אור ברסלב
מגן אבות חלק א פרשת בחוקתי

מגן אבות חלק א· רבי שלמה זלמן שניאורסון

פרשת בחוקתי

פרשת בהר

אם בחקתי תלכו וגו'. מלאכים עומדים. ויעמידם לעד כו'. גם נשמות מקודם בואם כתי' אשר עמדתי. וע"י ירידתם בגוף ונה"ב נעשו מהלכים בין העומדים כו'. וצ"ל זה גם להבין מארז"ל (אבות פ"ג) חביב אדם שנברא בצלם כו'. חביבין ישראל שנק' בנים. בנים אתם לה' אלקיכם. והנה מה שנק' בנים הוא מצד נה"א כמו הבן שנמשך ממוח האב כך נש"י עבמ"ח שנמשכו ממחשבתו וחכמתו ית'. וא"כ ענין חביב אדם שנברא בצלם קאי על נפש השכלית. ונק' צלם לפי שהוא ממוצע בין הה"א ונה"ב כמ"ש בלקו"ת. ולהבין כ"ז. כתי' ואהבת כו'. ויש ב' ב' פי' ל' צווי. ול' הבטחה. כי יש בחי' אהבה שהאדם יוכל לבוא ע"י התבוננות. והצווי הוא שיעמיק שכלו בהתבוננו'. והוא בפסוק שמע כו' ה' אחד. החי"ת והד' בטלים לבחי' האל"ף. אאלפך חכמה מח' והו"ע מאמר אחד דהיינו החי"ת והד' כללות העולמות כמו שהיו כלולים במח' אאלפך חכמה. שהיו אז בתכלית הביטול. ואח"כ ע"י ט' מאמרות נפרטו להיות בבחי' יש כו'. וא"כ קמיה גם עתה כל"ח ובטל במציאות. וזהו פי' שמע שם ע. ע' רבתי הם ז' מדות דאצילות הכלולים מעשר שנק' ז' ספירות הבנין. והיינו משום כי המדות שייכים רק להעולמות כמו מדת חסד אינו שייך כ"א כשיש עולמות על מי להיות חסד. וכענין המדות באדם שהם רק ההתחברות עם זולתו או העדר ההשפעה מזולתו. אבל חו"ב מיוחדים באוא"ס ב"ה כמו שהוא לבדו הוא. גם אלו לא ברא העולמות. והנה באמת גם המדות אין מתפשטין בעצמן להחיות העולמות. כי הגם שהם בחי' מדות מ"מ הם בטלים לבחי' לאו מכל אינון מדות כו'. ואינן דומים כלל למה שנמצא מדות בנבראים. כי בנבראים החסד רק גורם השפע. ולמעלה החסד גופא מחי' ומהוה. מכלכל חיים בחסד. כי באמת אינן מדות כלל ומה שנקראים מדות הוא לפי שהם מקור לבחי' מדות כו' וזהו ע' רבתי שכלולי' בתכלית הביטול בבינה וחכמה שלמעלה מעולמות כנ"ל. ורק שם והארה בעלמא מבחי' המדות הוא מקור חיות העולמות והוא בחי' מל'. כי בנין המל' הוא מט' מלכיות דז"א ממל' שבחסד נעשה חסד שבמל' ולכן רק שם והארה מבחי' ע' ישראל הוא ההתבוננות למעלה יותר בן פורת עלי עין למעלה מבחי' ע' רבתי הנ"ל והיינו כי ישראל עבמ"ח כנ"ל. ומהתבוננות זו נמשך ואהבת כו' שלא לרצות הבחי' שם ע'. כ"א יהי' הרצון והתשוקה לאוא"ס עצמותו ית'. וזהו את הוי' אלקיך. ע"ד מ"ש (ש"א כ"ה כ"ט) והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את הוי' אלקיך פי' צרור החיים הוא חו"ב והחכמה תחי' ג"ר כו'. וע"ז הוא הצווי. והיינו כי הנה"א ירדה לברר הנה"ב. שתפעול אהבה הנ"ל בהנה"ב שיתפעל כו'. ואיך הוא זאת. שהמה ב' הפכיים כי אהבת הנה"א אינה מצד השגה כ"א אה"ט נר הוי' כו' כמו שלהבת העולה מאליה כו' והנה"ב היא בהמה פי' רק מדות לבד המקושרים בתאות גשמי' בלי טעם ושכל ואיך תוכל להתלבש לברר ולכן יש נפש השכלית בחי' שכל והשגה. והנה"א מתלבש בנה"ש להעמיק השכל בהתבוננות והשגות אלקות איך שמע שם ע' ועי"ז יתפעל הנה"ב בבחי' ואהבת את הוי' אלקיך כנ"ל. וזהו אך בצלם יתהלך איש כו' והנה להבין מהו העלי' בזה להנה"א מה שמתלבש בנה"ש ומתבונן כו' הרי הנשמה למעלה הי' לה אהבה יותר גדולה באין ערוך כלל כו' אלא כי הירידה צורך עלי' הוא על ידי נה"ב דוקא. כמארז"ל (שכת ע"ז ע"ב) כברייתו ש"ע ברישא חשוכא כו' מוכח שהחשך שרשו גבוה יותר וכמו הבהמה חזקה מאדם לפי ששרשה גבוה יותר כו'. וכמו"כ הנה"ב שהוא חשך שרשו גבוה יותר מהנה"א ולכן כשמהפכים אותו ומגיעים לשרשו עי"ז התעלה הנה"א. והענין כי שרש הנה"א מעולם התיקון ושרש הנה"ב מעולם התהו. והנה בתהו הי' ריבוי אורות וכלים מועטים. פי' שהאור הי' העיקר. ובתיקון רבוי הכלים. שהכלים הם העיקר כו'. ולהבין המעלה דריבוי אור דתהו. יובן מענין אור זה"י הי' מביט בו מסוף העולם ועד סופו. ראה שאין העולם כדאי גנזו לצדיקים (במד"ר בראשית פי"א). ויש דעה הבדילו לעצמו (שם פ"ג סי' ז') ובמקום אור זה כתי' ויעש אלקי' שני המאורות כו'. שנתלה השמש ברקיע הד' להאיר אור בעולם והו"ע מיעוט האור ע"ד עולם התיקון כנ"ל. והנה אור השמש ענינו שהוא מוגבל בכלי כי השמש מוגבל בהגלגל הד' והוא הנרתק של השמש כמ"ש לשמש שם אהל. ולע"ל הקב"ה מוציא חמה מנרתקה. והנה הגלגל הוא כלי המגביל את אור השמש. וגם החום נמשך מהגלגל. ונק' שמש לפי שהוא אור המוגבל בכלי משא"כ אור זה"י נק' רק אור והיינו שלא הי' עליו שום הגבלה כלל והי' מאיר כמו שהוא בעצם. ועתה יובן גודל עוצם ריחוק הערך שבין אור המוגבל בכלי לבחי' האור הבלתי מוגבל בכלי. כי עתה שמאיר השמש אין יכולים לראות כ"א רק ערך חצי תחום שבת לא יותר משא"כ אור זה"י שלא הי' מוגבל בכלי היו יכולים אז לראות מסוף העולם ועד סופו. וגם עוד פי' מסוף העולם ועד סופו. שהי' צ"ל מתחלת כו' ועד סופו. אלא דקאי על סוף שני העולמות מסוף עלמא דאתכסי' עד סוף עלמדאת"ג והיינו שהיו רואים בעלמא דאתכסיא ועלמא דאתגלי'. נמצא ענין מיעוט האור והגבלתו בכלים אין ערוך כלל וכלל לבחי' האור כמו שהוא בלתי מוגבל בכלי (ולא שהוא ערך אותו האור עצמו ורק שנתמעט. כ"א שאינו בערך כלל). ועד"ז יובן ענין ריבוי האור דתהו. דהיינו שלא הי' על האור שום הגבלת כלים כלל. כי אעפ"י שהיו שם כלים אבל לא היו מגבילים כלל את האור כו'. ונשאר האור כמו שהוא בעצמותו בלתי מוגבל כלל בכלי וזהו שהאור הי' העיקר. אבל בתיקון שהכלים מגבילים את האור ממש והכלים הם העיקר שגם האור מאיר רק ע"ד אופן מהות הכלי כו'. ולכן מיעוט האור דתיקון אין ערוך כלל לבחי' ריבוי האור דתהו. והנה מאחר שלא הגבילו הכלים את האור נסתלק האור לשרשו והכלים נשברו ונפלו למטה בק"נ ונעשו חשך ממש (תכלית ההסתר. ההיפך מריבוי האור) ומהם נשתלשל הנה"ב שבאדם שהוא ג"כ חשך. והנה"א הוא בחי' אור שנמשך מעולם התיקון ויאמר אלקים יהי אור זהו עולם התיקון. והנה יתרון האור הוא מהחשך דוקא שע"י שמהפכים החשך דנה"ב עי"ז מגיעים לבחי' ריבוי האור דתהו כנ"ל. ובזה יובן מארז"ל (מד"ר ס"פ נשא) ע"פ כי לא יראני האדם וחי בחייהם אינן רואין אבל במיתתן רואין. ועוד נדרש שם וחי על חיות הקודש שנושאות את הכבוד ומ"מ אינן רואות כו'. וא"כ אינו מובן הדרש במיתתן רואין. דמאי מעליותא דהנשמה כשנפרדת מהגוף יותר על חיות הקדש שבלא"ה אין להם גוף גשמי ח"ו. אלא דהענין הוא מצד בירור ואתהפכא דנה"ב יכול להיות במיתתן רואים בבחי' הריבוי אור דתהו. מה שלא יראני האדם (ז"א) וחי חיות הקדש. וכמו הראי' דוקא בשחור שבעין. ולא בהלובן. וזהו ימי שנותינו בהם שבעים שנה. בהם היינו בהמיות. ושבעים שנה הם ז' מדות דנה"ב וכל העבודה לבררם ולהפכם ולהעלותם לשרשם הריבוי אור דתהו. ועי"ז נעשו הע' שנה בבחי' עין הרואה. וזהו הירידה צורך עליה. והו"ע תלכו. כי מלאכים וגם נשמות מקודם הם בבחי' עומדים. והיינו מבחי' תיקון שהאורות מוגבלים בכלים ולכן עומדים תמיד בלי גרעון מאחר שהכלים מגבילים האור. ולא כמו בתהו שהכלים לא הגבילו ונעשה שבה"כ כו'. אך גם תוס' אין בהם. אבל תלכו הוא המשכת תוס' וריבוי אור דתהו כמו שהאור בעצמותו א"ס ממש בלתי מוגבל כלל בכלי. וענין זה בעבודה הוא כי האהבה דנה"א שנמשכה מתיקון יש עליה בחי' כלי המגבילה ואפי' האהבה היותר גבוה. אבל כשהנה"ב מתברר ובא לבחי' אהבה כיון שנמשך מכלים דתהו שנפלו בהן ניצוצי אורות דתהו ג"כ אשר האורות בלתי מוגבלים כלל ע"כ האהבה בבחי' בכל מאדך בלי גבול שאין שום כלי המגביל על האהבה והוא מצד שהכלים מגיעים לשרשן ריבוי האור כנ"ל:

ב ועתה צ"ל פי' אם בחקתי ל' חקיקה. כי הנה כתי' ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. בתוכו לא נאמר. שנש"י הם בחי' כלי להשראתו ית'. והנה מאחר שנת' דפי' תלכו הוא ענין ריבוי האור דתהו. וע"כ כדי שיהיו נש"י כלים לקבל הריבוי אור דתהו כמו שהוא בלתי מוגבל כו' (כי נש"י הם מתיקון ובתיקון אורות מועטים) צריך להיות ב' חקיקות. חקיקה א' מבחוץ והב' מבפנים. וכמו אומן העושה כלי עושה חקיקה מבחוץ להחליקה וליפותה שיהי' תואר כלי מבחוץ ולא גולמא כו'. ואח"כ חוקק תוך וכלי קיבול מבפנים שתוכל לקבל כו'. והנה מצינו למטה ב' כלים. הא' כלים פשוטים כמו הסכין שהוא כלי שעובר על ידו איזה השפעה כמו שמחתכים על ידו לחלקים כו' אבל אינו מקבל כלום בתוכו. ויש פשוטי כלי עץ שאין מקבלים טומאה. ופשוטי כלי מתכות שמקבלים טומאה. והב' כלים מקבלים. שמקבלים בתוכם השפע. והנה השרש לב' בחי' כלים אלו למעלה הו"ע חיצוניות הכלים ופנימיות הכלים. חיצוניות הכלים אין מקבלים שום גילוי אור בתוכם רק שעל ידם עובר ונשפע השפעת חיות אלקות בעולמות (כי אין מתאחדים כלל עם האור כי אין בתוכן שום הכנה להיות בבחי' מעין האור כדי לקבלו). ופנימיות הכלים הוא כלים המקבלים. שמקבלים גילוי האור בפנימיותם ומתאחדים עם האור. והנה החקיקה מבחוץ הוא לתקן הבחי' חיצוניות הכלים תחלה. והו"ע הנסירה. כי אדם וחוה נבראו דו פרצופין אחור באחור. כדי שלא להיות יניקת החיצונים מאחוריים כו'. שמהפנים א"א להם לקבל כו'. ואח"כ הנסירה הוא להפרידם ולתקן הבחי' חיצוני' ואחוריים שלא יהי' יניקת החיצונים גם מבחי' האחוריים ג"כ. והו"ע החקיקה מבחוץ דהיינו תיקון חיצוניות הכלים כי נקראו ג"כ כלים אך כלים פשוטים שעל ידם עובר השפע בעולמות כו'. והנה כשלא נתקנו ויכול להיות יניקת החיצוני' מהם הרי אין יכולים להיות גם כלים פשוטים להיות עובר על ידם השפע בעולמות דקדושה מאחר שהחיצוני' יכולים לקבל כו' וע"כ זהו ענין החקיקה מבחוץ שהו"ע הנסירה והפרדת הרע מחיצוניות הכלים ועי"ז יהיה בבחי' כלים פשוטים הנ"ל. וכמו"כ יובן ענין זה בנפש. כי חיצוניות המדות דנה"א ודנה"ב הם דבוקים זב"ז כותל א' לשניהם ומעורבים כו'. כי חיצוניות המדות דנה"ב מלובשים ברע תאות כו'. וגם חיצוניות המדות דנה"א המלובשים בחיצוניו' המדות דנה"ב יש בהן כ תערובות רע כו' (ע' בד"ה כי אברהם לא ידענו. ותוכן הענין נת' בביאור ע"פ אני ישנה בהג"ה בענין אחותי ע"ש היטיב ויובן כאן). וע"כ נצרך להיות הנסירה שהוא תיקון הבחי' חיצוניות בשניהם. והיינו להפריד הרע מהם. והוא ע"י פסוד"ז ל' זמיר עריצים. רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות כו'. שע"י ההתבוננות ברוממות אל עי"ז יתפעל הנה"ב בחיצוניות המדות לאלקות ויתפרד ממילא הרע מחיצוניותו כו'. וכמ"ש בזהר (תרומה קכ"ח ב' תצוה קפ"ד א' וכ"ד) כד אתכפיא סט"א אסתלק יקרא דקוב"ה כו' וידוע הק' מהבעש"ט ז"ל שכ"ש וק"ו כשאסתלק יקרא דקוב"ה ודאי שיהי' ממילא אתכפיא סט"א כו'. וכ"ז הו"ע החקיקה מבחוץ שהו"ע הנסירה דהיינו תיקון חיצוניות הכלי. וחקיקה הב' שבפנים הוא כדי לעשות פנימיות הכלי. כלי מקבל. כי הנה אמיתיות בחי' כלי מקבל אינו אלא ח"ע. כמ"ש בתניא שאין אוא"ס שורה בכל ספי' אלא ע"י התלבשותו תחלה בח"ע כו'. כי פי' כלי מקבל הוא ההיפך מבחי' כלי המגביל. כ"א לקבל האור כמו שהוא בעצמותו ממש. וא"ז רק כ"א בחי' ח"ע. כי מהו גילוי אוא"ס איך שהוא אחד האמת ואין זולתו כי הוא לבדו הוא ממש וכאלו לא נבראו העולמות כלל כו' וע"כ כלי המקבל האור כמו שהוא הוא רק חכמה כח מ"ה ביטול מהות הכלי במציאות לגמרי עד שנק' חיוהי ואור כו'. ולכן ענין עשיית פנימיות הכלים שהוא כלי מקבל. הוא דוקא ע"י שיהי' בהם הביטול דחכמה כח מה שהוא ביטול במציאות לגמרי בלי שום הגבלה בבחי' יש כלל. שביטול זה הוא בחי' כלי מקבל האור כמו שהוא כו' (ולכן ע"י חכמה שורה אוא"ס בכל הספי' דאצילות. היינו בבחי' חכמה שבכל ספי' שהוא הביטול במציאות של הכלי ע"ד חכמה שזהו ענין פנימיות הכלי כלי מקבל) ולכן ענין החקיקה מבפנים בנפש הוא ע"י ק"ש ותפלה קול דממה דקה ליבטל במציאות לגמרי. וז"ש באר חפרוה שרים. שהו"ע החפירה להיות פנימיות הכלי כלי מקבל כו' והוא בחי' באר מ"ח בכל מאדך (ע' ע"פ והייתם קדושים).

ג וכ"ז כדי להיות תלכו. דהיינו כדי להמשיך הריבוי אור דתהו שהוא האור כמו שהוא בלתי מוגבל כלל כו'. וע"כ נצרך תחלה לעשות שני חקיקות. הא' מבחוץ כנ"ל והב' מבפנים. פנימיות הכלי כלי מקבל שהוא ביטול במציאות לגמרי כנ"ל כדי לקבל האור כמו שהוא. ולא להגבילו כו' ע"ד מיעוט האור דתיקון שאין ערוך כלל כמשנת"ל. וחקיקה זו שמבפנים נעשה ע"י החוקים שחקקתי לכם שהוא המצות שנק' חוקים שנמשכים מרצה"ע שלמעלה מהחכמה ע"כ על ידם נעשה החקיקה שמבפנים בחי' כלי מקבל ע"ד הביטול דחכמה. וכ"ז החקיקה מבפנים הוא רק בבחי' מלמטלמ"ע העלאה כו'. והוא בחי' בכל מאדך. הגם שהוא ביטול במציאות לגמרי ונק' פנימיות הכלי מקבל כו' אך הוא רק בדרך העלאה שההעלאה הוא בבחי' חקיקה שקיעה תוך כו'. ועי"ז גורמים גם למעלה בכלים דז"א דתיקון דאצילות כו' בחי' שקיעה פנימיות הכלי מקבל כנ"ל ההפך מכשהם בחי' כלים המגבילים בחי' יש כו' כ"א שיהיו כלים לקבל הריבוי אור דתהו כמו שהוא בלתי מוגבל כלל. והיינו ע"י שיהי' בהכלים ביטול המהות לגמרי ע"ד חכמה כח מ"ה (ולא כמו שהם מתגלים בבחי' מהות להגביל האור כו') אך שקיעה וביטול זה הוא בדרך העלאה מלמטלמ"ע כמשנ"ת בד"ה שימני כחותם בהביאור פ"ב וז"ל אבל יש עוד העלאת מ"ן (דז"א) בבחי' עיבור בבטן אימא כו' היינו שנתבטל (הכלים דז"א) ממהותו לגמרי בחי' שקיעה ונכלל בעליון ממש ונמשך מזה המשכת מ"ד מוחין חדשים ממש עכ"ל. ובחי' שקיעה זו בז"א בדרך העלאה נעשה ע"י תפלה ול"ת כמשנ"ת שם בהתו' רפ"ג ע"ש שהוא ע"י ההעלאה שמלמטה בנפש בבחי' שקיעה וביטול לגמרי כענין פנימיות הכלי כלי מקבל כו'. ובביאור ע"פ ונקדשתי נת' שהו"ע הקדוש הראשון ע"ש ונת' שם שהוא ע"י עליי' נש"י ומלאכים בבחי' בכל מאדך שעי"ז גורמים בחי' הסתלקות שמים עילאין לבחי' קדש העליון ע"ד עיבור כנ"ל. והו"ע עיבור ב' לצורך המשכת מוחין דגדלות שני לבתר דינקת אתעברת כו' וענין הז"א כשנמשך בו מוחין דגדלות ב' ע' בבה"ז ע"פ כי מראש צורים שלא יש בו שום הגבלה דמדות כלל כ"א רק ע"ד מהות מוחין ממש והו"ע כלי מקבל ולא כלי המגביל. והיינו כי העלאת מ"ן לעורר האורות דתהו. הוא רק עד"ז דוקא בבחי' שקיעה ותוך רק לקבל האור כמו שהוא ולא להגבילו. וזהו ענין הבכל מאדך בנפש. וכמו"כ למעלה עליית הכלים דז"א בבחי' שקיעה וביטול המהות לגמרי כו'. וע"י עלי' כזו מעוררי' המשכת הריבוי אור דתהו. וענין העלאתם בבחי' זו יתכן לקרות כלים המעוררים כו' מאחר שהעלאתם הוא רק לקבל כמו שהוא ולא להגבילו כו'

ד ואת מצותי תשמרו. שהשמירה של המשכת האור בכלים הוא ג"כ על ידי המצות. אעפ"י שנת"ל שהחקיקה מבפנים דרך העלאה כדי להמשיך האור הוא על ידי המצות מ"מ גם עשיית ותיקון הכלים לקבל האור מלמעלה למטה ג"כ על ידי המצות. וזהו פי' תשמרו. כי מה שנעשה החקיקה פנימיות הנ"ל שהוא עליית הכלים ליבטל במציאות ולא להגביל כו' מ"מ זהו רק בדרך העלאה והתכללות בהאור כו' אבל כדי שאח"כ כששבים הכלים דז"א למקומם יהי' בהם ג"כ ביטול המהות לגמרי ע"ד בחי' חכמה כח מ"ה כדי שיוכלו לקבל האור דתהו כמו שהוא מלמעלמ"ט שישרה בהם בקביעות ולא יסתלק כו' נצרך לזה בחי' שמירה וכמו ענין הנפילים שהם נשמות גבוהות מאד מבחי' ז"א דאצילות ביטול במציאות דיחו"ע כו'. אך כיון שלא נשתהו בבחי' עיבור במל' כו'. שרש ומקור התהוות היש כו'. והיינו שיהי' נקלט הביטול דיחו"ע גם כשיתלבש בכלי ולבוש יש ודבר לאחר לידתם מבחי' זו"נ דאצי' בבי"ע כו'. כי גם לידת נשמות דאצי' בבי"ע מ"מ באים ומתלבשים בלבוש יש ודבר נפרד. וע"ז הו"ע העיבור במל' שלא יסתיר היש על האין כו'. שלא יהי' העולם מסתיר כלל על הביטול דיחו"ע איך קמיה (וכמו יוסף שהי' מלך במצרים. והי' מרכבה בבחי' צ"ע תופר ב' הדעות כו'). והנפילים לפי שלא נשתהו בעיבור במל'. לכן כשנמשכו למטה בבחי' יש נפלו לגמרי כו'. ועד"ז יובן שגם בכלים דז"א דאצי' העיקר שלאחר ששבים מבחי' העיבור והעלי' הנ"ל ונמשכים למטה למקומם נצרך להיות בהכלי בחי' ביטול המהות לגמרי שלא ע"ד כלי המגביל שהוא מצד היש והתגלות המהות של הכלי. כ"א ביטול מהות הכלי לגמרי. ורק לקבל האור כמו שהוא בעצמותו וכמו חכמה כח מ"ה כנ"ל. ושמירה זו שיוקלט הביטול דחכמה בהכלים הוא על ידי המצות. כמ"ש במחקק גימט' רמ"ח מ"ע שעל ידם הוא החקיקה והביטול דחכמה בהכלים שיוכלו לקבל האור מלמעלמ"ט. והענין דכתיב כי נר מצוה נר נק' האור שמן ופתילה. וגם הכלי כו' והיינו כי השמן אוחז את האור שיתקיים בפתילה. והנר אוחז בהשמן שלא ישפך כו' וכמו"כ המשכת גילוי ריבוי האור דתהו הוא דוקא בהשמן שהוא הביטול דחכמה כנ"ל. ומי הוא האוחז ומקיים השמן שהוא הביטול דחכמה בהכלים הוא המצות כי נר מצוה כו' והיינו כי על ידי המצות נעשה התיקון והגדלת הכלים דרמ"ח אברין דמלכא. והו"ע הזיכוך שיהי' בהכלים ביטול המהות לגמרי כו'. ועי"ז יתקיים האור בהכלים. ולכן נק' רמ"ח אברים כמו האבר ממשיך חיות הנפש שישרה בו בקביעות כו' ובכלל הו"ע המשכת ריבוי האור דתהו בכלים דתיקון. כדי שיהי' ב' המעלות כאחד. המעלה דתהו שיאיר האור כמו שהוא בלתי מוגבל כלל. והמעלה דתיקון שהכלים יקבלו האור בתוכן שלא יסתלק עוד ח"ו וזהו המעלה דעומדים בלי מגרעת כו':

ה ועשיתם אתם. הנה עיקר העשי' הוא ביד ימין. משא"כ ביד שמאל אין עשיה נכונה כלל. והנה המצות כולם נמשכו מבחי' ימין עליון עמוד החסד. וצדקה כללות המצות כו' ובתורה ג"כ אורך ימים בימינה כו'. והנה עשיית המצות אין צ"ל בבחי' שמאל. מצות אנשים מלומדה (כדפירש"י ז"ל על למשמאילים בה). כ"א בעבודה בשמחה ובטוב לבב מרוב כל. בבחי' יד ימין. וכמו"כ מלמעלה נמשך ג"כ בחי' ימין יומם יצוה ה' חסדו יומם דאזיל עם כולהו יומין כו'. וגם פי' ועשיתם אתם שנש"י עושים אותם למצות שיהיו מצות הוי' כו'. והנה תלכו תשמרו הוא בחי' רו"ש מלמטלמ"ע ומלמעלמ"ט. ואח"כ עי"ז ונתתי גשמיכם בעתם תורה קו האמצעי המחבר ב' הבחי' דמלמטלמ"ע ומלמעלמ"ט כו'. והתורה נק' גשם כמ"ש (ישעי' נ"ה) כי כאשר ירד הגשם והשלג כו' כן יהי' דברי אשר יצא מפי. גשם טיפין טיפין. כמו"כ התורה הלכות הלכות נימין ושערות כו'. והנה ארז"ל (תענית ב' ע"א) מפתח של גשמים לא נמסר ביד שליח. וצ"ל דהכתיב (איוב ה') נותן מטר על פני ארץ ושולח מים על פני חוצות. השליח הוא מט"ט שר העולם כו'. והענין דיש חילוק בין מטר שהוא גשם לבחי' מים. ויובן ע"פ מה דאי' בפרקי דר"א בזמן שישראל עושין רצונו של מקום הארץ שותה ממים עליונים. ובזמן שאין עושין רצונו ש"מ הארץ שותה מתמצית מי אוקינוס. והענין דכתיב יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים. והנה מים מגדלים כל מיני תענוג וכמו לחלוחית המים שבמוח שמהם נמשך תענוג השכל כו'. ומים עליונים הוא בחי' ונהר יוצא מעדן. מקור המשכת ת"ע שבג"ע. ונק' מיין דוכרין. ומ"ת הם מקור השפעת תענוגים גשמיים כו'. ולכן יש רקיע המבדיל כו'. וכמו באדם החצר הכבד מפסיק בין אברי הנשימה לאברי המזון. ויש שני בחי' הבדלות. הא' בין קדש לחול. והב' בין קדש לקה"ק כו'. ומ"ע נמשכים מבחי' קה"ק כו'. וכמו באדם ב' הבדלות קרומא דפסיק במיעוי. וקרומא דפסיק בין מוחא לגלגלתא כו'. וע' בד"ה והתהלכתי בתוככם מענין פי' הפדר"א הנ"ל דההבדלה הוא בין חכמה למו"ס ומ"ע הוא ממו"ס קדה"ק. וע"ש היטב. ובחי' זו נק' גשם. נת' שם בזה"ל כי הנה נובלות חכמה שלמעלה תורה וכשהיא שותה מבחי' זו נק' מ"ת אכן כשנמשך בהתורה עצמה מחש"מ ממש מו"ס זהו ענין מ"ע והו"ע מוריד הגשם בשמע"צ עכ"ל. ומזה יובן שבחי' זו דגשם בתורה נמשך דוקא אחר בחי' תלכו תשמרו משא"כ התורה מצד עצמה נק' מים. וע' בסוף הביאור דתורה צוה בענין על תפלתי שתהא סמוכה למטתי. וזהו שבזמן שישראל ערש"מ הארץ שותה ממים עליונים שמעל לרקיע כו'. וזהו נק' גשם כמ"ש כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים. היינו מים עליונים. שלג בחי' גבוה. כשלג ילבינו. לבושיה כתלג חוור כו'. ובחי' זו דגשם לא נמסר ביד שליח מט"ט. וכמו"כ מפתח של לידה דבני כו' במזלא תליא כתר כו'. אבל שולח מים ע"פ חוצות היינו מ"ת שלמטה מהפרסא בחי' זו נמשך ע"י שליח כו'. והנה כי כאשר כו' והרוה כו' והולידה כו'. שתוציא הארץ כל כחה בשלימות כו'. כן יהי' דברי כו'. כי התורה ג"כ מן השמים המשכת מים עליונים כמ"ש ואשים דברי בפיך. כל היושב ושונה הקב"ה קורא כנגדו כו'. ולכן בשמע"צ מוריד הגשם. גשם דוקא. (ע' מענין גשם נדבות בביאור מאמר הזהר ע"פ והנה רבקה יוצאת כו'). והנה עסק התורה בבחי' גשם כו'. הוא דוקא אחר בחי' תלכו. תשמרו. שאזי ממשיכים ע"י התורה בחי' גשם מ"ע ויהי קול מעל לרקיע כו'. וזהו ונתתי גשמיכם בעתם. והו"ע המשכת מ"ד מבחי' היותר גבוה. גם עוד פי' שהתורה נק' גשם. ע"ד שארז"ל במד"ר (בראשית פכ"ו) כל אורה האמור באליהוא אינה אלא בירידת גשמים. ולכאורה מה שייך אור לגשם. והענין כי אור זה"י גנזו לצדיקים לע"ל וכמ"ש אמרו לצדיק כי טוב. בחי' וירא אלקים את האור כי טוב. ופי' גנזו לצדיקים הו"ע אור זרוע לצדיק. זריעה הו"ע גניזה וכמו הגרעין הנזרע בארץ הרי הוא נגנז ונאבד לגמרי ואח"כ יהי' הצמיחה יותר גדול למאד. כך בחי' אור זה"י נזרע ונגנז בבחי' צדיק המקיים תומ"צ. וע"י עסק התומ"צ יהי' אח"כ הצמיחה באור זה"י שיהי' במעלה היותר גבוה כו'. וענין הצמיחה בהאור. הוא כמ"ש רש"י ז"ל בפי' ואור החמה יהי' שבעתים כאור שבעת הימים. שבעתים הוא זפ"ז מ"ט. ויהי' מ"ט פעמים יותר גבוה מבחי' אור זה"י. וזהו שבעתים כאור שבעת הימים מ"ט פעמים ז'. (ענין זה נת' בסידור בהדרוש דששת ימים של קי"ס. כי שבעתים הוא בבינה כללות כל הז' מדות והם מ"ט שע"ב. וז"ת דע"י נק' אור זה"י. ושבעתים כאור זה"י הוא בבחי' בינה דעתיק ג"ר דעתיק שנחשב מבחי' א"ס ממש ע"ש וזהו ענין הצמיחה של האור דזה"י שיהי' מאיר בו בינה דע"י מ"ט פעמים ז' ואז הוא שמ"ג. וזהו בחי' גשם) והו"ע הצמיחה באור זה"י ע"י הזריעה והגניזה בתומ"צ כו'. והנה מ"ט פעמים ז' גימט' שמ"ג. וזהו בחי' גשם. ונמצא בחי' גשם דתורה הוא שבעתים כאור שבעת הימים. וע"ז נאמר ונתתי גשמיכם בעתם שיהי' בתורה המשכת וגילוי בחי' גשם זה:

ו ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו. הנה ארז"ל במד"ר בראשית פי"ב סי' ה') כל תולדת שבמקרא חסר. חוץ מאלה תולדות השמים כו' ואלה תולדות פרץ. והחסר הוא הוי"ו שלא נכתב כ"א וי"ו א'. והיינו ו' דברים שחסר מחמת חטא עה"ד. ומהם הוא פירות הארץ. ופירות האילן שיוצאים חסר כו'. והנה פירות הארץ הם מלאכים כמ"ש תדשא הארץ דשא עשב כו' יוצר משרתים ואשר משרתיו כידוע (בזח"א די"ח ע"ב). ופירות האילן הם נשמות כמ"ש (הושע י"ד) ממני פריך נמצא כו' (בזח"כ רכ"ג). וזהו בפסח על התבואה שעורה מלאכים. ובעצרת על פירות האילן נשמות. ועכשיו נבראו חסר. שהארץ לא הוציאה כל כחה ושלימותה בפירותיה כו' אבל לע"ל ונתנה הארץ יבולה שתוציא הארץ כל כחה בשלימות. שיהי' ההעלאת מ"ן בתכלית השלימות וגם עץ השדה יתן פריו. שיומשך נשמות גבוהות יותר. והענין כי עץ השדה הוא בחי' ע"ח כי האדם עץ השדה. וע"י שיאיר בעץ השדה בחי' עליונה יותר יומשך נשמות גבוהות יותר כמ"ש היש בה עץ אם אין. ופי' בזהר (שלח קנ"ח ע"ב) דהשאלה הי' אם ההמשכה רק מבחי' עץ החיים לבד. או אם מאיר בו בחי' אין והחכ' מאין כו'. והסימן הי' כשהפירות אינן משובחים כ"כ מוכח שהארץ מקבלת רק מבחי' עה"ח לבד. אבל כשהפירות משובחים מאד שלא עפ"י דרך הטבע זהו לפי שההמשכה נמשך מבחי' אין על ידי עץ חיים וכמו"כ יובן ג"כ בענין נשמות דהנה דורות הראשונים האריכו ימים במספר אלף שנה. והיינו לפי שהנשמות נמשכו מא"א על ידי אילנא דחיי. ומא"א נמשך אריכות ימים ובמספר אלף כי אלפים הוא בא"א. אבל אח"כ כתי' לא ידון רוחי באדם והיו ימיו מאה ועשרים שנה והיינו לפי שנסתלק אור א"א ונמשך רק מבחי' ז"א לבד. הרי חילוק גדול מאד בין כשהנשמות נמשכו מבחי' עץ חיים לבד. או אם נמשכו מבחי' אין כו'. והנה זהו פי' ועץ השדה יתן פריו שלא יהי' חסר כו''. והיינו על ידי שמאיר בו בחי' אין. בחי' אין מזל. מאין יבא עזרי. וכתי' כי אין מחסור כו' ממלא החסרון. ועי"ז יומשכו נשמות חדשות כמ"ש רז"ל (בגמ' ברכות י"ז ובאדר"נ) ועטרותיהם בראשיהם כו'. ע' בד"ה הוי' לי בעוזרי בהג"ה. שיהי' בהם בחי' ראיה ממש באלקות כי עין בעין יראו. והיינו לפי שיומשכו מבחי' אין שלמעלה מע"ח. גם הארץ תתן יבולה מלאכים. שיהי' בהם תכלית הביטול באופן היותר שלם. וכ"ז יהי' על ידי אם תלכו תשמרו מלמטלמ"ע ומלמעלמ"ט. ונתתי גשמיכם בעתם המשכת מ"ד מבחי' גשם בחי' גבוה מאד כנ"ל, ועל ידי שהמשכת מ"ד הוא מבחי' גשם מ"ע (מו"ס כנ"ל) עי"ז ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו. בבחי' היותר שלם במלאכים וגם יומשכו נשמות חדשות ממש. (גם י"ל ונתנה הארץ יבולה העלאת מ"ן. ועץ השדה כו' המשכת מ"ד. שיהי' ההעלאה וההמשכה באופן היותר שלם ומשובח כו'. והכל כונה א'). וכ"ז הו"ע ימי שנותינו בהם ע' שנה. להפך הע' שנה דנה"ב שעי"ז נעשה עין הרואה:

רפאני הוי' וארפא הושיעני ואושעה כי תהלתי אתה (ירמי' י"ז י"ד) וזה מאמר הנביא בעד כנס"י בזמן הגלות שנק' חולת אהבה. ובזה"ק (ת"ז תיקון כ"ה) שכינתא מרעא בגלותא וע"ז באה הבקשה של כנס"י כללות נש"י רפאני הוי' כו'. ולהבין ענין זה (מהו ענין המחלה והרפואה). גם להבין כפל הלשון מ"ש וארפא ואושעה. שא"צ לומר זה כלל. כי ודאי רפואת ה' תעלה. ומאחר דכתיב רפאני מסתמא יהי' וארפא כו' וכן ואושעה כו' וילה"ק להבין מ"ש קודם פסוק זה כי עזבו מקור מים חיים את ה' הרי שהמשיל הכתוב שם הוי' למקור מים חיים. וצ"ל זה והלא יש למטה כמה השפעות היותר מעולים ורוחניים יותר הרבה ממים חיים. ולא הי' לו במה להמשיל בחי' שם הוי' אלא במקור מים חיים דוקא שהמה דוקא משל לשם הוי'. והנה יש ע"ז ב' טעמים. וא' מתבאר מהתרגום יונתן. דמתרגם ע"פ זה כמבועא דמיא דלא פסיק. והענין כי באמת אנו רואים השתנות במים חיים מכל השפעות. שהנה כל השפעות יש להם הפסק. פעם נמשך ונשפע ממקורו ופעם לא. אבל במים חיים לא יש הפסק לעולם. כי אנו רואים שהמעין הנמשך ונובע מהמקור הוא נובע בתמידיות בלי הפסק שאינו נעצר ולא נח מנביעתו אפי' רגע א' אלא תמיד נובע הוא ממקורו. ומצד בחינתם זה המה משל לבחי' שם הוי' ב"ה. כי כך עד"ז הוא ממש בשם הוי' כי הוי' היינו מ"ש (מלאכי ג' ו') אני הוי' לא שניתי. פי' שאין שינוי כלל בין קודם הבריאה לאחר הבריאה. כי אין ערוך אליך (חלים מ' ז') והוא אוא"ס ב"ה אשר הוא לבדו ממש כמו קודם שנבה"ע. וכל ההשתלשלות דאבי"ע בטלים במציאות ממש נגדו ית' כי אין ערוך כו' אפי' כטפה באוקינוס שהיא עכ"פ בבחי' מציאות (אלא ע"ד ביטול זיו השמש בשמש שאין נופל שם יש כלל רק אין ואפס. וזהו לא' ממש ולא כלא) וע"כ מה שנמשך מבחי' זו להיות התהוות העולמות מאין ליש (היינו המשכת האוא"ס מלמעלה מן החכ' שהוא בחי' אין האמיתי בלי מ"ה ממש. ולהיות התלבשות בחו"ב ומדות להצטייר בגדר מהות כמו אור החכמה כו' וכנודע וכשהאור הוא בבחי' מהות ה"ז בחי' יש. וא"כ זהו נק' מאין ליש) הוא תמיד. כמאמר ובטובו מחדש בכל יום תמיד מע"ב. מחדש ממש מאין ליש בכל עת ורגע שכל רגע נמשך חיות והמשכה חדשה משם הוי' להחיות העולמות ולהוותם. וז"ש (בראשית ב' יו"ד) ונהר יוצא מעדן. יצא לא כתיב דמשמע לשון עבר שפעם א' יצא האור להוות ועומד כך. אלא יוצא כתיב שהוא לשון הוה. כי עדן הוא חכ"ע אשר הוי' בחכמה. והנהר הוא התפשטות האור דבחי' עדן בתוך העולמות והוא יוצא ונובע תמיד בכל רגע הארה חדשה ממש (וזהו דרך פרט שהחכמה נק' אין ובינה יש כידוע) וכמו נביעת המעין שנובע בכל רגע רק מים חדשים שלא הי' מתחלה כלל. וכך מחדש בכ"י תמיד שבכל רגע נמשך הארה חדשה להוות העולמות מאין ליש (והטעם היינו מאחר שהאוא"ס ב"ה הוא בבחי' לבדו ממש כנ"ל ואין ערוך. ונמשך להוות עולם. וזהו היפך הביטול ע"כ אין להאור התיישבות כלל בעולם ובכל רגע צריך להסתלק אל מקורו א"ס ב"ה. ולהיות נמשך הארה חדשה וזהו והחיות רו"ש כנודע. ובאופן אחר י"ל הטעם שהאור הוא אין ממש פשוט בתכלית הפשיטות והכלים בחי' גבול כו'. וזהו והחכ' מאין תמצא תמיד. וזהו מע"ב ראשית חכ'. ובטובו הוא אור העצמות ממש ית' בחי' כל יכול לחדש מאין ליש בחכמה). וזהו שת"י כמבועא דמיא דלא פסיק שהוא להסביר מה שמקור מים חיים הם משל לבחי' הוי' דכתיב מקור מים חיים את הוי' וכנ"ל. והנה ענין ד"א הוי' יו"ד ה"א כו' הוא להסביר ולגלות באיזה אופן הוא ההתהוות. ותחלה אות היו"ד כו'. ויובן זה ג"כ ממשל נביעת המעין מהמקור. דהנה אנו רואים שהמעין כשנמשך ונובע מהמקור הוא הולך רק צינור דק וקצר מאד כמו טיפין טיפין ואח"כ (בהתרחקו הרבה ממקורו) נעשה בבחי' התפשטות לנהר גדול והילוך רב מאד. והטעם כי המקור הוא כח בבחי' א"ס ממש ובלתי מוגבל כלל ואם הי' הליכת המעין והמשכתו מהמקור בשטף רב. לא הי' העולם באפשר לקבל כלל ע"ד השפעה אלא הי' מבול לשטוף ולהחריב העולם. וע"כ גבי המבול כתיב (נח ז' י"א) נבקעו מעינות תהום כו' ואח"כ מפני זה ויהי המבול כו' על הארץ כו' (שם י"ז) ולזאת צ"ל נביעת המעין והמשכתו מהמקור בצמצום גדול כנ"ל ועד"מ זה הוא ממש למעלה בשם הוי'. כי הוי' הוא נביעת אור וגילוי מא"ס ב"ה עצמו שא"ס הוא בל"ג ותכלית כלל. ואם הי' נמשך ויורד השפע מהמאציל א"ס ב"ה בריבוי בלא צמצום כלל (היינו כמו שהוא בעצמו א"ס ממש. בבחי' זו ירד ויתגלה לנאצלים. וזהו ריבוי) לא הי' ביכולת הנאצלים (שהמה בבחי' גבול) לקבל והיו מתבטלים מציאותם ולא היו מתקיימים באורות וכלים ע"ד שהוא עתה. וע"כ צ"ל תחלה בחי' צמצום באור הא"ס. להתמעט ולהיות נמשך רק הארה מצומצמת (היינו לא כמו שהוא בעצמו א"ס כו') ואז יוכל להתקיים באו"כ וזהו"ע אות היו"ד. וידוע שיו"ד הוא חכמה ראשית ההשתלשלות. ויו"ד שהוא נקודה חדא בחי' צמצום מרמז על איזה אופן הוא ראשית הגילוי בח"ע (ומ"מ נק' עדיין בחי' אין ממש) ואחר יו"ד הוא בחי' ה' ג' קוין אורך ורוחב שהו"ע התפשטות האור בבחי' השגה ותפיסא (בבחי' יש אור הבינה כו'). והוא כמשל המעין שאח"כ ע"י הצמצום נעשה נהר. וכמו"כ כאן שע"י צמצום היו"ד נמשך אח"כ אות ה' התפשטות האור כו' בבחי' ה'. והנה יש ב' ההי"ן. ה' ראשונה וה' אחרונה. נגד ב' עולמות עלמין סתימין דלא אתגליין ועלמין דאתגלין וה' עילאה הוא בחי' עלמין סתימין שאעפ"י שהם עלמין מ"מ הם בטלים בתכלית ומאיר בהם ד"ע איך דכולא קמי' כל"ח. ומצד ביטולם (שהוא היפך היש) נק' סתימין (פי' שאינם מתגלים בבחי' יש) וזהו מדרגת ה' עילאה. אורך ורוחב דעלמין סתימין ביטול בתכלית (אימא מקננא בכורסייא). ואורך ורוחב זה נתהוה ע"י צמצום היו"ד (שאח"כ נעשה בהאור אורך ורוחב להתפשט להוות בחי' עלמין כו'). ואחר ה' הוא בחי' ו' המשכה בבחי' מיעוט. להיות ה' תתאה שהוא אורך ורוחב דעלמין דאתגליין שהם מתגלים ליש בפ"ע. והביטול הוא רק מה שהיש בטל. וכדי להיות התפשטות האור בבחי' זו. צ"ל תחלה בחי' וי"ו שהוא המשכת קו דק מאד מורה ענין מיעוט האור שנית. ובזה יובן יותר מה שנמשל שם הוי' למקור מים חיים. שהוא משל גם לבחי' אופן ההתהוות וכנ"ל. וזהו שת"י כמבועא דמיא דלא פסיק שהוסיף רק תיבה א' אך מזה יובן פשט הפסוק במ"ש מקור מים חיים את הוי' וכנ"ל:

ג והנה יש עוד טעם במה שנמשל שם הוי' למקור מים חיים דוקא. דהנה כתיב (קהלת א' ז') כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת. ולכאורה א"ז מובן מ"ש והים איננו מלא אחר שכל הנחלים שבכל הכדור הולכים אל הים. ולא די שאינו נשפך על גדותיו אלא שאינו מלא עדיין ולמה הוא כך. והתירוץ כתיב אח"כ אל מקום שהולכים שם הם שבים כו'. כי הילוך המים הוא באופן זה שתחלת הכל נובעים המעינות ממקורם ומתגלים להיות גילוי מהות מים (כי במקור אין שם גילוי מים כלל והוא רק כח רוחני להתמשך ולהביע ממנו מים) ומתפשטים ונשפכים לנהר רב והולכים לים. וז"ש כל הנחלים הולכים כו' היינו אחר שמתגלים בבחי' נחלים. ואחר בואם לים אוקינוס שמקיף כל כדור הארץ כחגורה נכנסים ונבלעים בכדור הארץ ומתעלמים שם. וזהו אל מקום שהם הולכים שם הם שבים כו' ולכן והים איננו מלא. ואח"כ מצד ההסתר (דוקא) שנסתרים ונתעלמים בארץ בוקעים את גידי הארץ (בל"א שלאגט דורך כך הי' לשונו הט') ונתגלים שנית ע"פ כל הארץ להיות באמ"ח. והרי יש כאן בבחי' יציאות והתגלות המים (להיות מהות מים) ג' מדרגות. גילוי והעלם וגילוי. היינו נביעת המים מהמקור והתפשטותם לנהר ונחל להיות כל הנחלים הולכים זהו"ע גילוי. ואחר בואם לים שנכנסים ונבלעים בתוך כדור הארץ ומתעלמים שם זהו"ע העלם המים וכשבוקעים גידי הארץ (ההסתר שלהם) ומתגלים ע"פ הארץ להיות באמ"ח זהו"ע גילוי שנית. ועד"מ זה שאנו רואים בבחי' יציאת והתגלות המים ג' בחי'. גילוי העלם גילוי. כך עד"ז הוא ממש בבחי' יציאת והתגלות שם הוי' בעולמות וכמשי"ת בעזהשי"ת. דהנה נאמר (נחמי' ט' ו') אתה הוי' לבדך אתה עשית את השמים כו'. פי' כמו עד שלא נבה"ע שהי' הוא ושמו בלבד ואין זולתו כן הוא ממש לבדו ית' גם אחר הבראם. אף שהם עולמות אין קץ ותכלית כלל מרכ"ד עד סכ"ד וכמ"ש (שהש ו') ועלמות אין מספר מ"מ באמת כולא קמי' כל"ח ובטלים במציאות ממש נגדו ית'. להיות כללות החיות המתפשט מעצמותו ומהותו ית' להחיות כל עלמין הוא רק זיו והארה אחת לבד. וכמו ביטול זיו השמש בשמש שאין נופל עליו שם יש כלל רק אין ואפס (וכנ"ל) כך עד"ז הוא ביטול הארה הנ"ל בעצמותו ית'. ואחר שעצמותו ית' ממש לית אתר פנוי מיני' וכמ"ש (ירמי' כ"ג כ"ד) את השמים ואת הארץ אני מלא. הרי העולמות כולם עם מקור חיותם כלולים בעצמותו ית' ע"ד ביטול זיו השמש בשמש וכנ"ל ועי' מזה בתו"א פח"ש בד"ה יפה שעה כו' וזהו אתה ה' לבדך אתה עשית את השמים שמ"מ הוא לבדו ית' וכנ"ל. והנה התגלות שם הוי' ב"ה שהוא מ"ש אתה ה' לבדך. גילוי איך שאין בלתו. הוא ג"כ בבחי' אתה עשית את השמים היינו בבחי' עולם. כי הנה יש עולם הבטל (בתכלית ואינו בבחי' מציאות ויש כלל. אלא רק בבחי' אין. ע"ד אתה ה' לבדך) והוא עולם העליון עולם האצי' (שלמעלה מבחי' בריאה ויש) ושם הוא גילוי שם הוי' שאין בלתו ולכן איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון. ומה שבעולם שלנו הרי אנו רואים העולם ליש. זהו רק בעולם שלנו שנק' עלמא דפרודא כמ"ש (בראשית ב' י') ונהר יוצא מעדן להשקות הגן ומשם יפרד להיות נראה ליש. ואפי' עולם הבריאה בכלל זה. והטעם לזה כי אצי' הוא דרך כלל חכמה כידוע ואיזהו חכם הרואה את הנולד (תמיד ל"ב א') שרואה בבחי' ראי' ממש איך שנולד ונמשך מאין ליש תמיד רגע וא"כ זהו התגלות אור הוי' ממש שמהוה בכל רגע וכיון שרואים ממש התהוות העולמות שכל רגע הם מתהוים מאין ואפס המוחלט ליש. וזהו בכל רגע. ממילא אין רואים העולם ליש ומציאות כלל (גם מפני שרואים איך" שנולד. איכות ואופן מהות ההתהוות. שהנה קודם שנתהוו הרי היו אין ואפס ממש ואח"כ שנתהוו הרי הכל הוא כחו ית' הכל יכול וא"כ אין זולתו ממש). ולכן הם בבחי' הביטול בתכלית ואתה ה' לבדך. אבל עולם הבריאה שמקבל האור ע"י העלם והסתר הפרסא (בינה לבוש וכיסוי) ואין רואים ממש ההתהוות שמאין ליש כו'. ע"כ הם רואים ותופסים העולם ליש ודבר. וזהו מ"ש ומשם יפרד כו' להיות נראה ליש ולא בחי' אתה ה' לבדך. וז"ש (ישעי' מ"ג ז') כל הנק' בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו. אף עשיתיו נקרא בשמי קודם לבראתיו. וכן בסדר הנשמה אנו אומרים טהורה היא אתה בראת יצרת כו' שקודם שבאה הנשמה בבחי' בריאה (מאין ליש) אזי היא במדרגת טהרה כו'. והיינו כי נקרא בשמי (וכן טהורה היא) קאי על עולם האצי'. שאעפ"י שהוא עולם ויש שם ז' רקיעים וארץ כו'. מ"מ כתיב (דה"א כ"ט י"ח) לך הוי' הגדולה והגבורה כו' שמדות אלו אינם נראים ליש ומציאות מה בפ"ע אלא כלולים ובטלים במציאות באוא"ס ב"ה המתגלה בהם. וזהו נקרא בשמי פי' שעל כולם נק' שמו ית' והוא אוא"ס ב"ה אתה ה' לבדך ומתייחד עמהם בתכלית היחוד להיות איהו וגרמוהי חד ממש שאינם בחי' בפ"ע כ"א נק' בשמי שם הוי'. וגם מה שמסתעף מז' רקיעים הנ"ל בחי' נשמות גבוהות דאצי' וכן מלאכים גבוהים מאד המושרשים באצי' הכל בבחי' נקרא בשמי. התגלות שם הוי' אתה הוי' לבדך. ובטלים ונכללים באורו ית' ואינם נחשבים לבחי' בפ"ע כ"א נקרא בשמי. ולכבודי בראתיו זהו עולם הבריאה שנתהוה מאין ליש שהעולם אינו בחי' אין ובטל אלא (מסתיר) נראה יש ודבר. וכן כל הנבראים שבעולם הבריאה הם בבחי' יש. ואפי' מלאך הגדול מכאל שעומד יום ולילה באה"ר וכלות הנפש ממש לה' אחד ולא נשקט מאה"ר זו אפי' רגע א' מ"מ כיון שמתפעל ומתלהב באה"ר הרי הוא בבחי' יש. כי יש מי שאוהב ויש מי שמתפעל. ועד"ז כל הנבראים שהכל בבחי' יש עכ"פ (וכ"כ רחוק בחי' יש דבריאה מבחי' הביטול דאצי' עד שהוא מאין ליש כו') וא"כ אין שם התגלות שם הוי' שהוא גילוי איך שאין בלתו ואתה ה' לבדך ממש וכנ"ל. יצרתיו הוא עולם היצירה. ונק' יצרתיו לשון צורה. כי ההפרש שבין בריאה ליצירה הוא ממש ע"ד ההפרש שבין חומר לצורה שהצורה אין מהות נוסף על החומר אלא שהוא התגלותו מהעלמו וכמו בנפש הו"ע מח' ודיבור שאותיות הדיבור הם ממש אותן אותיות שהיו במחשבה אלא שכשהיו במח' הרי היו נעלמים מזולתו ורוחניים יותר ובדיבור מתגשמים ומתגלים לזולתו. כן ממש למעלה שעולם הבריאה נק' מחשבה פי' כמו אותיות שהם נעלמים במוחו ומחשבתו כן הוא עולם הבריאה אעפ"י שהוא בבחי' יש ודבר מ"מ היש נעלם מאד ומוצפן בתכלית וההתגלות הוא רק ביטול (וזהו שנק' ג"כ עלמין סתימין וכנ"ל) וזהו בחי' חומר העלם העצמי (של היש) ועולם היצירה הוא רק התגלות עולם הבריאה היינו היש הנעלם להיות מתגלה (יותר) ממש (ואפשר שזהו"ע חציו טוב כו') ולכן נק' צורה שהוא התגלות החומר. וזהו מ"ש יצרתיו. ונק' יש מיש. ובעולם היצירה הרי יותר הוא הסתר והעלם דשם הוי' שהוא אתה ה' לבדך כו'. והנה אעפ"י שבי"ע בדרך כלל נקרא בחי' יש כו' ואין נקרא בשמי. התגלות שם הוי' כו'. מ"מ הנבראים שבהם אינם שוים לגמרי. כי הנה יש ב' בחי' שרפים ואופנים. ובשרפים כתיב (ישעי' ו' ב') עומדים ממעל לו. ובזהר (עי' זח"ג מ"ז א') איתא ממעל לשכינתי'. ולכאורה איך יתכן שהנברא המתהוה מאין ליש מהבורא ית'. שהוא שכינת עוזו ית'. יעמוד למעלה ממנו והענין כי שכינתי' היא ההארה המתפשטת בתוך עולמות בי"ע להוותם ולהחיותם ונק' ממכ"ע. כאו"א לפי מזגו כו' כידוע. והנה השרפים משיגים איך שבחי' זו מקור התהוותם היא רק הארה בעלמא ובטלה לגמרי לגבי אוא"ס ב"ה עצמו שהוא קדוש ומובדל לגמרי מעולמות בי"ע ונק' סוכ"ע. וא"כ הרי העולמות עם מקור התהוותם בטלים וכל"ח ואינם תופסים מקום כלל. וא"כ הרי הם משיגים בחי' אתה ה' לבדך. וזהו ממעל לו. פי' שהשגתם ומחשבתם הוא באוא"ס ב"ה עצמו בחי' אתה ה' לבדך שלמעלה מעלה מבחי' שכינתי' (ונק' עומדים ממעל לו הוא כמו התלמיד שמקבל השכל מרבו שאעפ"י שהשכל גבוה יותר משכל התלמיד שהרי נלקח משכל הרב עכ"ז לאחר שהתלמיד מבין השכל ומשיגו הרי הוא מוקף משכל התלמיד ששכל התלמיד משיג ותופס השכלה זו ומקיפה. וכן עד"ז בשרפים לפי שמשיגים בחי' אתה ה' לבדך יצדק בהם לומר עומדים ממעל לו. לבד מה שממעל לשכינתי' כו' וד"ל). ואעפ"י שהשרפים הם בעולם הבריאה שהוא בחי' מאין ליש כנ"ל. (מ"מ מחמת הארת המל' דאצי' שמאיר עליהם בבחי' גילוי דאיהו וגרמוהי חד כו' משיגים בחי' אתה ה' לבדך שהוא מדרגת היחוד שבאצי'. אך רק אפס קצהו כו' כי הם גוף ונפש והגוף שלהם מסתיר. ועי' בד"ה להבין מ"ש האריז"ל שבפ' ראשונה שם מ"ב כו'). והאופנים מתנשאים ברעש גדול לעומת השרפים. כי השגתם הוא רק בחיות אלקות המתפשט בעולמות כו' ואינם משיגים כלל למעלה מזה בבחי' אתה ה' לבדך כמו השרפים. כי הם בחי' יש יותר ותופסים העולם ליש ממש. וע"כ כששומעים שהשרפים אומרים קדוש כו' מתנשאים ברעש גדול וחילא יתיר וכמ"ש במ"א. וזה בא דוקא מצד ההסתר כו' והרי נת' שאפי' בבריאה יש ג"כ נבראים שמשיגים מדרגת היחוד דאצי'. ואח"כ אף עשיתיו הוא עולם העשי' ואף הפסיק הענין היינו ששם מוסתר אלקות בתכלית והיש מתגבר מאד עד שהחשך יכסה ארץ להיות נראה בעוה"ז עולם כמנהגו נוהג (וזהו רובו רע ומיעוטו טוב). והנה באמת בעולם העשי' דוקא שהוא תכלית ההסתר וההעלם. שם יהי' דוקא התגלות בחי' שם הוי' אתה הוי' לבדך ממש והכל בטל במציאות ממש להיות מתגלה בעולם העשי' בכאו"א מישראל כמו באצי' דאיהו וגרמוהי חד בהון. להיות בתכלית הביטול האמיתי מצד התגלות אוא"ס ב"ה שעל נפשו האלקי'. והיינו ע"י תומ"צ שיש בעולם העשי'. שעי"ז ממשיכים שם הוי' שיתגלה למטה בעשי' כמו למעלה באצי'. וזהו מה שהמלאכים אומרים איה מקום כבודו (הוא בחי' ח"ע היכלא עילאה דקוב"ה כנודע) משמע שאינו מתגלה בעולם. והם גופא אומרים מכה"כ. והיינו כנ"ל שבעולם הבריאה והיצירה שם הוא העלם והסתר דשם הוי' יחו"ע דאצי'. וזהו אי' מקום כבודו. ובעולם העשי' ע"י תומ"צ יש התגלות שם הוי' שהוא גילוי איך שאין בלתו כמו למעלה באצי'. להיות כאו"א מישראל ע"י עסקו בתומ"צ בעל ונכלל באורו ית' השורה ומתגלה על נפשו כמו ע"ד שלמעלה לך ה' הגדולה. וזהו מלא כל הארץ דוקא כבודו. ועתה יובן ענין הנ"ל מ"ש מקור מים חיים את הוי' שהמשיל הנביא שם הוי' למקור מים חיים. ולכאורה איך הם משל לשם הוי' ועתה יובן זה היטב. כי כמו שבנביעת המים והתגלותם ממקורם יש ג' בחי' גילוי והעלם וגילוי וכנ"ל. כך עד"ז ממש בשם הוי' כי א"ס ב"ה עצמו הוא ישת חשך סתרו ולמעלה מעלה עד אין קץ מבחי' אור וגילוי כי למחתב"כ. ושם הוי' הוא נביעת אור וגילוי מא"ס ב"ה להיות מאיר ומתגלה בעולמות איך שאתה הוי' לבדך כו' ויש בזה ג' מדרגות אלה. גילוי והעלם וגילוי. כי באצי' שהוא עולם הבטל שם הוא גילוי שם הוי' כו' נקרא בשמי ממש. ובבי"ע שהוא מאין ליש להיות ליש ודבר בפ"ע ורק שהיש בטל שם הוא הסתר והעלם שם הוי' ואינו מתגלה ורק בעולם העשי' שהוא תכלית ההסתר והחשך להיות נראה עולם כמנהגו נוהג. שם דוקא מתגלה שם הוי' בבחי' לבדך ממש כמו באצי' והיינו ע"י תומ"צ. ומצד שסדר המשכת והארת שם הוי' הוא בבחי' גילוי העלם גילוי מצד זה נמשל למקור מים חיים דוקא. שהם בבחי' משל מצד שאופן התגלותם הוא ג"כ בבחי' גילוי והעלם וגילוי וז"ש מקור מים חיים את הוי':

ג והנה כל הנ"ל בענין שם הוי'. מבחי' גילוי והעלם וגילוי הנחלים. ישנו הכל באדם התחתון בעבודה. דהנה כתיב (עמוס ה' כ"ד) וצדקה כנחל איתן. פי' כי המח' של אדם נק' בשם נחל. להיות כמו הנחל שהולך ונובע תמיד ממעינו ומקורו ולא נח כלל. כן המח' של אדם משוטטת תמיד ואין יכול האדם לפשוט עצמו ממח' אפי' רגע א'. משא"כ דיבור הרי עת לחשות ועת לדבר. וכשהוא רוצה אינו מדבר כלל. משא"כ המח' ושכל הגלוי המתלבש במח' להרהר משוטטים תמיד ולזאת נקראו בשם נחל בלשון הפסוק. וכמו הנחל שיש לו מקור ומוצא. כן יש בנפש בחי' מקור שממנו נובעים המח' ושכל הגלוי להיות משוטטים תמיד והוא בחי' כח המשכיל שבנפש שהוא מקור נביעתם. ונק' איתן ע"ש שהוא מקור כללי ולא נפסק נביעתו לעולם. כי איתן הוא לשון חוזק. וכתיב (תלים פ"ע) משכיל לאיתן כו'. וזהו נחל איתן שהמחשבה ושכל הגלוי נק' בשם נחל. וכח המשכיל מקור הנביעה נק' איתן. וזהו בנפש החיונית והטבעי'. ועד"ז יובן ג"כ בחי' נחל איתן בנה"א. דהנה ידוע שיש בחי' שם הוי' ג"כ בכאו"א מישראל. ובחי' י"ה זהו"ע נחל איתן כי המח' והתבוננות כאו"א לפי ערכו מה שיכול להשיג בבחי' אני ה' לא שניתי. שאין שינוי כלל בין קודם הבריאה לאחר הבריאה ואתה הוי' לבדך ממש דכולא קמי' כל"ח ובטל במציאות ממש. השגה והתבוננות זו הוא בחי' ה' דשם הוי' כי ה' הוא אורך ורוחב. וכך הו"ע השגה והתבוננות הנ"ל באורך ורוחב נק' ה' ובחי' יו"ד היא חכמה שבנפש. בחי' כח מה תכלית הביטול להיות בטל במציאות ממש מחמת אוא"ס ב"ה השורה ומתגלה על נפשו שהוא בחי' אתה הוי' לבדך (וגילוי זה הוא בבחי' חכ' שבנה"א ע"ד ה' בחכמה. וא"כ הוא באמת ביטול שלמעלה משכל והשגה כו') וביטול זה אינו נלקח מהשכל והתבוננות דבחי' ה' הנ"ל. אלא מחמת גילוי יחודו ית' אוא"ס ב"ה המתגלה בבחי' חכ' שבנפש. ורק שביטול זה הוא בא ונמשך בבחי' ההתבוננות שבתחלה ועי"ז יהי' קיום הביטול וזהו נקודא בהיכלא (זח"א ו' ע"א) וענין תרדל"מ כלל (זח"ג ד' וי"א). וזהו"ע נחל איתן שהוא בחי' י"ה דשם הוי' וכנ"ל. והנה התגלות דשם הוי' בחי' נחל איתן להיות בטל ממש מחמת גילוי יחודו ית' הוא רק כשעומד משנתו ומתחיל להתפלל. תחלה מודה אני. שהוא כענין הודאה דהודאה ואח"כ הודו לה' (שאז מאיר בנפשו קדושת עולם העשי' בחי' נה"י). ואח"כ פסוד"ז ויוצר אור מענין המלאכים כמ"ש במ"א. ואח"כ בק"ש שמע כו' לשון הבנה והשגה בבחי' ה' אחד כו' שז' רקיעים בטלים לגמרי וכנ"ל. וזהו בחי' ה' נחל. ואח"כ בשמו"ע ברוך אתה הוי' המשכת בחי' חכמה כח מה להיות בטל ונכלל ממש מחמת גילוי יחודו ית' וזהו"ע התגלות נחל איתן. והנה מיד אחר התפלה צריך לעסוק בכל כחו בתושבע"פ. להיות כל הנחלים הולכים אל הים. וכמו בנחלים הגשמיים שמיד אחר נביעתם והתגלותם ממקורם להיות מהות מים הולכים ובאים לים. כן צ"ל עבודת האדם שמיד אחר התפלה שעדיין מאיר ומתגלה בנפשו בחי' נחל איתן להיות בבחי' ביטול במציאות צריך ללמוד בביטול זה בתושבע"פ שנק' ים התלמוד כמו הים שהוא עמוק מאד בלי תהום כך תושבע"פ ג"כ עמוק עמוק מי ימצאנו. ולהמשיך ולהביא גילוי הנחלים שלו בתושבע"פ דוקא. והיינו כדי להיות והאיתנים מוסדי ארץ (מיכה ו' ב') וידוע שהתנאים נק' איתנים ע"ש שמאיר בהם בחי' נחל איתן ותמיד היו בבחי' ביטול במציאות ממש. ועי"ז הם מוסדי ארץ תושבע"פ שהיא בחי' מלכות (שם ב"ן) להמשיך גילוי ח"ע חכים ולא בחכ' ידיעא אשר אוא"ס שורה בחכמה להיות מאיר בתושבע"פ ע"ד איהו וחיוהי וגרמוהי חד כו' (וזהו ג"כ מ"ש (משלי ג' י"ט) ה' בחכמה יסד ארץ). וחכ"ע נק' ג"כ איתן משכיל לאיתן. וזהו והאיתנים כו' שממשיכים גילוי בחי' איתן כו'. (ועי' בתו"א פ' שמות בענין ועלמות אין מספר. וז"ל שאין השראת ח"ע דאצי' בתוכו כי תלמוד בבריאה שנק' בורא חשך כו'. וזהו"ע ליבון הלכתא שצריך ללבן ההלכות ולהמשיך בתוכן חכ"ע כו' עכ"ל ע"ש. ועי' בד"ה יפה שיחתן כו' שהוא בחי' שם ב"ן בגימט' בהמה והוא רק יש ובטל וע"כ אין מאיר שם גילוי חכמה כו' אין ממש. וא"כ ענין והאיתנים מוסדי ארץ הוא יחוד מ"ה וב"ן. וע"כ צ"ל תחלה דוקא התגלות בחי' נחל איתן כו' להיות בתכלית הביטול כו'). והנה כמו"כ כל אדם על ידי שלומד תושבע"פ בבחי' נחל איתן שבנפשו ממשיך להיות והאיתנים כו' המשכת בחי' איתן חכים ולא בחכ' ידיעא בתושבע"פ:

ד והנה כ"ז הוא בשעת ק"ש ותפלה וכן בשעת לימוד התורה כנ"ל שאז הוא גילוי שם הוי' בנפשו איך שאתה ה' לבדך כו'. ואינו בבחי' מציאות כלל מחמת גילוי יחודו ית'. אבל אח"כ כשעוסק במו"מ עסק הפרנסה ומוטרד בעניני עוה"ז. הנה אז נשכח מאתו לגמרי בחי' הביטול דשם הוי' ותופס העולם ליש ודבר מצד העלם והסתר דשם הוי'. ואפי' אם הוא יושב אהל מ"מ א"א להיות קשור כל היום בבחי' התבוננות וביטול במציאות הנ"ל. ונמשך ג"כ אחר הגשמיות להיות נראה ליש. וזהו בחי' העלם של שם הוי' שנעשה אחר הגילוי. החשך יכסה ארץ (ישעי' ס' ב'). והנה גם אפי' כשטרוד בהבלי עולם ונעשה בחי' יש ודבר בפ"ע. יש עדיין עצה ותקוה להביא עוד הפעם גילוי שם הוי' בחי' נחל איתן בנפשו להיות ל ונכלל כמו בשעת התפלה ותורה. והיינו ע"י מצות מעשיות. וזהו וצדקה כנחל איתן. שע"י מצות צדקה ממשיכים התגלות בחי' נחל איתן אתה ה' לבדך. גם אחר ההעלם כמו שהי' מתגלה בעת ק"ש ותפלה שהי' מתבונן באוא"ס ב"ה. ולאו דוקא צדקה אלא ה"ה כל המצות שנק' בשם צדקה כנודע. וזהו צדקה תרומם גוי (משלי י"ד ל"ד) פי' גוי הוא נה"ב שהוא מה שנראה העולם ליש ודבר נפרד ממש (היפך בחי' ה' לבדך שזהו ההעלם שאחר הגילוי כנ"ל) שהוא רק מכח הנה"ב כו'. וע"י צדקה תרומם גוי אפי' ישות דנה"ב להיות עולה ונכלל. היינו להיות גם בבחי' זו גילוי בחי' נחל איתן שהוא גילוי איך שהוא ואין בלתו והכל בטל במציאות ממש. וזהו והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' (ש"א כ"ה כ"ט) וקאי על המצות שנק' צרור החיים (שעי"ז והיתה נפש אדוני צרורה את ה' כו') והיינו כמ"ש (משלי כ"ו ח') כצרור אבן במרגמה. פי' כשצריך האדם לזרוק אבן א' גבוה גבוה מאד מה שאין זה בכחו כלל נותנו לאבן במרגמה שהוא עץ הקלע. וע"י קלע זו יזרק וירוץ גבוה מאד מה שלא הי' בכחו בתחלה. ועד"ז נק' המצות צרור החיים. דהנה האדם אחר התפלה כשמושקע ונטרד בעניני עוה"ז ונעשה יש גמור ה"ה רחוק מאד מהתגלות בחי' אתה ה' לבדך שהוא לבדו ואין זולתו ממש וא"א לו בעצמו לבוא לגילוי זה בשום אופן מצד הסתר הגוף ונה"ב לבוש ש"ק כו' אלא ע"י המצות שמגביהים הנפש אלקית ממטה מטה מאד למעלה מעלה מאד להיות התגלות אוא"ס ב"ה בכבודו ובעצמו על נפשו. שאין זה בכחו כלל. ולכן נק' צרור החיים כמשל הקלע הנ"ל. וזהו והיתה נפש אדוני צרורה (גם אחר העלם) ע"י בצרור החיים (להיות) את הוי' ממש להיות בטל ונכלל באורו ית' וזהו (משלי ל' ד') מי צרר מים בשמלה. מים הוא מקור מים חיים הנ"ל שהוא בחי' שם הוי'. ומי צרר ומקשר את המים להיותן בגילוי ממש בנפה"א להיות קשור ואחוז בהם כל היום בל תמוט הוא ע"י שמלה מצות שנק' לבושים כמ"ש (שה"ש ד' י"א) ריח שלמותיך כריח לבנון. ועתה יובן ג"כ ענין גילוי העלם וגילוי של שם הוי' בנה"א. שבשעת ק"ש וחפלה, ותורה הוא גילוי שם הוי' ומתבטל במציאות ממש. ואח"כ כל היום שנמשך אחר הגשמיות הוא העלם והסתר דשם הוי' להיות נראה ליש. ומ"מ ע"י קיום המצות ממשיכים הגילוי גם בבחי' ישות דנה"ב כמו בתחלה להיות בטל ונכלל כו':

ה והנה ע"ז כתיב כי עזבו מקור מ"ח את ה'. פי' שעזבו גילוי בחי' אתה הוי' לבדך המתגלה בתפלה ותורה ובעסק המצות כנ"ל. דהנה כתיב (יעיע' נ"ה א') הוי כל צמא לכו למים צמא דוקא. כי הנה מים קרים על נפש עיפה הוא תענוג גדול. ולכן השותה מים לצמאו מברך כו' (ברכות מ"ד א') אך כ"ז הוא באם שרוצה וצמא למים שאז המים מרוים הצמאון ומזה נמשך התענוג אבל כשאינו רוצה וצמא כלל הרי אז לא יהי' לו שום תענוג כלל וכלל ממים כי מים אינן אלא בחי' שמרוה הצמאון. וע"כ הוי כל צמא דוקא. וכך הוא ממש בעבודת האדם את בוראו ית' דהנה משכן יסוד האש האלקי הוא בלב ומשכן יסוד המים הוא במוח. וצריך האדם תחלה לעורר בחי' יסוד האש שבלב בבחי' צמאון ותשוקה גדולה עד כלות נפשו ממש להיות חפץ בכל לבו ונפשו קרבת ה' שיהי' מרכבה לגילוי יחודו ית' תמיד בל תמוט ולהיות בטל ונכלל באורו ית' וכ"ז יחפוץ בכלות הנפש ממש. וזהו ואהבת את ה' אלקיך שתאהב ותחפוץ שהוי' יהי' אלקיך ואתה תהא מרכבה ובטל לו מכל וכל מחשבותיך למחשבתו כו' להיות בקרבך קדוש (הושע י"א ע'). וזהו ענין התעוררות יסוד האש שבלב בבחי' צמאון גדול. ואז אח"כ דוקא יומשך ויתגלה בחי' יסוד המים שבמוח שהוא התגלות שם הוי' אתה הוי' לבדך יחיד ומיוחד ועי"ז יהי' בטל במציאות ממש. וביאור זה הוא ע"פ מארז"ל (פסחים קי"ב א') יותר ממה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק. פי' שדברו ד"מ על רב ותלמיד שודאי יש תענוג בהמשפיע מההשפעה. שזה מביאו לידי השפעה וזהו יותר ממה שהעגל כו' רוצה להניק. אך מ"מ צ"ל תחלה העגל רוצה שיהי' רצון ותשוקה בהמקבל לקבל ההשפעה מהמשפיע (שרצון הוא העלאת מ"נ והתקשרות המקבל בהמשפיע ממטלמ"ע בדרך דביקות אליו) ועי"ז מעורר הרצון והתענוג בהמשפיע שישפיע לו השפע (שיהי' התקשרות המשפיע במקבל מלמעלמ"ט להמשיך לו המשכה ממנו. ונק' המשכת מ"ד) ואז באמת יותר ממה כו' הפרה רוצה להניק שרצון ותענוג המשפיע גדול יותר ועד"מ זה יובן למעלה שודאי יש תענוג ושעשועים למעלה בעצמותו ית' כביכול מהתגלות שם הוי' שהוא גילוי יחודו ית' שהוא לבדו ואין זולתו על נפש האדם שהוא למטה בעוה"ז עולם היותר שפל וחשך כפול כו' ומלובש בגוף ונה"ב. ע"י תומ"צ. כי זהו עיקר ענין דירה בתחתונים (שמצד זה האציל וברא ויצר ועשה כו' וכך עלה ברצונו ית' להיות לו תענוג מזה שאדם התחתון בטל במציאות כו'). אך מ"מ צ"ל תחלה בכנס"י כללות נש"י בחי' צמאון ואה"ר כרשפי אש בכלוה"נ ממש לחפוץ קרבת ה' ית' בזה שיהי' ה' אלקיך. וזהו מ"ש (בראשית ג' ע"ז) ואל אישך תשוקתך שלא יהי' שום רצון אחר כלל זולת אל הקב"ה מה שאתה ה' לבדך כו' צ"ל צמאון ותשוקה גדולה ונפלאה ועי"ז (שהוא העלאת מ"נ והתקשרות כנס"י בקוב"ה מלמטלמ"ע) מעוררים הרצון ותענוג למעלה בא"ס ב"ה שיתגלה שם הוי' דילי' על נפש האדם ולהיות בבחי' מרכבה ממש ובטל ונכלל כו'. וזהו הוי כל צמא לכו למים בחי' מקור מים חיים הנ"ל:

ו ועתה יובן מ"ש כי עזבו כו'. וקאי על כנס"י בזמה"ג שנק' חולת אהבה. ובזהר שכינתא מרעא בגלותא כי ההפרש שבין חולה לבריא למטה בגשמיות הוא שהבריא יש לו יסוד האש במקום מוסדו ותכונתו שצריך להיות שם. כמו בכבד שנק' תנור הגוף שעי"ז החום והאש מבשל הקיבה. אבל במקום שא"צ להיות אש כמו במוח. אינו שם כלל. אבל ענין החולה הוא שיצא יסוד האש שבו למקום שא"צ להיות שם כלל (כמו במוח) ונק' אש זר ועי"ז הוא מקלקל ומחריב כל הגוף ה"י. נמצא דפי' חולה הוא שיצא האש במקום שא"צ להיות שם כלל. ונק' אש זר. ועד"ז ממש נק' כנס"י בשעתא דגלותא בכתוב בשם חולת האהבה. והיינו כי בכנס"י צ"ל האש והצמאון לאלקותו ית' בכל לב ונפש. וזהו מ"ש ואל אישך תשוקתך. וכנ"ל באריכות. ולא יהי' רצון אחר זולתו כלל. וזה נקרא בריאות הגוף שהאש והצמאון הוא במקום שצריך להיות ואל אישך תשוקתך. אבל בגלות שכנס"י בבחי' נפילה היינו שמכניסים האש והצמאון בעניני עוה"ז. לילך אחר תענוגי בנ"א ותאות עוה"ז בבחי' רדיפה וחמימות האש. ה"ז אש זר פי' שהאש וחמימות הרצון הוא במקום שא"צ להיות כלל. וזהו שנק' חולת אהבה וכנ"ל. ונק' ג"כ אשת זנונים ות"י דנפקת ברא. פי' שיצא האש והצמאון מצד הקדושה לצד השני שהוא סט"א ה"י, לימשך אחר תענוגי עוה"ז בחפיצה ותשוקה בוערת. ויש בזה ב' מדרגות. תאות היתר ותאות איסור שהוא ק"נ וגקה"ט לגמרי ונק' נופלים לגמרי וזהו ג"כ מ"ש (שלח ש"ו ל"ט) ולא תתורו אחרי לבבכם כו' אשר אתם זונים אחריהם. פי' כמו הזונה שסרה לבה מבעלה לחפוץ באחר כו' כך כשממשיכים האש והצמאון שצריך להיות לה' כנ"ל לחפוץ בתענוגי עוה"ז זהו"ע זונה וזמ"ש בזה"ק מרעא בגלותא שהאש שצ"ל באלקות יצא בההפך ר"ל. והנה ע"ז כתיב (ירמי' ב' י"ב) שתים רעות עשה עמי אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארות נשברים. דהנה כמו שאם האש והצמאון הוא לה' כנ"ל הרי עי"ז מקבלים כנס"י להיות גילוי בחי' מקור מים חיים כו' על נפשם. שהוא מ"ש ונהר יוצא מעדן. מים עליונים המגדלים כל מיני תענוג אלקי בגעה"ע ותחתון (וכנס"י מקבלים מעדן עצמה הארת חכ"ע מה שאתה ה' לבדך ממש שזוהי מדרגת החכמה כמ"ש בתניא פל"ה). וכן להיפך כשמכניסים (לשונו הי' אז מי בריינגט אריין) האש והצמאון בעניני עוה"ז לחשוק בהם כאש בוער הרי אז מקבלים ג"כ מבחי' מים המגדלים כל מיני תענוגי עוה"ז. אך זהו מהתענוג שנפל בשבה"כ בבחי' מות ממש (ונק' עוברי רצונו כלומר מה שהרצון עובר בבחי' אחוריים כמאן דשדי בתר כתפי' והיינו שנפל בשבה"כ) וזהו מ"ש בארות נשברים פי' מה שנפל בשבה"כ ממש. להיות תחת ממשלת ק"נ. וזהו שתים רעות כו' א' כי עזבו מקור מים כו'. כי כשאין הרצון והצמאון להוי' אחד. הרי אז אין יכול להיות גילוי שם הוי' בחי' אתה ה' לבדך (כנ"ל באריכות) בתוך נפשם. והב' לחצוב להם כו' שמקבלים ממה שנפל בשבה"כ ממש. פי' שריווי צמאונם והתענגם לדשן נפשם הוא בבחי' בארות נשברים כו':

ז והנה ע"ז באה בקשת הנביא בעד כללות נש"י רפאני הוי' כו'. פי' שיומשך מלמעלה להיות בנש"י בחי' צמאון כרשפי אש בוער עד כלות הנפש ממש. לאהבה את ה' ולדבקה בו ממש קרבת ה' כנ"ל. ולא יהי' רצון אחר זולתו כלל וכלל. וכל עניני עוה"ז יהי' ע"ד כאלו כפאו כו' והוא המשכת בחי' אש שלמעלה משם הוי' דוקא. וזהו רפאני הוי' דוקא. ולהבין ביאור ענין זה שהבקשה שיומשך האש משם הוי' דוקא. צריך להקדים להבין מ"ש (ויקהל ל"ה ג') לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. ואפי' אש של גיהנם שובת ג"כ בשבת ורק בבהמ"ק הי' אש להקריב תמידין ומוספין כו' וארז"ל (שבת ד"כ ע"א) בכל מושבותיכם כו' אבל אתה מבעיר במדורת בית המוקד כו'. וצ"ל שבכ"מ א"צ להיות אש ובבהמ"ק דוקא צ"ל אש. ותחלה צ"ל מאין יהי' התהוות הגיהנם שהוא תכלית הדין להיות רשעים נדונין בו. והלא אין רע יורד מלמעלה כלל. והענין דהנה ארז"ל (חגיגה י"ג סע"ב) נה"ד יוצא מזיעתן של חיות הקדש כו' על ראש רשעים כו'. ולכאורה א"ז מובן כי איך שייך לומר זיעה בחיות כו'. ויובן זה מענין זיעה באדם. כי אדם הוא עור ובשר. ויש בו דם שהוא (עצמיות) חיות כמ"ש (ראה י"ב כ"ג) כי הדם הוא הנפש. וברביעית דם הנפש תלויה בו. וסיבוב והילוך הדם הוא בכל אברי הגוף על ידי העורקים כי אחר שהוא חיות צ"ל בכל הגוף. והנה בדם וחיות זה יש מובחר ופסולת. והפסולת א"צ להיות בתוך הגוף כי מזיקים שם ושורפים. אלא צ"ל נדחה לחוץ על ידי זיעה. וענין העור הוא שיש בו נקבים קטנים ומנוקב ככברה. ועל ידי נקבי העור פולטת הזיעה שיוצא לחוץ. ונקלטת המובחר להיות לחיות. ועד"ז יובן ענין זיעתן של חיות דהנה חיות ואופני הקדש הם תמיד בבחי' התלהבות והתלהטות גדולה ובוערים ממש (בל"א ברענען) באלקות עד כלות נפשם. וז"ש והחיות בוערות והיינו להכלל ולהבטל במקור החיים א"ס ב"ה (כששומעים מה שהשרפים אומרים קדוש מובדל כו'). והנה באה"ר זו יש ג"כ פסולת. וכמו עד"מ שאנו רואים למטה בעבודת האדם שלפעמים מתפלל באהוי"ר והתלהבות עצומה. ואחר התפלה יכול להיות בכעס גדול שזהו מדה רעה ומגונה מאד. והיינו דכיון שמעורר יסוד האש האלקי בתוקף להיות בהתלהבות כו'. ה"ז גבורות קדושות ממילא יש בזה פסולת כי מגבורות קדושות נמשך גבורות קשות. וכמו"כ למעלה בחיות באה"ר והתלהבות עצומה שלהם ישנו מעורב פסולת שמהאש שלהם דקדושה גבורות קדושות נמשך מזה גבורות קשות. והוא ג"כ כעס גדול כאש בוער. אך שם הוא הכעס על ההיפך היינו על מי שאינו חפץ קרבת ה' והוא יש ודבר נפרד לילך בשרירות לבו. ע"ז רבה וגדלה הכעס שלהם ובוער כאש ממש (ואש שלנו א' מס' בגיהנם). ומ"מ זהו נק' פסולת וגבורות קשית שנשתלשלים מגבורות קדושות הנ"ל. וזהו זיעתן של חיות כו'. ומזה נמשך הגיהנם היינו שמכעס שלהם נמשך האש של גיהנם ששורף ומכלה ומחריב הרשעים כו'. וזהו נה"ד יוצא מזיעתן של חיות כו':

והנה כ"ז בששת ימי החול. אך בשבת כתיב לא תבערו אש. ואפי' אש של גיהנם שובת ג"כ בשבת. והענין כי שבת הוא עליות העולמות. והעלי' הוא בשם הוי' בחי' ביטול וע"כ לא יש אז פסולת כלל (כי האש הוא משם הוי' בבחי' ביטול וע"כ אין תגבורת הגבורות כלל) כי בשבת נמשך להם אהבה עליונה משם הוי' וע"כ לא יש מאהבה זו שום פסולת כלל. ולכן שובת הגיהנם (והיינו כי אין מקום להתהוותו) בשבת. וזהו לא תבערו אש בכל מושבותיכם אך צ"ל מפני מה הי' בבהמ"ק אש. והענין כי בבהמ"ק הי' מוכרח להיות אש. כי אש שבבהמ"ק הוא מ"ש אש אכלה אש. פי' אש (משם הוי') המכלה כל האשות. והיינו המשכת בחי' אש משם הוי' המברר כל האשין כו' דלמטה. שידחה הפסולת. והמובחר יעלה למעלה. וזהו רפאני הוי' פי' שיומשך אה"ר כרשפי אש בנה"א והמשכת אה"ר זו יהי' משם הוי' שלמעלה מהשתלשלו' שלא יהי' שינוים בהאה' ח"ו היינו שלא יוחלף באה' זרה ח"ו. ורק שיהי' אה"ר וצמאון לחפוץ ולהתקרב בכלות הנפש בעצמי' אוא"ס ב"ה נמצא פי' רפאני הוי' שמצד אש שלמטה שהאדם מעורר יכול להיות בחי' אשת זנונים חולת אהבה כנ"ל. ורפאני הוי' פי' שיומשך אש ואה"ר משם הוי'. שאהבה זו בל תמוט. ומ"מ צ"ל וארפא. מלמטה. כמו עד"מ אעפ"י שממשיכים לו חיותו ע"י הרפואות מ"מ אומרים לו הזהר במאכל ומשקה. וכך יובן שאעפ"י שנמשך לו מלמעלה רשפי אש האהבה מ"מ צריך להיות בבחי' אתכפיא בתומ"צ אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים כו' ואז נק' עובד אלקים. ל' עורות עבודים. פי' דקודם שנעבדו אינן ראוין ללבוש כלל. ואחר העיבוד נעשים לבוש כהוגן. וכמו"כ הוא בנה"א שע"י חטא ועון כנ"ל פגם וטימא לבושי הנשמה ונדבק בהם הרע. וע"י אתכפי' ואתהפכא בתומ"צ הוא מברר ומתקן הלבושים דנשמה להיות טובים ומנוקים מרע. פי' שמדחה מהם הרע ולהיות לבושים לקבל על ידם גילוי אלקות. וביאור זה הוא עפמ"ש ויעש אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם. ות"י שם ועבד אלקים לאדם ולאנתתי' לבושין דיקר מן משך חויא עכ"ל. ולכאורה א"ז מובן כלל כיון שהם מן משך חויא שהוא ק"נ איך הם לבושים דיקר. והפי' בזה שע"י שמבררים ומהפכים המשך חויא באלקות אזי נעשו לבושין דיקר כלים לקבל גילוי ת"ע וזהו"ע כתנות עור נעשה וילבישם כו' לבושין דיקר. וזהו פי' וארפא לברר הלבושין לדחות מהן הרע (ואזי אח"כ יומשך בנפשו גילוי שם הוי' איך שאתה ה' לבדך. ועי' בבה"ז בשלח גבי ארבין מבואר שם שכל הגילוים מקבלת הנשמה ע"י הלבוש הנ"ל. וע"ל ממילא מובן דקודם שנתקן הלבושים לא יתכן שיומשך על ידם גילו א"ס ב"ה. וע"כ צ"ל תחלה וארפא):

הושיעני ואושעה. בכה רבי יש קונה עולמו בשעה אחת כו' כי וארפא הוא תיקון ובירור הלבושים ע"י תומ"צ והוא בהדרגה אי חסר יומא חד חסר לבושא חדא. שבכ"י הוא מתקן חלק א' מהרע (ועי' במ"א ימי שנותינו בהם שבעים שנה שכאו"א כפי מה שצריך לו לברר הלבושים כך ימים נתנו לו). אבל יש קונה עולמו בשעה א' לשון וישע ה' כו'. הפנה לאלקות מעומקא דליבא להתכלל ולהתבטל באוא"ס ב"ה ונק' רעו"ד. וזהו אין לך אדם שאין לו שעה כו' וזהו יש קונה עולמו בשעה א' פי' בהפנה א' מה שפונה א"ע מעומקא דליבא עי"ז מתקן ומברר כל הלבושים בבת א' ברגעא חדא. מבלי שהיית זמן כנ"ל בפי' וארפא. והיינו ע"י המשכת הושיעני ל' שע"ה נהורין שמלמעלה מהשתל' ועי"ז מתברר כל הלבושים ברגעא חדא. וזהו הושיעני המשכת שעה"נ עי"ז ואושעה. ובכלל זהו תפלה כי תפלה יהי רצון (ובתרגום וקביל ברעוא) פי' שיהי' ההשפעה מרצוה"ע שלא עפ"י חכ'. כי בחכ' יש שם ב' קוין חו"ג וע"כ משם אין מיתה בלא חטא ואין יסורים בלא עון כו'. אבל תפלה הוא הבקשה יה"ר המשכת רצוה"ע ב"ה שלמעלה מהחכ'. ומזה יורד הטובה והברכה אעפ"י שאינו ראוי ע"פ חכ' (וזהו ג"כ כנ"ל כי ע"פ חכ' צ"ל בהדרגה ע' שנה כו' אך ע"י המשכת רצוה"ע ברגעא חדא כו') והיינו ע"י התעוררות במס"נ למסו"נ באחד כו' ובכלל זהו"ע ב' שמות הוי' דכתיב ויקרא הוי' הוי'. ופס"ט בגווייהו הא' שם הוי' מקור התהוות והוא מ"ש הוי' בחכ'. והב' שם הוי' דלעילא המיוחד בעצמות אוא"ס שלמעלה מהשתלשלו'. והנה וארפא שהוא ע"י תומ"צ הוא רק משם הוי' דלתתא. והושיעני שהוא ע"י תשובה מעומקא דליבא הוא משם הוי' דלעילא:

כי תהלתי. פי' שהמשכה זו צ"ל ע"י תהלה דוקא כמו עד"מ למטה שהתלמיד כשרוצה להמשיך ולהביא השפעת חכמת הרב אליו או התגלות מדת חסדו אליו הנה הוא ע"י השבח שמשבחו בגודל חכמתו וברוב חסדיו עי"ז ממשיכו אליו. והנה אם למטה כך כש"כ למעלה באוא"ס דלמכאמא"כ ולא שייך רחמן וחסדן כלל כש"כ וק"ו שצריך תהלה כדי להמשיכו וזהו האל הגדול הגבור והנורא ועי"ז ממשיך התגלות אוא"ס ב"ה ע"י מדותיו ית' להאיר נפשו (ולפה"נ הוא המשכה לברר). וזהו תהלה לשון שבח ולשון אור בהלו נרו על ראשי. והיינו שע"י התהלה ושבח ממשיך האור והגילוי. וזהו כ"ו כל"ח כמספר שם הוי' והיינו שע"י כ"ו כל"ח ממשיכים גילוי שם הוי' ב"ה והנה אור דוחה חשך. כי איך יכולים לדחות החשך אם לא ע"י שמדליקין אור ואז ממילא נהפך החשך לאור (או נדחה) וכך ע"י המשכת אוא"ס ב"ה על נפשו ממילא נדחה הרע כו' (מה שנדבק בלבושי הנפש). אתה. פי' כל המכוון מהנ"ל (דארפא ואושעה) הוא אתה. פי' אתה הוי' לבדך שיהי' גילוי זה למטה בנה"א כמו למעלה באצי' דאיהו וגרמוהי חד וזהו ג"כ ענין מאה ברכות ברוך אתה הוי' כו'. (ולפהנ"ל. היינו שאחר שנתבררו הלבושים דנה"א ונזדככו מרע הנדבק בם אזי על ידם יהי' המשכת גילוי שם הוי' בנה"א. וזהו אתה כו'. ועי' בבה"ז הנ"ל):

סליק ספר ויקרא

תוכן העניינים

מגן אבות חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה