מגן אבות חלק א· רבי שלמה זלמן שניאורסון
פרשת חיי שרה
ויהיו חיי שרה מאה שנה וגו' שני חיי שרה. וצ"ל כפל הלשון מ"ש אח"כ עוד שני חיי שרה דלכאו' הוא מיותר. הנה כתי' קהלת ה' ח') ויתרון ארץ בכל היא מלך לשדה נעבד. ובזהר (דקכ"ב ע"א) הקדים לפרש פסוק זה. ואח"כ מפרש הפסוק דויהיו חיי שרה. וצ"ל איך פסוק זה הקדמה להבין עפי"ז ענין הפסוק דחיי שרה ( הקושי' הוא על פי' הא' שבפסוק ויתרון ארץ) הנה ארץ נק' בחי' מל' שהיא בחי' האחרונה. כי בד"י ארמ"ע יסוד העפר למטה מכולן. וד"י כנגד ד"א הוי' כו'. דהנה בחי' מל' הוא דיבור עליון דבר מלך. וכמו עד"מ למטה באדם הדיבור הוא רק בשביל התחברות עם זולתו משא"כ לעצמו א"צ דיבור כלל. כמו"כ למעלה הבחי' גילוי דהיינו מה שנמשך התגלות הארה מאלקות להחיות העולמות זה נק' דיבור. וכמו"כ התגלות הנבואה להנביאים הוא ע"י הדבור כמ"ש ויהי דבר ה' אלי. דהנה כל העולמות הם בע"ג. במלאכים מכאל וגבריאל הם בע"ג. וגס בנשמות נשמת אברהם היא בע"ג. והג"ע ג"כ בבחי' גבול שיש גבול להשגת כאו"א ובעולם מן הארץ לרקיע מהלך ת"ק שנה. והבחי' מאלקות שהיא מקור להחיות בע"ג נק' דיבור. כמו עד"מ למטה שהדיבור יוצא לחוץ ונעשה נפרד. כמו"כ למעלה בבחי' מל' כתי' ומשם יפרד והיה לד' ראשים שהיא מקור החיות לעלמא דפרודא שיתהוו בחי' נפרדים. וכמו ד' מחנות שכינה אעפ"י שאומרים קדוש מ"מ הם דבר נפרד מאלקות. וע"כ נק' דיבור עליון לפי שהיא מקור שממנה מתהווים בע"ג ונפרדים ולכן נק' בשם ארץ בחי' דומם שהיא בחי' היותר אחרונה וזהו ויתרון ארץ בכל היא. שמבחי' בכל נמשך היתרון בבחי' ארץ דהנה כתיב (ישעי' מ"ג ז') כל הנקרא בשמי כי כל בשמים ובארץ. כל הוא בחי' צדיק. יסוד. אך כל בגימט' נשע"ב והיינו שהיסוד ממשיך גילוי נשע"ב בהדיבור עליון שנק' ארץ. וזהו ויתרון ארץ בכל היא. דהנה כמו באדם הדיבור אין ערוך להבינה. שהבינה היא להבין ולהשכיל שההבנה וההשכלה שייך בעצמיות הנפש ויש חמשים שע"ב. שערי בינה הם המשכות מבחי' מוח בינה בלב. מוח בינה נק' מה שמתבונן באלקות איך שאני הוי' לא שניתי אבל שיומשך ויתגלה ההשגה והבנה דבינה גם בלב דהיינו שיתפעלו מזה המדות כי העיקר שמבחי' וידעת כו' יהי' והשבות אל לבבך זהו ענין שערי בינה שהם שערים הנמשכים מן מוח בינה בהמדות ולכן יש מ"ט שע"ב נגד ז"מ וכל מדה כלולה מז'. וז"ש נוד בשערים (משלי ל"א) ואיתא בזוה"ק (וירא ק"ג ע"ב) לכל חד לפום מאי דמשער בליבי' היינו לפי השער ממוח בינה הנמשך בלב. וכמו"כ למעלה הנה הדיבור נק' עלמא דאתגליא. אבל הבינה היא בחי' מחשבה עלמדאת"כ. ולכן המעלה דנש"י לפי שעלו במחשבה משא"כ המלאכים נתהוו מהדיבור כו'. ועוה"ב הוא בבינה. והיינו כי עוה"ב הוא שיהי' התגלות אלקות זה נמשך מבינה עלמדאת"כ ששם חביון עוזו ויושב בסתר עליון כמ"ש בתניא פכ"ו. ונמצא שהבינה גבוה מאד נעלה על בחי' הדיבור עליון. ולכן זה שיומשך בהדיבור הגילוי מבחי' אור הבינה זהו ודאי עלי' גדולה להדיבור. וזהו ויתרון ארץ בכל היא. שזהו ודאי יתרון גדול בבחי' ארץ דיבור עליון שיאיר בה גילוי נשע"ב כו'. דהנה בהדיבור יש מדרגות. כמו למטה באדם כשמדבר דברים בעלמא זהו שיחת חולין. אבל לפעמים מדבר דברי חכמה או דברי תורה. אזי הדיבור במדרגה גדולה שמאיר בו אור השכל וחכמה כו'. וכמו"כ יובן למעלה שהדיבור מצד עצמו נק' בזהר מלין דהדיוטא. שכל העש"מ הם מקור שיתהווה בע"ג. והבע"ג להבבע"ג אין ערוך כלל. לכן נק' הדיבור עליון מלין דהדיוטא ושיחת חולין לגבי אור א"ס ב"ה. והראי' שהרי ששת ימי המעשה נק' ששת ימי החול בחי' חולין כו'. אך זהו הדיבור עליון מצד עצמו. אבל יכול להיות יתרון מעלה בהדיבור שיאיר בו אור הבינה. שהוא ההבנה באור א"ס ממש. וזהו כל הנק' בשמי שבחי' כל ממשיך גילוי נשע"ב להיות נקרא בשמי מל'. וזהו שאומרים בשבת נשמת כל חי תברך את שמך. לפי שבשבת נמשך נשמה יתירה מבחי' כל חי לכן תברך את שמך. וזהו ויתרון ארץ בכל היא שע"י היסוד נמשך היתרון בבחי' ארץ שהוא הדיבור שיאיר בו נשע"ב. ובאדם בעבודה היינו מה שאנו מבקשים ותן בלבנו בינה להבין כו'. פי' להבין דבר מתוך דבר. תוך דבר נק' ממכ"ע ומבחי' תוך דבר שאינו אלא הארה בעלמא נהי' יכולים להבין בחי' דבר סוכ"ע איך דכולא קמיה כל"ח. וכדי להמשיך גילוי בינה זו בנפש צריך התעוררות ר"ר. כי האדם מצד עצמו משיג רק גשמיות כו'. ולכן כדי שיוכל להבין השגה באלקות כמ"ש (ישעי' מ' כ"ו) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה צרך לעורר ר"ר כו'. והנה האתעדל"ת להמשיך בחי' ויתרון ארץ בכל היא. הוא ע"י עיני כל אליך ישברו. פי' עיני כל היינו כשממשיכים גילוי נשע"ב שבנפש לתוך המדות שבלב. עי"ז גורמים למעלה שיומשך גילוי אור נשע"ב במל' וכמ"ש לך הוי' הגדולה כו' כי כל בשמים ובארץ (דה"א כ"ט י"א) שע"י לך הוי' כו' שהוא התבוננו' איך שכל המדות בטלים באוא"ס ב"ה והעלאת הנפש מלמטלמ"ע. עי"ז נמשך אח"כ בחי' כי כל כו' מלמעלמ"ט בחי' יתרון ארץ בכל היא כו' כנ"ל:
ב מלך לשדה נעבד. וארז"ל במד"ר (קהלת פ"ה) מלך זה הקב"ה שנאמר ה' מלך גאות לבש. לשדה זה ציון דכתיב (ירמי' כ"ו י"ח) ציון שדה תחרש. נעבד כמ"ש ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה. וזהו כפי' הזהר מאן מלך דא קוב"ה. לשדה נעבד דא שדה אשר ברכו הוי' כד איהו נעבד ואתתקן בכל מאי דאצטריך (דהיינו ע"י לעבדה ולשמרה קיום המצות) כדין מלך עילאה אתחבר בההוא שדה עכ"ל. וצ"ל דהלא ויתרון ארץ בכל זהו ההמשכה מאוא"ס מבחי' נשע"ב כנ"ל. ומהו עוד מלך לשדה נעבד. שאמרו מלך דא קוב"ה. דמשמע שזהו בחי' יותר גבוה והנה החילוק שבין ארץ לשדה ארץ נק' כל הכדור אבל שדה נק' המובחר שהוא מקום הזריעה וצמיחה. ויש שדה הלבן ושדה האילן. והענין כי ויתרון ארץ בכל היא. הנה בכל זהו בחי' העוה"ב. שהרי ארז"ל (ב"ב ט"ו ב') שלשה הטעימן הקב"ה בעוה"ז מעין עוה"ב אברהם כו' שנאמר בהם בכל מכל כל. נמצא שעוה"ב נק' כל. והיינו משום כי עוה"ז יש בה חסרון מחמת בחוסר כל אבל עוה"ב הוא השלימות בתכלית מבלי שום חסרון. כמ"ש (עקב ח' ע') לא תחסר כל בה. ולכן נק' העוה"ב בכל או כל והיינו שהשלימות ומילוי כל החסרונות נמשך מבחי' נשע"ב בגימט' ל אבל על המצות ארז"ל (אבות פ"ד) יפה שעה אחת בתשומע"ע בעוה"ז מכל חיי העוה"ב. והענין דארז"ל (מנחות דכ"ט ע"ב) ביו"ד נברא העוה"ב ובה' נברא העוה"ז עוה"ז נברא מבחי' ה' תתאה דיבור עליון אבל עוה"ב הוא בחי' ה' עילאה בינה שהוא הבנה והשגה באלקות ולכן נברא ביו"ד חכמה. כי הבינה מקבלת מחכמה וזהו ביו"ד נברא העוה"ב. והנה היו"ד הוא בחי' נקודה בעלמא. והיינו כי אוא"ס הוא למעלה מעלה מגדר חכמה. ולכן כדי שיומשך מאור א"ש ב"ה התהוות בחי' חכמה צ"ל צמצום רק בחי' נקודה כו'. אבל תרי"ג מצות דאורי' וז' מצות דרבנן הם המשכת תר"ך עמודי אור מבחי' כ"ע. בחי' והחכמה מאין תמצא דהיינו בחי' אין שממנו מתהווה החכמה יש מאין כו'. שהוא בחי' אנת הוא חד ולא בקושבן כי החכ' נק' יו"ד הנה יו"ד רומז על עשר בחי' והיינו שהחכ' היא החכ' הע"ס אבל כ"ע הוא חד ולא בחושב פי' ולא בחושבן היינו שכל הע"ס אין ערוך אליו ית' ולכן יפה שעה אחת בתשומע"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב. פי' כל חיי עוה"ב הוא מבחי' נשע"ב בגימט' כל. וגם ביו"ד נברא עוה"ב שהוא בחי' חכמה. אבל המצות הם המשכות מבחי' כ"ע חד ולא בחושן. שכל חיי עוה"ב אינן ערוך אליו ית' כלל כנ"ל ומה שאמרו יפה קורת רוח שעה א' בעוה"ב מכל חיי עוה"ז זהו ג"כ אמת. כי כל חיי עוה"ז הוא בה"א נברא עוה"ז דיבור עליון. אבל עוה"ב הוא בחי' כל נשע"ב שהוא בחי' ויתרון ארץ בכל היא כו'. וזהו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל. כל נק' העמוד שמחבר געה"ע עם געה"ת. והיינו כי געה"ת מקבל מבחי' מל' וגעה"ע מקבל מבינה ולכן העמוד שמחבר נק' כל כנ"ל בענין ויתרון ארץ בכל. ויש רוב כל. אבל המצוה גבוה יותר מבחי' רוב כל כו'. ולכן צ"ל קיום המצות בשמחה דוקא ובטוב לבב. טוב לבב זהו הרעו"ד שיהי' לו רצון באמת לאור א"ס. ואזי שייך שמחה ותענוג כשמרוה הצמאון והרצון כו' וכמ"ש בק"ש ואהבת כו' ואח"כ וקשרתם וכתבתם והנה המצות נק' בשם זריעה כמ"ש זורע צדקות. שכדי שע"י קיום המצות בגשמיות יומשך תר"ך עמודי אור. זהו כמו זריעה שהצמיחה שלא בערך הזריעה כלל. והנה הזריעה היא בשדה. וכמו"כ זריעת המצות היא בבחי' שדה אשר ברכו הוי' חקל תפוחין קדישין וזהו שדה נעבד וכמ"ש בזהר כד איהו נעבד ואתתקן בכל מאי דאיצטריך. היינו כמו השדה שמהזריעה עד הקצירה יש הרבה עובדות ומלאכות כו'. וכמו"כ בבחי' זריעת המצות. וזהו מלך לשדה נעבד. שבבחי' שדה נעבד שהוא זריעת המצות מתחבר בה מלך עילאה. ולכן זהו למעלה מבחי' ויתרון ארץ בכל היא. כי ארץ זהו דיבור העליון שמחיה העולמות והיתרון ארץ הוא מבחי' בכל נשע"ב שהוא בחי' חיי עוה"ב. אבל מלך לשדה נעבד שהוא פנימיות המל' שבה זריעת המצות הנה ע"י המצות נמשך בחי' תר"ך עמודי אור דכ"ע שלמעלה מכל חיי העוה"ב כנ"ל ונק' מלך עילאה כמו שאנו אומרים בברכת המצות ברוך אתה הוי' אלקינו מלך העולם שאומרים תחלה ד' תיבות קודם מלך. וזהו מלך העולם כי עוה"ב בינה נק' ג"כ עולם עלמא דאתכסיא כמ"ש מהעולם ועד העולם. אבל בחי' כתר נק' מלך העולם וזהו מלך לשדה נעבד:
ג והנה כל ישראל בני מלכים הם שנמשכים מבחי' מל'. (אע"פ שנת"ל שמלאכים נמשכו מבחי' דיבור עליון מל' שנק' ארץ ונש"י נמשכו מבחי' מחשבה (בינה). אך יש מולדת" בית זהו מה שמבחי' מל' נולדים" נשמות דאצי'. ומולדת" חוץ זהו מה שמבחי' מל' נמשך לידת" הנשמות דבי"ע. ואע"פ שנמשכים מבחי' פנימי' המל' אך כדי להיות מולדת חוץ ודאי צ"ל ע"י בחי' דיבור עליון) וצ"ל מהו החילוק בעבודה בין יתרון ארץ בכל היא לבחי' מלך לשדה נעבד. הנה בק"ש הכוונה באחד הוא אחד בז' רקיעים וארץ וד' רוחות. והיינו להמשיך בחי' אל"ף בז' רקיעים וארץ כדי שיומשך בחי' ויתרון ארץ. ויש הרבה כוונות באחד. וכוונה זו כתב הפרד"ס. והיתרון ארץ נמשך בשמו"ע והיינו מה שמבקשים גאלנו רפאנו ברכת השנים. דהנה בבחי' ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית יכול להיות שיומשך החיות בתוס' וריבוי ויתרון גדול. כמו שאמרו בסוף כתובות (דקי"א ע"ב ודקי"ב ע"א) חטים ככליות השור. וכמו קודם חטא עה"ד הי' בריאות שלא הי' חולי כלל, וזהו בחי' יתרון ארץ שממשיכים ע"י ק"ש ושמו"ע דהיינו שמבחי' ובטובו מחדש בכ"י תמיד מע"ב יומשך החיות בתוס' וריבוי כמו שאנו אומרים מברך השנים. אך זה נק' רק לחדש הישנות. אבל יש עוד בחי' היותר עליונה כמ"ש אור חדש על ציון תאיר. פי' כמו לעתיד שיהי' שמים חדשים וארץ חדשה. כי בחי' יתרון ארץ הנ"ל הוא בבחי' ארץ דעכשיו דהיינו במדריגת בחי' ארץ דעכשיו ורק שיומשך החיות בתוס' וריבוי וכמו עד"מ שמגרעין א' נצמח מאה גרעינים אבל הכל במין הראשון. ולכן נק' זה חידוש הישנות. אבל בחי' או"ח הוא כמו לעתיד שיהי' שמים וארץ חדשים לגמרי וכמו שיתגלה לעתיד נשמות חדשות. פי' נשמות חדשות. היינו גילוי אלקות כי לעתיד כתיב (ישעי' מ"ה) ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר כי עין בעין יראו. וע"כ נק' זה נשמות חדשות. כי הנשמות דעכשיו אינן בסוג שיהיו יכולים לראות עין בעין כו'. וזהו החילוק בין יתרון ארץ בכל היא לבחי' מלך לשדה נעבד. כי יתרון ארץ בכל היא היינו שמבחי' בכל נשע"ב נמשך להיות יתרון ארץ בתוס' וריבוי כנ"ל אבל רק לחדש הישנות לבד. וכמ"ש (ויחי מ"ט כ') מאשר שמנה לחמו. פי' ההשפעה נק' בשם לחם. והנה יש לחם עוני ולחם פנג. שכשההשפעה היא בצמצום. השרש לזה נק' לחם עוני. אבל בחי' יתרון ארץ זה נק' שמנה לחמו לחם פנג. וזהו מאשר שמנה לחמו. מאשר דוקא. כי אשר הוא עלמא עילאה בינה. וכמו יתרון ארץ בכל. בכל נשע"ב. ועכ"ז נק' רק חידוש הישנות לבד. אבל מלך לשדה נעבד. שהוא ההמשכה שע"י המצות מבחי' תר"ך עמודי אור דכ"ע זהו המשכת או"ח ממש. שיהי' התחדשות גמור בסדר השתלשלו' שיהי' התגלות אלקות בעולמות כמ"ש ונגלה כבוד הוי' כו' כי עין בעין כו' נשמות חדשות כנ"ל:
ד ויש עוד פי' מלך לשדה נעבד לגריעותא. דהנה בעשו כתיב (תולדות כ"ה כ"ז) יודע ציד איש שדה. ואמרז"ל במד"ר (בראשית פס"ג) שבא על נערה המאורשה כתי' הכא איש שדה וכתי' התם כי בשדה מצאה. וז"ל הזהר (שה) ד"א מלך לשדה נעבד. מלך דא אשה יראת ה'. שדה דא אשה זרה כו' בגין דאית שדה ואית שדה כו' ע"ש. והיינו כי באשת חיל כתי' (משלי ל"א) זממה שדה ותקחהו. בחי' שדה אשר ברכו הוי' ותרגומו חקל תפוחין קדישין. ויש בחי' שדה בלעו"ז כמ"ש (משפטים כ"ב ל') ובשר בשדה טרפה לא תאכלו. ולכאורה הי' צריך לכתוב ובשר טרפה בשדה כו' אלא הפי' דטרפה קאי על השדה דיש שדה שנק' שדה טרפה. בחי' שדה דלעו"ז וע"ז כתי' בעשו איש שדה כו' והענין כי מל' דקדושה היא בחי' שדה דקדושה ומל' דקליפה היא בחי' שדה דלעו"ז. דהנה כתי' כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו שבנין המל' מהגבורות והיינו שהשפעת החיות מבחי' מל' בעולמות הוא ע"י גבורות וצמצומים והיינו כדי שיתהווה בחי' יש אך המכוון מהצמצומים דמל' הוא שיהיה ביטול היש דהיינו שיתהווה בחי' יש ומ"מ יהי' היש בטל בתכלית. והנה מל' דקליפה מתדמה ג"כ למל' דקדושה כקוף בפני אדם. שמשפעת ג"כ ע"י צמצומים אך בקליפה ריבוי הצמצומים מאד עד שנעשה נפרדים לגמרי. שיהי' היפך ונגד אלקות. כמו שאמר פרעה לי יאורי ואני עשיתני ולכן מל' דקדושה היא בחי' שדה אשר ברכו הוי'. שבה זריעת כל המצות. כי בהיש המתהווה מבחי' מל' דקדושה יש ביטול היש ויכול להיות קבעומ"ש וקבעומ"צ. שהרי התורה לא ניתנה למלאכים מטעם כלום יצה"ר כו' וניתנה למטה דוקא. אעפ"י שיש יצה"ר. אך כיון שירידת נש"י למטה להתלבש בגופים הוא עפ"י צמצומים דמל' דקדושה ע"כ גם בהיש הגשמי יוכל להיות ביטול היש כו' לכן בשדה וו דקדושה הוא זריעת כל המצות. ואח"כ הצמיחה היינו האתעדל"ע המשכת אורות עליונים שנמשך ומתגלה בבחי' שדה אשר ברכו הוי' ע"י קיום המצות. וז"ש (שיר ז' י"ב) לכה דודי נצא השדה. דהיינו שאימא עילאה אומרת כן לז"א דאצילו' ולכן שדה מורה על יחוד עליון. השי"ן הוא ג' ספי' נה"י והד' הוא ת"ת וכשנמשך מהם היחוד בבחי' מל' אזי נעשית המל' בחי' ה'. דהיינו בחי' מל' שמקבלת היחוד מד' ספי' תנה"י ועמה ביחד זהו ה'. אבל במל' דקליפה שנוטלים היש לעצמן לומר לי יאורי כו' אין יכול להיות שם זריעה כלל. ונק' שדה טריפה. פי' מה שיש שם לפעמים תוס' יניקה וחיות א"ז ע"י זריעה וצמיחה כמו בהשדה דקדושה כ"א ע"י שטורף נפשות דקדושה ומכשילן באיסור עי"ז מקבלים תוס' יניקה מהקדושה דרך שבירה ונפילה כו'. והנה שדה דקדושה נק' אשת חיל דכתיב בטח בה לב בעלה כו' אבל שדה דלעומ"ז נק' אשת זנונים. דהנה כתיב (שלח ט"ו ל"ט) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם. כמו הזונה היינו שמקבלת מאחר. כמו"כ כשהאדם נמשך אחר תאוות גשמי' תאוות היתר וכ"ש תאוות איסור אזי נק' זונה והיינו שמקבל מאשת זנונים מל' דקליפה. שממנה נמשך כתות וחיילות להטות לב בנ"א לזנות אליה לרדוף אחר התאוות כו'. ולכן נק' שדה טריפה שטורפת נפשות מהקדושה ע"י שמפתה אותן ומכשילן במתדומ"ע של איסור. ועי"ז גופא היא מטרפת את הנפשות דקדושה שנטרפי' שם ונעשה הנפש טריפה ממש כמ"ש בזהר (תצוה קפ"ב א' ב') ע"פ טורף נפשו באפו. וזהו מלך לשדה נעבד. וכמ"ש בזהר והאי מלך זמנין דאיהו נעבד להאי שדה. פי' שבחי' מל' דקדושה נעבד לפעמים לבחי' שדה טריפה דקליפה. והיינו כשהעונות גורמים בעת הגלות שההשפעה ממל' דקדושה נמשך למל' דקליפה בסוד ושפחה כי תירש גבירתה כו'. וע"י הפגם שלמטה גורמים זאת. דהנה המקובלים פי' ובשר בשדה טריפה לא תאכלו. בשר נק' אבר המילה ברית קדישא. לפי שבכל האברים יש בשר גידין ועצמות אבל באבר זה אין בו עצם כלל כלל כ"א רק בשר וגידין כו'. ע"כ נק' בשר. וזהו ובשר בשדה טריפה לא תאכלו היינו שצריך לשמור הברית שלא להכניסו ח"ו בשדה טריפה אבל כש פוגמים בזה אזי גורמים גם למעלה להיות מלך מל' דקדושה לשדה נעבד בחי' שדה טריפה כנ"ל. וע"ז בא השעיר דר"ח שאמר הקב"ה הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח. שמחמת מיעוט הירח יכול להיות מלך לשדה נעבד. אבל כשיש יחוד שמשא וסהרא כו' אין יכול להיות אחיזת החיצונים כלל. וזהו מארז"ל (שכת קמ"ו ע"א) בא נחש על חוה. כי חוה היא בחי' ולילה ללילה יחוה דעת שהוא בחי' מל' וזהו יחוה ל' גילוי כמ"ש בת"א בד"ה להבין ענין הברכות. וענין בא נחש על חוה הוא שמחמת חטא עה"ד נתדבקה ברע. והו"ע מלך לשדה נעבד שבחי' מל' דקדושה נעבד להשפיע בבחי' שדה טריפה. ולכן כתי' גבי קין (בראשי' ד' ח') ויהי בהיותם בשדה ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו. בשדה דוקא. לפי שמחמת חטא עה"ד שבא נחש על חוה נתדבקו בשדה טריפה (ועד"ה ואם בשדה שם נח' הענין באריכות ובביאור יותר יעו"ש).
והנה אברהם ושרה הם התיקון דאדם וחוה ושרה תיקנה הפגם דחוה. דכתי' (לך י"ג א') ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו. שהיו במצרים ערות הארץ. ובשרה כתי' (שם י"ב ט"ו) ותוקח האשה בית פרעה. ומ"מ לא נתדבקה ברע כלל. ולכן תיקנה החטא דחוה כי חוה אכלה עה"ד ונתדבקה בסט"א וגרמה להיות מלך לשדה נעבד כנ"ל אבל שרה שהיא בחי' מל' דקדושה היתה בית פרעה ויצאתה משם נקיה וטהורה וכמ"ש (איוב י"ד ד') מי יתן טהור מטמא. שמטמא נפקת טהורה כו'. וז"ש בזהר (שם ע"ב) אתת שרה ונחתת וסלקת ולא אתדבקת ביה. ועי"ז תיקנה גם למעלה שלא יהי' בחי' מל' דקדושה נעבד לבחי' שדה טריפה דלעו"ז. ולכן כתיב ויהיו חיי שרה כמ"ש בזהר בגין כך שרה זכתה לחיין עילאין כי שרה ל' שררה מטרוניתא בחי' מל' ובבחי' מל' מצד עצמה אין לה חיים כי סיהרא ל"ל מגרמה כלום ולכן דוד לא היה לו שנין (זח"ב רל"ה ע"א). ולכן כתיב אשר יעשה אתם כו' וחי בהם שימשיך בהם חיים עילאין ועי"ז זכתה שיומשך בבחי' מל' חיין עילאין מבחי' מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים. פי' מאה שנה דהנה אנת הוא חד ולא בחושבן. דקאי על בחי' כ"ע שאינו בחשבון וערך הע"ס. שכל הע"ס אינן ערוך אליו כלל ומ"מ כולל בעצמו כל הע"ס. אך כמו שכלולים בכתר הם בבחי' שלימות יותר. דהיינו שהיו"ד כלולים מיו"ד. ושם הם מאה ולא עשר. וזהו מאה שנה שהוא ההמשכה מבחי' כ"ע בבחי' שרה מל'. ועשרים שנה. דהנה אעפ"י שאנת הוא חד ולא בחושבן מ"מ אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין וקרינן לון עשר ספירן. שנק' ספירן ל' כמראה אבן ספיר כמו זכוכית בהירה מאיר על ידה אור השמש. כמו"כ הע"ס הם בבחי' בהירות שמאיר על ידם אור א"ס ב"ה. והיינו לפי שאינן נפרדים. כ"א הם אלקות ממש. ולכן הם בבחי' בהירות שאין מסתירים כלל על האור כו'. ולכן נק' ספירן. וזהו שאעפ"י שאנת הוא חד כו' מ"מ אנת הוא דאפיקת כו' ע"ס שכדי שיהי' מאיר אורו ית' בעולמות הוא ע"י הספירן דוקא. וזהו עשרים שנה בחי' חו"ב שהם ראשית הע"ס ושניהם כלולים מעשר לכן נק' עשרים שנה. ושבע שנים הם ז' מדות עליונות. והנה ב' הבחי' דמאה שנה ועשרים שנה. זהו ב' הבחי' דויתרון ארץ בכל היא מלך לשדה נעבד. שמפרש הזהר בתחלה שהוא למעליותא גבוה מאד. כי פי' ויתרון ארץ בכל היא. היינו שמבחי' בכל נשע"ב (שהו"ע יחוד חיצוני דחו"ב) נמשך להיות יתרון ארץ שהוא חידוש הישנות בבחי' תוס' וריבוי כנ"ל. וכמו"כ זהו בחי' עשרים שנה שהם חו"ב. דהנה ובטובו מחדש בכ"י תמיד מעשה בראשית. וכתיב בראשית ברא אלקים. ות"י בחוכמתא. וכתי' כולם בחכמה עשית. ופ"י בזהר (תזריע דמ"ג ע"א) כולם בחכמה עשית בבינה. והיינו שחו"ב הם מקור התחדשות החיות בכל סדר השתל' בתמידיות כו' (והיינו בחי' יחוד חיצוני דחו"ב שאין נפסק לעלמין) ולכן יכול להיות נמשך מחו"ב המשכת החיות בתוס' וריבוי ויתרון אור גדול. וזהו ויהיו חיי שרה עשרים שנה כדי שימשך בחי' ויתרון ארץ בכל היא. אבל מאה שנה שהוא ההמשכה מבחי' כ"ע זהו בחי' מלך לשדה נעבד תר"ך עמודי אור דכ"ע שנמשכי' ע"י המצות והו"ע המשכת או"ח ממש. ולכן הקדים הזהר לפרש תחלה הפסוק ויתרון ארץ למעליותא. ואח"כ מפרש מלך לשדה נעבד לגריעותא והיינו ע"י ששרה תיקנה החטא דחוה שלא יהי' בחי' מל' נעבד לשדה דלעו"ז. עי"ז זכתה לבחי' ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה שהוא בחי' הפי' הראשון שבפסוק מלך לשדה נעבד גבוה מאד נעלה שבחי' מלך עילאה דבחי' כ"ע מתחבר בההוא שדה אשר ברכו הוי' כו'. ואח"כ כתי' עוד שני חיי שרה. כי כל הנ"ל זהו ההמשכה בבחי' שרה עצמה מל' דאצילות. אבל שני חיי שרה הוא שיומשך מבחי' מל' גם בבי"ע כו'. והנה כעת בעבודה מאה שנה ממשיכים ע"י ברכות המצות. חייב אדם לברך מאה ברכות בכ"י (מנחות מ"ג ע"ב) (כנ"ל שהמצות ממשיכי' מבחי' כתר) ועשרים שנה ושבע שנים ממשיכים ע"י ז"ך אותיות התורה: