מגן אבות חלק א· רבי שלמה זלמן שניאורסון
פרשת בשלח
ואכבדה בפרעה ובכל חילו ברכבו ובפרשיו. וידעו מצרים כי אני הוי'. ואיתא במד"ר (שמות פכ"א) עפ"ז מי גרם להקב"ה ליטול שבח וכבוד הזה לא פרעה שניערו בי"ס שנאמר ונער פרעה וחילו בים סוף כו'. משמע שלא הי' יכול להיות התגלות הכבוד עליון אם לא על ידי ההכנעה דפרעה. וצ"ל מהו"ע הכבוד עליון. ולמה תלוי זה בההכנעה דפרעה דוקא. וגם מה שייך ענין התגלות הכבוד עליון שע"י ההכנעה דפרעה לקי"ס דוקא. הרי במצרים הי' ג"כ הכנעת פרעה על ידי עשר מכות ולרב בין זה יש להקדים דהנה איתא במד"ר (קהלת פ"ז סי' ב') ארשב"ג מצינו שהלך הקב"ה מהלך חמש מאות שנה לעשות לו שם שנאמר אשר הלכו אלקים לפדות לו לעם ולשום לו שם (ש"ב ו'). וכן בנחמי' כתיב ותעש לך שם פי' לשום לו שם דהנה שם ואור הוא ענין אחד שניהם מורים על התגלות אלקות. דאור מורה ודאי על הגילוי כמו אור המאיר. ושם הוא ג"כ ענין גילוי כמו למשל האדם שהוא סגור בחדרי היכלו ועל ידי השם קורין אותו שיתגלה לתוץ. והנה התחלת השם והתגלות אלקות הי' מהאבות שהם המשיכו התגלות אלקות למטה. דהנה מצד בריאת העולמות הי' למטה חשך והסתר אלקות לגמרי וכמארז"ל (במד"ר בראשית פ"ג) עד מתי יהי' העולם מתנהג באפילה תבא האורה ויאמר אלקים יהי אור זה אברהם כמ"ש (ישעי' מ"א) מי העיר ממזרח צדק א"ת העיר (בעיי"ן) אלא האיר (באל"ף). וז"ש (ש"ב ז' ט') ועשיתי לך שם גדול כשם הגדולים אשר בארץ. דקאי על האבות שהם המשיכו את השם. אך הגילוי שהמשיכו האבות הוא רק משם שדי וכמ"ש וארא כו' באל שדי ושמי הוי' לא נודעתי להם. דהנה שם זה הוא בספי' יסוד עפ"ק שממדה זו נמשך התגלות אור בבחי' מל'. דהנה ברה"ע נמשך ממדת מלכותו ית' וכמ"ש (חלים קמ"ה) מלכותך מלכות כל עולמים אך העולמות כמו שנתהוו ממדת מל' ית' נקראו בשם עולמים לשון העלם והסתר. שמעלימים ומסתירים על בחי' גילוי אלקות לא מבעיא בעוה"ז הגשמי הוא חשך והסתר אלקות לגמרי עד שמתראה רק טבע עולם כמנהגו נוהג. אלא אפי' בעולמות עליונים ג"כ העלם והסתר שמעלימים ומסתירים על מהות אלקות. הסתר הבורא מהנברא. ונק' אוא"ס ב"ה הידוע מציאותו ולא מהותו. אבל על ידי בחי' יסוד נמשך התגלות אור בבחי' מל' שעל ידי בחי' מל' יאיר גילוי אוא"ס בהעולמות מה שלמעלה ממדת מל' וזהו וירא אלקים את האור כי טוב. שהתגלות אור בשם אלקים הוא על ידי בחי' כי טוב בחי' יסוד. וכמ"ש (ישעי' ג' י"ד) אמרו צדיק כי טוב. בחי' צדיק יסוד עולם. והנה גם השפעת חיות העולמות מקבלת בחי' מל' ג"כ מהיסוד אך ביסוד יש שני בחי'. א' בחי' חיצוניות היסוד שממנו נשפע במל' שפע החיצוניות דלהחיות העולמות בבחי' העלם והסתר. והב' פנימיות היסוד שממנו נמשך שפע הפנימיות שהוא בחי' גילוי פנימיות אוא"ס ב"ה בעולמות שלמעלה מבחי' חיות העולמות. וזהו שבשם שדי יש ב' פי' הא' שאמר לעולמו די (חגיגה י"ב ע"א) שמשם זה נמשך הגבלה. ב' לשון שדי בברכותיו. די סיפוקא דכולא. די מחסורו אשר יחסר לו. שמשם זה נמשך ג"כ שלימות ומילוי החסרון בהשתלשלות. וגם תוספות ברכה דהיינו תוס' אור בהעולמות רק התוס' אור הוא ג"כ כסדר השתלשלות שמאיר בכל עולם לפ"ע באצילות הגילוי לפי אופן אצילות ובבריאה הגילוי לפי אופן עולם הבריאה כו' אבל לא שיהי' הגילוי דאצילות בבי"ע. וזהו ע"ד והריקותי לכם ברכה עד בלי די (מלאכי' ג' יו"ד) ע"ד ברכה שבזריעה שמגרעין אחד נצמח ריבוי גרעינין וכמ"ש (בראשית כ"ו י"ב) ויזרע כו' בארץ וימצא מאה שערים. אבל הכל באופן ומהות א'. ולמטה הגילוי מבחי' אל שדי כמ"ש (ישעי' י"ג ו') כשוד משדי יבא שמשדד ומהרס מערכת הכוכבים עד שיוכל להיות נסים שלא עפ"י מערכת הכוכבים. אבל הנסים הם נסים נסתרים שמלובשים בדרך הטבע. רק שאין הטבע מסתיר על הנס (כי יש מה שאין בעל הנס מכיר בנסו). ע"ד נס דאסתר שארז"ל (מגילה י"א ע"א) שעז"כ ראו כל אפסי ארץ את ישועת כו'. הרי ראו כולם שהוא נס. שהקדים הקב"ה רפואה למכה. ומרדכי הגיד כו'. ותלקח אסתר כו'. והטבע לא הסתיר עליו. ואעפ"כ לא הי' שום דבר יוצא חוץ לטבע. והוא ג"כ ע"ד הנ"ל שהנהגת הטבע לא נתבטל. רק שנמשך גילוי אלקות בהטבע. וזהו שאמר ראב"י (במד"ר לך פמ"ו) ע"פ אני אל שדי. אני הוא שאין העולם ומלואו כדאי לאלקותי. אני אל שדי. שדי באלקותי לכל ברי'. פי' שאין העולם ומלואו כדאי לפי שבחי' אלקות שמהווה עולמות הוא רק מדת מל' ית'. והרי בחי' יסוד הוא למעלה מהשפעת חיות העולמות. ולכן אין העולם כדאי כו'. ושדי באלקותי לכל ברי' פי' לפי שמבחי' זו דשדי יכול להיות נמשך נסים ג"כ. אבל ושמי הוי' לא נודעתי להם. שם הוי' הוא בספי' ת"ת. ומה שמבחי' ת"ת נמשך תוס' אורות הוא להיות שינוי בסדר השתלשלות. דהיינו שיהי' התגלות אוא"ס ב"ה בבי"ע כמו שהוא באצי'. והנסים הנמשכים משם הוי' הם נסים מופלאים שיוצאים מהטבע לגמרי. כמו שהי' בעת יצ"מ. שהי' גילוי שם הוי' כמ"ש (שמות ו' ו') לכן אמור כו' והוצאתי כו' וידעתם כי אני הוי' הי' נסים נגלים שלמעלה מדרך הטבע. כמו יו"ד מכות וקרי"ס ובאר ומן ושליו ועמוד אש וענן וענני הכבוד. וכדאי' במדרש שכל מ' שנה שהיו ישראל במדבר הי' שלא כסדר הנהגת העולם כלל. ועפ"י חסידות ההפרש בין הגילוי שמשם הוי' להגילוי שמשם שדי הוא כמ"ש (שמות למ"ד ט"ו) העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. ואיתא בזה"ק (ח"ב קפ"ז ע"ב) העשיר כו' דא עמודא דאמצעיתא. שהוא בחי' ת"ת. והדל כו' דא צדיק יסודא דעלמא כו'. ואין עשיר אלא בדעת ואין עני אלא בדעת בחי' יסוד נק' עני בדעת שהוא בחי' דעת תחתון. שהוא מה שנבראים יש להם דעת והשגה באלקות. והוא איך שלמטה יש ולמעלה אין. והביטול הוא ביטול היש לאין. ומבחי' יסוד נמשך תוספות גילוי אבל רק בבחי' זו. אבל ת"ת נק' עשיר בדעת שהוא בחי' דעת עליון. איך שאור א"ס ב"ה הוא יש האמיתי וכולא קמי' כלא וכאין. היוצא מזה שכללות הענין דיצ"מ ומ"ת הי' להיות גילוי הוי' למטה בעולמות הנבראים בי"ע עד למטה בעוה"ז הגשמי וכמו שהי' בעת מ"ת וירד הוי' על הר סיני שהי' גילוי הוי' על הר סיני הגשמי. ואפ"ל שזהו פי' שירה חדשה שבחו גאולים לשמך הגדול פי' שירה חדשה היינו לפי שבבריאת העולמות הי' מאיר רק שם אלקים. וע"י האבות נתגלה שם שדי. אבל שם הוי' לא הי' מאיר עדיין כלל. ולכן מה שנש"י אמרו למטה בעוה"ז שירה לשם הוי' על התגלות שם הוי' זהו שירה חדשה כו' לשמך הגדול:
ב והנה כדי להיות גילוי הוי' למטה צריך להיות ההמשכה לזה מעצמות אוא"ס שלמעלה משם הוי'. וכמשל בגשמיות אור הנר מאיר רק מקרוב. אבל אבוקה גדולה מאירה למרחוק מאד. כמו"כ למעלה שם הוי' נק' בשם נר. כי אתה נרי הוי' (ש"ב כ"ב כ"ט). או בשם אור. לדוד הוי' אורי (תלים כ"ז). לכן גילוי הוי' הוא דוקא בעולם האצי' כי אצילות לשון אצלו וקרוב לו שהוא עולם האחדות שאין שם שום דבר נפרד מאלקות כלל. ולכן מאיר שם גילוי ויחוד שם הוי' דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון אבל בבי"ע יש שם אלהים וריבוי מסכים ופרסאות שמעלימים ומסתירים שלא יאיר שם גילוי הוי'. עד שנתהוו נפרדים כו' לכן אין יכול להיות שם גילוי שם הוי'. אבל כשמאיר בחי' אבוקה שהוא ריבוי נהורין שיש למעלה. בחי' ש"ע נהורין עילאין שהם אורות עליונים שלמעלה מהשתלשלות דהיינו למעלה משם הוי'. ובכלל הוא בחי' הוי' דלעילא. משם יוכל להיות נמשך גילוי הוי' למטה בעולמות הנבראים בי"ע כמו שהוא באצי' וז"ש טוב שם משמן טוב (קהלת ז' א'). שמן הוא בחי' חכמה. שמן טוב הוא השפעת החכ' מה שבחי' חכ' נמשך ומתפשט בכל עולם האצילות מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין. וזהו מגיד מראשית אחרית (ישעי' מ"ו י'). ראשית הוא בחי' חכמה רישא דכל דרגין בעולם האצי'. ואחרית הוא בחי' מל' סופא דכל דרגין בעולם האצי' . ומגיד הוא לשון נהר דינור דנגיד כו' שהמשכת החכ' הוא מראשית ועד אחרית. וזהו כולם בחכ' עשית דקאי על עולם האצילות כמ"ש בע"ח שבחי' חכ' מאיר בכל עולם האצי' שנק' עשי' בכללות העולמות כידוע שאדם דאצי' נק' אדם דעשי'. וזהו בחי' שמן הטוב ח"ע דאצי' יו"ד דשם הוי'. וטוב שם. שם הוא בחי' מל'. ומה שע"י היסוד שנק' טוב נמשך הגילוי בבחי' מל' להיות גילוי ח"ע למטה בעולמות בי"ע זהו טוב שם. והוא נמשך מלמעלה מבחי' שמן טוב הנ"ל. דהיינו מלמעלה מהיו"ד דשם הוי' וכנ"ל. וזהו ושמי הוי' ואיתא במד"ר (אסתר ו') צדיקים שמן קודם להן. ושמו מנוח. ושמו בועז ושמו מרדכי. דומין לבוראן ושמי הוי' שמו קודם. דהנה יש בחי' הוי'. ויש בחי' שם הוי' כמ"ש (תלים קי"ג) יהי שם הוי' מבורך יהללו את שם הוי' (שם קמ"ח ג'). הוי' הוא בחי' עצמיות האור המאיר בע"ס דאצילות. ושם הוי' הוא מה שע"י השם נמשך להיות גילוי הוי' למטה בבי"ע. כמו למשל בגשמיות ע"י השם קורין את האדם שיתגלה מבית לחוץ. כן עולם האצי' נק' בית כידוע. ועולמות בי"ע נק' בשם חצרות. והשם זהו מדת מל' (וזהו צדיק כתמר כו' שתולים בבית הוי' בחצרות כו' להגיד כי ישר הוי' צורי שיהי' ישר הגילוי בבי"ע כמו באצי'). זהו בחי' שמי. וזהו שמו קודם כו' פי' וענין שמו קודם היינו שתכלית המכוון הוא השם שמה שנאצלו ע"ס דאצי' לא נאצלו בשביל עצמן רק בדרך טפל לעיקר המכוון שיהי' גילוי הוי' למטה. כי עיקר המכוון הוא שנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים דוקא דהיינו עולמות הנבראים דבי"ע. כי עולם האצי' היא עולם האחדות שכל מה שבעולם האצי' הספירות וההיכלות ומלאכים ונשמות הוא הכל מיוחד בתכלית היחוד באוא"ס. משא"כ בי"ע עלמא דפרודא והמשכת הגילוי בבי"ע הוא על ידי השם. ולכן עיקר המכוון שנאצלו ע"ס דאצי' שהוא הוי' זהו בשביל השם מדת מל שעל ידו נמשך גילוי הוי' בעולמות הנבראים שהם בחי' נפרדים. ושם יהי' גילוי יחוד הוי'. וזהו שמו קודם. דהיינו שהשם של הוי' עלה תחלה במחשבה. וזהו סוף מעשה במחשבה תחלה. וזהו ענין נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן. כתר עליון איהו כתר מלכות. וזהו מראש ומקדם נסוכה דקאי על בחי' מלכות שנמשכת מראש בחי' חכ' ומקדם הוא בחי' קדמונו של עולם שלמעלה מהשתלשלות. וגם עוד פי' שמו קודם שהכת על המשכה זו דבחי' שם. מל' צריך להיות נמשך מעצמות אוא"ס שלמעלה מהוי' עצמו. וזהו אל יתהלל חכם בחכמתו כו' כ"א בזאת יתהלל המתהלל השכל (ירמי' ט' כ"ב). חכם בחכמתו היא החכמה כמו שהיא בעולם האצי'. והוא עד"מ באדם כמו שהחכ' שבו הוא לעצמו ואינו מגלה אותה לזולתו. כמו"כ גילוי ח"ע באצי' שהוא עולם האחדות נק' חכם בחכמתו כ"א בזאת יתהלל כו'. זאת היא בחי' מל'. מה שעל ידי בחי' מל' נמשך להיות גילוי בחי' ח"ע למטה בנבראים ע"ד חכמות בחוץ תרונה (משלי א' כ'). חכמות תרי דהיינו יחוד ח"ע בח"ת ושיהי' הגילוי בחוץ דהיינו בעולמות הנבראים. זהו דוקא על ידי בחי' השכל הוא בחי' משכיל מקור השכל שהוא בחי' מו"ס שלמעלה מבחי' חכ' דאצי'. וזהו מגדול עוז שם הוי' בו ירוץ צדיק (שם י"ח יו"ד). שהשם של הוי' הוא דוקא מגדול עוז. כי הנה יש גדול ומגדול. גדול הוא בחי' הוי' כמ"ש גדול הוי' ומהולל מאד. ומגדול הוא בחי' מקור הגדולה. והוא בחי' ולגדולתו העצמיות אשר אין חקר. וגם פי' מגדול. כי הנה איתא בזה"ק (ח"ב צ"א א') שאות למ"ד הוא בחי' מגדל הפורח באויר. ול' הוא כ"ף כפופה ווי"ו בראשו. כ' כפופה הוא בחי' כתר לשון כותרת ומקיף. והו' אשר בראשו הוא המשכת הקו"ח שמלובש בהכתר והשם הוי' שרשו דוקא מבחי' מגדול וכנ"ל (וצריך לידע שהבוטח בשם הוי' הוא מגדול עוז) וזהו פי' לעשות לו שם. דהשם מצ"ע הוא שם אלקים לשון דין וצמצום שמצמצם ומסתיר על שם הוי' וצריך לעשות ולחבר את השם אלקים לשם הוי' שהשם יהי' שם הוי' שעל ידו יהי' גילוי הוי' למטה וכנ"ל. וזהו ג"כ ענין ותעש לך שם כו' לך דוקא:
ג והנה כמו שבארנו לעיל ענין שם הוי'. כן הוא ענין כבוד הוי'. כי שם וכבוד הוא ענין אחד. כמ"ש ליראה את השם הנכבד כו' (דברים כ"ח נ"ח). וכמו שבארנו בהשם שמצ"ע הוא בחי' שם אלקים וצריך לעשותו שיהי' שם הוי'. כן הכבוד מצ"ע הוא בחי' כבוד מלכותך. שהוא הכבוד מצד רוממות והתנשאות מדת מלכותו ית' על כל העולמות והנבראים עליונים ותחתונים וכולם יראים וחרדים מפני אימת ופחד מדת מלכותו ית' עד שמתבטלים מכל וכל. וכמאמר אשר אימתך. זעות מחיל כסא ומוראך עליהם. ונק' בחי' כבוד זה עדיין כבוד מל' כבוד שמצד ביטול היש לאין מה שהיש מתבטל לאלקות. וצריך לעשותו שיהי' בחי' כבוד הוי' שהכבוד והביטול יהי' מצד שם הוי'. איך שהוי' אחד. אני הוי' לא שניתי. וכולא קמי' כל"ח. ונק' בחי' כבוד עילאה ומ"מ יש הפרש בין בחי' שם לבחי' כבוד. כי שם הוא בחי' אותיות ואותיות הם המשכה בפנימיות שהוא מה שנמשך גילוי הוי' בפנימיות הנבראים רק לפי ערך כלי השגתם. אבל כבוד הוא בחי' מקיף שהוא גילוי עצמיות הוי' ונמשך מזה בנבראים יראה ופחד משם הוי' שלמעלה מגדר הגבלת הכלים שלהם. ובנפש הוא בחי' יראה עילאה שלמעלה מכדי שתוכל הנפש שאת. וז"ש (יחזקאל א' כ"ח) כמראה הקשת בתוך הענן הוא מראה דמות כבוד הוי' ואראה ואפול על פני. שמצד גילוי כבוד הוי' דוקא הוא ואפול על פני שהוא ביטול כל החושים לגמרי. שבפנים הם כל החושים מעולים ראי' שמיעה מחשבה ושכל וכמו שלהיות בחי' שם הוי' צ"ל המשכה לזה מלמעלה משם הוי' כן הוא בבחי' כבוד הוי'. וז"ש במדבר י"ד כ"א) ואולם חי אני וימלא כבוד הוי' את כל הארץ. מילוי הכבוד הוא בחי' מילוי השפע במל'. דהיינו שלימות היחוד מהבחי' היותר עליונה דהנה ביחוד הוי' עם בחי' מל' יש כמה מדרגות. וכמ"ש (שה"ש ה' ב') פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי שהם שמות על בחי' מל' מצד היחודים עליונים שמקבלת. ובחי' מילוי הכבוד הוא כשמקבלת היחוד והגילוי מעצמי' יו"ד דשם הוי' בחי' חכ' עילאה דחכים ולא בחכ' ידיעא. מדרגה היותר גבוה שביחוד עליון. וזהו ע"י חי אני. חי הוא בחי' יסוד. שגם היחוד היותר גבוה הוא נמשך ע"י בחי' יסוד. והוא מפני ששרשו גבוה מאד. וכמ"ש אל עליון כו' קונה הכל. הכל הוא בחי' יסוד שבו נכלל כללות השפע מכל המדות עליונות ומלמעלה יותר כו' ושרשו הוא מבחי' אל עליון כתר עליון. גם פי' קונה לשון קנין הוא באצי'. והוא כמאמר ברוך קונך בחי' אצי' שבאצילות שהוא בחי' כתר. ובחי' חו"ב הוא בחי' בריאה שבאצי'. וגם קונה הוא אותיות ונקה שהוא בחי' מזל הי"ג מי"ג תקוני דיקנא שהם בחי' י"ג מדה"ר שלמעלה מהחכמה. לכן יש בכחו להמשיך מילוי הכבוד וזהו קדוש כו' הוי' צבאות מלא כל הארץ כבודו. הוי' צבאות הוא בחי' נו"ה כל הוא בחי' יסוד כנ"ל. שכדי שע"י בחי' נה"י יומשך מילוי הכבוד במל' צ"ל ההמשכה לזה מבחי' קדוש בחי' כתר שקדוש ומובדל מאבי"ע. וגם קדוש גימט' ת"י שהוא בחי' ת"י נימין דאריך. וזהו כי על כל כבוד חופה (ישעי' ד' ה'). שיש בחי' כבוד עילאה וכבוד תתאה והחופה הוא בחי' מקיף עליון שמקיף ב' הבחי' כבוד בהשואה אחת. ומשם נמשך להיות יחוד בחי' כבו"ע בכבו"ת. וכמו בבחי' שם הוי' כנ"ל רק שלהיות בחי' כבוד הוי' צריך להיות ההמשכה מבחי' היותר גבוה שהוא בחי' מקיפים עליונים דכתר סתימא דכל סתימין:
ד וזהו ואכבדה בפרעה. פי' ואכבדה אני בעצמי. שיהי' הכבוד מצד שם הוי'. וגם כנ"ל שהכח לזה הוא מעצמיות אוא"ס שלמעלה משם הוי'. ויהי' פי' ואכבדה אני בעצמי היינו כבוד עילאה דמל' דא"ס ממש וכמשי"ת לקמן שבעת קי"ס הי' התגלות מכבוד עילאה דמל' דא"ס במל' דאצי' (לא רק כח בלבד). וזהו דוקא בפרעה. ע"י ההכנעה דפרעה. ע"י שהי' כבד לב פרעה. ויכבד לבו. ועם כל הכובד הזה נכנע אח"כ. עי"ז דוקא הי' התגלות כבוד העליון. וכמאמר הזהר (ח"ב קכ"ח ב' וקפ"ד) כד אתכפייא סט"א אסתלק יקרא דקוב"ה לעילא יתיר כו'. וביאור הענין. דהנה במלת כבוד יש ב' פירושים. לשון כבדות. ולשון כבוד וגדולה ובאמת שניהם ענין אחד. שהתרגום מפרש שניהם בשוה. כי על פסוק כבד א פרעה ת"א יקיר לבא דפרעה. וידי משה כבדים תרגם ג"כ יקירין. ועל פסוק הראני נא את כבודך פי' ג"כ ית יקרך. וכן משמע בפסוק טוב נקלה ועבד לו ממתכבד וחסר לחם (משלי י"ב ט'). הרי מתכבד הוא ההיפך מנקלה לשון כבדות. ומתכבד הוא ג"כ לשון כבוד. וכן בפסוק הכבד ושב בביתך (מ"ב י"ד יו"ד) פירש"י ג"כ לשון כובד ולשון כבוד. כי באמת הוא ענין אחד. דהכבדות מה שכבד לאדם עשיית מלאכה וטלטול בשוק הוא גורם כבוד וגדולה. דעשיית מלאכה וטלטול בשוק הוא היפך הכבוד. וכמ"ש (חלים מ"ה י"ד) כל כבודה בת מלך פנימה. והנה מצינו בחי' כובד וכבוד בקדושה ובחי' כובד וכבוד בלעו"ז. בחי' כובד בקדושה כמ"ש כובד אבן ונטל החול (משלי כ"ז ג') ואי' במד"ר בא פי"ג ישראל שנקראו אבן כמד"ת משם רועה אבן ישראל. ובחי' כבוד כמ"ש כבוד הוי'. כבוד חכמים ינחלו (משלי ג' ל"ה). חן וכבוד יתן ה' (חלים פ"ד י"ב). ולפני כבוד ענוה (משלי ט"ו ל"ג). וכן בלעו"ז כמ"ש כבד לב פרעה. ובחי' כבוד כדאיתא במשנה (אבות פ"ד) הקנאה והתאוה והכבוד כו'. וכן בחי' יקר יש בקדושה וכמ"ש (אסתר ח' ט"ז) ליהודים כו' ויקר. הבן יקיר לי אפרים (ירמי' ל"א כ'). וכן בלעו"ז כמ"ש המן בלבו למי יחפוץ המלך לעשות יקר כו' (אסתר ו' ז'), ונבאר תחלה בחי' כובד וכבוד בקדושה. הנה איתא במשנה (ברכות רפ"ה) אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. ענין כובד ראש הוא ההיפך מקלות ראש. דהנה קלות ראש הוא מצד יצה"ר. מה שהיצה"ר מיקל בכלל להאדם ענין העונות שמסיתו לומר שאין החומר כ"כ. וכמו שאמר נחש הקדמוני מקור היצה"ר לחוה. שהקב"ה אמר לאדם ביום אכלך ממנו מות תמות. ואמר הנחש לא מות תמותון. ובאמת הי' זה שקר גמור. שהרי עי"ז נקנס מיתה לו ולזרעו כו'. וזהו פי' קלות ראש. מה שבהראש ושכל דהאדם קל לו ענין העונות. וכובד ראש הוא ההיפך מזה שבהראש ושכל דהאדם כבד לו ענין העונות עד שקלות אצלו כחמורות שאינו יכול לנגוע אפילו בנדנוד איסור קל של ד"ס. וכמשארז"ל (סוכה נ"ב ע"א) צדיקים נדמה להם כהר שכל עון קל הוא לו כהר ומסך מבדיל בינו לבין קונו וכובד זה נמשך מסבת הכובד דקבעומ"ש. דהנה מצינו לשון כובד בעול מלכות כמ"ש (מלכים א' י"ב יו"ד) אביך הכביד את עולינו הרי שייך כובד בקבלת עול מלכות בו"ד וכש"כ להבדיל כו' בקבעומ"ש ולהבין ענין הכובד דקבעומ"ש כמו עד"מ למטה באדם שנושא משא כבד יש בזה ב' דברים א' שמוכרח לישא אותה ואינו יכול לסלקה מעליו לאפוקי משא קלה בקל יוכל לסלקה מעליו. ב' שבעת שנושאה מרגיש עליו שנושא משא כבד. לאפוקי משא קלה אינו מרגיש עליו כלל שנושא משא. כן הוא פי' הכובד בעבודה. שקבעומ"ש הוא עול כבד עליו. היינו שמקבל עליו עומ"ש בשמחה תמיד ואינו מסיח דעתו ממנו אפי' רגע וכשמרגיל א"ע בזה נעשה אצלו טבע שאינו יכול בשום אופן לפרוק ממנו עול מ"ש אפי' רגע א'. וכמו שאמר ר"ג לתלמידיו אינני שומע לכם לבטל ממני עול מ"ש אפי' שעה אחת (ברכות ט"ז ע"א). אף שפטור וכל הפטור ועושה כו' אך אינו יכול לפרוק ממנו עומ"ש. וגם שמרגיש עליו אימה ופחד מדת מלכותו ית' במוחו עכ"פ. קו"ח מפחד של המלאכים שהם זעות מחיל כסא. ובאמת עיקר מלוכה הוא על נש"י דוקא כמ"ש ויהי בישורון מלך (דברים ל"ג). מלך ישראל. וכדאיתא בתניא פמ"א מניח הקב"ה עליונים ותחתונים ומייחד מלכותו על עמו ישראל בכלל ועל כאו"א בפרט כו'. כש"כ שצ"ל הפחד והיראה גדול מאד. לאפוקי אם עומ"ש הוא עליו רק משא קלה. דהיינו רק שמחשב שמקבל עליו עול מלכות שמים. אבל אינו מרגיש אימה ופחד מדת מלכותו ית' גם במוחו אזי בקל שוכח הקבעומ"ש זהו פי' כובד ראש. היינו שבראשו ומחשבתו יהי' הכובד דקבעומ"ש. ומזה נמשך פי' ראשון דכובד ראש שכבד לו ענין העונות כנ"ל. וזהו פי' כובד ראש. דפי' ראש היינו של האדם. אך עוד יש לפרש דפי' ראש קאי אלמעלה דהיינו מדת מל' שהיא ראש ומקור נש"י. וא"כ יתפרש כובד ראש בפשיטות יותר. שהעול כבד דקבעומ"ש שבהאדם נק' כובד ראש. שיש עליו עול כבד מבחי' מל' בחי' שכינה שהיא ראש ומקור נש"י. גם יש לפרש כובד ראש שהראש ומקור נש"י בחי' מל' שכינה מכביד על האדם. עדמ"ש במלאכים והחיות נושאות את הכסא מטולא דשכינתא. פי' משא השכינה כביכול שהכסא מכביד עליהם. וצ"ל הלא הכסא נושא את נושאיו. נושאות ומנושאות כו'. אך הענין דמה שיש התגלות אימה ופחד ממדת מלכותו במלאכים לפי ערך כלי השגתם וזהו נק' שעורה שעור ה'. מה שמבחי' ה' תתאה נמשך היראה בהם בשיעורים וגבולים כל חד וחד לפום שיעורא דילי'. זה אינו נקרא משא עליהם. כ"א אדרבה זהו מזונם וחיותם. אבל מה שנמשך ממדת מל' במלאכים התגלות היראה שלמעלה מהשגתם. שכלי השגתם אינו יכול להכיל ולהשיג כלל את היראה עד שמתבטל כלי השגתם לגמרי זהו נק' עד"מ משא עליהם. כמו האדם שנושא משא כבד יותר מכפי כחו. וזהו זעות מחיל כסא כו' כמבואר במ"א. וכן בנפש האדם כשנמשך עליו מלמעלה יראה ופחד ממדת מלכותו ית' כמ"ש (מלאכי ב' ה') ואתנם לו מורא ויראני. שמורא זו הוא למעלה מהשגתו וא"י להכיל כלל. וזהו ומפני שמי נחת הוא. אזי נק' זה כמו משא שלא לפי כחו כלל. והעיקר שאז אינו בעל בחירה כלל ואינו יכול להפשיט עצמו מיראה. וזהו פי' כובד ראש שהראש שהוא שכינה מדת מלכותו ית' מכביד על האדם. דהיינו התגלות אימה ופחד מדת מל' למעלה מכלי השגתו. אך המשכת אתעדל"ע זו תלוי כשיש אתעדל"ת תחלה. דהיינו הפי' הראשון דכובד ראש מה שהאדם ממשיך ע"ע העול כבד דמלכות שמים שנק' ראש. ובאתעדל"ת זו אתעדל"ע שנמשך עליו יראה מלמעלה ואתן לו מורא כו'. שהוא ענין פי' הב' דכובד ראש שהראש עליון מכביד על האדם כו' שהקבעומ"ש הוא ביראה ופחד שלמעלה מהשותו. כי קבלת עול הוא בכלל ביטול שלא עפ"י השגה ונק' בחי' שמיעה קבלת הצוויים:
ה עוד יש לפרש ענין כובד ראש. כמ"ש כובד אבן. כי כובד נק' דבר שרחוק מתנועה. כי משא קלה מתנועע בקל אבל אבן גדול וכבד מאד א"י לזוזו ממקומו כלל. ומצינו ענין כובד וקלות בדעת כמאמר (שבת לג ע"ב) נשים דעתן קלה עליהן פי' שקרוב לשינוי ותנועה. שגם שגומרת בדעתה דבר מה לעשות יכולה להתפתות ולהשתנות ולעשות ההיפך ממש מהקצה אל הקצה. משא"כ באיש הוא דעת חזק וכבד שכיון שגומר בדעתו דבר אין יכולים לזוזו ממקומו כלל. וזהו"ע כובד ראש שהקבעומ"ש הוא בכובד גדול עד ששום דבר א"י לזוזו ולבטלו מהקבעומ"ש שעליו כלל. כי יש עין רואה והלב חומד (רש"י בחומש ע"פ ולא תתורו). אבל אצלו מחמת הקבעומ"ש שעליו אפילו אם ראה איזה דבר תאוה פתאום כו' אינו שייך לו כלל ואינו פועל בו ח"ו שום התפעלות. וגם כשהיצה"ר שולח עליו מחשבות זרות והרהורין בישין ג"כ אינו מזיז הקבעומ"ש שעליו ממקומו כלל. כ"א שמדחה אותם תומ"י. וגם כשמביאו לידי נסיונות ח"ו עומד נגד כל הנסיונות. והכל רק מחמת הקבעומ"ש. וזהו פי' ואברם כבד מאד במקנה (בראשית י"ג ב'). מקנה הוא צאן. וגם סתם בהמה הוא ביטול שלא עפ"י טו"ד ובנפש האדם הוא ביטול שלמעלה מהטו"ד שהוא בחי' קבעומ"ש. וזהו כבד מאד במקנה. שהקבעומ"ש היה עליו בכובד גדול כ"כ עד שגם שהיה במצרים ערות הארץ עכ"ז לא נגע בו הרע כלל וכלל. וכמ"ש (שם י"ג א') ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו וכל אשר לו ולוט עמו כו'. וגם בכסף וזהב היינו שהקבעומ"ש שלו היה באהוי"ר עצומה. ונק' בחי' זו עקשות דקדושה כי עם קשה עורף למעליותא. זהו פי' כובד דקדושה:
ופי' בחי' כבוד דקדושה הוא כדאיתא בגמרא (חגיגה ד"ה ע"ב) ע"פ במסתרים תבכה נפשי מפני גוה (ירמי' י"ג) מפני גאותן של ישראל שנטלה כו'. וכמ"ש (חלים מ"ו) יבחר לנו כו' את גאון יעקב כו'. והוא ע"ד מ"ש ביהושפט (דה"ב י"ז ו') ויגבה לבו בדרכי ה' שהוא בחי' הגבהה וישות דקדושה. מה שהאדם מתגאה ומתרומם על כל הבליות עוה"ז מחמת שמתבונן ברוממות שרש נשמתו כמ"ש נר הוי' נשמת אדם (משלי כ' כ"ז). כי חלק ה' עמו (דברים ל"ב ט') וקרבתנו כו' לשמך הגדול כו'. מחמת זה נחשב לו לשפלות ולבושה להשפיל א"ע לחשוב בגשמיות ומכש"כ שיהיה לו רצון להם. וזהו את גאון יעקב אשר אהב סלה. שסתם גאוה מאוסה מאד אצל הקב"ה. אבל גאוה זו אהב סלה:
עוי"ל שהכובד נמשך מהכבוד. כבוד בגימט' ל"ב זהו בחי' ל"ב נ"ח שהוא שרש ומקור נש"י וכמ"ש בנים אתם להוי' אלקיכם (דברים י"ד א'). כמו שהבן נמשך ממוח האב. כך נשמת כל איש ישראל נמשכה ממחשבתו וחכמתו ית' כו' כמבואר בתניא. וזהו הבן יקיר לי אפרים (ירמי' ל"א כ'). כי יקר הוא בגימט' "קנה חכמה "קנה בינה. שהוא המשכת אוא"ס שבחו"ב. וידוע ההפרש בין בחי' חכ' לבחי' בינה. שבחי' בינה הוא הבנה והשגה באוא"ס והביטול ג"כ עפ"י השגה. אבל בחי' חכמה הוא ביטול באוא"ס שלמעלה מהשגה. שהביטול דחכמה הוא בעצמיות אוא"ס שאינו מושג ולית מחשבה תפיסא בי' כלל. ולכן בחי' ח"ע יסו"א נק' איתן כמ"ש משכיל לאיתן כו' (חלים פ"ט). כי איתן הוא דבר קשה וחזק מאד. והיינו הביטול דח"ע כיון שהוא למעלה מהשגה שביטול זה הוא לעצמות אוא"ס ב"ה שאינו מושג כלל. א"כ שורה בביטול זה אוא"ס עצמותו ששם שרש הכת והחוזק בל"ג כלל. ע"כ נק' איתן. ולכן משם נמשך בנשמות ג"כ הכובד בהביטול שלמעלה מהטו"ד כנ"ל דהיינו שלא יהי' בהביטול שום שינוי והפסק כלל. אך כובד זה הוא בקבעומ"ש דוקא. כי באמת הנשמה כמו שהיא למטה היא רחוקה משרשה שבח"ע כי לידת הנשמות בבי"ע היא מבחי' מל' ומדה זו דבחי' מל' היא קרובה לנש"י שנק' כנס"י ואימא תתאה. והיא היא המדרכת את נש"י פעם באופן זה ופעם באופן זה. ונק' אם המייסרת את בניה. ולכן כל התוכחות שבמשנה תורה היא במל'. ולכן מדה זו נק' אני שמוכנת להתגלות לנש"י. הרי שמדה זו היא בלא"ה קרובה לנש"י וכש"כ כשמקבל עליו עומ"ש הרי שורה עליו התגלות מדת מלכותו ית' ובבחי' מל' יש הכח דבחי' חכ' כמ"ש בחכ' יסד ארץ (משלי ג' י"ט). אבא יסד ברתא (זה"ג רנ"ו ב'). שבחכ' מושרשים נש"י. לכן ע"י קבעומ"ש מקבלים ע"י בחי' מל' הכח מהביטול דח"ע שנק' איתן. ע"כ יש בהקבלת עול מ"ש שלהם הכובד שאין ניזוז משום דבר כלל. דהיינו שלא יהי' שום שינוי והפסק כלל בהקבעומ"ש. וזהו כי מראש צורים אראנו (במדבר כ"ג ט'). הביטו אל צור חוצבתם (ישעי' נ"א א') שצור הוא ג"כ דבר קשה וחזק שהוא בחי' עקשות הנ"ל:
ועתה נבוא לבאר בחי' כובד דלעו"ז כמ"ש כבד לב פרעה דהנה כובד כתיב גבי אבן כמ"ש כובד אבן. וא"כ פי' כבד לב היינו שלבו נעשה כלב האבן שאינו נתפעל ואינו ניזוז ממקומו משום דבר. שגם שמתבונן בהתבוננות רמה ונשאה מאד איך שאפי' כל הע"ס עליונות אינן ערוך לגבי עצמות אוא"ס כמ"ש כי מי בשחק יערוך להוי' (חלים פ"ט). שחקים הם בחי' נו"ה. מי בשחק הוא בחי' בינה שעד הוד אתפשטת כו' כי הוא כ"ף ויו"ד שהוא בחי' חכ' וכתר. שכולם אינן ערוך לגבי עצמות אוא"ס. וכדאיתא בזהר (ת"ז תיקון ע' קרוב לסופו) כ"ע אע"ג דאיהו אור צח אור מצוחצח אוכם אוכם הוא קדם עה"ע. אוא"ס למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית. שהלב כמו שהוא מצד עצם בריאתו צריך להתפעל מזה כמ"ש לבי ובשרי ירננו אל אל חי (תלים פ"ד ג') שגם לב בשר הגשמי מתפעל ג"כ מהתבוננות באל חי שהוא מהו"ע ית'. אבל כשנעשה לבו כלב האבן אינו נתפעל וניזוז ממקומו כלל מכל הנ"ל. גם עוד זאת אפי' כשרואה בעיניו נסים והתגלות אלקות שצריך בודאי להתפעל מזה אעפ"כ מחמת כובד לבו אינו מתפעל גם מזה כלל. כמו שהי' אצל פרעה שגם שראה גבורות ה' ונפלאותיו אעפ"כ ויכבד לבו (וזהו ג"כ בחי' עמלק שגם שראה נסים הרבה אעפ"כ ויבא עמלק וילחם) גם אפי' אם נגע בו יד ה' ומייסרו ביסורים שאז מתפעל מזה מעט. אעפ"כ אח"כ כשהיסורים הולכים ממנו אזי תומ"י חוזר לסורו וכמו שהי' ג"כ אצל פרעה שכשהוכה במכת הברד נכנע לבו מעט. ואח"כ כתיב ויחדלו הקולות והברד כו' ויוסף לחטוא וזהו פרעה אותיות העורף שהוא בחי' עקשות דקליפה קשה עורף בלעו"ז שלמעלה מהטו"ד. ועפ"ק הוא בחי' אריך דקליפה. וכמ"ש התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו (יחזקאל כ"ט ג'). תנים הוא בחי' אריך דקליפה. יאוריו הוא ט"ס דקליפה. כי יש בחי' חרטומי מצרים שרי צוען הוא בחי' חכ' דקליפה. שהוא התקשרות ברע שעפ"י שכל. אבל אם מראים לו השכל שא"צ לעשות הדבר הזה אינו עושה כמו שאמרו חרטומי מצרים הטרם תדע כו' (שמות יו"ד ז'). אצבע אלקים הוא (שם ה' טו). אבל בחי' אריך הוא התקשרות עצמיות ברע מלמע' מהשכל. עד שגם השכל והראי' חושי' אינם יכולים להסירו מהרע. וז"ש בזהר (בא ל"ד ע"א) דמשה הוה דחיל למיזל לגבי פרעה. שהוא הלעו"ז מבחי' דקדושה שגבוה יותר מבחי' משה. כי משה הוא בחי' חכ' ופרעה הוא הלעו"ז דבחי' כתר. והוא כתר דקליפה. עד שהקב"ה א"ל בא אל פרעה. וזהו דאיתא במד"ר (שמות פי"ג) ע"פ כי אני הכבדתי את לבו. עשיתי את לבו ככבד הזה. דהנה בין הלב ובין הכבד יש פרסא מפסיק והוא חצר הכבד שמפסיק בין אברי המזון לאברי הנשימה. והנה למעלה בקדושה יש בחי' פרסאות כמ"ש (בראשית א' ו') יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים שגם שלמטה מהפרסא היא ג"כ קדושה עצומה. אבל למעלה מהפרסא הוא גבוה יותר. וכן בלעו"ז יש ג"כ פרסאות. ואעפ"י שלמעלה מהפרסא הוא ג"כ קליפה ורע. אבל למטה מהפרסא היא קליפה גסה ורעה ביותר. וזהו שפעם איתא בגמרא (נ"ב ט"ז ע"א) שטן ופנינה לש"ש נתכוונו ולפעמים אמרו נתן עיניו במקדש ראשון והחריבו נתן עיניו במקדש שני והחריבו שהו"ע קנאה ושנאה והענין שבשרשו הוא קליפה דקה ולכן לש"ש נתכוון. ולמטה נעשה מזה קליפה קשה קנאה ושנאה. וכן באוה"ע יש אומות שיש בהם קצת ביטול לאלקו' כמ"ש רם על כל גוים ה' דקרו לי' אלקא דאלקייא (מנחות ק"י ע"א) לפי שהם למע' מהפרסא ויש אומות שכופרים לגמרי כמ"ש (איוב נ"א ט"ו) מה שדי כי נעבדנו איכה ידע אל יש דעה בעליון (חלים ע"ג) ויאמרו לאל סור ממנו. וזהו לפי שהם למטה מהפרסא ע"כ הם רעים ביותר. וזהו מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים שיש בחי' עמלק שלמעלה מהפרסא ויש בחי' עמלק שמתחת השמים מתחת הפרסא. וזהו פי' עשיתי את לבו ככבד הזה. שהשליך הקב"ה את פרעה מלמע' מהפרסא למטה מהפרסא שהוסיף לו הקב"ה טומאה על טומאתו. וכמ"ש (משלי ג' ל"ד) אם לצים הוא יליץ. דלפי שהכביד את לבו מעצמו ע"כ אני הכבדתי את לבו. דהיינו עוד ביותר. וביאור הדבר כי בכלל לב הוא משכן החכ' כמ"ש (קהלת א' ט"ז) ולבי ראה הרבה חכ' ובלב כל חכם לב נתתי חכ' (שמות ל"א ו'). בינה לבא ובה הלב מבין ובלעו"ז הוא בחי' חכ' דקליפה אבל כבד הוא בחי' כבדות ועקשות דקליפה בחי' אריך דקליפה כנ"ל. וזהו עשיתי את לבו ככבד הזה. היינו שהשליכו הקב"ה מבחי' חכ' דקליפה לבחי' אריך דקליפה. וכ"ז הוא בחי' כובד דקליפה. ובחי' כבוד בלעו"ז הוא בחי' ההגבהה והתרוממות שבקליפה. שלא די שאינם בטלים לגבי אלקות אדרבה הם מתגאים על שם הוי'. וכמו שאמר פרעה מי הוי' אשר אשמע כו' שהי' מתגאה על שם הוי' כי הוי' הוא בחי' בחי' אא"ס שמלובש במדות דאצי' בחי' ז"א אבל פרעה הוא מקבל מבחי' עורף ואחוריים דאריך (ועפ"ק ענין כבוד דלעו"ז הוא בחי' עתיק דקליפה שנעתק ונבדל). וזהו ואכבדה בפרעה שהמתין הקב"ה עד שבפרעה התחתון נתלבש כל בחי' אריך דקליפה בשלימות שנתלבש בו כל הבחי' כובד וכבוד דקליפה בשלימות וזהו בפרעה הוא בחי' אריך דקליפה ברכבו הם ט"ס דקליפה. ובכל חילו ובפרשיו הם המרכבות טמאות וחיילין דילי'. ואח"כ דוקא הכניעו והשפילו הקב"ה. ועי"ז ואכבדה שאז נתגלה בחי' כובד וכבוד דאלקות. שזה הכלל שכשצריך להתגלות איזה בחי' דקדושה צריך מתחלה להיות נכנע בחי' זו בלעו"ז. כמו שהי' בעת מ"ת וירד הוי' כו' שנתגלה בחי' חכ' דקדושה. הי' צ"ל נכנע מתחלה בחי' חכ' דקליפה כמ"ש בזהר (יתרו ס"ז מ"ב) לבתר דאתי יתרו ואודי כו' כדין אתייהיב אורייתא בשלימו. יתרו הוא בחי' חכ' דקליפה כמבואר במ"א כן בעת קי"ס שהי' צ"ל התגלות בחי' כובד וכבוד דאלקות הי' צריך מתחלה להיות נכנע בחי' כובד וכבוד דלעו"ז:
ז ולהבין ענין כובד וכבוד שבאלקות הנה כובד הוא מה שרחוק מתנועה ושינוי. והוא בעתיקא כמ"ש בזהר אני ה' לא שניתי בעת"י אתמר. שבבחי' דעת הנמשך בבחי' כמראה אדם יש תרין עטרין עטרא דחסד ועטרא דדין מבחי' חו"ב. ולכן בבחי' כמראה אדם שייך בחי' שינוי מחסד לדין ומדין לחסד. אבל בעתיקא דלית שמאלא בהאי עתיקא כלל (באד"ר דקכ"ט ע"א) שם כל טיבו לא אפסקו לעלמין ולא שייך שם שום שינוי ח"ו. ובחי' כבוד באלקות הוא כדאיתא בגמרא (חגיגה ד"ה) ע"פ במסתרים תבכה נפשי הנ"ל מפני גוה מפני גאוותה של מלכות שמים שנטלה. פי' גאוותה של מ"ש הוא בחי' הגיאות והתנשאות דאוא"ס מל' דא"ס מה שאא"ס מרומם ומנושא מכל העולמות עד שכל סדר ההשתל' מרכ"ד עד סוכ"ד מבחי' כתר דא"ק ועד בחי' נה"י דא"ק המסתיימים בעשי' אינם כדאי וא"י לקבל ממנו גילוי בפנימיות רק אוא"ס ב"ה הוא רם ומנושא עליהם בבחי' מקיף בלבד. כמ"ש השמים ושמי השמים לא יכלכלוך (מ"א ח' כ"ז). שמים הוא בחי' מקיפים עליונים דא"ק. ושמי השמים זהו בחי' מקיפים דמקיפים. אינם כלים לקבל ממנו ית' גילוי בפנימיות וזהו גאוותה של מלכות שמים. שמים הוא בחי' כ"ע. ונק' שמים כמו השמים מקיפים ד' יסודות כן בחי' כתר הוא מקיף וסובב ד' אותיות דשם הוי'. מל' שמים היא בחי' מל' דא"ס שנעשה כתר ועתיק לאצי'. וגאוותה של מ"ש הוא בחי' הגיאות והתנשאות דמל' דא"ס כנ"ל שלמעלה מבחי' עתיק דאצי' דהיינו ג"ר דע"י רדל"א. וזהו המתגאה על חיות הקדש. חיוה"ק הוא בחי' ד' חיות המרכבה. ואלקות דבחי' מל' דאצי' הוא מתגאה עליהם. ובשרשם ד' חיות הוא ד' פרצופים דאצי'. ארי' הוא בחי' חכ' כו'. ועצמיות מל' דא"ס הוא מתגאה עליהם. וזהו כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא דברים ד' כ"ד). טבע האש הוא הסתלקות. כי בחי' מים רומז על המשכת והתגלות אלקות למטה ובחי' זו אינה שייך רק אחר ריבוי הצמצומים והעלמים והסתרים עד שיוכל להתגלות בבחי' המשכה למטה אבל מצ"ע הוא בבחי' אש שהוא רוממות והתנשאות על כל ההשתל'. וזהו דאיתא בספד"צ (זח"ב דקע"ו ב') תליסר דתליין בתליסר יקירא דיקירותא. שיש בחי' יקר ובחי' יקירא דיקירותא יקר הוא בגי' ש"י שהוא בחי' חצי התחתון דכתר. והוא בחי' ז"ת דעתיק שמלובשים בבחי' ג"ר דאריך. בחי' אחרונה שבמאציל שמלובש בשרש הנאצלים שהוא בחי' מקור ההשתל'. יקירא דיקירותא הוא בחי' פנימיות עתיק שלמעלה מהתלבשות אפילו בשרש הנאצלים רק בחי' זו הוא ברוממות והתנשאות על כל ס' השתל'. וזהו והי' ביום ההוא לא יהי' אור יקרות וקפאון (זכרי' י"ד) ודרז"ל (פסחים נ') זה אור שיקר בעולם הזה וקפוי לעוה"ב דהנה כל היחודים עליונים שמשי"ב עד ימוהמ"ש הוא רק מבחי' ש"י התחתון דכתר שנק' חיצוני' עתיק אבל בחי' פנימיות עתיק אינו מתגלה עתה עד לעתיד שאז יתגלה בחי' פנימיות עתיק ואז יהי' בחי' יקר התחתון דבר קפוי וקל. כי חיצוני' הוא קפוי וקל לגבי הפנימיות. ובחי' כבוד ויקר זה הכל נתגלה בעת קי"ס דהנה איתא בזו' (ספד"צ קע"ח) בענין קי"ס קוב"ה בעא לאוקיר לדיקנא דיקנא הוא בחי' יקר הדרת פנים זקן. לאוקיר לדיקנא הוא בחי' יקירא דיקירותא. דהנה ענין קי"ס הוא כמ"ש חלים ס"ו) הפך ים ליבשה ים הוא בחי' עלמא דאתכסיא שהוא בחי' העלם. ויבשה הוא בחי' עלמא דאתגלי ובעת קי"ס הי' החיבור דאתכסי' באתגלי' שההעלם בא לידי גילוי וכן עד רום המעלות שההעלם בא לידי גילוי. העלם הוא בחי' מקיפים וגילוי הוא בחי' אורות פנימים ובעת קי"ס נמשך להיות בכל ההשתלשל' גילוי המקיפים בבחי' פנימיות ממש כמו האו"פ. וזה נמשך דוקא מצד אוא"ס שמרומם ומנושא מכל ההשתל' כי מצד בחי' אוא"ס שמלובש בשרש ההשתל' הרי כבר נמדד כמה יוכל להיות הגילוי בפנימיות ומה שאינו יכול להתקבל בפנימיות נשאר בבחי' מקיף אבל מצד עצמיות אוא"ס שמקיף וסובב כל סדר ההשתל' מקיפים ופנימיים בהשוואה אחת משם יכול להיות נמשך שהמקיף יתגלה בפנימית וא"כ הי' צ"ל הגילוי בשעת קי"ס מבחי' גאוותה של מ"ש. יקירא דיקירותא. שהוא עיקר בחי' הכבוד שבאלקות שלמע' גם מבחי' כובד בקדושה כו'. וזהו שמצינו מעלה בקי"ס מה שלא הי' גם בעת מ"ת. כי בעת מ"ת עם שהי' ריבוי התגלות אלקות וירד הוי' עה"ס וכל העם רואים את הקולות כו' עכ"ז הי' ריבוי מדרגות. משה מחיצה בפ"ע. ואהרן מחיצה בפ"ע. וע' זקנים בפ"ע. וכל ישראל בפ"ע. אבל בעת קי"ס הי' הגילוי לכולם בשוה כמארז"ל (ילקוט בשלח רמז רמ"ד ב' מכילתא) ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל כו'. אפי' עוברים שבמעי אמן אמרו שירה (סוטה למ"ד סע"ב). מצד שהי' התגלות בחי' מקיף עליון דאוא"ס שמקיף וסובב כל סדר ההשתל' אצי' ועשי' בהשוואה א'. ומשם יוכל להיות התגלות המקיף (בפנימיות) ולכולם בשוה. [ובמ"ת עיקר הגילוי הי' בחי' שם הוי' שהרי כל התומ"צ הוא רק כדי לאתקנא רזא דשמא קדישא וכל התורה כולה שמותיו של הקב"ה א"כ זהו בחי' שם הוי'. שהו"ע המשכות או"פ דהיינו גילוי בפנימי' ולכן הי' חילוקי מדרגות. ועי' בתו"א בד"ה ויקהל שכל המשכה מלמעלמ"ט מתחלה נמשך האור בבחי' מקיף על המקבל ואח"כ נמשך ונשפע ממנו הארה בפנימיות כו'. והשאר נשאר בבחי' מקיף עכ"ל. א"כ הי' צ"ל תחלה קי"ס גילוי כבוד הוי' בחי' מקיף ואח"כ מ"ת גילוי שם הוי' לכן הי' קי"ס הכנה למ"ת]. והי' צ"ל גילוי זה ע"י הכנעת הכובד והכבוד דלעו"ז דוקא כנ"ל וז"ש בזהר (יתרו ס"ז ע"ב) אית מלך לעילא וכהן משמש תחותי' ואית מלך לתתא וכהן משמש תחותי'. כי יתרו הוא כהן ופרעה הוא מלך מתחלה אתכפיא ההוא מלך דהיינו פרעה. שבים הודה לאלקות כמבואר במדרש (ולבתר אתכפייא ההוא כהן. שבשעת מ"ת הודה יתרו כנ"ל בשם הזהר) וע"י שאתכפייא ההוא מלך שבס"א דהיינו שנכנע ונשפל כל הכובד והכבוד דלעו"ז. אזי דוקא ואכבדה שנתגלה הכבוד עליון דעצמיות מל' דא"ס ב"ה ממש גאוותה של מ"ש. וזהו ואכבדה בפרעה דוקא. ולכן שייך גילוי זה לקי"ס. לפי שקי"ס לא הי' אפשר להיות כ"א דוקא ע"י הגילוי זה דבחי' כבוד עליון דמל' דא"ס כנ"ל:
ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה. משמע שהחשך גופא האיר את הלילה. וצ"ל זה איך יכול החשך להאיר כו'. הנה ארז"ל (ברכות י"ג ב') כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו וצ"ל מהו ימיו ושנותיו. הנה כתיב (בראשית א') ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. ופי' במד"ר (בראשית פ"ג סי' י"א) דקאי על הקב"ה שהי' יחיד בעולמו אז. דכתיב (חלים קל"ט ט"ז) ימים יוצרו ולו אחד בהם דהיינו להמשיך בהימים התגלות בחי' אחד. והנה לית יום בלא לילה (זח"ב מ"ו ב') וזהו ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. שכאשר יש ב' המדרגות מתחלה ערב ואח"כ בקר אח"כ נעשה היום בחי' יום אחד כו'. והענין צ"ל ענין יום ולילה בנפש האדם בעבודה. והוא שני בחי' ענוה ושמחה. ענוה הו"ע שפלות שמשפיל א"ע מחמת שהוא רחוק מה'. והרי זה ענן חשך בחי' לילה ושמחה הוא כמ"ש (תלים קמ"ט) ישמח ישראל בעשיו. וכתיב (דברים כ"ח מ"ז) בשמחה ובטוב לבב מרוב כל. שהוא מחמת הגילוי. ע"כ זהו בחי' יום ואור כו'. וביאור זאת הוא כענין יום ולילה בעולם. כי ביום הולך השמש על הכדור הארץ ולמעלה ממנה. לכן הוא יום ואור בעולם אבל בלילה הולכת השמש תחתית כדור הארץ והכדור מפסיק בין השמש להעולם ולכן הוא חשך ולילה. וכמו"כ יובן גם בעבודה. כי שמש הוא כמ"ש (תלים פ"ד י"ב) כי שמש ומגן הוי' אלקים. דכמו השמש אשר הזיו ממנו מאיר על הארץ ולדרים כו'. כך הזיו והארה דשם הוי' מחי' ומהוה כל העולמות. והזיו הוא כל"ח ובטל במציאות ע"ד זיו השמש כשהוא כלול בשמש והנה כשאין התבוננות זו דשמש הוי' מתגלה באדם להתפעל באהבה וכלות הנפש מחמת שהגוף ונה"ב מפסיקים בין שמש הוי' ובין נשמת האדם שלא יתגלה. והיינו מחמת שהגוף ונה"ב מקושרים בתאוות גשמי' כו' וזהו דוגמת כדור הארץ שמפסקת על השמש שלא יאיר בעולם וזהו בחי' לילה וחשך שאין מאיר שמש הוי' באדם. ומזה נמשך ענוה ושפלות להשפיל א"ע מאד מאד. שמחמת התקשרותו בתאוות כו' הוא רחוק משם הוי' כו'. ואח"כ ביום כשמתפלל ומיגע א"ע בהתבוננות והשגת אלקות סוכ"ע וממכ"ע. עד שבק"ש כשאומר שמע כו' הוי' אחד מתגלה שמש הוי' בנפשו להיות ואהבת כו' בכל מאדך. כלה שארי כו' ליכלל וליבטל כו'. זהו בחי' יום ואור כו'. ומזה נמשך השמחה שהוא מחמת האור והגילוי. והיינו כי העלאתו בכלות הנפש הוא בשמחה כו'. הרי נת' ענין יום ולילה בנפש. ולכן על ידי ב' הבחי' נעשה אח"כ יום אחד. והנה כתיב (בראשית א' ה') ויקרא אלקים לאור יום ולחשך קרא לילה. וכתיב (שם מקודם) ויבדל אלקים בין האור ובין החשך. משמע שאח"כ נעשה ההבדלה בין האור והחשך אבל מתחלה היו האור והחשך כלולים יחד ומשתמשין בערבוביא. וצ"ל זה איך יכול להיות אור וחשך ביחד שהמה ב' הפכיי' ממש. והענין כי כמו שיש יום ולילה למטה כך יש למעלה ג"כ אבל למעלה באלקות האור והחשך מחוברים יחד כו' דהנה כתי' (יחזקאל א') והחיות רו"ש פי' והחיות הוא חיות אלקות שמחי' עולמות יש בבחי' חיות זה רצוא ועלי' ממטה למעלה להסתלק מהעולמות וליכלל בשרש ומקור ואח"כ ושוב שנשפל חיות זה להיות מלך העולם לשון העלם כו'. והנה הבחי' רצוא ועלי' של החיות אלקות הוא בחי' אור ויום. שהרי העלי' הוא ליכלל בא"ס ב"ה כו'. ואח"כ הבחי' ושוב שהוא מה שנשפל החיות להיות מלך העולם על ידי גבורות וצמצומים הוא בחי' חשך. והנה למעלה הרו"ש מחוברים וכלולים יחדיו כי הרו"ש הוא בכל רגע שמיד אחר הרצוא שוב ומיד אחר השוב רצוא וחוזר חלילה בלי הפסק. כי התפשטות החיות מאלקות בנבראים א"א להיות רק על ידי התפשטות לבד בבחי' התלבשות כו' כ"א בבחי' הסתלקות והתפשטות כל רגע כו'. וכיון שמיד אחר השוב והחשך בחי' רצוא ואור א"כ אין החשך אמיתי' לגבי החיות אלקות ורק לאחזאה כו' לגבי הנבראים ולכן למעלה האור והחשך כלולים כו'. (ומ"מ זהו ב' תנועות הפכיים הסתלקות והתפשטות חו"ג. והתחברות ב' הפכיים אלו דחו"ג במל' יותר מבז"א. משום כי והחיות רו"ש דמל' דא"ס בהע"ס ודברו בהן ברו"ש שנק' מטי ולא מטי מאיר במל' דוקא יותר כי נעוץ תחב"ס וכ"ע איהו כתר מל'. ובזה לא יקשה מה שמבואר לקמן איך שלמטה מהחכמה יש הבדלה בין אור לחשך. וכאן משמע שגם במל' האור וחשך מחובר יחד). והרי נמצא שלמעלה באלקות האור והחשך מחוברים יחד. ורק שלמטה נעשה הבדלה בין אור וחשך וכנ"ל שבלילה הו"ע ענוה ושפלות מחמת ההסתר וביום הוא השמחה מחמת הגילוי כו'. אבל למעלה היום והלילה כלולים יחד וזהו הקדמה לענין מאריכין לו ימיו שהוא המשכת והתגלות בחי' יום שלמעלה אשר היום והלילה כלולים יחד. וזהו"ע האריכות דבחי' יום שלמעלה:
ב ועתה צ"ל ענין כל המאריך באחד. דהנה ארז"ל בגמ' ברכות י"ג ב') בפי' כוונת אחד כיון דאמליכתי' למעלה ולמטה ולד' סטרין תו לא צריכת. כי זהו פי' דאחד החי"ת מורה על ז' רקיעים והארץ והד' מורה על ד' רוחות העולם וכולם בטלים לבחי' האל"ף אלופו ש"ע. והענין כי גדר העולם הוא מקום מעומ"ט וד"ר. וזהו ההתבוננות אשר העולם שהוא המקום בטל במציאות לגמרי לבחי' אוא"ס ב"ה שאינו בגדר מקום. וזהו למעלה מבחי' השגת התהוות הבריאה יש מאין (שגם אוה"ע יודעים זאת) כי הגם שהמקום נחהווה יש מאין מבחי' אוא"ס שאינו בגדר מקום כל אבל מ"מ אחר שנתהוה המקום יש מאין הי' אפ"ל שהוא באמת יש ודבר כו' (וזהו דעת חסידי אוה"ע). אבל הכוונה והתבוננות באחד היינו שגם לאחר שנתהוה המקום הוא בטל במציאות לגמרי ואינו תופס מקום כו'. והראי' ע"ז מענין מקום ארון אינו מן המדה שההיכל הי' עשרים אמה רחבו והארון הי' אמתים וחצי. והי' עומד באמצע ההיכל. ומ"מ מכל צד הארון הי' עשר אמה וגם מכותל לכותל עשרים אמה. וא"כ היכן הי' מקום הארון שהי' אמתים וחצי. אלא לפי שצמצם שכינתו בין שני בדי הארון וע"כ נתבטל המקום במציאות לגמרי עד שהארון הי' עומד במקום ולא הי' תופס מקום כלל. והנה כמו שיש מקום גשמי בעוה"ז הגשמי כמו"כ יש מקום רוחני בעולמות הרוחניים. והיינו כמו אהבה נק' דרום ויראה נק' צפון ורחמים נק' מזרח כו'. ולכן פני ארי' אל הימין בחי' מכאל. פני שור מהשמאל בחי' גבריאל. וזהו מקום רוחני. והנה כמו שהמקום גשמי בטל במציאות כמו"כ גם מקום רוחני בטל כידוע בענין מכאל שר של מים וגבריאל שר של אש ואינם מכבים זא"ז ואיך הוא. אלא מפני שנבטלים במציאות עד שאין התחלקות ביניהם כו'. והנה שרש כל השרשים להתהוות בחי' מקום הוא ע"י שנגלה מא"ס ב"ה ששה מדות שהם בחי' ו"ק. חסד נק' דרום וגבורה נק' צפון. כי למטה דרום וצפון הוא ימין ושמאל ולכן אין בדרום ישוב מפני שימין המקבל קרוב אל המשפיע ע"כ שם תוקף חום השמש. וכן למעלה תוקפא דשמשא יסוד אבא בדרום חסד יותר מבגבורה. ת"ת נק' מזרח כמו למטה המזרח הוא המחבר דרום וצפון כך למעלה בחי' ח"ת הוא מחבר ב' הקוין כידוע בענין עושה שלום במרומיו. מל' נק' מערב כי מערב ג"כ מחבר דרום וצפון כך המל' הוא מחבר ההשפעה דב' הקוין חו"ג ומשפיע למטה בבי"ע. נו"ה נק' מעומ"ט שהוא השגה עליונה והשגה תחתונה. ומבחי' ו"ק אלו נתהוה כל הבחי' מקום בכל העולמות כו'. וזהו מארז"ל (במד"ר ויצא פס"ח סי' יו"ד) הוא מקומו ש"ע. שבחי' ו"ק עליונות הם שרש התהוות בחי' מקום בכל העולמות שעד אין קץ ותכלית והנה בחי' ו"ק אלו שהם המדות עליונות כשהם כלולים באוא"ס ב"ה דלמכאמא"כ. הרי הם בטלים במציאות לגמרי עד שאינן עולים בשם מדות כלל כמ"ש לך הוי' הגדולה כו'. כי האיך אפשר להיות מדות כלולים בלמכא"מ כו'. אלא שמתבטלים המדות במציאות. וע"ד זיו השמש כשכלול בשמש שאינו עולה בשם אור וזיו כלל כ"א נעשה אין ואפס. ולא ע"ד ביטול טפה באוקינוס שישנה שם במציאות כו'. וכיון ששרש ומקור ההתהוות דבחי' מקום הוא בטל לעצמות אוא"ס ב"ה כו'. ממילא שמה שנתהווה בחי' מקום בכל העולמות הוא ודאי בטל במציאות לגמרי. וזשארז"ל ברבות הנ"ל ע"פ הנה מקום אתי שהמקום טפילה לו כגבור שרוכב על הסוס והסוס טפל אליו. וצ"ל מהו דמיון המקום לסוס. והיינו כמו הסוס מוריד האדם למטה מאד ומ"מ הוא טפל ובטל לרוכבו כו'. כך בחי' המקום דהיינו הרוחניות והחיות שהוא השרש המהוה בחי' מקום דהיינו ו"ק דמל' דאצי' נק' בחי' סוסים שעל ידם נמשך התגלות אוא"ס למטה מאד בבחי' מקום. ולכן כתיב (חבקוק ג' ח') כי תרכב על סוסיך. דקאי על מ"ת שהי' התגלות אלקות במקום גשמי וירד הוי' על הר סיני. והוא ע"י ההתלבשות בבחי' אבני המקום שנק' סוסים. ומ"מ באמת המקום טפלה לו ית' כנ"ל שהמדות שהם שרש התהוות המקום הרי הם בטלים במציאות לגמרי. וזהו הנה מקום אתי (פי' מקום הו"ע הוא מקומו ש"ע ו"ק דמל' עלמדאת"נ. כי ז"א לך הוי' הגדולה. ומל' הוא כח ההתגלות דכל מדה. ולכן היא בתי' מקומו ש"ע. וזהו אבני המקום. ונק' כי תרכב על סוסיך שעל ידם נמשך התגלות אוא"ס בבחי' מקום. ומ"מ הנה מקום אתי שהמקום טפילה לו ית'). וזהו"ע המאריך באחד כי הנה יש השחלשלות העולמות עד אין קץ. וכל עולם שהוא בחי' מקום מעומ"ט וד' סטרין כו' הוא בטל במציאות לגמרי. והו"ע אח"ד. שהחי"ת והדלי"ת בטלים לבחי' האל"ף כו'. וכאשר מתבוננים ומשיגים שבכל העולמות שעד אין קץ מרכ"ד עד סוכ"ד בכל עולם ועולם הכל הוא בחי' אח"ד שהחי"ת והדלי"ת שהוא העולם והמקום בטל במציאות לבחי' האל"ף שהוא עצמי' אוא"ס זהו"ע המאריך באחד. ובדרך כלל נז' בק"ש הביטול דשני בחי' מקום. דהיינו מקום רוחני ומקום גשמי. וזהו"ע שית תיבין דיחו"ע דשמע שהו"ע הביטול דו"ק רוחניים כו'. ושית תיבין דבשכמל"ו שהו"ע הביטול דו"ק גשמיים. וענין כיון דאמליכתי' למעלה ולמטה וד' סטרין כו' הכונה להמשיך התגלות יחודו ית' בבחי' מקום מלמעלמ"ט שיהי' אחד בז"ר והארץ ודרה"ע (עד"ה וארא הא' בתו"א). ולהמשיך יחוד זה יכולים דוקא נש"י. כי הנה כתיב (שמות כ' ב') אנכי הוי' אלקיך אשר הוצאתיך מאמ"צ שמבתי' אנכי דוקא נמשך להיות יצימ"צ ההפך מבחי' בריאה יש מאין שהמקום נתהוה בבחי' יש. כ"א שגם המקום יהי' בטל במציאות. ובתי' אנכי הוא אלקיך שרש נש"י כמארז"ל (מד"ר בראשית פ"א סי' ה' ובזח"ב ק"ח ב') ישראל עבמ"ת. כי מח' הוא חכמה ועבמ"ח הוא ח"ס כו'. והנה פסוק שמע ישראל הוא קבלה על דיבור אנכי הוי' אלקיך שע"ז אנו אומרים הוי' אלקינו כו' (מד"ר ואתחנן פ"ב סי' כ"ב). וזהו הוי' אלקינו ע"כ יכולים להמשיך להיות הוי' אחד ע"ד שמבחי' אנכי נמשך יצימ"צ כו':
ג ולהבין ענין כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו כו'. הנה ארז"ל (אבות פ"ב) עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו. כי אית רצון ואית רצון. יש רצון שנמשך מהשכל וכמו רצון האדם בגשמיות לאיזה עסק מו"מ הוא רק ע"פ שכל וטעם שכשמשכיל שטוב הדבר ויהי' ריוח יש לו רצון וחשק לזה. וכמו"כ באלקות צ"ל תחלה הרצון והאהבה רק ע"פ שכל והשגה. היינו שיהי' מייגע א"ע בהתבוננות והשגת אלקות כל מה שיהי' באפשרו להשיג איך שהוי' אחד וכנ"ל דכולא קמי' כל"ת ועי"ז יבוא לואהבת כו' בכל מאדך. שהוא העלאה והסתלקות מבחי' עולם ומקום כ"א ליבטל בא"ס ב"ה כו'. והנה רצון זה הוא עפ"י שכל וטעם. וזהו עשה רצונו כרצונך. שכמו רצונך הוא עפ"י טו"ד. כך תחלת העבודה צ"ל הרצון והאהבה לאלקות היינו שמייגע א"ע בהתבוננות והשגה כל מאי דאפשר ולהוליד הרצון שלמטה מהשכל ועי"ז אח"כ יעשה רצונך כרצונו. פי' כמו רצונו הוא רצוה"ע שלמעלה אין קץ על החכ"ע כך יהי' גם בנפש האדם בחי' רצוה"ע והתגלות אה"ר שלמעלה מהחכמה. והוא בחי' אהבתי אתכם אמר הוי'. שהיא באה מלמעלה כו' וזהו כל המאריך באחד דהיינו ההתבוננות והשגה בבחי' אחד ומזה נמשך הרצון שלמטה מהשכל כנ"ל. עי"ז מאריכין לו ימיו שנמשך אח"כ התגלות הרצוה"ע ואה"ר שלמעלה מהחכמה. והנה ימיו הם יומין עילאין מדות. אבל מאריכין לו ימיו הם המדות דא"א שלמעלה מהחכמה. אך ענין מה שהתגלות הרצוה"ע והאה"ר שלמעלה מהחכמה נק' יום ארוך כו'. הוא כענין הקדמה הנ"ל ששם גם הלילה כלולה בבתי' יום ומאיר כיום. וזהו האריכות כו'. והענין כי מה שיש הבדל בין יום ולילה זהו בלמטה מהחכמה שלפעמים כשמאיר ההתבוננות בגילוי ונמשך הרצון והאהבה זהו בתי' יום. אבל כשהגוף מפסיק שלא יאיר ההתבוננות ואינו מתפעל באהבה וכלוה"נ כו' זהו בתי' לילה והרי יש הבדל גדול ביניהם). כי חכמה היא מקור ההבדלה שממנה נמשך ב' קוין חו"ג שהם שרש בחי' ערב ובקר שיהי' הבדלה בין האור והחשך כמארז"ל (בירושלמי פ' אין עומדין) אם אין דעה הבדלה מנין כו'. אבל למעלה מהחכמה אין שם התחלקות (חו"ג) כלל והאור והחשך כלולים יחד שגם לילה כיום יאיר כו' וזהו"ע האריכות. יום שכולו ארוך כו' שהכל בתי' יום וזהו מאריכין לו ימיו.
וענין ושנותיו. הנה יש עש"נ. פי' עולם הוא המקום כנ"ל ושנה הוא הזמן. כי הזמן הו"ע התתלקות החיות בעולם (שהו"ע רו"ש ומזה נמשך הזמן). והנה למטה יש ר"ה שהוא כולל החיות של כל השנה ואח"כ מתחלק החיות לד' תקופות. שכל תקופה כולל החיות של ג' חדשים ואח"כ ליב"ח שכל ר"ח כולל החיות של ל' יום כו'. והענין כי יב"ת נמשכים מי"ב שבעים שהם ג"כ ד' דגלים וכל דגל כלול מג' שבטים. והו"ע י"ב בקר והים עליהם מלמעלה שאעפ"י שהם י"ב בקר מ"מ בכלל הם רק ד' חיות הנושאות את הכסא שמכ"ז נמשך הזמן שהו"ע התחלקות החיות כו'. ונפש היא החיות אלקות שמחי' העולם והשנה שהוא המקום והזמן. כי נפש היא בחי' האחרונה שנמשך להחיות העולמות וכמו כי נפש הבשר בדם היא (ויקרא י"ז י"א). הרי שנפש היא הבחי' שמחי' הגוף כו'. והנה כתיב (שמות י"ט) והר סיני עשן כולו כו' עש"ן ר"ת עולם שנה נפש. אך ענין עשן כפשוטו משריפת עצים היינו מחמת שיסוד המים מתהפך ליכלל באש. ומשריפת עץ לחה יהי' עשן ביותר. וכמו"כ ענין מה שהעש"נ מתהפך בבחי' העלאה וביטול לאוא"ס שאינו בגדר מקום וזמן כלל. שהו"ע התהפכות המקום והזמן בבחי' ביטול לעצמות אוא"ס ב"ה. זהו נק' וה"ס עשן וכמ"ש (שה"ש ג' ו') מי זאת עולה מן המדבר כתמרות עשן עי' בד"ה שרביט הזהב). והו"ע הליכות עולם לו כו'. והנה כתיב (איוב ל"ד י"ד) אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף. פי' שמצד סדר הבריאה העולם ושנה מקבל רק מבחי' נפש שהיא הבחי' אחרונה. אבל כאשר ישים אליו לבו. אליו דוקא (ולא למדותיו שהם שרש העולם) שהו"ע הליכות עולם לו שהעולם שהוא המקום והזמן עולה ליכלל וליבטל בעצמות אוא"ס ב"ה שלמעלה מגדר עלמין שזהו"ע והר סיני עשן כו'. וזה תלוי בעבודת האדם דכתיב (קהלת ג' י"א) גם את העולם נתן בלבם. פי' בלבם של בנ"א למטה. שכאשר נעשה בהאדם בחי' רצון ותשוקה לצאת מבחי' זמן ומקום וליכלל בא"ס גורם כמו"כ בהעולם להיות הליכות עולם לו כו'. עי"ז אח"כ רוחו ונשמתו אליו יאסוף. שנמשך אח"כ הגילוי בהעולם מבחי' עליונה יותר. דהיינו מבחי' רוחו (שלמעלה מבחי' נפש כנ"ל) ע"ד לא ידון רוחי באדם שיסתלק אור א"א מז"א ועי"ז והיו ימיו מאה ועשרים שנה. שמתחלה הי' מאיר בחי' רוחא דחיי מא"א שמזה נמשך אריכות ימים (עד"ה האזינו הא' בהג"ה בענין והרוח תשוב כו' שבחי' רוח זה גבוה מאד ע"ש). וזהו"ע רוחו כו' בחי' רוח הנ"ל סוכ"ע. ונשמתו עוד בחי' עליונה יותר שלמעלה גם מסוכ"ע (עי' בד"ה והי' ביום ההוא יתקע פ"ה דמשם יובן ענין רוחו ונשמתו בחי' סוכ"ע ולמעלה מסוכ"ע ע"ש). וזהו מאריכין לו ימיו ושנותיו. כי עתה השנה מקבל רק מבחי' נפש לבד אבל ענין מאריכין כו' שנותיו הוא שיומשך החיות מבחי' רוחא דחיי הנ"ל וכמ"ש (משלי ט' י"א) ויוסיפו לך שנות חיים. והיינו מבחי' והחכ' תחי' בחי' כי עמך מקו"ח (עפי"ק ענין מאריכין לו ימיו הוא המשכת בחי' מדות דא"א ורב חסד. ושנותיו ג"ר דא"א):
ה ועתה צ"ל ענין ויהי הענן והחשך ויאר כו'. שבקי"ס האיר גם החשך כו'. והענין כי מתחלה ששת ימים כו' הו"ע יצימ"צ ההפך מבחי' התהוות הבריאה יש מאין (עד"ה ששת ימים) כ"א שיהיה התגלות אלקות בעולמות שלא יסתירו כלל. והיינו שהחשך התחתון לא יסתיר על גילוי האור דשם הוי'. והו"ע כל המאריך באחד שנת"ל שיהיה אחד בז"ר וארץ ודרה"ע. שהעולם והמקום יהי' בטל ממש לבחי' יחודו ית' האמיתי שמצד התגלות ש' הוי' ב"ה. ונמצא שהוא התחברות האור והחשך שבסדר ההשתלשלות כו' אע"פ שבס' ההשתל' הרי האור והחשך שני הפכיים כו' (מענין ערב ובוקר עי' סד"ה וידעת היום ובד"ה תחת כו' בשמחה כו' ובד"ה ואתה תצוה בענין מחוץ לפרכת כו' ובד"ה רני ושמתי וסד"ה יחיינו מיומים והעיקר בלקו"ת פ' במדבר בד"ה ביאור מעט ע"פ כי גדול יום יזרעאל בתחלתו. מכל המקומות יובן אשר שם הוי' הוא בחי' בקר ומדת יום. ושם אלקים המסתיר שיתהוה יש כו' הוא מדת לילה. ויצימ"צ שגם העולמות לא יסתירו הו"ע יחוד הוי' אלקים וזהו התחברות האור והחשך שבסדר השתלשלות. והכח לזה נמשך מבחי' אנכי אבל בחי' אנכי בעצמו לא נתגלה. ורק שאח"כ בקי"ס נתגלה בחי' אנכי בעצמו אשר שם האור והחשך כלולים יחד שאין שם התחלקות חו"ג כלל שגם בחי' לילה כיום יאיר ולכן האיר גם הענן והחשך כו'). ואח"כ בקי"ס נתגלה הבחי' שלמעלה מהשתלשלות ושם האור והחשך כלולים יחד שגם בחי' לילה כיום יאיר ממש. ולכן ויהי הענן והחשך ויאר כו'. ושייכות גילוי זה לקי"ס. הנה ענין קי"ס הוא הפך ים ליבשה שעלמדאתכ"ס נעשה אתגליא כו'. והענין דכתיב (בראשית א' ו') יהי רקיע בתוך רמים ויהי מבדיל בין מים למים. כי הנה יש ב' שמות הוי' ופס"ט בינייהו והנה שם הוי' הא' הוא המהוה סדר השתלשלות. והוא שרש לבחי' עלמדאת"ג. ושם הוי' הב' הוא למעלה מהשתלשלות כ"א כאשר עלה ברצונו כו'. והוא שרש התהות עלמדאתכ"ס. כי שם הוי' דאצי' היינו גילוי הע"ס זהו כמו עלמדאת"ג ושם הוי' דלעילא שכלול בהעלם ברצוה"ע זהו ע"ס הגנוזות. וכמו ד"י לגבי חומר ההיולי או אש לגבי כח האש שבאבן החלמיש כמו"כ הריחוק מבחי' גילוי שם הוי' לגבי שם הוי' דלעילא ולכן נק' בשם עלמדאתכ"ס. (עי' בתו"א ד"ה וירא ישראל ובמ"א בד"ה להבין ענין הברכות) ולכן פס"ט בינייהו. וזהו"ע הרקיע שמבדיל בין מים למים שהוא ב' שמות הוי'. וענין קי"ס הפך ים ליבשה. הוא ע"י שהוסר ונסתלק בחי' הרקיע והפסיק הנ"ל ונתגלה שם הוי' דלעילא בשם הוי' דלתתא ומזה נעשה התחברות דעלמדאתכ"ס ועלמדאת"ג. היוצא מזה שבקי"ס נתגלה מים עליונים שם הוי' דלעילא שלמעלה מהשתלשלות. ושם אין התחלקות כלל בין אור וחשך כי לית שמאלא בהאי עתיקא. והאור והחשך משתמשים בערבוביא שגם החשך הוא אור ממש כמ"ש (תלים קל"ט י"ב) ולילה כיום יאיר. ולכן בקי"ס האיר בחי' החשך שלמעלה מהשתלשלות ישת חשך סתרו. וזהו ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה כו' (והו"ע הבחי' דמאריכין לו ימיו ושנותיו שהוא התגלות מלמעלה מהחכמה בחי' ורב חסד ובחי' ח"ס דא"א שהו"ע האריכות דבחי' ימיו ושנותיו שנת"ל ונמצא שיצימ"צ הו"ע המאריך באחד וקי"ס הוא הבחי' דמאריכין לו ימיו ושנותיו)
ו וענין ויהי הענן והחשך. הנה ענן הוא חסד כמ"ש (שמות מ' ל"ח) כי ענן ה' כו' יומם. וכתיב (תלים מ"ב ט') יומם יצוה ה' חסדו. וכידוע מענין ענני כבוד דסוכות עננא דאהרן תסד דאבא דאזיל עם כולהו יומין. ולכן כתיב (שמות י"ג כ"ב) לא ימיש עמוד הענן יומם. וחשך הוא מדת גבורה וצמצום כו'. וא"כ הענן והחשך זהו חו"ג שבכתר ושניהם האירו בשוה כנ"ל שבכתר גם החשך מאיר כו'. עוי"ל עדשנ"ת סד"ה ומשה נגש בפי' וההר בוער כו' חשך ענן וערפל שהו"ע תלת רישין וזהו יתרון מעלה במ"ת על קי"ס. שהאיר גם בחי' ערפל רדל"א. ובקי"ס האיר רק חשך וענן מו"ס וגלגלתא. כמשנ"ת שם קצת הסבר ע"ז יעו"ש. וזהו ויהי הענן והחשך ויאר כו'. ופי' וענין ויאר את הלילה ע"ד כי אתה נרי הוי'. שם הוי' דאצי' הוא רק בחי' נר המאיר בלילה. כי אשב בחשך הוי' אור לי. אבל החשך דמדת לילה גופא לא נשתנה ולא נתהפך כו'. אבל והוי' יגיה חשכי. והיינו שם הוי' דלעילא יגיה ויאיר החשך גופא שישתנה ויתהפך לאור ממש. וכפי' הת"י יפקינני מחשוכא לנהורא. דמשמע שלא יהי' עוד חשך כלל. וכמ"ש במ"א באריכות מזה. ועד"ז יובן ענין ויהי הענן והחשך חו"ג דכתר (שם הוי' דלעילא) ויאר את הלילה ע"ד והוי' יגיה חשכי. וא"כ יצימ"צ שהו"ע התחברות האור והחשך שבסדר השתלשלות זהו בחי' כי אתה נרי הוי' שבחשך יאיר האור דשם הוי' אבל החשך גופא לא נתהפך וכמ"ש בדרוש וככה תאכלו כו'. אבל קי"ס הוא בחי' והוי' יגיה חשכי. ולכן ולא קרב זה אל זה כל הלילה. דהנה כתיב (תלים ק"ד) תשת חשך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער. וידוע הפי' בזהר (ח"ב קע"ב ב'. ובח"א רל"א ועוד בכמה דוכתי) שבמדת לילה מצד החשך וההסתר אזי שולטים הקליפות בעולם ויונקים מהקדושה יותר מביום כו'. וז"ש (עובדיה א' ה') אם גנבים באו לך שודדי לילה כו'. כמ"ש בהוספות לבה"ז ויגש ע"פ ויברך יעקב את פרעה יעו"ש. וזהו חשך ר"ת חמור שור כלב (מאו"א ה' ס"א) גקה"ט. ולכן אומרים בלילה ברכת השכיבנו ושמור כו' וחותמין שומר את עמו כו'. אבל בשעת קי"ס שהענן והחשך דכתר האירו את חשך הלילה ולכן עי"ז ולא קרב זא"ז כל הלילה. פי' דכתיב (קהלת ז') ) אזלעו"ז עשה דכמו שיש בחי' זה בקדושה זה הוי' כו' משה נתנבא בזה כן יש בחי' זה בקליפה כמ"ש (ויקרא י"א כ"ט) וזה לכם הטמא. וגם ארז"ל (מד"ר נשא פי"ד) בישראל לא קם נביא כמשה. ובאוה"ע קם ומנו בלעם. הרי דכמו משה בחי' זה בקדושה. שכל הנביאים נתנבאו בכה ומשה נתנבא בזה. כמו"כ בלעם בחי' זה בקליפה. ולכן בשעת קי"ס ולא קרב זה אל זה כל הלילה שבחי' זה דלעו"ז לא הי' יכול ליקרב לינק מבתי' זה דקדושה כל הלילה ההפך ממ"ש תשת חשך כו' בו תרמוש כו'. והיינו משום כי הענן והחשך האירו את חשך הלילה ונעשה הלילה כמו יום כו':