא דמל'. ואיך יכולים להיות נושאות. והענין כי אמת שהם נבראים מאין ליש מבחי' מל'. וכל השגתם הוא רק עד בחי' מל' אבל למעלה מבחי' מל' אין משיגים כלל. אבל מ"מ כיון שמשיגים בחי' מל' איך שהיא רק הארה בעלמא כו' מזה נעשה אצלם התפעלות והרעש גדול ומתלהבים כאש בוער ליכלל בעצמות אוא"ס ב"ה ממש. ולפי שאינם יכולים ליכלל כו' ע"כ מרעישים ובוערים למאד כו' וזהו"ע אמירת קדוש שלהם כו'. וז"ש (ישעי' ו') ואראה את אד' יושב על כסא שרפים עומדים ממעל לו. וצ"ל איך יתכן שעומדים ממעל כו'. והענין כי הכלל שכל מקום שרצונו של אדם הוא נחשב כאלו הוא שם ממש. ולכן כיון שההתפעלות והתשוקה שלהם הוא לעצמי' אוא"ס דוקא שלמעלה מבחי' מל' ע"כ נחשבים כאלו עומדים שם. וזהו ממעל לו דהיינו לשם אד' כו'. והנה מצד ההתפעלות והרשפי אש והתשוקה שלהם לעצמות אוא"ס עי"ז הם נושאות את הכסא. ואח"כ הם מנושאות עם הכסא. והנה למעלה הוא מצד התלהבות רשפי אש התשוקה באהוי"ר. אך שיהי' ל אדם יכול להיות ארוממך כו' ע"ד והחיות נושאות כו' הוא ע"י קיום המצות בבחי' קבעומ"ש דוקא. וזהו ארוממך כו' שאמר זה דוד בעד כללות נש"י. וזהו קחו מאתכם תרומה להוי' והיינו ע"י נדבת המשכן שהו"ע צדקה וצדקה תרומם גוי כו'. וביאור זאת איך יכול להיות ארוממך ע"י קיום המצות בקבעומ"ש כו'. יובן מענין אכילת מצה שקודם ספה"ע ומ"ת (בתו"א ד"ה קחו כו' תרומה) כי ספה"ע וספרתם כו' לשון הארה והיינו להמשיך בחי' אור וגילוי מלמעלמ"ט כדי להפוך הז"מ דנה"ב כו'. ובחי' אור זה הוא התגלות אלקות בהשגה והעמקת הדעת באלקות שעי"ז יכולים להפוך הנה"ב כי אור דוחה חשך וכתיב (תלים ס"ח) כהמס דונג כו' כן יאבדו רשעים. הם התאוות. מצד גילוי אור ה' בבחי' השגה כנ"ל. ומקודם צ"ל אכילת מצה לחם עוני אתכפיא ביטול היש. וכנודע שא"א להיות התהות יש מיש כמשל הגרעין הנזרע בארץ שצריך שיוכלל תחלה בבחי' אין ועי"ז אח"כ הצמיחה בתוס' ורבוי גדול. כמו"כ בחי' וזרעתיה לי בארץ כדי שיהי' הצמיחה שהוא המשכות תוס' אורות וגילוי אלקות צ"ל תחלה בחי' אין אתכפיא וקבעומ"ש. וכמאמר כד אתכפיא סט"א אסתלק יקרא דקוב"ה (זח"ב קפ"ד א'). וזהו שכדי להיות תרומה להוי' הנה עצם מדת מל' נק' תרומה ל' רוממות כמשנת"ל שעצמי' המל' היא בבחי' רוממות והתנשאות סובב דבי"ע. וצריך לרומם ולהעלות תרומה זו מלמטלמ"ע להוי' שהוא אוא"ס ב"ה והיינו ע"י נדבת המשכן בחי' צדקה תרומם כו' בבחי' קבעומ"ש. ואח"כ כתיב כל נדיב לבו יביאה את תרומת הוי' והיינו כי מתחלה שהוא רק העלאת המל' נק' רק תרומה להוי' אבל בחי' כל נדיב כו' שהוא המשכת רוממות עצמות אוא"ס מלמעלמ"ט בבחי' מל'. ע"כ נק' התרומה אז תרומת הוי' ממש וזהו"ע קבעומ"ש תחלה בפ' שמע העלאה ע"ד תרומה להוי'. וקבעומ"צ הוא המשכה מלמעלמ"ט בחי' תרומת הוי' ממש. והו"ע אתכפיא ואתהפכא. נדיב לב שהלב בעצמו רוצה הו"ע אתהפכא:

וענין שייכות ויקהל משה לשיהי' עי"ז דוקא אח"כ קחו מאתכם תרומה להוי' כו'. עי' בתו"א פ' תולדות ד"ה מים רבים בענין רבקה של שלש שלש בקר או של ארבע וז"ל דהפי' הוא חיבור וקישור של שלש או של ארבע בהמות יחדיו. וכך הוא בענין חיות המרכבה כשהן כלולים ומתייחדים יחד להיות והחיות נושאות הן בחי' רבקה של שלש שלש בקר שהוא התכללות חג"ת. פני ארי' מבחי' חסד ופני שור מבחי' גבורה כו'. ולפעמים הן של ארבע שהוא בחי' פני אדם שבחיות המרכבה שהן ד' בחי' חגת"מ. ועד"ז ארז"ל (ב"ר פמ"ז ופ' פ"ב) האבות הן המרכבה שהן ג' בחי' חג"ת. ודוד הוא רגלא רביעאה כו'. וז"ש במרכבת יחזקאל חוברות אשה אל אחותה שהן בבחי' חיבור והתכללות שעי"ז דוקא והחיות נושאות משום שע"י ההתכללות וחיבור המדות יחדיו עי"ז מתעלים וממשיכים מבחי' עליונה מאד ששם כל המדות כלולים יחדיו וכמ"ש בפ' נח בד"ה הן עם אחד עכ"ל. ביאור הענין כי התכללות שבחיות המרכבה הוא ע"י שבטלים בבחי' התפעלות ותשוקה למעלה משרש שרשם שהוא התחלקות ו"ק (דמל' או דז"א) כ"א דוקא לעצמות אוא"ס ב"ה הפשוט בתכלית כו' חד ולא בחושבן כו' אשר א"א להגיע אליו לבדו. לא בבחי' אהבה ולא בבחי' יראה. רק ליכלל בבחי' אין ואפס כו' וביטול זה הוא פשוט בלי התחלקות. וע"כ מתבטלים מבחי' עצמותם ומכאל מקבל מגבריאל וגבריאל מקבל ממכאל כו'. עי' בה"ז פ' בשלח ד"ה עוי"ל מאמר הנ"ל בפי' כד סליק ימא גלגלוהי כו' נוני ימא מתבדרן לכל סטר שמתבטלים ממציאותם והמלאכים שמבחי' דרום סד הולכים לצפון גבורה והוא כנ"ל ומתכללים כאחד ונעשים רבקה כנ"ל ואומרים קדוש בשוה. נמצא שבחי' התכללות להיות רבקה א' כו' הוא הביטול לעצמות אוא"ס שלמעלה מבחי' אדם התחלקות לג' קוין כו' ולכן עי"ז הם נושאות את הכסא ובחי' כמראה אדם לבחי' כי לא אדם הוא. והנה זהו למעלה ולכן כדי שיהיו נש"י למטה בגופם ג"כ בחי' מרכבה ע"ד הנ"ל בחי' ארוממך אלהי המלך ע"ז אמר להם משה קחו מאתכם תרומה להוי' מאתכם דוקא. וע"כ הי' צ"ל תחלה ויקהל משה בחי' קהל ואסיפה התכללות כל המדות והרצונות להיות רצון א' פשוט כו'. ועי' במ"א ע"פ שאו שכשנעשו נש"י למטה דגלים שהו"ע בחי' מרכבה להיות ארוממך. קחו מאתכם תרומה כו'. הוא גבוה יותר מהדגלים שלמעלה. כי העלאת המלאכים להיות והחיות נושאות הוא לבחי' חיצוניות הכתר אבל ע"י נש"י נעשה ההעלאה לפנימי' הכתר. וזהו הן להוי' אלקיך (זו"נ דאצי') השמים עולם העשי') ושמי השמים (בי"ע. המרכבה דשרפים חיות ואופנים) ורק באבותיך חשק הוי' שהיו מרכבה למטה. ולכן חשק. חשק פנימיות הרצו"ע כנ"ל. ופי' ויקהל משה משה דוקא כי משה הוא הדעת שמחבר וממשיך הביטול דמ"ה דחכ' בהמדות וזהו משה מ"ה שי"ן כנ"ל. וכמשנ"ת בתו"א בביאור ע"פ ואלה המשפטים בענין ונתתי עשב כו' לבהמתך. שממשיך בחי' שם ע"ב בהשי"ן. וז"ל שם ולפי שמשה מבחי' דעת העליון שלמעלה גם מאצי' לכך הוא דוקא יכול להמשיך הדעת גם בבי"ע (בהמתך) עכ"ל:

ולכן אמר להם ג"כ שבת קודם קחו מאתכם תרומה כו'. כי בשבת מתגלה הנשמה יתירה שמבחי' שכינתא עילאה כנ"ל ועיקר הארתה למטה הוא בשבת דוקא. וענין נשמה יתירה נת' בתו"א ד"ה ויקהל שהוא רצוה"ע שלמעלה מהחכמה אהבה פשוטה בחי' יחידה ליבטל בעצמותו ומהותו ית' בחי' יחיד. ונק' אחת היא יונתי (בד"ה ששים המה מלכות) וע"י גילוי זה נעשה ג"כ התכללות המדות בנפש. להיות רק לב אחד דהיינו רצון א' פשוט אליו ולא למדותיו. והנה משבת נמשך ההארה בכל תפלת החול כמשי"ת (בסמוך) בד"ה ויקהל. נמצא בחי' זו דויקהל משה הוא ע"י הנשמה יתירה המתגלה בשבת כו'. והנה עי"ז יוכל להיות קחו מאתכם תרומה להוי' מלמטלמ"ע ע"ד והחיות נושאות כו'. ואח"כ כל נדיב לב יביאה את תרומת הוי' מלמעלמ"ט כמשנת"ל:

ל' התו"א עם הוספות

ויקהל משה וגו' ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהי' לכם קדש שבת שבתון לה' [צ"ל מ"ש כאן תעשה מלאכה דמשמע ממילא. ובעשה"ד כתיב ששת ימים תעבוד ועשית כו'. ויש מתרצים ע"ד שארז"ל (ברכות ל"ה ע"ב) בזמן שישראל עושין רצונו ש"מ מלאכתן נעשית ע"י אחרים. ולכן כתיב כאן תעשה ממילא. אך העיקר הוא דהנה ארז"ל (הובא ברש"י תשא ל"א) למה נסמכה פ' שבת למלאכת המשכן לפי שנאמר ועשו לי מקדש. יכול אני לומר אפי' בשבת לכך כתיב ששת ימים תעשה כו' וביום השביעי כו' שבת שבתון. שמלאכת המשכן צ"ל בששת ימים ואינה דוחה שבת. ורק קרבנות דוחה שבת. וא"כ מ"ש כאן ששת ימים תעשה מלאכה קאי על מלאכת המשכן ולכן א"ש מ"ש תעשה דמשמע ממילא והיינו כמ"ש על בהמ"ק והבית בהבנותו אבן שלמה מסע נבנה (מ"א ו' ז') דפי' נבנה היינו ממילא וכמ"ש במדרש (שה"ש פ"א) שהאבן הי' מסיט עצמו מאליו. וכמו"כ במלאכת המשכן שהיו רק צריכים להתחיל לעשות והיו מסייעים אותם מלמעלה וכאלו נעשה ממילא ומאליו ולכן כתיב תעשה מלאכה]. גם צ"ל מפני מה בצווי הקב"ה למרע"ה בפ' תרומה ותצוה נאמר תחלה מלאכת כלי המשכן דהיינו הארון והשולחן והמנורה כו'. ואח"כ מלאכת המשכן עצמו הן היריעות של המשכן. ואח"כ לבסוף הכל נאמר בפ' כי תשא אך את שבתותי תשמרו כו'. הרי הקדים הכלים ואח"כ היריעות ואח"כ שמירת שבת. ובצווי מרע"ה לישראל דהיינו בפ' זו דויקהל משה הפך הסדר שאמר להם תחלה שמירת שבת ואח"כ מלאכת המשכן ואח"כ הכלים. והענין דהנה כתיב (תרומה כ"ה) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם בתוכו לא נאמר אלא בתוכם דהיינו בתוך כללות נש"י ישכון כבוד הוי' ית' על ידי המשכן. ועכשיו ג"כ הוא ע"י עסקם בתומ"צ שהתורה היא כמו בחי' כלי המשכן. והמצות הם בחי' יריעות המשכן כי על ידי המצות נעשה בחי' לבושים לנפש. כמ"ש והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך. וזהו כמו בחי' יריעות שהן בחי' מקיפים והתורה היא בחי' מזון לנפש כמ"ש ותורתך בתוך מעי וזהו בחי' כלי המשכן שהן בחי' פנימיים:

ולהבין זה יש להקדים להבין מ"ש אני הוי' לא שניתי שאין בו ית' שום שינוי והתפעלות ח"ו על ידי ברה"ע. שכמו שהי' יחיד ומיוחד קודם ברה"ע כך הוא ג"כ אחר ברה"ע וכמאמר אתה הוא קודם שנבה"ע ואתה הוא משנברא כו'. ר"ל בזה שאין בריאת העולמות פועל בו שום שינוי ח"ו והיינו לפי שהחיות הנמשך ממנו ית' להחיות העולמות. כללות אור וחיות זה הוא רק בחי' הארה בעלמא ממהותו ועצמותו ית' שהאיר והמשיך ממנו עד"מ הארה בעלמא. וע"י זו ההארה הוא ית' מחי' אותן ומהוה אותן מאין ליש. אבל הוא ית' במהותו ועצמותו מרומם ומתנשא מגד עלמין. וזהו שנק' הקב"ה שהוא קדוש ומובדל. והגם שנאמר ואתה מחי' את כולם. הנה עיקר חיותם וקיומם הוא רק מבחי' הארה בעלמא כנ"ל. והארה זו היא בחי' מדת מלכותו יתברך כמ"ש מלכותך מלכות כל עולמים. שחיות כל העולמים הוא מבחי' מלכותך דהיינו שמה שנק' הוא ית' מלך עליהם מזה עצמו הם חיים וקיימים [וז"ש (דה"א כ"ש י"ח) לך הוי' הגדולה והגבורה וכו' לך הוי' הממלכה. שכתוב בחי' מלוכה בהפסק תיבת לך. והיינו כמו עד"מ בנפש שהמדות נוגעים לעצמיות הנפש שהוא בגדולה או בגבורה משא"כ מדת המלוכה היא התפשטות הארה שאין נוגע להעצמיות כלל. וכמו"כ למעלה שהמדות עליונות הם בחי' עצמיות אלקות. ובחי' מל' היא רק שם והארה בעלמא מהמדות. ומ"ש ממלכה בשני ממי"ן היינו שהב' בחי' מלוכה שעל עולמות התחתונים ועל עולמות העליונים ואפי' על געה"ע הכל הוא רק בחי' הארה בעלמא]. וז"ש ישתבח שמך לעד מלכנו פי' שהתפשטות מדת מלכותו ית' הנק' ג"כ שמו הוא לעד דהיינו עד אין קץ ותכלית כי מדת מלכותו היא ג"כ בחי' א"ס ממש כיון שהיא הארה ממנו ית'. וז"ש בברכת יוצר ומשמיעים ביראה יחד בקול דא"ח ומלך עולם שאין משיגים רק ההמשכה שנמשכה מאלקים חיים ומלך עולם שקול הוא המשכה כנודע. אבל עצמותו ומהותו ית' הוא קדוש ומובדל דלמחתב"כ ולכן לא שניתי כנ"ל וזהו והחיות נושאות את הכסא כו'. זעות מחיל כסא. שתפול עליהם אימה ופחד של מדת מלכותו ית' שהוא בחי' מלך יושב על כסא רם ונשא ולכן הם מקבלים עליהם עומ"ש כו'.

ב והנה מבחי' מדת מלכותו ית' נמשך האור והחיות ג"כ בב' בחי' והוא בחי' סוכ"ע וממכ"ע [וכמו עד"מ למטה במלך בו"ד שיש ב' בחי'. א' עצם המלוכה שהוא רוממות והתנשאות מהעם. והב' צווים של המלך שהוא בחי' התפשטות להנהיג המדינה. וז"ש פרעה ליוסף ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו כו' ועל פיך ישק כל עמי. רק הכסא אגדל ממך (מקץ מ"א). שהנהגת המדינה על ידי התפשטות דבר המלך נתן לו. אבל הכסא שהוא עצם רוממות המלוכה לא נתן לו. וכמו"כ למעלה שעצם מדת מלכותו ית' היא בחי' רוממות והתנשאות על העולמות. ומזה גופא מה שמתרומם ומתנשא עליהם הם חיים וקיימים (ולא כמו למטה במשל) וזהו בחי' מל' כמו שהיא באצי' ובחי' הב' הוא המשכה והשפעה מבחי' מל' בפנימיות והוא מ"ש ואתה מחי' את כולם. והיינו בחי' מל' כמו שנעשית עתיק לבריאה שמאירה בכחב"ד דבריאה בגילוי בפנימיות וב' בחי' אלו נק' או"פ ואו"מ סוכ"ע וממכ"ע]. וזהו ארוממך אלקי המלך ואברכה שמך לעולם ועד. דלכאורה לשון לעולם ועד אינו מובן שהרי ימי שנותינו שבעים שנה. אלא דפי' אברכה שמך היינו להמשיך גילוי אלהותו בתוך העולמות ממש וזהו ידי שבתחלה ארוממך כו'. דפי' ארוממך רוממות והתנשאות של בחי' המלך והוא בחי' סוכ"ע כמשל התנשאות המלך על עמו הוא בחי' מקיף כו' ומשם יומשך אח"כ להיות ואברכה שמך לעולם ועד בבחי' ממכ"ע כו'. וזהו בקול דברי אלקים חיים ומלך עולם. קול הוא המשכה בפנימיות כו'. [מפרש ארוממך כו' ואברכה שמך. על הב' בחי' דמל' שנת"ל. ואין זה מספיק דכיון שעצם מדת מל' היא בחי' רוממות מצד עצמה. וא"כ מהו ארוממך דמשמע שמוסיף רוממות כו'. ויובן עפמ"ש (תלים מ"ח ה') כי הנה המלכים נועדו כו' ופי' בזהר (ויגש ר"ו א') ובמד"ר (ר"פ ויגש) דקאי על יוסף ויהודה והענין כי יהודה שממנו יצא מלכות ב"ד הוא בחי' מל' שם והארה שמחיה העולמות ויוסף שנק' ע"ש יוסיף ה' שנית ידו (ישעי' י"א) הוא המשכת תוס' אורות מאוא"ס עצמותו בבחי' מל'. וזהו כי הנה המלכים נועדו. דהנה איתא בזהר (ת"ז תיקון למ"ד) רמ"ח פיקודין אינון רמ"ח אברים דמלכא. כמו האבר שהוא לבוש שבו מתלבשת הנפש. וכשמושכין את האדם באבר א' נמשך עי"ז כל הנפש. כך רמ"ח מ"ע הם רמ"ח אבד"מ שהם בחי' כלים ולבושים לאוא"ס עצמותו ומהותו ית' ממש וכמ"ש (ואתחנן ו' ו') והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך. שאבד"מ הן המשכות מבחי' אנכי מי שאנכי. לעולם ועד. אך כדי להיות המשכה זו ממקורה ושרשה הוא על שתרי"ג ארחין דמתפלגין בז"א נמשכים מבחי' חד ארחא דא"א וכמ"ש במ"א. וזהו בחי' מלכא דוקא. אבל בחי' מלכות הוא רק התפשטות הארה בעלמא מבחי' מלכא. וכמו למטה שיש עצמיות גוף המלך. וכללות מדת המלוכה אין נוגע לעצמיות המלך כלל וכמו זיו השמש אעפ"י שהוא אור גדול שמאיר לכל העולם מ"מ הוא רק הארה בעלמא שאין נוגע לעצמיות מאור השמש. וכמו"כ למעלה שכללות בחי' מל' דהיינו ב' הבחי' דאו"מ ואו"פ הוא רק בחי' שם והארה מבחי' רמ"ח אבד"מ שהם המשכות מבחי' עצמותו ומהותו ממש. וזהו כי הנה המלכים נועדו שהוא התחברות בחי' מלכות שם והארה. לבחי' מלכא עצמות אוא"ס שבז"א. ולכן עברו יחדו ואיתא בזהר (שם ע"ב) שהו"ע ויעבור הוי' על פניו עובר על פשע שנמתקים כל הדינים. המה ראו כן תמהו כו' קאי על שלוחי הדין. וזהו ארוממך אלקי המלך. היינו לרומם כללות בחי' המל'. דהיינו גם בחי' הרוממות דמלכות שהיא רק הארה. לבחי' מלכא להיות כי הנה המלכים נועדו כנ"ל. וזה אמר דוד בעד כללות נש"י והוא כענין וישמחו בך ישראל מקדשי שמך. שממשיכים מבחי' אתה קדוש בבחי' שמך קדוש. ואברכה שמך לעולם ועד. והיינו שאחר בחי' ארוממך כו' יכול להיות ואברכה שמך לעולם ועד דהיינו שיומשך בחי' ברכה והתגלות אלקות מבחי' שמך בעולמות. כי המל' מצ"ע כיון שהוא רק שם והארה ע"כ נק' מלך העולם ל' העלם והסתר שהעולם מסתיר. אבל כשממשיכים תוס' אורות מעצמות אוא"ס בבחי' הארה דמל' עי"ז נמשך מבחי' מל' התגלות אוא"ס בעולמות שלא יסתירו כו'.

ג והנה גבי משכן כתיב ויקחו לי תרומה כו' קחו מאתכם תרומה להוי'. והיינו שהמשכן הוא כדי להיות בחי' ארוממך אלקי המלך שיהי' ושכנתי בתוכם התגלות אלקות למטה בנש"י כו'. ועיקר התגלות אלקות בבהמ"ק הי' ע"י הקרבנות כמ"ש (שמיני ט' כ"ד) ותצא אש מלפני ה' ותאכל את העולה כו' והענין ששרש נפש הבהמה הוא בהמרכבה פני ארי' פני שור כמו ששרש נפש האדם הוא בבחי' פני אדם. וזהו חביב אד שנברא בצלם (אבות פ"ג) כי בצלם אלקים עשה את האדם בראשית ט') ולכן ע"י שמקריבים בהמה גשמי' בוידוי דברים והרהורי תשובה מתעלה נפש הבהמה ונכללת בשרשה פני שור ועי"ז גורם בחי' והחיות נושאות את הכסא. כסא הוא בחי' מל' כמ"ש (תלים כ"ט) וישב ה' מלך לעולם. והחיות אעפ"י שאין משיגים המהות איך שהוא ית' קדוש ומובדל. מ"מ ע"י הרעש וההתפעלות שלהם שמרעישים ליכלל בבחי' קדוש ומובדל עי"ז הם נושאות את הכסא בחי' מל' לעצמות אוא"ס ב"ה. וא"כ ע"י הקרבנות שבמשכן היו גורמים בחי' ארוממך אלקי המלך להיות כי הנה המלכים נועדו. וזהו קרבן ל' קירוב היינו לקרב ולחבר ההארה דבחי' מל' לעצמיות אוא"ס ממש. ומפני זה הי' התגלות אלקות למטה כנ"ל בענין ואברכה שמך לעולם ועד. ועתה הוא תפלה במקום קרבנות דהיינו להקריב את נה"ב שבאדם לישרף כל התאוות והרצונות זרות שיהי' רק רצון א' ליכלל באלקות. ועי"ז גורמים ג"כ בחי' והחיות נושאות את הכסא כמו ע"י הקרבנות. ולכן מתחילים בתפלה לומר ארוממך אלקי המלך. וזהו עולת תמיד עליית המל' ליכלל באוא"ס ב"ה ע"י תמיד של שחר ותמיד של בין הערבים. וכעת ע"י תפלת שחרית ומנחה. והנה הקרבת הקרבנות הוא דוקא במשכן ובבהמ"ק. אבל על שחוטי חוץ חייב כרת. והענין כי היריעות והכלים זהו ב' הבחי' דמל'. הכלים הם בחי' האו"פ דמל'. הארון שבהיכל ק"ק הוא מבחי' מל' שמאיר בהיכל ק"ק דבריאה. כמו"כ שארי הכלים. שכל א' בחי' בפ"ע והכל מבחי' האו"פ דמל'. אבל היריעות נוטה שמים כיריעה הם בחי' או"מ בחי' רוממות המל'. וכיון שבמשכן מאירים הב' בחי' דמל' ע"כ כאן דוקא המקום להגביה ולרומם הב' בחי' דמל' לעצמות אוא"ס והיינו כמו שהחיות הנושאות את הכסא זהו לפי שהם מנושאות עם כסא שהכסא גופא נותן בהם כח שיהיו יכולים להיות נושאות וכמ"ש ע"פ הודו להוי'. כמו"כ הכח על העלאת הקרבנות לשרשם שיהיו גורמים בחי' והחיות נושאות את הכסא זהו דוקא במשכן לפי שמהב' בחי' דמל' שמאיר ביריעות וכלים נמשך הכח על העלאה זו כו'. וכמו"כ כעת מהתומ"ל שהם בחי' יריעות וכלים דמשכן נמשך כח על תפלה והעלאת ובירור נה"ב. ולכן לובשים טלית ותפילין קודם התפלה. וכן צריך ללמוד פרק א' קודם התפלה:

ד וכ"ז הו"ע המשכן. ועתה צ"ל ענין סמיכת שבת למשכן. הענין דכתיב עולת שבת בשבתו על עולת התמיד. דהנה בשבת כתיב אז תתענג על הוי'. שם הוי' יו"ד הוא נקודה צמצום כדי להיות מאוא"ס ב"ה מקור לעולמות ה' התפשטות ו' המשכה. אבל עצמות אוא"ס הוא למעלה מהצמצום דשם הוי'. וזהו אז תתענג על הוי' פי' למעלה משם הוי' וכמו שארז"ל (אבות פ"ד) יפה שעה א' בתשומע"ט בעוה"ז. כי חיי העוה"ב הוא ביו"ד נברא העוה"ב. שגילוי הת"ע שבעוה"ב נמשך מבחי' יו"ד ח"ע אבל ע"י תשומע"ט ממשיכים מלמעלה מהיו"ד דשם הוי'. בחי' אז תתענג על הוי' (ישעי' נ"ח). וכמ"ש בחנה ותתפלל על הוי' (ש"א ב' א'). כדי להמשיך בנים שבמזלא תליא הוא מבחי' על הוי'. בחי' כי לא אדם הוא כו'. וזהו עולת שבת כו' על עולת התמיד. כי עולת התמיד הוא בחי' והחיות נושאות את הכסא. ועל הכסא דמות כמרא"ד הוא מראה דמות כבוד הוי' (יחזקאל א'). דהיינו לרומם ולהעלות בחי' מל' לחברה עם שם הוי'. אבל עולת שבת הוא אז תתענג על הוי' שהוא עלי' של המל' למעלה משם הוי' ע"כ היא על עולת התמיד. פי' למעלה מבחי' עולת התמיד. וזהו"ע סמיכת שבת למשכן. שהמשכן הי' כל העבודה בקרבנות והוא בחי' עולת תמיד רוממות ועליית המל' לשם הוי'. ושבת הוא על עולת התמיד שהעלי' למעלה משם הוי':

ולהבין מהו עכשיו בעבודה בחי' זו דעולת שבת שעל עולת התמיד]. הנה ידוע מארז"ל (ביצה ט"ז א') שבשבת נתוסף בכל אחד נשמה יתירה. ולכאורה אינו מובן מהו"ע הנשמה יתירה הלא אין נרגש בנפש האדם תוס' חיותו בשבת יותר מבכל השבוע והענין כי נר"נ הנה נשמה נמשכת מבינה כמ"ש (איוב ל"ב ח') ונשמת שדי תבינם. כי נשמה היינו הבנה והשגה באוא"ס ב"ה כמ"ש (משלי ל"א) נודע בשערים בעלה. כל חד וחד לפום מאי דמשער בליבי'. וענין הבנה זו הוא ההתבוננות בגדולתו ית' איך שהוי' אחד כמארז"ל תמליכהו בשמים וארץ וד' רוחות העולם שע"ז מורה הח' והד' דאחד. הח' הוא בחי' ז' רקיעים והארץ. והד' הוא ד"ר העולם שהם בטלים ליחודו ית' המרומז באות אל"ף. וכמו"כ למעלה עד רום המעלות יש בחי' ז"ר והארץ רוחניים בחי' לך הוי' הגדולה כו'. וכולם מקבלים חיות רק מבחי' שם כבוד מלכותו כו'. וע"י התבוננות זו יבוא לבחי' ואהבת בכל לבבך וזהו נשמה לשון נשימה רו"ש שמהבינה נמשך הרו"ש אבל נשמה יתירה הוא כמו שארז"ל (נדה מ"ה ב') בינה יתירה נתנה באשה. תושבע"פ. יותר כו'. והיינו כי נשמה נמשכת מבינה. והנה כל מה שיוכל להיות מושג בהבנה והשגה הוא רק הארה אבל אוא"ס עצמותו ית' אינו מושג ולמחתב"כ ואינו מאיר בבחי' בינה דהיינו במ"ט שע"ב. וזהו"ע נשמה יתירה שנמשכת מבחי' בינה יתירה דהיינו מהבחי' שאינו מושג בבינה כ"א מבחי' שעה"נ דבינה שהוא בחי' כ"ע כמ"ש במ"א. ובעבודה היינו כי הנה אית רצון ואית רצון. פי' אית רצון שנולד מהשכל וההתבוננות ונק' רצון התחתון פי שבחי' רצון זה נולד מהשכל א"כ הוא למטה מהחכ' ובינה ונולד ונמשך מהם. אבל אית בחי' רצוה"ע שלמעלה מעלה מהחכ'. וגילוי בחי' זו בנפש האדם הוא בחי' האהבה שאינה נולדה מהתבוננות השכל כ"א היא אהבה פשוטה שלמעלה מן השכל שזהו בחי' יחידה שבנפש שלמעלה מהחכמה. וכמו עד"מ כאשר יחפוץ האדם בחפץ ורצון לאיזה דבר הנוגע לעצם הנפש ממש. גורם לו לעשות דברים שלא ע"פ הדעת והשכל כלל. כי רצון זה עמוק עמוק מהשכל כו' וכנודע שיש בחי' רצון שלמעלה מהשכל ע"ד אמרם כך עלה במח' ואין טעם לרצון. ובחי' אהבה ורצון זה לה' מתגלה בנפש אדם ביום השבת דוקא. והיא בחי' אה"ר שהיא באה מלמעלמ"ט בנפש האלקית בשבת דהיינו שאין האהבה לפ"ע השכל וההתבוננות לבד רק היא למעלה מהשכל ונמשכת מבחי' רצוה"ע שלמעלה מהחכמה. (וזהו שמבואר בפע"ח דהיכל האהבה המאיר בק"ש דשבת הוא למעלה מעלה מבחי' היכל האהבה המאיר בק"ש דחול ע"ש). שבחי' גילוי רצוה"ע הוא בשבת דוקא דהנה כתיב שער החצר הפנימית הפונה קדים כו' פי' כי בעש"מ נבה"ע בשימ"ב ובראשית שהיא ח"ע נמי מאמר הוא ונשפלה החכ"ע והמדות להתלבש בבחי' הדיבור לומר יהי אור כו'. עד"מ אדם הכותב או מצייר כו' ונק' לכך ו' ימ"ב שמקבלים מבחי' ראשית היא הח"ע. ובשבת כתיב וינפש שגמר המלאכה ונתעלו החכ' ומדות לבחי' שלמעלה מהחכ' הוא בחי' רצון ותענוג העליון. וזהו בחי' הפונה קדים בחי' שלמעלה מהחכמה נק' קדם שלמעלה מבחי' ראשית כו'. כי הראשית יש שני לו משא"כ בחי' קדמונו ש"ע כו'. וכנודע ג"כ ע"פ המגיד מראשית כו' ומקדם כו' ע"ש. ובשבת נפתח השער הפונה קדים הוא גילוי רצוה"ע ותענוג העליון לפי ששבת וינפש עליית החכמה בלמעלה מהחכמה. משא"כ בששת ימי המעשה שנק' ו' ימי בראשית שמקבלים מחכמה ולא מבחי' קדם שלמעלה מהחכמה שאינו אז בבחי' גילוי כמו עד"מ שבשעת המלאכה אין מתגלה עדיין התענוג רק כשנגמר כו'. ולכן נמשך גילוי בחי' רצוה"ע ג"כ בנפש האדם שהוא גילוי האה"ר שלמעלה מהשכל כו' [וזהו עולת שבת שעל עולת התמיד כי עולת התמיד שבחול הי"ע בירור נה"ב ע"י בחי' ונשמת שדי תבינם ועי"ז גורם והחיות נושאות את הכסא שהוא העלי' לשם הוי' אבל בשבת העבודה בבחי' נשמה יתירה שלמעלה מבחי' בינה ושם הוי'. כי נמשכת מבחי' קדם בחי' על הוי' כו'.] וזהו"ע שבת שבתון לה' כי הנה המשכת הרצוה"ע שהוא בחי' הרצון שלמעלה מהשכל הנמשך ומתגלה בשבת הוא דוקא כשיש כלי לגילוי אור זה והכלי הוא בחי' הרצון התחתון שנולד מן השכל וההתבוננות בכל ששת ימי המעשה שזה הרצוה"ת נעשה בחי' כלי לגבי זה הרצוה"ע שיומשך בתוכו ממש בבחי' השראה כהשראת האור בתוך הכלי ממש. מפני שהרצוה"ת אעפ"י שהוא למטה מבחי' רצוה"ע אבל עכ"פ כלי הוא לגילוי רצוה"ע שיהי' מתלבש בו בהתחברות ויחוד אמיתי ביום השבת. וע"ז נאמר שבת שבתון להוי'. פי' שבת שבתון הם ב' רצונות הנ"ל שמתחברים כאחד והיו לאחדים ממש ולשון שבתון להוי' היינו כי שם הוי' הנה היו"ד בחי' חכמה כו'. ובשבת הוא בחי' שבת להוי' שמתגלה הרצוה"ע שלמעלה משם הוי' כו' וז"ש כי אל דעות הוי' שיש ב' בחי' דעת הא' ד"ע והב' ד"ת. פי' דעת הוא לשון רצון שדעת ורצון הכל ענין א' כמ"ש רק אתכם ידעתי מכל משפחות כו'. שהכוונה הוא שבחרתי ורציתי אתכם לבחור לי לעם סגולה כי דעת הו"ע הכרה שזהו בחי' התקשרות המביא לידי הרצון כו'. וכן והאדם ידע ל' התקשרות והתחברות כו'. וענין אל דעות היינו התחברות ב' דעות הנ"ל שהם ב' הרצונות הנ"ל. ואז הוא בחי' שבת שבתון לשם הוי'. והוא ג"כ פי' אל דעות הוי' שמתחברים ב' הרצונות שהרצוה"ע שלמעלה מהחכמה מאיר ומתגלה ג"כ ברצוה"ת כו'. [וכמ"ש עולת שבת בשבתו על עולת התמיד שצ"ל תחלה עולת תמיד ועל עולת התמיד מאיר בחי' עולת שבת. וזהו מארז"ל (שבת יו"ד ב') שאמר הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה לך והודיעם פי' והודיעם שיהי' אצלם מתחלה ד"ת שהוא רצוה"ת ואח"כ בבחי' זו יכול להתגלות השבת שהוא ד"ע רצוה"ע. וזהו שמקודם כתיב ויקהל משה את כל עדת בנ"י. עדת אותיות דעת שקבץ בחי' הדעת של נש"י שלא יהי' מפוזר ומפורד ברבות מחשבות כ"א שיהי' בחי' הדעת רק לאלקות בחי' ד"ת. והיינו בחי' השבטים כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבינו אלא אחד. פי' כשם שאין בלבך אלא אחד כי שרשו של יעקב הי' גבוה מאד נעלה שהי' בחי' מרכבה ממש ליחודו ואחדותו ית' כך אין בלבינו אלא אחד אף שאנחנו למטה בעלמא דפרודא אעפ"כ ע"י הביטול רצון לאכפייא לסט"א שלא לחפוץ בשום חפץ בעולם זולת לה' לבדו נעשה להם ג"כ לב אחד לאביהם שבשמים (ועי' בזהר פ' תרומה דקל"ד ע"ב מזה) דהיינו רצון א' פשוט התקוע בלב שלא לחפוץ בשום חפץ בעולם זולת לה' לבדו לכך אין בלבנו אלא א' בלבד הגם שאנחנו למטה נעשה למטה אחד כמו למעלה. וזהו ויקהל משה את כל עדת בחי' י"ב שבטים ד"ת. ואח"כ אמר להם ענין שבת שהוא בחי' ד"ע ורצוה"ע:

ה ועתה יתורץ מה שמשה הפך הסדר והקדים שבת למשכן. כי ענין המשכן כעת הוא תומ"צ. התורה היא נגד בחי' כלי המשכן. הארון ומנורה ותורה אור גילוי רצוה"ע בבחי' פנימיות ותורתך בתוך מעי. והמצות בחי' מקיפים קבעומ"ש ועומ"צ זהו בחי' יריעות המשכן]. והנה עם היות שעל ידי תומ"צ ממשיכים בחי' מקיפים ופנימיים שהם בחי' לבושים ובחי' מזון לנפש שיהי' גילוי רצוה"ע בנפש בבחי' פנימי על ידי התורה ובבחי' מקיף על ידי המצות. אך באמת כיון שהאדם הוא למטה בגוף גשמי א"א לו להגיע לבחי' רצוה"ע שלמעלה מעלה מכל העולמות להמשיך משם האור למטה. ולזאת צ"ל תחלה בחי' אתעדל"ת שיעורר בנפשו ויעלה להגיע לגילוי בחי' רצוה"ע] ועלי' זו היא על ידי שבת כי הארה מנשמה יתירה שבשבת נותן כח בנפש האדם בכל ימי החול להיות נמצא בהאדם בחי' הארה מרצוה"ע שלמעלה מהשכל. וגילוי הארה זו הוא בזמן התפלה דחול כשמתעורר באהבה וחפץ לה' ית' שהוא בחי' הארה מקדושת שבת המאיר בימי החול כמ"ש בזה"ק (ח"ב ס"ג ע"ב פ"ח ע"א) יומא דא יהיב חילא לשאר יומי כו' ולכן יכול להאיר בהן מבחי' רצוה"ע הנ"ל (וכמו שהביא בר"ח שעה"ק פ"ב מאמרי הזהר המבארים איך שצריך להתקדש ולהמשיך עליו בכל יום מקדושת שבת. וזהו פי' מ"ש קדושים תהיו כו' להמשיך עליו מבחי' שבת שהוא קדש בעצם. וכ"כ בפע"ח שתוס' נר"נ המאירים בשבת אינן מסתלקים ג"כ בימות החול רק בחי' תוס' ח"י מסתלקים במוצש"ק כו'. אך צריך להכין א"ע לקבל בחי' זו דתוס' נר"נ. והיינו על ידי מחדו"מ דתומ"צ שהם כלים לבחי' נר"נ. וכמשיתל"ק בענין ז' קני המנורה איך שעל ידי התומ"צ ממשיכים גילוי בחי' רצוה"ע כו'. וזהו"ע חולין שנעשו עטה"ק היינו כשבימי החול מאיר ג"כ מעין קדושת השבת כו'). והנה התפלה של חול היא בחי' הממוצע בין שבת ליומין דחול הממשיך ההארה מבחי' רצוה"ע המתגלה בשבת בכל יומין דחול כו' ולכן נמשלה התפלה לסולם דכתיב והנה סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה כו. כמשל הסולם שבו ועל ידו עולה התחתון מלמטה מהארץ על הגג. וכן בו ירד העליון מלמעלמ"ט כך עד"מ התפלה נמשלה לסולם שעל ידי התפלה עולה הנפש מלמטלמ"ע במעלות לות ומדרגות עליונות דרגא בתר דרגא עד רום המעלות. והיינו על ידי צעקת הלב ברעו"ד לכלות נפשו אליו ית' שזהו בחי' העלאת מ"נ מלמטלמ"ע לעלות בעילוי אחר עילוי עד רום המעלות ליכלל באוא"ס ב"ה. [ולכן ארז"ל (חגיגה י"ג ב') סנדל קושר כתרים לקונו מתפלותיהן של ישראל. והנה הכתרים הם המשכות מרצוה"ע שלמעלה מהחכמה וכיון שנעשו על ידי תפלותיהן של נש"י א"כ צ"ל התפלה ג"כ ברעו"ד ורצוה"ע שלמעלה מהשכל. וכדי שיהי' בחי' זו בחול זהו הארה מנשמה יתירה דשבת. וזהו עולת שבת בשבתו על עולת התמיד שעולת שבת נותן כח על עולת התמיד. ועי"ז יוכלו להמשיך אחר כך על ידי התורה ומצות גילוי והמשכת רצון העליון מלמעלה למטה בחי' אור מקיף ואור פנימי. ולכן הקדים משה שבת למשכן:

והנה בהמנורה הי' י"א כפתורים ובס"ה הי' בה מ"ט כלים נגד מ"ט שערי בינה ועם כללות המנורה נו"ן. והנה המנורה רומז על כללות התורה שהוא תורה שבכתב ותורה שבעל פה. וזהו ענין ששה קנים היוצאים מן קנה האמצעי הם ש"ס משנה המקבלים מקנה האמצעי תושב"כ. וענין הכפתורים אמרו במדרש כפתורים אלו התלמידים. כי הכפתור הוא במקום יציאת הקנים מקנה האמצעי ששם הוא עב ביותר. וכמו הקשר שבמקום שמתקשרים ומתחברים שני דברים יחד שם הוא עב וחזק יותר וכמו"כ נק' התלמידים כפתורים כמארז"ל (מכות יו"ד א') ומתלמידי יותר מכולם. וכידוע שע"י התחברות משפיע ומקבל מאיר בחי' היותר עליונה וגבוה משניהם. וכמ"ש (משלי כ"ט י"ג) רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם ה' וכמ"ש רות (ב' י"ט) האיש אשר עשיתי עמו שהעני עושה חסד ביותר עם העשיר. וע"כ נק' התלמידים כפתורים שעל ידי שמקבלים השפעה שנשפע בהם מהרב מאיר עי"ז חכמה יתירה כו'. ולהבין ענין זה בת"ח שנק' כפתורים הוא כמ"ש (ישעי' נ"ד י"ג) וכל בניך למודי הוי'. פי' שהם למודים משם הוי'. י"ה אהוי"ר ו"ה תומ"צ. כי כל האומר אין לי אלא תורה אפי' תורה אין לו (יבמות ק"ט ב') וכמ"ש באריכות בד"ה וכל בניך פ' ראה (בלקו"ת). והנה על ידי שהם למודי הוי' דהיינו אהוי"ר ותומ"צ עי"ז ממשיכים תוס' אורות בשם הוי' ע"ד ומתלמידי יותר מכולם וזהו"ע הכפתורים שבמנורה שארז"ל אלו ת"ח. כי המנורה היא בחי' תושב"כ וידבר הוי' אל משה. בחי' גילוי שם הוי'. אבל על ידי הת"ח שהם למודי הוי' נמשך תוס' אור בשם הוי'. ולכן נק' כפתורים שבמקום חיבור משפיע ומקבל הוא עב וחזק יותר דהיינו מה שמאיר על ידי המקבל הארה היותר עליונה כו' והנה כמו"כ הו"ע שבת שמוסיף אור בתומ"צ מעצמות אוא"ס שלמעלה משם הוי' ולכן אומרים בשבת קדשנו במצותך ותן חלקינו בתורתיך המשכת בחי' מצותיך ותורתך של עצמות המאציל ממש. וזהו עולת שבת על עולת התמיד שכשיש תחלה עולת התמיד בחי' תומ"צ המשכות משם הוי' אזי אח"כ הוא בחי' עולת שבת שמוסיף אור בתומ"צ מבחי' על הוי'. וזהו הענין שהקב"ה הקדים משכן לשבת. וכן משה אמר בדרך כלל ג"כ משכן קודם שבת כי ששת ימים תעשה מלאכה דמשמע ממילא קאי על מלאכת המשכן כנ"ל. ומ"ש ששת ימים תעבוד ועשית קאי על סתם מלאכה כי כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה. אבל תעשה מלאכה קאי על מלאכת המשכן שהוא תומ"צ ולכן תעשה ממילא כי הבא לטהר מסייעין אותו (יומא ל"ח סע"ב) והקב"ה עוזרו. וע"כ הקדים משה ג"כ משכן לשבת בדרך כלל והיינו כי הבחי' דשבת שמוסיף אור בתומ"צ הוא דוקא אחר בחי' עסק התומ"צ שהו"ע מלאכת המשכן. ואח"כ בדרך פרט הקדים שבת למשכן כי מבחי' שבת נמשך ג"כ הכח על תפלות חול שיוכלו להמשיך ההמשכות דתומ"צ. ואח"כ נמשך מבחי' שבת תוס' אור בתומ"צ שיתגלה בחי' מצותך ותורתך של עצמות המאציל נמצא שייך שבת קודם משכן כדעת משה ואחר משכן כצווי הקב"ה. ולהעיר לענין שבת ששייך קודם משכן ואחר משכן ממה שנת' בלקו"ת שה"ש בהביאור שע"פ צאינה וראינה ושוש תשיש בסופו. בענין אתעדל"ע שלמעלה מאתעדל"ת שיש בה שני בחי'. הא' שמהחיצוניות נמשך אתעדל"ע מצ"ע שהו"ע כח על אתעדל"ת ואח"כ כשיש אתעדל"ת ואתעדל"ע שע"י האתעדל"ת מתגלה הפנימיות מהאתעדל"ע שלמעלה מאתעדל"ת וכמו"כ הוא ג"כ בענין שבת שנק' מתנה טובה יש לי בבית גנזי כו' שלמעלה מאתעדל"ת כו']:

לדרוש הנ"ל. ענין שהעבודה בחול בבחי' נר"ן. כי נר"נ הם ג' בחי' עבד כנעני ועבד עברי ואמה העבריה. עי' דרוש וכי ימכור ועבד ואמה עושים מלאכות. וזהו בחול דוקא ל"ט מלאכות. והיינו עבודת הבירורים לברר מההיפוך. לאכפיי' ולאהפכא כו' ובחי' נשמה נק' אמה העבריה. כמו האמה שמתקנת בשר בהמה ע"י בישול שיהי' ראוי למאכל אדם. כמו"כ בחי' נשמת שדי תבינם ע"י התבוננות באחד. שמזה נעשה בחי' נשימה רו"ש ליכלל וליבטל ביחודו ית'. עי"ז מתהפכת הנה"ב מאהבת עוה"ז לאהבת ה' להיות בכל לבבך בשני יצריך וזה נק' מלאכה. וכ"ז שייך בחול לברר מההיפך כו'. אבל בשבת בורר אסור. כ"א מה שנתברר בשימה"ח מתעלה בשבת למעלה יותר. ולכן בשבת העבודה בבחי' נשמה יתירה רצוה"ע שלמעלה מהשכל והיינו להעלות הנה"ב מבחי' האהבה דבכל לבבך כו' למען חייך (שהאהבה בבחי' לגרמי' כו' ע"מ לקבל פרס) לבחי' האהבה דבכל מאדך. וא"ז נק' מלאכה כי א"ז בירור מההיפך כ"א עליות בקדושה. ולכן בשבת כתיב למען ינוח עבדך ואמתך כו' בחי' נר"נ עבד עברי ואמה העבריה ואזי העבודה בבחי' נשמה יתירה:

תוכן העניינים

מגן אבות חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה