מגן אבות חלק א· רבי שלמה זלמן שניאורסון
פרשת בהעלותך
בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. צ"ל כי מול פני המנורה הוא קנה אמצעי וא"כ הול"ל יאירו ששת הנרות. ועי' באלשיך מה שפי' ע"ז. גם צ"ל מ"ש ויעש כן אהרן ופירש"י להגיד שבחו של אהרן שלא שינה והוא מהספרי. והלא כמה דברים שנאמרו לאהרן ולא כתיב אח"כ ויעש ולמה כאן דוקא כתיב ויעש ומהו השבח והריבותא בזה שלא שינה ולמה לו לשנות בדבר כזה כו'. והענין כידוע מאמר הרבות (נשא פי"ב סי' ט"ז) כל מה שנאמר בעולם נאמר במשכן. כנגד שמים היו יריעות המשכן. נגד יהי רקיע כו' והבדילה הפרכת לכם כו'. נגד יקוו המים ועשית כיור וכנו כו'. וברביעי נאמר יהי מאורות ברקיע השמים. ובמשכן ועשית מנורת זהב כו'. וא"כ המאמר יהי מאורות הוא כנגד המנורה שבמשכן. וזהו אל מול פני המנורה שהוא המאמר יהי מאורות שהוא כנגד ומול פני המנורה שבמשכן. יאירו ז' הנרות פי' שז' נרות המנורה מאירים אור בהמאורות. ועיקר המאורות הם שמש וירח. ובדרך פרט הם ג"כ ז'. ז' כוכבי לכת שצ"ם חנכ"ל. ותחלה צ"ל ענין בהעלתך את הנרות נרות נק' הנשמות כמ"ש (משלי כ' כ"ז) נר ה' נשמת אדם כו'. כמו הנר שהאש בטבעו מתנענע תמיד דהיינו שעולה למעלה וחוזר להתאחז בפתילה. כמו"כ כל נשמה יש בה רו"ש תמיד והו"ע הנענוע (זח"ג רי"ט א') ולכן נק' נשמה ע"ש נשימה. וז"ש (קהלת ג' כ"א) רוח בני האדם העולה היא למעלה. רוח האדם זהו הנשמה. והיא בתמידיות בבחי' ההעלאה מלמטלמ"ע ליכלל וליבטל באוא"ס ב"ה. אך זהו רוח האדם דוקא. דהנה כתיב (ירמי' ל"א כ"ז) וזרעתי כו' זרע אדם וזרע בהמה זרע אדם הם הנשמות דאצי' שנק' זרע אדם ע"ש אדמה לעליון שנמשכים מבחי' ועל דמות הכסא כמראה אדם כו' (יחזקאל א' כ"ו) בצלם אלקים עשה את האדם כו' (נח ט' ו') ונק' אחים ורעים להקב"ה. והנה עליהם כתיב רות בני האדם העולה כו' כי הנשמות דאצי' אין העולם מסתיר להם כלל דהיינו שאעפ"י שמתלבשים בגופים מ"מ הם בתמידיות בבחי' העלאה מלמטלמ"ע ליכלל בא"ס בלי הפסק כלל. וכמו אברהם שהי' הלוך ונסוע בתמידיות. אבל זרע בהמה הם הנשמות דבי"ע והם רוב הנשמות שנמשכים מד' חיות המרכבה פני ארי' ושור כו' חיות ובהמות. ובדרך פרט הם י"ב בקר שרש הי"ב שבטים ומה שנק' בהמה היינו לגבי בחי' אדם שבאצי' כו' והנה רוח הבהמה היורדת כו' שנשמות אלו כשיורדים למטה להתלבש בגופים נמשכים אחר הגוף ועניני עוה"ז הגשמי כו'. והנה הבהמה יש לה רועה והו"ע הז' רועים להעלות הבחי' זרע בהמה מלמטלמ"ע ומשה שנק' רעיא מהימנא אמר (דברים י"א ט"ו) ונתתי עשב בשדך לבהמתך שממשיך דעת בבחי' בהמתך כו'. ואהרן ממשיך אה"ר שיהי' העלאה וביטול בבחי' זרע בהמה ע"ד רוח האדם העולה. וזהו בהעלתך את הנרות להעלות בחי' זרע בהמה שיהיו בבחי' רוח האדם העולה בתמידיות בלי הפסק ושינוי מצד הגוף ונה"ב כלל ואיך יכול להעלות בחי' זרע בהמה שיהי' ממש כמו רוח האדם היינו משום דכתיב (יחזקאל א' יו"ד) ודמות פניהם פני אדם שבפנימיותן יש בחי' אדם ג"כ ונק' אדם שבבהמה. אדם דבריאה. ולכן מצד בחי' פני אדם שבבהמה יכולים להעלותם ע"ד רוח האדם העולה כו'. והכח הזה באהרן היינו כמ"ש (חלים קל"ב ב') כשמן הטוב כו' זקן אהרן כו' כי שערות הראש הם מבחי' מוחין דקטנות שהרי צומחים בקטנותו. אבל שערות הזקן הם ממוחין דגדלות שצומחים רק לאחר כ' שנה כו' שאזי מאירים בהאדם מוחין דגדלות מעצמיות החכמה כידוע מענין למכור בנכסי אביו עד שיהי' בן עשרים כו' (ב"ב קנ"ה) מפני שאזי מאירים בו מוחין דאבא כו'. והנה הלכות התורה הם בחי' שערות כידוע אך הם שערות הזקן. וזהו יג"מ שהתורה נדרשת שנמשכים מיגת"ד דמו"ס כו'. וזהו זקן אהרן. ובחי' כשמן הטוב כו' שיורד על הזקן הוא ההמשכה מעצמות אוא"ס ונק' שמן משחת קדש (תשא ל' כ"ה) שלמעלה מבחי' קדוש בוי"ו. עי' בלקו"ת ד"ה בהעלתך הא' ספ"ד ששרש הלבושים והמסכים והפרסות הוא מהשערות. אך לפי ששערות הזקן הם ממוחין דגדלות לכן נמשך בהם השמן הטוב שעל הראש. שלא יסתירו הלבושים והפרסות. ומחמת זה יוכל להעלות גם זרע בהמה ע"ד רוח האדם כו' שלא יעלימו ויסתירו העולמות. וזהו חצבה עמודיה שבעה (משלי ט' א') שבמדבר נחלק לג' ספרים. והנה ותו"א. ועל ידה העלאת הז' נרות דנש"י:
ב ועתה צ"ל ענין ז' נרות שהם ז' מדות שבפסוק לך הוי' הגדולה כו' עד לך הוי' הממלכה (דה"א כ"ט י"א). ענין המדות למעלה וגם בנפש בעבודה. הנה מדת החסד נק' גדולה כמ"ש (תלים מ"ב ט') יומם יצוה ה' חסדו. שכל מדה נק' יום כמ"ש (יתרו כ' י"א) ששת ימים עשה ה' כו'. והחסד נק' יומם דאזיל עם כולהו יומין (פע"ח שער הסוכות פ"א. ובמא"א אות יו"ד סעי' ח'. וע"ש בי"נ שהעיר מהזהר ח"ג ק"ג א' וקצ"א ב') שמתחבר לכל המדות וא"כ הוא כולל כל המדות. לפי שהוא מדה הראשונה והוא גדול יותר מכל המדות. עי' בה"ז פ' ויצא בענין הולך אל דרום כו'. וגם החסד מגדיל כל המדות. שהרי החסד נק' מים. ומים מגדלים כו'. וע"כ נק' החסד בשם גדולה. כי מדת גבורה הוא הסתלקות ועליות מלמטלמ"ע. והנה בבחי' העלאה מלמטלמ"ע ליכלל באוא"ס ב"ה אזי הוא מיעוט הכלים. דהיינו שכל ריבוי הכלים מתבטלים ונכללים בנקודה א' ממש. כידוע ממ"ש במ"א על מה דלפעמים כתיב (איכה ג' כ"א) רבה אמונתיך. ולפעמים כתיב (שה"ש ח' ח') אחות לנו קטנה אבל ע"י מדת חסד לירד ולהשפיע מלמעלמ"ט אזי הוא ריבוי הכלים דהיינו השפעת החיות ע"י ריבוי כלים מכלים שונים כו' וזהו"ע שהחסד מגדיל הכלים דהמדות. שעל ידי התכללות מדת החסד בכל המדות זהו גורם הגדלת המדות. ולכן נק' גדולה כו'. (וההפרש בין מה שחסד כולל כל המדות לבחי' ת"ת שכולל חו"ג. היינו כי החסד מצד שכלול בו כל המדות מתחבר בעצמו לכל המדות. דהיינו מצד מדת הגבורה שיש בו מתחבר למדת גבורה. ומצד מדת הוד שבו מתחבר להוד כו' (אבל עצמי' מדת חסד שבו דהיינו חסד שבחסד אין מתחבר עם גבורה) אבל מה שת"ת כולל חו"ג זהו מצד התגלות אוא"ס דלמכאמא"כ שעי"ז נבטלים המדות ממהותן לגמרי ומתחבר חסד שבחסד עם גבורה שבגבורה אעפ"י שהם ב' הפכיים כו'). ועיקר הענין שבאצי' נק' חסד ולמעלה מאצי' נק' גדולה. כי באצי' הוא חסד דמ"ה שהחסד מצד הביטול עדמ"ש באברהם ואנכי עפר ואפר (בראשית י"ח כ"ז) ולכן הי' בעל חסד גדול כמ"ש ע"פ ארץ הרים ובקעות. אבל למעלה מאצי' שם החסד מצד הגדולה שלפי שלגדולתו אין חקר שכל סדר השתלשלות אינם תופסים מקום כלל. וביו"ד נברא עוה"ב כו' אות א'. ואין ערוך אליו כלל. לכן נמשך ריבוי חסד. וכמשל המלך שלפי עוצם גדולתו כך יהי' ריבוי ההשפעה ממנו כו' ומ"מ ודאי קאי הפסוק על הז"מ דאצי'. וא"כ החסד דאצי' נק' ג"כ גדולה. אך היינו לפי שבפנימיות החסד דאצי' מלובש ורב חסד דא"א. וגדל חסד. א"כ מצד פנימיותו נק' גדולה שהחסד מצד הגדולה. וגם מצ"ע ג"כ יתכן לקרותו גדולה מצד ב' הטעמים שנת"ל. ובנפש נק' גדולה מדת האהבה. כי אינו דומה העושה מיראה לעושה מאהבה כו'. כי התקרבות ודביקות באלקות הוא רק ע"י מדת אהבה. משא"כ יראה. כי ירא מגשת כו'. ויעמדו מרחוק (יתרו כ' י"ח). לית פולחנא כפולחנא דרחימותא (זח"ג רס"ז א'). ולכן כמו שלמעלה החסד נק' גדולה. כמו"כ גם אהבה נק' גדולה לטעם זה וג"כ כנ"ל שמאהבה באים אח"כ לכל המדות. ואהבה מגדיל כל המדות. והנה יש ב' בחי'. אהבה זוטא הנמשכת מהתבוננות. ויש אה"ר שלמעלה מהשכל ונק' בכל מאדך בל"ג. ואה"ר זו נק' גדולה ונמשכת ממדת הגדולה עליונה שלמעלה מהשתלשלות כנ"ל. עי' בהגהות שע"פ חכלילי וזהו"ע אהרן כה"ג. שלכן נק' גדול שממשיך הגילוי מבחי' לך הוי' הגדולה להיות אה"ר בנפש (ומ"מ גם אה"ז הנ"ל נק' גדולה מטעמים הנ"ל. כמו שגם החסד דאצי' עצמו נק' גדולה כנ"ל):
ג והגבורה היא מדת היראה. כי באהבה לבד אין יוצאים. כי על כל פשעים תכסה האהבה ויכול להיות שהעבודה בבחי' לגרמי' ותערובות יש. וגם שאינו עדיין סור מרע בשלימות. וע"כ צ"ל עוד מדת היראה שמבחי' זו נמשך להיות מדקדק במעשיו ולשום אורחותיו כמארז"ל (מו"ק ה' א') כל השם אורחותיו כו'. ולכן בזאת יבוא אהרן כו' ע"י היראה דוקא שנמשכת ממדה שנק' זאת שהיא בחי' מל'. ולכן נק' והגבורה. שמזה נמשך להיות ירגיז יצ"ט על יצה"ר כו' ולשום אורחותיו כנ"ל. והנה כמו שממדת גדולה שלמעלה נמשך אה"ר למטה בנפש כנ"ל כמו"כ ממדת גבורה עליונה נמשך יראה בנפש. ועיקר מה שממדת גבורה נמשך יראה עצומה הוא מבחי' מל' שבניינה מהגבורות דהיינו מגבורות דז"א כשנמשכים במל' להיות מהם בנין המל' מגבורות אלו נמשך יראה עצומה על האדם והענין דהנה כתיב (חבקוק ג' ב') ה' שמעתי שמעך יראתי. וצ"ל מהו שמעתי שמעך. גם הר"ת של הפסוק הוא ב"פ יש. והענין כי שמע ישראל הוא שם ע'. ז' מדות הכלולים מעשר הם ע'. וכשנכללים בבינה נק' ע' רבתי. והנה המדות בעצמן אין נמשכים להחיות העולמות דבי"ע. ורק שם והארה בעלמא מהמדות נמשך בבחי' מל' כדי להחיות העולמות וזהו שם ע' שהמל' נק' כן לפי שהיא רק שם והארה מהמדות כו'. ופי' ב' בתיבת שמע ל' אסיפה וקיבוץ כמו וישמע שאול (ש"א ט"ו ד') והיינו לאסוף ולקבץ בהשם המשכות וגילוי עצמיות הז"מ עליונות דבחי' ע' רבתי שיהי' יחוד והתחברות השם שהוא בחי' מל' לעצמיות הע' רבתי וע"ד שנק' כנס"י לפי שכונסת ואוספת לתוכה הגילוי מעצמות ישראל דלעילא. ואסיפה והמשכה זו הוא ע"י קיום המצות דוקא שכשנש"י הם בשלימות בקיום המצות אזי ממשיכים בבחי' מל' שנק' שם הגילוי מעצמיות המדות להיות יחוד. וזהו שמעתי שמעך שמעך נק' המל' כמו שם ע' כו'. ופי' שמעתי שמעך כו' היינו לאסוף ולקבץ בהשם גילוי עצמיות המדות עליונות של אוא"ס ב"ה וזהו פי' שמעתי ל' אסיפה כו' ולכן ב' פעמים י"ש תר"ך מצות שע"י קיום המצוה דוקא ממשיכים כנ"ל. ופי' יראתי היינו כי שמעך זהו בחי' מל' וכמ"ש בזהר (ח"ג ק"ח ב') שמיעה בהאי אתר תליא. ובבחי' זו הוא עיקר מקום היראה. כי הנה כל העבודה של נש"י בקיום התומ"צ העיקר נוגע רק בבחי' מל' שזה שע"י העבירה ח"ו פוגמים למעלה הנה עיקר הפגם הוא רק בבחי' מל'. משא"כ למעלה מבחי' מל' אין זה נוגע כ"כ. וכשנש"י הם שלמים בקיום התומ"צ להיות סו"מ יע"ט הנה עיקר הרוממות (בל"א גיהייבענקייע) הוא בבחי' מל' וכמ"ש דוד ארוממך אלקי המלך (תלים קמ"ה א'). ובכל ברכת המצות אנו אומרים מלך העולם ההמשכה בשביל בחי' מל'. המצות אנו אומרים מלך העולם שעיקר ההמשכה בשביל בחי' מל'. וזהו"ע קידוה"ש ע"ד מקדשי שמך. וכן להיפך ח"ו (כשאין ממשיכין ע"י המצות) נעשה חילול השם ח"ו הכל רק בהשם שהוא בחי' מל' וכיון שדוקא בבחי' מל' נוגע מאד העבודה של מעשה התחתונים ע"כ בבחי' זו דוקא מקום היראה. כי בבחי' מל' הדקדוק גדול מאד על מעשה התחתונים וכשלא אכשר דרי ח"ו ואין עושה טוב אין גם אחד אזי ח"ו נמשך העונש במאד כמ"ש בזהר (ח"ג דף מ' ב') בשעתא דאסגיאו חייביא בעלמא כו' שלהובי' אוקידין עלמא כו'. וזהו ברוך מרחם על הארץ ופי' בסידור האריז"ל שזהו חסדים דז"א שממתיקים גבורות עצומות דנוק' כי אנפוי דמלכא נהירין באור פני מלך חיים. והמשכה זו צ"ל בכל יום ויום. דאל"כ לא הי' עלמא יכולא למיקם. ולכן אמר חבקוק ה' שמעתי שמעך יראתי (וכן רשב"י בתחלת האדרא כד שמע כנופי' עילאה דמתכנשין ארכובותיו דא לדא נקשן ואמר ה' שמעתי שמעך יראתי ע"ש) ואם חבקוק אמר כך כש"כ בכ"א כשיתבונן בבחי' גבו' דמל' יומשך היראה במאד. עי' בענין פתיל תכלת וראיתם אותו כו' ולא תתורו כו'.
ד והתפארת הוא בחי' לאסתכלא ביקרא דמלכא. בחי' ראי' והסתכלות ביקר תפארת גדולת א"ס ב"ה איך שלגדולתו אין חקר. שכל השתלשלות העולמות אינן תופסים מקום כלל כי נתהוו רק מהארה והארה דהארה וכולא קמי' כל"ח ממש. כי הקו"ח הוא רק חוט דק מכללות האור וא"כ הקו רק הארה. ועצמות הקו מלובש רק בא"ק. ובאצי' מאיר רק הארת הקו. שזהו הארה דהארה. ובבי"ע הארה דהארה דהארה. וגם מתחדש יש מאין ע"י הפרסא. וכל ההשתלשלות שייך רק בהקו והארת הקו. אבל עצמות אוא"ס למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית כמשנ"ת במ"א הפי' וזה נק' יקרא דמלכא יקר גימט' יש. יש האמיתי. משא"כ הקו נק' אין הארה כו' וע"ז כתיב (שה"ש ד' א') עיניך יונים. שבחי' ראי' והסתכלות זו הוא במתיקות התענוג עד א"ס ממש. כמ"ש (משלי כ"ז כ') ועוני אדם לא תשבענה כו'. והנה למעלה בת"ת מאיר הראי' דחכמה וכמ"ש בהגהות לביאור דאתה הצבת ע"ש פ"ב. ולכן נק' חזה דז"א כמ"ש בהגהות לד"ה כי אברהם. בשם הה"מ נ"ע. והוא גילוי גמור בחי' תפארת גדולת א"ס ב"ה. והנה למעלה באצי' מוחין הוא השגת המהות ובחי' ראי' הוא ראיית המהות. ולמטה בנפש הו"ע לאסתכלא הנ"ל, והיינו שאחרי התבוננות והעמקת הדעת הנה דעת מזווג חו"ב שיהי' נחקק ומצטייר יקרא דמלכא במוחו ומחשבתו כאלו רואה ממש דהיינו שיתקרב אליו יותר מהתבוננות עד שיתענג מאד כו'. והנה ת"ת הוא מדת הרחמים. ולכאורה מה שייך רחמים לתפארת. והענין כי עיקר הרחמים הוא דוקא על מי שיורד מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. וכמו העשיר שנעשה עני מתעורר עליו רחמים ביותר מעל העני מתחלתו כו'. והנה שרש נש"י הוא ממקום גבוה מאד שנק' בנים למקום. והיינו ששרשם בבחי' ת"ת שנמשכים מיחוד זו"נ דאצי'. והיחוד הוא מקו האמצעי ת"ת. וז"ש (ישעי' מ"ט ג') ישראל אשר בך אתפאר. וירדו פלאים להתלבש בגוף ונה"ב בעוה"ז תכלית החשך ואנו אין משיגים כ"כ הרחמנות שעלינו מפני שאין אנו משיגים יקר תפארת א"ס ב"ה אשר משם ירדה הנשמה. ולכן אנו אומרים ברחמיך הרבים כו'. שלמעלה דוקא מושג הרחמים. ולכן מדת ת"ת דוקא הוא מדה"ר שמצד גילוי יקר תפארת א"ס ב"ה ע"כ גדלה הרחמנות על עוצם הירידה של נש"י כמ"ש (ירמי' ל"א) הבן יקיר לי כו' ששרשו מת"ת ששם גילוי יקרא דמלכא כנ"ל ע"כ רחם ארחמנו כפול הרחמנות. משא"כ על עולמות ומלאכים אעפ"י שגם עליהם שייך רחמים שכולם רחוקים מיקרא דמלכא כנ"ל. אך מתחלת התהוותם הם רחוקים. משא"כ נש"י הבן יקיר ומשם ירדו למטה. וא"כ זהו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא לכן שייך עליהם רחמנות ביותר. ולפ"ע גילוי הת"ת כך יהי' מדה"ר. ומה שיהי' גילוי' הת"ת ביותר יהי' מדה"ר ביותר. ולכן ממדת ת"ת מעוררים אנו ר"ר על עוצם הירידה כו'. וא"כ מתבאר מכ"ז שמדת ת"ת בנפש הוא ב' בחי'. לאסתכלא ביקרא כו' והתעוררות ר"ר. כי אחר שיבוא לבחי' לאסתכלא כו' אזי ירגיש הרחמנות שעל ירידת הנשמה למטה. והנה נת' ג' מדות גדולה גבורה ת"ת שהם אהוי"ר ורחמים בנפש. וע"ז כתיב (שה"ש ד' א') הנך יפה רעיתי. ועי"ז נמשך מלמעלה בחי' הנך יפה דודי כו':
ה והנצח וההוד כו'. כי כל הנ"ל הוא העבודה בעצם המדות אהוי"ר ורחמים. והנה כל היום א"א להיות העבודה בעיקר המדות כי א"א להיות כל היום באהבה בלי הפסק כלל וע"כ צ"ל העבודה בענפי המדות והם הנצח וההוד. נצח הוא ההסכם שנשאר אצלו בתפלה שאפי' לאחר שתחלוף האהבה. יהי' בנצחון וחוזק גדול להיות סור מרע וע"ט כו'. וזהו התפשטות מדת האהבה בפועל המעשה. דהיינו כי ענין סור מרע הוא בכדי שלא יהי' נפרד ח"ו מאלקות. וע"ט הוא כדי לדבקה בו ע"י קיום מצותיו. ואעפ"י שאין אצלו אהבה בגילוי מ"מ ע"י מדת נצח יוכל להיות סו"מ וע"ע כל היום ולא יפול ח"ו כי נצח הוא ל' נצחיות כי שרש הנצח הוא ממקום גבוה מאד כמ"ש (ש"א ט"ו כ"ט) וגם נצח ישראל לא ישקר כו' כי לא אדם כו' והוא ענף הגדולה כי לפ"ע הגדולה כך יהי' הנצחון ביותר וכמשל מלך גדול מאד תגדל הנצחון אצלו מאד וההוד הוא ענף היראה. והוא קבלת היראה במוחו כי בשעת התפלה מתגלה אצלו היראה גם בלב להיות פחד ה' בלבו. ובכל היום שאין יכול להמשיך גילוי היראה בלב ורק שמתבונן (בדברים שמעוררים היראה) במוחו לבד ומודה במוחו שצריך להיות יראה זהו הוד ענף היראה. והנה הודאה זו הוא ג"כ ביטול מכל וכל עד"מ מודים חכמים לר"מ הרי ע"י ההודאה נתבטלו מכל סברתם ופלפולם שמקודם כו'. וכמו"כ כיון שמודה במוחו שצ"ל יראה ומקבל היראה במוחו עי"ז יוכל לבטל כל רצונותיו הגשמיים. ולכן ההודאה ג"כ קיום לעד כמו מדת יראה עצמה כו':
כי כל בשמים ובארץ הוא בחי' ברית התקשרות סוכ"ע וממכ"ע. והו"ע מרוב כל כו'. ובנפש היינו כי יסוד אינו מדה בפ"ע כ"א הוא כללות לכל הה' מדות הנ"ל שכל המדות צ"ל בבחי' קשר דוקא כמו האהבה שיהי' מקושר באמת לאמיתו במדת האהבה וכן מדת היראה יהי' בבחי' התקשרות תמיד ההפך מבחי' ומשם יפרד. וכמו והי' העטופים ללבן (ויצא ל' מ"ב) בבחי' עטיפה ומקיף לבד. והקשורים ליעקב בבחי' קשר והתחברות בתוכיות ופנימיות ממש:
לך הוי' הממלכה הוא בחי' קבעומ"ש להיות בחי' עבד הכנעה ושפלות בטל רצונך שלא לבקש שום טעם בהמצוה וכן שלא לבקש תועלת לעצמו כ"א רק לקבל עומ"ש ולקיים רצוה"ע למעלה מהטו"ד כו' (והוא בחי' בפ"ע לבד מדת היראה שנת"ל שמקומה ג"כ במדת מל'). ולכן כתיב לך הוי' הממלכה פעם ב'. שעל ו' מדות עליונות כתיב לך פעם א' ועל מדת מל' נכתב לך בפ"ע. דהענין כי עלה ברצונו אנא אמלוך וכל הו"ק דז"א נאצלו בדרך טפל בשביל עיקר המכוון שהוא מדת מל'. ולכן לא נכללה המל' עם הו"ק דז"א ביחד. כ"א שנכתב אח"כ עוד לך בשביל מל' לבד שהיא עיקר המכוון. וא"כ ע"י קבעומ"ש מעוררים למעלה יותר. שנשלם מה שעלה ברצונו הפשוט. וזהו וכסיל לא יבין את זאת (תלים צ"ב). וכתיב (סוף קהלת) את האלקים ירא כו' כי זה כל האדם כמ"ש הפי' בר"ח בהקדמתו יעו"ש. וכענין אני כברוש רענן כו' (הושע י"ד ט'). החפץ לה' בעולות (ש"א ט"ו). קרבנות לשון קירוב לייחד יחודים עליונים זהו הכל למטה מהחכמה. אבל חפץ הוי' שלמעלה מיחודים נמשך רק ע"י שמוע בקול כו' קבלת עומ"ש:
ועתה נבוא לענין בהעלתך את הנרות. כי ז' נרות הם ז"מ שבפסוק לך הוי' הגדולה כנ"ל שיש בנש"י. אך זה לעו"ז ויש ג"כ ז' מדות בנה"ב הנמשכים אחר תאוות עוה"ז הגשמי וז"מ דנה"א מלובשים בז"מ דנה"ב. ולכן זהו"ע בהעלתך את הנרות העלאת המדות שיהי' לך הוי' הגדולה והגבורה כו' שכל הז"מ יהיו רק לה' לבדו בבחי' העלאה מלמטלמ"ע. והנה לך גימט' נ' נשע"ב. ופי' לך הוי' הגדולה כו' היינו כשהמדות עולים מלמטלמ"ע בבחי' ביטול והתכללות בנשע"ב זהו לך כו' והיינו שע"י העלאת המדות שבנפש כנ"ל בענין בהעלתך את הנרות גורמים ג"כ למעלה העלאת המדות שהו"ע לך הוי' הגדולה כו'. ובחי' כי כל בשמים כו' כל אותיות לך. אלא שבחי' כל הוא מלמעלמ"ט היינו שע"י העלאה הנ"ל נמשך אח"כ נשע"ב מבחי' בינה בבחי' שמים שהם המדות עליונות ומשם לבחי' ארץ ע"י היסוד:
ה ועתה צ"ל ענין אל מול פני המנורה יאירו ז' הנרות. דהנה ארז"ל במד"ר (וירא פנ"ג סי' י"ב) שרה הוסיפה על המאורות נאמר כאן עשי' צחוק עשה לי אלקים (וירא כ"א ו') ונאמר להלן (בראשית א' ט"ז) ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים ע"כ. ותחלה צ"ל מ"ש מקודם שני המאורות הגדולים ואח"כ כתיב המאור הגדול והמאור הקטן כו' והענין כי שני המאורות הגדולים הם השני שמות דהוי' ואלקים כמ"ש בזהר (בראשית כ' א') ומקרא מלא הוא (תלים פ"ד) כי שמש ומגן הוי' אלקים. וכתיב (ישעי ס'י"ט) והי' לך הוי' לאור עולם כו'. דהנה כתיב (תלים מ"ח) גדול הוי' ומהולל מאד בעיר אלקינו עיר אלקינו הוא ירושלים שלמעלה עולם הדיבור עליון ושם גדול הוי' כו' דהיינו שע"י אותיות הדיבור עליון מאיר התגלות הגדולה דשם הוי' גם בעולמות הנבראים דבי"ע וכמ"ש לע"ל (ישעי' מ') ונגלה כבוד ה' וראו כו' כי פי הוי' דבר. שענין הדיבור עליון הוא רק לגלות הגדולה דשם הוי' בנבראים כו'. וכמו האותיות שעל ידם מתגלה השכל. ואזי נק' שני המאורות הגדולים ששם הוי' נק' גדול בעצם. ושם אלקים נק' ג"כ המאור הגדול. לפי שהתפשטות והתגלות הגדולה דשם הוי' בעולמות הנבראים הוא ע"י שם אלקים דוקא. אך הנה לפעמים הדיבור עליון מעלים ומסתיר שהוא בבחי' קטנות. והיינו כמ"ש (ישעי' נ"ג ז') כרחל לפני גוזזיה נאלמה. כי יש זלעו"ז ויש ג"כ בחי' עיר דקליפה והוא העיר והמגדל אשר בנו דור הפלגה שהוא מל' דקליפה כידוע שאותיות אלו מחשיכים ומסתירים לגמרי. והנה גדול הוי' בעיר אלקינו דוקא. משא"כ כשההשפעה מבחי' דיבור עליון יורדת ומתלבשת בבחי' גלות בהעיר דלעו"ז אזי אין מאיר הגדולה דשם הוי' כלל גם בבחי' הדיבור עליון. ואזי נק' המאור הקטן מארת חסר שהו"ע בחוסר כל. דהנה בא"י כתיב ארץ לא תחסר כל בה (דברים ח' ט') שבחי' כי כל בשמים ובארץ כו' מאיר בה תמיד לקשר ולחבר ההשפעה מבחי' שמים לבחי' ארץ כו' והו"ע מרוב כל (תבא כ"ח) שיש ריבוי בחי' כל. אבל פי' בחוסר כל הוא שאין מאיר בה בחי' כל. ואזי אין מאיר הגדולה דשם הוי' בעיר אלקינו. ולכן נק' המאור הקטן פגימותא דסיהרא. ומחמת זה נעשה התגברות יניקת החיצונים בשם אלקים כענין מלך אלקים על גוים (חלים מ"ז) והנה כתיב צחוק עשה לי אלקים. שדוקא ע"י שם אלקים בחי' צמצום והסתר להיות יש ודבר נפרד. הנה ע"י אתכפיא ואתהפהא נמשך בחי' צחוק והתגלות התענוג מעצמות אוא"ס ב"ה שלמעלה מעלה משם הוי' כו' וכמ"ש בזהר (תצוה קפ"ד א') כד אתכפיא סט"א לתתא אסתלק יקרא דקוב"ה לעילא כו' והנה צחוק כמו שחוק. ושחוק בגימט' מקור חיים ובגימט' אור אין סוף. והיינו שהוא המשכת הגילוי מעצמות אוא"ס ב"ה מקור התענוגים. וגם בגימט' ב' פעמים אור. וזהו הוסיפה על המאורות כי המאורות הם הוי' ואלקים. וע"י העלאת הבירורים בבחי' אתכפיא ואתהפכא. שמצד צמצום והסתר דשם אלקים דוקא (דהיינו כשנק' המאור הקטן כנ"ל). נמשך ומתגלה תוס' אורות מעצמות אוא"ס מקור התענוגים בהמאורות ואזי נעשה שני המאורות הגדולים להיות שוין בקומתן כו'. ועתה יובן שענין אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות הוא ג"כ הוספה על המאורות כמו גבי שרה. כי מול פני המנורה זהו המאורות כנ"ל הוי' ואלקים וע"י העלאת ז' נרות המנורה שהו"ע הז' מדות שבנש"י שיהי' לך הוי' הגדולה וכו' כנ"ל עי"ז נמשך תוס' אורות בהמאורות שהם הוי' ואלקים מלמעלה מעלה משם הוי'. כי הוי' ואלקים זהו זו"נ דאצי' ז' מדות דאצי' וע"י העלאת הז"מ בנפש גורמים העלאת הז"מ דאצי' בבינה כנ"ל בענין לך הוי' הגדולה כו' ואח"כ כי כל כו' שיומשך התגלות הבינה בהז"מ מלמעלמ"ט. והרי הבינה למעלה מהמאורות דזו"נ שמשא וסיהרא ונק' ג"כ על הוי' כמ"ש במ"א. וגם אור ז' הימים גנזו כו' ב"ר פי"ב) והגניזה בעלמדאתכ"ס י"ה הנסתרות כו' וא"כ זהו גילוי בהמאורות דזו"נ מאור ז' הימים שלמעלה מהמאורות ולכן זהו הוספה על המאורות כו'. וזהו לשון בהעלתך שהוא לשון על. דהיינו להעלות לבחי' על הוי' למעלה משם הוי' ועתה העלאה זו היא ע"י עסק התורה כנ"ל בענין חצבה עמודיה שבעה. כי עמלא דאורייתא לעילא מן שמשא כו' (זח"א ויחי רכ"ג ב'). ולכן כתיב ויעש כן אהרן שענין עשי' זו הוא הוספה על המאורות כענין עשי' הנאמר גבי שרה שדרשו רז"ל הוסיפה על המאורות [ובזה יובן ג"כ שבחו שלא שינה כו' וד"ל].
ט והנה כ"ז הוא נרות דמנורה שבבהמ"ק שהי' לפנים בהיכל. אמנם בחנוכה תקנו להדליק נרות על פתח הבית מבחוץ. ובפתח הסמוך לרה"ר. בית הוא עולם האצי'. כמו עד"מ המלך שבביתו והיכלו הוא מתגלה בלא לבושים כן באצי' הוא יחוד וגילוי אוא"ס ב"ה פתח הבית זהו בחי' מל' דאצי'. וז"ש (תלים קי"ח) פתחו לי שערי צדק כו'. ומבחוץ לפתח היינו עולמות בי"ע שהם מחוץ לפתח. ונק' חצרות הוי' ובעבודה בנפש פתח הוא בחי' פתחו לי שערי צדק. צדק מלכותא קדישא. ופי' בזהר (ח"ג צ"ה א'. ועי' זח"א ק"נ ב') דהיינו מדת יראה שנק' פתח ותרעא כו' וגם צדק זהו מדת אהבה ג"כ כמ"ש (תלים קמ"ה) וצדקתך ירננו. הרינה ושיר דמלאכים נמשך מהשגתם בבחי' צדק מלכותא קדישא. וכתיב (שם ק') באו לפניו ברננה דהיינו ההעלאה באהבה ועריבות מתיקות ונעימות כמ"ש בר"ח שער האהבה פ"ו מענין הנעימות דשיר המלאכים. וא"כ צדק זהו כשהעבודה הוא במדות יראה ואהבה. וגם צדק היינו כשהמדות מתוקנים בתכלית ע"ד הין צדק כו'. וא"כ זהו מדרגת הצדיקים שעבודתם במדות אהוי"ר ואחוזים בבחי' צדק כו' שזהו בחי' פתח הבית. ומחוץ לפתח זהו מדרגות הבינונים שעבודתם רק בג' לבושי הנפש מחדומ"ע בי"ע. והנה נרות דבהמ"ק היו בהיכל. והיינו הדלקת נרות דנש"י בבחי' שמן ואור כמשנת"ל בארוכה אך רק בבחי' צדיקים לבד שאחוזים בבחי' פתחו לי שערי צדק. והם פתח הבית שיכולים ליכנס לבית והיכל. ונק' בני היכלא דמלכא. אבל נרות דחנוכה מחוץ לפתח. היינו להמשיך בחי' שמן ואור גם בהבינונים שהם מחוץ לפתח. שעבודתם רק בבחי' לבושי הנפש. וגם בפתח הסמוך לרה"ר. דהנה הבינונים אין בהם שום עון כ"ש. שג' לבושי' מלובשים כל היום בתומ"צ ונק' בחי' חצרות הוי' אבל מי שהלבושים שלו מלובש בעסקים גשמיים של הבלי עוה"ז אפי' דהיתר נק' פתח הסמוך לרה"ר. ועל ידי נרות דחנוכה נמשך גם בהן שמן ואור כו'. והנה כדי להמשיך למטה כ"כ צ"ל מקור האור ממקום גבוה ביותר דכתיב (ש"ב כ"ב כ"ט) כי אתה נרי הוי' והוי' יגיה חשכי. כמשנ"ת בתו"א. וכמו"כ בבהמ"ק רק ז' נרות זהו שם הוי' דלתתא שמאיר בז"מ דאצי' ובחנוכה ח' נרות זהו שם הוי' דלעילא התגלות עת"י שבבינה רקיע תמינאה כו'. וזהו מצותה משתשקע החמה. שמש הוי' זהו שם הוי' בחכ' שלמעלה מהגילוי במדות. אבל חמה ל' חמימות מה שמחומם מהשמש היינו חמימות רשפי אש האהבה שנמשך משמש הוי'. וכששקעה החמה היינו שאין נמשך רשפי אש האהבה בגילוי כלל וזהו מדרגת הבינונים מחוץ לפתח שם מדליקין נרות בשמן ואור כו'. ועד שתכלה רגל מן השוק זהו כמו פתח הסמוך לרה"ר. כי רגל היינו נשמות נמוכות דעשי' שמבחי' עקביים כו' עקבות משיחך כו'. ונשמות אלו כשיורדים לעוה"ז ומתלבשים בגוף ונה"ב הם נמשכים ג"כ אחרי רצונות גשמיים שמצד נה"ב. ונק' סרכות הריאה כמ"ש בד"ה מי אל כמוך. אך ע"י נרות דחנוכה נדלק ונמשך גם בהן שמן ואור עד שתכלה רגל מן השוק. שגם נשמות נמוכות דבחי' עקביים יהיו יכולים לצאת מהשוק רה"ר טורי דפרודא רבות מחשבות וריבוי רצונות זרות כו' ויהי' רק רצון א' ליכלל וליבטל ביחודו ית' וזהו בנפש וכמו"כ בעולם. כמשנ"ת הפי' רגל מן השוק סד"ה רני ושמחי דרוש ישן:
בענין בהיטיבו כו' ג' בחי'. א' המשכת אה"ר דבינה כמעלת הזהב כו' שנק' כלה ל' כלה שארי כו'. שמכלה ומבלה כל בחי' רצונות זרות וכל בחי' יש ולגרמי' ע"כ נק' בהיטיבו את הנרות שמתקן את בחי' העלאת הנרות דבחי' אה"ע או"פ אהבה המוגבלת שלא נתפשט עדיין מלבושי נוגה רצונות זרות ורק שרוצה לצאת כו'. ב' המשכת אה"ר הנמשכת מבחי' ראי' דחכמה שאזי הרשפי אש התשוקה הוא רק מלמעלמ"ט להיות למטה גילוי אלקות וע"כ נק' הטבה בהיטיבו את הנרות שמתקן את הגבורות דנרות המנורה שהם רק בחי' עליות והסתלקות מלמטלמ"ע ליכלל. וא"כ נשאר למטה חשך. אבל ע"י אה"ר זו דבחי' ראי' נתקנים הגבורות שיהי' התשוקה שלהם רק על מלמעלמ"ט. ונק' מיתוק הגבורות בחסדים. ומ"מ יש גבורות הבחי' הג' בהטבה אהבה בתענוגים לבד ומתהפכים כל הגבורות לחסדים לגמרי שרק מתענג כו'. ולכן נק' בהיטיבו ע"ד ונשבע לחם ונהי' טובים (ירמי' מ"ד) שמשביע הרעבון. וכמו"כ כאן שמרוה הצמאון:
אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. וצ"ל מהו מול פני המנורה דאם קאי על קנה האמצעי הול"ל יאירו ששת הנרות ואיתא במד"ר (בהעלותך פט"ו סי' ז') דמול פני המנורה קאי על הקב"ה דכתיב באור פני מלך חיים ע"כ הוא ית' נק' מול פני המנורה ולפ"ז צ"ל מהו יאירו שבעת הנרות. איך שייך לומר שהנרות יאירו אל הקב"ה שנק' מול פני המנורה וכמארז"ל (מנחות פ"ו ע"ב) וכי לאורה הוא צריך. וזהו שארז"ל שם כ"ט ע"א ובמ"ר הנ"ל) שנתקשה משה במנורה. האיך אפשר ששבעת נרות המנורה מאירים אור במול פני המנורה שהוא בחי' באור פני מלך חיים. וצריך להקדים תחלה ענין הג"ע שארז"ל נהנין מזיו שכינה. פי' זיו הוא הארת פנים בחי' באור פני מלך כו' שבחי' זו מאיר בג"ע דוקא. וצ"ל ההפרש בין ג"ע לעולמות כמו ג"ע העליון שהוא בעולם הבריאה. מהו ההפרש בין עולם הבריאה להג"ע שבו. הנה כתיב (תלים קמ"ה) כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו. שכדי שיהי' בחי' מלוכה על נפרדים יש ודבר כו' א"א כ"א ע"י גבורות וצמצומים כמ"ש (שה כ"ט) וישב ה' מלך לעולם. כמשל היושב על הכסא שהוא רק השפלת אחוריו. כך כל העולמות מקבלים חיותם מבחי' אחורים וחיצוניות המלכות. אבל פנימיות המלכות אין מאיר כלל בעולמות. ולכן החיות אלקות שמחי' העולמות הוא מוסתר בהעולמות. שא"א להשיג מהותו כ"א רק המציאות לבד. וכמו עד"מ שמשיגים התפשטות חיות הנפש בגוף א"ז אלא המציאות לבד ולא המהות. כעד"ז מבשרי אחזה אלוה שרואים השו"א והגלגלים סובבים והולכים כל יום ממזרח למערב ע"כ משיגים חיות אלקות שמחי' העולם ומלואו. אבל רק המציאות. וכמו מה שמשיגים שיש חיות אלקות מלובש בהגלגל שמחי' אותו. הרי הגלגל הוא עגול א"כ עכצ"ל שגם בהחיות שבו יש איזו התדמות לעיגול הגלגל. והיינו כי החיות נמשך מאופנים (כי אופני' בעשי') שהמה בחי' עגולים כמ"ש (יחזקאל א') כאשר יהי' האופן כו'. אך המה רוחני' ואין שייך לומר בהם ציור ותמונה ועיגול גשמי. וא"כ על איזה אופן המה עגולים הלא אין זה מושג. ועד"ז גם בעולם הבריאה החיות אלקות שמלובש בו אינו מושג מהותו כ"א רק המציאות לבד. אבל בג"ע הוא השגת מהות אלקות ממש ולכן נהנין כו' שהוא תענוג נפלא עד אין קץ. ומוטב דלדייני' כו'. ושרש החילוק שבין עולמות לג"ע הוא. כי העולמות מקבלים חיותם רק מבחי' אחורים וחיצוני' המלכות היינו ז"ת דמל' ולכן הוא הסתר שאינו מושג המהות אבל בג"ע מאיר פנימיות המל' היינו ג"ר כח"ב דמל' ולכן הוא השגת המהות. וזהו פי' זיו השכינה בחי' באור פני מלך חיים דהנה כתיב (דברים למ"ד) ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב וכו' והיינו רק מבחי' אחורים כנ"ל. אבל באור פני מלך רק חיים בד. והנה כתיב (בראשית ב') ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה וארז"ל (זח"א כ"ז ע"א) לעבדה ע"י רמ"ח מ"ע ולשמרה ע"י שס"ה ל"ת שע"י תומ"צ ממשיכים תוס' אורות בג"ע. כי ע"י תורה ממשיכים הגילוי מבחי' ח"ע דאצילות. וע"י תרי"ג מצות דאורייתא וז' דרבנן ממשיכים הגילוי מבחי' תר"ך עמודי אור דכ"ע. וזהו ענין התוס' אור בגן עדן. כי גן עדן מצד עצמו אין מאיר בו כ"א ג"ר דמל' דאצי' ונק' באור פני מלך חיים. אבל על ידי תורה ומצות ממשיכים הגילוי גם מבחי' ג"ר כח"ב דאצילות שיאירו בג"ר דמל' המאירים בגן עדן:
ב ועתה יובן ענין אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות דהנה נש"י נק' נר כמ"ש (משלי כ"ו כ"ז) נר ה' נשמת אדם. וגם תומ"צ נק' נר כמ"ש (שם ו' כ"ו) כי נר מצוה ותורה אור והענין כי בגשמיות נק' נר הכלי וגם האור שמן ופתילה נק' נר וכעד"ז נק' נש"י נר וגם תומ"צ נק' נר. כי אורייתא דמח"ע נפקת נק' אור והמצות ששרשם בכתר נק' שמן מקור האור כמ"ש (קהלת ט' ח') ושמן על ראשך לא יחסר וארז"ל (שבת קנ"ג ע"א) אלו תפילין שבראש. ומה שנש"י נק' נר הוא ע"ש הכלי שהמה דוקא הכלים לקבל המשכות דתומ"ל לפי שנש"י עבמ"ח שנלקחים מפנימיות הכלים משא"כ המלאכים שנתהוו מבחי' דיבור אינן כלים כלל לההמשכות דשמן ואור שע"י תומ"צ. והנה המנורה היא כנס"י. וז' נרות המנורה הם נש"י שנתלבשו בגופים שיש בהם ז' מדות כידוע. וזהו ששבעת הנרות היינו נש"י ע"י תומ"צ שהם ג"כ שמן ואור כנ"ל הם מאירים אל מול פני המנורה. כי מול פני המנורה בחי' באור פני מלך כו' שמאיר בג"ע היינו ג"ר דמל' דאצי' אבל נש"י ע"י תומ"צ ממשיכים הגילוי מבחי' ג"ר כח"ב דאצילות שיאירו בג"ר דמל' וזהו אל מול פני המנורה יאירו שמאירים תוס' אור במול פני המנורה והיינו מבחי' כח"ב דאצילות שהו"ע השמן והאור (והפתילה הוא בחי' יסוד. צדיק יסוד עולם הממשיך השפע במל'). והנה ע"ז ארז"ל שנתקשה משה במנורה. כי באמת זהו למעלה מהחכמה איך אפשר שנש"י ע"י תומ"צ יאירו אור במול פני המנורה מבחי' כח"ב דאצי'. וכמו כל ענין אתעדל"ת שמעורר אתעדל"ע הוא אינו ע"פ חכמה כלל וכמו לך אמר לבי בקשו פני פנימי' הלב רעו"ד עי"ז את פניך הוי' אבקש הוא רק משום שכך עלה ברצונו
ג והנה כשנתקשה משה במנורה. אמר לו הקב"ה מקשה תיעשה כו'. עד ירכה עד פרחה מקשה כו'. דהנה כתיב (בראשית מ"ט) ותשב באיתן קשתו. ובנחל איתן ארז"ל (סוטה מ"ה ע"ב) איתן כמשמעו קשה. פי' קשה הוא למעלה מהשכל. דהנה יש שני בחי' מדות. יש מדות שנמשכים מהשכל והתבוננות ומדות אלו אין נק' קשים כי יכול להיות הטיית השכל למדה אחרת ג"כ. אבל המדות שלמעלה מהשכל אין משתנים כלל כיון שאין נמשכים מהשכל. ע"כ נק' קשה. וז"ש (חלים פ"ט) משכיל לאיתן האזרחי. פי' משכיל הוא מקור השכל אשר משם נמשך נביעת גילוי השכל. ומבחי' משכיל שלמעלה מהשכל נמשך איתן שהוא ענין קשה כנ"ל. האזרחי לשון אזרח הארץ. כי כל התחדשות הבריאה דעולמות ומלאכים נק' גר לפי שנתחדשו אבל נש"י עבמ"ח ובמי נמלך כו' וגם ארז"ל (ב"ר פ"א סי' ה') מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר. ופי' ששרשם במחשבה הקדומה הכוללת כל סדרי השתלשלות דאבי"ע ולכן מצד שרשם נק' האזרחי מאז ומקדם. והנה מצד שרשם שעבמ"ח הקדומה שלמעלה מהחכמה ע"כ יש בהם רצון פשוט לאלקות שלמעלה מהשכל והטעם כו' וזהו משכיל לאיתן האזרחי וזהו וזה מעשה המנורה כו' מקשה שבכל או"א מנש"י יש בהם מקשה שהוא הרצון פשוט שלמעלה מהשכל והיינו לפי שנלקחו מבחי' מחה"ק כנ"ל שלמעלה מח"ע דאצי'. וגם עד ירכה עד פרחה מקשה. ירכה הם נשמות שמבחי' יעקב (שאין בהם אהוי"ר נגלים והם בעלי עסקים). פרחה הם נשמות שמבחי' ישראל שיש בהם רו"ש (וכמו זהב מנוצץ רו"ש). בכולם יש מקשה (תי עשה' המנו'רה' מרומז בזה שם הוי' שבכאו"א יש שם הוי'). וזהו שהשיבו הקב"ה וזה מעשה המנורה מקשה כו' שלפי שבכאו"א יש בחי' מקשה שהוא הרצון שלמעלה מהשכל וגם שרשם הוא למעלה מחכמה ע"כ מצד זה יש בהם כח ע"י תומ"צ להיות מאיר אור במול פני המנורה שהוא המשכות ג"ר כח"ב דאצילות שיאיר בג"ר דמל' דאצי' שמאיר בג"ע:
וזה מעשה המנורה וגו'. כתיב אשר עשית גדולות (תלים ע"א) וארז"ל במדרש (אמור רפל"א) אלו שני המאורות הגדולים כו' ואתה מתאוה לאורן של ישראל. ועשית מנורת זהב טהור וגו'. כתיב (משלי ו' כ"ג) כי נר מצוה ותורה אור שהנר הוא כלי המקבל את האור וכך המצות הם בחי' נר וכלי לתורה שהיא האור. ותומ"צ הם ג"כ בחי' שני המאורות. מאור הגדול ומאור הקטן. כמ"ש לשמש שם אהל בהם והוא כחתן יוצא כו' דקאי על התורה. וגם אמרו פני משה כפני חמה. וירח לשון ריח הוא בחי' המצות כמ"ש (ישעי' י"א ג') והריחו ביראת ה' שביראת ה' יש בחי' ריח. וגם המצות נק' ריחא דלבושייכו כמ"ש בזהר (ח"ג קפ"ו ע"א). ונמצא מבואר שתורה ומצות הם בחי' שני מאורות הגדולים שמש וירח. (וענין ואתה מתאוה לאורן של ישראל שהו"ע המנורה הוא בחי' שלמעלה משני המאורות דתומ"צ.) וצריך לבאר תחלה ענין ובחי' התורה דהנה כתיב והיו הדברים האלה וגו' ודברת בם ובד"ת כתיב דכיון דכתיב בשבתך בביתך ובלכתך בדרך בתמידות וזמן ק"ש אינה כ"א שחרית וערבית וע"כ מ"ש ודברת בם קאי על עסק התורה. ולכאו' צ"ל דוהיו הדברים האלה קאי אד אדלעיל מנה שהוא אחד ואהבת וע"ז כתיב ודברת בם ואיך ארז"ל בד"ת כתיב (ע' בפ' אחרי ע"פ כי ביום הזה יכפר). והנה ענין אחד ידוע שהוא אחד בשבעה רקיעים וד' רוחות. פי' רקיעים כמ"ש (בראשית א' ו') יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים. שיש שני בחי' מים עליונים ומים תחתונים. כי מים הוא המשכה והתגלות מלמעלה למטה כמ"ש (שם ב' יו"ד) ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. נהר הוא המשכה והתגלות מבחי' עדן עילאה בבחי' גן וזהו"ע מים עליונים. כי המשכה זו היא רק ברוחניות העולמות. אבל ההמשכה וההתפשטות למטה בגשמיות העולמות שהוא כללות עולמות הנבראים הוא ע"י בחי' רקיע המבדיל ורקיע זה הוא מעלים ומסתיר על המשכה זו דמים עליונים שמבחי' עדן עד שמתראים העולמות בבחי' יש ודבר. ושרש בחי' רקיע והבדל זה הוא בחי' שם אלקים כמ"ש (תלים פ"ד) כי שמש ומגן הוי' אלקים. ונק' חמה בנרתק שמצד גילוי שם הוי' היה ביטול לגמרי. אכן כשההמשכה משם הוי' הוא ע"י שם אלקים שהוא בחי' העלם והסתר אזי נראים העולמות בבחי' יש ודבר. ומשם אלקים נשחלשלו עוד ז' היכלות שכולם בחי' מעלימים ומסתירים על אור הוי'. עד שנשתלשלו ז' רקיעים גשמיים המסתירים לגמרי עד שנראה עולם כמנהגו כו' בחי' פירוד לגמרי. והנה הסתר זה הוא רק אצלינו שנדמה לנו העולם ליש. אבל קמיה כלא חשיב ובטל במציאות לגמרי ואתה ה' לבדך כמו קודם שנבה"ע. וזהו אחד בז' רקיעים וד' רוחות פי' ד' רוחות הוא בחי' פני אריה אל הימין ופני שור מהשמאל כו' שכולם בטלים במציאות קמי'. ודוגמא לזה ע"ד שארז"ל (מגילה יו"ד ע"ב) מקום ארון אינו מן המדה והיינו כיון שהי' השראת אלקות שלמעלה מגדר בחי' מקום היה המקום בטל לגמרי. וכן ארז"ל (מד"ר ויצא פס"ח סי' י"ד) הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו. פי' מקום הוא הסובל ונושא עליו דבר מה וכך הוא ית' הוא המקום הסובל כל העולם (ע' ע"פ והתהלכתי) ואין העולם מקומו כ"א המקום בטל אליו ית'. ומזה נמשך ואהבת את הוי' אלקיך שתאהב ותחפץ התגלות שם הוי' מהוע"צ אשר קמי' כלא חשיב כנ"ל ולא כמו שמצד שם אלקים נדמה לנו העולם ליש ודבר:
ב אך איך ממשיכים התגלות שם הוי' להיות ה' אחד בז' רקיעים שלא יסתירו. הנה הוא ע"י עסק התורה. כי אורייתא מחכמה עילאה נפקת כח מה וביטול לגמרי אשר אור א"ס שורה בחכמה. וזהו ענין כשר ופסול. פי' כשר שהוא בבחי' ביטול ויכול לעלות משא"כ מה שאינו בבחי' ביטול צריכים לדחותו למטה וזהו פסול. ונמצא שענין התורה הוא ביטול לגמרי. ולכן נק' התורה שמש כמו זיי השמש בשמש הוא רק אין ואפס ואין נופל עליו שם יש כלל כך אורייתא בחי' ח"ע הוא ביטול לגמרי. ולכן כתיב על התורה עוטה אור כשלמה בחי' שלמה ולבוש להתלבשות אור א"ס ב"ה ולכן ע"י עסק התורה ממשיכים התגלות שם הוי' להיות הוי' אחד גם למטה בעולמות הנבראים כמו למעלה. וזהו תלמוד גדול כמ"ש גדול ה' ומהולל כו'. והנה המצות הוא בבחי' ירח לבנה. כי כל ענין קיום המצות הוא מה שהיש ודבר בטל כמו שמברכים אלקינו מלך העולם וגם נק' מצות המלך והנה מלוכה לא יתכן כ"א על דבר נפרד יש ודבר שבטל כו' וכל קיום המצות הוא ביטול היש. כמו ענין הצדקה שמה שמייגע כל היום בשביל פרנסה ואח"כ נותן זה לעני שזהו ביטול היש. ולכן נק' מעשה לשון עשי' והכרח שמכריח עצמו. והנה תחלה צ"ל ענין קיום המצות ביטול היש כי יש ב' בחי' ביטול הא' הביטול שע"י התורה שהוא ביטול במציאות איך קמי'. והב' ביטול היש ע"י קיום המצות וא"א לבא לבחי' ביטול אמיתי כ"א ע"י בחי' ביטול היש תחלה. וזהו קדשנו במצותיך ואח"כ ותן חלקינו בתורתך. וארז"ל (יבמות ק"ט ע"ב) כל האומר אין לי אלא תורה אפי' תורה אין לו כ"א תורה וגמ"ח. ולכן נק' המצות נר. ותורה אור. וזהו והיו הדברים גילוי בחי' אחד גם למטה ע"י ודברת בם בד"ת כתיב. שע"י עסק התורה וקיום המצות תחלה כנ"ל ממשיכים התגלות בחי' הוי' להיות ה' אחד גם בעולמות הנבראים (וזהו מה שתורה ומצות הם שני המאורות כי תורה הוא התגלות בחי' הוי' שנק' שמש. וע"י המצות הוא המשכת בחי' שם אלקים יחו"ת ונק' ירח):
ג והנה יש דעה בגמ' (קדושין מ' ע"ב) מעשה גדול. והענין דבשרה כתיב צחוק עשה לי אלקים ואיתא במד"ר וירא פ' נ"ג סי' י"ב) נאמר כאן עשי' ונאמר להלן ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים. מלמד שהוסיפה שרה על המאורות. הנה פי' צחוק הוא תענוג עליון. ולמטה אנו רואים כשמשכיל אדם איזה שכל חדש נתמלא תענוג והיינו שתענוג הוא למעלה מבחי' חכמה ושורה במקור השכל. ועד"ז יובן למעלה איך שת"ע הוא למעלה מעלה מהחכמה עילאה וזהו וקראת לשבת ענג ר"ת עדן נהר גן. פי' גן הוא מה שנשמות יושבין ונהנין מזיו שכינה שהוא תענוג עד אין קץ ומוטב דלדייני' וליתי לעלמא דאתי כו'. והנהר הוא המשקה את הגן שנהר הוא המשכת התענוג מעדן עילאה אבל עדן בעצמו שהוא מקור התענוגים אינו מתגלה כעת. וע"ז כתיב (ישעי' ס"ד ג') עין לא ראתה כו'. וזהו צחוק עשה לי אלקים שדוקא ע"י שם אלקים המסתיר להיות נראה ליש ודבר וכשהיש בטל נמשך מזה התגלות צחוק ותענוג עליון. וזהו יתרון האור מן החשך. פי' יתרון האור הוא ריבוי ויתרון בהאור הנה הוא ע"י החשך דוקא. ע"י חשך הגוף ונה"ב. וכשמהפך בחי' חשך זה בבחי' ביטול נמשך מזה יתרון בהאור. כי באמת שרש חשך זה שלמטה הוא גבוה מאד בבחי' ישת חשך סתרו שלמעלה מבחי' אור וגילוי. ורק שכשנפל מזה בשבה"כ נתהוה בחי' חשך שלמטה. אבל ע"י שמבררים חשך התחתון נמשך התגלות בחי' חשך העליון וזהו יתרון בהאור כו'. וזהו ענין הוסיפה שרה במאורות. כי מאורות הם בחי' שני שמות הוי' אלקים וענין הוי' הוא כמ"ש ה' אחד. דהנה יש שני בחי' יחיד ואחד. אחד הוא ההמשכה בז' רקיעים וארץ. כמו השמש שמאיר אורו בהעולם כך הוי' אחד הוא המשכת אור א"ס בז' רקיעים עילאין. ונק' יחו"ע כמ"ש לך ה' הגדולה והגבורה שמדות אלו בטלים אליו ית' בתכלית ואיהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון. וזהו פי' יחודא שהוא היחוד של המדות איך שבעלים בא"ס ונק' אחד בז' רקיעים. כי בחי' שם אלקים מדת מלכותו ית' אין מלך בלא עם הוא בחי' יחו"ת יש ובטל כו' משא"כ שם הוי' יחו"ע. והנה גם בחי' יחו"ע דאחד שייך רק בההמשכה שמא"ס בעולמות אבל בעצמות אור א"ס שלמעלה מהשתלשלות לא שייך לשון אחד כ"א יחיד ומיוחד. כמו עד שלא נבה"ע כו'. ובחי' זו למעלה משני המאורות דהוי' ואלקים. אחד ועד. וזהו צחוק עשה לי אלקים שהוא התגלות בחי' צחוק ות"ע שלמעלה מהחכמה שנק' יחיד. וז"ש אז תתענג על הוי'. וזהו ענין הוסיפה שרה במאורות. וכך ענין המצות ביטול היש דוקא מעורר מאד למעלה בבחי' תענוג עליון שלמעלה מהחכמה ולכן זהו מעשה גדול:
ד וביאור ענין ההפרש בין תורה ומצות. דהנה כתיב (משלי ד' י"ח) ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום. ופירש"י נכון היום חצות היום (עמודא דאמצעיתא) ובזהר (ח"ג קכ"ט ע"א) פי' שהו"ע בפלגותא דשערי אזיל חד ארחא כו'. דהנה בתורה כתיב (משלי ח') סלסלה ותרוממך. שהלכות התורה הם בבחי' שערות. כי השערות יש להם יניקה מהמוח וכל שערה יש לה גומא בפ"ע שיונקת מהמוח. וכך כל הלכות התורה יש להם שרש בפ"ע בחכמה עילאה כל איסור וכל היתר. והנה אעפ"י ששערות הם רק מותרי מוחין מ"מ הם בחי' גבוה מאד נעלה כמ"ש גבי נזיר קדוש יהי' גדל פרע שער כו' ששערות הם בחי' קדוש. דיש ב' בחי' קדש וקדוש. קדש הוא בחי' שמובדל מכל סדר השתלשלות לגמרי כו' וההמשכה והארה מקדש עליון נק' קדוש בוי"ו וזהו בחי' השערות כשמקבלים איזה יניקה והמשכה מקדש עליון אזי נקראו קדוש בוי"ו אשר הוי"ו הוא עצם השערה ובתוכה מקבלת אור קדש עליון (וע' ביאור ע"פ כי כארץ בתחלתו) וזהו ענין השערות. ואף שהשערות הם רק מותרי מוחין. אך היות שהמשכה וגילוי זה הוא ממקום גבוה מאד קדש עליון ע"כ א"א להיות התלבשות באברים כ"א רק מותרי מוחין וגם ע"י שערות שהוא בחי' דילוג כמ"ש קול דודי מדלג כו' וענין מה שבפלגותא דשערי אזיל חד אורחא בחי' לבנונית דגלגלתא היינו מקור ושרש בחי' השערות. כמו עד"מ אותיות שכותבים על קלף שהאותיות משחירים הקלף הלבן שהוא נושא וסובל האותיות וכך כתיב ואתא מרבבות קדש שכל הלכות התורה הם בחי' אותיות ושערות שנמשכים ממקורם בחי' לבנונית דגלגלתא. והנה המצות מגיעים ומעוררים בבחי' לבנונית המקור ושרש שלמעלה מבחי' שערות. וזהו ואורח צדיקים. בחי' קיום המצות כמ"ש צדיק ה' כו' הולך ואור עד נכון היום. וזהו שבשמש יש קצת אדמומית בזהרורית היוצא ממנו משא"כ הלבנה נוטה ללובן. כי בבחי' חכמה יש קצת דין משא"כ בעתיקא לית שמאלא. וזהו"ע הלבנה יחו"ת קיום המצות שמגיע בלבנונית ע"כ נוטה ללובן. וזהו"ע ירח לשון ריח שנת"ל. וזהו ענין מעשה גדול שלמעלה מהתורה ולכן כתיב על מה אבדה הארץ על שלא ברכו בתורה פי' שלא המשיכו אור א"ס בתורה דמח"נ וכמארז"ל (ט"ו ג' ע"ב) ג' שעות ראשונות הקב"ה יושב ועוסק בתור' פי' ישיבה השפל' שמשפיל עצמו אור א"ס ומתלבש בתורה דמח"נ. וזהו בית יעקב לכו ונלכה באור הוי' פי' באור המאיר בשם הוי' כו':
ה והנה כללות ענין המנורה הוא ג"כ בחי' שלמעלה משני המאורות דשם הוי' ואלקים. דהנה מה שהי' במנורה כ"ב גביעים וי"א כפתורים וט' פרחים אשר הכל מ"ב הוא בחי' שם מ"ב דאנא בכח כו'. פרשה ראשונה דק"ש מואהבת עד ובשעריך מ"ב תיבין. ותחלה צ"ל מהו ענין י"א כפתורים. דהנה כתיב הקל קול יעקב. קול הוא המשכה מהעלם אל הגילוי כמו מחשבת האדם שהיא בהעלם וע"י הדבור מתגלה נק' קול. יעקב הוא יו"ד עקב. יו"ד הוא בחי' ח"ע ביו"ד נברא עוה"ב. והמשכה וגילוי זה בבחי' עקביים ועשי' נק' קול יעקב. והנה המשכה וגילוי זה דיו"ד למטה הוא ע"י עסק התורה כנ"ל. אך כדי להיות המשכה זו צ"ל תחלה קול אחר שהוא קול התפלה דהנה כל המשכה שלמעלה א"א להיות כ"א ע"י העלאה תחלה והיינו שיהי' רצון בתשוקה וצמאון להמשכה זו וכמ"ש (איוב ל"ד י"ד) אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף. ולכן קודם ודברת בם (שהוא המשכת ה' אחד ע"י ע"י התורה) כתיב תחלה ואהבת כו' כנ"ל וזהו הקל קול. והנה התחברות ב' קולות שהוא ההעלאה שמלמטה עם ההמשכה ואתעדל"ע. מקום ההתחברות נק' כפתור כענין כפתור המנורה שהוא תחת שני קנים כו'. ובזהר נק' קשרין. כמו עד"מ כשקושרין שני דברים יחד אזי במקום הקשר הוא עב יותר וכך למעלה מקום התחברות העלאת מ"ן עם המשכת מ"ד נק' כפתור כו'. וענין י"א כפתורים. דהנה אנת הוא חד ולא בחושבן. כי ע"ס הם המאירים בעולמות וזהו"ע המנורה ז' קנים שהם שבעה מדות עליונות ואור שמן ופתילה ג"ר חב"ד. אבל אור א"ס בעצמו ית' אינו מתגלה בעולמות שאין העולמות יכולים לקבל ממנו ית' וזהו"ע ולא בחושבן. וזהו ג"כ מ"ש בס"י ע"ס במספר עשר אצבעות כו' ברית יחיד מכוון באמצע אשר ענין ברית יחיד הוא בחי' אנת הוא חד ולא בחושבן דע"ס. וכדי להמשיך איזה המשכה והתגלות מבחי' אנת הוא חד כו'. צ"ל ההעלאה ג"כ בבחי' שלמעלה משכל ומדות דנה"א והוא בחי' בכל מאדך שהוא ההעלאה דשם מ"ב דאנא בכח כו'. וזהו"ע י"א כפתורים שהוא העלאה דבכל מאדך המשיך מבחי' אנת הוא חד כו' שלמעלה מע"ס. וע' פרחים הוא המשכה וגילוי מלמעלמ"ט לשון יציץ ופרח ישראל. וענין כ"ב גביעים הוא ההמשכה שע"י כ"ב אותיות התורה. דהנה כתיב כוס ישועות אשא ולמטה הו"ע הדבור שמקבל מהמדות ומהשכל. וע"כ נק' כוס כמו שהכוס מקבל יין ומים כו'. וכן למעלה הוא בחי' דבר ה' שמקבל מכל ע"ס עליונות. וצ"ל תחלה כוס ישועות אשא בבחי' העלאת מ"ן מלמטלמ"ע (שהוא התפלה קל חסר וי"ו) אבל הגביע הוא בחי' עליונה וגבוה מהכוס. כמו שלמטה ענין הגביע הוא כוס גדול שממנו שופכים לתוך כוסות קטנים. והיינו שהוא המשכה מלמעלמ"ט שע"י התורה וכמ"ש גבי יוסף ואת גביעי גביע הכסף כו' שיוסף הוא המשכה (תוס' אורות) מלמעלמ"ט (צ"ע) ובנימין כוס (צ"ת):
והנה עם ז' קני המנורה הוא מ"ט. מ"ט שע"ב. ועם כללות ועצם המנורה הוא חמשים שע"ב שער הנו"ן. וזהו כונת רז"ל בענין המנורה ואתה מתאוה לאורן של ישראל שהוא בחי' שלמעלה משני המאורות שני שמות הוי' אלקים אבל ע"י המנורה הוא התגלות עצמות אוא"ס בשם הוי':