אור ברסלב

מגן אבות חלק א· רבי שלמה זלמן שניאורסון

פרשת שלח

פרשת בהעלותך

ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה. וביחזקאל סי' מ"ד כתיב וראשית עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתך. והנה ג' מצות נדה חלה והדלקת הנר מסרו לנשים. וארז"ל (מ"ר בראשית ס"פ י"ז) כדי לתקן חטא עה"ד. כי אדה"ר חלתו ש"ע הי'. כמו אשה משמקשקשת עיסתה במים מגבהת חלתה כמו"כ מתחלה כתי' ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה. שהו"ע גיבול העפר במים. ואח"כ כתיב וייצר הוי' אלקים את האדם עפר מן האדמה. וא"כ אדה"ר הי' חלתו ש"ע. והי' נרו ש"ע. וחוה ע"י חטא עה"ד איבדה חלתו ש"ע וכבתה נרו ש"ע ע"כ מסרו לה הג' מצות הנ"ל כדי לתקן כו' (במ"א מבואר שע"י ג' דברים אלו הוא תיקון נר"נ של אדה"ר. נדה כי הדם הוא הנפש זהו התיקון דבחי' נפש. חלה מים עם קמח זהו התיקון דבחי' רוח. הדלקת הנר התיקון דבחי' נשמה) וא"כ ע"י חלה הוא תיקון דחטא עה"ד. זהו לפי דעת הרבות. ובת"ז תיקון ט"ז פי' חלה הוא חל ה'. שיחול הה"א כמו החל עלינו הימים הבאים כו'. והענין כי עה"ד חטה היתה כמארז"ל (ברכות מ' ע"א). חטה הוא בחי' מל'. ונק' חטה כמ"ש בזהר בלק קפ"ח ב' כברתא דמתחטי' לגבי אבוה כו' ע"ש. וצ"ל שבשמות השבעים לא הי' אותיות ח"ט. וא"כ איך נק' המל' חטה. ופי' בזהר לפי שהחטא סמוך לה כמ"ש לפתח חטאת רובץ. פתח נק' המל' כמ"ש ארוממך ה' כי דליתני. פתחי לי אחותי. ופסח הוי' על הפתח כמו הפתח שמשמש כניסה ויציאה. כמו"כ כל ההעלאות וההמשכות הוא ע"י המל' כי היא פתח עולם האצי'. וזהו לפתח חטאת רובץ חטאת זהו כללות הסט"א ס"ם ונוקבי'. רובץ סמוך להפתח. ומקבל יניקה מהפתח. ולכן נק' חטה שהחטא סמוך לה. משא"כ בשבטים שאין בהם אותיות ח"ט לפי שהם מבחי' י"ב ג"א דז"א דאצי' בחי' עה"ח ע"כ הם רחוקים מאד מבחי' חטא. ולכן נק' ג"כ עה"ד טו"ר וכמ"ש (זח"א ל"ה סע"א) דינקא בתרין סטרין שגם הרע יוכל לקבל יניקה ממנה ולכן עיקר חטא דאדה"ר בעה"ד הי' מה שלא אכל תחלה מעה"ח כמ"ש בכהאריז"ל והיינו לפי שהפריד את עה"ד מעה"ח אבל אם הי' אוכל תחלה מעה"ח והי' מייחד ומחבר את עה"ד לעה"ח לא הי' רע כלל. כי עה"ד בעצם הוא בחי' מל' ורק מה שנק' עה"ד טו"ר הוא לפי שגם הרע מקבל יניקה ממנה כנ"ל אבל אם הי' נכלל בעה"ח אזי לא הי' יכול הרע לינק כלל מבחי' מל' ואזי לא הי' נק' עה"ד טו"ר כלל. וזהו התיקון ע"י חלה חל ה'. דהנה ידוע החילוק שבין מצה לחמץ הוא. כי חמץ בח'. חי"ת הוא מורה על חטא דהיינו שיש יניקה להחטא. שהוא הרע. מהלחם. אבל ע"י מצה נעשה מחי"ת ה'. בחי' פיה פתחה בחכ'. ביטול. וזהו מצה זו שאנו אוכלים ע"ש מ"ה בחי' מ"ה וביטול. ואזי אין יכול הרע לינק כלל. וזהו"ע חלה חל ה' שגם בחמץ נעשה התיקון שיחול בחי' ה'. והו"ע אחד עם פי' הרבות שע"י חלה הוא תיקון חטא עה"ד כי עה"ד חטה כו' בחי"ת ולכן ע"י חל ה' שנעשה ה' כמשי"ת לקמן אי"ה עי"ז הוא תיקון עה"ד טו"ר שלא יוכל הרע לינק כו'. היוצא מזה שחלה הוא תיקון המל':

ב ולהבין ביאור הדברים צלה"ק המשנה אם אין קמח אין תורה אם אין תורה אין קמח ופי' המד"ש ע"ד כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה כו' והרבה עשו כר"י ועלתה בידם כרשב"י ולא עלתה בידם. אך עוי"ל דהנה אי' בגמ' (שבת י' ע"א) רבא חזא לי' לרב המנונא דקא מאריך בצלותא טובא א"ל מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה והוא סבר זמן תו' לחוד וזמן תפלה לחוד. ומה שהתפלה נק' חיי שעה פירש"י לפי שכללות בקשות התפלה הוא ג' דברים למזונות ולשלום ולרפואה. וזהו"ע אם אין קמח שהיא התפלה חיי שעה שהבקשה על מזונות אין תורה שבתו' לבד אין יוצאים בחי' זו כי זמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד והא בלא הא לא סגי. ואם אין תורה אין קמח כי גם השפעת חיי שעה הוא ע"פ התו' כמ"ש אם בחקותי תלכו כו' ונתתי גשמיכם כו' ונתנה הארץ יבולה כו'. וצ"ל מה שמי שתו' אומנתם מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה דהא אעפ"י שהתו' היא חיי עולם מ"מ אמרו זמן תפלה לחוד וא"כ למה תו' אומנתו אין מפסיק לתפלה ומ"מ לק"ש מפסיק. וצריך להבין ענין ק"ש הנה ארז"ל (רפ"ב דברכות) למה קדמה שמע לוהא"ש כדי שיקבל עליו עומ"ש תחלה ואח"כ יקבל עליו עול מצות. ולכאו' אינו מובן למה מחלקים זאת לב' ענינים והענין שהוא ע"ד והחיות רו"ש שצ"ל מתחלה רצוא דוקא. ונק' יחוד אלקות בעולמות. שבתחתונים יהי' הגילוי כמו בעליונים. וזהו"ע לעשות לתקן. והיינו כי יש עולם התיקון שכבר נתתקן. והוא עולם האצילות. ששם איהו וחיוהי וגרמוהי חד ונק' עולם האחדות. אבל בי"ע הוא בחי' ומשם יפרד עלמא דפרודא. כי כל העולמות הם משבה"כ דתהו. ורק שאצי' נתתקן בתכלית שהמאציל ית' תקנו בעצמו. אבל בי"ע לא נתתקן עדיין והניח זאת על עבודת נש"י שלמטה. וזהו לפי שהוא ית' חפץ חסד ומרבה להטיב לכן מה שהוא עיקר פנימי' חפץ המאציל שנתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים דוקא. הנה עבודה ותיקון זה הניח על עבודת נש"י למטה דוקא שהם יתקנו זאת וימשיכו דירה בתחתונים. וזהו"ע לעשות לתקן ולהמשיך בחי' יחוד אוא"ס ב"ה בבי"ע כמו באצי' וזהו"ע דירה בתחתונים ועיקר הדירה בתחתונים הוא להמשיך הגילוי למטה בעוה"ז הגשמי דוקא. וזהו"ע ולעבדו כו'. והנה כמו עד"מ למטה שצריך לעשות דירה לפני מלך שצריך תחלה לנקות מכל לכלוך וטינוף ואח"כ להכניס כלים נאים. וכמו"כ בחי' עבודה ותיקון זה דלהמשיך דירה בתחתונים הוא ע"י מ"ע ומל"ת דהנה כתי' להבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטהור ובין הטמא. חול זהו ק"נ. וזהו עיקר הבריאה שנברא חסר כי ק"נ מסתיר לגמרי לפי שהיא בתכלית הפירוד הגמור דקרו לי' אלקא דאלקיי'. אבל המ"ע הם לתקן החול דק"נ וכמו שאומרים אשר קדשנו במצותיו שעושים מחול קדש והיינו שמבררים ומעלים שבה"כ דתהו מק"נ להיות נכללים ברמ"ח אבד"מ שיהיו בחי' אברים וכלים שעל ידם יומשך גילוי אלקות למטה. וע"י ל"ת הוא להבדיל בין הטהור ובין הטמא דהיינו להרחיק הרע הגמור שא"א להתברר כו' וזהו"ע ולעבדו כו'. ע"י מצות ל"ת מרחיקים הרע וע"י מ"ע עושים רמ"ח אבד"מ בחי' כלים שיומשך על ידם גילוי אלקות למטה דירה בתחתונים. וזהו"ע פ' שני' דוקא קבעומ"ל בחי' שוב שעי"ז דוקא מקיימים בחי' ולעבדו. משא"כ בפ' ראשונה העלאה דש' מ"ב בכל מאדך אעפ"י שהעלאה זו גבוה מאד ונק' קעומ"ש אבל למטה בעולמות נעשה חשך ולכן לא כתיב ולעבדו בפ' ראשונה. משא"כ ע"י קעומ"צ ממשיכים דירה בתחתונים. ובזה יובן מארז"ל אדה"ר הי' חלתו ש"ע נרו ש"ע והיינו כמו שמפרישים חלה מהעיסה ועי"ז נגבה ומתעלי' כל העיסה. שמתחלה נק' טבל פי' טב לא שאינה בבחי' טוב. ואח"כ ע"י מעט חלה שמפרישין מתעלה כל העיסה שנק' טוב ויכולה להתעלות וליכלל בקדושה וכמי"כ אדה"ר הי' חלתו ש"ע שעל ידו נתעלה כל העולם. והיינו כדי שיהי' הליכות עולם לו ממש דהיינו לעצמי' אא"ס וגם נק' נרו ש"ע פי' שאחר ההעלאה יומשך בחי' המשכה וגילוי אור מלמעלמ"ט בעולם (שהו"ע ב' פ' דק"ש. והיינו כדי שיוכל להיות העמ"נ מבחי' דצ"ח דנוגה ואח"כ יומשך מ"ד כו'):

ד ועתה צ"ל מה שמי שתורתו אומנתו מפסיק לק"ש והענין כי ע"י מס"נ בק"ש שהוא ההעלאה דשם מ"ב בחי' בכל מאדך. עי"ז ממשיכים או"ח מהמקור דהיינו מעצמות אוא"ס ב"ה שלמעלה מגדר בחי' חכ' וכמשנת"ל בפי' קעומ"ש. ורק הכלי להתגלות האו"ח מא"ס ב"ה הוא אוריי' דמח"נ כי מהו גילוי אוא"ס היינו שהוא אחד האמת וקמי' כל"ח כו' ע"כ גילוי זה א"א להיות בבחי' יש. ואפי' הבינה נק' יש לגבי גילוי זה כ"א הכלי היא דירא חכ' כח מה תכלית הביטול והנה עסק התורה בבחי' תו' אומנתו היינו בבחי' הביטול אמיתי דח"ע כח מה. וזהו רק כלי להתגלות אוא"ס ב"ה אבל כדי לעורר ולהמשיך או"ח בבחי' חכ' א"א ע"י עסק התו' לבד כו' כ"א ע"י מס"נ בחי' בכל מאדך דק"ש שעי"ז ממשיכים גילוי אוא"ס ב"ה בח"ע תושב"כ ומתושב"כ נמשך לתושבע"פ בינה להיות יחוד או"א וזהו"ע הוי' אלקינו כו'. ולכן אפי' תו' אומנתו צריך ג"כ להפסיק לק"ש. אבל לתפלה אין מפסיקין כי התפלה נק' חיי שעה פי' כי בחי' מל' נק' שעה לפי שמקור הזמן הוא בבחי' מל' כמ"ש מלך מלך ימלוך. עבר הוה ועתיד. משא"כ למעלה מבחי' מל' דהיינו בעצמות המדות עליונות הוא בחי' שם הוי' הי' הוה ויהי' כאחד למע' מגדר זמן. והנה המשכת החיות מהמדות לבחי' מל' כדי להחיות הזמן דבי"ע נק' המשכה זו חיי שעה כי הבחי' מהמדות אשר שם מקום המל' דהיינו שמשם מקבל בחי' מל' הוא ג"כ שרש ומקור להתהוות בחי' זמן. משא"כ עצמות המדות עליונות הוא בחי' ש' הוי' שלמע' מגדר זמן דבי"ע כו'. וזהו כל ענין התפלה כדי להמשיך בחי' חיי שעה דמל'. אבל עסק התורה הוא בחי' חיי עולם ל' נצחיות שהוא המשכת אוא"ס ממש בבחי' חו"ב ומדות כו'. ולכן מי שתו' אומנתו שממשיך בחי' חיי עולם פטור מתפלה שהוא רק המשכת חיי שעה כי בכלל מאתים מנה כו'. אך צ"ל כיון שעצם עסק התורה הוא בחי' חיי עולם א"כ אינו מובן למה תו' אומנתו דוקא פטור מתפלה אפי' מי שאין תורתו אומנתו יפטור ג"כ מהתפלה ומכ"ש בשעת שהוא לומד. והענין כי יש מעלה יתירה בבחי' המשכת חיי שעה שע"י התפלה. דאעפ"י שהוא השפעה חיצוני' כנ"ל. אך מ"מ כיון שהשפעה זו נמשך תמיד בלי הפסק כלל כמא' המחדש בטובו בכי"ת מע"ב. וכמ"ש בתני' שאלו הי' נפסק רגע א' הי' חוזר כל העולם לאין ואפס ממש. וכיון שהשפעה זו היא בבחי' לא פסק צ"ל נמשך ממקום גבוה מאד. וכ"מ שנא' לי דוקא אינו זז לעולם כו'. דהיינו מהמקור אוא"ס בעצמו. כדי לחדש אין מיש דחו"ב תמיד שיהיו תרדל"מ. וזהו ובטובו. יסוד דעתיק. מחדש בכי"ת מע"ב יחוד חיצוני' דחו"ב. ולכן דוקא מי שתו' אומנתו דלא פסק פומי' מגרסא כלל שעי"ז הוא ממשיך השפעה פנימי' שיהי' בבחי' לא פסק כלל וכמ"ש ונהר יוצא מעדן. יוצא בתמידות כו'. ודאי שיוכל להיות מוציא בחי' זו דחיי שעה שהיא רק השפעה חיצוני' בבחי' לא פסק כו'. אבל מי שאין תו' אומנתו שמפסיק לפעמים מגרסתו. אעפ"י שממשיך ג"כ בחי' חיי עולם אבל אין בהמשכתו בחי' זו דלא פסק לפי שאינו ממשיך מהמקור. כ"א המשכתו הוא רק מהאור המלובש בחכ' שיומשך מוחין לז"א כדי שיהי' יחוד ת"ת ומל'. ולכן נק' חיי עולם שממשיך אוא"ס בהמדות ומז"א למל' שיהי' יחוד ת"ת ומל'. ולא כמו חיי שעה שהיא רק המשכת החיות להחיות הזמן דבי"ע. כ"א שיהי' יחוד עליון כו'. אבל מ"מ המשכה זו ויחוד זה אינו בתמידות כ"א לפרקים דהיינו בשבתות ויו"ט לכן נק' דודים שמתפרשין זמ"ז ונפסק הגילוי כו'. ולכן אינו פטור מתפלה כי חיי שעה הוא בבחי' לא פסק לפי שנמשך מהמקור והוא אינו ממשיך מהמקור ואין בו הבחי' דלא פסק כו'. וע"כ חייב בתפלה ג"כ כדי להמשיך השפעה חיצוני' דלא פסק מהמקור כו'. וזהו רבא דחזייה לר"ה כו' א"ל מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה כי רבא הי' סבור רב המנונא הי' תו' אומנתו. ורב המנונא סבר זמן תו' לחוד וזמן תפלה לחוד כו' שאינו במדרגת תו' אומנתו. שרק רשב"י וחביריו כו'. ואפי' ר"י אמר ע"ע כגון אנו מפסיקין כו'. וזהו אם אין קמח אין תו' כי אעפ"י שעוסק בתו' מ"מ צ"ל ג"כ תפלה כדי להמשיך בחי' קמח חיי שעה שיש בזה המעלה דלא פסק וכנ"ל. (ואם אין תו' אין קמח כי התו' נותנת כח על ההעלאה שבתפלה כמ"ש בהגהו' לד"ה הקל קול יעקב ובדרוש דמחצית השקל בד"ה כי תשא ע"ש).

ה ועתה נבא לענין חלה שחיובה בשעת לישה דהיינו בקמח כשמעורב ונילוש יפה במים. דהנה יש ג' מלאכות טחינה לישה ואפי'. טחינה שמפררים חטה א' לחלקים קטנים הוא בעבודה בחי' לב נשבר ונדכה. אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. לישה הוא שמערבים מים בקמח ומגבלים היטב. וכמו באדה"ר חלתו ש"ע שגבל העפר במים תחלה. הנה יסוד העפר הוא יסוד היותר תחתון. ולמע' בחי' ארץ הוא עדאת"ג בחי' מל'. ומשם יפרד מקור התהוות הנפרדים דבי"ע. וגם ארץ לשון רצוא זהו ג"כ בבחי' מל' שתמיד היא בבחי' רצוא ותשוקה ליכלל באוא"ס ב"ה. ולכן גבל את העפר במים תחלה. כי מים זהו המשכה מלמעלמ"ט. ולמעלה זהו המדות עליונות שמהם נמשך האתעדל"ע וההמשכה מלמעלמ"ט לבחי' מל'. וגם כמו מים הם עדאתכ"ס כמו"כ ע"י המדות נמשך מבחי' בינה שנק' ים ועדאת"כ בבחי' מל' שנק' ארץ. וכמ"ש כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים. וא"כ ענין גיבול העפר במים זהו יחוד ו"ה שמבחי' זו הי' יצירת גופו של אדה"ר ונק' חלתו ש"ע. עד"ה והי' מספר בענין פקדת הארץ ותשוקקיה. וכמו"כ למטה מצות חלה הוא כשמערבין מים בקמח ונילוש המים היטב בהקמח. משא"כ המפריש חלתו קמח אינו חלה והיינו כי הקמח מה' מיני דגן זהו תבואת הארץ עדאת"ג והמים זהו המשכת אה' עליונה מעדאת"כ בהקמח. כמ"ש זכור אב נמשך אחריך כמים. וכמו טבע המים לדבק כמו"כ האהבה היא בחי' ולדבקה בו (ובו תדבקון כו') ובחי' דביקות זהו בחי' תענוג שמרוה הצמאון דבחי' ארץ. ואח"כ דוקא יכול להיות חלה תרומה בחי' העלאה כו'. ולכן צ"ל הלישה היטב שבכל חלקי הקמח יכנס המים. דהיינו שהאה' תהי' בתוכו ותוך תוכו כו'. ואח"כ אפייה הוא מדרגה גבוה יותר בחי' אהבה כרשפי אש כמ"ש ואפו עשר נשים לחמכם בתנור א'. שהו"ע חמימות רשפי אש האהבה שנמשך מבחי' הוי' אחד. וזהו בחי' בכל מאדך רצוא. והנה אחר הלישה יכולה להיות חלה תרומה אך החלה נתנת לכהנים. והענין כמ"ש ואם האכל יאכל בשתי אכילות הכתוב מדבר א' אכילת מזבח וא' אכילת אדם שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים אכילת מזבח הו"ע ארי' דאכיל קרבנין שהוא ראשון למרכבה. וכתי' לחמי לאשי שהלחם הוא רק לאשי בחי' השרפים שנותן כח במרכבה להיות והחיות נושאות את הכסא. אבל אכילת אדם היינו מה שנכלל בבחי' אדם העליון שעל הכסא ועי"ז נתוסף בו אור מבחי' כי לא אדם הוא. והנה ענין אכילת כהנים הוא בחי' אכילת אדם העליון ממש. ולכן בעלים מתכפרים כו'. וזהו"ע החלה שנתנת לכהנים היינו שהיא העלאה שתהי' נכללת בבחי' אכילת אדם העליון. ועי"ז ממשיך אח"כ הכהן הגילוי מבחי' ח"ע ממש מלמעלמ"ט. וז"ש בראשית ברא כו' וארז"ל (ב"ר פ"א סי' ו') בשביל החלה שנק' ראשית עריסותיכם כי בראשית ב' ראשית ח"ע וח"ת. והנה החלה עצמה ראשית עריסותיכם זהו בחי' ח"ת. אבל ע"י אכילת כהן ממשיך בה הגילוי מלמעלמ"ט מבחי' ח"ע בח"ת. והיינו שענין אכילת כהן את החלה זהו שני ענינים א' העלאה דבחי' ראשית עריסותיכם ח"ת ליכלל בבחי' אדם העליון עד בחי' ח"ט והב' שממשיך אח"כ המשכת בחי' ח"ע מלמעלמ"ט לבחי' ח"ת. ומה שבחי' זו נק' אכילה הו"ע יחוד עליון ע"ד כ"א הלחם אשר הוא אוכל כו'. וזהו ראשית עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתך. בית נק' המל'. וגם לשון ב'. ב' דבראשית ח"ת. וזהו להניח ברכה אל ביתך להמשיך בח"ת הגילוי מבחי' ח"ע. וז"ש אתה כהן לעולם על דברתי דברת יו"ד שבבחי' דבור עליון יומשך גילוי היו"ד ח"ע כי הדיבור נק' פתח וכתי' לפתח חטאת רובץ כנ"ל. וגם נק' מדבר ויכול להיות יניקה לבחי' מדבר עמים. אבל ע"י שבהדבור מאיר גילוי בחי' היו"ד ח"ע אזי נק' דברתי שמיוחד עמי ואין יכול להיות יניקה להרע ח"ו. וכ"ז ממשיך הכהן שהוא איש החסד ומקבל מהבינה כמ"ש במ"א. וזהו"ע חלה חל ה' כו' בחי' מל' מצ"ע נק' דלי"ת לשון עוני סהרא ללמג"כ ואזי מצד מיעוט האור וריבוי הצמצומים יכול להיות יניקה גם לרע. וזהו לפתח חטאת רובץ. ונק' עה"ד טו"ר שגם הרע מקבל יניקה ממנה כו'. אבל כשנעשית ה' היינו כשנמשך בחי' יו"ד בהדלי"ת אשר היו"ד היא המשכה מבחי' ח"ע שבה שורה אוא"ס ב"ה אזי היא מלאה כל טוב ההיפך מבחי' דלי"ת ועוני. ואז אין יכול הרע לינק ממנה כלל. כי אין יכולים ליקרב אליה כלל. וזהו ג"כ ענין מצה ששוברים בחי' רגל השמאלית דחי"ת דחמץ ונעשה ה' פיה פתחה בחכ' כו' וכמו"כ ענין חלה חל ה' כו'. ולכן עי"ז הוא תיקון חטא עה"ד טו"ר כנ"ל. ועי"ז שחל ה' אזי דוקא נעשית חלה תרומה. וכמ"ש בתו"א בסד"ה מי כהוי' אלקינו בפי' המגביהי לשבת שהיו"ד האחרון הוא מיותר והפי' שמגביה הה' ע"י היו"ד שבתוכה שהעלאת המל' להיות עולה למעלה מעלה במל' דא"ס הוא ע"י היו"ד שבתוך הה'. וכמו"כ יובן כאן שאחר שנעשית חלה חל ה'. אזי דוקא יכולה להיות בחי' תרומה והעלאה מלמעלמ"ע ליכלל באכילת אדם העליון ושיומשך בה אח"כ הגילוי מבחי' ח"ע מלמעלמ"ט. והיינו שבשעת הפרשתה ממש גם טרם שנתנת לכהן חל ג"כ הה"א שנק' חלה מיד כו' אך זהו רק המשכת היו"ד בחי' ח"ע בהדלי"ת מל' ליתן כח על ההעלאה ליכלל באכילת אדם העליון. ואח"כ ע"י אכילת כהן נעשה ההעלאה והמשכה. וזהו שחלה ל' מתיקות כמ"ש מה מתוק מדבש ות"י מה חלי מדובשא. והיינו שהחלה ממתיק הדינים דמל' כי כבוד מל' יאמרו וגבו' ידברו. אבל ע"י חלה נעשה המתקת הגבו'. כי ע"י המשכת ח"ע בח"ת הרי ח"ע הוא בחי' אב הרחמים שמשם נמתקים הדינים והגבו' דבחי' מל'. והנה נת"ל בפי' אם אין קמח אין תו' שהו"ע חיי שעה וחיי עולם. וצ"ל ב' המשכות אלו דוקא. והנה מצות חלה שהוא בקמח ונילוש עם מים כנ"ל היינו שע"י חלה נעשה התחברות ב' בחי' אלו דקמח עם תורה. כי החלה היא העלאת ח"ת בח"ע ואח"כ המשכת ח"ע בח"ת מלמעלמ"ט כנ"ל בפי' להניח ברכה אל ביתך:

ענין עין יפה אחד מארבעים עין בינונית א' מחמשים. עין רעה אחד מששים תרומות פ"ד מ"ג) והנה פי' תרומה תרי ממאה ופי' בזהר (ח"ג קע"ט א') כי למס"נ באחד הוא א' מחמשים. כי שמע ובשכמל"ו מ"ע אתוון ושחרית וערבית הו"ע תרי ממאה. וא"כ צ"ל למה נק' זה רק מדה בינונית והנה כתי' קחו מאתכם תרומה. והוא כמו והחיות נושאות את הכסא בחי' מל' להעלותה מבי"ע לאצילות. כמו"כ צ"ל קחו מאתכם תרומה וכמ"ש ארוממך אלקי המלך. וזהו ויקחו לי תרומה שהמל' נק' תרומה וצריך להעלותה לי ממש. דהיינו לעצמות אור א"ס ב"ה. והוא ע"י הרצוא והמס"נ שבק"ש. אך כח העלאה זו הוא ע"י התו'. והנה בתורה יש חילוקי מדרגות שיש מארי משנה ומארי תלמוד. דהנה כתי' שש מעלות לכסא (מ"א יו"ד). ואי' במדרש (אסתר פ"א סי' י"ב) ש"ס משנה. והענין עפ"י מארז"ל (מ"ר שה"ש פ"ג סי' כ"א) לא זז מחבבה עד שקראה בתי וכו' כי הדיבור עליון כשאינו מקבל מהמדות אזי נק' מדבר ל' שממה. וע"ז כתי' נאלמתי דומי' כו'. אבל כשמקבל מהמדות אזי נק' דיבור ל' ידבר עמים כו' ולכן כשמעלים הדיבור עליון שיקבל האור והגילוי מהמדות זהו עלי' גדולה ונק' יחוד ממכ"ע עם סוכ"ע. ואזי נק' בחי' בת שמקבל מהמדות. וזהו בחי' תרומה הא' שהוא העלאת בחי' מל' לקבל מהמדות וזהו א' מששים כי המדות הם ו"ק וכ"א כלול מיו"ד. וכח העלאה זו הוא ע"י ש"ס משנה ששים מסכתות שנמשכים ג"כ מו"ק. ועניי א' מחמשים. הו"ע לא זז מחבבה עד שקראה אחותי. כי אחותי נק' הדיבור כשאינו מקבל מהמדות כ"א שמקבל ממקום שהמדות מקבלים. והיינו שמקבל מבחי' חו"ב מקור המדות. וכמו שלמטה לפעמים הדיבור מקבל מהשכל שלא ע"י המדות. כמשנ"ת ע"פ והי' מדי חדש בחדשו. וזהו א' מחמשים נשע"ב. וענין נשע"ב הוא מבין דבר מתוך דבר וכשממשיך זה בכל המדות ע"ד ספה"ע המשכת מ"ט שע"ב בכל המדות אזי ע"י הרצוא והמס"נ מגביה ומעלה את המל' שתקבל מנשע"ב עצמם וזהו עין בינוני א' מחמשים וענין עין יפה א' מארבעים. הוא בחי' לא זז כו' עד שקראה אמי בחי' מקור המשפיע להמדו' והיינו כשעולה המל' לבחי' כחב"ד. וזהו ארבעים. ולהעלות המל' בבחי' זו הוא ע"י תורתו אומנתו כמו רשב"י. שהוא בחי' ויהי שם עם ה' ארבעים יום. וזהו תרומה תורה מ'. ע"י התו' שנתנה למ"ם יום. ובכל העלאה יש אח"כ המשכה. וזהו תרומה נ' ארמותא ול' אפרשותא. וזהו בשעה שהקדימו כו' נעשה כו' קשרו ב' כתרים כי הקדימו נעשה כמו למה קדמה שמע לוהא"ש. שצ"ל תחלה קבעומ"ש רצוא ואח"כ קבעומ"צ שוב. יהיה כדי להמשיך ע"י השוב צ"ל תחלה הרצוא דוקא. וזהו תחלה ארמותא ואח"כ דוקא אפרשותא. והנה הב' כתרים. א' ארמותא עליות ממלא בבחי' כ"ע סוכ"ע. והב' אפרשותא המשכת בחי' סוכ"ע בממכ"ע. ולכן דוקא בשעה שהקדימו נעשה כו' כי גם ההמשכה שע"י בחי' נשמע הוא דוקא כשיש תחלה הרצוא שהו"ע הקדימו נעשה כו' כי נעשה הוא קבעומ"ש בכלל כמ"ש את כל אשר דבר ה' נעשה וכענין קבלו מלכותי ואח"כ קבלו גזרותי כו':

ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם כו' ונתנו על ציצית כו' והי' להם לציצית וראיתם אותו וזכרתם כו'. צ"ל מה שכתוב ג"פ ציצית. גם איך ע"י ראיית הציצית יזכרו כל מצות ה'. גם מהו ב' פעמים זכירה. וזכרתם. למען תזכרו. הנה בגמ' (מנחות ל"ט ב') יש דעה שחיוב הציצית הוא דוקא בבגד צמר ופשתים. נאמר בגד סתם ופרט לך הכתוב באחד מהם בגד צמר ופשתים מה להלן צמר ופשתים אף כל בגד האמור בתורה צמר ופשתים. ודעה הב' שכל הבגדים חייבין בציצית ורק צו"פ פוטרין בין במינן ובין שלא במינן. ושאר מינים פוטרין דוקא במינן. הכנף מין כנף. וצ"ל זה. גם צ"ל מה שטלית שאולה פטורה מן הציצית דכתיב (דברים כ"ב י"ב) גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך ובגד של שני שותפים חייב בציצית מדכתיב בגדיהם. וגבי לולב דכתיב ולקחתם לכם משלכם פסול שאול וגם של שותפות כו'. וגבי סוכה גם שאולה כשרה:

הנה כתיב (תלים ק"ד) עוטה אור כשלמה. וארז"ל במד"ר (שמות רפ"נ. ועי' בב"ר פ"ג סי' ד' ובשוח"ט ק"ד) מהיכן נבראת האורה מלמד שנתעטף הקב"ה בשלמה והבהיק העולם מזיוו כו' והענין דפי' מהיכן נבראת האורה מהו הקושיא על אור יותר מעל כל הבריאה יש מאין כו'. היינו דכדי שיומשך גילוי אור בעולמות הנבראים צ"ל האור בבחי' גבול. והרי מקור ושרש המשכת האור הוא מאוא"ס הבל"ג. וא"כ איך יכול מאוא"ס להיות נמשך אור בנבראים בבחי' גבול. ולזה פירשו במד"ר דהיינו ע"י השלמה ולהבין מהו השלמה. הנה כתיב (ישעי' נ"ה) כי לא מחשבותי מחשבותיכם. כי הנה יש עצם הנפש שהוא שכל ומדות. ויש לבושים והם מחדו"מ. ומח' לבוש הפנימי. והנה המח' מלבשת את האדם ומקיפו לגמרי. שכאשר נתפס במח' זו א"א לו לחשוב אז מח' אחרת כלל. וה"ז כמו הלבוש שמקיף את האדם מכל צד. ולכן עיקר האזהרה הוא על המחשבה. שאם האדם מלביש מחשבתו בתומ"צ בבחי' מח' והתקשרות לחשוב רק בתומ"צ עי"ז ממילא נמשך כל האדם שם כו' שהמח' מלביש ומקיף אותו להיות נמשך אחר המח' כו'. ולהיפך הרהורי עבירה קשים מעבירה (יומא כ"ט א') שאם מלביש מחשבתו בתאוות הרי מח' זו מלבשת ומקפת את האדם להיות נמשך אחר התאוות עבירה מלפפתו כו'. אבל למעלה הגם שיש בחי' מח'. אבל אין המח' מלבישו ית' כלל כיון שהוא קדוש ומובדל. וזהו כי לא מחשבותי כו'. והנה לבוש המת' הוא אותיות. וכמו באדם המח' הוא אותיות. ואותיות המת' הם לבוש להשכל שעל ידו נמשך אור השכל להתגלות. ומ"מ האותיות בעצמם הם מסתירים על השכל. והראי' כמו בדף גמ' שבהאותיות שבכל הדף מלובש השכל שהרי מי שהוא חכם ולומד האותיות הוא משיג על ידם השכל והחכמה ומ"מ האותיות מצ"ע הם מסתירים על השכל. שהרי מי שאינו חכם בעצמו אעפ"י שלומד וקורא האותיות היטב לא יבין כלל התכ' המלובשת בהם. וכמו"כ יובן בחותיות המח' שהם לבושים להשכל. ומ"מ הם מסתירים על השכל. ועד"ז יובן ג"כ במח' עליונה. שהמח' למעלה הוא בחי' אותיות ל' אתא כו'. ששרש המשכות האותיות הוא ממקום גבוה מאד (רשימו) והתגלותם הוא בבחי' מח' עליונה (בינה שנק' פיתוחי חותם). וענין אותיות המח' עליונה זהו בחי' לבוש להעלים ולהסתיר האוא"ס. וזהו"ע השלמה. וזהו מאמר המד"ר שכדי שיומשך מאוא"ס. בחי' אור בע"ג להאיר בנבראים הוא ע"י השלמה. שע"י התלבשות האור בהשלמה בחי' מח' והמח' מעלים ומסתיר על האור יוכל לימשך אח"כ אור בע"ג להאיר בנבראים. ויש עוד פי' כי שלמה הו"ע מלוכה כמ"ש בישעי' (ג' ו') שמלה לך קצין תהי' לנו. והוא כמ"ש (אסתר ו') יביאו לבוש מלכות. הוי' מלך גאות לבש (תלים צ"ג). שבחי' מל' נק' לבוש בתי' רוממות והתנשאות שהו"ע הסתר להעלים ולהסתיר האוא"ס בכדי שיתהוה נפרדים בבחי' יש כו' שיהי' שייך עליהם מלוכה. והיינו שהוא בחי' כאשר עבמ"ח אנא אמלוך שבחי' מח' זו היא הרצון והמקור למציאות מדת מל' להעלים ולהסתיר (עד"ה כי כארץ תוציא צמחה). ולכן גם בחי' מת' זו דאנא אמלוך נק' ג"כ שלמה. לבוש. בחי' לבוש מלכות כו'. אך קשה לכאורה השלמה מהיכן נבראת. אך באמת השלמה היא בחי' אחת עם האור כהדין קמצא דלבושי' מיני' ובי' (ל' הב"ר פכ"א) והיא ג"כ קדמון לכל הקדומים ולא שייך לומר שנבראת. והיינו כי בחי' אחרונה שבהאור זהו בחי' השלמה והוא כח הגבול שבא"ס כו':

ב והנה בתורה יש ג"כ אור ושלמה. כי אורייתא סתים וגליא והענין כי נובלות חכ' שלמעלה תורה (ב"ר פי"ז סי' ז') דהיינו התורה שנתנה לנו. תומ"צ בגשמי' הוא רק בחי' נובלות דהיינו בחי' האחרונה מחכ' של מעלה. ואינה ערוך לעצם מקור חכמת התורה כמו שהיא למעלה במקורה. וזהו ותמלא כדה כו' כמו כד מהים כו' והיינו לפי שכל התורה היא רק בחי' אותיות. שנתנה ע"י האותיות וזהו בחי' שלמה. והאותיות מסתירים על עצם מקור חכמת התורה שלא יתגלה למטה רק בחי' האחרונה. ואפי' מרע"ה ג"כ לא השיג התורה בשלימות (כ"א רק וראית את אחורי נה"י דאבא. ופני פנימי' אבא לא יראו) והיינו לפי שקבל ג"כ ע"י אותיות וידבר הוי' אל משה כו'. ולכן התורה נתנה בשיעורים וגבולים שהיא בבחי' מדה וגבול. והיינו מחמת בחי' השלמה והאותיות כו'. אבל בחי' סתים שהוא פנימי' התורה דהיינו עצם חכמת התורה כמו שהיא בשרשה ומקורה היא בבחי' א"ס ממש. ארוכה מארץ מדה כו'. ונק' אור ולא שלמה. ולכן התורה היא בחי' ממוצע לחבר אוא"ס עם נבראים שהם ב' בתי' כו'. והיינו לפי שיש בה אור ושלמה. שמצד פנימי' התורה שהיא א"ס בחי' אור היא מקבלת הגילוי מעצמות אוא"ס ב"ה ומצד חיצוניותה בבחי' מדה וגבול בחי' שלמה היא משפעת הגילוי בנבראים. והנה כמו שהתורה היא לבוש לבחי' אוא"ס לחברו עם נבראים מלמעלמ"ט. כמו"כ מהתומ"צ נעשו לבושים לנשמה מלמטלמ"ע. דהיינו כדי שתוכל הנשמה בחי' נברא להשיג גילוי מהות אלקות בג"ע. הוא דוקא ע"י לבושים מתומ"צ. כמ"ש (בראשית כ"ז) וירח את ריח בגדיו וזהו אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו (מו"ק כ"א א') דהנה כתיב (ש"א כ"ד י"ד) כאשר יאמר משל הקדמוני. כמו שע"י המשל יוכל להשיג הנמשל. כמו"כ ע"י התורה יכולים להשיג קדמונו ש"ע (עד"ה לבסומי בתו"א). וזהו שנק' הלכות כי כדי שיהי' הליכות עולם (מלמטלמ"ע בבחי' השגה) לו דהיינו לעצמותו ומהותו ית' הוא על ידם. והיינו ג"כ כנ"ל לפי שהתורה יש בה אור ושלמה אשר השלמה הוא מה שנתצמצם להאיר בבחי' גבול. לכן תוכל הנשמה להתלבש בבחי' השלמה. וע"י השלמה דתורה תוכל להשיג בהאור כו' (עי' בתו"א פח"ש ד"ה יפה שעה כו'):

ג והנה כתיב (דברים כ"ט כ"ח) הנסתרות להוי' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו כו' לעשות כו' פי' הנסתרות היינו ה' נסתרות שהוא ה' חומשי תורה דבחי' סתים פנימי' התורה. ולכן זהו להוי' אלקינו. אבל והנגלות ו"ה ש"ס משנה נגלות זהו לנו ולבנינו. ופי' לעשות את כל דברי התורה הזאת שנצרך לעשות את התורה. היינו שיהי' התחברות האור והשלמה. דהיינו שיומשך אוא"ס ב"ה להתלבש בתורה ויהי' חיצוניות התורה שנתנה לנו בחי' שלמה ולבוש לאוא"ס ב"ה. כי כמו הלבוש כשהוא תלוי בכותל אינו כלום והעיקר מה שנק' לבוש היינו שילבשנו האדם. כמו"כ התורה שנק' שלמה העיקר צ"ל שיתלבש בה האור כו' אוא"ס. ואזי יהי' התורה בחי' שלמה ולבוש להאור כו' (עי' בלקו"ת ד"ה ביוהשע"צ כנישין יהא לכון בסופו). וזהו ג"כ ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם בגדיהם היינו התומ"צ שמהם נעשים לבושים להנשמה וזהו בחי' שלמה דתורה. וענין ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם הו"ע לעשות את התורה. כי הציצית הו"ע התחברות האור עם השלמה כמשי"ת אי"ה וביאוה"ע כי כנפי בגדיהם הד' כנפות הם ד' חיות המרכבה הנושאות את הכסא בחי' מל' וזהו ג"כ ענין הבגד והד"כ שבסוף הבגד. כי הבגד הוא הבחי' שלמה לבוש מל'. והד"כ שבסוף הוא ד' חיות כו'. והד' ציצית הוא הד' פנים שבהחיות שיש בהם ד' פנים וד' כנפים כו' (היינו כי בכל כנף יש ד' חוטין וכפולין לשמונה כי בכל חי' הם ד' בחי' רק שהם כפולים. דהיינו ד' פנים וד' כנפים ולד' החיות הם י"ו פנים וי"ו כנפים שביחד הם ל"ב וע"כ צ"ל ח' חוטין בכל כנף כו'). וזהו"ע הד' כנפות והד' ציצית ולכן חוט בגימט' חי' כו':

ולהבין ענין מדרגת ד' חיות המרכבה בנפש. הנה פני ארי' אל הימין הוא בחי' אהבה ארי' שאג. השאגה שלו הוא בבחי' אהבה. ונמשך מבחי' ראיה ארי' אותיות ראיה כו'. ולכן אל הימין חסד ימין מקרבת כי אהבה היא העלאה מלמטלמ"ע בדרך התקרבות. ופני שור מהשמאל הוא בחי' יראה כי שמאל דוחה. מי אנכי כי ערב לבי לגשת כו'. וזהו מצד היראה ופחד כו' ופני נשר הוא מדת הרחמנות לעורר רחמים רבים כנשר יעיר קנו כו' ובנפש הוא התעוררות ר"ר על נפשו האלקות איך שירדה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא כי שרש הנה"א גבוה מאד חלק אלוה ממעל ממש וירדה ונתלבשה בגוף החומרי ונה"ב משכא דחויא ובפרט כאשר ידע אינש בנפשי' כל המחדו"מ שלו בכל היום כולו אשר לא להוי' המה רק בהבלי עוה"ז בהבל בא ובחשך ילך כו' ושעי"ז נתרחק מהוי' אז נעשה אצלו עי"ז התעוררות רחמים על נפשו. והנה שרש הרחמים גבוה מאד כי רחמים הוא מדתו של יעקב בריח התיכון שמבריח מהק"צ אהק"צ. מקצה"ע. כתר. עד קצה"ת. מל'. וז"ש ויהי כאשר ראה יעקב את רחל כו' שהו"ע ירידת המל' בזמה"ג וכרחל לפי גוזזיה נאלמה כו' ע"כ וישא את קולו ויבך. וכמו"כ ע"י הרחמים מגיע למקום גבוה מאד כמ"ש ישאהו על אברתו כו' למעלה מבחי' רמ"ח אבד"מ וכמ"ש שמות י"ט) ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי. אלי ממש. ופני אד"ם. א' מחשבה. ד"מ דבור ומעשה. ג' לבושי הנפש מחדו"מ של התומ"צ. שהג' לבושים יש להם מעלה יתירה על עצם מדות הנפש כמ"ש בתניא. כי הגם שהמדות אהוי"ר ורחמים ה"ז התפעלות מעצם הנפש וה"ז טוב מאד. אך זהו התפעלות של נברא ובע"ג ובמה נחשב הוא עם ההתפעלות שלו נגד השי"ת הבבע"ג. אבל כשמקשר מחדו"מ שלו בתומ"צ עי"ז מתקשרת מח' במח' כו' בחכמתו ורצונו העליון כו'. ולכן נק' זה בחי' אדם אדמה לעליון כו' דהיינו מצד ההתקשרות בחכמתו ורצונו ע"י תומ"צ כו'. ע"י צדקה וגמ"ח נכלל בבחי' חסד דרועא ימינא וע"י איזהו גבור הכובש את יצרו נכלל בבחי' גבורה דרועא שמאלא כו'. וזהו בחי' פנ"א שבמרכבה שהוא ההתקשרות והביטול לבחי' אדה"ע שעל הכסא כו'. ובנפש בחי' זו הוא ע"י ההתקשרות מחדו"מ שלו בתומ"צ כנ"ל. וזהו רכב אלקים רבותים אלפי שנאן אד' בם שנא"ן ר"ת שור נשר ארי' אדם. והנה והחיות נושאות את הכסא כו'. וכמו"כ יובן ג"כ בנפש האדם שע"י הג' מדות אהוי"ר ורחמים. ובחי' ההתקשרות בתומ"צ. שהו"ע הד' חיות ארי' שור נשר אדם עי"ז הוא מגביה בחי' השלמה דתורה שתתחבר עם הבחי' אור. וזהו"ע כנפי בגדיהם בגדיהם זהו הלבושים דתומ"צ. והנה אורייתא בלא דו"ר לא פרחא כו' (ת"ז תיקון י'). ולכן צ"ל כנפי בגדיהם דוקא שהוא המדות אהוי"ר ורחמים כו'. ועי"ז יוכלו אח"כ ע"י הלבושים דתומ"צ להשיג אלקות והיינו מחמת שמגביהים הבחי' שלמה דתורה לבחי' האור כו' וביאוה"ע כמארז"ל (סוכה ל"ח א') על ריב"ז לא הניח דבר קטן ודבר גדול. דבר קטן הויות דאביי ורבא דבר גדול מעשה מרכבה כו'. ולכאורה א"ז מובן כלל הלא הויות דאביי ורבא זהו כללות התורה ואיך נק' דבר קטן. ומעשה מרכבה שהוא בנבראים דבי"ע נק' דבר גדול. והענין כי כבר נת"ל אשר הבחי' גליא דתורה שנתנה לנו נתנה בשיעורים וגבולים גשמי' והיא בבחי' מדה וגבול. והיינו לפי שנתנה ע"י שלמה ולבוש בחי' אותיות המסתירים ומגבילים. ולכן נק' דבר קטן כיון שהוא בבחי' גבול. אבל פנימי' התורה שהיא בחי' א"ס ממש דהיינו האור דשלמה כו'. זהו נק' דבר גדול. פי' גדול בל"ג. כמ"ש (תלים קמ"ה) גדול הוי' כו' ולגדולתו אין חקר. והנה ענין המרכבה הוא שמגביהים בחי' לבוש מל'. בחי' השלמה דתורה. שתתחבר עם בחי' האור שהוא בחי' דבר גדול כנ"ל לכן נק' מעשה מרכבה דבר גדול. והיינו שמגביהים הדבר קטן שבבחי' גבול לבחי' דבר גדול שבל"ג (עי' בהגהות לסידור שער חגהמ"צ על הביאור דששת ימים כו' מענין הפע"ח קטנות וגדלות המוחין והלבושים כו' וקטנות לבושי הגדלות כו'. שעד"ז נת' שם ענין אור ושלמה דתורה שנק' דבר קטן ודבר גדול ויובן בטוב יותר). וזהו ג"כ ענין כנפי בגדיהם. שע"י המדות אהוי"ר כו' וההתקשרות בתומ"צ כנ"ל הם מגביהים בחי' השלמה שהוא הדבר קטן לבחי' הדבר גדול שהוא האור. וזהו"ע גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך. פי' גדילים הוא המשכת גילוי בחי' דבר גדול כו' גדול הוי'. הוי' אלקי גדלת מאד. בחי' האור שבל"ג. להיות עוטה אור כשלמה וזהו גדילים כו' על ארבע כנפות כסותך כו':

ד וזהו ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם. היינו שבבחי' כנפי בגדיהם דוקא יעשו להם ציצית שכאשר יהי' להבגד בחי' ד' כנפות שהוא הג' מדות הנ"ל וההתקשרות דבחי' אדם להגביה ולהעלות הבגד כו' (ולכן טלית עגולה בלא ד' כנפות פטורה מהציצית) אזי יעשו להם ציצית על כו'. שענין הציצית הוא המשכת האור בהשלמה כו'. כי ציצית הוא ל' הסתכלות וראי'. ויש ציץ וציצית. ציץ ל' מציץ מן החרכים. ורק ציץ ל' דכר וציצית ל' נוק' שמקבלת מבחי' ציץ כו'. והענין כי תכלית כל המצות הוא כמ"ש (תלים כ"ז) שבתי בבית הוי' כו' לחזות בנועם הוי'. נועם הוי' הוא בחי' עוה"ב תענוג שעד אין קץ (עי' בהגהות לד"ה שמות מענין נועם הוי') ויהי' בחי' ראי' והשגה גמורה בבחי' נועם הוי'. ובחי' ראי' זו הוא דוקא ע"י הלבושים והשלמה דתומ"צ כו'. והנה ציץ הוא הראי' מלמעלמ"ט כמ"ש (ישעי' נ"ב ח') כי עין בעין יראו כו' דיש בחי' עין שמלמעלמ"ט כו' (והיינו כמשנת"ל שהתורה היא לבוש לבחי' אוא"ס מלמעלמ"ט שכדי שיומשך גילוי אור מא"ס בנבראים מלמעלמ"ט הוא ע"י השלמה דתורה. והנה התחברות האור להיות מאיר ע"י השלמה בנבראים זהו בחי' ציץ הראי' שמלמעלמ"ט כו' ויש להעיר לזה ממשנ"ת בתו"א פ' מקץ בד"ה כי עמך מקו"ח. בענין התחברות עצמות אוא"ס להאיר בתורה דוקא. ההפך מבחי' רם כו' סליק לעילא. שע"ז כתיב המשפילי לראות בשמים כו' (תלים קי"ג ו'). הבט משמים וראה כו' ישעי' ס"ג ט"ו). השקיפה ממעון קדשך מן השמים כו' (דברים כ"ו ט"ו). שמים שם מים בחי' תורה שירדה ממקום גבוה למקום נמוך כו'. הרי נת' שם שנק' זה בשם ראי'. (ואולי י"ל דהיינו השגחה שיומשך דוקא במקום הביטול. ההפך מהבחי' דכחשכה כאורה שגם ע"ש יכולים לקבל. והיינו לפי שלא נתחבר בתורה ורק בחי' רם כו' אבל כשנתחבר בתורה אזי יש השגחה. ולכן נק' זה ראי' שמלמעלמ"ט) ועי' בביאור ע"פ ועשית ציץ שם נת' ענין הציץ שעל מצח אהרן שמצח אהרן הוא מצחא דז"א. והציץ שעל מצח אהרן הוא אסתכלותא דמצחא דעתיקא במצחא דז"א. ועי"ז נעשה עת רצון שמתבטלים כל הדינים שממצחא דז"א כו' ועי' בלקו"ת בביאור ע"פ ואתחנן פ"א בענין מעלת הסתכלות א"א בזו"נ שמזה נמשך להם כח היחוד והזוג כו' ע"ש. והנה נת' במ"א על מאמר הזהר בשלח ס"ג ב' ע"פ ממעמקים קראתיך כו' שהמשכת עתיק הוא ע"י יסודות דאו"א דוקא ע"ש היטב. וא"כ גם ההסתכלות דעת"י הוא ע"י או"א כו'. ועי' בביאור דציץ הנ"ל פ"ה שבכתבי האריז"ל פי' ציץ יסוא"ב. ובאדרא איתא דהציץ הוא הסתכלות עתיק בז"א. אלא כי הסתכלות דעתיק הוא ע"י יסודות דאו"א דוקא. וע"ש פ"ט בענין התפילין המשכת מוחין דחו"ב בז"א שהוא ג"כ הארה מעתיק כמו ציץ ע"ש. ומזה יובן ביאור למ"ש בלקו"ת בביאור ע"פ ואתחנן. שחכמים תקנו הברכות עיני העדה ויכולים להמשיך ההסתכלות דע"י בזו"נ אתעדל"ע לעורר אתעדל"ת אעפ"י שחכמים רק מבחי' חכמה. אלא כי ע"י יסוא"ב נמשך ההסתכלות דעתיק כו' כנ"ל (וע"ד שנת' שם לענין פורים) ומכ"ז יש להעיר לענין התחברות האור להיות מאיר ע"י השלמה שנק' ציץ). וציצית הוא ההסתכלות והראי' דכנס"י מלמטלמ"ע בבחי' ראי' והשגה באוא"ס ב"ה כמ"ש (שה"ש ד') עיניך יונים. וכתיב (שם ט') לבבתני כו' באחת מעיניך כו'. והיינו שכאשר נתחבר האור עם השלמה מלמעלמ"ט שהוא בחי' ציץ אזי יוכל להיות ג"כ בחי' ראי' בנש"י ע"י השלמה דתורה מלמטלמ"ע. וזהו בחי' ציצית שמקבלת מבחי' ציץ (מענין ההסתכלות שמלמטלמ"ע עד"ה ביאור חכלילי בסופו) היוצא מזה אשר ענין הציצית שעל כנפי בגדיהם הוא המשכת גילוי האור בהשלמה דהיינו התחברות האור והשלמה בין מלמעלמ"ט ובין מלמעלמ"ט. מלמעלמ"ט שיהי' התחברות אוא"ס עם נבראים ע"י השלמה. וזהו"ע ציץ. ומלמטלמ"ע היינו שיהי' בנש"י בחי' לאסתכלא כו' ע"י הלבושים והשלמה דתומ"צ כו'. ולכן כתיב גבי ציצית וראיתם אותו וזכרתם את כל כו'. כי כל ענין המצות הוא לבושים להנשמה שתוכל להשיג הארת אוא"ס ב"ה וכללות ענין ראי' זו זהו שיהי' התחברות האור והשלמה שע"י השלמה יהיו יכולים לראות ולהשיג בהאור. וזהו"ע מצות ציצית על כנפי בגדיהם כו' ולכן ע"י וראיתם כו' וזכרתם את כל מצות הוי' כו'. והנה בציצית יש חוטי תכלת ל' כלות הנפש ולשון נהורא תכלא דאכיל ושצי (זח"א נ"א א' ח"ג קע"ה א') היינו לכלות ולהפך כל המדות רעות וכל התאות דנה"ב ע"י הבחי' לאסתכלא. תענוג אלקי) ולכן כתיב אח"כ ולא תתורו כו' אשר אתם זונים כו'. כי ענין הזונה הוא כשקבלה תחלה מאישה. ואח"כ כשמקבלת ממשפיע אחר נק' זונה. וכמו"כ כשיש בחי' ציצית שהוא מה שכנס"י מקבלת הבחי' הסתכלות עיניך יונים מבחי' ציץ כו' אזי אם ח"ו יומשך אחר תענוגים גשמי' יקרא זונה ולכן ולא תתורו כו'.

ה ועתה צ"ל הדעה שחיוב הציצית הוא דוקא בבגד צמר ופשתים כי הנה נת"ל ענין הציצית שהוא ההסתכלות והשגה באלקות ע"י הלבושים דתומ"צ. ולכן סובר שמצות ציצית הוא דוקא בלבושים מצמר ופשתים. והענין כי שרש התומ"צ הוא בבחי' שערות (כמו שערה כל א' יש לה גומא בפ"ע וכך כל הלכה נמשכה בפ"ע מחכמתו ית') הוא בבחי' וע"י יתיב לבושי' כתלג חיור ושער רישי' כעמר נקא. לבושי' כתלג זהו שרש התורה שהוא בחי' שלג. שענין השלג הוא מים שנקפא ואח"כ נמס וחוזר להיות מים וכמו"כ התורה חכמה בראש וחכמה בסוף. כי שרש התורה הוא ח"ס חכ' הנעלמה וכשנמשכה באצי' היא ג"כ חכ' כידוע דאורייתא מחכ"נ ורק שבאמצע היא בחי' שלג. לבושי' כתלג חיור. כי התורה נדרשת ביג"מ נגד יגמה"ר (ועי' בלקו"ת פ' אחרי בביאור הא' שע"פ כי ביום הזה יכפר ספ"א). ושרש המצות הוא בבחי' שער רישי' כעמר נקא כו' (כמ"ש בביאור הנ"ל) והיינו כי שרש התומ"צ בגלגלתא ומו"ס (עי' בביאור ע"פ צאינה וראינה ושוש תשיש). והנה לבושי' כתלג הוא יגת"ד הנמשכים ממו"ס שבה מלובש גבורה דעת"י וזהו שרש התורה ושער רישי' הוא מבחי' גלגלתא שמלובש שם חסד דעת"י וזהו שרש המצות. והנה יש מ"ע ומל"ת ועל מל"ת כתיב קווצותיו תלתלים שחורות כעורב (עי' בביאור ע"פ שחורה אני כי הגם ששרש המל"ת גבוה ביותר בבחי' ג"ר דעתיק אך נמשכו למטה בבחי' שערות שחורות דז"א כדי לדחות הרע כו' ע"ש) וע"ז ארז"ל (שהש"ר פ"ה סי' ט') התורה נתנה באש שחורה ע"ג אש לבנה דהיינו כי מ"ע בבחי' ושער רישי' כעמר נקא. ומל"ת בבחי' קווצותיו כו' שחורות כו' (עי' ביאור דשחורה הנ"ל ספ"ה). והנה צמר ופשתים שרשם גבוה מאד. כי צמר הוא בבחי' שער רישי' כעמר נקא ופשתים בד אחדות בגדי לבן דכה"ג ביוהכ"פ שנכנס לקה"ק שרשם בבחי' לבושי' כתלג חיור כו'. שלג יש בו לבנונית יותר מצמר. ולכן סובר שמצות ציצית שעי"ז נעשה התחברות כללי דהאור והשלמה ושע"י הלבושים מתומ"צ יהי' לחזות בנועם הוי' הסתכלות והשגה במהות אלקות שזהו"ע ציצית ל' הסתכלות. מצוה זו דוקא בלבושים הנעשים מצו"פ. לפי שצמר שער רישי' כעמר נקא זהו שרש המצות ופשתים בד לבן שרשו בבחי' לבושי' כתלג חיור שרש התורה (ואולי י"ל לפי דעה זו כיון שהלבושים הם מתומ"צ והתומ"צ שרשם בבחי' לבושי' כו' ושער רישי' כו' לכן כל השגה באלקות (אפי' לא דוקא בבחי' לבושי' ושער רישי' כו') א"א להיות כ"א ע"י הלבושים מצו"פ). ולכן דוקא בגד צו"פ חייב בציצית. ודעה הב' שכל הבגדים חייבין בציצית היינו משום דכתיב (יחזקאל ט"ז) ואכסך משי. וארז"ל (שהש"ר פ"ד סי' כ"ה) שעשאן ממש בעולם כו'. ור"י ב"ר סימון אמר הקיפן ענני כבוד המד"א לא ימיש עמוד הענן. שבענני כבוד כתיב הלשון ימיש שהוא דבר שיש בו ממש. וכן בתורה כתיב לא ימוש ספר התורה כו'. והיינו כי הבריאה היא יש מאין שהוא מבחי' הארה בעלמא שנק' אין ואפס כו' א"כ זהו דבר שאין בו ממש. אבל דבר שיש בו ממש זהו שיומשך הגילוי מעצמותו ית' ממש ולא מבחי' הארה לבד ע"ד להנחיל אוהבי יש. יש דוקא ולא בחי' אין הארה. (והנה דבר שאין בו ממש זהו המל' שהיא רק הארה. והיסוד נק' דבר שיש בו ממש כי יסוד ממשיך ממהוע"צ ית' ממש בבחי' מל'. עי' בהגהות לד"ה בחדש השלישי. ובהגהות לד"ה בה"ז נח מאן דנטר ברית איקרי צדיק. בתחלתו בענין להנחיל אוהבי יש) ולכן גם ע"י שארי לבושים שמבחי' משי וכה"ג יוכל ג"כ להיות התגלות אלקות בהשגה בחי' דבר שיש בו ממש (גם י"ל ג"ע לגבי עולם הבריאה נקרא דבר שיש בו ממש. כי בבריאה רק השגת המציאות לבד ולכן זהו דבר שאין בו ממש. וג"ע השגת המהות באלקות. עי' טוב טעם הדברים ע"פ אל מול פני המנורה ובת"א פח"ש. ולכן זהו דבר שיש בו ממש. ובחי' ממש זה יוכל להיות גם ע"י לבושים ממשי כו'. ורק שכדי להשיג בבחי' לבושי' ושער רישי' צ"ל דוקא לבושים מצו"פ ולכן הכה"ג בקדה"ק בבגדי בד דוקא. דיש כמה בחי' בלבושים לכמה בחי' השגות באורות עליונים)

ו ועתה יובן ענין טלית שאולה שהיא פטורה מן הציצית כי הנה נת"ל שענין ציצית הוא הסתכלות לחזות בנועם הוי'. ולכן הבגד שחייב בציצית הו"ע לבושים הנעשים מתומ"צ. וא"כ צ"ל הלבוש שלו. דהיינו שהוא בעצמו יעשה הלבוש. והוא דוקא ע"י קיום התומ"צ בבחי' עבודה ועמל. שיהי' עמל ויגע אחר המצוה להשיגה וכמ"ש בזח"ב (קכ"ח א') לשלם באגר שלים כו'. וכשמשיגה יקיימה בשמחה של מצוה. שיהי' ב' הבחי' תחלה בחי' עומ"ש עול דוקא. ואח"כ שמחה ש"מ כו'. דהיינו שהשמחה צ"ל מהעבודה גופא על שזכה להיות עבד לממה"מ הקב"ה וכמ"ש תחת אשר לא עבדת את הוי' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל. פי' מרוב כל יותר מכל התענוגים שבעוה"ב ששם אין עבודה כי למחר רק לקבל שכרם כו' וע"כ יפה שעה אחת בתשומע"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב. וזהו השמחה דצדיקים שמחו צדיקים בהוי' רננו צדיקים בהוי' כו'. וכן עסק התורה יהי' בבחי' עמל דוקא אינו דומה שונה פרקו מא"פ לשונה פרקו מא"פ ואחד וכדפירש"י על למימינים בה שעוסקים בתורה בכל כחם ע"ד יד ימין שיש בה כח. אזי הוא עושה ומתקן ע"י עסק התומ"צ לבושים טובים מאירים ובהירים בחי' אספה"מ שתוכל הנשמה להשיג על ידם במהות אלקות נועם הוי'. ואזי הבגד שלו וחייב בציצית כו' שציצית הוא ל' הסתכלות כנ"ל. משא"כ כשעושה המצות בקרירות רק ע"ד מצות אנשים מלומדה. וא"כ אינו עושה ומתקן וממשיך כלל לבושים בעצמו (כ"א רק מה שהמצות מצ"ע הם לבושים) ולכן זהו נק' טלית שאולה שאינו חייב כלל בציצית כי הלבוש שחייב בציצית הוא דוקא כשהוא בעצמו עושה ומתקן הלבוש. (עי' בת"א פח"ש בלשון אדמו"ר נ"ע בענין לבושי המצות דאין הפי' שנעשים מחדש. אמנם הם מתבררים דוקא ע"י זווג מ"ן ומ"ד של המצות. כי שרש הלבושים צלם דאימא כו' לבוש נה"י שלה כו' ע"ש וזהו בחי' השלמה שנז"ל מח' בינה כו'. ועי' בה"ז פ' בשלח בענין הארבין. והנה כדי לחזות בנועם הוי' ע"י הלבושים א"א כ"א כשמתבררים מהרע שבהם. כי ע"י חטא אדה"ר נפגמו הלבושים ונתערב בהם תערובות רע וע"כ העבודה לתקן הלבושים ולהפרידם מהרע. וכאו"א צריך לברר ולתקן הלבוש ששייך לשרש נשמתו. ובכ"י נתקן חלק מהלבוש ולזה נתנו לאדם מספר ימי חייו שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה כדי לתקן הלבוש בשלימות ואם לא תיקן מוכרח לבוא עוד בגלגול ולתקנם. והתיקון הוא ע"י שמחה ש"מ כמ"ש כבס ביין לבושו כו' שעי"ז מתקנין הלבושים ומפרידים אותם מהרע ואז יכולים לחזות על ידם בנועם הוי' ועז"כ בכל עת יהיו בגדיך לבנים. כי פושעי ישראל מלאים מצות כרמון ואעפ"כ את פושעים נמנו לפי שהלבושים מלוכלכים ומטונפים ברע. וזש"כ וימנע מרשעים אורם. וכתיב אור צדיקים ישמח ונר רשעים ידעך. פי' שלצדיקים יש שמחה גם בהאור שלהם דהיינו שמתגלה להם הפנימי' כו'. אבל ברשעים אפי' הנר שהוא הכלי נדעך ונקפץ מהם שאינו מאיר בהם לפי שהלבושים מלוכלכים ולא יוכלו לחזות על ידם כו' ולכן דוקא כשמקיים המצוה בבחי' עבודה ושמחה ש"מ וכמ"ש בלשון אדמו"ר כפי גודל המצוה או זריזות כו' שאזי הוא עושה ומתקן הלבוש ומברר אותו מהרע אזי נק' טלית שלו. ואזי הוא חייב בציצית שיוכל לחזות בנועם כו'. משא"כ כשרק מצות אנשים מלומדה כו' כנ"ל הרי אינו מתקן ומברר כלל הלבושים עי"ז כ"א מה שיש לבושים שלא נתבררו עדיין. ומש"ש דכ"ח ע"א ואף מי שאין מתכוין למצוה כו' זה קאי על בירור נר"נ שע"י המצות וכמ"ש בהגהות כ"ק. אך מ"מ י"ל לפ"ז דגם בירור הלבושים יוכל להיות ג"כ בלי כוונה וצ"ע. ומ"מ נק' זה טלית שאולה שא"ז שלו כ"א מן המצוה בעצמה .הרי א"א לחזות בנועם הוי' על ידם ולכן פטור מן הציצית כו'):

ז ובזה יובן ג"כ הענין מה שבגד של שני שותפים חייב בציצית. וצ"ל תחלה מארז"ל (שבת קי"ט ב') כל האומר ויכולו כו' כאלו נעשה שותף להקב"ה במע"ב. וכן כל הדן דין אמת לאמיתו (שם יו"ד א'). והענין כי במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים (ב"ר פ"ח סי' ו'). דהנה גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ (כתובות ה' א'). כי בריאת שמים וארץ הוא מאין ליש שיהי' יש ודבר נפרד עולם ל' העלם. אבל צדיקים ע"י ביטול היש לאין ממשיכים תוס' אורות והתגלות אלקות בעולמות שלא יסתירו כלל כ"א יהי' דירה בתחתונים. ולכן נק' גדולים פי' שממשיכים הגילוי מבחי' גדול הוי' כו' בל"ג (מוחין דגדלות) וזהו כל האומר ויכולו כאלו נעשה שותף. כי פי' ויכולו השמים והארץ הוא כמו ויכלו שנכלו בבחי' מדה וגבול כמארז"ל היו הרקיעים נמתחים עד שא"ל הקב"ה די. ואפי' שמים וארץ עילאין הם ג"כ בבחי' גבול. וממילא יש להם הפסק. משא"כ צדיקים ע"י תומ"צ ממשיכים גילוי אלקות בל"ג וע"ז כתיב לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד להמשיך גילוי מאד התגלות אוא"ס בעולמות וז"ש אשר ברא אלקים לעשות פי' לתקן שישראל יתקנו הבריאה שימשיכו תוס' אורות (ובזה יובן השאלה במדרש אם מעשה הקב"ה נאים אם מעשה בו"ד והמסקנא דמעשה בו"ד יותר נאים כו'). וזהו השותפות כי התהוות העולמות הוא בבחי' גבול אבל שותפות הצדיקים עם הקב"ה במע"ב הוא שיהי' בהעולמות התגלות אוא"ס הבל"ג שבזה הם שותפים עם הקב"ה. וענין השותפות כי ע"פ והיא חברתך ואשת בריתך (במלאכי סי' ב') פי' התרגום והיא שותפתך דהיינו בענין הולדת הולד שהוא ע"י העלאת מ"נ אודם שמן האשה והמשכת מ"ד לובן שמן האיש ובאמת עיקר הולד ע"י זרע האשה דוקא עי' בלקו"ת פ' חקת בביאור ע"פ אז ישיר. כמו"כ ענין המשכת תוס' אורות והתגלות אלקות בעולמות הוא ע"י העלאת מ"נ של הצדיקים ע"י קיום התומ"צ. ואח"כ נמשך המשכת מ"ד שהוא התגלות חכמתו ית' שבתוכה שורה אוא"ס ב"ה ולכן נק' הצדיקים שותפים להקב"ה. וכמו בהמשל חלק האשה הוא גדול יותר כמו"כ בהנמשל הרי א"ת עט"ב. וביאור זה נת' בביאור ע"פ אז ישיר הנ"ל. ועפי"ז יובן ג"כ ענין הבגד והשלמה דציצית שהוא של שותפות כו' כי הנה נת"ל אשר השלמה דתורה היא לבוש לאוא"ס ב"ה מלמעלמ"ט שעל ידה הוא המשכת אוא"ס בהעולם וגם לבוש להנשמה מלמטלמ"ע שעי"ז יכולים לחזות בנועם הוי'. נמצא שהתורה היא בגד של שני שותפים שאוא"ס מתלבש בה להאיר בהעולם ונש"י מתלבשים בה לחזות כו'. עוד זאת כמ"ש בתניא שכאשר האדם עוסק בתורה לשמה ובביטול מתלבש הנפש ממש בחכמתו ורצונו ית'. והנה כל העוסק בתורה הקב"ה יושב ושונה כנגדו שאוא"ס מתלבש אז ג"כ בחכמת התורה. א"כ כביכול אוא"ס ונש"י שניהם מתלבשים בלבוש א' של התורה לכן זהו בגד של שני שותפים כו' עד"מ שנים המתכסים בטלית א' בבת אחת כו' וע"כ בגד של שני שותפים חייב בציצית שיוכל להיות על ידו המשכת האור. (והנה כמו השותפות דצדיקים בבריאת העולמות היינו כי הקב"ה ברא אותן בבחי' יש והצדיקים ממשיכים התגלות אלקות כמו"כ ענין השותפות בהבגד י"ל כך כי כבר נת"ל שבתורה יש אור ושלמה והתורה שנתנה לנו היא בחי' שלמה דהיינו העלם והסתר שמאיר רק בבחי' גבול ומדה כנ"ל ונש"י ממשיכים התחברות האור והשלמה שגם בהשלמה יהי' התגלות אוא"ס הבל"ג. לכן זהו השותפות). והנה דוקא בבחי' בגד ושלמה שהוא לבוש אור מקיף דתומ"צ בזה יכול להיות שותפות לכנס"י עם הקב"ה כי שניהם שוים בזה כו'. עי' בלקו"ת פ' אחרי בביאור הא' שע"פ כי ביום הזה יכפר וז"ל וכיסוי זה (דתורה) נמשך מבחי' או"א כו' דהיינו שנמשך מקיף א' לשניהם לצורך היחוד כו' ע"ש. אבל בבתי' לולב שהוא המשכת הדעת או"פ דהיינו הגילוי בפנימי' כו' בזה אין שייך שותפות לכנס"י עם הקב"ה כי בודאי אינם שוים בזה כו' (שאינו דומה הגילוי בז"א שהוא א"ס לבחי' הגילוי במל' כח ההתגלות עלמדאת"ג כו') ולכן צריך לנענע תחלה לו"ק ואח"כ ללב כי מתחלה הוא ההמשכה בז"א ואח"כ נמשך למל'. לכן אין יוצאין בלולב של שני שותפים. וסוכה כשרה אפי' שאולה. כי הוא מקיף הרחוק דהיינו בית שמקיף הכל כאחד שלמעלה מבחי' לבוש מקיף הקרוב ולכן אפי' סוכת גנב"ך כו' כשר. (כי גם לעכומ"ז יש צל מקיף הרחוק כמ"ש סר צלם). (ונ"ל כי סוכה הוא מקיף עליון שלמעלה מאתעדל"ת בחי' טל עד"ה האזינו הא' ולכן אפי' שאולה כשרה כיון שא"א להמשיכה בעצמו. ורק טלית לבוש מקיף הקרוב צ"ל שלו שהוא בעצמו יעשה וימשך הלבוש כנ"ל ולכן טלית שאולה פטור כו' משא"כ סוכה):

ה וענין מה שנז' ג"פ ציצית ועשו להם ציצית כו' ונתנו על ציצית כו' והי' לכם לציצית. הענין כי ציצית הוא גם ל' שערות כמ"ש (יחזקאל ח') ויקחני בציצית ראשי. והנה קדושה תלוי בשערות כמ"ש בזה"ק (ח"ג מ"ח ב'). והיינו כי השערות הם המשכות מבחי' קדוש ומובדל שא"א להיות הגילוי כ"א ע"י שערות דוקא. גם כי קדוש קדש ו'. ו' שנמשך מקדש. והוי"ו הוא בראשו יו"ד נקודה וצמצום ואח"כ נמשך הקו והאורך כו' וה"ז כמו שערה שיונקת מהגומא חיות מצומצם ציור יו"ד והשערה עצמה ציור וי"ו. והנה יש ג"פ קדוש שהם ג' עטרות שנת' ע"פ והייתם קדושים באריכות. וזהו"ע הג"פ ציצית נגד הג"פ קדוש. והיינו כי ציצית הוא ל' הסתכלות והשגה. וגם ל' שערות. והיינו כי ההסתכלות וההשגה הוא רק בבחי' ג' מיני שערות שהם ג"פ קדוש. כי כל הגילוים וכל המשכות הוא רק ג"פ קדוש (שהם ג' מיני שערות אדומים שחורים לבנים כו' שערות לבנים דא"א ושערות שחורות דז"א ושערות אדומות דמל'. עי' ביאור זה ע"פ יגלח בתער השכירה). ומה שבאחרונה כתיב לציצית שאינו מובן מהו הלשון לציצית וכבר עמד ע"ז הש"ך על התורה. הענין כי לציצת בגימט' תר"ך בחי' כתר. והיינו שהוא ההשגה בבחי' קדוש הג' מלמטלמ"ע שהוא העטרה שנטל לעצמו עי' ע"פ והייתם קדושים הנ"ל. והנה ארז"ל (מנחות מ"א סע"ב) אין ציצית אלא יוצא והיינו כמ"ש (שה"ש ג') צאינה וראינה כו' בעטרה כו' שבבחי' העטרה שבראשו צ"ל צאינה מהכלים דוקא. וזהו לציצית וראיתם אותו. אותו ממש. (ע' מענין ואותו תיראו בלקו"ת פ' ראה בביאור ע"פ אחרי כו' תלכו כו') וזהו וריח שלמותיך כריח לבנון שבהשלמה מאיר האור מבחי' לבנון כ"ע שהו"ע לציצת בגימט' תר"ך כו':

והי לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם וגו' ולא תתורו וגו' למען תזכרו וגו'. וצ"ל איך ע"י ראיית הציצית יוכלו לבוא לבחי' וזכרתם. ולא תתורו. למען תזכרו. גם מהו"ע ב' פעמים זכירה. גם צ"ל הדין דסדין בציצית ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין. והלכה כב"ש גזירה משום כסות לילה (מנחות מ' רע"א). הנה ידוע מ"ש בזהר (ח"ג רכ"ה א') איהו סוכ"ע וממכ"ע. פי' ממכ"ע הוא החיות אלקות שמלובש בהעולמות ולכן הוא מתחלק ומתלבש בכל עולם לפי ערכו וכמו שאנו רואים למטה בעוה"ז הגשמי מתחלק החיות אלקות להחיות ד' בחי' דצח"מ. שדומם אינו מלובש בו כ"א נפש המרכב לבד. ובצומח מלובש ג"כ נפש המרכבת ונוסף ע"ז מלובש בו נפש הצומחת ג"כ שצומח ועולה. ובתי מלובש חיות אלקות יותר היינו שמלובש בו נפש הצומחת והמרכבת ונוסף ע"ז מלובש בו ג"כ נפש החיונית הפועל חיות ותנועה. ובמדבר מלובש בו כל הג' נפשות הנ"ל ונוסף על כ"ז מלובש בו ג"כ נפש השכלית המדברת. ובדרך פרט יש במדבר גופא רבבות מדרגות וכמו שבדרך כלל יש נביאים וחכמים וסתם נש"י. וכן בחי הרי יש ברי' גדולה כפיל וקטנה כנמלה. אבל בדרך כלל מתחלקים כל הנמצאים לד' בחי' דצח"מ וחיות אלקות מלובש בד' בחי' אלו. שבחי מתגלה יותר חיות מבצומח ובמדבר יותר מבחי. ולהבין מה שמתחלקים כל הנמצאים לד' בחי' דצח"מ הנה כתיב (ישעי' מ"ג ז') כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. ג' עולמות בי"ע. והו"ע שרפים וחיות ואופנים. שרפים אומרים קדוש. והיינו שמשיגים איך שאוא"ס ב"ה הוא קדוש ומובדל מהעולמות ולכן אני הוי' ל"ש. והיינו לפי שהם בעולם הבריאה ראשית התהוות יש מאין וקרוב יותר אל האין ע"כ משיגים איך שהוא ית' קדוש ומובדל. אבל חיות ואופנים שהם ביצירה ועשי' אין להם השגה זו ורק ששומעים מה שהשרפים אומרים קדוש. ולכן אומרים ברוך המשכה כו'. אך להבין מהו עבודת מלאכים אלו. הנה כתיב (תלים צ"ו) אז ירננו כל עצי יער. וכתיב (שם ק"ד) ישבעו עצי הוי'. וגם ג"ע נק' בשם נטיעה וצמיחה כמ"ש (בראשית ב') ויטע כו' ויצמח כו'. והענין דהנה כל הבחי' דצח"מ יש ג"כ ברוחניות בנפש. כי האותיות נק' דומם כנודע והמדות נק' צומח כי במדות יש קטנות וגדלות. והשכל נק' חי כמ"ש (קהלת ז') החכמה תחי' ובחי' משכיל מקור השכל נק' מדבר. והנה המלאכים דבריאה שעבודתם הוא במוחין והשגות אלקות ע"כ נק' בשם בהמות וחיות. אבל מלאכים דיצירה שעבודתם הוא רק במדות התפעלות רשפי אש האהבה וכלוה"נ אליו ית' ע"כ נקראים בשם צומח. וע"ז כתיב (בראשית א') תדשא הארץ דשא עשב כו' ופי' בזהר (ח"א י"ח ב') שהם ב' מיני מלאכים יוצר משרתים ואשר משרתיו כנודע. וז"ש אז ירננו כל עצי יער דקאי על מלאכים דיצירה שעבודתם הוא ברנה והתפעלות כו' ואופנים דעשי' הוא בחי' דומם שהו"ע הודאה וביטול. וצבא השמים לך משתחוים ולכן זכרי' שהי' בגלות ראה המרכבה בסוסים אותיות בחי' דומם. נמצא שמדרגת עולם הבריאה הוא בחי' חי ועולם היצי' בחי' צומח. ועולם העשי' דומם. אבל עולם האצי' נק' בחי' אדם ועל דמות הכסא דמות כמרא"ד עליו כו' כי באלי' הרי איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון. והנה כריחוק שבין חי למדבר כעד"מ הריחוק שבין בי"ע לאצי' כי בי"ע נבראים משא"כ אצי' הוא אלקות. ולכן חביב אדם שנברא בצלם. לפי שהוא ציור ורמז לבחי' אצי' בחי' אדם והשרש לד' עולמות אלו הוא שם הוי' כי שם הוי' הוא בחי' ממכ"ע שמלובש בכל עולם לפי ערכו. ולכן מד' אותיות הוי' נתהוו ד' עולמות אבי"ע:

והנה יש ג"כ חיות בבחי' או"מ. כי באמת כתיב (חלים קל"ה) כל אשר חפץ ה' עשה שע"י חפץ ורצון ה' שהוא בחי' מקיף מזה נתהוו כל העולמות. וכמ"ש בע"ח כאשר עלה ברצוה"פ מזה גופא נתהוו כו' וכמארז"ל (אבות רפ"ה) והלא במאמר אחד יכול להבראות כי ט' מאמרות הם מחכמה ולמטה בחי' ממכ"ע. אבל מאמר אחד הוא רצוה"ע הסוכ"ע. והי' יכול להיות ההתהוות ע"י בחי' סוכ"ע לבד אלא שכעבר"צ ית' שיתהוו העולמות ג"ב ע"י ט' מאמרות בחי' ממכ"ע כדי שיהי' להעולמות שני מיני חיות א' להיות מלובש בפנימי' והב' בבחי' או"מ. אבל המקיף הוא ג"כ מחי' ואינו רק מקיף לבד. וכמ"ש (דה"א י"ב י"ח) ורוח לבשה את עמשי. וארז"ל (מגילה י"ד ב') שהלבישתו רוה"ק. הרי ע"י הלבוש ומקיף עליון נתנוצץ בו רוה"ק שהו"ע גילוי (עי' מענין רוה"ק בהרמ"ז פ' בלק דקפ"ז ע"פ המלאך הגואל. דהיינו המל' מצד שהאור המזהיר בה ויוצא מזעיר הנק' רוח הוא מאבא שסודו קודש עכ"ל ע"ש. והיינו יסוד ז"א שבתוכו מלובש יסוא"ב. וזהו ג"כ ענין דוד שאמר ס' תלים ברוה"ק ועד"ז ג"כ הו"ע ורוח לבשה את עמשי שהלבישתו רוה"ק) וכמ"ש (חלים קכ"ה) ירושלים הרים סביב לה וה' סביב לעמו. שהו"ע שומר כו'. וכמ"ש (דברים ל"ב) יסובבנהו יבוננהו. שנמשך מזה בינה כו'. ונמצא שמה שהוא ית' סובב ומקיף העולמות עי"ז הוא מחי' אותם רק שהוא בדרך העלם. והנה ממכ"ע שהוא הגינוי בפנימי' שהו"ע שם הוי' הוא רק הארה בעלמא כי יו"ד הוא צמצום נקודה כו'. משא"כ מהוע"צ ית' הוא סוכ"ע וב' בחי' אלו באדם הוא כחות הנפש שמתחלקים באברי הגוף. ועצם הנפש שלמעלה מהתחלקות וכש"כ מקיף הנשמה:

ב ועתה נבוא לענין הטלית וחוטי הציצית. הנה הטלית שהוא לבוש. הוא כמ"ש (תלים צ"ב) הוי' מלך גאות לבש וכתיב דניאל ט') לבושי' כתלג חוור. בחי' מקיף סוכ"ע. ריח בגדיו ריח הו"ע מקיף. והל"ב חוטין הם לבנ"ח. ח"ך מ"ה. טעמים. או"פ. וכמו למטה באדם יש ב' בחי' לבוש ומזון. אשר מזון הוא השפעה פנימי' כי המאכל נהפך לדם והדם הולך בכל האברים ובכ"מ הוא מחבר כחות הנפש בגוף. והלבוש הוא מקיף כל האברים בשוה ומ"מ הוא מחמם ומתקן הגוף. וכעד"ז למעלה בחי' ממכ"ע נק' מזון ובחי' סוכ"ע נק' לבוש ולכן בחי' מל' שהיא רוממות והתנשאות נק' לבוש ולע"ל יהי' לבושי' כתלג כו' (כ"ה בילקוט תלים סי' צ"ג). והנה התורה ק' מזון כי התורה שהיא פי' המצות מושג בפנימי'. משא"כ המצוה שהיא רצוה"ע ב"ה אינו מושג. ולכן מהמצות נעשו לבושים בג"ע. והנה הטלית שהוא לבוש הוא בחי' סוכ"ע. והל"ב חוטים היינו לבנ"ח תורה ממכ"ע. ומה שנק' נתיבות היינו כי הנתיב הוא קצר והולך למרחוק מאד. כך הוא התפשטות חכ"ע למטה מטה בגשמי' עד"ה ושמתי כדכד בסופו. אך צ"ל מה שהל"ב חוטין צריכים להיות שלא מהטלית דוקא ורק שצריך לקשרם ולחברם בהטלית ע"י קשר משא"כ אם היו יוצאים מהטלית גופא הי' פסול משום תעשה ולא מן העשוי. הנה אי' בזהר (ח"ג ע"ג א') תלת קשרין מתקשראן ישראל ואורייתא וקוב"ה. ישראל מתקשראן באורייתא כו'. כי ענין הקשר הוא דוקא בשני דברים שהם בעצם נפרדים ורחוקים מאד. וע"י הקשר מתקשרים ומתחברים והיו לאחדים ממש. וכמו"כ הו"ע ישראל מתקשראן באורייתא כי נש"י אינן בערך כלל לבחי' תורה כי כל נשמה היותר גבוה (ואפי' נשמה דאצי') היא בע"ג. אבל התורה היא ח"ע שבתוכה מלובש אא"ס הבל"ג. ולכן כתיב (איוב י"א ט') ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים. ולכן ע"י חכמה נתהוו כל העולמות כמ"ש (משלי ח' ל') ואהי' אצלו אמון ואהי' שעשועים וגו' (עד"ה ואהי' אצלו אמון. אמון רצוה"ע שעשועים ת"ע והכל מלובש בתורה) וזהו כלי חמדה שבה נבה"ע (משא"כ הנשמות אין יכולים להוות יש מאין) ומ"מ ע"י לימוד התורה הרי מתאחד ח"ע המלובשת בהלכות הגשמיים עם שכל האדם הלומד עד שמשיג היטב בפנימי'. ולכן נק' זה בשם קשר כי ענין הקשר הוא דוקא בשני דברים הרחוקים שמתחברים ומתאחדים כנ"ל. אך קשר של קיימא הוא שיהי' דוקא שני קשרים. אבל קשר אחד אינו כלום שבמהרה יתפרד. והענין כמש"ש בזהר ישראל סתים וגליא. אורייתא סתים וגליא. קוב"ה סתים וגליא. וכולהו מתקשראן דא בדא. הנה גליא שבנש"י הוא חיצוניות הנשמה היינו שכל ומדות שלה. והסתים הוא עצמי' חכמה כח מה שבנפש שהוא הביטול שלמעלה מהשגה שמבחי' זו נמשך מס"נ כמ"ש בתניא פי"ח וי"ט. והיינו רעו"ד בכל מאדך ליבטל במציאות באוא"ס ב"ה השורה בחכ"ע שהוא ית' יחיד ומיוחד כמו עד שלא נבה"ע. וענין אורייתא סתים וגליא. היינו חיצוניות חכמה המתלבשת בהמדות נק' גליא (עי' ביאור שני ע"פ יונתי בלקו"ת בתחלתו) ופנימי' ח"ע המיוחד במהוע"צ אוא"ס ב"ה נק' סתים. וזהו"ע אם אין חכמה אין יראה שהיראה היא פנימי' לגבי חכמה וכמארז"ל (שבת ל"א ב') מאן דלית לי' דרתא ותרעא לדרתא עביד כו' וע"כ צ"ל התקשרות גליא דהנשמה בגליא דאורייתא היינו לקשר השכל שלו בתורה וגם המדות שילמוד ברצון ותשוקה וחפץ. וגם לקשר הסתים דנשמה בסתים דאורייתא. שהוא הרעו"ד בכל מאדך ליכלל וליבטל במהוע"צ א"ס השורה בפנימי' ח"ע. וזהו הכל הקשר של המקבל לגבי המשפיע. ועי"ז אח"כ יתקשר ג"כ ב' בחי' סתים וגליא דאורייתא בפנימי' נש"י ממש. וזהו"ע הב' קשרים דוקא. וענין אורייתא מתקשראה בקוב"ה וב"ה היינו כי חכ"ע אין ערוך כלל לגבי אוא"ס (כולם בחכ' עשית כו') יותר משאין ערוך עשי' גשמי' לחכ"ע. ורק שצריך לעשות התחברות ויחוד אוא"ס בחכ'. לכן נק' זה בשם קשר ג"כ ע"ד הנ"ל בענין ישראל מתקשראן באורייתא וזהו"ע הנגינות טעמי תורה רננא דאורייתא. שהם אותיות הממשיכים הגילוי מבחי' עצמי' אוא"ס ב"ה מקור התענוגים. וזהו שירה עמי בחולם. וענין הב' קשרים היינו כי קוב"ה סתים וגליא בחי' אור המלובש בחכ"ע. ומהוע"צ א"ס הסוכ"ע. ולכן ענין אורייתא מתקשראה בקוב"ה הוא ג"כ ב' קשרים סתים וגליא דאורייתא לבחי' קוב"ה סתים וגליא. ובאמת הא בהא תליא שע"י שישראל מתקשראן באורייתא עי"ז אורייתא מתקשראה בקוב"ה וזהו"ע הטלית וחוטי הציצית שהטלית הוא בחי' לבוש סוכ"ע. והל"ב חוטים הם לבנ"ח דתורה. ולכן א"צ לצאת מהטלית עצמו. כי חכ"ע אין ערוך כלל לגבי מהוע"צ הסוכ"ע ולכן צריכים ליקח חוטין אחרים ל"ב ולקשרם ולחברם בטלית ע"י שני קשרים. שהוא לעשות התורה. להיות אורייתא מתקשראה בקוב"ה. וזהו וזכרתם כו' ולא תתורו כו' שענין הזונה היא שמקבלת תענוג מאיש אחר. ולכן אסורה עוד לבעלה. כך כשנש"י נמשכים ומתקשרים לרדוף אחר תענוגים גשמיים. שהוא קשר דקליפה אותיות שקר. אזי א"א להיות עוד מתקשראן באורייתא. ולכן צ"ל וזכרתם כו' ליקח לעצמו בחי' זכרים ומשפיעים את מצות הוי' היינו שיהי' רק התומ"צ בחי' משפיעים בו והוא יהי' מקבל רק מהם וכמ"ש ועמך לא חפצתי שלא יחפוץ בתענוגים גשמיים ורוחניים רק ליבטל וליכלל בח"ע כנ"ל. אך להבין איך יבואו לזה ע"י ראיית הציצית. צ"ל תחלה הקושיא איך נתהוה ממאמר ה' תענוגים גשמיים וגם דברים האסורים וכמו הנחש וכל העופות טמאים נתהוו ג"כ ממאמר תוצא הארץ נפש חי'. והענין יובן ממה שממאמר נעשה אדם נתהוה אדה"ר שהי' בעל שכל גדול מאד והי' לו מדות אהוי"ר גדולים (כי בחי' אותיות של עולם העליון נעשים מקור החכ' בעולם התחתון מל' דבריאה עתיק ליצירה כו') ומ"מ הי' גם פרש ופסולת יוצא מגופו לחוץ. וא"כ ע"כ מוכרח שהמאמר הוא ציור אדם. ויש בו ג"כ פסולת. ולכן מפנימי' ועצמי' מאמר תדשא הארץ כו' נתהוו עולמות עליונים כידוע דדשא ועשב הם ב' מיני מלאכים כנ"ל ואח"כ מפסולת המאמר דרך הפרסא נתהוו כל התענוגים גשמיים. והנה ע"י ראיית הציצית יתבונן איך שלבנ"ח הם רק קשורים בהטלית כי מצ"ע אינן ערוך כלל וגם מלבנ"ח נמשך עש"מ וכ"ב אותיות ועש"מ גופא הם רק מחי' עולמות עליונים ורק מפסולת דרך הפרסא נתהוו כל התענוגים גשמיים עי"ז נמשך ולא תתורו כו' כ"א רק להיות מתקשראן באורייתא שאורייתא מתקשראה בקוב"ה כנ"ל וד"ל ואח"כ למען תזכרו שנש"י נעשים זכרים ומשפיעים בתורה עי' בלקו"ת:

ג ועתה נבוא לענין סדין בציצית. הנה כתיב (משלי ל"א) סדין עשתה ותמכור וגו' ותשחק ליום אחרון. ותחלה צ"ל ענין ידיעה ובחירה כיון שהקב"ה יודע מתחלה כל מה שיהי' כמ"ש (ישעי' מ"ו יו"ד) המגיד מראשית אחרית וידע מתחלה חטא עה"ד כי התורה קדמה לעולם אלפים שנה וגם פ' חוקת שמבואר בה ענין הפרה הי' ג"כ כתוב בתורה והרי הפרה באה לטהר טומאת מת אשר המיתה נמשך מחטא עה"ד. וא"כ הרי מוכרח להיות כמו שידע ואין שייך עונש. אך באמת אעפ"י שיש למעלה ידיעה מ"מ יש למטה בחירה כי הידיעה היא בבחי' מקיף שאין מכריח הבחירה כלל. ורק שהוא יודע איך יבחור האדם. וכמו ידיעתינו בעבר כך ידיעתו ית' בעתיד ולכן אעפ"י שידע בתחלה מחטא עה"ד. מ"מ שייך העונש על חטא זה אך זה גופא צ"ל למה הי' זה מלפניו ית' לברוא הקליפות וסט"א שמהם נמשך היצה"ר ושיהי' צ"ל בחירה כו'. הנה כתיב (תלים ק"ד) לויתן זה יצרת לשחק בו. וארז"ל (ב"ב ע"ה) ע"פ העשו יגש חרבו (איוב מ' י"ט) עתיד גבריאל לעשות קניגיא עם לויתן ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו כו'. והוא כמשל השחוק שעושים השרים שעושים מלחמה בין דוב ונמר וכשיתגבר הנמר על הדוב וינצחו נעשה מזה שחוק ותענוג. ולפעמים גם מסייעים את הדוב כדי שיהי' צורך להנמר להתגבר יותר ברוב עוז כו'. אך לבסוף אין מסייעים כ"א למי שרוצים שינצח. כמו"כ קודם חטא עה"ד הי' הקדושה מובדל לגמרי מהקליפה ולכן גם באדה"ר לא הי' יצה"ר כלל. וע"י חטא עה"ד נפלו ניצוצות ונשמות דקדושה ונתלבשו בקליפות. ולכן גם באדה"ר נתהוה יצה"ר כח המתאוה לתאוות גשמיים. והקליפה עלתה למעלה בגבול הקדושה עי' מ"ש ע"פ מצות יאכל כו' ויש מלחמה גדולה בין הקליפה ובין הקדושה שהקדושה רוצה להוציא הניצוצות שנפלו ולבררם שיתכללו באלקות ממש. והקליפה רצונה להתגבר ולחטוף עוד איזו יניקה כו'. כן באדם יש מלחמה גדולה בין הנה"א והנה"ב פעמים זה גובר ופעמים זה גובר כי האדם הוא עולה ויורד ועולה שאינו עומד במדרגה א'. ותכלית המכוון הוא שיתגבר הקדושה ויהי' אתכפי' סט"א ואתהפכא מחשוכא לנהורא. וזהו לויתן זה יצרת לשחק בו. פי' לויתן הוא כמ"ש הפעם ילוה כו'. חיבור ויחוד. היינו חיבור האין ויש שהוא העלאת מ"נ מהבירורים עם המשכת מ"ד עד שיהי' יחוד עליון. הוא כדי לשחק בו. כמו ענין השחוק שבאדם הוא מריבוי התגלות התענוג והשמחה וכעד"ז ג"כ ענין השחוק למעלה הוא התלבשות ת"ע מבחי' עצמות אוא"ס ב"ה מקור התענוגים כמ"ש (תלים ל"ו) כי עמך מקור חיים. וזהו שחוק בגימט' מקו"ח ובגימט' אוא"ס וכמ"ש (שה קכ"ו) אז ימלא שחוק פינו. לע"ל כשיהי' תשלום כל הבירורים אז דוקא יהי' התגלות השחוק. בחי' מקו"ח מקור התענוגים. וכמ"ש (שם ק"ד) ישמח ה' במעשיו שהוא בירור שם ב"ן. עי' בד"ה הוי' לי בעוזרי בהג"ה. ועי' בד"ה ואהי' אצלו אמון בענין משחקת לפניו בכל עת. וזהו לויתן זה יצרת לשחק בו שע"י יחוד המ"נ והמ"ד יומשך לע"ל התגלות השחוק מבחי' אוא"ס ב"ה מקור התענוגים. ולכן נתנה התורה לנש"י ולא למלאכים. כי נש"י נתלבשו בגוף ונה"ב שמק"נ ומקיימים מצות גשמיים שהכל בירור ק"נ אבל מלאכים הם בעולמות העליונים. קדושה עצומה. והבירור הוא מבחי' יחו"ת לבחי' יחו"ע. לכן אין בזה תענוג כ"כ. משא"כ נש"י ע"י תומ"צ מבררים מק"נ שהוא הבירור מרע ממש. לכן בזה הוא עיקר התענוג עליון דוקא. וכמ"ש ישמח ה' במעשיו דוקא. וז"ש בפ' עקב הן להוי' אלקיך השמים ושמי השמים ורק באבותיך חשק הוי'. השמים הוא עולם העשי' (הרוחני) ושמי השמים היינו בריאה ויצירה שהוא המרכבה דשרפים וחיות ואופנים. ורק באבותיך חשק הוי'. שהאבות היו מרכבה ממש לבחי' יחו"ע דאצי' אעפ"י שהיו למטה בגופים גשמיים לכן בזה דוקא הוא עיקר החשיקה פנימי' הרצון והתענוג כו'. עי' ע"פ שאו כו' בענין ודגלו עלי אהבה מעלת הדגלים של נש"י על הדגלים של מעלה דגל מחנה מכאל כו'. כי המלאכים ממשיכים רק מבחי' א"א אבל נש"י ממשיכים מפנימי' עתיק וזהו ל' חשק כידוע החילוק בין רצון לחפץ וחשק כו'. וכמ"ש (מלאכי ג') כי תהיו אתם ארץ חפץ. חפץ דוקא:

ד ועתה יובן ענין סדין עשתה ותמכור וגו'. פי' סדין ס' דין היינו תושבע"פ שהם ס' מסכתות. וכולם חומרות גדרים וסייגים. וזהו ס' דין. והנה מל' פה תושבע"פ קרינן לה. ויש בה ג"כ ק"כ צירופי אלקים ועם ה' אותיות גימט' קכ"ה. וזהו ג"כ גימט' סדין עם הכולל. והנה זהו עדיין בקדושה גבוה מאד. ומבחי' זו לא נתנה יניקה לסט"א. וכמ"ש (ישעי' מ"ב ח') וכבודי לאחר לא אתן. אך יש ג"כ הלבושים מה שהמל' מתלבשת בהם. שהם מבי"ע. והלבושים נק' ג"כ סדין כמ"ש (שה"ש ג' ז') הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה כו'. והיינו י"ב בקר דבריאה י"ב שבטים. ובכל א' מלובש ה"ג דמל' (עי' ביאור ע"פ וכל בניך וביאור ע"פ וספרתם). ה"פ י"ב גימט' ס'. והם כפולות הרי ק"כ. ועם כללות ה"ג קכ"ה גימט' סדין עה"כ. והנה בהלבושים יש אחיזה לחיצונים שיכולים לקבל יניקה מהלבושים דבי"ע. וזהו סדין עשתה ותמכור שהלבושים דמל' נתנו לסט"א לקבל יניקה מהם. (אולי זהו ג"כ מרומז במ"ש הרמ"ז בפי' ותהלתי לפסילים). וחגור נתנה לכנעני. החגור מוסיף כח ואומץ. כך כשנמשך מהלבושים יניקה ושפע לסט"א עי"ז נתוסף בהם כח ואומץ. אך תכלית המכוון הוא שכשיתבררו הלבושים מהסט"א יהיו אח"כ במעלה ומדרגה גבוה יותר לאין קץ והוא מ"ש (שם אח"כ) עוז והדר לבושה שכשיתבררו יהיו במדרגת עוז והדר כו'. עי' ביאור ע"פ אתה הצבת כו'. ותשחק ליום אחרון. שהשחוק והתגלות התענוג שע"י בירור זה הוא ליום אחרון. כי יש אני ראשון ואני אחרון. אני ראשון הוא בחי' שרש הנאצלים. ואני אחרון הוא בחי' אחרונה שבמאציל וזהו ותשחק ליום אחרון שהשחוק נמשך מבחי' אני אחרון (ועי' בלקו"ת):

ועתה יובן ג"כ ענין סדין בציצית. דהנה נת"ל ענין ל"ב חוטי הציצית שהם לבנ"ח. וקשורים בהטלית שהוא בחי' לבושי' כתלג חיור סוכ"ע. ועתה ית' באופן אחר קצת. שהטלית רומז לבחי' מל' דאצי' שהיא ג"כ בחי' לבוש ומקיף. כי כמו שיש בחי' מקיף כללי שמקיף וסובב לכל ההשתלשלות דד' עולמות אבי"ע. כן יש מקיף פרטי והוא מל' דאצי' שמקיף וסובב רק לג' עולמות בי"ע. ולכן צריך לקשור הציצית שהם לבנח"ע שהיא ראשית האצי' בהטלית שהוא בחי' לבוש מלכות דאצי' אחרית וסודכ"ד שיהי' המשכת לבנח"ע במל' וכמ"ש המגיד מראשית אחרית. (וג"ז אמת שהציצית נמשכים מהטלית שהוא המקיף הכללי סוכ"ע וגם הכח להיות נמשכים הציצית בהטלית דלבוש מל' דאצי' הוא ממקיף הכללי דסוכ"ע) ועז"כ והי' לכם לציצית לכם דוקא בכנס"י בחי' מל' דאצי' עצמה. שמבחי' זו לא יש יניקה לסט"א כנ"ל בענין וכבודי לאחר לא אתן. אבל שיומשכו הציצית לבנ"ח ג"כ בהסדין לבושים דבי"ע. ב"ה מחייבין כיון שהם עצמן קדושה. וב"ש פוטרין כיון שהלבושים נתנו לסט"א וע"כ יכול להיות תוס' יניקה לחיצונים ג"כ מהציצית לבנ"ח. ולכן פוטרים. וזהו הטעם גזירה משום כסות לילה לילה חשך הו"ע קליפות וסט"א. והסדין הנ"ל הגם שבעצמו הוא קדושה מ"מ הוא נעשה כסות לילה שמתלבש בקליפות. ולכן ס"ל לב"ש שא"צ להמשיך הציצית בהסדין. כ"א דוקא בהטלית שהיא לבוש מל' כמ"ש והי' לכם לציצית. לכם דוקא. עי' בפע"ח שער חגהמ"צ בפי' לא זכיתי שתאמר יצימ"צ בלילות ע"ש ועי' בלקו"ת ר"פ נשא פ"ב בהג"ה בענין כלה נאה וחסודה כו' דלב"ה לא ימתין בוע"ט עד שיהי' תחלה סו"מ אדרבא שע"י ההמשכה שבוע"ט יפלו כל החיצונים כו' כי מעט אור דוחה הרבה חשך כו' ע"ש. ועד"ז ג"כ י"ל טעם ב"ה בענין שמחייבין סדין בציצית.

ענין פשתן עי' בלקי"ת פ' אחרי בביאור ע"פ כי ביום הזה יכפר מענין בגדי בד דכה"ג ביוכ"פ. אח"פ בתה"פ שלמעלה מגדר ע"ס חד ולא בחושבן. ולכן הוא לבן כי לבן גוון עצמי משא"כ שאר הגוונין מורכבים. ויש להעיר מענין לבן שיש ב' בחי'. א' לובן העליון שלמעלה מאצי'. והב' לבן התחתון שבק"צ ונק' לבן הארמי עי' בסידור ד"ה עד הגל. ועי' בד"ה עם לבן גרתי. וכמו"כ הו"ע פשתן לבן שייך לבחי' לובן העליון ונפל בשבה"כ בק"נ. ולכן ב"ד אותיות ש"ק בא"ת ב"ש ושק אשים כסותם. וזהו ג"כ ענין ד' מאות שקל כסף שנתן אברהם לעפרון כסף הוא לבן (משא"כ זהב אדום) שייך לבחי' בד לובן העליון ונתינתו לעפרון הוא בדרך ירידת הבירורים עי' בת"א פ' וישלח וכיון שנתלבש בק"נ נתהוה מזה ת' איש לעשו. וזהו בד אותיות שק. ולע"ל כשיתברר ת' שקל כסף מק"נ יהי' מזה ת' עלמין דכסופין עי' תו"א הנ"ל. וזהו סדין עשתה ותמכור שעתה נפל הסדין של פשתן בק"נ וחגור נתנה לכנעני ולע"ל כשיתברר סדין הנ"ל יהי' עוז והדר כו' ת' עלמין דכסופין. וזהו ותשחק ליום אחרון:

והי' לכם לציצית וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ה' וגו' למען תזכרו וגו'. ארז"ל (מנחות מ"ג ב') ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלויה בה ואיזו זו ק"ש. והיינו שע"י ראיית הציצית יזכור זמן ק"ש שזמנה משיכיר בין תכלת ללבן כו' וצ"ל למה נק' ק"ש כל מצות ה' הלא היא מצוה פרטי' לכאורה. והנה ענין הציצית היא המצוה שנתנה בלבושים שבלבוש יהי' ניכר ג"כ מצוה כו'. דהנה כתיב (חלים צ"ג) ה' מלך גאות לבש. שבחי' מלוכה מדת מל' היא לבוש אצלו ית' כי למטה במלך בו"ד שייך שפיר ענין המלוכה כי העם היו גם מקודם והם יש ודבר בפ"ע ולכן שייך מלוכה להיות מרומם ומנושא מהם. אבל למעלה הרי ע"י שעבמ"ח הרצון להיות בחי' מלוכה שיהי' מלך כו'. ואין מלך בלא עם כו' הנה ע"י מח' זו דאנא אמלוך נתהוו כל העולמות כו'. וא"כ קמי' כל"ח ובטל במציאות ואין על מי להיות מלך. אלא שזהו"ע מדת מל' שנק' לבוש להסתיר ולהעלים אור העצמות כדי שיתראו העולמות ליש ודבר נפרד ויהי' שייך בחי' מלוכה (לפי דעתם. עד"ה כי כארץ פ"ג) וזהו"ע לבוש מלכות. ובלבוש זה צריך לעשות ציצית כי ל"ב חוטין הם המשכות גילוי ל"ב נתיבות ח"ע והיינו להמשיך גילוי חכ"ע במדת מל' ית'. ולהבין זה מהו"ע המשכות לב"נ ח"ע במל' שהו"ע עשיית הציצית בלבוש מלכות. הנה ידוע שהקב"ה נק' חתן וכנס"י נק' כלה ונק' אשה. פי' אשה אש ה' כי ה' הוא מקור הבריאה כמארז"ל (מנחות כ"ט ב') ע"פ אלה תולדות השמים והארץ בהבראם בה' בראם. והיינו ה' מוצאות הפה כללות העש"מ בחי' דבר ה' שמהוה עולמות. כי עיקר חיות הדיבור הוא ההבל העליון המתחלק בה' מוצאות הפה ומתלבש בהאותיות ועד"מ באדם שהבל הלב יוצא ומתחלק בה' מוצאות הפה ומתלבש בהאותיות להיות יוצא תמונת א' ב'. והוא כענין חומר וצורה עד"מ גוש מתכות או כסף שעושים כלים נאים משונים זמ"ז שהו"ע צורות המלבישים חומר הפשוט. וכך ההבל הלב הוא חומר פשוט ומלבישו צורת האותיות להיות יוצא ומדבר א"ב ג"ד. וכך הוא למעלה שעיקר חיות הדיבור עליון הוא ע"י התפשטות הארת אוא"ס להיות מתחלק ומתלבש בהאותיות כו'. וזהו כללות ענין הה' שהוא בחי' דבר הוי' שבו מלובש הארת אוא"ס להוות העולמות. אך ה' הוא בחי' אתא קלילא דלית בי' מששא כמו עד"מ בכחות הנפש יש בחי' פנימי' וחיצוניות. וכמו בכח המעשה שאם כותב איזה דבר שכל הרי מלובש בזה פנימי' כח המעשה או באומן שעושה כלי בחכמה מלובש ג"כ פנימי' כח המעשה. וכשמגביה איזה דבר מלובש בעשי' זו רק כח חיצוני בעלמא. וכן ענין הבל היוצא מהלב הוא התפשטות חיצוני שאינו נוגע לעצמות הנפש כלל. וכן עד"ז למעלה ענין הבל העליון המתלבש בדיבור העליון הוא התפשטות הארה חיצוניות מאוא"ס כו' שאינו נוגע אל עצמותו ומהותו ית'. וזהו כללות ענין הה'. והנה ה' זה הוא נשפל להוות עולמות בע"ג ונפרדים ולכן יש בהה"א אש ותשוקה וצמאון לצאת מהיש ופירוד דבי"ע וליכלל בא"ס ב"ה. וזהו אשה אש ה'. וכן בנבראים דבי"ע יש ג"כ רשפי אש והתלהבות ליבטל במציאות בעצמות אוא"ס. וכמו"כ באדם ע"י ההתבוננות איך כי בה' בראם אתא קלילא וכמו עד"מ באדם ביטול אות אחת לגבי כללות כח הדיבור וכש"כ לגבי עצמות הנפש כו'. וכמו"כ יובן שמקור ההתהוות (כיון שהוא רק אות א' עד"מ) הוא הארה בעלמא דכל"ח ולכן יתלהב ויתלהט ליבטל במציאות בעצמותו ית' וכמ"ש (חלים ע"ג) מי לי בשמים כו'.

תוכן העניינים

מגן אבות חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה