אור ברסלב

מגן אבות חלק א· רבי שלמה זלמן שניאורסון

פרשת חקת

פרשת קרח

זאת חוקת התורה וגו' ויקחו אליך פרה אדומה וגו'. איתא במד"ר בא (פי"ט סי' ב') ע"פ יהי לבי תמים בחוקיך ב' חוקות. היינו חוקת הפסח וחוקת הפרה. דבשניהם כתי' ל' חוקה גבי פסח כתי' זאת חוקת הפסח כל בן נכר לא יאכל בו. וגבי פרה כתי' זאת חוקת התורה כו'. משל לשתי מטרונות שהיו דומות ומהלכית איני יודע איזו מהן גדולה אותה שחבירתה מלוה אותה היא גדולה. וכך חוקת הפרה גדולה מחוקת הפסח ע"ש במד"ר. וצ"ל דהלא יש כמה מצות שנק' חוקים כמו שעטנז ועוד הרבה שאין מושג הטעם כו' ולמה חשבו במדרש רק שתי חוקות דפסח ופרה. גם י"ל מהו המשל משתי מטרונות ל' נוק' דוקא. ולמה לא אמר לשני שרים או מלכים. ומשמע מזה ששתי חוקות אלו הם בבחי' ומדרגת נוק' המעלה מ"ן. והענין דשתי חוקות אלו הם בחי' כלליות. כי חוקת הפסח שהו"ע יצ"מ הוא הכנה למ"ת שנתנה אח"כ. וחוקת הפרה היא הכנה לבחי' פנימיות התורה שיתגלה לע"ל שלמעלה אין קץ על חיצוניות ונגלות התורה שנתגלה כעת. ולכן כתי' ירמי' כ"ג ז') ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בנ"י מאמ"צ כו' ומה שיזכירו זה הוא רק כמו טפל לגבי עיקר. כי בפרה מרומז כל הד' גליות של הד' מלכיות כמ"ש (בילקוט פרשה חוקת) פרה זו מצרים שנאמר עגלה יפה פיה מצרים. אדומה זו בבל. שנאמר אנת הוא רישא דדהבא. תמימה זו מדי. אשר אין בה מום זה יון. אשר לא עלה עליה עול זו מלכות רביעית שלא קבלו עליהן עול של הקב"ה. ולא דיה שלא קבלה אלא מחרפת ומגדפת ואומרת מי לי בשמים. והיינו שהכל הו"ע הכנה וכלי לפנימיות התורה שיתגלה לע"ל. ולכן נחשב רק ב' חוקות לפי שהם כוללים. וגם פרה גדולה מפסח. ולהבין ביאור הענין הנה ארז"ל (אבות פ"ד מ"ב) שכר מצוה מצוה פי' שמהמצוה עצמה נמשך השכר (לא שבעד המצוה נותנים שכר). דהנה כתיב (בראשית ב') ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה וארז"ל (זח"א כ"ז ע"א) לעבדה ע"י רמ"ח מ"ע ולשמרה ע"י שס"ה ל"ת. והיינו שע"י מ"ע עושין וממשיכין להיות ג"ע. וצ"ל דהלא מקודם כתי' (שם) ויטע ה' אלקים גן בעדן שכבר נברא. ונז' בו שם מלא הוי' אלקים. ובכל הברואים נז' רק שם אלקים לבד. וא"כ כבר נברא הג"ע בבחי' היותר עליונה מכל הבריאה. ומהו עוד לעבדה ע"י רמ"ח מ"ע. ותחלה צ"ל מהו לשון ויטע דענין הג"ע הוא מה שהנשמות יושבין ונהנין מזיו שכינה מחמת השגתם שמשיגים במהות אלקות וא"כ למה נז' ע"ז ל' נטיעה כמו צמיחת פירות כו'. והענין דעיקר הצמיחה הוא ע"י כח הצומח שבארץ. ועוד ארז"ל (מד"ר בראשית פ' יו"ד סי' ז') אין לך עשב כו' שאין לו מזל מלמעלה המכה בו ואומר לו גדל. כי אף שצריך ליזרע הגרעין אך מ"מ עיקר הצמיחה הוא ע"י כח הצומח והמזל כו'. והטעם שצריך לב' דברים אלו הוא כי בכל פרי יש שני דברים חומר וצורה. החומר הוא גשם ממשות הפרי והצורה הוא תמונת הפרי תפוח כך ורמון כך. שב' דברים אלו נראה לעין ומורגש בחוש המישוש. ועוד יש טעם הפרי שהוא כמו רוחניות לגבי גשם ממשות הפרי. לפי שאינו נראה לעין ולא נרגש בחוש המישוש. אעפ"י שהחיך טועם הטעם. ולזה נצרך ב' דברים הנ"ל דכח הצומח והמזל. כי גשם ממשות הפרי מתהוה מכח הצומח שבארץ שממאמר תדשא כו' שהוא כח הא"ס ב"ה להוות יש מאין. וטעם הפרי משתלשל מהמזל שברקיע. והנה הצמיחה הוא כמה מיני פירות יש פירות שטעמם מתוק ויש פירות חמוצים ויש פירות שטעמם ממוצע וכלול ממתיקות וחמיצות יחד. והנה אין שייך כלל לומר בכח הצומח הרוחני שהוא מאמר ה' תדשא הארץ דשא. וכ"ש במזל שלמעלה. ענין מתיקות גשמי או חמיצות כו' ומ"מ אנו רואים שנצמח ממנו כ"ז. והענין הוא כי שרש המתיקות נמשך מבחי' חסד דעשי' ושרש החמיצות הוא מגבורה ושרש טעם המיצוע ממתיקות וחמיצות יחד נמשך ממדת הרחמים שכלול מחו"ג כו'. והנה מובן ריחוק ערך מתיקות גשמי אל בחי' חסד דעשי' שהוא המהוה כל עולם העשי'. אופנים וגלגלים ועוה"ז ד"י ארמ"ע. והמתיקות שיש בחסד זה. הוא התענוג שיש בהשפעה זו כידוע שכל השפעה הוא מחמת תענוג שיש בזה. עד"מ אברהם אע"ה שהי' איש החסד ומכניס אורחים כשלא הי' אורחים הי' שרוי בצער. שהוא היפך התענוג. ומובן שבהתפשטות המדה יש תענוג. היינו מה שטבע הטוב להיטיב. וזהו המתיקות שיש בחסד דעשי' וא"כ מובן איך שאין ערוך מתיקות הגשמי דתפוח למתיקות הרוחני דחסד דעשי'. או החמיצות אל מדת גבורה דעשי' אשר ענין גבורה זו הוא לצמצם ולכווץ ההשפעה כו'. ומ"מ אנו רואים שנמשך מתיקות גשמי מחסד כו'. אך הענין הוא ע"י אלפים ורבבות השתלשלות המדרגות בחי' ממוצעים עד שנשתלשל מחסד דעשי' להיות מתיקות גשמי. ויובן זה ע"ד שאנו מוצאים למטה כמה מיני מתיקות גבוהים זע"ז. כמו מתיקות ותענוג משמיעת כלי זמר שהוא מתיקות רוחני לגבי מתיקות גשמי של הפרי ויש עוד מתיקות רוחני עליון יותר כמו מתיקות וענג מהשכלה חדשה. ועד"ז יש כמה אלפים רבבות מדרגות גבוהים זע"ז עד שנשתלשל מתיקות גשמי כמ"ש (קהלת ה' ז') כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם שהמזלות מקבלים מע"ש וע"ש מקבלים משמרי אופנים. ונמצא שצמיחת מתיקות גשמי בפירות הוא אין ערוך כלל לגבי מהות שרשם חסד דעשי' אך מ"מ הוא נמשך משם ע"י ריבוי השתלשלות המדרגות לאין קץ. עוד יובן עד"מ מהמשכת גילוי שכל האדם שהו"ע נפש השכליות. שע"ז ארז"ל (אבות פ"ג) חביב אדם שנברא בצלם. משרשו חכמה דעשי'. שאין ערוך כלל. כי שכל האדם אין משיג כ"א גשמי' אבל לא רוחני'. וחכ' דעשי' היא החכמה שבכללות מע"ב שעז"נ מה רבו מעשיך ה' כולם בחכ' עשית. דהיינו החכ' איך שיהיו הע"ס דעשי' ונשמות ומלאכים ומרכבה דעשי' שהם האופנים כו' והגלגלים שיהיו ט' גלגלים ועובו ורחבו והקיפו של כל גלגל כמה שיהי'. והרקיעים מה שעובי כל רקיע מהלך ת"ק כו' ובין כל רקיע כו' וכללות דצ"ח שבעוה"ז ואשר יצר את האד בחכמה. שכ"ז הוא מחכ' דעשי' שבתוכה חכ' דיצירה כו' ושבתוכה חכ' דמל' דאצי' כידוע וא"כ מובן איך שאין ערוך השכל אנושי המוגבל ואינו משיג כ"א בגשמיות לבחי' חכ' דע"ס דעשי' רק שנמשך משם ע"י ריבוי השתלשלות לאין קץ. ועד"ז יובן ענין הג"ע שנק' בשם נטיעה. כי השגות הנשמות במהות אלקות הארת אור א"ס ב"ה שרש השגה זו נמשך מבחי' ח"ע חכים ולא בחכמה ידיעא שבחכמה מאיר אור א"ס בהתגלות. וכתי' (בראשית ב') ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן וכמארז"ל (מנחות כ"ט) ביו"ד נברא העוה"ב אך באמת השגה זו שבג"ע אין ערוך כלל לשרש בחי' זו שהוא התגלות אוא"ס בח"ע ע"ד שאין ערוך מתיקות גשמי לבחי' חסד דעשי' או שכל אנושי לבחי' חכ' דע"ס דעשי' כנ"ל במשל. כי החכ' היא לא בחכ' ידיעא. ושורה שם אא"ס מה דלית מחשבה תפיסא בי' כלל. ומה שנמשך בג"ע להיות נהנים ומתענגים זהו בהשגתם והשכלתם וה"ז מתצמצם לפ"ע שכל והשגת נברא. ואין ערוך כלל. רק שנמשך ע"י ריבוי השתלשלות המדרגות לאין קץ כו'. לכן נק' זה בשם נטיעה. אך זהו הג"ע מצד עצמו ששרש הגילוי וההשגה נמשך מבחי' ח"ע ולכן שם מלא כו' וזהו בחי' ממכ"ע. אך ענין ויניחהו בג"ע לעבדה על ידי רמ"ח מ"ע הוא להמשיך תוס' אור בג"ע מלמעלה מהחכמה שהוא מבחי' אור א"ס הסוכ"ע. וה"ז תוס' מרובה על העיקר. שהעיקר הוא חכמה ממכ"ע יו"ד צמצום. והמשכה זו הוא ע"י המצות כי תרי"ג מצות הם ממשיכין תרי"ג ארחין דגלגלתא בחי' כתר עליון שע"ז אמרו אנת הוא חד ולא בחושבן שהוא למעלה מסדר השתלשלות. אך הנה על תומ"צ נאמר וחי בהם. פי' וחי בהם הוא כמ"ש והחיות רו"ש. שא"א להיות בחי' שוב לאחד שהוא המשכת שרש המצות בחי' אנת הוא חד ולא בחושבן בהתגלות בג"ע כ"א ע"י קדימת הרצוא והעלאה תחלה. והו"ע התפלה שכללותה הו"ע רצוא והעלאת הנפש מלמטלמ"ע והיינו ע"י ההתבוננות איך כי נשגב שמו לבדו הודו על או"ש שבחי' עצמיות שמו הוא נשגב לבדו וכלול במהו"ע ולמעלה מבחי' גילוי החיות בעולמות. ורק הוד וזיו של השם הוא נמשך להיות חיות כל העולמות. או"ש. עגולים ויושר. מקיפים ופנימים. דכללות ההשתל'. והו"ע הארה דהארה. וגם כל ענין שתים לפניה הוא רק ההתבוננות איך שמהוע"לצ ממש ית' הוא למעלה מסדר השתלשלות כמו המלך המרומם לבדו כו'. המתנשא מימות עולם. אלקי עולם כו'. פי' המלך הוא עצמיות מל' דא"ס בחי' מלכותך כו'. הוא מרומם בבחי' לבדו כמו שאמרו הוא ושמו בלבד. לא שמרומם ומנושא מעולמות. מאז כמו מאז ומקדם עד שלא נברא העולם שהי' הוא ושמו בלבד. ואח"כ המתנשא מימו"ע הוא בחי' סוכ"ע. דהיינו מחשבה הקדומה הכללית שצופה ומביט עד סוף כל הדורות בסקירה א'. אלקי עולם זהו ראשית הגילוי דבחי' ממכ"ע שהוא ע"י צמצום כידוע אבא יונק ממזל הח' ואימא יונק ממזל הי"ג. ובזה מובן מה שאומרים ברחמיך הרבים רחם עלינו. דקשה לכאו' כיון שמבקשים רחמים למה מזכירים אלהי שהוא מדה"ד. אלא לפי דקאי על צמצום דת"ד שהם יגמדה"ר. והתבוננות זו נק' המאריך באחד. עד שאח"כ בק"ש באמרו ה' אחד נמשך אצלו רשפי אש והתלהבות אה"ר להיות כלה שארי כו' שהוא העלאת הנפש ליבטל במציאות לגמרי וליכלל במהו"ע ית' ממש כמ"ש מי לי בשמים כו'. והנה ע"י קדימת רצוא והעלאה זו מפנימיות נקודת רעו"ד ליכלל במהוע"צ כו' אזי אח"כ ע"י המצות יכול להיות השוב והגילוי מבחי' אנת הוא חד כו' כ"ע שלמעלה מהשתלשלות להיות תוס' אור בג"ע כנ"ל. ובזה יובן מארז"ל (ברכות י"ג ע"א) למה קדמה פ' שמע לפ' והיה אם שמוע כדי שיקבל עליו עומ"ש תחלה ואח"כ יקבל עומ"צ. כי קבעומ"ש הוא ענין הרצוא שבפ' ראשונה דבכל מאדך ואח"כ יוכל להיות קבעומ"צ שהו"ע השוב בפ' הב'. והנה סיום הק"ש הוא אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים. שבחי' הרצוא והלמסור נפשו באחד. זהו יציאת מצרים לצאת מכל המצרים וגבולים גשמיי' ורוחניי' כו':

ג ועתה יובן ענין חוקת הפסח. ל' חקיקה. דהנה האומן שצריך לעשות כלי חוקק תחלה ואח"כ עי"ז נעשה כלי קבלה. והנה כנס"י נק' כוס ישועות שהם בבחי' כלי לקבל הישועות שהוא אורות עליונים שמא"ס ב"ה עצמו כמ"ש זורע צדקות ומצמיח ישועות ש"ע נהורין כו'. וכדי להיות בבחי' כלי הוא ע"י קדימת הרצוא והעלאה תחלה כנ"ל. ולכן נק' זה בשם חקיקה שע"י החקיקה נעשה כלי. וכך רצוא הו"ע חקיקה בנפש. והנה יצי"מ הוא רצוא והעלאת הנפש מכל המצרים וגבולים ולכן זהו הכנה למ"ת. שהו"ע שוב לאחד כנ"ל. לכן נק' רצוא זה חוקה ל' חקיקה. אך מה שנק' חוקת הפסח אשר פסח הו"ע דילוג כמ"ש ופסח ה' כו' היינו כי ענין יצי"מ הי' רק בנה"א אבל הרע דנה"ב הי' בתקפו ולכן כתי' כי ברח העם וצ"ל למה היו צריכים לברוח והלא הניחו אותם לצאת. אך הענין כי כשהרע עדיין בתקפו אזי העצה לברוח מהרע היינו להסיח דעתו לגמרי מכל המחדומ"ע של הרע והו"ע דילוג. חפזון ובריחה. ועי"ז נמשך בחי' קול דודי מדלג שהוא דילוג מלמעלה מהשתלשלות שעי"ז נעשה הרצוא בנה"א. וא"כ חקיקה זו נעשה ע"י דילוג מלמעלה מהשתל' וזהו חוקת הפסח. דהנה כתי' באר חפרוה שרים כו' במחוקק. פי' באר הו"ע העלאת מ"ן. וענין העלאת מ"ן הוא כמארז"ל (ת"ז תיקון ה') מים תחתונים בוכים אן בעינן למהוי קדם מלכא והיינו הרצוא לצאת מהיש ופירוד וליבטל בא"ס וכדי שיהי' העלאת מ"ן הוא ע"י חפירה וכרייה ע' לקו"ת. ואח"כ במחקק. מחקק גימט' רמ"ת היינו שע"י מ"ע בביטול הרצון נמשך הרצון עליון ורעו"ד בנפש. עד"ה ועתה יגדל וד"ה מי מנה. וביצי"מ הי' הרצוא ע"י נגלה ממה"מ כו'. עד"ה וספרתם. ולכן הרצוא דיצי"מ שהרע דנה"ב לא נתברר עדין נק' חוקת הפסח ל' דילוג ובריחה מהרע כו'. וגם מצד הדילוג שמלמעלמ"ט כנ"ל. והי' זה הכנה וכלי לבחי' השוב דמ"ת שנתנה אח"כ:

ג ועתה צריך להבין ענין חוקת הפרה. ויובן בהקדים מאמר השבטים ליעקב כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד (פסחים נ"ו ע"א). והענין כי יש שני בחי' אתכפיא ואתהפכא אתכפיא היינו שהרצון והתשוקה להרע ישנו עדיין בלב רק שמוח שליט על הלב ואין מניח להתפשט בבחי' מחדומ"ע של איסור ונק' בטל רצונך מפני רצונו כו' והוא קבלת עול כו'. כי מצד מדותיו הי' מתאוה לתענוגי עוה"ז רק שמבטלם, וכובשם כו'. אך אתהפכא היינו כשאין שום רצון ותשוקה לרע כלל כי הרצון הוא רק לה' לבדו והנה השבטים היו ג"כ בביטול אך הו"ע ביטול היש ואתכפיא. שא"כ יעקב כי שרית עם אלקים יחו"ע וביטול אמיתי אתהפכא. והנה חוקת הפסח הו"ע אתכפיא שאעפ"י שהי' רצוא והעלאת מ"ן אך בבחי' אתכפיא. לכן נק' פסח ל' דילוג כנ"ל. משא"כ חוקת הפרה הוא הרצוא והעלאת מ"ן בבחי' אתהפכא. ולהבין ביאור ענין הפרה. דהנה כתי' ושחט אותה לפניו כו' ושרף כו' כי פרה דקבילת משמאלא מפני שור מהשמאל גבורות שמצד ריבוי הצמצומים נמשך יניקה לק"נ שכלולה טו"ר והו"ע הפרה. ובאדם הוא הנה"ב שיכול להתאוות היתר ואיסור כו'. וענין השחיטה והזיה הוא להוציא פנימיות הטוב שבה שקיבלה מפני שור שלא נתערב ברע ולהחזירו לשרשו כו'. ואח"כ השריפה הו"ע הבירור שהג' יסודות המורכבים נשרף ונשאר יסוד העפר שהוא העצמיות. וכך למעלה הו"ע הפרדת הרע ונשאר רק עצמיות ק"נ. הטוב. והוא נתהפך ונתברר לגמרי. ובנפש הוא להפריד המדות ממחדומ"ע ונשארים המדות לבד והם מתבררים ומתהפכים מהקצה אל הקצה כו'. ע' ביאור הענין בלקו"ת (וע"ם ונחתם כו'). ולכן בפרה מרומז ד' מלכיות. כי ונהר וצא כו' והי' לד' ראשים ד' נהרות ד' מלכיות. והיינו ענין נפילת התענוג בשבה"כ בד' נהרות דק"נ. וע"ז באה הפרה שמרומז בה ד' מלכיות לבררם ולהעלותם למעלה כו'. ונמצא שענין הפרה הוא ג"כ בחי' רצוא והעלאת מ"ן אך הוא בבחי' אתהפכא לגמרי. ואח"כ ונתן עליו מים חיים כו' היינו שהשוב והגילוי שאח"כ הוא בחי' מים חיים שנמשך מהמעין בעצמו וזהו כמ"ש לע"ל ומעין מבית ה' יצא כו'. כי השוב והגילוי דמ"ת שהי' מצד הרצוא דיצ"מ הוא רק בבחי' נהר כו'. כיון שהרצוא הי' בבחי' אתכפיא. אבל המעין עצמו לא נתגלה כ"א ע"י הרצוא דפרה שהו"ע אתהפכא. וזהו מ"ש במדרש דחוקת הפרה גדולה מחוקת הפסח כו' ע' פ' צו ד"ה והניף פ"ב שעתה כל הגילוי ע"י נהר שאותיות דבינה מעלימים אבל עדן עין לא ראתה משא"כ לע"ל יתגלה עדן. ולכן כתי' גבי פרה מים חיים שגילוי הכתר הוא ע"י החכמה לבד ולא כמו שעתה ע"י לבוש דבינה:

יש לומר חוקת הפסח שהחקיקה שהוא ענין יסוד דנוק' העלאת מ"ן דכנס"י נעשה ע"י הפסח והדילוג שמלמעלה כו'. א"כ זהו ענין איש מזריע תחלה ע"כ יולדת נקבה היינו שהשוב דמ"ת גליא דאורייתא דמח"ע נפקת וחכמה נק' ראשית חכמה. ראשית ל' נקבה. וחוקת הפרה הבירור וההעלאת מ"ן בבחי' אתהפכא כל משך הגלות זהו אשה מזרעת תחלה ע"כ יולדת זכר נשמת משיח ישכיל עבדי כו' מו"ס וגלגלתא שעל ידו יתגלה לע"ל פנימיות התורה והכתר נק' ראש או ראשון ל' דכר כו':

ונתתם אותה אל אלעזר הכהן. והוציא אותה אל מחוץ למחנה ושחט אותה וגו' אי' בילקוט עפ"ז אלעזר אל עוזר. צ"ל למה דוקא גבי פרה כתי' אל עוזר ולמה שם אל דוקא. גם להבין ענין הפרה שנשחטה מחוץ לג' מחנות שא"א לדמות זה לשעיר המשתלח לעזאזל שזה הי' חלק להס"מ. אבל הפרה הי' מטהר את הטמאים. וגם כתיב והזה מדמה אל נוכח פני אהל מועד זהו כמו קרבן. גם ידוע מאמר הרבות (בא פי"ט סי' ב') בענין חוקת הפסח וחוקת הפרה שחוקת הפרה גדולה יותר. והרי הפסח הי' נשחט מבפנים והפרה נשחטה בחוץ דוקא. והנה שחוטי חוץ מצינו גבי אליהו הנביא עם נביאי הבעל. שהקב"ה התיר לו אז לשחוט בחוץ וכמש"ש ותפול אש ה' ותאכל כו' והוראת שעה היתה. וז"ש אליהו ענני ה' ענני כו' ובדברך עשיתי את כל הדברים האלה וצ"ל האיך ולמה התיר לו אז שחוטי חוץ שהוא חיוב כרת. והנה ארז"ל (סוף מנחות) כהנים ששמשו בבית חוניו הרי הם כבעלי מומין חולקין כו' אבל לא מקריבין. שפסולין לעבודה ע"ג המזבח כו' וענין בית חוניו שבנה המזבח לש"ש. אך שבנה אותו בחוץ דהיינו במצרים והמזבח צ"ל בירושלים דוקא ולע"ל כתיב ביום ההוא יהי' מזבח ה' במצרים) הנה כתיב (תלים מ"ח) גדול הוי' ומהולל מאד בעיר אלקינו. וארז"ל (זח"ג ה' ע"א) אימתי גדול וכו'. והענין כי שם הוי' הוא כללות החיות המהוה מאין ליש כו' ביו"ד נברא עוה"ב ובה' נברא עוה"ז וכתיב בראשית ברא אלקים היינו שהחיות משם הוי' נמשך ע"י שם אלקים דוקא. כי מצד שם הוי' דכולא קמי' כל"ח הי' הכל ביטול במציאות וכדי שיומשך החיות משם הוי' בבחי' מציאות יש ונברא כו' הוא ע"י שם אלקים שהוא מדת הצמצום וההסתר שיכול להיות המשכות החיות משם הוי' גם בנבראים. הרי ששם אלקים מסתיר על שם הוי'. ומ"מ כתיב ג"כ כי שמש ומגן הוי' אלקים כמו שע"י המגן יכולים לקבל אור השמש כך ע"י שם אלקים יכולים לקבל גילוי האור דשם הוי' כו' והיינו כשנמשך להיות יחוד הוי' ואלקים אזי אין שם אלקים מסתיר כלל (ועי' זח"ב ד"ג ע"ב דפי' מגן הוא ברית יסוד שעל ידו היחוד דהוי' ואלקים). נמצא דכמו השפעת אור וחיות שם הוי' להחיות העולמות בבחי' העלם כו' הוא ע"י שם אלקים כמו"כ יחוד והתגלות שם הוי' הוא ג"כ ע"י שם אלקים. וזהו כי הוי' הוא האלקים דכולא חד כיון שהתגלות שם הוי' הוא ג"כ ע"י שם אלקים. והיינו כי שם הוי' הוא אורות ושם אלקים הוא בחי' אותיות וכלים והרי איהו וחיוהי חד ואיהו וגרמוהי חד. וע"י הכלים נמשך התגלות האורות. וזהו גדול הוי' כו' בעיר אלקינו. כללות הצירופים דבחי' דיבור העליון נק' עיר אלקינו. ושם גדול הוי' כנ"ל שבין התהוות ע"ד העלם והסתר הוא משם הוי' ב"ה לבד רק ע"י שם אלקים. ובין התגלות שם הוי' הוא ג"כ דוקא ע"י שם אלקים שאל"כ לא יוכלו לקבל. הרי אימתי הוא גדול רק כשהוא בעיר אלקינו. והנה בזה יובן ענין איסור שחוטי חוץ. כי ירושלים היא בחי' עיר אלקינו אשר שם דוקא גדול הוי' כו' כמ"ש ירושלים הבנויה כעיר כו'. וכתיב וזה שער השמים. ולכן כל הקרבנות היו יכולים להיות דוקא בירושלים. כי ענין הקרבנות היינו שע"י העלאת מ"נ מהקרבנות יומשך אח"כ התגלות שם הוי' כמ"ש ריח ניחוח להוי' כו'. וזהו"ע העולה והזבח שהוא ההעלאה. והמנחה ונסכים שהוא ההמשכה כמ"ש בלקו"ת שלח ד"ה כי תבואו ובהביאור ע"ש. וזהו קרבן ל' קירוב. ופי' קרבן להוי' שמקרב גילוי אור שם הוי' בעולמות שהו"ע הקירוב ויחוד דהוי' אלקים. ולכן העלאה זו צ"ל דוקא ע"י עיר אלקינו ששם גדול הוי' כו' כי בבחי' אותיות אלו דשם אלקים יכול להיות התגלות שם הוי' כנ"ל. אבל הכהנים ששמשו בבית חוניו אעפ"י שבנה מזבח לש"ש. אבל לפי שהי' במצרים אשר מצרים הוא אותיות דקליפה המסתירים ומעלימים לגמרי שיהי' נראה היש דבר נפרד לגמרי ונגד רצוה"ע. וע"כ ע"י אותיות אלו אין יכול להיות שום העלאה והמשכה. ולכן הם כבעלי מומין. כי מום גימט' אלקים והיינו שמפרידים שם אלקים משם הוי' שלא יהי' התגלות שם הוי' בשם אלקים. והנה באמת כתיב (דברים ל"ב) שחת לו לא. בניו מומם פי' שהמום בם ולא למעלה ח"ו (והיינו כי באמת הוי' הוא האלקים כולא חד. ורק שלגבי דידן נראה השם אלקים בבחי' נפרד משם הוי' כיון שאין מאיר שם הוי' בהתגלות בשם אללים) וזהו"ע שחוטי חוץ. פי' חוץ לירושלים שירושלים היא בחי' עיר אלקינו דיבור עליון ושם צ"ל כל ההעלאות וההמשכות כו'. משא"כ ע"י אותיות אחרות אין יוכל להיות שום העלאה והמשכה כו' כיון שהתגלות שם הוי' הוא דוקא בעיר אלקינו כנ"ל. ורק לעתיד כשיהי' ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ כתיב ביום ההוא יהי' מזבח ה' במצרים. משא"כ עכשיו (וענין חוץ נראה שהוא אותיות דק"כ חוץ לגבול הקדושה. וגם חוץ לג' מחנות בי"ע):

ב ועתה צ"ל איך התיר הקב"ה לאליהו שחוטי חוץ. והענין שזהו מחמת כי בהר הכרמל הי' בחי' תשובה וארז"ל (רש"י שופטים ה' ע"פ אנכי להוי' בשם מ"א. וע' ילקוט עפ"ז) גדול מה שנאמר בהר הכרמל יותר מהר סיני. בסיני נאמר פעם א' אנכי הוי' אלקיך ובהר הכרמל נאמר ב' פעמים הוי' הוא האלקים. והיינו מחמת תשובה. כי פעם א' הוי' הוא האלקים היינו כנ"ל שהתגלות שם הוי' הוא דוקא בשם אלקים. ופעם הב' הוא כי לגבי עצמות אוא"ס ב"ה גם שם הוי' כאלקים יחשב שהוי' ג"כ בחי' צמצום והסתר לגבי עצמותו ומהותו ית' וכמ"ש והי' הוי' לי לאלקים כו'. והענין דכתיב ויקרא הוי' הוי'. הוי' הא' הוא בחי' ממכ"ע שרש התומ"צ ל"ת תלוין בי"ה ומ"ע בו"ה. והנה כשפוגמים בתומ"צ צריכים להמשיך משם הוי' הב' למלאות הפגמים שבשם הוי' הא'. כי שם הוי' הב' הוא בחי' עד שלא נבה"ע הי' הוא ושמו בלבד. ולכן אמרו בהר הכרמל ב' פעמים הוי' הוא האלקים כו' והיינו ע"י תשובה. וזהו במקום שבע"ת כו'. ולכן הי' מותר שם שחוטי חוץ. דהנה צמצם הקב"ה שכינתו בין בדי הארון כו'. והיינו כי בבחי' צמצום להאיר בבחי' ממכ"ע. לכן בין בדי הארון דוקא ששם דוקא גדול הוי' כנ"ל אבל מצד עצמותו ומהותו ית' כתיב את השמים ואת הארץ אני מלא בהשוואה א' לגמרי כו'. אלא רק שהוא בהעלם לגמרי כו'. אבל ע"י תשובה המשיכו מבחי' זו בהתגלות וכיון שקמי' מעומ"ט שוין השוה ומשוה כו' ע"כ גם בחוץ הי' נמשך ההתגלות. דהנה יש ב' בחי'. גדול הוי' וכו'. ובחי' ולגדולתו אין חקר. דהיינו בחי' ממכ"ע וסוכ"ע ב' שמות הוי'. והנה מצד בחי' גדול הוי' כו' הוא דוקא בעיר אלקינו אבל מצד בחי' ולגדולתו אין חקר יכול להיות ההתגלות גם בחוץ. ולכן גבי אליהו שאמרו ב' פעמים הוי' הוא האלקים והמשיכו התגלות שם הוי' הב' כו' הי' מותר גם שחוטי חוץ כו' (גם כי המזבח הוא בחי' סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה כמ"ש במד"ר. ולכן על ידו הי' יכול להיות כל ההעלאות של הקרבנות וכמ"ש וזה שער השמים דקאי על מקום בהמ"ק. והנה אליהו מצ"ע הי' בבחי' סולם ולכן עלה בסערה השמים כו' וע"כ הי' יכול להקריב בחוץ. עד"ה ויחלום בפי' סולם לפי' המק"מ דקאי על המל' שמחברת אצי' ובי"ע ע"ש היטב. והנה אליהו שם ב"ן בחי' מל' עי' תו"א ד"ה לבסומי הב'. ולכן היה מצ"ע בחי' סולם) וזהו ובדברך עשיתי זאת וארז"ל (ויק"ר פכ"ב סי' ו') שהקב"ה התיר לו להקריב בחוץ. ופי ובדברך כי דבר הוי' זהו מל' דאצי'. אבל ובדברך הדיבור דעצמות המאציל זהו מל' דא"ס. והענין כי ותורה אור או"פ. והיינו המשכת הקו"ח להאיר בהחלל. ומהקו נמשך אח"כ כל המקיפים דמצות כידוע דהקו חוזר ומתעגל. והנה הקו"ח נמשך ע"פ קו המדה שנמדד רק חוט דק לפ"ע שיוכל להתקבל בהחלל ומקו"פ. וקו המדה זו נותן שיעור ומדה בכל האו"פ והאו"מ בתומ"צ שבאופן כזה יומשך ובאופן אחר לא יומשך כו'. עי' ביאור בשעה שהקדימו. ולכן ע"פ תומ"צ שמהקו יכולים להקריב קרבנות בפנים דוקא ולא בחוץ כנ"ל באריכות אבל ובדברך מל' דא"ס מקור דקו"ח. שהקו רק הארה לבד ממל' דא"ס. וזהו עיגול הגדול המקיף את כל החלל ומקו"פ והקו מראשו ועד רגלו בהשוואה א' ממש שם חוץ ופנים שוה. וזהו אוא"ס למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית שאין שייך מעלה ומטה כלל כמשנ"ת במ"א יפה. ושייכות התשובה לבחי' זו כי תשובה מקיף רעו"ד בכל מאדך לכן מעורר במקור כל המקיפים עיגול הגדול. וזהו והחזירנו בתשובה שלימה לפניך פי' לפניך פנימי' הקו מה שהקו דבוק בראשיתו להעיגול הגדול. ולכן ובדברך עשיתי זאת. וז"ש על תשובה כי המצוה הזאת כו' לא בשמים היא כו'. שבתומ"צ יש שמים וארץ. מ"ע בו"ה שנק' ארץ ותגל הארץ ר"ת ו"ה. ל"ת בי"ה שנק' שמים ישמחו השמים ר"ת י"ה ולכן נצרך סולם כדי שיהי' העלאה דקרבנות מארץ לשמים סולם מוצב ארצה כו' זה המזבח. וסולם זה א"א להיות כ"א בירושלים שנק' עיר אלקינו וזה שער השמים. אבל התשובה לא בשמים היא כ"א מהבחי' דאת השמים ואת הארץ אני מלא בהשוואה אחת. דהיינו למעלה מבחי' מקיפים ופנימים דקו"ח. ומצד בחי' זו א"צ סולם כלל כו' וז"ש לי גלעד ואי' במד"ר פ' נשא (פי"ד סי' ה') אליהו שמתושבי גלעד שהקריב בחוץ אני אמרתי לו כו'. גלעד הפרסא שבין יעקב ללבן דהיינו בין הקדושה לסט"א וחוץ היינו חוץ להפרסא. ומ"מ לי גלעד לי קאי על עצמות אוא"ס שמשם יכול להיות הגילוי גם חוץ לפרסא וכענין יצימ"צ שנגלה ממה"מ הרי ואיתות ומופתים באדמת בני חם כו' ובגמ' סנהדרין (דק"ד) לי גלעד קאי על אחאב וכו' דהנה כתיב סיגים השבת כל רשעי ארץ כמו הסיגים שהמעט כסף מובחר בתוכם בלתי אפשר להתברר בשום אופן ונשרפים בכור. כמו"כ המעט טוב שברשעי ארץ הוא מובלע ג"כ שא"א להתברר. אך זהו מצד שם מ"ה דתיקון אבל מצד עצמות המאציל אנו אומרים להפנות אליך כל רשעי ארץ כו' וזהו וכל מאמינים שהוא פתוחה ידו לעולם בלי שיעור ומדה כלל ומשם הצופה לרשע. דהיינו בהשי"ן שהוא המעט טוב שברע דהיינו גם ברשעי ארץ כו' וחפץ בהצדקו ולכן לי גלעד כו':

ג ועתה יובן ענין פרה אדומה שנשחטה בחוץ דוקא דהיינו כי יש ג' מחנות מחנה שכינה ומחנה לויה ומחנה ישראל ומעשה פרה הם דוקא מחוץ לשלש מחנות. דהיינו בגבול דק"נ כו'. והענין כי פרה היא ג"כ הרמז לבחי' תשובה. וכל מעשיה הוא פרטי ועניני התשובה. כי הזאת מי נדה לטהר הטמא זהו ממש כמ"ש (יחזקאל ל"ו) גבי תשובה וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם כו'. ולכן על פרה אדומה אמר שלמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה כו' כמ"ש בד"ה ענין פרה. שזהו ע"ד שלום לרחוק כו' שנאמר על בע"ת שהבירור ממקום רחוק דהיינו מגקה"ט לגמרי שלמטה מטה מנוגה. וכמו"כ הפרה שמטהר טומאת מת. וזהו ע"ד רשעים בחייהם קרואים מתים. שמקבלים חיותם במחדו"מ של איסור מהיכלות הטומאה שנק' מות ורע. גם בחייהם אפי' התורה שלומדים וחיי עולם כו' ע"ד לא זכה נעשה לו סמא דמותא שכר התומ"צ שלו מוסיפים כח בקליפה ח"ו. וז"ש ותפלתו תהי' לחטאה שתפלתו שצריך ליכלל בבחי' מל' דקדושה שנק' ואני תפלה תהי' לחטאה ל' נקבה זהו נוק' דקליפה מל' דקליפה. פקודתו יקח אחר. פקודתו רמ"ח פקודין שצריכים ליכלל ברמ"ח אברים דז"א יקח אחר זהו הס"מ שנק' אל אחר דכר דקליפה. אבל הפרה שהו"ע התשובה מטהר טומאת מת שגם הרשעים שקרוים מתים ג"כ נטהרים והתפלה ותומ"ל שלו עולים למעלה כו'. וזהו ג"כ ענין אפר פרה ע"ד ואנכי עפר ואפר צדיקים ובע"ת. עפר שם זריעה וצמיחה. זורע צדקות ומצמיח ישועות. ואפר היינו לאחר שנשרף כל המחשבות והרהורין בישין והדיבור ומעשה של איסור. שמפריד ומפשיט מהם הכח המתאוה ונשאר העצמיות דכח המתאוה לבד שאינו מלובש עוד במחדו"מ דאיסור זהו אפר שיכולים להעלותו ולהפכו לאהבת ה'. משא"כ המחדו"מ דאיסור א"א להעלותם כ"א שצ"ל עובר על פשע העברה וביטול מהעולם. נמצא שכל מעשה פרה הוא ענין התשובה. והנה תשובה דוקא באותו מקום כו' וכמ"ש מי יתן טהור מטמא. שדוקא מטמא צ"ל טהור. וכיון שהוא טמא במחדו"מ של איסור ח"ו הרי הוא בחוץ דהיינו בהיכלות הקליפות וכמ"ש (ש"א כ"ה) ואת נפש אויביך יקלענה כו' למרחוק מאד כי זה לעומת זה כמו שהמצוה מגביה מאד כו' עד"ה לבאר ענין יוכ"פ. וע"כ צ"ל התשובה באותו מקום כמ"ש ובקשתם משם כו'. שם הוא מקום משכן הקליפות ע"ד קראו שם פרעה כו'. גם שם לשון שממה. דהיינו כאשר הוא עדיין בבחי' שם היינו מלובש במחדו"מ של איסור משם צ"ל החרטה ועקירת הרצון לגמרי לכן דוקא בחוץ וע"י התשובה שמבחוץ מעוררים בעצמות אוא"ס ב"ה שלמעלה מסדר השתלשלות שיהיו זדונות כזכיות. דהנה כתיב מי יתן טהור מטמא לא אחד יחידו ש"ע. כמשנ"ת בלקו"ת בסוף הביאור. שכדי שמטמא יהי' טהור בירור מרע גמור. דהיינו שהכח המתאוה שהתאוה לדבר עבירה במחדו"מ יתהפך ויתעלה בקדושה. זה צ"ל מבחי' יחידו ש"ע שלמעלה מסדר השתלשלות וח"ע כו'. וכמארז"ל יומא ל"ח ב') הבא לטהר מסייעין אותו. פי' לטהר ע"ד רוח עברה ותטהרם להעביר העננים היינו בחי' כעב פשעיך וכענן חטאתיך מסייעין אותו. דכמו שיש עזר לצדיקים על קיום התומ"צ כידוע כן יש עזר לבע"ת. וההפרש דלפעמים כתיב ישלח עזרך מקדש. שרש התומ"ל אשר קדשנו במצותיו. ח"ע שנק' קדש עליון זהו לצדיקים שמבררים רק מק"נ. אבל לפעמים כתיב מאין יבוא עזרי. זהו לבע"ת שמבררים מרע גמור להיות זדונות כזכיות כו' עזר זה צ"ל מבחי' אין דוקא שלמעלה מהחכ'. וז"ש גבי פרה ונתתם אותה אל אלעזר ואי' בילקוט אל עוזר. היינו בחי' אל רחום תיקון הראשון דיגמה"ר שזהו בחי' אין שלמעלה מהחכמה. והיינו לפי שבבירור זה דבע"ת להיות זדונות כזכיות צ"ל ב' בחי' נושא עון ועובר על פשע. שהעון כח המתאוה צריך להעלותו כנ"ל. והפשע מחדו"מ של איסור א"א להעלותם כ"א לדחותם לגמרי. דהיינו העברה וביטול מהעולם לגמרי וזהו עובר על פשע. ולכן אל עוזר. שם אל דוקא. דכתיב חסד אל וכתיב ואל זועם. ופי' בזח"ג דל"א ע"א שדוחה את הדינים תקיפים כו'. ולכן מבחי' חסד נמשך להיות נושא עון. להעלות הכח המתאוה מרע גמור להיות זדונות כזכיות. ומבחי' אל זועם נמשך עובר על פשע דחיית הרע לגמרי כנ"ל וכמ"ש במ"א ששערות דדיקנא קשישין. שיש בהם גבו' לדחות כל הדינים תקיפים. ולכן גבי פרה אל עוזר. והנה ע"י תשובה זו שמבחוץ יכול אח"כ להמשיך ההתגלות ג"כ בחוץ כמ"ש (שה"ש ח') מי יתנך כאח לי אמצאך בחוץ כו' וצ"ל דבשלמא כאח לי דקאי על זמן הבית א"ש כיון שהי' שם השראת השכינה וכמ"ש (מ"א ח') להיות עיניך פתוחות אל הבית הזה אבל בזמה"ג אינו מובן איך אמצאך בחוץ כו'. אך היינו ע"י תשובה יכול להמשיך גם בחוץ. וזהו אשקך פנימי' אהבה בחי' נשיקין כו' עד"ה מי יתנך. ולכן נאמר על מעשה פרה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. כי היא למעלה מן החכמה. ע"כ יכול להיות הגילוי גם בחוץ:

ד ובכ"ז יובן ג"כ מה שיש עוד הפרש בין קרבנות לפרה אדומה. שבכל הקרבנות עיקר העבודה הי' העשן. עשן המערכה. דהיינו הקרבת הקרבן ע"ג המזבח והי' נכלל באש של מעלה ע"י העשן כו' ורק אח"כ בסוף הי' העבודה באפר שהו"ע מצות תרומת הדשן. ובפרה הי' כל העיקר רק האפר. ובעשן לא הי' שום מעלה כלל. והענין כי יש ב' בחי' עשן הא' מ"ש והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו הוי' באש. עש"ן ר"ת עולם שנה נפש. והיינו כי עשן הוא עליות עש"נ בבחי' ביטול בעצמות אוא"ס ב"ה שלמעלה מגדר בחי' מקום וזמן דעש"נ כו'. ולכן מפני אשר ירד עליו הוי' באש. הוי' בחי' הי' הוה ויהי' כאחד. ע"כ והר סיני עש"ן כולו כו', וזהו ג"כ ענין עשן הקרבנות שהוא בירור ועליית נה"ב בשרשה כו'. הב' מ"ש והרשעה כולה בעשן תכלה. וכתיב ואויבי ה' כו' כלו בעשן כלו ובבחי' עשן זה אין בו שום מעלה כלל. וביאור זאת דהנה ק"נ כלולה טו"ר וכשהיא בפ"ע שאינה נכללת בגקה"ט אזי יכולה היא להתברר ולהתעלות בקדושה. וכמו נה"ב שבאדם קודם שחטא אעפ"י שהוא ק"נ שהרי נמשך אחר כל התאוות היתר הגשמיים כו' מ"מ יכול כולו להתהפך לאהבת ה'. אבל ק"נ כשנכללת ברע הגמור דג' קליפות כו' אזי עצם הרע אין יכול להתעלות. והנה כל הקרבנות זהו רק הבירור מק"נ לבד ולכן הי' העיקר העשן כי העשן זהו בירור ועליית ק"נ להכלל בקדושה כו'. אבל פרה אדומה זהו הבירור מרע הגמור דג"ק שהרי באה לטהר טומאת מת בחי' רשעים בחייהם קרוים מתים כנ"ל ולכן קרבנות רק על שגגות ולא על מזיד אבל פרה מטהר טומאת מת אפי' במזיד והיינו אפי' מי שחטא ועשה עון במזיד במחדו"מ של איסור ונטמא באבי אבות הטומאה כו'. וכיון שהוא הבירור מרע הגמור לכן לא הי' בהעשן שום מעלה כלל. כי עז"א והרשעה כולה בעשן תכלה כו'. וביאור זה כי שריפת הפרה היינו שנשאר רק העצמיות יסוד העפר. וזהו האפר. אבל ההרכבה דג' יסודות אמ"ר שהוא כמו לבוש להעצמיות דיסוד העפר יוצא בעשן. והנה מי שנפל באיזו עון במח' דיבור או מעשה ח"ו. הנה ההתלהבות וכח המתאוה שהוא העצמיות המלובש במחדו"מ של איסור יכולים להפכו לה' כו'. אבל עצם המחדו"מ של איסור אין יכול להתעלות כלל כ"א רק ביטולה והעברתה מהעולם לגמרי כמ"ש בד"ה מי אל כמוך ובד"ה זאת חוקת כו' כנ"ל. והנה אפר הפרה זהו עצמיות כח המתאוה לבד. זה נתהפך בקדושה. בחי' הרצוא דבכל מאדך כנ"ל. אבל העשן שהוא המחדו"מ של איסור שנתלבש בהם הכח המתאוה אין יכול להתעלות כלל בקדושה. כ"א רק ביטולם והעברתם מהעולם לגמרי ע"י העשן. וזהו והרשעה כולה בעשן תכלה כו'. אבל כל הקרבנות שהם מק"נ הנה גם המחדו"מ של היתר מתבררים ומתעלים ליכלל בקדושה עליונה ולכן הי' עיקר העבודה העשן כו'. כי העשן זהו עליות ובירור ק"נ בקדושה כו':

ה ומ"מ כתיב ולקח מדמה והזה אל נוכח פני אהל מועד דוקא. דהנה גבי תשובה כתיב שובה ישראל עד הוי' אלקיך שהתשובה צ"ל דוקא אל עצמות אוא"ס. וזהו רק לפי שעה. שעה א' בתשובה. אבל אח"כ כתיב קחו עמכם דברים ושובו אל הוי' להמשיך בשם הוי' דוקא ע"י תומ"צ. וזהו אמצאך בחוץ אשקך בחי' תשובה. ואח"כ כתיב אנהגך אביאך אל בית אמי להמשיך כל המשכות בבחי' תושבע"פ דוקא. עי' דרוש זאת חוקת התורה. וזהו ואהבת כו' בכל מאדך ואח"כ והיו הדברים האלה וכן גבי פרה שהיתה מחוץ למחנה בחי' תשובה שעי"ז היו מעוררים בעצמות אוא"ס שלמעלה מהחכמה להיות טהור מטמא. שזהו דוקא ע"י יחידו ש"ע כו'. ומ"מ כתיב אח"כ והזה אל נוכח פני אה"מ שצריך להמשיך כל המשכות באה"מ דוקא שהוא שם הוי' בחי' ממכ"ע. ולכן כתיב וידבר הוי' כו' זאת חוקת כו' אשר צוה הוי'. שיהי' התחברות ב' שמות הוי' דוקא. שגם שם הוי' דבחי' סוכ"ע יאיר דוקא בשם הוי' דבחי' ממכ"ע. וזהו מארז"ל (ברכות ל' א') המתפלל צריך שיכוון כנגד קה"ק שנאמר והתפללו אל הבית הזה כו'. והיינו כי אעפ"י שהתפלה היא בחו"ל שהוא מבחי' חוץ שהו"ע תשובה. אבל מ"מ צ"ל אח"כ ההמשכה דוקא בבחי' בהמ"ק שהו"ע שם הוי' תומ"צ. ותשובה רק לפי שעה. עי' לקו"ת ד"ה שובה הב'. וכן גם באפר הפרה שהוא הרצוא וההעלאה דבחי' תשובה הי' צ"ל ונתן עליו מים חיים שזהו הבחי' שוב וההמשכה שאח"כ. כי ההמשכה שע"י תומ"צ הוא בחי' נהר. כמ"ש ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ג"ן סדרים דאורייתא. אבל ע"י התשובה נמשך מים חיים. עי' בלקו"ת. והענין כי יש ג' בחי'. עמידה. הילוך. דילוג. מלאכים נק' עומדים כי אעפ"י שוהחיות רו"ש מ"מ נשארים בבריאה. שהרצוא שלהם א"ז עלי' מבי"ע לאצי'. וגם בהשוב אין גילוי אצי' בבי"ע. כמשנ"ת בכ"מ. ונש"י ע"י תומ"צ נק' מהלכים ובאברהם הלוך ונסוע. כי הרצוא הוא עלי' מבי"ע לאצי' והשוב גילוי אצי' בבי"ע. אך גילוי זה הוא משם הוי' דאצי'. לכן נק' זה הילוך בהדרגה. כי מאצי' לבי"ע זהו סדר השתלשלות ורק פרסא מפסיק. אבל בע"ת ממשיך מעצמי' אוא"ס שלמעלה משם הוי' דאצי' אשר יותר משאין ערוך בי"ע לאצי' יותר אין ערוך אצי' לגבי אוא"ס ב"ה. ולכן התהוות אצי' מאוא"ס ע"י צמצום. ובי"ע מאצי' ע"י פרסא. לכן נק' תשובה דילוג. ובאלקי אדלג שור. אז ידלג כאיל פסח. מי שפוסח על שתי הסעיפים. רשעים מלאים חרטות. והענין דכתיב צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון. שהבע"ת נק' ארז בלבנון שממשיך מבחי' לבנון שמלבין עונותיהם של ישראל. כשלג ילבינו. כי לבנון לבנ"ח ונשע"ב. והיינו כי צדיקים שמקיימים תומ"צ שמ"ת נק' ביום חתונתו יחוד. הרי הטפה נק' יקר. ל"א נתיבות כ"א כלול מיו"ד גימט' יקר. עי' באריכות בד"ה ענין פרה. והמשכה זו (בהסיר נתיב הראשון) זהו מבינה דאבא. שנק' נהר שנמשך מהמעין חכ' דאבא שנובע מהמקור כ"ע אין שלמעלה מהחכמה. ולכן השוב דצ"ג נק' נהר. אבל בע"ת ארז בלבנון. שממשיך מנתיב הל"ב חכמה דאבא כמו שמקבל מבחי' אין דכתר כנ"ל בענין מאין יבוא עזרי אל עוזר. לכן נק' המשכה זו מים חיים שנובע מהמקור. ומ"מ אל כלי שיומשך בהכלים דתומ"צ:

מכאן עד סוף הדרוש הוא מרשימה

ובכ"ז יש לבאר הפסוק בשה"ש ראשך עליך ככרמל ודלת ראשך כארגמן. ראשך קאי על יוכ"פ שנק' ר"ה ביחזקאל סי' מ' בראש השנה בעשור לחדש. ככרמל זהו הר הכרמל שנאמר שם הוי' הוא האלקים. וביוכ"פ כתיב ג"כ לפני הוי' תטהרו והיינו כי כמו שם בהר הכרמל ע"י התשובה הגיעו לבחי' הוי' דלעילא ועצמות אוא"ס עיגול הגדול. אשר שם נחשב הוי' בחי' אלקים. וכן ביוכ"פ על ידי תשובה הוא לפני הוי' תטהרו כו' וז"ש כי ביום הזה יכפר ולא נאמר מי ופי' בזהר ההוא דסתים סדכ"ס. ובסה"ק פי' כרמל הוא בינה כר מלא. והיינו פנימי' בינה נק' כר מלא. לפי שבפנימי' בינה מאיר כל הבחי' שלמעלה ממנה. כמ"ש כסא כבוד מרום מראשון ופי' בקונטרס שבסוף ס' הבחיי כסא בינה כבוד חכ' מרום כתר מראשון אוא"ס. שבינה הוא כסא לכ"ז ויוכ"פ הוא ג"כ בבינה שזהו סוד ההזאות אחת למעלה ושבע למטה. שהשבע הם הז"ת. ואחת למעלה הוא בינה והיינו שכל העליות שלמעלה יותר הם ג"כ ע"י הבינה ר"ה הוא בינה לבד וביוכ"פ ע"י הבינה העלי' עד א"ס ממש. ויש פי' ראשך הוא שם הוי'. שהוא הראש של נש"י כמ"ש והוי' בראשם. וביוכ"פ הוא ככרמל כר מלא. והוא כמ"ש ע"כ באורים כבדו הוי'. ואור החמה שבעתים כאור ז' הימים וכמ"ש בזהר בפי' באור הוי'. וביאור בחי' ראשך בעבודה הוא ע"פ הידוע שיש בנש"י ב' בחי' יעקב וישראל ישראל הוא לי ראש ויעקב יו"ד עקב. כמו העקב הוא סוף הגוף. ואין ערך להראש. כן אין ערך בחי' יעקב לגבי ישראל. וביאור ב' בחי' אלו בנשמה הוא כידוע שלא כל הנשמה מתלבשת בגוף. כ"א הארה וחלק. ועצמיות הנשמה נשארת בשרשה והיא בחי' מקיף כו' ונק' מזליי' וענין בחי' זו הוא כמ"ש בזהר אית רצון ואית רצון. פי' שיש רצון שעפ"י שכל וטעם שע"י השגה והתבוננות בהוי' אחד ואני הוי' ל"ש דכולא קמי' כל"ח נעשה רצון ואה' לאלקות והוא לפ"ע השכל ועז"כ נודע בשערים כו' לפום מאי דמשער בליבי' ויש רצון שלמעלה מהשכל. מחמת התבוננות בעצמות אוא"ס דלמחתב"כ ונעשה ביטול ההשגה שמשיג איך שלמחת"ב. ועי"ז בא לומר מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ. שמואס ברצונות גשמיים בודאי. ואפי' רצונות רוחני' געה"ת וגעה"ע ואפי' אצי' הוא ג"כ רק בחי' מוחין והשגה. וזהו בחי' אחת היא יונתי שלמעלה גם מששים מלכות דתורה. יחידה שמקבלת מיחיד וז"ש בחנה ויין ושכר לא שתיתי. יין הוא בינה ויש יין המשמח ויין המשכר. כ"א ואשפוך את נפשי כו' וזהו בחי' ישראל לי ראש. האהבה דעצמיות הנשמה. וזהו בחי' תשו"ע. שעי"ז תשוב ה' עילאה לגבי יו"ד וגם למעלה יותר. וע"י תשובה זו נעשה זדונות כזכיות. וזהו ראשך הוא בחי' תשו"ע דבחי' ישראל לי ראש הוא ככרמל. כר מלא כנ"ל. ודלת ראשך זהו בחי' יעקב יו"ד עקב הם עשר כחות הנפש שכל ומדות. וכשהאדם מלביש השכל ומדות שלו בהבלי עוה"ז. ה"ז ירידה ונפילה. ועי"ז גורם במקור ושרש נפשו דהיינו ה' אחרונה ג"כ ירידה ונפילה להיות תוס' חיות בקליפה וסט"א. וכשהאדם עושה תשובה ומוציא השכל ומדות שלו מהבלי עוה"ז עי"ז גורם להיות תשוב ה' לגבי ו' שמגביהה ומעלה מירידתה ונפילתה ומתייחדת עם הוי"ו. וזהו תשו"ת שנעשה זדונות כשגגות הן יעביר זדון למשוגה. וזהו ודלת ראשך הוא בחי' יעקב תשו"ת הוא כארגמן מרכבה עליונה. שנושאים את הכסא היינו שמעלים המל' ה' אחרונה מבריאה לאצי' להיות יחוד ו"ה. והנה החיות הם מנושאות ג"כ היינו כי יש ארגמן למעלה יותר. שתולעת שני ושש הם חו"ג. וארגמן ת"ת ו' של שם הוי'. וע"י שנושאים את הכסא שהוא הה' להתייחד עם הו'. עי"ז הם ג"כ מנושאות. שנמשך בהם ג"כ הגילוי מהו' וכמו"כ הוא באדם ע"י תשו"ת:

אז ישיר כו' עלי באר ענו לה. צ"ל הלא הבאר הי' מיד אחר יצימ"צ ולמה אמרו שירה על הבאר בסוף מ"ם שנה. צ"ל תחלה החטא של משה ואהרן בענין הסלע. רש"י פי' שהחטא הי' מ"ש ויך הסלע במטהו כו'. כי הקב"ה אמר לו קח את המטה כו' ודברתם אל הסלע כו' ונתן מימיו. וצ"ל דא"כ למה א"ל קח את המטה. ומחמת זה הי' משה סבור שכוונתו להכות כו'. וגם בפ' בשלח כתיב והכית בצור. והענין דאיתא בילקוט (סוף רמז תשס"ג) ע"פ ודברתם אל הסלע. והכיתם לא נאמר. א"ל כשהנער קטן רבו מכהו ומלמדו כיון שהגדיל בדיבור הוא מייסרו. כך אמר הקב"ה למשה כשהי' סלע זה קטן הכית אותו שנאמר והכית בצור אבל עכשיו ודברתם אל הסלע בדיבור הוא נותן מימיו עכ"ל. והיינו כי צור נק' כשהוא קטן וסלע כשהוא גדול והנה נש"י נק' צור וסלע. כמ"ש הביטו אל צור חוצבתם ישעי' נ"א א'). חי ה' וברוך צורי (תלים י"ח). וכתיב (שם) ה' סלעי. והיינו כי צור נק' נש"י כשהם בבחי' נער קטנות. דהיינו מיד אחר יצימ"צ כמ"ש (הושע י"א א') כי נער ישראל כו' וממצרים כו'. ואזי והכית בצור. מכהו ומלמדו. כי פרשה זו הי' קודם מ"ת. וכן מצינו בדרז"ל (ערכין ט"ז ב') שאמר ר"י בן נורי הרבה פעמים לקה עקיבא בן יוסף על ידי כו' לפני ר"ג הנשיא. והיינו כשהי' רע"ק בבחי' נער שאזי מכהו ומלמדו. אבל סלע נקראו נש"י כשהגדילו דהיינו בסוף מ' שנה שהיו קרובים ליכנס לא"י. דהנה כתיב (תבא כ"ט ג') ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות עד היום הזה דהיינו בסוף שנה הארבעים. מכלל שביום ההוא הי' בהם לב לדעת כו' שהגדילו. ולכן כתיב ודברתם אל הסלע. בדבור מייסרו כו'. ולהבין זה ילה"ק תחלה הפסוק (שה"ש א' ה') שחורה אני ונאוה בנות ירושלים. בנות ירושלים נק' הנשמות כשהם עומדים למעלה ועודן כלולות במאצילן ב"ה. כמאמר טהורה היא אתה בראתה. פי' אתה בראתה היינו כשהיא באה בבחי' בריאה מאין ליש (שאזי היא דבר המסתיר על אלקות). אבל מקודם זה כשהיתה כלולה באלקות דהיינו בבחי' כלים (דמל') דאצי' אזי נק' טהורה היא (לשון בהירות שאינה עדיין דבר המסתיר כלל). ואזי נק' בנות ירושלים כי ירושלים היא יראה שלם כמארז"ל (ילקוט וירא רמז ק"ב) שאברהם קראה יראה כמ"ש (וירא כ"ב י"ד) ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה ושם קרא שלם ומלכי צדק מלך שלם (לך י"ד י"ח). והקב"ה קורא אותה ירושלים כו' דהיינו שמחבר היראה בחי' מל' לבחי' שלום יסוד שאזי היראה בשלימות. וזהו בנות ירושלים שהיו מקבלין היראה בשלימות כמו שהיא למעלה באצי'. משא"כ בהנבראים דבי"ע שאין יכולים לקבל היראה בשלימות כמו שהיא באצי' שאם הי' נמשך ומתגלה בהם היראה כמו שהיא באצי' היו בטלים במציאות לגמרי וכמארז"ל (סנהדרין ל"ח) הושיט הקב"ה אצבעו הקטנה ביניהם ושרפן. ולכן יאמרו לע"ל על יצחק כי אתה אבינו (שבת פ"ט ב'). כי בחי' פחד יצחק א"א לקבל כעת כו'. וז"ש (תלים קמ"ה) להודיע לבני האדם גבורותיו וכבוד הדר מלכותו. שבחי' היראה שנק' הדר מלכותו נמשך כעת ע"י גבורות וצמצומים כפי שיוכלו שאת שלא יבטלו במציאות ולכן כתיב (איוב ט"ו) ושמים לא זכו בעיניו. וגם במלאכיו ישים תהלה (שם ד' י"ח) מפני שאין מקבלים עליהם מלכות שמים כדבעי דהיינו שאין בהם היראה בשלימות כמו שנמשכת מבחי' מל'. כי בחי' מל' דאצי' היא בחי' א"ס ממש ולכן גם היראה הנמשכת מבחי' מל' היא ג"כ בבחי' א"ס. ולכן המלאכים שהם נבראים בע"ג אין בהם שלימות היראה דמל' דאצי'. וזהו שחורה אני שזהו מאמר הנשמות שירדו למטה ומלובשים בגופים שהם בבחי' שחרות מחמת חשך הגוף ונה"ב. וענין השחרות היינו שאין בהם בחי' גוונים. אהוי"ר שנק' גוונים וזהו ששואלים יגעת ביראה (עי' אגה"ק י"ח) וארז"ל (מרגניתא דר"מ בר"ח פי"ב משער היראה) אוי לו לבשר שלא נתייגע ביראה שצריך לייגע א"ע דוקא לבוא לבחי' יראה ואחר היגיעה ג"כ אין היראה בשלימות כדבעי כו'. וזהו שחורה אני מצד הירידה למטה בגוף. ואעפ"כ ונאוה שהעלי' הוא ע"י התורה שבאים הנשמות להיות בבחי' כלה. ביום חתונתו זה מ"ת (תענית כ"ז ב') שהקב"ה נק' חתן ונש"י שמקבלים את התורה נק' כלה. דכתיב (הושע ב' י"ח) ביום ההוא כו' תקראי אישי לפי שאז יומשך גילוי פנימיות התורה. ומ"מ גם כעת נק' נש"י ג"כ בשם כלה כי ע"י התורה הם מקבלים השפעת גילוי עצמי' ת"ע בבחי' פנימיות כו'. והתורה נתנה למטה בעוה"ז הגשמי דוקא. והנה כדי לבוא לבחי' כלה יש מתחלה כמה מדרגות כמ"ש בפ' מטות (ל' ד') ואשה כי תדור נדר בבית אביה בנעוריה ואם היו תהיה לאיש (שם ז') הוייה היינו אירוסין ואח"כ כתיב (שם י"א) ואם בית אישה נדרה. והנה בנשמות יש ג"כ בחי' אלו. שמתחלה דהיינו כשהיתה עומדת למעלה נק' בנעוריה בית אביה שא"ז שייך עדיין לבחי' כלה. ואח"כ ע"י הגוף היא באה לבחי' ואם היו תהי' לאיש בחי' אירוסין. ואח"כ לבחי' ואם בית אישה דהיינו שנעשית בחי' כלה ממש כו' ע"י התורה כנ"ל. וז"ש (תלים מ"ה י"א) שמעי בת כו' ושכחי עמך כו'. שזהו בחי' הראשונה של הנשמה שנק' בחי' בת בנעוריה בית אביה. ואח"כ ויתאו המלך יפיך (שם י"ב) שנעשית בחי' כלה ע"י התורה ומקבלת היחוד שהו"ע השפעת טפת ח"ע בפנימיות כו':

ב ולהבין ענין בחי' בנעוריה בית אביה שהוא מדרגת הנשמה קודם ירידתה למטה וענין העלי' מה שהיא נעשית בבחי' כלה. והענין שיש שני בחי' אהבה. הא' בבחי' קרירות. והב' בחי' אהבה כרשפי אש. דהנה כתיב (שה"ש א' ז') הגידה לי שאהבה נפשי. שאהבה הפי' מכבר. דהיינו האהבה שהי' כבר בהנשמה קודם ירידתה למטה ופי' הגידה לי לשון המשכה שתמשיך לי גילוי האהבה שהי' בי כבר כו'. ובחי' האהבה שהי' כבר בהנשמה הוא מ"ש שאהבה נפשי דהיינו כמ"ש (ישעי' כ"ו ט') נפשי אויתיך לפי שאתה בחי' נפשי ע"כ אויתיך כמו האדם שתאב ומשתוקק לחיי נפשו כמו"כ הבורא ית' הוא בחי' נפש וחיות של כל העולמות כידוע בענין עולם שנה נפש כו' והיינו שהוא ית' חיי החיים של כל סדר השתלשלות. שיש בחי' חיים כמו הנשמות. והוא מחי' החיים. וזהו מכלכל חיים בחסד השפעת החיים שנמשך ע"י כלי בתוך כלי כו'. וע"י שמתבונן בזה עי"ז בא לבחי' אהבה שיחפוץ רק לידבק באלקות שהוא חיי החיים וזהו נפשי אויתיך. שאהבה נפשי כו'. איכה תרעה. כי ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים (זח"ג ז' ע"א) אור אבא שמלובש בז"א ע"י תומ"צ ואהבה הנ"ל גורם קיום המצות כדבעי. וזהו הגידה לי כו' דאל"כ איכה תרעה וכמ"ש בזהר (שם י"ז כ') איך תזין גרמך. ובחי' אהבה זו שהי' בהנשמה תחלה נק' בנעוריה בית אביה כמו אהבת הבן אל האב. לפי שיודע שנלקח ממנו. וכמו"כ גם הנשמה לפי שנחצבה מאלקות ממש. ע"כ היא בבחי' אהבה בתמידיות לידבק בשרשה ומקור חוצבה בחי' חיי החיים. וזהו בנעוריה בית אביה. כמו דביקת הבת לאביה כו'. ובחי' אהבה זו היא בבחי' קרירות ונק' אה"ט שזהו מה שיש בהנשמה בעצם בחי' אה"ט לידבק בשרשה בחי' בית אביה וא"ז שייך לבחי' כלה כלל. אבל ע"י ירידתה בגוף היא באה לבחי' כלה בחי' ואם בית אישה כנ"ל והיינו אהבה כרשפי אש ע"י ההתבוננות בעצמות אוא"ס ב"ה שלמעלה מסדר השתלשלות לגמרי שאין ערוך אליו כלל. כי מה שנק' בחי' נפשי שהוא ית' נפש וחיי החיים של כל העולמות זהו רק בחי' האחרונה מאלקות וכמו בנפש האדם שהיא בחי' האחרונה דיש בחי' רוח ונשמה ח"י שלמעלה מבחי' נפש. וכמו"כ למעלה מה שהוא חיי החיים של כל סדר ההשתלשלות זהו רק בחי' נפש הארה חיצוניות דכל"ח קמי' ואין ערוך אליו שאינו בגדר עלמין כלל. ועי"ז נעשה בחי' אהבה כרשפי אש ליכלל וליבטל במציאות לגמרי בעצמות אוא"ס ב"ה שלמעלה מבחי' (כי הוא חייך) חיי החיים לעולמות כי אינו בגדר עלמין כלל ובחי' אה' זו כרשפי אש ליכלל בעצמות אוא"ס נק' בחי' כלה. כי איש ואשה הוא מלשון אש. אשה אש ה' איש אש יו"ד. ולבחי' אהבה זו כרשפי אש באה הנשמה למטה דוקא ע"י התורה. כי התורה נתנה באש שחורה ע"ג אש לבנה (מד"ר שה"ש ע"פ ראשו כתם פז. וזח"ג קל"ב א') וכתיב (ברכה ל"ג ב') מימינו אש דת למו. וזהו שנת"ל שע"י התורה באים הנשמות לבחי' כלה:

ג וביאור הענין הנה ידוע שיש ב' בחי' בינה ותבונה ואי' בזהר (ח"ג ר"צ ע"ב) תבונה אותיות בן ובת. דהנה כתיב (תלים קמ"ז) ולתבונתו אין מספר. וצ"ל דעל תבונה אין נופל כלל הלשון אין מספר והול"ל ולתבונתו אין חקר. והענין כי תבונה זהו ההבנה והשגה בחיות אלקות שמלובש בסדר ההשתלשלות ולכן יש בבחי' תבונה והשגה זו דרך השתלשלות מדרגות רבות לאין קץ. וכמו שמדיבור המשפיע נעשה בחי' מחשבה אצל המקבל. וא"כ מבחי' דיבור שבעליון נעשה בחי' תבונה אצל התחתון שלמטה ממנו. ועד"ז יש השתלשלות המדרגות עד אין קץ דהנה ארז"ל (ברכות ס"ד א') צדיקים אין להם מנוחה כו' בעוה"ב שנאמר ילכו מחיל אל חיל. והיינו כי בד"כ יש ב' בחי' געה"ע וגעה"ת. וכשצריכה הנשמה לעלות מגעה"ת לגעה"ע צריכה ליטבול תחנה בנה"ד והיינו כדי לשכוח כל ההשגות שבגעה"ת שאם הי' זוכרם הי' זה מבלבל את הנשמה שלא תוכל להשיג כלום בגעה"ע. וכמו שר' זירא צם מאה תעניתא כי היכא דלישכח תלמוד בבלי (ב"מ פ"ה א'). וא"כ בחי' תבונה והשגות אלקות שבגעה"ת אין ערוך כלל לגבי ההשגה שבגעה"ע. ועד"ז יש בדרך פרט עליות בהשגות אלקות בעילוי אחר עילוי עד אין קץ וזהו ולתבונתו אין מספר. וזהו גדיל אדונינו ורב כח כו' ואמרו בפרקי היכלות שיעור קומה של יוצר בראשית רל"ו אלפים רבבות פרסאות כמנין ורב כח. אך זהו אדונינו דוקא יוצר בראשית (דהיינו עצם הו"ק דז"א שרש התהוות עצם העולמות דסדר השתלשלות). אבל ולתבונתו (מוחין דו"ק דז"א) דהיינו מה שמתגלה בחי' תבונה בהעולמות להשיג אור וחיות אלקות דבחי' ממכ"ע אין מספר. וזהו תבונה אותיות בן ובת. בן ובת הוא אהוי"ר שע"י תבונה נולדים בן ובת אהוי"ר. והיינו ע"י ההתבוננות איך שלתבונתו אין מספר דהיינו בבחי' השגת חיות אלקות שמלובש בסדר השתלשלות. דכמו שההשגות שבגעה"ה אין ערוך כלל למהות ההשגה שבגעה"ע עד שצריך לשכוח לגמרי כל מה שהשיג בגעה"ת. וכמו ר"ז שכדי להשיג תלמוד א"י שהוא בחי' עליונה יותר. כל רבי מא"י כו' (כתובות מ"ג ב' וברש"י שם וכת"ז) הי' צם דלישכח תלמוד בבלי כנ"ל. ואעפ"י שגעה"ת בעצמו הוא בחי' רמה מאד שהרי אמרו (חגיגה ט"ו ב') מוטב דלידייני' וליתי לעלמא דאתי דקאי גם על געה"ת ומ"מ לגבי געה"ע אין ערוך כלל. וכמו"כ בדרך פרט יש עליות מדרגות עד אין קץ ממש כנ"ל והכל רק בבחי' חיות אלקות דבחי' ממכ"ע שנק' בחי' נפשי כנ"ל. ועי"ז בא לבחי' אהבה שלא יחפוץ בהעולמות עצמן (דהיינו בבחי' הארת התבונה שמתגלה בכל עולם לפי ערכו) כ"א לידבק באלקות עצמו שהוא המקור וחיי הריים. וכנ"ל בענין נפשי אויתיך. וזהו תבונה אותיות בן ובת שמבחי' תבונה נמשך ונולד אהבה ע"ד אהבת הבן אל האב כנ"ל. וזהו מדרגת הנשמה קודם ירידתה למטה שהיתה מקבלת מבחי' תבונה. וע"כ נק' בנעוריה בית אביה רק אהבת הבן אל האב. וכ"ז הוא ברי' תבונה שהוא ההשגה בחיות אלקות שמלובש בסדר ההשתלשלות אבל בחי' בינה הוא הבנה והשגה בעצמות אוא"ס שלמעלה מסדר השתלשלות שאין ערוך אליו שהחיות של כל סדר ההשתלשלות הוא רק בחי' נפש בחי' האחרונה דכל"ח קמי' כנ"ל ומבחי' בינה נמשך ונולד אהבה כרשפי אש ליכלל בבחי' ביטול במציאות ממש בעצמות אוא"ס שלמעלה מגדר עולמות. והנה בינה ליבא. ובלב יש שני בחי' חיצוניות הלב ופנימיות הלב שבחי' חיצוניות הלב נמשך מבחי' תבונה כנ"ל. ופנימיות הלב נמשך מבחי' בינה עילאה והנה ע"י ירידת הנשמה למטה בגוף מקבלת מבחי' בינה להיות בחי' פנימיות הלב. ואזי נק' כלה כל ה' כל בגימט' נ' נשע"ב (זח"ג רכ"ג ב') וכשנקלט ההתבוננות דנשע"ב בפנימיות הלב אזי נק' כלה בה"א. כי הה"א מורה על פנימיות הלב המקבל נשע"ב בתוכה כפי דמיון קליטת ריור' טפת דכר לכן נק' כלה ונשואה אחרי שנקלט אוא"ס שבהשגות מוחו שמנשע"ב בתוך נקודת לבבו ביחוד וזווג. ולפעמים נק' כנס"י עיני כל בלא ה"א דהיינו בחי' ארוסה כשלא נקלט עדיין בנקודת פנימיות הלב (כמשנ"ת כ"ז בלקו"ת פ' מטות בד"ה עיני כל). ובחי' זו נק' ואם היו תהי' לאיש הוייה הוא בחי' אירוסין. נערה המאורסה. אבל מדרגת הנשמה קודם בואה למטה היא רק בחי' בנעוריה בית אביה כאהבת הבן אל האב לפי שמקבלת רק מבחי' תבונה לבד וכנ"ל:

ד ולבאר עוד יותר ענין ההפרש שבין מדרגת הנשמה מקודם שהוא בחי' בנעוריה בית אביה לבחי' העלי' שלא ע"י הגוף מה שהיא באה לבחי' כלה. הנה כתיב (ירמי' ב' ב') זכרתי לך חסד נעוריך כו' לכתך אחרי במדבר. חסד הוא אהבה. וחסד נעוריך זהו מדרגת האהבה דבנעוריה בית אביה. ונק' לכתך אחרי שזהו מדרגת בחי' אחור עדיין. דהנה קוב"ה וכנס"י הם לפעמים בבחי' אב"א ולפעמים בבחי' יחוד פב"פ כמ"ש בד"ה ביום השמיני של בפי' אז תשמח בתולה במחול. וכמו"כ בנש"י כתיב (תלים קל"ט) אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה. שבנש"י יש ג"כ בחי' אחור ופנים שלפעמים עבודת נש"י בבחי' אחור. ולפעמים בבחי' פנים. והענין כמשנ"ת בתניא בפי' וענין צדיקים ובינונים. שהבינוני אין בו ג"כ שום עון אפי' כל שהוא לפי שמקשר הג' לבושים שלו מחדומ"ע באלקות דהיינו בתפלה ותומ"צ. וכיון שמחשבתו רק באלקות ע"כ הוא דומה לצדיק. אבל מ"מ המדות דנה"ב שלו לא נהפכו כלל ורק בבחי' אתכפיא. דהיינו שאינו מואס ברע. ויש להרע אחיזה במדותיו. ואעפ"י שמעורר בנפשו בחי' אהבה ורצון ליכלל בא"ס ב"ה. אך עבודתו רק בבחי' אחור דהיינו בחי' רצון לבד בלי תענוג ולכן אינו מואס ברע. שאם הי' אצלו תענוג באלקות הי' הרע שנאוי ומאוס בתכלית כמ"ש (חלים צ"ז) אוהבי ה' שנאו רע. והנה רצון ותענוג נק' אחור ופנים. כי הרצון הוא בחי' חיצוניות. והתענוג הוא בחי' פנימיות של הרצון. ולכן נקרא הרצון גלגלתא דכמו באדם עצם הגולגולת הוא מבחוץ וחופה ומקיף על המוח הסתום בתוכו. כמו"כ הרצון הוא בחי' המתגלה שמשיב לשואלו דבר כך אני רוצה אבל התענוג או טעם הכמוס שמהם נמשך הרצון אין מתגלים אלא כמוסים בהרצון כמשנ"ת בפ' שלח בד"ה אני ה' אלקיכם הב'. וא"כ הרצון שהוא חיצוניות נק' אחור והתענוג נק' פנים. וזהו אחור וקדם צרתני. קדם הוא מזרח בחי' פנים. שלפעמים עבודת הנשמה בבחי' אחור דהיינו רק בבחי' רצון לבד שרוצה לצאת מלבושי נוגה וליכלל בא"ס ב"ה. אך עדיין לא נתפשטה האהבה מלבושי נוגה שהו"ע צאת הנפש מנרתקה. והיינו כיון שהוא רק רצון לבד בלי תענוג והתענוג מלובש בגשמיות כו' כנ"ל בענין הבינונים ולכן אינו מואס ברע עדיין (ובחי' צדיק ורע לו שנת' בתניא פ"י היינו כמש"ש שאין השנאה והמיאוס בתכלית רק נשאר איזה שמץ תענוג לשם כו' יעו"ש. אבל מ"מ הוא מואס ברע ונהפכו קצת מדותיו. אבל הבינוני אינו מואס כלל ברע והתענוג לשם בתקפו ולא נהפכו כלל מדותיו עי' מזה בד"ה ואהי' אצלו אמון. ובד"ה זכור בפ' תצוה) והנה בבחי' אחור יש ג"כ מעלה גדולה כמ"ש (תשא ל"ד ט') כי עם קשה עורף הוא וסלחת. פי' כי בבחי' אחור יש המעלה דבחי' קשה עורף לשבח כו'. והיינו כיון שהעבודה רק בבחי' אחור רצון לבד בחי' אתכפיא. שאינו מואס ברע. הרי יכול ליפול במחדומ"ע שלא לה' המה. ע"כ צ"ל בזה בחי' קשה עורף למעלה מהטעם והדעת לדחות כל ההרהורים רעים וכש"כ דיבור ומעשה כו' בל יעלו על לב כו' (והיינו ענין ל"א קוצי דשערי דא"א שמכה באחורי הדעת דבין כתפין דז"א). וזהו זכרתי לך חסד נעוריך כו' לכתך אחרי דהיינו מיד אחר יצימ"צ כשהיו נש"י בבחי' נער וקטנות שהי' העבודה רק בחי' לכתך אחרי. בחי' אחור לבד. ומ"מ נק' לכתך כו' שיש בזה בחי' הילוך גדול. כי יש מעלה באתכפיא יותר על אתהפכא. וזהו"ע חסד נעוריך. שהחסד היינו מה שגם בבחי' נעוריך לכתך אחרי יש בחי' קשה עורף לדחות כל המחדו"מ שלא לה' המה כנ"ל. וכ"ז הוא בחי' אחור. אבל בחי' פנים היינו שכל פנימיות חפץ הנפש והתענוג הוא רק באלקות לבד עד שתחפץ ליכלל בא"ס ב"ה בשמחה וטוב לבב ולהתענג על ה' אהבה בתענוגים ממש. וזולת זה אין לו שום תענוג כלל שמואס ברע בחי' אתהפכא כו'. כי כל התענוג הוא רק לאלקות לבד. והיינו ע"י ההתבוננות איך שאני הוי' ל"ש וכולא קמי' כל"ח. כי ביו"ד נברא עוה"ב ובה' נברא עוה"ז. אחד בז' רקיעים וארץ. וז"ש במ"ת (ואתחנן ה' ד') פב"פ דבר הוי' שבמ"ת הי' לכל ישראל בחי' פנימיות הרצון בחי' אהבה בתענוגים וזהו על כל דיבור ודיבור פר"נ (שבת פ"ח ב'). ועי"ז הי' נמשך מלמעלמ"ט ג"כ הגילוי דבחי' פנים העליון. וזהו פב"פ דבר הוי' עמכם שהי' חיבור והתקשרות בחי' פנים העליון בבחי' פנים התחתון דנש"י. והיינו ענין מ"ת שהוא גילוי פנימיות ועצמיות ח"ע ממש בחי' חכמת אדם תאיר פניו בנש"י בבחי' פנימיות. וזהו נק' יחוד עליון ביום חתונתו זה מ"ת. והנה מדרגת הנשמה כשהיתה למעלה בחי' בנעוריה בית אביה (כאהבת הבן אל האב. שאהבה נפשי. נפשי אויתיך) זהו בחי' חסד נעוריך. לכתך אחרי. בחי' אב"א (והיינו כי אהבתה ליכלל בשרשה חיי החיים של העולמות זהו רק בחי' אחוריים וחיצוניות כמשנ"ת ע"פ אחרי הוי' תלכו. ובד"ה כי תשמע בקול בענין מפתחות החיצוניות ובד"ה אתם נצבים בענין חיצוניות הלב. לפי שנלקח ממקור חיות העולמות שהוא בחי' אחוריים וחיצוניות אלקות לבד). שאינה ראויה כלל להיות בחי' כלה כי כלה שמקבלת היחוד הוא דוקא כשעומדת כנס"י בבחי' פב"פ כנ"ל אבל ע"י ירידתה למטה בגוף ובאה לבחי' אהבה כרשפי אש ליכלל בעצמות אוא"ס שלמעלה מבחי' חיות העולמות. ובבחי' אה' בתענוגים לא בבחי' רצון לבד זהו בחי' פנים. והוא בחי' כלה כמ"ש ואל אישך תשוקתך (בראשית ג' ט"ז) תשוקה הוא בבחי' תענוג דוקא. ואזי נק' כלה שעומדת פב"פ. וכמו"כ מלמעלמ"ט נמשך ג"כ הגילוי ויחוד מבחי' פנים עליון פנימיות ועצמיות ח"ע שבה שורה אוא"ס ממש על ידי התורה. והו"ע יחוד פב"פ. וזהו"ע מה שבאים נשמות ישראל למטה בגופים לבחי' כלה על ידי התורה כנ"ל בתחלת הדרוש. (וא"כ הירידה צורך עלי' מבחי' בנעוריה בית אביה לבחי' כלה בחי' ואם בית אישה. הוא שמבחי' אב"א תבוא לבחי' יחוד פב"פ).

ה ועפי"ז יובן ענין צור וסלע הנה אי' בספרי קבלה צור הוא בחי' שם אלקים (כי אלקים דההי"ן בגימט' צור) וכמ"ש (תלים ע"ג) צור לבבי וחלקי אלקים אין צור כאלקינו (ש"א ב'). סלע יוצא משם הוי' (יו"ד פעמים ה'. ה' פעמים יו"ד. ה' פעמים ו' ו' פעמים ה' בגימט' סלע) כמ"ש (תלים י"ח) הוי' סלעי. ובנש"י זהו הב' בחי' דיעקב וישראל. כמ"ש בזהר (ח"א קע"ד ע"א) דיעקב וישראל הם כנגד ב' שמות הוי' אלקים. והיינו כי יעקב יו"ד עקב זהו בחי' אתכפיא. שמקבל רק משם אלקים המסתיר להיות יש כו'. אבל ישראל כי שרית עם אלקים בחי' אתהפכא שמקבל משם הוי' המושל על ההסתר דשם אלקים. וזהו"ע צור וסלע. כי צור נק' נש"י כשהם בבחי' אתכפיא בחי' אחור. והנה צור הוא ג"כ לשון תוקף וחוזק והיינו כנ"ל שבבחי' אחור יש ג"כ המעלה דבחי' קשה עורף לשבח כו' והיינו כל משך היותם במדבר כמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך לכתך אחרי במדבר. שאז הי' בחי' אב"א. וכיון שהיו בבחי' נער קטנות שהעבודה הי' בבחי' אחור כנ"ל והיו מקבלים רק משם אלקים ע"כ נק' צור כי צור הוא סלע קטן בחי' שם אלקים כנ"ל ואזי והכית בצור. כשהנער קטן רבו מכהו ומלמדו. והענין כמ"ש בזהר (שלח קס"ח א') אעא דלא סליק בי' נהורא מבטשין ליה וינהיר. גופא דלא סליק בי' נהורא דנשמתא מבטשין לי' וינהיר בי' נשמתא. ומה שמדמה רב מתיבתא לאעא היינו משום דכתיב (דברים כ' י"ט) כי האדם עץ השדה. וא"כ כמו שלעץ מועיל כשמבטשין לי'. כמו"כ באדם כשלא סליק בי' נהורא דנשמתא דהיינו אעפ"י שמתבונן באלקות איך שאני הוי' ל"ש כו'. אך אין ההתבוננות נדבק במוחו ולבו כלל והיינו מצד שמושקע בגשמיות כו'. אבל על ידי המבטשין לי' מועיל כו'. וזהו כשהנער קטן רבו מכהו ומלמדו. ענין מכהו זהו"ע המבטשין לי'. והיינו דכשהנער קטן בחי' אתכפיא בחי' אחור כנ"ל יכול להיות שלא יהי' נדבק במוחו היטב איך שאני הוי' ל"ש כו' וע"כ צריך בחי' הכאה מבטשין לי' שעי"ז סליק בי' נהורא דנשמתא וענין מבטשין לי' היינו שהוא בעצמו יבטש עצמו כמ"ש (חלים נ"א) זבחי אלקים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה. כי כל קרבן הוא רק לשם הוי' (זח"ב ק"ח ע"א). כי קרבן הוא לשון קירוב. אשה להוי'. שהאש הוא להוי' כו'. אבל זבחי אלקים הוא לב נשבר ונדכה. כי יש בחי' דכא היינו מי שהוא בעצם שפל ובטל. אבל פי' נדכה הוא לשון נפעל שע"י היותו מארי דחושבנא משפיל א"ע ונעשה נדכה. והיינו כאשר עושה חשבון מכל המחדו"מ שלו אשר לא לה' המה. ואיך שהוא רחוק מה' בתכלית הריחוק. וכמ"ש בתניא כ"ט שהרי כח המתאוה שבנה"ב יכול ג"כ להתאוות לדברים האסורים שהם נגד רצונו ית' (וזה קאי על בינונים שעבודתם בבחי' אתכפיא אחור כנ"ל) כו. ובזה הוא גרוע ומשוקץ ומתועב יותר מבע"ח הטמאים כו'. וכמ"ש (תלים כ"ב) ואנכי תולעת ולא איש עכ"ל. וע"ש יותר. ועי"ז נעשה לב נשבר ונדכה ועי"ז משפיל רוח הסט"א שלא יהי' יניקה לבחי' אלהים אחרים מבחי' שם אלהים דקדושה. ולכן זבחי אלקים רוח נשברה כו'. וזשארז"ל (ברכות ה' א') לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר דהיינו לרגוז על נה"ב שהוא יצרו הרע בקול רעש ורוגז במחשבתו לומר לו אתה רע ורשע ומשוקץ ומתועב ומנוול וכו' ככל השמות שקראו לו חז"ל באמת עד מתי תסתיר לפני אוא"ס ב"ה הממכ"ע וכו' ואני הוי' ל"ש כו'. ואתה מנוול מכחיש האמת הנראה לעינים דכולא קמי' כל"ח וכו' עכ"ל בתניא שם. וביטוש בדיבורים קשים כאלו זהו נקרא בשם הכאה. מכהו ומלמדו. כמ"ש (שמות ב' י"ב) ויך את המצרי כו' וארז"ל (במד"ר שמות פ"א) הרגו בשם המפורש וא"כ ע"י דיבורו הי' ויך כו' וכמו שלמעלה יש בחי' הכאה ג"כ נה"ד יוצא מזיעתן של חיות על ראש רשעים כו' חגיגה י"ג ב') כמ"ש (ירמי' כ"ג) וסער מתחולל על ראש רשעים יחול כו'. ועי"ז יועיל לנפשו האלקית להאיר עיניה באמת יחוד אוא"ס שיהי' נקלט במוחו ומחשבתו איך שאני הוי' ל"ש וכקכל"ת כדי שיוכל להיות העבודה בבחי' אחור עכ"פ דהיינו שיהי' יכול להוליד בחי' רצון ליכלל באוא"ס ב"ה כנ"ל (בחי' אב"א זהו רק מדרגת שם אלקים. יחו"ת ביטול היש לאין. ואעפ"י שבחי' זו מתיישבת במוחו ולבו כו' אך עצם בחי' זו נק' אחוריים לגבי ז"א הביטול דיחו"ע. ועוד כי כשהוא רק בבחי' יחו"ת כו' אזי מה שמתבונן בבחי' יחו"ע ונולד אצלו בחי' רצון ליכלל וליבטל בא"ס כו'. זהו רק בבחי' חיצוניות בד ונק' אחוריים שהוא רק רצון לבד בלי פנימיות ותענוג כנ"ל ולכן גם מצד הרצון שלו ליכלל ביחו"ע נק' ג"כ שהעבודה בבחי' אחור כנ"ל. וזהו כשהנער קטן בחי' אב"א צור שמקבל משם אלקים אזי מה שמלמדים אותו הביטול דיחי"ע שיהי' לו בחי' רצון עכ"פ ליכלל ביחו"ע אזי מכהו ומלמדו שנצרך להכאה). וזהו כשהוא נער קטן רבו מכהו ומלמדו. והנה פי' ומלמדו זהו כמ"ש (תלים קי"ט) מכל מלמדי השכלתי. ואיתא הפי' בפע"ח שדוד הי' מרכבה למדת מל'. ובחי' כל יסוד צדיק יסו"ע הוא המלמד שלו. והיינו כמ"ש (דה"א כ"ט י"א) כי כל בשמים ובארץ ותרגומו דאחיד בשמיא וארעא ארץ הוא בחי' מל' דאצי' מקור דבי"ע דהיינו שיתהוה בריאה מאין ליש. שיהי' בחי' יש ובחי' כל מחבר המשכת הביטול דבחי' שמים מדות דאצי' גם בבחי' ארץ. שגם בבי"ע יהי' מושג איך שהיש בטל בתכלית. וזהו מכל מלמדי. כי דוד הוא בחי' מל' ד"ת מאין ליש. ובחי' כל מלמד אותו ד"ע איך שלמעלה היש ולמטה אין והנה כתיב אני ה' מלמדך להועיל לך וגו' (ישעי' מ"ח) וארז"ל ברבות (אמור פכ"ט) מסקיד לך כמה דהדין מסאסא מסקיד לפרתא כו' והיינו שדוקר ונועץ בהפרה ועי"ז מכריחה לילך בדרך ישר. והיינו כמ"ש (קהלת י"ב י"א) דברי חכמים כדרבונות כו' ג' שמות יש לו דרבן מרדע מלמד הבקר. וארז"ל (במד"ר במדבר פי"ד סי' י"ב) דרבן דר בינה בפרה מרדע מורה דעה בפרה והיינו ע"י שהברזל נתחב בהפרה ודוקר אותה ואין מניח הפרה לילך עקלקלות עי"ז מלמד אותה שתלך ישר כו' והנה נשמות דבי"ע נק' זרע בהמה. וזהו דברי חכמים כדרבונות דר בינה בפרה. דהיינו שבבחי' זרע בהמה דבי"ע יומשך ג"כ הד"ע דאצי' וכנ"ל בענין מכל מלמדי כו' וזהו ג"כ אני ה' מלמדך להועיל לך דהיינו שע"י הביעושים שמבטש את האדם עי"ז הוא מלמד אותו שיוכל להתבונן ולהשיג ג"כ הד"ע דאצי' איך דקמי' כל"ח. וכ"ז הו"ע רבו מכהו ומלמדו. דהיינו כשהוא בבחי' נער:

וכיון שהגדיל בדברים מייסרו. פי' משהגדיל דהנה כתיב (ואתחנן ד' ז') כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כהוי' אלקינו בכל קראינו אליו וארז"ל (במד"ר לך פל"ט) ע"פ ואעשך לגוי גדול אותה אומה שכתוב בהכי מי גוי גדול איני מעמיד אלא ממך. פי' גוי גדול דהנה כתיב (חלים קמיה) גדול הוי' כו' וכתיב (בראשית א' ט"ז) המאור הגדול כו' ואיתא בזהר (בראשית כ' א') דא שם הוי' ששם הוי' הוא בחי' שמש כמו השמש מאיר רק זיו ממנו והזיו בטל במציאות לגבי השמש עצמו. כמו"כ בחי' שם הוי' הוא אני הוי' ל"ש כי מה שמהיוה הוא רק ע"י זיו והארה לבד. ולכן נק' שם הוי' המאור הגדול. גדול הוי' כו' וזהו"ע גוי גדול היינו שדבוקים לבחי' גדול הוי' כו'. אשר לו אלקים קרובים אליו ענין קירוב הוא כשנעשה יחוד פב"פ. משא"כ בחי' אב"א נק' ריחוק כמ"ש בד"ה שובה עד. וזהו פי' משהגדיל היינו כשנעשו נש"י גוי גדול שיש בהם מוחין דגדלות להשיג בחי' גדול הוי' איך שאני הוי' ל"ש וכקכל"ח. ואזי נק' סלע וזה הי' בסוף שנת הארבעים שהיו קרובים ליכנס לא"י בחי' ארץ זבת חלב ודבש. דבש מתיקות תענוג פנימיות בחי' פב"פ. וא"כ היו מוכנים להיות בבחי' פב"פ. וכמ"ש ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות עד היום הזה. שאזי נעשו בעלי דעה להשיג בחי' גדול הוי' כו'. ולכן אזי נק' סלע. כי סלע הוא גדול ויוצא משם הוי' כנ"ל. ולכן הי' הצווי ודברתם אל הסלע. כי משהגדיל הנער בדברים מייסרו. וכמו"כ כאן ודברתם אל הסלע בדיבור נותן מימיו כו' שנה עליו פרק אחד וענין ונתן מימיו היינו שיהי' בחי' באמ"ח שהוא למעלה גם מבחי' אהבה כרשפי אש שנת"ל כי בחי' אה' כרשפי אש יוכל להיות לה הפסק כו' אבל בחי' אהבה שנק' באמ"ח הוא כמו מים חיים שנובעים בתמידיות בלי הפסק כלל כמו"כ ההעלאת מ"נ בחי' אליך הוי' נפשי אשא יהי' תמיד בלי הפסק כלל. וכמו זכור אב נמשך אחריך כמים. נמשך תמיד בלי הפסק כו'. וכמו מים חיים שנובעים מתתא לעילא כמו"כ הבירורים שמבררים מק"נ ע"י מצות מעשיות או בירור ואתהפכא דנה"ב יהי' מהם ההעלאת מ"נ ליכלל באוא"ס ב"ה בבחי' באמ"ח בלי הפסק. וזהו שנה עליו פרק א' בדיבור הוא נותן מימיו שע"י התורה נמשך הכח לבחי' העלאת מ"נ כזה. עי' בהגהות לסד"ה הקל קול יעקב. וזהו בדיבור מייסרו וא"צ לבחי' הכאה במקל. והיינו כיון שהוא בחי' סלע שהגדיל בחי' גוי גדול. מוחין דגדלות להשיג בחי' גדול הוי' כנ"ל, ופי' בדיבור מייסרו היינו על דקות הרע כו'. ולא כמו דיבורים קשים הנ"ל שנק' בשם הכאה שזה נצרך רק לבחי' צור נער קטנות לכתך אחרי כנ"ל וענין בדיבור מייסרו. ודברתם אל הסלע ונתן מימיו. היינו כדי לעשותו שיהי' בחי' כלי בית קיבול לזווג ויחוד אוא"ס ממש. דהנה כתיב (בשלח ט"ו י"ז) מקדש אד' כוננו ידך. מקדש נק' כנס"י כמ"ש (תרומה כ"ה) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. בתוכו לא נאמר אלא בתוכם. שנש"י עצמן הם בחי' מקדש וכלי להשראת אוא"ס ב"ה. ותחלה צ"ל מהו"ע השראת השכינה בבהמ"ק דוקא הלא מכה"כ. והענין ע"ד שהנשמה שמחי' את כל הגוף היד ורגל כו'. שזהו רק התפשטות החיות לבד להחיות את הגוף ע"ד בע"ח. ונק' חי שבמדבר. אבל השראת עצם הנשמה בבחי' גילוי (דהיינו מה שהיא נפש השכליות ומדברת) הוא רק במוח ולב כו'. וכמו"כ מה שמכה"כ הוא רק השפעת חיצוניות להחיות העולמות. אבל השראת פנימיות אלקות בחי' גילוי אוא"ס ב"ה הוא רק בבהמ"ק דוקא. וכיון שנש"י בעצמן נק' מקדש היינו שהם עצמן בחי' כלים להשראת אוא"ס ב"ה בבחי' גילוי גמור שנק' בשם יחוד. והנה הכלי להשראת אוא"ס הוא דוקא בחי' ביטול בתכלית כי מהו התגלות אוא"ס היינו איך שהוא אחד האמת ואין עוד מלבדו דכולא קמי' כל"ח. וגילוי זה אין יכול להיות בבחי' יש כ"א דוקא בבחי' מה וביטול לגמרי. ולכן אוא"ס שורה בחכמה. משום כי חכמה כח מ"ה. וכיון שנש"י הם בחי' מקדש וכלי להשראת אוא"ס ע"כ צ"ל בחי' ביטול במציאות לגמרי שאזי דוקא הם כלים לשבתו ית'. והיינו שכדי שיהי' היחוד מאוא"ס בתמידי' צ"ל הכלי המעלה מ"נ לזה ג"כ בבחי' א"ס. דהיינו שהתשוקה והכלות הנפש ליכלל וליבטל באוא"ס יהי' בתמידיות בלי הפסק שהו"ע באמ"ח כנ"ל. וזהו מקדש אד' כוננו ידיך. ידיך הם ג' ידות. יד הגדולה ויד החזקה ויד הרמה. שבחי הידים העליונים הם עושים ומתקנים בחי' כנס"י שיהיו בחי' כלי לאוא"ס ב"ה. עי' מזה סד"ה עיני כל הנ"ל ובביאור ע"פ נשא את ראש בני גרשון. וזהו באר חפרוה שרים כרוה נדיבי עם ג' אבות שהם ג' ידות הנ"ל שהם חופרים את הבאר העליון דמל' כנס"י שיהיו בחי' באמ"ח בתמידות בלי הפסק שאזי הוא בחי' כלי המעלה מ"נ ליחוד וזווג אוא"ס ב"ה. וזהו ג"כ ענין ודברתם אל הסלע ונתן מימיו. בדיבור הוא נותן מימיו. שנה עליו פרק אחד והיינו שנצרך רק לעשות כלי על ידי דיבור התורה שעי"ז נמשך הכח להיות בחי' כלי המעלה מ"נ שראויה ליחוד אוא"ס ב"ה וזהו אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה (תלים קל"ט) כפכה הוא לשון כפייה שבחי' כפייה נצרך בין בבחי' אחור ובין בבחי' פנים. רק שבבחי' אחור הכפי' בהכאה. מכהו ומלמדו. ובבחי' פנים בדיבור מייסרו שהכפי' הוא על ידי דיבור התורה וזהו כפכה התורה שנתנה מכף אל כף. (ועי' מזה במ"א בד"ה הנותן לשכוי בינה. בענין שעשיית יסוד דנוק' הוא דוקא על ידי המשכת הביטול מבחי' יסוד אבא במל' ומשם יובן ענין שנה עליו פרק א'. וענין בדיבור מייסרו יובן ג"כ ממה שנת' שם בענין ה"ג דאימא שנמשכים במל' כדי לפתוח רחמה ע"ש שהגבורות הו"ע התעוררות כו' ע"ש בענין הכרוזין) וזהו ג"כ ענין בדיבור מייסרו לבחי' סלע וכענין אשרי הגבר אשר תיסרנו י"ה ומתורתך תלמדנו:

ז ועתה צ"ל דא"כ למה א"ל הקב"ה קח את מטך. הנה איתא שמטה משה שבו קרע את הים הי' מן המקל דיעקב שנאמר בו כי במקלי עברתי את הירדן וכן ארז"ל (במד"ר וישלח פט"ו) קי"ס הי' בזכות יעקב שנאמר הים ראה וינס כו' מלפני אלוה יעקב וידוע דמשה מלגאו ויעקב מלבר והנה בתיבת כי במקלי מרומז ברוך כבוד ה' ממקומו והענין דכתיב (ויצא ל' י"ז) ויקח לו יעקב מקל לבנה לח לוז וערמון כו' ואיתא בזהר (ויצא קס"ב א') דהיינו שלקח לו בחי' ת"ת בריח התיכון שכולל חו"ג וזהו מקל לבנה לח חסד. לוז וערמון גבורה. ויפצל בהן פצלות לבנות שמכריע לחסד כו'. ולכן מרומז בו בכה"מ. כי יש ב' בחי' כבוד. כבו"ע חכ"ע. וכבו"ת חכ"ת. ובחי' בריח התיכון שמבריח מן הקצה אהק"ל ממשיך הגילוי מבחי' ח"ע בח"ת. וזהו"ע ברוך כבוד הוי' מל'. ממקומו ח"ע כו'. וזהו ג"כ ענין מטה משה ובבחי' מלגאו כו' וכשהרים את המטה ויך את הסלע שהו"ע התעוררות גבורות ביותר היפך הכרעת קו האמצעי לימין היה זה חסרון. ועוד יובן דהנה איתא בס"ק שמטה משה הוא מט"ט דכמו שלמעלה ז"א דאצי' שמושו במט"ט שעל ידו הנהגת העולמות דבי"ע. כי ז"א הוא קוב"ה בחי' קדוש ומובדל מבי"ע ומ"מ הוא מקור ההשפעה שהרי נק' קדוש וברוך כו'. ולכן מנהיג כל העולמות דבי"ע על ידי מע"ע ולכן נק' מטה. כמו המטה שיכולים להטותו לכל צד שירצה כו' כמו"כ על ידי מט"ט מנהיג העולמות דבי"ע כרצונו שלפעמים מטה אותו לחסד. דהיינו שהנהגת העולמות יהי' ע"פ חסד. ולפעמים מטה אותו לדין כו'. וזהו"ע שנתן הקב"ה את המטה למשה שיהי' שימושו ג"כ במט"ט כרצונו דהיינו שנתן לו בזה ממשלה בהנהגת העולמות דבי"ע ע"י המטה שהוא מט"ט. וכמו ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו ויתנה ליוסף (מקץ מ"א) שבזה נתן לו ממשלה כמו שאמר לו (שה) ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו כו' והיינו מפני שהי' הצווי ודברתם אל הסלע ע"כ נתן לו את המטה בחי' ממשלה כדי שהדיבור שלו מה שידבר אל הסלע יפעול תומ"י שיתן מימיו (אעפ"י שהדיבור הו"ע שנה עליו פרק א' מ"מ ההמשכה וההנהגה למטה הוא ע"י מט"ט שנק' מטה). וזהו קח את מטך כו' ודברתם אל הסלע שמה שא"ל קח את מטך הוא הכח על ודברתם אל הסלע כו'. ומ"ש בפ' בשלח ומטך אשר הכית בו את היאור קח בידיך כו' והכית בצור מטה זה הוא רק סעיף מן מע"ט ולא מט"ט עצמו (עי' בדרוש פסח בענין ומקלכם בידכם שפוד של רמון שהוא מלאך נוריאל כדי להכות בו שר של מצרים) משא"כ מה שאמר לו כאן קח את מטך כו' ודברתם כו' זהו מט"ט עצמו. ולכן הי' החטא במה שהכה אותו שהי' צריך לדייק ענין ודברתם כו'. וזהו אז ישיר כו' עלי באר ענו. שכדי שיהי' עלי באר מלמטלמ"ע הוא רק ענו לה מלמעלמ"ט שנה עליו פרק א' שהתורה היא בחי' אתעדל"ע שמעורר אתעדל"ת ושרש האתעדל"ע נמשך ממקום גבוה מאד כמ"ש

באמ"ח ונוזלים מן לבנון (שה"ש ד' ט"ו). ולכן אז ישיר כו' אז דוקא בסוף מ"ם שנה שהגדיל ונעשה סלע. שאזי דוקא רק ענו לה כו' בדיבור נותן מימיו וא"צ להכאה משא"כ כל ימי היותם במדבר שהיו בחי' צור נער קטן כו' אזי הי' צ"ל והכית בצור:

תוכן העניינים

מגן אבות חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה