מגן אבות חלק א· רבי שלמה זלמן שניאורסון
פרשת ויצא
ויחלום והנה סולם וגו'. מלאכי אלקים עולים ויורדים בו והנה ה' נצב עליו. ופי' הרמב"ן ז"ל ענין הסולם הוא מחבר מקום גבוה עם מקום נמוך. וכמו"כ התחברות והתקשרות כל העולמות עליונים ותחתונים הוא ע"י הסולם דהנה כתיב (ישעי' פ"ג ז') כל הנק' בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. בריאה עולם הנשמות. יצירה עולם המלאכים. עשי' כולל גם עוה"ז הגשמי. כי בדרך כלל נחלקים עולמות הנבראים לג' בחי' בי"ע. ויש עוד בחי' כל הנק' בשמי שהוא עולם האצי' והסולם למעלה הוא בחי' המקשר כל העולמות יחד שיהי' התקשרות החיות מאוא"ס ב"ה בהעולמות ומעולם ועד עולם כו'. ופי' מלאכי אלקים עולים ויורדים בו. מלאך ל' שליח שהמלאכים הם שלוחי השפע כמשארז"ל (ב"ר פ' יו"ד) אין לך עשב מלמטה כו' שנאמר (קהלת ה' ז') כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם. וזהו שמלאכי אלקים עולים על הסולם היינו שהתקשרות החיות דבחי' סולם נשפע למטה ע"י המלאכים. אך יעקב ראה עוד והנה הוי' נצב עליו. ויש פי' ( (במד"ר ויצא פס"ט כי' ב') דעליו הוא על הסולם. היינו כי לא כאלה חלק יעקב שאינו מקבל ע"י המלאכים כ"א והנה הוי' נצב על הסולם שמקבל משם הוי' עצמו. וכמ"ש ואתחנן ד' ז') כהוי' אלקינו בכל קראנו אליו. ולא למדותיו. אפי' לא למדותיו ופשיטא שלא להמלאכים כו' כ"א אליו ממש. נמצא שבכל העולם נשפע החיות מהסולם דמלאכי אלקים עולים בו. אך יעקב בחי' נש"י מקבלים מהסולם שהוי' נצב עליו. והנה איתא במד"ר פ' ויצא (פס"ח סי' ד') מטרונה אחת שאלה את ר"י בן חלפתא לששת ימים ברא הקב"ה את העולם ומאז עד עתה מה הוא עושה. השיב לה תחלה יושב ומזווג זיווגים. ובלשון אחר אמר לה עושה סולמות ברקיע מוריד לזה ומעלה לזה שנאמר כי אלקים שופט זה ישפיל וזה ירים (חלים ע"ה ח'). וצ"ל מהו"ע עושה סולמות ברקיע. וצ"ל תחלה החילוק בין הסולם דמלאכי אלקים עולים ויורדים בו לבחי' הסולם שהוי' נצב עליו. הנה בספרי אמרו ע"פ בכל קראנו אליו. אליו ולא למדותיו. ובמ"א ארז"ל (עי' סוטה י"ד א') הדבק במדותיו. והתירוץ כי קריאה והדבק שני ענינים. כי פי' הדבק הוא שיתנהג במדות של הקב"ה מה הוא רחום כו'. אבל הקריאה צ"ל אליו דוקא. אך קשה מהמדרש תלים (סס"י צ"א) ע"פ כי ידע שמי יקראני ואענהו. מפני מה ישראל צועקין ואין נענין ע"י שאין יודעין (לכוון) בשם המפורש אבל לעתיד אני מודיען שמי וזהו כי ידע שמי לכן יקראני ואענהו. והנה צועקים הוא כמו קריאה וכמ"ש כי ידע שמי יקראני כו'. ומ"מ אמרו שצריך לידע בשם והלא השמות הם מדותיו ית' שם אל הוא מדת חסד כמ"ש חסד אל כל היום ושם אלקים במדת הגבורה ושם הוי' מדה"ר. ויש מתרצים כי מה שאמרו לכוון בשם היינו כי השמות אינן המדות בעצמן כ"א אלקות שמלובש בהמדות. וכמו באדם יד ימין הוא חסד. ויש חיות הנשמה שמלובש בהיד שפועל ע"י היד. וכמו"כ למעלה חסד עליון נק' דרועא ימינא בחי' גוף וכלי לבד. ושם אל בחסד הוא הארת אוא"ס שמלובש במדת החסד. וכמו"כ כל השמות. שהרי ארז"ל (בפדר"א נ"ג) עד שלא נבה"ע הי' הוא ושמו בלבד. פי' עולם מדות. וא"כ היו השמות כלולים באוא"ס ב"ה קודם שנאצלו המדות. אך הפי' האמיתי דאליו ולא למדותיו. הנה אליו קאי על עצמות אוא"ס שלמעלה גם מהשמות. אך מה שאמרו בכל קראנו אליו זהו בק"ש שהמס"נ וההעלאה צ"ל אליו דוקא. ומה שאמרו לכוון בשם זהו בשמו"ע שצריך להמשיך ע"י המדות. וע"כ צריך לכוון בשם בברכת אתה חונן הוי' בניקוד פתח. פתיחה וגילוי שיתהווה בחי' חכ' ודעת:
וביאור הענין הנה כתיב (איוב כ"ז י"ג) והחכמה מאין תמצא חכ' בחי' יש כי חכמה ראשית ההשתלשלות אבל התהוות החכ' מאוא"ס שלמעלה מסדר השתלשלות הוא יש מאין. כמו בנפש משכל ולמטה הוא סדר השתלשלות הכחות שרואים איך שכל נולדים מדות. וממדות מח'. וממח' דיבור כו'. אבל איך השכל מתהווה מעצם הנשמה אין מושג כלל כיון שאין מושג כלל עצם הנשמה שלמעלה משכל. ע"כ השכל מלמעלה מהשכל הוא יש מאין. וכמו"כ למעלה. מבחי' ח"ע מתחיל סדר השתלשלות וח"ע היא ראשית ומקור כל סדר ההשתלשלות דאבי"ע. אבל התהוות ח"ע מאוא"ס הוא יש מאין. וזהו בד"כ. וכמו"כ בדרך פרט. דהיינו בעולם הבריאה מבחי' חכ' דבריאה מתחיל סדר השתלשלות אבל התהוות חכ' דבריאה מאצי' הוא יש מאין. דהיינו ממה שמל' דאצי' נעשה עתיק לחכ' דבריאה. וכמו"כ בעולם היצירה כו'. וכן בעולם העשי' שמחכ' דעשי' הוא סדר השתלשלו' אבל חכ' דעשי' ממל' דיצי' יש מאין (ומה שמבואר בכ"מ שרק מאצי' לבריאה הוא מאין ליש אבל מבריאה ליצירה ומיצירה לעשי' הוא סדר השתלשלות הכוונה רק בהכתר של כל עולם. דהיינו להיות נמשך ממל' דאצי' התהוות כתר דבריאה (ואפשר אפי' מה שמל' דאצי' גופא נעשית עתיק לבריאה שהוא ע"י המסך רק שבוקעת המסך כו') הוא יש מאין שלא כסדר השתלשלות. וממל' דבריאה נמשך הכתר דיצי' בדרך השתלשלות שמל' דבריאה עצמה נעשית כתר דיצירה בדרך השתלשלות. אבל ביצירה גופא להיות נמשך מכתר דיצי' בחי' חכ' דיצירה הוא יש מאין עד"מ בנפש המשכת השכל מכח המשכיל שלמעלה מהשכל כו') וזהו"ע מצות ואהבת את הוי' אלקיך. דלכאורה אהבה שייך רק מאדם לחבירו שהוא בערכו. אבל לגבי אלקות שאין ערוך אליו איך שייך גדר אהבה. כי אהבה הוא קירוב ודביקות. וגם במה שמכיר ומשיג דוקא. שכ"ז שייך מאדם לחבירו. אבל איך יתכן זה לגבי אלקות ית'. והענין כי שרש אהבה הוא אבה רצון. דהיינו שיהי' הרצון שהוי' יהי' אלקיך פי' שיהי' גילוי אלקות. דלפעמים כתיב (וילך ל"א י"ח) ואנכי הסתר אסתיר פני כו' ופעמים כתיב (ישעי' מ') ונגלה כבוד הוי' והיינו כי ע"פ סדר השתלשלות שהמקור הוא בחי' ח"ע יש צמצומים והעלמים והסתרים כו'. אבל ע"י שנמשך תוס' גילוי אור מעצמות מעצמות אוא"ס ב"ה שלמעלה מסדר השתלשלות וח"ע עי"ז נמשך גילוי אלקות בעולמות. וזהו"ע מצות ואהבת דהיינו שיהי' הרצון ליכלל וליבטל בעצמות אוא"ס שלמעלה מסדר השתלשלות והיינו ע"י ההתבוננות איך כי חכ"ע היא ראשית ההשתלשלות ובחי' ח"ע היא יש מאין לגבי עצמותו ומהותו ית' ואין ערוך אליו כלל כמארז"ל (מנחות ל"ע) ביו"ד נברא עוה"ב בחי' יו"ד נקודה חדא כו' דכל"ח קמי' כו'. ועי"ז בא לבחי' רצון ומס"נ ליכלל בעצמות אוא"ס שלמעלה מסדר השתלשלות. ובזה יתורץ קושיא א' איך שייך אהבה למה שאינו מכיר. אך היינו שע"י התבוננות הנ"ל יבוא לבחי' רצון שיהי' הוי' אלהיך גילוי אלקות וממילא יהי' שייך אח"כ אהבה דביקות ממש. וזהו"ע המס"נ שבק"ש שצריך להיות אליו ולא למדותיו.
ב ועפי"ז יובן ענין הסולם שהוא התקשרות כל העולמות. דהנה בבחי' חכ' דעשי' יש שני בחי' חיצוניות חכמה ופנימיות חכמה. ומחיצוניות חכמה נלקח נפש השכלי' הבהמית ולכן שכלו משיג רק גשמיות אבל השכל של נה"א נלקח מפנימיות חכמה דעשי'. והנה כשמקשר אדם שכלו שמבחי' חכמה דעשי' בהתבוננות באלקות. דהיינו שמתבונן בכל סדר השתלשלות. איך שבעולם העשי' ההשתלשלות מתחיל מבחי' חכמה דעשי' אבל התהוות החכמה דעשי' ממל' דיצי' הוא יש מאין וכן בעולם היצירה כו' וכן בעולם הבריאה כו'. עד שמתבונן גם באצי'. שראשית ומקור כל סדר ההשתלשלות דאבי"ע הוא רק מבחי' ח"ע דאצי' אבל התהוות ח"ע דאצי' מעצמות אוא"ס הוא יש מאין. והיינו שבחי' ח"ע אין ערוך אליו כלל וכל"ח קמי'. ועי"ז בא לבחי' ואהבת כנ"ל שהוא בחי' רצון ומס"נ ליכלל וליבטל בעצמות אוא"ם וא"כ עי"ז נעשה התקשרות הנפש דעשי' שנלקח מבחי' חכמה דעשי'. מלמטלמ"ע. לבחי' ח"ע דאצי. וגם באוא"ס שלמעלה מהחכמה. ועי"ז גורם ההתקשרות בכל העולמות עד שיתקשר עולם העשי' באצי' וגם באוא"ס עצמו כו'. ונמצא שהמס"נ שבק"ש שהוא אליו ולא למדותיו נק' סולם המקשר כל העולמות עם עצמות אוא"ס שלמעלה מסדר השתלשלות. וז"ש בת"ז (חיקון מ"ה) סולם דא צלותא וכן הוא עפ"י המד"ר (ויצא פ' ס"ח) שאמרו סולם זה הכבש מוצב ארצה זה המזבח כו'. ועתה הרי תפלה במקום קרבנות כו'. וזהו"ע בחי' סולם שהוי' נצב עליו בחי' אני הוי' ל"ש ואין ערוך אליו כו' ובזהר אמרו שעיקר אני הוי' ל"ש בעת"י אתמר. והיינו בחי' הסולם דנש"י ע"י המס"נ שבק"ש ותפלה כנ"ל. אך להבין מהו"ע הבחי' סולם דמלאכי אלקים עולים ויורדים בו. הנה ובטובו מחדש בכ"י תמיד מע"ב. שמחדש ממש בכ"י ורגע. אבל מ"מ הכל על אופן א' ובגמ' (ע"ז נ"ד ע"ב) נק' זה מנהגו ש"ע והיינו לחדש הישנות ומקור התחדשות חיות זה הוא מיחוד חיצוני דחו"ב. וזהו בראשית בחוכמתא. וזהו ג"כ מחדש כו' מע"ב. דהיינו שמהאור המלובש בחכמה נמשך בכ"י המשכת חיות חדש לחדש כל סדר ההשתלשלות וזהו"ע הסולם שמלאכי אלקים עולים כו' היינו המשכת התקשרות החיות מאוא"ס בכל העולמות ומעולם ועד עולם להחיותם כו' והוא בחי' ובטובו מחדש בכ"י תמיד מע"ב לחדש הישנות לבד ומקור ההמשכה הוא רק מהאור שמלובש בחכ'. ומ"מ כתיב' מלאכי אלקים עולים ויורדים בו שנצרך לזה העלאת מ"נ כדי להמשיך חיות זה בבחי' תוס' וריבוי. והיינו ע"י עבודת המלאכים בשירה וזמרה שלהם. וזהו"ע כל הפרק שירה. כדי להמשיך בחי' ובטובו מחדש כו'. וכ"ז הו"ע הסולם שמלאכי אלקים עולים בו אבל בחי' סולם שהוי' נצב עליו הוא המשכת או"ח ממש. דהיינו תוס' אורות מעצמות אוא"ס שלמעלה מסדר השתלשלו' וזהו תוס' מרובה על העיקר. כי החיות הקצוב בעולמות הוא רק מהאור שמלובש בחכ'. אבל התוס' אור הוא מעצמות אוא"ס שלמעלה מהחכ'. אשר הח"ע כל"ח ואין ערוך אליו ית' כלל. אך צ"ל איך יכולים גם נפשות דעשי' להמשיך כ"כ גבוה מאד דהיינו בחי' הסולם שהוי' נצב עליו. והענין דאיתא בכהאריז"ל דנשמות התנאים היו מעולם הבריאה. ואמוראים מעולם היצירה. ונשמות דורותינו אלה הם מעשי' ולכן נק' עקבות משיחך בחי' עקביים. וצ"ל דהרי כאו"א אומר אלקי נשמה שנתת בי טהורה היא אתה בראתה. ששרשה בבחי' טה"ע. והיינו כי אפי' הנפש דעשי' יש לה רוח ביצירה היינו בבחי' חכ' דיצירה ונשמה בבריאה. ובחי' חי' שנמשכת מחכ"ע דאצי'. וגם בחי' יחידה שלמעלה מאצ'. וא"כ גם בחי' נפש דעשי' יש לה שרש בבחי' ח"ע דאצי' וגם בלמעלה מהחכ'. ונק' מזלי' חזי. ומה שמבואר בכהאריז"ל שנשמות התנאים היו מבריאה היינו שגם נשמתם שמלובש בגופם הי' מבריאה כו' והנה כתיב (האזינו ל"ב פ') יעקב חבל נחלתו. כמו חבל שראשו א' למעלה וא' למטה וכשמנענעים קצהו התחתון מתנענע ג"כ קצהו העליון כמו"כ יש חבל ההתקשרות והחיבור בין בחי' נפש דעשי' גם עם שרש שרשה בחי' ח"י כו'. ולכן ע"י שהנפש דעשי' למטה מתבוננת בביטול כל סדר ההשתלשלות כנ"ל באריכות ובאה לבחי' ואהבת. ליכלל וליבטל בעצמי' אוא"ס שלמעלה מסדר השתלשלות. אעפ"י שלמטה הביטול מעט מזעיר. וגם שהביטול וההתכללות למעלה מהשתלשלות של נפש דעשי' הוא רק בכתר דעשי' שממל' דיצירה שזהו הלמעלה מהשתלשלות של נפש דעשי'. אך היא מעוררת ברוח דיצירה ונשמה דבריאה עד בחי' ח"י. אשר בשרש שרשה ח"י שם נעשה ביטול והתכללות ממש בעצמות אוא"ס ב"ה ועי"ז נמשך אח"כ המשכת גילוי תוס' אור מלמעלה מסדר השתלשלות שיהי' התקשרות החיות מעצמות אוא"ס שלמעלה מהחכ' בכל סדר השתלשלות שהו"ע הסולם שהוי' נצב עליו. וכ"ז הוא בחי' מס"נ דק"ש אליו ולא למדותיו שהו"ע הסולם והתקשרות הנפש דעשי' מלמטלמ"ע בבחי' ביטול בעצמות אוא"ס שלמעלה מסדר השתלשלות. אבל אח"כ בשמו"ע שצריך להמשיך הגילוי מלמעלמ"ט מעצמות אוא"ס ב"ה ע"ז אמרו שצריך לכוון בשם. דהנה ח"י ברכות הם כנגד ח"י חוליות השדרה ברכות כ כ"ח ב) כמו ח"י חוליות הם מקשרי' כל האברים וממשיכים החיות בכל האברים. כמו"כ המצות נק' רמ"ח אבד"מ. ושס"ה ל"ת הוא בחי' כי הדם הוא הנפש. שהתלבשות החיות הוא בהדם כו אך מצות צריכות כוונה. ובלא כוונה כגוף בלא נשמה. דהיינו שהכוונה שהכוונה הוא להמשיך חיות אוא"ס ברמ"ח אבד"מ. והתפלה היא כוונת המצות. כי עיקר התפלה הוא לבוא לואהבת שיהי' לו רצון באמת להמשיך גילוי אוא"ס. וע"י רצון זה ממשיך גילוי אוא"ס בהמצות שהם רק בחי' אברים וכלים כו'. ולכן כתיב בק"ש תחלה ואהבת כו' ואח"כ והיו הדברים האלה כו' וקשרתם לאות כו' משא"כ בלא כוונה כגוף בלא נשמה. ולכן אפי' פושעי ישראל מלאים מצות כרמון (עירובין י"ט מגילה ו'. סנהדרין ל"ז א'. שה"ש רבה פ"ד) ומ"מ נק' פושעי ישראל כו' וזהו"ע ח"י ברכאן דצלותא בחי' ח"י חוליות. שהח"י ברכאן הם המשכות אוא"ס ברמ"ח אבד"מ שהם המדות עליונות ולכן צריך לכוין בשם כי השמות הו"ע המשכת החיות מאוא"ס בהמדות כנ"ל. ולפי' זה דסולם קאי על צלותא לכן פי' מלאכי אלקים עולים ויורדים בו קאי על המצות שנק' מלאכי אלקים. נמצא שק"ש סולם מלמטלמ"ע. ושמו"ע סולם מלמעלמ"ט ח"י ברכאן הוא בחי' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. המשכת בחי' חי בבחי' אדם רמ"ח אבד"מ. יחיד חי העולמים מלך. שבחי' מלך רמ"ח אבד"מ יומשך בחי' יחיד חי כו':
ג וביאור ענין ק"ש ושמו"ע הוא ע"פ מארז"ל (ע"ז ד"ג ע"ב) רבותים. ואלפי שאינן כו'. וצ"ל דא"כ הי' צריך לכתוב ח"י אלף. והענין דבאמת יש רבותים ורק ששני אלפים הם בבחי' אין וביטול ואינן בחשבון הח"י אלף. והיינו כי האלפי שאינן הם מקור ההמשכה בהח"י אלף כו'. והנה ק"ש שמע ובשכמל"ו ב' בחי' ביטול דיחו"ע ויחו"ת זהו בחי' אלפי שאינן והיינו שע"י הביטול דבחי' אלפי שאינן שבנפש עי"ז מגיעים ומעוררים מלמטלמ"ע לבחי' אלפי שאינן דבחי' כ"ע כו' כמ"ש במ"א באריכות. ואח"כ בשמו"ע נמשך ע"י הח"י ברכאן ההמשכה מלמעלמ"ט בחי' סולם מלמעלמ"ט. כמו הח"י חוליות ממשיכים מהמוחין שבראש בכל הגוף עד הירכין ממש. ובזה יובן ענין צלותא בלחש ואח"כ חזרת הש"ץ בקול רם. דהנה כתיב (תולדות כ"ז כ"ב) הקל קול יעקב. קלא קדמאה חסר ו' ונק' קלא דלא אשתמע (זח"א ויגש ר"י ע"א). וזהו בחי' תפלה לעני בחי' סיהרא דללמג"כ. וכן כל העולמות דבי"ע נק' בחי' עני כו'. ובחי' תפלה לעני שהוא ההעלאה מלמטלמ"ע (ליכלל באוא"ס ב"ה המאיר באצי') הוא בחשאי וביטול כמ"ש בחנה (ש"א א' יו"ד) והיא מרת נפש כו' מדברת על לבה וקולה לא ישמע. שמצד גודל השפלות והביטול לגבי א"ס ב"ה אין כח להגביה א"ע בבחי' קול. ועד"ז הו"ע צלותא בחשאי ולכן המשמיע קול בתפלתו כו' (ברכות כ"ד ב'). וקול הב' מלא וי"ו. הנה הוי"ו רומז על ההמשכה מלמעלמ"ט. וזהו בחי' תפלה למשה. וכיון שענין תפלה זו היא המשכה מלמעלמ"ט ע"כ הוא קלא דאשתמע. וזהו ג"כ ענין חזרת הש"ץ בקול רם ע"ד וענו הלוים קול רם וארז"ל ירושלמי סוטה פא"נ) בקולו של רם היינו שיומשך הרוממות מלמעלמ"ט בבחי' מל' משא"כ ק"ש וצלותא בחשאי בחי' סולם מלמטלמ"ע ארוממך כו' העלאת המל' ברוממות בחי' תפלה לעני ולכן בחשאי. והנה סלם בלא ו' בגימט' קל. וסולם בוי"ו בגימט' קול והיינו ב' בחי' סולם דק"ש ושמו"ע מלמטלמ"ע ומלמעלמ"ט. שהו"ע בחי' קל קדמאה חסר ו' וקול הב' מלא וי"ו. והנה סולם זה מוצב ארצה. כי לפי שראשו מגיע השמימה שהוא בחי' שמי השמים. וממשיך אח"כ מלמעלמ"ט. ע"כ סולם גדול כזה צריך שיהי' לו מקום עמידה חזקה שיוכל לעמוד בו בטוב כו'. ולכן מוצב ארצה דוקא. והענין דהנה כתיב (ישעי' ס' כ"א) ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ. והקשה בזהר (ח"א דנ"ט ב') איך הם כולם צדיקים. ותירץ שע"י מצות מילה ושמירת הברית. ולפי שהם צדיקים ע"כ ירשו ארץ. דהנה כתיב (ירמי' כ"ב כ"ט) ארץ ארץ ארץ שמעי דבר ה'. נאמר ג' פעמים ארץ. והענין כי המצות נק' בשם ארץ כמ"ש (ישעי' כ"ו) והארץ הדום רגלי. רגל הוא בחי' נש"י בנים אתם כו' וברא כרעא כו'. והמצות שנק' ארץ הם בבחי' הדום להגביה את הרגל דנש"י. ולכך נק' המצות ארץ. כי התורה השגת חכמתו ית' שייך גם ברוחניות בשמים. ולכן נק' התורה שמים כמ"ש (יתרו כ' י"ט) מן השמים דברתי עמכם. השמים כסאי (ישעי' שה). משא"כ המצות אין שייכים כ"א בארץ הלזו הגשמיות לקיימם בגשמי וע"כ נק' ארץ. וגם ארץ ל' רצון שהמצות הם רצוה"ע. וגם תושבע"פ נק' ארץ כמו שארץ מקבל משמים כך תושבע"פ מקבל מתושב"כ מ"ט דאמר קרא כו'. וגם ארץ לשון רצון כי עיקר התגלות רצוה"ע הוא בתושבע"פ דוקא ולא בתושב"כ כמ"ש במ"א. וגם נש"י נק' ארץ כמ"ש (מלאכי ג' י"ב) כי תהיו אתם ארץ חפץ. לפי שנש"י יש בהם הבחי' חפץ וכלות הנפש להוי'. ואהבת את הוי' אלקיך כו'. וזהו ג"פ ארץ. וזהו סולם מוצב ארצה כי סולם דא צלותא כנ"ל. ולכן קיום ועמידת הסולם הוא בבחי' ארץ דהיינו ע"י המצות שנק' ארץ. והיינו כי תפלה היא הבקשה יה"ר שיומשך רצון חדש מלמעלה מהחכמה. וזשארז"ל (חגיגה י"ג ע"ב. ועי' בתו"א ד"ה מזוזה ובלקו"ת ד"ה מי"פ. ובזח"ג רע"ת א') מט"ט קושר כתרים לקונו כו' המשכת בחי' כתר. והנה כדי שיומשך רצוה"ע ע"י התפלה צריך תחלה לקיים המצות שהם רצוה"ע. וכמארז"ל (אבות פ"ב) עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו. כי תרי"ג מצות דאורייתא וז' דרבנן הם תר"ך עמודי אור. וגם המצות נותנים כח באדם שיוכל לבא בתפלה לבחי' בכל מאדך שהוא העלאה מלמטלמ"ע לבחי' אליו כו'. וזהו שהסולם דתפלה מוצב ארצה דוקא. וגם מוצב ארצה בבחי' תושבע"פ שנק' ארץ. לפי שמצד התגלות הרצוה"ע שבתושבע"פ זהו הכח שיוכל האדם לבא בתפלה לבחי' רצוה"ע שלמעלה מהשכל וז"ש (קהלת י"ב י"א) דברי חכמים כדרבונות וארז"ל (במד"ר נשא פי"ד סי' י"ב ותנחומא ס"פ בהעלתך) נמשלו ד"ת לדרבן שמורים דעה ובינה בבנ"א וזהו כל עיקר התפלה לבא לבחי' בינה כמו שאנו מבקשים ותן בלבנו בינה כו'. וגם מוצב ארצה נש"י לפי שנש"י דוקא הם ארץ חפץ שיכולים לבא לבחי' רעו"ד בכל מאדך ע"י בחי' ארץ דמצות ותושבע"פ. ועי"ז שסולם מוצב ארצה עי"ז וראשו מגיע השמימה שהוא בחי' אליו ולא למדותיו. וזהו ועמך כולם צדיקים. ע"י המילה. לעולם ירשו ארץ בחי' סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה וכמ"ש (נצבים ל י"ב) מי יעלה לנו השמימה ר"ת מילה כו':
ד וכ"ז הוא הפי' דסולם דקדושה אבל יש עוד פי' במד"ר דסלם הוא אותיות סמל. סמל הקנאה. צלמו של נבוכדנצר. דהנה כתיב (קהלת ו' י"ד) זלעו"ז. שיש בחי' זה בקדושה ולעו"ז בקליפה יש ג"כ בחי' זה. שהרי משה נתנבא בזה שלמעלה מבחי' כה כדמותינו. וכתיב (ברכה ל"ד י') ולא קם נביא עוד בישראל כו' וארז"ל (מד"ר ס"פ נשא ילקוט ס"פ ברכה) אבל באוה"ע קם ומנו בלעם וא"כ בלעם ג"כ בחי' זה וכמ"ש (שמיני י"א כ"ט) וזה לכם הטמא אך הוא בקליפה. וזהו זלעו"ז. וע"ז כתיב (תלים ע"ה ח') זה ישפיל וזה ירים שמשפיל בחי' זה דקליפה ומרים בחי' זה דקדושה דהנה קודם חטא עה"ד היו הקליפות בשפל המצב דהיינו בתחתית סיום הקדושה היו עומדים. וקבלת חיותן היה רק מבחי' מותרות ושמרים דקדושה. דהיינו מבחי' שערות וצפרנים. וז"ש (תולדות כ"ז י"א) עשו אחי איש שעיר. וגם מסוף הצפרנים שעומדין ליקצץ. אבל ע"י חטא עה"ד נעשה הגבהה בקליפה שעלתה למעלה מעלה כו' בסוד אם תגביה כנשר (עובדי' א' ד') והיינו כי מצד עצמותו ומהותו ית' כחשכה כאורה. ומה שיש רצון בתומ"צ הנה רצון אותיות צנור. שמצמצם א"ע בבחי' רצון. וזהו"ע עושין רצונו ש"מ כו'. כי אם צדקת מה תתן לו כו' (איוב ל"ה ז'). וזהו"ע אם תגביה כנשר שהוא הגבהת הסט"א לקבל מהבחי' דכחשכה כאורה. וזה נק' סולם דלעו"ז. כי ענין הסולם הוא התקשרות מקום נמוך עם מקום גבוה. וכמו בקדושה ענין הסולם הוא שיהי' התקשרות העולמות עם עצמות אוא"ס שלמעלה מסדר השתלשלות. וכמו"כ בלעו"ז הגבהת הסט"א לקבל מלמעלה מסדר השתלשלות מהבחי' דכחשכה כאורה זהו"ע סולם דקליפה. והנה כשישראל מתחזקים בהסולם דקדושה ע"י תפלה ותומ"צ אזי נשפל הסולם דלעו"ז. וזהו"ע זה ישפיל וזה ירים כו' שמשפיל בחי' זה דקליפה. אבל ע"י החטא גורמים ח"ו הגבהת הסולם דלעו"ז. וזה הי' ענין צלמו של נבוכדנצר. שע"י שחטאו ישראל בימים ההם גרמו הגבהת בחי' סולם דקליפה. שהו"ע הצלם שראה בחלומו. ומחמת זה נתגדל נבוכדנצר למאד. ועפ"ז יובן ענין הקב"ה עושה סולמות ברקיע. פי' אחר שברא כל העולמות עושה סולמות כו' דהיינו שיהי' התקשרות העולמות עם אוא"ס ב"ה. וגם התקשרות כל העולמות זע"ז. וסולמות לשון רבים ומיעוט רבים שנים. כי בדרך כלל יש ב' בחי' סולם. בחי' הסולם דמלאכי אלקים עולים ויורדים בו שהוא התקשרות החיות מאוא"ס ב"ה בעולמות לחדש הישנות שנמשך מבחי' יחוד חיצוני דחו"ב. ובחי' הסולם שהוי' נצב עליו כנ"ל שהוא התקשרות המשכת תוס' או"ח מעצמות אוא"ס בעולמות שנמשך ע"י יחוד פנימי דחו"ב. ותמיד צריך לעשות בחי' סולמות אלו. וזהו התשובה על שאלתה לששת ימים ברא הקב"ה את העולם מאז ועד עכשיו מה הוא עושה כו'. וזהו ג"כ ענין מה שבלשון אחר אמר לה מזווג זווגים. דהיינו ב' מיני זווגים. זווג חיצוני דאו"א וזווג פנימי דאו"א שע"י ב' זווגים אלו נעשים הב' סולמות. וא"כ הכל ענין אחד ממש. רק שהשיב לה בלשון אחר וענין מוריד לזה ומעלה לזה. היינו שמוריד בחי' זה דקליפה הסולם דלעו"ז. ומעלה לזה בחי' סולם דקדושה. והכל לפי כשרון מעשה התחתונים כו':
וע"פ מה שנת"ל בענין סולם מוצב ארצה יש לבאר הפסוק וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען. מגורי לשון יראה ולשון אוצר. אוצר של יראת שמים. והנה ארז"ל (אבות פ"ו) אם אין חכמה אין יראה שע"י חכמה דתושבע"פ באים לבחי' יראה. וזהו בארץ מגורי אביו הוא בחי' תושבע"פ. בארץ כנען הוא בחי' קיום המצות שצריך לקימם בבחי' הכנעה וביטול היש. וזהו כנען לשון הכנעה. והנה יעקב הוא בחי' סולם. והיינו לפי שהוא בריח התיכון המבריח מן הקצה אהק"צ. ולכן יש פי' (במד"ר ויצא פס"ט) דהוי' נצב עליו קאי על יעקב. והיינו כי יעקב הוא בחי' הסולם דהוי' נצב עליו ובחי' סולם מוצב ארצה דהיינו בב' בחי' ארץ דתושבע"פ וקיום המצות. וזהו ג"כ ענין וישב יעקב בארץ מגורי אביו תושבע"פ. בארץ כנען בחי' מצות. והנה הוי' נצב עליו ר"ת עניו. כי אין אוא"ס שורה אלא במקום ענוה וביטול בתכלית ע"ד חכמה כח מ"ה כו':
וירא והנה באר בשדה כו' ואי' במד"ר (ויצא פ"ע) באר זה ציון. וצ"ל מהו הענין שציון נק' באר. כתי' (שיר ד' ט"ו) באר מ"ח ונוזלים מן לבנון. וצ"ל הלא הבאר מ"ח הוא בארץ ונובע מלמטלמ"ע וא"כ איך שייך לומר ע"ז ונוזלים מן לבנון. הנה כתיב בראשית ברא וארז"ל (במד"ר בראשי' פ"א בחקתי פ' ל"ו) בשביל התו' שנק' ראשית ובשביל ישראל שנק' ראשית. והענין כי תכלית הבריאה הוא שנתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים (מד"ר במדבר פי"ג) והמשכת דירה זו היא ע"י התומ"צ וע"י ישראל כו' וצ"ל פי' וענין דירה בתחתונים הלא מלכה"כ ולית אתר פנוי מיני'. אך הענין כי על בריאת העולמות כתי' (תלים קמ"ח) יהללו את שם ה' כי הוא צוה ונבראו. שהתהוות וחיות העולמות הוא רק מבחי' שם לבד. וזהו שם הוי' כו'. וכמאמר בורא קדושים ישתבח שמך שאפי' התהוות בחי' קדושים שהו"ע הנשמות והג"ע הוא ג"כ רק מבחי' שמך לבד. כמו למטה באדם השם אין נוגע לעצמיות האדם כלל. כמו"כ למעלה ענין שם היינו הארה בעלמא שאין נוגע למהו"ע כלל וגם כתי' (ישעי' כ"ו ד') בי"ה הוי' צור עולמים. שלא מן כל השם הוי' נתהוו העולמות כ"א רק בי"ה מן הוי' כו'. וארז"ל מנחות כ"ט ע"ב) ביו"ד נברא העוה"ב ובה' נברא העוה"ז וכמשל ביטול ב' אותיות לגבי כללות כח הדיבור. וכ"ש לגבי כח המח' ועצם הנפש כו'. והנה כיון שהתהוות העולמות הוא רק מבחי' בי"ה כו' בחי' מלכות שם והארה בעלמא. לכן נתהווה סדר השתלשלות העולמות בבחי' העלם והסתר ובבחי' גבול כמו מהארץ לרקיע מהלך ת"ק שנה. עד שלמטה נעשה חשך והסתר אלקות לגמרי אבל פי' וענין דירה בתחתונים היינו שיומשך בעולמות הגילוי מבחי' אור א"ס ממש. דהיינו מבחי' עצמיות ולא רק מבחי' שם והארה כו'. וזה נק' דירה. כמו במשל למטה שבהדירה מתגלה עצמיות האדם. ועי"ז יהי' התגלות אלקות גם למטה. כי דוקא מצד מקור ההתהוות שהוא בחי' שם והארה. מלכותך מכ"ע. יכול להיות העלם והסתר שיסתירו העולמות כו'. אבל ע"י המשכת הגילוי מבחי' עצמיות אוא"ס ע"ז אין יכולים העולמות להסתיר ונמשך הגילוי למטה כמו למעלה וכענין (חלים קי"ג) המגביהי וכו' המשפילי לראות בשמים ובארץ בהשוואה א' כו':
ב והנה כדי להמשיך דירה בתחתונים שהוא המשכת הגילוי מעצמיות אוא"ס ממש. הוא ע"י מעשה המצות כמ"ש (ואתחנן ו' ז') והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך כו'. כי מתחלה כתיב שמע ישראל שם ע' זהו מקור חיות העולמות. אבל ע"י המצות נמשך מבחי' אנכי ממש שהוא עצמות אוא"ס. והיינו כי רמ"ח פקודין אינון רמ"ח אברים דמלכא. כמו האברים שהם עצמיות האדם. ולא כמו שם שאינו נוגע לעצמיות האדם כלל. כמו"כ המצות הם רמ"ח אברים דמלכא שהם המשכות מבחי' עצמיות אוא"ס ממש. ואעפ"י שהמצות מלובשים בענינים גשמיים ואיך הם רמ"ח אברים דמלכא. אך הנה כל המצות ישנם למעלה. כמו הטלית וציצית שלמעלה הטלית הוא בחי' עוטה אור כשלמה (תלים ק"ד). נתעטף הקב"ה בטלית לבנה (מד"ר בראשית פ"ג ילקוט רמז ד'). והציצית הם בחי' ושער רישי' כעמר נקא. וכמו"כ הד' בתים דתפילין למעלה הו"ע ד' מוחין שבהם מלובש אוא"ס. וזהו ענין הקב"ה מניח תפילין ( ברכות ד"ו ע"א). ולכן ארז"ל (שם ז' ע"א) ע"פ וראית את אחורי שהראהו קשר של תפילין כו' וא"כ המצות כמו שהם למעלה הם רמ"ח אברים דמלכא ממש. שהם המשכות מעצמיות ממש כו'. והמצות שלמטה מתעלים למעלה ונכללים בבחי' רמ"ח אברים דמלכא. וזהו והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך. מצוך יש בו ב' פירושים ל' צווי ולשון צוותא. והיינו שע"י קיום הצווי של המצות בבחי' קבעומ"ש. עי"ז עושים הצוותא וחיבור של העולמות עם עצמות אוא"ס בחי' אנכי כו'. משא"כ מצד התהוות העולמות הרי מקור התהוותן הוא רק מבחי' שם לבד כנ"ל. וזהו אשר אנכי מצוך כו'. וזהו ענין מעשה גדול (קדושין ד"מ ע"ב). והיינו כי המשכת דירה בתחתונים גם למטה בעוה"ז הגשמי הוא ע"י מעשה המצות דוקא. לפי שהם עשיה גשמיות. משא"כ עסק התורה הוא רק ברוחניות דהיינו בדיבור ולא במעשה. והעיקר הוא רק בשכל ומחשבה כו'. ולכן כדי להמשיך הגילוי בגשמיות הוא ע"י מעשה דוקא. וז"ש לעתיד (זכרי' י"ד ד') ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים. רגליו דוקא שהו"ע המצות בחי' מעשה כו':
אך צ"ל ענין נמנו וגמרו תלמוד גדול שמביא לידי מעשה (שם) והענין שזהו שארז"ל בראשית בשביל התורה שנק' ראשית פי' שעיקר בריאת העולמות שהוא כדי להמשיך דירה בתחתונים הוא ע"י התורה שנק' ראשית. והיינו כי המצות הם רמ"ח אברים דמלכא. והנה כמו עד"מ למטה באדם אעפ"י שבהאברים מלובש עצמיות הנשמה כנ"ל מ"מ עיקר גילוי עצמות הנשמה הוא במוחין שבראש שכללות הגילוי נמשך תחלה במוחין שבראש ואח"כ מתחלק החיות לרמ"ח אברים. וא"כ הראש הוא ממוצע שעל ידו נמשך התפשטות החיות מעצמיות הנשמה ברמ"ח אברים וכמו"כ המצות הם רמ"ח אברים דמלכא אבל התו' היא בחי' ראש ומוחין כו'. שכללות הגילוי מאוא"ס נמשך תחלה בהתורה ואח"כ מהתו' נמשך הגילוי בהמצות שהם רמ"ח אברים כו'. והיינו כי אורייתא מח"ע נפקת. וחכמה כח מה תכלית הביטול ונק' חכים ולא בחכמה ידיעא. שאינה כמו החכמה שבנבראים כי אם שענין ח"ע הוא רק השגת הביטול איך קמיה כל"ח. ולכן ח"ע היא דוקא הכלי לגילוי עצמות אוא"ס. וזהו שכללות הגילוי מאוא"ס בחי' אנכי כו' נמשך תחלה בח"ע ואח"כ מח"ע נמשך גילוי האור ברמ"ח אברים דמלכא שהם המצות. וזהו פי' גדול תלמוד שמביא לידי מעשה. פי' שהתו' דמח"ע נפקת היא מביאה גילוי האור במעשה המצות שהם רמ"ח אברים. וזהו בראשית בשביל התו' שנק' ראשית. שהמשכת דירה בתחתונים שהוא המשכת הגילוי מעצמות אוא"ס בחי' אנכי כנ"ל נמשך תחלה כללות הגילוי בתו' ואח"כ מהתו' נמשך האור והגילוי בהמצות. וע"י המצות דוקא נמשך הגילוי למטה בגשמיות כנ"ל בענין מעשה גדול:
ג ועתה צ"ל ענין בשביל ישראל שנק' ראשית והענין שהמשכת אוא"ס בתורה שנק' ראשית הוא ע"י ישראל דוקא. וכמו דוד הי' מחבר תורה שלמעלה בהקב"ה (זא"ג רכ"ב א') והיינו כי אוא"ס עצמו הוא למעלה מעלה מגדר בחי' ח"ע. כי ח"ע היא יו"ד דשם הוי' ונק' כמראה אדם. ורק שהמצות הם בחי' רמ"ח אברים דאדם העליון כו' והתורה דמח"נ היא בחי' ראש ומוחין דבחי' כמראה אדם כו' ולכן על ידם נמשך גילוי אלקו' בעולמות. והנה עצמות אוא"ס הוא כי לא אדם הוא כו'. לכן הוא למעלה מגדר בחי' מהות חכמה ולכן צריכים לעשות החיבור מעצמות אוא"ס ב"ה שיומשך ויתלבש בח"ע. והמשכה זו היא ע"י ישראל. והענין כמ"ש בזהר קוב"ה אע"ג דלית מחשבה תפיסא ביה כלל ברעו"ד תפיס. מחשבה בחי' חכמה אינה תפיסא ביה. כי אוא"ס הוא למעלה מהחכמה. אבל רעו"ד תפיס. רעו"ד היינו רצון והנה ברצון יש ב' בחי' פנימיות וחיצוניות. אך רעו"ד זהו פנימיו' הלב דהיינו הרצון שלמעלה מהטעם ודעת ליכלל וליבטל במציאו' באוא"ס ב"ה. ועי"ז מעוררים רצה"ע שלמעלה מהחכמה וזהו ברעו"ד תפיס. וכענין שרפים עומדים ממעל לו (ישעי' ו') פי' ממעל לשם אד'. ולכאורה תמוה אך לפי שהרצון והתשוקה שלהם בבחי' רשפי אש והתלהבות ליכלל בבחי' קדוש עצמותו ומהותו ית'. ע"כ נחשבים כאלו עומדים שם ממש. והיינו כי ברוחניות אין שייך מקום גשמי כ"א במקום שהרצון הוא. שם הוא בעצמו. וכל המשכות ברוחניו' הוא רק ע"י הרצון. ולכן ע"י הרצון והתשוקה שלהם ליכלל בבחי' קדוש עי"ז ממשיכים מבחי' קדוש ממש שלמעלה משם אד'. וכמו"כ ע"י הרעו"ד והרצון שלמעלה מהשכל ליכלל בעצמות אא"ס ממש עי"ז נמשך הגילוי מבחי' רצה"ע ואא"ס שלמעלה מהחכ'. ובחי' רעו"ד שלמעלה מהטעם כו' יש בכאו"א מישראל. דכתי' (ראה י"ד א') בנים אתם כו' כמו הבן שנמשך בטבע אחר האב בלי טעם ודעת. וזהו בראשית בשביל ישראל שנק' ראשית. פי' שישראל ע"י הרעו"ד הם מעוררים וממשיכים הגילוי מעצמות אוא"ס שלמעלה מהחכמה שיומשך ויתלבש בהתו' דמח"נ. ואח"כ ע"י התומ"צ נמשך הגילוי בעולמות. כי התומ"צ הם רק בחי' כלים לבד. התו' היא בחי' מוחין. והמצות הם רמ"ח אברים דמלכא. אבל המשכת האור בהן מעצמות אוא"ס הוא ע"י הרעו"ד של ישראל. וזהו ענין על שלא ברכו בתורה (נדרים פ"א ע"א) פי' שלא המשיכו אוא"ס בתו'.
ד והנה בחי' רעו"ד זו נק' באר מים חיים. כמו המים חיים שנובעים תמיד בלי הפסק כלל. וגם שנביעתם הוא ממטה למעלה. כמו"כ בחי' רעו"ד זו שהוא הרצון שלמעלה מהשכ ליכלל באוא"ס ב"ה הוא בתמידיות שאין נפסק כלל (ע' בתו"א ד"ה חכלילי בענין אה"ר שאין לה הפסק כלל) והנה כמו המים חיים הוא דוקא כשבוקעים את עפר הארץ ועולים מלמטה למעלה דרך גידי הארץ אזי דוקא נק' מ"ח. משא"כ הגשמים אעפ"י שיורדים מן השמים אינן נקראים מ"ח כלל. כמו"כ הנשמה כשהיתה למעלה לא היתה בבחי' באר מ"ח שלא הי' בה בחי' הרעו"ד. אבל כשיורדת למטה להתלבש בחשך הגוף ונה"ב ובוקעת ההסתר ע"י אתכפי' ואתהפכא אזי דוקא נק' באר מ"ח שמשיגה בחי' רעו"ד. כי זהו ענין יציאת מצרים לצאת מן המצר כו'. וכתי' (חלים קי"ח) מן המצר קראתי יה ענני במרחב. וכמ"ש (ישעי' נ"ח א') כשופר הרם קולך. כמו השופר שצדו א' קצר וצדו הב' רחב. וכך מן המצר דוקא באים אל המרחב. וענין המצר היינו מה שנעשה צר לו כאשר מתבונן איך שהוא רחוק מאלקות בתכלית ונמשך רק אחר הגשמיות והלא לא בשביל זה נברא האדם כ"א כדי להמשיך דירה בתחתונים כנ"ל ועי"ז נעשה צר לו מאד כו'. וזהו ענין כובד ראש. כי ישראל לי ראש (בחי' רעו"ד נק' ראש גלגלתא). אבל עונותי עברו ראשי כמשא כבד יכבדו ממני (תלים ל"ח ה'). וזהו ענין כובד ראש כו' והנה ע"י המצר הוא בא אל המרחב שהוא בחי' רעו"ד בכל מאדך בלי גבול. ולכן דוקא ע"י ירידת הנשמה במצר הגוף היא באה לבחי' רעו"ד ונעשית באר מ"ח. וזהו באר מ"ח ונוזלים מן לבנון כי באר מ"ח זהו הרעו"ד שהוא העלאה מלמטה למעלה בבחי' מס"נ ליכלל בא"ס ב"ה כמ"ש (שם כ"ה) אליך ה' נפשי אשא. אך האתעדל"ע וההמשכה שע"י העלאה זו דבאר מ"ח ע"ז כתי' ונוזלים מן לבנון לבנונית היא בחי' גבוה מאד. דהיינו בחי' וע"י יתיב לבושיה כתלג חיור. שהוא אוא"ס שלמעלה מהחכמה:
ה והנה על בחי' זו דבאר מ"ח שהו"ע רעו"ד. ע"ז אמרו במד"ר באר זה ציון. והענין שארז"ל (ירושלמי תענית פ"ד ה"ב חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקרא מפורש שנקראו ישראל ציון אלא בכתוב זה שנאמר ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך כו' ולאמר לציון עמי אתה. וארז"ל שבפסוק זה מבואר השלשה דברים שעליהם העולם עומד תורה ועבודה וגמ"ח. ואשים דברי בפיך זהו תו'. ובצל ידי זהו צדקה וגמ"ח שניתן ביד. לנטוע שמים וכו' זהו עבודת הקרבנות שבזכותם מתקיימים שו"א כמ"ש סולם מוצב ארצה זהו כבש המזבח וראשו מגיע השמימה אלו הקרבנות שריחן עולה עד לשמים. ואזי דוקא נק' נש"י ציון דהיינו כשמקיימים בשלימות כל הג' דברים הנ"ל והנה בצל ידי שהו"ע צדקה היינו שכללות המצות נק' בשם צדקה. דכמו הצדקה היא להחיות העני דל"ל מגרמיה כלום להשיב חיי נפשו כמו"כ ע"י המצות נמשך דירה בתחתונים שהו"ע חיי עולם כו'. ואשים דברי בפיך שהוא עסק התורה היינו כנ"ל שכללות המשכת האור נמשך תחלה בהתורה ואח"כ נמשך הגילוי להמצות רמ"ח אברים דמלכא. לנטוע שמים שהו"ע עבודה היינו בחי' רעו"ד ואהבת כו' בכל מאדך. שעי"ז נמשך מעצמות אור א"ס שלמעלה מהחכמה בתומ"צ כנ"ל. ואזי דוקא נק' כנס"י ציון. כי ציון הוא לשון סימן כמו ציון המציינת דהיינו שהמצות הגשמיים. טלית ותפילין. הם רומזים לרוחניות המצות כמו שהם למעלה בחי' רמ"ח אברים דמלכא ממש כנ"ל ובהם ועל ידם נמשך גילוי רוחניות המצות עליונות למטה ממש. שהו"ע המשכת אורות עליונים מאור א"ס ב"ה כמו טלית וציצית בחי' לבושיה כו' ושער רישי' כו' כנ"ל. והנה כשיש אתעדל"ת בחי' באר מ"ח הנ"ל בחי' רעו"ד שעי"ז נמשך גילוי האור בתומ"צ כנ"ל בענין ישראל שנק' ראשית אזי דוקא נק' כנס"י בבחי' ציון וסימן לאור הרוחני הנשפע ונמשך בה על ידי התומ"צ. והיינו כי ציון מלשון סימן וחותם זהו כשמקבלת גילוי כל האורות עליונים דאו"א וז"א ע"י התומ"צ ונחקקים בבחי' יסוד שלה בפנימיות. ולכן דוקא כשיש אתעדל"ת דבחי' באר מ"ח הנ"ל אזי נק' ציון. וזהו שארז"ל ע"פ וירא והנה באר בשדה באר זה ציון ע' בתו"א פ' מקץ בד"ה רני ושמחי הב' ובהביאור: