אור ברסלב
מגן אבות חלק א פרשת קדושים

מגן אבות חלק א· רבי שלמה זלמן שניאורסון

פרשת קדושים

פרשת אחרי

איש אמו ואביו תיראו. ואת שבתותי תשמרו. סמך שבת למורא אב. הואיל והוקשה כיבוד אב לכיבוד מקום שנאמר כבד את אביך. ונאמר כבד את ה' מהונך (משלי ג') יכול יהא כיבוד אב דוחה שבת ת"ל ואת שבתותי תשמרו (ב"מ דל"ב ע"א). וצ"ל זה האיך סד"א שיהא כיבוד אב דוחה שבת. הנה ארז"ל (נדה ל"א א') שלשה שותפין באדם הקב"ה ואב ואם אב מזריע לובן שממנו גידין ועצמות אם מזרעת אודם שממנה עור ובשר כו' והקב"ה נותן בו נשמה. הרי שגוף האדם הוא מטיפת או"א. ולכן כבד את אביך כו' והקב"ה נותן בו נשמה הוא הרוחניות והחיות. והנה כמו שיש ג' שותפין בגשמיות הגוף. כמו"כ יש ברוחניות בהנשמה ג"כ ג' שותפין אב ואם והקב"ה נותן בו נשמה. כי הנה איתא בזה"ק (אחרי ע"ג ע"א) תלת קשרין מתקשראן דא בדא כו' ישראל מתקשראן באורייתא. פי' מתקשראן באורייתא שנלקחים מאורייתא. כי ס"ר נשמות שרשיים מקבלים מס"ר אותיות התורה שבכתב. ומה שיש נשמות יותר מס"ר הם כמו ענפים. אבל נשמות שרשיים אינן אלא ס"ר. ונלקחו מס"ר אותיות התורה. וע"כ תושב"כ מקור הנשמות נק' אב כמ"ש (משלי א' ח') שמע בני מוסר אביך וארז"ל זה תושב"כ. שנק' אב ע"ש שממנה נלקחים הנשמות. ותושבע"פ נק' אם כמארז"ל ע"פ ואל חדר הורתי זה תושבע"פ. ששם הוא עיבור הנשמות וכמשי"ת אי"ה. וזשארז"ל (נדה ל' ע"ב) כשהתינוק במעי אמו נר דלוק כו' ומלמדין אותו כל התורה כו' וזהו"ע מה שיש בהנשמה אב ואם שהוא תושב"כ ותושבע"פ. וזהו גוף הנשמה שנמשך מאו"א כנ"ל. ויש מה שהקב"ה נותן בה נשמה שהוא בחי' היותר גבוה:

ולהבין כ"ז. הנה כתיב ושמרתם את חקתי ועשיתם אתם. אתם כתי' חסר וי"ו. לומר שישראל עושים התורה וכן אנו אומרים בברכת אה"ע רחם נא כו' ותן בלבנו בינה להבין כו' לעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתיך. וצריך להבין מהו הענין שצריך לעשות התורה והלא כבר נתנה למשה בסיני. וגם מהו שעושים התורה על ידי התבוננות דוקא להבין ולהשכיל לעשות כו'. שעל ידי התעוררות ר"ר יכולים לבא להתבוננות ואח"כ יכולים לעשות התורה. מהו שייכות עשיית התורה להתבוננו' ובאמת כן נ' מסדר הק"ש שמע כו' ואהבת. ואח"כ והיו הדברים האלה כו' ודברת בם. הרי נ' שעל ידי התבוננות עושים להיות בחי' תורה. וי"ל תחלה ענין ההתבוננות ובמה הוא ההתבוננות הנה ההתבוננות הוא בפסוק ראשון דק"ש בתיבת שמ"ע שם עי"ן. פי' וענין שם עי"ן צ"ל תחלה מה שקראו המקובלים לההמשכה הכללית מא"ס ב"ה לחיות העולמות בשם אור אין סוף. מהו אור דוקא. והוא זה. כי הנה כל מה שאנו מוצאים השפעות (זולת אור) למטה היא השפעה בשינוי. ר"ל שפועל שינוי בהמשפיע בעת השפעתו. כמו כשעושה האדם איזו מלאכה הרי מלובש כח הפועל בהנפעל. ומייגע א"ע על ידי הפעולה. הנה ההשפעה פועל שינוי. וכן הוא בכת השכל כשמייגע עצמו באיזה ענין חכמה ופלפול. זהו פועל שינוי בהשכל. וכ"ז נק' כח. אך למעלה הלא כתי' אני הוי' לא שניתי וקודם בריאת העולם ואחר בריאת העולם הכל שוה לפניו ית'. ואם נאמר שההשפעה שמא"ס ב"ה בעולמות הוא כמו השפעה שיש למטה (בחי' כח). הרי יוכרח השינוי. וחס לומר כן. ע"כ קראו בחי' זו אור. היינו שהמשילו זה לאור. כמו אור הנר שאעפ"י שמאיר אורו בבית. מ"מ לא יהי' שינוי והתפעלות באור הנר. מהמקבלים. כ"א כשיש נר דלוק ממילא יהי' אור. וכמו אור השמש שמאיר לארץ ולדרים שאין זה שינוי בהאור. ורק כשמאיר השמש אזי ממילא יהיה האור. ובאמת זהו משל גשמי ואין זה משל למעלה. ורק קצת יובן שכן הוא למעלה בההמשכה הכללית שמא"ס ב"ה שאעפ"י שמחיה ומהוה ומשפיע חיות בעולמות ומ"מ אין זה פועל שינוי כלל. קראו בחי' זו בשם לוא"ס ב"ה. והנה האור הוא א"ס כי האור מעין המאור. וכמו שהמאור הוא בודאי א"ס כו' כן הוא האור בלי סוף כלל ובלי גבול. וע"כ כדי שיהיה התהוות העולמות שהם בע"ג ואפילו ע"ס נק' כח המגביל שהם מקוריים לבחי' גבול, צריך להיות תחלה צמצום בהאור. פי' צמצום הוא הסתלקות מלהאיר. וכמא' הזהר וכד אנת תסתלק כו' ששייך למעלה הסתלקות. ולכאורה הסתלקות והתפשטות אינו שייך כ"א במה שהוא בגדר מקום. אבל באוא"ס ב"ה בלי גבול ותכלית כלל איך יוצדק ענין הסתלקות אך באמת מה שאנו קוראים הסתלקות והתפשטות הוא העלם ונילו . וכמו עד"מ בנפש שכח הראיה מלובש בהעין. והנה כשהעין פתוח אזי תתפשט כח הראיה לראות. אבל כשסתום העין אזי לא יתפשט כח הראי' לראות ואין שייך לומר שאינו אז בהעין (והראי' כי מיד כשפותח העין אזי תומ"י יראה בלי איחור כלל וא"כ היכן הי' תחלה). אלא שאז הי' בהעלם. ואח"כ כשפותח העין יוצא הכת הראיה מהעלם לגילוי וזה נק' הסתלקות והתפשטות. וכעד"ז יובן למעלה פי' הסתלקות הוא רק ענינו העלם. ומתחלה הי' אוא"ס ב"ה ממלא כל החלל כו' פי' שהי' גילוי א"ס. ואז לא הי' יכול להיות התהוות שום נאצל ונברא (שכולם שייכים לגבול). וכשעלה ברצונו להאציל כו' אזי צמצם עצמו. פי' שנסתלק ונכלל גילוי דהאור ב"ה בהעלם דעצמות המאור א"ס ב"ה. פי' להיות בבחי' העלם ולא להאיר בגילוי. וע"כ מלא כה"כ שנמצא למטה בתוך החלל ומקו"פ. כמקדם. וזהו ענין הצמצום והנה ע"י הצמצום נאצל בחי' ועל הכסא דמות כמראה אדם. ע"ס עליונות (שרש הגבול ונק' כח המגביל). חכמה מוחא. בינה לבא והע"ס הם מקוריים לכל ההתהוות. ובאמת על הע"ס בעצמיותן כתי' לך הוי' הגדולה שבחי' גדולה וגבורה. מדות החו"ג. בעלים ומיוחדים במאצילן האוא"ס ב"ה המלובש בהן ואיהו וגרמוהי חד. ואינן נמשכים בעצמיותן למטה בבי"ע להחיות כו'. כ"א מה שנמשך מהע"ס להחיות ולהוות בי"ע. הוא רק בחי' אחרונה שבע"ס וזהו שמ"ע שם עי"ן. ז' מדות הכלולים מעשר נק' עי"ן. ומצד ביטולם ויחודם באוא"ס ב"ה יקראו עי"ן רבתי. ושם הוא בחי' מל' אותיות. בחי' אחרונה שבע"ש והיא היא מקור ההמשכה. שמבחי' זו נמשך השפע לכל העולמות. מתחלה בפנימיות העולמות וזהו ה' אלקינו הם נשמות ישראל (שהם הפנימי' והרוחניות ואח"כ הוי' אחד. הוא ירידת השפע בז' רקיעים כו' חיצוניות העולמות. (ע' בביאור הב' ע"פ שחורה אני פ"ב). והנה ע"י התבוננות בכל הנ"ל. איך שהאור א"ס כו' וצ"ל צמצום לאצילות ע"ס וע"ס גופא הם לך הוי' כו' ורק שם עי"ן בפנימיות וחיצוניות יובן שמקור החיות באמת רק הארה שאינו תופס מקום. וזהו בשכמל"ו כו'. ועי"ז ואהבת את הוי' שיאבה בתשוקה נפלאה ואה"ר להיות הוי' עצמותו ית' אלקיך ולא יאבה במקור החיות הארה כו' כ"א בעצמותו ית' דוקא מקורא דכולא והנה כתיב (איוב ל"ד י"ד) אם ישים אליו לבו. רוחו ונשמתו אליו יאסוף. כי הנה כל ההמשכות שמלמעלה הכל תלוי הוא ע"י הרצון. שבמקום שרצונו מגיע משם הוא ממשיך. וכמו למטה כשיש לאדם איזו רצון באיזה ענין נמשך (ונתפשט) העצמיות שלו שם ונדבק שם כעד"ז יובן למעלה. שע"י שהאדם מעורר בנפשו הרצון ואהבה לה' בק"ש להיות ואהבת את הוי' כו' עצמותו ית' דוקא. וזהו אם ישים אליו' לבו כו' אזי אח"כ רוחו ונשמתו אליו יאסוף המשכת אוא"ס ב"ה מלמעלה למטה וכ"ש הוא שאם ע"י רצון האדם לאיזה דבר נדבק עצמיות הנפש שלו שם. אשר הם בעצם שני דברים מופרדים ומובדלים לגמרי. א"כ כ"ש ע"י שמעורר רצון ותשוקה לאלקות אשר כי ממך הכל (דה"א כ"ט י"ד) וכ"ש נש"י דכתי' כי חלק הוי'. חלק אלוה ממעל כו'. ודאי נעשה דביקות הנפש ממש באלקות ועי"ז מעורר וממשיך גילוי אלקות שבמקום שרצונו מגיע משם הוא ממשיך הגילוי). אך כשהרצון נמשך ע"י התבוננות כנ"ל אין יכולים להמשיך כ"א מאוא"ס שמלובש בחו"ב עילאין דאצילות. ולכן אחר ואהבת אומרים והיו הדברים האלה ודברת בם. שממשיכים להיות והיו הדברים האלה כו' ודברת בם. להיות בחי' תורה (בישראל). כי תורה היא במדות עליונות כשר פסול טמא וטהור. בחו"ג דאצי'. ושתא סדרי משנה נמשכים מששה מדות עליונות. ומ"ש חצבה עמודיה שבעה (משלי ט' א') קאי על תושב"כ. (ולמעלה יש ג"כ ששה ושבעה). אך באמת ידוע מארז"ל ב"ר פמ"ד) נובלות חכמה של מעלה תורה פי' שירדה בהשתלשלות בבחי' ירידה להיות מקומה במדות עליונות. אבל שרשה הוא הגבה למעלה בחו"ב דאצילו'. כי על תורה נאמר (ב"ר פ"ח ויקרא רבה פי"ט) אלפים שנה קדמה לעולם. אלפים שנה הוא אאלפך חכמה אאלפך בינה. מה שחי"ב קדמה לעולם ו"ק דאצילות. ואין ערוך להמדות עם ח"ע כו'. כמו שאנו רואים למטה בנפש שהמדות שייכים לזולתו. כמו חסד שענינו השפעה או מדת גבורה שענינה העדר השפעה. וא"ז שייך רק כשיש אחר עמו. אבל כשהוא לבדו א"צ למדותיו כלל אבל שכלו כו' נצרך לו לעצמו גם כן. אפי' כשהוא לבדו. וטל דרך זה יובן למעלה במדות דאצי'. שהוא ענין גילוי והשפעה בעולמות. ושייכים להעולמות (חו"ג. גילוי וצמצום) לא כן החכמה עילאה שנק' פלא (שלמעלה מעלה מההשפעה בעולמות ואינה שייך להשפעה ורק עיונה הוא בא"ס) וסוכ"ע ומיוחדת בתכלית עם אוא"ס ב"ה ביחוד דאיהו וחיוהי כו'. הרי שאין ערוך להמדות עם ח"ע. וזהו אלפים שנה קדמה לעולם. ומשם הוא שרש התורה. כמאמר הזהר (ח"ב פ"ה ע"א) אורייתא מח"ע נפקת. הרי מובן שמה שירדה התורה ונתלבשה במדות עליונות זהו רק נובלות כו'. וז"ש (חיי כ"ד ט"ו) ותמלא כדה כו'. כ"ד ספרין דאורייתא זהו רק כד מים החכמה עילאה. ועתה יובן ענין לעשות התורה. שהוא להמשיך שרש התורה חכמה עילאה (אלפים שנה קדמה כו') בחי' פלא. בהתורה שבהשתל' שמקומה במדות עליונות. וזהו ענין ר"מ שהי' אומר על טמא טהור ומראה לו פנים (עירובין די"ג ע"ב) בחי' חכמת אדם תאיר פניו שלמעלה מהתלבשות במדות. וכענין הלכה שלמעלה מבחי' אלו ואלו דא"ח. וזהו ענין עשיית התורה. שישראל צריכים לעשות להיות בחי' תורה המשכת חו"ב בז"א. והיינו ע"י שמע ואהבת. בחי' אם ישים אליו לבו. אח"כ הוא ממשיך בחי' רוחו ונשמתו. להיות והיו הדברים כו' ודברת בם כו'. וזהו שע"י התבוננות עושים תורה דהיינו שע"י הרצון שנמשך מהתבוננות ממשיכים מעצמות חו"ב בהתורה שנתלבשה בהמדות דז"א דאצי' כו'

ב וזהו ענין כבד את אביך. דקאי על תושב"כ שנק' אב. וכמו הבן שנמשך ממוח האב כך כביכול נשמות כאו"א מישראל נמשכו מחכמתו ית' אורייתא דלעילא. ולטעם זה נק' התורה אב. והנה אמרז"ל (קדושין ל"א סע"ב) איזהו כיבוד מאכילהו ומשקהו והיינו כמארז"ל (זח"ג דף ז' ע"ב) ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים. וכתי' (פנחס כ"ח ב') את קרבני לחמי. דקאי על עסק התומ"צ של ישראל שזהו בחי' לחם למעלה. ולהבין איך שייך לחם למעלה (בח"ע תושב"כ) צ"ל תחלה מהו ענין הלחם שלמטה באדם. הנה מאכל האדם הוא צומח וחי. ומתחלה הוא נתברר בקיבה ומתהפך לדם. והדם גופא מתברר המובחר ממנו. ובהמובחר שבדם יתלבש הנפש. כמ"ש (אחרי י"ז י"א) כי נפש הבשר בדם הוא. והדם הוא כמו ממוצע לחבר ולקשר חיות הנפש בגוף. ומוכרח להיות ממוצע לחבר כי נפש הוא רוחניות והגוף הוא גשמי ואיך יתחברו יחד להיות לאחדים ומה חבור יש בין גשמי עם הרוחני אם לא על ידי הממוצע המחברם ומקשרם יחד והוא הדם המתברר מהמאכל דצומח וחי. והגם שצומח וחי הוא למטה במדרגה מנפש האדם המדבר (והממוצע צריך להיות גבוה משניהם) ומאין לו הכח הזה לחבר כו'. אך ידוע מ"ש (עקב ח' ג') כי על כל מוצא פי ה' יחיה כו' דשרש הצומח וחי הוא גבוה יותר משרש האדם. ולכן בסדר המאמרות הקדים תחלה מאמר תדשא הארץ דשא. ואח"כ תוצא כו' נפש חי' כו'. ואח"כ מאמר נעשה אדם. להיות כי המאמרות הולכים לפי יציאתם מהשרש ומקור. ובשרש צומח וחי גבוהים יותר כו'. וזהו מה שאומרים לאדם אפילו יתוש קדמך (סנהדרין ל"ח ע"א ב"ר פ"ח). ולטעם זה יהי' כח בצומח וחי לחבר ולקשר חיות נפש המדבר בגוף כו'. ועפי"ז יובן ענין הלחם למעלה בחו"ב עילאין. כי אוא"ס ב"ה בעצמו לאו מכל אינון מדות כלל. ולמעלה מכל הע"ס ואפילו מח"ע. כמ"ש כולם בחכמה עשית שבחי' חכ' כעשיה גשמיות נחשבת. ומה שנאצל בחי' ח"ע הוא אחר הצמצום ומקו"פ כו'. ומובן שכמו שלמטה אין ערוך לגוף הגשמי עם נפש הרוחני. כן ויותר מכן הרבה אין ערוך בחי' ח"ע לאוא"ס ב"ה. ונק' גופין וכדי להיות התחברות אוא"ס ב"ה להיות מאיר אורו ב"ה בגילוי בח"ע לזאת צריכים בחי' לחם. והיינו ע"י עסק התומ"צ שנש"י עוסקים למטה. בהם ועל ידם יהיה התחברות אוא"ס בח"ע ואעפ"י שהתורה ומצות ירדו למטה בגשמיות כמו ציצית תפילין ואיך יהי' בהם כח גדול כזה לעשות התחברות כו'. אך ה"ז כמשל הנ"ל שהוא מפני השרש כו' שהוא גבוה. כן יובן לנו כאן שאדרבה שמצות שירדו בגשמיות יותר יש בהם כח עליון יותר מא"ס ב"ה עצמותו. ומפני זה יכולים להמשיך גילוי אוא"ס בח"ע. אך כמו המאכל שמחבר צריך תחלה ליכלל בגוף האדם להתהפך לדם כנ"ל. כמו"כ התומ"צ שירדו בגשמיות צריכים להעלותם שיוכללו בבחי' כמראה אדם. וההעלאה הוא ע"י התפלה אם ישים אליו לבו כנ"ל. וזהו ענין כיבוד אב מאכילהו. דקאי על התורה שלמעלה. שישראל בעסקם בתומ"צ למטה מקיימים כיבוד אב להיות מאכיל כנ"ל. וזהו ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים. שמים הוא אש ומים מדות דחו"ג. ואביהם כו' הוא בחי' חכמה עילאה. אך ישראל ע"י עסק התומ"צ ממשיכים הגילוי מלמעלה מהחכ' בחכ' וזהו מפרנסין לאביהם כו'. וזהו כבד את אביך לעשות כיבוד. כבוד בגימט' ל"ב נתיבות ויש ב' בחי' ל"ב נתיבות דח"ע ודח"ת. ח"ת הוא מה שנמשך בבי"ע ונק' כבוד תתאה וכבוד עילאה הוא בחי' לב"נ אשר שם שורה אוא"ס ב"ה. וזהו בקשת משה הראני נא כבודך והשיבו ופני לא יראו. אעפ"י שמשה קבל תורה. הרי שבחי' כבוד עילאה עצמו הוא למעלה מתושב"כ. לכן זהו כבד את ביך להמשיך גילוי כבוד ל"ב נתיבות עילאין. בהתורה שנתלבשה במדות. (ענין כבד את אביך הכוונה הוא חכמה דתושב"כ שנתלבשה בז"א אשר החכמה ומוחין דז"א הוא בחי' אב של רוב הנשמות שנמשכים מיחוד זו"נ דאצילו' (לבד נשמות הגבוהים שמיחוד או"א) והכיבוד הוא להמשיך גילוי כבוד עילאה עצמות ח"ע שלמעלה מההתלבשות בז"א. שהו"ע לעשות התורה שנת"ל) (עי' לקמן בסוף הדרוש ויובן):

ואת אמך זה תושבע"פ. ומה שהמשיל תושב"כ לאב ותושבע"פ לאם. הוא כי הטפה שממוח האב הרי כלולים שם ג"כ רמ"ח אברים אך בהעלם ובקיצור גדול מאד. ולא נראה כ"א טפה א'. ואח"כ כשנמשכה הטפה בבטן האם שם יתגדל ויצטייר בנין שלם בכל רמ"ח אברים (הרי שבבטן האם לא יתוסף חדשות ורק מה שבטפת האב היא בהעלם עתה יתגלה ויתגדל). וכעד"ז ממש הוא בתשב"כ ותשבע"פ שיוצדק לקרות תשב"כ בשם אב ותשבע"פ בשם אם. כי כל הדינים שבתושב"כ הם בתכלית הקיצור נמרץ. כמו ולטטפות בין עיניך איני יודע איך הוא עשיית התפילין ואיך הוא הנחת וזמן התפילין כו' וכל הדינים. ובתושבע"פ מפסוק א' נעשה שם הלכות תפילין לבאר כל הדינים עשייתם והנחתם וזמנם וכל הפרטים שיוכל להיות. וע"כ נק' תושב"כ מצד הקיצור וההעלם בשם אב. ותושבע"פ מצד הביאור והגילוי דההעלם נק' בשם אם. והנה לגבי הנשמה יתכן ג"כ לקרות תושב"כ ותושבע"פ בשם אב ואם. כי הנשמות נמשכים מח"ע ובהיותם בח"ע הרי כלולים בבחי' ביטול והעלם שלא יתגלו כלל הע"ס דהנשמות. כי החכמה נק' אור. ואעפ"י שיש בה כלי ג"כ אך הכלי כלול ובטל בהאור ממש. וכן גם בנשמות הכלולים בח"ע כו' שהם בבחי' בלי מ"ה. והע"ס היינו ג' שכליים וז' מדות כלולים בהעלם. וכמו הטפה כו' עד"מ. אך כשנמשכים בבחי' עיבור במל' דאצילות תושבע"פ (או בבינה) שם יצטייר כל נשמה ונשמה בבחי' ע"ס ג' שכליים וז' מדות ויצא ההעלם לגילוי. וע"כ תושב"כ ח"ע נק' אב ותושבע"פ מל' נק' אם. חכ' בראש וחכ' בסוף. וזהו כבד את אביך ואת אמך. להמשיך גילוי אוא"ס ב"ה בח"ע תשב"כ ואח"כ גילוי החכמה בבחי' מל' תשבע"פ וכנ"ל. והיינו ע"י ההתבוננות שמ"ע ואח"כ ואהבת. זהו תפלה. ואח"כ ע"י עסק התומ"צ אזי הוא גמר ההמשכה:

והנה כתיב (משלי ט' ד') לכו לחמו בלחמי. שע"י לחמי וכנ"ל יהיה אח"כ לחמו להיות בחי' לחם למטה בהנשמה כו'. ופי' כי נש"י נקראו בחי' רגל. כי ברא כרעא דאבוה. וכמו שהרגל בטל לגבי הראש וכל מה שהראש רוצה הרגל עושה בלי שום מניעה ועיכוב. שאין לה רצון אחר זולת הראש. כך נש"י יש בהם בחי' ביטול כזה להקב"ה. שאין להם רצון אחר זולת הקב"ה. וע"כ נק' בשם רגל. והנה אנו רואים שכשנמשך תוס' חיות בהראש יומשך אח"כ החיזוק בהרגל שיכול לילך בחוזק. וכעד"ז למעלה שע"י המשכת גילוי אוא"ס בח"ע הנק' ראש ממילא יומשך אח"כ הגילוי למטה בנש"י הנק' רגל. וזהו שהתורה נקרא' עוז (במד"ר בשלח פכ"ו) פי' כי אעפ"י שהגילוי הוא למעלה מ"מ נמשך למטה בנה"א ג"כ הגילוי. והיינו שיהיו מתגלים כל הע"ס דהנה"א ג' שכלים וז' מדות. שמוחו יהיה משיג ומתבונן באלקות. ובלב יהיה גילוי המדות באהבה ויראה וזהו לכו לחמו בלחמי שע"י לחמי ישראל מפרנסין כו' נעשה אח"כ לחמו. גילוי ע"ס דנה"א כנ"ל:

ג והנה ע"פ איש אמו ואביו תיראו. ארז"ל (קדושין ל"א ע"א) כאן הקדים אם לאב. שעל יראה הזהיר הכתוב יותר בהאם. תשב"כ צ"ל באהבה כנ"ל. אך בתשבע"פ צריך להיות בחי' יראה כי הנה אהוי"ר הם שרש רמ"ח מצות עשה ושס"ה לא תעשה כמ"ש בתניא פ"ד. מ"ע הוא המשכת אלקות מלמעלה למטה. אך ע"י עון נפסק הגילוי כמ"ש (ישעי' נ"ט ב') עונותיכם מבדילים ואין נמשך הגילוי למטה. וע"ז יש מעלה יתירה בל"ת על מ"ע שהוא רק להסיר המנגד ודבר המסתיר כמו לא תאכל חלב כו'. (והנה תושב"כ ותשבע"פ הוא ענין מ"ע ומל"ת כידוע שכל ז' מצות דרבנן אפילו מה שבקום ועשה כמו נט"י ונר חנוכה מ"מ המכוון הוא להסיר המסתיר כמו ל"ת ועי' ע"פ גן נעול כו'). והנה תשב"כ יכול להיות באהבה לבד כבד את אביך. וא"צ כ"כ ליראה. ובתשבע"פ הזהיר על בחי' יראה. (י"ל כי הכיבוד שהוא להמשיך כבוד עילאה עצמי' ח"ע בתושב"כ זהו ע"י אהבה דוקא כנ"ל בענין אם ישים אליו לבו כו'. ומתחלה צריכים להמשיך בתושב"כ והנה תושב"כ ע"ח לא יגורך רע. אך כדי שיומשך אח"כ בתושב"פ מל' שמבררת עה"ד טו"ר צריך להיות חותם. מטבע ארוך תושבע"פ חותם בברוך כו'. וא"ל לא יומשך. והחותם ע"י שמירת ל"ת דאוריי' ואיסורים דד"ס. ולכן גבי מורא יראה קיום מל"ת הקדים אם תושבע"פ כו'). כי תושב"כ הוא רק וידבר הוי' אל משה (גילוי אוא"ס בחכ') ויש שם ביטול יותר. אך תושבע"פ מדבר בענינים גשמיים מאד כמו המחליף פרה בחמור וע"כ צריך לשמור האדם א"ע שלא להיות נמשך אחר הגשמיות וישאר בבחי' יש. וע"כ הזהיר הכ' בתשבע"פ שצ"ל בחי' יראה וביטול. לידע כי ב"ש וב"ה כולם דבר ה' ממש. אלו ואלו דא"ח. וזהו איש אמו ואביו תיראו שביראה הקדים אם לאב:

ד ועתה נבא לענין ואת שבתותי תשמרו. שהוא למעלה מכיבוד אב. כי איש אמו ואביו תיראו הוא בחי' או"א של הנשמה שמהם נמשך גוף הנשמה. אך בנשמה יש ג"כ ג' שותפים ויש מה שהקב"ה כו' וזהו"ע שבת. ובהיות שנת"ל ענין או"א שהוא תשב"כ ותשבע"פ ח"ע וח"ת שמשם נלקח' הנשמה ג' שכליים וז' מדות שלה. עתה יובן ענין בחי' שבת. כי שבת הוא התגלות נשמה יתירה בכאו"א מישראל. ולהבין מהו ענין נשמה יתירה. צ"ל המשנה אבות פ"ב עשה רצונו כרצונך כו' בטל רצונך מפני רצונו כו'. מהו ענין ב' בחי' עשה רצונך ובטל כו'. הנה בזה"ק אמרו אית רצון ואית רצון. פי' שיש ב' בחי' רצון. יש רצון ואהבה שנלקח ונמשך מההתבוננות. והוא כמבו"ל ענין ואהבת שאחר שמ"ע התבוננו' דשם עי"ן כנ"ל, ובחי' רצון ואהבה זו הוא למטה מהשכל. ונק' בכל לבבך ג' בחי' נר"נ ובכל נפשך ג' לבושים מחדו"מ. וע"ז ארז"ל עשה רצונו כרצונך. כמו שרצנך בעוה"ז הוא עפ"י טעם ודעת. כן תעשה ותעורר רצון ואהבה לאלקות עפ"י התבוננות וכנ"ל. וזהו ענין נה"א שהוא ג' שכלים או"א. ומדות הנולדים מזה כו' ואית רצון העליון שלא ע"י החבוננות כלל והוא למעלה משכל והתבוננות דנה"א ובחי' זו נק' בכל מאדך בבחי' בלי גבול היינו שרצון זה אין שום כלי מגביל אותו להיות נשאר בבחי' איזו מציאות. כ"א ליכלל ולאשחאבא בגופא דמלכא עצמותו ית' היפך הגילוי וההמשכה למטה בכלים דנה"א. כ"א להחכלל בבחי' אין ואפס כו'. ונק' רעוד"ל כו' וזהו בחי' יחידה ונמצא בחי' רצון ואהבה זו הוא למעלה מהחו"ב דנה"א. ובחי' זו נק' נשמה יתירה. פי' שהיא יתירה ואינה מכלל גוף הנשמה כלל. כי מהו גוף הנשמה הוא ג' שכליי' וז"מ כנ"ל ונק' נר"כ. ורצון זה הוא למעלה מהחו"ב ע"כ נק' נשמה יתירה. והנה התגלות נשמה יתירה הוא בשבת. ונמצא ענין שבת הוא מה שהקב"ה נותן בו נשמה. וכמו בגוף שנולד מאו"א ויש מה שהקב"ה נותן בו נשמה. כן הוא ממש בהנשמה שלשה שותפין דע"ס של נה"א נמשכו מתשב"כ ותשבע"פ וכנ"ל באריכות ויש מה שהקב"ה כו' והוא בחי' שבח. התגלוח נשמה יתירה. אך י"ל מהו שייכות גילוי דנשמה יתירה בשבת דוקא. הנה כתי' (יחזקאל מ"ו א') שער החצר הפנימית הפונה קדים סגור יהי' שימה"מ וביום השבת יפתח. יש ב' בחי' קדם וראשית ראשית יש לזה שני שלישי כו'. קדם כמו בפ"ע. ראשית הוא בחי' חכ' כמ"ש בראשית ברא אלקים וח"י בחוכמתא. הרי שח"ע נק' ראשית והיינו לפי שח"ע היא ראשית ומקור ההשתלשלות. ויש לזה שני שלישי כו'. אבל אוא"ס ב"ה שלמעלה מהשתלשלות לגמרי נק' קדם. קדמונו ש"ע כו'. וזהו בחי' הפונה קדים. (חצר הפנימי' לפה"נ הוא בינה כידוע דהתגלות ע"י בבינה וזהו הפונה קדים). ובחי' זו דהפונה קדים סגור יהי' בשי"מ המעשה ורק ביום השבת יפתח. כי שבת הוא שביתה כמ"ש וישבוח ביום השביעי. כי בשי"מ המעשה כתי' ששת ימים עשה כו' שששה מדות עילאין נמשכין ויורדין בהשתלשלות להחיות כל העולמות יום ראשון חסד ויום שני גבורה (וגם הארת א"ע נמשך ומתלבש בהמדות כמ"ש כולם בחכ' עשית) וזהו בששת ימי המעשה שאז הוא ירידת החכ' ומדות בעולמות. ושבת הוא שביתה עליות החו"ב ומדות בלמעלה מהחכמה. וכמו למטה באדם כשעושה איזה מלאכה הרי השכל ומדות והמח' מלובשים בהפעולה. אך כשנח מלעשות המלאכה הרי עולים המח' והמדות והחכ' בעצמות הנפש למעלה מן החכ'. וכן יובן שבשבת שהוא שביתה עליות החו"ב ומדות וא"כ היכן הוא העליה בעצמות אוא"ס שלמעלה מהשתלשלו' (ואעפ"י דכתי' אני ה' לא שניתי וא"כ איך אפ"ל ענין שביתה כו' אך באמת עיקר פי' לא שניתי הוא בעצמותו ית' שלמעלה מהשתלשלות אבל בההארה הנמשכת יהי' בודאי שינוי'). וזהו שער החצר הפנימי' הפונה קדים בחי' שלמעלה מהשתלשלות ע"ס. ביום השבת דוקא יפתח שהו"ע שביתה כו'. וכיון ששבת הוא גילוי בחי' קדמונו ש"ע שלמעלה מהשתלשלות. ע"כ גילוי דנשמה יתירה הוא בשבת דוקא וביאור הענין הנה כחי' (משלי כ"ח כ"ד) גוזל אביו ואמו. וארז"ל (ברכות ל"ה ע"ב) אביו זה הקב"ה. אמו כנס"י. הרי שהקב"ה נק' אב לנש"י. וכתי' יש אחד ואין שני גם בן ואח אין לו מבואר שהקב"ה בעצמו למעלה מבחי' בנים להיות להם לאב והענין ששניהם אמת. כי נש"י נמשכים מח"ע וכנ"ל ומה שנש"י נק' בנים והקב"ה נק' אב הוא מצד התלבשות אוא"ס ב"ה בע"ס להיות חכים כו' אזי יקראו נש"י (מצד התמשכותם מחכ') בנים. והנה מה שאוא"ס מתלבש בע"ס הוא בחי' צמצום והשפלה אצלו ית' ורק הארה לבד נתצמצמה להיות מלובש כי בעצמו הוא לאו מכל אינון מדות כלל ולמעלה מעלה מבחי' ח"ע כו'. ומצד בחי' זו גם בן אין לו דכיון שהוא למעלה מע"ס ע"כ ממילא אינו שייך לנש"י הנמשכים מע"ס. והנה מה שגם בן אין לו קאי על עצמיות גוף הנשמה היינו ע"ס שלה שנמשכה מאו"א תשב"כ וחשבע"פ. אך התגלות דנשמה יתירה שהיא רעו"ד בחי' רצון שלמעלה מהחכ' דנה"א נמשך דוקא מבחי' עצמותו ית'. אוא"ס ב"ה בעצמו. דכיון שהרצון הוא למעלה משכל. עכצ"ל נמשך מא"ס שלמעלה מהח"ע. הרי נת' דעצמיות הנשמה ובחי' הרצון הנק' נשמה יתירה נמשכו מב' שרשים. שעצמיות הנשמה ע"ס שלה נמשכה מע"ס עליונות. ומצד עצמותו שלמעלה מע"ס גם בן אין לו. והרצון הנק' נשמה יתירה נמשך דוקא מאוא"ס שלמעלה מע"ס. ועתה יובן בטוב טעם שהתגלות דנשמה יתירה הוא בשבת דוקא לפי שבשבת הוא הגילוי מבחינת הפונה קדים אוא"ס שלמעלה מהשתלשלות ע"ס (בן אין לו) ע"כ אז הגילוי דנשמה יתירה. וזהו איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו יכול יהא כיבוד אב דוחה שבת. כי כיבוד אב הוא מדרגה גבוה היינו להמשיך אוא"ס בח"ע וכנ"ל בענין כבד כו' ונותן כח לגילוי עשר בחינות דנה"א וע"כ יכול שהוא למעלה מבחי' שבת. ת"ל ואת שבתותי. כי שבת הוא גילוי עצמיות אוא"ס שלמעלה מע"ס. ובנפש הוא המשכת נשמה יתירה והוא מה שהקב"ה נותן בו נשמה. והנה נשמה יתירה שמתגלה בשבת נותן כח בכל התפלות דשי"מ החול היינו להיות בחי' בכל מאדך בל"ג בכ"י. וע"כ נק' התפלה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה לפי שבתפלות דחול מאיר הארה דנשמה יתירה. הכונה דכמו כבוד או"א דתושב"כ ותושבע"פ נמשך מזה כח על גילוי גוף הנשמה בגוף דהיינו עשר בחינותיה כנ"ל. כמו"כ מבחי' שבת נמשך הכח על בחי' הקב"ה נותן נשמה שהוא הרעו"ד בכל מאדך שיתגלה בהאדם בכל ימי החול בתפלה. ולכן שבת גבוה יותר מכיבוד או"א כו':

ה והנה ענין הקב"ה נותן נשמה הוא מאוא"ס ב"ה שלמעלה מעלה אין קץ מבחי' ח"ע. והיינו מבחי' כתר א"א רצה"ע ב"ה. ומגילוי זה נמשך בנפש הרצון עליון שלמעלה מחכמה ושכל. בחי' יחידה כו'. שאין אהבה זו מוגבל בשום כלי כלל אלא לצאת מגדרי הכלים ולהתבטל בא"ס ב"ה. וזהו נשמה יתירה (כלומר יותר מכפי הכלים שאינה מלובשת ונכנסת בכלי). והנה על ידי בחי' רעו"ד ורצון זה שלמעלה מהכלים ממשיכים מעצמות אוא"ס ב"ה שלמעלה מהחכ' אור חדש ממש שאינו מלובש כלל בע"ס כו'. אכן על ידי מדות שנולדים מהשכל בחי' אה"ר שנלקחה מהתבוננות ומוגבלת בכלי אינו יכול להמשיך הגילוי כ"א מה שכבר באה המשכת א"ס ב"ה בכלים כמו בח"ע. והנה בחי' אם ישים אליו לבו הנז"ל שהו"ע לחפוץ שהוי' יהי' אלקיך הוא אהבה המוגבלת בכלי דוקא כמובן. ואין יכול להמשיך הגילוי כ"א מהאא"ס המלובש בחכמה (בחי' כלי) וכנז"ל להמשיך בחי' ח"ע עצמה בהתורה שבהשתלשלות במדות כנ"ל שזהו"ע לעשות התורה. וא"כ מה הוא זה שנת"ל בענין כבד את אביך להמשיך גילוי אוא"ס ב"ה שלמעלה מהחכ' בהחכ' ע"י תומ"צ שנק' לחם. הלא מצד תומ"צ בעצמו הוא רק העלאת מ"ן ליחוד זו"נ כמ"ש כ"ז בד"ה ונקדשתי בהביאור. ע"כ נ"ל דמ"ש כבד את אביך. שנת"ל תושב"כ ח"ע. אין ר"ל עצמות ח"ע חכים ולא בחכמה ידיעא. והכיבוד להמשיך אוא"ס ב"ה עצמו שלמעלה מהחכ' בחכ'. כי זה א"א על ידי תומ"צ לחוד כ"א על ידי קדימת בכל מאדך ומס"נ ממש בק"ש. אלא דפי' אביך ותושב"כ ח"ע ר"ל מוחין דז"א שהוא המשכת אור ח"ע שמלובש בז"א. וזהו תושב"כ שמקומה בז"א. והכיבוד הוא להמשיך מא"ס ב"ה המלובש בח"ע. והיינו ע"י תומ"צ וקדימת ואהבת שבק"ש. ופי' אביהם שבשמים מוחין דז"א. ובזה יתפרש שפיר פי' כבד לעשות כיבוד. דר"ל להמשיך ל"ב נתיבות ח"ע עצמה כו'. ע' בסידור שער התפילין בתחלתו מענין תלת חללי גלגלתא כו' וגם להלן גבי ביתא תליתאה שמע ישראל. ישראל סבא. וממה שנתבאר שם יובן כאן. וע' בת"א ר"פ בראשית ע"פ השמים כסאי. וע' עוד בד"ה ועשית חג שבועות. וע"פ וידבר דעשה"ד:

ענין סמיכות שבת לכיבוד או"א בעשה"ד. ובפסוק איש אמו כו' ואת שבתותי כו'. צ"ל ענין ספה"ע ושבועות. הנה ארז"ל (מ"ר בראשית פס"ז סי' ז') צדיקים לבן ברשותן דומין לבוראן. ויאמר ה' אל לבו כו'. וזהו ענין ספה"ע שיהי' לבן ברשותן. והיינו כי ספה"ע עומר שעורים הוא לברר ז' מדות דנה"ב. כי יש ז"מ דקדושה והו"ע ע' נפש ל' יחיד. לפי שבעלי' בתכלית לאוא"ס ב"ה כמ"ש לך ה' הגדולה. אך יצב גבולות עמים למספר בנ"י כו'. שמז"מ דתהו נפלו בשבה"כ בע' שרים וז"מ דנה"ב. ולכן ספה"ע הוא לברר המדות דנה"ב. והיינו ע"י המשכת מוחין בהמדות ומוח שליט על הלב. כי המוחין מנהיגים המדות על אופן הראוי. וכמו אפי' מי שהוא חסדן בטבעו אם אינו מתנהג עפ"י חכמה. יוכל להיות החסד שלא במקום הראוי והחכמה מנהיג את המדה שיהי' במקום הראוי וכמו"כ למעלה ענין לבו ברשותו ויאמר ה' אל לבו. כי לבו זהו המדות. ועפ"י המדות אם פוגמים באלקו' נמשך העונש למאד. וזהו ויתעצב ה' אל לבו ויאמר מחה אמחה כו'. אבל ע"י המשכת גילוי החכמה בהמדות נמתקים המדות כי חכמה מקור החסד. ומי שהוא חכם ביותר הוא חסדן ביותר. וזהו ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף עוד להכות כו'. וכמו"כ גם בבחי' יגמה"ר בקש משה ונפלינו אני ועמך. כי מדות אלו שלמעלה מהחכ' הם רחמים פשוטים ויוכל לימשך השפע אפי' לאוה"ע. וכמו שאמר אברהם לו ישמעאל יחי' לפניך. ולכן בקש משה ונפלינו. והיינו שיהי' הנהגת מדה"ר עפ"י החכמה דוקא ואז יומשך השפע במקום הראוי כו'. וזהו ענין לבו ברשותו למעלה. וגם עוד פי' לבו ברשותו כי לבו זהו ל"ב אלקי' שבמע"ב וזהו ויתעצב אל לבו כו' שהם מדה"ד. וענין לבו ברשותו הוא שיתוף מדה"ר למדה"ד. והו"ע גבורת גבורתו שכובש כעסו וכמו"כ צדיקים לבן ברשותן שהמוחין מנהיגים את המדות. כי תלת שליטין אינון מוחא לבא כבדא וסימנך מלך". וזהו ענין ספה"ע המשכת מ"ט שע"ב היום יום גימט' אל הוי' ונמשך לעומר שעורים דב"ן. והיינו שהוא המשכת מוחין בהמדות כדי לברר את המדות. ואח"כ בשבועות מתגלה בחי' שלמעלה מהמוחין. והוא שער הנו"ן דבינה דהנה ארז"ל (מכילתא בשלח ויתרו) במ"ת נדמה להם כזקן מלא רחמים ועל הים כבחור. כי בים הי' צ"ל ההנהגה ע"י המדות דז"א דוקא חסד לישראל ודין למצרים כמ"ש דודי צח ואדום. צח לי ואדום למצרים. וזהו בחור גימט' רי"ו גבורה ובגבו' יש חסד ג"כ כי גבור' גימט' ג"פ חסד. ובמ"ת נדמה להם כזקן מלא רחמים הוא בחי' לבושי' כתלג חוור ושער רישי' כעמר נקא ורב חסד שלמעלה מהחכמה. והנה ספה"ע הוא המשכת מוחין בהמדות. ועי"ז אח"כ בשבועות מתגלה ממילא בחי' שלמעלה מהמוחין ובאדם אין מושג כ"א רק שכל ומדות. אבל למעלה יש בחי' שלמעלה לגמרי ממהות מוחין כו':

והנה כמו ענין ספה"ע ושבועות. עד"ז הו"ע כיבוד או"א ושבת. כי חכמה נק' אב כמ"ש (ישעי' ס"ג ט"ז) כי אתה אבינו. ובינה נק' אם. כי אם לבינה תקרא. והמדות נק' בן ובת. כי השכל מוליד המדות. והו"ע שם הוי' בשלימות בן ובת ו"ה או"א י"ה. וזהו ענין מצות כיבוד או"א. שעי"ז ממשיכים התגלות בחי' חו"ב י"ה עלמא דאתכסי' ששם מאיר אוא"ס ב"ה בבחי' ו"ה עלמדאת"ג. והנה בגלות אין השם שלם כי יד על כס י"ה. ומזה נמשך כל הדינים. אבל ע"י כיבוד או"א ממשיכים המוחין בהמדות שהו"ע חיבור י"ה בו"ה כו'. ועפ"י חסידות ענין כיבוד או"א הוא עסק התורה. כי מוסר אביך תושב"כ. ותורת אמך תשבע"פ. והתו' היא פנימיות ח"ע שלמעלה מבחי' מקור המדות (כי ענין חו"ב שנק' או"א לגבי זו"נ הוא ישסו"ת. והתו' או"א עילאין). וכל המשכת מוחין הוא על ידי התו'. והנה נת' שכיבוד או"א הו"ע המשכת מוחין מחו"ב בהמדות. וכענין ספה"ע. אך שבת הוא המשכה מלמעלה מבחי' מוחין וכענין שבועות שאחר ספה"ע. ולכן סמוך שבת לכיבוד או"א כמו שבועות אחר ספה"ע והענין כי שלשה שותפין כו' וכמו שהוא בהגוף כן בהנשמה. שבחי' נר"נ שהו"ע שכל ומדות נמשכים מבחי' חו"ב. ולכן חו"ב נק' או"א. אבל יש בחי' שלמעלה מהחכמה. והו"ע שבת עילאה שהוא גילוי בחי' שם הוי' דלעילא שלמעלה מח"ע. ומשם נמשך בשבת גילוי נשמה יתירה בנר"נ. שהוא בחי' רעו"ד ביטול שלמעלה מהשכל. וזהו ענין הקב"ה נותן בו נשמה שלמעלה מבחי' נר"נ. ובזה יובן ענין סמיכות שבת לכיבוד אב ואם. כי תחלה צ"ל כיבוד או"א שהוא להמשיך התגלו' בחי' נר"נ מבחי' חו"ב שנק' או"א. והיינו שיאירו הנר"נ בהתגלו' בהגוף. ואח"כ בשבת נמשך מלמעלה מהחכמה הגילוי דנשמה יתירה. וביאור הענין כמארז"ל (אבות פ"ב) עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה. רצונך כרצונו שמתחלה צריכים לעשות הרצון לאלקו' עפ"י שכל וטעם ודעת כו'. וזהו כרצונך. וזהו המשכת גילוי נר"נ ואח"כ יעשה רצונך כרצונו. שיהי' רצון למעלה מהשכל. והיינו כי הבחי' שלמעלה מהמוחין מאיר ע"י המוחין דוקא. וזהו סמיכות שבת לכיבוד או"א וכענין שבועות שאחר ספה"ע כנ"ל. וכמו"כ ג"כ סמוך שבת למקדש את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו. כי מקדשי תורה והתורה נקראת גם כן אב ואם כנ"ל:

ענין שבת תתאה ושבת עילאה. שב"ת עליו' המדות בבחי' ח"ע שם הוי' דלתתא. ושב"ע העלי' בשם הוי' דלעילא. ובזה יובן שייכות ענין הגאולה לשבת. דארז"ל (מ"ר בראשית פי"ב סי' ה') כל תולדת חסר חוץ מאלה תולדות השוה"א. ואלה תולדות פרץ שהם מלא בשני ווי"ן. ואפי' תלדות יעקב יוסף כתי' ג"כ רק ו' א'. וענין ב' ווי"ן. כי יעקב עצמו הוא ו' כי הוא קו האמצעי ת"ת כללות ו"ק דז"א ונק' אות אמת. וכתי' וזכרתי בריתי יעקוב מלא בוי"ו. וקאי על הגאולה. והיינו שבבחי' יעקב נמשך עוד ו'. והו"ע תתן אמת ליעקב. והוא בחי' והנורא אל עליון. שבחי' ו' זה הוא מאל עליון שלמעלה מהשתלשלו' ונמשך בבחי' נורא ת"ת לפי שת"ת בריח התיכון. ומבחי' ו' הב' שלמעלה מהשתלשלו' נמשך הגאולה. ולכן תולדות פרץ שהוא משיח מלא בשני ווי"ן. כי פרץ כמו עלה הפורץ. פורץ גדרו ש"ע. למעלה מסדר השתלשלו'. ולכן ו' דברים שנחסרו מחמת חטא עה"ד. יתמלאו לע"ל כשיומשך גילוי ו' הב' כו'. והנה ארז"ל בירושלמי (נדרים פ"ג ה"ט) שקולה שבת כנגד כל המצות כי בכל המצות כתי' רק מצות בוי"ו א' ובשבת כתי' (בנחמי' ט' י"ד) מצוות שבת בשני ווי"ן. כי כל המצות הם בחי' צוותא וחיבור ש' הוי' דלתתא שיומשך בגילוי למטה ולכן כתי' רק ו' א'. אבל בשבת הרי יש שבת עילאה שהוא ש' הוי' דלעילא. ולכן מצות שבת מלא בשני ווי"ן ומבחי' ו' זה נמשך הגאולה. ולכן ארז"ל (שבת קי"ח ע"ב) אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלין. דהיינו שב"ת ושב"ע. אך ענין שתי שבתות דוקא. היינו דכתי' אם יגאלך טוב יגאל. שהוא בחי' טוב הוי' לקויו ע"י הג' קוין דתומ"צ ועבודה כו'. וא"ל וגאלתיך אנכי ש' הוי' דלעילא. והב' גאולות ישנם בשבת שב"ת ושב"ע. ועפי"ק הב' גאולות הם יסוד שנק' טוב. ובינה שנק' אנכי. כי התגלות עת"י בבינה. וב' הבחי' בשבת:

והייתם לי קדושים כי קדוש אני כו'. וצ"ל מהו הדמיון כו' הנה כתיב (ישעי' ד' ג') והי' הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו. וארז"ל בגמ' (ב"ב ע"ה ב') עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש כדרך שאומרים לפני הקב"ה. וצ"ל זה ג"כ וגם מהו הלשון כדרך כו' דמשמע שא"ז בחי' א' לגמרי רק כדרך כו'. והנה ארז"ל במד"ר (קדושים ספכ"ד סי' ח') על ענין הג"פ קדוש משל למלך שעשו לו בני המדינה ג' עטרות נטל א' ונתנו בראשו ושנים נתן בראש בניו שנאמר והייתם קדושים כי קדוש אני. והיינו כי בנש"י נאמר קדושים תהיו. וגם והתקדשתם והייתם קדושים. ב' פעמים. ובהקב"ה נאמר כי קדוש אני פעם א'. ועפי"ז אפ"ל מה דבגמ' (שבת פ"ח ע"א) אמרו שבמ"ת קשרו לבנ"י שני כתרים א' כנגד נעשה. וא' כנגד נשמע. והרי כתיב (שה"ש ג') צאינה כו' בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו. דמזה משמע שענין מ"ת הוא שנמשך העטרה בראשו של הקב"ה. והיינו כמאמר המדרש א א' נתן בראשו. ושנים נתן בראש בניו. ובזה יתקיימו שני הענינים כו'. ותחלה צ"ל ענין על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל עמ"ת (אבות פ"א מ"ב). גם יש ג' בחי' כהנים לוים וישראלים. ג' אבות. אוריין תליתאי. ג"פ קדוש. הכל רק ג' כו'. וצלה"ק תחלה ענין ירידת הנשמות בגופים שהוא ירידה צו"ע כי הנה הנשמה קודם שנמשכה למטה היתה במדרגה גבוה מאד. נשמה שנתת בי טהורה היא כו'. פי' טהורה לשון כעצם השמים לטוהר. שהנשמה כמו שהיא למעלה היא בבחי' בהירות בתכלית דהיינו שאינה שום דבר המסתיר על אלקות כלל וזהו מצד גודל, הביטול כי כל בחי' יש הוא מסתיר אלקות אבל הנשמה כמו שהיא למעלה היא בתכלית הביטול. וזהו דע מאין באת כו'. ולכן אינה דבר המסתיר כלל על אלקות. וז"ש (מ"א י"ז א') חי הוי' אשר עמדתי לפניו דהיינו שהיתה כלולה בתכלית הביטול בבחי' פנימי' אלקות וזהו לפניו. וכשיורדת למטה לעוה"ז להתלבש בגוף ונה"ב נעשית יש ודבר נפרד. וירידה זו צו"ע לבוא מבחי' צדיק לבחי' בע"ת כי כשהיתה למעלה ודאי היתה בבחי' צדיק. וע"י שנמשכה למטה בבחי' ריחוק והסתר תבוא לבחי' תשובה כי תשובה אינה דוקא על עבירות כו' ובמקום שבע"ת עומדים כו' כי יתרון האור מן החשך כו':

ב דהנה כתיב (תלים קל"ו) לרוקע הארץ על המים כי לעולם חסדו. כי בשעת הבריאה היתה הארץ מובלע ומוקף מהמים כמ"ש (בראשית א') ורוח אלקים מרחפת על פני המים והיינו שזהו מצד טבע הבריאה שכל יסוד כבד ביותר הוא למטה ביותר והיסוד הקל ממנו הוא גבוה ומקיפו מכל צד. המים מקיף הארץ והרוח מקיף את המים כו'. אך אח"כ גזר הקב"ה יקוו המים כו' ותראה היבשה להיות היפך הטבע שיהי' הארץ גבוה מן המים ולכן הולכי ימים נק' יורדי הים כו' והיינו כדי שיהי' ישוב העולם כמ"ש (ישעי' מ"ה י"ב) אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה כו' שהאדם א"א להיות כ"א בארץ. וזהו לרוקע הארץ על המים כל"ח. ולהבין מהו ענין זה ברוחניות כו'. הנה ידוע בזהר (בשלח וכ"ד) אשר המלאכים נק' נוני ימא. כמו נוני ימא הם מובלעים ומכוסים במים שאין יכולים להיות יש ודבר נפרד מהים כי כשפורשים מיד מתים. כמו"כ יש מלאכים עליונים שבטלים במציאות לגמרי לגבי החיות אלקות המחי' ומהוה אותן עד שאין נראים ליש כלל והיינו מצד שהחיות אלקות מחי' אותן בקירוב וגילוי מאד שמאיר עליהם בתוקף ההתגלות ומקיפם מלל צד כו'. ומחמת זה הם ממילא כלולים ובטלים במציאות ואין נראים ליש כלל כו'. ולכן יוכל מלאך לומר ע"ע בי נשבעתי נאום הוי'. והיינו כיון שהוא בתכלית הביטול עד שאינו מהות כלל ע"כ אינו מסתיר כלל על אור שם הוי' המלובש בו. וזהו בחי' המלאכים שנק' נוני ימא דהיינו ההשפעה מאלקות נק' ים לפי שמחי' אותם באופן שמקיפם מכל צד עד שמוכרחים להיות בבחי' ביטול ואין להם בחירה כלל להיות נפרדים כו' והמלאכים נק' נוני ימא. ולכן נז' על מרע"ה המעלה כי מן המים משיתהו שהי' בו למטה הביטול דבחי' ים. והו"ע בחי' נוני ימא דאזלין ביבשתא כמ"ש (בראשית מ"ז ט"ז) וידגו לרוב בקרב הארץ:

והנה הנשמות נק' בזהר ברואים שבארץ כמו הברואים שבארץ אעפ"י שניזונים מהארץ מ"מ הם נפרדים לגמרי מהארץ להיות יש ודבר בפ"ע. כמו"כ הנשמות שיורדים למטה בעוה"ז ומתלבשים בגוף ונה"ב נראים יש ודבר נפרד מאלקות. והנה באמת גם הנשמות קודם שנמשכו למטה נק' ג"כ נוני ימא שהיו ג"כ כלולים בתכלית הביטול בבחי' ים העליון כו' וכמ"ש חי הוי' אשר עמדתי. כמו דכתיב במלאכים שרפים עומדים. וענין עמידה הוא תכלית הביטול. ורק אח"כ נמשכו הנשמות וירדו מבחי' ים לבחי' ארץ להתלבש בגוף הגשמי כדי שיהיו יש וד"נ כו' ולכן אי' בפע"ח אשר שביעי ש"פ שהו"ע קי"ס אזי הוא זמן לידת הנשמות למעלה. והיינו כאשר נקרע הים העליון ששם כלולים כל הנשמות אזי נמשכים הנשמות שמבחי' נוני ימא בבחי' יבשה. ולכאורה זהו ירידה גדולה לגבי הנשמות שנמשכו מבחי' ים לבחי' ארץ. אך הענין כי ירידה זו צו"ע היא. דהנה אנו רואים למטה שמי הים המה מלוחים שאינן ראוים לשתי' כלל. ולכן אי' בגמ' שבת שאסור לטבול בים בשבת מפני שמחזי כרפואה וע"י שמי הים עוברים מלמטלמ"ע דרך גידי הארץ ובוקעים אותה עד שעולים מלמעלה על הארץ נעשו מים חיים שהם מתוקים מאד ויפים לשתי' כו' דמזה מוכח שיש בבחי' ארץ ועלמדאת"ג מעלה יתירה על בחי' ים ועלמדאתכ"ס. ולכן גם התורה נתנה דוקא בארץ. ים אמר אין בי. תהום אמר אין עמדי. וכמ"ש אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי. בראתי בגימט' תרי"ג וזהו ואדם עליה כו'. נעשה אדם בצלמינו בחי' ועל דמות כו' כמרא"ד אשר אדם זה למעלה מבחי' ים. והתגלותו דוקא בארץ והיינו לפי שיש טו"ר ובחירה כו' (שהו"ע כל הבירורים כו'). ולהבין מה שמי הים הם מלוחים. כי נת"ל שים הוא עלמדאתכ"ס ביטול בתכלית וא"כ ודאי למעלה מה שמי הים הם מלוחים א"ז חסרון כ"א למעליותא גדולה. והענין דכתיב (מקרא כ' י"ג) ולא תשבית מלח ברית אלקיך. וכתיב (במדבר י"ח י"ט) גבי כהונה ברית מלח עולם דהנה המלח עושה ג' פעולות. א' שנותן טעם בהמאכל כמ"ש (איוב ו' ו') היאכל תפל מבלי מלח. ב' שמפליט ומפריד פסולת ותמצית הדמים שהו"ע המליחה. אין הבשר יוצא מידי דמו אא"כ מולחו יפה כו' (חולין קי"ג א'). ג' שמקיים הדבר לזמן מרובה שלא יתקלקל כו'. וככל המשל הזה שבמלח גשמי שייך ענין זה למעלה ברוחניות בבחי' ים העליון שהוא מלוח. דהנה נת"ל ענין נוני ימא למעלה היינו מלאכים עליונים שכלולים בתכלית הביטול באלקות מצד תוקף התגלות חיות אלקות עליהם ומקיפם מכל צד כו' וא"כ אעפ"י שהביטול דבחי' נוני ימא גדול מאד אבל ביטול זה אינו מצ"ע דהיינו מצד השגתם. כי אינן משיגים כלל מהות הביטול. ורק מצד החיות אלקות שמאיר עליהם בתוקף הגילוי ומקיפם מכל צד. מתבטלים ממילא למעלה מהטעם והשגה כו'. כמו עו"ע כשהעילה מקיף וכולל בעצמו את העלול אזי העלול ממנו מתבטל ממילא לגבי העילה המקיפו בלי שום עו"ד כו'. וזהו מדרגת ים מצ"ע. אך ענין שהים מלוח. היינו כמו מלח שנותן טעם כו'. כמו"כ יומשך ויתגלה הביטול אמיתי דבחי' ים בבחי' טעם והשגה ממש שיהיו משיגים הביטול. להיות טעם והשגה בהביטול דבחי' ים כו' כי מלח בשרשו הוא גבורות דאבא. וידוע בענין טנת"א אשר טעמים בחכ"ע. ולכן הוא נותן טעם בהביטול דבחי' ים. והנה ארז"ל (מקואות פ"ה מ"ד) ע"פ ולמקוה המים קרא ימים (בראשית א') שיש מיני ימים הרבה. וכן אי' בזהר (ח"א רמ"א ב') אתר אית בים שבו מים מתיקין. כמו ים כנרת שמימיו מתוקין ככנור. ואתר אית בים שבו מים מרירין. כמו"כ יש למעלה ברוחניות כמה מדרגות בבחי' ים. דהנה כתיב (מ"א ז' כ"ה) שנים עשר בקר והים עליהם מלמעלה דהיינו י"ב בקר דבריאה. והים זהו מל' דאצי' שנעשית עתיק ומקיף לבריאה וזהו עומד עליהם מלמעלה דהיינו למעלה מהדעת והשגה כ"א בבחי' עתיק ומקיף עליהם מלמעלה כו'. ואעפ"י שבטלים בתכלית לבחי' ים העליון כנ"ל בענין נוני ימא. אך ביטול זה אינו מתגלה בהם בבחי' השגה ממש. כ"א שמתבטלים ממילא למעלה מהטעם והשגה. ולכן ענין בחי' ים זה שעל י"ב בקר שהוא מלוח היינו שיהי' טעם והשגה בהביטול וכנ"ל. אך יש עוד בחי' ים שלמטה ממדרגה זו דהיינו אותיות אחרונות דשם אלקים שהם ב' אותיות ים והו"ע מ"ח צירופים אחרונים דשם אלקים שהם גבורות קשות ויש בהם אחיזת החיצונים ביותר כידוע בפי' אדמת בני ח"ם ובענין מצרים מיצר י"ם. וזהו"ע אתר אית בים שהם מים מרירין ולכן ענין שים זה הוא מלוח היינו המשכות טעמים דחכ' להמתיק הגבורות קשות דאותיות ים דשם אלקים ועי"ז נפרד אחיזת החיצונים מגבורות אלו (וה"ז כמו שבגשמיות פעולת המלח להפליט ולהפריד הפסולת) ואזי יוכל להיות נמשך יחוד עליון בהגבו' אלו שיקבלו מיתוק מהחסדים עליונים כו'. ולכן ענין שהים זה מלות הוא ממש ענין מלח ברית אלקיך דהיינו המלח שיש באותיות ים דשם אלקים להמתיק הגבו' קשות שיתפרדו מהם אחיזת החיצונים ואזי יוכל להיות התחברות והתקשרות הגבורות דשם אלקים עם חסדים דשם הוי' שהו"ע יחוד הוי' ואלקים. וזהו פי' ברית אלקיך שגורם הברית וההתקשרות שם אלקים עם שם הוי' דהיינו שיתקיים היחוד תמיד. וזהו"ע מה שהמלח מקיים הדבר כו' וז"ש בזהר (שם) ע"פ צדיק ה' צדקות אהב דא מלחא בימא רבא. דהיינו מה שע"י היסוד שנק' צדיק נמשך טעמים דחכמה להמתיק הגבו' קשות דאותיות ים דשם אלקים זהו ודאי צדקה גדולה דאל"כ לא הי' יכול להיות קיום העולם כמ"ש בזהר (ח"ג ק"י ב' ע"פ בטח בה' ועשה טוב כו') הא כדין נורא דליק ואוקיד עלמא א בשלהובא וזהו צדקות אהב. וזהו"ע מה שהמלח מגין על היסורים. היוצא מזה שענין מה שהים מלוח למעלה א"ז חסרון כלל כ"א מעליותא גדולה:

ג והנה כשהנשמה היתה תחלה בבחי' נוני ימא אשר מי הים המה מלוחים שהוא תכלית הביטול. וגם להיות טעם והשגה כו'. ונמשכה אח"כ לבחי' ארץ ה"ז ירידה גדולה ומהו העלי' בזה כו'. והענין כי מי הים למטה אנו רואים אשר הם מתעלים ע"י הארץ כי אזי נק' מים חיים. דהנה כל הימים כמקוה וגם לפי פסק הלכה שמטהרין בזוחלין כמ"ש בשו"ע סי' ר"א. אבל קידוש מי חטאת לטהר טומאת מת פסול מהים כ"א דוקא מים חיים וכן כל טומאות חמורות כזב ומצורע אין להם טהרה בים כ"א דוקא ע"י מים חיים כו'. והנה מ"ח הוא בחי' גבוה מאד כמארז"ל באדר"נ (ספל"ד) עשרה דברים נק' חיים. וה' אלקים אמת הוא אלקים חיים. התורה נק' חיים המים נק' מים חיים כו'. דמזה מוכח שיש מעלה בבחי' ארץ שהים מתעלה על ידה. ויובן הענין מקי"ס דכתיב ובנ"י הלכו ביבשה בתוך הים והמים להם חומה כו' שהים נתבטל לפניהם עד שנקרע לפניהם. והיינו מחמת מימינם ומשמאלם וישראל באמצע שהו"ע הג' קוין דתו"ע וגמ"ח שהם דוקא בבחי' ארץ. כמארז"ל (זח"ג רנ"ח א' ילקוט בשלח) מימינם זה תורה מימינו אש דת למו ומשמאלם זה תפילין שמניחים על יד שמאל. ולהבין המעלה בעבודה לבחי' מים חיים על מי מלוחים דים. והענין דיש שני בחי' אהבה. בכל נפשך ובכל מאדך. בכל נפשך הוא כמ"ש נפשי אויתיך כו' כמו האדם שתאב ומשתוקק לחיי נפשו וביותר הוא בחולה שאין לו אז שום רצון אחר כלל כ"א רק רצון אחד שיתפשט הנפש להחיות הגוף מפני כי הגוף אין לו שום חיות כלל מבלעדי הנפש. כן הבורא ית' הוא נפש וחיות של כל העולמות עליונים ותחתונים נשמה לכל הנשמות וחיות לכל חי כו' והעולמות מצ"ע הם מות ממש שאין בהם שום קיום וחיות כלל מבלעדי אלקות. ע"כ א"צ לחפוץ בהעולמות עצמן לא בגשמי' ולא ברוחניות כ"א רק רצון א' לאהבה את ה' ולדבקה בו ית' כמ"ש לאהבה כו' כי הוא חייך. ומבלעדי אלקות לא ירצה שום דבר כלל. וזהו האהבה דבכל נפשך. נפשי אויתיך. שיהי' האדם לגבי אלקות כמו הגוף לגבי הנפש דהיינו שלא ליקח חיות וענג משום דבר חוץ אלקות. והנה אהבה זו היא עפ"י טעם והשגה. וזהו מדרגת הנשמה כשהיתה למעלה שהאהוי"ר שלה הוא רק עפ"י טעם והשגה בחי' האהבה דבכל נפשך. וגם הביטול שלה מה שנק' נוני ימא ג"כ עפ"י טעם והשגה כנ"ל שהים מלוח. אבל ע"י ירידתה למטה בגוף ונה"ב היא באה לבחי' בכל מאדך פי' מאד בל"ג. והיינו אהבה שלמעלה מטו"ד. שנמשכת מעצמות אוא"ס ב"ה שאינו מושג ולמחתב"כ. כי שרש הטעמים הוא רק בחכ' ולכן הים הוא מלוח. היינו ים האחרון או ים החכמה כו'. אבל עצמותו ומהותו ית' שלמעלה מהחכ' הוא למעלה מבחי' טעמים. ולכן האהבה שנמשכת מזה הוא בל"ג כלל. והיינו ע"י ההתבוננות בעצמות אוא"ס ב"ה שלמעלה מגדר אור וחיות לעלמין לגמרי לא בגדר ממלא ולא בגדר סובב. כי לא זהו עיקר האלקות מה שמחי' ומהוה העולמות כי זהו רק בחי' האחרונה מאלקות ובבחי' זו שייך לומר ממכ"ע וסוכ"ע. אבל עצמות אוא"ס הוא למעלה מגדר בחי' אלו לגמרי. וזהו הרחמן הוא ינחילנו כו' ומנוחה לחיי העולמים. חיי העולמים הוא הב' בחי' דסובב וממלא. ובאלף השביעי שיהי' וחד חרוב אזי יוכללו הב' בחי' דשוכ"ע וממכ"ע בעצמות אוא"ס שלמעלה מגדר עלמין ה"ז בחי' מנוחה לחיי העולמים שישבתו וינוחו מפעולתם דעכשיו כו'. וע"י התבוננות זו נמשך האהבה דבכל מאדך. שלא ירצה להיות בבחי' יש ודבר ולקבל חיות מאלקות בבחי' גילוי והשגה שזהו רק מבחי' זיו והארה. כ"א ליכלל וליבטל לגמרי בעצמות אוא"ס שלמעלה מבחי' כי הוא חייך כו' והנה בחי' זו דבכל מאדך מתגלה בבע"ת דוקא כמ"ש בזהר (ח"א קכ"ט סע"א וע"ב) זכאין אינון מארי דתיובתא דמשכין לי' בחילא יתיר. כי מדרגת הצדיקים שהולכים מדרגא לדרגא כמ"ש (בראשית כ"ד א') ואברהם זקן בא בימים וכמ"ש במ"א. אבל הבע"ת שהי' תחלה בההיפך לגמרי מאלקות ולכן אח"כ כשמתחרט ונעשה צר לו מאד ריחוקו מה' וחייו אינם חיים כלל אזי הצעקה והאהבה לה' הוא מרעו"ד ממש בבחי' בכל מאדך וכמשל המים כשמעכבים אותם שוטפים ועוברים בכח גדול יותר כו'. וכמו"כ ע"י ירידת הנשמה למטה בגוף בריחוק והסתר אלקות וכשמתגברת על הסתר הגוף ונה"ב ובאה לאהבה את ה' אזי האהבה היא בכל מאדך בל"ג. ע"ד בע"ת דמשכין לי' בחילא יתיר. והנה אהבה זו דבכל מאדך נקראת מים חיים. דהנה מים חיים יש בהם ד' בחי'. א' נביעה ממקור. ב' מתתא לעילא היפך טבע המים שנמשכים דרך ירידה מלמעלמ"ט. ג' הנביעה בלי הפסק. ד' שבוקעים הפסק עובי כדור הארץ כו' כמו"כ האהבה דבכל מאדך נמשכת מהמקור גימט' שמו וגימט' רצון דהיינו מההתבוננות בבחי' רצוה"ע ועצמות אוא"ס שלמעלה מהחכ' ולמעלה מבחי' סוכ"ע וממכ"ע וגם האה' מלמטלמ"ע דכיון שהאהבה הוא ע"י ההתבוננות בעצמי' אוא"ס שלמעלה מגדר בחי' חיות לעולמות לא בבחי' ממלא ולא בחי' סובב א"כ אין שייך לומר שהאהבה הוא שישאר למטה בבחי' יש ולקבל חיות מאלקות (דהיינו בחי' השגה וגילוי כו') כ"א ליכלל וליבטל לגמרי היפך חיותו כו'. וא"כ זהו העלאה מלמטלמ"ע. וגם בלי הפסק כי האה' דבכל נפשך שעפ"י טעם והשגה יוכל להיות בה שינוי והפסק. אבל האהבה דבכל מאדך שנמשכת מעצמותו ית' שלמעלה מבחי' טעמים אין בה שינוים והפסק כלל ובוקע חשך והסתר הגוף ונה"ב ולכן נק' האה' דבכל מאדך באמ"ח. ונמצא הירידה של הנשמה מבחי' ים לבחי' ארץ היא צורך עלי' והיינו כמו בגשמי' מי הים המה מלוחים ועל ידי שבוקעים עפר הארץ ועולים מלמטלמ"ע נעשו מים חיים. כמו"כ הנשמה כשהיתה למעלה בבחי' ים העליון הי' אצלה רק האהבה דבכל נפשך שהוא עפ"י טעם והשגה וזהו מי מלוחים כו' אבל על ידי ירידתה לגוף ונה"ב שהיא בחי' ארץ ומהפך אותו לבחי' אהבת ה' אזי היא באה לבחי' בכל מאדך הנ"ל שהו"ע מים חיים:

ד ועתה יובן ענין הג' דברים תו"ע וגמ"ח וענין הג"פ קדוש כי הג' קוין תו"ע וגמ"ח הם המשכות ג' פעמים קדוש כידוע. פי' וענין קדוש הוא מובדל סוכ"ע שלמעלה מבחי' ממכ"ע. והיינו כמ"ש גבי נזיר קדוש יהי' גדל פרע שער כו' קדושה תליא בשערי (זח"ג מ"ח ב') כמ"ש (דניאל ט') ועת"י יתיב כו' ושער רישי' כו'. שההמשכה שממקום גבוה מאד (בחי' קדוש ומובדל) א"א להיות כ"א על ידי צמצום השערות מותרי מוחין ואין נוגע להעצמיות כלל. וזהו בחי' קדוש. דהנה יש קדש וקדוש. קדש מלה בגרמי' עצמות אוא"ס שאינו בגדר עולמות כלל. וכאלו לא ברא העולמות עדיין. בחי' יחיד אתה הוי' לבדך שלמעלה מבחי' אחד. וההמשכה מבחי' קדש בס' השתלשלות נק' קדוש. קדש ו'. שהוי"ו היא בחי' שערה שנמשכה מקדש העליון כי השערה חלולה ובתוכה נמשך יניקה מבאי' קדש. ועז"כ שאו ידיכם קדש וברכו את הוי'. הוי' הוא בחי' קדוש כמ"ש קק"ק הוי' צבאות והיינו משום כי הוי' צוה ונבראו ממילא שלא על ידי התלבשות ע"כ נק' קדוש. והנה ג"פ קדוש זהו ג' המשכות מקדש העליון שלמעלה מגדר עלמין בכללות השתלשלות העולמות שנחלק בדרך כלל לג' בחי' בראתיו יצרתיו אף עשיתיו שהו"ע מחדו"מ ולכן המשכה זו על ידי תו"ע וגמ"ח שהם ג"כ בחי' מחדו"מ. עבודה תפלה בחי' מח' וכוונה. כמו פ' ראשון דשמע אם כיון לבו יצא וא"ל לא יצא. וכן ברכת אבות אעפ"י שאמר בדיבור לא יצא כלל. וא"כ (עיקר) בחי' התפלה הוא רק במח' לבד. וענין המח' הוא הכונה בק"ש בפ"ר שארז"ל מתחלה יקבל עליו עומ"ש. והיינו למסו"נ באחד מסירת הרצון שלא יהי' לו כ"א רק רצון א' אליו ולא למדותיו. ועמך לא חפצתי וזהו"ע מח'. כי פנימי' המח' הוא הרעו"ד והמס"נ. ועי"ז ממשיך להיות הוי' אלקינו יחוד חו"ב שהם אין ויש. והיינו שיומשך בחי' אין שלמעלה מהחכ' להיות הוי' אלקינו. וזהו"ע עבודה מח' שעי"ז ממשיכים הקדוש הראשון בבחי' מח' בריאה. חו"ב בריאה שבאצי' וזהו שמתרגם בת"י קדיש בשמי מרומא עילאה בית שכינתי' כו' בית שכינתי' י"ל בינה שנק' שכינתא עילאה כנודע. ומרומא עילאה זהו חכ'. ושמי מרומא י"ל כתר כידוע בפי' שמי השמים. ופי' קדיש בשמי מרומא כו'. היינו מה שממל' דא"ס נמשך להיות עתיק לג"ר כח"ב דאצי'. וממשיכים זה על ידי עבודה שהוא בכלל ענין רצוא ההעלאה בבחי' מ"ח בכל מאדך. שעי"ז מעורר בבחי' מאד העליון שהוא עצמי' אוא"ס שלמעלה מהשתלשלות להיות קדיש בשמי מרומא עילאה כו' כנ"ל. והנה בהמ"ק נק' ג"כ באמ"ח כמ"ש בהרמב"ן פ' תולדות וכתיב (ירמי' ב') אותי עזבו מקור מ"ח והיינו כי בבהמ"ק הי' עסק הקרבנות שנכללו כל הבהמות גשמי' באש שלמעלה ונתעלו למעלה מעלה ליכלל עד א"ס כו'. (וידוע ומבואר בכ"מ שזהו"ע בירור ניצוצות שנפלו בק"נ. וא"כ עלייתם ליכלל עד א"ס זהו כמו באר מ"ח). וכעת הוא בתפלה במקום קרבנות כו'. ורק אז הי' ההעלאה בבחי' אש. ועתה בתפלה הוא ההעלאה בבחי' מים חיים שהוא האה' דבכל מאדך כנ"ל. והמעלה באש שהוא בתגבורת גדול. אבל המעלה בבחי' מים שנמשך האהבה בתמידיות כמאמר זכור אב נמשך אחריך כמים וזהו שאנו אומרים אחר תפלת שמו"ע אליך הוי' נפשי אשא. נמצא ענין עבודה הוא ההעלאה בבחי' מים חיים בכל מאדך ונק' רצוא וזהו"ע קדוש הא' כנ"ל:

ה והקדוש הב' הוא בחי' שוב לאחד. והיינו על ידי קו השני גמ"ח שכולל כל המצות. אשר על ידו ממשיכים התגלות א"ס למטה. וזהו אשר קדשנו במצותיו. פי' אשר היינו ת"ע שמבחי' קדש שמובדל מס' השתלשלות. כי יש בחי' ת"ע המתגלה בס' השתלשלות בגעה"ת וגעה"ע. ויש בחי' עדן דהיינו ענג העליון מאוא"ס ב"ה המלובש בח"ע שהוא מקור הג"ע כמ"ש ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן אבל עצמות התענוג הפשוט שנק' מקור התענוגים הוא קדוש ומובדל מסדר השתלשלו' לגמרי וז"ש כי עמך מקו"ח. שמקו"ח שהוא מקור התענוגים הוא רק עמך כלול ובטל בעצמותו עדיין. וזהו אק"ב שבחי' ת"ע שהוא קדוש ומובדל דהיינו מקור התענוגים נמשך לנו למטה ע"י קיום מצותיו ונמצא שע"י המצות ממשיכים מבחי' קדש מלמעלמ"ט. וז"ש בשמחה ובטוב לבב מרוב כל פי' רוב כל היינו חיי העוה"ב שהוא כל העליות שעד אין קץ. והכל ע"י בחי' כל. וזהו רוב כל. והנה באמת זהו תענוג עד אין קץ כלל ומוטב דלידייני' כו'. אבל מ"מ המצוה עצמה גבוה ביותר לאין קץ. כי מה שע"י המצות עושים וממשיכים הג"ע הוא רק זיו והארה לבד כנ"ל. אבל המצוה עצמה א"א להתגלות כלל בג"ע כו'. וזהו הקדוש הב' שהוא בחי' שוב המשכה וגילוי למטה ע"י מעהמ"צ. וזהו שמתרגם בת"י קדיש על ארעא המשכה מלמעלמ"ט בבחי' ארץ. והנה הב' בחי' קדוש אלו אין יכולים להיות כ"א באר דוקא ולא בבחי' ים העליון. כי קדוש הא' שהו"ע עבודה בבחי' רצוא דבכל מאדך מים חיים הרי א"א להיות בחי' זו בים כי מי הים מלוחים כנ"ל ורק ע"י הארץ נעשים מים חיים (ומה שמתרגם ע"ז הקדוש קדיש בשמי מרומא כו' שמים לרום. זהו לפי שקדוש זה אינו המשכה למטה כ"א רק העלאה. ועי"ז נמשך רק למעלה מעלה בשמי מרומא כו'. אבל העלאה זו א"א להיות כ"א בארץ). וכן גם הקדוש הב' שהוא המשכות אוא"ס ע"י קיום המצות. בחי' זו (ודאי) ג"כ בארץ דוקא שהרי המלאכים בקשו התורה ולא נתנה להם. והשיבו להם כלום יצה"ר כו'. והענין כי המלאכים בקשו התורה כמו שהיא ברוחני' כו' כמו מצות ציצית שבגשמי' הוא ל"ב חוטין ולמעלה הוא המשכת ל"ב נתיבות חכ"ע. וע"ז היתה התשובה כלום יצה"ר. שהמשכה זו אא"ל כ"א למטה בגשמי' ע"י שמהפכים כל הדברים הגשמי' דוקא. והענין כי אור היותר עליון נמשך במקום היותר נמוך דוקא. וכמ"ש ועברתי באמ"צ אני ולא מלאך. וכידוע ממשל החותם. וממשל ראי' ושמיעה כו'. וזהו לרוקע הארץ על המים כל"ח. חסדו הוא תומ"צ כמ"ש ותורת חסד על לשונה שבחי' זו דוקא בארץ:

ו והקדוש הג' הוא ג"כ המשכה מלמעלמ"ט והוא ע"י קו השלישי תורה. וענין המשכה זו הוא שהתורה נותן כח בב' בחי' הנ"ל. הן בבחי' קדוש הא' שהוא עבודה רצוא מח' העלאה. שכדי שיוכל לבקוע הארץ נצרך לזה כח מלמעלה שיוכל להפוך הגוף ונה"ב. והן בבחי' קדוש הב' שהוא המשכה מלמעלמ"ט ע"י מצות מעשיות נצרך ג"כ כח לזה. וכח זה נמשך ע"י התורה שיש בה ב' בחי' העלאה והמשכה. כי בעסק התורה יש ג"כ ב' בחי' דיבור התורה כמ"ש וידבר הוי' כו' לאמר. שמצותה בדיבור דוקא והדיבור הוא המשכה והתגלות מלמעלמ"ט. ועיון התורה הוא התקשרות הנפש בדרך העלאה. ודרך כלל תושב"כ מצותה בדיבור. ותושבע"פ מצותה בעיון. נמצא יש בתורה ב' הבחי' דהעלאה והמשכה. ועפ"י קבלה תורה היא קו האמצעי שמכריע בין שני הקוין דחו"ג. וידוע דחסד הוא המשכה. וגבו' העלאה. וקו האמצעי שכולל יש בו שני הבחי' כאחד. וזהו ושמתי כדכד כ"ד ספרין דאורייתא יש בהם ב' בחי' כד מלמטלמ"ע ומלמעלמ"ט. (עד"ה כי תשא בענין מחצית השקל). והנה הקדוש הג' שהוא התורה נותן כח בב' הבחי' דהעלאה והמשכה שע"י עבודה וגמ"ח. ולכן נק' התורה חיי עולם נצחי'. וזהו פי' על ג' דברים העולם עומד. פי' עומד הוא ג"כ קיום ונצחיות שלא ישונה וזהו ג"כ שמתרגם בת"י קדיש לעלם ולעלמי כו' והנה כתיב ואתה מרום לעולם כו' שבחי' עולם נצחי' נמשך מבחי' מרום רוממות אני הוי' ל"ש כו'. והיינו לפי שהתורה היא קו האמצעי כנ"ל. ע"כ על ידה מתחבר בחי' קדיש בשמי מרומא עילאה עם בחי' קדיש על ארעא. שיומשך מעצמיות קדיש בשמי מרומא ויתגלה בבחי' קדיש על ארעא. (כי הנה ההמשכה שע"י המצות רק בבחי' מקיף. משא"כ ע"י התורה נמשך הגילוי בפנימי' ממש כמ"ש במ"א בפי' ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך. גם התו' קו האמצעי מחבר הב' בחי' קדוש רו"ש. והענין כי קדוש הא' רצוא זהו העלאה בעצמיות בחי' קדוש ממש. משא"כ קדוש הב' ושוב המשכה למטה אין נמשך הגילוי דבחי' עצמיות ומהות בחי' קדוש כידוע בענין ופני לא יראו בבחי' המשכה מלמעלמ"ט. משא"כ בבחי' העלאה את פניך הוי' אבקש. ולכן התו' מחבר' הב' בחי' קדוש דעבודה וגמ"ח. דהיינו כמו שהוא בבחי' רצוא ועלי' כן יהי' בבחי' ושוב המשכה למטה שעצמיות בחי' קדוש ומובדל יומשך ויתגלה למטה ממש) וזהו ובנ"י הלכו ביבשה כו'. והמים להם חומה מימינם זו תורה ומשמאלם תפילין. והם באמצע. שהו"ע הג' קוין שעל ידם המשכת ג"פ קדוש. שלמעלה מגדר בחי' ים. כי ים עלמדאתכ"ס. בחי' עולמות. אבל הג"פ קדוש הם המשכות מבחי' קדש עליון שלמעלה מגדר עולמות. והמשכה זו היא דוקא בארץ כנ"ל באריכות. ע"כ מחמת זה נתבטל הים ונקרע. וזהו והמים להם חומה. וכתיב קפאו כו'. והוא ע"ד כם אינו מדבר בפני מי שגדול ממנו. וכענין כבד פה דמשה. וכמו"כ בחי' ים. מצד שנתבטל. אגלידו מיא היפך ההשפעה כו'.

ועתה יובן ג"כ מאמר המד"ר בענין הג' עטרות. כי כל הג' בחי' קדוש הם המשכה מבחי' קדש להיות קדש ו'. רק שקדוש הא' שע"י עבודה רצוא הוא המשכת בחי' קדוש מקיף עטרה רק למעלה מעלה מאד בחי' כתר יתנו לך כו'. והב' בחי' קדוש שע"י תומ"צ הוא ההמשכה בנש"י. וזהו ב' עטרות שנתן בראש בניו פי' בניו כי נש"י נק' בנ"י. כי כל האבות נק' בשם ישראל כמ"ע (שמות י"ב) ומושב בנ"י כו'. אשר חשבון זה הוא מאברהם ונק' ג"כ ישראל. והיינו כי הקב"ה נק' ג"כ ישראל לשון שררה כי שרית עם אלקים. והיינו בחי' שם הוי'. והנה האבות היו מרכבתא עילאה ולכן נק' ישראל. ונש"י שיצאו מהם נק' בנ"י וזהו מה טוב חלקינו. ולכן א"ש מה שנק' בניו ממש. ולכן הם דוקא הכלים שיוכלו לקבל העטרות. וזהו ושנים נתן בראש בניו כו'. וזהו והייתם קדושים כי קדוש אני כו' והנה גם בחי' קדוש הא' שהוא העטרה שנטל לעצמו אינו רק לעצמו כ"א כדי שיוכל להיות אח"כ שתים בראש בניו על ידי תומ"צ דהנה כדי שיהי' באתעדל"ת דתומ"ל אתעדל"ע הלא אין ערוך כלל אלא התירוץ כך עבר"צ אשר רצוה"ע ב"ה הוא למעלה מהאתעדל"ת ואתעדל"ע (אצי' ובי"ע) ועי"ז יוכל להיות באתעדל"ת אתעדל"ע והנה תחלה צ"ל הבחי' כך עבר"ל. וזהו"ע העבודה למסו"נ באחד שעי"ז ממשיכים הרצוה"ע מעצמות אוא"ס ב"ה להיות בחי' כתר ועטרה בראשו של הקב"ה שהוא להיות הרצון שבאתעדל"ת יהי' אתעדל"ע ואח"כ יוכל לימשך השתים בראש בניו על ידי אתעדל"ת דתומ"ל. והנה אי' בספרים (עי' בעה"כ לבעל סדה"ד) שהתלבשות הנשמה בגוף זהו כמו עסקא. פלגא מלוה ופלגא פקדון וזהו מצד השני בחי' דממכ"ע וסוכ"ע (עד"ה אם כסף תלוה). וכדי שלא יהי' איסור ריבית הכריחו שיהי' פלגא בהפסד להנותן ותלתא באגרא כו'. ולהמקבל תרי תלתא באגרא כו'. והנה פלגא בהפסד זהו כדאי' בשבת פ' אר"ע (דפ"ט ע"ב) שיאמר יצחק פלגא עלך כו'. ותלתא באגרא כי השכר מכל העבודה של הנשמה למטה הוא ג"פ קדוש ומזה רק תלתא להנותן וזהו נטל א' לעצמו. ושתים בראש בניו זהו התרי תלתא להמקבל כו' (ע"ש באריכות):

ח ועתה צ"ל ענין והי' כל הנשאר בציון כו' קדוש יאמר לו. פי' ציון קאי על מעהמ"צ. כי ציון ל' סימן. וכך כל המצות הם כמו סימן ורושם להמצות שלמעלה. דכתיב (בראשית א') נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. אדם תומ"צ יש בהן צלם ודמות כמו ענין ד' רשויות לשבת אשר למטה ענין רה"י גבוה יו"ד ורחב ד' בגשמי'. ולמעלה זהו"ע ע"ס דז"א שהם ד"א הוי' כו' או כמו מצות ציצית שלמטה הוא ל"ב חוטין גשמיים ולמעלה הו"ע לבנח"ע כו' לכן נק' המצות שלמטה בשם ציון. רק סימן ורושם לבחי' המצות כמו שהם למעלה נמצא כי ציון הו"ע מעשה המצות וירושלים הוא החיצוניות דבחי' ציון כמ"ש כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים דבר הוי' הוא התפשטו' חיות אלקות להחיות עולמות עד אין קץ ע"י ריבוי התחלקות הצירופים דבחי' דיבור העליון בחי' זו נמשך מירושלים שהיא בחי' עיר אלקינו כללות עולם הדיבור עליון כו'. משא"כ מציון תצא תורה שהוא השפעה פנימיות ולכן כל השפעות פנימיות הוא רק בבחי' ציון. כמ"ש כטל חרמון שיורד על הררי ציון כי שם צוה הוי' את הברכה. וכתיב ישלח עזרך מקדש ומציון יסעדך כו'. וזהו והי' כל הנשאר בציון היינו מי שישאר בבתי' מעהמ"צ. קדוש יאמר לו. דהנה עתה ממשיכים כל הג' בחי' קדוש מלמעלמ"ט על ידי הג' קוין דתו"ע וגמ"ח וכנ"ל באריכות אבל לעתיד יהי' בחי' מלמטלמ"ע שכל המשכות יהי' מלמטלמ"ע וכמ"ש והי' ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים חצים אל הים הקדמוני כו'. והיינו שהבחי' דעתה שנמשך כל ההמשכות מלמעלמ"ט יהי' לעתיד ג"כ. אבל יהי' עוד דבר חדש שיהי' גם בחי' מלמטלמ"ע (והכל בבחי' ארץ). וזהו עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש היינו שכל הג' בחי' קדוש יומשך לע"ל מלמטלמ"ע היינו מבחי' מעשה המצות. וזהו והי' כל הנשאר בציון קדוש יאמר לו. (ביאור הענין כי עתה נמשך כל הג' בחי' קדוש שהם המשכת הכתרים לאו"א וזו"נ (עי' ביאור דונקדשתי) מלמעלמ"ט היינו מבחי' כח"ב דתיקון אור ישר. אבל לע"ל יתגלה אורות דכת"ב דתהו שגבוהים יותר לאין קץ והתגלות זו יהי' במל' דוקא והיינו על ידי קיום מעהמ"צ שהם בירורים מתהו וכאשר יתגלה אורות דכח"ב דתהו במל' אזי ימשיכו ממנה ג"פ קדוש לאו"א וזו"נ דאצי' וזה נק' מלמטלמ"ע או"ח. וזהו כל הנשאר בציון שהוא מעהמ"ל שנכללים במל' ולעתיד יתגלו בהם אורות דכח"ב דתהו אזי ימשיכו מלמטלמ"ע כל הג' בחי' קדוש. וזהו קדוש יאמר לו כו'):

תוכן העניינים

מגן אבות חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה