מגן אבות חלק א· רבי שלמה זלמן שניאורסון
פרשת במדבר
וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד כו' שאו כו' למשפחותם לבית אבותם כו' לגולגלותם כו' תפקדו אתם כו' אתה ואהרן. וצ"ל מהו הענין שמספר לנו הכתוב היכן הי' הדיבור. במדבר סיני באהל מועד. דלכאורה מה מודיענו בזה והנה פי' שאו הוא להעלות כנס"י כללות נש"י לבחי' גולגלותם. וכדי להעלות ולהגביה כנס"י בבחי' זו צ"ל תחלה למשפחותם שהם ע' נפש יוצאי ירך יעקב ואח"כ לבית אבותם שהם שבטים ואבות. ולהבין זה צ"ל תחלה מהו"ע מדבר סיני ואוה"מ. והנה ארז"ל (במדבר רבה פ"ג סי' ד') לא יצאו ישראל ממצרים אלא בזכות אוה"מ והיינו שכל עיקר המכוון דיצימ"צ הוא רק לבוא לבחי' אוה"מ. וא"כ שייכים זל"ז. וצ"ל מה שייך ענין יצימ"צ שעל ידה יבואו לבחי' אוה"מ. עוד ארז"ל (מד"ר שמות פל"ג סי' ט') בשעה שאמר הקב"ה למשה לעשות אוה"מ א"ל משה רבש"ע יכולים הם ישראל לעשותו. והשיב לו הקב"ה אפי' אחד יכול לעשות אוה"מ. ולכאורה א"ז מובן. ולהבין כ"ז צלה"ק מהו"ע ירידת הנשמות בגופים שהוא ירידה צו"ע מהו העלי'. הנה ארז"ל (אבות רפ"ג) דע מאין באת ולאן אתה הולך. דהנה הנשמה קודם ירידתה למטה להתלבש בגוף כשהיתה עומדת בגעה"ע. אזי הי' בבחי' אין עדמ"ש (איוב כ"ח) והחכ' מאין כו' שח"ע היא בבחי' אין ממש. כי ח"ע היא כח מה ביטול אמיתי בא"ס ב"ה ומצד ביטולה באוא"ס ב"ה נק' אין ועד"ז נק' הנשמה ג"כ אין כי הנשמה כשהיתה עומדת למעלה בעולם העליון היתה בבחי' ביטול ממש באלקות. ואינה יש בפ"ע כלל וע"כ נק' אין (אך אין זה הוא למטה מטה הרבה מבחי' אין דחכמה). וכך אנו אומרים בסדר הנשמה. טהורה היא אתה בראתה יצרתה כו'. בראתה היינו כשבאה הנשמה בבחי' בריאה יש מאין להיות בבחי' יש. אבל קודם שבראתה אז היתה במדרגת טהורה. כי כל יש הוא בחי' מסתיר ומכסה על אוא"ס אבל קודם שבראתה שהיתה כלולה במאצילה אוא"ס ב"ה בבחי' ביטול אזי היא בבחי' טהורה כו'. וז"ש (ישעי' מ"ג ז') כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו כו' מתחלה שהיתה כלולה במאצילה ב"ה אזי נק' בשמי שאינה יש כלל ואח"כ בראתיו כו' שנמשכה בבחי' יש. הרי שהנשמה כמו שהיא במקור חוצבה ויסודתה קודם התפשטותה וירידתה למטה היא בבחי' ביטול ממש בא"ס ב"ה. וזהו דע מאין באת. ולאן אתה הולך אן הוא בחי' מקום כמ"ש (יחזקאל כ"א כ"א) אנה פניך מועדות. והיינו שהוא ירידת הנשמה בבחי' א"ן וגדר מקום להתלבש בגוף ונה"ב בעוה"ז ועי"ז נעשית בחי' יש ממש. וזהו ירידה גדולה ותכלית ירידה זו היא צו"ע. וזהו ולאן אתה הולך שאחר שירדה בבחי' אן משם תבוא לבחי' הילוך כמ"ש (זכרי' ג' ז') ונתתי לך מהלכים בין העומדים כי מלאכים נק' עומדים כמ"ש (ישעי' ו') שרפים עומדים. שמשימ"ב הם עומדים במדרגה אחת. ואעפ"י שיש להם אהבה וכלוה"נ לה' מ"מ האהבה היא במדרגה א' כמו שנבראו בשימ"ב בלי שום תוס' וחידוש כלל. והגם שבכל יום נמשך להם האהבה מחדש אך זהו ע"ד ובטובו מחדש בכ"י תמיד מע"ב שבכל עת ורגע מתחדש העולם מאין ליש כבתחלת הבריאה ומ"מ אין אנו רואים שום חידוש בעולם וכתמול שלשום כן הוא היום ממש הכל באופן א'. והיינו שהוא רק לחדש הישנות דבכל רגע החיות מסתלק וא"כ היו העולמות מתבטלים ממציאותם לגמרי כמו קודם הבריאה ובטובו הגדול שממשיך להם בכל רגע חיות חדש. עי"ז מתהוים מאין ליש להיות בעמדם יעמודו שלא יתבטלו כו' וזהו רק חידוש הישנות. ועד"ז יובן ענין מלאכים שנק' עומדים. שאין הפי' שבאותה אה' שנבראו בשימ"ב אותה אה' גופא עומדת לעד. דליתא. כ"א שבכל רגע החיות מסתלק וצ"ל האה' בטלה וע"כ נמשך חיות חדש בהאהבה לחדש האהבה מאין ליש. אך ענין חידוש זה הוא רק חידוש הישנות. שאופן מדרגת האהבה א' הוא. כמו שנבראו. ולכן נק' עומדים. והנה נש"י קודם ירידתן למטה היו ג"כ בחי' עומדים כמ"ש (מ"א י"ז א') חי הוי' אשר עמדתי לפניו ואעפ"י שאין עמידה אלא שתיקה וביטול ממש כנ"ל שנק' אין. מ"מ בחי' אין וביטול זה הוא בבחי' עומד. שכמו שאצולה מזיו המאציל ב"ה בבחי' אין וביטול. אין בביטול הזה שום תוס' וחידוש כלל והכל במדרגה א' ולכן נק' עומדים אבל ע"י ירידתן למטה להתלבש בגופים הם באים לבחי' הילוך כמ"ש ונתתי לך מהלכים כו'. כמו עד"מ אדם ההולך שהולך על מקום חדש שלא הי' שם בתחלה. כעד"ז הוא בהנשמה שלא לעמוד במדרגה א' כ"א להלוך מדרגה אחר מדרגה בבאו' הביטול בעילוי אחר עילוי וכעד"ז בבחי' אהבה נעשים בבחי' מהלכים להיות בכל יום אה' חדשה ממש עד שיבואו לבחי' בכל מאדך בבחי' א"ס שלמעלה מהכלים כו' והנה ההילוך בבחי' אהבה שהוא בכל מאדך זהו"ע מדבר סיני כמשי"ת אי"ה. וההילוך בבחי' הביטול הוא בחי' אין דחכמה שהוא גילוי יחודו ית' כמו שהוא ית' בחי' יחיד. וזהו יחוד א"ס ב"ה בנפש האדם וזהו בחי' אוה"מ כמשי"ת אי"ה. אשר האה' וביטול שהי' לה מתחלה אינן ערוך כלל למדרגת אה' וביטול שבא לה על ידי התלבשותה בגוף כמו שאין ערוך הנברא לגבי הבורא ועי' בלקו"ת בד"ה וידבר בהג"ה. שקודם ירידתה היתה בעולם הבריאה מח' שבמח'. ולכן היא בבחי' אין ע"ד שיתל"ק אי"ה ענין מח'. ועל ידי הגוף תתעלה להתגלות אור האצי' ממש שהוא גילוי אלהותו ית' אוא"ס ממש. אשר בי"ע יש מאין מאצי' כו'. והיינו שעל ידי מדבר סיני בירור נה"ב באה לבחי' בכל מאדך. ועל ידי העלאת מ"ן בבחי' זו נמשך אח"כ המשכת מ"ד אוה"מ אין ממש וזהו ירידה צו"ע בבחי' הילוך מלמטלמ"ע. והנה על ידי ההילוך שמלמטלמ"ע באה לבחי' הילוך מלמעלמ"ט וביאור ענין זה (ר"ל ענין ההילוך שמלמעלמ"ט) הוא כמ"ש (קהלת א' ז') כל הנחלים הולכים אל הים כו' שנביעת המעין ונחל ממקורו נק' בשם הילוך. והיינו כי הנחלים ומעינות נובעים תמיד מהמקור בלי הפסק ואינו נח כלל (כי המקור אינו מהות מים כלל רק ענין כח רוחני ודק בלתי מוגבל בבחי' א"ס ממש שמכח זה נובע מעינות ונחלים וע"כ זהו תמידי') וגם מה שנובע הוא רק חדשות שכל נביעה ונביעה הוא מים חדשים שלא היו כלל עדיין. וע"כ נק' בשם הילוך מצד שנובעים ומתגלים תמיד מים חדשים. וזהו כל הנחלים הולכים. והנה מצינו ששם הוי' נמשל למקור מים חיים כמ"ש (ירמי' י"ז י"ג) מקור מים חיים את הוי'. ות"י כמבוע דמיא דלא פסיק. כי שם הוי' הוא נביעת אור וגילוי הארת אוא"ס ב"ה שמחי' ומהוה כל העולמות מאין ליש. והתהוות זו היא תמידיות. ובטובו מחדש בכ"י תמיד. היינו שבכל רגע חיות הראשון מסתלק למקורו ונמשך נביעת אור וגילוי חדש ממש להחיות העולמות ולפי שבכל רגע נמשך ונתגלה הארה חדשה ממש ע"כ נק' זה בשם הילוך מלמעלמ"ט ולכן נמשל שם הוי' למקור מים חיים (ענין מקור ומעין ונהר הוא כתר וחו"ב אשר כ"ע שהוא ממוצע בין עצמותו לנאצלים הוא בבחי' א"ס ממש. ושרש הנאצלים ע"ס בהעלם ודקות גדול מאד ועי' בביאור ע"פ בחקתי כו'. ולכן הארת אוא"ס כמו שהוא בכ"ע אינו בגדר אור וחיות לע"ס כלל. ולכן נק' חשך. וזהו כמו שהמקור אינו מהות מים כלל ורק שמהכ"ע נובע גילוי והארת אוא"ס לע"ס דאצי' על ידי יגת"ד כנודע. וראשית הגילוי הוא בח"ע יו"ד של שם כו' שלמעלה מבחי' גילוי והתפשטות ונק' בשם מעין ואח"כ נמשך מחכ' לבינה בבחי' מאין ליש כנודע להיות בבחי' נהר כנודע דבינה הוא ה' של שם אורך ורוחב כו' וע"כ הארת אוא"ס שמהכתר לחו"ב נק' בשם הילוך כנ"ל. אך בחיות חיצוני לצורך קיום העולמות אינו נמשך מהכתר עצמו כ"א מחכ' לבינה היינו הארת אוא"ס שבחכ' שהוא עדיין בבחי' אין נמשך בבינה להיות בבחי' יש (על ידי חיצוניות חסד דעת"י. אוא"ס הכל יכול להוות מאין ליש ועי' ביאור דצאינה וראינה). וזהו ההילוך שמחכה נובע חיות והארה חדשה בכל רגע. אך באמת ענין זה הוא רק לחדש הישנות ורק לגבי נביעת האור יתכן לקרוא בשם הילוך. והנה גבי מ"ת כתיב (שמות י"ט י"ט) ויהי קול השופר הולך וחזק מאד. והיינו כי התחדשות ההארה תמיד שנק' בשם הילוך הוא רק לחדש הישנות בחיצוניות העולמות ונק' זווג חיצוני דאו"א. אך על ידי העבודה בתפלה ותורה ממשיכים התחדשות הארה והתגלות פנימיות מעצמות אוא"ס ב"ה שלמעלה מסדר השתלשלות שיומשך ויתגלה בסדר ההשתלשלות אבי"ע לחדש פנימיות העולמות וראשית ההתגלות הוא בח"ע דאצי' ועל ידי יחוד הפנימי דחו"ב נמשך גילוי זה בכל העולמות. וזהו"ע הילוך פנימי מפנימי' אוא"ס שלמעלה מהשתלשלות ולא כמו התחדשות ההארה לחדש הישנות כו' אעפ"י שהוא ג"כ מלמעלה מהשתלשלות ונק' ג"כ הילוך אך הוא רק מחיצוניות רב טוב וחסד עליון. ולכן כתיב גבי מ"ת ויהי קול השופר הולך וחזק פי' הולך לפי שממשיך מעצמות הא"ס ב"ה ממש שלמעלה מהשתלשלות). ונמצא דפי' ההילוך מלמעלמ"ט שיומשך הארה וגילוי חדש ממש והילוך זה הוא דוקא על ידי בואה לגוף (והיינו כי על ידי התלבשותה בגוף ונה"ב באה לבחי' הילוך מלמטלמ"ע והוא בחי' בכל מאדך בבחי' א"ס. שזהו דוקא על ידי בירור נה"ב כמ"ש מזה בד"ה אם בחקתי כו' ולקמן ית' שהו"ע מדבר סיני כנ"ל. ועי' בד"ה מהלכים בת"א ס"פ וישב ובהגהות שם שע"י בחי' בכל מאדך שהו"ע למסו"נ באחד עי"ז ממשיכים מעצמות אור אין סוף ב"ה מבחי' א"א ועתיק יומין עד אין סוף המאציל העליון כו' להיות יחוד חכמה ובינה בפנימיות. היינו לחדש פנימיות העולמות בהתחדשות גמורה לא ע"ד חידוש הישנות. ועי' בביאור דונקדשתי כו'. וזהו עיקר ענין ההילוך שמלמעלמ"ט להמשיך גילוי עצמות אוא"ס ב"ה בראשית האצי' שהוא חכ"ע ועי"ז נעשה יחוד זו"נ בפנימי' ממש היינו שחכ"ע עצמה המלובשת בז"א תהי' מאירה בלי הסתר בנוק' שהוא מדת מלכותו ית' דבר הוי'. ועי' לקמן. ובנפש האדם בעבודה היינו שיתגלה בחי' אין אמיתי דאוא"ס ב"ה להיות הביטול בנה"א כמו בח"ע ממש עד שהיד הגשמי תהי' כלי להשראת אוא"ס ע"ד שלמעלה איהו וגרמוהי חד בבחי' חסד דרועא ימינא. ועי' מזה בד"ה את שבתותי קרוב לסופו. וגילוי בחי' אין אמיתי וביטול זה בנה"א זהו"ע גילוי ח"ע במל' כנס"י. ולקמן ית' שהו"ע אוה"מ. וזהו מ"ש ונתתי לך מהלכים ב' מיני הילוך מלמטלמ"ע ומלמעלמ"ט וזהו ולאן אתה הולך). ועיקר הקיבול שכר הוא בתחה"מ כי אז יתלבשו הנשמות בגופים ויקבלו הגילוי מעצמות אוא"ס ב"ה הסוכ"ע שהנשמה כשהיתה למעלה בגעה"ע לא הי' ביכולתה לקבל כ"א מבחי' זיו השכינה לבד המתגלה בג"ע וע"כ נק' עומדים (בבחי' מלמעלמ"ט). ואעפ"י דכתיב ג"כ להשקות הגן. מ"מ הכל הוא בבחי' זיו כו'. אבל ע"י ירידתה בגוף ונה"ב תוכל לקבל הגילוי מעצמות אוא"ס ב"ה הסוכ"ע בשוה ולמחתב"כ. וזהו ההילוך מלמעלמ"ט. וכמו למשל שמי הים המה מלוחים וסרוחים וכשהולכים דרך גידי הארץ ומתעלמים שם ובוקעים העפר יקראו מים חיים דוקא. וכמו"כ בירידת הנשמה שדוקא ע"י ירידתה והתלבשותה בגוף ונה"ב נעשית בבחי' באמ"ח בחי' מהלך כו' נמצא קיצור ענין ההילוך. שקודם ירידתה בגוף כו' כשהיתה עומדת למעלה בג"ע היתה מקבלת הגילוי מבחי' זיו השכינה כו' ואח"כ תוכל לקבל הגילוי מעצמות אוא"ס ב"ה וזהו ולאן אתה הולך. וזהו"ע ירידה צו"ע. (והנה מ"ש שעיקר קיבול שכר בתחה"מ לפי שעתה מה שנמשך בחי' אין וביטול אמיתי הוא רק גילוי החכ"ע בעצמה. הן למעלה במל' והן בעבודת האדם כנ"ל. אבל הכתר עצמו אינו מתגלה כלל. אבל לע"ל בתחה"מ שאז יהי' עיקר התגלות הכתר וכנודע שטל שעתיד להחיות בו המתים הוא גבורה דע"י המלובש במו"ס כו'. וזהו עיקר ההילוך וירידה צו"ע. וענין גילוי הכתר הוא הביטול דאפס שלמעלה מאין כמ"ש במ"א בד"ה אל ברוך כו'). וזהו שאו את ראש בנ"י היינו בחי' העלי' של נש"י לבחי' לגלגלתם שהוא רצוה"ע ואוא"ס ב"ה שלמעלה מהשתלשלות שבשביל זה ירדה. ולבוא לבחי' לגלגלתם הוא ע"י מדבר סיני ואוה"מ. וכדי לבוא לבחי' מדבר סיני ואוה"מ הוא ע"י ג' בחי' רחמים שהו"ע למשפחותם לבית אבותם:
ב דהנה ארז"ל אבות פ"א) על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמ"ח. ונכלל כל שלשה בחי' אלו במדבר סיני ואוה"מ. ולהבין היטב מהו"ע מדבר. כי מדבר הוא במ"ם פתוחה. דהנה יש למעלה ב' בחי' מ"ם סתומה ומ"ם פתוחה והו"ע מאמר סתום ומאמר פתוח הנזכר בגמ' (שבת ק"ד א'). ולהבין ענין ב' בחי' אלו למעלה דהנה באדם יש ג"כ מאמר סתום ומאמר פתוח שהוא ב' בחי' אותיות. אותיות המח' ואותיות הדיבור. דאותיות המח' הם בהעלם תוך מוחו ושכלו. והיינו לפי שהמח' דבוק ומיוחד עם השכל בתכלית וע"כ המה כלולים ובטלים בהשכל בלתי מתגלים כלל ליש נגלי ולכן הם בהעלם. אבל אותיות הדיבור יוצאים לחוץ ומתגלים לזולתו. והיינו לפי שהדיבור אינו דבוק ומיוחד עם השכל אלא מופרד ומובדל ממנו וע"כ אותיות הדיבור מתגלים בבחי' יש נגלי ממש. (והנה אנו רואים אעפ"י שהמח' ודיבור שניהם רק לבושים להשכל. כי השכל אינו מערך מהות אותיות כלל והוא אור פשוט בתכלית. מ"מ המח' דבוק ומיוחד עם השכל ובטל אצלו בלתי מתגלה כלל. והדיבור מופרד ומובדל מהשכל עד שמתגלה בבחי' יש. והיינו כי השכל היא אור פשוט בתכלית האחדות. וכדי להיות גילוי השכל צ"ל ע"י אותיות דוקא שבהם מתלבש השכל והמה מחלקים שפע אור השכל לחלקים רבים. והנה אותיות המח' לפי שהם קרוב להשכל ודבוקים בו ע"כ כל אות וצירוף בטל לגבי אור השכל המלובש בו ואינו מתגלה כלל. ואותיות הדיבור שרחוקים מאור השכל ע"כ כל אות וצירוף אינו בטל לגבי השכל אלא נפרד ממנו ומתגלה ליש). והנה למעלה יש ג"כ מחו"ד. ורק דכתיב (ישעי' נ"ה) כי לא מחשבותי מחשבותיכם. שממחו"ד של האדם לא יהי' שום התהות ופעולה (רק שיעשה הוא או חבירו יעשה ע"י צוויו) אבל למעלה הרי כל ההתהות הוא רק על ידי אותיות שהאותיות הם לבושין לחיות ושפע אוא"ס ב"ה הנמשך להחיות העולמות ע"י התלבשותו בהאותיות והנה אותיות המח"ע דבוקים ומיוחדים בתכלית עם החיות ושפע מאוא"ס ב"ה המלובש בהם וע"כ המה כלולים ובטלים ממש באוא"ס ב"ה בלתי מתגלים ליש כלל וע"כ נק' מאמר סתום פי' אעפ"י שהוא בבחי' מאמר ואותיות מ"מ הוא סתום ובטל בא"ס ב"ה כו'. ובחי' מח"ע היא מקור התהות עלמין סתימין דלא אתגליין. פי' שהעלמין אינם מתגלים ליש כלל כ"א אדרבה הם בתכלית הביטול לאוא"ס ב"ה המחי' אותן. אבל אותיות דיבור העליון כמ"ש בדבר הוי' כו' אינם דבוקי' ומיוחדי' באוא"ס שמלובש בהם אלא מובדלים ומופרדים כו'. זולת החיות מאוא"ס ב"ה המלובש בהם. וע"כ מתגלים בבחי' יש ודבר כו'. ולכן הדיבור עליון הוא מקור התהות עלמין דאתגליין פי' מתגלים בבחי' יש ודבר להיות נראה העולם ליש (ורק שהיש בטל). וע"כ נק' הדיבור עליון בשם מאמר פתוח היינו כשנמשכים האותיות למטה בהשתלשלות יש פתח ומבוא ליניקת החיצונים כיון שהמה נפרדים מאוא"ס ב"ה ומתגלים בבחי' יש. משא"כ מח' עילאה הכלולה ובטלה ב ב"ה נק' מאמר סתום שאין יכול להיות יניקת החיצונים ממנה. כי לא יגורך רע. וזהו"ע מדבר במ"ם פתוחה דקאי על בחי' דבר הוי' מקור התהות עלמין דאתגליין שיש פתח ליניקת החיצונים (וביאוה"ע הוא כי הנה חיות ושפע אוא"ס ב"ה הנמשך להחיות העולמות הוא אור פשוט ואחדות כו' כמ"ש ה' אחד. והעולמות המה רבים מאד עד אין מספר כמ"ש (שה"ש ו') ועלמות אין מספר. ובכל עולם יש נבראים רבים מאד כמשארז"ל (חגיגה י"ג ב') אלף אלפין ישמשוני' ורבוא רבבן קדמוהי יקומון גדוד א' ולגדודיו אין מספר. ואין כל עולם ואין כל נברא דומה לחבירו וא"כ איך יתהוה רבוי ההתחלקות עצומה כזה משפע אוא"ס הפשוט ואחדות כו'. אך זהו"ע האותיות שנתגלו מכחו ית' (ועי' בלקו"ת פ' בהר בביאור דשבתותי כו' בתחלתו) שבכלל יש כ"ב אותיות מחולקות זמ"ז לגמרי וכשמצטרפים האותיות זע"ז יהיו הצירופים רבים מאד בלי יוכל לספר כלל כמ"ש בס"י מכאן ואילך צא וחשוב עד שאין הפה יכול לדבר ואין האזן יכול לשמוע וכל צירוף ענין ומהות נבדל מצירוף חבירו כמו עד"מ ארי' ושור כו'. וענין האותיות באלקות הם כחות אלקי' מוגבלים כו' והאותיות הם לבושין לחיות ואוא"ס המתלבש בתוכן. ומגבילים אותו כפי שהם. והנה כשחיות ואוא"ס מתלבש בתוכן הרי נחלק שפע אוא"ס לחלקים רבים כמו ערך רבוי הצירופים. כמו עד"מ הארת אוא"ס ב"ה המלובש בצירוף יהי אור יתהוה ממנו ענין אור. והארת אוא"ס המלובש בצירוף יהי רקיע יתהוה ממנו רקיע. וכעד"ז נחלק שפע אוא"ס לחלקים רבים באותיות וצירופים אלו ומזה נמשך רבוי התחלקות הנבראים כו'. והנה ידוע הכלל דכל בחי' אין וביטול יותר יהי' ההתכללות והאחדות יותר. כמו חכ"ע לפי שהיא בבחי' כת מ"ה ביטול ואין ממש באוא"ס ב"ה איך שהוא לבדו ואין זולתו ע"כ היא למעלה ממהות כלי וכנודע שהחכ' נק' אור כמ"ש בע"ת שהחכ' נק' חיוהי כו' וכעד"ז למעלה מעלה עד רוה"מ בעולם העקודים לפי ששם הביטול יותר בעצמות אוא"ס ב"ה ע"כ הם עקוד בכלי א' ואפי' במדות דאצי' לפי שהם בטלים באוא"ס ב"ה כמ"ש לך הוי' הגדולה ע"כ הם בבחי' התכללות ואחדות. וכמ"ש במ"א שכלים דאצי' רק כח המגביל כו' אבל לא גבול כו'. ושרש הענין הוא דכולא קמי' כל"ח וכל הקרוב יותר קמי' אשר הוא ית' בעצמו פשוט בתה"פ ממש הוא כל"ח יותר מאחר שבטל באא"ס ב"ה הפשוט. וכל בחי' יש ודבר בפ"ע יותר יהי' הפירוד וההתחלקות ביותר (וכידוע מענין נפשות עשו ומענין יש לי רב). וזהו שאותיות מחשבתו ית' לפי שדבוקים ומיוחדים באורו ויש בהם גילוי אלהותו ית' הארת אוא"ס ממש איך שלמעלה היש ולמטה אין ובטל ממש. יחו"ע. המה כלולים ובטלים באורו ית'. ר"ל אעפ"י שהם ג"כ התחלקות עצום מ"מ הוא רק בבחי' העלם ואין התחלקות בהתגלות כלל. ולזה נקרא מאמר סתום כמו מתו"ד של האדם שאותיות המח' המה ממש אותיות הדיבור ורק המח' היא ההעלם והרוחניות של הדיבור. וכעד"ז יובן למעלה במח' עילאה שהיא ממש מעין הדיבור רק שכל ההתחנק של הצירופים הם בהעלם גדול מאד והתכללות באוא"ס ב"ה. וכ"ז הוא מצד עוצם ביטולם ויחודם באורו ית'. וכן ההתהוות הנמשך ממחשבתו ית' נקראו עלמין סתימין ע"ד הנ"ל וע"כ מאותיות מחשבתו ית' לא יהי' שום יניקה לחיצונים כי אחר שהם בבחי' ביטול ואין באורו ית' ומאיר בהם אוא"ס ב"ה הרי לא יגורך רע. וגם בהאותיות אין יכולים להתאחז לפי שהאותיות הם בבחי' ביטול. ולזאת נק' מ"ם סתומה. אבל דיבור עליון הוא מופרד ומובדל מחיות ואוא"ס היינו שלא יש באותיות הדיבור גילוי אלהותו והארת אוא"ס וע"כ כל ההתחלקות צירופי האותיות הוא בהתגלות ממש ומתגלים בבחי' יש שאין כל צירוף דומה כלל לחבירו ותיות אוא"ס ב"ה מלובש בהם בבחי' הלבשה והסתרה. וזהו"ע ה"ג המצמצמות גילוי אורו ית'. ולכן דיבור עליון הוא מקור התהוות עלמין דאתגליין כו'. ולכן נק' הדיבור מ"ם פתוחה. ר"ל כשאותיות אלו משתלשלים למטה בבי"ע יש פתח ליניקת חיצונים שנאחזים בהאותיות שהם בבחי' יש):
ג ולהבין ביאור ענין המדבר מהו למעלה. הנה בפי' מדבר י"ל שני פירושים. הא' לשון מדבר ציה וארץ חרבה שהו"ע ריקות ושממה. והב' ל' דיבור והנהגה כמ"ש (תלים מ"ז) ידבר עמים תחתינו וכדפרש"י ומצודות ינהג כמו ורעו כבשים כדברם (ישעי' ה'). וכן אמרו דבר אחד לדור. והענין דהנה יש ב' בחי' עיר מושב ומדבר. עיר מושב הוא כשיש שם דירת אדם. והשוממה מבלי יושב שם אדם נק' מדבר. הנה כתיב (תלים מ"ח) גדול הוי' ומהולל מאד בעיר אלקינו. שכללות צירופי אותיות דיבור עליון נק' בשם עיר כי עיר הוא מקובץ מכמה בתים ובית מכמה אבנים. נמצא עיר כולל כללות האבנים שבה. והנה ידוע שהאותיות נק' אבנים כמ"ש בס"י והביאור בזה ג"כ ידוע שכמו האבנים הן דוממין כך גם האותיות הם בבחי' דומם ויש צומח וחי מדבר שלמעלה מהם וכ"ה למעלה שאותיות דיבור העליון נק' אבנים (וז"ש אבני המקום) וכללות עולם הדיבור עליון נק' עיר וזהו עיר אלקינו. והנה כשמאיר גילוי אלהותו ית' הארת אוא"ס באותיות אלו (והיינו שהאותיות הם בתכלית הביטול) ע"ז כתיב גדול הוי' ומהולל כו'. שהוי' שהוא הארת אוא"ס הוא גדול ומהולל בעיר אלקינו עולם הדיבור. וזהו ועל דמות הכסא דמות כמרא"ד (יחזקאל א') כסא הוא בחי' מל' עולם הדיבור ועל הכסא מאיר בחי' כמרא"ד שהוא אוא"ס המלובש בע"ס (והו"ע יתוד זו"נ שילוב אד' בהוי' יחו"ע) ואז נק' כללות דיבור העליון בשם עיר מושב היינו שבאותיות אלו הוא דירת אדם העליון גילוי אלהותו ית' הארת אוא"ס ממש. אבל כשאין מאיר שם גילוי אלהותו ית' והאותיות נשארים כמו שהוטבע בטבע בריאתם אזי נק' בשם מדבר. שלא יש שם דירת אדה"ע. וביאור זה היינו כמו עד"מ אדם הלומד משנה וגמ' ותוס' והוא לומד האותיות ומתוך האותיות הוא מבין ומשיג ההשכלה היטב הרי שבאותיות אלו יש התגלות החכ' ושכל. אבל כשלומד האותיות ואומרם והשכל וחכ' אינו משיג כלל הוא תופס ומשיג רק האותיות בד והחכמה אינה בהתגלות כלל באותיות וכעד"ז הוא למעלה כשחכ"ע חכים ולא בחכ' ידיעא שבתוכה שורה אוא"ס ב"ה מאיר בגילוי בבחי' דיבור עליון (היינו שאין וביטול דחכ' הוא באותיות כו') זהו"ע התגלות אלהותו בבחי' דיבור ואזי נק' עיר מושב לדירת אדם. אבל כשאינו מאיר בחי' חכ"ע באותיות הדיבור והאותיות הן בבחי' יש זהו נק' מדבר ל' שממה. וזהו"ע ב' הפי' במדבר ל' דיבור והנהגה היינו כשמאיר הארת ת"ע בדיבור. וכאשר אינו מאיר כו' זהו"ע מדבר ל' ציה ושממה. והנה ענין עיר מושב ומדבר הוא החילוק שבין זמן הבית לזמה"ג. שבזמה"ב הי' גילוי חכ"ע עצמה בדיבור עליון וממילא היו האותיות בבחי' ביטול לאוא"ס ב"ה בבחי' יחו"ע ומפני זה הי' המשכת הביטול בכל העולמות בבחי' ישראל ממשלותיו. שהוא יחו"ע ואתהפכא כו'. וע"כ היו אז כל האותות ומופתים היפך הטבע. כי טבע הוא לבוש המסתיר על בחי' אלהות להיות נראה עולם כמנהגו נוהג והולך בדרך הטבע. ושרש בחי' זו הוא שם אלקים בגימט' הטבע. ושם אלקים הוא אותיות דיבור עליון שמגבילים ומסתירים על בחי' א"ס כו'. אבל כשמאיר גילוי אלהותו ית' שהוא תכ"ע עצמה בהדבור והאותיות הם בבחי' ביטול ע"ד שילוב אד' בהוי' אין יכול להיות טבע כו' ולא הי' ג"כ יניקת החיצונים כיון שמאיר ק"ע והאותיות הם בבחי' ביטול (והיינו ע"י הקרבנות המשכת מ"ד דמ"ה ועי' פ' אמור ביאור דוהניף) וזהו דוקא בזמן בהמ"ק שאז הי' בחי' עיר מושב אבל בגלות אי' בזהר (ח"ג כ' ב') קוב"ה סליק לעילא לעילא. והיינו הסתלקות חכ"ע מלהאיר בבחי' דיבור וזהו קוב"ה שהוא מוחין דאבא. שבתוכם אוא"ס. המלובשים בז"א ונמשכים במל' ובשעתא דגלותא אסתלק לעילא כו' לבתי' עצמותו ומהותו ית' בחי' יחיד. ועי' בת"א פ' מקץ בד"ה כי עמך מקו"ת ובפ' וארא ע"ש. ובת"ז אי' וכד אנת תסתלק מינייהו אשתארו כולהו שמהן כגופא בלא נשמתא. פי' שנשארו האותיות בבחי' יש כמו שהוטבע בטבע בריאתם בלי התגלות אלהות (בחי' אין ביטול). וזה שכתוב (איכה א') ויצא מן בת ציון כל הדרה וארז"ל במדרש (איכה פ"א סי' ל"ג) זה הקב"ה שנאמר בו הוד והדר לבשת. בת ציון היא בחי' מל' דבר הוי'. וכשמסתלק חכ"ע ואוא"ס ב"ה שאינו מאיר בבחי' מל' זהו ויצא מן בת ציון כל הדרה. וזהו פי' מדבר ל' שממה שנשארו האותיות בלי גילוי ואז יכול להיות יניקה לחיצונים מהאותיות לבד (לפי שנשארו בבחי' יש) כשאינו מאיר בהם ח"ע כו'. וזהו"ע מדבר במ"ם פתותה והוא בזמה"ג שהאותיות נשארים בלי גילוי אלהות ובבחי' יש ויחו"ת ואז כשיורדת למטה יש פתח ליניקת החיצונים. והנה באדם יש ג"כ בחי' עיר מושב ומדבר. כי אדם הוא מחדו"מ. א' הוא מח' ד' דיבור מ"ם הוא מעשה. ג' לבושי הנפש. והנה כשמחדו"מ של האדם הם לבושים לתומ"צ. שכל מחשבתו ודיבורו הוא בתורה ובחי' המעשה הוא במצות. זהו"ע עיר מושב. כי אורייתא מח"ע נפקת. וא"כ הרי יש גילוי ח"ע דלעילא בג' לבושי הנפש ולכן הוא בחי' עיר מושב ודירת אדם. ואז אין יכול להיות כלל יניקת החיצונים. שהוא הרהורי עבירה ודברים בטלים ולה"ר הבאים מנה"ב שרוצה להתלבש בו. אבל כשמתדו"מ של האדם אינם בתומ"צ זהו"ע מדבר ושממה ואז יכול להיות יניקת החיצונים שהוא התגברות נה"ב כו'. וזהו"ע מדבר במ"ם פתוחה:
ד והנה כתיב (שה"ש ד' ד') ומדברך נאוה. שיש בתי' מדבר שהוא נאוה. והיינו כמ"ש (במדבר כ"א י"ח) וממדבר מתנה דקאי על מ"ת שהי' דוקא במדבר (מד"ר במדבר פי"ט סי' ט"ו) וארז"ל (שם פ"א סי' ב') כשבא הקב"ה לים ברת הים מלפניו שלא הי' יכול לקבל הגילוי וז"ש (חלים קי"ד) הים ראה וינס וכן ההרים רקדו כאילים כו'. בא במדבר תרבה קדמה אותו וקילסה כו' שהי' יכול לקבל הגילוי וע"כ שם דוקא נתנה התורה. וזהו וממדבר מתנה. הרי אנו רואים יתרון ומעלה בבחי' מדבר שבו דוקא נתנה תורה. ועכצ"ל שהוא בתי' גבוה מאד וזמ"ש ומדברך נאוה. ולהבין מהו בתי' מדבר זה בעבודת ה'. דהנה ענין המדבר למטה הוא תוקף החום ולכן אין בו ישוב וגם לא יתכן כלל זריעה וצמיחה מפני תוקף תגבורת החום השורף קרקע הארץ. ובתי' מדבר זה בעבודה היינו תוקף חמימות ורשפי אש האהבה בתגבורת הרצוא להכלל ולהבטל באוא"ס ב"ה עצמו דוקא (שלמעלה מסדר השתלשלות אבי"ע) עד שהנפש שהוא ג' שכליים וז"מ תתבטל מכל וכל לגמרי באוא"ס ב"ה בבתי' שממה ממש (והיינו כיון שהרצוא הוא לאוא"ס שלמעלה מע"ס. ועשר בתי' הנפש לא יתכן קיומם באיזה מציאות מה כ"א בבתי' אוא"ס המלובש בע"ס עליונות אבל באוא"ס ב"ה עצמו שלמעלה מאצי' שלא שייך שם כלל ע"ס וכמאמר אליהו אנת הוא תד ולא בתושבן שם לא יתכן כלל קיום הנפש בעשר בחינותיה אלא צריך להתבטל לגמרי בבחי' שממה עד שתאבד מציאותה ובבתי' זו יכול להתכלל באוא"ס ב"ה). ותוקף החום ותגבורת הרצוא ואהבה זו נק' בשם מדבר שמצד תוקף החום נמשך השממה וציה כנ"ל. והיינו ע"ד משארז"ל (ר"ה ל"א א') שיתא אלפי שני דהוי עלמא וחד תרוב. וידוע שהו"ע ביטול העולמות וביטול הנשמות לגמרי באוא"ס ב"ה. והיינו שזהו זמן עליות העולמות והנשמות באוא"ס שלמעלה מגדר ע"ס. ונק' יום שכולו שבת שכולו ארוך. ולכן צ"ל עלי' זו בבחי' ביטול ושממה לגמרי ולכן נק' וחד חרוב ע"ש חריבות המציאות כו'. וכעד"ז בתגבורת הרצוא להכלל ולהבטל באוא"ס ב"ה עצמו שצ"ל דוקא בבתי' שממה ומדבר. וביאור ענין המדבר ותגבורת הרצוא. יובן ממשארז"ל (חולין צ"א ב') ג' כתות הן כת א' אומרת קדוש וכת הב' אומרת ק"ק כו'. פי' קדוש הוא מובדל כי אני הוי' ל"ש קודם הבריאה ואתר הבריאה הכל שוה לפניו ית'. כי כל מה שמתלבש בעולמות הוא רק זיו והארה אבל אוא"ס עצמו הוא בתי' סוכ"ע ומובדל לגמרי. וזהו השגה והתבוננות המלאכים אי לזאת יש להם תשוקה להכלל ולהבטל בעצמותו ית' היינו בבחי' קדוש ויש כת שאומרים ב"פ קדוש היינו העלאה והמשכה. קדוש הא' הוא הרצון והעלאה להיות נכלל באוא"ס ב"ה ואח"כ יש להם רצון באופן אחר היינו בהמשכת בתי' קדוש למטה בכלים ועולמות. וזהו קדוש פ"ב. וכת אומרת קדוש פ"א פי' שאין להם רק רצון א' להיות נכלל ובעל באוא"ס ב"ה בבחי' אין ממש. אבל לא ירצו כלל באופן הב' שהוא בבתי' שוב להמשיך גילוי אוא"ס בתי' קדוש למטה כ"א דוקא בבתי' רצוא להתבטל באוא"ס ב"ה ובתי' זו היא מדרגת השרפים. וביאור זה הוא כמו עד"מ באדם כשיש לו רצון באיזו ענין אשר רצון זה נוגע לחיי נפשו הוא מושקע ומוטרד ברצונו זה עד שא"א לו לפנות מרצון זה ולחשוב ברצון אתר. והיינו מפני שרצון זה הוא מפנימי' ועצמי' נפשו ע"כ א"א לו לפנות מרצון זה כלל. משא"כ כשיש לו רצון באיזו דבר שאין נוגע לחיות נפשו ממש. ונק' רצון חיצוני. יכול לפנות מרצון זה ולחשוב ברצון אחר. ועד"ז יובן למעלה מדרגת השרפים שהרצון והרשפי אש האה"ר שלהם ליכלל וליבטל באור אין סוף הקדוש ומובדל הוא בתגבורת הרצוא מאד ובתוקף גדול מפנימי' ועצמי' כו'. וע"כ הם רק בקו אחד שהוא העלאה לבד בבתי' ביטול והתכללות דוקא ואינם יכולים לפנות עצמם מרצון וקו זה ולרצות באופן אתר שהוא המשכת בתי' קדוש מלמעלמ"ט בכלים ועולמות כ"א הם תמיד בקו א' לבד. משא"כ כת הב' שאומרת ב' פעמים קדוש היינו שהרשפי אש האה"ר שלהם להיות בבתי' העלאה וביטול אינו בתגבורת ותוקף כ"כ. ע"כ יכולים לפנות מרצון זה ולרצות קו ואופן הב' שהוא בתי' המשכה מלמעלמ"ט. והנה בחי' זו דמדרגת השרפים בעבודת האדם למטה נק' בשם מדבר כמו המדבר שמצד תוקף ותגבורת החום השורף כו' אין יכול להיות שם ישוב וזריעה כו' כ"א שממה לגמרי. כעד"ז שמצד תוקף ותגבורת רשפי אש הרצוא ליכלל וליבטל בא"ס ב"ה מלמטלמ"ע דוקא בקו א' לבד כנ"ל ואין יכול לפנות לחשוב קו הב' מזה נמשך השממה שהוא חריבות וביטול עשר כתות הנשמה במציאות לגמרי ונעשה אין ואפס. וגם שלא יש דירת אדם שהוא ההמשכה מלמעלמ"ט ע"י תומ"צ בחי' ועל דמות הכסא דמות כמרא"ד. וזהו שחורה אני ונאוה (שה"ש א' ה') ואיתא בזה"ק (ח"ג קצ"א א') שחורה דא אות יו"ד נקודה דלית בה תיורא. כי הה"א שיש בו ג' קוין ממילא יש בו שחרות ולבנונית אבל היו"ד שהוא רק נקודה חדא הוא בתי' שחרות לבד. והיינו שהאהבה הנמשכת מהתבוננות והשגה דבינה לבד הנה אף שאהבה זו היא ליכלל בא"ס ב"ה עצמו מ"מ אינה בתוקף כ"כ ויוכל אח"כ לפנות מרצון והעלאה זו ולרצות ג"כ בתי' שוב לאחד שהוא המשכה מלמעלמ"ט. וזהו"ע שחרות ולבנונית. כי השחרות והחשך מרמז על בחי' העלאה וביטול בא"ס ב"ה. משא"כ הלבנונית שהוא אור וגילוי מרמז על בתי' הב' שהוא שוב לאחד המשכה וגילוי בעולמות מלמעלמ"ט. משא"כ אות יו"ד שהוא בחי' חכמה היינו האה"ר שנמשכת ג"כ מראי' דחכמה איך שאין עוד הוא בתוקף ותגבורת הרצוא בקו א' לבד שהוא העלאה וביטול והתכללות במהותו ועצמותו ית' יחיד ומיוחד כו' ולא לישאר למטה בבחי' יש ולכן היא בתי' נקודה אוכמא שחרות והעלם וביטול בא"ס. דלית בה תיורא שהוא לרצות בקו הב' להמשיך גילוי מלמעלמ"ט כו'. כי בתי' יו"ד הוא למעלה מה' כי ביו"ד נברא עוה"ב ובה' נברא עוה"ז כו'. (עי' ביאור ענין אה"ר הנמשכת מבחי' חכ' כו' ואה"ר הנמשכת מבחי' בינה בלקו"ת פ' ראה סד"ה ושמתי כדכד ובפ' נצבים ד"ה כי המצוה פ"ב במ"ש ומבקשי ה' יבינו כל כו' כאשר ישים האדם תוכו ותוך תוכו נקודת לבבו האמיתי עוד יוסיף אומץ פנימי' הלב אשר אין שליט ברוח לכלוא כו'. וזהו תשוב ה"י במילוי יו"ד בחי' עומק הלב ותעלומות לב שבה עלם כו' עכ"ל. ועי' ביאורם בד"ה ראה פ"ב בהג"ה ענין נחל איתן שב' בחי' אלו הוא רצון וחפץ ובחי' חפץ הוא עמוק עמוק כו' ע"ש. ומכ"ז יובן ענין שחורה אני דא אות יו"ד וע"כ לית בה חיורא רק קו א' לבד) ועל בחי' זו כתיב (דברים ח' ט"ו) המוליכך במדבר הגדול והנורא. וכתיב (ירמי' ב' ו') המוליך אותנו במדבר כו' ולא ישב אדם שם. זה בחי' תומ"צ שוב לאחד. וזהו ג"כ ומדברך נאוה ע"ד שחורה אני ונאוה. ועתה יובן מה שמ"ת הי' דוקא במדבר. משא"כ הים ראה וינס. ההרים רקדו. שלא היו יכולים לקבל הגילוי דמ"ת פי' ים הוא מים תחתונים שמתחת לרקיע כמ"ש (בראשית א' ז') ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע. והיינו שירדו ונתהוו להיות בבחי' יש ודבר דוקא. וגם השגתם והתבוננותם שמזה נמשך האהבה שלהם הכל בבחי' יש עדמ"ש (דברים ל' כ') לאהבה את הוי' אלקיך כו' כי הוא חייך (ונק' ע"מ לקבל פרס בד"ה שוש תשיש בלקו"ת פ' תזריע ע"ש) ולכן לא יכלו לקבל הגילוי דמ"ת שהוא גילוי יחודו ית' האמיתי איך שהוא יחיד והוא לבדו הוא ממש כמו קודם הבריאה כו'. ולכן הים ראה וינס כו' ההרים רקדו כו'. בחי' למה תרצדון הרים גבנונים כו' (תלים ס"ח י"ז) שהוא בחי' גסות ויש. בבחי' זו ודאי לא הי' יכול להיות מ"ת. ורק במדבר חרבה שהוא תגבורת הרצוא ליכלל וליבטל בא"ס ב"ה יחיד ומיוחד. ולא להיות בבחי' יש כלל. בבחי' זו נתנה התורה שהוא גילוי יחודו ית' האמיתי ממש שהוא לבדו הוא כמו עד שלא נבה"ע והכל בטל במציאות לגמרי ואין עוד. אפי' הועוד שאין לו שיעור כו' (ל' המשנה בפ"ד דתרומות). ומחמת גילוי יחודו ית' הוא מתבטל ממציאותו לגמרי ונופל מרשפי אש הרצוא כו' שאין לו עוד שום כח וישות להגביה א"ע בבחי' רצוא כו' (עי' בבה"ז פ' תזריע דקי"ז ע"א וע"ב). וזהו וממדבר מתנה היינו כי התורה המשכת מ"ד והמדבר הוא העלאת מ"ן לזה והו"ע מ"נ ומ"ד). ובחי' זו בתפלה הוא בכל מאדך רעו"ד למסור נפשו באחד:
ה וענין מדבר סיני הוא כמארז"ל (שבת פ"ט ב') שירדה שנאה עכומ"ז עליו. ולהבין זה צלה"ק ענין ספה"ע שהי' עומר שעורים. דהנה שעורים לא הובאו אלא בשני מנחות בעומר [שהוא בדיקותא דא"ח] ובמנחת קנאות דסוטה [שהוא בדיקותא דאשת זנונים (זח"ג צ"ז א')] וענין הסוטה הוא שהמים המרים בודקין אותה אם נקתה ונזרעה זרע כו' ואם נטמאת וצבתה בטנה כו' וצ"ל מה שייך בדיקה זו להמנחה שלה משעורים דוקא. הנה שעורה י"ל ב' פי' הא' שעור ה'. הב' ל' סער מתחולל על ראש רשעים יחול (ירמי' כ"ג). והיינו כי שעור ה' הוא ההתבוננות וההשגה בבחי' בה' בראם לכל חד לפושע"ד איך שה' זה הוא מקור התהוות הבריאה והיא רק אתא קלילא דלית בה מששא כי יש הבלים המתלבשים באותיות (וענין ההבלים הוא חיות ושפע אוא"ס ב"ה הנמשך ומתלבש בכ"ב אותיות דבר הוי') וההבל המתלבש באות ה' זוטר מאד ר"ל הארה בעלמא דכל"ח לגבי עצמותו ית'. אבל עצמותו ית' קדוש ומובדל ולכן כקכל"ח לגמרי (עי' התבוננות זו בלקו"ת פ' האזינו ד"ה האזינו הג' רפ"ב) ומחמת התבוננות והשגה זו שמשיגים הנבראים עליונים שרפים חיות ואופנים כו' (עיקר ההשגה בשרפים עד"ה האזינו הנ"ל) הם מתלהבים ומתלהטים ברשפי אש הרצוא ליכלל וליבטל בעצמותו ית' מקור החיים חיי החיים. והנה מחמת השגה והתלהבות זו דחיות ואופנים נמשך מזה הכעס והרוגז על הרע היינו על מי שאינו חפץ קרבת ה' והולך בשרירות לבו ע"ז רבה וגדלה מאד הכעס והשנאה של חיות ואופני הקדש וכאש בוער ממש ומחמת כעסם נמשך אש של גיהנם השורף ומכלה ומחריב כל הרשעים כו' וזהו"ע מארז"ל (חגיגה י"ב ב') נה"ד יוצא מזיעתן של חיות כו'. וזהו"ע הב' פי' שבתיבת שעורה דפי' שעור ה' הוא ההשגה של המלאכים עליונים והתלהבות והתלהטות שלהם ומחמת זה גופא נמשך להיות הנה סערת ה' חימה יצא וסער מתחולל על ראש רשעים יחול. שהוא הכעס והרוגז והשנאה על הרע וכאש בוער ממש לכלותו ולהחריבו לגמרי. (והנה כמו"כ י"ל ענין זה במדת מלכותו ית' עצמה עפמ"ש בלקו"ת פ' שלח לך ד"ה ענין התכלת ביאור מ"ש הזהר (בראשית נ"א א') ות"ח אע"ג דאורחי' דהאי נהורא תכלא אוכמא לשיצאה כל מאי דאתדבק תחותי' ישראל מתדבקין בי' תחותי' וקיימין בקיומא הה"ד ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום עכ"ל הזה"ק. ונת' שם דנהורא תכלא אוכמא הוא בחי' מל' ופי' דאורחי' לשיצאה לכלות את היש להיות בבחי' ביטול דוקא אך אינו ביטול במציאות ושממה לגמרי כ"א רק שיהי' יש בקיומו ומ"מ יהי' בטל בתכלית. וביטול זה הוא עיקר החיות וזהו ואתם הדבקים כו' וע"כ חיים כולכם כו' אך זהו רק כל מה שיוכל להתכלל בביטול היש. דאעפ"י שמתדבק בהאי נהורא תכלא הוא מתקיים בקיומו. אבל מה שאינו יכול להתכלל בביטול היש והם הסט"א גקה"ט לגמרי כיון דמתדבקן בהאי נהורא תכלא הוא מכלה ומחריב אותן לגמרי שיבוטל מהותן מן העולם לגמרי ועד"ז נת' בפ' קרח ע"פ ופרשו בגד כליל תכלת מלמעלה ע"ש פ"ג. והנה שעורה שעור ה' הוא ה"ג דמל' שעל ידם היא מבררת וטורפת הניצוצים מהסט"א כמ"ש בפ' אמור ד"ה והניף הראשון ספ"א ע"ש. ומ"מ הניצוצים המתבררים ודאי מתקיימים בקיומם ואדרבא שנמשך להם הביטול שהוא עיקר החיות ע"ד ואתם הדבקים כו' חיים כולכם כו'. וענין הה"ג הוא העלאת מ"נ בבחי' צמאון ורשפי אש ליכלל בז"א בעלה באצי'. כמ"ש (תלים ל') למען יזמרך כבוד כו' וכתיב (שם פ"ג ב') אל תחרש ואל תשקוט אל כו' וכתיב (שם ס"ג ב') צמאה לך נפשי (בד"ה והניף נת' ששרש הה"ג הוא מאימא וכן נת' סוף הביאור דבמדבר בענין אהרן ע"ש) וזהו"ע שעורה שעור ה' ה"ג דמל' שמהם נמשך כח העלאת מ"ן בתשוקה וצמאון. אך כשרוצה הסט"א ג"כ להתדבק בהאי נהורא תכלא לעלות למעלה נמשך שלהובא דאשא מבחי' מל' ומכלה ומחריב אותם ונופלים למטה מטה במצולות ים נוק' דתהומא רבא כו' עי' בפע"ח שער השבת והובא בביאור ע"פ במדבר ספ"א וז"ש (שם צ"ז ג') אש לפניו תלך ותלהט סביב צריו. והנה זהו הפי' הב' שבשעורה ל' וסער מתחולל על ראש רשעים יחול כו'. ואפ"ל דלמעלה ג"כ עיקר הכעס וכליון הרע לגמרי נמשך דוקא בשעת ההעמ"נ בתשוקה וצמאון שאז הכעס על הרע דוקא ביותר. וזהו שבשעת שנק' שעורה שעור ה' אז ג"כ ל' סער מתחולל כו') וזהו שבדיקת הסוטה נמשך משעורה כי אם נקתה ונזרעה זרע היינו המשכות תוס' אורות מבחי' שעור ה' שהוא הה"ג שמהם כל ההשפעות כו' (כמ"ש בד"ה והניף הנ"ל. עי' עוד מענין הגבו' שמהם דוקא נמשך השפע בביאור ע"פ כי ביום הזה יכפר הראשון שלא נדפס). והיתה אם נטמאה כו' ובאו בה המים המאררים כו' וצבתה בטנה ונפלה ירכה. היינו מבחי' הב' דשעורה ל' סער מתחולל שמגבורות אלו נמשך כליון הרע לגמרי. ועתה יובן ענין זה בעבודת האדם למטה דהנה כתיב (שם פסוק יו"ד) אוהבי הוי' שנאו רע כי מי שיש לו אהבה ודביקות בהוי' באמת לאמיתו הוא שונא וממאס את הרע בתכלית כיון שזהו תועבת ה' אשר שנא כי באמת הם שני הפכיים לגמרי. כמ"ש (דברים ל' ע"ו) וראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע. נמשל הטוב לחיים והרע למות. והנה כל א' לפי מה שהוא אוהב חיים ודאי ששונא המות בתכלית עד קצה האחרון כו'. וכמו"כ מי שיש לו אהבה ודביקות בה' באמת הוא שונא בתכלית את הרע כיון שהוא היפך רצון ה'. ומי שיש לו רצון ואהבה להוי' ויש לו ג"כ רצון לתענוגי עוה"ז מוכרח שאין הרצון לה' באמת לאמיתו כמשנ"ת בתניא פ"י. וזהו אוהבי הוי' שנאו רע וכמ"ש דהע"ה לאויבים היו לי כו' (חלים קל"ט כ"ב). וזהו מדבר סיני שירדה שנאה לאוה"ע כלומר שבבחי' מדבר שהוא תוקף הרצוא ורשפי אש האהבה לעלות וליכלל בא"ס ב"ה צ"ל ג"כ השנאה על הרע ולמאסו לגמרי עד קצה האחרון (ואפ"ל שעי"ז גורם גם למעלה המשכת שלהובא דאשא). וזהו פי' מדבר סיני והנה מדבר סיני הוא בחי' עבודה וכנ"ל שהוא בחי' בכל מאדך למסו"נ באחד:
ועתה צ"ל מהו"ע אהל מועד. דפי' מועד הוא כמ"ש (שמות כ"ה כ"ב) ונועדתי לך שם ונועדתי אותיות ונודעתי והנה היחוד וההתחברות נק' בכתוב בשם דעת כמ"ש (בראשית ד' א') והאדם ידע כו'. והנה ע"י אוה"מ הוא יחוד והתחברות אוא"ס ב"ה בנש"י וזהו ונועדתי אותיות ונודעתי. ולהבין מהו"ע היחוד וחיבור. הנה כתיב (הושע ב' י"ח) ביום ההוא תקראי אישי. וכבר עמדו כל המפרשים בזה למה נק' הקב"ה וכנס"י בשם איש ואשה או חתן וכלה והרמב"ם ז"ל ישב ענין זה ופי' כי ענין איש ואשה הוא דיבוק והתחברות שמצד זה אתה קוראן או"א כו'. וע"כ כל עניני הדיבוק והתחברות יתכן ג"כ לקרוא בשם איש ואשה וכמ"ש (שמות כ"ו ג') חמש היריעות תהיין חוברות אשה אל אחותה הרי נמצא דהדיבוק וחיבור של חמש יריעות נק' ג"כ אשה אל אחותה. וכעד"ז הדיבוק וההתחברות של ישראל עם הקב"ה קראן ג"כ הכתוב בשם איש ואשה. והנה עתה בגלות אין ההתחברות על נכון אבל לע"ל יהי' אמיתי' ההתחברות. וז"ש ביום ההוא תקראי אישי. זהו תוכן דברי הרמב"ם ז"ל. והנה באמת לא מצד ענין הדיבוק וחיבור של כנס"י והקב"ה בלבד נק' איש ואשה כ"א גם מצד אופן וענין ומהות הדיבוק וחיבור שהוא דומה ממש כמו עד"מ אופן ומהות יחוד וחיבור איש ואשה בגשמיות. והענין עפ"י הידוע ההפרש שבין השפעת הרב לתלמיד ובין השפעת האיש לאשה. כי הרב שמשפיע שכל על ידי דיבורו הוא רק הארה לבד מהשכל ולא עצמיות כת ומהות החכמה והשכל. והראי' שאם התלמיד אינו בר שכל מצ"ע כלל לא יבין השפעת הרב כידוע. משא"כ השפעת האיש להאשה שהוא רק טפה גשמיות. אך מלובש בזה עצמיות המוחין ממש כח ומהות החכ' והשכל להוליד בדומה לו שיהי' בר שכל וחכם גדול בפ"ע. וזהו"ע חיבור ודיבוק איש ואשה בגשמיות. ועד"ז ממש יובן מה שהקב"ה וכנס"י נק' בכתוב איש ואשה. דהנה כתיב (ש"א כ"ד י"ד) כאשר יאמר משל הקדמוני כו' ופירש"י דקאי על התורה שנק' משל הקדמוני בחי' משל לקדמונו ש"ע. והנה אנו רואים שהמשל אינו בערך הנמשל כלל כי הנמשל הוא דבר רוחני מאד נעלה והמשל לזה יכול להיות דבר גשמי ומ"מ הרי בהמשל גלוי כל פרטי פרטיות ועומק הנמשל ממש. וכמו ענין של"ב חוטי הציצית הם בחי' משל למה שלמעלה הוא ל"ב נתיבות חכ'. של"ב חוטי הציצית הם חוטין גשמיים ואלו לבנ"ת הם לב"נ פליאות חכ' שעליהם תלוי כל סדר השתלשלות דאבי"ע הרי שאין ערוך כלל ומ"מ הל"ב חוטי הציצית הם בחי' כלים שבתוכם מלובש ממש לבנ"ד. ועד"ז יובן מה שהתורה נק' משל הקדמוני כי אורייתא מחכ"ע נפקת בחי' חכים ולא בחכ' ידיעא. והנה כתיב (חלים מ' ו') נפלאותיך ומחשבותיך אלינו אין ערוך אליך שבחי' חכ"ע אין ערוך כלל לגבי אוא"ס ב"ה אגידה ואדברה ריבוי הצמצומים עצמו מספר וכמ"ש (תלים ק"ד) כולם בחכ' עשית שחכ"ע כעשי' גשמי' נחשבת לגבי אוא"ס ב"ה. ומ"מ הרי כתיב (משלי ג' כ') הוי' בחכמה כו' שמהוע"צ אוא"ס ב"ה שורה ומלובש בחכ' ביחיד נפלא ועצים כו' כמ"ש בע"ח דאיהו וחיוהי חד הוא בבחי' חכ' ולכן נק' משל הקדמוני משל לבחי' קדמונו ש"ע וכמו המשל אעפ"י שאין ערוך מ"מ גלוי בו כל הנמשל כו' והנה כתיב ( שה"ש ג' י"ז) צאינה וראינה כו' ביום חתונתו וארז"ל במשנה סוף תענית ביום חתונתו זה מ"ת. והיינו שמצד מ"ת נק' הקב"ה חתן וכנס"י כלה (או איש ואשה) כי התורה שנמשכת מכח ועצמות ומהות ח"ע חכים ולא בחכ' ידיעא שבתוכה מלובש מהו"ע א"ס כו' נתנה לישראל והם משיגים ותופסים התורה בפנימיותם ממש. וה"ז כמו עד"מ השפעת האיש לאשה בגשמיות שמקבלת וקולטת הטפה בפנימיותה. ואעפ"י שירדה חכמתו ית' ונתלבשה בענינים גשמיים מ"מ ע"י עסק התורה בבחי' ביטול ע"ד ולא תחללו כו' נמשך ונתגלה עצמיות חכ"ע חכים ולא בחכ' ידיעא שבתוכה מלובש מהו"ע א"ס ב"ה להיות גילוי יחוד א"ס האמיתי על נפשו. וענין גילוי זה הוא כמ"ש (דברים ד' ל"ט) וידעת כו' כי הוי' הוא האלקים. וכתיב (דה"א כ"ע ע') דע את אלקי אביך היינו לידע ולהכיר איך שאתה ה' לבדך אעפ"י שאתה עשית את השמים פי' אפי' אחר שנתהוו כל העולמות עליונים ותחתונים מ"מ הוא לבדו כמו קודם שנבה"ע דכולא קמי' כל"ח ובטל במציאות ממש ולכן אני הוי' ל"ש. וצ"ל בזה בחי' דעת שהוא הכרה והרגשה כאלו רואה ממש. והמשכת דעת זה בנש"י שהו"ע הכרה והרגשה במהוע"צ א"ס ב"ה הוא ע"י עסק התורה בביטול כו'. ולכן נק' כנס"י אשה יראת ה' ע"ש שמקבלת טפת מ"ד עצמי' חכ"ע בגילוי בבחי' דעת הנ"ל והקב"ה נק' איש. ומכ"ז יובן ענין אוה"מ לשון ונועדתי לך שם אותיות ונודעתי בחי' המשכת הדעת ויחוד א"ס ב"ה בגילוי והיינו ע"י עסק התורה. ופי' וענין אהל כי אהל הוא בחי' מקיף והיינו קיום המצות המשכת תר"ך עמודי אור בחי' מקיפים עליונים שאינם מתגלים בפנימי'. והנה ידוע שכל המשכה וגילוי אור שמלמעלמ"ט צ"ל נמשך תחלה ההמשכה בבחי' מקיף ואח"כ מאיר מהמקיף איזה גילוי בפנימיות וכמו עד"מ הלומד איזה מסכת שתחלה קודם השגתו הרי השכל מקיף אותו ואח"כ נכנס בפנימיותו. וכעד"ז בעבודה שמתחלה צריכים להמשיך המקיף ע"י המצות ואח"כ להמשיך הגילוי בפנימי' ע"י התורה. וזהו"ע אוה"מ שהוא המקיף ופנימי דתומ"צ וזהו"ע על שלשה דברים כו' תו"ע וגמ"ח ונכלל שלשה בחי' אלו במדבר סיני ואוה"מ היינו כי מדבר סיני הוא בחי' עבודה כנ"ל ואוה"מ הוא כולל בחי' תורה וגמ"ח כמשנ"ת:
ז תפקדו אותם כו' אתה ואהרן. פי' שמשה ואהרן הם העושים וממשיכים בחי' מדבר סיני ואוה"מ. והיינו כי משה שושבינא דמלכא ואהרן שושדמט"ר (זח"ג נ"ג ב'). ולהבין מהו"ע השושבינין. הנה משה הוא רע"מ פי' שהוא הממשיך בחי' דעת בנש"י. וע"י המשכת דעת זה הוא רועה וזן ומפרנס את האמונה. דהנה כתיב (דניאל ב' כ"א) יהב חכמתא לחכימין. פי' שיש ב' בחי' חכ'. הא' הנק' חכ' ידיעא היינו מה שבא ונמשך בהשגת הנבראים. והב' הנק' חכים ולא בחכ' ידיעא שלמעלה מהשגת הנבראים. ומ"מ בחי' חכ' ידיעא היא הכלי שאח"כ יוכלו לבוא לבחי' גילוי דלא בחכ' ידיעא וזהו מ"ש יהב חכמתא לחכימין. וביאור זה הנה כתיב (ש"א ב') כי אל דעות הוי' ב' דעות. ד"ע הוא איך שלמעלה היש ומה שלמטה כלא ואין ובטל במציאות לגמרי וגילוי זה הוא קמי' דוקא. אבל בנבראים הוא רק בחי' ד"ת שלמטה היש ורק שהיש בטל כי ובטובו מחדש בכ"י תמיד מע"ב. ואחר שכל רגע הוא התחדשות העולמות מאין ליש ממילא הם בטלים לגמרי לגבי כח האלקי המהוה כו' ובחי' זו נק' יחו"ת. משא"כ בבחי' ד"ע ויחו"ע הוא רק אמונה לבד (וזהו להגיד בבוקר חסדך. אצי' מדת יום. ואמונתך בלילות. בי"ע) וזהו שמשה נק' רע"מ היינו שממשיך ד"ע ויחו"ע שיתגלה למטה בנבראים ואתפשטותא דמשה בכל דרא שבכל דור הוא הממשיך ד"ע בנש"י. ומ"מ כתיב יהב חכמתא לחכימין כו'. שגילוי ד"ע ח"ע הוא דוקא בבחי' חכימין (שהוא חכ"ת וד"ת) איזהו חכם הרואה את הנולד מאין ואפס המוחלט ליש. ומרגיל א"ע להתבונן בזה איך שמחדש בכ"י תמיד מע"ב ואיך שהיש בטל לגמרי כנ"ל. וע"י שיש בנפשו גילוי בחי' יחו"ת וד"ת בזה ממשיך משה גילוי ד"ע. וזהו יהב חכמתא לחכימין. והנה אהרן ענינו שהוא המעלה נש"י מבחי' ד"ת ביטול היש בבחי' רצוא מלמטלמ"ע ליכלל בא"ס ב"ה אשר קמי' כלא כו'. ורק שגילוי זה הוא רק בהשגה לבד ע"כ נמשך מזה הרצוא מלמטלמ"ע כו' וזהו בהעלתך כו' מבי"ע לאצי' (עי' בה"ז פ' תזריע הובא לעיל) ולכן נק' שושדמט"ר. ואח"כ הוא משה שושבינא דמלכא הממשיך גילוי ד"ע מלמעלמ"ט וזהו"ע שמדבר סיני בחי' העלאה וביטול באוא"ס מלמטלמ"ע הוא ע"י אהרן שושדמט"ר. ואוה"מ שהוא בחי' המשכת ד"ע ויחוד אוא"ס ב"ה בנש"י מלמעלמ"ט הוא ע"י משה שושבינא דמלכא כנ"ל. וזהו מ"ש תפקדו אותם כו' אתה ואהרן:
וענין שאו כו' למשפחותם ע' נפש ואח"כ לבית אבותם י"ב שבטים כו'. לפי המבואר בלקו"ת שע' נפש הם רק הרחמים על התלבשות הנשמה לגוף החומרי ולא על הירידה ממקום כבודה כו'. וא"כ ע' נפש הם ביצירה כו'. וע"י רחמים אלו נמשך הגילוי מבריאה כו'. ובנפש היינו שלא יחפוץ בגשמיות כלל כ"א לאהבה את הוי' ולדבקה בו (ע"ד אה"ע כו'). ולפ"ז בחי' זו דע' נפש זהו למטה במדרגה מבחי' מדבר סיני. כי מדבר סיני זהו הרצוא והצמאון לצאת מהיש ופירוד דבי"ע וליכלל באצי' כמ"ש בהביאור ועוד למעלה יותר כמובן מהתורה ספ"א. רק שצריך להתחיל מבחי' ע' נפש. ואח"כ הרחמים די"ב שבטים שהוא הרחמים על הירידה דמ"ת מאצי' לבי"ע ונעשה מ"ת בוכין אנן בעינן למהוי קדם מלכא. וע"י רחמים אלו נמשך הגילוי מאצי' בבריאה ולכן י"ל אשר ע"י הרחמים די"ב שבטים באים לבחי' מדבר סיני כנ"ל ואח"כ כשנמשך גילוי אור האצי' בבי"פ ע"י תומ"צ בחי' יחוד עליון כו' זהו אוה"מ (משא"כ המשכת אור האצי' שע"י הרחמים די"ב שבטים א"ז יחוד כו' כ"א י"ל שזה כח על העלאה כמ"ש בהגהות לד"ה הקל קול יעקב). אך לפי המבואר בהגהות לד"ה במדבר איך שג' בחי' אלו למשפחותם לבית אבותם לגלגלתם ישנם בשבת ג"כ והו"ע הג' סעודות. ובמעלי שבתא זהו ע' תיבין דקידוש שהוא ההעלאה לבחי' ע' נפש. וא"כ מפרש שע' נפש הם באצי' דהיינו ז"מ דאצי' כשנמשך בהם המוחין. וכמ"ש במק"מ שהמוחין עם הלבושים שלהם הם במספר ע'. ולכן מבררים ע' שרים מצד המוחין דאבא שמלובש בתוכם. או שהע' נפש הו"ע ע' זקנים ע' סנהדרין ז"ת דבינה וסעודת שחרית זהו לבית אבותם כי אז עליית ז"א בחו"ב ושם שייך י"ב כי יבג"א נמשך מת"ת דאריך. ומתחלה מתלבשים בחו"ב כמ"ש בד"ה וירד הגבול ע"ש. א"כ ודאי שבחי' שאו כו' למשפחותם הוא אחר בחי' מדבר סיני. וזהו בחי' אוה"מ שזהו הירידה צו"ע ליכלל באצי' כמ"ש בהג"ה דפ"א ע"ש ומכש"כ שבחי' לבית אבותם לגולגלותם זהו ודאי בחי' אוה"מ:
הערות לדרוש הנ"ל
הירידה צו"ע. מאין באת ולאן אתה הולך. ועי' בלשון אדמו"ר נ"ע שבפ' חיי שרה (בחו"א) מבואר בקצרה שירידתה מגעה"ע שבעולם הבריאה. וע"י התומ"צ ממשיכים יחוד זו"נ ששרש המשכה זו הוא ממו"ס כו' וזהו"ע לאשתאבא בגופא דמלכא ועלי' זו היא ע"י ב' בחי' דמדבר סיני ואוה"מ. והנה הדיבור עליון נק' לפעמים בשם ארץ. ולפעמים בשם מדבר. עד"ה והי' מספר מה שהדיבור נק' ארץ ארץ מצד לחלוחית יסוד המים יש בה זריעה וצמיחה וכמו"כ הדיבור עליון כשהוא מאיר בהתגלות שנמשך התגלות אלקות ע"י הדיבור שהו"ע הצמיחה ע"י הזריעה דקיום התומ"צ אזי נק' בשם ארץ. אבל כשהדיבור הוא בבחי' העלם והסתר נק' מדבר שמצד היובש אין בו שום צמיחה כו'. והו"ע ההפרש שבין גרון לחרן. גרון הוא כשהדיבור והקול יוצאים בהתגלות כדבעי. אבל חרן הו"ע נחר גרוני. שאין שומעים כלל מה שמדבר. והיינו כי הדיבור מקבל מהקול. והקול כלול מג' דברים אמ"ר. והנה כשהקול ממוזג כראוי אזי הדיבור יוצא בהתגלות. אבל כשגובר יסוד האש אזי הוא נחר גרוני כו'. וכמו"כ למעלה הדיבור עליון מקבל מהקול שהוא ת"ת שכלול מאמ"ר חג"ת כו'. וכשהתכללות הגבו' בחסדים כדבעי אזי הדיבור עליון מאיר בגילוי ונק' דיבור ל' ידבר עמים כו'. אבל כשגובר יסוד האש דהיינו הגבורות אזי הדיבור בבחי' קטנות והעלם והסתר כמ"ש (תלים ל"ט ג') נאלמתי דומי' החשיתי. וכתיב (ישע' נ"ג ז') וכרחל לפני גוזזיה נאלמה ואזי נק' מדבר בתוס' מ"ם המ"ם מקטין הענין של הדיבור שהוא בבחי' נאלמה כו':
והנה כתיב ומדברך נאוה. והו"ע דיבורי אותיות התפלה ותורה. כי מדבר הו"ע צמאון כמ"ש (תלים ס"ג א') מזמור לדוד בהיותו במדבר כו'. צמאה לך נפשי כו'. וכתיב (שם מ"ב ג') צמאה נפשי לאלקים כו' וכתיב (שם ק"ז ה') רעבים גם צמאים כו' ויצעקו אל הוי' כו'. בחי' צמאון ליכלל וליבטל בא"ס ב"ה. ובחי' צמאון זה נק' מדבר שלמעלה מבחי' ארץ זריעה וחרישה וכמ"ש רשב"י (ברכות ל"ה ב') אפשר אדם חורש בשעת חרישה וקוצר בשעת קצירה תורה מה תהא עליה כו'. וצמאון זה נעשה ע"י ההתבוננות א"ת שמות אלא שמות. שכל השמות הם בחי' מדבר ושממה לגבי א"ס ב"ה. וכמ"ש בת"ז וכד אנת תסתלק מינייהו אשתארו כולהו שמהן כגופא כו'. וגם כ"ע אוכם הוא קדם עה"ע כו'. וז"ש (דברים ל"ב ל"ט) ראו עתה כי אני אני הוא כו' כמ"ש בלקו"ת שלע"ל יתחבר אני ראשון כ"ע עם אני אחרון מל'. ויהי' גם למטה הגילוי איך שאין עוד כו'. ובחי' עסק התפלה בבחי' צמאון זה נק' מדבר בתוס' מ"ם להקטין הדיבור. שהדיבור מתבטל במציאות כמ"ש בד"ה בחדש השלישי בסופו ובחי' זו בין בתורה ובין בתפלה כמ"ש (ירמי' ל"א י"ט) כי מדי דברי בו וארז"ל (ויק"ר פ"ב סי' ג') ודאי דיבורי בו. והיינו שדיבור העליון מתלבש בנש"י בעסק התורה כמ"ש (ישעי' נ"א ט"ז) ואשים דברי בפיך. וכתיב (משלי ט"ז א') ומה' מענה לשון. ונק' מתניתא מלכתא. ואזי דיבור האדם בטל במציאות לגבי דיבור העליון. וכן בעסק התפלה כמ"ש (חלים נ"א י"ז) אד' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך ולכן אומרים פסוק זה קודם שמו"ע כי צלותא בחשאי שדיבור האדם מתבטל במציאות לגבי דיבור העליון מה שאד' שפתי תפתח. ולכן נק' זה ג"כ מדבר וזהו ההפך מבחי' המדבר דלעו"ז שמחמת התלבשות המל' בק"נ נעשה נאלמתי דומי' כו'. מדבר סיני. שירדה שנאה לאוה"ע עכומ"ז אוהבי ה' שנאו רע כיון שהצמאון גדול ליכלל באלקות ע"כ השנאה על הרע המסתיר גילוי אלקות כי לא יגורך רע. ואוה"מ הוא ההמשכה מלמעלמ"ט כי מועד ל' ונועדתי אותיות ונודעתי דהיינו מ"ש (שמות ו' ג') ושמי הוי' לא נודעתי להם. אבל באוה"מ כתיב וידבר הוי' כו' מאוה"מ כו' וזהו ונודעתי אותיות ונועדתי כו' שבמשכן ומקדש מאיר גילוי שם הוי' למטה. ולכן ארז"ל (ברכות ל"ג א') גדול מקדש שניתן בין שתי אותיות (ופירש"י בין שתי אזכרות) הוי' אד' שמחבר גילוי שם הוי' שהוא שם המיוחד שלמעלה מכל הז' שמות שיאיר על ידי שם אד' למטה בבי"ע. שגם בבי"ע יתגלה איך קמי' כל"ח כו'. והוא ע"ד גדול העונה אמן יותר מהמברך (שם נ"ג ב') כי אמן גימט' הוי' אד' ולכן משה כשבקש ליכנס לא"י אמר אד' הוי' אתה החילות דברים ג' כ"ד). והנה משחרב בהמ"ק אין להקב"ה בעולמו אלא ד"א של הלכה (ברכות ח' א') ועל ידי התומ"צ ממשיכים המשכה זו דבחי' אוה"מ. אהל מקיפים. מועד פנימי'. קדשנו במצותיך ותן חלקנו בתורתך. מדבר סיני תפלה מלמטלמ"ט. ואוה"מ תומ"צ מלמעלמ"ט:
ועפי"ז יובן מה שעיקר התפלה נתקן אחר החורבן. כי תפלה נגד תמידין. וכשהיו התמידין לא היו צריכין כ"כ לתפלה. והענין. צ"ל ביותר ענין הצמאון דמדבר שהוא עסק התפלה. דהנה כתיב (חלים מ"ב) כאיל תערוג על אפיקי מים. תערוג ל' ערוגת הבושם. שכל ערוגה הוא מין פירות אחר שהוא תענוג מובדל מן ערוגה הב'. ולכן ג"ע ששם הצמיחה של גילוי הענג שעל ידי המצות נק' ערוגת הבושם. כי כל מצוה היא המשכת תענוג בפ"ע. ויש בחי' נהר היוצא מעדן המשקה את ערוגת הבושם. שאפי' בחי' ע"ח משקה נהר הנ"ל כמ"ש (ירמי' י"ז ת') כעץ שתול כו' ועל יובל כו'. נהר היוצא מעדן יובל שמו. כי מ"ט שע"ב נמסרו למשה ונהר היוצא מעדן הוא שעה"נ שעז"נ כי לא יראני האדם וחי. והוא מחבר חכ' אין עם בינה יש. ולכן אי' בת"ז (סוף תכ"ב) כ"ע איהו שלימו דחמשין שע"ב. וזהו תערוג על אפיקי מים שבחי' ערוגת הבושם מקבל מבחי' נהר הנ"ל. והנה בזמן בהמ"ק הי' מאיר בחי' נהר הנ"ל כמ"ש (תלים ס"ו ו') בנהר יעברו ברגל ומנו שמיטין ויובלות שכ"ז הוא המשכת בחי' נהר הנ"ל. אבל בזמה"ג כתיב (איוב י"ד) ונהר יחרב ויבש. וזהו כאיל תערוג על אפיקי מים ולתקן זאת תקנו עסק התפלה שהוא בחי' מדבר סיני צמאון כאיל תערוג על אפיקי מים שהצמאון הוא שיומשך גילוי נהר היוצא מעדן שהוא ההמשכה מאוא"ס שלמעלה מהשתלשלות ועי"ז נמשך הגילוי כמ"ש (חלים ק"ז) ישם מדבר לאגם מים וארץ ציה למוצאי מים וזהו אוה"מ שהוא המשכה וגילוי מבחי' נהר היוצא מעדן. וזהו אהל מועד בגימט' יוסף דכתיב (בראשית מ"ט) בן פורת יוסף. ונהר הרביעי הוא פרת. הוא דמעיקרא ונהר יוצא מעדן. כי משה ויוסף הם ב' ווי"ן כמ"ש בזהר (ח"ב ס"ח א') שהו"ו יש בו מילוי ו"ו כמ"ש בזה"ק (שם ט' סע"ב) ע"פ כל הנפש כו' ששים ושש. הו"ו עם המילוי עצם הו"ו הוא ששים. ו"פ יו"ד. והמילוי הוא רק ששה. והיינו כי משה הוא הדעת שממשיך בחי' נהר היוצא מעדן. ויוסף הוא יסוד בחי' צדיק שנק' ג"כ נהר כו' בחי' כי כל בשמים ובארץ שמחבר בחי' סוכ"ע וממכ"ע הוי' ואד' כנ"ל ובחי' נהר דיסוד מקבל מבחי' נהר דבינה. וזהו אה"מ בגימט' יוסף. ואח"כ כתיב כל הנפש כו' שבעים. היינו כשנמשכים הב' ווי"ן במל' (שנק' שבעים ע' שמהן כו' כענין ז' נרות ז"פ יו"ד). דהנה כתיב (תלים כ"ה י"ד) סוד הוי' ליראיו סוד בגימט' ע' וארז"ל (ב"ר פמ"ט סי' ב') בזכות המילה זכה אברהם לע' נפש. והנה ס' ו' דסוד זהו"ע ששים ושש ו' רברבא ו' זעירא. עץ ארז ואזוב. והדלי"ת דסוד זהו כשנמשך הב' ווי"ן במל' שנק' דלי"ת ל' עוני ואזי ביחד הוא מספר ע'. והנה יצב גבולות עמים כו' שהע' נפש מבררים הע"ש שמשבה"כ דתהו. ועי"ז נעשה כי עין בעין יראו וכענין ובמדבר אשר ראית. מ"ש כי לא יראני האדם וחי חיות הקדש. אבל במיתתן רואין כמ"ש ע"פ אם בחקתי תלכו. ואח"כ לבית אבותם י"ב שבטים מ"ת בוכין על ירידתם לבי"ע ועי"ז מתעלים לבחי' חו"ב. ואח"כ לגלגלתם כ"ע. והנה ג' עליות אלו יש בשבת כי ע' תיבין דקידוש זהו העלי' הראשונה דמעלי שבתא לבחי' ע' נפש. ואח"כ בסעודה ב' העלי' לחו"ב בחי' לבית אבותם. וסעודה ג' בחי' לגלגלתם. והו"ע ענ"ג ר"ת עדן נהר גן:
עוד הערות לדרוש הנ"ל
ענין אהל מועד. מועד ל' חיבור כמ"ש (תלים מ"ח) כי הנה המלכים נועדו שהו"ע התחברות בחי' אית מלך לעילא דאיהו רזא דקה"ק עם בחי' אית מלך לתתא. וזהו ג"כ ענין חיבור ב' בחי' אני כמ"ש על לע"ל ראו עתה כי אני אני הוא דברים ל"ב). וכענין נגלה עליהם ממה"מ כו'. והנה מועד בגימט' ק"כ צירופי אלקים והיינו כדי להמשיך יחוד והתגלות שם הוי' בשם אלקים לתקן ההסתר דשם אלקים שלא יסתיר כו'. וזהו ג"כ ענין שנותיו של משה שהיו מאה ועשרים שנה כדי להמשיך יחוד שם הוי' בשם אלקים. ולבאר איך שגילוי בחי' גבוה כזו הי' באוה"מ הגשמי הנה כתיב (ירמי' י"ז י"ב) כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו כבוד בגימט' ל"ב לבנ"ח כמ"ש מלך הכבוד. וע"ז בקש משה הראני נא את כבודך (שמות ל"ג י"ח). כסא הוא הבינה כסא להכבוד כו'. מרום הוא בחי' רוממות. כי כבוד הוא ל"ב נתיבות שהוא בחי' התפשטות והמשכה בפנימי'. אבל מרום הוא בחי' כתר שמאיר רק בבחי' רוממות ומקיף. מראשון הוא אוא"ס שנק' קדמון כו'. מקום מקדשינו שכל אלו הבחי' היו מאירים בבהמ"ק שלמטה הגשמי דהיינו בהיכל ק"ק. כי לגבי עצמותו ממש רוחניות וגשמיות שוין דכמו שאינו בגדר גשמי כך אינו בגדר רוחני וכתיב (תלים ק"ד כ"ד) כולם בחכמה עשית שחכ"ע כעשי' גשמי' נחשבת. ולכן מצד עצמותו ומהותו שלמעלה מהשתלשלות יכול להיות הגילוי גם למטה בגשמי' ממש. והנה אוא"ס אעפ"י שהוא למעלה מגדר מקום. יש לו גילוי בבחי' מקום דוקא. וכמו שמצינו שיונה הנביא ברח מא"י לחו"ל כדי שלא תחול עליו הנבואה. אעפ"י שהנבואה היא בחי' דבר הוי'. מ"מ גילוי זה אין יכול להיות כ"א בא"י דוקא ולא בחו"ל. וז"ש (בראשית כ"ח) אכן יש הוי' במקום הזה'. מה נורא המקום הזה". הזה דוקא. וזה שער השמים. וכמו"כ הגילוי דבחי' כסא כבוד כו' הוא במקום מקדשנו דוקא. ולא במקום אחר. ומזה יובן תוס' ביאור לענין ולאן אתה הולך בבחי' גדר מקום. דלכאורה מהו"ע ירידה צו"ע בזה. אלא הענין מצד ההמשכה שע"י תומ"צ דאעפ"י שהוא בגדר מקום מ"מ נמשך המשכה עליונה ביותר לאין קץ על הגילוי שבגעה"ע. וכמו כסא כבוד כו' מקום מקדשנו. וכמו"כ אורייתא מח"ע נפקת זהו בחי' כבוד לבנ"ח. והמצות הם תר"ך עמודי אור דכ"ע שזהו בחי' מרום מראשון. והמשכה זו מתגלה בבחי' מקום כמו בבהמ"ק כנ"ל, וזהו דע מאין באת געה"ע. ולאן" אתה הולך. (אך זהו געה"ע מצ"ע. אבל פשיטא שהמשכת הגילוי שע"י תומ"צ בגעה"ע הוא למעלה יותר מהמשכה שבגעה"ת):
לדרוש הנ"ל
ענין בדיקו דא"ח [שלכאורה א"ז מובן כיון שהיא א"ח מה שייך בדיקותא]. שהבדיקה על דקות הרע (שבעולם עליון פוגם זה כמו למטה חטא חמור). והיינו ע"ד שארז"ל סנהדרין צ"ט) ע"פ נואף אשה חסר לב (משלי ו') זה הלומד תורה לפרקים ופי' המהרש"א ז"ל ע"פ פשוט כי איש ואשה הם בתמידי' אבל מי שנואף אשה זהו רק לפרקים שאינו עמה בתמידיות. והנה התורה נק' כלה מאורסה ומי שלומדה רק לפרקים ה"ז נואף אשה כו'. ויש לפרש בדרך פנימי יותר. כי לפרקים זהו ל' מפרק וכמ"ש (שמות כ"ה) ולא יזח החשן מעל האפוד ותרגומו ולא יתפרק חושנא כו'. כי חשן ואפוד הם ג"כ בחי' דו"נ כו'. והענין כי תלת קשרין כו' ישראל מתקשראן באורייתא ואורייתא מתקשראה בקוב"ה (זח"ג ע"ג) והיינו כשמלביש ומקשר שכלו ומחשבתו בתורה עי"ז נעשה ישראל מתקשראן באורייתא חכמתו ורצונו ממש. ואורייתא מתקשראה בקוב"ה. אעפ"י שאוא"ס ב"ה קדוש ומובדל למעלה מבחי' ח"ע מ"מ הוא שורה ומלובש בח"ע. אך זהו כשלומד תורה לשמה דהיינו שיהי' לו התקשרות באלקות ע"י התורה עי"ז נעשה התלת קשרין כו'. אבל כשלומד שלא לשמה דהיינו לא בשביל שתתקשר נפשו באלקות ע"י התורה רק מפני שרוצה לידע חכמת התורה ולהיות חכם כו' ה"ז נק' לומד תורה לפרקים ל' מפרק דהיינו שמפרק התלת קשרין כו'. וזהו נואף אשה שאינו מקושר עמה. אזי הוא חסר לב פי' שחסר לבנ"ח. ולכן הבדיקה דא"ח שלא יהי' נואף עד"ז כ"א שילמוד תורה לשמה כדי שיהיו ישראל מתקשראן באורייתא ואורייתא מתקשראה כו' כנ"ל:
שאו את ראש כל עדת בנ"י למשפחותם לבית אבותם כו' לגולגלותם. מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל תפקדו אתם לצבאותם כו'. יש להבין מהו"ע המנין שמנו את בנ"י. וגם למה נקרא המנין שמנו את ישראל בלשון הפסוק בשם שאו את ראש. מה שייך המנין לנשיאת ראש. ומהו"ע לגולגלותם. גם צ"ל מ"ש מבן עשרים כו' כל יוצא צבא. ופירש"י כיון שהוא בן עשרים ראוי לצאת בצבא למלחמה וכל שאין ראוי לצאת בצבא היינו שהוא פחות מבן עשרים לא הי' במנין כלל. למה הוא כך. הלא המנין והדגלים לא הי' כלל בשביל מלחמה אלא כמ"ש (במדבר ב' ב') סביב לאוה"מ יחנו. גם צ"ל למה אנו קוראין פ' במדבר שהוא מנין ישראל בכל שנה ושנה הלא גם אז לא היו מונין אותם בכל שנה כ"א כשהי' צריך. ועוד מה שייך האידנא מנין נש"י ס"ר. הלא ב"ה האידנא יש יותר הרבה מס"ר וכמו שברך מרע"ה ה' יוסף עליכם ככם אלף פעמים כו'. הנה כתיב (שה"ש ב' ד') הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה. הביאני אל בית היין הוא סיני בשעת מ"ת וזהו בית היין יינה של תורה. ואז ודגלו עלי אהבה שאז בקשה כנס"י נש"י למעה, לעשותם דגלים. כי בעת מ"ת באו מרכבות עליונות למטה כמ"ש (תלים ס"ח י"ח) רכב אלקים רבותים כו' והמרכבות הם בדגלים. ויש דגל מחנה מכאל ודגל מחנה גבריאל וכו'. וכיון שראו ישראל המרכבות ודגלים שלמעלה בקשו המה לעשותם למטה ג"כ דגלים. וזהו ודגלו עלי אהבה (מד"ר במדבר פ"ב סי' ב'). וצ"ל בקשת נש"י לעשותם דגלים הלא הדגלים שלמעלה לא בטנו בעבורם. ולמה צריך הדגלים שלמטה בישראל. ולהבין זה צלה"ק להבין מהו"ע עבודת המלאכים שאומרים קדוש וברוך כו' ויש להם עבודה בכ"י. הלא המלאכים נבראו משימ"ב באהבה עזה וכלוה"נ לה'. וא"כ מה שייך אצלם עבודה. בשלמא באדם שלמטה שייך שפיר ענין העבודה לבוא לאתכפיא ואתהפכא ולהמשיך גילוי אלקות. אבל במלאכים עליונים שאין בהם רע כלל ונבראו באה"ר וכלוה"נ כו' א"כ מה שייך בהם עבודה. הנה כתיב (בראשית ב' י') ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והי' לארבעה ראשים נהר הוא מח'. כמו שהנהר הולך תמיד ולא נח כלל כך המח' משוטטת תמיד ואינו נפסק כלל. כי דיבור יכול האדם לעצור שלא לדבר כלל וכשהוא רוצה מדבר. ויש בחירה. אבל המח' אין יכול האדם לעצור כלל ואין לו בחירה ולכן נק' המח' נהר בלשון הפסוק. והנה למעלה יש ג"כ מח' רק דכתיב (ישעי' נ"ה ח') כי לא מחשבותי מחשבותיכם. ואותיות המח' עילאה הם מקור התהות עלמין סתימין דלא אתגליין. והנה ע"ז אמרו בתיקונים (בהקדמה) איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון. חד ממש עם אלהותו ית' אוא"ס ב"ה בלי שום פירוד כלל ואעפ"י שיש שם השתלשלות המדרגות חכ' חסד ויש כמה בחי' בחסד ואוא"ס למכאמא"כ שאינו בגדר חכ' וחסד ופשוט בתה"פ (וכל השתל' המדרגות הנ"ל הוא מציאות התהוות). מ"מ כל הבחי' ומדרגות אשר שם הם בתכלית הביטול ממש באוא"ס ב"ה עד שהם חד ממש עם אלהותו ית' (והכלים ג"כ אלקות). ובכלל זהו עולם האצי ונק' אצי' מלשון אצל וסמוך היינו שבטלים לגמרי באוא"ס ב"ה עד שאינם יש כלל בפ"ע כ"א הכל אלקות. והיינו שכל המדרגות שבעולם האצי' חכ' כו' חסד כו' הכל בבחי' ביטול ממש באוא"ס ב"ה המלובש בהם (חכמה כח מ"ה מקור הביטול ובמדות לך ה' הגדולה) וענין הביטול אינו כמו ביטול טפה באוקינוס שהוא רק בטל במיעוטו אבל מ"מ הוא יש שם בשלימות. אך ביטול כלים דאצי' הוא ע"ד ביטול זיו בשמש שהוא רק אין ואפס ממש. ועד"ז בטלים הכלים דאצי' (ועי' בד"ה רפאני שעל אצי' כתיב אתה הוי' לבדך. וע"כ שם היחוד באוא"ס בתכלית עד שגרמוהי ג"כ אלקות. וא"ש מאד לפמשנ"ת במ"א שכלים דאצי' הם א"ס ורק כח המגביל כו') וזהו ונהר יוצא מעדן שמח' עליונה דאצי' יוצאת ונמשכת מעדן עילאה (חכ') להשקות הגן להוות עלמין סתימין כו' שעלמין סתימין הם בבחי' ביטול ממש עד שאינם מציאות דבר בפ"ע כלל. ומשם (בחי' מל') יפרד (נמשך בחי' הפירוד) והי' לארבעה ראשים. ד' מחנות שכינה. מחנה מכאל. מחנה גבריאל כו'. ומה שנק' ראשים הנה הוא כמו הראש ש כולל חיות כל רמ"ח אברים ושס"ה גידים ולכן נק' ראש כמו"כ למעלה שמחנה מכאל הכולל כל פרטי המלאכים שנמצאים תחתיו נק' ראש. וזהו"ע ד' ראשים. ופי' יפרד היינו שהם מהות בפ"ע יש ודבר. אעפ"י שהמלאכים עומדים תמיד באה"ר וכלות הנפש לה' בבחי' ביטול. מ"מ ה"ה יש ודבר בפ"ע רק שהם בטלי' לה' באהוי"ר כו'. ואינם מתאחדים עם אלקות כמו ע"ד הנ"ל באצי'. אעפ"י שיש מלאכים שהם בעצם הספי' דבי"ע מ"מ הרי הע"ס דבי"ע ג"כ נבראים. והנה מד' ראשים אלו דקדושה נשתלשלו ד' גליות מצרים בבל אדום כו' שהם גם כן ד' ראשים דלעו"ז. דבאמת יש ע' שרים אך ד' מלכיות הם הכוללים כל הע' כו' (וזהו ג"כ ד' נהרות). והנה שם הוא הפירוד לגמרי היינו שהד' ראשים דלעו"ז הם נגד אלקות לעשות נגד רצוה"ע. כי בד' ראשים דקדושה ענין הפירוד הוא מה שהם מהות ויש ודבר בפ"ע אבל מ"מ הם בטלים מכל וכל לה' ועומדים באה"ר וכלוה"נ רק שהוא יש ובטל אבל הפירוד שבד' ראשים דלעו"ז היינו שהם נפרדים לגמרי היפך רצוה"ע ואינם בטלים כלל ומ"מ מהד' ראשים דקדושה נשתלשל ד' ראשים דלעו"ז (כי מיש בטל יכול להשתלשל יש שאינו בטל וזהו"ע ומשם יפרד. ונק' בזהר (שלח קנ"ט) עלמא תתאה דבי' אשתכח פרודא כו'. והנה זאת היא עבודת המלאכים לתקן בחי' ומשם יפרד להמשיך גילוי אלקות ויחוד אוא"ס ב"ה בעלמא דפרודא דבי"ע כמו למעלה בעולם האחדות דאצי'. היינו שיומשך הביטול העליון דאצי' בנבראים דבי"ע עד שיתהפכו ג"כ להיות אלקות ולא שום מציאות דבר בפ"ע כלל. היינו להיות איהו וגרמוהי חד בבי"ע כמו באצי'. וזהו"ע חיות המרכבה כמו שהמרכבה בטל לגבי הרוכב עד שהרוכב מנהיגו כמו שירצה כך תשוקת המלאכים הוא להכלל ולהבטל באוא"ס היינו להמשיך בהם גילוי אלהות ממש. איהו וגרמוהי חד שלא יהיו מציאות בפ"ע כלל ומצד תשוקה וביטול זה נק' מרכבה. וזהו עבודת המלאכים:
ב אך להבין מאין יהי' כח זה במלאכים להמשיך גילוי אלקות למטה בעולם הפירוד כמו למעלה. הנה זהו"ע והחיות נושאות את הכסא. ועל הכסא דמות כמרא"ד. כמרא"ד הוא בחי' ממכ"ע. כי אדם הוא ג' קוין כמו שלמטה יש תלת מוחין ואח"כ יד ימין ויד שמאל וגוף באמצע ואח"כ עוד רגל ימין ושמאל ואמצע הגוף וכך הוא באדה"ע בציור ג' קוין תלת מוחין חב"ד וחג"ת נה"י. ואוא"ס ב"ה מתלבש בבחי' כמרא"ד. וזהו בחי' ממכ"ע כו'. והנה מבחי' כמרא"ד ממכ"ע נמשך עלמא דפרודא להיות מהות בפ"ע ויש ודבר. וכמו שלמטה באדם תחלה הוא תלת חללי גלגלתא שהם כלים לאור החכ' ושכל. ואח"כ תלת דרגי הגוף לב וב' ידים שהם כלים למדות ואח"כ עוד למטה מאלו שהם רגלים שהם כלים לכח ההילוך כו'. וכן הוא בנפש תחלה תלת מוחין ואח"כ מאלו המוחין נמשך מדות וממדות נמשך מחדו"מ. וכך הוא למעלה באדה"ע בחי' ממכ"ע תחלה מוחין חב"ד ואח"כ נמשך מדות חג"ת ואח"כ בחי' רגלים נה"י כו'. והנה למטה באדה"ת יש חצר הכבד המפסיק בין אברי הנשימה לאברי המזון. והנה למעלה כתיב (בראשית א') ויאמר אלקים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים מים עליונים זהו עולם האצי' בחי' חכמה כח מ"ה דאיהו וגרמוהי חד ממש. ומים תחתונים זהו בי"ע התגלות העולמות ליש ודבר בפ"ע. ויש רקיע המבדיל כו' שהוא הפרסא המפסיק כו' שמסתיר ומעלים על בחי' אדה"ע ומים עליונים כדי שיתהוה בי"ע מים תחתונים. וזהו הענין שמבחי' כמרא"ד ממכ"ע נמשך עלמא דפרודא. והנה עבודת המלאכים הוא כמ"ש והחיות נושאות כו' שנושאות את הכסא ובחי' כמרא"ד שעליו אל אוא"ס ב"ה עצמו שלמעלה מבחי' אדם בחי' כי לא אדם הוא. היינו שאינו מתלבש כלל בע"ס. והנה קמי' מעלה ומטה שוין לגמרי וע"י המשכת אוא"ס עצמו (בבחי' כמרא"ד) יכול להיות התגלות אלקות למטה בעולם הפירוד להיות איהו וחיוהי וגרמוהי חד ממש כמו למעלה באצי' שהכל אלקות כו'. אך צ"ל זה גופא מאין להם היכולת להמשיך מאוא"ס עצמו ית'. הענין דהנה אנו רואים למטה שהבהמה יש בה כת וחוזק יותר הרבה מבאדם. והיינו שהבהמה היא ממה שנפל בשבה"כ מעולם התהו שלמעלה משרש האדם בעולם התיקון כו'. והנה עד"ז יובן למעלה במלאכים שנק' חיות ובהמות שיש בהם כח גדול יותר מבחי' אדם (אדה"ע דתיקון) כי במלאכים שייך ג"כ בירור שיש להם נשמה וגוף כמ"ש (תלים ק"ד ד') עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש כו' וכתיב (דניאל יו"ד ו') וגויתו כתרשיש והנה מצד הנשמה שלהם המה בבחי' ביטול ממש באוא"ס ב"ה (ע"ד הביטול דאצי'). אבל הגוף שלהם מכסה ומסתיר להיות בבחי' יש ודבר בפ"ע (הפך ביטול הנשמה) וזהו שמצינו בדרז"ל (חגיגה ט"ו א') מחיוהו למט"ט שיתין פולסי דנורא. והיינו לפי שאין הביטול כדבעי מצד התגברות הגוף על הנשמה. והיינו כי הגוף שלהם הוא מכלים דתהו שנפלו בשבירה להיות בבחי' יש. וזהו שיש ג"כ בירור במלאכים להפוך הגוף מיש לאין וביטול באוא"ס ב"ה. והנה ע"י בירור והתהפכות הגוף שלהם מעוררים בשרשן אורות דתהו שלמעלה מע"ס דתיקון דאצי'. ועי"ז ממשיכים הגילוי מבחי' כי לא אדם הוא (בבחי' כמרא"ד) להיות התגלות אלקות למטה ממש איהו וגרמוהי חד ממש שהנבראים מתבררים ונכללים באלקות ממש. וזהו"ע מרכבות עליונות ודגלים דגל מחנה מכאל כו' (ולקמן ית' אי"ה מהו"ע הראשים). וזהו שד' חיות המרכבה הנה מכאל נק' ע"ש מי אל כמוך (מד"ר במדבר פ"ב סי' ט'). ובאד"ר (קל"ב א') איתא דמי אל כמוך בעת"י אתמר. וכן גבריאל ע"ש אל גבור ופי' אל גבור הוא כמ"ש (משלי ט"ז ל"ב) טוב ארך אפים מגבור דכמו למטה באדם נק' גבור הכובש את יצרו (אבות פ"ד) כמו"כ למעלה בחי' א"א שכובש הגבורות ומדה"ד וכל הקטרוגים נק' אל גבור. וגבורה גימט' ג"פ חסד. ורפאל נק' ע"ש אל נא רפא נא לה והנה כתיב (איכה ב' י"ג) מי ירפא לך שהרפואה נמשך מבחי' מ"י. ואוריאל נק' ע"ש אל ה' ויאר לנו תיקון הראשון עד"ה אני לדודי הא'. וכ"ז הוא המשכות מעצמות אוא"ס שלמעלה מאצי' והמלאכים הם למטה בבי"ע. וא"כ תמוה איך נקראים בשמות כאלו. אלא הענין מצד שהם מרכבה והם דגלים שלמעלה להגביה בחי' כמרא"ד לבחי' כי לא אדם הוא ומצד זה נק' בשמות כאלו ולכן דגל ל' דילוג המשכה מלמעלה מהשתלשלות. וגם ל' גדולה. ולכן נק' בשם אל לבסוף ע"ש אל אנכי ולא איש (הושע י"א ט') שלמעלה מבחי' איש ובחי' כמרא"ד:
ג והנה בראות ישראל הדגלים שלמעלה בקשו המה לעשותם למטה ג"כ דגלים ודגלו עלי אהבה והדגלים של ישראל הם גבוהים למעלה יותר מהדגלים של מלאכים. מצד ב' בחי'. הן מצד שרש נשמתם שהם גבוהים יותר ממלאכים. והן מצד בירור הגוף שלהם מגיעים למעלה יותר באוא"ס ב"ה כו' דהנה שרש נש"י כמארז"ל עלו במח' (ב"ר פ"א) והיינו דכתיב לבית אבותם לגלגלותם כי חכ"ע נק' אב (אד"ו ר"צ א') כמ"ש כי אתה אבינו ואברהם בחי' חסד לא ידענו ורק אתה אבינו בחי' חכמה שנק' אב ועי' בת"א במגילת אסתר. ובינה נק' אם כמ"ש כי אם לבינה תקרא. כי החכמה משפיע אור לבינה וכמו בנפש דחכמה מקור השכל משפיע אור השכל במוח ההשגה וכך למעלה ח"ע משפיע אור לבינה ולכן נק' אב ואם. וזהו דכתיב (משלי כ"ד ג') בחכ' יבנה בית. בית הוא בינה (כמו שנק' אם כידוע דביתו זו אשתו) והיינו שע"י החכ' נבנה הבינה (באורות וכלים דידוע דהאור הוא חכ') וזהו בית אבותם חו"ב ושם שרש נש"י. ועוד נשרשו למעלה מעלה יותר היינו בבחי' לגלגלותם גלגלתא דחפיא על מוחא. כמו שהגולגולת חופף ומקיף על תלת חללי גלגלתא. והתלת מוחין הם מוקף מהגולגולת. וכל מקיף גבוה מהמוקף עד שמקיפו מכל צד וכך הוא למעלה שתלת מוחין הם חב"ד ויש גלגלתא דחפיא ומקיף על המוחין שבחי' זו היא למעלה מעלה לאין קץ מבחי' המוחין (והוא בחי' כ"ע בחי' א"ס ממש) ושם הוא שרש שרשי נש"י וזהו נש"י עבמ"ח (היינו כמ"ש בביאור דבחקתי בפי' ל' עבמ"ח מח' סתימאה דכתר כו' ע"ש) הרי דשרש נש"י הוא גבוה מאד בבחי' כי לא אדם הוא ומה שירדו למטה להתלבש בגופים שיש בהם טו"ר אדרבה זהו רק לפי שבשרשם גבוהים יותר ע"כ יכולים לירד למטה יותר. משא"כ מלאכים כשירדו למטה נעשים סט"א וזהו"ע הנפילים כנודע. ולכן יכולים נש"י להגיע לבחי' כי לא אדם הוא יותר ממלאכים (לפי שמצד נשמתם נשרשו שם משא"כ מלאכים הרי נשמתם הוא מבחי' כלים דאצי' הנעשים נר"ן לבי"ע וזהו בחי' כמרא"ד ועי' בד"ה להבין מ"ש האריז"ל בפ' ראשונה שם מ"ב) וכן מצד בירור הגוף שלהם יכולים להגיע למעלה יותר. כי הגוף שלהם הוא למטה נמוך מאד מגוף המלאכים. כי הנה מה שהמלאכים מבררים הגוף שלהם אינו מרע ח"ו. כי אין בהם רע כלל. אלא שהגוף שלהם הרי הוא בבחי' יש והביטול מועט ועבודתם הוא להפוך את הגוף להיות בבחי' ביטול יותר. וזהו הבירור. אבל מה שנש"י נתלבשו בגופים. הנה הגוף הוא מעורב טו"ר ונמשך אחר תאוות עוה"ז ויכול ליפול בתאוות איסור ה"י. וא"כ מה שמהפכים את הגוף שלהם להיות בטל לה' ורצונו מבררים מרע ממש להיות בטל לה'. ובירור זה שמרע מעורר למעלה מעלה יותר. ודוגמא לזה ממה שארז"ל (ברכות ל"ד ב') במקום שבע"ת עומדים צ"ג אין יכולים לעמוד שם. והיינו כי צ"ג אין להם רע כלל ורק שמבררים מבחי' יש מעט להיות בתכלית הביטול. וגם בענין אכילה ושתיה הם מבררים מהיתר. אבל הבע"ת שנפל מכבר ברע גמור ועשה מעשים נגד ה' ורצונו ואחר שובו הוא נפרש מהרע שלו וזדונות נעשו כזכיות הרי הוא מברר מרע גמור להיות בטל לה'. וזה מעורר למעלה מעלה מאד למעלה מהבירור דצ"ג (כידוע הכלל דמה שנפל למטה מטה יותר שרשו למעלה גבוה יותר ועי' מזה בביאור ע"פ מי יתנך כו') ועד"ז הוא ההפרש בין הבירור של המלאכים להבירור של ישראל שמלאכים אין מבררים כ"א מבחי' יש להיות בביטול (ומ"מ זה מעורר בבחי' כי לא אדם) אבל נש"י מה שמבררים הגוף שלהם הוא מרע גמור. וזה מעורר למעלה יותר. ולפי שנשמות ישראל מצד שרש נשמתם הם גבוהים מאד בבחי' כי לא אדם הוא כנ"ל והגוף שלהם הוא נמוך מאד למטה הרבה מגופות המלאכים והוא בירור נעלה ביותר ע"כ מצד ב' הבחי' הם מעוררים בבחי' כי לא אדם הוא יותר מהמלאכים (היינו דהבירור של מלאכים מגיע בחיצוניות הכתר בחי' א"א שרש הנאצלים אבל הבירור של נש"י מגיע בפנימיות הכתר עת"י בחי' תחתונה שבמאציל) וע"כ כשנעשו נש"י דגלים למטה המה נעלים יותר מהדגלים שלמעלה. והיינו כי מה שהמלאכים ממשיכים התגלות אלקות ממש בעולמות הנבראים. הוא רק בבריאה ויצירה רוחניות העולמות. אבל בחיצוניות העולמות למטה בעולם העשי' ועוה"ז אין יכולים להמשיך הגילוי ונשאר בבחי' נפרד ויש ודבר בפ"ע אבל נש"י ממשיכים התגלות אלקות אפי' בעולם העשי' ועוה"ז ג"כ להיות איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון כו'. והיינו כמשל הידוע שאור הנר אינו מגיע כ"א בקרוב. וגם אבוקה שמאירה למרחוק מ"מ לא בריחוק מאד וגם כל מה שקרוב יותר להאבוקה מאיר שם יותר. אבל אור היום מגיע ברחוק מאד שמאיר בכל העולם בשוה. וכך מה שמלאכים ממשיכים מבחי' כי לא אדם כו' אינו גדול כ"כ ומגיע אורו בבריאה יצירה אבל לא בעשי'. ומה שנש"י ממשיכים מבחי' כי לא אדם אורו גדול מאד ומגיע האור והגילוי אפי' בעשי' ועוה"ז להיותם ג"כ אלקות כמו אצי' דאיהו וגרמוהי חד כו':