מגן אבות חלק א· רבי שלמה זלמן שניאורסון
פרשת פינחס
צו את בנ"י ואמרת אליהם את קרבני לחמי וגו' ואמרת להם זה האשה וגו'. להבין הכפל ב' פעמים ואמרת. והענין בכלל דהנה כל המצות נצרך לקיימם במחדו"מ. והנה קיום הקרבנות במח' הו"ע התפלה שעיקרה מח' וכוונת הלב וכנגד תמידין תקנוה. ובדיבור הו"ע הת"ת דקרבנות כל העוסק בתורת עולה כו'. וזהו ואמרת הראשון. ואמרת הב' הו"ע מעשה הקרבנות. ובחי' זו דוקא בזמן בהמ"ק. והנה על ריח ניחוחי ארז"ל (זבחים מ"ו ב' ובפירש"י שם) נח"ר לפני שאמרתי ונעשה רצוני. וצ"ל דזה שייך בכל המצות שהם רצוה"ע. ולמה ארז"ל בקרבנות דוקא ונעשה רצוני. והנה תפלה כנגד תמידין תקנוה ופעם ארז"ל (ברכות ל"ב ב') גדולה תפלה יותר הקרבנות דכתיב (ישעי' א) למה לי רוב זבחיכם כו'. וכתיב אח"כ גם כי תרבו תפלה אינני שומע. וכיון שהתפלה כנגד תמידים איך היא יותר גדולה מהקרבנות. ובאמת בנוסח התפלה אנו אומרים ושם נעשה לפניך כמצות רצונך דהיינו כאשר יקריבו הקרבנות בפו"מ. משא"כ התפלה אעפ"י שכנגד תמידין תקנוה מ"מ א"ז כמצות רצונך. דמזה משמע שהתפלה היא למטה מן הקרבנות. והנה קודם התפלה אסור לאכול כמארז"ל (ברכות יו"ד ב') ע"פ לא תאכלו על הדם כו' ובדוחק התירו לחולה כו'. וצ"ל הלא ברכות לא מצינו בתורה כ"א בהמ"ז לבד דכתיב ואכלת ושבעת וברכת שברהמ"ז דאורייתא. וכל הברכות ואפי' תפלה רק מד"ס. וא"כ למה קודם התפלה שהיא מד"ס אסור לאכול. וברהמ"ז שהוא דאורייתא הוא דוקא אחר אכילה ושתיה ושבעת זו שתיה. ואפי' שיכור מותר לברך. וקושיא זו איתא בזהר (ח"א ר"ז ב' ח"ב קנ"ג ב'). ותירץ בזה"ק כי ברהמ"ז הוא להוריד ולהמשיך השפעת החיות בעוה"ז. וזהו הזן את העולם כולו בטובו בחן בחסד. ולכן השפעה זו מלמעלה נמשך ג"כ ממקום ששייך שם אכילה ושתיה אבל תפלה היא בחי' עוה"ב שאין בו אכילה ושתיה וכמו יוהכ"פ ועניתם כו' שהוא מעין עוה"ב כו' וצ"ל והלא תפלה כנגד תמידין תקנוה. והקרבנות נק' לחמי לאשי כו'. וכתיב (שה"ש ה') באתי לגני אכלתי יערי כו' וארז"ל במד"ר (שה"ש רפ"ה) יערי זהו העולה. דבשי זהו האימורים. ייני כו' הוא הנסכים. וע"ז כתיב אכלתי כו' שהו"ע אכילה. וכיון שהקרבנות הם בחי' אכילה איך התפלה שכנגד הקרבנות היא בחי' עוה"ב שאין בו אכילה ושתיה כו' הנה כתיב (דה"א כ"ט) כי כל בשמים ובארץ וארז"ל (במד"ר תרומה רפל"ג) כל מה שיש בשמים יש בארץ. בארץ יש בהמ"ק דכתיב בנה בניתי בית זבול לך כך יש בהמ"ק למעלה. ויש ג"כ מזבח ומכאל שר הגדול מקריב עליו קרבנות. כמ"ש בגמ' מנחות (ק"י א'). ולא עוד אלא מה שלמטה חביב יותר שהניח הקב"ה בהמ"ק וקרבנות שלמעלה והשרה שכינתו ית' בתחתונים דכתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. וצ"ל איך מה שלמטה חביב יותר. הנה כתיב (ס"פ ואתחנן) היום לעשותם שעוה"ז הוא עולם המעשה קיום כל המצות. משא"כ ימוהמ"ש נק' שנים אשר תאמר אין לי בהן חפץ לפי שאין בהם זכות וחובה (שבת קנ"א ב') אבל עכשיו בבחי' היום לעשותם מאיר בהם חפץ ורצוה"ע. וגם תשובה מועלת בעוה"ז דוקא. כמארז"ל (קדושין מ"ט ב') המקדש אשה ע"ח שהוא צ"ג אעפ"י שהוא רשע כו' מקודשת שמא הרהר תשובה כו'. הרי דבהרהור א' של תשובה באמת נעשה מרשע גמור צ"ג. משא"כ בעוה"ב אין מועיל תשובה כלל. שכשתצא הנשמה מהגוף ומלבישים אותה בלבושים צואים צריכה לכף הקלע וגיהנם כו'. ואין מועיל לה שום תשובה וחרטה כלל. ולכאורה יפלא למה הוא כך הלא למעלה בעוה"ב הנשמה רואה את הביטול יותר איך שכל צבא השמים בטלים כמ"ש וצבא השמים לך משתחוים ושם בודאי החרטה ביותר לפי שהיא נשמה בלא גוף וכמ"ש ונהמת באחריתך ככלות בשרך ושארך (משלי ה'). שנהימה הוא בחי' גבוה מאד חרטה באמת וכמ"ש שאגתי מנהמת לבי. ומדוע לא יועיל שם התשובה. והענין כי אנו רואים בעוה"ז פרט א' אשר אין נמצא בשום עולם מעולמות העליונים והיינו התחברות שני הפכים בתכלית מן הקצה אהק"צ ומתחברים והיו לאחדים. והיינו התלבשות הנשמה בהגוף. דהנה שרש הנשמה גבוה מאד ישראל עבמ"ח. למעלה אפי' ממלאכים שנתהוו רק מדיבור העליון כמ"ש בדבר הוי' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם. ועבמ"ח היינו בפנימי' הכלים דע"ס דאצי' ששם איהו וגרמוהי חד בהון. והגוף הוא מק"נ משכא דחויא. ותחלת התהוותו הוא מתאוה גשמי' הן בעון חוללתי ובחטא כו'. נמצא שהם ב' הפכיים ורחוקים בתכלית. ובעוה"ז מתלבשת בהגוף ומתאחדת עמו והיו לאחדים ממש עד שכל כאבי הגוף מרגשת הכל הנשמה תומ"י ממש. ואינה רוצה ליפרד מהגוף כמ"ש כי עזה כמות אה' כפרישותא דנפשא מגופא. וכמ"ש הנשמה אוהבת הגוף אה' גדולה ויתירה. והתחברות כזו אינה בשום עולם מעולמות העליונים. כי במלאכים יש ג"כ נשמה וגוף כמ"ש (תלים ק"ד) עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט שהגופות שלהם הוא מרוחני' היסודות דאש ורוח והנשמה שלהם גבוה יותר ממדרגת הגוף שלהם (עי' במ"א בד"ה להבין מ"ש האריז"ל פ' ראשונה שם מ"ב) עכ"ז הגוף שלהם הוא רוחני וקדושה עצומה ג"כ בערך נשמתם. וכן אפי' בהע"ס שבכל העולמות שיש ג"כ בחי' נשמה וגוף דהיינו או"כ אעפ"י שהאורות למעלה מהכלים מ"מ הכלים הם בערך האור. ויש כלים דבי"ע וכלים דאצי'. שהכלים דאצי' הם כלים לאורות דאצי' וכלים דבי"ע לאורות דבי"ע אבל אורות דאצי' לא ישכנו בכלים דבי"ע. והיינו כי הכלים צריכים להיות בערך האור ממש. כי כמו שהכלים דע"ס דבי"ע הם נבראים מאין ליש כמו"כ האורות דבי"ע נפש ורוח ג"כ נבראים דהיינו אור נברא. ואפי אור הנשמה שהוא אלקות ממש והנברא לגבי הבוי"ת אין ערוך כלל. אך אור הנשמה נמשך מלמ"ד כלים דמל' דאצי' שנעשים נר"ן לבי"ע. ומל' נק' מקור בי"ע ושרשם שבאצי' כמ"ש בתו"א פ' תרומה בלשון אדמו"ר נ"ע. דהיינו מקור החיות לנבראים בע"ג. וא"כ מצד זה הכלים דע"ס דבי"ע יש להם איזה יחס ושייכות וקרובים גם לגבי אור הנשמה כו' (שזה בחי' נברא. וזה בחי' הכח וחיות אלקי שהוא מקור לנבראים). וכמו"כ יובן בהע"ס דאצי' אעפ"י שהע"ס הם מהות מה. חכ' חסד. והאורות הם פשוטים בתכלית. אך הכלים הם ג"כ אלקות ממש כמו האורות רק שהאורות זהו הארתו ית' בבחי' א"ס והכלים זהו כחו ית' שמצמצם א"ע להאיר בבחי' גבול ומדה כו'. ואעפ"י שאין ערך בין גבול לבבע"ג. אבל בזה הוא הערך במה שכח הגבול הוא ג"כ כחו ית' כמו כח הא"ס ושניהם הם כחותיו ית'. ולכן איהו וגרמוהי חד בהון להיות על ידם התהות מאין ליש (משא"כ ע"י נשמות אפי' דאצי' א"א להיות התהוות מאין ליש לפי שאינן אלקות ממש). מה גם לפמ"ש בע"ח שאוא"ס מאיר באצי' ע"י התלבשות בחכמה. ולכן נק' החכמה חיוהי ואור הנשמה דע"ס דאצי'. והרי חכ"ע ראשית הע"ס א"כ הכלים דאצי' בערך האור הנשמה דח"ע כו'. משא"כ למטה התלבשות הנשמה בגוף הם שני הפכים רחוקים מאד והגוף אינו בערך הנשמה כלל כנ"ל שהנשמה היא רוחני' ונמשכה מבחי' מח' עליונה חלק אלוה ממעל ממש והגוף גשמי ונמשך מק"נ. ואפי' במרע"ה שהגוף שלו הי' מזוכך מאד יותר מכל הגופים שיש בעולם שהרי קבל התורה יד מיד מהקב"ה וכתיב ויהי שם עם ה' ארבעים יום לחם לא אכל כו'. עכ"ז הגוף שלו לא הי' בערך נשמתו כלל וכלל. כי נשמתו היתה גבוה עוד יותר שהרי נשמת משה כי מן המים משיתהו ח"ע ראשית האצי' שהי' לו נל"נ דאצי' מבחי' ח"ע וע"כ אמר ונחנו מה כמו חכמה כח מ"ה. והגוף הי' גשמי מבשר ודם וע"כ הי' צריך מיתה וקבורה כמ"ש וימת שם משה כו' ויקבור אותו כו' וא"כ הי' בכאן התחברות ראשית האצי' עם תחתית העשי' והיו לאחדים ממש. וזהו שאמר שמואל ה' אשר עשה את משה ואת אהרן. ולכאורה א"ז מובן הלא משה ואהרן הם רק ב' אנשים וא"כ יותר הי' לו לומר שברא את כל העולמות מאין ליש אך הענין כי נשמות משה ואהרן היו מבחי' חו"ב עילאין דאצי' משה הי' מבחי' חכ' ואהרן כה"ר מבחי' בינה עילאה דאצי. ומה שנשמותיהם ירדו ונתחברו בגוף הגשמי דעשי' הוא פלא יותר גדול וזהו ה' אשר עשה" את משה ואת אהרן כו'. וז"ש עושה גדולות עד אין חקר ונפלאות כו' ואי' בזהר דא טורין רברבין עילאין כו'. דקאי על נשמות הגבוהות כמו נשמות האבות (שנק' הרים) והנביאים וכל הנשמות דאצי' שירדו ונתלבשו בגוף הגשמי בעשי' שזהו פלא גדול כי הוא התחברות ב' הפכיים בתכלית. וזה לא נמצא בשום עולם כ"א בעוה"ז דוקא. והנה כיון שענין הנשמה בגוף הם שני הפכיים רחוקים מאד ומתחברים והיו לאחדים כו' ע"כ צ"ל שלחיבור זה מאיר בעוה"ז כח היותר עליון מה שאינו מאיר בעולמות העליונים (כדי לחבר שם הנשמה בגוף ששם הם קרובים בערך כנ"ל):
ב והענין כמ"ש (איוב כ"ה) המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו. מכאל שר של שלג וגבריאל שר של אש כו' שהש"ר פ"ג סי' כ'). והרי הם הפכיים יותר מאש ומים גשמיים. והרי למטה מי יוכל לחבר אש ומים. אבל למעלה הם מתחברים והיו לאחדים. והיינו שהם שתי מדות חו"ג ב' הפכיים. אבל ע"י קו האמצעי בריח התיכון שהוא התגלות אוא"ס דלמכאמא"כ עי"ז בטלים ההפכים ומתאחדים כו'. וזהו צאינה כו' בעטרה כו' במלך שלמה מלך שהשלום שלו. ששרש השלום נמשך ממקום גבוה מאד כו'. והנה זהו למעלה חיבור שני ההפכיים הכל רק בקדושה שתי מדות חו"ג. אבל חיבור הנשמה בגוף שהם הפכיים יותר באין ערוך מההפכי' שלמעלה כו'. שהרי זהו חיבור טו"ר. והו"ע אתגלללי אתוון ט"ר כחדא (זח"א ר"ד א') טי"ת מורה על טוב והרי"ש על רע. ולא רצה הטוב להתחבר עם הרע עד שגער בו הקב"ה וא"ל אנת צריך לו כי המכוון שהטוב יברר הרע ויהפכנו ג"כ לטוב ואז נעשה הטוב טוב מאד כו'. וכ"ז הוא בהאדם שבאדם מלובש תרין יצרין. ועם היות שהקדושה בעצמה כחה חזק יותר מהסט"א וכיתרון האור על החשך. אך זהו רק כדי להכניע ולאכפיי' לסט"א אבל מ"מ כדי לברר ולהפוך הרע לטוב צ"ל ע"י כח עליון יותר מבעולמות העליונים והיינו בחי' סוכ"ע. כי קוב"ה סוכ"ע וממכ"ע. כמשל הנשמה שמחי' את הגוף בהתחלקות כחות שונות כח הראי' בעין כח השמיעה באזן כח המעשה ביד כח ההילוך ברגל. והנה הנשמה בעצם היא מהות א' פשוטה בתכלית ומ"מ כוללת בעצמה כל הכחות הנ"ל והיינו שכאשר כלולים בעצם הנשמה אין שום התחלקות כלל. והנה מה הנשמה ממלא כו' כך הקב"ה כו' (ויק"ר פ"ד סי' ח' ובשוח"ט סי' ק"ג) ונק' ממכ"ע התחלקות המדרגות ומאיר בכל עולם לפי ערכו וזהו רוח רעש אש קול דממה דקה כו' ד' עולמות ונק' ציור קומה. אבל בבחי' סוכ"ע אין שום התחלקות כלל ומעומ"ט שוין. דאין הפי' סובב ומקיף מבחוץ כ"א כמו העיגול שמקיף מעומ"ט בהשואה א'. כמו"כ כתיב (תלים קל"ט י"ב) כחשכה כאורה בשני כפי"ן כנודע. דהנה כולא קמי' כל"ח עולם היותר עליון אפי' ח"ע עם עשי' גשמי' הכל כל"ח בשוה כו' וכמו שאינו מושג למטה כך אינו מושג למעלה. נמצא שהאור הוא כמו חשך ממש. כי מה שאצי' נק' מדת יום שהוא אור זהו בבחי' ממכ"ע. אבל בבחי' סוכ"ע גם אצי' הוא חשך והסתר אוא"ס ב"ה וכמ"ש בזהר (ח"א כ"ג ע"א) כל נהוראן מתחשכאן קמי'. ולהיפך החשך הוא כמו אור היינו שמצד כח ויכולת א"ס ב"ה הסוכ"ע יכול להיות גם למטה בעשי' התגלות אלקות כמו באצי' ויותר. ולכן מלאכים אומרים אי' מקום כבודו. ואומרים מכה"כ כו' וזהו מעונה אלקי קדם ומתחת זרועות עולם שבחי' זו נק' זרועות עולם שכמו בזרוע הכפופה אדם מקיף דבר כן בחי' אלקי קדם הוא סובב ומקיף הכל בהשוואה אחת. והנה בעוה"ז דוקא מאיר בחי' סוכ"ע יותר מבכל סדר השתלשלות שהוא רק נמצא ואינו מאיר אבל למטה בעוה"ז הוא מאיר ממש. וזהו היושב על חוג הארץ שקאי על עוה"ז שנק' חוג הארץ שכמו בגשמי' בנקודת המרכז של העיגול שהיא נקודה האמצעית אפשר להמשיך קוין מכל העיגול כמו"כ בעוה"ז שהוא חוג הארץ נמשך קוין מכל העיגול. ופי' וענין קוין הוא מה שמאיר. ולכן משם נמשך חיבור ההפכיי' הרחוקים מאד כנשמה בגוף כו'. ועפי"ז יובן מה שתשובה מועלת בעוה"ז דוקא דהנה כתיב (איוב י"ד) מי יתן טהור מטמא לא אחד יחידו ש"ע. וא"כ כדי שמטמא יהי' טהור צ"ל דוקא ע"י יחידו ש"ע סוכ"ע. דהנה מצד בחי' ממכ"ע הרי יש צמצומים ומסכים ופרסות. ויצירה מסתיר יותר מבריאה. ועשי' יותר מיצי' כו'. עד שהיכלות הקליפות שלמטה מק"נ מחשיכים ומסתירים לגמרי שלא יהי' נרגש אלקות כלל ונק' אופל וצלמות. וז"ש (תלים פ"ח) היסופר כו' אמונתך באבדון היודע בחשך פלאך כו'. וא"כ מי שנטמא במחדו"מ של איסור ונפל ברע. הנה מצד בחי' ממכ"ע אין יוכל להאיר לו שום אור שיתחרט ויוכל לצאת מהרע ונשאר בחשך שמו יכוסה כו'. אבל מצד בחי' סוכ"ע כתיב (שם קל"ט) גם חשך לא יחשיך ממך. ואציעה שאול הנך. וכתיב (מיכה ז' ח') כי אשב בחשך הוי' אור לי כו'. ולכן דוקא בעוה"ז שמאיר סוכ"ע יכול להיות תשובה. משא"כ בעוה"ב בחי' ממכ"ע ציור קומה הרע מובדל מהטוב ואפי' כשהנשמה באה מלמטה והיא מעורבת טו"ר אינה יכולה להתהפך מרע לטוב. וכמשל בציור קומה שא"א לעשות מרגל ראש כו'. אבל בעוה"ז כשמעורב טו"ר וכאן מאיר בחי' סוכ"ע ע"כ יוכל להתהפך הרע לטוב ולהיות טהור מטמא ע"י הכח מבחי' יחידו ש"ע סוכ"ע כו'. וענין תשובה תשוב ה' בחי' בה' בראם ג' קוין שמתפשטים להחיות מחדו"מ דבי"ע. וגם כתיב (תלים ק"ג) ומ מלכותו בכל משלה. ואני בתוך הגולה (יחזקאל א') שבחי' ה' זו נשפלת למטה יותר ומתלבשת בע"ש כדי שיומשך כל השפעות גשמיי' אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל. והמזלות מקבלים מע"ש (וגם ענין רגליה יורדות מות ירידת הה' בהיכלות דק"נ לברר בירורים ולהעלות הטוב מהרע כו'). וזהו"ע תשוב ה' להעלותה לשרשה ומקורה (וגם שיתברר הטוב מהרע ויתעלה למעלה בבחי' מ"נ) והעלאה זו היא ע"י הכח מסוכ"ע כנ"ל. (וע"י תשובת האדם גורם ג"כ תשוב ה' כו'. ולכן התשובה בעוה"ז דוקא):
והנה עם התשובה הי' צ"ל עוד קרבן ועמדו כל המפרשים האיך מתכפר עי"ז. וגם למה נצרך לתשובה עוד קרבן. והענין כי הבהמה יש לה ביטול בטבע יותר מבאדם. כמו סוס ורוכבו שאין להסוס שום רצון ובחירה כלל כ"א להיות בטל להאדם. משא"כ האדם הוא בעל בחירה ואפי' כשהוא בטל לפני גדול ממנו הוא מצד בחירתו. והנה כשחטא האדם ופגם בהבחירה אין די שיעורר רצון לה' ע"י השכל והדעת שהו"ע הבחירה כמ"ש בביאור ע"פ כי המצוה. כ"א התיקון דוקא ע"י שיהי' במדרגת הביטול דבהמה שהוא לבטל כל רצונותיו ושכלו לגמרי ולהיות בטל מכל וכל לגבי רצוה"ע שלא ע"פ שכל ובחירה. וזהו למטה מהדעת אבל עי"ז בא לשרש בחי' בהמה שהוא בחי' בהמה רבה שלמעלה מבחי' אדם כו' דהיינו בחי' ביטול שלמעלה מהטו"ד ועפי"ק זהו טורי חשוכא מדות שבכתר. כי אדם ג' קוין דתיקון בחי' חכמה הרי החכמה יש גבול למה שיוכל לבוא לידי גילוי בחכמה אבל עצמות אוא"ס למחתב"כ כ"א דוקא ברעו"ד שהוא רצוה"ע שלמעלה מהשכל. וזהו בחי' בהמה רבה שלמעלה מבחי' אדם. וזהו אדם ובהמה כו'. ואיך יוכל האדם לבוא למדרגת הביטול דבהמה רבה. זהו ע"י שמביא קרבן מהבהמה שנפלה בשבה"כ מבחי' בהמה רבה ומעלה אותה לשרשה עי"ז מתגלה בו בחי' הביטול דבהמה רבה וזהו עיקר התשובה כנ"ל:
ג ועתה יובן ענין מארז"ל ולא עוד אלא כל מה שלמטה חביב יותר. והענין כי ענין הקרבנות שלמעלה מה שמכאל מקריב אעפ"י שקרבן הוא ל' קירוב ויחוד שנמשך עי"ז יחוד עליון כו' אבל העלאת הקרבן שלמעלה. באיזו עולם שהוא. הוא לפי ערך המשכת האור כו' כי הקרבן שלמעלה הוא רוחני וקדושה עצומה. אבל הקרבנות שלמטה הוא בבהמות גשמיים (אשר בהתהוות היש הגשמי מלובש כח מבחי' סוכ"ע) וגם הוא מעורב טו"ר (משא"כ הקרבנות שלמעל' הם בחי' טוב וקדושה כו' ורק שההעלאה שיוכלל בביטול היותר עליון) ע"כ על ידי העלאה זו נמשך גילוי אור שלא לפי ערך כלל של הגילוי שע"י הקרבנות שלמעלה. (ונת' יפה במ"א על מאמר הזה"ק (ח"ג רמ"א א') ואתהניין מיסודא ועיקרא דלהון דלכאורה יפלא הלא נפש הבהמה נמשכה מבחי' האחרונות דפני שור וע"י ריבוי השתלשלות המדרגות לאין קץ וא"כ איך ע"י עלייתה בחזרה ע"י הקרבן ומתכללת בשרשה פני שור כו' נתוסף אור בפני שור כו' והענין מצד שני טעמים. כיון שע"י ירידת המדרגות מתלבשת להיות נפש וחיות לשור גשמי מאיר בנפש הבהמה הכח מבחי' סוכ"ע כדי שיתחבר נפש רוחני להיות חיות לבהמה גשמי כמ"ש במ"א באריכות וכנ"ל. וגם כי ירידתה להחיות בהמה גשמי הוא ע"י ק"נ ומתערב בה טו"ר כו'. והנה כשמתעלה נפש הבהמה ע"י הקרבן לשרשה פני שור הרי מלובש ומתגלה בה הכח מבחי' סוכ"ע. וגם מצד בירור והעלאת הטוב מהרע ממש שזהו מעורר למעלה מאד בבחי' כי לא אדם הוא. משא"כ למעלה בשרשה פני שור כו' שהעלאה דשם הוא מבחי' רוחני כו'. וגם מבחי' קדושה וביטול היש כו'. אבל העלאת נפש הבהמה גשמי' שמלובש בה הכח מבחי' סוכ"ע. וגם שההעלאה מהרע ממש שמתהפך לטוב שזה מעורר למעלה יותר ולכן אתהניין מיסודא ועיקרא דלהון. ומזה יובן ג"כ מעלת הקרבנות שלמטה על הקרבנות שלמעלה:
ואיך שמעוררים למעלה יותר. וזהו ולא עוד כו' כנ"ל. עי' ע"פ מי עלה שמים). וז"ש (שה"ש ה') באתי לגני אכלתי יערי. יוצר אור העלאת המלאכים (זח"ג רכ"ו סע"א) עצי שטים עומדים שרפים עומדים ולכן נק' יערי. דבשי ק"ש העלאת הנשמות כי דבש הוא הפרי והפנימי' של היער שאין היער ערוך אליו כלל. כמ"ש (ש ב' ג') כתפוח בעצי היער כו'. והיינו שהעלאת הנשמות הוא מגופים גשמיים שגוף גשמי מתברר ואומר הוי' אחד ודבר זה מעורר למעלה יותר מהעלאת המלאכים (עד"ה שאו כו' בענין מעלת הדגלים של נש"י על הדגלים דמלאכים). ובזה יובן מארז"ל נח"ר לפני שאמרתי ונעשה רצוני מהו קרבנות דוקא יותר מכל המצות. והיינו כי בכל המצות אעפ"י ששורה בהם רצוה"ע אבל מ"מ הוא בהעלם שאין הדבר משתנה עי"ז. כציצית ותפילין כו'. והיינו שהגילוי בפנימי' דהיינו בבחי' נפש ולא בעולם ושנה. אבל בקרבנות הי' נראה לעין כל התגלות רצוה"ע בעשי' גשמי' ממש דהיינו שהי' הגילוי בעולם ממש. שהרי הי' יורד אש שלמעלה והי' נכלל בו הבהמה גשמי'. והגם שאש שלמעלה הוא רק בתי' ארי' דאכיל קרבנין כו'. אך באמת ארי' הוא אור י"ה ששרשו הוא באמת מבחי' רצוה"ע המאיר בשם י"ה כו'. והרי היו רואים התחברות העשי' גשמי' אל רצוה"ע ב"ה. וזהו ונעשה רצוני שהי' התגלות רצוה"ע בעשי' גשמי'. ולכן מתרגם על ריח ניחוחי לאתקבלא ברעוא כו' רצוה"ע כו'. וזהו ניחוח ל' נחת ול' הורדה כמו חות דרגא. והיינו הורדה והתגלות רצוה"ע בגשמי' העולם ממש. ועפי"ז יובן מה שמבקשים בתפלה רפואה וגאולה וברכת השנים שהכל הו"ע התגלות אלקות בעולם ממש. ולא בבחי' שנה ונפש בלבד. כמו שע"י התפלה פועלים שיורד המטר מה שמתחלה לא הי' יורד כלל או כמו שיתרפא החולה ה"ז התגלות אלקות בעולם. ואיך יכולים לבקש זאת בתפלה אלא מפני שתפלה כנגד תמידין תקנוה וקרבנות הוא בתי' ונעשה רצוני כנ"ל גם פי' ונעשה רצוני כי באמת למעלה אין שייך רצון כלל אלא שעושים הרצון כו' כמו יה"ר כו'. ומ"מ יש הפרש בין תפלה לקרבנות. שבתפלה הגילוי הוא ג"כ בעשי' בפו"מ אבל מ"מ אין רואים בראי' תושי' הכח וחיות אלקי המרפאו או המוריד הגשמים. ובקרבנות היו הכל רואים בעיני בשר האש שלמעלה שנכלל בו הקרבן. וזהו ושם דוקא נעשה כמצות רצונך כו'. וזהו ג"כ הטעם שכל מה שלמטן חביב יותר כו':
ד והנה ע"ז כתיב לחמי לאשי כו'. וארז"ל במד"ר (במדבר פכ"א סי' י"ז) וכי יש אכילה לפניו. וא"ת יש אכילה לפניו והרי משה רבינו כשהי' בהר מ' יום עם ה' לתם לא אכל כו'. וגם קודם ברה"ע מה הי' הקב"ה אוכל וצ"ל דא"כ מהו לחמי לאשי שנק' לחם. והענין כי פי' לאשי היינו ל' איש כי הקב"ה נק' איש הוי' איש מלחמה פי' איש משפיע כמ"ש (הושע ב') ביום ההוא תקראי אישי. וכנס"י נק' אשה. ולבתי' איש זה הקרבנות הם בחי' לחם. והיינו כמ"ש הוי' איש מלחמה (שמות ע"ו) שכדי שיומשך משם הוי' להיות בחי' איש הוא ע"י מלחמה. וזהו ג"כ פי' לחמי לאשי. דהנה בלחם יש שני פי'. הא' כפשוטו ל' לתם. והב' לשון מלחמה כמ"ש (שופטים ה' ח') לתם שערים. וכמו"כ אם רעב שונאך (היצה"ר) האכילהו לחם ארז"ל (ב"ר פנ"ד) לחמה של תורה. וגם הפי' ל' מלחמה כמארז"ל (סנהדרין קי"א) מלחמתה של תורה. וצ"ל מה שייך לחם למלחמה. והענין כמ"ש בזהר (ח"ג קפ"ח ב') מאן דבעא לנהמא על פום חרבא ייכול כו'. דהנה כתיב (דברים ח') על כל מוצא פי הוי' יתי' האדם. שבהלחם מלובש ניצוצות טוב של קדושה ונצרך לבררם ולהעלותם שיוכללו בקדושה בבתי' ביטול. ולכן האכילה היא מלחמה. כי כשאוכל ע"ד תאוה אינו מוציא ומעלה כלום. ורק כשאוכל לש"ש ובביטול תאותו כו' אזי מוציא הניצוצות ומעלם למעלה. וזהו"ע תנאים הראשונים שהיו אוכלין חולין בטהרה. זה הי' אוכל על טהרת תרומה וזה הי' אוכל על טהרת הקדש כל א' לפי שרש נשמתו הי' יכול להעלות בבחי' מדרגת תרומה או קדש כו'. ונמצא האכילה היא העלאת הניצוצות ולכן היא בתי' מלחמה כו' ולכן קודם התפלה אסור לאכול. כיון שהוא בעצמו למטה ולא נתברר א"כ איך יוכל לברר ולהעלות המאכלים כו' וכמו"כ אכילת מזבח ג"כ בחי' מלחמה כמ"ש (בראשית מ"ט) בנימין זאב יטרף דקאי על המזבח. בבוקר יאכל עד תמיד של שחר ובערב יחלק שלל תמיד של בין הערבים (ילקוט עפ"ז רמז קס"א). והיינו כמו הזאב טורף את השה כן הקרבנות הוא העלאת הניצוצות מהרע. ולכן זהו בחי' ערף ומלחמה (גם טרף רפ"ח עה"כ. עד"ה זכור כו' משל לזאב כו'). וזהו שהקרבנות נק' לחמי ל' לחם ול' מלחמה. והנה כל הקרבנות הוא בבע"ח שהם מיסוד האש כי שרשם מחיות המרכבה. וכתיב (יחזקאל א') בחיות בוערות כו'. וכתיב (תלים ק"ד) משרתיו אש לוהט והנה יסוד האש הוא מקור כח המתאוה כו'. ומיסוד האש נמשך כל המדות רעות כעס ורציחה וגאוה כו' וצריך להפוך יסוד האש שלמטה שיוכלל בבחי' ביטול בקדושה ולמטה בגשמי' יהי' רק קרירות ולא אש. וזהו"ע הקרבנות שהבהמה גשמי' בחי' יסוד האש נכללה באש שלמעלה בחי' אש אוכלה אש כו'. דהיינו כל האשות שלמטה כו' וזהו מצוה להביא מההדיוט כו' (וע"י שהאדם מביא הקרבן נמשך מזה כח בנפשו ג"כ להפך היסוד האש שבו ולהעלותו לאלקות) וזהו פי' לחמי לאשי שנכללים באש שלמעלה מלאכים פני ארי' פני שור כו'. וזהו ג"כ פי' לחמי לאשי שהקרבנות שהם בחי' מלחמה בחי' טרף שהוא העלאת הניצוצות מטו"ר כו' הם בחי' לחם שנמשך עי"ז חיות ותוס' אור למעלה. והיינו בבחי' לאשי דוקא וכמ"ש הוי' איש מלחמה שע"י בחי' מלחמה הנ"ל נמשך משם הוי' להיות בחי' איש. פי' איש הוא בחי' גוף רמ"ח אבד"מ. ודרך כלל הוא בחי' חסד דרועא ימינא גבורה דרועא שמאלא ת"ת גופא. ואזי נק' הקב"ה איש ומשפיע לכנס"י שנק' אשה. וכמ"ש שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני. והנה איש עשר בחי' שכל ומדות ולמעלה הו"ע ע"ס. אך באמת כתיב (הושע י"א ט') אל אנכי ולא איש. ואין הכוונה על איש שלמטה ח"ו כו' שא"צ לשלול זה. כ"א על בחי' איש שלמעלה שהיא בחי' מדות עליונות כי עצמות אוא"ס למכאמא"כ כו' אנת הוא חד ולא בחושבן וזהו אל אנכי ולא איש כו' וצ"ל כמה צמצומים שיומשך מאוא"ס ב"ה להיות בחי' איש דהיינו שיתלבש בע"ס ומדות עליונות. וזהו הוי' איש מלחמה שצ"ל בחי' מלחמה כדי שיומשך משם הוי' בחי' איש. וזהו לחמי לאשי. שמה שהקרבנות הם בחי' לחם הוא רק לבחי' לאשי שהוא בחי' איש. דהנה כמו הלחם שמחבר הנשמה עם הגוף וכשלא יאכל יום א' יחלש ולא תתחבר כ"כ הנשמה להחיות הגוף וכשלא יאכל כמה ימים תסתלק הנשמה לגמרי כך למעלה המדות עליונות נק' בחי' גוף עד"מ כי יותר משאין ערוך הגוף גשמי לגבי הנשמה הרוחני. יותר אין ערוך המדות עליונות אל בחי' עצמות אוא"ס דלמכא"מ כו' ולכן נצרך לבחי' לחם כדי לחבר אוא"ס ב"ה שיומשך ויתלבש בבחי' המדות עליונות להיות בחי' איש. וזהו לחמי לאשי כו'. ובזה יובן כוונת הרבות הנ"ל וכי יש אכילה לפניו. דהנה בבחי' עצמות אוא"ס שהוא שם הוי' אין שייך כלל ענין אכילה כו'. ורק בחי' לחמי הוא לאשי בבחי' איש דוקא. והענין כי ענין הלחם הוא שייך רק בסדר השתלשלות דתהו ותיקון. שהעלאת הניצוצות דתהו הוא בחי' לחם לאדם דתיקון כי עי"ז מתגלה אורות דתהו היותר נעלים בכלים דתיקון. אבל בעצמות אוא"ס ב"ה שממנו ית' נתהווה עולם התהו ועולם התיקון אין שייך לפניו בחי' אכילה מהעלאת הניצוצים דתהו. ורק ענין האכילה שייך רק בבחי' איש שהוא המדות דתיקון דאצי' כו' ועוד פי' לאשי אש יו"ד ואש ה'. אש ה' הוא העלאה של כנס"י ואל אישך תשוקתך. ואש יו"ד הוא ההמשכה שמלמעלמ"ט וזהו סמכוני באשישות בשתי אשות והוא ג"כ ענין איש ואשה הנ"ל והכל כוונה א' וד"ל:
ה והנה בספרי מפרש קרבני זהו זריקת הדם. לחמי זהו הקרבת האימורין דקרבן חטאת. נמצא כללות ענין הקרבן הוא שני דברים דם וחלב חיור וסומק שהו"ע חו"ג. והיינו שני מיני העלאות זריקת הדם הוא העלאה לעולם התהו והקרבת האימורין שהם אברים זהו העלאה לתיקון. וביאוה"ע כי הדם הוא הנפש שנפש החיונית שורה בדם. והאימורים שהם אברים הם רק כלים לבד לחיות הנפש כו' ונמצא אשר זריקת הדם הוא העלאת בחי' נפש כמ"ש (ש"א א') ואשפוך את נפשי כו'. וכמו למסור נפשו באחד שפ' שמע שהוא קבעומ"ש הוא מס"נ דוקא שהו"ע מסירת הרצון לגמרי להיות רק רצון א' להיות בבחי' ביטול והתכללות לגמרי בעצמות אוא"ס ב"ה. והיינו על ידי שמתבונן איך ביו"ד נברא עוה"ב ובה' עוה"ז. שכל עוה"ז ומלואו הוא רק ה' אחת. והנה כל מה שיוכל אדם להשיג בתאוות עוה"ז הלא אין זה תופס מקום כלל נגד כל העוה"ז ומלואה וכל העה"ז הוא רק ה' אחת. וכמו"כ כל העוה"ב רק יו"ד א'. ע"כ צ"ל ועמך לא חפצתי כו' רק ליבטל וליכלל בעצמות אוא"ס שלמעלה ממקור חיות העולמות וזהו זריקת הדם שהוא העלאת הנפש מס"נ כו'. והנה העלאת הנפש בבחי' זו הוא להאורות פי' לעורר בעצמות אוא"ס ב"ה שיומשכו ממנו האורות להע"ס כו'. ולכן נק' זה קרבני לשון קירוב. פי' שמקרב אותי להעולמות כו'. דהנה כתיב (תלים יו"ד) למה ה' תעמוד ברחוק. והיינו כי עצמות אוא"ס ב"ה הוא מרומם ומובדל מסדר השתלשלות. כי חיות כל העולמות מרכ"ד וכו' הוא רק מבחי' אחוריים וחיצוני' אוא"ס אבל פנימי' ועצמי' אוא"ס הוא מרומם כו'. ולכן נק' זה תעמוד ברחוק. וכמו עד"מ שני בנ"א שעומדים זה אצל זה אבל הם אב"א הרי הם רחוקים לגמרי כיון שהפנימי' מסולק וכמ"ש בד"ה שובה ישראל עד. אבל ע"י זריקת הדם כנ"ל ממשיכים בחי' יאר הוי' פניו אליך שמפנימי' ועצמי' אוא"ס שלמעלה מהשתל' יומשך האורות להאיר בהע"ס היינו בהכלים שהוא בחי' כמרא"ד. וכיון שנמשך בבחי' כמרא"ד אזי נעשה הוא ית' בעצמותו ומהותו ממש קרוב להעולמות שאזי יכולים העולמות לקבל הגילוי ממנו ית' ממש וזהו פי' קרבני שעושה אותי בעצמי ממש להיות קרוב להעולמות. אעפ"י שבאמת הרי אוא"ס ב"ה מרומם ומובדל מכל סדר השתלשלות וכנ"ל. אבל כיון שממשיכין ממנו ית' האורות להאיר בע"ס בחי' אדם אזי נעשה קרוב. והיינו להיות מאיר בקירוב מקום כמו בחכ"ע כו'. והנה כ"ז הוא המשכת האורות. אבל כדי לחבר האורות שיתלבשו בהכלים זהו לחמי שהוא הקרבת האימורים שהם האברים שהוא העלאה להכלים דע"ס כדי שיומשכו בהם האורות וכמו ענין קבעומ"צ שבפ' והי' אם שמוע שרמ"ח פיקודין הם רמ"ח אבד"מ וכל מצוה היא המשכת אור בכלי והיינו שע"י עשיית המצות שהם בירורים מניצוצים וכלים דתהו שיוכללו בכלים דתיקון רמ"ח אבד"מ הרי נעשה עי"ז הגדלת הכלים. וזהו"ע עשיית הכלים למעלה ע"י המצות. והנה הכלים לבד מה שהן כלים להאור עוד זאת שהם ממשיכים גילוי האור בהם וכמו האבר שממשיך חיות הנפש להתלבש בו וכמ"ש באריכות בד"ה וקבל היהודים ובהביאור ע"ש ולכן זהו הענין שע"י המצות ממשיכים אורות בכלים דוקא. וכמו"כ הקרבת האימורים שהם אברים זהו העלאה להכלים דהיינו שמתבררים ונכללים בהכלים דהע"ס ונעשה הגדלת הכלים והכלים ממשיכים האורות כנ"ל לכן עי"ז נעשה התחברות האורות עם הכלים לכן נק' זה לחמי כמו הלחם שמחבר הנשמה והגוף. אבל קרבני שהוא זריקת הדם זהו העלאת הנפש להאורות דהיינו שמעצמיות אוא"ס ב"ה יומשכו האורות. ואח"כ כדי לחבר האורות עם הכלים זהו לחמי כנ"ל (ותוכן הענין י"ל כי קרבני זהו ההמשכה בג"ר וכענין יחוד או"א שע"י מס"נ דוקא. ושם אין נצרך לבחי' לחם כי נק' איהו וחיוהי חד כו' משא"כ כדי שיומשך להיות איהו וגרמוהי חד דהיינו ההמשכה בבחי' ז"ת צ"ל לחמי וכנ"ל. ויומתק יותר פי' קרבני כי הרי בחכמה מאיר אוא"ס בקירוב). והנה מ"ע ומל"ת ג"כ כנ"ל כי מ"ע העלאה להכלים ונק' אבד"מ כמו אימורים. אבל ל"ת נק' שס"ה גידי הדם. והיינו כי אתכפי' וביטול זהו ההעלאה לבחי' סוכ"ע כדי שיומשך האורות. ובכ"ז יובן מ"ש לחמי וריח ניחוחי דלכאורה מאכל וריח אינם דבר א' ואיך יצדק שניהם בקרבנות ולפי המבואר ב' בחי' אלו דזריקת הדם והקטרת האימורים זהו לחמי וריח ניחוחי. כי הנה ארז"ל (ברכות מ"ג ב') ריח דבר שהנשמה נהנה ממנו ולא הגוף. כי ע"י המאכל נהנה הגוף שמקשר כחות הנפש בגוף. אבל הריח ענינו שמעורר בעצם הנפש ממש שלמעלה מהכחות המתפשטים להחיות הגוף. ולכן פעולת הריח שכאשר הכחות מסתלקים ונכללים בעצם הנפש כמו בשינה והתעלפות ח"ו אזי הריח הוא מעורר בעצם הנפש וממשיך ממנה התגלות הכחות שיתפשטו להחיות הגוף כו'. והנה ענין הקרבנות שנק' לחמי לאשי בחי' לחם הוא דבר שהגוף נהנה ממנו פי' גוף למעלה היינו בחי' המדות עליונות הכלים דע"ס דז"א שאינן ערוך להאור כו' וע"י העלאת הקרבנות דהיינו הקטרת האימורים ממשיכים גילוי והתחברות האורות בהכלים כנ"ל בענין לחמי לאשי שיהי' בחי' איש. אבל בחי' ריח ניחוחי הנה ריח מעורר בעצמות אוא"ס שלמעלה מהתלבשות בהכלים כו' דהיינו בבחי' מקיף עליון וא"כ הוא דבר שהנשמה נהנה ממנו שהוא המשכת תוס' אור מעצמות אוא"ס בהאורות. דהיינו התחברות האורות בעצמות המאציל כו'. וזהו בחי' זריקת הדם שנת' (ועיקר הפי' דבר שהנשמה נהנה כו'. נשמה בחי' חכמה שנק' חיוהי האור המאיר בהכלים דבינה וזו"נ והיינו תוס' אור מעצמות אוא"ס בח"ע. ובחי' לחמי לאשי דבר שהגוף נהנה ממנו הוא המשכת האור והנשמה דחכמה בהכלים דבינה וזו"נ והיינו ההמשכת מ"ד דשם מ"ה ע"י העלאת מ"נ של הקרבנות עי' בהגהות ע"פ באתי לגני שבלקו"ת שלא נדפס). והנה הריח שמעורר בעצמות הנפש הוא דוקא דבר חריף וחזק. וענין זה למעלה הוא בחי' ריח בוגדיו בע"ת שע"י שהי' עובר עבירות נגד רצוה"ע ואח"כ ע"י המרירות שמהריחוק כו' הנה תוקף האהבה שלו בכלות הנפש הוא בהתגברות ובחילא יתיר עד שלא יכילנו הכלי וכמו ראב"ד שנגע באמת בתוך פנימיות לבבו גודל ריחוקו מה' ע"כ געה בבכי' עד שיצתה נשמתו. ולכן העלאת מ"ן בבחי' תשובה נק' ריר בוגדיו. ועי"ז מעורר למעלה ג"כ בחי' ריח דהיינו בחי' מקיף העליון שלמעלה מאו"כ כו'. ושייכות תשובה לקרבנות היינו כי האדם בשעת הבאתו את הקרבן הי' צריך לשוב בתשובה ע"כ מצד זה יש בהקרבנות ג"כ בחי' ריח ניחוחי כו'. את קרבני. אותיות התורה מא' עד ת' נותנים כח להעלאת הקרבנות וכמו שהעלאת הקרבנות הי' דוקא בבהמ"ק ששם יכול להיות ההעלאה משא"כ שחוטי חוץ כו' כך משחרב בהמ"ק כו' ד"א של הלכה. והיינו כי בתורה יש ג"כ בחי' אש. כמארז"ל (שה"ר פ"ה) נתנה באש שחורה ע"ג אש לבנה ולכן ע"י עסק התורה נמשך הכח להיות קרבני כו'. ופי' תשמרו כי לחמי לאשי ריח ניחוחי הכל הוא המשכת האור ואח"כ צ"ל תשמרו שיהי' נשמר האור שלא יהי' ח"ו מאבד מ"ה שנותנים לו דהיינו בחי' מ"ה הוי' כו' שואל מעמך. שיכולים לאבדו ח"ו ע"י שטותים. וע"כ צ"ל תשמרו. גם שיהי' נשמר בחי' ביטול הרצון שבתפלה שהוא כנגד הקרבנות. והנה ארז"ל (קדושין ל"ז א'. וברש"י בחומש פ' ראה ע"פ שמור ושמעת שמור זו משנה. כי התגלות רצוה"ע הוא דוקא בתושבע"פ ולא בתושב"כ. וע"י רצוה"ע הוא השמירה. עד"ה וכל בניך בענין בצדקה תכונני. ובפ' ואתחנן ד"ה למען תורא בענין שמור כו' ושמרת ויובן כאן:
י ועתה צ"ל משארז"ל גדולה תפלה יותר מהקרבנות והלא תפלה כנגד תמידין תקנוה והענין דכתיב (חלים קמ"א) תכון תפלתי קטרת לפניך וצ"ל והלא תפלה כנגד תמידין ואיך הוא בתי' קטרת. והנה פי' קטרת הוא לשון קשר ובזה"ק קטורא דנשמתא. והיינו כמ"ש (בראשית מ"ד) ונפשו קשורה בנפשו. ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד (ש"א י"ח) פי' שנקשרה עד שנתאחדה להיות כמו מהות אחד ממש. ולא כמו שנים מחוברים כו' והיינו כי יש אהבה שנפסק לפעמים והיינו לפי שאינה מפנימיות ועצמיות רק שהוא דבר נפרד ויש לו אהבה. אבל יש אהבה שמפנימיות ועצמיות ממש שעצמיות מהות נפשו ממש נקשרה ונתאחדה בתכלית. ואהבה כזו לא תפסק לעולם כו'. וזהו"ע קטרת התקשרות ויחוד הנשמה באלקות בחי' יחוד אמיתי כו' (ולא ע"ד אהבת ותשוקת בחי' נברא ונפרד) והוא מדרגת רשב"י שאמר בחד קטירא אתקטרנא (זח"ג רפ"ח ח') ולכן לא הי' צריך לתפלה כלל כו' והיינו כי קטרת הי' על מזבח הפנימי וקרבנות היו על מזבח החיצון. והיינו בחי' חיצוניות הלב ופנימיות הלב. חיצוניות הלב אינו בקרירות ת"ו כ"א בחי' התפעלות ואהבה עצומה ורק לפי שנמשך רק מהשכל והתבוננות ע"כ נק' חיצוניות הלב. אבל בחי' פנימיות הלב הוא עמוק מאד יותר מהשכל שאין השכל מכיל זאת כלל והוא בחי' עומקא דליבא ומס"נ ליבטל במציאות לגמרי וליכלל ביחודו ית' האמיתי כו'. והנה דוד אמר יחד לבבי כו'. שיהי' מאיר פנימי' הלב בהתגלות גם בחיצוניות הלב. לכן אמר תכון תפלתי קטרת לפניך כי מה שהתפלה כנגד תמידין תקנו הוא רק בחי' חיצוניות הלב. דוגמת הקרבנות שהיו על מזבח החיצון ובבחי' זו הקרבנות מעולים יותר כיון שהיו על המזבח והתפלה בלב. ולכן התפלה א"ז כמצות רצונך ממש כו' כנ"ל. אבל יש מדרגת תפלה בבחי' פנימי' הלב ועומקא דליבא שלמעלה מהשכל. וזה הי' מדרגת חסידים הראשונים שהיו שוהים ט' שעות ביום לתפלות עד שהי' בהם התפשטות הגשמיות בפו"מ כו'. ומדרגת תפלה כזו היא למעלה מהקרבנות. ועל בחי' זו ארז"ל גדולה תפלה יותר מהקרבנות. כי היא בחי' קטרת שעל מזבח הפנימי. וע"ז אמר דוד תכון תפלתי קטרת לפניך. והנה קטרת הוא בחי' ריח המשכה מבחי' מקיפים שלמעלה מאו"כ. (ההפרש שבין ריח ניחוחי דקרבנות לבין ריח דקטרת אפ"ל שהריח דקרבנות מעורר רק בהמקיף דאו"פ שמשם נמשכים האורות אבל הריח דקטרת מעורר במקיף הכללי שלמעלה מגדר המשכת אורות כו'). וכמו"כ כתיב (ישעי' מ"ח) ותהלתי אחטם לך בחי' חוטמא וריח כו'. וזהו שאמר רה"מ סבא (זח"ג ק"ל ב') לבעל החוטם אני מתפלל (פי' דהנה כתיב עלה עשן באפו שבבחי' חוטמא דז"א מקור הדינים וצריך להמתיקם ע"י הריח כמ"ש (דברים ל"ג) ישימו קטורה באפך. ולכן הריח בחוטם דוקא כו' עי' בבה"ז פ' לך לך ע"פ וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר לא אוסיף כו' וזהו לבעל החוטם כו') ולכן ארז"ל (ברכות כ"ד ב') המתעטש בתפלתו סימן יפה לו (כי זהו הוראה שהמשיך בחי' ריח בחוטמא ע"י תפלתו. ואולי זהו הוראה על המתקת הדינים שבחוטמא כנ"ל והרי"ע) וגם בחי' תפלה זו היא בחי' עוה"ב שלמעלה מאכילה ושתיה כי היא בחי' ריח דבר שהנשמה נהנה כו' וע"ד יוכ"פ שאכילה אסור וריח מותר כו'.
להקריב לי הוא ע"י במועדו ג' מועדים הם ממוצעים המחברים תפלת החול עם תפלת שבת (פי' המדות עם ח"ע כו'). גם ג' מועדים כנגד ג' אבות. וגם ג' תפלות ג' אבות תקנום כו':
ואמרת וגו' כבשים בני שנה. בילקוט (עפ"ו) בש"א שהם כובשים עונותיהם של ישראל כמו יכבוש עונותינו ובה"א שהם מכבסים כמד"א כשלג ילבינו וצ"ל מ"ש כאן צו את בנ"י כו' את קרבני כו'. ומה שארז"ל בקדושין (כ"ט א) כ"מ שנאמר צו מיד ולדורות צריך ג"כ להבין והלא בכמה מצות שלא נאמר בהן צו ומ"מ הם מיד ולדורות וכמו מצות ציצית דכתיב דבר כו' ועשו להם ציצית כו' וגם איך הקרבנות מיד ולדורות דעכשיו אין קרבנות. וצל"ח פי' מצוה דיש ב' פי'. א' ל' צווי. והב' ל' צוותא וחיבור. והענין הנה כתיב (חלים ל"ד) יראו את הוי' קדושיו וגו'. קדושיו הוא ע"ש אשר קדשנו במצותיו וצ"ל מהו קדושיו דוקא והכתיב יראו מהוי' כל הארץ והתירוץ כי יראו מהוי' זהו יר"ת וזהו מהוי' דמשמע מרחוק ששם הוי' הוא בבחי' ריחוק כו'. אבל יראו את הוי' הוא את הטפל כו' להיות טפל ובטל לגמרי לשם הוי' וזהו בחי' יר"ע ולכן קדושיו דוקא. אך צ"ל לפ"ז מהו הטעם כי אין מחסור ליראיו. הנה אנו אומרים שהבריאה יש מאין. וצ"ל והלא ממך הכל שלמעלה היש ולמטה כלא ואין כו' ועפ"י פשוט התירוץ כי הבריאה היא שלא בדרך השתלשלות והדרגה וערך כו' (שא"א לייחס אליו ית' הפעולה בערך) ע"כ אין שייך כ"כ ממך כו' כ"א יש מאין. אך התירוץ האמיתי דהנה התהוות העולמות אינם מעצמותו ומהותו ממש דהכתיב (מלאכי ג') אני הוי' ל"ש כו' כ"א רק מבחי' שמו לבד כמ"ש (חלים קמ"ח) יהללו שם הוי' כי הוא צוה ונבראו. השם זהו הארה בעלמא שאינו נוגע להעצמיות כו'. ונק' ג"כ בחי' מלכות מלכותך מכ"ע כי מלוכה רק מלך שמו נק' עליהם. וזהו בריאה יש מאין שמקור התהוות הבריאה הוא רק מבחי' שם ומל' שהוא הארה בעלמא דכלא ואין לגבי עצמותו ומהותו ית' וכמ"ש (ישעי' כ"ו) בי"ה הוי' צור עולמים רק שתי אותיות. וכמשל ביטול שתי אותיות לגבי כללות כח הדיבור וכו'. והיינו שכל התהוות היש של עולמות הנבראים דבי"ע ונשמות ומלאכים עד אין קץ כו' הוא רק מבחי' אין מל' דאצי' שהיא אין וכלא לגבי עצמותו ית'. והנה כמו"כ למעלה יותר כתיב והחכמה מאין תמצא. ח"ע ראשית האצי' והנה קנה חכ' קנה בינה בגימט' יש וזהו עתיד הקב"ה להנחיל כו' ש"י עולמות שנאמר (משלי ח') להנחיל אוהבי יש כו' והנה כתיב (תלים ק"ד) כולם בחכמה עשית שהחכ"ע כעשי' נחשבת לגבי עצמותו ממש. ולכן התהוות החכ' מאוא"ס ב"ה הוא רק מהארה ולא מעצמותו ומהותו ממש. והארה זו נק' אוא"ס. וזהו והחכ' מאין תמצא רק הארה בעלמא שנק' אין. ועפ"ק הו"ע אבא יונק ממזלא בחי' שערות כו'. אך אין זה הוא למעלה מסדר השתלשלות ועל בחי' אין זה כתיב כי אין מחסור ליראיו. שבחי' אין זה ממלא כל החסרון שנעשה בסדר השתלשלות ע"י חטא ופגם. והחסרון הו"ע מארת חסר בחי' בחוסר כל ונהר יחרב ויבש. אבל בחי' אין זה כיון שהוא למעלה מסדר השתלשלות ע"כ הוא ממלא כל החסרון ע"י גילוי תוס' אורות כו'. כי הנה בבחי' אין יש בו שני בחי' הא' מה שהוא מקור התהוות היש. והבחי' הב' כמו שכלול בעצמותו עדיין בבחי' יש האמיתי. וזהו"ע הי' הוא ושמו בלבד. בחי' שמו כמו שכלול בעצמותו. ואח"כ נתגלה בחי' שמו להיות שרש הנאצלים כו' ולכן בחי' הב' של בחי' אין יוכל למלאות כל החסרון שבסדר השתלשלות. אך כדי להמשיך בחי' אין ע"ז כתיב יראו את כו' כי אין מחסור כו' שע"י היראה ממשיכים בחי' אין. והיינו כי מהות היראה הוא ביטול ואין כו'. ועפי"ק יר"ת היא בחי' מל' ונתחב"ס דוקא שבבחי' יר"ת דמל' מאיר בחי' אין דכתר כדי שיוכל להיות מבחי' מל' התהוות יש מאין דבי"ע וזהו ג"כ ענין הב' פי' דמצוה ל' צווי ול' צוותא. שע"י קיום הצווי דוקא ממשיכים הצוותא כו'. כי בקיום המצות יש שני אופנים. א' כמו עבד שעובד ומתקן לרבו. והיינו כשמתבונן איך ע"י קיום המצוה ממשיך המשכה עליונה מאד נעלה כמו ע"י ציצית ל"ב נ"ח והנה כשמקיים המצוה בבחי' זו כדי להמשיך כו' שיהי' דירה בתחתונים שהו"ע העבודה והתיקון ששייך לגבי הקב"ה כמ"ש ע"פ לא הביט ע"ש ה"ז בחי' יש ודבר ואין זה שלימות העבודה. כ"א העיקר צ"ל רק שעושה כדי לקיים הצווי לבד ולא יבקש שום טעם כלל. ובאופן הזה עושה המצוה בבחי' ביטול יותר כו' ונק' יראה וקבעומ"ש שעושה המצוה רק כדי לקיים הצווי של הקב"ה כו'. והנה על ידי קיום הצווי ממשיך הצוותא שהוא בחי' אין שמחבר אוא"ס עם העולמות כו'. דהנה יש ג' בחי' יש ואין ויש. עולמות הנבראים דבי"ע הם בחי' יש ודבר נפרד. ובחי' מל' דאצי' שמהוה היש דבי"ע נק' אין כנ"ל שהיא הארה בעלמא דכאין ואפס כו'. ועצמות אלקות שמאיר באצי' נק' יש האמיתי שממנו נמשך האין שמהוה היש. נמצא בחי' אין דמל' מחבר בחי' יש האמיתי דאצי' עם יש המדומה דבי"ע כו'. וכמו"כ למעלה יותר אצי' וח"ע בחי' יש מאין לגבי אוא"ס ב"ה כנ"ל ובחי' הכ"ע שממנו נמשך האצי' דח"ע נק' אין. ועצמות אוא"ס ב"ה ממש נק' יש האמיתי. ולכן האין דכתר מחבר ההמשכה והגילוי מעצמות אוא"ס ב"ה בחי' יש האמיתי להאיר באצי' שהכתר הוא הממוצע שמחבר אוא"ס בנאצלים. ולכן האין דכתר נק' בחי' צוותא וחיבור שמחבר אוא"ס עם נאצלים. והמשכת צוותא זו דבחי' אין כו' הוא על ידי קיום הצווי דוקא. שע"י הצווי נמשך הצוותא. וזהו הב' פי' דמצוה ל' צווי ול' צוותא כו':
ב ובזה יובן ענין צו את בנ"י כו' את קרבני כו' פי' שלא יקריבו הקרבן מצד הטעם כו' דהיינו שע"י העלאת הקרבן ממשיכים המשכה עליונה מאד כ"א רק מצד הצווי לבד כו' שזה גבוה יותר כי הצו הוא למעלה מהקרבן עצמו. וכמ"ש (ש"א ט"ו) שמוע מזבח טוב. שהשמיעה והביטול רק לקיים הצווי של הקרבן זהו גבוה יותר מהטעם של הקרבן עצמו כו' וע"י קיום הצווי של הקרבן ממשיכים הצוותא וחיבור דבחי' אין דכתר כו' כנ"ל שמחבר עצמות אוא"ס עם נאצלים. וזהו צו כו' את קרבני. שע"י הצו ממשיכים קרבני ל' קירוב שהוא בחי' אין שמקרב ומחבר אותי להעולמות כו'. כי קרבני הוא כמו צוותא וחיבור שהוא בחי' אין אך צ"ל משארז"ל כ"מ שנאמר צו מיד ולדורות למה נכתב זה בקרבנות וכנ"ל הקושיא. הענין דכתיב (הושע ו') והמה כאדם עברו ברית וארז"ל במד"ר איכה בפתיחתא סי' ד') כאדה"ר הכנסתיו לג"ע וצויתיו ועבר על צווי ודנתי אותו בשילוחין ובגירושין כמו"כ ישראל הכנסתים לא"י וצויתים שנאמר צו את בנ"י כו' ועברו על הצווי ודנתי אותם בשילוחין ובגירושין. פי' שעברו על הצווי היינו כי הצו הוא בחי' צוותא וחיבור (להיות דירה בתחתונים) והו"ע ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן שהוא המשכת גילוי אוא"ס בבחי' מל' מקור דבי"ע כדי שיהי' דירה בתחתונים. משא"כ בגלות שעברו על הצווי שהוא הצוותא וחיבור דכתיב (איוב י"ד) ונהר יחרב ויבש וגרמו להיות ובפשעכם שולחה אמכם ההפך מבחי' צוותא וחיבור. ולכן דנתי אותם ג"כ בשילוחין ובגירושין. וזהו צו מיד ולדורות כו'. דכיון שעברו על הצווי הייתי יכול לומר שעתה בגלות לא יש כלל ענין הצו של הקרבנות. לכן כתיב צו מיד ולדורות שגם עתה בגלות יש ג"כ ענין הצו של הקרבנות. והיינו ענין תפלה במקום קרבנות וארז"ל גדולה תפלה יותר מהקרבנות. כי ענין התפלה הוא כמ"ש בחנה ותתפלל על הוי'. דהנה קרבן לא מצינו לשום שם מהז' שמות. רק לשם הוי' לבד. כמ"ש אדם כי יקריב קרבן להוי'. והענין כי הז' שמות שאין נמחקין נק' כינויים ושם הוי' נק' שם העצם. והיינו כי הז' שמות הם בהמדות. שם אל בחסד ושם אלקים בגבורה והנה עצמות אוא"ס ב"ה למכאמא"כ. לכן השמות שבהמדות נק' רק כינוים כו'. אבל שם הוי' הוא האור דלמכא"מ שמאיר בהמדות ע"כ נק' שם העצם. וזהו קרבן להוי' שמקרב ומייחד שם הוי' עם הז' שמות. דהיינו שיאיר בהמדות. ולכן נקר' הקרבן לחמי כו' כמו הלחם שמחבר הנשמה עם הגוף כמו"כ שם הוי' לגבי הז' שמות נק' כנשמתא לגופא כמ"ש בת"ז וכד אנת תסתלק מנייהו אשתארו כולהו שמהן כגופא בלא נשמתא. אך אנת הוא דקשיר לון ומייחד לון. שבחי' אנת הוא חד ולא בחושבן שהוא עצמות אוא"ס הוא המקשר והמייחד שם הוי' עם הז' שמות. והיינו המשכת בחי' אין בשם הוי' ואח"כ נמשך גילוי שם הוי' בהמדות. וכ"ז הוא ענין הצוותא של הקרבן. וכמו"כ עתה יש בחי' הצו דקרבנות בתפלה ואדרבה גדולה תפלה יותר כו'. דכתיב ואני תפלה, שבחי' אני עצמה היא בבחי' תפלה והתחברות ל' התופל כלי חרס כו'. והיינו ע"י הח"י ברכאן נמשך להיות ואולם חי אני המשכת בחי' חי ובחי' יחיד חי כו' בבחי' אני עצמה (שלא ע"י המדות). וזהו ותתפלל על הוי' למעלה משם הוי' כי ההמשכה נמשך מבחי' יחיד ממש שלמעלה משם הוי' (בבחי' מל'. אבל ע"י הקרבן אעפ"י שממשיכים ג"כ מבחי' אין זהו רק כדי לקשר ולייחד שם הוי' עם הז' שמות) ורק החילוק שע"י הקרבנות הי' נמשך ע"י המדות ע"כ הי' גילוי אלקות גם בחיצוניות העולמות. אבל ע"י התפלה אעפ"י שנמשך ממקום עליון ביותר אבל כיון שמאיר שלא ע"י המדות הנה ההמשכה רק בפנימיות אבל בחיצוניות אין שום גילוי כו' עד"ה כי אברהם לא ידענו ובהגהות לביאור שע"פ אני ישנה שלא נדפס. והנה בקרבנות היו מקריבין חלב ודם חיור וסומק שהו"ע ב' מדות חו"ג כי עיקר התחלקות המדות הוא רק חו"ג. ות"ת ממוצע. וענין הקרבת חלב ודם היינו כי כדי להמשיך גילוי אוא"ס ב"ה בהמדות צ"ל תחלה העלאת המדות בבחי' ביטול בלאו מכא"מ כו' וזהו לך הוי' הגדולה והגבורה וכו' שהו"ע העלאת וביטול המדות מלמטלמ"ע. ואח"כ נמשכים ומתגלים המדות מלמעלמ"ט דהיינו שנמשך התגלות שם הוי' בהמדות כדי שיהי' ע"י המדות התגלות אלקות בעולמות וזהו פי' ב' בפסוק לך הוי' הגדולה כו'. וכמארז"ל ברכות נ"ח א') הגדולה זו מע"ב והגבורה זה יצימ"צ כו'. וכעת בתפלה ענין הקרבת חלב ודם. חלב הוא התענוג שיהי' כל התענוג רק באלקות לבד כל חלב להוי'. ודם הוא סומקא התלהבות שיש בתאוות צריך להפוך לה' כו':
ריח ניחוחי. הנה הריח הוא בחי' מקיף שאין נכנס בפנימי' כמו מאכל. ולכן הריח מתקיים שמריח וחוזר ומריח. ומ"מ הוא רק הארה מעצמיות הפרי. וזהו בחי' אין כי אין מלמטה למעלה הפי' שאין מושג וא"כ הוא בחי' מקיף. ומלמעלמ"ט הפי' שהוא הארה בעלמא דכאין ואפס וא"כ בחי' אין נק' ריח ניחוחי כו' והיינו שע"י הקרבת חלב ודם כנ"ל נמשך הגילוי מבחי' אין בשם הוי' ומשם הוי' בהמדות כדי שיהי' גילוי אלקות בעולמות. וזהו קרבני שמקרב אותי להעולמות כו'.
כבשים בני שנה נת' ע"פ ואמרת כו' (דרוש שאח"ו) ע"ש. וכן ענין הפלוגתא דב"ש וב"ה נת' שם באריכות יעו"ש:
ואמרת אליהם את קרבני לחמי וגו' ואמרת להם זה האשה וגו' להבין מ"ש ב"פ ואמרת. גם להבין מ"ש זה האשה שהקרבנות נק' אשה. כי הנה דצח"מ הם כנגד ד"י ארמ"ע. ואעפ"י שכאו"א מורכב מכל הד"י. מ"מ בדומם העיקר הוא יסוד העפר שגובר בו יותר. ובצומח העיקר יסוד המים כי המים מצמיחים כו'. ובחי יש שני דעות. דעה א' שחי הוא כנגד יסוד האש שהוא הגובר בו יותר ולכן חי בעל תנועה כמו שהאש מתנענע. ולכן גבי בהמות וחיות המרכבה כתיב והחיות כו' בוערות כו' מראיהם כגחלי אש. ומדבר הוא כנגד יסוד הרוח ולכן על נפש חיה ת"א לרוח ממללא. והנה לדעה זו שחי הוא כנגד יסוד האש שהוא הגובר בו. לכן א' א"ש מה שהקרבנות נק' אשה. כי הקרבנות הי' בבע"ח יסוד האש. והיינו שע"י הקרבנות הי' בירור והעלאת יסוד האש הטבעי ליכלל באלקות (עי' בלקו"ת פ' שלח בד"ה בפ' נסכים). ויש דעה שני' שחי הוא כנגד יסוד הרוח ומדבר הוא כנגד יסוד האש והעיקר כדבריהם. כי בד' יסודות כל יסוד המעולה הוא מקיף את יסוד התחתון כי יסוד המים הוא למעלה מעפר ומקיף אותו. ויסוד הרוח מקיף את יסוד המים. ויסוד האש את הרוח. עד"ה וקבל היהודים. וא"כ יסוד האש הוא גבוה ולמעלה במדרגה מכל הג' יסודות. עכצ"ל שמדבר הוא כנגד האש. וז"ש (דברים ד' כ"ד) כי הוי' אלקיך אש אוכלה הוא כמו האש שאין לו התחברות עם הג' יסודות כי כולם דרך ירידה מלמעלמ"ט ואש מתנענע להסתלק למעלה במקורו כו' כמו"כ אלקות אין לו התחברות כלל עם העולמות. עד"ה והר סיני עשן. ועד"ז גם המדבר שהוא מובדל מדצ"ח נק' אש. וזהו איש ואשה ל' אש. אש יו"ד אש ה'. וחי הוא כנגד יסוד הרוח כמ"ש (קהלת ג' כ"א) רוח הבהמה היורדת למטה כו'. וכתיב (בראשית ז' כ"ב) כל אשר נשמת רוח חיים באפיו. והנה לדעה זו שחי הוא כנגד רוח קשה למה נקראו הקרבנות אשה. ויש שתירצו לפי שכליל לאשים שנכללים באש שלמטה ואש שלמעלה לכן הגם שבעצמם הם יסוד הרוח נק' אשה לפי שכליל לאשים כנ"ל. אך התירוץ האמיתי לדעה זו מה שהקרבנות נק' אשה. יובן בהקדים להבין כללות ענין הקרבן שבא על החטא וע"י הקרבן מתכפר החטא. דלכאורה מה בכך שמקריב הבהמה ע"ג המזבח שעי"ז יתכפר לו החטא. והענין דכתיב (חלים נ"א) זבחי אלקים רוח נשברה שהעיקר שבשעת הבאת הקרבן הי' צ"ל תשובה כשיתבונן איך שכל המעשים שעושים בהבהמה הי' צריך לעשות לו מחמת החטא אלא שזהו חסד עליון שמקבלים הבהמה במקומו. ועי"ז הי' לבו נשבר ונדכה עד שגם כח המתאוה דנה"ב שהוא חמימות האש לחשוק תענוגים גשמיים נכלל ג"כ ברשפי אש האהבה לאלקות ית'. וכמו ענין תפלה במקום קרבנות. דהענין שאז היו מקריבים בהמה גשמי' ע"ג המזבח ועתה מקריבים את נה"ב דהיינו להוציא הכח המתאוה והאש מתענוגים גשמיים ולהיות נתפעל ברשפי אש האהבה לאלקות. והנה עתה הוא רק תפלה לחוד. משא"כ בזמן בהמ"ק הי' שני הדברים. א' הקרבת קרבן הבהמה ע"ג המזבח. והב' מה שעי"ז הי' ג"כ בירור והעלאת כח המתאוה והאש דנה"ב שבאדם להיות נכלל ברשפי אש האהבה לה' וז"ש אדם כי יקריב מכם כו' מן הבהמה. פי' שהקרבן הי' מכם היינו מישראל גופא. וגם מן הבהמה. נמצא מבואר שבשעת הקרבת הקרבן ע"ג המזבח הי' ג"כ בירור והעלאת כח המתאוה דנה"ב שבאדם ליכלל ברשפי אש האהבה באלקות. ולכן נק' הקרבנות אשה הגם שבעצמם הם בחי' רוח אך לפי שעל ידם הי' ג"כ העלאת נה"ב השכלי' שבאדם בחי' מדבר יסוד האש ע"כ נק' אשה. וזהו ב"פ ואמרת. א' הצווי על קרבן הבהמה שע"ג המזבח. ב' הצווי על הקרבן שבאדם גופא שהוא העלאת כח המתאוה דנה"ב שבאדם שיוכלל ברשפי אש האהבה באלקות. וזהו ואמרת להם זה האשה. והנה אשה הוא אש ה' פי' שהתפעלות הנה"ב ברשפי אש האהבה הוא מההתבוננות בבחי' ה' בה' בראם שכל העולמות עליונים ותחתונים נתהוו רק מאות ה' בלבד אתא קלילא כו' שהבל העליון המלובש בו מועט מאד. והוא בחי' מל' כמ"ש מלכותך מכ"ע שהיא רק הארה בעלמא. והתבוננות זו היא בק"ש בשכמל"ו. ועי"ז ואהבת כו' בכל לבבך בשני יצריך שגם היצה"ר נתפעל ברשפי אש האהבה לה' והנה כתיב (בראשית ב' כ"ג) לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת שאש ה' דנה"ב נמשך מאש יו"ד דנה"א. כי הנה על הנה"א כתיב (שה"ש ח') רשפיה רשפי אש שלהבת י"ה. שהוא אה"ר ליבטל במציאות הנמשך מהתבוננות בבחי' י"ה שהוא אוא"ס שלמעלה מהעולמות כי התהוות העולמות הוא רק מבחי' ו"ה כו'. והנה ע"י שהנפש אלקית מתגלה כחה בגוף האדם בבחי' אה"ר הנ"ל שלהבת י"ה כו' עי"ז נפרד כח המתאוה דנה"ב מהרע שקשור בו כו' ומתפעל ג"כ ברשפי אש האהבה דאש ה' הנ"ל וזהו כי מאיש לוקחה זאת (ועי' בלקו"ת פ' חוקת בד"ה ע"כ יאמרו המושלים בסופו). והנה אש הוא ג"כ לשון חוזק כמ"ש (שה"ש ב' ה') סמכוני באשישות. וארז"ל (במד"ר שה"ש פ"ב סי' י"ד) בהלכות המאוששות. ופי' במ"כ החזקות. וכן כתיב (ישעי' מ"ו) והתאוששו. ופירש"י התחזקו. והענין כי יש איש ואנוש איש הוא ל' חוזק כמ"ש (מ"א ב') וחזקת והיית לאיש כי כאיש גבורתו (שופטים ח' כ"א). וכתיב (תלים קי"ב) אשרי איש ירא את ה' וארז"ל (ע"ז י"ט א') מי שהוא גבור על יצרו כאיש. אבל אנוש הוא לשון חלישות כמ"ש (ירמי' י"ז ע') עקוב הלב מכל ואנוש הוא. והיינו כשהנפ"א יכול להתגלות בגוף בבחי' אה"ר דשלהבת י"ה הנ"ל ולהפריד כח המתאוה דנה"ב מהרע ושיתפעל ג"כ ברשפי אש האהבה כו' אזי נק' איש גבור כאיש (איזהו גבור הכובש את יצרו כו'), אך לפעמים כתיב (תלים ל"א י"א) כשל בעוני כחי. כחי קאי על הנשמה שאינה יכולה להתגלות בגוף. כי הגוף ונפש הבהמית מסתיר עליה מחמת גודל ההתקשרות בתאוות גשמיים. ואזי נק' הנה"א בשם אנוש לשון חלישות. והנה כתיב (תלים ק"ד) ולחם לבב אנוש יסעד. לחם קאי על התורה שהתורה נק' עוז ותושי' שנותנת עוז וכח בנה"א שיוכל להתגלות בגוף ומתשת כח הנה"ב שיפרד מהרע ויתפעל ג"כ באהבה לה'. וזהו סמכוני באשישות בהלכות המאוששות ע"י ישראל מתקשראן באורייתא עי' בד"ה בחדש השלישי. וזהו ואמרת להם זה האשה. שבחי' אמירה דיבור התורה. כי התורה מצותה בדיבור דוקא. נותן כח להיות זה האשה אש ה' דנה"ב. אשר תקריבו להוי' כי הקרבן אינו לשום שם זולת לשם הוי'. ויש ז' שמות שאינן נמחקין. אך הקרבן הוא רק לשם הוי'. והיינו כי כדי שיהי' מאוא"ס ב"ה מקור לעולמות הוא רק ע"י שם הוי' יו"ד צמצום נקודה כו'. ה' התפשטות ו' המשכה כו'. והנה ע"י הקרבנות ממשיכים את שם הוי' מאוא"ס ב"ה. ופן עתה התפלה במקום קרבנות. ת"י ברכאן דצלותא ברוך אתה הוי' שיתהווה שם הוי' מאוא"ס ב"ה (והכוונה שממשיכים תוס' אור מעצמותו ומהותו ית' בשם הוי'). וזהו אשר תקריבו להוי'. וכן ריח ניחוח להוי'. הכל כנ"ל:
ב כבשים בני שנה וגו' הנה בקרבנות היו פרים ואילים וכבשים פרים כנגד אברהם דכתיב (בראשית י"ח ז') ואל הבקר רץ אברהם. אילים כנגד יצחק דכתיב (שם כ"ב י"ג) איל אחר נאחז כו'. כבשים כנגד יעקב דכתיב (שם ל' מ') והכשבים הפריד יעקב. ופי' והכשבים הפריד יעקב ע"ד וחבר הקיני נפרד מקין (שופטים ד' י"א). כי קין שרשו מגבורות דקדושה שנפלו ברע. והנה יתרו ג"כ משרש קין אך אח"כ נפרד ונתברר מהרע לגמרי וזהו וחבר הקיני נפרד מקין פי' שנפרד ונתברר מהרע דקין ונעשה מקין קיני קן לתורה. גם קן קנה חכמה קנה בינה. קן צפור. ועד"ז הוא ג"כ והכשבים הפריד יעקב כי כשבים הוא בחי' הבל כמ"ש (בראשית ד') והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו כו' והבל שרשו מקו הימין אך נתערב ג"כ ברע ולכן יעקב תיקן בחי' הבל והפריד אותו מהרע לגמרי. וזהו והכשבים הפריד יעקב שהפריד מהרע והנה ארז"ל (שבת ע"ז ב') מ"ט עיזי מסגן ברישא והדר אימרי. כברייתו ש"ע ברישא חשוכא והדר נהורא. עיזי קאי על עוכומ"ז. ואימרי קאי על נש"י כמ"ש (יחזקאל ססי' נ"ד) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם. ותרגום כבש וצאן בכ"מ הוא אימרא. ולפ"ז גם פי' והכשבים הפריד יעקב קאי ג"כ על כנס"י שהפריד אותה מהרע. ולהבין מה שכנס"י נק' כבש אימרא. הנה כתיב (דברים כ"ו י"ז) את הוי' האמרת היום. והוי' האמירך היום וארז"ל (ברכות ו' ב') את הוי' האמרת אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם הוי' אלקינו הוי' אחד. אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. וזהו והוי' האמירך היום. פי' חטיבה ל' שבח כמ"ש (תלים קמ"ד) מחוטבות תבנית היכל ופירש"י משובחות כי הנה צ"ל למה אומרים אחד ולא יחיד. כי הרי יש אחד המנוי ג"כ. עי' ת"א פ' וארא. והענין כי יחיד היינו באוא"ס ב"ה עצמותו ומהותו שאינו בגדר עלמין כלל. וכמו עד שלא נבה"ע כו'. וז"ש יחיד חי העולמים מלך שמהוע"צ ית' הוא בתי' יחיד. וכדי להיות תי העולמים יש ודבר נפרד הוא רק ע"י בחי' מלך שהוא רק הארה וגם בבתי' רוממות והתנשאות כו'. עי' ביאור ע"פ וכל העם רואים כו'. והי' אפ"ל שעתה שנתהוו העולמות ע"י בתי' מלך הרי הם באמת יש ודבר. ע"כ אנו אומרים הוי' אחד. פי' את"ד בז"ר וארץ ובד' רוחות. שאעפ"י שנתהווה בחי' עולם ו"ק מעומ"ט וד' סטרין אינו יש ודבר כלל כ"א הוא כל"ח ובטל במציאות ממש באוא"ס ב"ה שלמעלה מבחי' עולם. והנה כל העמים אומרים רם על כל גוים הוי' על השמים כבודו. עזב ה' את הארץ. שעולמות הנבראים הם יש ידבר בפ"ע. אבל ישראל אומרים המגביהי כו' המשפילי כו' שאין שייך כלל לומר ששמים הם יותר בערך אליו מבחי' ארץ. כי ערך שייך רק בסדר ההשתלשלות וכן ארץ לגבי שמים הוא בחי' חשבון וערך. הגם דכתיב (חלים ק"ג) כגבוה שמים על הארץ מ"מ יש חשבון וערך בהגובה כו' אבל לגבי מהוע"צ ית' הרי שו"א שניהם אין ערוך בשוה (כי הוי' לגבי עתיקא כאלקים יחשב) ולכן כשם שמאיר בשמים כך הוא בארץ. ורק שבשמים מאיר אוא"ס ב"ה בהתגלות בלי מסך ולבוש לכן הוא עולם האחדות ובטל במציאות אבל בארץ מאיר ע"י לבושים ופרסות ולכן מתראה העולם ליש ודבר. אבל באמת הכל כל"ח ובטל במציאות ממש ונמצא הוא ית' לבדו גם מצד העולמות והנה כעת הוא רק בחי' אמונה והודאה כמ"ש (זכרי' י"ד) ביום ההוא יהי' הוי' אחד ושמו אחד. משא"כ האידנא לא כשאני נכתב כו' (פסחים ספ"ג). אבל ע"י אמונה זו יזכו לע"ל שיהי' התגלות אלקות בבחי' ראי' ממש כמ"ש (ישעי' מ') ונגלה כבוד הוי' וראו כו' וזהו תפילין דמארי עלמא מה כתיב בהו ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ (ברכות ו' א'). התפילין הם ד' מוחין תו"ב חו"ג אשר בתוכם מלובש אוא"ס ב"ה, והקב"ה שמניח תפילין הוא ז"א דאצי' שבו נמשכים התפילין הנ"ל. וזהו תפילין דמארי עלמא שהוא התלבשות אוא"ס על ידי המותין בז"א ו"ק דאצי' מה כתיב בהו ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. שע"י השבח שלהם בבתי' אחד כנ"ל שגם לאחר שנתהוה בחי' עולם ו"ק הוא כל"ח ובטל במציאות לגבי יחודו האמיתי עי"ז ממשיכים התלבשות אוא"ס ב"ה בבתי' ו"ק דאצי' שיהי' הוי' אחד כו'. וזהו את הוי' האמרת היום. פי' שאתה המשכת התלבשות אוא"ס ב"ה בג' קוין חג"ת וזהו אמ"ר אש מים רוח כנודע. וה' האמירך היום שיהי' גילוי זה מאוא"ס ב"ה הסוכ"ע יחו"ע ביטול אמיתי גם בכנס"י כמ"ש (דברים ז' ו'. י"ד ב') כי עם קדוש אתה להוי' אלקיך ע"י שמאיר בכנס"י גילוי אוא"ס הסוכ"ע אזי נק' עם קדוש. וזהו שהתרגום דכבש בכ"מ הוא אימרא. כי כבש קאי על כנס"י ע"כ נק' אימרא בחי' והוי' האמירך היום כנ"ל:
ג ועתה נבוא להבין מארז"ל מ"ט עיזי מסגן ברישא והדר אימרי. כי יניקת הקליפות הוא מבחי' שערות העזים דוקא. וז"ש (בראשית כ"ז י"א) עשו אחי איש שעיר שיניקתו מבחי' שערות. ולכן כתיב (שה"ש ו' ה') שערך כעדר העזים שגלשו כו' שצ"ל גלישת השערות עי' בד"ה הסבי עיניך בסופו. ובד"ה ונקדשתי ספ"ד. והנה כתיב (תלים ססי' י"ב) סביב רשעים יתהלכון וכתיב (חבקוק א' ד') רשע מכתיר את הצדיק. שהקליפה היא סביב הקדושה ומקבלת איזו יניקה מהקדושה. ולכן יחזקאל כשהי' צריך לראות המרכבה ראה תחלה ענן גדול ורות סערה כו' ונוגה לו סביב שהם ג"ק וק"נ. ואח"כ כתיב ומתוכה כעין החשמל כו'. ולכן הקליפות הם סביב בתי' מל' דקדושה ורוצים לקבל איזו יניקה ממנה וזהו עיזי מסגן ברישא והדר אימרי. כברייתו ש"ע כו' שתחלה הי' זמ"ל דתהו ונפלו בשבה"כ בק"נ ואח"כ מלך השמיני הדר. הדר הוא לכל חסידיו שנתברר ונתתקן עולם התיקון דאצי'. וזהו ברישא חשוכא והדר נהורא (כמ"ש והארץ היתה תהו כו' ויאמר אלקים יהי אור בחי' שם מ"ה דתיקון). ולכן גם עתה הקליפה קדמה לפרי וכמו שאנו רואים בגידול התבואה שתחלה גדל קש ותבן ואחר זמן נצמח הפרי בתוך הקש ותבן ואז מפרידים הקש והתבן מהפרי. וזהו עיזי מסגן ברישא והדר אימרי. שהקליפות סובבים את המל' ורוצים לקבל יניקה ממנה. ועתה יובן ענין והכשבים הפריד יעקב. כי כשב הוא אימרא בחי' והוי' האמירך המשכת גילוי אוא"ס ב"ה הסוכ"ע בכנס"י בבחי' יחוד גמור. וע"כ כדי להיות גילוי ויחוד זה צריך להפריד את המל' מהרע דסט"א כי בכסאו של הקב"ה אין דבר רע נוגע (שמות רבה פט"ו סי' כו) כמ"ש (תלים ה') כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע. וזהו והכשבים הפריד יעקב. שהפרידם מבחי' עיזי מסגן ברישא. ואזי יכול להיות בחי' כבש אימרא וה' האמירך היום יחוד עליון. וכמו"כ הוא באדם שהנה"א מלובש בגוף ונה"ב שהמדות דנה"ב קשורים ברע ואזי אין יכול להיות הנה"א בבחי' כבש אימרא שהוא גילוי סוכ"ע יחו"ע ביטול במציאות כו' ולכן צריכים תחלה להפריד מדות דנה"ב מהרע ולאכפי' אותם שיתפעלו ג"כ ברשפי אש האהבה לאלקות. ואזי יכול להיות בנה"א הגילוי דבחי' והוי' האמירך היום יחו"ע כנ"ל. וזהו תוכן המשך הפסוק. ואמרת להם זה האשה. שע"י אמר ודיבור התורה נמשך הכח לברר הנה"ב שיבוא לבחי' אש ה' כנ"ל (ועי"ז אשר תקריבו להוי' כנ"ל שיומשך תוס' אור מעצמותו ית' בשם הוי'). ואח"כ יוכל להיות כבשים בני שנה שהוא הנה"א שנים ליום בחי' והדר נהורא בחי' וה' האמירך היום גילוי יחו"ע כו'. ובמשנה (רפ"ד דתמיד) אי' שהתמידין היו נשחטין כנגד השמש דוקא בשחר על קרן צפונית מערבית ושל בין הערבים על קרן צפונית מזרחית. והיינו כדי להמשיך בחי' וזרחה לכם כו' שמש צדקה כו':
ד והנה בפי' כבשים יש פלוגתא דב"ש וב"ה (ילקוט ע"פ זה). דבש"א כבשים שהם כובשים עונותיהם של ישראל כמ"ש יכבוש עונותינו. ובה"א כבשים ל' כיבוס שהם מכבסים כו' וכמ"ש תכבסני ומשלג אלבין. וכתיב כשלג ילבינו. שמלבין עונותיהם של ישראל. והענין דארז"ל (אבות רפ"ד) איזהו גבור הכובש את יצרו פי' כובש היינו שהיצה"ר הוא בתקפו כתולדתו. והי' רוצה לחשוב הרהורים רעים. וכן דיבור ומעשה האסורים. ורק שהוא גבור וכובש יצרו שאין מניחו להתפשט במחדו"מ האסורים. ובחי' זו נק' בזהר אתכפיא שהמדות רעות דנה"ב ישנם בשלימות עדיין רק שאין מניחם להתפשט כו'. אבל אתהפכא היינו שנהפכו המדות דנה"ב לגמרי מהקצה אהק"צ מאהבת עוה"ז ותענוגי' לאהבת ה' ית' ולהיות אוהבי הוי' שנאו רע. שאין שום רצון כלל לרע. והנה נת"ל ענין הקרבן שעי"ז נעשה ג"כ בירור והעלאת הנה"ב שבאדם שיתפעל ברשפי אש האהבה לאלקות שלכן נק' הקרבן בשם אשה כנ"ל. אך בירור זה הוא רק אתכפיא שמתפעל ברשפי אש האה' לאלקות אבל מכל מקום יוכל להיות אחר כך הרצון להיפך כו' (עי' בת"א בד"ה חכלילי בענין אהבת עולם ובלקו"ת ד"ה מקושש) ולכן אומרים ב"ש כבשים הוא יכבוש עונותינו. שכשם שהאתעדל"ת והעלאה שמלמטלמ"ע הוא רק בבחי' אתכפיא כך נמשך ג"כ מלמעלה להיות יכבוש עונותינו ופירש"י ז"ל בערכין (ח' ע"ב) מטמין אותם תחת כסה"כ והעון עצמו אינו נמחק. פי' העון הוא מדה"ד שנעשה ע"י העון. והוא ית' מגביהו למקום גבוה מאד אשר שם אין העון תופס מקום כלל וע"כ אין מדה"ד פועל פעולה רעה ח"ו. וענין שמטמין תחת כסה"כ דהנה ארז"ל (יומא פ"ו א') גדולה תשובה שמגעת עד כסה"כ. דהנה כתיב (שמות ט"ו) מכון לשבתך כו' שכסה"כ הוא מכוון כנגד היכל קה"ק. דהנה בברכת המצות אומרים אשר קדשנו במצותיו. שע"י המצות ממשיכים מבחי' קדש העליון שמובדל מסדר השתלשלות העולמות אבל קה"ק היינו שהוא מובדל ולמעלה גם מבחי' קדש העליון. וכענין קדושתי שלמעלה כו'. וע"י גילוי זה נתקן כל הפגמים שבקדש העליון וזהו גדולה תשובה שמגעת עד כסה"כ ששם מאיר הגילוי מבחי' קה"ק. וע"כ משם נמשך תיקון כל הפגמים שבקדש העליון שרש המצות. וזהו פי' יכבוש עונותינו שמטמין אותם תחת כסה"כ. היינו שמגביה את מדה"ד ומעלהו לכסה"כ ששם מאיר הגילוי מבחי' קדה"ק ע"כ שם אין העון תופס מקום כלל ואין יכול להיות ממדה"ד שום פעולה לרעה. אבל העון עצמו אינו נמחק שמדה"ד גופא אין נהפך לרחמים. כמו שמלמטה התשובה והאתעדל"ת רק בבחי' אתכפיא. אבל ב"ה הם מבחי' רב חסד מטה כלפי חסד. לכן אומרים כבשים הוא ל' כיבוס תכבסני כו'. אעפ"י שהאתעדל"ת הוא רק בבחי' אתכפיא. מ"מ נמשך עי"ז מלמעלה להיות כיבוס העונות כמ"ש וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם כו' יחזקאל ל"ו) וכתיב אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו (ישעי' א') היינו שהדין גופא נהפך לרחמים גמורים כו':
ה ולהבין בתוס' ביאור ענין הפלוגתא דב"ש וב"ה בענין כבשים דבש"א יכבוש עונותינו ובה"א תכבסני כו'. הנה כתיב והכשבים הפריד יעקב. וכמעט בכ"מ בתורה כתיב כבש השי"ן אחר הבי"ת. והענין דכתיב (שה"ש ו' ו') שניך כעדר הרחלים שעלו מן הרחצה. שנים הם טוחנות המאכל ומפררים אותו ואזי יוכל בנקל להתעכל באצטומכא וליכלל בגוף האדם. ובנפש היינו בירורי המדות וכמארז"ל (מו"ק ה' א') ע"פ ושם דרך כל השם אורחותיו לדקדק במעשיו. היינו לדקדק על כל מדה אם היא לגמרי לש"ש. ואם מוצא בה איזו שמץ לגרמי' כו' אזי מדחה אותה לגמרי ואין מניחה להתפשט במחדו"מ. והנה בירור המדות הוא ע"י החכמה. בחכ' אתברירו כי השכל מבחין בין טוב כו'. וזהו שניך ל' שי"ן ול' שנים. כי שי"ן הוא ג' קוין היינו המדות. ול"ב שנים הוא כנגד לבנ"ח. והיינו שע"י לבנ"ח מבררים המדות מהרע שטמון בהם. אך בירור זה הוא רק בבחי' אתכפיא כנ"ל. וזהו ג"כ ענין כבש כי הבי"ת הוא ב' דבראשית ות"א בחוכמתא כו'. וחו"ב הם תרדל"מ. והשי"ן היינו המדות שנמשכים מהחכ'. וזהו שייכות ענין כבש לכובש והיינו שע"י הבי"ת שהוא בחי' חו"ב הוא בירור המדות בבחי' אתכפיא ולכן הבי"ת כובש השי"ן כנ"ל וענין כשב השי"ן קודם לבי"ת היינו כי יש מדות שהם למעלה מהחכ' והשכל והוא אה"ר בכל מאדך בל"ג שאינה ע"פ שכל והתבוננות וכמ"ש (יהושע כ"ד) בעבר הנהר ישבו אבותיכם פי' נהר היוצא מעדן היינו חו"ב ובעבה"נ כו' היינו מדות עליונות שלמעלה מחו"ב ונק' ורב חסד כו' שלמעלה מבחי' חסד עולם. וזהו בחי' כשב השי"ן קודם לבי"ת והנה בחי' כבש וכשב זהו שרש דב"ש וב"ה. ב"ש הם מדות עליונות שלמטה מהחכ' ונמשכים מהחכ'. והנה חכמה הוא דין שלפ"ע האתעדל"ת כך יהי' האתעדל"ע. ולכן כשלמטה האתעדל"ת בבחי' אתכפיא נמשך כמו"כ מלמעלה ג"כ להיות יכבוש עונותינו כנ"ל וב"ה שרשם מבחי' כשב המדות שלמעלה מהחכ' בחי' ורב חסד ע"כ יכול להיות האתעדל"ע שלא לפ"ע האהעדל"ת. ואעפ"י שהאתעדל"ת הוא רק בבחי' אתכפיא נמשך האתעדל"ע להיות תכבסני כנ"ל. וביאוה"ע דהנה ארז"ל (תענית ד' א') כנס"י שאלה שלא כהוגן ויבוא כגשם לנו. והקב"ה השיבה כהוגן אהי' כטל לישראל. והנה ענין הגשם הוא כמ"ש (בראשית ב') ואד יעלה מן הארץ והשקה. שבתחלה עולה אד וענן מן הארץ מלמטלמ"ע. ואח"כ נמשך ויורד הגשם בענן מלמעלמ"ט. והענין כי אד הוא ל' שבר והיינו בחי' לב נשבר ונדכה מהחשך והסתר אלקות. שמחמת זה נמשכים בכל היום רק אחר תאוות גשמי' ותענוגי עוה"ז ועי"ז יתהפך הנה"ב ג"כ להתכלל ברשפי אש האהבה לה'. ובחי' תשובה זו והעלאה שמלמטלמ"ע ברשפי אש האהבה כו' זהו נק' ענן שעולה מהארץ. ואח"כ נמשך אתעדל"ע והמשכה מלמעלמ"ט וזהו נק' גשם. נמצא ענין הגשם הוא אתעדל"ע הנמשך על ידי אתעדל"ת דוקא. וגם לפ"ע האתעדל"ת. אבל בחי' טל היינו אתעדל"ע שלמעלה מאתעדל"ת. והיינו שאתעדל"ת אין יכול לעורר שם כלל ורק שנמשך מאיליו וממילא. ולכן בחי' זו נמשך שלא לפ"ע האתערל"ת כלל. וגם אפי' כשאין המעשה תחתונים כדבעי אין נעצר בחי' זו לעולם. וע"ז כתיב הנה לא ינום כו' שאין נמנע טוב עין שלו ית' לעולם. ולכן אליהו כשאמר חי ה' אם יהי' טל ומטר כו' לא פעל כ"א על מטר ולא על טל (עי' בד"ה האזינו הא' ובד"ה אני ישנה). והנה בש"א שבירור הכבשים מגיע רק בבחי' גשם, והיינו כי כבשים הם בחי' רחמים שקולם מעורר רחמנות. לכן מגיעים ומעוררים בשרשם יגמה"ר יגת"ד בחי' גשם גשמים שיורדין בגבורה התחלקות טיפין טיפין כו'. והנה הגם שהם מדות עליונות ור"ר שלמעלה מהחכמה מ"מ הלא נקראים מדות ולפ"ע האתעדל"ת כך יהי' האתעדל"ע ואם האתעדל"ת בבחי' אתכפיא נמשך עי"ז מלמעלה ג"כ להיות יכבוש עונותינו וזהו שיכבוש עונותינו כתיב ג"כ ביגמה"ר מי אל כמוך נושא עון וגו' יכבוש עונותינו כו'. וב"ה סברי שבירור הכבשים מגיע בבחי' טל. והיינו כי צמר הכבשים מגיעים בבחי' ושער רישי' כעמר נקא והוא בחי' שראשי נמלא טל פי' שראשי היינו למעלה גם מבחי' מדות עליונות שלמעלה מהחכמה (עי' ביאור ע"פ אני ישנה) שהוא הבחי' שאינו מלובש כלל אפי' בשרש הנאצלים לכן שם הוא הטל שהוא אתעדל"ע שלמעלה מאתעדל"ת שאין מעשה התחתונים מגיעים שם כלל. וע"ז כתיב לא הביט און ביעקב (עי' ג"כ ביאור ע"פ וכל העם בענין שערות קשישין ושערות רכיכין ע"ש). והנה הטל הוא מרחיץ וכמ"ש בזהר (פ' שלח לך קע"א א') ותתסחי כו' מטלא עילאה כו'. והיינו שמרחיץ העונות כמ"ש [ישעי' א') אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו כי הדין נמשל לאודם (וענין שני ותולע עד"ה שופטים) והחסד נמשל ללובן וכשהדין גופא נהפך לרחמים היינו שהאדום נהפך ללובן זהו כשלג וכצמר כו' ודוגמא מענין דם נעכר ונעשה חלב שהגבורות נהפכים לחסדים עי' ביאור ואהי' אצלו אמון בתחלתו. ורחיצה זו על ידי הטל דוקא. דהנה כתיב שניך כעדר הרחלים שעלו מן הרחצה וכתיב (שה"ש ה' י"א) עיניו כיונים רוחצות בחלב (עי' זח"ב דקכ"ב ע"ב ובמק"מ שם) כי עיניו ית' היינו ההשגחה למטה כמ"ש (חלים ל"ג) משמים הביט ה' ראה את כל בני האדם. ממכון שבתו השגיח אל כל יושבי הארץ. ב' בחי' השגחות. א' משמים. הב' ממכון שבתו מל' כו'. כי הנה כתיב (ירמי' ל"א) וזרעתי את בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה עי' ת"א ד"ה ואלה המשפטים. ולכן יש ב' השגחות על ב' בחי' אלו כו'. ועי' ג"כ ביאור ע"פ אני ישנה בהג"ה. וד"ה כי תשמע בקול ובהביאור ע"ש והנה עיינין דלעילא מתלהטין לפעמים בגוונים סומק ואוכם כו' מורה תוקף הדין כשאין מעשה התחתונים כדבעי למהוי. ולכן ע"ז כתיב עיניו כו' רוחצות בחלב. מחלבא דעתיקא דלית שמאלא בהאי עתיקא. וע"י גילוי ע"ק מתלבנים העיינין כו' להיות רחמים וחסד כו' וכמ"ש בזח"ג (דקל"ו ע"ב) ואתסחן בחד חיורא דעינא טבא הה"ד רוחצות בחלב מאי בחלב בחיורא דלעילא בחיורא קדמאה דעינא טבא ובההיא שעתא אשתכח אשגחותא דרחמי כו' עכ"ל ע"ש. ועד"ז הוא ג"כ ענין שעלו מן הרחצה עי' במק"מ פ' משפטים ויובן. והנה הטל הוא ג"כ מע"ק שראשי נמלא טל ג"ר דעתיק עי' ביאור ע"פ אני ישנה. ולכן הוא מרחיץ אודם העונות לגמרי שיהופכו ללובן להיות כשלג ילבינו וכצמר יהיו כו' רחמים גמורים. ובזה יובן ג"כ ענין הינוקא בזהר פ' שלח לך שא"ל רב מתיבתא בג"ע ותתסחי בכל יומא מטלא קדישא כו' ע"ש. וזהו שאומרים ב"ה כבשים הוא ל' כיבוס תכבסני ומשלג אלבין. והיינו כי צמר הכבשים מגיע עד בחי' ושער רישי' כעמר נקא בחי' שראשי נמלא טל שמשם נמשך רחיצת העונות והדינים שיתלבנו כו' כנ"ל. והאתעדל"ע הוא שלא לפ"ע האתעדל"ת כי אעפ"י שהאתעדל"ת הוא בבחי' אתכפיא כובש יצרו מ"מ נמשך האתעדל"ע להיות תכבסני שהאודם גופא נהפך ללובן חסד ורחמים:
ו בני שנה. עדמ"ש (ש"א י"ג) בן שנה שאול במלכו. וארז"ל (יומא כ"ב ב') שלא טעם טעם חטא כבן שנה. ועד"ז הוא ג"כ ענין כבשים בני שנה. כי בין לב"ה דאמרי תכבסני ובין לב"ש דאמרי יכבוש עונותינו הכל הוא ענין טהרת עונות ע"כ נק' בני שנה. ועוי"ל מה שנק' בני שנה. דהנה בשנה הוא יב"ח. ואי' שיב"ח הם כנגד י"ב שבטים. והענין דכתיב (בראשית כ"ח י"א) ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו. ואיתא במד"ר (ויצא פס"ח סי' י"ג) שי"ב אבנים הי' כנגד י"ב שבטים. וגם בחשן הי' ג"כ י"ב אבנים ועליהם הי' חקוק שמות הי"ב שבטים כו'. וצ"ל למה נק' הי"ב שבטים אבנים. והיינו כי אבן הוא אל"ף ב"ן. ב"ן בגימט' בהמה הוא שרש נה"ב. כי שרש נה"ב שבאדם הוא מפני שור שבמרכבה. ואעפ"י שנפשות הבהמות ממש נמשכו מפני שור. והרי הנפש הבהמי' שבאדם היא נפש השכלי' כו'. אך כי ידוע שכל חי' שבמרכבה כלולה מכל הד' חיות. ולכן הנה"ב שבאדם נמשך מבחי' פני אדם שכלול בפני שור כו'. ומ"מ ה"ז פני שור בחי' בהמה. והנה שרש הנה"א היא מבחי' אדה"ע מ"ש (יחזקאל א') ועל דמות הכסא דמות כמרא"ד כו' אדם בגימט' מ"ה ביטול במציאות כו' ושם מ"ה הוא במילוי אלפין ולכן נק' הנה"א אל"ף. והנה ירידת הנה"א והתלבשותה בגוף ונה"ב הוא כדי לברר הנה"ב שיתהפך הכח המתאוה מאהבת עוה"ז ותטנוגי' להתכלל ברשפי אש האהבה לאוא"ס ב"ה. ואזי נק' הנה"א בשם אבן א' ב"ן וזהו שנק' הי"ב שבטים בשם אבנים. והנה מצינו ג"כ שנש"י נק' כוכבים (מד"ר ר"פ שמות סי' ג') וכמ"ש וספור הכוכבים וגו' כה יהי' זרעך. וכן ארז"ל (במדבר רבה פ"ב סי' י"ב) לע"ל חמה ולבנה בושים כוכבים אינם בושים וישראל נמשלו לכוכבים. והענין כמו שאנו רואים למטה באבנים טובות שכל גידולם הוא רק מהכוכבים שכל אבן יש לו כוכב המבהיק ומאיר אותו. וכמו"כ הוא ג"כ בנש"י שירידת הנשמה בגוף ונה"ב נק' אבנים. אך שרש הנשמה שנשאר למעלה בבחי' מקיף ונק' מזליי' זהו נק' כוכבים. וכדי שתוכל הנשמה שמלובש בנה"ב לברר את הנה"ב שיהי' אבן טוב ומאיר כו' צריכה לקבל הכח משרש מקיף הנשמה שנק' כוכבים וכמ"ש כי תצא למלחמה על אויבך עי' בלקו"ת ע"פ זה. וענין י"ב אבנים היינו מחמת התכללות המדות והאלכסונות מחסד אל ההוד ומגבורה אל הנצח כנודע מענין יבג"א שבפרדס. ועי' בד"ה מחר חדש ובהביאור ובד"ה החדש הזה לכם. וזהו ג"כ ענין י"ב בקר והים עליהם מלמעלה. והנה יב"ח הם כנגד י"ב שבטים היינו העלאה מלמטלמ"ע בבירור בחי' א' מנה"ב. ולפי אופן ההעלאה באיזו אלכסון כמו"כ נמשך עי"ז צירוף משם הוי' ג"כ באלכסון זה כידוע שיש יבג"א ג"כ בז"א דאצי'. וזהו שיב"ח הם כנגד י"ב צירופי הוי' יחוד שמשא וסיהרא. וזהו וישכב במקום ההוא המשכת יש כ"ב. יש קנה חכמה קנה בינה וכ"ב אותיות התורה. בי"ב אבני המקום שהוא ההעלאת מ"נ שמלמטלמ"ע בירור כל הבחי' של המדות דנה"ב. וזהו כבשים בני שנה דוקא שיהי' כלול מכל היב"ח היינו כל בחי' המדות והאלכסונות כולם יהופכו לאלקות:
ואמרת להם זה האשה וגו' כבשים בני שנה וגו' שנים ליום. הנה בפי' כבשים יש פלוגתא דב"ש וב"ה. בש"א כבשים ל' יכבוש עונותינו כמארז"ל כובש עון. ובה"א כבשים הוא לשון כיבוס כי שי"ן שמאל דורשים אותו כמו הסמ"ך והיינו כמ"ש אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. שנים ליום הוא כמ"ש (מלאכי ג') והיו לי כו' ליום אשר אני עושה סגולה כך אי' בילקוט (עפ"ז). והיינו ששני כבשים מגיעים עד בחי' ליום אשר אני עושה סגולה. והנה עתה תקנו תפלות כנגד תמידין. תפלת השחר כנגד תמיד של שחר ותפלת המנחה כנגד תמיד של בין הערבים. וארז"ל (ברכות כ"ו) אברהם תקן תפ"ש כמ"ש וישכם אברהם בבקר. ויצחק תפלת המנחה כמ"ש ויצא יצחק לשוח ויעקב תקן תפלת ערבית. והנה עפ"י דין תפ"ע רשות רק האידנא קבעוה חובה משא"כ ב' תפלות הם חובה וכמו השני תמידין. וצ"ל זה הלא יעקב הוא בחיר שבאבות ולמה תפלתו היא רשות כו' וקושיא זו מבואר בזהר (ח"א קל"ג א'). ותחלה צ"ל ענין הכבשים התמידין וב' תפלות שחרית ומנחה. דהנה בין לב"ש דאמרי כבשים ל' יכבוש ובין לב"ה דאמרי כבשים ל' כיבוס הכל הו"ע תשובה. וכמו"כ עתה הו"ע התפלות. וצ"ל מה שייך הקרבנות לתשובה. וצריך לבאר תחלה ענין התשובה שמועלת בעוה"ז דוקא כמ"ש היום לעשותם וכמארז"ל (קדושין מ"ט ב') המקדש אשה ע"מ שהוא צ"ג ונמצא רשע גמור מקודשת. דאם אינו צ"ג הלא אינה מקודשת. ורק שמא הרהר תשובה כו' עי"ז נעשה צ"ג. ומה שיש הרבה סיגופים ותעניות הם רק למרק העון כו' (כמ"ש באגה"ת). משא"כ בעוה"ב אינו מועיל תשובה כלל כ"א צ"ל כסדר המדרגות כף הקלע וגיהנם וכמה עונשין עד שיעלה נשמתו תחת כנפי השכינה לקבל גילוי אלקות. הנה כתיב (בראשית א') והארץ היתה תהו. שעוה"ז הוא בחי' ומדרגת עולם התהו. משא"כ עוה"ב ג"ע הוא עולם התיקון והנה פי' ענין תהו ותיקון מבואר בכהאריז"ל שתהו הוא בחי' נקודות כמ"ש וימלוך תחתיו כו' זמ"ל דתהו הם ז' נקודות זת"ז ועולם התיקון הוא בחי' אדם פרצוף. והנה זהו עפ"י לשון הקבלה. אך להבין ביאור דברים אלו. הנה יש ע"ז ב' משלים. א' ממשל זריעת הגרעין בארץ שנצמח ממנו אח"כ אילן גדול שיש בו ג' דברים עצים ועלין ופירות שיש בהם תענוג. ואעפ"י שהצמיחה היא ע"י כח הצומח שהוא מאמר תדשא הארץ דשא כו' מ"מ אנו רואים כשאין זורעים הגרעין לא יצמח כלום כ"א אחר שזורעין הגרעין בארץ נצמח אילן כו' וא"כ מוכרח שכל כח האילן כולו עציו ועליו ופירותיו כולם ישנו בהעלם תוך הגרעין (והיינו שכח העלם האילן כלול בהגרעין) וע"י שזורעים אותו בארץ אז ע"י כח הצומח יוצא הכח שבהעלם לגילוי ונצמח מזה אח"כ האילן כו'. וביאור זה איך שכל כח האילן כולו כלול בהעלם תוך הגרעין יובן ממשל הב' ענין המשכת הטפה ממוח האב שנוצר מטפה זו ולד שלם ברמ"ח אברים ושס"ה גידים ומאחר שנוצר מהטפה מוכרח לומר שכל כח ועצמי' ההיולי של הרמ"ח אברים ושס"ה גידים כלול כולו בהטפה. והיינו כי כח עצמי והיולי של רמ"ח אברים ושס"ה גידים הו"ע קיצור דהאברים בתכלית וע"כ יכול להיות כל הגוף כולו כלול בטפה קטנה. וכמו עד"מ ממה שמציירים כל כדור הארץ על מפה אחת קטנה והיינו כי כל מדינה ועיר כותבים בקיצור גדול וע"כ יכול להיות כתיבת כל הכדור על מפה קטנה כו'. אך זהו רק ענין ציור שמציירים כך. אבל אין שייך לומר שיש בה כללות ועצמות הכדור כו'. משא"כ בטפה שכלול בה כל העצמות ממש של הרמ"ח אברים ושס"ה גידים בקיצור והעלם גדול. ואח"כ כשבאה הטפה ברחם הנוק' הו"ע זריעה וע"י ט' ירחי לידה נוצר מזה ולד שלם על ידי שיוצא כל הכח וההעלם בהתגלות כנ"ל. וכך הוא בהגרעין שכלול בו בקיצור כל כח האילן עציו ועליו ופירותיו וז"ש (דברים כ' י"ט) כי האדם עץ השדה: