אור ברסלב
מגן אבות חלק א פרשת אחרי

מגן אבות חלק א· רבי שלמה זלמן שניאורסון

פרשת אחרי

פרשת תזריע

בזאת יבא אהרן כו' בפר בן בקר וגו' וארז"ל במד"ר פ' אחרי (פכ"א) בפר בן בקר זה אברהם על שום ואל הבקר רץ אברהם איל לעולה זה יצחק על שום והנה איל אחר נאחז בסבך. עז בזכותו של יעקב דכתיב וקח לי משם שני גדיי עזים עכ"ל. ומקודם כתיב בזאת יבא כו'. וידוע דפי' זאת היינו מדת מלכותו ית'. ושלשה אבות בשרשם הם הג' מדות חג"ת דז"א דאצי' שלמעלה מבחי' מל'. וא"כ הבחי' הראשונה מלמטלמ"ע היא מדת מל' שבה צריכים להתחיל. ולכן כתיב מקודם בזאת יבא כו' ואח"כ בפר כו' מדרגת ג' אבות כו'. הנה כתיב ותיטב לה' משור פר מקרן כו' (תלים ס"ט) וארז"ל (שבת כ"ח ע"ב) שור שהקריב אדה"ר קרן אחת היתה לו במצחו. וצ"ל דשור שהקריב אדה"ר הי' תשובה על חטא עה"ד. ולזה הביא קרבן לכפר עליו. ולמה הי' צ"ל קרן אחת במצחו. מה זה שייך לענין תשובה ותיקון על חטא עה"ד. ולהבין כ"ז צריך להקדים להבין מאמר הזה"ק פ' במדבר דק"כ ע"א ר"א שאל לר"ש אבוי סימנא לזווגא דיחודא (פי' איך הוא סדר העבודה לבוא לשלימות היחוד עליון שבק"ש הוי' אחד כו') א"ל כעין סחרא דמדבחא ובא לו לקרן דרומית מזרחית (דרום הוא חסד אהבה כמ"ש ואברם הלוך ונסוע הנגבה. והיינו שתחלה צ"ל אהבה) מזרחית צפונית. צפונית מערבית. מערבית דרומית. (שצריך גם לסיים בטוב. היינו בדרום שהוא בחי' אהבה וחסד וכתיב אך טוב וחסד כו') א"ל ר"א והא לא יכיל עד דמקבל עליה בר נש עול מלכותא קדישא בקדמיתא (פי' שר"א הקשה לו האיך אומר שצריכים להתחיל בדרום שהוא אהבה ובאמת צ"ל קבעומ"ש תחלה) א"ל ר"ש כו' ובא לו לקרן אמינא בקדמיתא והא ידעת רזא דקרן עכ"ל. וקרן ידוע שזהו מדת מלכות דאצי'. והנה בקרן יש ד' פירושים הא' לשון שופר כמ"ש במשוך בקרן היובל (יהושע ו' ה'). הב' לשון קרן זוית האמור בגמ' וכמ"ש ג"כ כרם הי' לידידי בקרן בן שמן (ישעי' ה'). הג' לשון תוקף וחוזק כמ"ש וכל קרני רשעים אגדע (תלים ע"ה) דהפי' החוזק שלהם. תרוממנה קרנות צדיק וכתי' ויתן עוז למלכו וירם קרן משיחו (שמואל א' ב' יו"ד) דהפי' ג"כ החוזק שלו כו'. הד' לשון כי קרן עור פני משה כו' שהוא אור וזיו כו'. וכל הד' פירושים ישנם בבחי' מלכות שנק' קרן. דהנה ענין קרן לשון שופר היינו שע"י השופר יוצא הקול מהעלם הלב אל הגילוי. ומתחלה מתצמצם בצד הקצר ואח"כ מתרחב כו' דהנה המשכת החיות מאוא"ס ב"ה מהעלם אל הגילוי להחיות העולמות נקרא בשם קול. וזהו בקול דברי אלקים חיים. וכתיב וברוח פיו כל צבאם. ובחי' מל' היא מקור בי"ע שע"י אותיות הדיבור עליון דבחי' מל' נמשך החיות מאוא"ס להחיות עולמות הנבראים דבי"ע וע"כ נק' המל' קרן לשון שופר שעל ידו יוצא הקול כו'. וגם שמתחלה מתצמצם החיות ואח"כ מתרחב. דהנה אור אין סוף כשמו כן הוא א"ס בלי גבול ותכלית כלל. וכל העולמות הם בע"ג ותכלית וע"כ כדי שיומשך מאוא"ס ב"ה התפשטות החיות להחיות בע"ג צריך תחלה להתצמצם החיות (ואחר כך יוכל להיות התפשטות). והיינו כמ"ש בי"ה הוי' צור עולמים כו' ביו"ד נברא העוה"ב. ובה' נברא עוה"ז. שבחי' ב' אותיות י"ה הוא בבחי' מל' (מצד קבלתה ה"ח ששרשם מח"ע בחי' יו"ד וה"ג ששרשם מבינה ה') והנה עד"מ למטה ביטול שתי אותיות לגבי כללות כח הדיבור וכ"ש לגבי עצם הנפש. ולמעלה הביטול יותר באין ערוך. וא"כ מה שמתלבש כללות החיות בבחי' ב' אותיות י"ה דמל' זהו צמצום עצום. שמתצמצם רק בשתי אותיות לבד. אבל אח"כ נמשך התפשטות החיות מאוא"ס להוות ולהחיות רבוא רבבות עולמות ונבראים עד אין מספר ממש. כמשארז"ל אלף אלפין כו' ורבוא רבבן זהו מספר גדוד א' ולגדודיו אין מספר (חגיגה י"ג ב'). וא"כ אחר צמצום החיות בשתי אותיות י"ה נעשה התרחבות והתפשטות החיות עד א"ס ממש. וזהו ענין במאמר אחד יכול להבראות. היינו שבכללות הוא רק מאמר אחד ורק שאח"כ נתחלק לעש"מ. וכל מאמר מתחלק לריבוי התחלקות צירופי אותיות וחילופים ותמורות עד אין מספר ממש. וא"כ מתחלה מתצמצם החיות רק במאמר אחד. ואח"כ נעשה התרחבות והתפשטות החיות בריבוי התחלקות צירופי אותיות עד אין מספר.

ב וענין פי' השני קרן לשון זוית היינו עד"מ כמו שני כתלים המתחברים יחד אז נק' הזוית שבהם קרן ובלא חיבורם יחד כאשר כל א' הוא בפ"ע ואינו מתחבר עם כותל השני אזי אין שייך שום זוית באחד מהם. וגם בחיבורם יחד לא נתוסף בשני הכתלים שום דבר רק מה שמתחברים יחד שאזי במקום חיבורם יש ממילא זוית. וא"כ הזוית אינו שום מהות בפ"ע רק חיבור שני כתלים. כעד"מ בחי' מלכות למעלה לית לה מגרמה כלום היינו שאינה שום בחי' ומהות בפ"ע כ"א רק שהיא סיום אצילות ועתיק לכחב"ד דבריאה דהיינו התחברות סיום אצילות עם התחלת בריאה שמהתחברות זו נעשה ממילא בחי' ומדת מלכות מלוכה על נבראים כו' וכמו ענין מלוכה שלמטה בגשמיות שמתחלה הי' המלך בפ"ע והעם בפ"ע ואח"כ כשנתמנה למלך היינו מה שמתחבר להעם להיות מרומם ומנושא עליהם הרי בהתחברות זו לא נתוסף שום דבר לא במהות המלך ולא בהעם. כ"א רק שמההתחברות של המלך והעם להיות מנושא עליהם מזה נתהוה ממילא ענין מדת המלוכה כו'. והרי זה כענין הקרן זוית בגשמיות שאינו שום דבר בפ"ע כ"א רק התחברות השני כתלים. וביאור הענין דהנה כל בחי' בנין הט"ס דמל' דאצי' נעשה רק מט' מלכיות דט"ס דז"א דאצי' וסיומם. דהיינו ממל' שבחכמה דז"א נעשה חכמה שבמל' וממל' שבבינה נעשה בינה שבמל' וממל' שבחסד נעשה חסד שבמל'. וכמו עד"מ בחי' הדיבור דל"ל מגרמיה כלום כ"א שהשכל והמדות מאירים ונמשכים בו. וזהו עד"מ ממל' שבחכמה דהיינו מבחי' גילוי שכל נעשה חכמה שבמל' דיבורי שכל כו. וממל' שבחסד נעשה חסד שבמל' דיבורי אהבה כו'. וא"כ מובן שכל הט"ס דמל' הוא רק סיום וסוף דהיינו בחי' אחרונות דט"ס דז"א דאי'. ולכן במדת מל' מתחברים כל ההפכיים דחו"ג ביחד (כידוע בענין אתרוג שסובל קיץ וחורף) לפי שכל ספי' מל' הוא רק מה שנשאר מכל מדה בחי' תחתונה שבה כו' ע"כ מלכיות דחו"ג מתחברים יחד במל' כיון שאינן עצמיות חו"ג רק מלכיות שבהם ואינן הפכיים כאש ומים דעצמיות חסד וגבורה. ובמקום אחר נתבאר בענין שלאה דינא קשיא ורחל דינא רפיא. שבמחשבה נעשה מלא קפידות ודינים. ואח"כ כשצ"ל הקפידה בדיבור אזי נחלש ונתמעט המדה מאד. ולכן מלכות דגבורה שנעשה גבורה שבמל' נחלש ונתמעט הדין דמדת גבורה עד שיכולה לסבול גם מדת חסד כו'. נמצא מתבאר מזה שמדת מל' דאצי' היא רק סיום וסוף מדות דאצי' ומה שנעשית עתיק לבריאה היינו שמתחברת עם התחלת בריאה כחב"ד דבריאה. וא"כ זהו רק התחברות סיום אצי' והתחלת בריאה. ומהתחברות זו נעשה מדת מלוכה על נבראים נפרדים כו'. וא"כ זהו ממש כמשל הקרן שנעשה רק מהתחברות שני כתלים כו' וכנ"ל:

ופי' הג' קרן לשון חוזק היינו כי שרש המל' הוא גבוה מאד נעלה עבמ"ח אנא אמלוך. דהיינו במל' דא"ס ממש. וז"ש ארוממך אלקי המלך. שדוקא מדת מל' יכולים להגביה לרוממות דמל' דא"ס לפי ששרשה משם. וז"ש יגדל כח אד' וכמשנ"ת במ"א דפי' כח אד' זהו מל' דא"ס. והנה במל' דא"ס שם שרש הכח והחוזק בבחי' א"ס ממש הכל יכול. וכח זה מלובש ג"כ במל' דאצי' כי נעוץ תחב"ס ולכן יש במל' הכח להוות מאין ליש דבי"ע. ומטעם זה נק' המל' קרן לשון קרן זוית שמחבר אצי' ובי"ע. שכח ההתחברות צ"ל ע"י בחי' הגבוה משניהם דוקא:

וענין פי' הד' קרן לשון קרן עור פני משה. כי משה מצ"ע הוא ונחנו מה דהיינו בחי' חכמה כח מה. אבל ענין כי קרן עור פני משה הוא הארת אור וגילוי מבחי' אין עצמו שלמעלה מעלה מהחכמה. ואפ"ל שהגילוי מלמעלה מבחי' שרש הכלים דהיינו א"א שרש הנאצלים כ"א מבחי' עתיק בחי' אחרונה שבא"ס ב"ה שרש האורות וזהו כי קרן כו' פני כו' קרני הוד כו' לפי שהו"ע הארת הגילוי מבחי' אור א"ס ב"ה דהיינו מבחי' שרש האורות כו'. ועד"ז יובן ג"כ מה שהמל' נק' קרן. לשון כי קרן עור כו'. וי"ל העילוי מדרגה דבחי' קרן לשון כי קרן עור על הבחי' קרן ל' חוזק כו' היינו שמשרש המל' במל' דא"ס יש משם אור וגילוי ג"כ בבחי' מל'. לא רק המשכת הכח לבד:

ג ולהבין ענין ד' פי' דקרן בעבודה בנפש. הנה קרן ל' שופר הוא כמ"ש מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה פי' מיצר זהו מה שהאדם נעשה צר לו מאד מן ריחוקו מאת ה' דהיינו כאשר יתבונן ברוממות אא"ס ב"ה שהוא עד אין קץ ועד אין תכלית. והיותו ממארי דחושבנא מכל המחדו"מ שלו שמצד היצה"ר שהוא בתכלי' ההסתר וריחוק מאלקות לגמרי שבהבל בא ובחשך ילך כו'. ונעשה מזה צר לו מאד עד שאין מוצא מקום לעצמו כלל וחייו אינן חיים. והנה עז"כ ויצעקו אל ה' בצר להם (תלים ק"ז ו'). שמבחי' בצר להם דהיינו המיצר שמריחוק אלקות עי"ז נעשה צעקת הלב כמ"ש צעק לבה אל הוי' (איכה ב' י"ח). דהיינו שבא לבחי' רעו"ד שמעומקא דלבא לצעוק אל ה' בצר לו למעלה מהשכל והדעת וזהו שמן המיצר שבתחלה בא אח"כ לבחי' מרחב. כי מרחב נק' הרצון שלמעלה מהחכ'. שהוא בחי' אהבה דבכל מאדך בל"ג. ועז"כ כשופר הרם קולך (ישעי' נ"ח א') כמו השופר שמתצמצם תחלה הקול בצד הקצר ואח"כ מתרחב בצד הרחב. כך כל מה שיהי' לו מתחלה צר ביותר מן ריחוקו מהש"י יהי' אח"כ המרחב ביותר. דהיינו שיהי' הרצון והאה' דבחי' בכל מאדך ביותר כו'. ובחי' זו ז"ע בחי' קרן ל' שופר למטה בנפש. ורק שענין בחי' קרן ל' שופר למעלה במל' דאצי' הוא מלמעלמ"ט כנ"ל באריכות דהיינו לענין המשכת החיות מאלקות בעולמות מלמעלמ"ט. שדוקא לאחר שמתצמצם בב' אותיות י"ה אזי מתרחב ומתפשט אח"כ לא"ס ממש. ובנפש זהו מלמטלמ"ע שע"י המיצר שבתחלה מריחוק אלקות אזי בא לבחי' מרחב שהוא ההעלאה מלמטלמ"ע בבחי' רצון פשוט שלמעלה מהשכל שזהו בכל מאדך בל"ג. ע"כ נק' מרחב. וגם למעלה בבחי' מל' י"ל ג"כ שיש בחי' זו דשופר מלמטלמ"ע כידוע בפי' מזמור לדוד בהיותו במדבר כו' צמאה לך נפשי כו'. כן בקדש חזיתיך שדוקא ע"י ירידת המל' להיכלות דק"נ שנק' מדבר. ועז"כ רגליה יורדות מות (משלי ה' ה') שזהו ודאי מיצר כו'. כדי לברר מהם שבה"כ דתהו. אזי נעשה אח"כ בבחי' מל' העלי' בתגבורת הצמאון מאד מה שאין בה בחי' זו כלל בהיותה למעלה באצי'. וא"כ ע"י הירידה לבחי' מיצר דק"נ. עי"ז נעשה אח"כ המרחב דהיינו ההעלאה בתגבורת רשפי אש הרצוא וצמאון ביתר שאת לאין קץ. וגם שהעלי' הוא למקום גבוה יותר כו'.

וענין קרן ל' זוית בנפש זהו בחי' קעומ"ש אתכפיי' כו' בטל רצונך שעי"ז דוקא נעשה ראשי' התחברות האדם עם אלקותו ית'. כי האדם מצד תולדתו כתי' לפתח חטאת רובץ (בראשית ד' ז'). וכתיב ועיר פרא אדם יולד (איוב י"א י"ב). שהיצה"ר מתלבש בו מיד בהולדו. ולכן יש בכל אדם רצונות זרות כו'. וע"כ כדי להיות התחברות האדם עם אלקות. שזהו ע"י אה' ודביקות לאלקות כמ"ש לאהבה את ה' ולדבקה בו (נצבים ל' כ'). וה"ז שני הפכיי' ממש כאש ומים. שאחר שהוא מלא אהבות זרות כו' איך יוכל להיות בבחי' אה' ודביקות להש"י. וכמ"ש בת"ה (שער חשבון הנפש פ"ג חשבון כ"ה) דכמו שלא יתכן להיות מים ואש בכלי א' כן ממש לא ישכון בלב אחד אהבת עוה"ז ואהבת הש"י. וע"כ צ"ל מתחלה קבעומ"ש. וכמו עד"מ זריעת הגרעין שנרקב בארץ ובא לבחי' אין. ואח"כ דוקא נעשה הצמיחה בריבוי יותר. כי זהו הכלל שמיש אין יכול להיות יש היותר נעלה אם לא שיבא בנתיים לבחי' אין. וכך א"א להתהפך מאהבת עוה"ז וכיסופין בטלי' דילה לאהבת הש"י. אלא ע"י שמתחלה יהי' קעומ"ש דוקא לאכפיי' כו' בטל רצונך כו'. שזהו בחי' אין וכמשי"ת לקמן אי"ה. ולכן קעומ"ש נק' קרן ל' זוית. דכמו מדת מלכותו ית' למעלה נק' קרן ל' זוית לפי שמחברת אצי' עם בי"ע דהיינו אלקות עם נבראי'. כמ"כ בחי' קעומ"ש שעי"ז נעשה התחברות האדם עם אלקות. ע"כ נק' ג"כ קרן ל' זוית וכנ"ל:

וענין בחי' הג' קרן ל' תוקף בנפש יובן עפמ"ש יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו. שע"י קעומ"ש שהוא בחי' יראה. כי מה שמקבל עליו עומ"ש היינו מצד שממשיך אימה ופחד מדת מלכותו במוחו עכ"פ. וע"י יראה זו בא לבחי' אתכפיי' וביטול היש דהיינו שאין תופס מקום ואינו שום מהות כלל שזהו בחי' אין (ועי"ז יכול להיות האתכפיי'. בטל רצונך). עי"ז מגיע לבחי' אין האמיתי שלמעלה מהחכ' דאצי'. שהוא בחי' אנת הוא שלימותא דכולא שמשלים כל שמהן. שמשם הוא מילוי כל החסרונות ברו"ג. וזהו כי אין מחסור כו' דפי' מחסור היינו שמשלים כל חסרון ע"ד בנ"ר וחסרונן דהפי' מילוי חסרונן כו'. וזה"ע התוקף והעוז שיש בבחי' קרן דקבעומ"ש. כמ"ש כי כן יבורך גבר ירא ה' (חלים קכ"ח ד'). וכתי' יברך יראי ה'. וכתי' אשרי איש ירא את ה' כו' גבור בארץ יהי' זרעו וגו' הון ועושר בביתו כו' (שם קי"ב). גם כמשנ"ת ע"פ והי' אם שמוע כו' בענין מעלת השמיעה וקבלת הצוויים שמגיע למעלה מאד. דהיינו בבחי' עבמ"ח אנא אמלוך כו' יעו"ש. שמשם יובן ביותר ענין קרן ל' תוקף ועוז. וגם ענין התוקף ברוחניות היינו שיהי' תוקף כח ועוז בהקעומ"ש שיהי' יכול לדחות ע"י הקעומ"ש שלו כל מיני יצה"ר וכל הרהורין בישין ויעמוד בכל הנסיונות (ע' ד"ה ואכבדה בפרעה) כמ"ש וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח כו' ופי' ז' עממין ידוע שהם ז' מדות רעות:

וענין בחי' הד' דקרן ל' כי קרן עור כו' מהו בנפש יובן ע"פ משנ"ת במ"א בפי' ענין מעשה גדול. כי התו' אוריי' מחכ' נפקת זהו בחי' ח"ע דאצי' שהיא כלי להשראת אא"ס ב"ה. אמנם כדי להמשיך מעצמות אא"ס שלמעלה מהחכ' דהיינו מבחי' עצמותו ומהותו ית' ממש שלמעלה מההארה שנמשך ע"י הצמצום דדיקנא בח"ע כו' זהו ע"י מעשה דוקא. דהיינו ע"י הביטול רצון דבחי' קעומ"ש שלמעלה מהטעם כו' שזה דוקא מגיע לעצמיות רצה"ע ואא"ס ב"ה שלמעלה מהחכ'. גם מטעם עשי' לעילא כו' וזהו שבחי' קרן דקעומ"ש הוא ג"כ ל' כי קרן עור פני משה כי משה זהו תורה. כמ"ש זכרו תורת משה עבדי (מלאכי ג' כ"ב). שהתורה נק' על שמו. שמשה ותורה הכל א'. וכדי להיות כי קרן עור פני משה דהיינו שיומשך בהתורה הארת אור וגילוי מעצמות אא"ס ב"ה ממש שלמעלה מהחכ'. והו"ע הקב"ה יושב ועוסק בתורה כמ"ש במ"א. זהו ע"י הבחי' קרן דקעומ"ש שזה"ע דמעשה גדול כו':

ד וכ"ז נת' בחי' ובא לו לקרן בקדמיתא כו'. לבתר דרומי' דתמן אילנא דחיי כו' לאזדווגא לי' במזרח דאיהו אבא עילאה כו' ובעי לאתקשרא כחדא דרום במזרח כו' (ע' בההוספות לבאה"ז על מאמר זה יעו"ש. וכאן נכתוב רק איזה הוספה וביאור בס"ד) שאחר בחי' קרן יבא לבחי' דרום דאתקשר במזרח. למעלה זהו התקשרות חסד דז"א דאצי' לבחי' כחב"ד דאבא שמשם זורח השמש יסוד אבא בחסד דז"א. ולמטה בנפש בעבודה. דרום חסד זהו אהבה. אך יש כמה בחי' אה'. אבל ענין דרום דאתקשר במזרח. היינו האהבה הנלקחת מעומק החכמה והתבוננות בבחי' שמש הוי' המאיר ע"י יס"א איך שאתה הוי' לבדך ואין עוד מלבדו ממש שאזי האהבה היא אה"ר כמ"ש מי לי בשמים כו' כלה שארי כו' ליכלל וליבטל ביחודו האמיתי ית' ולא להיות בבחי' יש כלל. וזהו ענין תוקפא דשמשא בדרום איהו. שלכן בדרום אין שום ישוב. והענין כי ישוב העולם זהו האהבה לדבקה בו ית' שרוצה להיות למטה בבחי' יש ולהיות דבוק באלקות אבל האה"ר דבחי' דרום מצד תגבורת אור שמש הוי' הוא לא להיות בבחי' יש כלל כ"א ליבטל ביחודו האמיתי ית'. וזהו ששזפתני השמש כו' דמוקדין לי' בשלהובין דרחימותא:

ואח"כ מזרחית צפונית. מזרח דאתקשר בצפון יחוד חו"ב כי דרום דאתקשר במזרח זהו דרום אהבה ורק שנמשכה מבחי' מזרח דאבא כו' כנ"ל אבל אח"כ עצמיות בחי' מזרח הוא ח"ע עצמה היינו ראיה ממש ביחודו האמיתי ית' שמזה בא לבחי' מה ביטול אמיתי שלמעלה מהתפעלות אהבה לגמרי. וגם שזהו ביטול שלמעלה משכל המושג לגמרי. אעפ"י שהוא בחי' ראיה. אבל זהו שרואה דבר שאין שכלו משיג כלל בחי' זה. ומזרח דאתקשר בצפון היינו יחוד חו"ב נקודה בהיכלא תרדל"מ שצ"ל ב' הבחי' ביחד. כמשנ"ת אצלנו בטוב בד"ה ראה הארוך יעו"ש והנה ע"י האה"ר שבנפש שנמשך מעומק החכמה והתבוננו' בשמש הוי' כנ"ל עי"ז גורם למעלה להיות דרום דמתקשר במזרח. וע"י הביטול שלמעלה מהשגה. והתבוננות ביחד כו' עי"ז גורם למעלה מזרח דאתקשר בצפון יחוד פנימי דחו"ב עילאין. אך מקודם צ"ל ובא לקרן. מל' קבעומ"ש. כי זהו ראשית התחברות האדם עם אלקות ובלא בחי' מל' א"א לעלות להבחי' העליונות שלמעלה מבחי' מל' אעפ"י שיהי' אצלו האה"ר הנ"ל אין יכול לעלות למדת חסד דז"א שלמעלה מהמל' ולגרום דרום דאתקשר במזרח מבלי שיקדים תחלה קבעומ"ש יראה ממדת מלכותו ית' כמ"ש זה השער להוי' צדיקים יבואו בו. אעפ"י שמדת צדיק גבוה יותר כמ"ש צדיק מושל ביראת אלקים (ש"ב כ"ג ג') מ"מ גם העלי' לבחי' הגבוהות יותר צ"ל על ידי המל' דוקא. וזהו כל ענין חטא דבני אהרן שהתחילו מאהבה בחי' דרום. ודלגו בחי' מל' יראה. ולכן צ"ל ובא לו לקרן בקדמיתא:

אח"כ צפונית מערבית. מערב מל'. כי במערב הוא הערב שמש כך במל' מסתיים אור הח"ע דאצי' שמש הוי' יס"א. גם נק' מערב ל' תערובות שבמל' מתערב חו"ג ביחד. מתחלה מרומז המל' רק בקרן דרומית כו' ואח"כ כותל שלם. כותל מערב. והענין כי קרן הוא קבעומ"ש. שקודם עול מצות שזה שייך אפילו לא בשעת מעשה המצות. כי זהו מה שמקבל עליו עומ"ש בכלל וממשיך אימה ופחד מדת מלכותו במוחו ומחשבתו. ואח"כ עומ"צ זהו דופן שלם שיש בזה מחדומ"ע. מחשבה היינו כוונת המצות שצריך לכוון בעשייתה שעושה רק כדי לקיים הצווי של הקב"ה. והדיבור היינו ברכת המצות. ומעשה זהו עצם עשיית המצות מה שמניח תפילין ומתעטף בציצית. וביטול רצון בעשיית כל מצוה בפרט. (בהגהות של כ"ק אאזמו"ר נ"ע זיע"א נת' ע"ד מ"ש בזהר בלק קצ"א א' בענין אזעירת גרמה כו' שחורה אני דא אות יו"ד. ואח"כ אתעבידת ה' כמלקדמין כו' שזהו ענין כמו שמה שמתחלה נרמז רק בקרן נעשה אח"כ כותל שלם דמערב כו' עכ"ל. כי בחי' קרן קבעומ"ש (שקודם עול מצות) עי"ז ויתנו לך כתר מלוכה (בפייט דר"ה). דהיינו כתר מל' נקודה השרשית וזהו אות יו"ד כו' ואח"כ על ידי עומ"צ מחדומ"ע נעשה ה' ב' קוין מחוברים מחו"ד וקו הג' מעשה כו' והיינו להיות בנין המל' בפרצוף שלם כו'). והענין כי כל הנ"ל עד בחי' צפונית מערבית זהו רק בדרך העלאה מלמטלמ"ע שגורם דרום דאתקשר במזרח. שהו"ע התקשרות חסד דז"א בח"ע. ומזרחית צפונית יחוד חו"ב. אבל אח"כ צריכים להמשיך כל היחודים הנ"ל מלמעלמ"ט לבחי' מדת מלכותו ית'. וזהו על ידי עומ"צ שזהו במל' מצות המלך כו' ולכן מסיימים במערבית דרומית לחבר בחי' מל' לבחי' דרום חסד בכדי שכל הבחי' מה שנעשה התקשרות החסד דז"א לח"ע ואח"כ שמקבל מיחוד פנימי דחו"ב עילאין יומשך מהחסד לבחי' מל'. שהיחוד נמשך מחסד כמ"ש בזח"ג (ז' ע"ב) ע"פ ואיש כי יקח את אחותו חסד הוא. איש דא קוב"ה אחותו דא כנס"י חבורא דלהון בחסד תליא. ובעבודה מערבית דרומית היינו שהעומ"צ יהי' באהבה ושמחה כמ"ש תחת אשר כו' בשמחה ובטוב לבב. ענין צפונית מערבית מה שמתקשרת המל' לבחי' צפון זהו לבחי' גבורה דז"א התפשטות האורך דרוח צפון (ולא בבחי' בינה עצמה שנק' צפונית כו') כמשנ"ת בהוספות לבה"ז הנ"ל. וא"כ מה שמתקשרת המל' תחלה לצפון גבורה ואח"כ לדרום חסד. זהו כמשנ"ת ע"פ שמאלו תחת לראשי שההתעוררות על היחוד עליון נמשך משמאל מסט' דצפון אתער רחימו כו' (זח"ב ל' א') ואח"כ וימינו תחבקני. ומ"ש בזהר כאן לקשרא לה (דהיינו מערב בחי' מל') בדרום כו' וגופא (ת"ת) בי' אשתכח עכ"ל. הכוונה כמשנ"ת בפרד"ס בשער המכריעין. שת"ת מכריע ונועה רק לחסד כו' וע"פ עבודה כותל מערב עומ"צ כנ"ל וצריך לחבר מתחלה לצפון גבו' דהיינו יראה. ואח"כ לדרום חסד אהבה שיהי' העומ"צ באהבה ושמחה כו' כמ"ש בשמחה ובטוב לבב:

וענין קרן א' במצחו. שזה הי' תיקון על חטא עה"ד. והענין כי עה"ד בשרשו הוא גבוה בקדושה שהרי הי' ג"כ בתוך הגן כמו ע"ח. והוא מדת מל' דאצי' שכמו שמשפיע עיקר החיות בסט' דטוב. כן גם הרע יונק ממותרות השפע. ונק' עה"ד טוב ורע. משא"כ ז"א נק' עה"ח שאין הרע יונק ממנו כלל. וא"כ ע"ח ועה"ד זהו ת"ת ומל' וכשאכל תחלה מעה"ד הפריד את עה"ד מל' מע"ח ת"ת וקיצץ בנטיעות. וחשב שאינה מקבלת מת"ת. ולכן כשעשה תשובה הקריב שור לשני טעמים. א' כי שור גבורה (כמ"ש (יחזקאל א' י') ופני שור מהשמאל) אשר המל' בניינה מהגבורות (וא"כ כשהפריד את עה"ד מל' פגם בגבורה דז"א) ב' כי שור ג"כ יסוד. כמ"ש בזהר פ' שמיני ע"פ ושור ואיל לשלמים שהוא ונתתי שלום בארץ וכמ"ש גבי יוסף שהוא יסוד בכור שורו הדר לו. ושם כתי' וקרני ראם קרניו (ברכה ל"ג). שהמל' שנק' קרן מקבלת מהיסוד השפע שמתפארת. ולפי שהפרידה מהיסוד ע"כ הקריב שור. וענין קרן א' במצחו להורות שהמל' שנק' קרן היא מחוברת ובאחדות אחד עם ז"א דאצי' היינו עם גבו' דז"א שנק' שור ועם היסוד שנק' שור. שעל ידי יסוד מקבלת מקו האמצעי תפארת. ולכן הי' במצחו שהוא מקום האמצעי של השור. להורות שמקבלת מקו האמצעי ת"ת ויסוד. וגם ענין קרן א' שהקרן יש לו תוקף ועוז ורוממות כנ"ל עד שמקבלת מעתיקא מל' דא"ס ששם רק קרן א' דלית שמאלא בהאי עתיקא (משא"כ ב' קרניים ימין ושמאל רומזים על חו"ג) וזהו ההיפך לגמרי ממה שהפרידה תחלה גם מז"א. ועפ"י עבודה הנה חטא עה"ד הי' מהתגברות היצה"ר נה"ב שמשמאל האדם. ונפל מפני שור מהשמאל. ע"כ הקריב שור להעלות את הנה"ב לשרשו בקדושה פני שור מהשמאל. דהיינו להפוך את כח המתאוה והאש זר שבתאות גשמיות לרשפי אש האהבה לה'. וענין קרן א' במצחו. מצח נגד מוח הדעת שלצד העורף והיינו ההסכם שנשאר מחב"ד להיות בטל לה' מכל וכל. וכשההסכם הוא חזק מאד נק' קרן לשון תוקף ועוז. וקרן א' רק נטי' א' לב אחד להשי"ת:

בזאת יבא כו' זאת מדת מל' שנק' קרן כנ"ל באריכות. בפר בן בקר זה אברהם. מדת חסד עליון שנק' דרום. וא"כ זהו ענין קרן דרומית גם בקר לשון בוקר. מזרח שמשם זורח השמש בבוקר וא"כ זהו דרומית מזרחית דרום דאתקשר במזרח ואיל לעולה זהו יצחק מדת גבו' ובינה מקור קו השמאל. צפון. וא"כ בפר כו' ואיל כו' זהו ענין מזרחית צפונית. שני שעירי עזים זה יעקב זהו בריח התיכון שמחבר מערב לצפון ואח"כ לדרום. והו"ע צפונית מערבית ומערבית דרומית:

בזאת יבוא אהרן אל הקדש כו'. ארז"ל במד"ר (ויקרא פכ"א סי' ה') בזאת ע"י זאת אות בריתי וגו' ע"י זכות המילה ולכן נאמר גבי כה"ג בריתי היתה אתו (מלאכי ב' ה'). וגם שמונה בגדי כה"ג הוא ג"כ ע"י זכות המילה שנתנה בשמיני. וצ"ל זה. הנה ארז"ל במשנה (מגלה פ"א ט' ע"ב) אין בין כהן משוח בשמן המשחה למרובה בגדים אלא פר הבא על כל המצות. פי' כי בזמן בית ראשון הי' הכה"ג נעשה ע"י שמושחין אותו בשמן המשחה. וממילא הי' לובש אח"כ השמונה בגדים. אבל מה שהוא כה"ג הוא ע"י שמן המשחה. ולכן נק' כהן משוח. אבל בבית שני שנגנז שמן המשחה שהוא מה' דברים שחסרו בב"ש ולכן הי' הכה"ג נעשה ע"י מה שלובש שמונה בגדים ולכן נק' מרובה בגדים. והחילוק שביניהם הוא שכהן משוח מביא פר לחטאת. וכהן מרובה בגדים מביא שעיר ככל ישראל. וצ"ל ענין זה צ"ל תחלה מהו"ע כה"ג. הנה אהרן הוא מז' רועים. והיינו שמשפיע אהבה בנש"י. והנה אברהם משפיע ג"כ אהבה בנש"י כמ"ש (ישעי' מ"א ח') אברהם אוהבי וא"כ צ"ל מהו החילוק שבין אברהם לאהרן כתיב (דברים ו' ד') ואהבת את הוי' אלקיך ויש בזה ב' פירושים. א' ל' צווי. והב' ל' הבטחה. והענין דאית רצון ואית רצון יש רצון ואהבה שנמשך ע"י השגה והתבוננות כמ"ש (משלי ל"א) נודע בשערים. לכל חד לפום מאי דמשער בליבי' (זח"א ק"ג ב'). לפ"ע מה שמייגע א"ע בהתבוננות והשגת אלקות סוכ"ע וממכ"ע כו'. וע"ז כתיב ואהבת לשון צווי והיינו שמקודם כתיב שמע ישראל שהוא התבוננות איך שהוי' אחד וע"י התבוננות זו ממילא יומשך האהבה. וזהו"ע אברהם אוהבי שממשיך אהבה בנש"י. הגם שבאמת היא אה"ט שלא מצד השגה כ"א טבעיות כו' אבל מ"מ היא מוסתרת. ויציאתה מהעלם אל הגילוי הוא ע"י התבוננות והשגה. גם כי באמת שרשה רק מבחי' חכמה כו' (הכוונה כי האה"ט לדבקה בו ית' הוא רק בהאוא"ס ב"ה שמלובש בח"ע ובבחי' זו נק' הוא ית' אב לישראל. ונש"י נק' בנים כו' ובבחי' זו הוא האה"ט כאהבת הבן אל האב כו'). והנה בחי' רצון ואהבה זו שנמשך מבחי' חכמה היא מוגבלת. כי גם חכ' היא בחי' גבול כו'. אבל אית רצון ואה"ר שלמעלה מהחכמה. וענין אה"ר שלמעלה מהחכ' היא בבחי' א"ס בלתי מוגבלת כלל. והיינו מס"נ. ביטול במציאות לגמרי בעצמות אוא"ס שלמעלה מגדר עלמין לגמרי כו' וע"ז כתיב ואהבת לשון הבטחה. שא"א לבוא לבחי' זו מעצמו רק שנמשכת בדרך מתנה מלמעלה ע"י קדימת הרצון שלמטה מהשכל כנ"ל וזהו כל המאריך באחד ע"י התבוננות. אח"כ מאריכין לו ימיו שהוא התגלות האה"ר שלמעלה מהחכמה. וזהו"ע אהרן כה"ג שהוא התגלות אה"ר מבחי' א"ס שלמעלה מהחכמה ונק' ורב חסד כו'. והנה להמשכת גילוי אה"ר זו נצרך לעשות לבושים במה שתתלבש ותתקיים אורה בגילוי תמיד. והענין כמו אורות וכלים שבלתי כלים אינן יכולים להאיר ומסתלקים כו'. וכמו"כ האה"ר היא בחי' אהבתי אתכם אמר הוי' שנמשך מבחי' עצמות אוא"ס שלמעלה משם הוי'. ולכן נצרך לעשות לה כלים ולבושים במה שתתגלה למטה. והו"ע לבושים מתומ"צ. וזהו"ע שמונה בגדי כה"ג ד' בגדי לבן וד' בגדי זהב שנמשכים מד"א הוי' וד"א אד'. ובכלל זהו תומ"צ כי התורה נק' תורת הוי' והמצות הם מצות המלך שם אד'. והנה זהו בדרך כלל. אבל בדרך פרט יש שלש מדרגות בבגדי אהרן. דכתיב (שמות כ"ח ב') ועשית בגדי קדש כו' ואח"כ כתיב (שם ג) ואתה תדבר אל כל חכמי לב ויעשו כו'. ואח"כ כתיב (שם) ועשו סתם דקאי על כל ישראל נז' שלש עשיות בבגדיו. הא' של משה. והב' של חכמי לב. והג' של סתם ישראל כי משה מן המים משיתהו ח"ע. ולכן נתנה התורה על ידו כי אורייתא מחכ"נ. והנה א"ת מורשה אלא מאורסה שהיא בחי' כלה מקבל. והיינו כמ"ש (תלים ק"ד ב') עוטה אור כשלמה שהתורה דמחכ"נ היא בחי' לבוש לבחי' ורב חסד שלמעלה מהחכמה. וזהו"ע הבגדי אהרן שעושה משה שהוא רק ע"י לבוש הח"ע לבד. ועפי"ק הוא רב חסד שמלובש בחכ'. וענין חכמי לב הוא כי ארז"ל (במד"ר תולדות פס"ז סי' ז') צדיקים לבם ברשותם. ויאמר דוד אל לבו. וישם דניאל על לבו. וחנה היא מדברת על לבה. דומין לבוראם ויאמר ה' אל לבו. והיינו שממשיכים גילוי החכמה בלב. ומות שליט על הלב לכן לבם ברשותם. וזהו חכמי לב שהוא הארת החכמה שבמדות. ולכן איתא בטור (או"ח סי' קט"ו) שברכת אתה חונן יש בה י"ז תיבות כנגד הפסוק ואתה תדבר אל כל חכמי לב שיש בו ג"כ י"ז תיבות והענין כי ברכת אתה חונן לאדם דעת הוא שע"י הדעת יהי' התחברית החכ' במדות ובחי' זו נמשך מחכמי לב כנ"ל. והנה החכ' שבמדות אין ערוך לבחי' עצמות ח"ע חכים ולא בחכ' ידיעא ונמצא שהבגדי אהרן שעושים חכמי לב הוא למטה מהבגדי אהרן דמשה. וענין עשיית בגדי אהרן של סתם ישראל הוא ע"י קבעומ"ש דקיום המצות. והכל הוא בגדים ולבושים לאה"ר דאהרן. והענין כי בתי' אהרן כה"ג יש בכל העולמות כמ"ש בזהר (ח"ב ס"ו ב') אית מלך לעילא וכהן משמש תחותי' ואית מלך לתתא וכהן משמש תחותי'. ולכן יש ג"כ ח' בגדים בכל העולמות. וזהו"ע השלש עשיות דבגדי אהרן. וכענין אתוון זעירין ואתוון בינונים ואתוון רברבין כו'. (ביאור הענין כי אהרן יש למעלה מאצי' והוא בחי' ורב חסד אה"ר הנ"ל והח' בגדים לבחי' אהרן זה עושה רק משה שהוא ע"י התלבשות בעצם ח"ע לבד. ויש בחי' אהרן באצי' והו"ע חסד דאבא. שלמעלה מבחי' חסד עולם דז"א שהוא בחי' אברהם. וענין אה"ר זו נת' בד"ה בהעלתך הא' שבלקו"ת שהוא אה"ר שנמשך מבחי' ראי' דחכ' וענינה רק מלמעלמ"ט (משא"כ חסד עולם דז"א נמשך מבחי' מוחין דאימא שמיעה ולכן ענינה רק העלאה הליכות עולם. ו"ק דז"א. לו מלמטלמ"ע) והח' בגדים לבחי' אהרן זה הוא ע"י חכמי לב חכ' דז"א שנעשה לבוש לבחי' חסד דאבא. ויש אהרן בבי"ע מיכאל כה"ר ולבוש לבתי' זו הוא ע"י קבעומ"ש דמצות. והגם שלבוש זה הוא מבחי' מל' דאצי' ואיך יהי' זה רק לבוש לבחי' כה"ר דמכאל שהוא נברא כו'. אך הכונה דמה שנק' מכאל כה"ר הוא מצד שנמשך ומתלבש בו האה"ר דבחי' חסד דז"א דאצי' והמשכה זו ע"י הלבוש דמל' ועשיית לבושים אלו הוא ע"י כל ישראל כנ"ל):

ב ועתה צ"ל מהו הענין שהם שמונה בגדים. וגם מה שייך לבחי' מילה שנתנה בשמיני. הנה ארז"ל (עי' ב"ר פנ"ג ופ"ס סי' ה' ובהמפרשים שם. ועי' שהש"ר פ"א סי' ט"ו ובמת"כ. ובפסיקתא זוטרתא) לא נמול אדם לשמונה תחלה אלא יצחק שהי' הראשון בעולם שנמול לשמונה. והנה גבי מילה בשמיני ארז"ל (במד"ר אמור פכ"ז סי' יו"ד) כדי שיעבור עליו שבת אחת. והענין כי יצחק גימט' ח"פ הוי' ויעקב גימט' ז"פ הוי'. כי יצחק ע"ש העתיד כמ"ש (בראשית כ"א ו') צחוק עשה לי אלקים. בחי' אלקים הם הגבורות והצמצומים שמסתירים שיהי' יש נפרד וכאשר יתהפך היש לבחי' אין וביטול יהי' מהגבורות צחוק ות"ע. וזהו שלע"ל יתעלו הגבו' כמ"ש האריז"ל ע"פ והכהנים הלוים. והנה יצחק קו השמאל גבורות המסתיר להיות יש. וכאשר יתהפך היש לבחי' אין יתעלו הגבורות ויתגלה בהם צחוק ות"ע ממקור התענוגים וזהו יצחק ל' עתיד שלעתיד יתגלה השחוק וכמ"ש (תלים קכ"ו ב') אז ימלא שחוק פינו. ולכן יאמרו על יצחק לע"ל כי אתה אבינו (שבת פ"ט ב') ולכן אמר יעקב ושבתי בשלום אל בית אבי (בראשית כ"ח כ"א) שלאחר תשלום כל הבירורים יבוא לבחי' יצחק והנה יצחק גימט' ח"פ הוי'. מובן שבחי' צחוק והתגלות הת"ע שלע"ל נמשך מהבחי' דח"פ הוי' כו'. ולהבין זה הנה ארז"ל ערכין י"ג ב') כנור של בהמ"ק של ז' נימין שנאמר שובע שמחות כו'. ושל ימוהמ"ש של שמונת נימין. והענין כי כנור פי' כ"ו נר. כ"ו הוא שם הוי'. ונר היא כנס"י רמ"ח פיקודין ותרין דרועין בגימט' נר. וכשנמשך יחוד והתגלות שם הוי' בכנס"י כמ"ש (ש"ב כ"ב כ"ט) כי אתה נרי הוי' אזי נק' כנור כו'. והנה כנור של בהמ"ק של שבעת נימין. דהיינו מה שהיו יכולים להמשיך יחוד והתגלות שם הוי' הוא רק מבחי' ז' לבד. והיינו כמו שבת שנק' יום השביעי ונק' שבת להוי' כי בכל ששת ימי החול נמשך החיות רק משם אלקים לבד. אבל בשבת כתיב ויכל אלקים (בראשית ב' ב') ונמשך התגלות שם הוי'. וזהו"ע יום השביעי. והנה שבת נק' קדש. אבל יש בחי' קה"ק שלמעלה מבחי' קדש. וזהו"ע שמונת נימין שהוא המשכת גילוי שם הוי' דלעילא מבחי' קה"ק שלמעלה מהתגלות שם הוי' דשבת שהוא רק מבחי' ז"מ דאצי'. שזהו"ע כנור של ז' נימין. אבל פי' של שמונת נימין הוא מבחי' קה"ק. וזהו"ע יצחק ת"פ הוי'. כי יצחק הוא התגלות הת"ע שיהי' לע"ל ע"י עילוי הגבורות כנ"ל. והתגלות זה יהי' למעלה מבחי' שביעי דשבת ובהמ"ק דאעפ"י שהוא התגלות שם הוי' ונק' קדש. אבל התגלות דלעתיד יהי' משם הוי' דבחי' קה"ק והו"ע שמונת נימין. וזהו"ע ח"פ הוי'. ולכן כתיב חכלילי עינים בחי"ת רבתי ופי' בת"י דקאי על מלך המשיח כמ"ש מה יאין עיינין דמלכא משיחא. והיינו שאז יהי' בחי' ח' שהו"ע ח"פ הוי'. והנה גבי מילה אמרו ג"כ כדי שיעבור עליו שבת אחת שהיא ג"כ למעלה מז"פ הוי' כ"א ח"פ הוי' נימא השמינית שהוא בחי' קה"ק. ולכן ענין בגדי אהרן שהם מבחי' קה"ק הם שמונה כי הוא בחי' נימא השמינית וזהו ג"כ שהם כנגד מילה שנתנה בשמיני:

ג וזהו בזאת יבא אהרן אל הקדש. שכדי שיוכל לעלות לבחי' קה"ק הוא ע"י כח המילה. אך זה גופא צ"ל מאין הכח דמילה שיגיע לבחי' קה"ק. הנה כתיב (בראשית א' ו') יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים ואח"כ כתיב ויעש אלקים את הרקיע ויבדל כו' נז' שני הבדלות. והענין כי הבדלה הראשונה שבין מים למים הוא ע"ד והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדה"ק (כמ"ש זח"ב קע"ח ב'). והיינו שגם לאחר שהובדלו המ"ת הם בחי' קדש עליון. שהרי אח"כ כתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן דקאי על המ"ת שהובדלו. והמים עליונים הם בחי' קדה"ק. והענין כמ"ש הוי' הוי' ופס"ט בגווייהו. הוי' הא' הוא המהוה ס' ההשתל' דאבי"ע ע"י צמצום והחפשטות כו'. ושם הוי' הב' הוא כמו שעבר"צ שכלול בעצמותו ית' שלמעלה מהשתלשלוח. ולכן פס"ט בינייהו שאין ערוך כלל. ובחי' הפסיק שבין ב' שמות הוי' זהו"ע והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קה"ק. וזהו ג"כ ענין יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל כו' שהוא הבדלה בין קדש לקה"ק שהם שני שמות הוי' כו'. ואח"כ כתיב ויעש אלקים את הרקיע ויבדל. הו"ע המבדיל בין קדש לחול. ויש עוד הבדלה שבין טהור לעמא. ודרך פרט יש פרסות בכל עולם כו'. (וי"ל כך שההבדלה והפסיק שבין ב' שמות הוי' הו"ע הבדלה שבין קדש לקה"ק. ואח"כ מה שיש פרסות בכל סדר ההשתלשלות אבי"ע דקדושה שכל עולם התחתון מקבל מעולם העליון הימנו ע"י פרסא. הו"ע המבדיל בין קדש לקדש. והפרסא שבין קדושה לק"נ זהו"ע המבדיל בין קדש לחול. והפרסא שבין ק"נ לג"ק. כמ"ש בשם הבעש"ט ז"ל ע"פ והי' העטופים ללבן. הו"ע המבדיל בין טהור לעמא). והנה ענין המילה שהוא הסרת הערלה. היינו כי הערלה מכסה על ברית קדש. ובעבודה הו"ע ערלת לבבכם שהוא ההתקשרות לחשוק בתאות גשמיות שזה נעשה כסוי והסתר והפסק שלא יהי' שום גילוי אלקות בלב האדם שיתפעל באהוי"ר וכמ"ש (משלי ט"ז כ"ח) ונרגן מפריד אלוף. פי' דכתיב (ש"ב ז' כ"ג) ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ שגם בארץ הם בטלים לבחי' אחד. אבל ונרגן מפריד אלופו ש"ע. והנה ערלה הוא עור הגס ופריעה הוא עור הדק דהיינו תאות גסים ותאות דקים שכ"ז הוא ערלה החופפת ומפסקת וה"ז כמו פרסא המבדיל בין קדש לחול או בין טהור לטמא. והנה ע"י הסרת הערלה שמפשיט א"ע מתאות גשמיים לגמרי ולהיות כל האהבה לה'. הנה כיון שמסיר הכיסוי והפרסא שלמטה המבדיל בין קדש לחול עי"ז גורם שיוסרו כל הפרסות וכל ההבדלות שבכל ההשתל' עד שגם הפסיק וההבדלה שבין קדש לקה"ק יסתלק ג"כ. כמארז"ל (מד"ר שה"ש פ"ה סי' ג' יעו"ש) פתחי לי כחודה של מחט ואני אפתח לך כפתחו ש"א. אעפ"י שלמטה הוא דבר מועט שמסירים הערלה החופפת על ברית קדש. אבל עי"ז גורם למעלה הרבה עד שיוסר ההבדלה שבין קדש לקה"ק שהו"ע ב' שמות הוי'. וזהו בזאת יבא אהרן אל הקדש שכדי שיוכל לעלות לבחי' קה"ק. והרי יש פרכת ופסיק המבדיל בין קדש לקה"ק ואיך יוכל לעלות. אלא ע"י כח המילה שע"י הסרת עור הערלה שלמטה החופפת עי"ז יוסר גם ההבדלה שבין קדש לקה"ק שלא יפסיק ויסתיר כלל. ואזי יוכל לעלות מבחי' קדש לקה"ק. וזהו שנאמר אחר בריתי היתה אתו כו' ואתן לו מורא ויראני ומפני שמי נחת הוא. פי' ואתן לו מורא הוא המשכת יראה מלמעלה בבחי' מתנה מה שא"א לבוא לבחי' זו מעצמו. והיינו ע"י בריתי כו' שעי"ז נמשך ההתגלות מלמעלה מהפרסא שמבדיל בין קדש לקה"ק כו' (עי' בד"ה עם לבן גרתי בענין שיש נשמות גבוהות שנבקע עליהם הפרסא ונמשך בהם היראה והביטול שלמעלה מהפרסא ולכן אמרו עליהם לית דין בר נש. כמו נשמת רחב"ד ור"ח בר חמא ורב יהודא כו'. שיצאו מגדר בחי' אדם שהוא מציאות עשר בחי' באו"כ. ועד"ז יובן ג"כ ענין ואתן לו מורא מלמעלה מהפרסא ע"י כח המילה וכנ"ל):

ד ועתה צ"ל ענין כהן משוח ומרובה בגדים. דהנה כתיב (תלים קל"ג ב') כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן כו' שבחי' שמן הטוב צ"ל נמשך ע"י בחי' שערות דוקא. והענין כי יש שני השפעות. א' בדרך אברים. והב' בדרך שערות. פי' כמו אברים ושערות ששניהם מקבלים חיות מהמוח אבל האברים מקבלים חיות עצמי מהמוח. ולכן מרגישים הכאב למאד. משא"כ שערות שנתצמצם בהם רק חיצוניות ומותרי מוחין כו'. והענין כי ההשפעה שמסדר ההשתלשלות יכול להיות נמשך ע"י בחי' אברים וכלים חיות עצמי. משא"כ ההשפעה שמלמעלה מהשתלשלות א"א להיות נמשך כ"א ע"י צמצום השערות דוקא. ולכן בחי' שמן הטוב יורד על הזקן דוקא. וצ"ל מהו בחי' שמן. כי שמן צף ע"ג ין דהנה שיר הלוים הי' על היין ונק' יין המשמח אלקים. והענין כי קוב"ה סתים וגליא (זה"ג ע"ג א'). גליא הוא בחי' שם אלקים מקור התפשטות החיות בהעולמות ולכן בכל מע"ב כתיב רק שם אלקים. ושם הוי' הוא בחי' סתים והעלם שאינו מאיר כלל ונק' סוד הוי'. שהוא מוסתר ונעלם. וע"י שיר הלוים על היין הי' נמשך התגלות בחי' העלם וסתים דשם הוי' בשם אלקים וזהו המשמח אלקים. נמצא ענין יין הוא התגלות בחי' העלם וסתים אבל בחי' שמן הוא למעלה יותר. דהנה כתיב (דברים ל"א י"ח) ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא. שיש בחי' שהוא מוסתר ונעלם גם מבחי' יום ההוא. וכענין פי' סדכ"ס דהיינו שגם מבחי' הסתימין הוא סתום ונעלם וכענין רזא דרזין. קה"ק שלמעלה מבחי' קדש. אדון הנפלאות למעלה גם מבחי' נפלאות. כי גאה גאה כו'. והיינו כי יין הוא המשכת ההעלם של סדר ההשתלשלות אבל שמן הוא המשכת גילוי ההעלם מלמעלה מהשתלשלות (עי' בלקו"ת ד"ה ושאבתם הב') וזהו שמן שצף ע"ג היין ויש דעה בגמ' (שבת ה' ב') דשמן ויין אין חיבור כלל זל"ז. ולכן בחי' שמן זה צ"ל נמשך דוקא ע"י שערות כשמן הטוב כו' יורד על הזקן. וזהו"ע כהן משוח. פי' שכדי שיהי' כה"ג דהיינו שיומשך למטה התגלות האה"ר שלמעלה מהחכ' בחי' ורב חסד כנ"ל צ"ל נמשך הכח לזה מבחי' שמן הטוב שעל הראש (שהוא למעלה גם מבחי' ורב חסד. עי' בד"ה בהעלתך הא' פ"ה ובהביאור. ובביאור מעט שע"פ זאת חנוכת בפ' נשא). וזהו כשמן הטוב כו' שיורד ע"פ מדותיו. פי' שיתגלו מדותיו של א"ס ב"ה אה"ר מבחי' ורב חסד. ולכן נק' הכה"ג כהן משוח שע"י שמן המשחה הי' נעשה כה"ג. וממילא הי' לובש אח"כ הח' בגדים כדי שיתקיים אורו בגילוי למטה תמיד. ע"ד שאין אור מאיר בלא כלי כו' וכנ"ל. וזה הי' בבית ראשון. אבל בב"ש שנגנז שמן המשחה. הי' הכה"ג נעשה ע"י לבישת הח' בגדים שע"י הבגדים הי' נעשה כה"ג. והענין כך. שבזמן בית שני היו צריכים להמשיך בחי' כה"ג והתגלות האה"ר ע"י הבגדים והלבושים דתומ"צ. כי כמו שהמצות הם בחי' כלים ולבושים להתגלות האה"ר הנ"ל. כמו"כ יכולים ע"י המצות גם להמשיך בחי' כה"ג ואה"ר הנ"ל. לפי שהמצות עצמן הן באמת רצוה"ע שלמעלה מהחכמה (עי' בלקו"ת פ' בלק בד"ה מי מנה ובהביאור ובד"ה ראשי המטות. והעיקר בד"ה כי כארץ פ"א במ"ש על ענין הגילוי דבחי' קדש העליון שלמעלה מהשתלשלות בחי' כתר. וז"ל אך קצת גילוי מבחי' זו נמשך להאיר לנפש האדם בעבודה מבחי' קדושה זו ע"י המצות כו' אשר קדשנו במצותיו. והוא להיות בנפש אה"ר הנק' בשם קדושה שמקבלת מקדש סוכ"ע עכ"ל. ומזה יובן מה שבב"ש הי' הכה"ג נעשה ע"י הבגדים דתומ"צ). והחילוק הוא דכהן משוח הוא נמשך מלמעלמ"ט ע"י שמן המשחה אבל מרובה בגדים הוא מלמטלמ"ע ע"י המצות כנ"ל:

ה ועתה צ"ל מה שכהן משוח מביא פר לחטאת. ומרובה בגדים מביא רק שעיר ככל ישראל. הענין דאי' במד"ר (ויקרא פ"ה סי' ו') ע"פ ואם הכהן המשיח יחטא. עלובא מדינתא דאסיא פודגריס. משל למי שסרח לפני המלך ואח"כ הביא דורון לפני המלך צוה המלך לתלות הדורון לפני פתחו להראות לכל שנרצה ונתכפר לו החטא. כמו"כ כתיב גבי כהן המשיח והביא את קרבנו פתח אוה"מ. שזהו הוראה לכל שנתכפר לו כו'. והענין דאי' בספרים הקושיא הלא הקב"ה מקיים כל המצות כמו הקב"ה מניח תפילין וגם שבת יש שבת להוי'. וגם מועדים יש מועדי הוי' ואיך מקיים מצות תשובה שאינה אלא על חטא ומה שייך ח"ו חטא למעלה שיתכן ענין התשובה. ותירצו ע"ד שובו אלי ואשובה אליכם שהו"ע החזרת פב"פ כי בשעת החטא הו"ע כי פנו אלי עורף בבחי' אחוריים כנודע וגם למעלה נמשך השפע רק מבחי' אחוריים כו' אבל ענין התשובה למטה הו"ע החזרת הפנים שיהי' כל פנימיות הנפש להשי"ת וכמו"כ ואשובה אליכם בבחי' הארת פנים יאר הוי' פניו אליך כו'. וזהו תירוצם והוא אמת. אבל מ"מ לפי' הזהר י"ל עוד יותר כמו התשובה שלמטה שבאה על החטא דוקא. והענין כי הזהר (ויקרא י"ז ב') פי' הפסוק ואם הכהן המשיח יחטא דקאי על הקב"ה. אלקיכם כהן הוא. ופי' יחטא ע"ד והייתי אני ובני שלמה חטאים. דהפי' חסרים. וכך פי' יחטא הו"ע חסרון דהיינו העדר האור והגילוי. ופי' החסרון הוא בב' בחי'. הא' בבחי' כהן המשיח עצמו שאין נמשך בו האור והגילוי מלמעלה. והב' שאין נמשך ההתגלות דבחי' כהן המשיח למטה שהוא התגלות האה"ר כנ"ל והא בהא תליא. ופי' לאשמת העם. היינו שהחטא והחסרון דבחי' כהן המשיח הוא מפני אשמת העם. ולכן והביא את קרבנו פר לחטאת ולא ככל ישראל שמביאין רק שעיר. כי כל הבהמות אילים וכבשים ושעירים הגם שנמשכים מפני שור מהשמאל אבל הם רק ענפים לבד ממנו. אבל פר הוא העלאה מבחי' עצמי' דפני שור (עי' בד"ה ענין הנסכים ספ"ג בלקו"ת פ' שלח) ולכן גם ההמשכה שעל ידי העלאה זו נמשך מלמעלה יותר ובבחי' תוס' וריבוי יותר. וז"ש ורב תבואות בכח שור (משלי ט"ו ד') וזהו ג"כ פי' פר לשון פרי' ורבי'. שהוא המשכת תוס' ורבוי אורות מלמעלה מהשתלשלות. וכמ"ש (בראשית מ"ט כ"ב) בן פורת יוסף (פרת כתיב) וארז"ל (מד"ר ויחי ס"פ צ') שע"י הפרות נתגדל יוסף. והנה יוסף הוא כמ"ש יוסיף ה' שנית ידו (ישעי י"א י"א) שהוא תוס' אורות מעצמות המאציל ית' והמשכה זו הוא על ידי בירור והעלאות הפרות דוקא שמעצמי' פני שור. ולכן גם כדי למלאות החטא וחסרון האור דבחי' כהן המשיח הוא על ידי פר דוקא שהוא המשכת תוס' ורבוי אורות מלמעלה מהשתלשלות שעי"ז יתמלא החסרון. וגם יומשך ההתגלות דבחי' כה"ג גם למטה מטה. וזהו והביא את קרבנו פתח אוה"מ. פתח משמש כניסה ויציאה ולמעלה זהו בחי' מל' אשר כל ההעלאות מבי"ע לאצי' הוא על ידה וגם כל ההמשכות והתגלות שמאצי' לבי"ע ג"כ על ידי המל' ולכן נק' פתח. ופי' והביא את קרבנו פתח אוה"מ הענין הוא שע"י הפתח יומשך הגילוי האור דבחי' כהן המשיח למטה כמו למעלה. וזהו משל המדרש לתלות הדורון על הפתח כדי להראות שנתכפר החטא וכמו"כ בהנמשל. וזה הי' רק בזמן ב"ר שהי' התגלות דבחי' כה"ג מלמעלמ"ט ואז היו יכולים להקריב פר להעלות עצמי' דפני שור. ועי"ז הי' נמשך הגילוי למטה כמו למעלה. וזהו והביא כו' פתח אהל מועד משא"כ בבחי' מרובה בגדים דב"ש שהוא רק ע"ד מלמטלמ"ע ולא הי' הגילוי כ"כ לכן לא הי' יכול להקריב פר. כ"א שעיר ככל ישראל אבל הכהן המשיח הי' יכול להביא פר:

כתנת בד קדש ילבש וגו'. בס' עבודת יוהכ"פ להרמ"ק ז"ל סעיף ה' פי' ארבע בגדי לבן הם שם הוי' בעל הרחמים והלובן. וד' בגדי זהב הם סוד אד'. שעלי' נאמר ממשבצות זהב לבושה (תלים מ"ה). ופי' מצנפת מכפר על גסי הרוח יורה ודאי שהיא ביו"ד. אבנט מכפר על הרהור הלב יורה ודאי היותו בה'. כתנת ש הי' מכפר על שפ"ד יורה בודאי היותה בו' דהיינו שופך דם האדם באדם. והו' הוא פני אדם כדכתיב (ישעי' מ"ד) כתפארת אדם. (אע"פ שבחי' כמר"א זהו כל הששה מדות ביחד חסד דרועא ימינא כו' ת"ת גופא נו"ה תרין שוקין כו'. מ"מ מדת הת"ת לבד נק' ג"כ אדם. כי ת"ת כולל בעצמו חו"ג וענפיהן נו"ה כו'. ולכן ת"ת נק' ו' דשם הוי' כללות ז"א. ולכן הכתנת שהוא לבוש לכללות גוף האד הוא ממשיך בחי' כתפארת אדם ו' דשם הוי'). וע"י שפ"ד היו מסלקים הו' דלא שריא בגופא דתמן כתנת. וכה"ג הי' מכפר ע"י הכתנת וממשיך הו' על ישראל. מכנסי' היו מכפרי' על ג"ע. וזה יורה ודאי היותן במל'. כי בה עיקר פגם הערוה. שכן ער ו"ה פירושו שמגלה ו' מהה'. (גם פי' ער ו"ה שמגלה היחוד ו"ה בקליפות ח"ו שיהיו יונקים מהיחוד ו"ה ת"ו. גם שגורם ב' בתי'. א' בא נחש על חוה. א"כ מגלה הה' כו'. ב' ושפחה כי תירש כו'. ובזה מגלה הו' בקלי' ח"ו). ומקומה מהטבור ולמטה בסוד ותשכב מרגלותיו וע"י העריות היו מסלקים הה"א מעליהם דלא שריא בהו. וע"י המכנסי' הי' כה"ג מכפר על העריות וממשיך הה' על ישראל עכ"ל בתוס' קצת. אמנם אין הכונה שהד' בגדי לבן הם בד' אותיות שם הוי' דאצי, כיון שעל ידם התיקון בד"א הוי' דאצי'. אלא הכונה בד"א הוי' דלעילא. ולכן כתיב בד אצל כ"א. ורק שנשפלו בד"א שם הוי' דאצי' לתקן הפגמים כו'. ולבאר הדברי' להבין ענין כל בגד בפרט. נתחיל מהכתנת. כתיב (שיר ה') פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה וזה תשובה על פסוק שלפני זה אני ישנה כו' קול דודי דופק. שהו"ע מה שנמשך אתעדל"ע מלמעלה לעורר כנ"י משינתם שיהי' אתעדל"ת דהיינו פתחי לי כו'. וע"ז משיבה כנ"י פשטתי את כתנתי. כתנתי זהו הלבוש הנעשה מהתומ"ל. וכענין כתנת פסים דיוסף ומחמת שהם בגלות בבל ואין מקיימים המצות כדבעי. וא"כ נעשה פגם וחסרון בהלבושים ואין יכול להיות ההעלאה מלמטלמ"ע. וא"כ מהו הפעולה מהאתעדל"ע שנמשך לעורר אתעדל"ת. ובמד"ר ע"פ זה מפרש על הבגדי כהונה והכל א'. שהכתונת דכה"ג הי' מכפר על הפגם וחסרון שבלבושים דתומ"צ. וכיון שפשטתי כתנתי דכה"ג ממילא זהו פשטתי כתנתי כפי' הא' ג"כ. ולהבין איך הי' הכתונת דכה"ג מכפר ומשלים החסרון ופגם שבלבושי' דתומ"צ הנה זהו שהי' מבד. ויובן ע"ד משארז"ל בתורתו של ר"מ הי' כתוב כתנות אור בא'. והענין כי מחמת חטא עה"ד נעשה כתנות עור בע'. והיינו כי ע"י מסך ממשי וצו"פ מאיר על ידו אור הנר. ויוצא על ידו משקה כו'. משא"כ ע"י מסך של עור אין מאיר כלום שמפסיק ומחשיך לגמרי. ושום משקה אין יוצא על ידו. וכמ"כ יש מסכים ופרסאות בקדושה. שמאיר על ידם אלקות אבל ע"י הלבוש דק"נ שהוא המסך המבדיל בין קדש לחול אין מאיר כלום ולכן בעוה"ז שהשפעת החיות ע"י לבושי ק"נ אין נראה כלל החיות אלקות. וזהו כתנות עור. אך ר"מ לפי שהי' מאיר עיני חכמים הי' כתוב בתורתו כתנות אור בא' היינו שגם הלבוש שלו הי' בחי' אור. לפי שהי' יכול להפך מבחי' עור שהוא ק"נ לבתי' אור להיות אתהפכא חשוכא לנהורא. ועד"ז ועוד למעלה יותר הי' ענין כתנת הבד דכה"ג. דהנה כתיב בדניאל והאיש לבוש הבדים. ובמד"ר בראשית פכ"א כהדין קמצא דלבושי' מיני' ובי' וצ"ל מאין לוקח המד"ר לומר שהלבוש מיני' ובי' והיינו שמדייק כיון שכ' לבוש הבדים. שזהו לבוש דמיני' ובי', ופי' מיני' ובי' היינו שאינו לבוש נפרד כשאר הלבושי'. כ"א מיני' ובי' וזהו כענין אותיות המח' שהם לבוש להשכל והם מיני' ובי'. משא"כ אותיות הדיבור עיקר מהבל הלב. ובאמת גם אותיות המת' אינם מיני' ובי' רק לגבי שכל הגלוי לבד. אך כ"ב אותיות שקבועים בנפש זהו לבוש מיני' ובי' לגבי קדמות השכל. דהיינו כח השכל שכלול בעצם הנפש ממש. שבתי' האחרונה שבו זהו כ"ב אותיות הקבועים בנפש. ולא דבר נוסף שנתחדש כו'. ועד"ז יובן גם למעלה דהנה ארז"ל עד שלא נבה"ע הי' הוא ושמו בלבד. הוא זהו כללות האור א"ס. ושמו זהו בחי' אותיות הרשימו שכלולי' בהאור. שמתחלה הי' מאיר גילוי האור בהאותיות וע"י הצמצום נשארו האותיות בלי גילוי האור בתוכן. והנה בחי' האותיות נק' מלבוש לכללות האור. ועז"כ עוטה אור כשלמה. נתעטף בטלית לבנה בשלום אותיות מלבוש. וז"ע עולם המלבוש רל"א שערים שנת' בעה"מ באריכות. ולבוש זה הוא כהדין קמצא דלבושי' מיני' ובי'. דכמו שיש האור כמ"כ יש אותיות כלולי' בהאור. ולא שנתוספו ונתחדשו. כ"א שמהאור גופא נמשכי' האותיות דהיינו שבחי' אחרונה שבהאור זהו האותיות כו'. ולא כמו הע"ס דאצי' שנאצלו ונתחדשו. ושייך לומר קודם שנאצלו. וכמ"כ שייך לומר אפי' על כתר דאצי' ועקודי' וא"ק כו'. אבל בחי' אותיות הרשימו הכלולי' בהאור אין שייך לומר כן ת"ו. כ"א אפי' כשלא נאצל ונתהוה שום התהות כלל היו ג"כ האותיות כלולי' בהאור עצמו ומציאותם שוה עם האור. וזהו הוא ושמו בלבד ששניהם בלבד. פי' בלבד היינו כשלא נאצל עדיין כלום ולא נתהוה שום התהות כלל. וזהו בלבד שלא הי' אלא עצמותו ית' הי' הוא ושמו דהיינו בחי' האור והאותיות דרשימו שכלולי' בהאור כו'. וזהו שאמרו ברבות דכיון דכתי' לבוש הבדים. אשר בד זהו שמו בלבד. א"כ בתי' לבוש זה הוא כהדין קמצא דלבושי' מיני' ובי' כו'. ומזה יובן שרש ענין בגדי בד. ששרשם בבחי' המלבוש דרשימו בבתי' שמו כמו שהוא בלבד קודם שנאצל עדיין כלום כו'. ולבוש זה מיני' ובי'. ואע"פ שד' בגדי בד הם ד' אותיות הוי' אך זהו ד' אותיות שם הוי' דלעילא כמו שעלה ברצונו כו' שהוא בחי' שמו כמו שהוא בלבד ולכן בד הוא לבן גוון עצמי. דהנה המדות דאצי' שנק' גוונים ג' גווני הקשת. הרי נאצלו ונתחדשו. ואפי' כתר שרש הנאצלי' זהו כמו חומר ההיולי לגבי הד"י. הרי אדרבה החומר ההיולי הוא עיקר בריאה יש מאין משא"כ בחי' עתיק שהוא בחי' אחרונה שבמאציל זהו מציאות עצמיות ולא שנתחדש ונתהוה ח"ו לכן נק' לבן גוון עצמי. וזהו ועת"י כו' לבושי' כתלג חוור כו'. ויש לבן בלעומ"ז עתיק דקליפה היינו ג"כ העצמיות והשרש וההתחלה להשתל' הקליפות. משא"כ כל השתל' אבי"ע דקליפה הרי נתחדשו ונתהוו מהעצמיות שלהם. והיינו ופלגשו ושמה ראומה שהוא בטל בתכלית ומצד זה הוא באצי'. אך שמרגיש הביטול ועושה יש ודבר מהביטול שלו. וזה גרוע יותר מכל הקליפות הגסים. כי זהו העצמיות והשרש וההתחלה להשתל' הקליפות. וזהו לבן הארמי פי' שהוא כולו לבן בבחי' מה וביטול. אך רמאי שמרמה לגמרי. כי במה שמרגיש הביטול ועושה ממנו יש ודבר זהו העצמיות והשרש להשתל' הקלי' כו'. והנה אע"פ שבד בשרש גבוה מאד כנ"ל. אבל למטה הוא בשבירה בק"נ. והיינו עתיק דק"נ לבן הרמאי כו'. ולכן הוא לבן. וז"ע קין שהביא מפרי האדמה וארז"ל (ילקוט בשם פדר"א) זרע פשתן הי' והיינו שרצה לקרב הס"א מה שהבורא ית' ריחק בתכלי' ולכן ואל קין ואל מנחתו לא שעה. והנה כמו ר"מ הי' עושה מכתנות עור בע' אור בא' כך הי' הכה"ג על ידי הכתנת בד מברר ומעלה בחי' בד מבחי' לבן דלעו"ז בחי' עתיק דק"נ לשרשו בחי' בד בקדושה. דהיינו בחי' שמו כמו שהוא בלבד. ועת"י יתיב לבושי' כתלג חוור. לובן העליון כנ"ל. ובזה הי' מכפר ומשלים הפגם והחסרון שבהלבושי' דמצות דהנה מצות תלוים בימים. ואי חסר יומא חדא חסר לבושא חדא. והיינו כי המדות דאצי' נק' יומין. ומהכלים דמדות דאצי' שהם בחי' ספירות ובהירות (וזהו יומין יום ואור) נמשכים ונעשים בחי' לבושי' (דמצות) לנשמה שהם בחי' אסה"מ לראות ולהשיג על ידם נועם ה' בגעה"ע כמ"ש בת"א ד"ה ת"ר נ"ח יעו"ש. אך זכאין אינון מארי דתיובתא דמשכין לי' כו' בשעתא חדא וברגעא חדא. יש קונה עולמו בשעה א' והיינו לפי שע"י הרעו"ד ממשיכי' מבחי' ועת"י המתנשא מימו"ע. ושם אין תלוי ביומין כלל. ולכן משם נשלם כל הפגמים והחסרונות שבהלבושי' בשעתא חדא. ועד"ז יובן איך שהכתנת בד דכה"ג שהוא שמו בלבד ו' דשם הוי' דלעילא בחי' ועת"י יתיב כו' הי' משלים כל הפגמי' והחסרונו' שבהלבושי' אך לעיל נת' שהכתנת הי' מכפר על שפ"ד. ולכאו' זהו שני עניני' רחוקים. כי הלבושי' נעשים מהכלים דע"ס דאצי' כנ"ל. וא"כ פגם דלבושי' זהו הפגם רק בהכלים לבד. משא"כ שפ"ד שופך דם האדם זהו הפגם בהחיות והאור דע"ס. ואיך הי' הכתנת משלים כו'. אך כיון שהכתנת בד לבן הוא בחי' ו' דהוי' דעתיק ז"ת דעתיק. הרי עתיק הוא שרשי האורות. לכן משם יכול להיות מילוי הפגמי' והחסרונו' שבהאורות ג"כ כי אנת הוא שלימו דכולהו כו':

ב וענין המכנסים. כתיב ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה ממתנים ועד ירכים יהיו. שהכתנת הי' לבוש הכה"ג מפלגא ולעילא. והמכנסי' הם לבוש מפלגא ולתתא ונ' להעיר לזה ע"ד מ"ש בס' מאור עינים פ' בשלח בפי' הפ' רפאות תהי לשרך. הענין כי איתא בפ"ד דסנהדרין (ל"ט א') שאמר המין מפלגא ולעילא כו'. ונמצא באמת צריך אדם ליזהר שלא יהיה ח"ו חלוק בחי' מפלגא ולתתא ג"כ. פי' שלא יהא פגם הברית ח"ו. וזהו ע"י התורה. ולכן נאמר בה רפאות תהי לשרך שאפי' מהטבור ולמטה מרפא שיהי' שלם עכ"ד. וההפרש בשרשו בין בחי' מפלגא ולעילא לבחי' מפלגא ולתתא. זהו משום כי יש פרסא מפסקת ביניהם. יהי רקיע ויהי מבדיל כו' כמ"ש בזהר בראשי' (ל"ב ב'). וע' מזה בלק"ת בד"ה ששים המה מלכות הא'. שע"י ומעין מבית ה' יוצא נתקן בחי' זו ומעין זה היא החכ'. ואורייתא מחכ' נפקת. נמצא ענין המכנסי' של כה"ג שיהיו מתקנים עי"ז גם בחי' מפלגא ולתתא. ומשמע דהפגם שמפלגא ולתתא גדול ביותר מהפגם שמפלגא ולעילא. שהרי זהו שבח שמשבחי' התו' שהיא רפואה אפי' לשרך שמפלגא ולתתא. וביאור הענין הנה אי' ברבות אסתר (פ"ז פי' י"ג) יש ברית בבשרם דכתי' ואתה את בריתי תשמור. ויש ברית בפיהם זו תורה דכתי' לא ימוש ספר התורה הזה מפיך. והענין כמ"ש בס"י פ"א מ"ג ע"ס בלי מה מספר עשר אצבעות חמש כנגד חמש. וברית יחיד מכוון באמצע במילת לשון ובמילת מעור עכ"ל וכן אמר בסוף הס"י כרת לו ברית בין עשר אצבעות רגליו והיא המילה. ובין עשר אצבעות ידיו והוא הלשון עכ"ל הביאו הפרדס ש"א ופי' דעשר אצבעות ידיו הן ע"ס דאצי'. ועשר אצבעות רגליו הם ע"ס דבריאה. ויש למצוא סמך לדבריו ממ"ש בת"א בד"ה ותחת רגליו כו' בענין ואל אצילי ב"י לא שלח ידו כו' ע"ש. ולכן יש ג"כ פרסא חצר הכבד שמפסיק באמצע הגוף אשר הידים אחוזים בגוף למעלה מהפרסא. והרגלים הן למטה מהפרסא. והיינו כי הפרסא היא המפסקת בין אצי' לבריאה. ועכ"פ ברית יחיד המכוון באמצע זהו המקור הממשיך מהמאציל לע"ס. ולכן על ידו מתייחדי' ג"כ החמש דימין שהם ה"ח עם החמש דשמאל שהם ה"ג. כי להיות היחוד זהו ע"י תוס' אור מא"ס ב"ה שעי"ז מתבטלין חו"ג כמ"ש באגה"ק סי' י"ב. וא"כ התו' היא ברית הלשון. וכמ"ש במשה שהי' כבד פה וכבד לשון כבד פה לגבי אוריי' דבע"פ. מל' פה תשבע"פ קרינן לה. וכבד לשון לגבי אורייתא דבכתב. בחי' מדות. עליונות. כי התו' ירדה ונתלבשה בבחי' מדות. והוא הי' עצמיות ח"ע שלמעלה מהחכ' המתלבש בבחי' מדות ודיבור. וזהו עד שלא זכה לתו'. אבל משזכה לתורה כתיב אלה הדברים כו'. וא"כ דיבור התורה הוא המשכה מבחי' ח"ע שלמעלה מהחכ' המתלבשת בהמדות. ולכן ע"י התורה מתייחדים עשר אצבעות ידיו שהם ע"ס דז"א דאצי' (כי מת"ת דאו"א נעשה ע"י וא"א לז"א). ובחי' אצבעות הרגלים מתייחדים ג"כ ע"י מילת המעור. והיא בחי' קיום מעשה המצות שנק' בחי' רגל. כמו הרגל הוא בחי' האחרונה. וכך הו"ע המעשה. ומ"מ יש מעלה יתירה ברגל מה שאין בראש. שהרגלים הם המהלכי' ונושאים את הראש כו'. ובבחי' זו נק' הרגל ראש כו'. וז"ע נתב"ס. שסופן הוא תחלתן מלמטלמ"ע. וכמ"כ בחי' מעשה המצות יש בהם מעלה יתירה שע"י שמתקן מעשיו שהן בחי' רגליים עי"ז נעשו מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה כמ"ש כ"ז בת"א ר"פ בראשי' בפי' והארץ הדום רגלי. והיינו כמ"ש בד"ה יביאו לבוש מל'. כי הנה אורייתא מח"נ. והחכ' היא ראשי' ההשתל' שהיא בחי' ממכ"ע. אבל הארת והמשכת אא"ס ב"ה במעהמ"צ גשמי' הוא מבחי' סוכ"ע כו' ע"ש. ולכן הטפה הנמשכת מברית המעור שבין עשר אצבעות רגליו נמשך ומתלבש בה מעצמות הנפש להוליד בדומה לו ממש. משא"כ בברית הלשון שלא נמשך ומלובש בה כ"א הארת השכל ולא מהות ועצמיות כח השכל שבנפש. ואצ"ל שלא נמשך בו ממהוע"צ הנפש. וכך למעלה שע"י ברית הלשון נמשך גילוי הארת (עצמיות) חכמה בחי' ממכ"ע. אבל ע"י המצות נמשך מבחי' אא"ס הסוכ"ע ממש בחי' מהוע"צ. ושייך זה לברית מעור הוא כי מילה היא כללות כל המצות ושרשם. שהרי אברהם לא נצטוה על שום מצוה כ"א מילה. והקטן אינו בר מצוה וחייבים למול אותו לשמונה ימים. וזהו שברית עה"כ גימט' תרי"ג. ולכן נק' ברית שבין רגליו. אשר הרגלים הם מעהמ"צ כנ"ל. והמילה היא שורש להם וכללותם הרי נת' שע"י ברית שבין עשר אצבעות רגליו יסוד ז"א נמשך שפע עליונה יותר (מבחי' ברית הלשון שבין עשר אצבעות ידיו). דהיינו מפנימי' ומעצמיות ח"ע ממש ועצמיות רצה"ע שלמעלה גם מהח"ע. והמשכה זו שמעצמותו ית' ממש נק' בשם יחוד עליון כו'. והנה קודם חטא עה"ד כתיב (בראשית ב') ויהיו האדם ואשתו שניהם ערומים. שהי' היחוד עליון בלי לבושים. והיינו כמו שעתה התגלות יחודו האמיתי באצי'. ששם רואים איך שאתה ה' לבדך ואפס זולתו. כמ"כ הי' מתגלה היחוד גם בבי"ע בבחי' ראי' והשגת המהות ממש. משא"כ אחר חטא עה"ד היחוד ע"י לבישים ואז הגילוי בבי"ע רק ע"ד אא"ס הידוע מציאותו ולא מהותו. ומזה יובן גודל והפלגת חומר העון דפגם ברית המעור. שממשיך היחוד דקדושה שפע הפנימי' שמעצמיות ח"ע ורצה"ע בקליפות ח"ו שיהיו יונקים מהיחוד דקדושה ח"ו. וזהו פי' וענין גילוי עריות. דהנה למעלה באצי' כל היחודים בעריות. שזו"נ הם אח ואחות. ולפעמי' נעשה היחוד דז"א עם בינה כמשנ"ת בסידור שער הק"ש בכונת אשמח כו'. והבינה בחי' אימא עילאה דז"א. אלא הענין כי למעלה באצי' איהו וגרמוהי חד. שהכל אחדות א' ממש. דכמו בג"ר מדע ויודע וידוע הכל א' ממש. כן הוא בכל הז"ת שמדת חסדו ומדת גבורתו ותפארתו ומדת מלכותו הכל אחדות ועצם א' ממש. שאין שום התחלקות ביניהם כלל. וא"ת א"כ מהו היחוד כו'. באמת אי' בזה"ק שנק' רזא דמהימנותא. שאין מובן כלל איך שייך יחוד כיון שבלא"ה הכל אחדות אחד ממש. וכ"ז למעלה באצי' אבל למטה בבי"ע דכתיב ומשם יפרד עלמא דפרודא. שם זהו עריות ממש. כי למטה אח ואחות הם שני מהותים נפרדי' לגמרי כו'. וא"כ כשיהי' למטה ח"ו היחוד בעריות יהי' יניקת הקליפות מעצם היחוד ח"ו. וזהו הל' גילוי עריות פי' שמגלה היחוד עליון (דאצי') שבעריות. בקליפות וכמשל שמגלה סוד המלך בשוק שמתחייב בנפשו כו'. ובכ"ז מובן שפגם ברית המעור שמפלגא ולתתא גדול וגרוע יותר כו' מפגם ברית הלשון שמפלגא ולעילא. ששם הפגם בדיבור גורם יניקה לחיצוני' מהארת ח"ע ולא מעצמותה כו'. אבל ע"י פגם ברית המעור ממשיך שפע עצמות ח"ע ועצמות רצה"ע בקליפות ח"ו. ולכן כתיב ויקרא כ"ו) והבאתי כו' חרב נוקמת נקם ברית. וכתיב (איוב י"ט) גורו לכם מפני חרב שיש למעלה חרב נוקמת נקם ברית המעור. וז"ש (תהלים מ"ה) חגור חרבך על ירך גבור. כי בירך שם כל מיני יצה"ר ותאות רעות של פגם ברית המעור. וצ"ל חגור חרבך על ירך. ע"ד דע מה למעלה ממך כו'. שצריך לידע ולהסתכל איך שיש למעלה חרב נוקמת נקם ברית. וכאלו חרב זה מונח על הירך שלו ממש לנקום ממנו ח"ו. ועי"ז יהי' גבור הכובש את יצרו. להיות נקי מפגם ברית. הודך בעוה"ז. והדרך בעוה"ב. כי הדרת פנים תלוי ביסוד. וסריס אין לו הדרת פנים. ויוסף שמסר נפשו על שמירת הברית ונעשה מרכבה לבחי' צי"ע. הי' יפ"ת ויפ"מ. והנה פגם ברית וג"ע עיקר הפגם הוא במל' ובבחי' נה"י דז"א שמשם נמשך היחוד במל'. שגורם להיות ושפחה כי תירש גבירתה. ובחי' בא נחש על חוה. וא"כ עיקר הפגם הוא בה' אחרונה דשם הוי' וז"ע המכנסי בד דכה"ג ממתנים ועד ירכים יהיו לכסות בשר ערוה. היינו לתקן הפגם דג"ע ופגם ברית שמפלגא ולתתא. (משא"כ הכתנת הי' עד המתנים. א"כ זהו התיקון בבחי' מפלגא ולעילא) ולכן המכנסי' הם בה' אחרונה דש' הוי' אך כיון שעל ידם תיקון הפגם הגדול שבה' אחרונה. א"כ צ"ל שהם ה' אחרונה דש' הוי' דלעילא. וזהו מכנסי בד. שגם המכנסים היו בד. אשר בד זהו ש' הוי' דלעילא בחי' שמו כמו שהוא בלבד כנ"ל. אך צ"ל כיון שהפגם שמפלגא ולתתא גדול יותר כנ"ל. א"כ צריך להיות התיקון ממקום הגבוה ביותר. וא"כ למה הכתנת שעל ידה התיקון בבחי' מפלגא ולעילא הוא בבחי' ו' דשם הוי' דלעילא. והמכנסי' שעל ידם התיקון בבחי' מפלגא ולתתא הם בבחי' ה' אחרונה. אך זה יובן עפמ"ש בע"ח שער א"א פ"ב בהג"ה שבא"א (שהוא שם הוי' דלעילא) שם המל' למעלה מט"ס דא"א. שהמל' נתקנה מבחי' נה"י דעתיק. ועתיק נק' שם רדל"א יעו"ש. ובמ"א נת' בפי' שהמל' דא"א היא מבחי' רדל"א כו'. וא"כ מובן שמכנסי בד שהם בה' אחרונה דשם הוי' דלעילא זהו גבוה יותר מכתנת בד שבחי' ו' דשם הוי' דלעילא. ולכן ע"י מכנסי בד דוקא התיקון בבחי' מפלגא ולתתא שהוא פגם ברית המעור:

וענין מצנפת בד. המצנפת הי' מכפר על גסי הרוח הענין דאי' במא"א מ"ם סעיף קכ"ח מצנפת נק' הכתר עכ"ל. וי"ל כי בפסוק אשר צפנת. צפנת גימט' כתר. וגבי יוסף שנק' צפנת פענח דמטמרן גליין לי'. ומצנפת יש בו אותיות צפנת והמ"ם לשימוש גם ענין צניף ומצנפת שמסבבים סביבות הראש והוא בחי' סובב ומקיף אך הרי רבינו ז"ל פי' בענין שהמצנפת של כה"ג ארכה י"ו אמה. שהם חצי מבחי' ל"ב נתיבות החכ'. א"כ איך הוא בחי' כתר. ואפ"ל זהו המשכה מכתר בחכמה. ועמ"ש באגה"ק סי' ג' ע"פ וילבש צדקה כשריון וכובע ישועה בראשו. שם נח' כובע ישועה הוא בחי' כתר. ובפע"ח שער הברכות בענין ברכת עוטר ישראל בתפארה פי' היינו מה שת"ת דאימא נעשה כתר לז"א. וברכה זו מברך כי פריס סודרא על רישא (ברכות ס' ע"ב). ועמ"ש מענין כובע ישועה בת"א בד"ה בכ"ה בכסלו ובהגהות שם. ועמ"ש בפ' תצוה ע"פ ומגבעות תעשה להם כו'. ואפ"ל מצנפת דכה"ג נמשך מכתר. א"א. וכה"ג אבא. ומצנפת ומגבעות דסתם כהן זהו מה שנמשך מת"ת דאימא שיהי' כתר לז"א כנ"ל. ולכן נק' מגבעות כי בינה נק' גבעות עולם וכמ"ש בזהר ר"פ וארא. גם במא"א פי' כובע גימט' צח שם ע"ב שהוא כמנין חסד. עם כ"ו שהוא שם הוי'. והיינו ע"ד כ"ו פעמים כל"ח. שהם מבחי' ורב חסד כו'. וזהו ג"כ ענין המצנפת. בחי' צפנת כתר. וארכו י"ו אמה. ט"ז נתיבות דחו"ב. והיינו לחבר ההשפעה מבחי' ור"ח דא"א שלא ע"פ מדה וחשבון. בבחי' חכמה יו"ד וצמצום. ע"ד אם לעוברי רצונו. לעושי רצונו עאכו"כ שיומשך ריבוי השפעה בקדושה. ולכן הי' המצנפת מכפר על גסי הרוח דאיתא במא"א (ג' ג') גאוה גימט' י"ה. ששם מגיע הפגם. כי הנה השראת אא"ס הוא בחכמה לפי שהוא כח מה ביטול כמ"ש בסש"ב פל"ה בהג"ה ע"כ שורה בחכ' אא"ס שהוא כתר יש אמיתי. ה' מלך גאות לבש גאות ת"י נימין כמנין קדוש. והגאוה של האדם פוגם בי"ה. כי נש"י נק' בנים כמו הבן שנמשך ממוח האב. כך כל נש"י נמשכו מעצמיות חכמתו ממש דחכים ולא בחכ' ידיעא. ולכן ע"י שיש בנש"י גאוה וגסות פוגמים בח"ע וגורמי' הסתלקות גאות ויש האמיתי דאא"ס מח"ע. ולכן המצנפת שהוא בחי' צפנת וארכו י"ו אמה שהוא י"ה. א"כ מחבר וממשיך התגלות הכתר בחו"ב. לכן זהו התיקון על גאוה. וזהו גאוה גימט' י"ה. שבי"ה מאיר בחי' הגאות ויש האמיתי דאא"ס. הגאוה והגדולה לחי העולמים. והיינו לפי שי"ה הוא בחי' מה וביטול לגמרי. ומצנפת הוא בחי' יו"ד וקוצו דשם הוי' דלעילא. ע"כ מכפר ומשלים הפגם שבי"ה דהוי' דלתתא:

ד וענין האבנט. במא"א א' ע"ז אבנט נק' המל' וע' ערך אזור עכ"ל. וע' ת"ז תיקון כ'. ובסי' נ"ו כ' אזור נק' המל' כי היא יצאה במקום האזור. כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקתי אלי בית ישראל עכ"ל הנה מחברים אבנט עם אזור. ובאמת הם שני ענינים. כי האזור הוא ע"ג המתנים. וא"כ הוא מחבר הלבוש שיהי' דבוק להמתנים. משא"כ האבנט חוגרו ע"ג הלב וא"כ מחבר הלבוש למקום גבוה יותר. שיהי' דבוק ללב. שהוא עיקר גוף האדם. והענין כי הלבוש הוא מל'. והגוף הוא בחי' גופא דמלכא. כמראה אדם. שם הוי'. ואזור מחבר הלבוש מל' לבחי' מתנים היינו לבחי' נה"י דז"א. והאבנט מחבר הלבוש מל' ללב. היינו לבחי' חג"ת דז"א. וא"כ ע"י האזור נמשך היחוד מבחי' יסוד במל'. וע"י האבנט מבחי' ת"ת. וההפרש נת' במ"א כי יסוד ות"ת ב' שמות שדי ושם הוי'. משם שדי נמשכים נסים נסתרים שמתלבשים בטבע ע"ד הנס דפורים. ומ"מ אין הטבע מסתיר כלל על הנס. שהכל רואים שזהו נס מלמעלה. כמארז"ל בגמ' על הנס דפורים שעז"נ ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלקינו. שהקדים רפואה למכה. ותלקח אסתר כו' ומרדכי הגיד על בגתן כו'. אבל משם הוי' נמשכים נסים נגלים שלמעלה מהטבע לגמרי ע"ד יצ"מ וקי"ס כו'. ולענין מדרגת הביטול ההפרש. כי ת"ת נק' עשיר ויסוד נק' דל ברע"מ (פ' תשא ע"פ העשיר לא ירבה כו'). עני בדעת. זהו ד"ת. עשיר בדעת זהו ד"ע. וזהו ההפרש בין אזור לאבנט. וענין האבנט אינו כמו שפי' במא"א שהוא במל'. שהרי מל' הוא הלבוש המתחבר אל הגוף גופא דמלכא. והאבנט הוא המחבר. א"כ הוא למעלה גם מבחי' גופא דמלכא. והיינו שהוא בחי' ה' עילאה בינה וכתי' (משלי ח') אני בינה לי גבורה. שמלובש בה גבורה דא"א. וגם בה מאיר ומתגלה עת"י וע"כ ממנה נמשך הכח במל' הנק' לבוש מל'. והוא ע"ד בכה"מ כבוד הוא לבוש. והיינו שהמל' שנק' כבוד הוי' זיו יקרי'. ושיתברך הכבוד ממקורו ושרשו. בחי' איה מקום כבודו זהו ע"י הבינה ה' עילאה. וז"ע האבנט שמחזיק הלבוש. וע"כ הי' מכפר על הרהור הלב ע"י המשכת הבינה ליבא שהיא פנימי' הלב. וכמ"ש בזהר ר"פ צו בענין העולה שהיא קדה"ק בחי' בינה ומכפרת על הרהור הלב שנאמר והעולה על רוחכם. והרהורי עבירה באים מנוק' דקליפה וע"י קרבן עולה נשרפת כו'. וכמ"כ יובן בענין האבנט שמבחי' ה' עילאה מתבטלת נוק' דקליפה וכמ"ש בד"ה שה"ש בענין כלה עילאה כלה שארי שמכלה היש ולגרמי' כו'. וזהו ובאבנט בד יחגור ע"ד חגרה בעוז מתניה שפי' באגה"ק סי' א' שהוא ע"י תושבע"פ. ומזה נמשך שלא תהי' המל' כלה חגרית כו' ויבן את הצלע שלא תהי' בחי' צולע ח"ו. הנה נת' בטוב ענין ד' בגדי לבן. שהם בגדי הבד. ששרשם בד' אותיות הוי' דלעילא. וזהו בגדי קדש הם. הוי' דלתתא הוא קדוש. וע"י שכה"ג שהוא אדם הי' לובש אותם. היו נשפלים ונמשכים בד' אותיות של הוי' דלתתא. לכפר ולהשלים הפגם וחסרון שנעשה ע"י עונות ישראל כו':

תוכן העניינים

מגן אבות חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה