אור ברסלב

מגן אבות חלק א· רבי שלמה זלמן שניאורסון

פרשת בלק

פרשת חקת

כי מראש צורים אראנו וגו'. ברבות (בא פט"ו) משל למלך שהי' מבקש לבנות מדינה כו' בא ליתן היסוד והיו המים עולים מן התהום ולא היו מניחים לעשות את היסוד שוב בא ליתן היסוד במקום אחר והיו המים מהפכים עד שבא כו' ומצא צור גדול אמר כאן אני קובע את המדינה על הצורים הללו כך מתחלה הי' העולם מים במים והי' האלקים מבקש לכונן עולמים ולא היו הרשעים מניחין מה כתיב בדורו של אנוש אז הוחל לקרוא כו' עלו המים והציפום. וכן דור המבול כו' נהר יוצק יסודם (איוב כ"ב ט"ז) כו'. כיון שבאו האבות וזכו אמר הקב"ה על אלו אני מכונן העולם שנאמר (ש"א ב' ח') כי לה' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל לכך כתיב כי מראש צורים אראנו עכ"ל המדרש. וצ"ל מהו ענין זה ברוחניות. מה שמי התהום שוטפים את הארץ. ומהו ענין ארץ ברוחניות. וענין מצוקי ארץ שהם האבות שהו"ע יסוד חזק וקשה שאין יכולים מי התהום לשטוף כו'. הנה מי התהום שהם המים שמתחת לארץ מים אוקיינוס הם מלוחים וכאשר יוצאים דרך הארץ ובוקעים גידי הארץ נעשים צלולים ומתוקים והם הנק' מים חיים וזהו משל לענין ירידת הנשמה לעוה"ז להתלבש בגוף ונה"ב. דהנה שרש הנשמה למעלה טרם ירידתה למטה הוא בבחי' ים כידוע בזהר בשלח שהמלאכים נק' נוני ימא. וכמו"כ הנשמות כמו שהם למעלה הם ג"כ בחי' נוני ימא כמו מלאכים. ולכן כמו דכתיב (ישעי' ו' ב') שרפים עומדים. כך כתיב על נשמות ג"כ חי הוי' אשר עמדתי לפניו (מ"א י"ז א'). ולכן בשביעי ש"פ שאז הוא קי"ס שנקרע ים העליון אזי הוא לידת הנשמות מבחי' ים לבחי' ארץ. והנה למעלה ענין שהים הוא מלוח זהו למעליותא. כי ענין נוני ימא היינו נשמות ומלאכים שכלולים בתכלית הביטול באלקות עד שאין נראים ליש כלל וזהו מצד תוקף התגלות חיות אלקות עליהם ומקיפם מכל צד כו' וא"כ אעפ"י שהביטול דנוני ימא גדול מאד. אבל ביטול זה אינו מצד עצמן דהיינו מחמת השגתם. כי אינן משיגים כלל מהות הביטול ורק מצד החיות אלקות שמאיר עליהם בתוקף הקירוב וגילוי גמור ומקיפם מכל צד מתבטלים ממילא לגמרי למעלה מהטעם והשגה כו' כמו עו"ע כשהעילה מקיף וכולל בעצמו את העלול אזי העלול ממנו מתבטל ממילא לגבי העילה המקיפו בלי שום טעם ודעת כו'. וזהו מדרגת ים מצד עצמו. אך ענין שהים מלוח היינו כמו מלח שנותן טעם. כמו"כ יומשך ויתגלה הביטול אמיתי דבחי' ים בבחי' טעם והשגה ממש שיהיו משיגים הביטול להיות טעם והשגה בהביטול דבחי' ים כו'. כי מלח בשרשו הוא גבו' דאבא וידוע בענין טנת"א שטעמים בח"ע. ולכן הוא נותן טעם בהביטול דבחי' ים. וז"ש (מ"א ז' כ"ה) שנים עשר בקר (י"ב בקר דבריאה) והים (מל' דאצי' עתיק דבריאה) עליהם מלמעלה. דהיינו למעלה מהדעת והשגה כ"א בבחי' עתיק ומקיף עליהם מלמעלה. ואעפ"י שבטלים בתכלית לבחי' ים העליון הזה כנ"ל בענין נוני ימא אך ביטול זה אינו מתגלה בבחי' השגה כ"א שמתבטלים ממילא וכנ"ל. ולכן ענין ים זה שעל י"ב בקר שהוא מלוח היינו שיהי' טעם והשגה בהביטול דבחי' ים כו'. והנה מובן שהביטול זה דבחי' ים הוא עפ"י טעם והשגה שזהו"ע מה שהים מלוח וגם האהוי"ר של הנשמה כשהיתה למעלה בבחי' ים היא ג"כ ע"פ טעם והשגה. אבל ע"י ירידתה למטה לעוה"ז לבחי' ארץ דהיינו להתלבש בגוף ונה"ב ובוקעת החשך וההסתר דנה"ב ובאה למטה לבחי' אהבה לה' אזי היא נעשית באמ"ח דהיינו שבאה להאהבה דבכל מאדך. דהנה מים חיים יש בהם ד' בחי'. א' נביעה ממקור שהוא כח בלתי מוגבל. ב' שנובעים מלמטה למעלה היפך טבע המים שנמשכים דרך ירידה מלמעלמ"ט. ג' שהנביעה היא תמידי' בלי הפסק כלל. ד' שבוקעים הפסק עובי כדור הארץ. וככל המשל הוא בהאהבה דבכל מאדך שנמשכת מהמקור שהוא גימט' שמו וגימט' רצון דהיינו מהתבוננות בבחי' רצוה"ע דעצמות אוא"ס שלמעלה מעלה מהחכמה (משא"כ בחי' ים מלוח טעמים דחכ') שהוא למעלה מבחי' סוכ"ע וממכ"ע לפי שאינו בגדר עלמין כלל. וגם האהבה רק מלמטלמ"ע דכיון שהאהבה נמשך ע"י ההתבוננות בעצמות אוא"ס שלמעלה מגדר אור וחיות וגילוי לעולמות לא בבחי' ממלא ולא בבחי' סובב א"כ אין שייך לומר שהאהבה הוא שישאר למטה בבחי' יש ומציאות ושיומשך לו הגילוי למטה כ"א ליכלל וליבטל לגמרי באוא"ס ב"ה וא"כ זהו העלאה מלמטלמ"ע כמו הנביעה דמים חיים מתתא לעילא. גם אהבה זו היא תמידיות בלי הפסק כלל. כי האהבה דבכל נפשך שעפ"י טעם והשגה יוכל להיות בה שינוי והפסק. אבל האהבה דבכל מאדך שנמשך מרצוה"ע שלמעלה מבחי' טעמים דחכ' אין בה שינוים והפסק כלל. ואהבה זו דבכל מאדך באה על ידי שהנשמה בוקעת חשך והסתר הגוף ונה"ב. כמו מים חיים שבוקעים הפסק עובי כדור הארץ. ולכן האהבה דבכל מאדך. נק' באר מים חיים (עד"ה והייתם קדושים):

ב. ולהבין מהו המעלה דבכל מאדך שנק' באר מ"ח. ושזהו כל ענין ירידת הנשמה ירידה צורך עלי'. והענין בקצרה שעלה ברצונו הקדום במחה"ק דא"ק להיות אתעדל"ת דוקא ושעי"ז יומשך אתעדל"ע. כי באמת כתיב (ואתחנן ד' כ"ד) כי הוי' אלהיך אש אוכלה הוא כטבע האש שמסתלק לשרשו. כך תשוקת האור להסתלק מהכלים דע"ס וליכלל בעצמותו ית' וא"כ צ"ל אתעדל"ת להמשיך גילוי אוא"ס ב"ה. ומהו האתעדל"ת לעורר בחי' אוא"ס זהו האהבה דבכל מאדך שאינו מוגבל בהכלי שזהו העמ"נ בבחי' א"ס כו'. וכענין מים שאין להם סוף כל שאינו רואה כו' כמו"כ מאדך מאד שלך כו' כיון שלגבי האדם הוא מאד בל"ג לכן זהו העלאת מ"ן לעורר בחי' אוא"ס שלמעלה מהגבלת שום כלי לגמרי כו' והנה הנשמה כשהיתה למעלה בחי' נוני ימא. שהים הוא מלוח בחי' טעמים דחכמה שהי' האהוי"ר שלה עפ"י טעם והשגה כו' אזי לא הי' בה העלאת מ"נ לעורר מעצמות אוא"ס ב"ה שלמעלה מהחכמה דאצי' כ"א שהעלאת מ"ן שלה הי' רק להאו"פ שמלובש בח"ע דאצי'. אבל על ידי ירידתה למטה ונעשית באמ"ח שבאה לבחי' בכל מאדך נעשה בה העלאת מ"ן לעצמות אוא"ס ב"ה הסוכ"ע שלמעלה מאצילות כו'. ולפ"ז הנה"א מצד עצמה באה בעוה"ז לבחי' האה' שלמעלה מהטו"ד שנק' בכל מאדך. ובמ"א פי' הטעם שזהו כמו עד"מ המים כשמעכבים אותם על ידי דף עבה וכיוצא אזי הולכים בכח יותר כן דוקא מצד המנגד וההסתר של הגוף ונה"ב בעוה"ז תתגבר האהבה בנה"א להיות בכל מאדך בחילא יתיר. ועוד והוא העיקר שבירידתה למטה בעוה"ז מערבין בה הארה משם מ"ה שהוא כ"ע דהיינו רצוה"ע שלמעלה מהחכ' כמשנ"ת בלקו"ת פ' בלק בביאור דמי מנה פ"ב יעו"ש. והיינו שדוקא למטה מתגלה בה הכח דבחי' יחידה משא"כ כשהיתה למעלה היו הנר"ן רחוקים מבחי' ח"י. שלא היה הגילוי מבחי' יחידה בהנר"ן שלה כו' והנה לפ"ז הנה"א נק' מי הים שמלוחים כנ"ל שהנשמה בשרשה היא בחי' נוני ימא. וענין שהים מלוח למעלה זהו למעליותא. אבל מ"מ א"ז מים חיים כלל וירידתה והתלבשותה בהגוף ונה"ב זהו בבחי' ארץ. שהנה"ב נק' בשם ארץ המפסיק ומסתיר על הנה"א וכשבוקעת ההפסק והסתר דבחי' ארץ של הגוף ונה"ב נעשה הנה"א מצ"ע בחי' באמ"ח. דהיינו שבאה להאהבה דבכל מאדך וכנ"ל:

ג אך עוד יש מה שהנה"א באה לבחי' בכל מאדך על ידי בירור ואתהפכא של הנה"ב וכמארז"ל (ב"ר פ"ט) ע"פ טוב מאד. מאד זה יצה"ר. והענין כי נה"ב שרשה מעולם התהו שהיו האורות גדולים והכלים קטנים ולא הכילו הכלים את האורות ונסתלקו האורות מהכלים שזהו כענין בכל מאדך לצאת מהכלי המגביל כו'. וכשנפלו הכלים דתהו בשבירה נפל עמהם גם רפ"ח ניצוצי אורות דתהו ומהם הוא שרש נה"ב לכן ע"י בירור נה"ב יבוא לבחי' בכל מאדך. והנה ידוע שי"ס דתהו היו בבחי' עגולים וי"ס דתיקון הוא בחי' יושר. ולהבין מה שהע"ס דתהו היו בבחי' עגולים צריך לבאר תחלה מעט מזעיר מהו ענין כלים קטנים דתהו וכלים רחבים דתיקון. ויובן עד"מ ההפרש בין תינוק לאדם גדול. שהתינוק אין יכול לסבול שום דבר שיעשו נגד רצונו שמיד מתכעס וימלא חימה. והיינו מפני שמוחו מצומצם ושכלו קטן. לכן כשתופס בהשקפה ראשונה שזה הדבר הוא רע לו מתמלא כל מוחו ושכלו מידיעה והשגה זו שלא נשאר שום מקום פנוי במוחו ושכלו לשיוכל להתבונן ולעיין בהדבר למצוא הטוב שיש בו מצד אחר. לכן נעשה כולו כעס ודין כו'. משא"כ אדם הגדול שמוחו גדול ושכלו רחב כשיודע ומשיג בהשקפה ראשונה שזה הדבר רע לו. לא נתמלא כל מוחו ושכלו מידיעה זו כ"א שנשאר מקום פנוי במוחו ושכלו להתבונן ולעיין בהדבר למצוא הטוב שיש בזה הדבר מצד אחר כו'. ע"כ לא יהיה בכעס כ"כ על מי שיעשה לו זה הדבר ויוכל להפוך בזכות מי שמיצר לו ועושה לו זה הדבר כו' ועד"ז המבדיל כו' יובן ההפרש שבין הכלים דתהו לתיקון. שהכלים דע"ס דתהו היו זת"ז שבחסד לא הי' שום התכללות ממדת דין כו'. וזהו מצד קטנות הכלי של המדה. לכן בשעה שמתעלה מעשה הטוב של האדם למדת החסד ונעשה התפעלות המדה להטיב לו כו' אזי מתמלא כל הכלי של המדה מהתפעלות חסד ולא נשאר שום מקום פנוי וריקן בהכלי של המדה שיהיה יכול לעיין למצוא הרע שיש בו שמצד זה צ"ל דין ג"כ כ"א שכל המדה כולה חסד לבד. וכמו"כ להיפך במדת גבורה דתהו כשמתעלה מעשה הרע של האדם כו' ונעשה התפעלות המדה לדין אזי נתמלא כל הכלי של מדת הגבורה מהתפעלות זו כו' ולא נשאר בהכלי שום מקום פנוי מהתפעלות דין לשיוכל לעיין גם בהטוב שיש בו ושראוי להמשיך עליו גם חסד כו' כ"א שכל המדת גבורה נעשה כולה דין כו'. וזהו מצד קטנות הכלים. משא"כ הכלים דע"ס דתיקון שעל ידם הנהגת העולמות הם כלים רחבים שעל ידם יוכל לעיין בזכות ובחוב בשעה א' ממש כמו שמצינו זה במדותיו של הקב"ה שארז"ל (יבמות ע"ח ב') ע"פ אשר משפטו שם פעלו (צפניה ב' ג') תובע סרחונו ותובע עלבונו אל שאול שלא נספד כהלכה ועל אשר המית את הגבעונים. הרי בשעה שנזכר עון שאול שהמית הגבעונים אז ממש נזכר זכותו וצדקתו להעניש על שלא נספד כהלכה. והיינו לפי שהם כלים רחבים שבשעה שמתעלה החוב ומעשה הרע של האדם למדת גבורה דתיקון ונעשה עי"ז התפעלות המדה לדין ולהעניש כו' אעפ"כ לא נתמלא כל הכלי של המדה מהתפעלות זו. כ"א שבהכלי דמדת גבורה גופא נשאר מקום פנוי מהתפעלות דין כו' שיוכל לעיין גם במעשה הטוב שלו ולהטות לו חסד כו' ובזה יובן מה שהכלים קטנים דתהו נק' עגולים. והכלים רחבים דתיקון נק' יושר. כי הנה במשל הנ"ל אנו רואים עוד הפרש שבין תינוק לגדול. והוא שמכיון שהתינוק כשמתפעל מאיזה דבר אזי כל מוחו ולבו ממולא מזה לבד ולא נשאר שום מקום פנוי כו' א"כ אזי דבר ההתפעלות מוקף ממחשבתו ושכלו מכל צד ופנה. ומחשבתו מקפת אותו דבר כו'. והטעם לזה להיות המח' והידיעה של התינוק באיזה דבר הוא רק מחשבה אחת לבד בלי התחלקות לפרטים כ"א רק מח' וידיעה א' שזה הדבר רע לו ולכן התפעלות המדה שנעשה ממחשבתו הוא ג"כ קו אחד בד דהיינו כולו כעס ודין כו'. ומחמת זה ההתפעלות ממלא כל מוחו ומחשבתו כנ"ל עד שההתפעלות מוקף ממחשבתו. ומחשבתו מקפת כנ"ל. וא"כ זה כמו עיגול קטן שמותפס ומוקף מעיגול גדול כמו האופן בתוך האופן. שהמחשבה שלו שהיא מקור ההתפעלות כו' היא רק מח' אחת לבד כמו עיגול שאין בו התחלקות ולכן גם ההתפעלות שנמשך ממח' זו הוא ג"כ רק קו אחד לבד דהיינו כולו כעס ודין שאין בו שום תערובות חסד כלל. וא"כ זהו ג"כ כמו עיגול שאין בו התחלקות. משא"כ הגדול ששכלו ודעתו רחב. ע"כ מחשבתו וידיעתו באיזו ענין אינו מח' אחת לבד כ"א בבחי' התחלקות לחלקים ופרטים לידע הרע שנראה בהענין בהשקפה ראשונה ולידע ג"כ הטוב שנמצא בהענין מצד אחר ולהעמיק בפרטיות חילוקי הענינים ע"כ אין שייך לומר שמחשבתו היא בחי' עיגול שמקפת הדבר בכלל. כיון שידיעת הדבר במחשבתו הוא בהתחלקות לפרטים רבים שזהו היפך ענין העגולים. ולכן גם התפעלות המדה שנמשך ממחשבה זו מתחלקת ג"כ לחסד ולדין. וע"כ נק' יושר. וכמו"כ יובן הנמשל למעלה שבחי' כלים קטנים דתהו נק' עגולים לפי שאין סובל רק דבר א' לבד. כמו בההשגחה מכלי החסד דתהו במעשה הטוב א"א להיות אז ההשגחה ג"כ על הרע שלו. וה"ז כמו עיגול שאין בו התחלקות וא"כ גם התפעלות המדה שנעשה מהשגחה זו היא ג"כ בחי' א' לבד דהיינו כולו חסד כמו עיגול והתפעלות זו ממלא כל הכלי של מדת החסד ומוקף ממנה. כמו העיגול בתוך העיגול כו':

ד ועפ"ז יובן איך שהנה"ב נק' מי התהום שמלוחים ומרים כי שרש נה"ב הוא משבה"כ דעיגולים דתהו שנפלו בק"נ דבי"ע. והנה"א שהיא מתיקון בחי' יושר נק' ארץ. וגם ארץ שרצתה לעשות רצון קונה (במד"ר בראשית פ"ה) כי הנה"א אין לה כ"א רק רצון אחד לאלקות ונק' ארץ חפץ כו'. וכמו שלמעלה מ"ה דיושר דתיקון מברר ב"ן דעיגולים דתהו כמו"כ למטה המים מלוחים ומרים דתהום שהוא הנה"ב שמשבה"כ דב"ן דעגולים דתהו מתברר ע"י בחי' ארץ. שהיא הנה"א שמבחי' מ"ה דיושר דתיקון וע"י שמתבררים נעשים מים חיים שלאחר הבירור באה הנה"ב לבחי' בכל מאדך מצד שמתגלה בה שרשה תוקף הרצוא שבהאורות דתהו וכנ"ל. וא"כ לפ"ז נק' הנה"א בשם ארץ והנה"ב נק' מים מלוחים וסרוחים והו"ע מי התהום. וע"י הנה"א מתברר הנה"ב ונעשה באמ"ח דהיינו האהבה דבכל מאדך. ומ"מ ג"ז אמת שהנה"א מצ"ע באה לבחי' בכל מאדך (לבד מצד בירור נה"ב) וכנ"ל בענין שהנה"א היא בחי' נוני ימא שהים מלוח כו'. והגוף ונה"ב נק' ארץ. וע"י שהנה"א בוקע ההסתר דגוף ונה"ב נעשה הנה"א באמ"ח שהוא בכל מאדך. וצ"ל החילוק שהאהבה דבכל מאדך שבאה הנה"א מצ"ע למטה בעוה"ז זהו מצד הגילוי מיחידה שבנפש כנ"ל וכמשיתל"ק אי"ה בענין ראש צורים כו' וא"כ זהו מכתר דתיקון ומה שע"י בירור ואתהפכא דנה"ב באה לבחי' בכל מאדך זהו מה שנמשך מכתר דתהו שלמעלה יותר מכתר דתיקון. והכוונה כי נת"ל שהמעלה דבכל מאדך שנק' באמ"ח הוא לפי שזהו העלאת מ"ן לעורר מאוא"ס ב"ה שלמעלה מהחכמה דאצי' דהיינו למעלה מבחי' התלבשות האורות בכלים כו'. והנה בכל מאדך שבאה הנה"א מצ"ע מצד שמאיר בה בחי' יחידה למטה בעוה"ז זהו העלאת מ"ן לכתר דתיקון להמשיך מאוא"ס שמלובש בשרש הנאצלים שגם התוס' אור מאיר ע"י צמצומים דהיינו להיות מאיר ע"פ דרך ואופן מיעוט האור דתיקון ורק שבבחי' זו גופא יהי' תוס' אור כו' אבל הבכל מאדך שמצד בירור נה"ב זהו העלאת מ"ן לבחי' כתר דתהו שהוא הרצון על רבוי אור דתהו שלמעלה מבחי' מיעוט האור דתיקון. ועי"ז יומשך גם רבוי האור דתהו בהכלים דתיקון:

ה והנה כדי שיתבררו מי התהום שמשבה"כ דעיגולים דתהו שהוא הנה"ב על ידי בחי' ארץ דיושר דתיקון שהוא הנה"א צ"ל מצוקי ארץ יסוד חזק וקשה. שלא ישטפו מי התהום כמו, שהיה בימי אנוש ודור המבול דכתיב (בראשית ו' י"ב) וירא אלקים את הארץ והנה נשחתה דהיינו שגברו עליהם תאוות רעות שהו"ע מי התהום הסרוחים ומרים כנ"ל. עד שלא די שלא נזדככו על ידי הארץ דנה"א כ"א המים של תהום שטפו הארץ דהיינו שנפלו בתאוות רעות של הנה"ב עד שגם הנה"א נפל ונבלע בתוך התאוות רעות של הנה"ב. וע"כ צ"ל מצוקי ארץ שיכול לעמוד נגד המים רבים של התהום כו' והו"ע מראש צורים שהם האבות דהיינו שרש האבות במדות שלמעלה מהבינה והדעת כמ"ש (יהושע כ"ד ב') בעבה"נ ישבו אבותיכם ומכח זה נמשך המס"נ וזהו המפסיק וחוצץ בפני מי התהום שלא יוכלו לשטוף הארץ. וע"ז כתיב (שה"ש ח' ז') מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה והנה בחי' זו נק' צור עדמ"ש (תלים ע"ג כ"ה) מי לי בשמים כו' כלה שארי כו' צור לבבי כו'. ופי' צור בבי היינו תוקף לבבי כי בלב יש ב' בחי' חיצוניות הלב ופנימיות הלב ובדרך כלל בחי' פנימיות הלב נק' צור לבבי תוקף לבבי. וביאור הענין דאי' במאו"א (צ' סי' י"ח) צור נק' חכ' כו' ולפעמים גם בינה נק' צור והיינו משום כי חו"ב נקודא בהיכלא (זח"א ד"כ א') תרדל"מ. ושייכות חו"ב ללב עד שנק' צור לבבי והרי כשמהשכל והתבוננות צריך להתמשך ולהתגלות מדות בלב אזי מתמעט ומתקצר ההתבוננות. וא"כ אינו מובן איך החו"ב נק' צור לבבי. אך הענין כי זהו בחיצוניות הלב דוקא. אבל פנימיות הלב מתאחד עם עצמות המוח ממש דהיינו עם עצמות חו"ב. וזהו"ע צור לבבי דקאי על פנימיות הלב. וענין ב' בחי' אלו דחו"ב בהלב היינו כמ"ש (תלים ק"ל) ממעמקים קראתיך דלפי' הפשוט קאי זה על האדם דהיינו ממעמקי הלב ב' עומקים שיש בלב עומק אחר עומק עומקא דליבא ותעלומות הלב שבהעלם תוך עומק הלב. וב' עומקים אלו שיש בלב נמשכים מחו"ב שזהו פי' ממעמקים קראתיך לפי' הזהר פ' בשלח (דס"ג ע"ב) דקאי על העומקים שלמעלה דהיינו ב' עומקים דחו"ב שנק' עומקא דכולא ועומקא דבירא ומה שנק' עומקים היינו כי עומק מורה על א"ס בל"ג והיינו בחי' עת"י המתנשא מימו"ע דלמכאמא"כ ששורה בח"ע דוקא ומחכ"ע נמשך התגלות עת"י בבינה לכן נק' עומקים. וב' עומקים אלו דחו"ב מאירים בפנימיות הלב שע"י התבוננות בבחי' עומקא עילאה דעת"י איך שלמכאמא"כ וכל ההשתל' אין ערוך אליו ואפס זולתו כו' נמשך מזה צעקת הלב מעומקא דליבא בקול פשוט שלמעלה מהטו"ד ליכלל וליבטל לגמרי באוא"ס ב"ה ואח"כ מבחי' הארת ח"ע בלב נמשך מזה תעלומות לב שהוא התפעלות עמוקה ביותר מבחי' עומקא דליבא כמו עד"מ כששומע אדם צער מופלג בפתע פתאום נעשה כאבן דומם וכמתעלף ממש ואינו צועק כלל. כי התפעלות הנ"ל דעומקא דליבא אעפ"י שלא יכילנה כלי הדיבור אבל מ"מ יכילנה הקול פשוט ולכן התפעלות זו יוצא בקול פשוט אבל כשההתפעלות עמוקה יותר בתוך תוכו ופנימיות נקודת לבבו האמיתי אזי גם קול פשוט לא יכילנה. ואין לה כלל במה להתפס ולהתפשט ולכן נעשה כאבן דומם ממש בלי נשמע קולו כלל. וכמו"כ ע"י הארת חכ' בלב שהוא בחי' ראי' ממש בבחי' עומקא עילאה דע"י (שלמעלה מהבינה שנק' רק שמיעה) אזי נמשך תעלומות לב שבהעלם תוך עומק הלב. וזהו"ע צור לבבי שזהו הארת החו"ב שבפנימיות הלב כו' דהיינו בחי' עומקא עילאה דע"י שמאיר ומתגלה בחו"ב וע"י חו"ב מאיר אח"כ בפנימיות הלב ובחי' עת"י זהו למעלה מהתכ' ורק שמאיר ע"י חו"ב בפנימיות הלב. ולכן בחי' זו נמשך משרש האבות במדות שלמעלה מהחכ' דהיינו בחג"ת דעת"י כמ"ש במ"א ולכן נק' האבות ראש צורים שמהם נמשך בכאו"א מישראל בחי' צור לבבי כו'. ובחי' צור לבבי שהוא עומקא דליבא ותעלומות שלמעלה מהטו"ד כו' זהו"ע מצוקי ארץ שאין מי התהום יכולים לשטוף כלל כו'.

ו והנה ברבות (שה"ש פ"ה) איכן מצינו שהקב"ה נק' לבן של ישראל מן הדין קרא דכתיב צור לבבי וחלקי אלקים. הנה פירשו דצור לבבי קאי על הקב"ה. דהנה הקב"ה נק' צור כמ"ש (האזינו ל"ב כד') הצור תמים פעלו. ות"א תקיפא דשלמין עובדוהי. וכתיב (ש"א ב' ב') ואין צור כאלקינו ות"י לית תקיף אלא אלהנא. וא"כ לפי' התרגום מה שהקב"ה נק' צור הוא לשון תוקף כח וחוזק וא"כ זהו בבחי' עת"י כי עתיק ג"כ לשון חוזק כמו הון עתק (משלי ח' י"ח) הדוברות על צדיק עתק (חלים ל"ב י"ט) עתקו גם גברו כו' (איוב כ"א ז') והיינו כי עתיק נמשך ממל' דא"ס ששם שרש הכח והחוזק בבחי' א"ס ממש הכל יכול כו'. וכמו"כ מה שהקב"ה נק' צור זהו בחי' עתיק. אך פי' מראש צורים. יש להבין עפמ"ש (ש"א ב' ב') אין קדוש כהוי' ואין צור כאלקינו. דקשה מהו למימרא שאין חזק ותקיף כהוי. גם מלשון הכתוב נראה לכאורה שיש כמה בתי' שנק' צור רק שאין צור כאלקינו וזהו תס לומר כן שהרי בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד (דברים ד' ל"ט) וכתיב ומבלעדי אין אלקים (ישעי' מ"ד ו'). ולכן פי' בזח"ג פ' תזריע (דמ"ד ע"א) דקאי אלמעלה. שיש למעלה באלקות כמה בתי' שנק' צור כמה דכתיב הביטו אל צור חוצבתם (ישעי' נ"א א') וכתיב (שמות י"ז ו') הנני עומד לפניך שם על הצור בתורב והכית בצור וכולהון איקרון צור ואין צור בכולהו כאלקינו דליה שולטנא ומלכותא על כולא עכ"ל. והיינו כי ענין צור שהוא כח וחוזק זהו בבחי' כתר עתיקא כנ"ל ויש כמה בחי' כתר. כמו כתר דז"א. כתר דמל'. כתר דבינה כו'. וכל כתר נק' צור. אך אין צור כאלקינו זהו כתר הכללי כ"ע דא"א דאצי' ששם שרש נש"י כידוע בפי' ישראל עבמ"ח דהיינו מח' סתימאה כו' וכן פי' ישראל לי ראש זהו בחי' גלגלתא דא"א דאצי' כו'. וביאור הענין מה שכל כתר נק' צור. היינו לפי שכל כתר הוא מה שנתצמצם ונמשך רצון המאציל ית' על אצילות ספירה זו. כמו כתר דז"א או כתר דמל' כו'. וא"כ מרצון זה נמשך תמיד שפע וחיות מהמאציל בשביל קיום אצילות ספי' ומדה זו כו' לכן בחי' כתר ורצון זה הוא התוקף והחוזק של ספי' ומדה זו. גם שמהכתר שבכל ספירה כמו מכתר דז"א נמשך להמתיק הדינים והגבו' דז"א ולהפכם לחסדים טובים. א"כ הכתר של הספי' הוא הכת והחוזק של הספי' לשנותה לכל מה שירצה כו'. והכת הזה הוא לפי שבכל כתר יש הארה מבחי' עתיק שמלובש בכתר הכללי שהוא כ"ע דא"א. ולכן כתר הכללי נק' ראש צורים וזהו אין קדוש כהוי'. הוי' הוא כללות הע"ס דאצי' כמ"ש בזהר (בדוכתי טובא) שהע"ס הם רזא דשמא קדישא. והכ"ף דכהוי' רומז על כ"ע דאצי' שהוא מקיף לכל הע"ס דאצי' שהם ד' אותיות הוי' בשוה ולכן אין קדוש כהוי'. כי מה שכל כתר (היינו א"א דז"א או דמל') הוא ג"כ קדוש ומובדל מהספי' להיותו רק בחי' מקיף לבד. הנה זהו מקיף פרטי לספי' ומדה פרטי' ההיא בלבד. משא"כ כתר הכללי שהוא אריך דאצי' הוא מקיף לכל ד"א הוי' ולכל הד' עולמות אבי"ע בהשואה אחת ממש. ולכן אין קדוש כהוי' וזהו הטעם כי אין בלתך היינו שכל הכתרים פרטיים מסתעפים מכתר הכללי כו'. וא"כ הוא כוללם ומקיף כולם בהשוואה אחת כו' ופי' ואין צור כאלקינו. היינו כי מה שבכל כתר (דהיינו בבחי' אריך של כל ספירה) יש מהארת עתיקא הוא רק הארה לבד. גם בשביל כח וחוזק מדה פרטיות ההיא לבד. וע"כ א"ז ערוך כלל וכלל לגבי עצמות עתיקא ממש שבכתר הכללי דא"א דאצי' שהוא התוקף והכח והחוזק של כל הספירות והעולמות וכוללם יתד כו'. וע"כ נק' מראש צורים כו'. ונמצא שיש ב' פירושים בפי' כי מראש צורים. לפי' הרבות פ' בא קאי על שרש האבות שלמעלה מהבינה והדעת. דהיינו בכתר עליון. שמבחי' זו נמשך הכת בהנשמה בירידתה למטה. ולפי' הרבות בשה"ש דקאי על הקב"ה. צורים נק' הכתרים דאו"א וזו"נ דאצי' וראש צורים זהו כ"ע עתיק דאצי'. וההפרש שבין ב' הפירושים הוא. כי לפי' הא' אעפ"י ששרש האבות הוא ג"כ בכתר דאצי' דהיינו גם בחג"ת דע"י שמלובשים בג"ר דא"א כידוע בפי' ונשא מסט' דאברהם וגבה מסט' דיצחק מאד מסט' דיעקב מ"מ זהו רק נשמה מבחי' כתר שאין ערוך כלל לעצמי' ספירת הכתר ממש. משא"כ לפי' הב' נמשך הכח בכאו"א מישראל מעצמות ספי' הכתר (א"א וע"י) דאצי' ממש וזהו גבוה יותר לאין קץ. והמשכה זו י"ל שזהו ע"י מ"ת שהתומ"צ הם המשכות עצמיות רצונו חכמתו ממש:

ומגבעות אשורנו הנה אשורנו התרגום סכיתי' והוא ג"כ תרגום של הבטה. הבט נא השמימה (בראשית ט"ו) ת"א אסתכי. והנה ההפרש בין ראיה להבטה איתא ברבות באיכה (פ' ה') ע"פ הביטה וראה ר' יודן אמר הבטה מקרוב וראי' מרחוק הבטה מקרוב שנאמר (מ"א י"ט ו') ויבט והנה מראשותיו. וראי' מרחוק שנאמר (בראשית כ"ב ד') וירא את המקום מרחוק. וצ"ל מה שעל ראש צורים כתיב אראנו שהוא ראי' מרחוק. ועל גבעות כתיב אשורנו מקרוב. והענין דארז"ל (ר"ה י"א א') ע"פ מדלג על ההרים בזכות האבות. ומקפץ על הגבעות בזכות האמהות. כי הרים הם המדות שלמעלה מהשכל בחי' בעבה"נ ישבו אבותיכם וכנ"ל. וגבעות הם המדות שלמטה מהשכל ונק' חיצוניות הלב שהוא האהבה הנלקח מטו"ד. ולכן על בחי' ראש צורים שהם האבות כתיב אראנו ראי' מרחוק. כי האה"ר שלמעלה מהשכל אינה מותפס ומושג בשכל כו' ועל בחי' גבעות כתיב אשורנו ראי' מקרוב ממש שבחי' זו מושג ונתפס בנפש בהשגה ממש. והנה אף שהאהבה שעפ"י השכל דבחי' גבעות הוא למטה מבחי' אה"ר שלמעלה מהשכל. עכ"ז יש בה מעלה יתירה שהתחלת בירור נה"ב דהיינו שיפרד מהרע בבתי' אתכפי' ויתפעל באהבה לאלקות. הוא ע"י אהבה דבחי' גבעות שנמשך מהתבוננות והשגה בבחי' התהוות יש מאין דוקא. גם כי גבעות אלו אמהות. שכולם היו משם ב"ן. שרה ב"ן דחסד לאברהם ורבקה ב"ן דגבורות דיצחק. וזהו הענין מה שאמהות היו מקבלים מהאבות דהיינו מה שב"ן מתברר ע"י מ"ה. וא"כ גבעות בירור שם ב"ן שרש נה"ב. גם פי' אשורנו לשון חומה כמו בנות צעדה עלי שור (בראשית מ"ט כ"ב) ובאלקי אדלג שור (חלים י"ח ל'). חומה הוא בחי' מקיף כמ"ש (זכרי' ב' ט') חומת אש סביב. שע"י בחי' גבעות שהוא בירור נה"ב ובירור שם ב"ן שמשבה"כ דתהו. עי"ז נעשים הגבעות אלו אמהות בחי' אשת חיל עטרת בעלה משלי י"ב ד') ונקבה תסובב גבר (ירמי' ל"א כ"א) דהיינו שנמשך ומתגלה בהם כתר דתהו שלמעלה מכתר דתיקון שנק' ראש צורים. וזהו ומגבעות אשורנו שמבחי' גבעות נמשך בחי' כתר ומקיף להאבות שנק' ראש צורים כו'. וזהו התשובה של בלעם לבלק מה אקוב כו' כי מראש צורים אראנו שבכאו"א מישראל נמשך בו הכח מבחי' כתר דתיקון שנק' ראש צורים שכל הכתרים נמשכים ומסתעפים מכתר הכללי כו' והוא חזק מכל חזק כו' ומבחי' זו ממש יש בכאו"א מישראל. והו"ע ניצוץ אלקות שביחידה דוגמת עתיק שמתלבש בא"א. וא"כ הם חזקים מאד שהמים הזדונים אין יכולים לשוטפן כלל (אדרבה הם מצוקי ארץ שעל ידם מתבררים המים מרירין דשבה"כ דתהו). ומגבעות אשורנו שבכאו"א מישראל יש ג"כ מבחי' גבעות בירור שם ב"ן שמשבה"כ דתהו. ועי"ז מתגלה בהם גם הכתר דתהו. שכל תוקפם של עו"א הוא רק מה שיונקים משבה"כ דתהו דרך נפילה כו'. והם ע"י הבירור דשם ב"ן מתגלה בהם כל עצמות הכתר דתהו. וכמו שאמר עשו (בראשית כ"ז ל"ו) את בכורתי לקח כו' וא"כ איך אפשר ליגע בהם לרעה כו':

הן עם לבדד ישכון זהו שע"י בירור שבה"כ דתהו באים אח"כ לשרשן הראשון שבבחי' עקודים שלמעלה מתהו ותיקון. וזהו בדד ישכון. דהנה שייכות ענין או"פ ואו"מ לעולמות הוא רק כשנתהוו ונאצלו בחי' כלים דע"ס. משא"כ למעלה מהתהוות בחי' כלים אין שייך כלל או"פ ואו"מ שאינו בגדר להיות גם בחי' סובב ומקיף לעלמין. כ"א שהוא לבדו הוא. ועז"כ (דברים ל"ב י"ב) הוי' בדד ינחנו. והנה תיקון או"פ. ותהו או"מ. שהאורות נסתלקו מהכלים ונשארים להיות בבחי' מקיף. שכל אור שייך עכ"פ להכלי שלו רק שהוא אור מקיף להכלי כו' משא"כ עקודים שלמעלה מבחי' כלים לגמרי הוא למעלה מגדר בחי' או"פ ואו"מ לעולמות ששם הגילוי מעצמות אוא"ס שהוא לבדו הוא כו'. וע"ז כתיב הן עם לבדד ישכון:

ובגוים לא יתחשב. דהנה מצד שרש נש"י בתיקון. ועוכמ"ז שרשם משבה"כ דתהו. שדרך נפילה הם יונקים מהאו"מ דתהו. ע"כ נק' אח עשו ליעקב. וכתיב (דברים ל"ב) יצב גבולות עמים (ע"ש) למספר בנ"י (ע' נפש). אבל מצד שמגיעים לשרשם הראשון בעקודים שלמעלה משבירה ותיקון אזי ובגוים לא יתחשב כו':

ח ועפ"ז יש לבאר ולחבר לפסוק זה הפסוק שבפ' כי תצא ולא אבה ה' אלקיך לשמוע אל בלעם וגו' שכתוב ג"פ הוי' אלקיך דקאי על ר"ה ויוכ"פ וסוכות כמשנ"ת בלקו"ת ע"פ זה. ולא אבה לשמוע אל בלעם קאי על ר"ה שכל מקטרג נק' בלעם אעפ"י שבא בטענה ועפ"י חכמה צריכים לשמוע כו' אך ולא אבה לשמוע היינו מצד התגלות רצוה"ע שלמעלה מעלה מהחכמה. כתר דתיקון. וזהו הוי' אלקיך מצד שם הוי' דתיקון שיש בך ד' אותיות הוי' וקוצש"י זהו כללות ה' פרצופים דאצי' דתיקון. וזהו מה שנת"ל שיש בכאו"א מישראל המשכת הכח מבחי' ראש צורים כ"ע דא"א שהוא ביטול הרצון לאלקות למעלה מהטו"ד. מצד זה מתגלה בר"ה הוי' אלקיך דתיקון והעיקר קוצש"י כתר להיות ולא אבה לשמוע כו' למעלה מהטעם ויהפוך הוי' אלקיך לך את הקללה לברכה. זהו ביוהכ"פ שתוקף הדין של המקטרג (שנאחז בו) גופא יומתק ויתהפך לחסד ורחמים להיות מקללה ברכה. ואזי יהי' תגבורת החסדים ורבוי השפעה ביותר מההשפעה שע"י מדת חסד עצמו. ובחי' זו זהו ע"י ומגבעות אשורנו בירור נה"ב שהו"ע בירור משבה"כ דתהו שנפלו במל' דק"נ שנק' קללה (שממנה נמשך כל לווטין וצערין ה"י) שיתבררו ויתעלו בבחי' מ"ן ליכלל במל' דקדושה שנק' ברכה ועי"ז מתעלים אח"כ יותר לעורר בבחי' כתר דתהו שלמעלה מתיקון. ולכן עי"ז נמשך ביוהכ"פ להיות ויהפוך הוי' אלקיך (היינו הוי' דתהו שנעשה ג"כ אלקיך) את הקללה לברכה שהקטיגור עצמו נעשה סניגור. וגם ענין שזדונות נעשו כזכיות ממש. שזה א"א להיות מכתר דתיקון לבד שהוא הרצון של התומ"צ כ"א שזה יכול להיות מצד כתר דתהו. ועי' בתו"א פ' וישלח בד"ה ויאמר יעקב כו' וז"ל אבל יעקב העלה מ"ן להמקיף דתהו שהוא אור גדול בבחי' א"ס כו' לכך שלח כו' אף בהמות טמאות כו' כי א"ס כו' יכול לסבול הכל אף טמאין כו' עכ"ל. ובד"ה ויקח כו' מנחה לעשו כו' כתב וז"ל אך בקרבנות דתהו כתיב מי יתן טהור מטמא כו' ששם כחשכה כאורה עכ"ל. ומכ"ז יובן איך שויהפוך את הקללה לברכה ולהיות זדונות כזכיות זה צ"ל מכתר דתהו דוקא. ולכן על ידי ומגבעות אשורנו נמשך זה להיות ויהפוך כו'. כי אהבך הוי' אלקיך זהו בחג הסוכות הסכך ודפנות וימינו תחבקני חיבוק וקרבת ה' ממש. וזהו המשכת אהבה פשוטה מעצמות המאציל ממש אהבתי אתכם אמר הוי' והיינו מבחי' עקודים שלמעלה משבירה ותיקון. ולכן הסכך צ"ל דוקא מדבר שאינו מקבל טומאה כלל. וזהו פעם ג' הוי' אלקיך שגם הוי' דעקודים נעשה ג"כ אלקיך ממש. וזהו ע"י שאחר בחי' ומגבעות אשורנו נמשך להיות הן עם לבדד ישכון וכנ"ל. ובזה יומתק יותר התשובה דבלעם לבלק לכה ארה לי כו' מה אקוב כו' כי מראש צורים אראנו שמשם נמשך להיות ולא אבה לשמוע אל בלעם. ומגבעות אשורנו ועי"ז נמשך להם להיות ויהפוך כו' את הקללה לברכה הן עם לבדד ישכון וע"יז נעשה כי אהבך הוי' אלקיך. אה' פשוטה שהיא אהבה עצמיות מעצמות המאציל ממש כאדם האוהב את עצמו כביכול:

והנה עפמשנ"ת בדרוש זה אפ"ל שזהו שרש ענין תקיעת שופר בר"ה כדי להמשיך גילוי שרש האבות מבחי' בעבה"נ כו' שלמעלה מהבינה דהיינו מבחי' כ"ע שהו"ע ראש צורים שנת"ל כדי להעביר המקטרג כמ"ש ברע"מ פ' שופטים ובזח"ב תצוה קפ"ד ע"ב ע"פ תקעו בחודש שופר בכסא יעו"ש שע"י תקיעת שופר הוא העברת המקטרג. והענין כי השופר נק' יובל כמ"ש (שמות י"ט י"ג) במשוך היובל כו' וא"כ הוא בחי' נהר היוצא מעדן שארז"ל (בכורות נ"ה ע"ב) יובל שמו כו' דהיינו בינה דאצי' וענין הקולות תר"ת שיוצאים מהשופר הם ג' אבות והיינו המשכת שרש האבות מבחי' בעבר הנהר ורק שנמשכים ומתגלים ע"י השופר שהוא נהר היוצא מעדן. ועי' זח"א (דרמ"ו ע"ב) וההוא קול אשתלח מאתר עמיקא עילאה ובביאור שע"פ יתקע בשופר גדול (מכ"ק אאזמו"ר נ"ע) נתבאר שבחי' עמיקא עילאה זהו עתיקא והו"ע התוקע עצמו והביא שם ממ"ש בפע"ח בענין שמתאדם פני התוקע שהו"ע תרין תפוחין דעתיקא. וא"כ הקול שיוצא מהתוקע ע"י השופר זהו ההמשכה והגילוי מעתיקא. והיינו מחג"ת דע"י שהרי הקול כלול מאמ"ר שהו"ע חג"ת. גם תר"ת זהו חג"ת. וא"כ הקולות תר"ת שיוצאים ע"י השופר זהו חג"ת דעת"י טורי חשוכא שזהו שרש האבות שלמעלה מאצי' שהו"ע ראש צורים. ועי"ז ולא אבה לשמוע אל בלעם וכנ"ל. דהנה המקטרג דר"ה נק' בלעם. בלא עם. כי ר"ה בנין המל' אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם. והנה אין מלך בלא עם וצ"ל העם בבחי' ביטול שיקבל עליו עומ"ש. והמקטרג היינו על מה שאין מקבלים עומ"ש כדבעי כו'. וכש"כ כשנמצא פריקת עומ"ש. שמעלה זאת למעלה ואומר שאין עם כו' היינו שהעם אינו בטל למדת מלכותו ית' ולכן נק' בלעם בלא עם. ועי"ז נעשה בכסא דחפי' לסיהרא כמ"ש בזהר הנ"ל. כי סיהרא זהו מדת מלכותו ית' וע"י קטרוגו בלא עם כו' שהעם אינו בטל כו' הוא מכסה הסיהרא ר"ל שמונע התפשטות והתגלות מדת מלכותו ית'. אך ע"י תקיעת שופר המשכות שרש האבות בחי' ראש צורים כ"ע דאצי' דהיינו עצמו' רצוה"ע שלמעלה מעלה מהחכמה. שמבחי' זו ולא אבה כו' לשמוע אל בלעם. למעלה מהטעם כו'. ולכן עי"ז נעשה העברת המקטרג כו'. זהו כוונה א' בשופר. ועוי"ל ענין המשכת שרש האבות שלמעלה מאצי' ע"י תקיעת שופר. דהנה כתיב ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה מראשית השנה שבכל ר"ה מתחדשת הארץ. דהיינו מה שנש"י הם בבחי' ארץ שיתברר על ידם המים מלוחים דגוף ונה"ב שמשבה"כ דעגולים דתהו כנ"ל בכדי שיהי' למטה בעשי' העלאת מ"נ לעורר המשכת אוא"ס ב"ה בל"ג האמיתי ולכן נק' ארץ חפץ. שבחי' ארץ זו היא חפץ פנימיות רצוה"ע ב"ה. וע"ז כתיב (ישעי' מ"ה י"ב) אנכי עשיתי ארץ כו' לפנים הארץ יסדת (תלים ק"ב כ"ו) ארץ קדמה. ובחי' רצון זה דארץ חפץ מתחדש בכל ר"ה. והנה כדי שיהיו נש"י בבחי' ארץ צ"ל מצוקי ארץ דהיינו המשכה משרש האבות כנ"ל באריכות. וזהו"ע המשכת שרש האבות ע"י השופר כדי שיהיו מצוקי ארץ. ולכן אומרים בהפטורה דר"ה הפסוק לה' מצוקי ארץ כו' (ש"א ב' ח') ולפני תקיעות שופר לה' מגיני ארץ מאד נעלה (תלים מ"ז). מגיני ארץ הם האבות כמו מצוקי ארץ כו'. מאד נעלה ששרשם בעבה"נ כנ"ל. וגם אומרים בר"ה המזמור לה' הארץ כו' (תלים כ"ד). ופי' כי לאלקים מגיני כו' י"ל ב' פי'. הא' דקאי על הבינה שנק' אלקים חיים שעל ידה מתגלה מגיני ארץ מאד נעלה דהיינו שרש האבות שלמעלה מאצי' והב' דקאי על המל' שבה נמשך הכח מבחי' שרש האבות כדי שיהיו מצוקי ארץ:

מי מנה עפר יעקב פירש"י מצות התלויות בעפר. לא תחרוש בשור וחמור כלאים וכו'. אעפ"י שמנין המצות אלו הם מועטין. מ"מ כל מצוה בפ"ע גדול שכרה מאד עד שלא יוכל להמנות ובת"א פי' עפר יעקב דעדקייא דבית יעקב. דהיינו בחורי ישראל שכובשים יצרם כו'. וא"כ מפרש עפר כמו עופר כו'. ובזהר (בלק דר"ד ע"א) פי' מנה לשון חלק כמו וימן להם המלך (דניאל א' ה'). ולחנה יתן מנה אחת אפים (ש"א א' ה'). ובחי' מי הוא המנה של עפר יעקב. והנה איתא בת"ז (תיקון כ"א) מאן דקטיל לחויא יהבין לי' ברתא דמלכא. ע' בלקו"ת ד"ה כי תצא הב' שם פי' ברתא דמלכא הוא נקודת פנימיות הלב רעו"ד שלמעלה מהשכל שהוא בחי' הארת אלקות מבחי' מל' דאצי' בנפש האלקית. ולכן אין זה בכח האדם לבוא מעצמו לבחי' זו. כ"א שבחי' זו היא מתנה מלמעלה. וזהו מאן דקטל לחויא בחי' אתכפיא בכל ה' חושים שזהו ברשות האדם. נותנים לו אח"כ מלמעלה בחי' ברתא דמלכא. וזהו ג"כ ענין מי מנה עפר לפי' התרגום ופירש"י שהו"ע אתכפיא ועי"ז בחי' מי הוא המנה ומתנה. ובחי' מי הוא בינה פנימיות הלב בחי' פרצוף הפנימי דמל' שנחשבת כמו בינה. וזהו בחי' ברתא דמלכא הנ"ל. והנה ארז"ל (במד"ר במדבר פ"ב) אברהם נתברך בכוכבים כו' עד יעקב נתברך בעפר שנאמר והי' זרעך כעפר הארץ ופרצת כו' בראשית כ"ח י"ד). דלפי שנתברך בעפר ע"כ ופרצת נחלה בלי מצרים כו' וצ"ל המעלה דעפר. הנה כתיב (בראשית ב' ז') וייצר הוי' אלקים את האדם עפר מן האדמה. ופי' ברבות (בראשית פי"ד) עפר הוא כמו עופר. עופר האילים שהוא איל בחור. ובזהר (ח"א דמ"ט ע"א) איתא ג"כ שעופר שייך לעפר) איהי עפר ואיהו עופר. והיינו שהקב"ה יצר את אדם הראשון עופר מן האדמה דהיינו כמו נער בן עשרים שנה. ולא כמו שעכשיו תחלת לידת האדם הוא קטן. ומתחלה צ"ל פי' וייצר בתרין יודי"ן והת"י מתרגם דקאי על התרין יצרון יצ"ט ויצה"ר. ומ"מ במבטא אין מרגישים כ"א רק יו"ד אחד. וזהו רמז שהיצה"ר צריך להיות טפל ובטל לגמרי לגבי היצ"ט והנה כתיב ואהבת כו' בכל לבבך. ופי' רז"ל (ברכות נ"ד ע"א) בשני יצריך. וצ"ל איך יכול היצה"ר לבוא לאהבה את הוי'. והענין כידוע שהם שתי נפשות. נפה"א היא חלק אלוה ממעל נר הוי' נשמת אדם (משלי כ'). ונה"ב שהיא נפש השכלית שהרי יש בה שכל להשכיל כו'. ואין זה השכל של הנפה"א. כי ההשכלה של הנה"א היא רק באלקות לבד אבל השכל שיש בגשמיות עוה"ז זהו שכל הנה"ב. כי נמשכה מבחי' פני שור מהשמאל והיינו מבחי' פני אדם שבפני שור משא"כ כל נפשות הבהמות משתלשלים רק מבחי' פני שור לבד. וזהו חביב אדם שנברא בצלם שנאמר בצלם אלקים כו' (אבות פ"ג) דקאי על נפש השכלית וכל נפש נחלקת לשתים שכל ומדות. ופי' יצר טוב ויצר הרע יצירה נק' המדות כי שית ספירין מקננן ביצירה ויצ"ט זהו המדות דנפה"א. שנמשכים ונולדים מהשכל דנה"א. ויצה"ר זהו המדות שנולדים מנפש השכלית דנה"ב. ועפי"ז יובן איך היצה"ר יוכל לבוא לאהבה את ה' דהיינו ע"י שמלביש נפש השכליות דנה"ב ומקשרה בהתבוננות באלקות איך שהוי' אלקינו. אלקינו כחינו וחיותינו זהו בחי' סוכ"ע וממכ"ע. אבל הוי' הוא בחי' אני הוי' לא שניתי שאינו בגדר עלמין להיות סוכ"ע. מ"מ הוי' אלקינו. שבחי' אלקינו שהוא ענין התהוות ממכ"ע וסוכ"ע הוא נמשך תמיד מבחי' שם הוי' אני הוי' לא שניתי כי היש צ"ל נמשך תמיד מהאין (הו"ע יחוד התדירי דחו"ב מאין ליש) הוי' אחד פי' ששוה קודם הבריאה ואחר הבריאה כו'. כמ"ש בתו"א פ' מקץ בד"ה המגביהי לשבת ע"ש. וע"י שמקשר את השכל דנה"ב בהתבוננות זו בהעמקת הדעת ממילא יתהפך היצה"ר שהוא המדות דנה"ב לאהבה את ה'. כי מוח שליט על הלב והמדות נגררים אחר השכל וזהו שמרגישים במבטא רק יו"ד א' בוייצר. כי אעפ"י שברא תרין יצרין. אבל היצה"ר צ"ל טפל ובטל להיצ"ט שיתהפך ג"כ לאהבה את ה'. ופי' וייצר הוי' אלקים שם מלא. כי הב' שמות דהוי' אלקים הם ב' מדות חו"ג ולכן הם שרש דשרש להשתלשלות התרין יצרין. יצ"ט נשתלשל משם הוי' מדת החסד. והיצה"ר נשתלשל משם אלקים מדת הדין. ובזהר (ח"ג קמ"א ע"ב) פי' הוי' אלקים רזא דעתיקא ורזא דז"א והיינו כי ז"א הוא בחי' מדות שמהם הנהגת העולמות שיש בהם חסד ודין כי הנהגת העולמות א"א להיות ע"י חסד לבד כ"א ע"י דין ג"כ. ולכן נק' זעיר. שהוא בחי' צמצומים מקור לחיות בע"ג כו'. אבל עת"י הוא למעלה מבחי' עולמות ע"כ אין שם דין כ"א חסד לבד דלית שמאלא כו' וז"ש אלעתיד הוי' אחד. וארז"ל (פסחים ד"נ ע"א) כולו הטוב והמטיב כו'. ולכן בחי' עתיקא נק' שם הוי' שהוא מדה"ר וחסד. והוא שרש של יצ"ט שנק' ג"כ טוב. ובחי' ז"א שיש בו דין נק' אלקים ע"ש הדין שיש בו. ובחי' זו נק' כביכול למעלה יצרו. כמארז"ל (יומא ס"ט סע"ב) גבורות גבורתו שכובש את יצרו ופירש"י מדה"ד. ולכן בחי' ז"א שיש בו דין ונק' יצרו כו' הוא שרש דשרש להשתלשלות היצה"ר. ולכן ארז"ל (אבות פ"ג) חביבין ישראל שנק' בנים למקום שנאמר בנים אתם להוי' כו' דקאי על נפה"א. חביב אדם. נפש השכלית שנברא בצלם שנאמר בצלם אלקים עשה כו'. כי שרשו משם אלקים שהוא שרש המרכבה ומפני שור נשתלשל הנפש השכלית כנ"ל. ועפ"ז יובן מה שהקב"ה ברא את האדם בתרין יצרין והאדם צריך להפוך את היצה"ר. דקשה למה בראו לכתחילה כו'. והיינו כי ע"י שהאדם מהפך את היצה"ר שנשתלשל משם אלקים מדה"ד שיהי' טפל ובטל ונכלל בהיצ"ט שיהי' לב אחד כנ"ל עי"ז גורם ג"כ למעלה שבחי' שם אלקים שהוא מדת הדין והצמצום המסתיר יהי' נכלל בשם הוי' ממש. והיינו שיהי' יחוד הוי' ואלקים. ע"ד שילוב אד' בהוי' שנת' בלקו"ת בהביאור שע"פ שובה ישראל ע"ש. והוא ג"כ יחוד בחי' סוכ"ע וממכ"ע. כי ממכ"ע התלבשות בהעולמות הוא על ידי גבורות וצמצומים לכן נק' אלקים. ובחי' סוכ"ע חסד וימינו תחבקני שזהו תכלית שלימות העבודה כמ"ש (דברים ד' ל"ט) וידעת היום כו' כי הוי' הוא האלקים כו' שע"י יחוד זה נעשה דירה בתחתונים שהיא תכלית כוונת הבריאה:

ב ועתה צ"ל פי' עפר מן האדמה. דהנה וייצר הוא שבראו בתרין יצרין. וכיון שנוצר עפר מן האדמה א"כ ע"כ צ"ל שיש בבחי' עפר מן האדמה שרש להתרין יצרין. גם שתיבה א' היא מיותר. שהי' צריך לכתוב עפר לבד או מן האדמה לבד. והענין כי יש ד' יסודות אש רוח מים עפר. ויסוד העפר הוא למטה מכולן. ושרש הד' יסודות הוא מד' אותיות הוי' ולכן יש רק ד"י ולא יותר. ובשם הוי' נק' ה' אחרונה בחי' מל' בשם עפר. כי היא בחי' האחרונה מאלקות ונשפלת להחיות עולמות ונבראים כמ"ש מלכותך מלכות כל עולמים. והנה אנו רואים למטה בד"י הגשמיים אעפ"י שיסוד העפר הוא למטה מהג' יסודות אש רוח מים מ"מ יש בו מעלה יתירה עליהן במה שמצמיח מאין ליש דבר חדש לגמרי כמו תבואות וצמחים ואילנות. ויש אפי' שלא ע"י זריעה. משא"כ מהג' יסודות אין יכול להיות שום התחדשות דבר שאין מהותן כו'. וכמו"כ למעלה ביסוד העפר העליון בחי' מל' ה"א אחרונה שמהווה עולמות דבי"ע יש מאין. וכמ"ש בהבראם בה"א בראם (במד"ר בראשית פי"ב) ה"א זעירא מל' (משא"כ בהט"ס שלמעלה מבחי' מל' אין בהם הבחי' זו דלהוות יש מאין. כ"א רק דרך עילה ועלול). והנה זהו הכלל שכדי שיהי' התהוות בריאה יש מאין אין זה יכול להיות מצד סדר השתלשלות כ"א דוקא רק מכח האוא"ס עצמו שלמעלה מסדר השתלשלות כל יכול. וכח זה מלובש רק בבחי' מל' ה"א אחרונה. אעפ"י שנק' עפר סופא דכל דרגין. והיינו כידוע הכלל שבסטרא דקדושה נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן. כמ"ש (קהלת ג' י"א) מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלקים מראש ועד סוף. כיון שההתהוות הוא מאין סוף כו' ולכן בהסוף מלובש כח ההתחלה דוקא ולא באמצע כו'. וזהו ענין כתר עליון דאיהו כתר מלכות. שבבחי' מל' דוקא מלובש הארת הכתר יותר מבכל הע"ס כדי שתוכל להוות יש מאין דבי"ע כנ"ל. וזהו וייצר הוי' אלקים את האדם עפר כו'. והיינו שנברא מבחי' עפר העליון בחי' מל' ה' אחרונה משום דנתחב"ס שבחי' הארת הכתר מאיר במל' דוקא כנ"ל. ומבחי' זו נלקח היצ"ט כמשנת"ל דלפי' הזהר שרש היצ"ט הוא מבחי' עתיקא דוקא שכולו טוב וזהו שארז"ל (במד"ר בראשית פי"ד) עפר מן האדמה שהוא מן מזבח אדמה ממקום כפרתו נברא. והיינו כי מזבח הוא בחי' מל' כידוע. והנה בחי' עפר זה הוא שרש של היצ"ט נה"א. ולהבין מהו בחי' עפר זה בנפש בעבודה כו'. ר"ל בחי' זו דנעוץ תחב"ס שכח ההתחלה מלובש דוקא בהסוף והיינו כמ"ש ונפשי כעפר לכל תהי' פתח לבי בתורתיך ובמצותיך תרדוף נפשי עפר הכל דורסים עליו והוא בחי' ענוה ושפלות ביטול שאינו מהות כלל ואין תופס מקום כו' וז"ש (ישעי' כ"ו י"ט) הקיצו ורננו שוכני עפר וארז"ל (סוטה ה' ע"א) שוכבי בעפר לא כתיב אלא שוכני עפר דהיינו מי שנעשה שכן לעפר בחייו. פי' שהי' בו ענוה ושפלות שעי"ז הוא שוכני עפר. שכן לעפר בחייו דהיינו שבחי' עפר העליון שוכן ושורה בו בחייו כו' וז"ש ונפשי כעפר כו' פתח לבי בתורתיך. שע"י העפר זוכה לתורה. שהתורה היא בחי' ראשית כמ"ש (משלי ח' כ"ב) ה' קנני ראשית דרכו וגם במצותיך תרדוף נפשי. שהמצות הם תר"ך עמודי אור דכ"ע. ולכל הבחי' יוכל לבוא ע"י העפר דוקא וכנ"ל בענין נעוץ תחב"ס. שכח ההתחלה מלובש בהסוף דוקא וע"י בחי' עפר זה דנה"א שהוא בחי' ענוה ואתכפיא דנעוץ תחב"ס. לכן עי"ז ממשיכים גילוי בבחי' יצ"ט משרשו דהיינו מבחי' עפר העליון דנעוץ תחב"ס הארת הכתר בחי' עתיקא שרש היצ"ט ולכן על משרע"ה לא נזכר שום מעלה בתורה רק והאיש משה עניו מאד כו' (במדבר י"ב ג') ולמה לא נזכר מה שהי' חכם גדול ונתן התורה שהיא ח"ע. אלא משום כי בחי' ענוה היא מקור לכל הבחי' (כי ענוה מגיע בכ"ע):

ג ועתה צ"ל בחי' עפר הב' שהוא שרש להתהוות הנה"ב שנק' יצה"ר. הנה כתיב (במדבר ה' י"ז) ומן העפר אשר יהי' בקרקע המשכן כו' שעפר זה היו נותנים במי המרים המאררים כו' שבאו לבדיקת הסוטה שהיא זונה. כי פי' ומן העפר אשר יהי' בקרקע המשכן. משכן הוא בחי' מל' דאצילות. וקרקע המשכן הוא בחי' מל' שבמל'. והעפר אשר בקרקע המשכן. הוא דינים קשים שמהם יונקים החיצונים. כי עפר הוא ע' פר. ע' הוא ז' מלכין דתהו. פר גימט' ה"ג מנצפ"ך. והיינו שהמלכים דתהו היו כולן מבחי' דין וגבורות ונפלו בשבה"כ בק"נ. וזהו עפר אשר בקרקע המשכן ולכן הוא דינים קשים. כי יש עפר שהוא דין קשה מאד. כמ"ש (ישעי' מ"א ב') יתן כעפר חרבו. הרי שיש בחי' עפר שנק' חרב דין קשה. ולכן ע"י עפר זה הי' בדיקת הסוטה להיות וצבתה בטנה ונפלה ירכה. וזהו ענין עפר המדבר שפסול לכיסוי הדם. לפי שאינו מצמיח כלל. והיינו כי סט' דקדושה הוא רק להשפיע לזולתו כו'. וזהו משמים מיהב יהבי משקל לא שקלי (תענית כ"ה ע"א). וכן הנה"א הוא רק להשפיע ע"י קיום התומ"צ. ובגשמיות כמו צדקה וגמ"ח כו'. אבל מדבר שהיא מקור הקליפות ע"כ היא ארץ מלחה לא תעשה פרי. כי בקליפות כתיב (משלי למ"ד ט"ו) לעלוקה שתי בנית הב הב. הכל לגרמי' ולא להשפיע לזולתו כלום. ולכן תאוות הנה"ב הוא רק לגרמי' כו'. ולכן עפר המדבר אינו מצמיח. ונק' אבק דאשתאר מן נורא. וע"כ פסול לכיסוי הדם כו'. והנה בחי' עפר זה הוא שרש ומקור להתהוות הנה"ב שנק' יצה"ר. ולהבין מהו בחי' עפר זה בנפש. דהנה עפר דקדושה בנפש הוא בחי' ענוה וביטול כנ"ל. ובחי' ענוה גורם שמחה. שלפי שהוא עניו עפר ואפר כו' אינו צריך לכלום ושמח בחלקו כמה שיש לו. וכמו"כ בעבודה מבחי' ענוה נמשך להיות שמחה באלקות. וכמ"ש (ישעי' כ"ט י"ט) ויספו ענוים בהוי' שמחה. ונק' דכר ונוק' דקדושה. והו"ע מדת לילה ומדת יום. בחי' ענוה ושפלות זהו מדת לילה וחשך ע"כ רננא ברמשא ועי"ז נמשך מדת יום שמחה בצפרא (עד"ה תחת אשר לא עבדו כו' בשמחה. בלקו"ת פ' כי תבוא. ושם נרשם עוד כמה מקומות). ובחי' עפר דנה"ב הו"ע עצבות. כי כמו שבקדושה הוא ענוה ושמחה דו"נ. כן בלעו"ז הוא גסות ועצבות דו"נ דקליפה. שמגסות נמשך העצבות. היינו כיון שהוא גס הרוח וצריך להכל ע"כ ממילא אין מסתפק במה שיש לו ואינו שמח בחלקו ובא לידי עצבות. (ועצבות היא האסקופה דהיינו ההתחלה לכל התאות ה"י). והנה ע"י וייצר כו' שלא ירגיש כ"א רק יו"ד א'. דהיינו כשמהפך את היצה"ר שיהי' בטל ונכלל להיצ"ט שיהי' בכל לבבך בשני צריך כנ"ל. הנה עי"ז הוא מעלה את בחי' העפר דלעו"ז שרש נה"ב שיוכלל בקדושה. וכענין ויאבק איש עמו וארז"ל (חולין צ"א ע"א) שהעלו אבק עד ככה דהיינו שנתעלה בחי' האבק והעפר דלעו"ז עד כסה"כ. ובעבודה זהו כמ"ש בתניא בפי' בכל עצב יהי' מותר שבחי' העצבות כשמהפכים אותה בקדושה שיהי' המרירות מריחוק אלקות עי"ז יהי' מותר. כענין יתרון האור מן החשך דוקא. והיינו כנ"ל פי' הזהר דהתרין יצרין הם מבחי' עתיקא וז"א ואיך הוא זה אלא על ידי שמהפכים את בחי' עפר של היצה"ר לקדושה אזי מתעלה היצ"ט שנלקח מבחי' עפר דקדושה בחי' מל' שנתב"ס שזהו רק הארת הכתר שבמל' לשרשו בחי' עתיקא. וזהו יתרון שנעשה בהאור ע"י החשך. והיצה"ר שנלקח מבחי' עפר שבקרקע המשכן דינים קשים שמהם יונקים החיצונים מתעלה בבחי' גבורות עליונות דז"א דאצי'. ואזי נק' טוב מאד כידוע מעלת הגבורות על החסדים אחרי שמתבררים ועולים לשרשן כו'. עי' ביאור דשחורה מענין מעלת שערות שחורות דז"א שחורות כעורב על בחי' שערות לבנות דא"א:

ד והנה פי' עפר מן האדמה. כנ"ל שתיבת מן האדמה היא מיותר והענין כי מה שנק' אדם יש ב' פי'. הא' כי אדם הוא לשון אדמה שנלקח מן האדמה. והב' כי אדם הוא אדמה לעליון. וענין אדמה לעליון היינו לבחי' מ"ש (כיחזקאל א') ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה. ומה שנק' כמראה אדם היינו מצד ההתחלקות לג' קוין חסד דרועא ימינא גבורה דרועא שמאלא. ת"ת גופא וכו'. והנה ע"י קיום המצות נעשה התקשרות והתדמות נש"י לבחי' כמראה אדם שעל הכסא. כי רמ"ח פקודין אינון רמ"ח אברים דמלכא. ולכן על ידי צדקה וגמ"ח נעשה ההתקשרות בבחי' חסד דרועא ימינא ועל ידי איזהו גבור הכובש את יצרו בבחי' גבורה דרועא שמאלא. וע"י עסק התורה בבחי' ראש ומוחין עליונים ואזי נק' ישראל לי ראש וזהו שארז"ל (בילקוט יואל רמז תקל"ז) ע"פ והי' כל אשר יקרא בשם ה' ימלט וכי אפשר לקרוא כו' אלא מה הוא רחום אף אתה רחום מה הוא צדיק אף אתה צדיק. וכן ארז"ל (מד"ר ס"פ תולדות פס"ז) צדיקים דומין לבוראם כו'. והיינו שע"י קיום המצות יש להם התדמות לבחי' אדם העליון שעל הכסא ממש. וזהו עפר מן האדמה שקיום המצות בבחי' עפר ענוה וביטול הוא מן האדמה ממש דהיינו שעי"ז נעשה אדמה לעליון:

ה ועתה צ"ל ענין איהי עפר ואיהו עופר הנה כתיב (שה"ש כ'י"ו) דמה לך דודי לצבי או לעופר האילים על הרי בתר. וצ"ל מהו דמה לך דמשמע לעצמך ומהותך ויובן בהקדים מארז"ל (ברכות ז' ע"א) ע"פ ושמחתים בבית תפלתי. בבית תפלתם לא נאמר. קוב"ה מצלי מאי מצלי יה"ר מלפני שיכבשו רחמי את כעסי ויגולו רחמי על מדותי כו' והענין כי קוב"ה הוא בחי' כמראה אדם דהיינו מדות דאצילות שמהם הנהגת העולמות. והנה עצמות אוא"ס שלמעלה מסדר השתלשלות הוא בחי' כי לא אדם. וכמ"ש בזהר (ח"ג קל"ג ב') אית חסד דאיקרי חסד עולם. ואית חסד דאיקרי ורב חסד. חסר עולם הוא מבחי' כמראה אדם שמוגבל בכלים. ויכול להיות לו הפסק הפסק. מצד מדה"ד שכנגדו המעכבת כו' אבל בבחי' א"א בחי' כי לא אדם הוא שם נק' ורב חסד. שהחסד הוא בלי גבול והפסק כלל. משום כי אין כנגדו מדת הדין. דלית שמאלא בהאי עתיקא (שם קכ"ט ע"א). וזהו קוב"ה מצלי יהי רצון מלפני שיכבשו רחמי את כעסי דהיינו שיומשך הגילוי מבחי' כי לא אדם הוא ורב חסד בבחי' כמראה אדם. וזהו ג"כ פי' סוב ודמה לך דודי כי דודי הוא בחי' כמראה אדם. ולכן נקרא דודי שמתייחד עם כנס"י שנק' כלה. אבל פי' ודמה לך היינו לעצמך ממש דהיינו לעצמות אור א"ס בחי' כי לא אדם הוא. ואזי נק' עופר האילים שהוא איל בחור שמרוצתו במהירות גדולה מהר לגבעה כו' עד שאין אדם יכול לרכוב עליו מצד גודל מרוצתו. והיינו כשההשפעה נמשך במהירות מלמעלה מעלה למטה מטה ואין מתעכב בשום עולם. וזהו דוקא כשההשפעה הוא מבחי' כי לא אדם הוא ורב חסד. עד"ה והנה פרח מטה אהרן. משא"כ ההשפעה שמבחי' כמראה אדם יוכל להתעכב שישאר למעלה כו'. וזהו סוב ודמה לך דודי אזי נק' עופר האילים. וגם שהירידה היא למקום נמוך מאד דהיינו על הרי בתר טורי דפרודא כשהשכינה מלובשת בע"ש כמ"ש במ"א. וזהו איהי עפר ואיהו עופר שע"י שכנס"י היא בבחי' עפר ענוה שפלות וביטול עי"ז דוקא איהו עופר בחי' ודמה לך כו' לעופר האילים שהוא ההמשכה מבחי' כי לא אדם הוא סוכ"ע. וכמ"ש אם נבלת בהתנשא (משלי ל') וארז"ל (עירובין י"ג ע"ב) כל המשפיל א"ע הקב"ה מגביהו. לבחי' סוכ"ע. כי סובב הוא כמשל העיגול שאין בו מעלה ומטה. וכאשר נדחה למטה בתחתית העיגול הנה הוא למעלה כידוע. והיינו שדוקא ע"י בחי' עפר שמשפיל עצמו למטה מטה יוכל לידבק בבחי' סוכ"ע שאין בו מעלה ומטה. ע' מזה בסידור בד"ה אחרי הוי' תלכו. ובלקו"ת פ' חוקת בביאור ע"פ אז ישיר. וזהו ג"כ ענין עפר מן האדמה שע"י קיום המצות בבחי' עפר שפלות וביטול שנעשה בחי' אדמה לעליון דהיינו לבחי' אדם העליון שעל הכסא. הנה עי"ז גורם אח"כ בבחי' אדם העליון עצמו שיהי' אדמה לעליון דהיינו לבחי' כי לא אדם הוא שנק' עליון ע' בד"ה אתם נצבים בפי' אל עליון כי עליון היינו מה שלמעלה מגדר השפעה בעולמות בחי' מקיף. וזהו ענין כתר עליון. כי כתר הוא לשון כותרת ומקיף. וזהו פי' עפר מן האדמה. שע"י בחי' עפר היא העלי' בבחי' כי לא אדם הוא. וזהו שארז"ל (זח"א ק"ע ע"א מד"ר בראשית פי"ב) הכל הי' מן העפר אפי' גלגל חמה. ולכאורה אין זה מובן הלא גלגל חמה הוא בתי' שמש הוי' ז"א ועפר הוא בחי' מל' (שבנין המל' הוא מט"ס דז"א כידוע בפי' בונה ירושלים הוי') וא"כ איך גלגל חמה נתהוה מהעפר. והענין כנ"ל שבחי' עפר שהיא בחי' מל' ה"א אחרונה מתעלה בשרשה בתי' עד שלא נברה"ע הי' הוא ושמו בלבד דהיינו בתי' מל' דא"ס (שנעשה כתר לאצילות) כי נעוץ סופן בתחלתן. ולכן בחי' עפר ענוה ושפלות מגיע למעלה מאד. ולכן מצד בחי' זו הכל הי' מן העפר אפי' גלגל חמה. והיינו כי יש בתי' עפר העליון שנק' עפרות זהב. בינה עילאה. ובחי' עפר דמל' מתעלה בבחי' עפרות זהב דבינה. ומבינה נתהוו ו"ק דז"א שנק' גלגל תמה כידוע בענין מי ברא אלה ולכן הכל הי' מן העפר אפילו גלגל חמה. עסד"ה ושאבתם הראשון שבלקו"ת. וזהו מי מנה עפר יעקב. דפי' הפשוט מי יוכל למנות שכר המצות שמקיימין בעפר. היינו כי חשבון הוא רק בסדר השתלשלות יחידות עשירות מאות כו' אבל עפר יעקב ממשיך מלמעלה מסדר השתל' בחי' אנת הוא תד ולא בתושבן ולכן זהו למעלה מגדר חשבון כו' וז"ש לכל תכלה בחי' כלות הנפש ותענוג שבג"ע ראיתי קץ. לכל יש סיקוסן, לפי שהמקור הוא ביו"ד נברא עוה"ב. ראשית הע"ס. אעפ"י שהע"ס עצמן אינן בבחי' מדה וגבול מ"מ נק' ספירות לשון מספר לפי שעושים מדה וגבול בעולמות. אבל רחבה מצותך מאד בלי גבול לפי שממשיכים מאוא"ס שלמעלה מהתלבשות בהע"ס. ולבאר יותר הנה בקדושה רק ע"ס. ובסט"א י"א. והיינו משום כי בקדושה החיות מאוא"ס שבהע"ס מתאחד עמהם בתכלית היחוד הוא היודע והוא הדעה עצמה איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון אבל בסט"א החיות מהקדושה שמחי' הע"כ דמסאבותא אינו מתלבש בהם כלל בפנימיות כי אין הקדש יכול להתערב בחול. אלא שמחי' אותם בבחי' מקיף מלמעלה עליהם. ולכן אינו בחשבון העשר. והנה כמו"כ יש בקדושה ג"כ בחי' כזו שאינו מתערב עם הע"ס ואינו בחשבון הע"ס כלל. ונק' קדש הקדשים. קדש הוא בחי' ח"ע ראשית הע"ס (זח"ג רצ"ו ע"א) אבל בחי' כתר שבכתר (גלגלתא) נק' קדש הקדשים שמובדל גם מבחי' קדש (משא"כ חכ' שבכתר נמנה בהע"ס לפ"ד הרמ"ז) ועז"א חד ולא בחושבן פי' שאינו בערך הע"ס. כי ת"ע ועשי' גשמיות שניהם שוין. ומבחי' זו ממשיכים ע"י המצות. וזהו מי מנה כו' שע"י המצות הוא למעלה מבחי' חשבון של הע"ס כ"א מבחי' אנת הוא חד ולא בחושבן. והזהר פי' שבחי' מי הוא המנה של עפר יעקב. דהנה כתיב מי ברא אלה שבחי' מי ברא הו"ק דז"א. שנק' אלה. יש מאין. וא"כ מקור הבריאה נק' אין שאינו מושג. וזהו ג"כ ענין מי שאינו מושג עד שצריך לשאול מי הוא כו'. כי יש בחי' אתה שהוא בחי' גילוי ונקרא עלמא דאתגליא משא"כ בחי' מי כו' והיינו כי מי בגימט' נ' זהו שער החמשים דבינה. וזהו מי מנה עפר יעקב. שבחי' מי בחי' אין זהו המנה של עפר יעקב. וכמ"ש (תלים ט"ו) הוי' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי. וכנ"ל שבחי' עפר דמל' מתעלה לשרשו בחי' עפר העליון דבינה שנק' עפרות זהב ולכן מ"י שהוא הבינה זהו המנה של עפר יעקב. וגם פי' מנה היינו מה שע"י המצות דבחי' עפר יעקב ממשיכים הגילוי מבחי' מי כתר קדש הקדשים זהו רק מתנה מלמעלה. ולכן נק' מתן תורה משא"כ קודם מ"ת לא היו ממשיכים ע"י מצות גשמי' כלום. וכיון שבחי' מי הוא המנה שהוא בחי' שער הנ'. אין. ע"כ הוא בלי מספר וגבול כלל כפי' הפשוט דמי מנה כנ"ל:

ו ומספר את רובע ישראל. הנה ארז"ל (במד"ר בראשית פס"ט) מה מהעפר אין מתברך אלא במים כך ישראל אין מתברכין אלא בזכות התורה שנמשלה למים. וזהו ומספר את רובע ישראל רובע הוא רביעה של גשמים. כמו ברביעה ראשונה. והיינו כי מטרא בעלא דארעא. שהמטר רובע את הארץ כדמיון הזכר את הנקבה ואזי היא הברכה דעפר להצמית בריבוי וכמ"ש (ישעי' נ"ה) כי כאשר ירד הגשם כו' והרוה את הארץ והולידה והצמיחה. וזהו מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל. שעיקר הברכה דבחי' עפר יעקב כנ"ל הוא דוקא ע"י רובע ישראל דהיינו ע"י שישראל רובע את בחי' עפר יעקב שהו"ע המשכה שע"י התורה שנק' מים. גשם נדבות כו' ולכן כתיב במשה רבינו כי מן המים משיתהו. לפי שניתן על ידו התורה שנק' מים. וביאור הענין הנה כתיב (בראשית א' ו') יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים וארז"ל (במד"ר תרומה פל"ג) שכנגד זה הי' במשכן והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים. וא"כ הב' בחי' מים מים תחתונים ומים עליונים זהו ג"כ בחי' קדש ובחי' קדש הקדשים. והענין כי בחי' מים למעלה היינו המשכת והשפעת תענוג אלקות. כמ"ש (בראשית ב' יו"ד) ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. וארז"ל (בכורות נ"ה ע"ב) יובל שמו. ובזהר (ח"ג נ"ח ע"א) איתא חיים שמו. והיינו בחי' שער החמשים דבינה שנק' בשם נהר המשקה את הג"ע לפי שהוא מקור לכל ההשגות והתגלות בחי' נועם הוי' שבג"ע. וזהו ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. ובחי' נהר זה נקרא עדיין מים תחתונים. ומ"מ זהו בחי' קדש עליון כיון שהוא מקור הג"ע. אבל בחי' מים עליונים שמעל לרקיע נק' קדש הקדשים שמובדל גם מבחי' קדש. שלמעלה מבחי' ונהר יוצא מעדן כו' כמו בחי' עוה"ב דהיינו עולם התחי' שלמעלה מבחי' ג"ע דעכשיו והראי' שאפילו האבות ומשה רבינו שהמה כבר בג"ע יעמדו ג"כ בתחה"מ ויצטרכו להתלבש בגופים למטה דוקא. וא"כ צ"ל שהגילוי שבתחה"מ הוא למעלה אין קץ על בחי' הגילוי שבג"ע. והיינו משום שהגילוי שבתחה"מ הוא מבחי' סוכ"ע פנימיות הכתר ע"כ יהי' הגילוי למטה דוקא בגופים. וזהו ג"כ בחי' מים עליונים שמעל לרקיע שנק' קדש הקדשים דהיינו בחי' סוכ"ע פנימיות הכתר שרש עוה"ב שלמעלה מבחי' ונהר יוצא מעדן מקור הג"ע ולכן רקיע מבדיל בין מים למים. והנה בתורה כתיב ויהי קול מעל לרקיע קול הוא המשכה. וההמשכה שע"י התורה היא מבחי' מ"ע שמעל לרקיע בחי' קדה"ק. וכן ע"י המצות כמ"ש (ישעי' ל"ב כ') אשריכם זורעי על כל מים. פי' שהזריעה של המצות היא למעלה מכל מים. דהיינו מבחי' ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן וכמארז"ל (אבות פ"ד) יפה שעה אחת בתשובה ומע"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב. והיינו לפי שע"י המצות ממשיכים תר"ך עמודי אור שהוא בחי' מ"ע שמעל לרקיע קדש הקדשים. וזהו זורעי על כל מים כו'. ואע"פ שיש רקיע המבדיל בין מ"ע למ"ת. מ"מ לגבי התומ"צ אינו מבדיל כ"א אדרבה שמתחברים ומתאחדים יחד. וכמו שארז"ל (חגיגה י"ד ב') כשתגיעו לאבני שיש טהור (שיש" ב"פ יש תרי"ג מצות דאורייתא וז' דרבנן) אל תאמרו מים מים. וז"ש במשה רבינו (שמות ב' יו"ד) כי מן המים משיתהו דהיינו מבחי' מ"ע כנ"ל. וזהו ומספר את רובע ישראל. כמו שהעפר הגשמי מתברך ע"י שהמטר רובע אותה. כמו"כ בחי' עפר יעקב דהיינו בחי' עפר העליון בחי' מל' ה"א אחרונה זהו בחי' נוק' מקבל כו'. מג' אותיות ראשונות דשם הוי' יה"ו. והיחוד הוא רק מבחי' ו' דשם הוי'. ונק' יחוד ו"ה. אך הו' ממשיך מבחי' י"ה וגם למעלה מבחי' י"ה במל' והנה הו' זהו בחי' הקל קול יעקב קול דתורה שהוא המשכה מבחי' מים עליונים שמעל לרקיע קדה"ק כנ"ל. וזהו"ע ו' שהוא קו דהיינו המשכת הקו"ח מאור א"ס ב"ה עצמו שלמעלה מאצילות. וזהו רובע ישראל שבחי' ישראל דלעילא ת"ת ו' דשם הוי' הוא מרביע את בחי' עפר יעקב מל' שממשיך בהעפר בחי' מים עליונים שמעל לרקיע. ע"י עסק התורה של נש"י למטה. ואזי מי מנה עפר יעקב כו'. שאזי הוא עיקר הברכה בבחי' עפר יעקב. קיום המצות בבחי' עפר ענוה שפלות וביטול כנ"ל. גם עוד הפי' דרובע ישראל קאי על התורה. כמ"ש הפנים יפות רובע הו"ע ד' אמות של הלכה. ונתבאר באריכות במ"א ע"פ מי מנה (בדרוש שאח"ז) ע"ש:

ועוד פי' רובע לשון רבע דהיינו חלק רביעי. דהנה יש ב' בחי' בן עוה"ב וחלק לעוה"ב. דהנה ארז"ל (סוף נדה) כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עוה"ב ועוד ארז"ל (סנהדרין צ' ע"א) כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב שנאמר (ישעי' ס') ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ. ונת' ג"כ שם באריכות. וענין עוה"ב הוא כמ"ש (ישעי' נ"ח י"ד) אז תתענג על הוי' למעלה משם הוי' יו"ד צמצום כו' (הפי' הפשוט היינו התענוג מההשגה במהות שם הוי' שנק' שם העצם. ועוד הפי' על הוי' שהוא למעלה משם הוי' היינו לפי שבו ועל ידו מאיר אוא"ס שלמעלה משם הוי'. כידוע שג"ר כח"ב חשובים כאחד והו"ע קוש"י. גם כידוע בענין שאו"א נק' ממעמקים לפי שבהיסודות דאו"א גנוז אור עת"י ממש). ולכן כל השונה הלכות ד' אמות של הלכה שהוא הגילוי של בחי' ד"א שם הוי' שלמעלה מבחי' אלקים חיים כמש"ש עי"ז זוכה להיות בן לבחי' עוה"ב שיורש כל העוה"ב בשלימות דהיינו בחי' אז תתענג על הוי' למעלה גם מהיו"ד דשם הוי'. וכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב. חלק רביעי. הוא ה"א אחרונה דשם הוי' מל'. כי בחי' מל' מקבלת מד' ספירות תנה"י. והגילוי שנמשך בבחי' מל' הוא רק מבחי' יסוד לבד. וזהו ענין חלק רביעי. וביאור הענין כמו עד"מ רב המשפיע לתלמיד. הנה עצם ההשכלה כמו שהיא אצלו לא יוכל לקבל כלל. וע"כ צ"ל בהמשפיע בחי' עצות איך להשפיע. דהיינו מה שיוכל להשפיע לו. כי יהי' באפשרו לקבל זאת. ומה שלא יוכל להשפיע לו. וזהו ענין נו"ה כליות יועצות (ברכות ס"א ע"א). נצח ענף החסד זהו העצה וההסכם להשפיע לו מה שיוכל לקבל. והוד ענף הגבורה זהו העצה מה שלא ישפיע לו יען שלא יהי' באפשרו לקבל. והנה הם ב' קוין ולכן צ"ל בחי' מכריע על גביהן. וזהו ענין ת"ת שעל נו"ה שמכריע ביניהן. כי יכולים להיות הפכיים. שבחי' נצח הוא ההסכם להשפיע וההוד הוא שלא להשפיע כי לא יוכל לקבל כו'. ואח"כ דהיינו אחר הכרעת הת"ת נבדל חלק השפע מהרב מה ששייך להמקבל ובחי' זו זהו ענין יסוד שמשפיע במל'. נמצא מה שמל' מקבלת על ידי היסוד זהו נקרא חלק רביעי מתנה"י. וז"ש בזהר (בלק ר"ד ע"א) רביעית מן מדידו דישראל איהו ברית. ישראל הוא ת"ת ובחי' יסוד ברית עליון נק' רובע ישראל. וכיון שמל' מקבלת רק מיסוד ע"כ נק' בחי' זו חלק לעוה"ב. שהוא המשכת תענוג מבחי' שם הוי' רק חלק רביעי. ולכן כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב שנאמר ועמך כולם צדיקים. והיינו כמ"ש בזהר (נח דנ"ט ע"ב) בגין דנטרי ברית שע"י מילה ושמירת הברית נק' כולם צדיקים וזוכים לבחי' חלק לעוה"ב שהוא הגילוי שמבחי' ברית עליון יסוד שנק' רובע ישראל חלק רביע מבחי' ת"ת שם הוי' כנ"ל. משא"כ שונה הלכות ד' אמות של הלכה שהוא גילוי ד' אותיות דשם הוי' נק' בן עוה"ב שמקבל כל העוה"ב בחי' אז תתענג על הוי' וזהו מי מנה כו' ומספר את רובע ישראל רובע לשון ארבעה קאי על השונה. ד' אמות של הלכה. שנק' בן עוה"ב שהגילוי מבחי' על הוי' כנ"ל. זהו ודאי בלי מספר וגבול כלל וגם עוד הפי' רובע לשון רבע כנגד חלק לעוה"ב שגם מה שכל ישראל זוכים לבחי' חלק רביע שזהו הגילוי מבחי' צדיק יסוד עולם שנק' רובע ישראל כנ"ל בשם הזהר ע"ז אמר ג"כ מי מנה ומספר שהוא למעלה מגדר מספר לגמרי כי לעתיד יהי' עליות העולמות בחי' יסוד יתעלה למעלה מאד כמ"ש (תלים צ"ב) צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה שבחי' צדיק יסוד עולם יתעלה בבחי' לבנון. עד"ה והי' אור הלבנה כאור החמה בפי' הנער בן מאה שנה. וא"כ בחי' רובע ישראל שהוא החלק רביע יתעלה בעצמות אור א"ס ממש ולכן אמר גם על בחי' רובע ישראל מי מנה ומספר כו':

לענין ומספר את רובע ישראל. עיקר הברכה בעפר יעקב מצות הוא ע"י מים תורה לפי שע"י התורה נמשך בחי' מים עליונים קדש הקדשים. צ"ל הרי נת"ל שגם ע"י בחי' עפר יעקב נמשך מבחי' קדה"ק שאינו בחשבון הע"ס. וע"י עפר נמשך בחי' עופר כי לא אדם כנ"ל. ויובן עפמשנ"ת בלקו"ת בדרוש שבת שבתון בבחי' שבת שבתון שהוא קדה"ק יש ב' בחי'. הא' הנק' שבת שבתון הוא לשון זכר. וזה נמשך כשיש אתעדל"ת דוקא ועניתם בתשעה כו' והב' בחי' שבת שבתון היא לשון נקבה והמשכה זו היא חוקת עולם אפי' כשאין אתעדל"ת. ועפי"ק זהו ב' הבחי' שבכתר ע"י וא"א. ולכן ע"י עפר יעקב נמשך בחי' כתר שבכתר ונק' גלגלתא דא"א שנק' קדה"ק ואינו בחשבון הע"ס. כי אפי' אם הכתר נמנה הוא רק ממו"ס ואילך שנק' חכמה שבכתר אבל כתר שבכתר אינו נמנה. ומ"מ נק' בחי' שבת שבתון היא כו'. אבל ע"י התורה נמשך מבחי' עתיק בחי' אחרונה דאור א"ס המאיר בכתר כו'. ונק' שבת שבתון הוא. ועפ"י חסידות נק' ב' בחי' אלו סוכ"ע. ולמעלה מגדר בחי' סוכ"ע. עד"ה יתקע בשופר גדול ולכן כתיב על התורה יעשה שלום לי כו' (ישעי' כ"ז ה'). וארז"ל (סנהדרין צ"ט ב') משים שלום בפשמ"ע. שהיא חיבור סוכ"ע רצה"ע כתר עם בחי' ממכ"ע ח"ע. והחיבור צ"ל ע"י בחי' הגבוה משניהם והיינו מבחי' עצמות אור א"ס ב"ה שלמעלה גם מבחי' סוכ"ע. וכיון שע"י התורה נעשה התחברות סוכ"ע וממכ"ע ע"כ צ"ל שע"י התורה נמשך בחי' הגבוה משניהם כו':

ועוד יובן החילוק בין בחי' עפר יעקב מצות לבחי' רובע ישראל מים דתורה. דכתיב (משלי ג') יקרה היא מפנינים מכה"ג שנכנס לפני ולפנים (הוריות י"ג ע"א). והיינו כי הכה"ג שנכנס להיכל קדה"ק הרי הי' בחי' היכל קדה"ק רק בבחי' מקיף עליו כו' אבל ע"י עסק התורה נמשך מבחי' קדה"ק הגילוי בפנימיות בהשגה. ולכן יקרה היא מפנינים. ועד"ז החילוק בין מצות לתורה. כי ע"י בחי' עפר יעקב מצות ממשיכים ג"כ מבחי' קדה"ק. אך רק בבחי' מקיף לבד. אבל ע"י התורה נמשך מבחי' קדה"ק גילוי בפנימיות. וב' הטעמים עולים בקנה א' (לפי שע"י התורה נמשך בחי' היותר עליונה גם מבחי' סוכ"ע ע"כ עושה שלום בפשמ"ע כו' כנ"ל).

מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל. ארז"ל (מ"ר במדבר פ"ב סי' י"א) אברהם נתברך בכוכבים שנאמר (בראשית ט"ו) וספור הכוכבים כו' כה יהי' זרעך. יצחק נתברך בחול ארבה את זרעך כחול (שם כ"ב). יעקב נתברך בעפר והי' זרעך כעפר הארץ ופרצת כו' (שם כ"ח) עכ"ל המדרש. וברכה זו של יעקב יותר טובה כי הכל הי' מן העפר. וכתי' (קהלת ה' ח') מלך לשדה נעבד אפי' מלך ששולט מסוף העולם ועד סופו שאיל עבדת ארעא לא עבדת ארעא (קה"ר פ"ה). והנה הברכה דעפר הוא ע"י מים. כמ"ש (ישעי' נ"ה) כי כאשר כו' והרוה את הארץ כו' כך ישראל שנתברכו בעפר צריכים לבחי' מים זהו התו' שנמשלה למים וזהו ומספר את רובע ישראל ל' רביעה של גשמים. גשם נדבות תניף כו' דקאי על מ"ת שנק' גשם. ובפנים יפות פי' רובע ישראל ד"א של הלכה. והנה ארז"ל (חולין פ"ט ע"א) אין העולם מתקיים אלא על מי שמשים עצמו כמי שאינו שנא' (דברים ל"ג) ומתחת זרועות עולם. וצ"ל תחלה ענין ירידת הנשמו' לעוה"ז. שהוא ירידה צורך עליה דהנה כתי' (ישעי' מ"ג ז') כל כו' בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. ג' בחי' מחדו"מ. בריאה יש מאין זהו בחי' מח'. כי אותיו' המח' הם יש מאין. כי קודם המחשבה אין האדם משיג שום אותיו' יצירה זהו בחי' דיבור. כמו הצורה לחומר שהוא התגלות החומר. וכך אותיו' הדיבור הוא ההתגלו' דאותיו' המח' ונק' יש מיש כו' וכעד"ז יובן למעלה שעולם הבריאה הוא מאין ליש. והוא עולם הנשמו'. כי נש"י עבמ"ח למעלה מכל העולמו' והמלאכי' שנתהוו מדיבור עליון כו'. כי המח' מתאחדת עם האדם משא"כ הדיבור יוצא לחוץ ונעשה נפרד. כך עולם הנשמו' הוא בחי' עלמא דאתכסי' כלול בבחי' ביטול כו' ולכן נק' מחשבה ונק' בריאה יש מאין כנ"ל. יצרתיו עולם המלאכים עלמא דאתגלי' שנמשכו מבחי' דיבור העליון כמ"ש (חלים ל"ג) בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם רוח פיו הוא בחי' ההבל עליון מקור הדיבור וכללות הדיבור כו'. והו"ע במאמר אחד יכול להבראות ואח"כ נמשך ונתחלק בעש"מ כו'. אף עשיתיו עולם העשי'. בחי' נפרד יותר כמשל אותיו' הכתב באדם. ונמצא ירידת הנשמה הוא מעולם הבריאה עלמא דאתכסי' בחי' מחשבה לבחי' אף עשיתיו עולם העשי' ועולם הזה הגשמי זהו ירידה גדולה אבל ירידה זו צורך עלי' כי אף מרבה בחי' רביעי' בעשי' שלמעלה גם מבחי' מחשבה דבריאה. והענין כי עולם הבריאה מחשבה הוא בחי' ים עלמא דאתכסי' ויצי' עשי' דו"מ עלמא דאתגלי' זהו בחי' יבשה וארץ. וא"כ הירידה הוא מבחי' ים לבחי' ארץ כו'. ולכן ירידה זו צורך עלי' דהנה מי הים המה מלוחים. וע"י שעוברים דרך עפר הארץ הם מזדככים ונעשים מים חיים. ומים חיים יש להם יתרון מעלה באין ערוך על מי מלוחים דים. שהמ"ח מטהרים טומאות חמורות דזבין וזבות וטומאת מת כו' וגם מה שנק' מים חיים זהו מרמז למדרגה עליונה מאד. נמצא שמי הים מתעלים מאד ע"י עפר הארץ. וכמו"כ יובן בהנמשל. דהנה ג' בחי' מחדו"מ דבחי' בי"ע הוא ענין שכל ומדות. כי במח' שורה השכל. והמח' לבוש להשכל. והדיבור יוצא מהבל הלב ששם משכן המדות. והדיבור לבוש להמדות. והמעשה היא לבוש לבחי' חיצוניו' התפשטי' המדות. דהיינו נה"י כו'. אבל יש עוד בחי' ד' דהיינו מדרגת הרצון והנה אית רצון ואית רצון. יש רצון שנמשך מהשכל. והיינו כאשר מעמיק דעת במחשבתו איך הוי' אחד ואין עוד מלבדו וכולא קמיה כל"ח כו'. עי"ז נולד הרצון והאהבה ליכלל ביחודו ית'. ולכן אחר שמע ישראל כו' כתי' ואהבת וכמ"ש במ"א. וזהו הרצון שנמשך מהשכל. והנה בבחי' רצון זה יש זה לעו"ז. והיינו שכאשר מלביש מחשבתו בלבושים צואים יוכל לימשך אחר התאוות כו'. אבל אית רצון שלמעלה מהשכל. מה שאין בחי' זו בלעו"ז כלל. כ"א רק באלקות לבד. והיינו בחי' למס"נ באחד שמחמת אני הוי' לא שניתי ואתה הוא קודם שנבה"ע כו' הכל בשוה כו' לכן הוא מוסר נפשו ליבטל במציאות לגמרי בעצמות אוא"ס ב"ה כו' ורצון זה הוא למעלה מהשכל שאין השכל מכיל זאת כלל ונק' יחידה שמקבלת מבחי' יחיד. וזהו בחי' בכל מאדך בלי גבול לגמרי. שאין בחי' זו בלעו"ז כלל (עד"ה כדכד פ"ב). והנה בחי' רצה"ע זה שלמעלה מהשכל בכל מאדך נק' באר מ"ח. כמו המ"ח שנובעים מלמטלמ"ע בלי הפסק כלל. כך בחי' רצון ואה"ר זו היא בלי גבול והפסק כלל ותמיד היא מאירה מלמטלמ"ע ליכלל וליבטל כו'. ולבחי' ק באה הנשמה דוקא ע"י ירידתה מבחי' ים החכמה. מחשבה בריאה. לבחי' ארץ אף עשיתיו דוקא. וכמשל מי הים שע"י עפר הארץ דוקא נעשי' מים חיים. והיינו כי יתרון האור הוא מהחשך דוקא. וכתי' (איוב י"ד ד') מי יתן טהור מטמא. וע"ד ופרעה הקריב כו'. שדוקא מצד ההסתר כו' וזהו בחי' תשובה. משא"כ הנשמה כשהי' למעלה בשרשה בריאה מח' היא בחי' צדיק כו'. וזהו אף עשיתיו מרבה בחי' רביעי' בעשי' שלמעלה מג' בחי' מחדו"מ חב"ד חג"ת נה"י דבי"ע. והיינו בחי' הרצון שלמעלה מהשכל בכל מאדך ביטול במציאות לגמרי כנ"ל. והטעם כי תומ"צ שהוא התגלו' הרצה"ע הוא דוקא בעשי'. והמלאכי' קשו תנה הודך כו' ולא נתנה להם כו'. וזהו הירידה צורך עלי' (שבנר"נ דבי"ע יתגלה ח"י דבחי' אצילו' ולמעלה מאצי' ע' סוף הביאור דמי מנה בלק"ת ובביאור דכדכד):

ב ועתה יובן מארז"ל אין העולם מתקיים אלא על מי שמשים עצמו כמי שאינו. היינו בחי' אין ביטול במציאו' לגמרי. כי הנשמה מצד שרשה בעולם הבריאה הרי היא בחי' בריאה יש כו'. והגם שמקבלת מבחי' מחשבה דחו"ב (כנ"ל שמחשבה היא שכל חב"ד) הנה קנה חכ' קנה בינה גימט' יש. ולכן כתי' (שם כ"ח י"ב) והחכמה מאין תמצא שנמשכה מבחי' אין אבל החכ' עצמה אינה אין כ"א איזו בחי' יש (וזהו כח מה. איזו מהות מה עכ"פ). אבל פי' משים עצמו כמי שאינו. זהו מצד הרצון שלמעלה מהשכל הנ"ל למס"נ כו' וליבטל במציאות לגמרי שיהי' אין ואפס מכל עשר בחי' הנפש כו' (וכמו בחי' האין שלמעלה מהחכמה דאצי' הוא בחי' חד ולא בחושבן שאינו בגדר ע"ס כ"א פשוט כו') שהוא ענין הירידה צורך עלי' כנ"ל. וענין מה שהעולם מתקיים ע"ז שמשים עצמו כמי שאינו. צ"ל תחלה מאמרז"ל (ע"ז ג' ע"ב) קוב"ה בליליא מאי קעביד רוכב על כרוב קל שלו ושאט בח"י אלף עולמות שנא' (תלים ס"ח) רכב אלקי' רבותים אלפי שנאן. א"ת שנאן אלא שאינן. והקושי' ידוע למה צריך לכתוב רבותי' ואח"כ אלפי שאינן. והי' צריך לכתוב רכב אלקי' ח"י אלף כו' והענין כי ענין ח"י אלף עולמו' הוא כענין ח"י ברכאן דצלותא. מה שהם ח"י כו' הוא כנגד ח"י חוליות השדרה שעל ידם נמשך ועובר השפע מהמוחין שבראש אל הירכים. ולכן הם מעמידי' ומקיימי' כל הגוף כו' וכמו"כ ח"י ברכאן הנה ג' ראשונות הם כריעות הראש שהיא המשכה מהמוחין ח"ע כו' וג' אחרונות הם המשכת השפע בבחי' רגל נה"י. ולכן צריך להיו' נמשך ההמשכה ע"י ח"י מדרגות (כענין ח"י חוליו' השדרה כו') עם י"ב אמצעי' כו'. וע"י בחי' נה"י נמשך גילוי ההשפעה למטה. ולכן אומרים לסוף שים שלום טובה וברכה כו' (וכמ"ש בפע"ח שים שלום טפת יסוד כו'). והנה ח"י ברכאן דצלותא דנש"י הוא ביום כי נש"י ממשיכי' בבחי' מדת יום (אצילות) וענין ח"י אלף עולמות של מלאכים הוא בלילה שכל המשכתם הוא בבחי' מדת לילה (בי"ע) ומה שהם ח"י אלף הוא כענין ח"י ברכאן שכל השפעה צ"ל נמשך ע"י בחי' ח"י דוקא ולכן ושאט בח"י אלף כו'. שעל ידם עובר ההשפעה כו'. וענין רבותים כו' היינו כי באמת יש רבותים ורק ששני אלפים אינם בחשבון הח"י אלף כלל וזהו אלפי שאינן ששני אלפים (מהרבותים) הם בבחי' אין וביטול במציאות לגמרי ואינן בערך הח"י אלף. וכמו שיש שרפי' וחיות וכתי' שרפים עומדים ממעל לו (ישעי' ו') והיינו שמצד שהם בטלים במציאו' לגמרי בעצמו' אוא"ס ב"ה נק' ממעל לו כו' (וממשיכי' הכתר לאו"א קדוש הראשון עד"ה ביאור דונקדשתי) וכך אלפי שאינן ששני אלפים הם מבחי' אין (והו"ע מלאך אכתרי' שראה ר"י בן אלישע כתר דבריאה כו') והיינו שהם ממשיכי' ההשפעה מהמקור שיומשך ע"י הח"י אלף. כי הח"י אלף עולמו' הוא רק שעל ידם עובר ההשפעה אבל האלפי שאינן ממשיכי מהמקור בהח"י אלף כו'. ובעבודת נש"י הוא ק"ש ותפלה שע"י הלמס"נ באחד בחי' אין וביטול במציאו' לגמרי למעלה מהשכל כו'. עי"ז הוא ממשיך מעצמו' אוא"ס שלמעלה מהשתלשלו' שהוא בחי' אין עצמו שלמעלה מהחכמה שיומשך אח"כ ע"י הח"י ברכאן. וכמו האלפי שאינן שממשיכי' בהח"י אלף כו'. וזהו אין העולם מתקיים כו' כי ענין קיום העולם הוא ע"י הח"י ברכאן שהכל הוא ההמשכה בהעולם. גאולה ורפואה וברכת השנים (והקיום שיתקיים כל הברכות תמיד הוא דוקא ע"י יהי רצון שלמעלה מהחכמה כי מצד החכמה יוכל להיות שינוי' והפסק השפע כשלא יהי' הביטול כ"כ עד"ה מה יפו פעמיך בענין קושר כתרי' לקונו כו'. ובד"ה להבין ענין ברכות חתנים המדבר מענין בעטרה שעטרה לו כו'. ולכן קיום הח"י ברכאן הוא דוקא כשממשיכי התגלו' בחי' אין עצמו שלמעלה מהחכמה. ועד"ה אמונת עתך קיום הצלחת העתים). והח"י ברכאן צריך להמשיך מהמקור בחי' אין שלמעלה מהחכמה כו'. ולכן ע"י שמשים עצמו כמי שאינו. בחי' אין וביטול במציאו' לגמרי (ע"ד אלפי שאינן כו') שהוא הרצון שלמעלה מהשכל שעי"ז הוא ממשיך מבחי' אין שלמעלה מהחכמה עי"ז הוא קיום הח"י ברכאן בתמידיו' בלי הפסק וזהו לשון העולם מתקיים כו':

והנה כדי לבוא לבחי' אין וביטול זה הוא דוקא ע"י בחי' עפר כי עפר הכל דורסים עליו. והיינו מדת ענוה ושפלות שאינו תופס מקום ואינו מהות כלל. וזהו ונפשי כעפר לכל תהי' כו' וע"ז אמר אברהם ואנכי עפר ואפר. וגדול מה שנאמר במשה ונתני מה. ודוד אמר ואנכי תולעת ולא איש כו'. הכל הוא ענין ענוה ושפלות. ורק שיש בזה התחלקו' כמה מדרג'. עפ"ר. מ"ה תולע"ת. וע"י בחי' עפר יכולים לבוא לבחי' אין ביטול במציאו' לגמרי שהוא הרצון שלמעלה מהשכל למס"נ באחד כנ"ל. אבל מי שהוא יש ודבר בעיניו אינו יכול לבוא בשום אופן לבחי' האין כו' (ודקות הדברים כי בחי' אין הוא ביטול מהות הנפש דהיינו עשר בחינותיה לגמרי בעצמיו' אוא"ס בחי' אין. חד ולא בחושבן. עד שנעשה אין ואפס מכל עשר בחי' הנפש כו' ולבוא לבחי' רמה זו היא ע"י בחי' עפר שהוא בחי' אין וביטול המהות כפשוטו שאינו תופס מקום ואינו שום מהות בעיניו כלל. והכל טובים ממנו. ודוגמא לזה יובן ממה שנת' בד"ה מי אל כמוך בענין מי שמואס בחייו חיי הזמן כפשוטו נמשך ושורה עליו עצמו' אור א"ס ב"ה שלמעלה מגדר הזמן לגמרי). נמצא שכדי להיות משים עצמו כמי שאינו הוא דוקא ע"י בחי' עפר שפלות ביטול המהות כפשוטו כו':

תוכן העניינים

מגן אבות חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה