אור ברסלב
מגן אבות חלק א לחג השבועות

מגן אבות חלק א· רבי שלמה זלמן שניאורסון

לחג השבועות

פרשת במדבר

וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה וגו'. צ"ל דממחרת השבת הוא מיותר כיון דכתיב מיום הביאכם כו' שהוא ט"ז בניסן אנו יודעים שמיום זה צריכים לספור. והגם דכתיב מיום הביאכם מ"מ היינו יודעים שנצרך לספור מלילה כיון דכתיב אח"כ שבע שבתות תמימות. והענין יובן עפמשנ"ת בזהר (ח"ג צ"ז א') שענין גלות מצרים הו"ע טומאת נדה כי כנס"י בזמה"ג נק' בשם נדה כמ"ש ע"כ לנדה היתה כו'. ובמד"ר (פ' מצורע פי"ט) מפרש הפסוק דואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים וגו' על כנס"י בזמה"ג. וכתיב כי כטומאת הנדה היתה דרכם כו' (יחזקאל ל"ו) ויצימ"צ שיצאו נש"י מהגלות הוא כמו באשה שנפסק ממנה הדמים טמאים. וע"כ כדי שיוכלו נש"י לקבל התורה שנק' ביום חתונתי שהו"ע יחוד העליון דהקב"ה וכנס"י צריכים לספור תחלה ספה"ע שהוא כמו אשה שאפי' כשנפסק ממנה הדמים טמאים מ"מ כדי שתטהר לבעלה ותהא ראויה ליחוד צריכה לספור ז' נקיים ואח"כ טבילה. וכמו"כ אעפ"י שיצאו ישראל מטומאת מצרים מ"מ צריכים לספור נקיים במ"ט ימי הספירה ואח"כ יוכלו לקבל התורה שהו"ע היחוד כנ"ל. והנה צ"ל מה שבכל שה"ש נמשל אהבת הקב"ה וכנס"י בשם איש ואשה שהקב"ה נק' דודי כי טובים דודיך מיין וכנס"י נק' כלה וכן ארז"ל במד"ר (וישלח פ' פ') בשלשה לשונות של חיבה חיבב הקב"ה את ישראל בדביקה בחשיקה ובחפיצה וכולן נלמד מפרשתו של אותו רשע. שכם בני חשקה נפשו ותדבק נפשו כו'. כי חפץ בבת יעקב. שנמשל רק לאהבת איש ואשה שזהו משל גשמי מאד. והענין דכתיב ואהבת את הוי' אלקיך כו' והיו הדברים האלה. וארז"ל בספרי לפי שנאמר ואהבת את הוי' כו' איני יודע באיזו דרך אוהבים אותו לכך נאמר והיו הדברים האלה שמתוך כך אתה מכיר לאהוב כו'. וכן פירש"י בחומש מהו האהבה והיו הדברים האלה. ולכאורה אין זה מובן כלל איך שייך תורה לואהבת הלא אנו רואים שיכול ללמוד ולא יהי' אהבה כו'. וצ"ל תחלה מהו ביום חתונתו זה מ"ת. והענין כי היחוד למטה הוא השפעת הטפה שנמשך ממות האב ממש דרך רמ"ח אברים ונתגשם להיות טפה גשמיית והראי' שיש בהטפה מעצמות מהות מוח האב ממש שהרי מוליד בדומה לו וכך ענין התורה היא חכמתו ורצונו ממש שנתלבשה בגשמיות כמו בל"ב חוטי הציצית מלובש לבנ"ח. וכמו ספה"ע שע"י הסיפורים גשמיים ממשיכים מ"ט שע"ב. וכן בכל המצות תפילין וצדקה תרומות ומעשרות שהכל הוא המשכת חכ"ע דאצי' שהלביש הוא ית' בגשמיות ע"י ההתלבשות בחכמה דבריאה יצי' ועשי' שבתוכן מלובש חכמתו ורצונו דאצי' ממש. ולכן נק' מ"ת בשם יחוד קוב"ה וכנס"י דהיינו השפעת עצמי' ומהות חכמתו ית' ממש ורק שנתלבש בגשמי' ולכן המשל לזה הוא דוקא ענין היחוד הגשמי שבהשפעת הטפה מלובש כח עצמות המוחין ממש. שמלבד ענין היחוד לא נמצא השפעה כזו בעולם כלל עי' בלקו"ת בביאור דשחורה אני כו'. ועפי"ז יובן מה שהתורה היא אהבה. דהנה כתיב ואהבת כו' בכל לבבך בשני יצריך. ופי' האוה"ח שע"י היצה"ר באים לאהבת ה'. והיינו כי עיקר היצה"ר והתאוה הוא ביחוד כי חפץ בבת יעקב. והנה ענין היחוד הוא השפעת הטפה שנמשכה מהמוח ואעפ"י שמלובש בה עצמות המוח ממש מ"מ מקור התהוות החכמה ושכל אנושי הוא רק מחכמה דמל' דעשי' והוא בחי' בע"ג ממש. והנה אם בזה יש כ"כ תאוה וחשק א"כ כש"כ וק"ו כמה וכמה צריך להיות התלהבות רשפי אש האהבה בחשיקה וחפצה לאור התורה שהוא היחוד עליון דקוב"ה וכנס"י דהיינו השפעת עצמי' חכ"ע דאצי' ממש. וזהו שפירש"י ז"ל מהו האהבה והיו הדברים האלה שמתוך כך אתה מכיר לאהוב כו' כנ"ל. והנה נת' שמ"ת הוא היחוד דהקב"ה ונש"י. ולכן הי' צ"ל תחלה יצימ"צ. כי כשהיו בגלות מצרים היו אז בבחי' טומאת הנדה ונדה אסורה לבעלה. והיינו כי ה' דמים טמאים באשה. וענין זה באשה העליונה ה' תתאה בחי' מל' היינו שמפסולת הה"ג שהם גבורות קשות ביותר נמשך מהם הטומאה דהיינו אחיזת החיצונים ביותר. וזהו פי' נדה נד ה' שה' תתאה דשם הוי' הוא מרוחק מהוי"ו שאין נמשך בה היחוד עליון כו' ולכן נאלמתי דומיה החשיתי מטוב ר"ת נדה. ופי' מטוב היינו מבחי' אמרו לצדיק כי טוב כו' טוב הוי' לקויו כו' ולמטה בנפש האדם היינו ההתקשרות בתאות רעות ומחדו"מ של איסור. וז"ש כטומאת הנדה היתה דרכם. וזהו"ע גלות מצרים ערות הארץ מ"ט שע"ט דנוק' דקליפה שהיו ישראל מקושרים שם דהיינו מה שהאדם מיצר ומוגבל בהתקשרות התאות רעות כו' וענין יצימ"צ הוא לצאת מכל המצרים וגבולים של תאוות רעות. והו"ע סור מרע היינו להוציא המדות ולהפרידם מכל המחדו"מ של איסור. ולא להניחם להתפשט ולהתלבש עוד במחדו"מ של איסור (והו"ע כובש את יצרו שהמדות בתקפם ורק שכובשם ואין מניחם להתלבש במחדו"מ דאיסור. אתכפיא) וזה נקרא הפסק טהרה כמו באשה שאעפ"י שנפסקו הדמים מ"מ אינה יכולה לספור ז' נקיים עד שתפסיק בטהרה תחלה כל בין השמשות כו' כך הו"ע יצי"מ שהוא סור מרע כנ"ל (מענין שיצי"מ הו"ע הפסק טהרה ואח"כ דוקא יכול להיות ספה"ע עי' בלקו"ת ד"ה במדבר סיני הב' ספ"ג. ושייך עוד לזה ענין שריפת הפרה שבהתורה וביאור דחוקת ע"ש היטב). וזהו ממחרת השבת כי שבת היא שביתה והעלי' מן הרע ע"כ זהו הפסק טהרה (פי' כל ו' ימי החול רגליה יורדות מות שיורדת המל' בהיכלות הסט"א לברר בירורים. ושבת היא מתעלה עם הבירורים בקדושה כו') וממחרת השבת דוקא מתחיל ספה"ע. דהיינו כמו אשה שלאחר ההפסק טהרה מתחלת לספור ז' נקיים כדי שתהא ראויה ליחוד. כמו"כ אחר יצימ"צ דהיינו הפרדת המדות מהתקשרותם בתאות רעות מתחילים לספור ספה"ע כדי להיות ראוי להיחוד שהוא קבלת התורה. וענין ספה"ע היינו לברר המדות מהרע ולהפכם מחשוכא לנהורא:

ב ולהבין מה שבירור זה הוא ע"י העומר שהי' משעורים. הנה ארז"ל בברכות (נ"ז א') הרואה שעורים בחלום סר עונותיו שנאמר וסר עונך וחטאתך תכופר כי שעורה מאכל בהמה והנה ענין בהמה למעלה היינו חיות המרכבה פני ארי' פני שור שעבודתם הוא רק במדות התלהבות והתלהטות ונמצא שהביטול שלהם הוא במדות ארי' שואג שור גועה ואומרים קדוש כו'. ולכן נק' בהמה כי תוכן ענין בהמה הוא רק מדות. אבל אדם תוכן ענינו מוחין חכמה ושכל כו'. והנה השפעת חיותם הוא מה' אחרונה דשם הוי' שנמשך לכאו"א לפושע"ד נק' שעורה שעור ה'. והנה מבחי' בהמה שלמעלה נשתלשל נה"ב שבאדם שנמשך מפני שור כו'. והנה"ב הוא בהמה כפשוטו שהמדות מלובשים בתאות ותענוגים גשמיים. והנה אין הדינין נמתקין אלא בשרשן שע"י הבהמה שלמעלה מבררים הבהמה שלמטה. והיינו ע"י התבוננות איך ששרש נה"ב הוא רק בחי' התלהבות וביטול שור גועה לבחי' קדוש כו'. עי"ז נתפעל הנה"ב ג"כ באהבה לאלקות וליפרד מתאות רעות. וזהו"ע שתים לפניה כידוע. ולכן במנחת קנאות דסוטה הי' ג"כ משעורים דוקא. כי המנחה הו"ע בדיקה אם נקתה ונזרעה זרע כו' ואם לאו וצבתה בטנה. והבדיקה נמשך משעורה כי ע"י שעורה הוא הבדלת הטוב מהרע ומתעלה אח"כ הטוב ליכלל בקדושה עליונה. ולכן מפלת המן הי' ג"כ ע"י עומר שעורים כדאי' במד"ר (מגלת אסתר פ"י). והיינו כיון שענין שעורה הוא להפריד הטוב מהרע ולהעלותו. ע"כ עי"ז ממילא נופל הרע לגמרי ולכן הי' עי"ז מפלת המן. והנה מה שע"י עומר השעורים עצמו דהיינו הבהמה שלמעלה מבררים המדות דנה"ב זהו רק התחלת הבירור דהיינו שיתפעלו המדות דנה"ב קצת מאלקות ועי"ז יתפרדו מהרע (לפי שעה כו') אבל כדי שיתהפכו המדות דנה"ב מהקצה אהק"צ לגמרי צריכים לספור ספה"ע שהוא המשכת יומין עילאין מלמעלמ"ט מ"ט שע"ב לבחי' העומר שעורים כדי לברר ולזכך המדות דנה"ב שלא יהי' בהם שום תערובות רע כלל. כמו האהבה לא יהי' בה תערובות אהבות זרות וכן היראה כו'. וכן מדת הת"ת לאסתכלא ביקרא דמלכא לא יהי' בזה שום התפארות וגסות ח"ו כלל. וזהו פי' וספרתם לכם ל' ספיר להאיר ולזכך המדות דנה"ב שיהפכו כולם לאלקות ולא יהי' בהם שום תערובות רע כלל ואזי נק' שבעה נקיים. נקי וזך כו' בר לבב כו'. ונמצא שענין ספה"ע הוא שיתהפכו כל המדות דנה"ב מחשוכא לנהורא וכמו ז' נקיים דאשה ואח"כ יוכלו לקבל התורה שהוא היחוד דקוב"ה וכנס"י:

ג ועתה צ"ל הלא אשה סופרת רק ז' ימים נקיים. ולמה ספה"ע הוא ז' שבתות שהוא מ"ט יום. והענין כי אשה אחר ספירת הז' נקיים היא טובלת עצמה במקוה ואח"כ יכולה להתייחד כו'. וכמו"כ כאן אחר ספה"ע שהו"ע ז' נקיים יש עוד ענין טבילה וטהרה לנש"י. וצ"ל היכן היא הטבילה. אי' בזה"ק (שם) שהטבילה היא בנהר היוצא מעדן להשקות את הג"ן ג"ן סדרים דאורייתא. והענין כי ארז"ל (בכורות נ"ה) ע"פ ונהר כו' יובל שמו. יובל הוא יובל דכתיב וקראתם דרור כו' שגם עבדים יוצאים לחירות. והיינו כי יובל הוא שעה"נ דבינה עלמא דחירו שאין יכול להיות משם יניקה לחיצונים כלל. ולכן משם נמשך החירות עד שגם עבדים שהם נשמות פגומים שמושקעים בעמקי הקליפות שאין יכולים בעצמם לצאת מהרע בשום אופן ולכן נקראים עבדים כמו העבד שאין יכול מעצמו להיות בן תורין כ"א שהאדון ישחרר אותו או אחרים יקנו אותו כו'. וזהו האובדים בארץ אשור ולא כתיב הנאבדים שפי' האובדים שמאבדים עצמן לדעת והיינו שנעשו עבדים שאין יכולים לצאת לחירות מהרע כי מי שעבר עבירה פעם א' א"ז עבד עדיין כו'. אבל מי שבשרירות לבו ילך כל היום רק רע נעשה עבד. וזהו האובדים כו' אך ע"י גילוי שעה"נ גם עבדים יוצאים לחירות מהרע ומתעלים בקדושה כאו"א לשרשו וזהו איש אל משפחתו ואיש אל אחוזתו תשובו. וזהו"ע הטבילה בנהר היוצא מעדן שעה"ל. והיינו כי אעפ"י שכבר נתבררו ונזדככו המדות דנה"ב מכל תערובות רע ע"י הנפת העומר וספה"ע שהוא המשכת מ"ט שע"ב. מ"מ צריכים עוד לבחי' טהרה. והיינו שלא יהי' יכול להיות מהם יניקת החיצונים כלל (כי הגם שנתהפכו המדות דנה"ב לקדושה. מ"מ גם במדות דקדושה יש יניקת החיצונים כיון שהם נתבררו ונתקנו מהיש והפירוד ולכן נק' עולם התיקון. ובפרע במדות דנה"ב שנתבררו מהרע). וטהרה זו היא דוקא בשעה"נ דבינה כמ"ש אם רחץ ה' כו' א"ת אם אלא אם. היינו אימא עילאה שמשם נמשך הרחצה והטהרה וכתיב שיניך כעדר הרחלים שעלו מן הרחצה. והיינו כי טבילה אותיות הביטל שיומשך הביטול דחכמה בהמדות ואזי אין יכול להיות יניקה מהמדות כי ימותו ולא בחכמה כנודע. ועד"ז הו"ע נט"י כנודע. ולכן הטבילה בשעה"נ כי כל המעלה דשעה"נ הוא שבו מלובש יסוד אבא (ונק' שביל דקיק דבי' עייל אבא לאימא) גם כי שעה"נ מחבר חו"ב ע"ב ס"ג והיינו שיומשך הראי' דחכ' בבינה ואזי יהי' האהבה בתענוגים כמ"ש בהביאור דחכלילי ואזי הרע שנאוי ומאוס בתכלית כמ"ש בתניא פ"י במדרגת צדיק וטוב לו כו' והנה כדי לבוא לבחי' טבילה בשעה"נ צריכים תחלה להמשיך האור מכל המ"ט שערים. ואח"כ יכולים לבוא לבחי' שעה"נ. ולכן ספה"ע הוא מ"ט יום כדי להמשיך כל המ"ט שערים ואח"כ הוא הטבילה בשעה"נ. והנה אשה סופרת רק ז' נקיים לפי כי הטבילה שלה במקוה הוא למטה (בבי"ע) אבל כדי להיות הטבילה בשעה"נ צריכים לספור מ"ט יום וכנ"ל:

ד והנה הטבילה בשעה"נ הוא בשבועות. כי הנה עצם חה"ש אינו מצד מ"ת. כי לא נזכר בתורה כלל שלכן הוא חג מפני שבו נתנה התורה כ"א רק מפני שהוא יום החמשים ע"כ הוא חג כמ"ש תספרו חמשים יום כו' וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש כו'. מבואר שלפי שהוא יום החמשים ע"כ הוא חג. והענין שבו הוא התגלות שעה"נ כי יום הנו"ן אין סופרים כלל והיינו שאין יכולים להמשיכו ע"י ספי' ואתעדל"ת. כ"א אחרי שממשיכין כל המ"ט שע"ב במ"ט ימי הספי' אזי ביום הנו"ן מתגלה מאליו ומעצמו שעה"נ דבינה. וכמ"ש וזרקתי עליכם מים טהורים. שבא מלמעלה דוקא. ולכן הטבילה בשעה"נ דבינה הוא בשבועות דוקא. ועתה יובן מה שמ"ת שהוא היחוד דקוב"ה וכנס"י שאחר הטבילה הנ"ל הי' דוקא בשבועות. והענין כי שבועות הוא הטבילה בשעה"נ דבינה. והנה שעה"נ הוא הממוצע שמחבר חו"ב. והיינו שממשיך להיות יחוד חו"ב אין ויש. כי החכ' מאין תמצא בחי' אין וביטול ולכן השראת אוא"ס הוא דוקא בחכמה. ובינה השגה בחי' יש. לכן אין ערוך בין חכמה לבינה. ע"כ צ"ל ממוצע והוא שעה"נ שממשיך היחוד דחו"ב. וכיון שממשיך היחוד מבחי' חכמה. לכן נתנה התורה ביום זה כי התורה נמשכה מחכ"ע כמארז"ל (ברייתא דש"ח מ"ג) אין כבוד אלא תורה. פי' כבוד לבנ"ח. והמשכת חכמתו ית' נמשך בפנימי' כנס"י. וזהו"ע היחוד שאחר הטבילה בנהר כו' שעה"נ דבינה. וזהו סדר הפסוק וספרתם לכם. פי' לכם בשבילכם. והיינו להאיר ולזכך המדות דנה"ב ע"י ספה"ע כמו ז' נקיים. וספי' זו דוקא ממחרת השבת דהיינו אחרי ההפסק טהרה כנ"ל. מיום כו' תספרו חמשים יום אעפ"י שהספי' היא רק מ"ט יום. אבל מ"מ אח"כ מתגלה ממילא שעה"נ ובו הוא הטבילה והטהרה. ואח"כ נתנה התורה בו ביום שהוא היחוד מלבנ"ח בכנס"י כו':

וספרתם לבם כו' שבע שבתות תמימות. להבין ענין שבע שבתות דספה"ע. ואח"כ הוא חג השבועות. גם למה נק' חג שבועות הלא הוא אחר השבעה שבועות. הנה כתי' (תלים קי"ט) שבע ביום הללתיך. וע"ש זה תקנו רז"ל ברכות ק"ש שהם ז' ברכות בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה ובערבית מברך שתים לפניה ושתים לאחריה. והכל ע"ש שבע ביום הללתיך (בירושלמי פ"ק דברכות) וצ"ל מהו ענין ז' ברכות בכ"י כי ענין שבע ברכות אומרים גבי כלה דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה. אבל מה שייך ענין שבע ברכות שיהיו ישראל אומרים בכל יום לפני הקב"ה. צריך להקדים תחלה ענין מארז"ל (נדה ל' ע"ב) משביעים אותו תהי צדיק וצ"ל מהו ענין חומר השבועה יותר מכל המצות שהם צווים זה לעשות וזה לא לעשות. גם מהו הענין שמשביעים את הנשמה כמו שהיא למעלה הלא הנשמה מצד עצמה ודאי היא בבחי' צדיק ורק שענין השבועה הוא שכאשר תתלבש בגוף ונה"ב תקיים כל התומ"צ. וא"כ איך שייך להשביע הנשמה כאשר היא למעלה בלא גוף. שמא יהי' הגוף מונע ומעכב כו'. והנה בגמ' שם דרשו זאת מפסוק בי נשבעתי יצא מפי צדקה כו' לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון (ישעי' מ"ה כ"ג). תכרע כל ברך קאי על יום המיתה תשבע כל לשון קאי על יום הלידה שאזי משביעין אותו כו' וצ"ל הרי יום הלידה קודם והי' צריך לכתוב תחלה תשבע כל לשון. גם מהו בי נשבעתי למה נצרך גם הקב"ה לישבע ע"ז כו'. הנה איתא במד"ר (אמור פכ"ט סי' ז' ח') ע"פ ובחודש השביעי. מפרש ג' פירושים. הא' כפשוטו שהוא חדש הז' והב' ירחא דשבועתא שבו נשבע הקב"ה לאאע"ה בהר המוריה וא"כ מפרשי' שביעי ל' שבועה. והג' ל' שובע. כמ"ש ומשביע לכל חי כו'. כי הוא משובע במצות שבו ר"ה ויוהכ"פ ומצות סוכה ולולב וגם בגשמיות הוא חג האסיף. ובזהר מקץ (ר"ד ע"ב) פי' ג"כ ג' פי' אלו בפסוק ובשמו תשבע. הא' כפשוטו ל' שבועה. והב' ל' שבעה והיינו להמשיך גילוי ז' דרגין עילאין דכתיב (זכרי' ד' ב') שבעה ושבעה מוצקות. וכתי' (מ"א ח' ה') ויעש כו' את החג כו' שבעת ימים ושבעת ימים. והיינו שיש ב' בחי' ז' דרגין דלתתא וז' דרגין עילאין ולכן פי' ובשמו תשבע היינו להמשיך היחוד מבחי' ז' דרגין עילאין בז' דרגין תתאין. גם בפסוק ואשביעך דגבי אליעזר פי' ג"כ בזוה"ק פ' וישב (קפ"א ע"ב) לאתלבשא ברזא דשבע נהורין עילאין. גם פי' תשבע ל' שובע היינו שמבחי' ז' דרגין עילאין נמשך שבע שני השבע היוצא מזה שבפי' שבועה יש ג' פי' הא' ל' שבעה והב' ל' שבועה והג' ל' שובע. וכל הפי' אלו הוא ג"כ בענין משביעים אותו תהי צדיק. ותחלה צ"ל מהו ענין כל הג' פי' האלו בפסוק ובשמו תשבע. הנה צ"ל תחלה ענין התפלה. דכתי' (תלים מ"ב) תפלה לאל חיי. כי תפלה הוא ל' חיבור כמו נפתולי נפתלתי כו'. וכתי' (שם ק"ט) ואני תפלה. היינו שהתפלה והחיבור הוא בבחי' אני. שבבחי' זו נצרך לעשות חיבור כו'. כי הנה כתי' אני הוי'. וצריך להבין מהו בחי' אני. וכי כשאומר הכתוב אני. אנו יודעים מי הוא. דבשלמא באדם שרואים אותו שייך לומר אני. הנה כתי' (חלים קמ"ה) ארוממך אלקי המלך. פי מלך הוא מלך העולם היינו שכל העולמות מקבלים חיותן רק מבחי' מלכות לבי' כי מה שהקב"ה מחי' ומהוה העולמות א"ז כמו הנשמה שמחי' הגוף שעצם הנשמה ממש נתפסת ומתלבשת בגוף (בל"א איין גיהיילט) ולכן היא מקבלת שינוים ממקרי הגוף. אבל למעלה כתי' (מלאכי ג') אני הוי' לא שניתי בין קודם שנברא העולם לאחר שנברה"ע והיינו משום כי עצמותו ומהותו ית' הוא קדוש ומובדל לגמרי מהעולמות. ומה שמחיה ומהוה העולמות הוא רק על ידי בחי' מלכות לבד. שהיא רק הארה בעלמא שאינו נוגע לעצמותו ית' כלל. וכמו ענין המלוכה למטה שא"ז נוגע אל עצמות המלך כלל. ונק' גם שם. ישתבח שמך כו'. כמו שם האדם שאינו שייך כלל לעצמות הנפש והוא רק הארה חיצוניות כדי שיפנה לזולתו. וכך בחי' מל' היא רק הארה בעלמא. ומבחי' זו נמשך התפשטות החיות בכל העולמות והנה בחי' מל' נק' אני. כי יש אני ואין. אין הוא עצמות אוא"ס שאינו מושג דלמחתב"כ. ואני הו"ע התגלות. היינו בחי' מלכות שהיא עלמא דאתגליא שמתפשטת להחיות העולמות ונק' ממכ"ע שמלובשת בתוכיות ופנימיות העולמות וזהו אני הוי'. כי קוב"ה סתים וגליא (זח"ג ע"ג ע"א). והיינו כי הוי' הוא עצמותו ומהותו ית' אני הוי' ל"ש שהוא מובדל לגמרי מהעולמות ונק' סוכ"ע וזהו בחי' סתים. ואני הוא ההארה המלובשת בהעולמות בחי' ממכ"ע שהיא בחי' מל'. וזהו בחי' גליא. שע"ז כתיב ומבשרי אחזה אלוה לכן נק' אני ל' התגלות. וזהו ענין ואני תפלה. שבחי' אני עלמא דאתגליא מל' שהיא רק הארה בעלמא נצרך לחברה עם עצמותו ומהותו ית' הסוכ"ע והו"ע התחברות ממכ"ע עם סוכ"ע. וזהו ענין וישמחו בך כו' מקדשי שמך. אתה קדוש מהוע"ל ושמך קדוש הוא ההארה מקור חיות העולמות. וישראל ממשיכים היחוד מבחי' אתה קדוש בבחי' שמך קדוש ולכן מקדשי שמך. עד"ה ויקרא. וד"ה אוסרי לגפן. נמצא שהתפלה והחיבור הוא בבחי' אני דוקא שהיא רק הארה. וההתחברות היינו שיתגלה בה עצמותו ומהותו ית' הסוכ"ע. וזהו ע"ד אם אני כאן הכל כאן (סוכה נ"ג ע"א). לפי שבבחי' אני נעשה החיבור שיאירו בה כל הע"ס עליונות ע"י היסוד שנק' הכל. ומזה יהי' בעולמות ג"כ התגלות אלקות. כי כל העולמות מקבלים חיותן רק מבחי' מל' הארה בעלמא. ומזה נעשה עולם ל' העלם שיתראה ליש ודבר כו'. אבל כאשר יהי' בבחי' הארה זו דמל' התגלות עצמות אוא"ס הסוכ"ע וכיון שהעולמות מקבלים מבחי' מל' אזי יהי' בהעולמות ג"כ גילוי אלקות. וזהו כל ענין הברכות ברוך אתה הוי' מלך העולם. שבבחי' מלך יהי' התגלות שם הוי' ע"ד אני הוי' כולא חד. ומ"ש תפלה לאל חיי דוקא. הענין כי אנו אומרים בתפלה יחיד חי העולמים מלך. מלך הוא הארה בעלמא מקור חיות העולמות ויחיד אוא"ס עצמותו ומהותו ית' ( שהוא יחיד ומיוחד אחר הבראם כמו קודם הבראם) כי אחד הוא אחד בז' רקיעים וארץ וד"ר העולם המשכת יחודו ית' בהעולמות אבל יחיד הוא אור א"ס ב"ה עצמותו ומהותו שאינו בגדר עלמין כלל (ע' ת"א ד"ה וארא הא'. משם יובן. אחד בז"א. ויחיד הוא אוא"ס השורה בח"ע כו'). ובחי' חי העולמים הוא המחבר וממשיך ההתגלות מבחי' יחיד בבחי' מלך וכנ"ל. וז"ש (במדבר י"ד כ"א) ואולם חי אני וימלא כבוד הוי' את כל הארץ. שמבחי' חי אני נמשך להיות וימלא כבוד הוי' פי' שימלא מההתגלות דבחי' סוכ"ע. ע' ד"ה ויקרא בענין וכבוד הוי' מלא כו'. ולכן בחי' ואני תפלה הוא לאל חיי דוקא וזהו שנק' התפלה סולם (בהשמטות זח"א סי' נו"ן ע"ש) כי בסולם יש עליה וירידה. כך התפלה היא העלאת המל' מלמטלמ"ע והתחברות ההמשכה והגילוי שמלמעלמ"ט. ופי' מוצב ארצה בחי' מל'. וראשו מגיע השמימה בחי' מקיף סוכ"ע להיות התחברות סוכ"ע וממכ"ע ע"ד אני אענה את השמים והם יענו את הארץ. (וי"ל פי' השמימה כמ"ש בד"ה בעצם כו' נמול כו' שמים ז"א ושמימה כ"ע. ולכן ע"י שמגיע השמימה נמשך להיות יחוד שו"א כנ"ל). וז"ש ארוממך אלקי המלך. כי בחי' מל' עצמה רק הארה. ונצרך להגביהה ולהעלותה שתתחבר עם עצמותו ומהותו ית' הסוכ"ע. והגבהה זו הוא ע"י התפלה למטה דוקא. היינו כאשר מתבוננים איך כי בי"ה הוי' כו' ביו"ד נברא העולם הבא. ובה' נברא עולם הזה. ב' אותיות לבד. ולכן קמיה כלא חשיבא. מזה נמשך שלא לחפוץ בבחי' מקור חיות העולמות שהוא בחי' אני אותיות אין ע"ד בריאה יש מאין דהיינו הארה בעלמא שהיא כאין ואפס. כ"א יהי' הרצון והתשוקה ליכלל וליבטל דוקא בעצמות אוא"ס ב"ה. וזהו ואהבת כו' בכל מאדך. שיהי' העלאת הנפש מלמטלמ"ע בבחי' מאד בלי גבול היינו ליבטל במציאות לגמרי בעצמות אוא"ס ב"ה. עי"ז גורמים ג"כ בחי' ארוממך אלקי המלך שהוא העלאת המל' מלמטלמ"ע שתתייחד עם עצמותו ומהותו ית' בחי' סוכ"ע שהו"ע תפלה לאל חיי כנ"ל:

ב וזהו כל ענין ברכות ק"ש שהו"ע שבע ביום הללתיך. דהנה אי' בפע"ח שענין שבע ביום כו' הו"ע שבע הנערות הראויות לתת לה מבית המלך. והו"ע ז' היכלות כמו ז' רקיעים היכל הזכות היכל האהבה כו'. פי' כי בההיכלות הם המלאכים אשר הם בבחי' ביטול. וההיכל כוללם יחד עד"מ מחנה מכאל קפ"ו אלף שעומדים באה"ר וכלות הנפש לשלל באוא"ס. וכאו"א מדרגתו באהבה מובדל מזולתו וכמ"ש וכנפיהם פרודות. הנה נכללים כולם כאחד בהיכל האהבה. שההיכל כוללם יחד. וע"י ההיכל הם מתעלים מלמטלמ"ע. ונמצא שענין הז' היכלות הוא הביטול וההעלאה דמלאכים מלמטלמ"ע. וענין העלאה וביטול זה הוא בעצמות אוא"ס שלמעלה מבחי' מל' כו'. והנה כשעולים הז' היכלות דמלאכים מלמטלמ"ע בבחי' העלאה וביטול בעצמות אוא"ס ב"ה הסוכ"ע. עי"ז הם הגורמים בחי' ארוממך אלקי המלך שמגביהים ומרוממים את בחי' המל' ג"כ ליכלל באוא"ס ב"ה והו"ע והחיות נושאות את הכסא. מצד ששרשם למעלה מאד (ע' בה"ז פ' ויקהל בפי' (מאמר הזהר שם קצ"ז ע"ב) דהא מטרוניתא לא אתחזי למיתי לבעלה אלא באינון בתולתן עולימתהא דייתן עמה ומדברן לה עד דמטת לבעלה כד"א בתולות אחריה כו' ע"ש). וזהו ואת שבע הנערות הראויות כו' כי בלא עלי' הז' היכלות א"א להמל' בעצמה לעלות. והטעם פשוט כי בחי' מל' נשפלה עפ"י רצון המאציל להיות מקור לז' היכלות דבי"ע שיהי' בחי' יש דוקא. ע"כ איך תוכל להסתלק ולהתעלות מבי"ע. אבל כאשר הז' היכלות דבי"ע מתעלים בתשוקה וכלות הנפש באצי' עי"ז הם מעלים בחי' מל' ג"כ וזהו שבע ביום הללתיך שכדי להיות בחי' ואני תפלה בבחי' העלאה מלמטלמ"ע עד שיהי' תפלה לאל חיי כנ"ל הוא ע"י השבע היכלות שהוא ההעלאה דמלאכים שעי"ז הם מגביהים את המל' ג"כ לעלות כו' וענין הז' היכלות. כי יש ביטול והעלאה באהבה כמו מחנה מכאל. ויש העלאה בבחי' יראה כמו מחנה גבריאל וכו' (ומקבלים דין מן דין שכל היכל כלול מז' וזהו ענין שבע שבתות כדלקמן אי"ה). והנה בד מה שהם גורמים עליית המל' מלמטלמ"ע. עוד זאת שע"י העלאת הז' מדות דנבראים ליכלל בביטול באוא"ס ב"ה עי"ז הם ממשיכים הגילוי דז' מדות עליונות מלמעלמ"ט. והנה מבואר בזהר (פקודי ר"ש ע"ב) ובסידור האריז"ל אשר הז' היכלות הם מתחילים מברכת יוצר עד שמו"ע. וצ"ל מהו השייכות כו'. והענין כי באמת כדי שיהי' עליית הז' היכלות דמלאכים בבחי' ביטול לעצמות אוא"ס ב"ה הוא תלוי ע"י עליית נש"י שלמטה המלובשים בגופים שכשנש"י עולים מלמטלמ"ע ליבטל בעצמות א"ס ב"ה (ע"י ההתבוננות כנ"ל) והעלאתם הוא ג"כ בז' מדות באהוי"ר ורחמים וכו' עי"ז הם גורמים עליית הז' היכלות ג"כ (כידוע בענין מהלכים בין העומדים שנש"י פועלים ההילוך במלאכים. שמצד עצמם הן עומדים. והעלאת ההיכלות כנ"ל הו"ע הילוך. ולכן ע"י נש"י דוקא. וית' לקמן אי"ה יותר). והנה העלאת נש"י הוא בברכות ק"ש (כי ק"ש היחוד) ולכן מתחילים שם ההיכלות כו'. וזהו ענין שבע ביום הללתיך. דכמו ענין ז' ברכות דכלה היינו כדי שתהי' מותרת ומוכנת לבעלה. כך בחי' מל' כנס"י נק' כלה ל' כלתה נפשי כו'. לפי שנשפלת להיות מלך העולם. ומלובשת בהעולמות. וכדי שתוכל לעלות מהעולמות מלמטלמ"ע להתייחד עם אוא"ס ב"ה הוא ע"י שבע ברכות דק"ש שהוא עליית הנשמות בבחי' ביטול. ועלי' הז' היכלות דמלאכים שהם שבע הנערות כו' שעי"ז מגביהים ומעלים בחי' המל' ג"כ מלמטלמ"ע בבחי' ואני תפלה:

והנה כ"ז הו"ע הגבהת והעלאת המל' מלמטלמ"ע ע"י שבע ביום הללתיך. אך ההמשכה והגילוי מלמעלמ"ט שנמשך ע"י העלאה זו להיות יחוד עליון הוא ג"כ שבע והיינו ז' דרגין עילאין. פי' שהו"ע יחוד ו"ה. כי ו' הוא המשכה מלמעלמ"ט ובע"ח נק' זה קו (ע' מ"ש ע"פ והי' אמונת עתך בביאור יותר). וענין המשכה זו הוא ממקום גבוה מאד. ו' דוהנורא אל עליון מלמעלה מסדר השתלשלות. וזהו וזכרתי את בריתי יעקוב מלא וי"ו דקאי על הגאולה. ובכ"י אנו אומרים גואל ישראל וז"ש בזהר (ר"פ ויקרא ד"ב ע"א) ע"פ ונתתם לי אות אמת דא אות וי"ו. שהוי"ו הוא ההמשכה מבחי' אמת שהוא אני ראשון ואני אחרון וכו' וזהו כללות ההמשכה שנק' בשם וי"ו אבל בדרך פרט יש ג' ווי"ן. כי ההמשכה צ"ל נמשך ע"י ג' מדות חג"ת. וזהו ענין יחיד חי העולמים מלך. חי הוא ג"פ וי"ו. והיינו שהמשכה מבחי' יחיד בבחי' מלך הוא ע"י ג' מדות כנ"ל. מבואר שההמשכה וגילוי האור שמלמעלה למטה הוא בחי' וי"ו והמשכה זו הוא בבחי' ה' אחרונה שהוא מל'. להיות יחוד ו"ה אשר ביחד הם ז'. וכמ"ש לך הגדולה והגבורה כו' כי כל כו' הוא בחי' ו'. ואח"כ כתיב לך הממלכה להיות יחוד ו"ה שביחד הם ז'. ופי' מ"ש ממלכה ולא מלוכה. כי ממלכה בשני ממי"ן הוא כענין ארוממך אלקי המלך והיינו רוממות המלוכה ע"ד מלכותך מלכות כל עולמים. והיינו כשנמשך בה היחוד ע"י בחי' כל. וזהו פי' וענין שבע ביום הללתיך כמו ובשמו תשבע היינו להמשיך בהשם בחי' מל' הגילוי והיחוד מבחי' ז' דרגין עילאין ולכן ברכה הז' הוא השכיבנו לשלום דערבית. והיינו כמ"ש ונתתי שלום בארץ. ארץ הוא מל' ושלום הוא יסוד שממשיך היחוד במל'. ואזי והשבתי חיה רעה מן הארץ. הוא לילית ימ"ש וכת דילה שיתפרדו מהארץ עליונה ולא יוכלו לקבל יניקה ממנה ולכן עי"ז ושכבתם ואין מחריד שלא יהי' יניקת החיצונים כלל. ולא יטמאו את האדם בשינה במקרה לילה ה"י. וזהו"ע הבקשה השכיבנו לשלום ע' בביאור מאמר הזה"ק פ' חיי בענין ת"ע רשות משם יובן שבערבית הוא עיקר היחוד. אך למעלה מהחזה ע"י בחי' יעקב גוף וברית כחדא כו' ע"ש. ולכן אומרים אז השכיבנו לשלום כו'. (ביאור זאת דהנה בזהר תרומה (קנ"ח רע"א) פי' שבע ביום הללתיך על המשכת גילוי הז' מדות דאצילות. ובכהאריז"ל פי' שבע ביום על ז' הנערות שהוא עליית הז' היכלות דבריאה. וכ"מ ג"כ בזהר פקודי הנ"ל. והענין יובן כמו בפי' תשבע פי' בזהר שהוא כמו שני פעמים שבע. דכתי' שבעה ושבעה מוצקות. וכתי' ויעש החג שבעת ימים ושבעת ימים. שהם הב' בחי' דבריאה ודאצילות ופי' תשבע הוא להיות היחוד והתחברות דב' בחי' שבע והיו לאחדים. וכמו"כ ג"כ הב' פי' בענין שבע ביום כו' דקאי על הז' היכלות דרגין תתאין כו'. ופי' הזהר דקאי על הגילוי מז' דרגין עילאין. והיינו כי הו"ע יחוד עליון. והיינו כי כדי להיות ההמשכה והיחוד עליון מבחי' ז' מדות עליונות דאוא"ס צ"ל תחלה ההעלאה להמשכה זו מהבחי' ז' מדות דנבראים. והו"ע הז' היכלין היכל האהבה הוא ההעלאה בבחי' אהבה. וא"כ עליית הז' היכלות דבריאה הם ממשיכים הגילוי דז' מדות דאוא"ס מלמעלמ"ט. וזהו ב' הפי' בפסוק שבע ביום כנ"ל. ע' בביאור מאמר הזהר ע"פ והנה רבקה יוצאת בענין בתולות אחריה כו' שנמשך בהן ג"כ הארה מהיחוד עליון. אבל ודאי עיקר היחוד הוא רק בהיכל קדה"ק שנעשה אצילות ממש. ע' סד"ה אין ערוך לך בענין ח"פ אמת. ובהגהות לד"ה ואלה שמות בנ"י בענין החילוק שבין משניות לברייתות ע"ש היטיב וי"ל שבששה היכלות נמשך רק הארה מהיחוד ע"ד ברייתות ע"ש):

ד ועתה צ"ל פי' הב' שבפסוק תשבע שהוא ל' שבועה. והענין כמו למטה שני בנ"א המקשרים א"ע בשבועה. דהענין שלא יהי' אהבתם עפ"י טעם וחכמה שיוכל ליפסק כאשר יתבטל הטעם. ולזאת מקשרים א"ע בשבועה דהיינו שיהי' אהבתם למעלה מהטעם ושכל כו'. כדי שיתקיים תמיד ולא יופסק לעולם. וכך ג"כ בענין תשבע שהוא היחוד והגילוי דבחי' ז' דרגין עילאין דאצילות במל' שהו"ע יחוד ו"ה כנ"ל שייך ענין שבועה ביחוד זה פי' שיהי' היחוד תמיד כו'. וענין השבועה כמ"ש (מיכה ז' כ') תתן אמת ליעקב כו' אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם. וכתי' בי נשבעתי. והענין שהמשכת הגילוי והיחוד דז' דרגין עילאין יומשך שרש וכח לזה מלמעלה מהחכמה. כי החכמה היא מקור התחלקות הקוין חסד ודין אשר לפעמים יוכל להיות מדה"ד מעכבת על בחי' יחוד וגילוי זה כו' והיינו כשלא אכשר דרי שלא כל העתים שוים. ויש שאין העלאה הנ"ל) כדבעי למהוי. אבל למעלה מהחכמה כתי' אני הוי' לא שניתי כי לית שמאלא בהאי עתיקא. ומשם נמשך להיות היחוד והגילוי תמיד שלא יתפרד לעלמין כו'. וכענין שאול באחת כו'. כי מלכות ב"ד נמשך מבחי' כי לא אדם הוא להנחם. והיינו שבבחי' אדם התחלקות ג' קוין יוכל להיות שינוים. משא"כ בבתי' כי לא אדם כו' וזהו אשר נשבעת לאבותינו הם המדות שנמשכים מחכמה. מימי קדם שהם למעלה מהחכמה. כי אמת ליעקב תורה. חסד לאברהם מצות. וכדי שיהי' באתעדל"ת תמיד אתעדל"ע נצרך לזה שבועה מבחי' ימי קד כך עלה ברצונו וזהו בי נשבעתי. פי' בי במה שמלובש בי. והענין כי בפנימיות ז"א מלובש עתיקא ממש. והיינו כי מצד חיצוניותו הוא בחי' אדם. אבל מצד פנימיותו כי לא אדם הוא (וזהו אדם אותיות מאד והיינו בפנימיות. שמצד חיצוניותו דז"א הוא בתי' אדם. ומצד פנימיותו מאד כו'. כמ"ש בספד"צ (רפ"ד. זהר תרומה קע"ח ע"א) ז"א אתגליא ולא אתגלי' ופי' תלמיד האריז"ל שמצד פנימיותו הוא עתיקא ממש בסוד ישראל אשר בך אתפאר) כי בי היינו במה שמלובש בהיו"ד שהוא ע"ס דאצילות ומה שמלובש בפנימיות הע"ס הוא בחי' חד ולא בחושבן. וכמו ענין כי תשמע בקול דהפי' מה שמלובש בהקול. ע' בלקו"ת ד"ה כי תשמע ומשם נמשך השבועה שיהי' הגילוי תמיד כנ"ל:

והנה השבועה היא שבועת אמת כמ"ש לא תשא כו' לשוא. והענין כמ"ש (תלים קי"ז) ואמת הוי' לעולם. דכתיב (ש"א ב') כי אל דעות הוי'. מלמטלמ"ע כמו שנתהוה הבריאה יש מאין מבחי' מל' שהיא רק הארה כו' הרי העולם מסתיר שיתראה יש ודבר ורק שהיש בטל לתכלית לבתי' האלקות המהוה אותו כו'. וזהו ד"ת. אבל מלמעלמ"ט הרי קמיה כלא חשיבא ובטל במציאות לגמרי. אך זה הוא קמי'. אבל פי' ואמת הוי' לעולם שגילוי זה יהי' בהעולמות וכמ"ש (במדבר י"ד כ"א) וימלא כבוד הוי' את כל הארץ וזהו ענין שבועת אמת. פי' כי תכלית השבועה הוא שיהי' היחוד מז' דרגין עילאין תמיד. שהוא ענין שיהי' גילוי ואמת הוי' לעולם כו'. גם פי' שבועת אמת. כי אמת היפך הכזב ע"ד נהרות המכזבין לפי שנפסקין. אבל אמת היינו שלא יופסק לעולם בחי' אני הוי' לא שניתי אשר בתי' זו בעתיקא דוקא. ולכן נאמר ושמי הוי' לא נודעתי להם. ופירש"י ז"ל לא נכרתי במדת אמיתי' שלי שהרי הבטחתי ולא קיימתי. והיינו כי מז' שמות שאין נמחקין יוכל להיות שינוים. אבל שם הוי' לא שניתי כי לא אדם הוא להנתם. וזהו מדת אמיתי' שלי. והו"ע שבועת אמת (ע' בלקו"ת בביאור דאלה מסעי המתתיל הנה גבי המסעות פ"ד בענין וכל טיבו לא פסיק).

והפי' הג' בענין תשבע ל' שובע היינו כמ"ש שובע שמחות את פניך פי' פניך כמ"ש יאר ה' פניו אליך. שהוא הארת פני' העליון גילוי הפנימיות ממש (ע' ג"כ ד"ה ביאור דמסעי הנ"ל ויובן כאן בטוב טעם) ובגילוי בחי' זה הוא עיקר השובע וזהו שובע שמחות הוא את פניך דוקא. וענין השובע הוא כמ"ש ומשביע לכל תי רצון. פי' שגילוי זה הוא משביע ומרוה כל בחי' רצון וצמאון. דהנה לפעמים כתיב עמוס ח' י"א) לא רעב ללחם ולא צמא למים כ"א לשמוע את דבר ה' הרי יש בחי' רעבון וצמאון (וכמ"ש ארץ לא שבעה מים) אבל ע"י הארת פנים העליון כתי' ומשביע לכל תי רצון שהוא די לרוות כל הבתי' צמאון כו' וכמ"ש על לע"ל כוסי רויה (גימט' ארך. משא"כ עתה שמקבלת מבחי' זעיר אנפין. לכן ארץ לא שבעה כו'. וזהו שמבחי' ובשמו תשבע שהוא ל' שבועה נמשך ג"כ ענין השובע כי השבועה הוא מבחי' פנימיות ז"א שהוא עתיקא כי לא אדם הוא. והרי מבחי' הפנימי' דהיינו הארת פנים נמשך ג"כ השובע. שובע שמחות את פניך כו' שבע רצון. וז"ש על המן ובשבע כלכלתנו שנק' לחם המשובע שנמשך מבחי' שבע רצון רעדכ"ד פי' שכל הרצונות רוצים ומשתוקקים אליו והוא מרוה ומשביע כולם. עסד"ה אני ישנה שלא נדפס גבי שראשי נמלא טל. וכתי' חכו ממתקים כולו מחמדים כל החמדה שבכל ההשתלשלות הוא רק אליו ית' לבדו):

ה ועתה צ"ל ענין משביעים אותו. שיש בזה ג"כ כל הג' פי' ל' שבעה. ול' שבועה. ול' שובע. והענין כי בשבת אומרים נשמת כל חי. כי בשבת נמשך לכאו"א נשמה יתירה. ונמשכת מבתי' חי העולמים וזהו נשמת כל חי. וכמ"ש בזהר (תרומה קל"ח ע"א) דפרחא מההוא חי העולמים. ולכן תברך את שמך. ותחלה צ"ל מהו ענין השבת. דהנה כתיב (יחזקאל רס"י מ"ו) שער החצר הפנימית הפונה קדים יהי' סגור ששת ימי המעשה. וביום השבת יפתח. כי הנה ענין השבת הוא כמ"ש כי ששת ימים עשה כו' וביום השביעי שבת. ופי עשה כמו עד"מ אדם העושה מלאכה שמוריד שכלו ומלבישו בעשי' גשמיות וזהו השפלה גדולה ואח"כ כששובת ממלאכתו מתעלה השכל לעצמותו היינו לעצמיות חכמתו כו' וכעד"ז כביכול יובן גם למעלה. ששת ימי המעשה הוא ירידת חכמתו ית' להחיות העולמות. כי בריאות העולמות הוא ע"י חכמה דוקא כמ"ש בראשית ברא בחוכמתא כו'. וחכמה זו נתלבשה בע"מ ובעשי' כו'. ובשבת מתעלה בחי' חכמה זו לעצמיות חכמתו ית' חכים ולא בחכמה ידיעא. וזהו בחי' שבת מצד עצמו התגלות עצמות ת"ע ולכן כל שבת נק' שבת בראשית. אבל פי' הפונה קדים. קדם הוא למעלה מבתי' ראשית. כי ראשית יש לזו שניה שלישית כו'. סדר השתלשלות והוא בתי' ת"ע ראשית ההשתלשלות. אבל קדם הוא כמו קדמון שהוא לבדו הוא למעלה מסדר השתלשלות. וזהו הפונה קדים ביום השבת יפתח. ולכן מבחי' זו נמשך בשבת התגלות נשמה יתירה דהנה אית רצון ואית רצון כו' יש רצון הנמשך מהשכל והשגה ולפ"ע ההשגה כך יהי' הרצון והאהבה לאלקות. וזהו בחי' נר"נ של הנשמה. כי נשמה הו"ע הבנה והשגה כמ"ש (איוב ל"ב ח') ונשמת שדי תבינם. ורות הוא התפעלות האהבה שנמשך ע"י השגה דבחי' נשמה כו' אבל בחי' ת"י הוא למעלה יותר. כי יש רצון פשוט שלמעלה מהשכל והשגה. והיינו כי המדה אעפ"י שתחלת המשכתה הוא מהשכל. אבל את"כ בפנימיותה יש עומק מאד שלמעלה מהשכל שאין השכל יכול להשיג ולהכיל זאת כלל (והו"ע פנימיות הלב שלמעלה מהתכמה. וכענין הנ"ל בפי' בקול ובפי' ב' נשבעתי שהפנימיות הוא ממש עתיקא כו' כנ"ל. וע' ד"ה כי המצוה הזאת פ"ב בענין ומבקשי ה' יבינו כל. עומק הלב. ותעלומות הלב. וע' בד"ה ראה פ"ב בהג"ה ענין נתל איתן). וזהו ענין חי' יחידה שהוא הרצון עליון שלמעלה מהשכל. וענין תי' יתידה הוא כמו יחיד חי העולמים כו'. אשר בחי' חי העולמים ממשיך התגלות בחי' יחיד. וכך ע"י בחי' תי' הוא התגלות דבחי' יתידה יחידה. כי יחידה היינו שמקבלת מבחי' יחיד כו'. והנה בכל ימי השבוע אינו מאיר באדם רק נר"נ. אבל בשבת נמשך התגלות בחי' ח"י כו'. והיינו לפי שנפתח שער הפנימית הפונה קדים שלמעלה מבחי' ראשית חכמה. והנה התגלות זו דבחי' הפונה קדים הוא ע"י בחי' חי העולמים דוקא. לכן יש פי' בר"ח שער החצר הפנימית הוא יסוד שנק' חי העולמים. ולכן גם הנשמה יתירה שמבחי' ח"י נמשך ג"כ ע"י חי העולמים. וזהו נשמת כל חי. דפרחא מההוא חי העולמים. ומ"מ מי שטרח בע"ש כו' שע"י העבודה כל ששת ימי החול בבחי' נר"נ שהוא הרצון שלמטה מהשכל עי"ז דוקא יתגלה בשבת נשמה יתירה שהוא הרצון עליון שלמעלה מהשכל. וזהו שבת אותיות תשב. תשובה רעו"ד שלמעלה מהשכל. וכמ"ש עיני כל אליך ישברו. שהוא השברון והתקוה ועי"ז פותח כו' לכל חי רצון להיות רצון יראיו יעשה פי' הרצון עליון שלמעלה מהשכל. (והנה שבת יום השביעי. ויש בו ג"כ כל הג' בחי' הנ"ל ל' שביעי כפשוטו. ול' שבועה ול' שובע. ל' שביעי. כי כל ימי החול רק נר"נ הנמשכים מט"ס דמל' ע' ביאור דכי תצא. משא"כ שבת נמשך הגילוי מבחי' חי העולמים שהו"ע ז' דרגין עילאין וזהו ל' שביעי כפשוטו וגם ל' שבועה שלמעלה מהחכמה. כי ע"י בחי' חי העולמים נמשך הגילוי מבחי' הפונה קדים שהו"ע חי' יחידה כנ"ל וג"כ ל' שובע כענין ומשביע לכל חי רצון שיהי' מאיר תמיד הרצ"ע שלמעלה מהשכל. כמשי"ת לקמן אי"ה):

י ועתה יובן ג"כ ענין משביעים אותו תהי צדיק. כי הנה הנשמה כשמתלבשת בגוף נצרך ליתן לה כח מלמעלה כדי שתוכל להפוך הגוף ונה"ב. כי הנה לפתח חטאת רובץ שהיצה"ר מתלבש תומ"י בגוף האדם. משא"כ היצ"ט לאחר י"ג שנה. וזהו קדים טענתיה כו'. כמ"ש בזח"א פ' וישב דקע"ט ע"ב. וגם בשרשו הוא בחי' בכור שנמשך מתהו שקדם לתיקון. ולכן נצרך ליתן להנשמה כח מלמעלה כדי שתוכל להפכו. וזהו ענין משביעים אותו פי' משביעים היינו כי ענין השבועה הוא חי ה'. והוא בחי' חי העולמים שהוא מז' דרגין עילאין. אשר מבחי' חי העולמים נמשך הגילוי דבחי' יחידה כענין נשמה יתירה דשבת שהוא הרצון עליון שלמעלה מהשכל. וזהו משביעים ל' שבועה כי שבועה הוא למעלה מהחכמה שהוא בחי' ח"י כו'. נמצא אשר מבחי' שבע דהיינו חי העולמים שהו"ע ז' דרגין עילאין משם נמשך השבועה שהוא הגילוי דבחי' יחידה הרצה"ע שלמעלה מהשכל. וזהו ב' הפי' דמשביעים ל' שבעה ול' שבועה. וגם משביעים ל' שובע כענין ומשביע לכל חי רצון. שבחי' הרצון עליון שלמעלה מהשכל יהי' בגילוי תמיד בנשמת האדם וכענין שיעשה רצונך כרצונו. רצון יראיו יעשה. וזהו תהי צדיק כי בחי' חי העולמים הוא מדת צדיק כמ"ש ובניהו בן יהוידע בן איש חי. וזהו ועמך כולם צדיקים. ואיך הוא זה. אלא שע"י חי העולמים נמשך בכאו"א הנשמה יתירה בשבת שהוא מדת צדיק (ע' מזה בלקו"ת פ' עקב בד"ה ולהבין טעם קישור ברית ותורה לבהמ"ז פ"א יובן איך שאה"ר זו שייכה לבחי' צדיק). והנה ע"י גילוי זה דבחי' ח"י יוכל להפוך הגוף ונה"ב. כי הנה"ב נמשך מבחי' עולם התהו נקודים. ונה"א נמשכה מעולם התיקון ברודים אצילות. ולכן נצרך להיות הכח להפוך הנה"ב מבחי' עקודים. והענין כי רש"י ז"ל פי' שבאמת יעקב הוא הבכור. וכמשל השפופרת כו' נכנס ראשון כו' והענין כי מה שעשו הוא הבכור ששרשו מתהו. הוא ע"ד קליפה קדמה לפרי. שתחלה גדל הקש והחיצוניות. ואח"כ הפרי והפנימיות והוא העיקר המכוון. וכמו"כ ברישא חשוכא כו'. שתחלה עולם התהו שרש נה"ב. אבל מ"מ כמו שעבמ"ח היינו במקור האמיתי מחשבה הקדומה. שם יעקב העיקר וגבוה יותר. ולכן מצד נר"נ או"פ שנמשך מתיקון. שרש הנה"ב גבוה יותר בעולם התהו. אבל מצד מקור הנשמה בחי' מזלי' דע מאין באת היא גבוה יותר גם משרש נה"ב. והיינו כי שרשה בעקודים שלמעלה מהשבירה והתיקון. וזהו ענין ח"י. כי נר"נ זהו בחי' צ' דצלם. וח"י הם בחי' ל' מ' דצלם. ע' ביאור דכי תצא הנ"ל. והנה למ"ד חב"ד וזהו בחי' חיה ומ' הוא בחי' כחב"ד וזהו בחי' יחידה. וביחד הם ז'. וזהו משביעים ל' שבע שהשבועה והכח נמשך מבחי' ז' שהו"ע למ"ד מ"ם דצלם כו' ובחי' זו היא למעלה מתהו ותיקון כי הוא בחי' עקודים (וביאור זה איך שייך לומר על בחי' כחב"ד שהוא עקודים. הענין כך כי יש נרנח"י דוגמת ה' פרצופים אריך ואו"א וזו"נ. ויש עוד בחי' ניצוץ אלקות המלובש בבחי' יחידה כו' שהוא דוגמת בחי' עתיק המתלבש בא"א. כמ"ש בע"ח שער סדר אבי"ע וכמ"ש בביאור מאמר הזהר אסתכל באוריי' וברא עלמא ע"ש באריכות ובאמת נמשכת משם כו'. והנה נת' בת"א פ' בראשית בביאור דכי כאשר השמים החדשים בענין עומדים לפני. אשר פנימיות עתיק הוא למעלה מהשבירה והתיקון. וכמו בחי' עקודים ממש. וזהו שאפ"ל על בחי' יחידה ששרשה למעלה מהשבירה והתיקון. ולכן על ידה יוכל להפוך הגוף ונה"ב. וע' ביאור לענין זה בלקו"ת פ' בלק בביאור ע"פ מי מנה ספ"ב. בענין שמערבין בה הארת שם מ"ה מבחי' כ"ע רעדכ"ר שהוא הרצון הפשוט שלמעלה מהדעת בכדי שתוכל לברר הגוף ונה"ב כו' ע"ש) וזהו פי' משביעים אותו תהי צדיק היינו ההתחברות דבחי' משביעים ל' מ' דצלם בבחי' צדיק שהוא צ' דצלם כי מצד האו"פ נר"נ אינו יכול להפוך הגוף ונה"ב כנ"ל ששרשם גבוה יותר בתהו. אבל מצד המשכת הכח מהמקיפים שלמעלה משרש נה"ב כנ"ל עי"ז הוא מושל על הנה"ב להפכו מחשוכא לנהורא. וזהו ענין השבועה שנמשך מבחי' חי ה' שהוא חי העולמים. דהנה כתיב בי נשבעתי מפי יצא צדקה דבר ולא ישוב כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון. ישעי' סי' מ"ה. פי' בי נשבעתי היינו כנ"ל שהוא מהפנימיות המלובש בי שהוא עתיקא ממש. ולכן הגם שהשבועה הוא חי ה'. אבל הוא מהפנימיות דחי העולמים. יצא מפי צדקה כו' כי לי תכרע כו' הו"ע כי לא ידח ממנו נדח שכל הנשמות סוף כל סוף יתעלו שיהיו כולם צדיקים גמורים כמ"ש ועמך כולם צדיקים וזהו ענין הצדקה. וכיון שסוף כל סוף יהיו כל ישראל באמת צדיקים גמורים וכיון שנצרך להיות כך. ע"כ מחמת זה בנקל שתקוים השבועה דמשביעים אותו תהי צדיק וכענין ואהבת ל' צווי ול' הבטחה והיינו כיון שסוף כל סוף יהי' אהבה ע"כ בנקל הצווי. וכענין ב' הפי' בפסוק לא יהי' לך כנודע. וזהו שנכתב מקודם לי תכרע כל ברך. שמפני זה בנקל שתקוים ענין תשבע כל לשון דהיינו מה שיוכלו להפוך הגוף ונה"ב וליכלל בביטול והיינו ע"י השבועה והמשכת הכח מבחי' הרצה"ע שלמעלה מהחכמה כנ"ל. והנה זהו ענין משביעים אותו קודם בואה לגוף ונה"ב. והנה גם אח"כ כשמתלבשת הנשמה בגוף מקבלת ג"כ כח וחיזוק השבועה הנ"ל ע"י תומ"צ שיש בהם ג"כ בחי' שבעה וככל הפירושים הנ"ל. דהנה כתי' חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה. חכמות הוא ח"ע דאורייתא מח"נ. חצבה עמודיה שבעה היינו תשב"כ וש"ס משנה הם בחי' ז'. וגם במצות הוא ג"כ ענין שבעה. כמארז"ל (מכות כ"ד ע"א) בא ישעי' והעמידן על שש בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחי'. וביחד הם ז' והענין כי המצות הם תר"ך עמודי אור כמו עמוד המחבר מעלה ומטה. כמו"כ נק' עמודים. ונמשכים מבחי' תר"ך אורות דכתר. והנה כל התרי"ג ארחין דכ"ע נתלבשו כולם בז"א ומל' שהם בחי' ז'. וזהו חצבה עמודיה שבעה. נמצא שבמצות יש ג"כ שבעה היינו שנתלבשו בז' דרגין עילאין. וג"כ ענין שבועה כי הם המשכות מבחי' תרי"ג ארחין דכתר שלמעלה מהחכמה. וג"כ שייך ענין שובע. ולכן ע"י המצות מקבלת הנשמה כח וחיזוק לבחי' משביעים אותו. (ענין החיזוק לבחי' השבועה ע"י קיום המצות יתבאר יפה מהדרוש דמי מנה פ"ב. ובהביאור פ"ג ע"ש):

ועתה צ"ל ענין שבע שבתות דספה"ע. וענין חג השבועות שאח"ז. והענין כי שבע שבתות דספה"ע הו"ע תיקון וזיכוך בחי' ז' היכלות דבריאה. וביאור זאת כי עומר שעורים הוא מאכל בהמה. בהמה הוא בחי' המלאכים פני ארי' פני שור. והשגתם הנמשך להם מבחי' שעורה שעור ה' הו"ע מאכל בהמה. וענין ספה"ע היינו לתקן ולזכך הבחי' בהמה דמלאכים שיהי' בהם בחי' ביטול והעלאה מלמטלמ"ע ליכלל וליבטל במציאות בבחי' אדם שהוא עצמות אוא"ס הסוכ"ע כנ"ל. כי מצד עצמן הרי הם רק בבחי' בהמה שהשגתם רק מבחי' שעורה ה' אחרונה שהוא ההתהוות מאין ליש ואיך שהיש בטל. והנה נת"ל אשר ענין היכלות דמלאכים הוא שע"י העלאתם יגביהו בחי' מל' ג"כ לעלות ולהתכלל באור א"ס ב"ה. וכענין והחיות נושאות את הכסא כו'. ולכן כאשר הם עצמן בבחי' בהמה הרי א"א להם לעלות בעצמן. וממילא אין יכול להיות על ידם הגבהת ועליית המל' ג"כ. ולזאת הו"ע ספה"ע לתקן ולזכך הבחי' בהמה דמלאכים שיהי' בהם העלאה וביטול עצום ליכלל בבחי' אדם העליון כנ"ל. וזהו ענין ז' שבתות שהו"ע תיקון הז' היכלות שכל היכל כלול מכל השבעה. כמו היכל האהבה אעפ"י שעיקר הביטול והעלאה שלו מלמטלמ"ע הוא בבחי' אהבה מ"מ כלול ג"כ מבחי' יראה. שמקבלים דין מן דין. ולכן נצרך לבחי' תיקון וזיכוך כל היכל ז' ימים. והיינו שיהי' העלאה וביטול מלמטלמ"ע כל היכל בכל הז' בחי' ואיך נעשה התיקון והזיכוך בבחי' ז' היכלות דמלאכים שהם בחי' בהמה. הוא ע"י ספה"ע של נש"י למטה שיש בהם ג"כ בחי' בהמה. שהוא נה"ב הנמשך מבחי' בהמה דמלאכים ורק שנתלבש הכח המתאוה בתאות גשמיי' שזהו בהמה כפשוטו. ולכן ענין העבודה בספה"ע הוא לברר המדות דנה"ב מגשמי' ולהפכם לאלקות. והנה יש ז' מדות דנה"ב אהבות רעות ויראות זרות והתפארות כו'. וכל מדה נצרך להוציאה מגשמיות ולהפכה לאלקות וגם שכל מדה תהי' כלולה מכל הז' מדות. לכן זהו ענין שבעה שבועות. והנה התחלת בירור נה"ב והפרדתו מהרע הוא ע"י ההתבוננות בשרשו ומקורו בחי' בהמה דמלאכים ששם הוא רק בחי' אש והתלהבות לאלקות והחיות בוערות כו'. וזהו ענין כל שתים פניה שמאריכים בהביטול דמלאכים. ועי"ז יתפעל הנה"ב ג"כ יפרד מתאוות עוה"ז וכיסופין בטלין דילה. ולהיות מתפעל באהבה עזה לה'. (מענין שהתחלת התפעלות הנה"ב באהוי"ר צ"ל ע"י מלאכים. ע' בלקו"ת שה"ש בד"ה באתי לגני בענין אכלתי יערי ובד"ה כנשר יעיר פ"א ופ"ב ובד"ה מהלכים בין העומדים בענין אין הדינים נמתקין אלא בשרשן ע"ש). והנה זהו רק התחלת התפעלות הנה"ב באהבה לה' וליפרד קצת מהרע. אבל עיקר התהפכות המדות לגמרי בבחי' העלאה דבכל מאדך ליבטל לגמרי. ותיקונם וזיכוכם שיהי' זך ובהיר כמ"ש בר לבב. הוא ע"י המשכות מקיפים עליונים מבחי' מ"ט שע"ב שהמקיפים הם מעלים הנה"ב בבחי' העלאה דבכל מאדך בלי גבול. וזהו ענין וספרתם לכם שתאירו עצמכם להיות המדות דנה"ב ספיר ובהיר. וגם וספרתם ל' ע"ס דהיינו המשכות המקיפים בספה"ע היום יום א' כו' שעי"ז נעשה התיקון והזיכוך בהמדות דנה"ב עד שאח"כ נעשה העלאת הנה"ב בחילא יתיר היינו בכל מאדך ליבטל במציאות לגמרי בעצמות אוא"ס ב"ה (ע' מזה בלקו"ת פ' אמור בביאור ע"פ וספרתם לכם פ"ב). והנה ע"י עליית הנה"ב נעשה ג"כ התיקון והזיכוך בבחי' בהמה דמלאכים. כיון שמהם קבלה הנה"ב אהוי"ר בתחלה לכן אח"כ כשמתבררת הנה"ב לגמרי ועולה בבחי' מאד גורם ג"כ העליה במלאכים דהיינו שהגם שמצד עצמן הם בחי' בהמה מכל מקום יהי' בהם ג"כ העלאה ורצוא מלמטה למעלה בבחי' מאד ליבטל בעצמי', אור אין סוף שלמעלה מבחי' מלכות. שיצאו מהגבלת הכלי' שלהם. וז"ש ונתתי לך מהלכים בין העומדים שמלאכים מצד עצמן נק' עומדים. מוגבלים בבחי' בהמה. ואין יכול להיות בהם בחי' העלאה וביטול הנ"ל לבחי' אדם. אבל נש"י ע"י בירור הנה"ב פועלים ההילוך במלאכים מלמטלמ"ע ומלמעלמ"ט וזהו מהלכים ב' מיני הילוך ונמצא כי ענין שבע שבתות דספה"ע הו"ע תיקון וזיכוך ז' היכלות דמלאכים ע"י המשכות שבע שבתות מלמעלמ"ט מבחי' מ"ט שע"ב שעי"ז נעשה התיקון והזיכוך שיהי' בהם ביטול והעלאה לבחי' עצמותו ומהותו ית' סוכ"ע שעי"ז יגביהו ויעלו בחי' מל' ש' ב"ן בגימט' בהמה להתכלל ולהתאחד עם בחי' אדם ש' מ"ה. מבואר דכל ז' שבועות דעומר הוא רק ענין העלאת הז' היכלות דבריאה וגורמים העלאת המל' ג"כ מלמטה למעלה. והרי זהו כענין שבע ביום הללתיך לפי' האריז"ל. אבל ענין חג שבועות שאח"ז שהוא מ"ה אנכי הוי' אלקיך שמבחי' אנכי נמשך להיות הוי' אלקיך יחוד העליון ונק' ביום חתונתו. זהו ענין המשכת גילוי ז' דרגין עילאין מדות דאצילו' מלמעלמ"ט שיהי' יחוד ו"ה כנ"ל שזהו פי' שבע ביום הללתיך לפי' הזהר פ' תרומה. וזהו שנק' חג שבועות שכולל ב' הבחי' שבע. היינו התחברות ויחוד דז' דרגין עילאין עם ז' דרגין תתאין שיהיו לאחדים ממש. והנה שבועות הוא עוד בבחי' עליונה יותר. כי מ"ט ימי הספי' הוא המשכת מ"ט שע"ב לברר ולזכך העומר דבחי' בהמה כנ"ל. ואח"כ בחגה"ש מתגלים המ"ט שע"ב כמו שהם כלולים בשער הנו"ן. ולכן נק' שבועות שהוא התכללות השבעה שבועות כמו שהם בשער הנו"ן והנה כתי' (ישעי' י"א ט"ו) והניף ידו על הנהר בעים רוחו והכהו לשבעה נחלים ואיתא בזהר (פנחס רנ"ג ע"א, אמור צ"ז ע"א) ע"פ וביום הביכורים דא נהר היוצא מעדן יובל שמו. שער החמשים. ונק' יובל ל' יובילו שי כו' לפי שע"י שער הנו"ן מתגלה עצמות אוא"ס שלמעלה מסדר השתלשלות. ולכן נק' ביכורים ל' בכור שמתגלה שרש ומקור הנשמה כמו שבאמת יעקב הוא הבכור. ולכן בחי' והניף ידו על הנהר הוא בחגה"ש דוקא ופי' והכהו לז' נחלים הוא המשכת התורה בחי' חצבה עמודיה שבעה אך הוא המשכת ז' נחלים על ידי שער הנו"ן. אשר המשכה זו מלמעלה מהשתלשלות:

והנה זהו בכלל. ובכל יום יש בחי' זו בפרט. שהו"ע ז' ברכות דק"ש. וק"ש עצמה. כי ז' ברכות דק"ש הם בחי' העלאת ז' היכלות דמלאכים מלמטלמ"ע. וכן גם באדם הוא בחי' העלאה דוקא בכל הז' מדות אהוי"ר ורחמים. ליבטל במציאות לגמרי מההתבוננות איך כי בי"ה הוי' כו' כנ"ל שזהו פי' שבע ביום הללתיך כפי' האריז"ל, ואח"כ ק"ש עצמה הו"ע היחוד עליון. הוי' אלקינו יחוד או"א הוי' אחד יחוד זו"נ. ולכן זהו כמו מ"ת כי פסוק שמע הוא קבלה על הדיבור דאנכי הוי' אלקיך. והוא המשכת גילוי ז' מדות דאצי' שיהי' יחוד ו"ה והו"ע שבע ביום הללתיך כפי' הזהר. ונמצא שענין שבע ביום הללתיך הוא כענין שבע ברכות דכלה. שע"י הברכות מתירים ומכינים אותה להיחוד כו'. וכך בחי' כלה דכנס"י בחי' ה' אחרונה. כדי שתתייחד עם הוי"ו דשם הוי' הוא ג"כ על ידי הז' ברכות דק"ש שעי"ז מעלים אותה מלמטה למעלה כנ"ל. וזהו פי' ובשמו תשבע ב"פ שבע שהוא התחברות הז' דרגין עילאין בז' דרגין תתאין להיות כימי השמים על הארץ:

וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר. לכאורה מלת לאמר אין לה הבנה. ואינה כמו כל לאמר שבמקרא שפי' לאמר לזולתו. משא"כ בעשה"ד א"א לפרש כך שהרי כל ישראל שמעו ופב"פ דבר ה'. את אשר ישנו פה כו' גם להבין ענין מ"ת. הנה כתי' (ישעי' נ"א ט"ז) ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ. וצ"ל הלא שמים וארץ כבר נבראו וא"כ מהו עוד לנטוע שמים כו'. והענין הוא כמארז"ל אבות פ"א) על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמ"ח. שלהיות קיום העולם הוא ע"י שלשה דברים אלו. וזהו ג"כ ענין ואשים דברי בפיך שהוא עסק התורה ובצל ידי הוא קיום המצות ועי"ז לנטוע שמים כו' (גם שמים וארץ הוא ענין עבודה כמארז"ל שמים וארץ לא נבראו אלא בזכות הקרבנות) אך להבין מהו ענין קיום העולם ע"י ג' דברים אלו. דהנה איתא בספרי פ' האזינו שלשה קנינים קנה הקב"ה בעולמו ישראל תורה ובהמ"ק. ישראל כדכתי' הלא הוא אביך קנך. תורה כדכתיב (משלי ח' כ"ב) ה' קנני ראשית דרכו. ובגמ' (פ"ח דפסחים פ"ז ע"ב) איתא ארבע קנינים ונחשב שמים וארץ קנין אחד. ויש עוד גירסא (אבות פ"ו) חמשה קנינים ונחשב אברהם קנין אחד. ועד"ז אמרז"ל (זח"ג רפ"א ע"א) איזהו חסיד המתחסד עם קונו פי' קונו הוא לשון קנין וצ"ל מהו ענין קנינים הלא הוא ית' ברא כל העולם. כתי' (שמות ו') וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי. פי' שדי שאמר לעולמו די (מ"ר בראשית פ' מ"ו סי' ב') היינו שיהי' התהוות העולמות במדה וגבול כמו שבעה רקיעים ולא יותר. וכן למעלה בעולמות המלאכים הם רק שבעה היכלות בכל עולם כו'. כי אל שדי הוא בחינת ומדרגת המדות עליונות אשר פי' מדות הוא ל' מדה וגבול שנותנים מדה וגבול להגביל את האור המלובש בהם. ולכן נמשך מזה התהוות העולמות ג"כ בגבול ומדה ובמספר שבעה. ז' רקיעים וז' היכלות. וכן שבעת ימי בראשית. לפי ששרשם הוא שבעה מדות כו'. והנה האבות היו מרכבה להתגלו' אלהותו ית' תמיד בלי הפסק. אברהם על ידי מדת האהבה. ויצחק ע"י מדת היראה. אך היינו רק להתגלות מדותיו של א"ס ב"ה. וזהו וארא אל אברהם כו' באל שדי בחי' מדות וכלים. שהוא מה שכבר נתצמצם אוא"ס ב"ה ונתלבש במדותיו ית' להאיר בבחי' מדה וגבול אבל ושמי הוי' עצמות אור א"ס ב"ה בלי גבול לא נודעתי להם שלא הי' מבחי' זו בהתגלות אצלם כלל. וזהו רק ענין מ"ת שיהי' נמשך התגלות שם הוי' ממש עצמות אוא"ס הבלי גבול. והיינו כי אורייתא מחכמה עילאה נפקת. אשר כתיב (משלי ג') הוי' בחכמה שאור א"ס מהוע"צ ממש שורה בחכמה עילאה. ולכן ע"י עסק התורה יהי' נמשך התגלות שם הוי'. וענין הפרש ומעלת ח"ע על מדותיו ית'. יובן עד"מ המבדיל וכו' ממה שמצינו בנפש האדם שיש ג' שכליים וז' מדות כמו מדת החסד ענינה להשפיע חסד וטובה לזולתו. ומדת גבורה היא להיפך להראות שנאה וכעס על זולתו. ומדת הרחמנות לרחם על זולתו כשהוא עני ושפל כו'. וא"כ מובן ענין המדות שהוא התחברות האדם עם זולתו ואינם שייכים אלא כשיש אחר עמו משא"כ כשהוא לבדו ואין אחר עמו אין שייך ענין המדות כלל. אבל בחי' ומדרגת החכמה שייכה אפי' כשהוא בפ"ע לבדו כי עיקר מעלת האדם הוא נפש השכלית. והנה אעפ"י שבאמת אין ערוך כו'. מ"מ יובן עד"ז למעלה ענין המדות עליונות שהם מקור הנהגת העולמות ושייכים להעולמות (היינו לבחי' יש וגבול של העולמות) ולכן התהות העולמות הוא רק ע"י המדות כמ"ש ששת ימים כו' וכתיב (תלים פ"ט ג') כי אמרתי עולם חסד יבנה. ועפ"י ל' קבלה נקראים ספירות הבנין. משא"כ בחי' ומדרגת חכמה עילאה שייך אפי' עד שלא נבה"ע כמו שהוא אתה ה' לבדך ואין עוד מלבדו שייך ג"כ חכים ולא בחכמה ידיעא מבין ולא בבינה ידיעא כו'. וז"ש בזהר (אמור צ"ד ע"ב) קדש מלה בגרמיה. והנה האבות היו מרכבה רק להתגלות מדותיו ית' אשר הם שייכים להעולמות (והיינו שהם שרש היש והגבול דבי"ע) אבל הבחי' שלמעלה מהמדות דאצי' והוא בחי' ח"ע המיוחדת בעצמי' אור א"ס לא המשיכו כלל ע"י עבודתם. אבל ע"י מ"ת נמשך התגלות עצמי' ח"ע ממש להאיר בתוך המדות עליונות (עד"ה הוא אהרן ומשה).

ב וזהו ענין שלשה קנינים שהוא המשכת והתגלות ג' ראשונות כח"ב או חב"ד אשר הם למעלה מהמדו' ואינם שייכים כלל להעולמות כ"א כלולים בעצמיו' אור א"ס ב"ה. ולהיות שהתגלו' זו במדות דאצי' הוא מעצמו' חב"ד ממש שלמעלה מסדר השתלשלו' עו"ע (שחיצוני' עליון מתלבש בתחתון. ע' בד"ה להבין מ"ש בהגדה מצה כו') ע"כ נקראים קנינים (כי קנין הוא יציאה מרשות לרשות בלי שום שינוי כו' כמ"ש במ"א). ולפי זה צריך להבין מה שאיתא בגמ' שמים וארץ קנין אחד הלא שמים וארץ הם מדות דאצילות ששייכי' להעולמות ואיך נקרא זה קנין. והענין כי שמים וארץ הם כללות כל הנבראים כמ"ש השמים וכל צבאם הארץ וכל אשר עליה. ובודאי שמלובש בהם מחכמתו ית' וכמו שאנו רואים למטה חכמה נפלאה בהילוך חמה ולבנה כוכבים וגלגלים וכן בארץ יש חכמה נפלאה. וכן כתי' (משלי ג') ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה וכתי' בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ ות"י בחוכמתא. אך היינו רק החכמה שמתלבשת בהמדות. וכמו עד"מ למעה יש ב' בחי'. עצמות המוחין והארת המוחין ששייך למדות. וכעד"ז למעלה שעצמו' ח"ע כלולה ומיוחדת באור א"ס ב"ה כמו שאתה ה' לבדך ולמעלה מבחי' מדות ועולמות. וחיצוניות המוחין מתלבשים בהמדו' (ע' בסידור שער התפילין מענין זה). ובחי' חכמתו ית' שמלובש בשמים וארץ הוא רק חיצוני' המוחין המתלבשי' במדות. ולכן בספרי לא נחשב שמים וארץ לקנין מפני שאין מלובש בהם מעצמו' המוחין חב"ד. ובגמ' נחשב שמים וארץ ג"כ לקנין מפני שעכ"פ מלובש בהם הארת המוחין כו' וענין אברהם קנין אחד. הנה אברהם הוא כהן כמ"ש (תלים ק"י) אתה כהן כו' וכתי' (בראשית י"ד י"ח) והוא כהן לאל עליון (ע' נדרים ל"ב ע"ב). וענין הכהן שבבהמ"ק הוא מחבר העלאת מ"ן מהקרבנו' אל המשכת מ"ד שנמשך מעצמו' המוחין כו'. וכן אברהם שנק' כהן היינו שהוא מחבר הארה מהשלשה קנינים להאיר בתוך המדות עליונות. וזהו אברהם קנין אחד (וקנין זה דאברהם הוא למעלה מהקנין דשמים וארץ כי הקנין דשמים וארץ הוא מצד מעשה בראשית ואברהם על ידי עבודתו המשיך תוס' אורות למעלה באצי' המדות כו'. ולכן נק' זיוחני עולם. וע' בד"ה משה ידבר. ובד"ה ועשית חג שבועות פ"א ע"ש היטב וע"ש עוד פ"ב ופ"ג אך המשכה זו היא רק הארה מעצמו' המוחין. ומ"מ הוא למעלה מקנין דשמים וארץ שהוא רק המוחין ששייכי' להמדו' וע' בסידור שעה"ת הנ"ל. ופי' אל שדי הוא שדי בברכותיו כו' הארת א"ס. אבל השלשה קנינים הוא המשכת והתגלו' עצמו' המוחין ממש במדות דאצי'. והמשכה והתגלות זו הוא רק ע"י מ"ת שאין זה ביכולת האבות להמשיך ע"י עבודתם התגלות זו. כמ"ש ע"פ חג שבועות בענין לריח שמניך. הריח מהעצמות דשמן). וענין ישראל קנין אחד. כי מלאכים בקשו התו' לתקן בחי' וגם שמים לא זכו בעיניו. ובמלאכיו ישים תהלה. ולא נתנה להם לפי ששרשם הוא רק דבר ה' בחי' חיצוניות ע"כ אין יכולים להמשיך פנימי' ח"ע. משא"כ ישראל עבמ"ח בנים אתם כו' ע"כ יכולים להמשיך וזהו ישראל קנין אחד:

ג וביאור ענין המשכת שלשה קנינים ג"ר בתוך המדות עליונות הנה כתי' (איוב ט"ו) הן בקדושיו לא יאמין ושמים לא זכו בעיניו כו'. שמים אש ומים חו"ג מדות דאצי'. ונק' ענפין מתפרדין שחסד בחי' ומהות בפ"ע וגבורה בחי' ומהות בפ"ע. וזהו רק מפני שבמדות יש קצת יש. ע"כ נמשך מזה הפירוד והתחלקו'. כי ח"ע כח מה וביטול ע"כ היא בתכלית האחדות (וכידוע שנק' חיוהי אור כו' וע' בבה"ז ר"פ ויצא) משא"כ המדות שהם קצת בבחי' יש והתגלות ע"כ הם ענפין מתפרדין. ואעפ"י שכתי' לך הגדולה והגבורה כו' בחי' ביטול והתכללות חו"ג יחד שזהו עיקר עולם התקון אך זהו רק מפני הארת החכמה שמאיר בהמדות ואיהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון ועי"ז הם בבחי' ביטול והתכללות. כי במדות דתהו הי' תוקף ותגבורת התגלות מדת החסד עד שלא היה יכול להיות כלול בה מדת הגבורה כלל. אך בתיקון מצד המוחין המתלבשים במדות נעשה הביטול בכלי החסד שיוכל להיות כלול בה גם מדת הגבורה. ומ"מ עיקר הגילוי הוא חסד. והביטול נק' ביטול היש. וע"כ הם ענפין מתפרדין חסד בחי' בפ"ע וגבורה בחי' בפ"ע. זו התגלות מהות חסד וכלול בהעלם מדת גבורה. וזו התגלו' מדת גבורה וכלול בהעלם מדת חסד. משא"כ בחי' ח"ע אעפ"י שיש בתוכה ע"ס חסד שר וכמה וכו'. מ"מ אין בה שום התחלקות כלל ורק אחדות פשוט וכלולה באוא"ס הפשוט בתכלי' כו' ונק' חיוהי בחי' אור שלמעלה ממהות כלים כו' והיינו לפי שביטול כלי החכמה הוא ביטול אמיתי שנבטלת מגדר מהות חכמה לגמרי עד שנכללת בהאור הפשוט כביטול והתכללות זיו השמש תוך מאור השמש כו'. וזהו ביאור ענין וגם שמים לא זכו בעיניו לא כמו הח"ע כח מה ביטול מהות הכלי לגמרי. ולכן מאיר בה התגלות אור א"ס ב"ה הפשוט בתכלית. אבל המדות שהם בבחי' התגלות הכלים ונק' ענפין מתפרדין אינם זכים ובהירים. והם בחי' מסתירים לגבי האור הפשוט. ולכן נמשך מהם למטה התהוות עולם הפירוד כמ"ש (בראשית ב') ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים. מחנה מכאל באהבה כו' וכל או"א אור אהבתו והשגתו מופרדת ומובדלת מאהבתו והשגתו של חבירו כמ"ש (יחזקאל א') וכנפיהם פרודות כו' וכ"ז הפירוד והתחלקות עצום הוא מפני התהוותם בבחי' יש ודבר ממש. עד שמבחי' חיצוני' ואחוריים דקדושה נתהוה הקליפות וסט"א בחי' ד' ראשים וע' שרים. שהם בבחי' פירוד לגמרי נגד רצון ה' ואינם בטלים כלל כו'. (וזהו"ע עולם הזה שמקבל החיות ע"י לבושי ק"נ כמ"ש בתניא הם מסתירי' לגמרי להיות נראה עולם כמנהגו כו'). והתהוות עולמות הנבראים בבחי' יש ודבר והתחלקות עצום הוא מפני שבשרשם ומקורם מדות עליונות דאצי' הם בבחי' יש קצת כו':

והנה ע"ז כתי' אשר ברא אלקים לעשות וארז"ל (מ"ר בראשית פי"א סי' ז') לתקן. כל מע"ב צריך תיקון. והיינו לתקן ולזכך המדות עליונו' שיהיו בתכלית הביטול והתכללות האמיתי. וזיכוך זה הוא ע"י המשכת והתגלות שלשה קנינים הנ"ל. שהוא אור ג"ר עצמיות חב"ד ששורה בהם עצמו' אור א"ס ב"ה. וע"י המשכה והתגלות זו יהיו המדות זכים ובהירים לגלות אלהותו אור א"ס ב"ה אשר קמיה כלא חשיב. למטה בעולם הפירוד שיתכללו והיו לאחדים כו'. שע"י תיקון בחי' וגם שמים לא זכו נעשה עי"ז ממילא תיקון בחי' ומשם יפרד דבי"ע. וזהו ענין כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה. (והחילוק שבין הביטול והתכללות המדות דאצי' מצד המוחין הנטועי' בהם במע"ב. לבחי' הביטול והתכללות אמיתי ממש ע"י התגלו' ג' קנינים עצמיות חכמה עילאה שבה מלובש אור א"ס כו'. אפשר יובן ממ"ש בלק"ת פ' אמור בביאור ע"פ והניף רפ"ג. וע' במש"ש והיינו ענין שם מ"ה מלגאו כו'. השראת אוא"ס בשם מ"ה דחכמה. ולכן איהו אורח אצי'. שמקשר ומחבר כו' בהתכללו' גמור ואמיתי עכ"ל. ובפ' בלק בביאור ע"פ מי מנה פ"א ופ"ג בענין עפר יעקב שאינו בגדר מספר כלל שהוא בחי' ז"א דאצי' כשמאיר בו עצמו' שם מ"ה ואזי נעשים זכים ובהירים שיאיר בהם אוא"ס הפשוט בהתגלות. וע' עוד מזה בלקו"ת ד"ה אם בהרת קדמה כו' פ"ג. וכן מהג"ה (שלא נדפס) מבואר שמהמוחין דז"א המלובשים בו בתמידיות (שע"י מוחין אלו הוא בחי' תיקון והתכללות) יוכל להיות יניקת ק"נ דאצי' שהו"ע הבהרת. אבל ע"י התגלו' מוחין עליונים יותר מעצמיות שם מ"ה אזי לא יוכל להיות עוד ענין הנגעים. וזהו ענין שמצד מע"ב לא זכו. וע"כ ע"י ג' קנינים הוא עיקר הזיכוך כו'):

ד וזהו ענין לנטוע שמים וליסוד ארץ. שמבואר לעיל הקושיא הלא שמים וארץ נטועים ועומדים כבר משימ"ב וע"פ הנ"ל יובן שמצד מע"ב כתי' וגם שמים לא זכו בעיניו. וצריך לזככם ולתקנם ע"י המשכת שלשה קנינים. וזהו ג"כ ענין לנטוע שמים אך המשכה והתגלות זו הוא ע"י ואשים דברי בפיך בחי' תורה ובצל ידי כסיתיך קיום המצות. וכמארז"ל על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועבודה וגמ"ח. עבודה בחי' ק"ש למס"נ באחד. שהוא העלאת הנפש באהבה וכלות הנפש ליכלל וליבטל בעצמות א"ס ב"ה כמ"ש (תלים ע"ג) מי לי בשמים כו' כלה שארי ולבבי. והנה עי"ז גורם גם למעלה להיות עליות והסתלקות המדות עליונות בבחי' ביטול והתכללות באיא"ס השורה בח"ע. וזהו אחד שהח' והד' עולים ומסתלקים לבחי' אלופו ש"ע כו' בחי' אאלפך חכמה. וע"ז כתי' (ישעי' ל"ד ד') ונגולו כספר השמים. והנה עבודה הוא העלאה מלמטה למעלה אבל ע"י התורה נמשך המשכה והתגלות בתוך המדות כו'. דהנה כתי' (עמוס ט' ו') הבונה בשמים מעליותיו ואגודתו על ארץ יסדה וע"ז ארז"ל (סנהדרין צ"ט) כל העוסק בתורה לשמה כאילו בנה פלטרין של מעלה ושל מטה פי' מעליותיו הוא כמ"ש (תלים נ"ד) השלך על ה' יהבך וכתי' (ש"א א') ותתפלל על הוי' וכתי' (תלים ק"ח) כי גדול מעל שמים חסדך. פי' על ה' הוא למעלה משם הוי' כי שם הוי' שמהוה עולמות הוא בחי' המדות עליונות. אבל ג' מוחין חב"ד הכלולים באוא"ס ב"ה ואינם שייכים להעולמות הם נק' על הוי' וכן על שמים חסדך כו' וזהו הבונה בשמים מעליותיו להמשיך בבחי' שמים התגלות עליותיו על הוי'. שהם ג' בחי' חב"ד כנ"ל. ועי"ז אח"כ ואגודתו על ארץ יסדה. שיהי' התגלו' זו ג"כ למטה בבחי' ארץ עליונה. (אגודה התכללות חג"ת יחד. ואגודתו על ארץ הו"ע יחוד זו"נ ע"י המשכת המוחין מבחי' על שמים כו'. וזהו שעש"מ מתחילים בבי"ת בראשית. ועשה"ד מתחילים באל"ף אנכי כו'. כי בי"ת הוא בחי' ח"ע כמ"ש (משלי כ"ד ג') בחכמה יבנה בית. והיינו שמקור ההמשכה הוא רק מחכמה דאצי' וע"כ אין נמשכים עצמו' המוחין בהתגלו' כ"א המוחין ששייכים להמדות כנ"ל. אבל עשה"ד שמתחילין באל"ף היינו שמקור ההמשכה הוא מבחי' אלופו ש"ע בחי' כתר עליון שלמעלה מהח"ע. ע"כ נמשכי' ע"י התורה עצמו' המוחין ממש בהתגלו' בתוך המדו'. וזהו וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר. כי יש ד' בחי' דצח"מ. דומם הוא בחי' אותיות וצומח הוא המדות חי הוא השכל כמ"ש (קהלת ז י"ב) החכמה תחי'. מדבר הוא מקור השכל ונק' כח המשכיל ששם כלולים מקור ושרש האותיות כמ"ש באגה"ק. והנה עש"מ שמקור ההמשכה הוא מבחי' ח"ע נק' אמירה. אבל עשה"ד שמקור ההמשכה מעצמותו ית' שלמעלה מהחכמה נק' דיבור. והנה עש"מ מכוונים כנגד עשה"ד ומקבלי' מעשה"ד. וזהו וידבר לאמר. שיהי' גילוי בחי' מדבר שהוא אור הכתר באמירה בחי' ח"ע כדי שיהי' התגלו' עצמו' חכמה עילאה ממש בתוך המדות עליונות כו' וזהו אשר הוצאתיך מאמ"צ. כי ע"י המדות עצמן נמשך מצרי' וגבולים היכלו' ורקיעי' המגבילי' ומסתירי' להיות פירוד והתחלקות אבל ע"י מ"ת שנמשך התגלו' עצמו' המוחין בתוך המדות עי"ז מזדככים להיות מאירי' ובהירי' התגלו' אור א"ס גם למטה וזהו ענין יצ"מ וענין גמ"ח כי כל המצות נק' צדקה כמו הצדקה שהיא רק להחיות רוח שפלים. כך המשכות אור א"ס ע"י קיום המצות הוא צדקה כמ"ש (תלים קמ"ה) צדיק ה' בכל דרכיו. וכתי' (בראשית י"ח י"ט) ושמרו דרך ה' לעשות צדקה כו'. והנה כתיב (ישעי' ס"ג א') אני מדבר בצדקה. פי' כי יש ב' בחי' אני ואין. אין הוא כמ"ש (איוב כ"ח י"ב) והחכמה מאין תמצא בחי' סוכ"ע. ואני הוא בחי' מלכות ממכ"ע. ושיהי' אני מדבר שהוא המשכת והתגלות כתר עליון בבחי' מל' זהו ע"י צדקה. ונמצא מבואר דרך כלל. עבודה הוא בחי' העלאת המדות ליבטל באור א"ס ב"ה מלמטלמ"ע. ותורה וגמ"ח הוא המשכת והתגלות עצמו' המוחין כנ"ל בתוך המדות מלמעלמ"ט:

ועפי"ז יובן מה שארז"ל (סנהדרין צ"ט ב') ע"פ אדם לעמל יולד איני יודע אם לעמל שיחה. אם לעמל תורה. כי הנה איתא בזהר שעש"מ נק' מלין דהדיוטא והיינו לפי שנמשך מהם למטה התהוו' יש ודבר. ופי' עמל שיחה הוא ע"ד מארז"ל (ע"ז י"ט ע"ב) שיחת חולין של ת"ח צריכה לימוד. והיינו שבמותרות ונובלות שלו מלובש ג"כ חכמה נפלאה. דהנה כתי' בלוים (במדבר ה' ז') והעבירו תער על כל בשרם וגם שער באשה ערוה. ובנזיר כתי' קדוש יהי' גדל פרע שער ראשו. והיינו לפי שהנזיר מדרגתו גבוה מאד מאד. ע"כ גם בשערות שלו יש קדושה נפלאה ועצומה ועד"ז ענין שיחת חולין של ת"ח כו' שמ"מ מלובש בהם בחי' חכמה וכעד"ז למעלה בעש"מ אעפ"י שהם מלין דהדיוטא ושיחת חולין. מ"מ מלובש בהם מחכמתו ית'. אך רק מבחי' נובלות ואחוריים דח"ע כו' והנה כתי' (דברים כ"ו י"ז) את ה' האמרת היום. שצריך לעשותו אומר. כי מתחלת הבריאה כי חפץ חסד. אבל כעת צריך להמשיך ירידה והמשכה זו להיות התלבשות חיצוניות חכמתו בעש"מ. וזהו ע"י התפלה שנק' שיחה וזהו"ע עמל שיחה שיש בזה עמל. אבל עמל תורה הוא להמשיך התגלות עצמו' ח"ע. וע"כ נק' המשכה זו חיי עולם (עולם הוא ז"א ו"ק שבלא"ה מלובש בו מוחין). וזהו פי' ומדברך נאוה דקאי על דיבור התורה שצ"ל ע"ד ודברי אשר שמתי בפיך כו', שאז נק' מדבר שנדבר ממילא כו' והנה ע"י עסק התורה נעשה תיקון והידור המדות עליונות להיותם בהירים ומאירים התגלו' אור א"ס כו'. וזהו ומדברך נאוה. וזהו ג"כ פי' הפסוק במדבר הזה יתמו ושם ימותו היינו שע"י המדבר נעשה התמימות והשלימות. כי מצד מע"ב כתי' אשר ברא אלקים לעשות. ואמרו רז"ל לתקן כמו שנתבאר לעיל בפי' מ"ש וגם שמים לא זכו בעיניו. אבל ע"י עסק התו' מזככים המדות כל' רז"ל הבא לטהר כו'. וזהו ענין תמתי שעושה אותי תמים כו'. וזהו במדבר הזה יתמו. ושם ימותו היינו כמארז"ל (גיטין נ"ז ע"ב) אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. כי התורה עצמה היא המשכת ח"ע. והנה באמת גם ח"ע אין ערוך לגבי אוא"ס בעצמו וכמ"ש (תלים ק"ד) כולם בחכמה עשית כו'. וכדי להמשיך אוא"ס בח"ע ע"ד מארז"ל (ע"ז ג') הקב"ה יושב ועוסק בתורה כו' הוא ע"י מס"נ דוקא. וזהו ענין ונגלו כספר השמים שהוא העלאת המדות בביטול ממש לאוא"ס ב"ה. וזהו ושם ימותו הוא למס"נ באחד כדי להמשיך אוא"ס בתורה דמח"נ (שהו"ע תמתי שבדרוש דאני ישנה. כדי למלאו' כל הפגמים) ובזהר פי' ושם ימותו על נפילת אפים. והענין כי נפ"א הוא בחי' עני שחשוב כמת. פי' עני הכנעה וביטול. והנה כתי' ואל זה אביט אל עני ונכה רוח כי יש אתעדל"ע ע"י אתעדל"ת שהו"ע עסק התו' כנ"ל אבל יש אתעדל"ע שבלתי אפשר להמשיך כו' ורק שהמשכה זו הוא אל עני ביטול היש. וזהו שנז' מעלת משה והאיש משה עניו. וזהו דפי' ושם ימותו הוא נפ"א שעי"ז ממשיך המשכת אתעדל"ע שלמעלה מאתעדל"ת כו':

ביאור על הנ"ל

כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני כן יעמוד זרעכם ושמכם (ישעי' ס"ו). הנה כתי' דברים י"א כ"א) כימי השמים על הארץ וארז"ל (ילקוט עקב רמז תתע"ב) מי נברא בשביל מי הרי שמים וארץ לא נבראו אלא בשביל ישראל וחיים וקיימים לעד ולעולמי עולמים ישראל עאכו"כ הנה כתי' וגם שמים לא זכו בעיניו. ופי' בזהר (ויגש ר"ז ע"א) למעליותא כמו עד"מ מי שיש לו כלי חביבה הרבה. הנה מצד החביבות לא הוכשר בעיניו מעשה הכלי כ"א שמתקנה כל שעה להיותה נאה יותר. וכן האב שמשתעשע בבנו יחידו. הנה מצד שהוא חביב לו מאד לא הוכשרו מעשיו בעיניו. כ"א שמדריכו ומלמדו להיות מעשיו וחכמתו יותר טובים. וכעד"ז למעלה הנה שמים הוא בחי' עליונה וגבוה הרבה כי שמים הוא אש ומים מדות דאצי'. ועוד נק' שמים לשון שומא ששמים מעשיהם של בריות (מ"ר בראשית פ"ד סי' ט') להיות האתעדל"ע לפ"ע האתעדל"ת. ומצד חביבותם על המאציל ית' הנה לא זכו בעיניו. ולכן כתי' כונן שמים בתבונה. כונן הוא ל' הוה ותמידיות שבתמידיות הוא כונן ומתקן ומזכך אותם ע"י תבונה. ועפ"י לשון קבלה הוא המשכת מוחין חדשים לז"א. ולהבין מעט מזעיר מהו ענין המשכת מוחין. הנה יש ב' בחי' חכמים ונביאים והנה יחזקאל הי' נבואתו בנו"ה דיצי' והיינו באצי' המלובש ביצי'. ומשה הי' נבואתו באצי' שמאיר בבריאה ולכן כתי' ולא קם עוד נביא כמשה. אבל באצי' עצמו כתי' כי לא יראני האדם וחי. והרי אנו רואים בזה"ק שרשב"י השיג כל אורות עליונים דאצי' ולמעלה מעלה מאצי' כו'. והענין כי נבואה הוא ענין ראיה השגת המהות. וע"כ באצי' עצמו שהוא עצמות אלהותו ית' כתי' כי לא יראני כו'. אבל מדרגת חכמים רשב"י והאריז"ל הוא רק להשיג המציאות. וע"כ יוכל להשיג עד רום המעלות ונמצא מובן ענין חכמה ושכל שלמטה בנבראי' הוא רק להשיג המציאות ולא המהות. אבל המשכת מוחין חב"ד בז"א דאצי' הו"ע השגת המהות. כי בג"ר חב"ד הוא התגלו' מהות אור א"ס ב"ה כ"א כפי בחינתו ומדרגתו הכל הוא התגלו' המהות דא"ס ב"ה ולא המציאו'. וזהו"ע המשכת מוחין חדשי' בז"א התגלו' מהות א"ס ב"ה כו'. וזהו כונן ל' הוה ותמידי' כי לפי שהתגלו' זה הוא מא"ס ע"כ יכול להיות השגו' חדשות בעילוי אחר עילוי עד אין קץ (וע"י המשכו' מוחין אלו הוא כונן ומתקן ומזכך אותם. כי להיות מה שמצד חביבותם על המאציל לא זכו בעיניו. היינו לפי שאינם בתכלי' הביטול האמיתי כו' ולכן הם מסתירים על אמיתית אור א"ס אחד האמת שאין עוד מלבדו ואין זולתו כמ"ש בתניא פל"ה. וזהו לא זכו. וע"כ ע"י המשכו' מוחין חדשי' מעצמיו' חב"ד ממש כמש"ל בענין שלשה קנינים. אשר חב"ד הוא השגת מהות אור א"ס ממש איך שאין עוד מלבדו כו' כ"א כפי בחינתו. חכ' בבחי' ראי'. ובינה בבחי' שמיעה כו' והתגלו' אור השגה זו נמשך בהתגלו'. וע"כ עי"ז נתקנים שיהי' בתכלי' הביטול והתכללו' אמיתי ונעשים זכים ומאירי' כלים לגילוי אמיתי' א"ס. וזהו כונן שמים בתבונה). וזהו"ע לנטוע שמים וליסוד ארץ. שהוא המשכת מוחין חדשי' בז"א ע"י ואשים דברי בפיך ובצל ידי תומ"צ וכמארז"ל על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה וגמ"ח. וזהו ענין שמן זית זך דקאי על התורה שנק' שמן זית זך כ"ב אותיות וה' כפולות. וזך היינו היפך בחי' שמים לא זכו בעיניו כ"א להיות זכים מאירים ובהירים. כמ"ש השמים מספרים כבוד אל. ואיתא בזהר מנהרין ומנצצין (ואומרים זה בשבת) וההעלאה צריך ג"כ להיות ע"י קטרת לבונה זכה אור מקיף בכל מאדך וע' בד"ה ראה ריח בני כו':

ב ולהבין היטב מה שממשיכי' התגלות מוחין חדשים ע"י שלשה דברים אלו הנה כתי' ונגולו כספר השמים ופי' בזהר) שמות ט"ו ע"ב) ונגולו לשון גילוי כמו שפותחים ס"ת ומתגלים האותיות כך פי' ונגולו כספר כו' שימשיכו התגלו' ואור בתוך השמים. והנה פי' הפשוט וכ"ה בפרקי דר"א דונגולו הוא כמ"ש גולל אור מפני חשך. או כמ"ש וגללו האבן מעל פי הבאר. וכן גלילת הספר. שכולם ענין ובחי' הסתלקו' והעלם. וכך פי' ונגולו כספר כו' שהוא הסתלקות והעלם בחי' שמים עילאין למעלה מעלה כו'. ופי' זה הוא ממש היפך פי' הזהר דלפי פי' הזהר הוא שימשיכו התגלו' ואור בתוך השמים מלמעלמ"ט. ולפי' פרקי דר"א הוא העלאת והסתלקו' שמים מלמטה למעלה כו'. והענין דהנה ארז"ל (זח"ג קל"ד ע"א) הכל תלוי במזל אפי' ס"ת שבהיכל. פי' ס"ת הוא מדת תפארת. כמ"ש בחדש השלישי כו'. והיכל הוא שם אד' בגימט' היכל. וענין ס"ת שבהיכל הוא יחוד תפארת ומלכות. אשר יחוד זה תלוי במזל עליון. ע"ד אע"ג דאינהו לא חזי מזלייהו חזי שהוא לשון יזל מים מדליו. בחי' מקור הנשמה שמזיל ומטיף שפע ואור לבחי' הנשמה הנמשכת ויורדת להתלבש בגוף כו'. וכתי' ונוזלים מן לבנון. לבנון הוא בחי' אור הכתר עליון דאצי'. והמשכת והתגלו' מאור הכ"ע בח"ע ראשי' האצי' נק' ונוזלים מן לבנון. וכמ"ש בזהר (ח"ג ר"צ ע"ב) אבא יונק ממזלא בחי' שערות דמו"ס כו' והנה יחוד תפארת ומל' הוא ע"י המשכת מוחין חדשים מאו"א ששרש המשכה זו ממזלות דא"א. וזהו הכל תלוי במזל כו'. והנה כדי להיות המשכת מוחין חדשי' בז"א אשר שרש המשכה זו ממזלו' דא"א צ"ל תחלה עליו' והסתלקות המדות עליונות דז"א מלמטה למעלה כי כל המשכה מאור א"ס ב"ה א"א להיות כ"א ע"י העלאה תחלה. וזהו ענין עבודה שהוא למס"נ באחד. עליות הנפש ניכלל וליבטל לגמרי באוא"ס. וזהו בכל מאדך בלי גבול ועי"ז גורם ג"כ למעלה עליות והסתלקות המדות עליונות ליכלל וליבטל באוא"ס השורה בח"ע. וע"י עלי' והסתלקו' זו נמשך אח"כ המשכה והחגלו' אוא"ס מלמעלמ"ע כו'. כמו ענין גולל אור מפני חשך. הנה אח"כ נמשך להיות חשך מפני אור. וכמו ענין השינה הסתלקו' המוחין בעצמו' מקור השכל עי"ז נמשך אח"כ מוחין חדשים. וגם הנה ידוע שע"י הצמצום ומקו"פ שהאור נכלל במאור בבחי' העלם הנה עי"ז נמשך אח"כ התגלו' והארת הקו כו'. וכמו"כ ע"י עליו' והסתלקות וביטול המדות דז"א בח"ע. ע"ד שחורה אני. אזעירת גרמא בחי' נקודה חדא כו' אוכמא דלית בה חוורא ונת' בביאור ע"פ במדבר דהיינו שנסתר כל פרצופה ונשאר רק בחי' כתר מל' שהוא הרצון ליבטל לגמרי בא"ס כו'. ועד"ז הוא ג"כ העלא' מ"ן דז"א בבחי' כתר שבו ליבטל לגמרי (וע' סד"ה חכלילי כו'. וע"פ והר סיני מענין עשן הכבשן) ועי"ז נמשך אח"כ המשכת והתגלו' אור א"ס ב"ה השורה בעצמו' המוחין דחו"ב כו'. והמשכה זו מלמעלמ"ט הוא על ידי תורה ומצות. וזהו"ע ג"פ קדוש. הקדוש הא' הוא כמ"ש בזהר (אמור צ"ג ע"א) עד דאסתלק וי"ו רזא דשמים עילאין לעילא כו' נהיר ההוא קדש בהו ואקרי קדוש כו'. וקדוש הב' הוא ההמשכה ברוחניו' ע"י עסק התו' ועיקר ההמשכה הוא ע"י הדיבור בתו' דוקא. כמ"ש וידבר כו' לאמר. כי דבור מעורר למעלה מאד כמ"ש מי שם פה לאדם הלא אנכי הוי'. שבחי' פה ודיבור האדם העליון נמשך מבחי' אנכי עצמיו' אוא"ס כו. וקדוש הג' הוא ההמשכה למטה בגשמיו' ע"י קיום המצו' כו':

תוכן העניינים

מגן אבות חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה