מגן אבות חלק א· רבי שלמה זלמן שניאורסון
פרשת כי תשא
כי תשא את ראש בנ"י וגו' זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקדש. עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לה'. וצ"ל מ"ש ב' פעמים מחצית השקל. גם מ"ש כל העובר על הפקודים וארז"ל בירושלמי (שקלים פ"א ה"ד) כל מאן דעבר על פיקודייא. כי רמ"ח פיקודין אינון רמ"ח אבד"מ. ופ' זו נאמרה אחר חטא העגל שעברו על כל המצות. ומ"מ יש להם תיקון ונשיאת ראש על ידי מחצית השקל. והנה בילקוט בישעי' (רמז שצ"ג) ע"פ וישח אדם וישפל איש (ישעי' ב' ט') הביא בשם פסיקתא. וישח אדם אלו ישראל שנאמר (יחזקאל ל"ד ל"ג) ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם וישפל איש זה משה שנאמר (תשא ל"ב א') כי זה משה האיש. אמר משה לפני הקב"ה יודע אני ששחו ישראל לעגל והושפלתי (כמארז"ל ע"פ לך רד. רד מגדולתך כו') ואל תשא להם" (זהו סוף פסוק דוישח הנ"ל) כ"א למענך וזהו כי תשא את ראש בנ"י עכ"ל. וצ"ל מהו כ"א למענך. מה נוגע למעלה ענין הגבהת ונשיאת ראש דבנ"י. הנה כתיב (קהלת ב' י"ד) החכם עיניו בראשו וידוע הקושיא בזהר (בלק קפ"ז א') וכי אן אתר עינוי דבר נש. וכי הכסיל עיניו ברגלו. ויש ע"ז ב' פי'. הא' בת"י שפי' ידע ברישי' מה יהי' בסופו וכמארז"ל תחמיד ל"ב א') איזהו חכם הרואה את הנולד. וזהו החכם עיניו בראשו. שמסתכל בראשית כל דבר הסוף ממנו. וזה גורם יראת חטא. כמארז"ל (אבות פ"ב) והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה. כי לכאורה כשבא לקיים המצוה הרי יש בה טורח ויגיעה עצומה. אבל כשמסתכל הסוף ממנה איך שזהו רצוה"ע ב"ה ויזכה עי"ז לחיי עוה"ב ע"כ מקיימה בשמחה כו'. וכמו"כ בעבירה שיש בה אתכפיא עצומה לכוף יצרו הבוער כו'. אבל כשמסתכל הסוף ממנה איך שהיא מר ממות עי"ז בקל הוא מונע א"ע כו'. וכ"ז הו"ע החכם עיניו בראשו. ופי' הב' הוא מ"ש (שה) בזהר דתנן לא יהך בר נש בגילוי' דרישא ד' אמות בגין דשכינתא שריא על רישי'. וזהו החכם עיניו בראשו שכל עינוי ומילוי הוא בההוא דשריא על רישי' וכמ"ש בתניא פל"ה. והיינו ע"ד כי הוי' אלקיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך (תצא כ"ג ט"ו) וכמו"כ ענין החכם עיניו בראשו שכל עינוי ומילוי הוא כדי לקיים הארת השכינה דשריא על ראשו שלא יהי' ושב מאחריך כו' ונמצא שהשכינה נק' ראשו וכמו"כ פי' במד"ר (ס"פ אמור פל"ב סי' ז') ע"פ ראיתי והנה מנורת זהב כולה (זכרי' ד' ב') זהו ישראל שהיו בגלות בבל. וגולה על ראשה גולה ל' גלות שהגלות הוא על ראשה ג"כ דהיינו השכינה מקור נש"י נק' ראשה. כי גלו לבבל שכינה עמהם. וזהו וגולה על ראשה וח"א וגאולה על ראשה (שמוסיף אל"ף בתיבת וגולה) כמ"ש (מיכה ב' י"ג) ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם. וכתיב (ישעי' מ"ז ד') גואלינו ה' צבאות שמו. דהיינו שיהי' הגאולה בהשכינה שנק' ראשה. וזהו וגאולה על ראשה. אך לב' הפי' נק' השכינה ראשה. ועפ"ז יובן ג"כ ענין כי תשא את ראש בנ"י דקאי ג"כ על השכינה שהיא בחי' ראש ומקור נש"י:
ב ולהבין הענין הנה ארז"ל (ברכות ל' ע"ב) אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. ופי' המגיד נ"ע כי המתפלל על החסרון שיש לו ברו"ג א"צ להתפלל על החסרון שבו לבד. כ"א שצריך לידע שבחטאו גרם חסרון זה למעלה בהמקור דהיינו בשכינה שהיא מקור נש"י וממילא נעשה אח"כ החסרון אצלו ג"כ. וע"כ צ"ל עיקר כוונתו בתפלה שיומשך ויתמלא החסרון למעלה בהמקור. וממילא אח"כ יושלם אצלו ג"כ. וזהו מתוך כובד ראש. פי' שיתפלל על הכובד והחסרון שיש למעלה בבחי' ראש ומקור נש"י. וראי' דבריו הקדושים ממה שארז"ל (סנהדרין מ"ו א') בזמן שאדם מצטער שכינה מה הלשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי. הרי שכשאדם מצטער על החסרון שלו למטה יש ג"כ כביכול אותו החסרון למעלה בשכינה ולכן קלני מראשי כו'. אך צ"ל מה שייך למעלה ענין חסרון. הנה כתיב (תבא כ"ח מ"ז) תחת אשר לא עבדת את הוי' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל. ועבדת את אויביך בחוסר כל. פי' מרוב כל הוא בחי' כי כל בשמים ובארץ (דה"א כ"ט י"א) ותרגומו דאחיד בשמיא ובארעא. דהיינו כי שמים הוא בחי' סוכ"ע וארץ היא בחי' ממכ"ע ובחי' כל מחבר וממשיך גילוי השפעה מבחי' סוכ"ע בממכ"ע ולכן נק' כל לשון כללות שכולל כללות ההמשכות מבחי' שמים דהיינו מכל המדות גם מבחי' נשע"ב גימט' כל. ומשפיע הכל בבחי' ממכ"ע. וז"ש (ישעי' מ"ג ז') כל הנקרא בשמי. וארז"ל (ב"ב ע"ה ב') עתידים צדיקים שיקראו בשמו של הקב"ה. והיינו שבחי' ומדת כל הם קוראים וממשיכים בבחי' שמי ממכ"ע. וזהו מרוב כל. שבחי' כל מאיר בריבוי בבחי' מל' ממכ"ע וממילא נמשך מבחי' מל' למטה ריבוי השפעה ברוחניות וגם בגשמיות וזהו תחת כו' מרוב כל. ועבדת את אויביך בחוסר כל שהשעבוד וגלות נמשך מצד חוסר כל. שנחסר ומסתלק בחי' כל מלהאיר בבחי' מל' ממכ"ע. וכמ"ש (יחזקאל א') ואני בתוך הגולה על נהר כבר. דהנה כתיב (בראשית ב' י') ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. עדן הוא מקור התענוגים בחי' סוכ"ע. ונהר הוא המשכה וגילוי שנמשך מבחי' עדן בגן שהוא בחי' ממכ"ע. והמשכת הנהר הוא ע"י קיום התומ"צ כמ"ש (שם ע"ו) ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה לעבדה ע"י רמ"ח מ"ע כו' ונהר הוא בחי' כל הנ"ל. אבל כשחוטאים כתיב (איוב י"ד) ונהר יחרב ויבש. יחרב בבית ראשון ויבש בבית שני (זח"א כ"ו א') והו"ע בחוסר כל כנ"ל. וזהו ואני. מל'. בתוך הגולה על נהר כבר. פי' שמקבלת ממה שכבר הי' בה נהר. משא"כ עתה יחרב ויבש כו'. ואין הפי' שנחרב לגמרי עד שאין ניכר שהי' נהר כלל. כ"א שאין בו ריבוי מים ומ"מ נשאר בו רשימו ומעט מים וניכר שהי' נהר כבר. וזהו קלני מראשי קלני מזרועי ופירש"י ראשי כבד עלי. והיינו כי ראשו וזרועו הוא מקום הנחת תפלין דמארי עלמא כמ"ש (שיר ח' ו') שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך. כי התפילין הוא המשכה מבחי' סוכ"ע בממכ"ע והיינו ריבוי אור בע"ס שהו"ע ראשו וזרועו כו' ולכן ארז"ל (ברכות ו' א') תפילין דמארי עלמא מה כתיב בהו ומי כעמך כישראל כו' (ש"ב ז' כ"ו). ור"ל שנש"י ע"י קיום מצות תפילין. והוקשה כל התורה לתפילין (קדושין ל"ה א'). עי"ז הם ממשיכין התפילין דמארי עלמא ומוסיפין ריבוי אור וכח גדול בהע"ס אבל כשאין עושין רצונו ש"מ אזי כביכול כתיב (האזינו ל"ב י"ח) צור ילדך תשי שמתישין כח שלמעלה (רבות איכה פ"א) מצד שנעשה מיעוט האור (ההפך מבחי' תפילין) ואזי קלני מראשי קלני מזרועי כאלו ראשו וזרועו כבדין מלהטיב עמהם כו'. מצד החסרון ומיעוט האור שנעשה בשכינה שהו"ע בחוסר כל כנ"ל. וזהו אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. שצ"ל מארי דחושבנא להתבונן על הכבידות שנעשה בראש שהיא השכינה מחמת חטאתינו. והכבידות הוא מצד חסרון שנחסר בחי' כל. וצריכים להתפלל ע"ז מעומקא דליבא במס"נ ממש בק"ש שיומשך ויתמלא החסרון בשכינה בחי' ראש ומקור נש"י שיהי' מרוב כל ושיומשך בה בחי' נהר היוצא מעדן בריבוי ושפע גדול. וזהו"ע סמיכת גאולה לתפלה בסיום וסוף הק"ש. כי תפלה היא בחי' מל' כמ"ש (תלים ק"ט) ואני תפלה וסמיכת גאולה לתפלה הוא המשכת הגילוי מבחי' סוכ"ע במל' ע"י בחי' כי כל. בחי' צדיק חי העולמים וכמ"ש [ישעי' ג') אמרו לצדיק כי טוב. וזהו שארז"ל (ברכות י' ב') ע"פ והטוב בעיניך עשיתי (מ"ב כ' ג') שסמך גאולה לתפלה. ולכן סמכו רז"ל בברייתא (דל"א א') מיד אחר המאמר דאין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. שהוא מצד בחוסר כל. אין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה של מצוה. דהיינו שע"י שמחה של מצוה יומשך להיות מרוב כל. וזהו ח"א וגולה על ראשה כענין כובד ראש שהוא החסרון בשכינה בחי' בחוסר כל. וח"א וגאולה על ראשה כענין סמיכות גאולה לתפלה כנ"ל:
ג ואדמו"ר נ"ע פי' אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש דקאי על נשמת האדם כי הנשמה נק' ישראל לי ראש. דהנה כתיב (ואתחנן ו') שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד. ואהבת כו'. וצ"ל איך שייך צווי על אהבה. גם צ"ל למה כתיב ב"פ הוי' והול"ל הוי' אלקינו אחד והענין כי הוי' אלקינו זהו שרש ומקור נש"י שעבמ"ח. וכדי שיהי' אלקינו בחי' מח' עליונה עלמין סתימין מקור נש"י צ"ל תחלה שם הוי' צמצום והתפשטות וכו'. הוי' אחד הנה הדלי"ת רבתי דאחד הוא הדיבור עליון שהוא מקור החיות לעולמות ומלאכים כמ"ש (תלים נ"ג) בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם. וארז"ל (בזח"א דמ"ו ע"ב) ע"פ ועוף יעופף. ועוף זה מכאל יעופף זה גבריאל. ולכן כדי שיהי' בחי' דיבור עליון עלמדאת"ג הוצרך להיות עוד שם הוי' שהו"ע צמצום והתפשטות המשכה והתפשטות. וזהו הוי' אחד. והנה כמו למשל באדם הדיבור יוצא לחוץ ונעשה נפרד אבל המח' היא פנימיו' שמתאחדת בתכלית עם האדם. כמו"כ למעלה בחי' מח' עלמין סתימין מתאחד בתכלית עם אלקותו ית' וז"ש (ראה י"ד א') בנים אתם כו' דכמו הבן לפי שהוא חלק מהאב יש לו בטבע אהבה וביטול לאביו. כך נש"י שנמשכו מבחי' מח' עליונה ע"כ יש להם אהבה עצמיות לאלקות כמ"ש (משלי כ' כ"ז) נר הוי' נשמת אדם והאהבה היא בבחי' ביטול במציאות ליכלל באוא"ס ב"ה כי ברא כרעא כו' כמו הרגל שבטל להראש. והנה בחי' נשמה שנמשכה ממח' עליונה נק' ישראל לי ראש כי המחשבה היא בראש. והנה כשבחי' ישראל לי ראש מאיר באדם אזי יוכל להיות תמיד בבחי' אהבה וביטול לאוא"ס ב"ה. אבל הנה כתיב (חלים ל"ח ה') כי עונותי עברו ראשי כמשא כבד יכבדו ממני פי' עונותי הם עונות שאדם דש בעקביו כמ"ש (שם מ"ט) עון עקבי כו'. וגם ל' מעוות שהוא מה שנעשה התקשרות בתאוות ותענוגים גשמיים אפי' דהיתר כ"ז גורם להיות עברו ראשי. שלא יאיר בחי' ישראל לי ראש בהגוף ואז הוא רחוק מאהוי"ר מאד כו'. וזהו"ע כובד ראש. שעל ידי העונות נעשה כבדות בראש שהיא הנשמה שנמשכת מבחי' מח' שנק' ישראל לי ראש כו' שלא תוכל להאיר בהאדם. ולכן צ"ל כל עיקר התפלה שלא יהי' כובד ראש כ"א שיתגלה בו הנשמה בחי' ישראל לי ראש והנה לפי' המגיד נ"ע ענין אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש זהו"ע תשו"ע. אבל לפי' אדמו"ר נ"ע הו"ע תשו"ת והמ"י. וזהו ג"כ החילוק בין המשנה להברייתא כי במשנה שאמרו אין עומדין כו' אלא מתוך כובד ראש זהו תשו"ת הכנעה ושפלות ולעורר ר"ר על הנשמה על עוצם ירידתה שנשקעה בגשמיות. ובברייתא שאמרו מתוך שמחה של מצוה זהו תשו"ע על ידי התבוננות איך כי הודו על או"ש הוד וזיו לבד. אבל המצות אשר קדשנו במצותיו המשכת ת"ע בחי' אשר כו' והו"ע מרוב כל. והנה שמחה בבינה. ולכן על ידי שמחה של מצוה ממשיכים נהר היוצא מעדן כו' שיתמלא חסרון השכינה לכן זהו תשו"ע. וזהו כי תשא את ראש בנ"י שלא יהי' כובד ראש כ"א שיהי' הגבהה ונשיאת ראש שהוא בחי' מקור נש"י שנק' בשם שכינה וממכ"ע. עדמ"ש (חלים קמ"ח) וירם קרן לעמו כו' לבני ישראל כו' כי הודו על או"ש שהמשכת חיות לכל העולמות הוא רק בחי' הודו וזיו לבד. אבל ישראל יש להם רוממות קרן שנמשך בהם הגילוי מעצמותו ומהותו ית' הסוכ"ע. וזהו"ע כי תשא את ראש בנ"י כו':
ד ועתה צ"ל ענין כ"א למענך עשה. וזהו כי תשא את ראש. דצ"ל כי הגבהת ונשיאת ראש דנש"י נוגע רק בבחי' ראש ומקור נש"י שנק' בשם שכינה וממכ"ע. אבל מה נוגע זה להקב"ה בעצמותו ומהותו ית'. הענין דכתיב וישת אדם וישפל איש וארז"ל בגמ' סוטה (דמ"ז ע"א) וישח אדם אלו ישראל. וישפל איש שונאו של הקב"ה שנאמר (בשלח ט"ו) הוי' איש מלחמה. הרי ששפלותן של ישראל גורם שפלות כביכול בבחי' הוי' איש כו'. וביאור זה דהנה ארז"ל (יומא ס"ט ב') משה אמר האל הגדול הגבור והנורא אתא ירמי' ולא אמר הנורא גוים מרקדין בהיכלו והוא שותק אי' נוראותיו. דניאל לא אמר הגבור בניו מסתגרין בקולרין אי' גבורותיו אתו אנשי כנה"ג והחזירו הדבר ליושנו הן הן גבורותיו הן הן נוראותיו שכובש את יצרו שנותן ארך אפים למכעיסיו. וצ"ל מה שמשה אמר והם לא אמרו ואנשי כנה"ג החזירו כו' מטעם הן הן נוראותיו כו' והענין דארז"ל (ברכות נ"ח סע"א) ע"פ לך הוי' הגדולה זה קי"ס והגבורה זה מכת בכורות והח"ת זה מ"ת. גדולה הוא מדת חסד עליון וכשמאירים המדות עליונות בהתגלות. אזי ממדת חסד עליון נמשך קי"ס. וע"י מדת הגבורה הי' מכת בכורות וממדת הח"ת הי' מ"ת שהי' התגלות אלקות מאד כו' פב"פ דבר הוי' כו' ואתחנן ה' ד'). והנה הגלות נק' בשם עיבור ושינה. שהמדות הם בבחי' העלם. דהנה כשהמדות עליונות הם בהתגלות. דהיינו שהנהגת העולמות הוא ע"י המדות דוקא. כי ההשפעה מאוא"ס ב"ה נמשך ע"י המדות. אזי יש התגלות אלקות בעולמות. אבל בזמה"ג המדות הם בבחי' העלם דהיינו שמסתלק הארתו ית' מהמדות. והנהגת העולמות הוא שלא ע"י המדות כ"א שנשפע החיות מלמעלה מהמדות מבחי' למכא"מ כו' זהו נק' עיבור ושינה ואעפ"י שההשפעה נמשך ממקום עליון ביותר מ"מ למטה בהעולמות נעשה חשך והסתר אלקות לגמרי כי התגלות אלקות בעולמות א"א להיות כ"א ע"י המדות. והנה כתיב (מלאכי ג' ו') אני הוי' ל"ש שבאמת אין שום שינוי לפניו ית' בין קודם זמן הגלות לאח"כ כו'. שכמו שהוא ית' מנהיג העולם קודם זמן הגלות כן אח"כ ממש. רק החילוק בין כשההנהגה הוא ע"י המדות שאזי יש גילוי אלקות לבין כשההתנהגות שלא ע"י המדות כנ"ל. והנה מרע"ה אמר האל הגדול הגבור והנורא לפי שאז היו מאירים המדות בהתגלות. והנהגת העולמות הי' רק ע"י המדות. וכנ"ל שמבחי' גדולה הי' קי"ס וממדת גבורה מכת בכורות כו'. אבל ירמי' ודניאל שהיו בזמה"ג שהמדות הם בבחי' עיבור ושינה שאין מאיר הארתו ית' בהמדות לכן לא אמרו הגבור והנורא. וזהו אי' נוראותיו אי' גבורותיו פי' שהם בבחי' עיבור והעלם בבחי' אי"ה שהוא ג"ר כח"ב. ואנשי כנה"ג החזירו הדבר ליושנו הן הן גבורותיו כו'. פי' שיש מדות עליונות יותר שלמעלה מהשתלשלות לכן אעפ"י שהמדות דז"א הם בבחי' עיבור ושינה מ"מ ההנהגה ע"י מדות דא"א. וזהו הן הן גבורותיו שכובש יצרו ונותן ארך אפים למכעיסיו כמו עד"מ באדה"ת כשמתנהג ע"פ מדות דקטנות ר"ל של מוחין דקטנות אזי שם מדת הגבורה הוא כששונאו מחרפו ומבזהו ומשפילו לשלם לו תומ"י ולירד לחייו ממש כו'. אבל כשמתנהג עפ"י מדות דגדלות אזי מדת הגבורה באופן אחר להיות שומע חרפתו ואינו משיב כלום. ובזה משלם לו יותר דהיינו שהוא" מתעלה עי"ז מאד שע"ז נאמר (שופטים ה' מ"א) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו וכמ"ש (משלי ט"ו ל"ג) ולפני כבוד ענוה. לבד מה שנמחלים לו כל עונותיו. ושונאו שמבזהו ברבים יתבטל מהעולם לגמרי ע"ד המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעוה"ב (ב"מ נ"ט א'). וגם בעוה"ז כמארז"ל (שם נ"ח ב' ונ"ט א') זה בגופו כו'. הכל נפרע ע"י שליח כו' חוץ מאונאה ה' נצב כו' וכמו"כ יובן למעלה דכתיב (נחום א' ב') נוקם ה' ובעל חימה וכתיב (ישעי' מ"ב י"ג) יריע אף יצריח על אויביו כו'. הוי' יחתו מריביו (ש"א ב' י'). קומה ה' ויפוצו אויביך (בהעלתך י' ל"ה). וזהו הכל מצד גבו' דז"א. אבל במדות דא"א שם מדת הגבורה באופן אחר גבורת גבורתו שכובש יצרו. דהיינו שמניח שליטה וממשלה לאוה"ע ומצירים מאד לישראל והם בתכלית השפלות אך עי"ז משלם להם יותר שעי"ז יתברר מהע"ש כל הניצוצות וכל הטוב שיש בהם ואח"כ יתבטלו מהעולם לגמרי כמ"ש (זכרי' י"ג ב') ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. והרשעה כולה בעשן תכלה ונש"י יתעלו מאד נעלה עד שמלאכים יאמרו לפניהם קדוש כו'. וכמו ע"י גלות מצרים ויעבידו מצרים את בנ"י בפרך (שמות א' י"ג) עי"ז וינצלו את מצרים (שם י"ב ל"ו) שביררו מהם כל הניצוצות שנפל בהם ומחמ"ז נתבטלו ונאבדו מהעולם לגמרי ונער פרעה וחילו בים סוף (תלים קל"ו) ונש"י נעשו גוי גדול ס"ר וזכו למ"ת מה שהאבות לא זכו לזה כו'. והנה כימי צאתך מאמ"צ אראנו נפלאות שלע"ל יתגלה פנימיות התורה ויהי' וראו כל בשר (ישעי' מ'). כי עין בעין יראו (שם נ"כ ח'). והרע יאבד מהעולם לגמרי. וזהו גבורת גבורתו כו' שבזה משלם להם יותר. וא"כ גם כעת ההנהגה ע"פ מדות גבור ונורא רק באופן אחר לכן אנשי כנה"ג החזירו עטרה ליושנה. ועתה יובן מה שפירשו רז"ל הפסוק וישח אדם וישפל איש שהוא בחי' הוי' איש מלחמה. דהנה כתיב (ש"א ט"ו כ"ט) כי לא אדם הוא. וכתיב (הושע י"א ט') אל אנכי ולא איש. והיינו עצמותו ומהותו ית' דלמכאמא"כ. אך מצד מדותיו ית' נק' בשם איש וזהו הוי' איש. ולכן כשוישח אדם אזי כביכול וישפל איש. איש דוקא. כי הגלות שהוא עיבור ושינה נוגע רק בהמדות שהוא בחי' איש אבל לא למעלה מהמדות כו'. ובכ"ז יובן מ"ש בילקוט על ענין כי תשא את ראש בנ"י למענך עשה כי זה נוגע גם בהקב"ה עצמו שלמעלה מבחי' שכינה מקור נש"י:
ה והנה כדי שיהי' הגבהת ונשיאת ראש דנש"י ע"ז כתיב זה יתנו כל העובר על הפקודים (אפי' מאן דעבר כו' כנ"ל) מחצית השקל בשקל הקדש. ותחלה צ"ל למה נק' שקל הקדש ורש"י ז"ל פי' לפי ששוקלין בו ערכין וחרמים. וא"ז מובן כ"כ דהא ערכין וחרמים כתיב אח"כ בפ' בחקתי. והענין כי קדש הוא בחי' אשר קדשנו במצותיו קדש העליון והוא נמשך בבחי' משקל. כמ"ש (ישעי' ל"ג י"ח) אי' סופר אי' שוקל. וזהו שקל הקדש. וענין עשרים גרה השקל. הנה כתיב (נשא ז' פ"ו) עשרה עשרה הכף בשקל הקדש ואי' במד"ר (שם פי"ד סי' כ"ד) ובזהר (ויקרא י"א ע"ב) כי עשרה עשרה הם עשה"ד ועש"מ. וזהו שעשה"ד מתחילין באות אל"ף אנכי כו' כי תמונת אות אל"ף הוא שני יודי"ן והקו המחברם הוא ציור וי"ו. והנה בזהר (תשא קפ"ז ב') פי' מחצית השקל איהו כגון חצי ההין ודא וי"ו ממוצע בין שני ההי"ן. ועי' בבה"ז דהכוונה במחצית השקל אינו חצי השקל כ"א שהוא חוצה ומחלק השקל לחצאין וע"כ יש בו ב' הבחי' דשקל והוא ממוצע המחברם כו' ע"ש אך לכאורה א"ז מובן כיון שהוי"ו הוא רק ממוצע בין שני ההי"ן איך יקרא מחצית השקל הא השקל הוא עשרים גרה כו' והשני ההי"ן ביחד הם רק עשרה. ופי' הפרד"ס בשער א' פ"ו שכוונת הזהר דכמו שהוי"ו הוא ממוצע בין שני ההי"ן כמו"כ הוא ממוצע בין שני יודי"ן. וזהו צורת אל"ף. יו"ד למעלה ויו"ד למטה והם מ"ע ומ"ת. והוי"ו אשר באמצע שני היודי"ן הוא ת"ת המייחד מים עליונים ומים תחתונים כו' וזהו מחצית השקל שהוא ממוצע ואמצעי בין שני היודי"ן שהם עשרים גרה השקל. ועתה משמעות חצי ההין ומשמעות מחצית השקל הכל דבר א' עכ"ל. נמצא מתבאר מדבריו שאות אל"ף הוא שקל הקדש בשלימות. וענין אות אל"ף שהוא יו"ד וי"ו יו"ד. ונת' ע"פ הסבר בתו"א פ' יתרו בד"ה מראיהם ומעשיהם ע"ש. והשני מחצית הם ב' יודי"ן מים עליונים ומ"ת. (והנה ההפרש בין גולה על ראשה לגאולה על ראשה כנ"ל הוא רק באות א'. וכן א"ת מה אלא מאה). וביאור הדברים הנה כתיב (נצבים ל' ט"ו) ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע כו' ובחרת בחיים כו' לאהבה את ה' אלקיך. וצ"ל מי הוא שאינו רוצה לבחור בחיים (וכמ"ש בלקו"ת פ' ואתחנן בד"ה שמע ישראל ע"ש). הנה כתיב (בראשית א' ו') יהי רקיע כו' ויהי מבדיל בין מים למים. עד"מ כמו באדם יש אברי הנשימה שהם אברים רוחניים. ואברי המזון שהם אברים גשמיים. ויש חצר הכבד המפסיק בין אברי הנשימה לאברי המזון. ומ"מ אנו רואים שאברי הנשימה מקבלים חיות מאברי המזון שהמובחר עולה ללב ולמוח כו'. כמו"כ יש למעלה ב' בחי' מ"ע ומ"ת ויש רקיע המבדיל ביניהם. דהנה כתיב (שם ב' יו"ד) ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד. כמו הגן והפרדס שגדל בו כמה מיני מטעמים. כמו"כ בחי' גן העליון יש בו ריבוי מיני המשכת גילוי ת"ע ומים עליונים הם מקור המשכת גילוי ת"ע כמו מים מגדלים כל מיני תענוג וזהו ונהר יוצא כו' והיינו כי מ"ע הם מקור המשכת גילוי אוא"ס ב"ה בעולם האצי' אשר שם איהו וחיוהי וגרמוהי חד שהכל בטל במציאות כו'. ומשם יפרד כו' שנעשה בחי' מים תחתונים שהם מקור השפעת החיות לנפרדים שהם עולמות בי"ע יש ודבר נפרד כו' וזהו והי' לארבעה ראשים ד' מחנות שכינה כו'. עד שמהפסולת דמ"ת נשפע כל התענוגים גשמיים. והנה ב' בחי' מים הם ב' יודי"ן דהוי' ודאד'. יו"ד דהוי' הוא בחי' מעיין שנמשך מהמקור בצמצום טיפין טיפין כו' והוא מקור ההמשכה בשם הוי' שהוא עולם האצי ויו"ד דאד' הוא ח"ת מ"ת מקור השפעת החיות לבי"ע. וזהו"ע יו"ד ו' יו"ד דאות אל"ף. כי היו"ד העליון הוא היו"ד דהוי' שהוא הצמצום כדי שיומשך גילוי אור וחיות באצי' שהכל בחי' אלקות עדיין. ואח"כ צ"ל ו' המשכה. דהיינו המשכת היו"ד ח"ע להאיר בתוך המדות. ואח"כ מהוי"ו נמשך עוד יו"ד דאד' ח"ת שהוא צמצום ב' כדי שיהי' מקור החיות לנבראים יש ודבר נפרד כו'. ולכן כל ההמשכות הוא ע"י אות אל"ף. וכל השמות מתחילין באלף אהי' אל אלקים אד'. הוי' גימט' כ"ו שהוא ו' עם ב' יודי"ן. וזהו ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב הם מים עליונים ת"ע. ואת המות ואת הרע הם מ"ת דהיינו הפסולת שנשפע מהם תענוגים גשמיים. ולכן ובחרת בחיים לאהבה את הוי' אלקיך. והנה כדי שיהי' מ"ת שיהיו בבחי' מקור השפעת החיות לנפרדים זהו על ידי הרקיע המבדיל. וע"ז אר"ע (חגיגה י"ד סע"ב) כשתגיעו לאבני שיש טהור אל תאמרו מים מים. שלא יאמר האדם שהרקיע הוא הבדל גמור שהמ"ת הם באמת נפרדים כמאמר המין מפלגך ולעילא כו' ומפלגך ולתתא כו' (סנהדרין ל"ט א') שאומר שהמ"ת הם נפרדים לגמרי שאינם מקבלים כלל מלמעלה מהרקיע כו' וזהו"ע אחר שיצא לתרבות רעה כיון שראה מט"ט יושב וכותב כו' (חגיגה ט"ו א'). כי מיט"ט הוא לפעמים מל' (מאו"א אות מ' סי' נ"ח). ונתדמה אליו שהוא נפרד גמור שאינו מקבל השפע מלמעלה שהרקיע הוא הבדל גמור כנ"ל. וזהו א"ת מים מים כ"א שצריך לידע שהכל אחד ממש. דכמו שמ"ע (ח"ע) מקבלים מאוא"ס ב"ה כמו"כ מקבלים מ"ת (ח"ת) ג"כ מאוא"ס ב"ה על ידי מ"ע דהיינו על ידי התלבשותו בח"ע) ורק כיון שעובר החיות דרך הרקיע נעשה העלם והסתר שיתראה כאילו העולם דבר נפרד אבל באמת כמו שלמעלה באצי' כולא קמי' כל"ח כמו"כ למטה בבי"ע בטל במציאות ורק שבאצי' שמאיר אוא"ס ב"ה על ידי מ"ע וח"ע מתגלה שם יחודו ית'. משא"כ בבי"ע שנמשך דרך הפרסא ומ"ת אינו מרגלה יחודו ית' בעולמות כו' וע"ז מורה אות אל"ף יו"ד למעלה ע"ג הקו הוא יו"ד דהוי' מ"ע. ויו"ד למטה תחת הקו הוא יו"ד דאד' מ"ת. והקו הוא ו' המחברם והוא ג"כ הפרסא. ומחברם שהכל א' ממש. דהיינו שגם יו"ד התחתון מקבל מיו"ד העליון. ולכן בס"ת ותפילין אם נפרד קוץ התחתון מהקו פסול כי צ"ל מחובר להקו כו'. וזהו אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים. פי' אני ראשון הוא יו"ד דשם הוי' בחי' ח"ע מ"ע. ואני אחרון הוא יו"ד דאד' ח"ת מ"ת ומבלעדי הוא בחי' ו' המחברם. וע"ז בא הצווי זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל דהיינו מחצית התחתון שהוא היו"ד שלמטה מהקו של האלף. שהוא בחי' יו"ד דאד' מים תחתונים. שמחצית זה צריך ליתן דהיינו לברר את המ"ת ולהעלותם שיוכללו בבחי' ביטול במ"ע. אבל מחצית הא' שהוא היו"ד שע"ג קו האל"ף שזהו יו"ד דשם הוי' מ"ע א"צ ליתן כלל כי באצי' איהו וחיוהי וגרמוהי חד כו':
והנה הצווי והאזהרה דזה יתנו כו' מחצית השקל כו' הוא כמו הצווי דוידעת היום כו' כי הוי' הוא האלקים. שהוא הצווי על מצות היחוד ליחדו איך כי הוי' ואלקים כולא חד. והענין כי הוי' ואלקים הם הב' יודי"ן הנ"ל. שם אלקים מדה"ד וצמצום הוא כדי שיתהוה עולמות הנפרדים בחי' יש כו'. ושם הוי' הוא התגלות יחודו ית' באצי' איך אני הוי' ל"ש וכולא קמי' כל"ח. וזהו המ"ע דליחדו ששם אלקים אינו נפרד משם הוי' שהחיות גם למטה הוא משם הוי' ורק שנמשך על ידי ההעלם דשם אלקים שמתלבש בצירופי אותיות וכלים דשם אלקים המעלימים ומסתירים. וא"כ מובן שא"ז הסתר רק לגבי המקבלים. אבל לגבי הוי' שהוא עצמו המתלבש באותיות אלו דשם אלקים כו' אינן מעלימים כלל וזהו כי הוי' הוא האלקים וכדכתיב כי שמש ומגן הוי' אלקים. וא"כ כולא חד. וכמו"כ הו"ע הצווי דזה יתנו מחצית השקל. שהוא היו"ד דאד' שם אלקים שבחי' יו"ד זה צריך ליתן דהיינו ליחדו עם שם הוי' בחי' יו"ד העליון כו'. אך איך יכול האדם ליתן זאת. הענין כמ"ש (בראשית ב' ז') וייצר הוי' אלקים את האדם שבכל העולמות והנבראים כתיב רק שם אלקים לבד אבל באדם כתיב שם מלא שנברא בשני השמות כו וכיון שיש בו שני השמות לכן יוכל ליתן מחצית השקל וליחד הב' יודי"ן שהם הב' שמות דהוי' ואלקים. וזהו מה יתרון לאדם כו' שיעמול תחת השמש (קהלת א' ג') והיינו כי כשמקבל משם אלקים לבד נק' תחת השמש כי שם הוי' נק' שמש כנ"ל.
ו ולהבין ביאור הענין איך יכולים ליתן מחצית זה כו'. הנה כתיב וייצר ה' אלקים את האדם. ואיתא בגמ' (ברכות ס"א א' ובעירובין י"ח א') דוייצר הוא ב' יצירות כי אדם וחוה דו פרצופין נבראו והיו דבוקים אב"א וזהו אחור וקדם צרתני (תלים קל"ט) ה') שפנים אחד הי' קדם ופנים א' לאחור כו'. ובמד"ר (בראשית פ"ח) איתא ונסרו ואזי אח"כ הי' יכול להיות יחוד פב"פ ונעשה הולדה. משא"כ כשהיו דבוקים אב"א. זהו פי' הגמ' בפסוק וייצר כו' ובת"י פי' דוייצר בתרין יודי"ן קאי על תרין יצרין יצ"ט ויצה"ר שהם תרין יודי"ן. והוי"ו דוייצר י"ל לפ"ז שהו"ע הצלם המחברם כו' כמ"ש (חלים ל"ט ז') אך בצלם יתהלך איש. וזהו אדם מתחיל באל"ף. אשר אל"ף הוא שני יודי"ן וקו המחברם כנ"ל. נמצא לפ"ז דכמו שיש שקל הקדש בעולמות שהוא אות האל"ף דהיינו שני יודי"ן דהוי' ואד' מ"ע ומ"ת והרקיע המחברם כו' (או אות וי"ו כנ"ל) כמו"כ יש באדם ג"כ שהתרין יצרין הם ב' יודי"ן ושרשם הוא מב' יודי"ן הנ"ל כמשיחל"ק אי"ה והנה כמו לפי' הגמ' נבראו דו פרצופין אב"א כנ"ל כמו"כ לפי' הת"י גם התרין יצרין בתחלת יצירתן הם דבוקים אב"א. וג"כ כנ"ל בענין אחור וקדם צרתני דהיינו שהפנים דנה"א פונה אחר אלקות כי מצד הנה"א אין רק כ"א רצון א' ליכלל וליבטל באוא"ס ב"ה כו' משא"כ הפנים דנה"ב פונה לאחור לימשך אחר התאוות גשמיות. ולכן כמו באדם וחוה שכדי שיהי' יכול להיות יחוד פב"פ נסרן כמו"כ כדי שיהי' יכול להיות אתהפכא דנה"ב להיות בכל לבבך בשני יצריך (יחוד פב"ב) צ"ל תחלה נסירה דהיינו לנסור ולהפריד הנה"א מנה"ב כו':
וענין הנסירה הוא כמארז"ל (סוף סוטה בברייתא דרפב"י) טהרה מביאה לידי פרישות ופרישות מביאה לידי קדושה קחשיב ג' דברים טהרה ופרישות וקדושה. פי' טהרה הוא כמ"ש מי יתן טהור מטמא כו' ליטהר מטומאת איסור דאורייתא ודרבנן להיות סור מרע בתכלית. וטהרה מביאה לידי פרישות היינו כי פרישות זהו שפורש א"ע אפי' מהיחר מן המותרות. והו"ע קדש א"ע במותר לך שהוא דאורייתא כמ"ש הרמב"ן ז"ל ע"פ קדושים תהיו יעו"ש. כמו במאכלים. שאדם צריך לאכול. אך שיאכל רק כדי להחיות את נפשו לבד שלא יהי' בזוללי בשר וסובאי יין כ"א כפי טבע ומזג גופו יאכל רק המועיל להברות גופו ומן המותר יפרוש א"ע. וכמו"כ בדיבור לבד דיבורים האסורים מהד' כתות כו' שזהו בכלל טהרה עוד זאת צריך ליזהר אפי' מדבורי היתר שאינם מוכרחים וידבר רק ההכרחי ולא מותרות כמו דברים בטלים. וכמו"כ במח' לבד הרהורי עבירה כו' צריך ליזהר גם ממחשבות בעלות כו'. ובראי' לבד מה שצ"ל עוצם עיניו מראות ברע שזהו בכלל טהרה. עוד זאת להיות שח עינים ולא להביט כלל במה שא"צ. ובשמיעה ויתד תהי' לך על אזניך שלא יכנסו דב"ט באזניך. גם כשאינו מדבר בעצמו ימנע א"ע מלשמוע. ועד"ז בכל הדברים וכמבו' באריכות בחוה"ל שער הפרישות. והפרישות הוא מפני ב' טעמים א' שמותרות ההיתר ג"כ מגשם כמ"ש (האזינו ל"ב ט"ו) וישמן ישורן ויבעט שמנת עבית כשית כמרעיתם וישבעו כו' ע"כ שכחוני (הושע י"ג ו'). והב' כי תענוגי היתר קרוב לאיסור ח"ו כו' כי ההיתר כשאינו מה שמוכרח לה' ולעבודתו זהו מק"נ שהיא שכן עם גקה"ט. שמשם קיום וחיות כל הדברים האסורים נמצא כי מותרות היתר עם האיסור הם שכנים זל"ז. וזהו שאחר הטהרה מטומאת איסור צ"ל פרישות גם ממותרות היתר. והנה הפרישות זהו"ע הנסירה בנפש. כיון שפורש א"ע מכל מותרות ההיתר עי"ז ננסר ומתפרד היצ"ט מן היצה"ר. והו"ע אתכפייא שאינו מניחו להיצה"ר להתפשט בלבושי הנפש מחדו"מ אעפ"י שישנו להיצה"ר וכח המתאוה בשלימות. אבל כופה א"ע בבחי' אתכפייא שלא להתפשט במחדו"מ. ואח"כ יכול להפוך את היצה"ר שיהי' בכל לבבך בשני יצריך וזהו פרישות מביאה לידי קדושה שהוא אתהפכא חשוכא (דנה"ב) לנהורא שכח המתאוה יתהפך להיות התלהבות ורשפי אש אהבה להוי' ואזי כולו קדוש ואין בו חול כלל. והו"ע ויחד לבבינו שישוב היצה"ר לאהבת השי"ת ויהי' לב א' לאביו שבשמים ונק' יחוד פב"פ הנה"א עם הנה"ב כו'. וזהו"ע עשי"ת שהם יו"ד ימים של נסירה (כדאי' בע"ח) ואח"כ ביוהכ"פ יום התשובה הוא בחי' תשובה שובו אלי ואשובה אליכם החזרת פב"פ כמ"ש במ"א:
ז והנה אי' בזהר (ח"ג ע"ז ב') על ענין הנסירה אתא חסד ופריש גזען. שהנסירה היא ע"י החסד. ובעבודה הנה התורה נק' תורת חסד על לשונה (משלי ל"א) כי ע"י מדת חסד עליון נמשך כל ההמשכות והגילוי למטה. וכמו"כ המשכת גילוי התורה משרשה ומקורה ח"ע למטה מטה זהו חסד עליון כמשארז"ל (בילקוט רמז תתע"ה) ע"פ הודו לה' כי טוב כל"ח דקאי על מ"ח. והנה כשאדם נמשך אחר הגשמיות אזי נק' כוחל אחד לשניהם שהנה"א ונה"ב הם דבוקים זב"ז אב"א כנ"ל, כי בבחי' הפנים שלהם א"א להיות שום חיבור ודביקות כי הם הפכיים לגמרי שהפנים של נה"א הוא בחי' להב ושלהבת י"ה העולה מאליה נר הוי' נשמת אדם (משלי כ' כ"ז). כלתה נפשי. אליך הוי' נפשי אשא והפנים של נה"ב הוא כח המתאוה ואש זר לתאוות ורצונות זרות ואיזה חיבור יכול להיות ביניהם כיון שהם הפכיים לגמרי. וכמו שלא יוכל להיות מים ואש בכלי א'. או עד"מ שלא ישתמשו אור וחשך כאחד. כן היצ"ט הוא טוב ואור. והיצה"ר הוא רע וחשך. וא"א להם להתחבר רק בהיותם אב"א. בחי' אחור דנה"א הוא כמ"ש כי פנו אלי עורף כו' שמה שפנו אלי הוא רק בבחי' עורף אחוריים וחיצוניות. היינו אעפ"י שהוא סו"מ אבל הקבעומ"ש הוא בקרירות מאד. ועשיית המצות היא רק מצות אנשים מלומדה. ועסק התורה הוא למשמאילים בה. בחלישות. ורק לפטור א"ע. זהו בחי' אחור דנה"א. ואחור דנה"ב הוא שאינו בזוללי בשר וסובאי יין עד"מ. ורק שבקרירות עוסק במו"מ וכל צורכי הגוף ותאוותיו. ובזה הולך כל היום או רובו. הנה כאשר הוא כן אזי יכולים להיות דבוקים זב"ז וכותל א' לשניהם. היינו שאינו מכיר ומבחין כלל כי ברע הוא. ודרך איש ישר בעיניו. וזך וישר פעלו. ועז"נ אוילים מדרך פשעם כו'. אבל כשמעמיק א"ע בתורה עי"ז ננסר ומתפרד היצה"ר מן היצ"ט. והיינו עסק התורה בבחי' אתכפייא אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים כו' ובעיון ויגיעה ולא בדרך למשמאילים כו' אזי יוכל ל להכיר ולהבחין הרע שבו וכמשארז"ל קדושין ד"ל ב') אם פגע בך מנוול זה משכהו לבהמ"ד אם אבן הוא נימוח כו'. והו"ע אתא חסד ופריש גזעין. וגם חסד הוא התבוננות אלקות והתבוננות הוא במ"ש ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע כו' ובחרת בחיים. פי' שיתבונן איך שבכל דבר החומר וחיצוניות שבו הם מות באמת. כמו שרואים בכל עניני עוה"ז שכלים ונפסדים ואפי' אישי השמים עולם הגלגלים הרי כתיב שמים כעשן נמלחו כו' וחפרה הלבנה. ונגולו כספר השמים. וגם למעלה יותר בעולם המלאכים העיקר הוא החיות אלקות שמחיי' ולבד החיות הם מות. וכשמתבונן היטב בכ"ז אזי הוא ובחרת בחיים כו'. וזהו אתא חסד ופריש גזעין שעושה הנסירה באדם שיהי' היצה"ר ננסר ונבדל מן היצ"ט ולבוא למדת הפרישות ואתכפי' שנת"ל. ופרישות מביאה לידי קדושה הו"ע אתהפכא חשוכא לנהורא ויחד לבבינו יחוד פב"פ. ועי"ז גורם בעולם ג"כ להיות יחוד מ"ע ומ"ת שהם יו"ד דהוי' ויו"ד דאד' כמשי"ת. והנה שרש הנה"א הוא מבחי' מים עליונים יו"ד דשם הוי' עולם התיקון דאצי'. כי הנשמה א"צ תיקון לעצמה. ומה שירדה למטה בעוה"ז הגשמי להתלבש בגוף ונה"ב הוא רק כדי לברר את הנה"ב ולהפכו מחשוכא לנהורא. כי שרש הנה"ב הוא מבחי' מים תחתונים יו"ד דשם אד' שם ב"ן שנפלו שם בשבה"כ דזמ"ל דתהו (שקדם לתיקון) ומשם נפל בנוגה דבי"ע ומתהוה יצה"ר ונה"ב. לכן ע"י בירור הנה"ב מהנה"א. שזהו כמו שם ב"ן שמתברר משם מ"ה כן מתברר היצה"ר ונה"ב ומתחבר ונכלל ביצ"ט ונה"א. עי"ז גורם בעולם להיות יחוד יו"ד דהוי' ויו"ד דאד' מ"ע ומ"ת. ועי"ז יתגלה אורות דתהו שלמעלה מתיקון. וזהו יתרון האור מן החשך דוקא. שע"י שנותן מחצית השקל שבנפש עי"ז מברר ומעלה בחי' מחצית השקל שבעולמות דהיינו להעלות מ"ת ולחברם ולייחדם עם מ"ע כנ"ל:
ח והנה הכח שיוכל כל אדם ליתן מחצית השקל שבנפש. ע"ז כתיב (חלים קל"ט) אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה. ורש"י פי' כפכה ל' כפי' כמו אכף עליו פיהו (משלי ט"ז כ"ו). שהו"ע כפיית הפה לדבר בתורה בעיון ויגיעה כמארז"ל (סנהדרין צ"ט ב') ע"פ אדם לעמל יולד (איוב ה' ז'). שזהו הכח לעשות הנסירה בנפש ולהיות אח"כ יחוד פב"פ. והמגיד נ"ע פי' כפכה ל' כף כלומר כפכה כ"ף שלך והענין כמש"ל ע"פ עשרה עשרה הכף בשקל הקדש דאיתא במד"ר ובזה"ק שהכ"ף שהו"ע שקל הקדש הוא ב' פעמים עשרה עשה"ד ועש"מ. והיינו כי השקל הקדש יש בכל המדרגות. בעולמות. ובנפש האדם. וגם בתורה. והו"ע עשה"ד ועש"מ. דהנה נז' בתורה שני הבדלות יהי רקיע כו' ויהי מבדיל כו' ויעש כו' ויבדל. והו"ע עש"מ ועשה"ד. כי הבדלה זו בין מים למים יש בכמה בחי' ומדרגות. דנת"ל דמ"ע ומ"ת זהו יו"ד דהוי' ויו"ד דאד'. דהיינו ח"ע המאיר בכל עולם האצי' נק' מ"ע וח"ת המתפשט בבי"ע נק' מ"ת. ובזהר (ח"ב קע"ח ב') יש דיהי רקיע ויהי מבדיל כו' זהו בין עתיקא לז"א. א"כ ע"ס דאצי' נק' מ"ת וע"ס שבכתר נק' מ"ע וזהו"ע שקל הקדש שבתורה עשה"ד ועש"מ. עש"מ מתחילין בב' זהו ח"ע כדכתיב בחכ' יבנה בית. ועשה"ד מתחילים באל"ף פלא עליון כתר. וזהו חרות על הלוחות חקיקה ע"ס שבכתר. וזהו אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה שבחי' הכ"ף שהו"ע שקל הקדש דתורה נותן הכח בבחי' אחור וקדם של האדם שהו"ע השקל שבאדם כנ"ל. והיינו שעש"מ נותנים כח הביטול בנה"ב. ועשה"ד בנה"א. כי הנה קודם ק"ש תקנו שתים לפניה כדי שיתפעל הנה"ב שהתפעלות הנה"ב הוא מסיפור מע"ב דוקא איך שנתהוה כ"כ עולמות ומלאכים מאין ליש וההתהות הוא על ידי עש"מ שהם רק הארה בעלמא בה' בראם אתא קלילא הבל והארה בעלמא כידוע בענין ז' הבלים דעליהון מתקיים עלמא כו'. ואיך שכולם מקדישים וממליכים את שם כו'. אבל הביטול דנה"א הוא מבחי' אנכי הוי' כו' שהוא עצמות אוא"ס ב"ה דכולא קמי' כל"ח. כמו שאחר ברכת יוצר הוא למסור נפשו באחד דק"ש שהוא העלאת הנה"א ואתהפכא חשל"נ דנה"ב. וזהו שהתורה נק' שלום כמ"ש וכל נתיבותיה שלום. או יחזיק במעוזי יעשה שלום לי כו'. שלום בפמשמ"ט. זהו חיבור הנה"ב והנה"א. וזהו ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו. וזהו זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל וקאי גם על השקל שבאדם שהם התרין יצרין. ופי' מחצית השקל היינו לחצות ולחלק השקל לב' חצאין שתחלה צ"ל נסירה לנסר ולהפריד הנה"א מהנה"ב שלא יהיו דבוקים אב"א ואח"כ יוכל לברר הנה"ב ולהעלותו. וז"ש אח"כ עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה להוי'. שהו"ע העלאת המ"ת בבחי' ביטול לאוא"ס. והו"ע מ"ת בוכים שהעלאתם הוא בבחי' בכי' ותשובה. וז"ש לע"ל בבכי יבואו (ירמי' ל"א) והנה כמו במשל הנ"ל הרי אברי הנשימה מקבלים חיות מאברי המזון שלמטה מחצר הכבד. כמו"כ מ"ע מקבלים ג"כ ממ"ת שלמטה מהפרסא כשמתעלים כו'. והיינו כמו המים כשבוקעים את עפר הארץ ועולים אח"כ מלמעלה ע"ג הארץ נעשו מים חיים ומטהרים כל הטומאות חמורות. כמו"כ מ"ת שרשם מע"ס דתהו. שלמעלה מתיקון שהם מ"ע. וכשמתבררים ועולים בבחי' העלאת מ"נ מלמטלמ"ע מתגלה בהן שרשן אורות דתהו כו'. ואזי נק' מים חיים שלמעלה מבחי' מ"ע. וזהו והי' ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים חצים אל הים הקדמוני. ים הקדמוני הוא בחי' מים עליונים ומים חיים הוא בירור והעלאת המ"ת כנ"ל ויומשך מהם השפעה אלהים הקדמוני:
לדרוש הנ"ל
אפ"ל מה שקוראין פ' פרה קודם פסח. כי פרה מטהר טמאים ואפי' טומאת מת וא"כ הו"ע טהרה שנת"ל שתחלה צריכים ליטהר מטומאת איסור סו"מ. וטומאת מת הו"ע רשעים כו' קרויין מתים. ואח"כ פסת יצי"מ לצאת מכל המצרים וגבולים דנה"ב היינו ודאי אפי' מתאוות היתר והו"ע פרישות שאחר טהרה כנ"ל. אך יצימ"צ הוא רק בנה"א לבד כמ"ש בצאת ישראל כו'. ולכן כי בחפזון כו' כי ברח כו'. וא"כ הוא כענין הנסירה שנת"ל. ואח"כ ספה"ע כל העסק הוא לברר את הנה"ב להיות בחי' אתהפכא ממש כו'. וא"כ הוא ענין יחוד פב"פ של הנה"ב עם נה"א שאתר הנסירה. והעיקר מתן תורה שתי הלחם יחוד מ"ה וב"ן והו"ע קדושה שאחר פרישות כמ"ש וקדשתם היום ומחר כו' במ"ת:
הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ צ"ל קושיית הרמב"ן ז"ל מ"ש אעשה נפלאות כו'. שהרי לא מצינו אח"כ נפלאות כ"כ. ועיקר הנפלאות הגדולות כבר היו דהיינו יצימ"צ וקי"ס ומ"ת וירידת המן. גם מ"ש אשר לא נבראו בכל הארץ דמשמע שהמופתים שקודם זה היו בארץ. וגם מה שייך לשון בריאה על מופתים. והנה פסוק זה קאי אדלעיל מיני' דכתיב כי עם קשה עורף הוא וסלחת לעונינו ולחטאתינו ונחלתנו. ופי' דאעפ"י שעם קשה עורף הוא מ"מ וסלתת כו' ונחלתנו שנהי' בחי' נתלה שלך. כי נש"י נק' נחלתו כמ"ש (תלים צ"ד) כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב. ומה שנקראו נחלתו הוא מצד שהשראת השכינה הוא רק בנש"י לבד. וזהו שבקש משה ונפלינו אני ועמך מכל העם כו'. וארז"ל (ברכות ז' א') שלא תשרה שכינה באוה"ע עכומ"ז כ"א בישראל דוקא. וע"כ נק' נחלתו. וכמו שבהמ"ק נק' נחלה מטעם זה כמ"ש (דברים י"ב ט') כי לא באתם עד עתה אל המנוחה זה שילה ואל הנחלה זה ירושלים (זבחים קי"ט א'). מפני שהיתה השראת השכינה שם בבהמ"ק ע"כ נק' נחלה. והנה כאן חטאו ישראל בחטא העגל. ועז"א משה כי עם קשה עורף וסלחת כו' ונחלתנו. שאעפ"י שחטאו מ"מ ע"י וסלחת נהי' ג"כ בבחי' נחלתו. ועז"כ הנה אנכי כורת ברית אעפ"י שיחטאו ישראל מ"מ ע"י תשובה יהי' וסלחת שיהיו בחי' נחלתו. והנה הת"י מתרגם הפסוק על זמן הגלות דכתיב (תלים קל"ז א') על נהרות בבל שם ישבנו. וזהו אשר לא נבראו בכל הארץ. דהיינו גם בחו"ל על נהרות בבל כו'. וצ"ל מהו עוד ענין אנכי כורת עמך ברית הלא כבר הי' כריתות ברית עם האבות כמ"ש בראשית ט"ו י"ח) ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ. וכריתות ברית זה הוא גם על מ"ת כמ"ש (דה"א ט"ז) דבר צוה לאלף דור. דקאי על מ"ת אשר כרת את אברהם ושבועתו ליצחק ויעמידה ליעקב כו'. ומהו עוד ענין כריתות ברית עם משה שהי' אחר מ"ת. וגם שהרי אמרו במד"ר (לך פמ"ד סי' ו') על אברהם שבשעת הכריתות ברית הי' בו הרהורי דברים שהרי כבר כרת ברית עם נח אלא לפי שסגלתי אני מע"ט יותר מנח דחת בריתי לבריתו שמא יעמוד עוד אחר שיסגל מע"ט יותר ממני ויודחה בריתי ג"כ א"ל הקב"ה שלא יחליפנו באחר מנת לא העמדתי מגינים של צדיקים וממך אני מעמיד מגינים של צדיקים. וא"כ יתחזק הקושיא איך כרת אח"כ ברית עם משה. ילה"ק תחלה ענין ירידת הנשמה בגוף שהוא ירידה צו"ע. והעלי' הוא כמ"ש שמות כ"ב ל') ואנשי קדש תהיון לי וכתיב (ירמי' ב' ג') קדש ישראל להוי'. וצ"ל ענין עבודת המלאכים בכל יום שבכל י"ב שעות היום אומרים ג"פ קדוש. הלא המלאכים נבראו בבחי' ביטול ומה שייך עבודה אצלם. וגם בקשו תורה ולא נתנה להם מטעם כלום יצה"ר כו' (שבת פ"ט א') ומ"מ עבודה שייך אצלם. והענין כי החילוק בין מלאכים לנשמות. שעל המלאכים כתיב (תלים ל"ג) בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם שנתהוו מבחי' דבו"ע עלמדאת"ג. כמו שהדיבור באדם הוא גילוי לזולתו. וכמו שהדיבור באדם הוא יוצא לחוץ ונעשה נפרד. כמו"כ מבחי' דיבור עליון מתהוים נפרדים כמ"ש (בראשית ב' יו"ד) ומשם יפרד והי' לארבעה ראשים ד' מחנות שכינה. וכמ"ש (שה"ש ג' יו"ד) מרכבו ארגמ"ן. והנה בחי' דיבור עליון זהו בחי' מל' שם והארה בעלמא ונק' שכינתי' אבל אוא"ס שמלובש במדות דז"א דאצי' הוא קדוש ומובדל ונק' קוב"ה. וזהו עבודת המלאכים שאומרים קדוש בכל יום היינו להמשיך התגלות בחי' קדוש ומובדל גם בבי"ע כי מה שהם נפרדים זהו רק מצד התהוותם מבחי' מל' דיבור. אבל ע"י הגילוי מבחי' קדוש יהי' בהם ג"כ בחי' ביטול אמיתי כו' וענין ירידה צורך עלי' של הנשמות היינו כי נש"י עבמ"ח כמו מח' אינה גילוי לזולתו כ"א לעצמו. גם אין יוצא לחוץ ליפרד כ"א דבוק ומחובר בשכל. כמו"כ למעלה זהו אותיות וכלים דז"א דאצי' דאיהו וגרמוהי חד בהון. וא"כ הרי נש"י מושרשים בבחי' קדוש. אבל על ידי עבודתם בגוף מתעלים לאשתאבא בגופא דמלכא דהיינו כמ"ש ואנשי קדש תהיון לי שמתעלים בעצמות בחי' קדש העליון שלמעלה מבחי' קדוש (שממשיכים המלאכים). כי קדוש הוא קדש ו'. המשכה והארה בעלמא מבחי' קדש העליון להיות קדוש. ולכן עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש (ב"ב ע"ה ב') כמ"ש בלקו"ת ד"ה כי כארץ. ועלי' זו בעצמות קדש העליון הוא ע"י המצות כמ"ש אשר קדשנו במצותיו. והיינו ע"י עשה ול"ת בחי' אתכפיא וביטול היש דנה"ב שעיקר המכוון הוא כדי לאכפיי' לסט"א כמ"ש בזהר (תצוה קפ"ד א') כד אתכפיא סט"א לתתא אסתלק כו'. וע"י אתכפיא וביטול היש זה נעשה בירור נה"ב שמק"נ. וכמו"כ נעשה ע"י קיום המצות בירורי נוגה מדברים גשמיים שמקיימים בהן המצות. ובירורי נוגה נק' העלאת מ"נ שמעורר וממשיך המשכת מ"ד מעצמות חכ"ע ממש קדש עליון שלמעלה מבחי' קדוש. משא"כ מלאכים שאין בהם רע. ורק הבירור מבחי' ביטול היש ליכלל בבחי' ביטול אמיתי א"ז נק' העלאת מ"ן לשיומשך מ"ד מעצמות חכ"ע קדש. כ"א רק העלאה להמשיך הארת ח"ע קדוש שלמטה מבחי' קדש. ולכן לא ניתנה התורה למלאכים מטעם כלום יצה"ר כו'. שעיקר הבירור הוא לאכפי' לסט"א וזה לא שייך במלאכים שאין בהם העלאת מ"ן מבירורי נוגה ולכן כתיב (שמות ל"ג) כי לא יראני האדם וחי. ופי' רז"ל (במד"ר ס"פ נשא) שאפי' חיות הקדש אינן רואות את הכבוד והיינו כי ראי' עצמי' ח"ע. ולעתיד כתיב (ישעי' נ"ב ח') כי עין בעין יראו. וגם ארז"ל (שם במד"ר) על נש"י במיתתן רואין. והיינו מצד בירור הגוף ונה"ב ששרשם מעולם התהו כו'. אך איך יומשך המשכה עליונה כזו דבחי' קדש עליון ע"י מצות גשמי'. הנה ע"ז כתיב (ישעי' ל"ב כ') אשריכם זורעי על כל מים כו'. זורע צדקות. שהמצות נק' בשם זריעה. כמו הזריעה שזורעין גרעין א' שאינו בערך הפרי. ומ"מ יש בהגרעין כל כח הפרי. ולכן נצמח ממנו פרי שלם כו' כמו"כ המצות הם אור זרוע לצדיק חי העולמים. כי כל המצות ישנם למעלה כמו תפילין ד' מוחין כו'. ותרי"ג מצות דאורייתא וז' דרבנן הם תר"ך עמודי אורות דכ"ע ורק שמלובשים במצות גשמי' בדרך זריעה. ולכן נצמח על ידם המשכת אורות עליונים מאד נעלה וזהו ומצמיח ישועות. אך הזריעה צ"ל בארץ שבה יש כח הצומח כו' כמו"כ זריעת המצות הוא בנש"י דכתיב (מלאכי ג' י"ב) כי תהיו אתם ארץ חפץ. שהם בחי' ארץ להצמיח בחי' חפץ ורצוה"ע בגילוי ע"י קיום המצות. והיינו כי בארץ יש ב' דברים. א' שמרקיב הגשמיות דגרעין ומפרידו. ונשאר רק הטוב והרוחניות שהוא כח רוחני של הפרי. והב' שמעלה הכח רוחני בבחי' מ"ן ליכלל בעצמות כח הצומח הכללי שיוצמח אילן שלם ופירות. כמו"כ בחי' ארץ דכנס"י מבררת ומפרדת הטוב דנוגה מהרע דנוגה. ואח"כ מעלה הטוב דנוגה בבחי' מ"ן שיומשך אח"כ מ"ד מוחין דאבא וגילוי תר"ך עמודי אור דכ"ע. וע"ז כתיב ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ. שניתן להם כח הארץ העליונה להצמיח ע"י המצות המשכת גילוי אוא"ס ב"ה. וז"ש (תלים קמ"ז) מגיד דבריו ליעקב כו' לא עשה כן לכל גוי כו'. לפי שנש"י דוקא הם בחי' ארץ חפץ שניתן להם הארץ העליונה:
ב וענין הכריתות ברית הוא כמ"ש (ירמי' ל"ד י"ח) אשר כרתו לפני העגל כו' ויעברו בין בתריו. שכורתים דבר א' שלם לשני חצאין והיינו כמו שהשני חצאים כל א' הוא רק חצי דבר ולא שלימות בלתי חצי הב' ובהתחברותם יחד נעשה דבר א' שלם כמו"כ כורתים ברית שני אוהבים נאמנים שכל א' לא יהי' שלם בפ"ע כ"א רק חצי דבר בלתי השני. וז"ש (בראשית ט"ו י"ז) בברית בין הבתרים והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים האלה. ולהבין ענין זה למעלה איך הוא. הענין כמ"ש (דברים ל"ב ט') כי חלק הוי' עמו שנש"י (מצד שרשם ומקורם) הם חלק ממש משם הוי'. וכיון שהם חלק משם הוי' ע"כ הוי' בפ"ע כביכול אינו שלימות בלתי כנס"י. וז"ש (שה"ש ה' ב') תמתי וארז"ל במד"ר (שה"ש פ"ה סי' ג') תאומתי שנש"י הם תאומה של הקב"ה. והיינו שנש"י נק' כלה והקב"ה חתן כמ"ש (שם ג') ביום חתונתו. זה מ"ת (תענית סוף המס'). שהקב"ה נק' חתן וכנס"י כלה. והנה כתיב (בראשית ה') זכר ונקבה בראם ויקרא שמם אדם. שחיבור דו"נ ביחד נק' אדם אחד. שהדכר לבד נק' פלג גוף. וכשההשפעה שלו מתקבל בנוק' אזי נק' אדם אחד צורה שלימה ונעשה הולדה בדומה לו. משא"כ מצד השפעת הדכר לבד לא יתהוה כלום וכיון שהקב"ה וכנס"י נק' חתן וכלה דו"נ א"כ כביכול הקב"ה לבד הוא רק חצי צורה ולא שלימות בלתי כנס"י. והיינו כמ"ש תמתי דקאי על כנס"י שהיא משלים למעלה בהקב"ה. והענין דכתיב (דה"א כ"ט י"א) לך הוי' הגדולה והגבורה וכו' ואח"כ כתיב לך הוי' הממלכה ולמה לא אמר והממלכה. אך היינו כמ"ש (ישעי' מ"ג ז') כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו נקרא בשמי קאי על עולם האצי' דאעפ"י שיש שם השתלשלות המדרגות ע"ס חכ' ומדות מ"מ הכל בתכלית הביטול לאוא"ס ב"ה דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד כו' ולכבודי בראתיו כו' קאי על התהוות עולמות בי"ע שנק' עלמא דפרודא כמ"ש (בראשית ב' י') ומשם יפרד והי' לארבעה ראשים שהם בחי' יש ונפרדים. ועולם הבריאה הוא עולם הנשמות. יצרתיו הוא עולם המלאכים ששם יש ביטול היש אעפ"י שהם נפרדים אף עשיתיו. אף הפסיק הענין שעולם העשי' הוא נראה נפרד גמור. וזהו לך הוי' הגדולה וכו' זהו בחי' מדות דאצי' שהם בבחי' ביטול במציאות לך הוי' הממלכה זהו בחי' מל' מקור התהוות עלמא דפרודא. והנה נש"י ע"י קיום המצות הם ממשיכים הגילוי שבאצי' גם בעלמא דפרודא דבי"ע. והעיקר שגם בעשי' יהי' ביטול במציאות כמו באצי' ממש. וכמ"ש לע"ל ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר כו' (ישעי' מ'). כי עין בעין יראו כו' (שם נ"ב). והיינו ע"י המצות שנק' רמ"ח אבד"מ ממש ונק' תר"ך עמודי אור כמו עמוד המחבר גג עם הארץ. וזהו כל הנק' בשמי. ופי' התרגום צדיקייא דאתקרון בשמא דהוי'. והיינו בחי' ועמך כולם צדיקים ע"י קיום המצות. ומצד זה נק' הקב"ה וכנס"י חתן וכלה דכמו למטה שע"י יחוד חתן וכלה הנה ע"י הכלה דוקא נעשה הולדה בדומה לו. כמו"כ למעלה כנס"י נק' כלה לפי שע"י כנס"י בקיום המצות נעשה דוקא בחי' לידה בדומה לו. פי' בדומה לו היינו כנ"ל שהגילוי דשם הוי' כמו שהוא למעלה באצי' איך קמי' כל"ח יהי' אותו הגילוי ממש למטה בבי"ע זה נק' בדומה לו. ואם לאו א"ז נק' לידה כו'. והיינו בחי' לידת נשמות גבוהות דאצי' למטה בבי"ע שיהיו בדומה לו ממש שגם למטה יהי' אצלם גילוי אלקות וביטול איך קמי' ממש ולא יסתיר להם העולם כלל. וע"ז ארז"ל (במד"ר תולדות פס"ז סי' ז') צדיקים דומין לבוראן. וזהו הענין שכנס"י נק' תמתי תאומתי בחי' כלה ועי"ז תמתי שמשלים למעלה. והיינו כי מצד קוב"ה בחי' שם הוי' הגילוי רק למעלה באצי' אבל בי"ע עלמא דפרודא. וע"י כנס"י דוקא הוא בחי' לידה בדומה לו. שגם בבי"ע יהי' הגילוי והביטול כמו למעלה. וא"כ הקב"ה וכנס"י הם כמו חו"כ שני חצאים שביחד הם שלימות א'. וז"ש גדול הוי' ומהולל מאד בעיר אלקינו (תלים מ"ח ב') שהתגלות שם הוי' הוא רק בעיר אלקינו. והיינו ע"י הקרבנות שבירושלים שהי' יורד אש שלמעלה. וכן בהיכל ק"ק שהי' שם השראת השכינה כמ"ש (שמות כ"ה כ"ב) ונועדתי לך שם. וא"כ התגלות שם הוי' למטה הוא דוקא ע"י עיר אלקינו. ולמעלה זהו בחי' מל' כנס"י מקור נש"י. ונש"י ע"י קיום המצות הם ממשיכים התגלות שם הוי' למטה ע"י עיר אלקינו. כי מצד שם הוי' אעפ"י שהוא ביטול במציאות. אך גילוי ביטול זה הוא רק למעלה באצי'. וזהו כולא קמי' כל"ח. קמי' דוקא. אבל למטה בבי"ע הם נפרדים. ועיקר המכוון הוא שיתגלה הביטול אמיתי דשם הוי' למטה בהנפרדים וכדי שיומשך גילוי ביטול זה גם בבי"ע זהו ע"י המל' כנס"י דהיינו ע"י העלאת מ"נ של המצות (משא"כ כשהי' ההמשכה משם הוי' לבד שלא ע"י המל' היו מתבטלים העולמות דבי"ע לגמרי ולא הי' מציאות יש כלל. אבל כשנמשך ע"י המל' מקור התהות היש. אעפ"י שנמשך גילוי הביטול אמיתי דשם הוי' בהיש מ"מ מתקיים היש בקיומו. וזהו עיקר המכוון של המאציל ית' בדירה בתחתונים שהיש לא יסתיר על האין. וע"פ פשוט שע"י שכנס"י מעלה מ"ן מבי"ע לאצי' עי"ז נמשך המשכת מ"ד מבחי' ז"א דאצי' שהוא שם הוי' למטה חצי וזהו תמתי שכנס"י היא עושה שלימות למעלה שהקב"ה לבד חצי צורה כו'. וזהו גדול הוי' כו' בעיר אלקינו דוקא. וגם ארז"ל (זח"ג ה' א') אימתי קוב"ה גדול כשהוא בעיר אלקינו שאזי דוקא הוא' גדול והיינו שעי"ז נמשך תוס' אורות מעצמות אוא"ס בשם הוי'. כי הוי' יו"ד צמצום. ועצמות אוא"ס הוא למעלה משם הוי' עי' בהגהות לד"ה וכל העם בענין מגדל עוז שם הוי' ויובן היטב. וזהו שנק' כנס"י נחלתו. כמו למטה באדם שמנחלה יש לו פרנסה שמתפרנס עי"ז כמו"כ כתיב על כנס"י (שם בשה"ש ה' ג') רעיתי וארז"ל (שהש"ר פ"א סי' נו"ן) מפרנסתי. ובזהר (ח"ג ז' ע"ב) ישראל מפרנסין לאביהן שבשמים. וזהו"ע הכר"ב עם אברהם על נתינת הארץ לנש"י והיינו שהקב"ה יהי' רק חצי צורה ועם נש"י יחד יהי' צורה שלימה והיינו כי נש"י ע"י בחי' ארץ וקיום המצות הם עושים השלימות למעלה שנק' תמתי. וגם שימשיכו תוס' אורות בשם הוי' כו'. והיינו כיון שנתן הקב"ה לאברהם ולנש"י את הארץ העליונה. אזי יתכן ענין הברית שהקב"ה ונש"י יהיו כמו שני חצאין ממש. כי ע"י הכח דארץ העליונה יכולים נש"י להמשיך ע"י המצות המשכת גילוי היחוד דשם הוי' למטה כנ"ל. ועפי"ק היינו כי הארץ עליונה זהו בחי' שכינתא ומטרוניתא כנ"ל. וכיון שניתן הארץ עליונה לישראל ע"כ הוי' לבדו כביכול כמו חצי דבר כמ"ש בזהר (שם ה') ע"פ גדול הוי' כו' בעיר אלקינו מלכא בלא מטרוניתא לאו הוא מלכא ולאו הוא גדול ולא מהולל כו' וכמו למטה שהדכר לבד רק פלג גוף. וכמ"ש הפי' בשם המגיד נ"ע ע"פ עשה לך שתי חצוצרות כסף. שתי חצי צורות. דקאי על הקב"ה וכנס"י שביחד הם צורה שלימה, וזהו ועל דמות הכסא דוקא (כסא נש"י) בחי' כמרא"ד אדם הוא צורה שלימה אל"ף דם כמ"ש בד"ה הנ"ל. וזהו החילוק שבין הברית דאברהם להברית דנח. שהברית שעם נח הי' רק על קיום חיצוניות העולמות כמ"ש (בראשית ח') עוד כל ימי הארץ כו' וקיץ וחורף כו' לא ישבותו והיינו על בחי' יחוד חיצוני דאו"א שלצורך קיום העולמות והכר"ב שעם אברהם הוא על פנימיות דהיינו על שיומשך (מבחי' יחוד פנימי דאו"א) גילוי אלקות בעולמות וזהו ממך אני מעמיד מגינים צדיקים. פי' צדיקים שיהיו בדומה לו צדיקים דומין לבוראן מה הקב"ה צדיק ה' בכל דרכיו כמו"כ יהיו נש"י ג"כ צדיקים להמשיך הגילוי למטה כמו למעלה. וכ"ז הוא הכריתות ברית עם אברהם על בחי' ארץ וקיום המצות. והיינו כשועמך כולם צדיקים אזי לעולם ירשו ארץ. אבל כשפוגמים בתומ"צ ובבחי' ארץ שא"א להיות בחי' זריעה וצמיחה ע"ז הי' הכר"ב עם משה. שיומשך בחי' יגמה"ר להיות נושא עון ועובר על פשע. וזהו כי עם קשה עורף הוא וסלחת כו' ונחלתנו. שע"י התשובה יהיו ג"כ בחי' נחלתו מצד הבחי' ברית של יגמה"ר שארז"ל (ר"ה י"ז ב') ברית כרותה ליגמה"ר כו'. והיינו שיומשך אוא"ס ב"ה בבחי' תשובה. אפי' אם פגמו בבחי' ארץ. וזהו אשר לא נבראו בכל הארץ. כי הכר"ב עם האבות על מ"ת הוא בבחי' ארץ. אבל הכר"ב של משה הוא אפי' שלא בבחי' ארץ וז"ש (ויקרא כ"ו) וזכרתי את בריתי יעקוב כו' והארץ אזכור שזהו הברית שעם האבות. ואח"כ כתיב (שם) ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם. שהוא בחי' ארץ לא זרועה. מ"מ לא מאסתים כו'. וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מאמ"צ. דהיינו הכר"ב שעם משה שאפי' בבחי' ארץ לא זרועה מ"מ יהי' ברית והתקשרות אוא"ס בנש"י ע"י התשובה:
ג וצ"ל יותר החילוק שבין הכר"ב דאברהם להכר"ב דמשה. הנה כתיב ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית. ואי' במד"ר (לך פמ"ד סי' כ"ה) ריב"ז ורע"ק ח"א העוה"ז גלה לו וח"א העוה"ב גלה לו. וצ"ל למ"ד שהעוה"ז גלה לו איך אפ"ל כן שהרי אברהם בחר שעבוד תחת גיהנם בשביל עוה"ב (שם סי' כ"ד) ואיך לא גלה לו. וצלה"ק דאי' בזהר (ח"א קנ"ח ב') שהשני שמות הוי' שלפני יגמה"ר הם שרש הב' עולמות דעוה"ז ועוה"ב. והנה הוי' פי' שהוא מהוה והיינו על ידי יו"ד צמצום ה' התפשטות כו' והוי' דלתתא הוא בחי' ממכ"ע. והוי' דלעילא הוא כמו עד שלא נבה"ע שהי' הוא ושמו בלבד (פדר"א פ"ג) כמו שכלול בעצמותו עדיין. ונק' סוכ"ע. ולכן פס"ט בינייהו ע"ד והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קה"ק שמות כ"ז ל"ג) והנה כתיב (תלים מ"א י"ד) ברוך ה' כו' מהעולם ועד העולם וצ"ל וכי אין רק שני עולמות והרי יש עולמות עד אין קץ אלא שבדרך כלל נחלקים כל העולמות לב' בחי' עלמדאתכ"ס ועלמדאת"ג. וזהו"ע עוה"ז ועוה"ב. והנה שם הוי' דלתתא בחי' ממכ"ע הוא שרש חיות העוה"ז עלמדאת"ג בחי' מל' ובי"ע ואפי' ג"ע בכלל. ושם הוי' דלעילא בחי' סוכ"ע הוא שרש העוה"ב עלמדאתכ"ס בינה כו'. וזהו הפי' ח"א העוה"ז גלה לו היינו שגלה לו שם הוי' דלתתא ממכ"ע שרש העוה"ז אבל העוה"ב שם הוי' דלעילא לא גלה לו בדרך השגת המהות ממש כ"א רק שידע ממנו. וז"ש (שמות ו') ושמי הוי' לא נודעתי להם אעפ"י דכתיב וירא אליו הוי' כו' זהו רק גילוי שם הוי' דלתתא אבל ושמי הוי' דלעילא לא נודעתי. ולכן כתיב נודעתי ולא הודעתי. והיינו לפי שאברהם אברהם פס"ט (זח"א ק"כ סע"א) ע"כ גם למעלה מפסיק הפסיק שבין שמות הוי'. וח"א העוה"ב גלה לו היינו שגלה לו גם משם הוי' דלעילא. אך בעוה"ב גופא יש ב' בחי' ימוהמ"ש ותחה"מ. החילוק הוא כמארז"ל (ערכין י"ג ב') כנור של ימוהמ"ש של שמונת נימין. בינה. והיינו ג"ר כמו שהם כלולים בבינה עילאה. וזהו פי' העוה"ב גלה לו. אבל כנור של לע"ל של עשרה נימין כמ"ש (תלים צ"ב) עלי עשור ועלי נבל. היינו בחי' כ"ע כמו שהוא בפ"ע שאינו מלובש בבינה כלל. ובחי' זו לא גלה לו אפי' למ"ד העוה"ב גלה לו. נמצא שלמ"ד העוה"ז גלה לו זהו רק שם הוי' דלתתא ואפי' למ"ד העוה"ב. זהו ג"כ שם הוי' דלתתא מה שמאיר בו הארה משם הוי' דלעילא). וא"כ הכר"ב שעם אברהם הי' רק משם הוי' דלתתא. אבל הכר"ב שעם משה הוא משם הוי' דלעילא. והיינו לפי שמשה משה לא פס"ט (וכמש"ש בזהר הנ"ל) ע"כ ממשיך הגילוי משם הוי' דלעילא שלא יעלים הפסיק שבין שמות הוי' וכמ"ש שמות ל"ד ו') ויקרא הוי' הוי'. וז"ש וזכרתי להם ברית ראשונים ופי' הבחיי בשם הרמב"ן ז"ל שיש ג"ר וז"ת ובס' יצירה נק' שלש אמות ושבע כפולות. והברית שעם האבות הוא מז"ת. אבל הברית בעם משה הוא בג"ר. וזהו ברית ראשונים שהוא הברית מאוא"ס ב"ה להאיר בג"ר כח"ב. אך צ"ל מה צריך לזה כר"ב. והענין דכתיב שם ל"ג ט"ז) ונפלינו אני ועמך כו' וארז"ל (ברכות ז') בקש משה שלא תשרה שכינה על אוה"ע עכומ"ז. וא"ז מובן מה צריך בקשה ע"ז הלא השראת השכינה א"ז דבר קטן וצריך לזה כמה עבודה ויגיעה אך לפי שמשה המשיך יגמה"ר וראה בחי' נושא עון ועובר על פשע כו'. ואיך יכול להיות נושא עון. אלא לפי שקמי' עצמותו ומהותו ית' ממש כחשכה כאורה (תלים קל"ט) וכתיב (איוב ל"ה ז') אם צדקת מה תתן לו כו'. כי הרצו"ע שבמצות הוא על ידי צמצום בהאור עד שנעשה בחי' רצון. אבל למעלה מבחי' רצון שם אין העון תופס מקום כלל. ולכן יכול להיות נושא עון כו'. והנה מצד בחי' זו יכול להיות השראה אפי' על אוה"ע עכומ"ז ג"כ. ולכן בקש ונפלינו אני ועמך. שבבחי' פלא ומופלא יהי' ג"כ ונפלינו. ועפי"ז יובן ענין ברית ראשונים שצ"ל כר"ב בעצמות אא"ס עם ג"ר שיהי' מאיר ומלובש בג"ר דוקא דהיינו כח"ב. כתר הוא רצוה"ע שרש המצות. וחכמה שרש התורה כי אורייתא מחכ' נפקת (זח"ב פ"ה א') ואזי יומשך השפע לנש"י דוקא במקום שיש ביטול כו'. וזהו ג"כ ענין פורים עד דלא ידעי בין ארור המן לברוך מרדכי (מגילה ז' ב') והיינו שהפור שהוא הגורל הוא ממקום דלא ידעי כו' ששניהם שוה כו'. ומ"מ מבחי' זו דוקא נמשך להיות ארור המן וברוך מרדכי ומה שהכר"ב הוא על זמה"ג כנ"ל. הענין כי גלות הוא ג"כ בחי' זו. דהנה כתיב (דברים ל"א י"ח) ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא. והוא כמ"ש בזהר (ח"ג כ' סע"ב) קוב"ה בגלותא סליק לעילא נעילא דהיינו להבחי' דכחשכה כאורה ומזה נמשך הגלות משא"כ אלו היו המדות מאירים בגילוי לא הי' גלות כלל. וכיון שבזמה"ג הוא ההנהגה מהבחי' דכחשכה כאורה ע"כ ע"ז הי' הברית עם משה שנק' ברית ראשונים שגם משם יומשך השפע לישראל בזמה"ג. וז"ש הנה אנכי כורת ברית. שבאברהם כתיב ביום ההוא כרת הוי' את אברם ברית אבל במשה כתיב הנה אנכי כורת ברית שהכר"ב נמשך מבחי' אנכי מי שאנכי. וענין שני חצאין בבחי' ברית ראשונים היינו כמ"ש בסידור בביאור ע"פ אתם נצבים ב' בחי' דכתר א"א ועת"י וע"ז נת' ההסבר כאן. וע"פ חסידות הוא כמ"ש ועשיתם אתם כאלו עשאני (זח"ג קי"ג א') שישראל עושין בחי' אדם מבחי' כי לא אדם הוא וזהו"ע השני חצאין התחברות בחי' כי לא אדם הוא בבחי' אדם וא"א נק' אדם הגדול. ועי"ז נעשה השלימות למעלה בבחי' כי לא אדם הוא שיומשך ממנו השפע במקום הראוי דוקא. כי שרש הנאצלים הוא רק כלי לקבל גילוי אור המאציל (ולהשפיע אח"כ בנאצלים) וא"כ בחי' זו לבד רק חצי צורה וכמו גוף בלא נשמה. שהוא רק כלי לבד. ובחי' אחרונה שבמאציל זהו מה שיכול להיות מאיר גילוי אור וחיות בנאצלים. אך בחי' זו לבד ג"כ רק חצי צורה. כמו שא"א להיות מהנשמה התפשטות אור וחיות בגשמי בלא גוף. כמו"כ מבחי' אחרונה שבמאציל בלא יחוד וחיבור עצמי עם שרש הנאצלים א"א להיות גילוי כ"א רק השפעה חיצוניות ובבחי' מקיף והעלם וגם שיומשך למקום שאינו ראוי כלל. אבל ע"י היחוד עם בחי' שרש הנאצלים יומשך פנימיות אוא"ס ולהאיר בבחי' גילוי ויומשך במקום הראוי דהיינו בנש"י וסט' דקדושה. לכן הב' בחי' דכתר ביחד זהו צורה שלימה והנה ארז"ל (מד"ר רות פ"ב סי' י"א) כתוב א' אומר (תלים צ"ד י"ד) כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב. וכתוב א' אומר (ש"א י"ב כ"ב) כי לא יטוש ה' עמו בעבור שמו הגדול. כאן בארץ וכאן בחו"ל ובאמת גם נש"י מצ"ע נק' ג"כ נחלתו. כמ"ש (דברים ט' כ"ט) והם עמך ונחלתך. וכתיב (שם ל"ב) יעקב חבל נחלתו. אלא כי לא יטוש כו' ונחלתו לא יעזוב קאי ג"כ על נש"י. והיינו מצד כח התשובה. ופי' שלא יטוש היינו ע"י ואל תטוש תורת אמך (משלי א' ח') תושבע"פ. שהוא בחי' תשובה. כי יש תשו"ע מלמטלמ"ע וזהו בחי' תפלה ורעו"ד החזרת פנים של הנפש כו'. ובחי' תשו"ע מלמעלמ"ט זהו בחי' עסק התושבע"פ החזרת פנים העליון (ומה שתושבע"פ דוקא י"ל כי תשובה מלמעלמ"ט הוא חזרת הרצוה"ע. והתגלות רצוה"ע הוא בתושבע"פ דוקא) וכמ"ש בתד"א הי' רגיל לקרות דף א' יקרא ב' דפין כו'. ולכן ע"י ואל תטוש תורת אמך עי"ז לא יטוש ה' עמו כו'. והנה כתיב (ישעי' ס"א י"א) כי כארץ כו' וכגנה כו'. בחי' ארץ וגנה זהו הכל בחי' זריעת המצות וכמ"ש בלקו"ת ע"פ זה. וכדי שיהי' צמיחה ע"י הזריעה ע"ז הי' הכריתות ברית עם האבות. כן אד' הוי' יצמיח צדקה כו' (שם) מצ"ע. אפי' ליכא בחי' ארץ וזריעה. והיינו ע"י תשובה. וע"ז הי' ענין הכר"ב עם משה כו'. ולכן מפרש הת"י על גלות כי גלות הוא בהיותם בארץ אויביהם. ומ"מ גם שם יומשך המשכת אוא"ס ב"ה לנש"י. עז"כ הנה אנכי כורת ברית כו' אשר לא נבראו בכל הארץ (והיינו כמ"ש בביאור ע"פ דומה דודי לצבי. שהיחוד שבזמה"ג הוא ע"י תוקף תגבורת אור האהבה עליונה מבחי' קוב"ה לבחי' כנס"י יותר מבזמן הבית. לפי שהריחוק שבין קוב"ה לשכינתי' הוא עצום מאד. כי קוב"ה סליק לעילא לעילא וכנס"י היא בבחי' ותרד פלאים שהו"ע גלות השכינה להיות מלובשת בע"ש. וע"ז כתיב ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם שהוא התלבשות השכינה במל' דק"נ מ"מ לא מאסתים לכלתם כו'. שגם לשם יומשך היחוד עליון מאוא"ס ב"ה לבחי' שכינה באשר היא שם. וזהו וזכרתי להם ברית ראשונים שע"ז הי' הכר"ב עם משה שיומשך בחי' ברית והתקשרות אוא"ס ב"ה אפי' שלא בבחי' ארץ דהיינו בארץ לא זרועה וזהו סיום הפסוק את מעשה ה' כי נורא הוא. דקאי על הגלות כמארז"ל (יומא ס"ט ב') דניאל לא אמר הנורא גוים מרקדים בהיכלו והוא שותק אי' נוראותיו. ואנשי כנה"ג החזירו הדבר ליושנו הן הן נוראותיו כבשה א' בין ע' זאבים ומתקיימת כו'. וע"ז כתיב את מעשה ה' כי נורא הוא (והיינו מחמת השכינה שמלובשת בע"ש כדי לאגנא עלייהו כי אע"פ שמלובשת בע"ש בסוד גלות מ"מ נק' שושן עמק איומה שהוא בחי' איום ונורא על הע"ש וכמ"ש (תלים ק"ג י"ט) ומלכותו בכל משלה וזהו את מעשה ה' כי נורא הוא ולכן מתקיימת הכבשה אחת בין ע' זאבים. וגם י"ל כי נורא קאי על היחוד שבזמן הגלות שהשכינה מלובשת בע"ש. ומ"מ הע"ש אין מקבלים כלום מהיחוד). היוצא מזה שיש ב' בחי' ברית. וכל ברית הוא שיהי' כמו שני חצאים שביחד יהי' שלימות דוקא. הא' ברית דאברהם שהוא הברית דשם הוי' עם כנס"י וכנ"ל. והב' הברית דמשה שהוא ברית והתקשרות השני חצאין דכ"ע כנ"ל:
ד ועפי"ז יובן ענין זה יתנו כו' מחצית השקל כו'. עשרים גרה השקל דהנה פי' שקל הקדש הוא מה שקדש העליון נמשך בבחי' משקל. וע"ז כתיב (ישעי' ל"ג י"ח) אי' סופר אי' שוקל והשני מחצית דשקל הקדש היינו כמ"ש בזהר (ח"ב רכ"ה ב') שיש ב' בחי' קדש עילאה ה וקדש תתאה. קדש תתאה הוא בחי' מל' מלכותך מכ"ע ונק' ממכ"ע. וקדש עילאה הוא בחי' סוכ"ע וכל מחצית הוא עשרה גרה וביחד הם עשרים גרה דהיינו ע"ס דאו"י וע"ס דאו"ח. זו"נ ובחי' ז"א לבד הוא רק מחצית. וזו"נ ביחד נק' שקל א' שקל הקדש. דהיינו שלימות א' וכנ"ל. והנה זה ותנו כו' מחצית השקל הצווי רק על מחצית התחתון בחי' ע"ס דקדש תתאה. וכשנותנים מחצית זה א"צ ליתן עוד יותר שהמחצית העליון דקדש עילאה נמשך ממילא כיון שהוא רק חצי ולא שלימות בלתי קדש תתאה. אך איך יכול האדם ליתן מחצית זה. הענין כי בנפש יש ג"כ עשר בחי' שכל ומדות. וצריך לקשר השכל בתורה ותפלה ולהפך המדות לאלקות שיהי' ואהבת בכל לבבך. בשני יצריך. ועי"ז נותן העשר בחי' של הנפש והיינו שיהי' רק בבחי' מחצית כמ"ש (תלים ס"ג ב') צמאה לך נפשי כמה לך בשרי כו'. וכתיב (שה"ש ח' ו') כי עזה כמות אהבה כפרישותא דנפשא מגופא (זח"ג נ"ד ב') וכתיב (ישעי' כ"ו) נפשי אויתיך שאלקות יהי' בחי' נפשי. כמו שהגוף הוא תאב ומשתוקק לחיי נפשו. שמבלעדי הנפש אינו כלום. שהגוף בד הוא רק חצי דבר. כמו"כ יהי' כל הצמאון והשתוקקות הנפש רק ליכלל ביחודו ית'. וכמ"ש (תלים ע"ג) ועמך לא חפצתי שלא יהי' לו שום רצון אחר רק רצון א' פשוט ליחודו ית' שאזי דוקא נק' כל העשר בחי' של הנפש מחצית להקב"ה. ועי"ז נותנים בחי' מחצית השקל דקדש תתאה כנ"ל. וכיון שהאדם נעשה מחצית להקב"ה א"כ גם הקב"ה הוא רק בבחי' מחצית לגבי כנס"י. וא"כ נמשך ממילא ומאליו בחי' מחצית העליון דקדש עילאה. והנה זה יתנו כו' זה מנין י"ב. י"ב שבטים. והענין דהנה למעלה והחיות נושאות את הכסא הם י"ב מלאכים ובד"כ נק' ד' מחנות שכינה שכל מחנה כלולה מג'. וכמו"כ נש"י הם ד' דגלים וי"ב שבטים. ולכן כמו שלמעלה להיות נושאות את הכסא הוא דוקא י"ב מלאכים כמו"כ למטה זה" דוקא יתנו כו'. מחצית השקל תרומה להוי' שהוא בחי' ארוממך אלקי המלך. כל העובר על הפקודים איתא בירושלמי (שקלים פ"א ה"ד) אפי' מאן דעבר על פיקודיא דאוריתא. והיינו אחר חטא העגל. ומ"מ יכולים ליתן ג"כ מחצית השקל ע"י תשובה שע"ז הי' הכר"ב ועי"ז יומשך מחצית העליון ממקום גבוה ביותר בחי' ברית ראשונים שנת"ל:
בפי' שני מחצית השקל הוא ג"כ כמו השני בחי' ברית או זו"נ או השני חצאים דכתר לפמשנ"ת בתו"א פ' כי תשא בסופו שמחצית השקל העליון הוא בחי' אה' בתענוגים שנמשכת מבחי' עתיק כו':