מגן אבות חלק א· רבי שלמה זלמן שניאורסון
פרשת מטות
וידבר משה אל ראשי המטות וגו' איש כי ידור נדר. צריך להבין דבכל התורה נאמר דבר אל בנ"י. וגבי קרבנות צו את בנ"י. וכאן גבי נדרים נאמר אל ראשי המטות. ותי' הרמב"ן והאוה"ח כי היתר נדרים פורחין באויר רק ברמז בעלמא. כי בתורה אין מבואר כלל ענין היתר נדרים. וזהו כמו תושבע"פ ונמסרה לראשי המטות דוקא. ולכן למדו מזה רז"ל דיחיד מומחה מתיר הנדר. והנה נדרים הוא עד שיתפיס בדבר הנדור ה"ז עלי כעולה כו' וע"י דיבור זה הוא אוסר עליו שנעשה כהקדש לגבוה וכמארז"ל קונמות כקדושת הגוף נינהו כו' וכן גבי קרבנות צריך להקדיש בפה שיאמר הר"ז עולה שע"י דיבור זה נעשה הקדש ממש ואסור לכל העולם כו'. וצריך להבין מאין הכח בדיבור לאסור דבר שהוא מותר בעצם כו'. גם צ"ל הקושיא שבירושלמי (נדרים פ"ט ה"א) דייך מה שאסרה תורה ולמה צריכים עוד לאסור את דבר המותר ועוד תגדל הקושיא יותר דהנה ארז"ל (ברכות נ"ה ע"א) פתח במזבח וסיים בשולחן מה מזבח מכפר כך שולחנו של אדם מכפר עליו. ואף דהפי' הפשוט הוא מה שעניים אוכלים על שולחנו. מ"מ אמיתית הפי' עפ"י סוד הוא עצם האכילה גופא. שמה שאוכל ונכלל להיות בשרו ודמו ואח"כ מתפלל באהוי"ר זהו ענין בירור ודומה ממש לאכילת מזבח. וכיון שאכילה הוא בחי' גבוה א"כ למה אוסרים את המאכל שהו"ע נדרים כו'. ותחלה צ"ל מהו ענין הקרבנות שאם חטא אדם מביא קרבן והקרבן מכפר עליו. האיך יש כח בבהמה גשמיית כשנקרבת ע"ג מזבח לכפר על האדם והרי היא למטה במדרגה הרבה מהאדם. אך הנה נאמר אחור וקדם צרתני. פי' אחור למע"ב שהרי האדם נברא בסוף כל הברואים כי תחלה נברא הדומם כמ"ש בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ. ואח"כ נברא הצומח ע"י מאמר תדשא כו'. ואח"כ נבראו בע"ח ע"י מאמר תוצא הארץ נפש חיה. ואח"כ בסוף הכל נברא האדם ע"י מאמר נעשה אדם כו' וכמארז"ל (סנהדרין ל"ח ע"א) אפי' יתוש קדמך. ומפני זה נק' אחור. ובודאי הקדימה היא מעלה גדולה. וכענין הבכורה דעשו שהי' מעלה גדולה. וכמה יגיעות יגע יעקב עד שנטל ממנו הבכורה. ומ"מ הוא קדם למע"ב והיינו מצד הנשמה כמארז"ל (מד"ר בראשית פ"ח סי' ו') ע"פ (דה"א ד') עם המלך במלאכתו כו' במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים. וא"כ היו נש"י קודם בריאות העולמות. ויש דעה שנשמות נבראו ביום ראשון. ושניהם אמת. כי טהורה היא אתה בראת. ומצד שרשה בבחי' טהורה כו' עז"א במי נמלך כו'. ועל בחי' אתה בראת עז"א נברא בראשון. וזהו אחור למע"ב מצד הגוף. וקדם מטות מצד הנשמה. וגם ארז"ל כל העולם כולו לא נברא אלא כדי לצוות לזה (שבת למ"ד ע"ב). ומה שנברא בסוף הוא כדי שימצא הכל מוכן כל מה שצריך לו כו'. כי בע"ח מאכל לאדם. וגם סוס כדי לרכוב עליו. צומח הוא עיקר המאכל. וגם מדומם יש מאכל והיינו המלח. והענין דהנה אנו רואים שיש בבע"ח כת שהוא התגברות החיות יותר הרבה מבאדם. וכמו השור לעול שיכול לשאת משא גדולה מאד שלא לפי ערכו של האדם כלל. או הסוס יכול לרוץ ולהעלות את האדם למקום רחוק מאד שלא יוכל לבוא בעצמו. הרי שיש בו כח והתגברות החיות מאד. וכן במין הצומח יש פירות שטעמם טוב ומתוק מאד עד להתענג והיינו שנפלו מעולם התענוג. שכ"ז אינן כלל בהאדם כו'. והענין לפי ששרשם הוא מעולם היותר עליון משרש נשמת האדם. דכתיב (בראשית ל"ו) ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבנ"י והיינו לפי ששרש ז' מלכי אדום הוא מזמ"ל דתהו אשר תהו קדום וגבוה במעלה מעולם התיקון ורק שנפלו למטה בשבה"כ בז' מלכי אדום לכן מלכו תחלה לפני מלך מלך לבנ"י. וכמו בגשמיות אנו רואים שקליפה קדמה לפרי שתחלה גדל הקש והתבן ואח"כ נצמח הפרי לפי ששרש חיות הקליפה הוא גבוה יותר וכן גם חיות הדצ"ח הוא ג"כ מעולם התהו רק שנפלו למטה בשבה"כ עד שנעשו חיות לדצ"ח. וכמו שכל דבר הגבוה יותר נופל למטה יותר כמו ענין ארי' שבשרשו הוא גבוה מאד פני ארי' אל הימין. וכתי' הושע י"א יו"ד) אחרי ה' ילכו כארי' ישאג. וכתי' (עמוס ג') ארי' שאג כו'. מ"מ כשנפל למטה הוא חיה טמאה. ולכן יש בהם כח והתגברות החיות יותר מבאדם לפי שנלקחים מז' מדות דתהו ששם הוא תגבורת החיות והאור כנודע. וגם לכן נבראו תחלה מהאדם ע"ד ז' מלכי אדום שמלכו לפני מלך מלך לבנ"י כנ"ל. ולכן הם חיים וקיימים מבלעדי האדם אבל האדם צריך להם לפי ששרשם גבוה מהאדם כו' וזהו ענין אחור למע"ב. אבל מעלת האדם שהוא קדם למע"ב היינו כי האדם נברא בצלם אלקים כמ"ש נעשה אדם כו' וכמארז"ל חביב אדם שנברא בצלם מה שאין בחי' זו בבהמה כלל:
ג ולהבין ענין מעלת האדם בצלמנו כדמותנו יובן ע"ד מארז"ל (ספרי פ' מטות) משה נתנבא בזה וכל הנביאים נתנבאו בכה. פי' בזה' הוא התגלות עצמיות מהות אלקות ממש. וכמארז"ל (יבמות מ"ט ע"ב) שראה באסה"מ וכל הנביאים על ידי אסשא"מ. כמו ע"י אסה"מ רואים עצמיות מהות האדם ממש. ורק שלא ע"י אספקלריא כלל רואים יותר טוב שהרי האספקלרי' היא מחיצה והפסק קצת. אבל מ"מ רואים על ידה העצמיות ומהות ממש. משא"כ על ידי אסשא"מ הגם שרואים על ידה ג"כ את האדם בשלימות. אבל רק דמות לבד. ולא העצמיות כלל כו'. וענין זה למעלה כי משרע"ה כ"מ שהגיע נבואתו ראה העצמיות מהות אלקות ממש. והיינו משום שראה ע"י אסה"מ שהם הכלים דע"ס דאצילות שהם אלקות ממש דאיהו וגרמוהי חד. וכיון שהם אלקות ממש אינן מסתירים כלל על אור א"ס ב"ה ע"כ יכולים על ידם לראות מהות אוא"ס ב"ה כו' ובפרט נבואת משה היתה מבחי' נה"י דאבא אשר החכמה אינה בבחי' כלי שנק' חיוהי ואור כו'. ואינה אלא השראת אור א"ס ב"ה. וזהו שכ' (במדבר י"ב) פה אל פה אדבר בו וכו' ולכן נתנבא בזה. פי' זה כלים דנה"י דאבא. עי' סד"ה להבין מ"ש בהגדה. שעל ידם רואים מהות אוא"ס. ולכן הי' אומר זה כו'. ע"ד שבקי"ס אמרו זה אלי לפי שהפך ים ליבשה כידוע. משא"כ כל הנביאים ראו על ידי אסשא"מ כי נבואתם היתה מבחי' אצילות אבל ע"י התלבשות גמור בע"ס דבי"ע. והנה הכלים דע"ס דבי"ע הם נבראים ממש ורק האור המלובש בתוכן הוא אלקות אבל הכלים בעצמם הם נבראים ע"כ מסתירים על הארת אור א"ס המלובש בתוכן. ולכן אין יכולים לראות על ידם עצמיות מהות אלקות עד"מ למטה על ידי אסשא"מ שרואים הכל בשלימות אבל רק הדמות לבד ולא העצמיות כו'. והיינו כי בע"ס דבי"ע יש כל אותם הבחי' דע"ס דאצי' אבל הם רק כמו דמות לגבי העצמיות כו' וגם ר"י בן אלישע שראה המלאך אכתריאל שהוא כתר דבריאה הבחי' היותר עליונה. אבל כיון שזהו בחי' נברא ולא אלקות ע"כ לא הי' יכול להשיג מהות אלקות ממש המלובש בו כו'. ולכן אמרו רז"ל שנתנבאו בכה. בכ"ף הדמיון דהיינו על ידי מקור ע"ס דבי"ע שנק' כה כו'. וזהו בצלמנו כדמותנו. שבחי' כלים דע"ס דאצילות נק' בצלמנו. אבל מקור ע"ס דבי"ע נק' כדמותנו והנה זהו בבחי' נבואה. וכמו"כ ענין הב' בחי' הנ"ל בעבודה היינו ב' בחי' ביטול. בצלמנו הוא הביטול דיחו"ע איך קמיה ממש כל"ח ביטול במציאות לגמרי. וזהו עצם הביטול שמצד שם הוי' כמ"ש (מלאכי ג') אני הוי' לא שניתי כו'. פי' שזהו עצם הביטול שמצד אוא"ס המלובש בכלים דאצילות (על ידי מוחין דז"א שמנה"י דאו"א כו'). ובחי' כדמותנו הוא בחי' הביטול דיחו"ת יש ובטל כו'. ולכן זהו רק בחי' דמות לבד כו' והו"ע אחד ועד כו'. והו"ע ברכה והודאה. ברכה הוא המשכה מבחי' חכמה להיות איזהו חכם הרואה כו' וחכמים נק' עיני העדה שיהי' בחי' ראיה ממש בעצם הביטול דיחו"ע. אבל הודאה הוא כשאינו משיג ע"כ הוא מודה כו' והו"ע השתחואה חיצוניות וביטול היש כענין כרע במודים. לפי שההשגה הוא רק בבחי' יחו"ת ולבחי' יחו"ע הוא מודה ומשתחוה כו'. והנה הכריעה והשתחואה הוא לפני מלך דוקא. והיינו בבחי' מלכותך מכ"ע מל' דאצילות שבבחי' זו דוקא צ"ל יש ובטל כדי שיהי' שייך מלוכה כו'. ולכן הגלגלים סובבים בכ"י ממזרח למערב והו"ע השתחואה לגבי שכינה שבמערב. אבל ברכה והמשכה בבחי' גילוי וראיה ממש הביטול במציאות הנה בחי' זו רק בבחי' חכ' דאצילו'. ודרך כלל כל עולם האצילות נק' חכמה דכללות כו' ובבחי' אצילות אין נצרך להיות יש כ"א ביטול לגמרי כו'. וכאשר יש בהאדם ב' בחי' הנ"ל דבצלמנו כדמותנו הוא נק' קדם למע"ב. ומה שאוכל דצ"ח הוא מעלה ומברר אותם. ולכן שוחטים הבהמה והאדם אוכל אותה ולכאורה איזה יושר הוא. והלא צער בע"ח דאוריי' אלא שזהו עלי' לגבי הבהמה שנכללה בבחי' אדם. והיינו ע"י הברכות וזהו ענין ברהמ"ז שמתחלת ברכה ואח"כ נודה לך שהו"ע הב' בחי' הנ"ל. ועז"נ ורדו בדגת הים וכו' שהאדם הוא מושל על הכל ומעלה הכל כו':
ג ועתה יובן ענין הקרבנות מן הבהמה שמכפר על האדם דהנה כל הנ"ל הוא כשהוא בבחי' אדם בצלמנו ע"י הביטול דיחו"ע אבל החוטא הנה ע"י חטא פוגם שיסתלק הצלם אלקים ואזי כתיב נמשל כבהמות נדמו ואדרבה האדם בעל בחירה גרוע יותר מכל הבע"ח כמ"ש בתניא. ולכן צריך להביא קרבן מן הבהמה ומקריבה ע"ג המזבח שעולה החיות שבה ונכללת למעלה מעלה. כי בהמה יש בה תגבורת החיות יותר מבאדם ולכן ג"כ עלייתה לה' הוא בחילא יתיר כו' ולכן כשעולים ונכללים הבהמות והעופות בשרשן פני שור ופני נשר הם מגביהים את המרכבה להיות והחיות נושאות את הכסא ובחי' כמראה אדם שעל הכסא לבחי' כי לא אדם הוא ועי"ז נתקן הפגם שבבחי' אדם. והנה החטאת ועולה קדה"ק. כי המצות אשר קדשנו כו' קדש העליון. וזהו בחי' אדם. אכן כשפגם צריך להמשיך התיקון מבחי' קדה"ק. והיינו כי אדם שם מ"ה ונק' קדוש כו' ובהמה עלייתה בשם ס"ג שלמעלה ממ"ה. והנה זהו ג"כ בחי' קדה"ק בינה שם ס"ג. וכתי' אשה ריח ניחוח להוי' שע"י הריח והעלאה נמשך המשכה מלמעלה משם הוי' בשם הוי' והיינו מצד שרשה בעולם התהו ולכן היא מכפרת על האדם שפגם בבחי' ועל דמות הכסא כמראה אדם הוא מראה דמות כבוד הוי'. אבל ע"י הקרבן שנתגלה בחי' שלמעלה מש' הוי' שהוא מ"ש כי לא אדם כו' לכן ע"י גילוי זה נתקן כל הפגמים שבשם הוי'. וע"ז כתיב (חלים ל"ו) אדם ובהמה תושיע הוי' שע"י הביטול דאדם שנעשה גם בבהמה ואז עלייתה בחילא יתיר לעורר שרשה לכן עי"ז תושיע הוי' כנ"ל ומ"מ צריך האדם להקדיש תחלה הקרבן בפה שיאמר ה"ז עולה כו' וא"ל אינה הקדש כלל והענין כי הבהמה ירדה בגשמיות מאד וע"כ כדי שתוכל לעלות וליכלל למעלה צריך להמשיך המקיף עליון משרשה להגביהה ולהעלותה כי כל מקיף הוא מעלה כנודע. והיינו כי הבהמה היא מנוגה שהטוב מעורב ברע. וע"י המקיף נפרש הטוב שבנוגה מהרע דנוגה (וכמו שכשאומר הר"ז עולה הוא אוסרה ומפרישה מכל העולם כו') ואזי תוכל אח"כ לעלות כו'. והמשכת מקיף זה הוא ע"י האדם שכשאומר בפיו ה"ז עולה ממשיך לה המקיף עליון להעלותה וע"כ עי"ז נעשה הקדש כו'. והכח הזה בדיבור האדם הוא כמ"ש נעשה אדם בצלמנו וכמו שלמעלה הרי כל ההתהוות הוא ע"י הדיבור וכתי' כי הוא אמר ויהי כו' כמו"כ יש כח בדיבור האדם שכשאומר הר"ז עולה ממשיך לה מקיף עליון להעלותה שתהי' הקדש ממש כו'. וביאור ענין הכח הזה בדיבור האדם. דהנה ד' מדרגות דצח"מ הם כנגד ד"י ארמ"ע. ובע"ח הם מבחי' יסוד האש. ולכן גם בשרש החיות והבהמות שבמרכבה כתי' והחיות בוערות. והאדם הוא מבחי' רוח כמ"ש ויהי האדם לנפש חיה ותרגומו לרוח ממללא כו'. והנה אש מים עפר הוא בי"ע (בי"ע דאצילות וא"ש ע"ד הדרוש דוהי' מספר. עפר ומים זו"נ ואש בינה. וגם בי"ע ממש י"ל ע"ד שנת' ע"פ רפאני ובלקו"ת בביאור ע"פ במדבר סיני איך שעולם היצירה נק' ים כו'.) והאדם שהוא מבחי' רוח הוא מבחי' אצילות. והנה אצילות חכמה דכללות ומשם כח הדיבור כמ"ש (משלי ג' י"ט) ה' בחכמה יסד ארץ כמ"ש בת"א ע"פ וייצר כו'. וכיון שהאדם מבחי' אצילו' לכן ע"י דיבורו יכול להמשיך מקיף עליון להעלות הבהמה בחיצוניות והיינו ע"ד מל' דאצילות נעשה עתיק לבריאה. שבחי' הדיבור דאצילות הוא מנהיג כל עולם הבריאה עד שאפי' המקיף דבריאה נתהוה ג"כ מהדיבור דאצילות. ומה שהאדם יכול להקדיש תחלה בפה הוא מחמת שעושה תשובה בעת הבאת קרבנו ועי"ז יכול להעלות הבהמה בחיצוניות. ואח"כ הבהמה מעלה ומתקן את האדם כנ"ל. והנה עתה תפלה במקום קרבנות שכמו שאז היו מקריבים בהמה גשמיות כמו"כ עתה מקריבים הנה"ב בתפלה שיוכלל כל רשפי אש דכח המתאוה באש שלמטה ואש שלמעלה. דהיינו התלהטות והתלהבות שבכח האדם עצמו ע"י התבוננות כי מצוה להביא מן ההדיוט. ובחי' התלהבות הבאה מלמעלה כו'. ובכל עניני עוה"ז יהי' רק בקרירות וכמי שכפאו כו'. וענין שצריך להקדיש תחלה בפה הו"ע ברכות ק"ש שמאריכים בסיפור שרפים וחיות ואופנים איך שהם בבחי' אש והתלהבות ליכלל בא"ס ב"ה כו'. שהם שרש ומקור נה"ב. ועי"ז נמשך ממקור נה"ב כח בבחי' מקיף שיוכל להתפעל וליכלל באהבת ה' והיינו כי ע"י ההתבוננות איך שבשרשו רק התלהבות עי"ז מתפעל בכללות ונפרד מהרע לפי שעה כו' ואזי יוכל להיות ואהבת בשני יצריך בק"ש שהיא בחי' עולה כי כל הקורא ק"ש כו' כאלו הקריב עולה כו'.
ד ועתה צריך להבין ענין הנדרים שנכתב בפ' מטות תומ"י אחר הקרבנות שמבוארים בשלימות בפ' פינחס. כי הנה דייך מה שאסרה תורה כו'. והענין כי במאכל מעורב טו"ר שהרי אנו רואים בחוש שהמאכל מגשם כו' וכתי' וישמן ישורון ויבעט שמנת עבית ל' עביות. כשית ל' כיסוי והיינו מצד הרע כו'. ומ"ש חמרא וריחני פקחין כו' זהו מצד שרש המאכלים שגבוה מאד. והיינו דוקא כאשר מברר ומעלה אותם והיינו כשאוכל לש"ש. אבל כשאינו יכול לברר המאכל מגשם אותו כו' ולכן כשרואה בנפשו שאינו כ"כ בבחי' אדם לברר הכל כנ"ל. וגם שמתבונן בשרש המאכלים איך שגבוהים משרש האדם כו' ע"כ משפיל א"ע ופורש א"ע מהם כיון שאינו יכול להעלותם. ולכן אומר הרי עלי פי' למעלה ממני כו'. ע"ד ותתפלל על הוי'. ולכן הנדר חל על דבר מצוה כיון שהנדר למעלה כו'. והנה ענין הנדרים הוא כענין תשובה ביוהכ"פ שצ"ל ועניתם כו' משום דע"י התשובה מגיע בבחי' מקיף עליון דעצמות אוא"ס שלמעלה מבחי' ההעלאה וההמשכה שע"י תומ"צ (כדי לתקן מה שפגם כו') שנק' בשם אכילה למעלה. אבל זהו בחי' באתריה דלאו אורחי' למיכל. היינו למעלה מהבירורים דאכילה ושתי' דהיינו מההעלאה והמשכה כו'. וע"כ צ"ל למטה ג"כ ועניתם כו'. וכמו"כ ענין הנדרים שפורש א"ע גם מדברים המותרים ואינו מניח רק די הכרח חיות נפשו לבד ה"ז דומה לענין התשובה וגם יש עוד מעלה בנדרים שהוא מדת הענוה. אך מ"מ ע"י הנדר הוא מעלה הדבר בחיצוניות עכ"פ. והיינו ע"י דיבורו שאומר ה"ז כעולה שממשיך מקיף כו' והנה ההפרש שבין קרבנות לנדרים. שקרבנות הוא בחי' ימין מקרבת שיוכלל הכל. בחי' הבירור דאתהפכא. וא"כ הבירור בפנימיות אבל הנדרים הם מבחי' שמאל דוחה. שמברר רק בחיצוניות ע"י המקיף והוא רק הבירור דאתכפיא:
ועתה צריך להבין ענין היתר נדרים ע"י חכם משום כי בחכמה אתברירו. והנה חכמה מקור קו הימין. וע"כ הוא בחי' ימין מקרבת. ודוגמא לזה מענין מארז"ל (ברכות נ"ה ע"א) פתח במזבח כו' מה מזבח מכפר כך שולחנו של אדם מכפר עליו דפירש"י מה שעניים אוכלים על שולחנו. והיינו כמאמר ריב"ז ילקוט הושע רמז תקכ"ב) לר' יהושע שהי' מקונן על ביטול הקרבנות והשיבו יש לנו כפרה א' כו' חסד חפצתי ולא זבח. והיינו כי ע"י הצדקה וגמ"ח ממשיך בחי' ורב חסד ועי"ז יוכל להתברר הכל כו'. והו"ע המאריך בשולחנו שממשיך בחי' ורב חסד בהשולחן (מל'). והנה חכמה מלביש לבחי' ורב חסד. ע"כ החכם יכול להתיר הנדר כו'.
ה ועתה צריך להבין ענין וידבר כו' ראשי המעות. דהנה החילוק שבין מטה לשבט הוא כי השבט הוא מחובר לגוף האילן וראשו כלפי מעלה דהיינו שנמשך אחר האילן. והמטה כורתים איתו מהאילן וראשו למטה על העפר כו' והענין כי האדם עץ השדה. דהיינו בחי' אדם העליון שעל הכסא כו' הוא גופא דאילנא והוא בחי' עץ של השדה אשר ברכו ה' כו'. והנה האבות היו מרכבה לבחי' גופא דאילנא אבל השבטים שיצאו מהאבות. הם למטה במדרגה וכמשל ענף היוצא מאילן כו'. והיינו שאמרו השבטים ליעקב כשם שאין בלבך אלא אחד כך כו'. והנה יעקב הי' בבחי' הביטול דיחו"ע ממש אבל השבטים היו רק בבחי' הביטול דיחו"ת וזהו ענין כך אבל לא אותה מדרגה ממש. והיינו אעפ"י שיש להם רצון ליכלל בבחי' יחו"ע ממש אבל רק רצון ולא עצמיות כו'. וזהו כגוונא דאינון מתייחדין לעילא באחד. אוף הכי איהי אתייחדת לתתא כו'. וזהו משל השבט שהוא מחובר להאילן וראשו למעלה שנמשך אחר האילן. רוח האדם העולה למעלה. והנה זהו מדרגת השבטים כאשר הם בשרשן בעולם הבריאה. אבל כשבאה הנשמה למטה להתלבש בגוף ונה"ב בבחי' עולם העשיה. כמ"ש כל כו' בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. הרי נפרדת לגמרי משרשה בחי' גופא דאילנא הנ"ל. וגם נמשכת אחר הגוף ונה"ב כמ"ש רוח הבהמה היורדת למטה כו'. אזי נק' בשם מטה. כמשל המטה שנכרת מהאילן וראשו למטה כו'. והנה מ"מ אנו רואים מעלה עצומה בבחי' מטה דוקא. כמארז"ל (מד"ר בראשית פ' פ"ה סי' יו"ד) ע"פ חותמך זה מלכות ופתילך זה סנהדרין ומטך זה מלך המשיח שנאמר מטה עוזך כו'. והיינו כי יש מעלה במטה שהוא חזק ויכולים להשען עליו. משא"כ השבט שהוא רך ונכפף כו' דהנה כתי' (שיר ג' ז') הנה מטתו שלשלמה. ופי' במד"ר (שה"ש פ"ג סי' י"א) מטותיו ושבטיו שלשלמה מלך שהשלום שלו. והיינו כאשר הם בבחי' מטה דוקא אזי הם שלשלמה כו' והנה ענין מלך שהשלום שלו למעלה הו"ע ת"ת שמחבר ב' הקוין דחו"ג מים ואש. ע"י התגלות אור א"ס שלמעלה מב' הפכים ועי"ז בטלים ההפכים ומתאחדים לגמרי כו'. והנה התלבשות הנשמה בגוף הם ב' הפכיים ביותר. כי הנשמה רוחניית ועבמ"ח. והגוף גשמי וממשכא דחויא. ומתחברים והיו לאחדים ממש כו'. וחיבור זה הוא ע"י שמאיר הכח מבחי' מלך שהשלום שלו בעוה"ז ביותר מבעולמות העליונים כמ"ש בד"ה צו ואמרת באריכות. וזהו מטותיו שלשלמה. שכשהם בבחי' מטות דוקא אזי הם שלשלמה. וזהו ענין מטה עוזך העוז והכח שבמטה שיתחברו שני הפכים כאלו כאחד לגמרי כו' דהנה כתי' (ישעי' כ"ז ה') או יחזק במעוזי. יעשה שלום לי בפשמ"ע. שלום יעשה לי בפשמ"ט. ב' בחי' שלום. והנה בפשמ"ע הוא החיבור והתכללות דחו"ג. ובפשמ"ט הוא התחברות הגוף ונה"ב שיהיו בטלים להנה"א ויהי' אתהפכא חשוכא לנהורא. שהוא ג"כ בחי' ימין ושמאל. כי שר נה"ב הוא מפני שור מהשמאל. ושרש נה"א מבחי' ימין. כמ"ש (קהלת יו"ד ב') לב חכם לימינו וכו'. והנה ארז"ל (ר"ה י"ז ע"א) ורב חסד מטה כלפי חסד. היינו כי שני מדות חסד ודין הם שני הפכים. ומדת הדין יכול לעכב על מדת החסד. כמארז"ל (שבת נ"ה א') אמרה מדה"ד לפניו כו'. אבל ורב חסד שלמעלה מהתחלקות דחו"ג מטה כלפי חסד. והנה מזה נמשך החיבור דחו"ג. ולכן מבחי' זו נמשך ג"כ הכח בנה"א להפוך הנה"ב מחשוכא לנהורא שיתחבר הנה"ב עם נה"א לאכללא שמאלא בימינא. וזהו ג"כ המעלה במטות. כי מעה הוא לשון נטיה. והיינו הנטיה לגבי חסד שהוא הנה"א כו'. והיינו שמאיר בהם אז בחי' ורב חסד מטה כלפי חסד כו'. ומצד בירור הנה"ב באה הנשמה לבחי' תשובה. משא"כ למעלה ע"ד צדיק כו' כנודע. וזהו היתר נדרים אל ראשי המטות דוקא. כי קרבנות ונדרים ימין ושמאל. שמצד בחי' שמאל דוחה נמשך ענין הנדרים. אבל בבחי' מטות ורב חסד מטה כלפי חסד כו' הוא בחי' ימין מקרבת ביותר שיתברר הכל ליכלל בביטול:
והנה משה חכמה בעצם. ראשי המטות המוחין שלהם. ע"כ ממשיך בהם לאמר זה הדבר בחי' זה ולא כה. והיינו ע"י התורה יבא זה ויקבל זאת מזה כו'. והיינו שבבחי' מטות יוכלו לבוא לבחי' זה. וכמו משיח דכתיב מטה עוזך כו'. ע"כ ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה כו'.
שבט ו' בלא יו"ד. מעה ו' שיש יו"ד בראשו. עי' על פסוק שאו כו' שהמספר דס"ר הוא כשהוי"ו כלול מהיו"ד ה"פ. ונמצא שאז הי' הוי"ו כלול מהיו"ד ולכן נקראים אח"כ דוקא מטות. משא"כ קודם זה היו נקראים רק שבטים. שהוא ו' בלא יו"ד:
וידבר משה אל ראשי המטות וגו' איש כי ידור נדר וגו' וצריך להבין ענין הנדרים דייך מה שאסרה תורה ולמה צריכים עוד לאסור דבר המותר. וגם איך יש כח בדיבור האדם שיאסור את דבר המותר עד שיהי' כמו הקדש. וגם אם יש כח בדיבורו לאסור כו' האיך יכול אח"כ החכם להפר ולהתיר הנדר. והענין דהנה שרש השפעת החיות להיתר ולאיסור הוא משני בחי' הא' ק"נ. והב' שלש קליפות הטמאות לגמרי. כי נוגה היא בחי' ממוצעת בין ג"ק הטמאות ובין הקדושה שקבלת חיותן מהקדושה ע"י נוגה. ויובן זה ג"כ מענין ערלה דג' שנים הראשונים הפירות אסורים לגמרי ובשנה הד' מותרים ע"י פדיון ובשנה ה' הם מותרים לגמרי בלי שום פדיון. והיינו כי בג' שנים הראשונים לנטיעת האילן בארץ שורה עליו ג"ק הטמאות. ולכן אסור לגמרי ולא מהני פדיון ובשנה הד' שורה ע"ז ק"נ לכן מותר ע"י פדיון ובשנה הה' שאזי הם נכללים בקדושה ממש א"צ לפדיון כלל. והו"ע הנוגה שהיא בחי' ממוצעת כו' והנה ענין הנוגה פעמים כשהיא מתחברת עם הג"ק הטמאות ונכללת בהם אזי נעשה הנוגה רע גמור. ולפעמים כשמתחברת עם הקדושה ונכללת בה כו' אזי נעשה הנוגה כולו טוב וע"ז כתיב להט החרב המתהפכת כו'. והנה כתי' (דברים ל"ב כ') כי דור תהפוכות המה בנים לא אמן בם כו'. דקאי על המרגלים שבשעת ששלחם משה היו אנשים גבוהים מאד בעבודה ואח"כ נהפכו לגמרי באמרם כי חזק הוא ממנו והיינו לפי שנפלו בק"נ שמתהפכת שפעמים מתחברת ונכללת בקדושה ממש כו' ופעמים להיפך כו'. וזהו בנים לא אמן בם. כמ"ש (ישעי' כ"ב כ"ג) ותקעתיו יתד במקום נאמן שהמקום אשר בו קיום וחיזוק היתד בל תמוט הוא נקרא מקום הנאמן. וכן כשהעבודה והתקשרות הוא לה' בתמידות בלי הפסק זהו אמת. אבל כשפעם פונה ונמשך גם אחר הגשמיות להתאות תאוה כו' הרי גם העבודה שלו אין זה נק' בשם אמת כלל. וזהו כי דור תהפוכות המה בנים לא אמן בם. ועד"ז יובן גם בהמאכלים שנמשכים ונשפעים מנוגה דהנה אם יאכל האדם לש"ש כדי שיהי' לו כח להתפלל וללמוד ואח"כ הוא מתפלל ולומד באמת באותו הכח של המאכל הרי כח המאכל נכלל בקדושה לגמרי כו'. וכמאמר רב נחמן האי דלא אמרי לך מאורתא דלא אכילנא בשרא דתורא (ב"ק ע"ב) כל כמה דלא שתינא רביעתא דחמרא לא צלילא דעתאי (עירובין ס"ד א') שהמאכל הוסיף כח ואור בשכלו כו'. אבל כשאוכל את המאכל לתיאבון כדי למלאות תאותו לבד הנה יורד כח וחיות המאכל ונכלל ברע גמור. כמ"ש דברים ל"ב ט"ו) וישמן ישורון ויבעט שמנת עבית כשית ל' כיסוי והסתר והו"ע ערלת לבבכם המכסה שלא יהי' שום פתיחת הלב באהבה או ביראה כו' מחמת גשמיות האכילה שמגשמו. הרי שירד כח המאכל ונכלל ברע גמור להסתיר ולכסות כו'. ולכן כתי' (שמות ל"ב) וישב העם לאכול ושתו. וכתי' שם אח"כ סרו מהר מן הדרך וזהו פי' מארז"ל (יבמות כ' ע"א) קדש א"ע במותר לך. פי' שבמותר לך שהוא כל המאכלים הנשפעים מנוגה צריך להמשיך בזה קדושה שהוא המשכה מבחי' חכמה כח מה ביטול והיינו לחבר הנוגה אל הקדושה ממש. וזהו כל שולחן שלא אמרו עליו ד"ת כו'. כי ע"י התורה דמח"נ מחברים המאכל אל הקדושה. משא"כ כל האיסורים שנשפעים מג"ק הטמאות לגמרי אין יכולים להתברר ולעלות כלל בבחי' ביטול:
ב ועתה צ"ל ענין הנדרים שפורש א"ע אפי' ממאכלים המותרים. דהנה ארז"ל (אבות פ"ג) נדרים סייג לפרישות. ופי' במדרש שמואל שפרישות הוא מילי דחסידות. והענין דבכלל יש ד' מדרגות. צדיק ובינוני ורשע. ויש עוד בחי' חסיד שלמעלה גם מבחי' צדיק כדאיתא בדרז"ל (ברכות ל"ב ע"ב) חסידים הראשונים היו שוהים ט' שעות כו' משמע שהיו למעלה מכל התנאים ואמוראים אעפ"י שבודאי היו צדיקים גמורים. וכן כתי' (דברי' ל"ג) וללוי אמר תומיך ואוריך לאיש חסידך. דקאי על הכה"ג שנק' איש חסיד והכה"ג הי' למעלה מ ממדרגת הצדיקים. והענין עפ"י קבלה הנה רשע בעשיה. כמ"ש בפע"ח שער חגהמ"צ בפי' ד' בנים יעו"ש. כי בעשי' מעורב טו"ר ורובו רע ע"כ נק' רשע. וכמו אעפ"י שחטא ישראל הוא שמ"מ הוא מתפלל ועושה מצות אך מעורב ברע ורובו רע וכענין רשע וטוב לו. ולכן רשע הוא בעולם העשיה. אך זהו רק בהלבושים דעשיה אבל לא בהע"ס ח"ו. ועולם היצירה נק' בינוני כי ביצירה חציו טוב וחציו רע. ואף על פי שמבואר בתניא דבינוני אין בו שום עון כלל אפי' דקדוק קל של דברי סופרים כו'. אך מ"מ לענין שכר ועונש הרי רוב זכיות מקרי צדיק בדינו ומחצה מקרי בינוני. ועולם הבריאה שהטוב מובדל ומופרד מהרע לגמרי וגם רובו ככולו טוב ע"כ נק' צדיק. ועולם האצי' נק' חסיד כו' וזהו עפ"י לשון קבלה שמדרגת עולם הבריאה הוא נק' צדיק ובחי' אצילות נקרא חסיד אך להבין ענין זה בעבודה הנה ידוע שיש ב' בחי' שכינתא עילאה ושכינתא תתאה והו"ע ב"פ מס"נ. הא' למס"נ באחד. והב' ובכל נפשך אפי' נוטל את נפשך כו'. פי' למס"נ באחד הוא בחי' יחו"ע והיינו מחמת ההתבוננות בהוי' אחד דכולא קמיה כלא חשיב ובטל במציאות לגמרי ואני ה' לא שניתי דקודם בריאת העולמות ואח"כ הכל שוה לפניו ית' בלי שום שינוי ומה שנדמה ונראה לנו העולם ליש הוא מחמת ריבוי הלבושים ומסכים המעלימים ומסתירים על אור ה' כו'. כמ"ש (ש"א ב') כי אל דעות הוי'. שמלמטה למעלה מחמת הלבוש וההסתר הוא הדעה שהעולם הוא יש ודבר ולמעלה אין שאינו מושג. ומלמעלמ"ט הרי למעלה יש אמיתי ולמטה כלא ואין לגמרי כמו קודם הבריאה ולכן מחמת התבוננות זו דיחו"ע נמשך אה"ר כרשפי אש שלא להיות יש ודבר כלל כ"א ליכלל וליבטל במציאות לגמרי בא"ס ב"ה ועי"ז ממילא נבטלים כל המדות רעות לגמרי מחמת הגילוי דכולא קמיה כלא חשיב. וזהו ענין למס"נ באחד. ובחי' זו נק' כלה עילאה ל' כלה שארי ולבבי שמכלה ומבלה לגמרי את כל בחי' היש ולגרמיה כו'. וזהו בחי' שכינתא עילאה ה וענין בכל נפשך אפי' נוטל כו' הוא מחמת ההתבוננות בבחי' בשכמל"ו שהוא יחו"ת בחי' מל' כי מלכותך מלכות כ"ע שמחיה ומהוה כל העולמות דבי"ע מאין ליש וממילא דהיש בטל לגמרי לגבי האלקות המהוה כו' (ע' ד"ה כי תצא הב' פ"א וד"ה האזינו הא' פ"ג) שמחמת התבוננות זו נמשך האהבה ותשוקה לדבקה בה' ית' מקור החיים אמיתיים כו' ובחי' אהבה זו נק' כלה תתאה ל' כלתה נפשי לחצרות הוי' כו'. וזהו ההפרש שבין צד דיק לחסיד. כי צדיק הוא בעולם הבריאה שהוא בחי' יש ודבר ע"כ הוא האהבה דבכל נפשך שנמשך מההתבוננות דבשכמל"ו יחו"ת. אבל בחי' חסיד שהוא באצילות ביטול דיחו"ע ע"כ האהבה הוא ליבטל במציאות מחמת ההתבוננות דהוי' אחד יחו"ע כו' וזהו מ"ש תומיך ואוריך לאיש חסידך שאהרן כה"ג נק' ג"כ חסיד. והנה ההפרש שבין אהרן לאברהם ידוע דמדרגת אברהם הוא בחי' אה"ע שהאהבה נלקח מההתבוננות בביטול העולמות איך שהעולמות בטלים כו'. אבל מדרגת אהרן הוא בחי' אה"ר שנלקח מההתבוננות באור א"ס שלמעלה מהעולמות דכולא קמיה כלא כו' ולכן נק' אהרן איש חסידך. ועתה יובן ענין נדרים סייג לפרישות שהוא מילי דחסידות כי התורה ירדה בבי"ע ולכן לא אסרה דבר המותר כי בריאה הוא בחי' צדיק שהוא אהבת עולם הנמשך מהתבוננות דיחו"ת יש ובטל ע"כ אין ההיתר מסתיר כלל לפניו כי אעפ"י שהנוגה ירדה להיות יש ודבר נפרד כו'. מ"מ יכולה להתברר ולהתעלות וליכלל בביטול היש דבחי' צדיק כו' אבל באצי' שהוא בחי' חסיד אה"ר שנמשך מהתבוננות דיחי"ע ליבטל במציאות לגמרי. בבחי' זו גם ההיתר מסתיר כי אין יכול להתברר כ"כ וליכלל בביטול במציאות. ודוגמא לזה הוא ממה שאמר משרע"ה מאין לי בשר פי' אפי' בחי' בשר לאחר הבירור שהוא בחי' אה"ר כרשפי אש כו' מ"מ בחי' משה הוא למעלה מאד מזה כי הוא בחי' מה ביטול אמיתי שלמעלה מבחי' התלהבות ורשפי אש כו' שהוא הגבהת היש. ולכן אמר מאין לי בשר שגם הבשר לאחר הבירור הי' מסתיר לפניו. ועד"ז יובן בבחי' חסיד ואה"ר ליבטל במציאות שיכול להיות שגם ההיתר מסתיר עליו. וזהו נדרים סייג לפרישות מילי דחסידות שבבחי' חסיד והתלהבות אה"ר כרשפי אש ליבטל במציאות הנמשך מהתבוננו' דיחו"ע גם ההיתר מסתיר ולכן פורש א"ע מכל המאכלים ומניח לו רק די הכרח קיום נפשו כו'. ובזה יובן ענין עשי"ת שנוהגים בהם פרישות וזהירות בכמה דברים יותר מכל השנה. כי ימי תשובה הוא מדות דבינה כידוע שהבינה נק' תשובה כו' והיינו מדרגת בחי' חסיד והתלהבות אה"ר בחי' שכינתא עילאה כנ"ל. כי בעשי"ת אומרים אל מלך כו' מתנהג בחסידות פי' כמ"ש (תלים קכ"א) ה' צלך כמו צל שפונה אחר האדם ממש כמו"כ לפ"ע אתעדל"ת אתעדל"ע. וכשנוהגים למטה במדות חסידות שהוא בחי' אה"ר הנ"ל גורמים ג"כ למעלה להיות מתנהג בחסידות שהוא המשכה וגילוי מבחי' ורב חסד. והנה נת"ל דלגבי בחי' חסיד גם ההיתר מסתיר. ולכן נוהגים בעשי"ת פרישות וזהירות מה שאין נוהגין כן כל השנה:
ג והנה כ"ז הוא בחי' שמאל דוחה לדחות גם את דבר המותר ולא להעלותו אך יש גם בחי' ימין מקרבת. והענין יובן משבת דהנה בשבת מצוה לאכול מאכלים הרבה ולהתענג בהם. וצ"ל דנת"ל דלגבי בחי' גבוה גם ההיתר מסתיר. והענין כי שרש הנדרים הוא מבחי' בינה. והנה בג"ה קו השמאל וגבורות כי בינה דינין מתערין מינה (זח"ב ס"ד סע"א) היינו על הה ההיפך מבחי' בינה שהוא מ"ש עמי לא התבונן כו'. כמ"ש אש לפניו תלך ותלהט סביב צריו ע' פע"ח בענין שלהובא דאשא. ולכן נמשך הגבורות דבינה גם על המאכלים שמבחי' נוגה בחי' יש ודבר נפרד כו' לדחותם ולא לבררם ולהעלותם. וזהו ענין הנדרים שנמשכים מבינה שמאל דוחה וזהו שארז"ל (ילקוט מטות רמז תשפ"ה זח"ב צ"א ע"ב) כל הנודר כאילו נודר בחיי המלך. שהוא מוחין דאימא שבז"א. והנה בוי"ו ימי החול שההמשכה מבחי' אימא סדר ההשתלשלות לכן אין מצוה לאכול ולהתענג כו'. אבל בשבת שנמשך גילוי מוחין דאבא ממש כמ"ש (שמות ל"א י"ד) ושמרתם את השבת כי קדש היא עצמות חכמה עילאה כח מ"ה שבחכ' שורה אור א"ס ב"ה הכל יכול. ע"כ יכול להיות אתהפכא מחשוכא לנהורא ממש שגם המאכלים שמבחי' נוגה אשר ירדו בבחי' יש ודבר נפרד יתבררו ויתכללו בביטול אמיתי דח"ע כח מ"ה כו' ולכן אז מצוה לאכול ולהתענג. וכמו שבדרך כלל ר"ה ויהכ"פ הם בחי' שמאלו תחת לראשי כו' ואח"כ סוכות בחי' וימינו תחבקני וזהו ההפרש בין הנודר לבחי' חכם המתיר הנדר. דהנודר הוא מצד שאחוז בבינה וחכם המתיר הוא מחמת שממשיך הגילוי מבחי' חכמה עילאה דבחכמה אתברירו. ועד"ז יובן ההפרש שבין קרבנות לנדרים. שע"ג המזבח הי' נקרב הכל צומח וחי כו' והענין כי מדרגת המזבח ארי' דאכיל כו' קו הימין אור י"ה בחי' חכמה המתלבש בחסד וגם הכה"ג הי' המקריב שהוא מקו הימין חח"נ כו' בחי' ימין מקרבת ולגבי בחי' חכמה גם הדצ"ח שמנוגה מתבררים ונכללים בביטול אמיתי. ומ"מ הי' צריך להקדיש בפה כי הבהמה ירדה בגשמיות וכדי שתוכל להחברר ולעלות צריך להמשיך לה אור מקיף משרשה כידוע שכל מקיף הוא המעלה. וכן גם בנדרים שאומר בדיבור הרי עלי כעולה ממשיך לה מקיף עליון המעלה שיהי' כמו הקדש ממש. והכח הזה שבדיבור הוא לפי ששרש הדיבור הוא מחכמה וכמו בתינוק שכ"ז שאין המוחין מתגדלים אינו יכול לדבר וכמו"כ למעלה כתי' (משלי ג') ה' בחכמה יסד ארץ דאבא יסד ברתא כו' ולכן מצד זה יש כח בדיבור להמשיך אור מקיף. (אך זהו רק הארת החכ' שבבינה כמשי"ת לקמן. ואינו דומה לבחי' ארי' דמזבח וגם לא לשבת. וחכם המתיר זהו כמו שבת וכמו שית' לקמן) וענין ההפרש שבין נדרים לבחי' חכם המתיר כו' הוא ג"כ ההפרש בדרך כלל בין תפלה לתורה. כי תפלה היא העלאה מלמטלמ"ע כמ"ש (תלים ק"ט) ואני תפלה אני הוא בחי' מלכות עלמא דנוקבא (זח"ג רע"ו א') והיא עצמה בבחי' תפלה שהיא ההעלאה בתשוקה וצמאון גדול ליכלל ביחודו ית' האמיתי כמ"ש ואל אישך תשוקתך. וכן בכאו"א מישראל הוא בחי' התלהבות רשפי אש האה"ר ליבטל במציאות ביחודו ית' שהוא ענין למס"נ באחד אשר כל ענין אריכות פסוד"ז ויוצר אור ואה"ע הוא רק לבא לבחי' מס"נ בק"ש בחי' בכל מאדך כו'. ולכן אומרים אח"כ בשמו"ע סלח לנו והיינו כי מתחלה הי' דרך איש ישר בעיניו ולא הי' מוצא בו פסולת ורע כלל אבל ע"י התלהבות רשפי אש האה"ר שבק"ש מתגלה הפסולת והרע שהי' טמון. ולכן אומרים סלח לנו וגם אח"כ כל הוידוים אשמנו בגדנו לדחות הרע. (ע' בד"ה כי תשא בענין מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו שמתחלה הי' נראה הכסף נקי אך ע"י האש שנותנים עליו מתגלה הפסולת להיות הגו סיגים מכסף וע' ג"כ בהנמשל ויובן היטב) ונמצא שתפלה היא בחי' העלאה באה"ר לכן נמשך מזה ענין הנדרים להרחיק ממנו גם דבר המותר כו' אבל תורה היא מלמעלמ"ט להמשיך המשכות אור א"ס כו'. וכמארז"ל (זח"ג רכ"ב ע"ב) דוד הי' מחבר תורה שלמעלה בהקב"ה והיינו שהי' ממשיך אוא"ס בחכמה. ועי"ז נמשך להיות אתהפכא מחשוכא לנהורא והו"ע חכם המתיר כו':
וזהו ענין הפרשה וידבר משה אל ראשי המטות וגו' פי' כי יש ו' מדות והם כפולות וכלולים זמ"ז א"כ הרי הם חשבון י"ב והו"ע י"ב ג"א. וזהו י"ב מטות. ל' מטה כלפי חסד שהו"ע הנטיה והתכללות חו"ג יחד כו'. ופי' ראשי המטות הוא המותין שמלובש בהמדות. אך משה הוא בחי' חכ"ע בעצם שלמעלה מעלה מבחי' חכמה המלובש בהמדות. וכמ"ש בזוה"ק (אחרי ע"ג ע"א) ישראל מתקשראן באורייתא. והנה ישראל עצמו הוא לי ראש מוחין דז"א אך פי' ישראל מתקשראן באורייתא הוא בעצמות ח"ע חכים ולא בחכמה ידיעא וזהו וידבר משה אל ראשי המטות שממשיך מבחי' עצמות חכמה עילאה ממש במוחין ומדות דז"א דאצילות. לאמר זה הדבר כדי שיהי' התגלות בחי' ז"ה בהדבר (ואזי הו"ע איש כי ידור נדר כו' וענין והפר את נדרו כו'). פי' ע"ד מארז"ל בספרי כל הנביאים נתנבאו בכה ומשה נתנבא בזה. וההפרש שבין כה לזה הוא. כי זה אומרים על גילוי עצמיות ומהות הדבר ממש. משא"כ כה הוא רק דמות ומשל ולא גילוי העצמיות ממש. וז"ש בגמ' (יבמות מ"ט) ההפרש שבין אספה"מ ואסשא"מ כי באסה"מ רואים העצמות ממש כו'. והיינו שנבואת משה הי' נמשך מבחי' ח"ע ממש שנק' ראיה ובינה נק' שמיעה והנה אין דומה שמיעה לראי' כי בראיה רואה ממש עצמות הדבר משא"כ כשאינו רק שומע לבד. וכך בחי' ח"ע אינה כלי כלל להסתיר ולהעלים כ"א על ידה הוא בחי' ראיה בעצמות אור א"ס ב"ה כמ"ש הוי' בחכמה כו'. אבל בינה הוא בחי' כלי מגביל כו' ובה נתעלם גילוי עצמיות האור כו' וע"כ נק' שמיעה. ובעבודה יש ג"כ בחי' שמיעה כמ"ש שמע ישראל כו' ה' אחד. שהוא הגילוי בהשגה והתבוננות איך דכולא קכל"ח. ויש ג"כ בחי' ראיה וירא ראשית לו וכתי' מתי אבא ואראה כו' שלמעלה מבחי' התבוננות כו'. ועפ"י קבלה נבואת משה הי' נמשך מבחי' מוחין דאבא ממש המלובשים בז"א. ולכן נקרא משה נתנבא בזה". ושארי הנביאים הי' נמשך נבואתם מבחי' מל' כמו שמקבלת מבינה כו' ע"כ נק' כה ולא זה. כי זה נק' רק חכמה עילאה. וזהו וידבר משה כו' זה הדבר. שמה שממשיך בראשי המטות הוא כדי שיהי' גילוי בחי' זה שהוא עצמות ח"ע בהדבר שהוא הדיבור עליון בחי' מל'. וכן בכאו"א מישראל למטה יתגלה בדיבורו בחי' ח"ע כו' ואזי יוכל להיות כל ענין הפרשה איש כי ידור נדר כו' וקמו כל נדריה כו' וכן ואם הפר יפר אותם כו' לא יקום כו'. והענין דהנה כתי' איש כי יפליא לנדור וארז"ל (תמורה ב') מופלא סמוך לאיש והיינו שהכח שיש בדיבורו להמשיך בחי' מקיף על המאכל ושיהי' כמו הקדש ממש כח זה נמשך ג"כ מבחי' חכמה כנ"ל. אך הוא בחי' אאלפך בינה שהוא בחי' אלף בינה מה שיש הארת החכמה בבינה. אבל כדי להפר ולהתיר הנדר צ"ל נמשך מעצמות ח"ע ממש. בחי' אאלפך חכמה. וזהו שמבחי' לאמר זה הדבר נמשך ענין הנדרים והעיקר להיות בחי' חכם המתיר הנדר:
ה וביאור ענין וידבר משה אל ראשי המטות. מהו שייך לנדרים כו'. יובן מענין סנהדרי גדולה שהיו ע"א והא' היה המופלא שבהן וגדול שבכולן. ולמדו ממ"ש אספה לי שבעים איש. ומשה על גביהם הרי ע"א. דהנה כתי' ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם. ואח"כ כתי' ויאצל מן הרוח אשר עליו ויתן על שבעים איש הזקנים כו'. והנה פי' אצילות הוא הפרשה והארה והתגלות מעצמות אור א"ס ב"ה להיות מתלבש בע"ס דאצי' להיות אנת הוא חכים. אך התגלות זו הוא רק הארה וזיו לבד. וכמו עד"מ התגלות חיות הנפש בגוף ג' שכליים וז' מדות הוא רק הארה ולא עצמיות הנפש. כי עצמותו ומהותו ית' פשוט בתכלית ולאו מכל אינון מדות איהו כלל וכמאמר אנת הוא חד ולא בחושבן. וע"ז כתי' במופלא ממך אל תחקור במכוסה ממך אל תדרוש. הרי שעצמותו ומהותו ית' שממנו נמשך האצי' וההארה כו' נק' פלא ומופלא כו' ועד"ז יובן ג"כ במשה וע' זקנים דהנה ע' זקנים בדרך כלל הם בעולם הבריאה ומשה הוא בחי' אצילות ושרש הדבר. גם בבחי' אצילו' עצמו יש אבי"ע ובינה נק' בריאה שבאצי' וזהו ע' זקנים ז' מדות דבינה הכלולים מעשר והוא בחי' ע' רבתי כי בינה נק' ב"ד הגדול ומשה הוא עצמיות ח"ע ממש בחי' אצילות העליון ונמשך בחי' אצילות והפרשת הארה גם על ע' זקנים. אך בחי' הארה וזיו ממנו ע"ד הנ"ל. כי לא נחסר כלום אצל משה. ולכן עצמות בחי' משה הי' מופלא ומכוסה מהם לגמרי. והנה לפמשנ"ת דע' זקנים ע' סנהדרין הם ז"ת דבינה בריאה שבאצילות. א"כ מהם נמשך ענין הנדרים כנ"ל ששרש הנדרים הוא מבחי' בינה שכינתא עילאה אה"ר כרשפי אש ליבטל ביחודו ית'. שלגבי בתי' זו גם ההיתר מסתיר כו'. אבל בחי' משה שהוא המופלא שבע' זקנים שבסנהדרין היינו שהוא בחי' ח"ע עצמה אצילות שבאצילות וממנו נמשך הפרשת והארת אור האצי' דח"ע גם על הע' זקנים שמבחי' בינה א"כ הו"ע חכם שמתיר הנדר כנ"ל שזה נמשך מבחי' ח"ע ביטול אמיתי שבה שורה אור א"ס ב"ה הכל יכול ע"כ גם ק"נ יוכל להתברר וליכלל בביטול אמיתי דיחודו ית'. נמצא שבחי' הא' על השבעים סנהדרין שהוא המופלא שבהן הוא בחי' חכם המתיר הנדר שמבחי' ע' סנהדרין דבינה כו'. גם הוא הממשיך בהם הכח שיוכלו להדיר ולהמשיך אור מקיף ע"י הדיבור כו' שזה נמשך ג"כ מחכ' והו"ע אלף בינה. וזהו וידבר משה אל ראשי המטות כו' שהוא המופלא שבע' זקנים וממשיך בהם גילוי אור עצמות ח"ע להיות חכם מתיר הנדר וגם הכח שיוכלו להדיר בפה. וזהו לאמר זה הדבר כו':