אור ברסלב

מגן אבות חלק א· רבי שלמה זלמן שניאורסון

פרשת בהר

פרשת אמור

כי תבאו אל הארץ ושבתה הארץ כו'. צ"ל דמשמע מיד כי תבאו כו' יהי' ושבתה. הלא שביתה ושבת הארץ הוא רק לאחר ו' שנים. גם צ"ל מה שא"י נק' ארץ כנען ורק שאח"כ נק' ארץ ישראל כו'. הנה כתיב (בראשית א') והארץ היתה תהו ובהו כו' וארז"ל במד"ר (בראשית ר"פ ב' סי' ב') מתמיה ומשתומם. הלא שמים וארץ כאחד נבראו היינו במאמר אחד. ואעפ"כ עליונים חיים וקיימים נצחי' וניזונין מזיו השכינה. ותחתונים מתים. ומה שמגיע להם גילוי זיו השכינה הוא אחר כל העבודה וההזדככות. משל למלך ה שקנה שני עבדים בשטר אחד. זה עשאו גבוה ונעלה מאד. וזה השפילו כו'. וזהו והארץ היתה תהו כו'. וע"ז כתיב כי תבאו אל הארץ אזי ושבתה כו' שהוא הנייחא מהתמהון והשתוממות הנ"ל. וצ"ל ענין זה מהו. הנה כתיב (תלים צ"ז) אור זרוע לצדיק. והו"ע עסק המצות שנק' בשם זריעה כמ"ש (בראשית כ"ו י"ב) ויזרע יצחק כו' ואיתא בתד"א (סא"ז פ"א) זרע צדקה שנאמר (הושע י') זרעו לכם לצדקה. וכדי להבין למה נק' עסק המצות בשם זריעה (בארץ עליונה) צ"ל תחלה ענין תפלה ותומ"צ. דלפעמים מצינו שעסק התומ"צ גדול יותר מהתפלה כמארז"ל (פאה פ"א) ות"ת כנגד כולם וכתיב (הושע ו' ו') כי חסד חפצתי ולא זבח. זבח הו"ע קרבנות ועכשיו תפלה במקום קרבנות ומ"מ חסד חפצתי שהוא הצדקה שהיא כללות המצות ולא בזבח שהו"ע התפלה. ולפעמים מצינו להיפך שעסק התפלה גדול יותר כמארז"ל (ברכות כ"א א') ולואי שיתפלל א כל היום כילו. וחסידים הראשונים היו שוהים ט' שעות ביום כו' (שם ל"ב ב') הנה כתיב (ישעי' נ"ד י"ג) ורב שלום בניך וארז"ל (ברכות ס"ד) א"ת בניך אלא בוניך אלו ת"ח שעוסקים בבנינו ש"ע. וצ"ל דעולם ל' זכר ובניך ל' נקבה. גם צ"ל כי ענין א"ת בניך כו' נדרש מן תיבת בניך שאחר ורב שלום שהוא מיותר. וא"כ אכתי תקשה שגם אם לא הי' נכתב תיבת בניך שאחר ורב שלום כ"א רק וכל בניך לימודי הוי' ורב שלום הייתי יכול ללמוד שת"ח מרבים שלום בעולם ולמה צריכים למידרשי' מן תיבת בניך שאחר ורב שלום. ולהבין כ"ז צ"ל המשנה (אבות פ"ה) בעש"מ נבה"ע והלא במאמר אחד יכול להבראות אלא כדי להפרע כו' וליתן שכר טוב כו'. והענין דהנה בתורה יש כלל ופרט. וכן בבריאת העולמות. שמתחלה נתהוו כל העולמות בדרך כלל ע"י מאמר אחד ואח"כ נתהוו בדרך פרט ע"י עש"מ. וצ"ל כיון שנתהוו בד"כ ע"י מאמר א' א"כ למה נתהוו בד"פ ע"י עש"מ ולמה לא נתהוו בד"פ ג"כ ע"י מאמר אחד. והנה ענין מאמר א' הוא מה שארז"ל (ר"ה ל"ב א') בראשית נמי מאמר הוא (ולכן כתיב את השמים שכולל כל צבא השמים ואת הארץ כולל כל צבא הארץ. שבפרט נתהוו ע"י ט' מאמרות. אבל ע"י בראשית נמי מאמר הוא נתהוה הכל בדרך כלל), פי' בראשית הוא כת"י בחוכמתא והוא בחי' מח' עילאה. וזה נק' מאמר אחד. והיינו שהוא כולל כל העש"מ. דהנה למטה אנו רואים ההפרש שבין מח' לדיבור שמה שבדיבור צריך לדבר אותיות שעה שלימה. כשמחשב זה במח' יכול לחשוב כל הענין בזמן מועט. והיינו לפי שאותיות המח' הם כוללים. ר"ל שאות א' ממח' כולל כמה אותיות הדיבור. וע"כ כשמחשב כל ענין אינו משתהה אלא זמן מועט (כי במח' תופס השכל והחכ' בסקירה רה א'. ואח"כ בדיבור נצרך לומר ע"י ריבוי התחלקות צירופי אותיות). וכן הוא למעלה שדיבור עליון הוא בבחי' פרט. משא"כ בחי' מח"ע (דאצי' בחי' חכ') היא בבחי' כלל שכולל כל הבחי' שבדיבור עליון. ובזהר (תצוה ק"פ ע"ב) נק' אתוון רברבין ואתוון זעירין. וזהו שבחול אנו אומרים הא"ב אל ברוך גדול דעה כו' שכל אות אינו אלא תיבה אחת. משא"כ בשבת אנו אומרים הא"ב אל אדון על כל המעשים. ברוך ומבורך כו'. שכל אות כולל חמשה או ד' תיבות. והיינו כי בשבת כתיב כי בו שבת. והפי' כי בחול ה"ה כביכול מדבר עש"מ ויאמר אלקים תדשא כו' תוצא נפש חי' כו' שהוא התפשטות עש"מ להחיות העולמות. אך בשבת הוא השביתה מבחי' דיבור והיינו שכל העש"מ מסתלקים ועולים ונכללים במקורם אך א"כ הי' צ"ל העולם בטל. אלא שבשבת מקבלים כל העולמות השפעת חיותם מבחי' מח' עליונה שלמעלה מהדיבור כו'. וזהו כי בו שבת. וע"כ אומרים בשבת הא"ב אל אדון כו' לפי שמת"ע היא בחי' כוללת הכל כו'. משא"כ בחול שאז מקבלים כל העולמות מדיבור עליון עש"מ ע"כ אומרים הא"ב אל ברוך כנ"ל. ועד"ז יובן ענין מאמר אחד ועש"מ. כי עש"מ הוא מבחי' דבר ה' כו'. בחי' פרע. משא"כ מאמר אחד הוא בחי' חכ' מח"ע הכולל כל העש"מ (והיינו כמו שכל העש"מ נכללים בשורשם כו') וזהו בראשית נמי מאמר כו' כי לגבי אוא"ס ב"ה הרי החכ' ג"כ בחי' מאמר לבד (ובטילה לגמרי כו') אבל הוא מאמר אחד הכולל כל העש"מ. שהוא למעלה אין קץ מעש"מ (כי כל המאמרות הם בבחי' יחו"ת יש כו'. משא"כ המאמר אחד דחכ"ע הוא בחי' אין וביטול לגמרי בא"ס ב"ה). וזהו הענין שמתחלה נתהוו כל העולמות בדרך כלל ע"י מאמר אחד שהוא החכ"ע (כי הנה כתיב כי לא מחשבותי מחשבותיכם (ישעי' נ"ה ח') שלמטה ממחשבת האדם לא יתהוה כלום. אבל למעלה הנה מבחי' מח' עליונה נתהוו כל העולמות בדרך כלל. ולכן גבי כל המאמרות כתיב ויאמר ובבראשית אין כתיב ויאמר כי הוא בחי' מח'. ומה שנק' מאמר אחד ע"ד עלי עשור כו'. וכדי להבין מאמר זה צ"ל תחלה ענין עבוד הלוים בשיר כו' שצ"ל בשמחה דוקא. וכתיב (דברים כ"ח מ"ז) תחת אשר לא עבדת את הוי' אלקיך בשמחה. שעיקר העבודה צ"ל בשמחה דוקא. דלכאורה מה שייך עשיית המצוה לשמחה כו'. והענין דהנה באדם יש ב' בחי'. פנימיות הדמים והחיות. וחיצוניות הדמים והחיות. והנה כשאדם הוא בעצבות אזי הוא בבחי' כווץ שאין מתגלה הפנימי' כלל. רק הבחי' חיצוניות. אבל כשהוא בשמחה אזי הוא התגלות עצמיות ופנימיות הדמים והחיות עד שצהבו פניו וכולו אדום מחדוה סגיא. שהוא מרוב התגלות פנימיות הדמים. ונמצא שענין השמחה א"ז התחדשות גמור כ"א מה שהפנימיות הוא בבחי' העלם תצא לגילוי רב. והנה כן הוא בעבודת השי"ת יש ב' בחי'. א' הוא בבחי' חיצוניות לבד דהיינו שעושה מצוה ומקיים רצוה"ע ב"ה. אבל אין בזה שום חיות ותענוג פנימי. ובחי' הב' שעושה המצוה בחיות ורשפי אש גדול לקיים רצוה"ע. וזהו התגלות הפנימיות ונק' שמחה. והנה למעלה באלקות יש ג"כ חיצוניות ופנימיות. חיצוניות הוא מה שנמשך ומתפשט חיות מאוא"ס ב"ה להחיות העולמות. ופנימיות הוא אוא"ס כמו שהוא בעצמו שאינו מתפשט כלל למטה בעולמות הנבראים. והנה ע"י שהאדם עובד השי"ת בשמחה שהוא בפנימיות החיות וחדוה סגיא לקיים רצוה"ע ב"ה אזי באתעדל"ת אתעדל"ע שמעורר למעלה ג"כ כביכול בחי' שמחה להיות התגלות פנימיות אוא"ס ב"ה שאינו שייך כלל לחיות העולמות כו'. משא"כ כשאינו עובד את ה' בשמחה אזי אינו מעורר למעלה בחי' שמחה ונמשך רק בחי' החיצוניות כו' כנ"ל. והנה ע"ז כתיב (יחזקאל א' כ"ו) כמראה אבן ספיר דמות כסא (נש"י חקוקים תחת כסה"כ) כמו שבאותו פנים שמסתכל במראה כן מתגלה לו פנים במראה וכו'. וכתיב משלי כ"ז י"ט) כמים הפנים לפנים כו' כנודע. ובזה יובן הפסוק (שם י"ג ט') אור צדיקים ישמח ונר רשעים ידעך כו' דלכאורה איך שייך שמחה בהאור. והשתא א"ש דפי' אור צדיקים ישמח. היינו שהוא התגלות הפנימיות שזהו"ע השמחה. ועתה יובן ענין שיר הלוים שהי' בשמחה דוקא. היינו כדי להמשיך התגלות בחי' פנימיות אוא"ס ב"ה:

ד ועפי"ז יובן ג"כ מארז"ל כנור של בהמ"ק של שבעת נימין שהוא ז"מ עליונות לך הוי' הגדולה והגבורה והת"ת כו' אשר במדות עליונות מתלבש אוא"ס ב"ה ואיהו וחיוהי וגרמוהי חד כו'. ויש ב' בחי' חיצוניות החיות ופנימיות החיות (ופנימי ז"א בעתיקא אחיד ותליא. ועי' במ"א סד"ה ענין ב' ירידות מענין מעלת פנימי' ז"א). והנה ידוע מארז"ל (תענית ג' ב') כשם שא"א לעולם בלא רוחות. ונת' במ"א שהוא ו"ק (ע"פ ויאמר משה וע"פ ועשית חג שבועות בהביאור). אך הוא רק בבחי' חיצוניות והעבודה הוא להמשיך התגלות פנימיות אוא"ס המלובש במדותיו ית' והנה מה שעל ידי עבודת הלוים בבהמ"ק היו יכולים להמשיך התגלות הפנימיות אינו אלא מבחי' מדותיו ית'. וזהו"ע של שבעת נימין. אכן בימוהמ"ש יכולים להמשיך התגלות הפנימיות מבחי' שלמעלה מהמדות והוא בחי' בינה דאצי' אם הבנים. ובבינה יש ג"כ ב' בחי' כנ"ל. ופנימיות בינה הוא עת"י ממש כנודע דהתגלות עתיק בבינה דוקא (ועי' ע"פ לך לך) וז"ש (יחזקאל מ"ו א') שער החצר הפנימית (בינה) הפונה קדים כו'. וזהו"ע של שמונת נימין אבל לע"ל שהוא בעולם התחי' יהיו יכולים להמשיך התגלות הפנימיות מבחי' שלמעלה מעלה עוד יותר לאין קץ. והוא מבחי' חכ"ע וכ"ע בחי' אוא"ס ב"ה עצמו הסוכ"ע כו' אשר מבחי' זו יומשך ג"כ התגלות הפנימי' (והוא פנימי' ע"י שבמו"ס ועוד למעלה יותר כנודע ממ"ש ע"פ ונשא וגבה מאד כו'. ועי' בביאור דועתה יגדל נא בהגהות בענין הדר מלכותו. וע"פ מאמר הזהר וישב ישכיל עבדי) והוא התגלות אוא"ס ממש מהותו ועצמותו ית' וזהו"ע של עשרת נימין (שהוא התגלות הפנימי' מכל הע"ס עילאין כו'). והכל יהי' נמשך על ידי כנור שהו"ע שמחה בפנימיות החיות ותענוג בקיום מצותיו ית' כנ"ל. ועתה יובן ג"כ איך עשרה מאמרות הם למעלה יותר מבחי' מאמר אחד. והענין כי מאמר אחד זהו בחי' מל' שמחי' כל העולמות כמ"ש מלכותך מלכות כל עולמים. כי בבחי' מל' יש ג"כ כלול ע"ס חב"ד וחג"ת שבמל'. וזהו במאמר אחד יכול להבראות שבאמת הי' יכול להבראות העולם על ידי מאמר אחד לבד שהוא רק מדת מלכותו ית' הממכ"ע. ומ"מ נבה"ע בעש"מ שהי' מאיר ומתגלה בעולם כל העש"מ בחי' עלי עשור כמ"ש בראשית ברא ות"א בקדמין ות"י בחוכמתא. בחי' חכמתו ורצונו. והיינו שכל הע"ס עליונות דאצי' היו מאירים בעולמות כו' וכמו שיהי' לע"ל בב"א (וכמ"ש בפע"ח שער השבת הובא בלקו"ת ר"פ שלח שמה שכעת ז"א דאצי' הי' אז עולם הבריאה). אך צ"ל דלפ"ז שנבה"ע בעש"מ הוא ממש כמו שיהי' לע"ל. א"כ איך הוא זה הלא לע"ל כתיב (ישעי' מ') ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר כו' וכתיב שם נ"ב) כי עין בעין יראו כו'. וכתיב (שם ס"ו) כאשר השמים החדשים. וכתיב (שם ס') והלכו גוים לאורך כו' שיהי' רק התגלות אלהותו ית' שאין עוד מלבדו. משא"כ עתה הלא ההסתר וההעלם גדול מאד גם בעולמות עליונים (בי"ע יחו"ת) וכש"כ למטה חשך גמור. והענין דהנה קודם חטא עה"ד הי' העולם באופן אחר לגמרי וכמארז"ל (ב"ר פי"א סי' ב') אור ז' הימים הי' מביט בו מסוף העולם ועד סופו. וכתיב (ישעי' נ"ב) ישכיל עבדי כו' מאד אותיות אדם כמו אדה"ר קודם החטא כמ"ש בגלגולים להאריז"ל. והיינו שאז היו העולמות מזוככים ומעולים יותר לאין קץ ממש כמו לע"ל. עד שעוה"ז הגשמי הי' כלי לגילוי אלהותו ית' וכמ"ש (בראשית ב' ט"ו) ויניחהו בג"ע לעבדה. שמה שעתה הוא קיבול שכר ואחר הגיהנם וכל ההזדככות ונה"ד אז תוכל הנשמה לבדה לבוא לג"ע ליהנות מזיו שכינה ובשימ"ב הי' אדה"ר בגוף גשמי בג"ע והי' נהנה מזיו שכינה כו' (כמו לע"ל וכל קרבי כו') וכעד"ז כל העולמות היו אז במדרגה עליונה יותר עד שבבריאה הי' איהו וגרמוהי חד כמו באצי'. ואצי' עוד למעלה יותר כמו בא"א כו'. והיינו לפי שנבה"ע בעש"מ וכל העש"מ היו מאירים ומתגלים בעולמות כו'. ואחר חטא עה"ד נתקלקלו העולמות ונתגשמו בהגשמה אחר הגשמה עד שעוה"ז הגשמי הוא חשך גמור בלי גילוי כלל (והיינו לפי שנסתלק כל העש"מ והחיות נמשך רק מבחי' מאמר אחד) עד שנראה עולם כמנהגו נוהג כו'. והנה לפ"ז ענין ת"ח שעוסקים בבנינו ש"ע היינו להמשיך התגלות כל העש"מ במאמר אחד. וכמו קודם חטא עה"ד:

ה והנה כתיב ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה. וארז"ל (זח"א כ"ז א') לעבדה זו רמ"ח מ"ע ולשמרה זו שס"ה ל"ת. והיינו שצריך לעבוד את הג"ע ע"י תומ"צ. פי' להמשיך תוס' אורות וכמ"ש (במדבר ו' כ"ה) יאר הוי' פניו פנימי' כו' והוא להיות התגלות זיו השכינה בג"ע כי הנה כתיב יוצר אור ובורא חשך. כי שית ספירן מקננן ביצירה שמתגלים שיהי' בהם השגה גמורה ע"כ נק' אור שביצירה הוא בחי' אור וגילוי. אבל בבריאה הגם שמאיר שם בחי' עליונות יותר בינה וחכמה אעפ"כ נק' בורא חשך ששם בחי' חשך שאין יכול להיות השגה גמורה. והנה געה"ע הוא בעולם הבריאה לכן נצרך להמשיך זיו ואור בהחשך כדי שיאיר ויתגלה החשך. ולכן התענוג שבג"ע הוא עד אין קץ כמשל מי שיושב בחשך ומביאים לו אור כמו"כ התענוג מן האור והגילוי דבחי' חשך עדמ"ש בקי"ס ויהי הענן והחשך ויאר כו'. וזהו"ע זיו השכינה שנצרך להמשיך בג"ע. ולהבין מהו לשון זיו השכינה. הנה כתיב (מ"א ו' א') בחדש זיו וארז"ל (ר"ה י"א א') שבו נולדו זיותני עולם היינו האבות שהאירו את העולם כי האבות היו מתקנים חטא עה"ד להמשיך כל העש"מ להיות מאירים בהתגלות וכמארז"ל (ב"ר פי"ט סי' י"ג) בא אברהם והוריד כו' ויקרא כו' אל עולם (כי האבות היו מרכבה וע"י הרו"ש שלהם המשיכו התגלות תוס' אורות מעצמות אוא"ס ב"ה כו') ולכן נק' זיותני עולם. וא"כ מובן בענין זיו דאין פירושו זיו והארה בעלמא כ"א אדרבה שהוא התגלות תוס' אורות מעצמות אוא"ס ב"ה. ועד"ז יובן ענין זיו השכינה דאין פירושו זיו והארה בעלמא כ"א כמ"ש יאר הוי' פניו אליך ות"א ינהר ה' שכינתי'. שהו"ע הארת פנים מבתי' חכמת אדם תאיר פניו עצמות ח"ע חכים ולא בחכ' ידיעא. ולכן הסריס שאין לו כת המוליד מעצמות המוחין אין לו הדרת פנים. ועפי"ק זיו השכינה הוא היסוד שממנו יוצא זיו למל' כמ"ש במאו"א (אות ז' סי"ח). והיינו כי היסוד הוא בחי' נהר היוצא מעדן שממשיך הטפה מפנימי' ועצמי' ח"ע כו' ולכן נק' זיו הדרת פנים כו'. וז"ש גבי יוסף צ"ע בן פורת כו'. גם היסוד נק' יתום מאמו (כי בינה עד הוד כו') הנה יתו"ם ר"ת יפ"ת ויפ"מ שהוא הדרת פנים. ומכ"ז יובן ענין התגלות זיו השכינה בג"ע שהוא הארת פנים עליונים מעצמות חכ"ע בג"ע (שמצ"ע הוא ג"כ בריאה מאין ליש בורא חשך כו') והו"ע קוב"ה אתחזי על גנתא. קוב"ה הוא ג"ר כח"ב. והו"ע התגלות מאמר אחד (לפי' הא') או עש"מ (לפי' הב') כנ"ל. והמשכה זו ע"י תומ"צ וזהו העבודה שצריך לעבוד את הג"ע לעבדה ולשמרה ב' ההי"ן שהוא ה' עילאה בגעה"ע וה' תתאה בגעה"ת. וזהו דג"ע לשון זכר ולעבדה ל' נקבה אלא דהפי' להמשיך ב' ההי"ן כו'. אך להבין מהו הענין שעבודה זו הוא ע"י תומ"צ דוקא. הנה כתיב (שמות כ' א') וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר. ולכאורה תיבת לאמר הוא מיותר דהלא כל ישראל שמעו כו' והענין יובן עפמ"ש בזהר (ויקרא י"א סע"ב וי"ב א') דעשה"ד הם כוונים כנגד עש"מ. אנכי הוי' אלקיך כנגד יהי אור. וזכור את יום השבת לקדשו כנגד תדשא הארץ דשא. וכעד"ז בכל הדברות שהם מכוונים כנגד עש"מ. והיינו שע"י עשה"ד ממשיכים התגלות העש"מ (וע' בלקו"ת ר"פ חוקת בהביאור) וזהו"ע וידבר אלקים את כל הדברים האלה שהוא עשה"ד עסק התורה לאמר שעי"ז יומשך התגלות עש"מ. וזהו ג"כ ענין המבואר במד"ר (נשא פי"ג סי' ט"ו) שמאנכי עד אשר לרעך הוא תר"ך אותיות שהם כנגד תרי"ג מצות וז' ימי בראשית. והיינו שע"י תרי"ג מצות ממשיכים בחי' ז' ימי בראשית אור ז' הימים שהי' מביט בו מסוף העולם כו' והיינו ע"י התגלות כל העש"מ. וזהו"ע שת"ח עוסקים בבנינו ש"ע כו':

ו ועתה צ"ל למה נק' עסק התומ"צ בשם זריעה כנ"ל. והנה ענין הזריעה הוא שזורעין גרעין א' בארץ אשר אין בגרעין טעם וריח כלל. וע"י זריעת הגרעין נצמח אח"כ אילן גדול עם פירות הרבה מתוקים וערבים כו'. אשר א"ז ערך הגרעין כלל. והיינו ע"י כח הצומת שיש בארץ שמצמיח. וככה יובן ענין עסק התומ"צ. דהנה כשלומד כאן בעוה"ז הלכה של המחליף פרה בחמור כו' ולומד בביטול כו' עי"ז יזכה אח"כ ללמוד בג"ע ג"כ אותה הלכה. או כמו ד' רשויות לשבת שלמטה ענין רה"י בגשמיות גבוה יו"ד ורחב ד' ולמעלה הו"ע שם הוי' ע"ס וד' אותיות או כמו ציצית למטה ל"ב חוטין גשמי' ולמעלה ל"ב נתיבות ח"ע. וזהו אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו (מו"ק כ"ח א') כו'. והנה ענין הלימוד שבג"ע אותה הלכה הוא באופן אחר לגמרי כי שם הוא רק השגה והתענגות באורות עליונים מא"ס ב"ה המתגלים בג"ע כמארז"ל נהנין מזיו השכינה וא"כ הלא אין ערך ויחס כלל הלכה של המחליף פרה כו' מה שאנו לומדים למטה למה שלמעלה בג"ע לומדים ענין המחליף פרה כו' ששם הוא רק השגות אוא"ס ב"ה. ומ"מ הרי ע"י הלימוד משנה זו בעוה"ז יזכה ג"כ ללמוד הלכה זו בגעה"ע. וה"ז כמו שמגרעין נצמח אח"כ אילן כו'. ולזאת נק' עסק התורה בשם זריעה וכן עסק המצות שע"י שמקיים המצות בגשמי' ממשיך תוס' אורות שמתגלים מאוא"ס ב"ה כמ"ש זורע צדקות ומצמית ישועות כו' (שע"ה נהורין). אך כמו שזריעת הגרעין הוא בארץ כי בארץ יש כח הצומת להצמית כו' כך הו"ע זריעת התומ"צ בארץ עליונה שהוא בחי' מל' סודכ"ד כי בה יש דוקא כת הצומח להצמיח מעסק התומ"צ בגשמיות התגלות אוא"ס כו' והיינו כי נעוץ תחב"ס דוקא. והנה גם נש"י נק' ארץ כמ"ש (מלאכי ג') כי תהיו אתם ארץ חפץ. שבהם דוקא יש כח הצומח להצמיח ממצות גשמי' גילוי אורות עליונים כו'. כי למה נק' שמה ארץ שרצתה. בחי' רצוא והעלאה מלמטלמ"ע בבחי' בכל מאדך ליבטל לגמרי. וזהו כח הצומח שבה כו' והנה ע"ז כתיב (תלים כ"ד א) לה' הארץ ומלואה. פי' הארץ היא מל' עצמה. ומלואה הוא בחי' כח הצומח שבה כו' הוא לה' ששרשו מאד נעלה מעצמותו ית' דוקא כו'. ומ"מ כתיב ג"כ (שם קט"ו ט"ז) והארץ נתן לבנ"א. והיינו שבני האדם (שהם ג"כ בבחי' ארץ כנ"ל) עושים להיות מתגלה הכח הצומח שבה כו' להצמיח תוס' אורות כו' ופי' בנ"א בחי' אדם הוא מ"ה ביטול. והיינו ע"י התפלה. כי קודם התפלה כתיב (ישעי' ב') חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו שאינה מתגלית בגוף ואין נקרא בשם אדם כלל כמ"ש (ויקרא י"ט כ"ו) לא תאכלו על הדם וארז"ל (ברכות י' ב') קודם שתתפללו על דמכם שנק' דם מצד נפשו החיונית דכתיב (ויקרא י"ז י"א) כי נפש הבשר בדם הוא. וענין אדם אל"ף דם. שהדם שהוא נה"ב החיונית יהי' בטל לבחי' האל"ף אלופו ש"ע דוקא שאזי נק' אדם. ולמעלה הנה דם הוא בחי' חכ"ע עי' ד"ה בשעה שהקדימו. ואל"ף הוא כ"ע. והנה ידוע שהעולם נברא בבי"ת חכמה ומ"ת מתחיל באל"ף שע"י התומ"צ דוקא ממשיך התגלות האל"ף ואזי נק' אדם אך זהו רק אחר התפלה משא"כ קודם התפלה רק דם לבד חכמה. וע"י התפלה נעשה אדם (עי' בביאור דתורה צוה בענין על תפלתי שתהא סמוכה למטתי) כי ענין התפלה הוא שתתפשט ותתגלה הנשמה להאיר בגוף וגם כמ"ש ואני תפלה ל' התחברות שתתחבר הנשמה שבגוף אל שרשה. וזהו כל האריכות דפסוד"ז וברכות יוצר שבע ביום כו' שעד ברוך שאמר ממשיך על נפשו קדושת העשי' שהוא בחי' הודאה לבד ומתחיל רק הודו להוי' כו'. ואח"כ כל פסוד"ז ממשיך על נפשו קדושת עולם היצי' בחי' אה' כו'. ואח"כ בק"ש בא לאה"ר דבכל מאדך שהוא הרצוא ליבטל במציאות לגמרי והיינו ע"י התבוננות איך רק מנכותך מכ"ע בי"ה הוי' כו' אין ערוך לך כו'. ואח"כ בשמו"ע אמרים ברוך ברוך אתה הוי' ובא לבחי' יר"ע וביטול אמיתי בחי' מ"ה דחכ' נמצא שע"י התפלה נעשה בחי' אדם שהוא ההעלאה והביטול לבחי' האל"ף כנ"ל ולכן קודם התפלה אסור לאכול. וזהו והארץ נתן לבנ"א (גילוי כח הצומח שבארץ חפץ דנש"י) ועי"ז פועלים התגלות כח הצומח שבארץ העליונה להיות מצמיח ישועות ע"י התומ"צ. וביאוה"ע דהנה שרש ענין המצות הוא רק לברר בירורים מנוגה כידוע שנפלו ניצוצות קדושות בק"נ ונעשו בבחי' יש ונפרד לגמרי וע"י שמקיים המצות מברר ומעלה אותם מהיש ולהאיר בהם בחי' ביטול להוי'. והנה ידוע שיש ב' בירורים הא' הבירור דב"ן והב' הבירור דמ"ה. הבירור דב"ן הוא מה שע"י קיום המצות בקבעומ"ש מבררים הניצוצות ומעלים אותם בבחי' מל' דאצ' להיות בבחי' ביטול היש. אבל מ"מ הרי הם בבחי' יש רק שהיש בטל לגמרי. אבל מ"מ אינם יכולים להתייחד עם אוא"ס ב"ה המתגלה למעלה באצי' כי אין אוא"ס שורה אלא במי שבטל לגמרי בבחי' אין ואפס כו'. ע"ד יחוד וביטול עליון דאצי' עד שהכל אלקות ממש. משא"כ ניצוצות אלו בחי' יש. וע"כ הו"ע בירור הב' שנפשטים לגמרי מכל בחי' יש ורק אין וביטול ממש עד שנעשים אלקות כו'. ובירור זה הב' הוא ע"י המשכת מ"ד מבחי' חכ"ע כח מה כנודע. וזהו"ע והארץ נתן לבנ"א שע"י שהם בבחי' אדם מ"ה וביטול שהו"ע התפלה קול דממה דקה הם ממשיכים כמו"כ למעלה המשכת וגילוי אדם עילאה שהוא מ"ד דחכ' כח מה כו' להיות בחכ' אתברירו. והנה אז הוא עיקר התגלות כח הצומח שבארץ העליונה להצמיח תוס' אורות מאוא"ס מהותו ועצמותו ית' שלמעלה מסדר השתלשלות (ועי' בביאור דונקדשתי ספ"ב ע"ש. ועי' בלקו"ת פ' חוקת בביאור דאז ישיר בענין והי' ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים חצים אל הים הקדמוני. ובענין מלמטלמ"ע לא ידענו יעו"ש שהו"ע החגלות כח"ב דתהו שהם אורות שבעצמות א"ס ב"ה שלמעלה מאורות דכח"ב דתיקון. וכ"ז הוא רק אחר שמתבררים לגמרי ומתהפכים לבחי' אין וביטול אמיתי שאזי דוקא מעוררים בשרשן כו'. זהו"ע התגלות כח הצומח ע"י בחי' אדם עסק התפלה כו'). ובזה מובן מה שלפעמים משמע שהתומ"צ גבוה יותר מהתפלה והיינו כי באמת כל ההמשכות רק ע"י תומ"צ. אבל מ"מ הצמיחה הוא ע"י כח הצומח תפלה רצוא בכל מאדך. לכן בבחי' זו תפלה גבוה יותר. וזהו"ע וכל בניך בן י"ה אתוי"ר תפלה. ואח"כ וכל בוניך תורה עד"ה וכל בניך. וזהו"ע הברכות בעל ובלמ"ד. כי מצד בחי' כח הצומח והרצוא נש"י גבוהים יותר שהם מעלים המצות ועושים אותם למצות (עד"ה והי' לכם לציצית פ' שלח בענין ועשיתם את כל מצותי). וזהו אשר קדשנו וצונו פי' שחיבר אותנו להמצות וזהו על מצות כו'. ומ"מ מצד ההמשכה והגילוי שאח"כ הרי נש"י מקבלים מהמצות וזהו"ע הברכות שבלמ"ד להניח תפילין כו'.

ועתה נבוא לביאור הפסוק כי תבאו אל הארץ כו' מיד ושבתה. כי הארץ נק' ארץ כנען ע"ד והכנעני אז בארץ שהארץ היתה מלובשת בגלות בבחי' ארור כנען סע"א כו' והיינו כי מחמת חטא עה"ד נעשה תערובות טו"ר. וצריך להיות מי יתן טהור מטמא שהטוב צריכים לבררו ולהעלותו מהרע ואזי יהי' טוב מאד. וכמו אברהם מתרח כו'. והנה כשהארץ היתה בגלות בבחי' כנען אזי לא הי' יכול להיות בה ענין הרצוא וההעלאה בבחי' מאדך שהוא ביטול לגמרי כנ"ל מצד אחיזת החיצונים כו'. וא"כ לא הי' יכול להיות התגלות כח הצומח שבה כנ"ל. אבל כי תבאו אתם קרוים אדם משם מ"ה ותמשיכו בהארץ הארת שם מ"ה כדי שתוכל לעלות מלמטלמ"ע בבחי' רצוא דבכל מאדך שתהי' נק' אח"כ א"י. הנה מצד הרצוא עצמו מיד ושבתה שזה גופא נחשב לנייחא וכמשל מי שיוצא מהשבי' והגלות שהוא נייחא כו'. וזהו רק מה שגורמים בהארץ בחי' הרצוא והעלאה. אבל אח"כ שש שנים תזרע שדך שתא סדרי משנה כרמך תלמוד. והיינו שע"י הרצוא הנ"ל נמשך הצמיחה והתגלות אורות עליונים דתומ"צ מלמעלמ"ט שיהי' יחוד שם מ"ה וב"ן שהוא בחי' השוב שאחר הרצוא לכן אח"כ הוא עיקר השביתה וז"ש שבת שבתון. משא"כ מקודם כתיב רק ושבתה כו'. והנה כי תבאו אל הארץ הו"ע וכל בניך תפלה אהוי"ר. ואח"כ שש שנים הו"ע וכל בוניך תורה עד"ה וכל בניך בלקו"ת פ' ראה. ועפ"י כ"ז יובן ג"כ ענין המדרש הנ"ל ע"פ והארץ היתה תהו כו'. ושע"י כי תבא אל הארץ ושבתה כו' כג"ל. והיינו כי המלאכים בקשו תורה ולא נתנה להם כמ"ש (איוב כ"ח י"ג) לא תמצא בארץ החיים כו'. כי המלאכים שהם בעולם הברור ואין בהם רע כלל אין יכולים לקיים התומ"צ שהו"ע הבירורים העליונים (בירור הב') להמשיך המשכת מ"ד כו'. ורק דוקא נש"י שירדו למטה ונתלבשו בגופים המעורבים טו"ר ומבררים ומהפכים את הגוף להיות בבחי' אדם מ"ה וביטול אמיתי כו' עי"ז יכולים ג"כ לברר כל הבירורים שבעולמות להעלות אותם בבחי' אין וביטול ע"י שיומשך המשכת מ"ד מבחי' ח"ע בחכ' אתברירו כו'. וע"כ כי תבאו אל הארץ אתם דוקא כנ"ל אזי ושבתה הארץ שהוא הנייחא מהתמהון והשתוממות ע"י שיתגלה בה אורות עליונים מא"ס ב"ה עצמו שלמעלה מאצי' כו' כנ"ל. (כי זהו רק מצד חטא עה"ד שנסתלקו כל העש"מ ונשאר רק בחי' מאמר אחד כמ"ש מלכותך מלכות כ"ע כנ"ל שעי"ז נעשה הפירוד וההסתר למטה כנ"ל. אבל ע"י התגלות תוס' אורות מא"ס ב"ה עצמו יתגלו כל העש"מ במאמר אחד להיות גילוי אלקות למטה כמו למעלה וכמו שלע"ל כו' וע"כ ושבתה הארץ נייחא כו'). כי זהו"ע ת"ח עוסקים בבנינו ש"ע להמשיך התגלות כל העש"מ וכמו קודם חטא עה"ד. וזהו"ע ושבתה נייחא כו':

תוכן העניינים

מגן אבות חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה