מגן אבות חלק א· רבי שלמה זלמן שניאורסון
פרשת נשא
נשא את ראש בני גרשון גם הם וגו'. צ"ל מהו ל' את. ומהו גם הם. גם צ"ל מה שבבני קהת ובני גרשון נאמר נשיאת ראש ובבני מררי לא נאמר כו'. כתיב ויגרש את האדם. ופי' בזה"ק (ח"א נ"ג ע"ב) שאדה"ר בחטא עה"ד גרם גירושין לבחי' את. והענין כי את נק' בחי' מל' דאצי' שהיא בחי' האחרונה ונק' סודכ"ד וע"ז מרמז תיבת את שהוא המשכה מאלופו של עולם בבחי' ת' דהיינו מבחי' אני ראשון בבחי' אני אחרון ועי' בבה"ז פ' חוקת שהמל' תי"ו. גם עוד נק' המל' את כמ"ש את הוי' אלקיך תירא. ואהבת את הוי' אלקיך. וברכת את הוי' אלקיך. שהמל' נק' את הוי' ע"ד את הטפל שהיא טפל ובטל לשם הוי'. והיינו כי בחי' מל' זהו שמו ית' ונק' שם הוי' כמ"ש יהי שם הוי' מבורך. שהיא רק בחי' שם והארה בעלמא שמחי' כל עולמות הנבראים דבי"ע. אבל הוי' הוא עצמות אלקות שלמעלה מהתפשטות החיות בעולמות ולכן אני הוי' ל"ש. וע"כ בחי' מל' שהיא רק בחי' שם והארה בעלמא משם הוי' נק' את הוי'. טפל ובטל לגבי שם הוי'. וענין ויגרש את כו' הו"ע גלות השכינה ירידת המל' להתלבש בק"נ. והו"ע בא נחש על חוה כו'. והנה האבות התחילו לתקן חטא עה"ד להסיר זוהמת נחש הקדמוני. ואברהם ויצחק לא תקנו בשלימות. לכן אברהם יצא ממנו ישמעאל ויצחק יצא ממנו עשו. שהו"ע זוהמת נחש הקדמוני שלא תקנו בשלימות. משא"כ יעקב יש דעה שתיקן בשלימות ולכן הי' מטתו שלימה ואח"כ בשעת מ"ת פסקה זוהמת הנחש לגמרי וא"כ נתעלה בחי' את מק"נ למעלה מעלה להתחבר עם עצמות אלקות. והנה כתיב גפן ממצרים תסיע תגרש גוים ותטעיה. והיינו כי מתחלה הי' גירושין לבחי' את דקדושה. ואחר מ"ת שנתעלה בחי' את כנ"ל צריך לגרש את ההיפך וכמ"ש מעונה אלהי קדם כו' ויגרש מפניך אויב כו' וזה הי' ענין הילוכם במדבר מ"ב מסעות כדי להכניע המדבר עמים שהוא בחי' נחש שרף כו'. קליפת נחש הקדמוני. והיינו להכניע ולגרש את הרע דמדבר כו' ויהי' רק התגלות בחי' את דקדושה כו' כי המדבר עצמו הוא ק"נ וכשמתחברת ק"נ עם הגקה"ט לגמרי נק' מדבר נחש שרף ועקרב. וע"כ צריך לגרש הרע הגמור דג' קליפות נחש הקדמוני כו' ונשאר רק ק"נ לבד. והטוב שבק"נ יכולים להעלותו שיוכלל בקדושה כו':
ב והנה פי' מדבר. הנה כשהדיבור עליון מאיר בהתגלות. ע"ד שיהי' לע"ל ונגלה כבוד הוי' וראו כו' כי פי הוי' דבר. אזי נק' דיבור. אבל כשההשפעה מבחי' דבור עליון נמשך ומתלבש בק"נ אותיות דלעו"ז המעלימים ומסתירים לגמרי שיהי' נראה רק טבע כו' אזי כתיב כרחל לפני גוזזיה נאלמה כו'. ואזי נק' מדבר. והמ"ם מאותיות האמנתי"ו להקטין כו'. היינו שהדיבור עליון בקטנות ואינו מאיר כלל. והנה הכנעת המדבר הי' ע"י המשכן והארון כמ"ש ויהי בנסוע הארון כו' ויפוצו אויביך כו'. ונושאי המשכן היו ג' לוים קהת גרשון ומררי. והיינו כי בכל א' מג' קוין יש ג' בחי'. כמו כהנים שבקו הימין הרי יש כה"ג וסגן והדיוט. חח"ן. וישראל שבקו האמצעי יש ג"כ ג' בחי' יעקב וישראל וישורון. דת"י. ובלוים שבקו השמאל יש ג"כ ג' בחי' קהת גרשון ומררי. בג"ה. ובני מררי נשאו הקרשים. בחי' שרפים עומדים. דכתיב מהלכים בין העומדים המעלה דעומדים שעומד תמיד במדרגתו בלי שינוים כו'. וע"כ כדי להיות מהלכים צ"ל תחלה עכ"פ בחי' עומדים. והו"ע הקרשים. עמידה בטל רצונך סור מרע. בחי' יר"ת והיינו כי קרש אותיות קשר שהו"ע חוזק בחי' נצח שמתנצח להיות סומ"ר ומזה נמשך להיות הקיום שיעמוד תמיד בבחי' בטל רצונך. והו"ע צירוף הג' דקרש שרק בחי' יר"ת וביטול כנ"ל. ולכן מ"ח קרשים כנגד מ"ח דברים שהתורה נקנית כו'. והיינו כי אם אין יראה אין חכמה ולכן ע"י יראה נקנה חכמת התורה כו'. וזהו אשת חיל. חיל גימט' מ"ח. והיינו כי א"ח היא בחי' אשה יראת הוי' וענין הקרשים בתפלה הוא פסוד"ז סיפור עבודת המלאכים. ולכן אי' בכהאריז"ל שצריך לומר פסוד"ז ביראה דוקא. והיינו כנ"ל בחי' יר"ת בטל רצונך כו'. ובני גרשון נשאו היריעות בחי' מדות. מהלכים כו'. והנה יריעות הם מקיפים כו'. והיינו שהמשיכו ג"כ גילוי המדות שלמעלה מהשכל שהם מקיפים. ובמדרש פי' יריעות מלשון בעירה (במשנה כלים פכ"א ובגמ' שבת די"א) כלי האריגה. גם ארגמן ל' אריגה. שהו"ע התחברות המדות שלמטה מהשכל עם המדות שלמעלה מהשכל. גם ארגמן ארג מן כו'. והנה גרשון לשון גרש שע"י התגלות המדות דקדושה שיתלבשו במחדו"מ כיון שנדחה הרע ממקומו דהיינו מלבושי' מחדו"מ אזי בנקל להפכו כו'. כי המדות הרעות מתחזקים כשיש להם לבושים במה להתלבש. אך בלא לבושים אין לו שום מקום וקיום כו'. וזהו גרש את האמה הזאת ואת בנה. האמה היא מל' דקליפה ובנה הוא מדות שלה כו'. וזהו גפן ממצרים תסיע תגרש גוים כנ"ל והיינו ע"י בני גרשון. וזהו שספר תדב"א מתחיל בפסוק ויגרש את האדם. והיינו שאליהו מתקן ג"כ הגירוש דבחי' את כמ"ש הנני שולח לכם את" אליהו כו'. ובני קהת נשאו הארון שבו הי' התורה. ארון אור נו"ן אור מבחי' ישת חשך כו'. ונו"ן פשוטה אריכות ההמשכה למטה כו'. ולכן ארון אותיות נורא ע"ד אם אין חכמה אין יראה כו' שהתורה נק' רק תרעא כו'. והו"ע המשכת בחי' יראה מלמעלה מהשתלשלות ע"ד והנורא אל עליון. וע"ד שקול השופר מטיל חרדה. והנה יש ב' מיני הילוך. ובני גרשון ההילוך שמלמטלמ"ע. אבל בני קהת ע"ד והתהלכתי בתוככם ההילוך שמלמעלמ"ט. ולכן בבני גרשון ובני קהת נאמר נשיאת ראש. כי בני גרשון שהיו נושאים את היריעות עי"ז הי' עלי' להמל' שנק' את מלמטלמ"ע וגם גירוש להרע כנ"ל ועיקר נשיאות ראש נאמר בבני קהת שנשאו הארון שבו הי' התורה שעי"ז הי' עלי' להמל' בחי' הילוך שמלמעלמ"ט כנ"ל. וזהו ע"כ יאמר בספר מלחמות ה' את והב כו'. התורה נק' ספר מלחמות ה' גם ספר מלחמות ה' הוא ויהי בנסוע הארון שהוא ספר בפ"ע ושם כתוב מלחמות ה' קומה ה' ויפוצו אויביך כו' לברר הטוב מהרע ולהעלותו מהם כו'. ועיקר המלחמה הוא ב' דברים. הא' את העלאת בחי' את. וגם הכנעת הרע שנק' והב ע"ד הב הב הכל לגרמי' אבל ע"י עסק התורה מכניעים אותו כו'. וענין גם הם רבות. ע"ד שבת אחים גם יחד. ששבת אחים קאי על היחוד שבאצי' וגם יחד מרבה בי"ע שהיחוד יתגלה ויאיר גם בבי"ע כו'. כמו"כ גם הם מרבה כאו"א מישראל לפי ערכו שמגרש הרע שלו יכול להיות עי"ז נשא נשיאות ראש וענין נשא את להיות את הוי' כו' שיתחבר בחי' את עם שם הוי' יחוד עליון כו':
כה תברכו את בנ"י וגו'. להבין מהו"ע ברכת כהנים צ"ל תחלה ענין הברכות שעיקר תקנת הברכות היו בבית שני. ולא בבית ראשון. שאז לא היו אומרים כ"כ ברכות. והענין כי יש שני בחי' ברכה והודאה. הודאה הוא בחי' אמונה שלמעלה מהשכל והטעם דאעפ"י שאינו משיג זה בשכלו מ"מ הוא מאמין באמונה שלימה. ולכן אמונה היא בבחי' גבוה מאד דבאמת אוא"ס ב"ה עצמותו ומהותו אינו מושג כלל וכמ"ש בת"ז למחתב"כ. ואפי' במקור הנשמה בחי' מזלי' שאמרו בגמ' (מגילה ג' א') אע"ג דאיהו לא חזי מזלי' חזי בבחי' ראי' והשגה ממש היינו רק בבחי' זיו והארה בעלמא אבל בעצמות אוא"ס אין שום השגה. אבל בחי' אמונה יכול להיות אפי' בעצמות אוא"ס ב"ה. וזהו הודאה שמודה על האמת אעפ"י שאין משיג בשכלו. והנה בחי' אמונה יש בכל אדם מישראל כמארז"ל (שבת צ"ז א') ישראל מאמינים בני מאמינים. ואמרו (בגמ' ב"ק ט"ז ובזח"ב משפטים) מאן דלא כרע במודים כו'. וכן גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרי' כו' (ברכות ס"ג א'). כי אמונה היא בחי' מקיף שמה שמאמין באוא"ס ב"ה הוא רחוק ממנו עדיין. ולכן יכול להיות שעושה ג"כ היפך רצוה"ע. וזהו"ע הברכה להמשיך האמונה בבחי' גילוי ממש עדמ"ש (חבקוק ב' ד') וצדיק באמונתו יחי' שיש בו חיות ותענוג בהאמונה שלו מחמת שהיא בבחי' גילוי אצלו. וענין גילוי האמונה היינו שיהי' בחי' ראי' והשגה ממש בבחי' עצמות אוא"ס. וזהו"ע אמת ואמונה להמשיך גילוי האמת בהאמונה. והנה בב"ר לא היו צריכין לברכות כי היו אז נשמות גבוהות מאד שהי' אצלם בחי' ראי' ממש. משא"כ בב"ש שחסרו ה' דברים והיו הנשמות נמוכות והוא מ"ש (ירמי' ל"א כ"ז) וזרעתי את בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה לכן תקנו הברכות בב"ש דוקא כנ"ל. וסדר הברכה ברוך אתה הוי' אלקינו מלך העולם. שתחלה נמשך המשכת הביטול בנש"י ואח"כ במלאכים. היינו כי נש"י יש בהם ביטול יותר ממלאכים שהנשמות נלקחו מפנימיות והמלאכים מבחי' חיצוניות. ולכן במלאך יש גוף וכמ"ש (דניאל יו"ד) וגויתו כתרשיש וכתיב (תלים ק"ד) עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט. שהוא מורכב מב' יסודות אש רוח. והנה מצד הגוף נתפסים ג"כ בבחי' מקום. וזהו שארז"ל (ברכות ד' ב') מכאל באחת גבריאל בשתים אליהו בארבע. כי גבריאל גופו מורכב משתי יסודות לכן עפיפתו למטה א"א בעיסה א' כ"א בשתים דוקא. ואליהו שגופו הגשמי הי' מורכב מד"י ולכן גם כשנתהפך לד"י רוחניים צ"ל עפיפתו למטה בארבע עיסות דוקא. וכמו שמצד הגוף הם נתפסים בבחי' מקום וזמן כמו"כ הם בבחי' יש ודבר מצד הגוף המסתיר. אבל נש"י אין להם גופים ולכן יש בהם ביטול יותר. וזהו שתחלה נמשך הביטול בנש"י ואח"כ במלאכים כו'. וזהו אלקינו מלך העולם:
ב ועתה צ"ל כל ענין הנ"ל בדרך פרטי'. דהנה ענין הברכה הוא כמ"ש (תלים ק"ו) ברוך ה' אלקי ישראל מן העולם ועד העולם כי יש ב' עולמות עלמדאתכ"ס ועלמדאת"ג. עלמדאתכ"ס מקבל מבחי' סוכ"ע שהוא מקיף והעלם שלמעלה מהגילוי בעולמות. לכן נמשך מזה בחי' עלמדאתכ"ס שהעולם הוא בבחי' העלם עדיין כו'. ומבחי' ממכ"ע שהוא בחי' גילוי והתלבשות בעולמות נמשך עלדאת"ג. ולהבין ענין סוכ"ע וממכ"ע שרש ב' עולמות הנ"ל. צלה"ק ענין ב' הויות שלפני יגמה"ר שנ' (שמות ל"ד ו') ויקרא הוי' הוי' ופס"ט בינייהו (זח"ג קל"ח א'). והנה שם הוי' הב' הוא בחי' ממכ"ע. כי פי' הוי' היינו שמהוה מאין ליש והיו"ד מורה על תמידי' ההתהוות כו' והנה שם הוי' זה הוא מלובש בכל העולמות ואפי' בעשי' ועוה"ז. דהנה יש ד' מדרגות דצח"מ. והנה הצומח הוא בעצם ג"כ דומם שהרי מהותו שוה לגמרי למהות הדומם רק שהחיות המלובש בו אין מצומצם כ"כ כמו בדומם עד שצומח ועולה. וא"כ הדומם והצומח הם מערך אחד כו'. משא"כ החי שיש בו חיות שהולך ממקום למקום ויש בו ג"כ מדות כעס ואהבה הרי אין הדומם והצומח בערכו כלל וכן החי אין ערוך למדבר שיש בו נפש השכלי' והמדברת כו'. והענין כי בעוה"ז מלובש ג"כ בחי' שם הוי'. וחיות הדומם הוא מפני שמלובש בו בחי' ה' תתאה דבר הוי' שאותיות נק' אבנים בחי' דומם וחיות הצומח הוא מפני שמלובש בו בחי' וי"ו של שם הוי' ב"ה מדות שיש בהם קטנות וגדלות והו"ע צמיחה כו' והנה מדות ודיבור ו"ה של שם הם מערך א' ולכן גם הדומם וצומח בערך א'. משא"כ חי מדבר מקבל חיות מבחי' י"ה שלמעלה מעלה מו"ה. ועפי"ק ג"ר למעלה מעלה אין קץ מבחי' ז"ת. ולכן הדומם והצומח אינו בערכם כלל. והנה יש חילוקי מדרגות בדומם כי יש דומם שאינו שוה כלום ויש דומם שמשלמים עבורו ממון אין מספר כמו עבור אבן יקרה כו'. וכן צומח יש עצי יער ויש שמגדל פירות יקרים מאד. וכן במדבר יש מדבר שהוא גבוה מאד נעלה כמו משה רבינו דכתיב בו ותחסרהו מעט מאלקים (תלים ח' ו') ויש מדבר שנאמר בו נמשל כבהמות נדמו והיינו כי שם הוי' מלובש בכל עולם מד' עולמות אבי"ע ולכן יש דצח"מ בכל עולם וממילא מובן שאין ערוך המדבר דעשי' למדבר שבאצי'. וזהו הכל בחי' שם הוי' הב' שהוא מלובש בכל עולמות אבי"ע בבחי' גילוי ונק' ממכ"ע. אבל שם הוי' הא' הוא כמו שעבד"צ וע"ז ארז"ל (פדר"א פ"ג) עד שלא נבה"ע הי' הוא ושמו בלבד. ושם הוי' זה כלול עדיין במהוע"צ אוא"ס ממש והוא קדוש ומובדל שאינו מלובש כלל בעולמות אבי"ע ונק' סוכ"ע. והפסיק שבין ב' שמות הוי' הוא כמ"ש (שמות כ"ו ל"ג) והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קה"ק. ששם הוי' הב' נק' ג"כ קדש עליון אבל שם הוי' הא' נק' קה"ק. ולכן צ"ל פרכת ומסך מפסיק ביניהם כו' וזהו"ע הפסיק. והנה עלמדאתכ"ס מקבל הגילוי מבחי' שם הוי' דלעילא סוכ"ע. ולכן העולם בבחי' ביטול לגמרי. אבל עלמדאת"ג מקבל הגילוי רק מבחי' שם הוי' דלתתא ממכ"ע ולכן מתגלה העולם ליש ודבר נפרד כו'. וזהו"ע הברכה ברוך הוי' מן העולם ועד העולם שיומשך גילוי שם הוי' דלעילא שרש עלמאדאתכ"ס בשם הוי' דלתתא שרש עלמדאת"ג. וזהו פי' ברוך אתה הוי' כו' ועמדו כל המפרשים בקושיא זו דאיך יתכן מה שישראל מברכים את הוי'. דענין הברכה היינו שהגדול מברך הקטן ממנו וכמו כהנים מברכים את ישראל. אבל הנברא איך יברך את הבורא. ולפי הנ"ל יובן שהו"ע ברכה והמשכה בשם הוי' דלתתא מבחי' שם הוי' דלעילא הסוכ"ע כו':
ג ועתה צ"ל ענין ב"ר וב"ש. כי בית עושין מכמה אבנים. וא"כ בית הוא בחי' כוללת של הרבה אבנים. והנה אבנים הוא אותיות וכללות צירופי אותיות נק' בית. והנה יש למעלה בחי' אותיות המח' עילאה ונק' ה' עילאה ויש צירופי אותיות הדבור עליון ונק' ה' תתאה. והנה ב"ר הוא בחי' אותיות המח' ה' עילאה והוא בחי' עלמדאתכ"ס (שמקבל משם הוי' דלעילא ע"ד הוא דא עתיקא שהתגלות עתיק הוא בבינה דוקא עי' בת"א פ' לך לך) אבל ב"ש הוא בחי' צירופי אותיות הדיבור ה' תתאה בחי' עלמדאת"ג. והנה ב"ר הי' בנוי למטה והי' בו גילוי שכינה וא"כ הו"ע שעלמדאתכ"ס עצמו הי' מאיר בהתגלות תוך עלמדאת"ג. ולכן היו בו ה' דברים ארון ונביאים וכרובים כו' שכולם נמשכים מעלמדאתכ"ס. משא"כ בב"ש חסר ה' דברים הנ"ל לפי שהוא עלמדאת"ג. והנה זה גופא הוא הענין מה שבב"ר היו נשמות גבוהות ובב"ש היו נשמות נמוכות. דהנה כתיב (ירמי' ל"א כ"ז) וזרעתי את בית ישראל כו' זרע אדם וזרע בהמה. פי' זרע בהמה הוא כמו המלאכים שנק' חיות ובהמות פני ארי' פני שור כו'. ומה שנק' בהמות אעפ"י שיש להם דעת והשגה וכלוה"נ בא"ס כו'. מ"מ לגבי בחי' ועל דמות הכסא כמרא"ד כו' נחשבים כבהמה ממש בלא דעת. והיינו כי מלאכים עבודתם באהוי"ר מחנה מכאל עבודתו באה' עזה וכלוה"נ. ומחנה גבריאל עבודתו ביראה ופחד כו'. והנה אהוי"ר לא שייך כ"א בבחי' יש ודבר מה שאז שייך לומר בו התפעלות אהוי"ר אבל במי שהוא בטל במציאות לגמרי וכל"ח א"כ לא שייך לומר כלל אהבה וכמו מרע"ה דכתיב בו ונחנו מ"ה ביטול במציאות לגמרי עד שכל"ח ואינו תופס מקום כלל לכן לא שייך לומר בו אהבה כו'. והנה אדם בגימט' מ"ה ביטול במציאות לגמרי ולמעלה מבחי' אהוי"ר. והענין יובן ע"פ מארז"ל (ב"ר פ"ח סי' י"א) בענין ד' דברים בנ"א דומים למה"ש בדעת ודיבור ובקומה ובראי'. ובד' דומים לבהמה כו' ומקשים שם במדרש הלא בהמה רואה ג"כ ותירצו שהוא באופן אחר לגמרי כו'. וא"כ מצינו שהבהמה נק' אינה רואה. ורק אדם הוא רואה. והענין כי אדם הוא בחי' חכ' שנק' ראי' כמארז"ל (תמיד ל"ב) איזהו חכם הרואה. וע"י ראי' דחכמה הם בתכלית הביטול במציאות ולכן אדם דוקא בגימט' מ"ה והיינו מצד הראי' דחכ' שמאיר בכל עולם האצי'. משא"כ בבי"ע שאינו מאיר שם הראי' דחכמה ולכן הם בבחי' יש ודבר ועליהם כתיב ומשם יפרד כו'. והנה עלמדאתכ"ס הוא בחי' מח' ה' עילאה. והנה הה"א מיוחד עם היו"ד בבחי' תרדל"מ וכיון שמאיר שם בגילוי הראי' דחכמה לכן כל עולם ההוא נשמות ומלאכים הם בתכלית הביטול במציאות. ולכן בב"ר שהי' גילוי עלמדאתכ"ס לא היו צריכין לברכה כלל כיון שהי' מאיר בהם הראי' דחכמה והיו בתכלית הביטול כו' משא"כ בב"ש שהי' רק מדרגת עלמדאת"ג בחי' יש ודבר ונק' יחו"ת אז היו צריכים לברכה להמשיך גילוי עלמדאתכ"ס שהוא הראי' דחכמה כו'. איך שאין עוד כו'. ביטול במציאות. ולכן אז תקנו הברכות כו':
ד והנה סדר הברכה הוא ברוך אתה הוי' אמ"ה. שתחלה נמשך הברכה וההמשכה של הראי' דחכ"ע בנש"י. וזהו הוי' אלקינו. ואח"כ נמשך המשכה זו גם במלאכים ובחיצוניות העולמות וזהו מנך העולם. והענין כי נש"י עבמ"ח משא"כ המלאכים נתהוו מבחי' דיבור עליון כמ"ש (תלים ל"ג) וברוח פיו כל צבאם. והנה הדיבור למעלה הוא בחי' מל' והיינו שממל' דבריאה נתהוו מלאכים דבריאה וממל' דיצי' נתהוו מלאכים דיצי'. והנה בחי' מל' שרש המקום והזמן כמ"ש מלך מלך וימלוך. והנה מה שאנו קוראים מל' דבריאה מלך העולם אינו על אור הא"ס ב"ה המלובש במל' דבריאה. ובודאי בהאור אין שייך לומר מקור ושרש לבחי' זמן ומקום. כ"א מה שאנו אומרים שהמל' היא בבחי' זמן ומקום הוא מצד כלי המל' דבריאה שהמה בבחי' גבול. ולכן המלאכים דבריאה שמתהוים מבחי' מל' דבריאה יש להם ג"כ גוף ונפש שהנפש נמשך מבחי' האור והנשמה דמל' דבריאה והגוף נמשך מצד כלי המל' דבריאה שהם בבחי' גבול ויש ממש. כידוע שע"ס דבריאה הם נבראים מאין ליש ולכן מצד הנשמה שלהם הם בתכלית הביטול. אבל מצד הגוף המסתיר על אור הנשמה הם בבחי' יש ודבר ממש ונתפסים להיות בזמן ומקום אבל נש"י עבמ"ח דאעפ"י שיש שם ג"כ בחי' כלים אך שם הכלים בתכלית הביטול ואיהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון שהכלים ג"כ א"ס כמ"ש לך הוי' הגדולה והגבורה כו'. ולכן בנשמות אין להם גוף המסתיר ולכן הם בביטול יותר ממלאכים. וזהו שהברכה וההמשכה דבחי' חכמה כח מה ביטול אמיתי נמשך תחלה בנש"י ואח"כ במלאכים. והנה בנש"י הוא התגלות שם הוי' ממש וזהו ה' אלקינו. משא"כ בעולם אין מתגלה אלא בחי' מלך וזהו מלך העולם שהעולם יהי' בבחי' מלך ולא יש ודבר בפ"ע שהו"ע גלות השכינה. אך צ"ל מאין הכח בנש"י להמשיך גילוי ביטול זה גם בעולמות הנבראים ובמלאכים שנאמר בהם ומשם יפרד כו'. יובן זה ממה שרחל ילדה יוסף ובנימין ומבואר הקושיא בזהר שרחל שהיא בחי' דיבור עליון ונק' עלדאת"ג ילדה את יוסף שהי' למעלה מכל אחיו השבטים וכידוע שיוסף לא הי' במנין השבטים כ"א מנשה ואפרים נמנו תחתיו. וגם יוסף הוא בחי' בן פרת גימט' ה"פ קול המשכות תוס' אורות ולאה שהיא בחי' ה' ראשונה מח' ילדה ששה בנים שהם למטה מנשמת יוסף. והענין צ"ל מהו"ע יוסף ובנימן כי על בנימן נאמר יוסף ה' לי בן אחר. פי' אחר" דרך כלל הוא מה שנפל בשבה"כ בק"נ שנעשו שם בתכלית הפירוד לגמרי בלי שום ביטול. ובנימן הוא המברר ומעלה אותם למעלה מעלה שיתכללו בביטול אמיתי דעולם אצי'. וזהו בן אחר שמבחי' אחר נעשה בן ויוסף הוא הממשיך מלמעלמ"ט בחי' המשכת מ"ד להיות איהו וגרמוהי חד בהם כמו באצי'. וא"כ הם מתקנים בי"ע עלמא דפרודא והיינו לפי שהנשמות נלקחו ממקום גבוה מאד יש בהם כח לתקן בי"ע ולכן רחל דוקא ילדה את יוסף ובנימן כי הם מתקנים בחי' עלמדאת"ג ומשם יפרד. וזהו ג"כ מה שנש"י ממשיכים הברכה והמשכה גם בעלמדאת"ג ובמלאכים שיש בהם הכח לתקן בחי' ומשם יפרד:
ה אשר קדשנו במצותיו וצונו. פי' שכח הברכה וההמשכה של בחי' שם הוי' בגילוי גם למטה הוא מבחי' אשר קדשנו במצותיו. פי' במצותיו הוא מה שהקב"ה מקיים המצות כמארז"ל (ברכות ו') הקב"ה מניח תפילין פי' ד' בתים דתפילין הוא ד' מוחין חו"ב ודעת נחלק לב' מוחין חו"ג. קדש לי כל בכור הוא בחי' ח"ע כו'. וענין הקב"ה מניח תפילין הוא התלבשות אוא"ס ב"ה שלמעלה מהשתלשלות בבחי' חכ"ע. וענין מצות צדקה למעלה הוא התלבשות בחי' ורב חסד בחסד דז"א. וזהו"ע מצותיו שהו"ע המשכה מלמעלה מהשתלשלות. ופי' וצונו היינו שקשר וחבר אותנו לבחי' המצות כי המצות המה גשמיים. והנה אנו רואים שהמאכל מגשם את האדם לפי שהכח והחיות שבו הוא בתכלית הפירוד מאד. ולכן כדי שיוכל להיות מהם מצות שיעלה החיות שבהם ויתכלל בבחי' אוא"ס השורה במצוה ההוא. הוא ע"י נש"י דוקא לפי שיש בהם ביטול גדול כמ"ש (משלי למ"ד) מ"ה שמו ומ"ה שם בנו. בני בכורי ישראל (מד"ר נשא פי"ב סי' י"ג). פי' מה ביטול במציאות כמ"ש (מ"א י"ט) ואחרי הרוח רעש לא ברעש ה' כו' לא באש ה'. ואחרי האש קול דממה דקה בחי' ביטול במציאות. והו"ע שמ"ע כריעות כו'. וע"י ביטול זה יכולים הם להעלות המצות ולעשות אותם למצות. וזהו שמצינו שנש"י עושים המצות וכמ"ש ועשיתם את כל מצותי. ומצינו שהמצות למעלה מנש"י ישראל מתקשראן באורייתא. והיינו כי שרש המצות הוא בבחי' כ"ע תר"ך עמודים כו'. אך כדי שיוכל לשכון ולהתגלות בהם שרשן האמיתי בחי' אור הכ"ע זה עושים ומתקנים נש"י (והיינו כמשנ"ת במ"א שיש ג' בחי'. מצות המלך. ומצות הוי' ובחי' מצותי של עצמות המאציל. ונש"י עושים להיות מצות הוי' ואח"כ מתעלים בבחי' מצות של עצמות המאציל כו'). וזהו לפי שצונו וקשר אותנו לבחי' המצות יוכל להיות אח"כ אק"ב. והנה ברוך הוא בחי' חכ' וכדי להיות המשכת גילוי החכ' גם למטה בעלמדאת"ג כמו למעלה. הוא ע"י אק"ב. שלמעלה מהשתלשלות שמצד המשכה זו נמשך גילוי והתפשטות החכ' גם למטה כמו למעלה:
ו ועתה נבוא לביאור ענין ברכת כהנים יברכך ה' וישמרך. יאר ה' פניו כו'. ישא ה' פניו כו'. הנה ידוע מארז"ל (מד"ר שמות פנ"ב סי' ד') לא זז מחבבה עד שקראה בתי. לא זז מחבבה עד שקראה אחותי. לא זז מחבבה עד שקראה אמי. ואי' בספרים (בכלי יקר עה"ת) שכנגד ג' בחי' אלו שחיבב הקב"ה את ישראל וקראן בת ואחות ואם. הוא שלשה ברכות אלו. יברכך כו' הוא להיות בחי' בת. יאר הוי' כו' בחי' אחותי. ישא ה' כו' הוא בחי' שנק' כנס"י אמי. וצ"ל תחלה ענין תפלה וברכה. כי תפלה היא מלמטה למעלה. כמ"ש (תלים ק"ב) תפלה לעני כו'. עד"מ העני המבקש הנה הוא למטה מהנותן ומחנן ומבקש ממנו שיתן לו. ונתינה זו שמהנותן באה ע"י תחנתו ובקשתו של העני. וא"כ זהו"ע מלמטלמ"ע. ועד"ז התפלה היא תחנות ובקשות כנס"י שלמטה יהי רצון כו'. אבל ברכה הוא מלמעלמ"ט כמו המברך את הגפן שעומד למעלה וכופף את הגפן מלמעלמ"ט. וזהו"ע ברכת כהנים יברכך ה'. יאר ה'. הכל ל' צווי ולא ל' בקשה. והיינו לפי שברכה והמשכה זו היא באה מלמעלמ"ט. והכח הזה בכהנים הוא כמו שמברכים אשר קדשנו בקדושתו של אהרן כו'. כי אית חסד ואית חסד (זח"ג קל"ג ב') אית חסד דאיקרי חסד עולם. והוא החסד שבסדר השתלשלות שיש כנגדו מדת הגבורה המונע ומעכב השפעת וגילוי אלקות שע"י מדת החסד. ואית חסד עליון שלמעלה מהשתלשלות ונק' ורב חסד שהוא רק חסד פשוט שאין כנגדו מדת הגבורה המעכב כו'. וע"ז אי' בזהר (ח"ג קכ"ט) לית שמאלא בהאי עתיקא. והנה אהרן הוא בחי' ורב חסד כו' ע"כ נמשך משם הברכה והשפע בלי שום מניעה ועיכוב כו' וזהו"ע הברכה אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך כו' ומובן מזה ענין הברכה שהיא מלמעלמ"ט. והנה החילוק שבין תפלה לברכה הוא ג"כ בין תפלה לתורה. שתורה היא ג"כ מלמעלמ"ט כמו הברכה:
ז וביאור כל הנ"ל. הנה שרש ענין תפלה לעני הוא בבחי' לבנה דללמג"כ ונק' מארת חסר. ולמעלה זהו בחי' מל' שנק' סיהרא לפי שאין לה אור מעצמה כ"א שמקבלת מהמדות דז"א דאצי'. ונק' עני' ענתות (זח"א רמ"ט ע"ב). וזהו תפלה לעני. וז"ש (ש"א א') ואשפוך את נפשי. נפש היא בחי' מל' וכתיב (תלים ק"ט) ואני תפלה. וכתיב (שם ל') למען יזמרך כבוד ולא ידום. ואי' בזהר נהו"ת קארי תדיר כו' (עזח"ב ק"מ א'). והענין צ"ל תחלה פי' אוא"ס ב"ה. דהנה כתיב (נחמי' ט') אתה הוי' לבדך את עשית את השמים שמי השמים וגו'. ותיבת את עשית את השמים חסר ה' וכתיב רק את. דהנה צ"ל איך אנו אומרים שהבריאה יש מאין שהוא רק הארה בעלמא והלא כתיב (דה"א כ"ט) כי ממך הכל כו'. ויובן בהקדים פי' אוא"ס. למה נק' אור. דהנה למטה בשמש יש ג"כ זיו. ועצם השמש נק' מאור. והזיו נק' אור המאיר לארץ ולדרים כו'. והנה התגלות האור מהשמש להאיר הוא שלא ביגיעה והתפעלות עצמי' השמש כלל. ולא כמו התלבשות כח הפועל בהנפעל שאף שמה שמתלבש בהפעולה הוא ג"כ כח חיצוניות לבד. אך התלבשות זו הוא ע"פ יגיעה והתפעלות עצמי' הפועל עד שממשיך ומלביש כחו בהפעולה אבל התגלות האור מהשמש הוא מאליו וממילא. ולכן אין שום שינוי בשמש מהארתו כלל. ובין שאינו מאיר ובין שמאיר הכל שוה. ועד"ז המבדיל כו' יובן למעלה בענין אוא"ס דקאי על ההארה וההתגלות שנמשך ממנו ית' נק' א"ס דהיינו א"ס להתפשטותו משא"כ על עצמותו ומהותו אין שייך לשון א"ס כנודע. והנה התגלות האור מעצמותו ית' הוא שלא ע"פ יגיעה והתפעלות כלל. אך בזה אין המשל מכוון כי אור השמש מאיר שלא ע"פ רצון ובחירה מהשמש כ"א הוא טבעי' שנברא כך ומוכרח הוא להאיר. משא"כ למעלה התגלות האוא"ס הוא רק כאשר עבר"צ כו' כידוע. וקודם הי' האור כלול בהעלם העצמות כידוע בפי' מארז"ל (פדר"א פ"ג) עד שלא נבה"ע הי' הוא ושמו בלבד (ולכן גם אחר אצי' העולמות יש ג"כ הסתלקות האור כמ"ש בת"ז וכד אנת תסתלק כו' והיינו כנ"ל שהכל הוא כאשר עבר"צ). אבל ענין ואופן התגלות האור הוא ממילא. ולכן כתיב (מלאכי ג' ו') אני הוי' ל"ש. וזהו שאנו אומרים שהבריאה יש מאין. הארה. היינו כנ"ל שכל ההתהוות הוא רק מאוא"ס שהוא ההארה וההתגלות מעצמותו ית' ומ"מ כי ממך הכל מעצמותו ית' ממש. כי התגלות האור הוא כאשר עבר"צ. וזהו"ע אתה ה' לבדך הוא אוא"ס ב"ה שהוא לבדו (ואינו מתגלה בהעולמות) ורק את עשית השמים שמי השמים כו' חסר ה' כי התהוות העולמות מאוא"ס ב"ה הוא ע"י ה' בחי'. ע"ד שארז"ל (ב"ר פי"ד סי' י"א) ה' שמות יש לנשמה נר"נ ח"י. נפש היא עשי' ורוח יצירה ונשמה בריאה וחי' אצי' ובחי' יחידה למעלה מאצי'. וה' בחי' אלו הוא רצון וחכ' ומדות ומחו"ד. וע"י ה' בחי' אלו הוא התהוות כל העולמות. והנה ה' בחי' אלו אינן מאירים ומתגלים בעולמות ורק בחי' האחרונה שנק' עשי' בחי' נפש היא חיות כל העולמות. וזהו"ע עש"נ. עולם הוא המקום ושנה הוא הזמן דכללות עולמות הנבראים ונפש הוא החיות אלקות המתפשט בעולם ושנה שהוא המקום והזמן. וזהו אתה הוי' לבדך אתה מלא היינו ה' בחי' הנ"ל ששם הוא הוי' לבדך התגלות האוא"ס. את עשית השמים ושמי השמים עולמות עליונים ותחתונים כו'. השמים עשי'. ושמי השמים בריאה ויצירה (ומה שכולל בריאה יצירה ביחד ועשי' נכתב בפ"ע זהו ע"ד בראתיו יצרתיו אף עשיתיו כו' אף הפסיק) בחי' את חסר ה' שאין מאיר בעולמות רק בחי' אחרונה שנק' נפש. וה' בחי' הנ"ל אינם מאירים ומתגלים כ"א ע"י אתעדל"ת כמ"ש (איוב ל"ד י"ד) אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף שלמעלה מבחי' נפש ממכ"ע. כי רוחו הוא סוכ"ע ונשמתו בחי' שלמעלה מסוכ"ע:
ח וביאוה"ע מה שאין מאיר בעולמות ה' בחי' הנ"ל כ"א רק בחי' אחרונה. דהנה כתיב (תלים קמ"ה) מלכותך מכ"ע. וידוע שאין מלך בלא עם היינו שיהיו נפרדים ומהות בפ"ע יש ודבר אזי שייך מלוכה. משא"כ על בנים אשר ברא כרעי' דאבוה. ביטול בתכלית אליו. אין חל שם מלוכה. וכך למעלה כשעבר"צ אנא אמלוך הוא על עולמות ונבראים נפרדים בחי' יש ודבר בפ"ע ויהיו בטלים אליו ית' בתכלית שע"ז חל בחי' מלכות. והנה כדי שיתהוו נפרדים בבחי' יש ודבר הוא ע"י העלם והסתר אוא"ס כדי שיתראו העולמות ליש ודבר. וזהו בחי' מלכות שם אלקים שנק' מגן ונרתק על שם הוי' כדי שיתראו העולמות והנבראים בבחי' יש ודבר. ואעפ"י שבטלים אליו ית' באה"ר וכלוה"נ אך זהו רק יש ובטל. והנה התגלות אוא"ס הוא רק במה שבטל בתכלית ואינו יש כלל. ולכן אוא"ס שורה בחכמה כי חכמה כח מה ביטול לגמרי כידוע. וע"כ מובן שבחי' מל' המסתרת ומעלמת שיתראו העולמות בבחי' יש ודבר ורק שהיש בטל הוא ממש היפוך בחי' זו דהתגלות אוא"ס שאינו שורה אלא במה שבטל אליו לגמרי וזהו הענין שה' בחי' הנ"ל ששם הוא אתה הוי' לבדך התגלות האוא"ס אינן מאירים כלל בעולמות ורק בחי' האחרונה שנק' נפש והיינו לפי שמסתרת ומעלמת שיתראו העולמות ליש ודבר אין יכול להיות שם התגלות האוא"ס כו' וזהו"ע עוני הלבנה ומארת חסר כו'. ולכן זהו"ע תפלה לעני כמו העני שחסר כל לכן הוא מתפלל שיתמלא חסרונו. כמו"כ בחי' מל' שחסר בה הה"א בחי' כנ"ל לכן היא בבחי' תפלה שיתמלא חסרונ' שיתגלו בה הה' בחי'. וזהו ואני תפלה פי' שבחי' מל' עצמה היא בבחי' תפלה והעלאה וביטול באוא"ס ב"ה שיתגלו בה כל ה' בחי' הנ"ל וזהו ואשפוך את נפשי שהעלאה וביטול זה דמל' נק' שפיכת נפש. וזהו ג"כ למען יזמרך כבוד. נהו"ת קארי תדיר כו'. והיינו שיתגלו ויאירו בה כל ה' בחי'. וזהו"ע התפלה למעלה. וענין התפלה למטה באדם היינו כמ"ש (בראשית כ"ח י"ג) סולם מוצב ארצה כו' ואי' בת"ז (תיקון מ"ה. ובזח"א בהשמטות) סולם דא צלותא כמו בסולם הולכים כמה מדרגות זה למעלה מזה עד שעולים למדרגה העליונה כך בתפלה יש כמה מדרגות הודו להיי' כו' ואח"כ פסוד"ז (ונק' זמיר עריצים) וברכת יוצר ואח"כ ק"ש שמע ישראל הוי' אלקינו פי' ה' אלקינו כמאמר ובטובו מחדש בכ"י תמיד מע"ב. מחדש ממש. כי בחי' יש מיש הוא רק בהשתלשלות העולמות עו"ע זמ"ז כו'. אבל תחלת התהוות העולמות מא"ס ב"ה הוא מאין ליש מהארה בעלמא שהיא אין ממש. וע"י התבוננות זו נמשך אח"כ ואהבת את הוי' אלקיך. ושרש אהבה הוא אבה היינו הרצון במוח. ואח"כ כשנמשכת מדה בלב נק' אהבה. והיינו העלאת הנה"א באה' עזה בחשקה וחפצה מעומד"ל להיות הוי' ממש אלקיך שהוא בחי' אתה הוי' לבדך ולא כמו שעתה שמאיר בעולמות רק בחי' נפש לבד שמזה נמשך התהוות הנפרדים בחי' יש ודבר כ"א שיהי' התגלות אתה הוי' לבדך אוא"ס ב"ה (ושיהי' למטה ג"כ ביטול אמיתי כו'). ועל ידי העלאה זו מאה"ר שבק"ש נמשך אח"כ בשמו"ע שיאמר ברוך אתה הוי' המשכת והתגלות בחי' אתה הוי' לבדך ה' בחי' הנ"ל וזהו"ע יה"ר המשכת הרצוה"ע שהוא מקור כל הבחי' הנ"ל דחכמה ומדות כו' והיינו שיהי' רצון לגילוי אלהות ה' בחי' הנ"ל. עי' ביאור דונקדשתי בענין הקדוש הראשון. והנה מהרצון עליון אין שום שינוי בעצמותו ית' שאינו דומה למציאת הרצון שיש למטה באדם כי באדם הרצון הוא מצד החסרון שחסר לו דבר ואינו שלם בלא זה ע"כ יש לו רצון לאותו דבר וא"כ הרצון הוא עצמי' אצלו. משא"כ למעלה הלא אנת הוא שלימותא דכולא וכלום חסר. ואין שייך רצון אצלו. כ"א שע"י צמצום האוא"ס נתהוה בחי' הרצו"ע. וע"כ אין נמשך שום שינוי בעצמותו מהרצון כו'. וזהו הענין שתפלה הוא מלמטלמ"ע הייני שבחי' מל' כמו שהיא למטה בעולמות הנבראים בבחי' יחו"ת יש ובטל היא מתפשטת מכל הצמצומים והלבושים שלה ועולה בבחי' ביטול ממש בא"ס ב"ה בחי' אם ישים אליו לבו כנ"ל. וע"י העלאה וביטול זה נמשך לה התגלות אוא"ס בשמו"ע ע"י י"ח ברכות וא"כ התגלות זו הוא מלמטלמ"ע. וכן באדם שע"י העלאתו באה"ר כו' נמשך אח"כ ברוך כו'. אבל תורה היא מלמעלמ"ט. כי אורייתא מחכ"ע נפקת כח מה וביטול לגמרי כו' אשר בביטול זה עיקר השראת אוא"ס ב"ה. ועסק התורה הוא ג"כ בבחי' ביטול לגמרי כמ"ש (ישעי' נ"ט כ"א) ודברי אשר שמתי בפיך וכתיב (תלים קי"ט) תען לשוני אמרתיך. ולכן כל האומר אין לי אלא תורה כו' בחי' לי' יש ודבר כי כי צ"ל עסק התורה בביטול לגמרי. וא"כ יש בתורה התגלות אוא"ס ממש. וזהו חמשה חומשי תורה שבה התגלות ה' פרצופים מא"א עד מל'. וזהו תורת הוי' כי ד"א הוי' וקוצש"י הוא ה' פרצופים הנ"ל. והיינו שעסק התורה הוא למעלה מבחי' נברא ונפרד. וזהו שתורה היא מלמעלמ"ט. וז"ש (משלי ח' פ"ו) בי מלכים ימלוכו כו' כמלך הגוזר כו' כשר כו'. ולכן מי שתורתו אומנתו אין מפסיק לתפלה כי ע"י תפלה הוא ההתגלות מלמטלמ"ע. משא"כ ע"י התורה שההתגלות הוא מלמעלמ"ט. וזהו שתפלה נק' תפלה לעני משא"כ תורה בשמאלה עושר וכבוד כו'. וזהו תורת הוי' תמימה היינו שמתגלה בה כל הה' בחי' בשלימות. וע"כ משיבת נפש בחי' נפש דעולם ושנה את חסר ה' כו'. וזהו עמל תורה שלמעלה מעמל שיחה. כי עמל שיחה היא התפלה שנק' חיי שעה. ועמל תורה היא בחי' חיי עולם (וער"ה ביום השמיני עצרת באריכות יעו"ש):
ט ועתה צ"ל ענין ברכה שהיא ג"כ המשכה והתגלות מלמעלמ"ט. כי הנה יצחק אמר לעשו וצא השדה וצודה לי ציד ועשה לי מטעמים כו' ואברכך לפני ה' (בראשית כ"ז) כי להיות ענין הברכה היא מלמעלמ"ט ע"כ צריך תחלה לעלות למעלה. וזהו וצודה לי ציד הוא בחי' בירורים ועשה לי מטעמים ב' מטעמים שהוא הבירור דצדיקים והבירור דבע"ת אתהפכא חשוכא לנהורא ועי"ז יעלה למעלה שיוכל להמשיך כל ההמשכות כמו שאמר (שה) ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ שהוא אורות עליונים מאד. ועד"ז יובן ענין ברכת כהנים. דצ"ל מאין להם הכח לברך וגם בלשון צווי. הנה כתיב (תלים ק"י) נשבע ה' ולא ינחם אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק. פי' אתה כהן לעולם קאי על אאע"ה כמשארז"ל (ב"ר פנ"ה סי' ו') שבזכות שאמר בפרשת העקידה הנני זכה לכהונה ומלכות. הנני לכהונה הנני למלכות. אך משמעות הכתוב שמה שאתה כהן לעולם נמשך מבחי' נשבע ה' ולא ינחם והענין דהנה כתיב (ש"א ט"ו) כי לא אדם הוא להנחם. בחי' אדם הוא קוין חו"ג אשר גבורה היא מנגדת למדת החסד (ונק' בזהר אתר דמשתני מחסד לדין). ולכן כתיב בראשית ו') וירא ה' כי רבה רעת האדם וינחם ה' אשר עשה כו' ויתעצב כו' ויאמר אמחה כו'. וזהו רק בבחי' אדם. אבל בעצמותו ית' שלמעלה מסדר השתלשלות ונק' כי לא אדם שם אין שום שינוי והכל חשד פשוט כו'. והנה מלכות ב"ד נמשך מעצמותו ית' כי שאול באחת ועלתה לו ודוד בשתים כו'. כי נעוץ סובת"ח. וזהו כי לא אדם הוא להנחם וא"א להעביר המלוכה מדוד כו'. וזהו ג"כ נשבע ה' ולא ינחם ומזה נמשך להיות אתה כהן כו'. והענין כי לפעמים מצינו שמדת החסד נק' גדולה כמ"ש לך הוי' הגדולה והגבורה דקאי על חסד ונק' גדולה. והיינו כי חסד הוא מצד הביטול כמו למטה באדם ע"י שבטל בעיניו יותר הוא בעל חסד יותר כי לא טוב הוא מחבירו שיש לו הכל ולחבירו אין. ומזה נמשך שישפיע הכל לחבירו כמו לעצמו. ולמעלה הוא חסד דאצי' שנק' חסד דמ"ה שהחסד נמשך מצד הביטול שהכלים בטלים בתכלית להאור כו'. וזהו רק בחסד דאצי'. אבל בבחי' ורב חסד שלמעלה מאצי' שם החסד הוא מצד הגדולה גדול הוי' ומהולל מאד ולגדולתו אין חקר והכל כלא שמזה נמשך החסד. והנה אברהם הי' בעל חסד גדול מצד הביטול שהי' בטל בתכלית כמ"ש בראשית י"ח) ואנכי עפר ואפר. בחי' שארית כשיריים ומותרות וכמו שאינו בעולם. ועי"ז זכה להתגלות בחי' ורב חסד אשר שם הוא החסד מצד הגדולה כמ"ש (מיכה ז') מי אל כמוך כו' לשארית נחלתו. שהתגלות בחי' מי אל כמוך רב חסד הוא לשארית כו'. וזהו נשבע ה' ולא ינחם בחי' ורב חסד ארך אפים וגד חסד אתר דלא משתני. מזה נמשך להיות אתה כהן לעולם זה אברהם והנה הכהן ע"י הקרבנות הי' מחבר התגלות אלקות בעולמות. וזהו אתה כהן לעול ם שהכהן מחבר התגלות בחי' אתה הוי' לבדך בעולם כו'. על דברתי שיהי' הדיבור שלי. דהנה בדבר הוי' שמים נעשו כו'. הנה הדיבור הוא נפרד ואינו מיוחד באוא"ס דהיינו שאין מאיר בהדיבור הה' בחי'. ולכן כתיב (ישעי' נ"ג) וכרחל לפני גוזזיה נאלמה שמצד שמתצמצם בבחי' יחו"ת יש ובטל והסתר אלקות יכול להיות יניקת החיצונים אבל בחי' אתה כהן לעולם הוא להיות על דברתי שיהי' הדיבור מיוחד באוא"ס ב"ה בחי' אתה הוי' לבדך. מלכי צדק היינו כמ"ש (בראשית י"ד) ומלכי צדק מלך שלם. היפך בחי' מארת חסר. כ"א שיתגלה בה כל השלימות עליון כמ"ש (חלים קמ"ה) ארוממך אלקי המלך כו'. וזהו"ע ברכת כהנים מלמעלמ"ט (כהן סתם מושרש בחסד דז"א איך שמקבל מהבינה (כמ"ש בזהר (פ' יתרו) בענין מלך וכהן כו') אשר בבינה התגלות עת"י (בחי' וגדל חסד) ע"י החכ'. וכיון שהוא בעצמו למעלה ע"כ יכול להמשיך הברכות מבחי' עת"י המתגלה בבינה ע"י החכ' מלמעלמ"ט דרך צווי כו' וא"כ הכהן ממשיך ג"כ שיתגלו הה' בחי' שחסרו כו'. וזהו אתה כהן כו' מלא ה'. אך ההפרש בין ברכה דכהנים לתורה. כי הברכה היא רק גילוי הה' בחי' מבחי' בינה לבד היינו מהתגלות בחי' חכ' וכתר שבבינה. משא"כ ע"י תורה ממשיכים עצמי' הה' בחי' דהיינו בחי' עצמי' חכ' וכתר כו'):
י ועתה צ"ל ענין לא זז מחבבה עד שקראה בתי כו' עד שקראה אחותי כו' שע"ז הוא השלשה ברכות יברכך כו' יאר ה' כו'. דלכאורה אינו מובן כי למטה באדם אנו רואים שבחי' בת חביבה יותר מאחות ומלשון רז"ל משמע שבבחי' אחות יש יותר חביבות כמובן. והענין כי בת היא מקבל. ואחות היא ששניהם שוין ויש להם מקור א' הגבוה משניהם דהנה כתיב (תלים מ"ה) שמעי בת וראי כו' ושכחי עמך ובית אביך. פי' עמך ובית אביך הוא מה שהאדם מורגל בהם. והם מדות הנה"ב אהבת עוה"ז ותענוגי'. וצ"ל שכחי עמך ובית אביך להפוך כל המדות ולהיות רק רצון א' לה'. ולבוא לזה הוא על ידי התבוננות. וזהו שמעי בת כו'. דכתיב (בראשית ב' כ"ב) ויבן ה' אלקים את הצלע. ויבן הוא ל' בינה כמארז"ל (נדה מ"ה ב') בינה יתירה כו'. ול' בנין. היינו שתיקן הצלע ע"י בינה כי צלע הוא כמ"ש (בראשית ל"ב) והוא צולע על ירכו. בחי' כלה חגרית. פוסח על שתי הסעיפים שבשעת התפלה כשמתבונן באלקות אז בחי' הרצון והאהבה רק לה' כו' ואחר התפלה נמשך אחר תענוגי עוה"ז כו' וע"י המשכת בחי' בינה הוא מתקן את הצלע שיהיו כל מדותיו רק לה' לבדו. ולא לימשך אחר תענוגי עוה"ז. וכמ"ש בזח"א (מ"ט א') או"א אתקינו לה כו'. וזהו בחי' בת בנפש שהוא כשלא נתהפכו מדות הנה"ב לגמרי וצריך לקבל כח מל מלמעלה להפכם ולבררם לגמרי כמארז"ל (סוכה נ"ב ב') אלמלא עוזרו כו' שצריך לקבל כח וסיוע מלמעלה. וע"ז היא הברכה יברכך ה' וישמרך. ואיתא במד"ר (במדבר פי"א סי' י"ג) יברכך בברכות האמורות בתורה. ברוך תהי' מכל העמים ברוך אתה בעיר פי' ברוך תהי' מכל העמים שהברכה נמשך מכל העמים דוקא כמ"ש (שמות י"ט) והייתם לי סגולה מכל העמים. סגולה הוא אוצר יקר ובחי' סגולה נמשכת מכל העמים דוקא. והענין כי ידוע שקליפה קדמה לפרי. שמתחלה נצמח הקליפה ואח"כ מתגדל בתוכה הפרי כו' ושרש הענין הוא מ"ש (בראשית ל"ו) ואלה המלכים אשר מלכו כו' לפני מלך מלך כו'. בחי' זמל"ק דתהו שנפלו למטה בהיכלות הסט"א בז' עממין הכנעני החתי כו'. וזהו קליפה קדמה לפרי לא שהקליפה עצמה קדמה ח"ו כ"א החיות אלקות שמוסתר בה קדמה כי תהו קדמה לתיקון (ועי' בביאור שע"פ שחורה אני). ולמטה באדם הוא ז"מ דנה"ב כו'. וצריך לבררם ולהפך שיוכללו ויתאחדו באלקות. וזהו ברוך תהי' מכל העמים פי' ממה שמברר מז' עממין שנפלו שם זמ"ל דתהו. ואח"כ הוא ברוך אתה בעיר. כמ"ש (תלים מ"ח) עיר אלקינו צירופי אותיות הדיבור עליון והיינו להיות גדול הוי' ומהולל בעיר כו' להיות התגלות יחודו ואחדותו ית' בעיר. וזהו ברוך אתה בעיר. וזהו יברכך ה' נגד בחי' בת שעולה עם הבירורים דתהו שלא נבררו עדיין לגמרי וצריכה לקבל עוד גילוי אלקות כדי לבררם בתכלית כו'. בחי' ברוך אתה בעיר (כי בחי' בת אינה דוקא כשמקבלת כח על ההעלאה כנ"ל. כ"א אפי' כשנמשך אח"כ המשכת מ"ד שהו"ע יחוד עליון נק' ג"כ בת לפי שהמ"ד ששרשו ממוחין דאו"א נמשך לה ע"י המדות דז"א דוקא ולכן נק' בת שמקבלת מז"א משא"כ אחותי זהו כשמקבלת בעצמה מאו"א שלא ע"י ז"א כו'). וישמרך הוא כמ"ש (שם קכ"ו) אם ה' לא ישמר עיר. המשכת מקיפים כו':
יא יאר הוי' פניו. נגד בחי' אחותי. אחותי היא ע"י התורה כמ"ש משלי ז' ד') אמור לחכמה אחותי את. והענין כמארז"ל (עירובין י"ג ב') ר"מ הי' אומר על טמא טהור ומראה לו פנים ועל טהור טמא ומראה לו פנים פי' ענין מראה לו פנים דכתיב (שה"ש ה' י"א) קווצותיו תלתלים כו' וכתיב (משלי ד' ח') סלסלה ותרוממך. שהלכות התורה נק' שערות. כי בשערות מלובש יניקה מהמוח אך רק ממותרי המוחין ולכן כשחותכין השערה אין מרגישין כאב. וכך נובלות חכ' שלמעלה תורה בחי' חיצוניות ח"ע המתלבש בשערות. והנה שערות אלו הם קדושה עליונה מאד ועליהם תלוי כל העולמות וכמ"ש בנזיר קדוש יהי' גדל פרע שער כו' (במדבר ו' ה') שלפי שהוא קדוש ומובדל מכל ההשתלשלות ע"כ גם השערות שלו שהם רק ממותרי מוחין הם קדושה נפלאה. וזהו ג"כ ענין שמשון הגבור שכח וגבורה שלו הי' על ידי שערותיו. וזהו"ע התורה שהיא חיצוניות ח"ע המלובש בשערות. והנה הפנים פנוי משערות ובפנים הוא התגלות עצם החכמה כמ"ש קהלת ח') חכמת אדם תאיר פניו וכן ענין צהבו פניו של ר' אבהו מפני שמצא תוספתא חדתא (ירושלמי שבת רפ"ח) הרי שבפנים התגלות עצם החכמה. וזהו שעפ"י תורה שהיא בחי' נובלות חכמה שלמעלה אין יכול להיות מטמא טהור אכן ר"מ הי' אומר על טמא טהור ע"י שמראה לו פנים התגלות עצמות חכ"ע סתימאה. ולכן לא ירדו חבריו לסוף דעתו. וזהו יאר הוי' פניו אליך (על ידי בחי' אחותי עסק התורה) התגלות פנים עליון שבו התגלות עצמי' ח"ע סתימאה. שלמעלה משערות כו'. ומחמת זה נק' התורה בשם מים (הוי כל צמא לכו למים) שעל ידה יומשך גילוי הביטול דבחי' ים יחו"ע בבחי' יבשה יחו"ת. וצ"ל למה לא יוכל להיות גילוי זה ע"י הלכות התורה שנק' שערות שהוא בחי' אבא יונק ממזלא שלמעלה גם ממה שמלבישים לחו"ג דא"א. והענין יובן עפמשנ"ת בלקו"ת בד"ה בהעלתך הראשון ספ"ד איך שהשערות נק' זיתים שהם מרים לפי שהם לבושים המלבישים ומעלימים על המשכת מו"ס שבתוכן כמו משל על נמשל עד"ה ועשית בגדי קדש. והם שרש המסכים והפרסות דהיינו שהשערות הם שרש להיות נמשך האור ע"י מסך ופרסא כו'. וכן נת' בדרוש הנותן שלג כצמר שהפרסא שבין אצי' לבי"ע נק' קרח. דהיינו מ"ש רקיע כעין הקרח. והפרסא שבין א"ס לאצי' נק' שלג וזהו לבושי' כתלג חיור כו' שהוא דק יותר מקרח כו'. וזהו"ע יגת"ד שנק' לבושי' כתלג כו'. וא"כ כשנמשך רק מהשערות יומשך אח"כ מאצי' לבי"ע ג"כ ע"י העלם הפרסא. אבל ע"י יאר הוי' פניו שבחי' הארת פנים הוא גילוי עצמי' ח"ס שלמעלה מצמצום השערות. בחי' זו זהו השרש לבחי' גילוי אוא"ס ב"ה בעולמות שלא יסתירו הלבושים והמסכים כי' וכמשנ"ת בד"ה בהעלתך ס"פ הנ"ל בענין כשמן הטוב כו' שיורד על הזקן כו' ע"ש. וזהו ג"כ ענין ההארת פנים כו. ולכן מזה נמשך להיות גילוי הביטול דיחו"ע ביחו"ת חיבור ים ויבשה כו':
עוד ארז"ל במדרש (שם) יאר הוי' פניו יתן לך מאור עינים דהנה דהע"ה אמר גל עיני ואביטה נפלאות מתורתיך. פי' גל עיני כמ"ש (ש"א ב') כי אל דעות הוי'. מלמטלמ"ע שהבריאה יש ודבר ובטל. ומלמעלמ"ט הרי הוא ית' היש האמיתי ומה שלמטה כלא ואין ובטל במציאות. וב' דעות אלו נמשכים משני שמות דהוי' אלקים. וכתיב (דברים ד') וידעת כו' כי הוי' הוא האלקים כולא חד. ויובן זה מענין משלי שלמה וידבר שלשת אלפים משל שהלביש חכמתו הגדולה והנפלאה משכל האנושי בדברים תחתונים והיינו שגם בדברים תחתונים ימצא ג"כ כל חכמת שלמה והנה אצלינו המשל דבר זר ומסתיר על חכמת שלמה שהרי אין אנו משיגים כונתו. משא"כ אצל שלמה לא הי' המשל מסתיר כלל כ"א שבו הי' ג"כ התגלות חכמתו הנפלאה. וכעד"ז יובן למעלה מה ששם אלקים נק' מגן ונרתק שמסתיר להיות נראה יש ובטל זהו רק אצלינו. אבל באמת הוי' הוא אלקים כולא חד ששם אלקים ג"כ אין עוד מלבדו ורק לאחזאה כו'. וזהו בקשת דהע"ה גל עיני ואביטה נפלאות מתורתיך היינו שע"י עסק התורה יבוא לבחי' גל עיני. וזהו הכל כסומים נגדו (ב"ר פנ"ג סי י"ט) ולע"ל כתיב (ישעי' ל"ה ה') אז תפקחנה עיני עורים וזהו ג"כ כוונת רז"ל במה שאמרו יתן לך מאור עינים. והיינו ע"י עסק התורה יאר הוי' פניו אליך כפי' הראשון כו'. ולכן בחי' זו זהו בחי' אחותי ששניהם שוין דהיינו שגם מלמטלמ"ע בכנס"י הוא הראי' כמו מלמעלמ"ט כו':
מבואר דיאר הוי' כו' יתן לך מאור עינים שזהו כמ"ש גל עיני כו' שהוא הראי' שבנפש מלמטלמ"ע איך דכולא קמי' כלא.
יב ועוד פי' יאר ה' פניו כמ"ש (חלים ל"ג) משמים הביט ה' שהוא הראי' מלמעלמ"ט. דהנה כתיב (שם ע"ח) ויקץ כישן הוי'. שבזמה"ג הוא בחי' שינה למעלה כביכול. והיינו כמ"ש בזח"ג (כ' סע"ב) קוב"ה בגלותא אסתלק לעילא לעילא. שהו"ע הסתלקות אלקות מהעולמות. ונכלל בהמקור אוא"ס עצמותו ומהותו ית' אשר שם כל העולמות כלא ואין שאינם תופסים מקום כלל. שהתהוותם הוא רק מהארה לבד כמ"ש (תלים קמ"ח) הודו על ארץ ושמים. והנה כתיב (שם קי"ג) רם על כל גוים הוי'. שמצד רוממות שם הוי' והתנשאותו והסתלקותו בעצמותו ממש יכולים אוה"ע עכומ"ז ג"כ לקבל השפעה כי שם הוא כחשכה כאורה וכל העולמות אינם תופסים מקום כלל וכמ"ש (משלי ל') שממית בידים תתפש כידוע. וזהו"ע שהנהגת העולמות הוא בבחי' שינה כמשל אדם הישן שעיקר השינה הוא בעיניו שסגורות המה בלתי רואים מאומה. וכך כתיב (תלים ע"ג) אותותינו לא ראינו שלא יש התגלות אלקות כלל (ע"י עיני הוי'. וזהו שלמעלה ג"כ השינה בעיניו ית' ז"א) וההשפעה הולכת מעצמותו היינו מחיצוניותו אשר שם כחשכה כו' וכל אפין שוין שאפי' עוברי רצונו יכולים ג"כ לקבל משם. והנה בקשתינו הוא הבט משמים וראה השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך ישראל. והיינו להיות התלבשות פנימי' אלהותו בבחי' שמים עילאין ומשם יהי' נמשך התגלות אלקות בנש"י ומלאכים וכל סט' דקדושה כו' וזהו המשפילי לראות בשמים ובארץ. בחי' תומ"צ שבזה הוא התגלות פנימי' אלקות. וזהו יאר הוי' פניו אליך שע"י הארה והתגלות אור פניו ית' פנימיותו אזי יהי' ממילא הגילוי בנש"י דוקא. וזהו אליך. וזהו"ע ראי' מלמעלמ"ט השקיפה כו' מן השמים כו'. והנה כתיב (שה"ש ד') עיניך יונים כמשל היונים שיחודם הוא ע"י הסתכלות זב"ז. וכך הראי' שמלמעלה. יאר ה' פניו. הבט משמים וראה. הוא ע"י הראי' שמלמטה בחי' גל עיני כפי' הא' יתן לך מאור עינים כי הא בהא תליא:
ויחונך ל' חן כמו שמבקשים ותתננו לחן ולחסד בעיניך. וכמ"ש ס"פ בראשית) ונח מצא חן. ופי' במד"ר (בראשית רפכ"ט) אעפ"י שאינו כדאי. וכמו"כ הו"ע ויחונך. והיינו שכדי להיות יאר הוי' פניו בקביעות צ"ל לזה בחי' חן אעפ"י שאינו כדאי. דהנה כתיב (דברים כ"ג ט"ו) ולא יראה בך ערות דבר ושב כו' אפי' בבחי' דיבור וכש"כ במעשה כו' שמצד זה הוא הסתלקות ולא בכל עת אכשר דרי כו' ומצד שבעה אלה עיני הוי' כתיב (איוב ט"ו) ושמים לא זכו בעיניו וזהו הברכה ויחונך כו' כנ"ל:
יג ישא הוי' פניו כו' כנגד בחי' אמי. ואי' בספרי ישא הוי' פניו אליך. בשעה שאתה עומד ומתפלל. ק"ו מלוט דכתיב נשאתי פניך גם לדבר הזה לבלתי הפכי כו' (בראשית י"ט כ"א) לישראל עאכו"כ. ונמצא מבואר שישא ה' פניו אליך הוא ע"י התפלה. וצ"ל שמבו"ל איך שהתפלה היא מלמטלמ"ע וזהו"ע יברכך בחי' בת ואח"כ עסק התורה שמלמעלמ"ט שבחי' זו גבוה מהתפלה וזהו"ע יאר כו' בחי' אחותי וישא ה' פניו היא מדרגה היותר עליונה גם מהתורה ונק' אמי. ואיך אמרו בספרי שגילוי זה הוא ע"י התפלה והענין דיש בחי' בתפלה שלמעלה גם מהתורה ויובן בהקדים ענין ריב"ז שאמר לרחב"ד חנינא בני בקש עלי רחמים כו' ואריב"ז אלמלא הטיח בן זכאי את ראשו כו' כל היום לא היו משגיחים עליו. ואמר לא שהוא גדול ממני אלא שהוא כעבד לפני המלך ואני כשר לפני המלך (ברכות ל"ד ב'). והענין כי שרי מלוכה הוא שעל פיהם נחתכים דברי המלך ומשפטיו. ולמעלה יש ג"כ ע"ב סנהדרין. ועסק התורה של התנאים הוא ג"כ בבחי' שרים. כמו מי שאומר כשר היינו לפי ששרש נשמתו מחכ"ע משיג שצריך לקרב ניצוץ זה כי יכול לעלות בביטול לגמרי כו'. וזה פסול שא"צ לקרב אותו כי אינו יכול לעלות בביטול לפי שהוא יש נפרד. ע"כ צריך לדחותו למטה מטה כו'. ותנא אחר לפי שרש נשמתו מחכ"ע משיג באופן אחר. וכן בענין עריות וגיטין ויבום וחליצה שהו"ע גלגולי נשמות. ע"כ נק' עסק התורה בחי' שר וזהו שריב"ז מקור התורה חמשה תלמידים היו לו כו' נק' כשר לפני המלך. והנה ע"י עסק התורה הגיע רק עד בחי' ח"ע. ואעפ"י שבחכ"ע הדין מועט מ"מ היא מקור המדות חסד ודין. והיינו כי ח"ע כח מה וביטול ואין נמשך שפע וגילוי אלקות אלא במה שבטל לגמרי משא"כ במי שהוא יש ודבר וצריך לענוש אותו. ולכן ע"פ חכמה אין יסורים בלא עון. וזהו אם בחקתי תלכו כו' ונתתי גשמיכם כו' ונתתי שלום כו' ובאו כל הברכות ואם לא תשמעו כו' ובאו כו' ההיפוך. הכל על תנאי. וזהו אלמלא הטיח בן זכאי ראשו כל היום כולו לא היו משגיחין עליו כי עפ"י אור חכ"ע לא היו צריכין לענות לו לטוב כו'. משא"כ רחב"ד המשיך רחמים בחי' רחמים פשוטים יגמה"ר שלמעלה מהחכ"ע. ומצד המשכה זו נענה. והיינו שאעפ"י שמצד החכ"ע לא הי' צ"ל שיחי' בנו מ"מ מצד הרחמים שלמעלה מהחכ' נענה. והגיע רחב"ד למעלה זו ע"י היותו כעבד לפני המלך ביטול המהות לגמרי שלא עפ"י חכ' וטעם כלל וכמ"ש (ש"א ט"ו) הלא שמוע מזבח טוב. כי שאול הלך אחר הטעם. וזהו"ע הקרבנות שהקריב כו'. וא"ל שמואל שביטול הרצון לגמרי בלי טעם מגיע למעלה יותר והיינו בבחי' רצו"ע שלמעלה מהחכמה:
ועוד יובן שתפלה היא למעלה גם מהברכה. דהנה יוסף אמר לא כן אבי כי זה הבכור שים ימינך על ראשו (בראשית מ"ח י"ח) והשיב לו יעקב ידעתי כו' ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו כו'. ולכאורה קשה כי יעקב הי' צריך לברכם וא"כ יברך את מנשה שיגדל מאפרים כבקשת יוסף. אך הענין דהנה כתיב (שם מ"ט כ"ח) איש אשר כברכתו ברך אותם. והיינו כי י"ב שבטים שרשן ביבג"א דז"א דאצי' והברכה הי' להמשיך בהם התגלות שרשם למטה וזהו כברכתו ברך אותם כו' (ויש להעיר מענין ויקרא האדם שמות לכל הבהמה כו' כי השם שקרא לכאו"א זהו לפי השרש שלו דהיינו מה שקרא לארי ארי הוא לפי שהשרש שלו הוא בחי' פני ארי' אל הימין שלמעלה וע"י קריאת השם המשיך בו גילוי משרשו ונתוסף בו גבורה וכח כו' וא"כ ע"י קריאת השמות עשה להם פעולה גדולה שנתוסף בהם חיות משרשם. וא"כ זהו כענין ברכה כו'. ובת"ז פי' ויקרא האדם שמות קאי על אדה"ע ת"ת כתפארת אדם כו'. לכל הבהמה ולכל עוף כו' ד' חיות המרכבה פני ארי' אל הימין ופני שור כו' ופני נשר כו'. וע"י קריאת שמות הללו המשיך בהן משרשן חיון עילאין כו'). וזהו כונת יעקב להיות שענין הברכה הוא רק להמשיך התגלות השרש ובשרש אפרים למעלה ממנשה ע"כ בלתי אפשר לו לשנות כו'. ונמצא שמה שאין עדיין בשרש בלתי אפשר להמשיך ע"י הברכה. משא"כ בענין התפלה אנו רואים שמועיל אפי' למה שאין בשרש כלל כמארז"ל (יבמות ס"ד ב') ע"פ ותהי שרי עקרה אין לה ולד (בראשית י"א ל') אפי' בית ולד כו' שלא הי' בשרש ומקור כח ללידה כלל ומ"מ וה' פקד כו'. וכן ענין מי שאמר לשמן וידלק יאמר לחומץ וידלק אעפ"י שא"ז בשרש שיהי' החומץ מאיר. וכמו ענין הפך ים ליבשה שהוא השתנות מע"ב. והיינו שהתפלה היא המשכת או"ח מעצמותו שלמעלה מסדר השתלשלות כו' ויכול לשנות כל הצירופים כו'. והכח הזה בתפלה הוא כענין בכה רבי יש קונה עולמו בשעה א' (ע"ז י"ז א') שמה שעסק רבי חמשים שנה בתומ"צ קנה ראב"ד כו' בשעה א' כו'. והיינו ע"י מס"נ ממעמקים קראתיך תשו"ע שעי"ז מעוררים למעלה מאד כו'. וזהו"ע שיש בחי' בתפלה שגבוה מהתורה והוא בחי' מס"נ למסו"נ באחד בחי' עומקא דליבא. וזהו ישא ה' פניו. דהנה במשה כתיב (דברים ל"ד) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים. וצ"ל דבמ"ת כתב (שם ה') פב"פ דבר ה' וזה הי' לכל ישראל אך פי' פב"פ שפנים עליון נתלבש בפנים תחתון. כי יש כמה בחי' פנים כמ"ש (יחזקאל א') ודמות פניהם פני אדם פנים לפנים. והיינו כמ"ש (חבקוק ב') והוי' בהיכל קדשו. היכל הוא שם אד' ובו מלובש שם הוי' כמארז"ל (ספ"ג דפסחים) לא כשאני נכתב כו' נכתב בשם הוי' ונקרא בשם אד'. והנה כשאומרים על שם הוי' שם אד' הרי הכוונה שם הוי'. אך כיון שאומרים אד' זהו שם הוי' המלובש באד'. וזהו פב"פ שפנים עליון דשם הוי' נתלבש בפנים תחתון ומשם דבר הוי'. משא"כ במשה דכתיב פא"פ היינו פנים עליון עצמו בלי שום לבוש כו' והיינו שהגיע לבחי' ויעבור הוי' על פניו אור עצמותו שלמעלה מבחי' פנים. וזהו ג"כ ישא ה' פניו כו' לבחי' עצמותו כו' ומשם נמשך להיות פא"פ. וזהו מה שפעם כתיב לא ישא פנים (דברים יו"ד) וכתיב ישא ה' פניו. והיינו שמצד תומ"צ לא ישא פנים ורק כמו ענין מ"ת (פב"פ). משא"כ ע"י תשו"ע בחי' אמי בינה. שמעורר בחי' נושא עון כו'. משם נמשך להיות ישא ה' פניו פא"פ:
אך צ"ל דלכאורה כיון שישא ה' פניו כו' הוא ע"י תפלה בחי' אמי שלמעלה מברכה. א"כ איך יכולים הכהנים לברך ברכה זו והענין כמארז"ל (מגילה י"ח) עבודה והודאה וברכת כהנים. שקודם ברכת כהנים צ"ל הודאה. כי יש ב' בחי' ברכה והודאה. ברכה הוא המשכה וגילוי. כי איהו ברוך (זח"ב קס"ב א') בחי' חכמה שנק' ראי' שבחכמה הוא התגלות אוא"ס וע"כ נק' חכמים עיני העדה. והנה עצמות אוא"ס ב"ה אינו יכול לבוא בהתגלות בעולמות. ורק בבחי' הודאה. שאעפ"י שאינו משיג היטב במוחו מ"מ הוא מודה שכן הוא כו' (עי' בביאור שע"פ אתה הצבת כו'). וזהו"ע שמו"ע ברוך אתה הוי' הוא המשכה וגילוי מאוא"ס ב"ה. ואח"כ מודים אנחנו לך כו' הוא בחי' הודאה וביטול לעצמות אוא"ס שאין אנו יכולים להשיגו מ"מ אנו מודים לו. וע"י הודאה זו מגיעים לעצמות א"ס ב"ה עד שיכולים אח"כ לברך ישא ה' כו'. והיינו שברכה זו נמשכה מהודאה הקודם לה כו'. והנה ענין ג' ברכות יברכך יאר ישא הם כנגד ג' רגלים. פסח הו"ע יצימ"צ בזכות שלשה אבות. וזהו"ע יברכך בחי' תפלה בת מקבל שהוא לצאת מכל המצרים וגבולים דנה"ב ולהפוך אותו לה' כנ"ל לכן יש בברכה זו ג' תיבות. שבועות הוא מ"ת חמשה חומשי תורה כו' וזהו יאר הוי' פניו ע"י התורה שמראה לו פנים כנ"ל ולכן יש בברכה זו חמשה תיבות כו'. חדש תשרי שהוא חדש השביעי שבו ר"ה ויוהכ"פ תשו"ע ואח"כ סוכות המשכות עצמות אוא"ס הסוכ"ע כו' וזהו"ע ישא ה' פניו ע"י התפלה בחי' אמי תשו"ע ולכן יש בברכה זו ז' תיבות:
יד וישם לך שלום. שכדי לקבל כל הברכות הנ"ל דיברכך יאר ישא כו' צ"ל וישם לך שלום כמארז"ל (עוקצין תפ"ג) לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום. שלא יהיו ענפין מתפרדין שאזי אין שורה הברכה מבחי' אנת הוא שלימותא דכולא כ"א שיהי' אחדות והתכללות כמו שאנו אומרים ברכנו אבינו כלנו כאחד (דוקא) באור פניך:
ושמו את שמי. פי' ושמו הו"ע דיבוק והתחברות בחי' שמי על בנ"י כמ"ש (ירמי' י"ג) וקנית לך אזור ושמתו על מתניך. וכתיב (שם) כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקתי וגו' הרי דפי' מ"ש ושמתו כו' הוא דיבוק והתחברות גמור. וכך הו"ע ושמו את שמי בחי' דיבוק והתחברות שם הוי' לבנ"י כו'.
ואני אברכם. דהנה כתיב (דברים כ"ח ב') ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך. דצ"ל מהו"ע והשיגוך כיון דכתיב תחלה ובאו עליך כל הברכות כו'. והענין כי יכול להיות שיומשך כל הברכות והמשכות אלקות אך שישארו למעלה בעולם העליון ולא יומשכו למטה בעולמות הנבראים. וע"ז כתיב ובאו עליך כל הברכות האלה למעלה והשיגוך שיומשכו ויתגלו למטה ממש. והנה כדי שיומשכו כ"כ למטה צ"ל ואני אברכם בחי' אני ראשון ואני אחרון מהוע"צ ית' שממנו דוקא יכול להיות שיומשכו כל הברכות למטה בהתגלות:
ביום השני הקריב נתנאל בן צוער נשיא יששכר הקריב את קרבנו כו', וצ"ל מ"ש ב"פ הקריב ולא כמו דכתיב בכל הנשיאים נשיא לבני זבולון כו' קרבנו קערת כו' וכן בכולם וכאן כתי' ב"פ הקריב. וברבות נשא פי"ג סי' י"ד הקריב כאלו הקריב תחלה. למה כן לפי שזכה בעצת נשיאים העלה עליו הכתוב כאלו הקריב תחלה כו' עכ"ל. ופי' במ"כ וז"ל נתנאל נשיא יששכר השיא עצה אל הנשיאים שיקריבו העגלות ועל חנוכת המזבח כדלעיל פי"ב עכ"ל. ולפי שנתן עצה על הקרבנות לכך מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב תחלה. וזהו שהקריב ביום השני דכפי סדר תולדותם הרי יששכר הוא תשיעי ובחנוכת המזבח הקריב קרבנו ביום השני ולמה כך. אלא לפי שנתן עצה כו'. וא"כ צ"ל כיון דמהראוי שיהי' תשיעי ולפי שנתן עצה הקריב בשני ומ"מ מעלה הכ' כאלו הקריב תחלה א"כ צ"ל מדוע באמת לא הקריב תחלה אלא שתחלה הקריב נחשון כו' למטה יהודה ואח"כ נתנאל למטה יששכר. וע' לעיל ברבות ס"פ י"ב ע"ש ולהבין כ"ז ומהו ענין הקרבנות צריך לבאר תחלה הכתוב שבפ' אמור. ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש לה יטמא. אחותו קאי על כנס"י כמ"ש (בזח"א קי"ב ע"א) ע"פ וגם אמנה אחותי בת אבי (בראשית כ'). והיינו כידוע שאברהם הוא איש החסד. שכולל כל המדות קוב"ה ושרה ל' שררה כו' זהו בחי' המל' והיא אחות לאברהם איש החסד. בת אבי כמ"ש בזהר (ח"ג רנ"ו ע"ב) אבא יסד ברתא. וכתי' (שמות ב') ותתצב אחותו מרחוק. ופי' ג"כ בגמרא סוטה (י"א ע"ב) כל הפסוק ע"ש שכינה נאמר אחותו כמ"ש אמור לחכ' אחותי. היינו ח"ת. וכ"פ בזח"ב י"ב ע"א. והיינו כי משה הוא קו האמצעי דת"י כנודע. וע"כ כנס"י היא אחותו. הבתולה כמ"ש (שיר ד') גן נעול אחותי כלה הקרובה אליו כמ"ש (דברים ז') מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו. אשר לא היתה לאיש זה עשו שנק' איש כמ"ש (בראשית כ"ה) איש יודע ציד איש שדה לה יטמא לע"ל כמ"ש (ישעי' ס"ג) מי זה בא מאדום חמוץ בגדים כו' מדוע אדום ללבושיך כו'. דקאי על לע"ל כשינקום ה' נקמתו מעשו אבי אדום. וזהו לה יטמא. שבשביל כנס"י שנק' אחותו ובתולה וקרובה כו' יטמא לע"ל לנקום מעשו כו'. ולהבין מהו ענין שכנס"י נק' אחותו הנה כמו שכנס"י נק' אחותו כמ"ש ולאחותו הבתולה כמו"כ נקראת ג"כ כלה. ולהבין מהו ענין אחות וכלה. והענין דהנה מה שנק' למעלה אחות הוא הבחינה אלקות שמחיה עולמות (והוא בחי' מלכות כמ"ש (תלים קמ"ה) מלכותך מלכות כל עולמים) כמ"ש (נחמי' ט') ואתה מחיה את כולם (פי' ענין ואתה מחי'. ע' בד"ה הקל קול יעקב בהגהות. דכ"ב אותיות דבר ה' וה' מוצאות הפה זהו אתה. והחיות ושפע אור א"ס ב"ה הנמשך ומתלבש באותיות דבר ה' להחיות על ידם כל העולמות זהו ענין הוי"ו דואתה. והיינו כי וי"ו הוא ששה מדות שבתוכן מלובש אור א"ס וע"י המדות נמשך האור והגילוי בבחי' מל' דבר ה' להיות ואתה מחיה את כולם) והיינו כמאמר ובטובו מחדש בכ"י תמיד מעשה בראשית שבכל עת ורגע נמשך שפע וחיות חדש מאור אין סוף בבחי' הנ"ל להחיות העולמות ולחדש אותם מאין ליש בכל עת ורגע כי חיות הראשון מסתלק ונכלל במקורו וצריך להיות נמשך חיות חדש כו'. וז"ש (בראשית ב') ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן נהר הוא המשכה שפע אור א"ס והוא יוצא תמיד להשקות הגן שהוא הבחי' אלקות שמחי' עולמות. והנה יצא לא כתיב ל' עבר דהי' משמע שפעם א' יצא השפע והאור להשקות את הגן ועומד כך. אלא יוצא כתי' ל' הוא שתמיד יוצא השפע והאור ונמשך להשקות הגן להיות ואתה מחיה את כולם. והיינו כי שפע אור א"ס שלצורך קיום העולמות יוצא ונמשך תמיד ולא נפסק לעלמין אפי' רגע א' כו'. (והנה זה עולה יפה לפי פי' המק"מ ר"פ נח דנ"ט ע"ב פסוק ונהר יוצא כו' וז"ל ונהר הוא יסוד יוצא מעדן מהבינה שנק' עדן להשקות את הגן היא מלכות ומשם יפרד שיצאו בי"ע וחיילותיהם עכ"ל. וכך הוא מדבר כאן בבחי' מל' איך שתמיד נמשך בה שפע אור א"ס להחיות העולמות והיינו שמקבלת מהמדות והוא מיסוד ז"א וע"ז פי' הפ' ונהר כו' והיינו כפי' המק"מ). והנה למטה אין אנו רואים שום שינוי והתחדשות בין היום לאתמול והכל שוה אעפ"י שבטובו מחדש כו' והיינו שנמשך שפע אור א"ס רק לחדש הישנות. וזהו ענין שכנס"י נק' לפעמים בשם אחות שהיא בחי' אלקות שמחי' כל העולמות והיא מדת מלכותו ית' דבר ה'. ולפי שתמיד נמשך בה שפע אור א"ס ב"ה ע"י מדותיו ית' ע"כ נק' אחות. כמו אהבת אח ואחות היא תמיד ואינו נפסק לעולם. כך מה שמדת מלכותו ית' מקבלת ממדותיו ית' שפע וגילוי אור מא"ס ב"ה הוא תמיד ולא נפסק לעלמין כו'. אך להבין מה שכנס"י נק' ג"כ כלה. הנה היא דוקא בירידתה בבי"ע למטה מטה מאד ומתלבשת בהיכלות ולבושי נוגה לברר בירורים. היינו להעלות ניצוצים דתהו שנפלו בנוגה ונעשו נפרדים לגמרי מאלקות כו'. ובירידתה למטה היא מבררת אותם ונכללים בתוכה עד שנתהפכו להיות בטלים באלקות ועולים בבחי' מל' בבחי' העלאת מ"ן למעלה באצילות אזי נק' כנס"י בשם כלה ל' כלתה נפשי בכלות הנפש וצמאון. והיינו ע"י העלאת מ"ן של ניצוצים המתבררים שהעלאתם היא בתוקף האהבה וצמאון גדול עד כלות נפשם לגמרי כו'. להתכלל ולהתבטל באור א"ס ב"ה המתגלה ומאיר באצי'. ומה שהעלאתם היא בתוקף אהבה וצמאון זה היינו לפי שנלקחים מעולם התהו ששם הוא הרצוא והביטול גדול מאד יותר מכפי הכלים ורק שנפלו למטה בשבה"כ. וע"כ כשמתבררים ע"י מדת מלכותו ית' ועולים בהעלאת מ"ן הוא ג"כ בבחי' רצוא והתגברות האהבה עד כלות נפשם כו'. יותר מכפי הגבלתם בכלי שלהם כו'. וז"ש (תלים ס"ג) מזמור לדוד בהיותו במדבר יהודה כו' צמאה לך נפשי כמה לך בשרי כו'. והיינו כי מדבר היא בחי' נוגה ששם הוא נפילת הניצוצות ודוד הוא בחי' מל' וכאשר המל' יורדת ומתלבשת במדבר יהודה לברר בירורים ואח"כ היא דוקא צמאה לך נפשי היינו ע"י העלאת מ"ן דתהו כו'. וזהו שכנס"י נק' כלה ל' כלתה נפשי ול' כלה שארי כליון היש לגמרי. והיינו ע"י ירידתה למטה ואח"כ כשעולה מן המדבר היא בבחי' כלה כנ"ל וזהו כמו שלמטה יש מעלה יותר בבחי' כלה שעצם האהבה היא בחמימות וצמאון יותר מאהבת אח ואחות כך ג"כ למעלה כנ"ל. והנה למטה בענין חו"כ יכול להיות הולדה והיינו ע"י היחוד עצמי שמקבלת הטפה שהיא מפנימיות ועצמיות המוחין כו'. כ"ה למעלה שיחוד עצמי הוא דוקא בבחי' כלה ולא כשכנס"י נק' אחות. והיינו כי כל שפע ואור א"ס שנמשך להחיות עולמות הוא רק בחי' חיצוניות לבד כנודע משא"כ כשכנס"י נק' כלה ועולה בבחי' העלאת מ"נ אזי נמשך דוקא מפנימיות אור א"ס ב"ה ממש ומתגלה בבחי' מל'. וזהו שהיחוד הוא בפנימיות ועצמיות. והיינו כי ע"י העלאת מ"ן נמשך המשכת מ"ד מפנימיות חכמה עילאה שבתוכה שורה אור א"ס ב"ה ומתלבש במדות עליונות והמל' מתייחדת בתכלית עם מדותיו ית' ומקבלת פנימיות ועצמיות האור בפנימיותה כו' וזהו שעיקר היחוד הוא דוקא כשנק' כלה. והנה ע"י יחוד זה נמשך גילוי אלקות בעולם ע"ד קי"ס ומ"ת למעלה מהטבע. (וענין ההולדה הו"ע לידת הנשמות שנעשה ע"י היחוד דזו"נ בפנימיות. ועי' מזה במ"א ע"פ מאמר הזהר תרומה גננא כו' שהו"ע הניצוצים המתבררים שנתהפכו להיות אלקות ממש ע"י שם מ"ה ביטול אמיתי שמתגלה בהם באצילות עד שנפשטים מכל בחי' יש כו' וזהו"ע לידת הנשמות דאצי' שמבחי' יחו"ע. ומה שנולדים לעולם הבריאה שהוא בבחי' יחו"ת יש ובטל זהו החידוש שמבי"ע יחו"ת נעשה אצי' יחו"ע כו' ובזה יובן ג"כ מ"ש זו"נ בראם ויקרא שמם אדם שנק' יחד אדם אחד. והיינו כשהיחוד הוא בפנימיות עד שכל אור וגילוי שבז"א הוא מאיר ומתגלה ג"כ במל' והיינו שפנימיות ח"ע שבז"א מאיר ג"כ במל' וזהו ויקרא שמם אדם כי אדם הוא מ"ה בחי' חכמה. והיינו לומר שאדם א' לשניהם. וכן מ"ש תחלה ודבק כו' והיו לבשר אחד יובן עם מ"ש בת"א פ' וארא בענין יחיד ואחד שאחד הוא בז"א ע"ש)
ב ועתה צריך להבין ענין ב' בחינות דאחותי וכלה מהו באדם. הנה אחות הוא מצד נה"א וכלה מצד נה"ב. ולהבין זה הנה ידוע דשרש נש"י הוא עלו במחשבה. והנה ענין המחשבה למטה הוא רק בחי' אותיות ולבוש שבהן מתגלה אור השכל כו' ומ"מ אנו רואים שהמחשבה היא דבר אחד ממש עם השכל בלי פירוד כלל כי א"א להיות שכל בלא מחשבה והיינו לפי שהוא לבוש המחובר ודבוק בשכל בתכלית כו'. וע"כ הנה המחשבה אין ביכולת האד לעצור אותה אלא תמיד משוטטת. משא"כ דיבור יכול לעצור כמו שירצה. והיינו לפי שמחשבה דבוקה בעצם השכל וע"כ נובעת תמיד משא"כ דיבור שהוא לבוש נפרד מאור עצם השכל. והנה יש למעלה ג"כ מחו"ד רק דכתי' (ישעי' נ"ה) כי לא מחשבותי כו'. והיינו בחי' אותיות מחשבתו ית' שהמה כלים ולבושים לבד לאור א"ס ב"ה כו' ומ"מ מחשבה עליונה היא דבוקה ומקושרת בתכלית באור א"ס ב"ה ואינה מתפרדת כלל ליש בפ"ע. אלא כלולה ובטלה ודבוקה בא"ס כו' (וע"כ נמשך מזה עלמין סתימין הכל ביטול כו'). והנה שרש נש"י עבמ"ח וכשהם כלולים במקור חוצבם הרי הם ג"כ דבוקים. וז"ש ואתם הדבקים בהוי' אלקיכם. ה' אלקיכם זהו זו"נ דאצילות עצמיות אלקות דספירות מדות ומל' דאצי' ונש"י מצד שרשם אור מחצב הנשמות בחי' מחשבה זהו לבוש מלביש את עצמיות אלקות דספי' זו"נ דאצי' אך לבוש הדבוק ומתאחד וזהו ואתם הדבקים כו' שבטלים בא"ס ב"ה ואינם מתגלים ליש כלל. וזהו דע מאין באת כו' בחי' אין וביטול באלקות. ועל כן כשירדו נש"י ונתלבשו בגופים יש להם ג"כ אהבה טבעית שהוא אהבה עזה להיות דבוק בה' אחד ושלא להיות יש כלל. ואין ביכולתם להתפרד כו' ולהיות יש בפ"ע כ"א הכל באהבה ודביקות בה' אחד וזהו שנק' אהבה טבעית לפי שזה הוא טבע שלהם שנמשכים אחר השרש. וכמו שלמעלה מחשבה עליונה דבוקה בא"ס כך הם למטה ג"כ באהבה ודביקות כו'. ובחי' אהבה עזה שמצד נה"א נק' אחות כי אחות היא ל' חיבור ודיבוק כמו איחוי אלכסנדרי והיינו ההתחברות ודביקות שיש לנש"י באלקות כו'. וזהו ענין אחותי שהוא מצד אה"ט דנה"א כו' כמו האהבה וחיבור דאח ואחות זהו בתונדה לפי שנלקחו ממקור א'. וכלה הוא מצד נה"ב. כמו למטה ענין כלה היא נפרדת לגמרי מתחלה ורק שמתחברת אח"כ על ידי קדושין ונשואין. כמו"כ הנה"ב מצ"ע היא ממשכא דחויא ק"נ לתאוה יבקש נפרד. ורק שהנה"א מברר ומהפך את הנה"ב לאהבה את הוי' כו'. ולכן אזי דוקא היא בחי' כלה ל' כלתה נפשי כו' והיינו כמו שלמטה בכלה הרי האהבה בתוקף וצמאון יותר מאהבת האחות אל האח כו'. כך דוקא ע"י התהפכות הנה"ב נעשה בחי' כלה שהוא כליון וביטול לגמרי בא"ס ב"ה יותר מכפי הכלים כו'. וזהו בחי' בכל מאדך בלי גבול שהוא בחי' רעו"ד ורצה"ע שלמעלה מהשכל. ורצון זה הוא בבחי' א"ס ממש שהוא להיות נכלל ובטל לגמרי באוא"ס ב"ה וזה נק' כלה ל' כלה שארי כו' וזהו ענין ירידת הנשמה בגוף שהוא ירידה צורך עליה. דהנה כמו שלמעלה החיות נושאות את הכסא שהוא מדת מלכותו ית'. והיינו על ידי ששרשן מעולם התהו וע"כ כשמתבררים ע"י בחי' מל' הם נושאים את הכסא למעלה מעלה כו' וכך הוא ג"כ עליית נה"א ע"י נה"ב כי שרש נה"א הוא בתיקון ושרש נה"ב בתהו כו'. והיינו כי שרש נה"א למעלה הוא במחשבה עילאה שדבוקה באלקות כו'. וע"כ נק' אחות ל' חיבור ודיבוק. והנה אעפ"י שדבוקה כו' מ"מ הוא חיבור משני דברים שמתחברים ומתדבקים והיו לאחדים כו' וכמ"ש (שמות כ"ו) חמש יריעות חוברות אשה אל אחותה. הנה יש כאן חמש יריעות נפרדות ורק שמצד החיבור נק' אחותה. כמו למטה ענין אח ואחות שהם ב' גופים כו'. ועד"ז יובן למעלה שמ"מ המחשבה עליונה היא בחי' בפ"ע ורק שדבוקה וכמו למטה שהמחשבה היא לבוש ורק דבוק בשכל כו'. וע"כ יובן שאעפ"י שיש אה"ט בנה"א שהוא לאהבה את ה' ולדבקה בו ממש כמ"ש ובו תדבקון כו'. מ"מ אין הנה"א כ"א בבחי' יש ומציאות בפ"ע ורק שדבוק כו' כנ"ל. וכמ"ש באגה"ק סי' כ' שגם נשמות דאצילות אינם אלקות ממש רק מעין אלקות בצמצום רב ועצום אבל עליית הנה"א ע"י ירידתה בגוף שהוא בירור ואתהפכא דנה"ב הוא כמ"ש בזה"ק (ויחי רי"ז ב'. רי"ט א') לאשתאבא בגופא דמלכא. כי על העלאת מ"ן מבירור נה"ב כתי' אכלתי יערי עם דבשי כמו המאכל כשמתברר בקיבה וכבד נהפך לדם ובשר ונכלל בגוף האדם ממש כך אכלתי כו' שהעלאת מ"ן נכלל באלקות ממש ולכן עי"ז העליה דנה"א לאשתאבא בגופא דמלכא שיהי' אלקות ממש ויתייחד עם אוא"ס ב"ה ע"ד איהו וגרמוהי חד בהון ממש. ואזי נק' כלה כמו עד"מ למטה איש ואשתו נק' תרי פלגי דגופא דאתעבידו חד גופא כמ"ש בזהר (ח"ג ז' ע"ב) וכמ"ש והיו לבשר אחד וכמו לענין ק"ש (בסי' ע"ג) אשתו כגופו דמיא משא"כ אחותו ואפי' בתו. וכמו"כ כשע"י בירור דנה"ב נעשי' בחי' כלה. ה"ה כמו פלג גופא. היינו שאין לה כ"א רצון אחד להיות נכלל ובטל באוא"ס ב"ה מהותו ועצמותו שלא להיות מציאות בפ"ע כלל כ"א ע"ד מ"ש לך ה' הגדולה והגבורה שהוא יחוד וביטול אמיתי דכלים דאצי' בא"ס המתלבש בהם. כך יהי' יחוד וביטול הנה"א ע"י בירור ואתהפכא דנה"ב. וזהו ענין כלה שמצד הנה"ב דוקא כו'. עי' בתו"א פ' יתרו בד"ה זכור השני דקי"ח ע"ב. ובלקו"ת בהביאור שע"פ ושמתי כדכד:
ג ועתה נבא לביאור הפסוק ולאחותו הבתולה הקרובה אליו הנה ולאחותו היא הנה"א שמצד אהבה הטבעית שהיא אהבה עזה להיות דבוק בה' אחד ממש כמ"ש (דברים י"ג) ובו תדבקון נקרא ולאחותו כנ"ל. אך מ"מ הנה רק שהוא דבוק באלקות בתכלית אבל הוא מציאות בפ"ע כנ"ל. הקרובה כמ"ש (שם ד') אשר לו אלקים קרובים אליו. וקרבתנו כו' לשמך הגדול. עם קרובו. שכ"ז היינו מה שמצד מ"ת ביום חתונתו נמשך להיות יחוד אוא"ס ב"ה עם נש"י זהו ענין הקרובה. וע"ד כ"א לשארו הקרוב אליו וארז"ל (יבמות כ"ב ע"ב) שארו זו אשתו. אליו כמארז"ל (בספרי) אליו ולא למדותיו שהוא להיות נכלל ובטל באוא"ס ב"ה שלמעלה ממדותיו ית'. עד שלא להיות יש כלל וכלל. והיינו ע"ד יחוד וביטול עליון דמדות דאצי'. וזהו דוקא מצד נה"ב שנקראת אז כלה כלתה כו'. והוא ענין עליית נה"א ע"י נה"ב שמבחי' ולאחותו יבוא לבחי' הקרובה אליו אך כדי לבא לבחי' הקרובה אליו צריך להיות תחלה בתולה כמ"ש הבתולה הקרובה כו'. והיינו כמ"ש (שיר ד') גן נעול אחותי כלה. פי' שאם קודם היא גן נעול יכול להיות אחותי בבחי' כלה. פי' נעול כמו שאמרו רז"ל (פסחים פ"ו ע"א) שאוגדות פתחיהן לבעליהן. כי הזונה היא שסרה לבה מבעלה ומקבלת השפעתה מאחר כו'. ואז אינה יכולה להיות כלה היינו להתייחד עוד עם בעלה כמ"ש בפ' סוטה ועד אין בה ופי' רש"י ז"ל הא יש בה אפי' עד אחד אינה שותה והיינו שאסורה עוד לבעלה כו'. והנה ברוחניות בנפש יש ג"כ זונה היינו כשממשיך לבו אחר הגשמיות ותאוות עוה"ז למלאות בטנו. וכ"ש תאות איסור ה"י. שעי"ז מקבל ההשפעה מבחי' אלהים אחרים וסט"א ר"ל כו'. וזהו זונה שסרה מבעלה ומקבלת ההשפעה מאחר כו'. והנה כמו הזונה א"א להיות עוד כלה כנ"ל כך כשנמשך אחר הגשמיות ומקבל השפעתו מסט"א ר"ל א"א להיות עוד בבחי' כלה כלתה נפשי בחי' הקרובה אליו כו'. וע"כ צ"ל גן נעול שהוא ענין נעול מכל הגשמיות ותאות כו'. ולהיות אוגד פתחו רק לבטלו. שהוא רצון אחד לה' אחד בסור מרע וע"ע. וכדי להיות נעול הוא ע"י גן סדרים דאורייתא כשר ופסול אסור ומותר טמא וטהור שמדחה הרע לגמרי ולא להתחבר עמו כלל. וזהו גן נעול. וזהו ענין הבתולה שאח"כ יכול להיות הקרובה אליו לבוא לבחי' כלה ולאשתאבא בגופא דמלכא כו' (והיינו שע"י הבתולה יכול ג"כ להפוך נה"ב. לבד מה שיהי' כלי לבחי' היחוד וביטול כו'). אשר לא היתה לאיש זה עשו שנאמר בו איש יודע ציד איש שדה (הנה במ"א ע"פ מאמר זהר חוקת נת' ענין שדה דקאי על ק"נ ושם נפלו ניצוצי קדושה כנ"ל, והעבודה הוא לצוד מהשדה היינו לברר ניצוצים ולהעלותם למעלה וזהו מ"ש זממה שדה ותקחהו (וכתי' (איוב מ') וכל חיות השדה ישחקו שם. בבחי' מל') ועשו הי' דרכו להיפך לצוד מהקדושה לסט"א וזהו איש יודע ציד איש שדה והיינו ע"י הרדיפה אחר הגשמיות ותאות כו'. וזהו אשר לא היתה לאיש. וא"כ הוא ענין אחד עם מ"ש תחלה הבתולה כו').
לה יטמא לע"ל כמ"ש מי זה בא מאדום כו'. מדוע אדום ללבושיך כו' ישעי' סי' ס"ג. והענין דהנה כתיב (דניאל ט') לבושיה כתלג חיור. דהנה גוון לבן מורה על חסד. וענין תלג חיור הוא עצמיות חסד עליון בחי' ורב חסד כו'. שלמעלה מהשתל' כו' וזהו ענין לבושי' כתלג חיור שהוא חסד עליון דא"א והוא לבושו של הקב"ה (כמ"ש בכמה מקומות דא"א לבושי' דע"י). והנה מצד חסד עליון כתיב ארך אפים מאריך אף לרשעים וכמארז"ל (אבות פ"ה) עשרה דורות כו' וכולם מכעיסין ובאין אלא כמה ארך אפים לפניו. והיינו שמצד עצמיות חסד עליון דא"ס ב"ה אין תופס מקום כלל מעשה התחתונים. וע"כ כדי לנקום נקמה מעשו צ"ל לבושו אדום (שהוא לבוש אחר) בחי' קו השמאל גבורות שזה נק' למעלה אדום. וכשמתלבש כביכול בלבושו אדום יכול לנקום נקמה מעשו כי שם כתיב (מלאכי א') ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי (ועי' בתו"א בדרושי פורים בד"ה כי אברהם לא ידענו כו'). והנה באמת זהו השפלה גדולה לגבי עצמותו ומהותו ית'. דבאמת כתי' לבושי' כתלג חיור שהוא חסד עליון שהוא בבחי' א"ס ממש וע"כ כדי שיתלבש בבחי' לבושו אדום שהוא גבורות דמל' זהו ירידה גדולה כו'. וז"ש מדוע אדום ללבושיך שהוא ל' תמהון. והיינו כי באמת לבושיה כתלג חיור כו'. אלא שכ"ז עושים כנס"י. שע"י ולאחותו הבתולה הקרובה אליו ולא למדותיו כנ"ל. עי"ז לה יטמא שבשביל חביבות כנס"י ישפיל עצמו ית' כביכול מבחי' לבושיה כתלג חיור ולהיות לבושו אדום כדי לנקום מעשו כו'. וענין הנקמה הוא כי כמה ניצוצות וכלים דתהו נפלו למטה בעשו דקליפה ונעשים חיות אצלו (ואעפ"י שבכלל הוא רפ"ח ניצוצין מ"מ בפרט הם עד אין מספר ממש. וע' בתו"א פ' וישב בד"ה מאלמים אלומים ע"ש) עד שנעשים ג"כ נפרדים לגמרי. אך כשמהותו ועצמותו כביכול משפיל א"ע ומתלבש בבחי' מל' שנק' לבושו אדום עי"ז לוקח כל הניצוצים וכלים דקדושה ממנו להעלותם ולבררם להיות נכללים באלקות ועשו נשאר מת בלא חיות כלל מקדושה. וזהו מש"ש וכל מלבושי אגאלתי דיש בזה שני פירושים א' ל' מגואל ומלוכלך. והב' לשון גאולה. ושניהם אמת. דמה שעל ידי לבושו אדום הנ"ל יתלבש בלבושי נוגה (כידוע דהמברר צריך להיות מתלבש בלבוש המתברר שהוא נוגה) זהו"ע וכל מלבושי אגאלתי מגואל ומלוכלך כו' (בטינוף). ומה שעי"ז לוקח כל ניצוצי קדושה ומעלה אותם זהו"ע וכל מלבושי אגאלתי ל' גאולה כו'. (וזהו אני מדבר בצדקה ורב להושיע. פי' אני הוא במל' וכשאני מדבר בצדקה ע' בביאור דוכל בניך שהוא המשכת כ"ע כו' עי"ז ורב להושיע א"נ י"ל אני אותיות אין הוא בכתר עליון וע' בלקו"ת בביאור ע"פ אני ה' כו' בשם הע"ח. דאני בחי' תחתונה שבמאציל וא"ש לפי הנ"ל ודו"ק כו'. והנה כשאני' מלובש בלבושי' כתלג חיור הרי כל אפין שוין כו' אך כשאני מדבר בצדקה צדקה היא המל' כידוע היינו כשמשפיל א"ע כביכול להיות לבושו אדום עי"ז ורב להושיע. שהוא כל הניצוצים שנפלו בטורא דפרודא שנק' ורב כו'). ופי' לשון יטמא. היינו כמו בגשמיות ענין הטומאה הוא למת. כך למעלה ג"כ הוא כביכול שמטמא א"ע למת שהוא בירור והעלאת הניצוצות דכתיב בהו וימלוך וימת. וכשמשפיל א"ע בלבושו אדום להעלותם ולבררם זהו"ע לה יטמא כו':
ד ועתה צ"ל ענין ביום השני הקריב קרבנו כו' והענין דהנה קרבן הוא לשון קירוב ומ"ש קרבן לה' פי' קירוב להוי' כו' והיינו שהוא עליית כנס"י בבחי' לאשתאבא בגופא דמלכא להיות נכלל ובטל בשם הוי' שהוא אור א"ס ב"ה כו' ע"ד יחוד וביטול כלים דאצי' באוא"ס זהו"ע קרבן להוי' וזהו הקריב קרבנו ע"ד מ"ש הקרובה אליו כו' להיות בחינת אין וביטול ממש כו'. וזהו ענין י"ב נשיאים לי"ב שבטים שכל נשיא העלה שבטו בבחי' קרבן להוי'. כמו הקרובה אליו. שבשביל זה ירדה הנשמה בגוף להיות לה עלייה זו כו'. אך כדי שיוכלו להעלות כנס"י בבחי' זו. ע"ז נתן נתנאל בן צוער העצה להקריב קרבנות כו'. דהנה כמו שלמעלה והחיות נושאות את הכסא כו' והיינו לפי שהעלאתם הוא העלאת מ"ן מבירור שבה"כ דתהו. ולכן ע"י הרצוא והתשוקה שלהם ליכלל באוא"ס ב"ה שמאיר באצי' עי"ז מגביהים ומעלים את המל' מבריאה לאצי'. ואח"כ כשמתעלה באצי' הנה ע"י ההעלאת מ"ן נמשך אח"כ המשכת מ"ד מבחי' ח"ע במל'. שזהו ענין יחוד עליון מעצמות ח"ע בבחי' מל'. כך ג"כ הו"ע הקרבנות כידוע שנפשות הבהמות שרש שרשן הוא מעולם התהו. כלים דתהו שנפלו בשבה"כ עד שנעשו חיות ונפש לבהמה גשמיות. ועי"ז נעשו בחי' נפרד כנ"ל. וע"י הקרבתם שיורד אש שלמעלה בדמות ארי' כו' נכללים הנפשות דבהמות באלקות ממש בבחי' העלאת מ"ן בכלות הנפש וצמאון גדול כנ"ל ועי"ז ממשיכים המשכת מ"ד מבחי' חכמה עילאה כו'. ולכן עי"ז יהי' הכח בנה"א ג"כ להפוך את הנה"ב ולבא לבחי' כלה כלתה נפשי כו'. ובהעלאת מ"ן המשכת מ"ד מבחי' חכ' כח מ"ה גילוי יחודו ית' על נפשו להיות נכלל ובטל בה' אחד עד שלא להיות יש כלל כו' כנ"ל ענין בחי' הקרבן קירוב לה' שהוא מ"ש הקרובה אליו. וזהו"ע שכל נשיא העלה שבטו לבחי' זו על ידי עבודת הקרבנות. אך להבין מה שנתנאל כו' נתן עצה זו כו'. שהוא נשיא יששכר. הנה ארז"ל (מד"ר ויצא פ' ע"ב סי' ה') יש שכר והיינו שבחי' יש הוא גופא השכר ע"ד מארז"ל (ספ"ג דעוקצין) עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק ש"י עולמות. וביאור זה הנה יעקב אמר אכן יש הוי' במקום הזה ואנכי לא ידעתי ולכאורה תמוה הלא את השמים ואת הארץ אני מלא ומהו במקום הזה דוקא. והענין הוא דאעפ"י שאני. היינו מהוע"צ ית' ממש. מלא. ולית אתר פנוי מיני'. אך היינו רק בהעלם. ונק' בחי' סוכ"ע. אבל מה שמאיר בגילוי אינו אלא הארה וזיו כו' ונק' ממכ"ע. והארה זו שמאיר בגילוי בבחי' ממכ"ע נק' אין. וזהו בריאה יש מאין. והנה זהו בכל העולם אבל בבהמ"ק הי' מאיר גילוי אור א"ס הסוכ"ע. וז"ש רז"ל צמצם הקב"ה שכינתו בין בדי הארון. דלכאורה אינו מובן מהו בין בדי הארון דוקא כנ"ל. אלא הענין הוא שבבהמ"ק היה מאיר גילוי סוכ"ע מ"ש את השמים כו' אני מלא בהעלם אבל בבהמ"ק היה מאיר בחינה זו ממש בגילוי. וע"כ הי' צ"ל צמצום דוקא כי א"א להיות התגלות סוכ"ע בבחי' או"פ כ"א ע"י צמצום. (ועי' בלקו"ת פ' קרח פ"ב שכ' וז"ל. כי בחכמה מלובש אור א"ס ממש (הסוכ"ע שמבחי' מו"ס ועת"י ע"י יגת"ד) בבחי' או"פ ובחינה זו מאיר בהיכל קדה"ק בין שני בדי הארון עכ"ל. ועי' בתניא פנ"ג. וגילוי זה נק' יש הוי'. בחי' קנה חכמה קנה בינה גימט' יש וכמשי"ת אי"ה). וזהו שאמר יעקב אכן יש הוי' במקום הזה. שהוא מקום בהמ"ק ששם הוא גילוי סוכ"ע מהותו ועצמותו ית' בחי' יש האמיתי. וזהו ואנכי לא ידעתי. כי מה שאני מלא הוא רק בהעלם. וזהו שאמר מה נורא המקום כו' בחי' והנורא אל עליון. ולהבין זה איך שבבהמ"ק הוא התגלות סוכ"ע ובכל העולם הוא בהעלם ומקיף. הנה הנפש מתלבשת בגוף ומתפשטת בכל רמ"ח אברים עד שבצפורני הרגל יש ג"כ מלובש חיות הנפש כו'. והנה עיקר גילוי עצמות הנפש הוא במוח דוקא ששם הוא המוחין חב"ד והמחשבה. משא"כ בצפורני הרגל מה שמתגלה מהנפש הוא רק הארה חיצוניות. עד שאין ערוך. (והנה מ"מ המחשבה ישנה בהרגל ופועלת פעולתה רק שהיא בבחי' מקיף והעלם והתגלותה הוא במוח דוקא. ועי' משל זה היטב בד"ה קרח הנ"ל ספ"א ע"ש). וכמו"כ יובן שעיקר גילוי עצמות אלקות הסוכ"ע הוא בבהמ"ק דוקא. משא"כ בכל העולם הוא רק בבחי' העלם כו'. ועפי"ז יובן ג"כ מארז"ל עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק ש"י עולמות. פי' שהגילוי יהי' מבחי' ש"י דוקא. והוא בחי' קנה חכמה קנה בינה גימט' יש. והוא בחי' יש הוי' הנ"ל. שהוא התגלות סוכ"ע. וזהו ענין יששכר יש שכר לפעולתיך כי יששכר הוא בחי' תורה כמ"ש (בראשית מ"ט) ויט שכמו לסבול שהוא עול תורה. ועי"ז נמשך הגילוי מבחי' יש הוי'. שהוא עצמות ח"ע הסוכ"ע. וע"י עסק התורה נמשכת בגילוי. וזהו יש שכר כלומר שבחי' יש גופא הוא השכר.