מגן אבות חלק א· רבי שלמה זלמן שניאורסון
פרשת ויחי
המלאך הגואל אותי מכל רע וגו'. להבין מהו"ע המלאך הגואל שלא יתכן דקאי על סתם מלאך כי איך יקבל יעקב הברכה רק ממלאך לבדו. ויש להבין תחלה ענין סמיכות גאולה לתפלה כי בשחר מברך אחת לאחריה שהיא גאל ישראל שהיא סיום וסוף הק"ש והיא מכלל הק"ש וצריכים להסמיך אותה לתפלה. ובערבית שמברך שתים לאחריה היינו משום דהשכיבנו כגאולה אריכתא דמיא. וי"ל זה מהו"ע שהברכה שלאחר ק"ש היא גאולה ושיש לה סמיכה לתפלה. הנה בחזקי' כתיב (מ"ב כ) והטוב בעיניך עשיתי וארז"ל (ברכות יו"ד ב') שסמך גאולה לתפלה וצ"ל שהרי הי' צריך להזכיר כאן כל תורתו ועבודתו בכל ימיו כדי לקרוע גז"ד. וסמיכות גאולה לתפלה זהו מדרבנן. גם להבין דלפעמים משמע שק"ש גבוה מתפלה דמי שתורתו אומנתו מפסיק לק"ש ואין מפסיק לתפלה. ומ"מ אנו רואים כמה דברים שמעכבים בתפלה ואין מעכבים בק"ש כמו עמידה וכוונה כו' דמזה משמע שתפלה גבוה. הנה ארז"ל בספרי ע"פ מי כהוי' אלקינו בכל קראינו אליו. אליו ולא למדותיו. שהקריאה שהו"ע התפלה והבקשה צ"ל אליו דוקא. ולפעמים ארז"ל (במדרש שוח"ט סס"י צ"א) מפני מה ישראל צועקין ואין נענין מפני שאין יודעין לכוון בשם. משמע מזה שהמתפלל והמבקש צריך לכוון תפלתו בשם. והנה ז' שמות שאין נמחקין הם בז"מ עליונות דאצי' שם אל בחסד ושם אלקים בגבורה כו' ולכאורה זהו היפך מאמר הנ"ל שהכוונה צ"ל אליו ולא למדותיו. ואי' בספרים ע"ז כי במדות יש שני דברים. הא' המדה בעצמה והב' מה שהוא ית' מתלבש בהמדה. כי מדות הוא ל' מדו בד לבוש והיינו שהם לבושים אצלו ית' שהוא מתלבש בהם וכמארז"ל בעשרה לבושים נתלבש הקב"ה וברא את העולם וז"ש (תלים קל"ג) כשמן הטוב על הראש כו' שיורד ע"פ מדותיו. והיינו כי אוא"ס ב"ה כשמו כן הוא בל"ג כו' וע"כ כדי שיהי' מקור להתפשטות החיות בבחי' בע"ג ונפרדים הוא ע"י התלבשותו בהמדות כי מדות ג"כ ל' מדה וגבול. כמו ספי' ל' בהירות ול' מספר וגבול והיינו פנימי' הכלי ספי' ל' בהירות וחיצוניות הכלי ל' מספר. ועד"ז פנימי' הכלי' לבוש להשראות אוא"ס וחיצוניות הכלי' נותנים מדה וגבול בהאור כו' וזהו פי' אליו ולא למדותיו שהקריאה שהו"ע התפלה צ"ל אל אוא"ס המלובש בהמדות ולא להמדות בעצמן שהם רק לבושים. וזהו ג"כ הפי' לכוון בשם כי ז' שמות היינו התפשטות אוא"ס ב"ה להחיות המדות כו' ונמצא הכל ענין א'. וזהו ג"כ דרך שאפ"ל כן. אבל הפי' אמיתי דלשון אליו ולא למדותיו הוא מהוע"צ אוא"ס שאינו מלובש כלל בע"ס. וענין לכוון בשם הוא האור שמלובש בע"ס. אך דפי' בכל קראנו אליו הו"ע ק"ש למסו"נ באחד ופי' לכוון בשם היינו בשמו"ע. וביאוה"ע דהנה ידוע המאמר אנת הוא חד ולא בחושבן כו' פי' חשבון הו"ע ערך דהנה בבחי' וגדר מספר שייך לומר ערך כמו יחידות עשירות מאות אלפים רבבות שהכל הוא בחי' מעשר זמ"ז ולכן אפי' יחידות הוא בערך מה לבחי' רבבות. אבל לגבי בחי' שלמעלה מהמספר לגמרי אין ערוך כלל בשוה א' עם אלפי רבבות. ועד"ז יובן למעלה שבבחי' סדר השתלשלות אצילות ע"ס שייך לומר ערך אפי' בחי' מל' סוכ"ד ונק' אחרית לגבי חכ"ע ראשית השתלשלות. אבל לגבי עצמות אוא"ס ב"ה שלמעלה מסדר השתלשלות כיון דלמכאמא"כ והוא פשוט בתה"פ הרי כל הע"ס אינן ערוך אליו ית' וכמ"ש כולם בחכ' עשית שחכ"ע כעשי' גשמי' נחשבת וכל הע"ס נק' רק לבושים אצלו כמארז"ל בעשרה לבושים כו' כנ"ל וזהו אנת הוא חד ולא בחושבן פי' לא בחושבן היינו שאין הע"ס ערוך כלל אליו ית' וזהו"ע ק"ש שמע ישראל שהו"ע התבוננות איך שכל הע"ס הם רק לבושים ואינן ערוך כלל לגבי עצמותו ומהותו ית' וכעשי' גשמי' נחשבים כו' ולכן נמשך למסו"נ שהוא העלאת הנפש באה"ר ליכלל במהוע"צ ית' דוקא ולא ירצה בהגילוי שבסדר השתלשלות וכמ"ש מי לי בשמים כו' וזהו שבק"ש שהוא המס"נ והעלאה צ"ל דוקא אל מהוע"צ ית' שלמעלה מהשתלשלות. וזהו דבכל קראנו אליו קאי על מס"נ דק"ש. והנה ע"י מס"נ והעלאה זו נמשך המשכת או"ח מעצמות אוא"ס ב"ה וראשית גילוי המשכה זו הוא בחכמה כי חכמה כח מה אין וביטול לגמרי לכן יוכל להיות בה גילוי א"ס אשר אתה הוי' לבדך וכולא קמי' כל"ח. אבל בבחי' יש אין יכול להיות גילוי זה כמו אפי' בבינה שהו"ע הבנה והשגה בחי' יש. והנה כשנמשך או"ח הנ"ל בח"ע אזי נעשה יחוד חו"ב תרדל"מ והיינו יחוד אין ויש שיוכלל היש דבינה באין דחכמה. וזהו הוי' אלקינו שהוא המשכת או"ח הנ"ל בחו"ב שיהי' יחוד חו"ב כו' ואח"כ הוי' אחד הוא ההמשכה והגילוי בהמדות דאצי' כי מצ"ע הם ענפין מתפרדין חסד הוא בחי' ומהות בפ"ע כו' והתחלקות זו הוא מצד יש והתגלות של כל מדה כו' אבל כשנמשך ומאיר בהן אוא"ס שלמעלה מסדר השתלשלות אזי נעשה הביטול אמיתי וע"י ביטול זה מתכללים והיו לאחדים ממש וזהו הוי' אחד. עי' ביאור דוהניף וביאור דמי מנה בענין עפר יעקב:
והנה המשכה זו נק' גאולה. דהנה תיבת גאולה מצינו ביובל כמ"ש גאולת עולם תהי' לו וביובל יצא. דהנה יובל הוא שעה"נ דבינה שארז"ל (ר"ה כ"א ב') מ"ט שע"ב נבראו וכולם נמסרו למשה ושעה"נ לא השיגו בחייו. פי' מ"ט שע"ב הו"ע צמצום האור שיבוא לידי הבנה והשגה והבנה והשגה זו מתגלה בהמדות. ולכן הם מ"ט שע"ב כנגד ז"מ הכלולין מז' כו אך בחי' ח"ע הוא בחי' אין וביטול היפך השגה ולכן בחכמה מאיר האוא"ס שלמעלה מהשתלשלות. עד"ה ויצום כו'. ושעה"נ הוא מחבר חו"ב יחד שיתגלה האור שלמעלה מהשתלשלות בבינה וזו"נ דאצי'. ולכן על ידי גילוי זה נמשך הגאולה וחירות משעבוד מלכיות כי השעבוד הוא נמשך מצד סדר השתלשלות שההנהגה הוא עפ"י ז"מ ובמדות יש זלעו"ז כו' אבל הגאולה אינה אלא מגילוי האוא"ס שלמעלה מהשתלשלות כו'. וכמו גאולת מצרים אשר מצרים ל' מצרים וגבולים והיינו מצד סדר השתלשלות אך גאולת מצרים הוא על ידי האור שלמעלה מהשתלשלות כו'. וזהו"ע הגאולה בסיום וסוף הק"ש כי על ידי מס"נ בק"ש נמשך גילוי האוא"ס ב"ה מלמעלה מהשתלשלות והו"ע או"ח באו"א וז"א שהו"ע הוי' אלקינו הוי' אחד לכן נק' המשכה זו גאולה כנ"ל גבי יובל. וזהו דאי' במשנה (ברכות פ"ב) על ק"ש אם כיון לבו יצא ופי' ברע"מ אם כיון לבו באחד יצא מגלותא כו'. אך אין נק' המשכת האו"ח שבק"ש בשם גאולה כ"א דוקא כשנמשך בכל הששה מדות עד יסוד ז"א. והיינו כי עיקר הגלות הוא בבחי' מל' דוקא ואני בתוך הגולה ובפשעכם שולחה אמכם לכן הגאולה היא דוקא בבחי' מל' היינו להעלותה מהקליפות וע"ש כו' (משא"כ ז"א דאצי' אינו יורד כלל ברי"ע ובאצי' לא יגורך רע כו') ומל' מקבלת מיסוד דוקא. ולכן כשהמשכת האו"ח בחו"ב וחג"ת נו"ה א"ז שייך לגאולה. אך כשמגיע ההמשכה ביסוד ז"א שממנו מקבלת המל' נק' גאולה לגאול המל' משעבודה והתלבשותה בבחי' גלות בע"ש כו' וכמ"ש פדה בשלום (יסוד) נפשי (מל') וכתיב (מ"א א') חי ה' אשר פדה נפשי כו' אם יגאלך טוב. בחי' אמרו לצדיק כי טוב כו' ואם לא וגאלתיך אנכי בחי' ורב טוב כו' וזהו שברכת גאולה הוא סיום וסוף ק"ש ומכלל ק"ש. היינו שזהו המשכת האו"ח שבחו"ב וז"א על ידי המס"נ באחד. אך בק"ש נמשך האו"ח רק עד יסוד ז"א שבאצי' ובברכת גאולה נמשך האו"ח גם בבחי' יסוד ז"א שיורד להיכל ק"ק דבריאה להעלות המל' מבריאה לאצי' כידוע בכוונת תהלות לאל עליון גואלם. ולכן נק' ברכת גאולה סיום וסוף המשכת האו"ח דק"ש ומכלל ק"ש כו'. וזהו"ע סמיכת גאולה זו לתפלה כי כל עיקר המכוון בהמשכת האו"ח בחו"ב וז"א דאצי' הוא רק בשביל המל' הנק' תפלה לגאול אותה מהקליפות ולהעלותה באצי' שלכן נק' המל' עקרת הבית. בית מלא ספרים עולם האצי' שמלא מע"ס. וכל הפרצופים דאצי' נאצלו לא בשביל עצמן כ"א כדי שיהי' אח"כ אצילות פרצוף מל' מלך על עם כו'. ועוד טעם מה שצריך להסמיך הגאולה לתפלה כי ענין בקשות גאלנו רפאנו וברך עלינו היינו שאף שעפ"י סדר השתלשלות שההנהגה היא ע"י המדות אין יכול לימשך כו' כי מצד החסד הי' נמשך אך יש כנגדו מדה"ד המעכב שאינו ראוי לכך וכמארז"ל (שבת נ"ה א') אין יסורים בלא עון מ"מ מבקשים יהי רצון מלמעלה מהשתלשלות שיתכללו המדות כנ"ל ויומשך השפע ולכן צריך להסמיך גאולה לתפלה להמשיך גילוי האור שלמעלה מהשתלשלות בבחי' תפלה כדי שיושפע כל הבקשות. כי תפלה היא במל' דאצי' כמ"ש ואני תפלה וע"י בחי' מל' הוא כל ההשפעות לעולמות דבי"ע כו' וכמו שמקבלת מלמעלה כך משפעת למטה ולכן אם ההשפעה נמשך לה רק מהמדות דז"א דאצי' א"א שיומשך כל הבקשות כנ"ל שעפ"י חכ' ומדות יש דין ומשפט אם ראוים כו'. ע"כ צריך להמשיך גילוי או"ח הנ"ל שבאו"א וז"א גם במל' והמשכה זו היא ע"י יסוד ז"א צ"ע בחי' כי כל בשמים ובארץ דאחיד כו'. וזהו"ע סמיכת גאולה לתפלה. ועז"א שצריך לכוון בשם כי הבקשה צ"ל נמשך על ידי המדות ולכן צריך לכוון שיתלבש במדה זו כדי שיומשך בקשה זו ובמדה אחרת כדי שיומשך בקשה אחרת כו':
ועתה יובן ענין המלאך הגואל. דהנה יש ב' בחי' מלך ומלאך ושניהם במדת מל'. והענין דעיקר מדת המלוכה הוא הדיבור כמ"ש (קהלת ח') באשר דבר מלך שלטון. וכך למעלה על ידי בחי' דיבור עליון דעש"מ שמהם נתהוו כל העולמות הוא עיקר התגלות המלוכה ונמצא שמל' היא בחי' דבר הוי'. והנה בדיבור יש ב' בחי' א' כשהוא בא בהתגלות ויוצא לחוץ ואזי הוא נפרד משכל האדם. והב' כשהוא מקבל עדיין משכל וחכמה שאזי הוא העלם וביטול הדיבור. דהנה א"א להיות גילוי הדיבור לזולתו בלתי שיקבל משכל תחלה. וכמ"ש גם למעלה אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה (חיוב כ"ח) ואח"כ ויאמר לאדם וכמ"ש ע"ז ברבות (בראשית כ"ד סי' ה'). וזהו מה שנז' בגמ' (ברכות כ' ב') הפלוגתא אם הרהור כדיבור דמי. פי' הרהור אינו מח' כ"א הוא הדיבור כשהוא בהעלם עדיין ומקבל מהחכמה (והיינו כשחושב מה לדבר). והנה אעפ"י שהדיבור כשמקבל מחכמה אזי הוא בהעלם וביטול האותיות כו' מ"מ הוא גבוה יותר לאין קץ מכשהוא בא בהתגלות לזולתו שאזי הוא נפרד מהשכל. וכך יובן למעלה בבחי' מל' דיבור עליון המהוה כל העולמות היינו התגלות הדיבור עליון שאזי הדיבור נפרד מגילוי אוא"ס כו' המלובש בח"ע. אבל לפעמים כשמאיר ח"ע. שבתוכה מלובש אוא"ס. בהדיבור. והיינו כשהדיבור עליון מקבל גילוי ח"ע ואוא"ס. אזי הדיבור הוא בתכלית הביטול בא"ס ע"ד חכמה כח מ"ה. וזהו"ע ב' בחי' דמלך ומלאך ששניהם במל'. היינו כי מלך הוא בחי' מל' דבר הוי' כשהוא בא בהתגלות להוות העולמות. ומלאך הוא כשהמל' מקבל גילוי ח"ע שאזי נק' מלאך בתוס' אל"ף שהוא התגלות אאלפך חכמה כו' וזהו ג"כ מלאך ל' שליח שענין השליח הוא גבוה יותר מכשהוא בבחי' עצמותו כי שלוחו של אדם כמותו וכך למעלה כשהוא שליח מבחי' ח"ע ואוא"ס ב"ה אזי הוא כמותו ממש לגאול כו' ועי' בלקו"ת ד"ה ויקרא. והנה כשהוא בבחי' מלאך אזי הוא בבחי' גואל כנ"ל שהגאולה צ"ל מאוא"ס דוקא. אך על ידי סמיכת גאולה לתפלה יכול להיות הגאולה מבחי' מל' ג"כ וזהו ג"כ המלאך הגואל שעל ידי התגלות אאלפך חכמה הוא בבחי' גואל כו' ובזה יובן ענין דרב ברונא סמך גאולה לתפלה לא פסק חוכא מפומי' כולא יומא (ברכות ט' ב') פי' פומא הוא בחי' דיבור עליון ע"ד שנת' בענין שמש ידע מבואו לבא לפומא לא גלי כו' וענין חוכא הוא בחי' התגלות שמחה בדיבור כמ"ש אם הבנים שמחה. וענין השמחה בדיבור הו"ע התגלות פנימי' אוא"ס והיינו היחוד עליון ולכן על ידי סמיכת גאולה לתפלה לא פסק חוכא מפומי' כולא יומא כו' וענין שאמר יעקב דוקא המלאך הגואל אותי. כי המלאך הגואל זהו"ע סמיכת גאולה לתפלה יחוד העליון ויעקב דוקא המשיך היחוד. כי אברהם רק וימינו תחבקני חיבוק ומקיף לבד ויצחק שמאלו רק התעוררות על היחוד. אבל עצם היחוד מקו האמצעי דוקא. ופי' הגואל אותי מכל רע. דהנה יש רע ברוחניות בעבודה כמ"ש וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. ובכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו להתאוות תאוות זרות כו' ויש עוד רע בגשמיות בבני חיי ומזוני וכמו יעקב שירא מעשו פן יבוא והכני אם על בנים אך מלאך זה הוא גואל מכל רע:
ג הוא יברך את הנערים. דהנה כתיב נער הייתי גם זקנתי וארז"ל (יבמות ט"ו ב') שרו ש"ע אמרו שהוא בבחי' נער דהנה החילוק בין נער לאדם הגדול הוא שבאדם אבריו גדולים יותר וגם המוחין שלו גדולים להשיג גדולות אבל הנער הוא אותן האברים בעצמן אך הם קטנים וגם המוחין מצומצמים בתכלית הקטנות להשיג דברים קטנים כו'. והענין דלמעלה יש ג"כ בחי' אדה"ג ואנפי רברבא והוא בחי' מדות דז"א דאצי' שהם בבחי' א"ס בל"ג ובבחי' יחו"ע ביטול אמיתי והיינו על ידי המוחין עליונים דחב"ד דאצי' המתגלים ומאירים בו. אבל בחי' שרו ש"ע שהוא המקור המשפיע חיות בבע"ג ונפרדים ממש. הנה לפי שגם הוא נתצמצם להיות במדה וגבול ממש. וגם בבחי' יש. לפי שהמוחין וההשגה שלו בתכלית הקטנות כו' ולכן נק' נער. וכשההשפעה נמשך מבחי' נער זה נעשה למטה העלם והסתר לגמרי להיות נראה עולם כמנהגו כו' וכמ"ש (ישעי' ג' ד') ונתתי נערים שריהם. וכתיב (קהלת יו"ד) אי לך ארץ שמלכך נער. וכמ"ש אותותינו לא ראינו. והנה נערים ל' רבים היינו ב' בחי' משפיע ומקבל. והנה כמו שבבחי' דיבור עליון יש ב' בחי'. א' כשהדיבור הוא בהתגלות ופירוד כו' והב' כשהוא בבחי' ביטול ומקבל מבחי' ח"ע שאזי הדיבור נעלה יותר כך גם בבחי' נערים יש ב' בחי'. א' כשהם בפ"ע בבחי' פירוד והב' כשמקבלים מבחי' עליונה יותר וכמו יהושע בן נון נער שפני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה אך כתיב נער לא ימיש מתוך האהל שקבל מבחי' משה ואזי הי' נעלה יותר. ולכן א"ל המלאך עתה באתי משא"כ בימי משה לא קבלו אותו כו' (עד"ה מהרה ישמע). וזהו המלאך הגואל כו' הוא יברך את הנערים שיהי' תוס' ברכה והמשכה גם בהנערים מבחי' או"ח הנ"ל שיהי' למטה ג"כ ביטול כו':
וענין ויקרא בהם שמיושם אבותי כו' התחברות חג"ת דאצי' עם חג"ת דבי"ע. יובן ממה שנת' בפי' היא מתהלכת בין החיות היינו בין ב' בחי' חיות חיון עילאין וחיון תתאין לחברם יחד וא"כ על ידי המל' נעשה התחברות חיון עילאין וחיון תתאין ומזה יובן ענין ויקרא בהם שמי ושם אבותי על ידי המלאך הגואל ועי"ז וידגו לרוב בקרב הארץ דגים שבים אין עין הרע שולט בהם מפני שהים מכסה עליהם. כי ים עלמדאתכ"ס ביטול במציאות ויבשה עלמדאת"ג. אך פי' וידגו לרוב בקרב הארץ שיהי' ביטול דעלמדאתכ"ס גם בעלמדאת"ג ע"ד נוני ימא דאזלין ביבשתא שבבחי' יבשה עלמדאת"ג יומשך הביטול דבחי' ים וכענין קי"ס בבה"ז פ' בשלח ד"ה עוי"ל שהיש הגשמי לא יסתיר כלל על האין האמיתי וכענין מעלת נבואת משה על שאר הנביאים כמ"ש בהגהות לבה"ז הנ"ל. והיינו על ידי המים בחי' תורה גם על ידי המצות וברכות המצות להיות ברוך הוי' מן העולם ועד העולם כו'. עי' בד"ה לא הביט און ביעקב פ"ג:
עי' במ"א עפ"י מאמר הזהר פ' וישב ע"פ ישכיל עבדי וגו'. איך שעיקר הגאולה שהיא התחי' נמשך דוקא ממהוע"צ הא"ס ב"ה היינו מבחי' פנימיות עתיק כו'. והמשכה זו מוכרח להתלבש במל' דאצי' ובמלאך מט"ט פנימי' ו"ק דיצירה (וזהו ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו) שרו ש"ע המהוה יצירה ועשי' כו'. ומזה יובן ענין סמיכות גאולה לתפלה שהוא להמשיך גילוי האו"ח הנ"ל במל' דוקא כו' וע"י המל' דוקא נמשך הגאולה וזהו המלאך הגואל המלאך דוקא כו' וזהו ג"כ ענין יברך את הנערים הו"ע התלבשות המל' במט"ט שרו ש"ע כו':
יהודה אתה יודוך אחיך. הנה בתו"א פ' זו אי' דראובן שמעון לוי הם בחי' ג' פרשיות דק"ש. ובחי' יהודה הודאה וביטול הוא שמו"ע כריעות והשתחוואות. וביאוה"ע הנה ידוע דק"ש נק' בזהר וכהאריז"ל צלותא דמיושב. אבל שמו"ע היא צלותא דמעומד. והנה עמידה למעלה מישיבה כמשל מי שעומד לפני המלך פב"פ אזי אינו יכול לישב כלל. משא"כ כשהוא רחוק מהמלך אזי יוכל לישב. וא"כ כיון ששמו"ע היא צלותא דמעומד זהו למעלה מבחי' ק"ש דמיושב. ובאמת ק"ש דאורייתא ותפלה דרבנן. והענין דכתיב כי אל דעות הוי' דיש ב' דעות ד"ת וד"ע. ד"ת הוא בהנבראים דבי"ע איך שהם יש מאין וד"ע איך קמי' כל"ח שהיש בטל במציאות וזהו אחד גם בז' רקיעים וארץ וכנ"ל והנה ענין ק"ש הוא שאומרים הביטול למטה בבחי' היש דד"ת דבי"ע כמ"ש בכהאריז"ל דיחוד דק"ש הוא בעולם הבריאה כו'. אעפ"י שאומרים אחד ואהבת שהוא הרצוא ליכלל בבחי' יחו"ע דאצי' אבל מ"מ זהו בהיש דבי"ע מה שיש בהם בחי' רצוא והעלאה ליכלל באצי' וכיון שאומרים הביטול דאחד למטה כו' ע"כ הוא מיושב (וכנ"ל במשל מי שרחוק מהמלך אעפ"י שמספר בגדולת המלך מ"מ יוכל לישב). משא"כ שמו"ע היא בחי' הודאה וביטול לבחי' ד"ע איך קמי' כי ההודאה הוא לבחי' שאינו מושג בשכל. והיינו שענין שמו"ע הוא כשמתעלה היש דבי"ע בבחי' הודאה עד שנכלל באצי' ממש. וא"כ ההודאה והביטול דשמו"ע הוא למעלה וע"כ מעומד (ומ"מ ק"ש דאורייתא כמ"ש ע"פ ממושבותיכם דוקא תביאו לחם תנופה סד"ה ואהי' אצלו אמון ע"ש היטב. ועי' ג"כ סד"ה ביאור דשימני כחותם דעיקר הכוונה להיות גם למטה ביטול דיחו"ע הוי' אחד משא"כ כשהיש כבר מתעלה באצי' וביטול כו') וזהו החילוק שבין ראובן שמעון ולוי שהם ג' פרשיות דק"ש צלותא דמיושב לבחי' יהודה בחי' שמו"ע צלותא דמעומד שההודאה והביטול הוא למעלה ממש וכנ"ל וכידוע דאצי' לגבי בי"ע זהו בחי' סוכ"ע לגבי ממכ"ע וע"כ יהודה בחי' הודאה שלמעלה מהדעת לבחי' סובב שאינו מושג זהו מדריגת שמו"ע. ופי' יהודה אתה כו' דלכאורה תיבת אתה מיותר. הענין דאי' בכהאריז"ל דבד' פסוקים אלו מרומז שם גדול מאד הוא השם אגל"א ר"ת אתה גבור לעולם אד'. וזהו יהודה אתה לרמז האל"ף ובפסוק גור ארי' הגימ"ל לא יסור שבט כו' הלמ"ד. "אוסרי לגפן האל"ף. וענין שם זה ומהו השייכות דוקא ליהודה צ"ל פי' אתה גבו ולא פירש מהו הגבורה לפעמים נאמר הוי' גבור מלחמה ולפעמים גבור ומושיע וכאן סתם ולא פירש כו'. הנה ארז"ל (במשנה דאבות פ"ד) איזהו גבור הכובש את יצרו שנאמר טוב ארך אפים מגבור שגבורה זו לכבוש את יצרו הוא מבחי' ארך אפים. וכן למעלה אי' גבורות גבורותיו שכובש את כעסו שזהו גבורה עליונה ונמשך מבחי' ארך אפים כו' והענין כמארז"ל קוב"ה מצלי מאי מצלי יה"ר מלפני שיכבשו רחמי את כעסי (ברכות ז' א'). פי' כעסי הוא מדה"ד. והנה מדה"ד שלמעלה קשה מאד לכבשה כי הדין דין אמת כו'. וז"ש מי ימלל גבורות הוי' ופי' בזהר ל' וקטפת מלילות היינו שמרכך הגרעין והמוץ נופל כו'. ולמעלה מי יכול לרכך מדה"ד כו'. וכדי שיכבשו רחמי את כעסי צ"ל יה"ר מלפני בחי' א"א דוקא. הגם שיש במדות בחי' ת"ת שהוא רחמים התכללות הדין בחסד כמאמר לאכללא שמאלא בימינא כו'. זהו רק כשמדה"ד בלי התגברות יתירה. אבל כשמתגבר מדה"ד למעלה כמ"ש וחרה אף הוי' יעשן אף הוי'. אז א"א להמתיקן רק ע"י המשכת בחי' ארך אפים ונושא עון כו' כמו שלמטה באדם צ"ל גבורה יתירה להיות כובש את יצרו כשמתגבר עליו שצ"ל המשכה וכח מעצם הנפש שלמעלה מהמדות. וכמו"כ למעלה צ"ל גבורה יתירה להיות כובש כעסו. דהיינו להתגבר על מדה"ד. וגבורה זו נמשך מבחי' ארך אפים נושא עון. וזהו טוב ארך אפים מגבור כו' וזהו ג"כ ענין קוב"ה מצלי יה"ר מלפני שיכבשו כו'. קוב"ה זהו בחי' מדות עליונות שיש בהם ב' בחי' קדוש וברוך כמ"ש במ"א. ומצלי יה"ר מלפני דוקא שיומשך מבחי' רצוה"ע כתר רעדכ"ר א"א ועי"ז יכבשו רחמי את כעסי כו'. וזהו אתה גבור לעולם אד' כי שם אד' הוא מדה"ד. מל'. דינא דמלכותא דינא. ואד' אותיות דינא ואותיות א' דין. ורק שהאלף הוא ממתיק הדין דאד'. וענין שם אגל"א הוא שיומשך בחי' טוב ארך אפים מגבור שהוא המשכת גבורה עליונה ממקור הגבורות התגברות האור והכח מבחי' א"א בשם אד' כדי להתגבר על הדין דאד' ולהמתיקו אפי' כשיש התגברות הדינים ח"ו. וזהו אתה גבור לעולם אד' שמבחי' א"א נמשך המתקת הדינים תמיד במל' וזהו לעולם ל' נצחיות כמ"ש ואתה מרום לעולם הוי' שמבחי' מרום נמשך הנצחיות וכמ"ש במ"א. וע"ז כתיב ועתה יגדל נא כח אד' כאשר דברת לאמר ה' ארך אפים כו'. כי שם אד' הוא מדה"ד. וע"כ כדי שגם משם אד' יומשך להיות מדה"ר. וזהו כאשר דברת לאמר ה' ארך אפים כו' היינו שגם מבחי' מל' שהוא בחי' דיבור ואמירה יומשך להיות נושא עון כו'. זהו ע"י יגדל נא כח אד' הגדלת הכח בשם אד'. כי כח הו"ע גילוי ההעלם משרשו ומקורו. והיינו כי שם אד' הוא מל' ושרש המל' הוא בחי' עבמ"ח אנא אמלוך וזהו העונה איש"ר מברך בכל כחו שממשיך בחי' כח אד' עי"ז קורעין לו גז"ד כו'. וגם ענין בכל כחו דהנה יש כ"ח עתים י"ד לטובה וי"ד להיפך ח"ו וכולם במל' כי המל' היא בחי' סיהרא לבנה ויש י"ד ימים של מילוי הלבנה שהם בחי' אור וחסד וי"ד ימים של חסרון בחי' חשך והעלם וגבורה כו'. וכשנמשך מבחי' א"א במל' אז נהפכים כולם לטובה. וזהו קורעין לו גז"ד של ע' שנה היינו כי הז"מ שכלולים מעשר הרי הם ע' וזהו שלימות כל מדה להיותה כלולה ממדות וממוחין ועל ידי המשכה מבחי' מל' דא"ס אז הגם שהסכימו כל המדות עליו לרעה ח"ו נהפך לטובה כו' וזהו ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו כו'. וזהו"ע אלקי עולם ברחמיך כו' אדון עוזנו צור משגבנו כו'. מגן כו'. משגב כו'. עוזנו זהו בחי' המל' עוז וכח ומקור נש"י בחי' כנס"י. וגם כמ"ש ועוז מלך כו' והנה המל' היא בחי' נוק' שם אד' והו"ע תשישות כח כנקבה. אבל אדון הוא דכורא בחי' כח כדכורא דקאים בחילא כו'. ועל ידי ברחמיך הרבים נמשך מבחי' אדון מל' דא"ס במל' דאצי' בחי' נוק' ואז נמשך לישראל בחי' צור ומגן ומשגב ג' מקיפים עליונים המגביהים ומעלים את נש"י כו' שלא יהי' מקום ליניקת החיצונים ודינין תקיפין ח"ו כנ"ל. והנה יהודה מצד ההודאה והביעול לבחי' סוכ"ע (כמ"ש בתו"א ע"ש היטב) ע"כ זכה לבחי' אתה גבור כו' ולכן מרומז בו השם אגל"א. ולכן זכה לגבורה כמ"ש יהודה גבר באחיו מחמת שמקבל מבחי' אתה גבור כו' וזכה למלוכה מלכות ב"ד שנמשך מבחי' זו כמ"ש רמה קרני כו' כי שם אד' הוא בחי' מל' כמ"ש בכל הספרים. וכתיב הוי' בהיכל קדשו היכל בגימט' אד':
ב ועתה צ"ל פי' יהודה אתה מהו"ע ובחי' אתה כו'. הנה כתיב אתה הוא ושנותיך לא יתמו. וצ"ל הלא אוא"ס ב"ה אינו בגדר זמן כלל. כי הזמן הוא בריאה מאין ליש. וא"כ איך שייך לומר אתה ושנותיך לא יתמו. שזה אינו שייך אלא בגד הזמן שלא יכלה כו' והענין כי יש ב' בחי' אתה. כי בס' התפלה אנו אומרים אתה הוא ראשון ואתה הוא אחרון ותקנו זה ע"ש הפסוק אני ראשון ואני אחרון. כי אתה הוא כמו אני ששניהם ל' גילוי כו'. והנה פי' אני ראשון הוא ראשית הגילוי מאוא"ס ב"ה שיהי' בחי' סוכ"ע. ואני אחרון הוא בחי' האחרונה בחי' ממכ"ע שמתלבשת להחיות עולמות בע"ג. וע"ז כתיב מלכותך מלכות כל עולמים מלכותך הוא בחי' סוכ"ע אני ראשון ומלכות כ"ע הוא בחי' אני אחרון. והנה בבחי' מלכות כל עולמים נז' בתורה זמן כמ"ש מלך מלך וימלוך. עבר הוה ועתיד. והיינו כי בחי' מל' שרש הזמן כו' ויש בזה ג' בחי'. א' עצמיות מלכות כ"ע הוא רק מקור חיות הזמן. שרחוק עדיין מאד מבחי' אור וחיות לזמן. וכמו מקור ומעיין שהמקור עדיין כח רוחני ולמעלה מבחי' גילוי מהות מים וכמו מקור השכל שלמעלה מגילוי שכל. והב' כשנמשך מבחי' מל' חיות להחיות הזמן. ויש בזה ג"כ ב' בחי' כידוע שיש לכל נברא ב' מיני חיות. בבחי' סובב ובבחי' ממלא. וזהו הכל יודוך מצד הסובב והכל ישבחוך מצד הממלא כו'. וכמו"כ בבחי' זמן ג"כ יש ב' מיני חיות. הא' רק בחי' מקיף וסובב. והב' מה שמתחלק בבחי' זמן ממש לשנים וחדשים וימים ושעות כו'. וזהו אתה הוא ושנותיך. אתה הוא מקור האותיות ועולם הדבו"ע מאל"ף עד תי"ו וה' מוצאות הפה. ויש בזה ג' בחי'. אתה הוא אחרון עצמיות מלכות כ"ע עצמיות מדת המל' כמו שהיא באצי' שהיא עדיין רק בבחי' מקור ושרש לחיות הזמן. ופי' מקור היינו שאין לו ערך לבחי' הנמשך ממנו. כמו מקור המעיין שהמקור הוא רק כח רוחני למים ואינו מהות מים עדיין כו'. וכן מקור השכל שאינו רק כח להשכיל ואינו ערך למהות כח השכל הגלוי שהוא מושג והוא ראשית הגילוי בנפש משא"כ מקור השכל אינו מהות מושג עדיין שאין מושג מהו למעלה מהשכל. או כמו ענין חומר ההיולי הפשוט מקור הד"י ארמ"ע שאין לו ערך להד"י גשמיים. ואעפ"כ זהו בחי' מקור שממנו הם נמשכים. וכמו"כ עצמיות המל' אינה רק מקור לחיות הזמן. והוא ל' נסתר זהו מה שנמשך חיות בבחי' מקיף לזמן מל' דאצי' כמו שנעשית עתיק לבי"ע ושנותיך החיות שמתלבש ומתחלק בבחי' זמן ממש או"פ. ונק' שנותיך כי הוא העיקר דבחי' שנה כמו שהרוחניות והחיות דבחי' מקום זהו העיקר דבחי' מקום ועל בחי' זו כתיב אתה הוא ושנותיך לא יתמו והיינו דקאי על בחי' אתה הוא אחרון מל' כ"ע. דהיינו שגם הזמן שנמשך ומתהוה מבחי' מל' יכול להיות בו נצחיות שלא יופסק לעד. כמ"ש במ"א ע"פ שובה עד. וע"ז כתיב לעדי עד ימלוך. וזהו שוכן עד כו'. אך זהו רק בחי' יחו"ת לבד שהזמן הוא זמן ממש רק שיומשך בלי הפסק כו'. אך יש ג"כ בחי' יחו"ע היינו כשנמשך בחי' למעלה מהזמן בזמן והיינו ההמשכה מבחי' אני ראשון באני אחרון שלא שייך שם המשך זמן כלל ולא שייך שם עבר הוה ועתיד כלל רק הכל בהתכללות ע"ד שמצינו שהראה הקב"ה לאדה"ר דור דור ודורשיו כו' הרי ראה ביום אחד כל משך שית אלפי שני כו'. וכן ע"ד שמצינו בהאריז"ל שראה והשיג במשך רבע שעה מה שצריך לדרוש שמונים שנה כו'. וה"ז גילוי והמשכת למעלה מהזמן בזמן הגשמי ממש. אך זהו רק ביח"ס. אבל לעתיד ע"י בחי' הודאה ביטול שלמעלה מטו"ד עי"ז יומשך מבחי' אתה הוא ראשון בבחי' אתה הוא אחרון כו'. וזהו יהודה אתה שע"י ההודאה והביטול ממשיך הגילוי להיות בבחי' אתה לנוכח. והיינו שיהי' התחברות ב' הבחי' דאתה הוא ראשון ואתה הוא אחרון וכמ"ש אני ראשון ואני אחרון שיהי' התחברות ב' בחי' אני. דכמו שמאיר הגילוי למעלה בבחי' אני ראשון כמו"כ יהי' הגילוי בבחי' אני אחרון. ועיקר התחברות הב' בחי' אני יהי' לע"ל ועי"ז יהי' התגלות אלקות בעולמות וכמ"ש ונגלה כבוד הוי' כו'. וזהו יהודה אתה. ולכן מרומז כאן שם אגל"א שע"י בחי' גבור הכובש יצרו גבורה שלמעלה מטו"ד עי"ז נמשך בחי' אתה ויהופכו כל הדינים כו'. ולכן יש ביהודה דלי"ת וה"א. שהדלי"ת מורה על יום ד' שבו נתלו המאורות שהי' מארת חסר בחי' עוני דסיהרא וזהו דלי"ת כמ"ש דלותי ולי יהושיע והה"א משלים חסרון הדלי"ת והיינו ע"י היו"ד שבתוך הה"א שהוא המשכת ח"ע ואזי נעשה מדלי"ת ה'. וביאוה"ע מה שהה"א משלים כו' דכתיב אתה הוי' לבדך מלא ה' את עשית את השמים חסר ה' וזהו"ע הה"א שביהודה שהוא התחברות ההמשכה מבחי' אתה הוי' לבדך מלא ה' בבחי' את עשית את השמים חסר ה'. וזהו יהודה אתה נכתב אתה מלא בה"א. שממשיך בחי' אתה הוי' לבדך אתה הוא ראשון. ועיקר הפסוק יהודה אתה נאמר על דוד ושלמה שיצאו מיהודה שאזי הי' קיימא סיהרא באשלמותא:
ג יודוך אחיך. פי' בזהר מה שאחיך יודוך הודאת שאר האחים הוא לבחי' זו דיהודה אתה. דהנה כתיב ששם עלו שבטים שבטי י"ה להודות לשם הוי'. שיש ב' בחי'. שבטים סתם ושבטי י"ה כו'. שתכלית עלייתם מצ"ע הוא להיות שבטי י"ה. כמ"ש בי"ה הוי' צור עולמים ביו"ד נברא העוה"ב ובה' נברא העוה"ז. והיינו כי השבטים מצ"ע בחי' ראובן שמעון ולוי ממשיכים רק בחי' ממכ"ע כמ"ש בתו"א (ושרש ההמשכה רק מבחי' חו"ב וזהו שבטי י"ה). אבל תכלית עלייתם אח"כ הוא להודות לשם הוי' שהוא לבוא לבחי' יהודה שההודאה והביטול הוא לעצמות אוא"ס הסוכ"ע. כמאמר הטוב שמך ולך נאה להודות שבבחי' שמך הארה ממכ"ע יוכל להיות טוב אור וגילוי אבל ולך עצמותו ומהותו ית' ממש נאה להודות שאינו מתגלה כ"א רק בבחי' הודאה. וזהו שאחר ששם עלו שבטים כו' כתיב להודות לשם הוי'. וזהו יהודה אתה יודוך אחיך שאחיך שהם שבטי י"ה הם מודים בבחי' הודאה לבחי' אתה. אתה הוא ראשון אתה הוי' לבדך שמאיר בבחי' יהודה כו'. ובתו"א פי' יודוך אחיך. שהם הגורמים וממשיכים בך להיות בחי' יהודה אתה. ושני הפי' אמת כי א"א לבוא לבחי' יהודה כ"א שיקדים תחלה בחי' ראובן שמעון ולוי ג' פרשיות דק"ש. ואח"כ יודוך אחיך לבחי' יהודה אתה (וכמ"ש בתו"א בהביאור שהמל' מקבל תחלה המשכת הכתר מט"ס דז"א ואח"כ נעשית משפיע שהמל' היא כתר נעוץ תחב"ס כו'):
ידך בעורף אויביך דהנה לע"ל כתיב כי לא בחפזון תצאו כו' משא"כ ביצימ"צ כי בחפזון יצאת. כי ברח העם. ופי' בתניא שביצימ"צ הי' הרע בתקפו ע"כ העצה לברוח מהרע. אבל לעתיד ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ ולכן לא בחפזון חצאו כו' וזהו עדמ"ש בדוד בשנותו את טעמו כו' ויגרשהו וילך. פי' בשנותו את טעמו הוא בחי' אתהפכא מחשול"נ וממרירו למיתקא. לפני אבימלך חכ'. ועי"ז ויגרשהו וילך שהוא גירש את הרע לא כמו ביצימ"צ בחי' אתכפיא שהי' צ"ל כי ברח העם לברוח מהרע כו'. וזהו ידך בעורף אויביך פי' שע"י בחי' יהודה אתה שמקבל מבחי' אתה גבור כנ"ל טוב ארך אפים מגבור כו' עי"ז יהודה גבר באחיו להיות איזהו גבור הכובש את יצרו. ולכן ידך בעורף אויביך שהוא מגרש ומבריח את הרע שהרע צריך לברוח ממנו שיודע שיהי' מנוצח וכמ"ש בדוד שיצא מיהודה ואויבי תתה לי עורף כי אויבי קאי על היצה"ר. וזהו הפי' הפשוט בפסוק כי תצא למלחמה על אויביך ואמרו בזה"ק שעת צלותא שעת קרבא. וגם פי' ידך בעורף אויביך שבעניני עוה"ז צ"ל בבחי' עורף וקרירות כאלו כפאו כמ"ש בתורה אור:
ד ישתחוו לך בני אביך הנה השתחוואה הוא ג"כ ענין המשכה כמו שמרכין ראשו למטה ופי' בני אביך הנה כתיב כי אתה אבינו וקאי על בחי' חכ"ע כמ"ש בתו"א ע"פ זה והענין דכתיב ועבד הלוי הוא כי יש ב' בחי' אתה והוא. אתה זהו בחי' עלמדאת"ג כ"ב אותיות וה' מוצאות הפה בחי' ממכ"ע והוא מורה על העלם עלדאתכ"ס סוכ"ע. וכמו"כ בברכת המצות יש ב' הבחי' ברוך אתה כו' אשר קדשנו כו' וצונו ל' נסתר. וזהו ועבד הלוי הוא שעבודת הלוי להמשיך גילוי בחי' הוא עלמדאתכ"ס. ובכהן כתיב אתה כהן לעולם. ולכאורה צ"ל הלא כהנים הם למעלה מבחי' הלוים וכמ"ש ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים. וכתיב בלוים וילוו עליך וישרתוך שהלוים טפלים לכהנים. וא"כ איך הכהן הוא רק בבחי' אתה והלוי בבחי' הוא והענין שיש בחי' אתה שלמעלה מבחי' הוא. דאי' בזהר תלת דוכתין איקרי אתה כו' ובחי' עצמות אוא"ס נק' אתה בחי' גילוי. והיינו כי העלם וגילוי שייך רק באור שהי' בו צמצומים. אבל עצמותו ומהותו ממש שלמעלה מהצמצום אין שייך בו העלם וגילוי כ"א שנמצא למטה כמו למעלה כי התגלות מציאותו שוה אפי' בעשי' ולכן ש"ש שגור בפי הכל אפי' בתינוקות ולכן עצמותו ומהותו ית' שלמעלה מגדר בחי' העלם וגילוי נק' דוקא אתה לנוכח. וזהו בחי' אתה כהן לעולם שלמעלה מבחי' ועבד הלוי הוא. והיינו כמ"ש כי אתה אבינו. לפי שחכמה כח מ"ה שורה בה עצמותו ומהותו ממש שנק' אתה. והכהן קו הימין חסד מקבל מהחכמה. ולכן אתה כהן לעולם. משא"כ הלוי קו השמאל גבו' מקבל רק מהבינה שנק' הוא. (ועיקר הענין שחכ' נק' אתה דאי' בכתבים מאדמו"ר הזקן נ"ע שחכ' הוא למעלה מהקו. ולכאורה א"ז מובן. והענין דידוע שיש בחי' קו המדה בג' בחי' בבינה ובמו"ס ובגבו' דעת"י. ובאצי' שם הקו"ח בחי' שרביט הזהב מתחיל קצה העליון שלו בבינה שרש גרמוהי כו' שנמשך מבחי' קו המדה וקצה"ת ביסוד ונמצא שחכמה היא למעלה מהקו באצי' ולכן נק' אתה) וזהו ישתחוו לך בני אביך כמ"ש בתו"א אורייתא דמחכ"נ נק' אב. וכן צדקה וגמ"ח נמשך ג"כ מחכ' כי חכ' מקור הרחמים. והעוסקים בתורה וגמ"ח נק' בני אביך. וא"כ ע"י תורה וגמ"ח ממשיכים מבחי' כי אתה אבינו. וזהו יהודה אתה כו'. ישתחוו לך בני אביך שהם ממשיכים בחי' יהודה אתה כו'. והנה משה חיבר שמעון עם יהודה כמ"ש וזאת ליהודה שמע ה' קול יהודה לפי שהי' בלבו עליו על מעשה זמרי ע"כ לא רצה לברכו בפרט וכללו ביהודה עי' בפירש"י וכן בשופטים כתיב ויעל אתו שמעון כו'. וצ"ל למה דוקא עם יהודה והיינו כנ"ל שיהודה הוא כללות נש"י שכולם נק' יהודים וגם תשובה הוא ג"כ ענין הודאה כמ"ש ומודה ועוזב ירוחם: