אור ברסלב

מגילת ספר· רבי יעקב ב"ר צבי [היעב"ץ] עמדין

ד

ג

אשוב לספר כסדר מתחילה ישיבתי באלטונא. בהגיעי לכאן באו אלי כל בני הקהילה לקבל פני בכבוד ובאהבה ושאלו ממני שאבקש מהם דבר הטוב בעיני ויעשו בקשתי בכל יכלתם, ואמרתי להם: תשואות-חן בעד הרצון הטוב ורוח נדיבה אשר נסע מהם אלי, שנחשב בעיני כמעשה449 והריני כאילו נתקבלה. רק אחת שאלתי אותה אבקש450 שבתי בבית ה' כל ימי חיי, לעבוד ה' חפצתי / ועליו יהבי השלכתי / ואם תעשו לי חסד להרשות אותי לקבץ בביתי מניין עשרה מישראל לקבוע בביתי בית-תפילה ערב ובוקר, באשר כבד ממני הדבר לילך לבית הכנסת הגדולה מחמת מיחוש שלי, שבשבילו עזבתי מקום כבודי; ולהתפלל ביחיד לא כשר הדבר; בכן אמצא חן בעיניכם להתיר לי רק הדבר הזה שהוא צרכי נשמתי; זולת זאת לא אטריח עליכם בצרכי גופי כלל. ויענו אותי בשמחה: פשיטא, דבר זה אין צריך לאמרו, שאפילו לזרים לא מיחו בזה ורשאי אני לעשות כן, כמו שהניחו לחכם חגיז לעשות כזאת ואפילו שלא היה אשכנזי. אמנם לגדולה מזו אני מתוקן אם אבקש מהם איזו טובה הם מוכנים ומזומנים לעשות רצוני. כזה וכזה היו דבריהם אלי פיוס וריצוי לבקש מהם מאומה ולנסות לבבי הנאמן אתם. אך לא ביקשתי מהם דבר רק לתת לי נפשי בשאלתי כנזכר.

ועם שהתרצו אלי בכך כאמור, שהיה לי רשות מאנשי הקהל לקבוע לי מקום לתפילה בביתי, דברתי תחלה עם החכם חגיז ע״ה, מאחר שדירתו היתה קרוב לביתי, והייתי עמו באהבה רבה מאז עמדין. חיבה יתירה נודעת לי ממנו ובריתו נאמנת לי, כמו שנראה ג"כ מהכתבים והאיגרות שהחליף עמי בד״ת, ביחוד אשר קצתן הוצגו בספרי שי״ע ובספר שתי הלחם שלו. והוא ע״׳ה שכר לי הבית-דירה פה באלטונא בטרם בואי ביוקר גדול, שלא היה ז״ל בקי בדברים באלה. לכן בתחלת שבתי כאן לפני ראש השנה תצ״ג451 הלכתי בביהכ״נ שהיה לו בביתו - ג״כ מאשכנזים וכמנהגם - כל הימים טובים. וחיליתי פניו שיתמיד לעשות מניין להתפלל בעשרה בשחר ובערב תדיר, גם כל ימות החול; כי אם ככה יעשה אז אתמיד הליכתי לביהכ״נ שלו, כי טוב לי עמו ונהיה לאחדים כל הימים, אע״פ שיש לי רשות מפרנסי ומנהיגי העיר לעשות לי מקום מיוחד לתפילה בביתי על כרחי דלא סגי בלאו הכי452, מאחר שלא אוכל ללכת לבית הכנסת הגדולה דטריחא לי מילתא טובה453 ולבטל תפילה עם הציבור כל ימי השבוע הוא דבר שאינו הגון כלל, לא ייתכן אצלי. ואע״פ שכבר הפצירו בו גם אחרים מאוהבנו - שהיו הולכים למניין שלו בשבת ויו״ט - וביקשוהו על זאת שיסכים להניח להתפלל בביתו בעשרה בקביעות גם כל ימות החול, למען לא יצטרכו לנוע אנה ואנה לתפילה כל ימי השבוע - אבל לא עלתה בידם; וככה הוציאני בפחי נפש ושם לאל מלתי.

בכן הוצרכתי לעשות לי מקום מיוחד לתפילה בביתי וזה העניין גרם קצת פירוד לבבות בינינו, כי היה הדבר הלז כקוץ בעיני החכם ע״ה והתחיל לשטום אותי על ככה, כאשר הוגד לי. ואמנם לא היה טעם וסיבה לקרר ולצנן אש האהבה, אם מחמת הדבר ההגון ששאלתי מאתו, שהיה מחויב לעשותו בלאו הכי - כי היה חילול השם בפני המון העם - נוסף לזה כשהלכתי לביהכ״נ שלו ראו עיני אש דולקת על הכירה שנעשה בשבת לצורך איזה בישול חמים בוודאי מדי שבת בשבתו כל השנה. וכבר בהיותי בעמדין סיפרו זאת עליו ולא האמנתי לשמועה עד אשר באתי ותראנה עיני; מכל מקום שמתי יד לפה ולא יצא מפי דבר. וזולת זאת ראיתי ממנו דברים אשר לא ישרו בעיני על אדם חשוב. אלה עשה והחרשתי, כי היה ע״ה קפדן גדול ובעל אף. ואמרתי: גם זו לטובה! מ״מ לא זזה אהבתי במעשה ובדיבור כמלא נימא. אך הוא חשב לי עוון הנ״ל שאני נקי ממנו וחתם רעה454 על היושב לבטח עמו.

מצורף לזה קרה כשהדפסתי ספר לחם שמים455 שלי ולא לקחתי ממנו הסכמה; ואני ברחתי מזה מחמת שלא בחרתי בריבוי שבח והפלגה בתוארים ובמעלות, אשר בלי ספק היה מאריך בהם כדרכו; אם היה כותב לי הסכמה לחפצי - ואין זה חידוש, שאפילו על אדם שלא היה מחשיבו כלל, באמת כלל וכלל היה כותב ומדפיס שבחים המגיעים לכזבים - וזה היה קשה אצלי עליו ביותר שהיה אחד בפה ואחד בלב; כמו שנודע לי בבירור גמור מאוד בהיותי בעמדין. על ידי אגרותיו אלי היה כמצחק על האב״ד הזקן דגימל קהילות רי״ח הנ״ל ודיבר ממנו בלעג וקלון. גם לאזני, בהימצאי כאן פנים אל פנים עמו, לא חדל לדבר ממנו רע ולהתל בו ובלימודיו ופשטיו ופסקיו והוראותיו, ונעשה ממנו די בזיון וקלס - ולפנים היה מראה לו חיבה יתירה והציג חדושי תורה משמו בתוך ספרים שהביא לדפוס, כדי למצוא חן בעיניו של האב״ד; מביאו ומזכירו בהפלגת השבח, שלא הניח מאומה לבעלי רוח הקודש באמת. דברים כאלה היו לזרה וכמתעתע בעיני.

אך אהבתו היתה שלמה מתחילה כאשר שמעו אזני שדיבר והפליג ממני שלא בפני אין צורך לומר בכתב כמו שהבאתי בספר שי"ע קצת מכתביו אלי בהגדלת שבחי בשפע גדול. עד שהזמן הפריד בינינו מעט מהתחלתו הנזכר וכמו שאכתוב. אך מ״מ לא נודע לי שדיבר מאומה עלי, רק כמתאונן בבגדי בו לדעתו, מה שלא עלה על דעתי. וכאשר נסע מזה לארץ הקדושה כמדומני שנפטר ממני באהבה רבה, כפי שהיה דיבורו אז בפה מלא בפני אנשים רבים ההולכים אתו ללוותו. וכאשר ראיתי גם כן בהדפיסו ספרו שתי הלחם קבע בו תשובתי אליו בנידון כהן ספרדי חשוב בר נידוי שלא ישא כפיו, והראה לי קודם הדף המודפס עם תוארים אשר לא אהבתי, והשבעתיו שלא יקרא לי בשם תואר גאון, כי גאה וגאון ופה חנף שנאתי; ולכן נשמטתי מלקחת מעמו הסכמה על ספרי הנ״ל וזה סייע ג" כ לקרר רשפי האהבה העזה שהיה בינינו מאוד בהיותי בעמדין שהיה מחליף עמי כתבים כמעט בכל פאשט והיה מחבב אותי מאוד בכתב ובעל פה.

ואע״פ שבראשית ישיבתי בעמדין, אחר שביקר אותי בכתב תחילה לשאול בשלומי ולברכני, הודעתי לו התלונה והלעז שלעזה עליו מדינה על שהתיר לעצמו לשלוח רסן מפי קולמוסו ובהדפיסו דברים מרים על גדולי ישראל המחברים ג״כ - מלבד שהיה קל אצלו לבזות ולהכלים חכמי הדור הגדולים והזקנים שלא הגיע לקרסולם; ברוב דברים ומלים לא יועיל בהם, אשר הבליע בתוך ספרי ליקוטיו, ילעג ואין מכלים מחסרון ידיעתו והעדר בקיאותו, כמו שהוכחתיו על פניו בתשובה ארוכה בתוכחת מגולה, הלא היא כתובה על ספר שאילת יעבץ סימן לג, והודה ולא בוש וקיבל פצעי אוהב בסבר פנים יפות ולא הקפיד אז כמנהגו בזולת זה. - לכן מאז נכפלה ברית אהבתו עמי ונקשרה בחבל הכוסף456, אף כי מכירו הייתיו לשעבר מן אז היותו דר באמשטרדם, אף אם קטן הייתי; וידעתי את התלאה אשר מצאתהו במלחמת הנחש חיון שנלחם מלחמת ה׳ בכל לבבו וסבל הרבה על דבר זה; לכן זכרתי לו ברית ראשונים שבינו לבין אמ״ה ז״ל. מה גם בראותי שנכנע לקבל ממני דברים נגדיים אליו ואמר אשר קילס; גם היה מפליג בשבחי יותר מדאי בפני אנשי שלוש הקהילות שלא בפני. וכן היה לי אוהב נאמן בגופו, כי עשה כל חפצי שהיה ביכולתו כדי לעשות נחת-רוח לפני; עם כי הייתי תינוק בערכו והוא היה זקן בא בימים. אך שתי הסיבות הנ״ל הן-הנה היו סיבה להפריד בין הדבקים מדי שבתו פה באלטונא.

בנוסף לזה באו אליו אנשי בליעל כסילים מוציאי דיבה רעה עלי, כאילו הייתי מתפאר עליו להתכבד בקלונו ולדבר בגנותו, ולא לבד בדיבור בעלמא, אלא שלפי דבריהם רמזתי אותו וחקקתי גנותו על ספר שקבעתי בדפוס; ואנוכי לא ידעתי מזה בכל אלה, כי ברור לי לא יצא מפי דיבור רע עליו בפני שום אדם, חלילה לי! ולא בא במחשבתי ולא עלתה על לבי מעולם; כי אע״פ שבאמת כמה דברים לא ערבו בספריו, מה שהרחיב לשון, האריך פה ושפת יתר כמה פעמים מה שלא היה מהראוי כלל; ויותר מזה כשבאתי לאלטונא ראיתי בביתו דברים לא יעשו בישראל. בשבת קודש היתה האש מבערת תמיד על הכיריים לתקן לו משקה הקאפע אע״פ שהיה ברי. גם מנהגו בבית הכנסת בשיחה בטילה יתירה לא היתה דעתי נוחה מזה, כי הוא חילול השם בפני עמי הארץ; גדולה מזו ביטול התפילה בעשרה כל ימות החול עם שהיו מפצירים בו המתקבצים למנין בשבת ויו״ט להתמיד קיבוץ המניין גם בחול, שהיה נקל ומצוי לו רק שיסכים לכך ויניחום לבוא, ולא אבא457, בכל ההפצרה לא יכלו להכריעו להרשות על כך.

ועל כולם זיופו עם האב״ד בג״ק רי״ח שהיה במדרגה גדולה למאוד, אחד בפה ואחד בלב וכן נהג להזכירו לשבח בתוך ספרי ליקוטיו שהדפיס כאן עם תוארי השוא, ומאחוריו היה משחק ומלעיג עליו. גם הבליע לפעמים אפילו בתוך ספריו הנ״ל דברים מחודדים עליו, רק נשמר לכתוב עליו באופן בלתי נרגש כלל לכל, וזולת זה שאר דברים שלא ישרו בעיני כלל וכלל, אלא שאיני רוצה להאריך בגנותו, כי גם אהבתו גם שנאתו כבר אבדה458, רק מה שהוא מההכרח להתנצלותי לא אעלים, ללמד לבני ויוצאי חלצי לסלק תלונה מעלי. ובאמת הרבה דברים זרים ראיתי ממנו בפומבי, לא יכול שכלי לשאת לירד לסוף דעתו: מה ראה על ככה לתת אצבע בפי הבריות. עם כל זה חלילה לי לדבר באיש זקן כזה, שבאמת זיכה הרבים בכמה דברים שהוכיחם לפעמים על יושר, ביחוד בעסק חיון שמסר נפשו על אמונתנו; וגם לא מנע עצמו מלהגיד לאדם ישרו בספרי ליקוטי תוכחותיו לקציני הזמן שלא נשא להם פנים ומלא ידו בקסת להזכיר לאדם רשע מומו - על כן אהבתיו; ואם ראיתי בו דבר בלתי הגון אצלי העלמתי עיני בו, חפיתי עליו ולמדתי עליו זכות, בין אמיתי ובין בלתי-אמיתי כפי היכולת, רק להשקיט הלעז ולסלק תלונת העם מעליו בכל אופן; כאשר נראה לעין כל מתוך דברי תשובתי אליו בלשון כבוד וחיבה, ואמרתי בלבי על כל פשעים תכסה אהבה459, אהבת המקום, כי היה מוחזק לירא את ה׳ מרבים וגם לפעמים משוגתו אתו תלין, שגיאות מי יבין, לכן כיסיתי באדם פשעיו. גם עשיתי עמו בטובה כפי שהיה ביכולתי מאז היותי בעמדין. אבל הוא לא נהג עמי ככה, מדי היותי כאן הפר ברית אהבתו עמי על לא דבר ולא בפועל ידי רק מפני לשון רע שקבל עלי מאנשי רכיל בחנפי לעגי מעוג; נתק חבל הכוסף והחשק שהיה בינינו ידוע לכל ופקד עלי עון אשר לא ידעתי460 וישטום אותי באשר נודע לי בבירור אע״פ שהיה מסתיר ממני ומעלים מה שבלבו עלי, אבל מ״מ לא יכול הצפינו בלבו כל כך שלא אהיה מרגיש בדבר שאין אהבתו שלמה כמלפנים שהיתה אהבתנו אהבה עזה ורחימתן עזיזא461, גם דיבר בפי אנשים הבאים אלי בי והגידו לי שיש לו תרעומת עלי על בלי הגיד לי מה העוול זה; לא כן אנוכי בתומי הלכתי עמו כמנהגי; לא יחר לבבי ולא רציתי להיות אחד בפה ואחד בלב, חס לזרעא דאבא462! גם הפעם לא שניתי טעמי.

כי הנה בהזדמנו עמי לפונדק אחד על מצוות הכנסת כלה ודיבר עמי כפעם בפעם, לא יכולתי להתאפק ולדבר עמו ג״כ אחד בפה ואחד בלב, מה שאינו מטבעי; אך דיברתי אליו בלשון הזה: אני צריך לשאול דברי ממעלת כבודו, וביקשתיו שלא יכחד ממני הדבר שאני שואל: מאחר ששמעתי אומרים שיש לו עלי איזה תלונה ואנוכי לא ידעתי מה פשעי ומה חטאתי נגדו, וככה הרגשתי שאמת הדבר שאין לבבו שלם עמי כמאז; לכן אני תמה: מדוע ידבר אדוני עמי אחד בפה ואחד בלב? כי נודע וודאי שאין פיו ולבו שווים עמי לטובה; ולמה תהיה כזאת בינינו לפוקה ולמכשול עוון? ועל מה זה יראה לי פנים יפות ובקרבו ישים ארבו? ואם יש בי עוון מדוע לא יוכיחני על פני כמחויב לאדם כמותו? פשעי וחטאתי הודיעני, / אם עול מצאתי בי על מה תרבני / ומחטאתי לא תנקני? / אם אולי נכשלתי במאומה נגדו - מה שבאמת נעלם ממני, אולי משגה הוא, שגיאות מי יבין463 ואתקן מה שאוכל להשיב מעוול ידי אם און פעלתי - לא אוסיף. ובזה האופן לחצתיו אל הקיר, קירות לבו, עד שגילה כל לבבו וענה אותי: כך אמרו לי מתוך שרצה להתפאר בקלוני וכבר עשית בספרך אשר כתבת והדפסת!

ובשמעי עמדתי מרעיד על השמועה לא טובה לחשוד אותי במה שאין בי ולקבל לשון הרע עלי מהולכי רכיל הבודים דברים אשר לא כן, להפר את האחווה בינו לביני והתנצלתי על זאת נגדו להוציא הדברים מלבו, כי דברו עלי כזבים אנשי לצון ודלטוריא464 המוצאים תאוות נפשם הרעה בהטלת קנאה ותחרות בין אוהבים ומשלחים מדנים בין אחים, נרגן מפריד אלוף465 ובפה חנף ישחית רעהו. ולמה ידבר אדוני כדברים האלה? אשר לא יאומן כי יסופר עלי, וכי כוונתי להזיק לו ח״ו, להרבות לי הנאות ותועלת; חס ליה לזרעא דאבא! וידוע לכל שלא העמסתי על אדם מג' קהלות שום דבר הנאה לעצמי, אדרבה תודה לאל רבו הנהנים על ידי, הלוואי שלא ישיבו לי רעה תחת טובה. ועל מה זה ירע בעיני שלא להניח כבודו במקומו ולהקטין איפוא מעלתו עיני, לגרום לו ח״ו היזק הנזכר, למנוע ממנו הטבת הקהלה שהוא צריך אליה, לא אני ברוך השם; ומדוע אשנה מידתי ומנהגי הטוב עם כל אדם ועמו ביחוד מאז; אף כי להכעיסו עתה על פניו בהיותנו שכנים קרובים, איך ולמה תצא כזאת מלפני בלא סיבה; על כן היה לו לגעור במספרי לשון הרע. ואנוכי לא כן עמדי; אף כי לא חסרו אנשים כאלה, משמיעים באזני על אדוני שמספר בגנותי, לא האמנתי לדבריהם עד אשר הרבו לחזק דבריהם וגם הרגשתי שיש רגלים לדבר, לכן עתה גיליתי את אזנו ולא רציתי לנטור בלבי למען הראות לבבי השלם עמו. ונשבעתי לו כי לא היו דברים מעולם וביקשתיו שלא יאמין למוצאי דיבה, כי כן דרכם כסל למו, קניין רע ומקח רע לקחו לעצמם אנשים בטלנים, כת מספרי לה״ר וחנפנים ושקרנים. גם ביקשתי ממנו שיודיעני מי הם האנשים ההם, המביאים השמועה ומטילים עלי האשמה ונדעה אותם ונכיר הרמאים; נשמע נא אם יעיזו פניהם להגיד זאת בפני ויבחנו דבריהם האמת אתם, ואם לא ידע כי מרגלים הם לראות ערות האר"ש-הארס466 שבקרבם הם באים. אכן התחננתי אליו להודיעני מה הדבר שמצא בספרי לחם שמים נגד כבודו שיוכל להקפיד עליו כדין; ולא אבה לדבר ולגלות לא זה ולא זה. ותכלית העניין: עשיתי כל מה שביכולתי להתנצל לפניו ולנקותי מעוון הזה וכיוצא ולפייסו ולהוציא מדעתו כל מחשבת און עלי ולברר לו שמטיל שנאת חנם בסיבת בעלי לשון שכרתם דוד ברוח הקודש467; מה שלא ייתכן לאדם כמוהו לקבל לה״ר; מה גם על אוהב נאמן היושב לבטח עמו. וכי מה היזק עשה לי שאקנא בו? והפצרתי בו שלא יתן מקום להפריד הלבבות הקרובים ולהסיר כל כעס מלבו. והבטיחני על זאת שלא יזכור עוד דבר מזה, כאילו לא נאמר מעולם ושאהבתו אלי נאמנה ושלמה כבראשונה. ואני בתומי בטחתי בדבריו הללו: חשבתי שנמתק מרירות לבו עלי ולא עלתה על דעתי שיהא כל כך נהפך בלשונו.

אכן הנסיון הוכיח ההיפך בפועל מגונה מעין השמש, כי אחר איזה שנים הוציא כל רוחו בדברים שקבעם בדפוס בתוך פירוש על משניות סדר זרעים שנדפס פה468 ע״י אלישע מהורודני; ומן השמים היה כי האיש הלז, המביא הספר לדפוס, בא אלי בהפצרה גדולה לתת לו הסכמה על הספר הנ״ל; ועם שסירבתי הרבה לדבר הזה, כמו שלא נמצאתי לאשר ביקשוני לדבר בזה עד כה, אך לא יכולתי לעמוד נגד הפצרת האיש הזקן הלז ועל כרחי נעתרתי לו; ולקחתי הספר מידו לעיין בו, שכבר היה נגמר בדפוס; וכאשר פשפשתיו דפיו אחת לאחת הנה והנה הנה - ׳כנגע נראה לי בבית הנוגע אלי469, כי מצאתי בתוכו מה שלא קויתי ולא עלתה על דעתי, כי ראיתי לר״מ חגיז הדפיס בו דברים העוקצים אותי במסכת ביכורים להכרת אותי בשוט לשון בסתר; אז ידעתי על מה חרה אפו כי מאז וצפן הדברים והעלימן ממני כנ״ל. אך עתה שלח רסן מפניו, גילה פני לבושו והסיר משה אתה המסוה470. אז שלחתי אצבע נגד דיבור און471 למדוד לו כמידתו והבלעתי דברי התנצלותי תוך לשון הסכמתי ברמז, כסיתי פשעו, אשר חרש על רעהו רעה היושב לבטח עמו, ולא רציתי להאריך שם בביאור טענתו בגוף ההשגה אשר מצא עלי רעה לפי דעתו הנמהרה; ושם עלילות דברים בספרי, כמעט שדי תיכלא בכולא כלאחר יד472, אחר שהרבה לספר בשבחו. אך ב״עשרה הלחם" שהצגתי בסוף ספר שאילת יעבץ, שם דברתי אתו משפטים והשיבותי על כל חלומותיו, על פטפוטי דברים / שחשב להשיג אותי בין המצרים473 / בלי שירד לעמוק הדברים /, כמנהגו בהרבה מקומות מחיבוריו / שהשיב על גדולים שקטנם היה עבה ממתניו / ואסף רוח בחפניו / כאשר הראתי מקצתן בספרי שאילת יעבץ מלבד הכמוס עמדי, ושם השיבותי תלונתו מעלי להצילני מריב לשונות474, כי פקד עלי עון שלא הכרתי בו מעולם. ויהי מה, כבר נמחל!

בייחוד בהיפרדו מאתנו ונסע מזה ללכת לארץ הקדושה בא אלי לביתי להיפטר ממני וליטול רשות ובתוך הדברים שדיבר עמי פנים אל פנים אז נתרעם עלי מה שכתבתי נגדו ונגד ר׳ שמשון חסיד בשאלה מי שהסירו הרופאים הביצה ממנו אשר עליה חיברתי הספר "אגרת ביקורת475", באמרו אלי, איך ששמע שאני מתנגד אליו בזו ההוראה, עם היותם זקנים ואני ילד בערכם. ועניתי לו: מדי בקשישותא תליא מילתא476? בסברא ובטעם זקנים, וכמו לא הראה בזה שום טעם וריח סברא וראיה ומניין, רק לעג ודברי קלס מרבה להכיל, על כן היה לזרה בעיני להציגם בספרי הנ״ל רק רמז בעלמא, דחיתי אותם כלאחר יד, כאשר הם דברים בטלים דחויים מעיקרן ונופלים מאליהם. ואך זאת הפעם ראיתי שכתב בגד האב״ד רי״ח מטעם שאיני רוצה להעלותו על ספר, כי בזולת זה העניין היה סר למשמעתו, שהחניף לזה האיש גם בכתביו; כאשר אנוכי היודע ועד ואחרים יודעים כמוני. ובזה לא ידעתי לו התנצלות, כי אם מחמת שהיה איש עני בארץ נכריה בין אשכנזים אשר לא ידע לשונם והיה צריך להיות מוכנע לאיש הזה - שמזלו סייע אותו חוץ לטבע - דבר שאין לו ציור וטבע ולא חיבה, - מ״מ לא היה מוכרח לדבר עמו כל כך בשפת שקר. אעפי״כ היו האשכנזים נוהגים בו כבוד ושולחים לו מתנות ודורונות, ואעפ״י שהיה עושה להם דברים בלתי מהוגנים - כאשר עשה פעם אחת דבר מכוער לר׳ זלמן מדפיס היו סובלים ממנו וממונם הרב נהנה מהם כל ימי היותו פה; ובפרט בעת נסעו מזה אל ארץ הקדושה קידמו פניו בתשורות ודורונות ומתנות, מקטן ועד גדול מרבים העם להביא, ופירש מהם בכבוד גדול. גם נפרד ממני באהבה ובשלום כי ככה הבטיח בפה מלא לעיני כל העם.

עתה אשוב למקום שהייתי בו בזה הסיפור. בתחילת יישובי באלטונא הנה, כבר זכרתי שכל זקני ופני העיר חרדו לקראתי ויאמרו לי שלום בואך! וקיבלוני בכבוד בסבר פנים יפות ובשמחה כמוצא שלל רב477 והייתי חביב לכל העם הזה. אכן האב״ד הזקן רי״ח היו פניו מתכרכמות בשמעו על שמע יעקב ושקבעתי דירתי פה, אך לא היה בידו לעכב, אלמלא היה יכול בוודאי היה עושה לי כאשר עשה לאבי הגאון ז״ל - כשמעו שביקשו יחידי סגולה לקבוע לו מעמד פרנסה שישוב לכאן לשבת אצלם, ועשה בכוח הזרוע של רב״ך לבטל העניין - ומה היה כי לגדולה היה מתוקן, לשבת על כסא הרבנות דלבוב. וכך שמעתי ג״כ שרי״ח נבהל מאוד לשמוע קביעת דירתי פה בקהל אלטונא; ועם כל זה עשיתי לו הכבוד והלכתי לביתו לקבל פניו ולהקדים לשאול בשלומו, עם שרוב העם היו מתרעמים עלי על שלא בא תחילה לשאול בשלומי כדין אורח שבא לעיר; אף אם היה כבר בא בימים וכוכב מזלו עמד לו להיות ראש בקהל גדול כזה שנמצאו בו אז כמה לומדים גדולים וטובים ממנו, אפשר לא הגיע לקרסולם, רק מצב מערכתו שיחק לו שלא כדרך הטבע שאפילו לשונו לא היו מבינים ושכלו וידיעותיו בתורה גלוי בספרו; והנהגותיו ומדותיו היו מיוחדים לתועלתו ולהנאתו; לא היו בעיניו כי אם על בצעו478 ועל פיו של רב״ך היה מתנהג בכל עניין והיה שואל אותו בעצתו או אומר לאחרים מה דעתו של זקן בדבר הזה.

ואם אבאר כל ענייני זה האיש יצטרך לספר גדול בפני עצמו, וביחוד שבן גדולים אנוכי ת״ל ואבותי ז״ל יסדו הקהילות והנהיגו הציבור לשם שמים שנים רבות ועשו להם כמה טובות, וגם שמי ת״ל לא היה פחות ממנו - אף אם הייתי רך בשנים ולא המקום מכבד את האדם479 - בפרטות לאדם כזה שלא היה מקפיד על כבודו וכבוד קהילתו והיה הולך לקבל פני קצינים אפילו לבחורים בשנים ולא מפורסמים, כאשר עשה לר״א עמדין, שמיד הלך אליו ונתן לו שלום, מה שהיה באמת גנאי לרב בג״ק, ולא עשה רק כדי לקבל מתנה הגונה - על אחת כמה וכמה שהיו מחויב לכבדני לכבוד התורה וליקרי דשכבי480, ולכן היו מלעיזים עליו זכות באמרם שאין מן הראוי שזקן ורב הקהילות יבוא אלי תחילה ומיהרתי לילו אליו, והיו חושבים העולם שעכ״פ יעשה לי הכבוד אחר זה לבוא לבקרני בביתי, אבל בבואי אליו לא קיבלני בסבר פנים יפות, ממש לא יכול דברי לשלום ולא שמעתי אפילו שהחזיר לי שלום ולא נתן לפני שום דבר של כיבוד ליהנות ולטעום מאומה כמנהג דרך ארץ ולא הראה לי שום חיבה וכבוד כלל. אז הרגשתי מיד כי אני כקוץ בעיניו, ומכל שכן שלא בא במחשבתו כלל לעשות לי כבוד הביקור בביתי כמנהג, כי ידע שלא יקבל ממני מתנה כמו שעושים לו הקצינים בהקבלת פניהם מדרך התרבות ומוסר! גם היה עומד בדאגה שלא אקפח לו מאומה ממתנותיו ממה שיהנו אותי קצינים ובעלי-בתים מעתה, ולפחות ימעט הבית ובניו ובני ביתו מלהנות הבעלי בתים כמלפנים מסיבתי. עד שראה כי לא די שלא ניהניתי מבעלי בתים שבכאן כלום, אדרבה ת״ל נהנו ממני, כמו שאכתוב להלן, אז התקרב את עצמו אלי והיה משבח אותי בפה מלא שלא בפני.

אבל בתחילת שובי פה היה בדאגה גדולה שלא אגרום לו היזק; ולכן כשבאתי אליו התחילו פניו משתנים ונאלם ולא יכול להשיב לי שלום על שאלתי בשלומו כנ״ל.

וקודם שאמשיך סיפורי אודיע ג״כ קצת ממדות האיש הזה (כי לפוטרו בלא כלום אי אפשר, אף אם לא אוכל און ועצרה481 לבאר אפילו מקצת), אשר ישב על כסא הרבנות דשלוש הקהלות כשלושים וחמש שנים בלי מטריד ומחריד ושמו נזכר על הסכמות ספרים הנדפסים בימיו בתוארים ושבחים מופלגים, וכן בספרו, אשר הרואה יחשוב אם לא היה כולו אמת, עכ״פ יאמין לפחות חציו או מקצתו דרך פשרה; לכן לא אעלים האמת כדרכי ולא אעזוב מדתי ואודיע קושט אמרי אמת טובתו וגנותו. בתומתי החזקתי ולא ארפנה, למען ידעו הדורות הבאים דכל בהאי גוונא לאו בזכותא ובמעליותא תליא מילתא482 (אף אם בוודאי היה לו ג״כ איזה זכות משלו ומשל אבותיו, אשר לא יצא להם שם כלל, כי בן מלמד עני היה, מ״מ זימניו באפרקסתא דעניא משתכח מרגינתא483 ואמרו: הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה484, או אפשר מאמו ושאר אבותיו מי ומי שזכו ועשו לו כל הכבוד הזה) אלא במזלא, ושפל אנשים יקום יעלה ובאמת לזאת יחרד לבי ויתר ממקומי485 בזכרי חסידי עליון שקנו תורה וחכמה אמיתית וזכו למעלות ומידות חמודות והיו אבותיהם של ישראל, לא זכו לשעה אחת של קורת-רוח בעוונותנו הרבים ולא יום אחד לישב בשלווה והשקט ובטח ובמנוחות שאננות; מה שהיה לאיש הזה שנים רבות, אשר היה דבר נפלא אם היו סובלים אותו במקום שהיה רק מנין עשרה פחותים שבישראל. אמנם מה ששיערתי: הוא היה רצועה מרדות לשלוש הקהילות בעבור שלא הכירו הטוב הגופני והרוחני שהופיע להם בכל ימי עמידת אמ"ה ז"ל בג״ק, שבעטו בו חרובי קרתא486 כנ״ל, ולכן נתקיים בהם מאמר זה: יען מאס העם הזה את מי השילוח וגומר[34א] וכמו שכתוב בספר חסידים סימן תרצ״ד וכדרגיז רעיא על אנא עביד לנגדם סמותא487. וכן היה נראה בחוש בעת העתקת אמ״ה מכאן לאמשטרדם, כי באותה שעה עברו עליהם ארבעת שפטים הרעים והודו בעצמם כי פנה הודם וזיוום.

אך קבלת האיש הזה רי״ח לרב בג״ק מארץ רחוקה, אף כי ממדינת ליטא, עם לעגי שפה אשר לא הכירו בני אשכנז לשונם, ולא היה ניכר לשום אחד מבני הקהילה בכלל, חוץ מיששכר כהן שהיה לו עסק משא ומתן לשם, אבל נעשה בתחבולה גדולה ובערמה עצומה. ראשונה נעשה משא ומתן וחליפין עם הרבנות. כי הקצין ישכר כהן, שהיה בעל כיס גדול, היתה בתו מכוערת שלא היה יכול להשיאה לאיש עשיר ואפילו לבלתי עשיר; במדינה זו לא היה אפשר לו על כן בחר לזווגה ללמדן נכבד ונחמד מארץ פולין וכן עשה והשיג חפצו, אבל ג״כ ברמאות גדול כי מצא שדכן שעסק עמר בשכר מסויים לשדכה אל הרב ר' הערשיל ע״ה בן הרב ז״ל אב״ד דברוד שהיה מיוחס קרוב לנו ויפה-תואר. גם כבר היה רב באיזה קהל קטן בליטא ונתאלמן. ודיברו לו השדכנים את בתו של ר' ישכר כהן הנ״ל עם ממון רב והבטיחו לסעייו ולהביאו אל הרבנות הגדולה. אך העלימו ממנו שהיא מכוערת ביותר, וכבר נעשה ונגמר השידוך ובא להמבורג על החתונה וראה אותה, לא רצה לקחתה; ותבחר מחנק נפשו מקרוב אליה488. עם כל זה השיאוהו ויכלו לו אנשי שלומו, כי אמרו לו: אין אחר מעשה כלום! ואם לא יקחנה ברצון סופו ליקח באונס וכפייה, או כל הון ביתו יתן בעד הבושה לבת ישראל שלא חטאה לו כלל; והיה לו לחקור תחילה איהו דאפסיד אנפשיה489 ונסתפחה שדהו490; על כן מוטב שלא יכניס עצמו בזילותא דבית דין בחינם, כי לא יזכה בדין ולכן זכה במקחו. פתוהו ויפת לקיים השידוך.

ועיילא ליה תרקבא דדינרי491 לאוקמיה492 ברבנות דקהילת קיידאן, דהיינו יששכר עשה חילוף עם רי״ח שהיה אז אב״ד בקיידאן, והתנה עמו שהוא יעשה לו כל האפשרות מצידו להשתדל בעבורו לקבלו לרי״ח לאב״ד דשלוש קהילות ונגד זה ימסור לו רי״ח הרבנות דקיידאן שעמד לרי״ח ג״כ בכסף מלא. וקיבל עליו יששכר כהן לשלם אותו סך ממון שהיו חייבים קהילת קיידאן לרי״ח, ושיעשה הוא עמו בטובה להשיג הרבנות בעד חתנו של יששכר כדי שלא יצטרכו בני קיידאן לשלם המעות לרי״ח; אך אז יוסף להם יששכר עוד איזה סך הלוואה. על דרך זה ובאופן זה נגמר דבר החליפין, בצירוף איזה חיזוק לדבר שעשו יששכר כהן, מצד אחד להעיד על רי״ח, שיצא לו שם בכל מדינת ליטא שהוא גדול מרבן, באשר יששכר היה סוחר למדינת ליטא ומכיר קצת אנשים שם. ובשלוש קהילות לא נודע דבר החליפין של הרבנות הנ״ל ובהיות יששכר פשוט מוחזק לנאמן חשבו אנשי הג״ק שאמת נכון הדבר בפיו שרי״ח הוא אדם גדול מפורסם באותה מדינה; והאמינו שכך הוא כמו שהגדיל שמו כ' יששכר, שלא חשדוהו במאומה ולא עלה על דעת אדם כשר דבר אחר שרק לשם שמים הוא עושה - לטובת הג״ק לזכותם באדם גדול כזה! אין על עפר משלו לפי דבריו בכל מילי מעליותא, אבל יששכר להנאת עצמו דרש טובת בתו.

ורי״ח עשה המצאה משלו: מצד אחד לפרסם שמו בג״ק אשר לא ידעו ממנו מאומה. ככה סיפרו היודעים אמת. כך שלח ציר מיוחד, מלמד או למדן ממדינת ליטא, מאוהביו וממיודעיו - מי יודע כמה שכר פסק לו וצרור הכסף נתן בידו493 - לפזר אל הלומדים שבג״ק וביחוד אל הלומדים המצויים כאן מאנשי פולין וליטא, כי על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע494 בכל מדינת אשכנז, - אשר לא ידעו ולא הכירו מעולם; באשר ע״פ רוב הקרובים אליהם אינם חשובים בעיניהם - ביחוד מאחד שהממונים לקבל רב חדש אינך לומדים ואינן בקיאים ברבנים וללא הכרה וללא הבחנה בין טוב לרע מוכרחים לשאול את פי אחרים, אנשים נכרים מארץ רחוקה בפולין וליטא, ונמלכים במלמדים שלהם השכיחים אצלם, כסבורים שיכולים לסמוך עליהם, כי אוכלי לחמם הם. אך רובם של מלמדים בארץ אשכנז לטובתם ולהנאתם דורשים בשבח הרב ההוא, אשר הכין לבבם ופיתה אותם לספר בשבחו ע״י שמלא ידם לכהן לו; והם יועצים לפי דרכם לבעלי בתים השואלים אותם ע״ד הרבנים המפורסמים לשבח בארצם, והללו המסדרים לקבלת הרב נותנים דעתם לאותם שיעצום המלמדים.

ויהי בהגיע תור קבלת הרב בשלוש קהילות הלך איש עתי הנ״ל495 והקדים עצמו לבוא לכאן לקנות אוהבים לרי״׳ח בזהובים, בכסף מלא קנא אותם, בפרט המלמדים אשר לא ידעוהו מלפנים; השתדל עמהם שיאמרו בשמו דברי חידושי תורה ערבים כפי שיודעים ופשטים נעימים שבידיהם משם גדולי ארץ ושילמדו עם תלמידיהם בכל הענינים שיאמרו בשבת פשט על שולחן אביהם לומר דבר תורה כמנהג ישראל באשכנז. והיה המלמד ברצי כסך מוכר הכזב, מזבין מילי בדינרי ולומד עם נעריו איזה פשט נאה שיודע ושקיבל בשם גדולי הדור אשר מלפנים בישראל, והוא משגירו בפיהם על שם רי״ח בתואר והדר כאילו ממנו יצא, בלבושים הללו לבושו.

וכאשר בא הנער לדבר על שולחנו של אביו להשמיע באזניו חידוש שלמד בשבוע זה, היה מרים קולו בכוח ובהתלהבות גדולה בלשון הזה: דבר זה אמר רבנו הגאון ר׳ יחזקאל קאצנלנבויגן רב דקיידאן! וכך היו עושין רבים מהמלמדים אשר התרפס להם והכסף יעשה את הקול496 עד שהוציאו קול גדול בג״ק בי היו אומרים משמו דברים חריפים ומתוקים ובשבח עצום בהפלגה גדולה. באופן זה גנבו דעת האנשים. ואם שאלו את פי המלמדים אם ידעו את האיש אם שיחו נאה, אם הגון הוא לרבבות דג״ק? היו אומרים: פשיטא497! יחיד בדורו, לא הניח כמותו בתורה, בחכמה ובחסידות, בלשון צח ובכל המעלות ומדות שמנו חכמים, אין לו חבר בעולם. שכלו - אין לאדם לעמוד עליו, אם לא יתענה רי״ח תחילה משבת לשבת להחליש כוח שכלו כדי שלא יעמיק כל כך בהמצאותיו; והשומע יתענה להחליש כוח גופו ולמעט חלבו ודמו לזכך החומר שלו למען יהא שכלו דק ומוכשר לקבל וליריד לסוף דעתו של רי״ח כולי האי ואולי498!.

אלה קצות דרכי המלמדים בתשובותיהם לשואלים ההולכים לתומם; וסמכו עליהם כעורים נמשכים אחריהם, והמה לא ראו ולא ידעו את האיש רי״ח רק הכסף יענה את הקול. סוף דבר: מתחילה מצא אלטונא כגן עדן לפניו, ואחריו - מדבר שממה. וכשהלכו פני העיר לקראתו להקביל פניו בשמחה, לראות פני אדוניהם החדש, פרנס לפי הדור499, אשר היו מצפים ליהנות מאורו החדש, כמו שאמרו המלמדים המעידים בשכרם - אמר להם איזה דבר תורה ולא הבינו דיבורו כלל, כי בלעגי שפה ובלשון אחרת מדבר; נלעג לשון אין בינה ממש, בלי גוזמא. אנוכי היודע רעד כי כמה פעמים דיבר עמי -וכבר ישב פה הרבה יותר משלושים שנה - ולא הבינותי מאמרו ולשונו לגמרי; על אחת כמה וכמה בתחילת בואו הנה מעם עמקי שפה מארץ ליטא. לכן חלו פניו שיכתוב להם החידוש שאמר להם, אולי יבינו מתוך הכתב ולא יכלו, כי היה בעיניהם כספר החתום גם מצד הכתיבה השחורה - שלא נראית כמוה לרוע ולא היה באפשרות אדם לקרותו - כמו דיבורו הבלתי מובן כציפצוף - והן מצד הלשון ג״כ לא ניתן לקרותו אפילו מביני מדע. בשלושת דברים הללו. רצוני לומר: כתב, דיבור, לשון הוא היה יחיד בדורו ממש בלי ספק, חוץ מן המעלות המדתיות כמו שאכתוב. ועל כן בראותם שגם מתוך הכתב לא יכלו להשיג החידוש של דבר תורה שהיו חושקים לזכות בו ולידע ולהבין שמץ דבר מכל ההפלגה הגדולה ששיבחוהו וקילסוהו המלמדים, אשר נתנו עידיהן אידיהן ויצדקו500; ביקשו למלמדים העומדים עליו - אשר היו קצת צחי לשון יותר ממנו ודיבורם מובן ויודעי ספר המכירים בכתבו ובלשונו - לקרות לפניהם ולתרגם להם מה שכתב להם רבם החדש; וקראוהו אבל לא מצאו חזון הקוראים והשומעים לא זכו להבין כלום. ונתקיים קצת מההבטחה הנ״ל, כי אולי מפני שלא התענה או התענה יותר מדאי, או שלא התענו תחילה השומעים והקוראים והשומעים - לא זכו לכך. ובאמת אפילו אם היו חובטים ראשם לא יכלו להבינו כי אין תבונה בו וגם מצד העניין אין דעם אדם מבין סובלו.

אך מה שנעשה - נעשה! דבר המלך, דלא עביד דינא בלא דינא501, אין להשיב! כי כך נגזר עליהם כמשל יען מאסו את מי השילוח, עוונותיהם עשו זאת שהקים ה׳ עליהם רועה הרועה את עצמו500 ואת הצאן לא רעה אותם דעה והשכל, כי אם היתול בד״ת ולעג בלומדיה. מן אז והלאה גבר ההפקר בעו״ה מחוץ חרבו תשכל. והקצין ר׳ בער כהן, התקיף הגדול היה נוח לו מאוד ברב כזה כי היה נשמע לו לכל מה שהבין רי״ח ומכיר בין ריסי עיניו של רב״ך והיה קורא: זיידע! ר״ל זקני, כמו שקוראים בלשון פולני לאבי האב. וכשהיו מבקשים ממנו דבר בעסקי הקהל ויחידים היה חוקר ודורש תחילה ושואל: מה אומר זיידע בדבר הזה ועל פיו מה שהודיעוהו דעתו וחפצו של רב״ך היה עושה ולא היה משגיח כלל על אחרים בין ייטב להם או יירע - לא איכפת לו, רק שיוכשרו בעיני הזקן וגבר אלים הנ״ל. בזה היה נזהר בכל יכולתו למען ימצא חן בעיניו ובעיני בניו וחתניו, אוהביו ומיודעיו שהיו כולם ברום המעלה והחשיבות באותו זמן, על כן היה ירא מהם מאוד; גם הראה להם חיבה יתירה לאשר היתה הנאתו קרובה מהם במידה מרובה לפי עשירותו הגדולה של רב״ך ובניו ואוהביו. ועם זה לא הפסיד כלום אצל עשירים אחרים, אדרבה כל שכן שהיו מוסיפים לו ולבניו מתנותיהם ודורונותיהם גם הם, למען ימצאו חן בעיניו כשיצטרכו אליו.

כי הרב בשלוש קהילות היה לו ממשלה גדולה על היחידים הן בעסקי התמנויות ומשפטים ודיני ממונות; הכל בידו בכוח מוחלט והיו מפחדים ממנו מאוד, כי יוכל לפסוק חיותם ממש - וכאשר עשה עד כה לכמה בני אדם מחשובי הקהילה ובסיבתו ירדו מנכסיהם, הורידום עד עפר ע״י עינוי ועיוות הדין שעשה להם. ביחוד גרם רעה רבה למשפחות גדולות ויקרות וחשובות שבכל הג״ק (הה) [הם] משפחות ר׳ משה ב״ר ליבוש; הקצין התורני המופלג הנ״ל ומשפחת מחותני הגדול ר׳ מענדיל ב״ר נתן שיסדו הקהילה באלטונא שהיו אנשים גדולים עשירים כבירים, חכמים לומדים ויראי שמים ובסיבתו נעקרו ונשרשו ר״ל. בזכרי זאת מעי מתחתכין. גם הדבר מגיע אלינו שהפסדנו ע״י כך ממון מסוים כנ״ל. אך שתי המשפחות הנ״ל כלו בעניים בעו"ה והמעט שנשאר מהם חשובים כמתים ר״ל. ואם לא היה פועל רי״ח במשך זמן רבנות שלו רק זה הרע לבד, ראוי לפרסמו לקחת ממנו דוגמא לדורות, להתפלל להשי״ת שיצילם ממנהיג ציבור כזה ר״ל, רחמנא לשיזבן502 אבל באמת הרבה יותר גרוע מזה גרם רעה לשלוש הקהילות; כמעט קעקע כל הבירה והפך ומחה אותן כקערה [עד שבא אייבשיצר שם רשעים ירקב ונכפלה הצרה הוסיף יגון ואנחה, שוד ושבר במסילותם, בעוונותינו הרבים].

מה אומר ואדבר ואספרה! כמה מהרעות שסיבב רי״ח, גדלה ההצלחה. ואף זה הצר492 בסיבתו של רי״ח בא ונתגלגל הדבר על ידו, באשר נשא לו פנים מלחפות עליו בשביל מרדכי כהן, זקן של אשת הצורר ימ״ש. ואלמלא היה רי״ח כדאי היה יכול לעוקרו כי בידו היה מקל ורצועה, שהיתה משחקת לו השעה. [בימיו נתקיים בביתו בית הועד יהיה לזנות503; כי בתו הנשואה וכלתו, שתיהן נתפסו כי נטמאו תחת בעליהן ולכן גירשום, אבל חתנו של רי׳״ח תלמיד חכם מופלג היה יושב בבית המדרש ופתאום בא בלילה לביתו ומצא אשתו שוכבת עם בחור במיטתו בעלייתו של בעל ומן אז פירש ממנה בעלה, כי היה ירא ה', ואף כי רצו להרבות לו מוהר ומתן שישתוק לא אבה האיש ויצא נקי מנכסיו ונחסר לחמו, כי הוכרח להניח לה כל אשר לו בכתובתה. נוסף על זאת עשה רי״ח בכוח אלמותו להכריז עליו שהוציא לעז על בתו ושם לה עלילות דברים504 והחרימוהו באלטונא. האיש ההוא למדן מופלג מיחסני ארץ פולין וירא מרבים, כי על כן עשה זאת ומאס באשת נעוריו עם כל קניינו ושלחה בגט פטורין נודד ללחם).]

הן אלה קצת דרכי בני ביתו וגידוליו. ומי יוכל לספר אפילו חלק אחד מהן? מעתה אין חידוש ולא תימה אם נעשו בבתי קצינים דברים בלתי הגונים, שהיה להם ממי ללמוד ולדון קל וחומר. ואין להאריך מזה. רק אספר: היתה פרוצה שנשמעו עליה דברים מכוערים ע״פ עד אחד ורצה לכוף אותה להוציאה מבעלה שלא כהלכה לגמרי לפי דעתי - אעפ״י שלא רציתי לטפל בה כלל, לא נזדקקתי לעיין בדינה רק עפ״י מה ששלח לי רמ״ח ע״ה, שנטפל ג״כ עם רי״ח בדבר זה, להוציא אשה מבעלה בכפייה שלא כדין - מתוך אותן הגביות-עדות שקיבלו לא מצאתי מה שיספיק לאסור האשה על בעלה ולכוף על הגט חלילה, לא ירד בני עמכם! וכמו שהודעתי לרמ״ח דעתי עודני בעמדין כששלח אלי הדין לעיין בו. גם ככה אמרתי לדייני ק״ק אלטונא דבר כאשר עם לבבי שלא ידעתי על מה סמכו בהוראתם זאת, ושגדולה מזו מצאנו בש״ס ופוסקים לרוב שלא אסרו אשה על בעלה באופן זה וכיוצא בו. אז כשמוע הדיין ר' נתן כך מפי, אמר לחבירו ר׳ ברוך עקיבש: הן אמרתי לך ג״כ שלא נכון הדבר. אעפי״כ נשארו האשה ואישה עומדים באיסורו של רי״ח יותר מעשרים שנה. אבל הרב לא עשה שפטים כראוי לו יותר להאשה ובעלה כי היו לו אח וחותן קצינים, על כן מצד הדין והשורה ראוי לקונסו, אבל לא היה בדאי לאסור אשה על בעלה, כי הראויה לעונש נפטרה מכל וכל ע״י שנגזרה מבעלה גזר גזירה קשה ממיתה. וכמה פעמים אח״כ שלחה אלי האשה לדבר אלי לעיין דינה; אעפי״כ לא רציתי להזדקק לה, לא לאוסרה ולא לפוטרה, עד שבא רי״ח והתירה בעד סך מעות שקיבל ממנה בשכרו.

עוד אחרת על פני בעלה, שהיתה בכעס עליו, בת גומפריכט ואשת ר' זלמן דאנציג והיו להם כמה בנים. פעם אחת באה אל רי״ח ואמרה שזינתה. ע״פ דיבורה הלך רי״ח להכריז עליה שהיא זונה ואסורה לבעלה והוכרח על כן להוציאה מן האיסור ולבטל גזירתו מטעם כי אביה בא אלי; והוא כבוד גומפריכט שהיה קצין גדול מלפנים ובעת ההוא כבר ירד מנכסיו ע״כ לא רי״ח עוד חשבון ממנו505 כדרכו לישא פנים לעשירי קהילתו אפילו במקום שאין משוא פנים. והיתה האשה מרגלת קטטה עמו על שעזבה זמן מה ופירש ממנה ונסע לארץ אחרת / לפי שהיתה מפזרת / בלתי הסתפקות ולא חסה על ממונו וביתו אינה שומרת / ועל כן שנאה והלך לו. והכריז עליה רי״ח שהיא פרוצה זונה; ואביה הנ״ל בא אלי וסיפר לי בקובלנא רבה על הנעשה בבתו באין מוחים. ואמרתי שאם כך. הדברים אז וודאי לא יפה עשה רי״ח ואינו ראוי לשתוק, כי אין הדבר נוגע לכבודה בלבד ויוכל לגרום הרבה ממזרים בישראל והוא שלא כהלכה לפי שאין האשה נאמנת לאסור עצמה על בעלה, ואם יכוף את הבעל לתת לה גט מעושה שלא כדין, יש בו משום הוצאת לעז על הבנים, מלבד פגמה ופגם המשפחה; לא יעשה כן בישראל! לפיכך יעצתיו שילך אל פרנסי ומנהיגי הקהל ויספר להם כל העשוי לבתו שלא כתורה וכן עשה רב״ה הועילה עצתי, כי אנשי הקהל גזרו עליו שיוציא האשה מן האיסור והגזר-דין שפסק עליה וכן עשה והכריחוהו לחזור ולעשות כרוז אחר לפרסם שהיא טהורה506.

עם כל זאת חפיתי עליו ולא רציתי (לשבר) [לספר] בגנותו ולהתגרות בו כמה שנים, גם כי היה מראה לי חיבה יתירה אחר שראני ואינני מזיק לו ולביתו מאומה אדרבה היה לו ריווח על ידי, על כן סיפר בשבחי בפני כל אדם והיה בא לביתי בכל רגל. גם אנוכי הנחתי לו כבודו, אמרתי: זקנה יש כאן וזכה לגדולה; אע״פ שעוונות הדור גרמו שלא יכלו הרבנים להסכים להלכה, לכן נלחמתי בעדו בכל עוז אע״פ שלא היה כדאי. גם הראה שיבושים של רש״ח ורמ״ח בכל העניין, מ״מ בעיקר הדבר צדקה הוראתו הפעם, לכן יצאתי לישע האמת ופיזרתי על זה גודל ממוני ולא נהניתי מעמלי ויגיעי דבר.

ושוב אירע נידון זקוקה ליבום וצירפני ג״כ ושלח אלי שלוחו עם תשובה לעיין עליו ע״פ הפצרתו ובקשתו, ושלחתי אליו תשובתי ג״כ בכתב וקיבלה ועיינו בה הוא והבית-דין שלו ואמרו בפה מלא כי צדקו דברי ואין עד וראיה מספקת להתירה. והייתי האשה ההיא, נקראת חיה, נשארה בכבלי האיסור איזה שבועות, אבל המשודך היה מקרובי בעלה והיו בוחרים מוות מחיים לדודם כדי שישתכח שמו בישראל, השכימו לפתחו של רי״׳ח יום יום ופיתוהו ויכלו לו, ועל פי הנשמע ע״י הסרסור הגדול ר׳ זלמן התיר האשה. ואת הכל עשו לפתע פתאום עשו להזקוקה לייבום בלי הגיד לשום אדם על מה דהא מהחצפא[53] להתיר יבמה לשוק העומדת בחזקת איסור; אף כי אותי הצעיר לא קרא להיות נמנה להתיר, אחר שהייתי באותו מנין לאסור ונתקבלה דעתי; על כל פנים מהראוי לגלות אזני ולהודיעני טעמו של דבר.

ובעת ההוא הייתי עסוק בהדפסת ספר שאילת יעבץ ועומד באותו עניין - כדומה לי שהיה כתוב אצלי מאז - והעתק ממנו שלחתי ג״כ לרי״ח עם תשובתי הנ״ל, על כן קבעתי גם הנידון הלז אצלי אל תוך ספרי, ובי תולה האומן המסדר. ומדפיס שלי היה אוהב לרי״ח, הוא גילה הדבר לרי״ח והלך וקבל עלי על זה לפרנסים ומנהיגים שהיו עושים כל רצונו, באשר היה נוהג לישא פנים בכל עסקי הקהל עם יחידים - שאעפ״י שהיה לו כוח ויכולת גדול ועצום מן המיר״ה ולפי תקנת הקהלות בלעדו לא ירום איש ידו לדון שום יחיד - הוא היה מניח לאנשי הקהל כל חפצם להכביד עולם על היחידים כרצונם ולהטיל עליהם אימה יתירה כפי הישר בעיניהם ונטיית דעת המופשט בלבד; ועל זה גדלה הצעקה הרבה מאוד ואין מושיע; לפיכך נמצאו לו מיד לכל בקשתו מהם ולא דקדקו אחריו והשליכו אשמם בראשם. ועשו מעשה תיכף ומיד להעביר כרוז בבית הכנסת הגדולה על המדפיס שלי אהרן זעציר ואסרו הדפוס שלו; וזה היה עני ופרנסתו מצויה לו על ידי בעזה״י, שהייתי משלם לו שכר פעולתו בעין יפה וגומל חסד עמו, לא בלבד להקדים לו שכרו, אבל גם הלויתי לו סך מסוים בחנם ואף בלי משכון או בלתי שטר-חוב, ועל ידי המאורע הלז קפחו פרנסתו של העני הלז; גם הלוואתי שהאמנתיו לערך מאה ר״ט נאבד ונשאר מלווה חן וחסד אצלו; והיה צועק ככרוכיא ואינו נענה ורי״ח אוטם אזנו מזעקת דל. אף אנוכי צווחתי ולית דעני507.

והלכתי לוועד הקהל וספר "אגרת בקורת" בידי והיו נאספים כל פרנסי ומנהיגי הקהל ורי״ח עמהם לישב אצלם בפעם ההוא, והצעתי דברי טענותי לפניהם ותלונתי הכפולה על החמס שעושים לעני שחייו תלויים בי בעת ההיא והעושק שגורמים לי במעשה הזר שעשו בלי דרישה וחקירה, רק עפ״י בקשת רי״ח. ואמרתי להם: שמעו נא מלי! הנה האב״ד שלכם יושב כאן לעומתי. יגידו נאמנים אם היה לבי גס בהוראה מימי היותי כאן, והגידו נא אם אתערב בעסקי ציבור או יחידים מרצוני, רק כאשר אני נתבע ונשאל מאתכם או האב״ד שלכם; על כרחי ונגד רצוני נקראתי לפעמים לעיין בדין והוראה, כי היכא דלמטייא שיבא מכשורא508 ולא יכולתי לסרב לזקן ולכבודכם. ופעם אחת רבתי ריבו ונלחמתי בעדו בכל כוחי כאשר נמלך בי; כמו כן כתבתי תשובות ארוכות להצילו מיד משיגיו, גם העליתים על מזבח הדפוס לרצון לפני ה׳ להגן על תורת אמת בכל עוז, והוצאתי על זה ממוני מכיסי בלבד בלי שום עזר והטבה בעולם, כאשר אתם רואים בזה הספר איגרת בקורת שהנחתי לפניכם; אז היו דברי טובים נכוחים, רצויים ומקובלים להאב״ד שלכם, ועתה - בנידון הלז שהכריחו עוד לעיין בדינו - אף עפ״י שהיה הדבר קשה בעיני, כי מיראי הוראה אנוכי -לא יכולתי מלט ממצוא חפצו ועשיית רצונו; ובפעם הזאת לא יכולתי להסכים עמו כי אין משוא פנים בתורה, וכן שמעו בית-דין דברי והודו בפה מלא שאין להתיר האשה ההיא. ועתה פתע פתאום נעשה מעשה בלי הקדמת ידיעה תחילה של איש כמוני היום -אף כי צעיר אנוכי לימים והוא ישיש וזקן, מ״מ אחר שנטפלתי לבקשתו לעיין ולכתוב בדבר הדין נותן שלא יעשה מעשה גדול כזה בלי גילוי אזני ולהודיעני טעמו בחזרו מהסכמתו הראשונה ושינוי רצון על שעה חדא509; בייחוד היותר דבר שבערווה ואנחנו כולנו יושבים בספינה אחת ולא יוכל אחד לקדוח תחתיו במקום שיושב עליו, וכל ישראל ערבים זה בזה510, מה גם הנשאל והמצורף בדבר עליו מוטל החוב על בעלי הקורה לכנוס בעבי ובעובי הקורה511 בהסכם אשר ירדוף הוות נפשו; ועכ״פ אני רוצה לדעת טעם ההיתר עכשיו, אע״פ שהייתי משמיט עצמי בתחילה ולא אמרתי קבלו דעתי מעולם, אכן אני אומר: תלמידך אני ומימך אשתה אם יהיו מים נאמנים לא תהיה לי כמו אכזב512. עתה למען תצדק דבריך דבר ולא אסיר שפה לנאמנים513.

והוא היה כאלם לא פצה פיו לענות מטוב ועד רע. אך הפו״מ מדברים בעדו ואומרים אלי: אינו צריך לתת טעם וראיה ומה שעשוי עשוי ואין להשיב! ואני אמרתי: לא כן הוא! אבל מחוייב וחייב וודאי להוציא עצמו מהחשד ולהראות שהוא בקי מה׳ ומישראל; אבל תורה היא וללמוד אנו צריכין לקבוע הלכה ולא יפטר מעונש מונע בר514. ועם כל מה שהרביתי אותותי בדברי טעם להכר להכריעו לכף זכות שיברר הוראתו - לא הועלתי, כמדבר אל העצים ואל האבנים515. אך הפו״מ אמרו: כך אנו מבינים וגוזרים שלא אטפל בדבר הזה שלא אפרסם כלל בדפוס. אז עניתי להם: אי אפשי בגזרתכם הקשה משל פרעה, שלא גזר לבטל תורה ולהפר דת; ומאחר שאתם באים אלי בעקיפין ואני אומר דברי טעם ושומע אין לי, אין עונה אמריו מכם בדעת ובתבונה; והוא רוצה להיות נחשב חכם מחריש, לכן איני רשאי לשתוק ואיני משגיח בגזרתכם כי זו משלכם; אין משפט התורה מסור בידכם; אנוכי אכתוב למקום אחר לגדולי הדור ואדרוש דבר ה׳ ונראה דבר מי יצדק, על פיהם יקום דבר! לא כמו שאתם גוזרים ואומרים בלי טעם.

ובזה נפטרתי מהם בכעס ובחמה. אח״כ הוסיפו לשלוח שלוחם החזן אלי ודבר בפיו שאשמר ואזהר שלא להדפיס המאורע הלז ושלא לפרסמו בספר כל ימי חיי רי״ח; ואני במקומי עומד לענות להם עזות שאני אעשה כפי אשר יורני קוני. מ״מ משלתי ברוחי וקיימתי גזרתם, כי אמרתי: אין אני מחויב למסור נפשי על זאת; די לי שאני את נפשי הצלתי וישלם ה׳ לעושי הרעה כרעתם וקולר תלוי במי שיוכל למחות, לא בי. כי האנשים האלה קשים ממני על כן לא כתבתי לשום אדם מן החוץ. אבל שמעתי שגם הרב מו״ה אליעזר רוקח מבראד ז״ל, אב״ד באמשטרדם בעת ההוא; גם בו נמלך רי״ח ושאל דעתו ולא הסכים להתיר כי אם לאסור, וכששמע מעשה נישואין של הזקוקה חרה לו מאוד ונעווה לשמוע ובטרם יצאתי מבית מושב ועד פרנסים ומנהיגים לקבול על גזירתם דיברתי קשות לר׳ זנוויל כהן שהיה מליץ בעד רי״ח ותומך בידו מאוד ואמרתי לו כדברים האלה: שמע נא ר׳ זאנוויל! ידעתי כי לא מלבך אתה אומר ומחזיק בידי רי״ח שלא כדת של תורה, אתה מתיירא מפני פופרש (שהאיש היה דודו של ר״ז והיה כפוף תחתיו כאשר הוכיח סופו), מפני זה לא היית עושה לי כל כך. בעו״ה לא יצאו איזה שבועות והיה רז״פ לפלטה גדולה ודנוהו ונטרפה דעתו ר״ל בעניין רע והתחיל להתקיים ג״כ מה שאמר אמ״ה ז״ל על בית רב״ך, מן אז ירדו מטה מטה כל יוצאי חלציו של רב״ך עד כיכר לחם ר״ל.

ובדבר הספר שנשתקע באמצעו עד אחר פטירתו של רי״ח, גמרתיו בעזה״י ואז הוצאתיו לאור כאשר הרשוני פו״מ כנ״ל; ובמשך הזמן נודע האמת שהאיש עודנו חי כמה שנים אחר המעשה עם נשואי הזקוקה הנ״ל, עפ״י עדים כשרים ונאמנים שהיו במקום ההוא, הודיעוני כזאת בני אדם: אם ספיקותכם כך וודאות שלכם על אחת כמה וכמהו516 גם אירע דבר נפלא בזוג זה שלא עלה כהוגן, כי לא יכלה האשה להטהר לבעלה, להאיש ההוא שנישאה שלא כהוגן שהיתה זקוקה, יבמה גמורה; ולכן מן השמים הפרישום מן האיסור. אחר איזה שנים נפטרו גם שניהם בלי שילדה לו בן, אע״פ שהיתה האשה ילדה בשנים והיו לה בנים מבעלה הראשון אבל מתו בחייו. גם בעלה השני שנשא אחריה באיסור היו לו בנים מאשתו הראשונה, אע״פ שרי״ח הכחיש הידוע כמו שכתבתי בספרי הנ״ל517.

כי בימים ההם פרנסים ומנהיגים מושלים על האב״ד הזקן ההוא, עם שהיתה ידו תקיפה על עניים ומרודים, כי היה לו כוח והרשאה מאת המלך יר״ה לדון ולהורות ולקנוס ולענוש ולית דימחי בידו. ובוודאי היה לו ממשלה על הפרנסים; הם היו צריכים להיות כפופים ומוכנים תחתיו518, אלא שהוא הכניע עצמו תחתיהם, ברצונו סר למשמעתם ועשה מצוותם וגזרתם ובזה מצא חן בעיני התקיפים של הציבור ומשבחים אותו בענווה, אבל אוי לענווה פסולה כזאת שאינה אלא חנופה, להחזיק בידי העשירים וגברי תקיפי להישעבד ביחידים כרצונם להנאתו הקרובה ותועלתו הטובה מצוייה לו עמהם בשלווה ואהבה; בזה האופן היו כגומלים זה את זה; הוא מחזיק בידיהם בכל עוולה שהיו עושים ליחידים שלא היה לו יד אצלם ולא מרוצים להם, וגם המה תומכים בידיו כשהיה מעביר הדרך למי שלא היו חביבים לו והיו צועקים חמס ואינם נענים. בין חייתא למחבלתא אזל ברא דעלובתא519. לאנשים שלא היה לו תועלת מהם לא היה עניו, אך קשה כאבן ובזה בלבד היה נוהג כתלמיד חכם נוקם ונוטר כנחש520, למי שהיה לו עליו איזה טינא בלבו היה אורב לו ולא שקט עד שנטל נקמתו ממנו. ומעיוות הדין שעשה קצר המצע מהשתרע כי לא יכילוהו ספר גדול; לפני חצות היום היה פוסק כך ואחר חצות - היתה רוח אחרת אתו. וכך היה הב״ד שלו חשודים על השוחד ביחוד והיה רגלים לדבר הזה. וסיפר לי אדם מוחזק נאמן שאירע לו דין לפני ב״ד שלו והיה דיין אחד שואל מה יהיה שכרו כשיפסוק הדין לטובתו וכן היה קלא דלא פסיק שהיו תובעים חלקם בפיהם. אוי לאזנים שכך שומעות521, אוי לדור שכך עלתה בימיו! ומעזבונות היה לרקה מה שליבו חפץ כדברים שאין להם שיעור. ושמעתי שמעזבון של שלמה יאפין לקח פשוט כסף שלו משקל שמונה מאות לויט לחלקו וכהנה רבות עמו. משם נתעשר והפריז נדוניות גדולות לבניו ולבנותיו. אבל כאשר בא כן הלך לטמיון, כי הבנות שהשיא מתו בחייו איזה שנים אחר נשואיהן והפסיד בנותיו עם הממון הרב שנתן להם; גם הרבה שגזל הלך לטמיון ואבד העושר ההוא בענין רע522 בתרבות רעה שהיה לו בתוך ביתו כנ״ל ומלבד שלא נזכר כאן.

אך הקהל הלז נתדלדל בימיו בעוה״ר בעון הגזל ושבועות שוא שנתרבו בזמנו שהיה שחוק בעיניהם ונחשב כהיתר. ולכן היה סופו שאבד דיני ישראל בהמבורג, אשר היתה ידו תקיפה שם בתחילה כמו באלטונא, כי כן נתייסדו השלוש קהילות: משפט אחד היה להם בדיני ממונות ע׳׳פ הרב האב״ד שלהם, אבל שרי יועצי המקום הגדול הנזכר נלאו לשמוע צעקת העם על הרב רי״ח, הרב שלהם במשפטים ופסקי דינים, לכן לקחו מידם זה הכוח והנזר שלא לילך אדם מקהל המבורג לפני האב״ד דג׳ קהילות עד היום (ומאייבשיצר נלקח גם הכוח באלטונא כמו שאכתוב להלן ב״ד). ויהי בימי שפוט השופטים המטים עקלקלותם523.

ומה נאמר מלימודי חידושיו ופשטיו? דרשותיו גרמו ממש חוכא וטלולא ולא יאומן כי יסופר כל השגעונות ודברים בטלים, דמיונות ורעיון רוח והבלים שכל שומעיהם ימלאו שחוק פיהם בעל כרחם; ועל פסקיו והורואתיו ישתומם כל יודע, מבין כאשר המה בכתובים אצלי, והמה רק חלק מקצה ומעט מהרבה. גם ספרו שהביא לדפוס לעד524 והצגתי מקצתו לדוגמא בעלמא בתוך ספרי שי״ע. וסיפרו לי אנשים נאמנים שגם בק״ק פפד״מ האב״ד כמוהר״י כץ ז״ל ולומדים אחרים אמרו שראוי לשרוף הספר כנסת יחזקאל, שיבושיו וטעויותיו בדברים שפשוטים אזכיר ג״כ רק מעט מזעיר לאות.

אירע פעם אחת באלטונא כששמע החזן ר' יוקל ע״ה קורא בתורה בביהכ״נ בצבור: ׳וראיתן על האבנים׳ אלף קמוצה, גער בו רי״ח בהחזן ואמר לו: טועה אתה, כי צריך לומר האבנים בבית קמוצה, לשון אבנים, כפירוש רש״י(?). כך היה בקי בקריאה בדברים שבכתב וכן היה יודע דברים שבעל פה בתלמוד. פעם אחה הגיד גמרא דמגילה525 והגיע למה שנאמר: מה ראתה אסתר שזימנה את המן, ר״א פחים טמנה לו, סבור היה שהוא כמו פכים בכף ופתר המלה שטמנה לו קריגעלעך, פכים בלשון אשכנז, ובראש השנה: כל באי עולם עוברים כבני מרון וכולן נסקרין בסקירה אחת526 פירש שהם נרשמים בסיקרא כמו שסוקרין המעשר וכאלה רבות עמו. כל השומע יצחק לו ואין להאריך בכך. גם חלילה לי להזכיר רק דבר המפורסם מאוד שאי אפשר להכחישו ובזמן הזה עדיין יש כמה בני אדם שיודעים מאלה וביוצא. ובתחלת שבתו כאן על כסא הרבנות אמר עליו החסיד המופלג בתורה ר׳ גרשון שנאפיר ז״ל: אם היה רי״ח בא לפני כשהייתי גבאי דתלמוד תורה לתת לו רשיון להיות מלמד בג״ק לא הייתי נותן לו.

עם כל זה היה מושל בגיאות גדול ובאלמות בלתי משוערים ואעפ״י כן קנה לו שם עניו וסבלן ג״כ בעוונות הדור. ובאמת היתה עינו רעה ועושה כל מה שלבו חפץ ויושב ומשחק בבני אדם הנדחקים ממנו. והיו כועסים עליו ועל עסקיו הרעים, ולפעמים מתוך צערם היו מטיחים דברים קשים כנגדו מרוב מרירות לבם, והוא שומע ושותק ומשיבם בלעג הרבה: לך אל השם יתברך ותבעני לדין! זה היה ענוותנותו! עם כל זה היה בידו מקל ורצועה לרדות את העם בחזקה באין מי שיוכל למחות בו. בזה היה בעל שכל שלא היה מעורר קצפו והיה כובש חרון אפו רק עושה כל רצונה בשחוק ונחת רוח היה מתנקם בשונאיו וידע שבטוחים ליפול בידו על כן לא צריך להכאיב את לבו בשום צד. ואוהב עצמו, שומר כוחו ובריאותו ומטיב לבו משתה תמיד; היו לו יין ומי-דבש ויין חריף ומבושם לרוב; לזה היה מקום מיוחד בביתו וכלים ופועלים לתקן משקים הללו בפרטות על צד היותר טוב ומובחר האפשרי, מה שלא היה לשום קצין שבעולם; מלבד מאכליו, מעדני עולם שהיו מצויים בביתו כעפר לא חסר דבר להשבית מנוחתו; לכן לא ראה לערבב שמחתו והנאותיו ע״י כעס וקינטור. מ״מ היה רואה בשונאיו כי היתה השעה משחקת לו ולא היה משגיח על דלת-העם ולא פנה לבו אל צעקתם. כי רב״ך השתדל לו רשיון המלך יר״ה שנתן לו כוח גדול למשול על עם דל בחזקה, אפילו להשליך אנשים בתפיסה ולשומם במאסר על פי דיבורו וגזרתו בלבד ולא היה אדם רשאי להרהר אחריו. והיו בעלי השפט ערכאות של גויים ושוטריהם עושים מצוותו ושומרים פקודיו כרשיון המלך יר״ה. וכל זמן שהיה רב״ך חי היה רי״ח עושה רצונו כנ״ל, והיו אומרים על זה: היוון רוקד ברקידת הדוב, בער בלשון אשכנז527.

עוד היתה בו מדה טוב לעצמו שכל דבר שטות ופשט כשהיה רואה העולם שוחקים לדבריו היה שמח וטוב לב; כי חשב שמרוב שמחתם בו וגילה שיש להם בהנאת חידושיו ששמעו מפיו, הערב ומתוק לחכם מדבש והתענגו מאוד, ועל זה להם הששון והשמחה, ובאמת בזה לעגו לו והיה בעיניהם לשחוק וצחוק ולא היה סובל מכך שלא לצער עצמו ושלא יזיק לגופו ועשה עצמו כאילו לא ידע ששותקים על חלומותיו ועל דבריו והוא יוצא שמח וטוב לב ואומר בפה מלא שקנה שם טוב בדרשה שלו ומתפאר בה למאוד. מצורף אל ריבוי התענוגים משתה תמיד - מיין צימוקים ושאר משקים תמיד רצופים - אכל ושתה כל ימיו, וגם היה לו טבע חזק, עב וקשה כאבן, היו חייו ערבים ונעימים וטובים. לא היה רואה חובה לעצמו ולבו שמח בשטות עצמו ובכל מעשה מכוער; רק כשהיה משיג כסף וזהב היה לבו מלא שמחה וחושב שאין כמוהו כי היה כוכב מזלו עוזר לו בכל דרכיו (רק ביוצאי חלציו ראה רעות, גם בקצתן ראה שמחות). דבר מתמיה: הוא הצליח במעשיו כל ימי חייו אפילו שהיו מכוערים ביותר, אבל הקהילה ירדה מטה מטה לתחתית דיוטא526! ובכל זאת היה לבו ברי אולם, והיה יכול לישב יום ולילה לשתות ולשכור, שהיה מרבה סעודתו בכל מקום ואצל הכל ובפרט בסעודת ברית או נשואין עם חברת עמי הארץ וקלי הדעת, עד שהיה לשחוק בעיני המון העם בכלל והנכבדים היו מתביישים על שהיה מזלזל כל כך ומחלל כבוד התורה בפומבי.

לכן הוצרכו פרנסי ומנהיגי העיר לגזור עליו שלא ילך לכל סעודה, אם לא אצל הגדולים ובמקום שנהגו לתת לו חלק במצוות, לא זולת. עוד היה זקן כמוהו עוסק בדברים בטלים הרבה ותמיד היו לו בביתו ישיבת עמי הארץ ויושבי קרנות, שהיו מודיעים לו כל החידושים המתהווים בעולם ובקהלם ומקבלי לגימה528 ממנו. ביחוד היו לו תיורים וחוקרים מעמד ומצב כל יחיד ויחיד שבג' קהלות, על ידי כך היה בקי בהם ובמעשיהם ויודע סתרי כולם אשר יעשר בחדרי משכיתם: מי עשיר ומי עני? מי צריך להקפה / ומי שכוכב מערכתו הולך ואור ויפה / או שוקע ורפה? / ומי שיצטרך באיזה דבר משפט או זולת, לזווג זיווגים לעסוק בשדכנות ובכל אופן שיכול להרבות הונו ומממונו והונו. וגם על ידי זה היה יכול להינקם ג״כ מהאנשים אשר ידע שאינם מאוהביו, כי גילו לו מסתרי כל איש ואיש ובמי שהיה נותן עיניו, שלפי דעתו לא יצא ידי חובתו נגדו במתנות ראש חודש ופורים כפי הערך אשר העריך אותו, היה לוקח נקמתו ממנו בדבר משפט כשבא לפניו בדין או בשימת ערך הקהל, בענייני כבוד או בעסקי מינויי פרנסים, מנהיגים, שופטים ושוטרים, גבאים ודיינים, או להרע לו בענייני שידוך, או להוציא עליו קול שאינו בעל כיס למעט נאמנותו ולקפח פרנסתו. והיה בידו רשימה בראש חודש ובפורים שעוברים לפניו כבני מרון כל אנשי ג׳ קהילות, לראות ולעיין אם נפקד איש מהרגילים לשלוח אליו מתנותיהם בפרקים הללו בפרטות ולדעת מי מהם המוסיף ומי מהם הפוחת וגורע / או עוזב ומונע / ולפי הרשימה יהיה בל ריב וכל נגע אשר תהיה ליחידי הקהילות הצריכים אליו בדבר דין ומשפט בין איש ובין רעהו.

וסיפר לי איש מסויים ותלמיד חכם כי היה בק' אלטונא נכבד אחד שלא היה אוהבו ולא היה רגיל לשלוח אליו דורון. פעם אחד תבע האיש ההוא אדם אחד לעמוד לפניו בדין לפני רי״ח על שהיה חייב לו סך רב; כמה מאות ר״ט ולא היה יכול להוציאו. ועשה לו רי״ח כל טצדקי529 בעינוי ועיוות הדין בתחבולות כל מה שיוכל כדי לפטור את הנתבע, עד שהפסיד מעותיו שסבב לו כדי להינקם ממנו על שמונע עצמו לפקדו במתנותיו. וכשראה והבין אותו בעל הבית כל כך; והיו לו בעלי חובות רבים שהלה עוסק עמהם ונותן להם סחורות בהקפה ובאשראי, היה נמלך בעצמו ואומר: על מה זה אגרום רעה לעצמי, להפסיד הרבה בשביל דבר מועט שאתן לו בראש חודש ופורים; אם יהיה ר״ט ד׳ מאות או פחות או יותר, זה אינו שווה לי בנזק להרוויח אהבת הרב לעזור לי בעת צרכי אליו בעסק דין ודברים עם בעל חוב שלי, וכן עשה. מהיום והלאה נהפך לאיש אחר ונעשה אוהב והרוויח במשפטו. באופן זה היה כופה האב״ד דשלוש הקהילות את הבעלי בתים תחתיו לסור למשמעתו ולהרבות לו מוהר ומתן (אוי לאזנים שכך שומעות, כאלה קשות מהיושב על כסא המשפט וההוראה; ונוכל לצייר מה עמי הארץ חושבים בלבם על תופסי התורה ורבים מהם מוציאים מפיהם: תיפח רוחם ונפשם!); יראים מפניו מאוד, כי היה מכה בסתר ומטיל אימתו על הציבור ביותר; עם שהיה נקלה בעיניהם ובלבם כפי מעשיו; אבל לא היה לו אפילו אוהב אחד בלב; חוץ מאיזו תקיפי הקהל שהיו מראים לו חיבה בפנים, מחמת שהיה נושא פניהם ועושה כל חפצם בהינקמם מאיש והכבדת עולם על היחידים, כי בזה היה עוזרם וסומך ידם; נמצא להם בכל עת ומבלעדו לא יכלו להוציא אל הפועל תאוותם.

כי כן נתייסדו תקנות הקהילות שהרב אב״ד ידו תקיפה על הפרנסים ומנהיגים, בכל דבר אשר יסכימו עליו אין לו תוקף אם לא נעשה בחבר עיר, אבל הוא התיר ידם ועזב להם כל הממשלה בין ביושר בין בעוולה (והיא שגרמה שנטל מהם הכבוד שרדפו אחריו בימיו, משלו בכוח הזרוע ולא ניכר דל לפני שוע; אח״כ ירדה פלאים מאיגרא רמה לבירא עמיקתא530; מה שבידם ניטלה מהם לגמרי בבוא [רשע] אייבשיצר בא גם בוז והיה כעם בכהן, כמו שאכתוב להלן בס״ד. וזה הדבר שהיה עיקר סיבת המחלוקת ופירוד לבבות531 שכמעט משך אחריו חורבן הקהילות, לפי שמצאי היחידים עילה להינקם מפו״מ וליטול מהם הממשלה, כי אז חלק לבם ותלו עצמן באיש הלז למען יחזק ידיהם בהשפלת הפו״מ, על כן חיזקו המה ידיו להגדילו ולהמשילו לגמרי ועשה ככל אשר יזמו להוריד כבוד הפו״מ עד עפר), וכן המה היו מסייעים אותו בעוול שהיה עושה ליחידים לפעמים הדנים לפניו ומחפשים עליו מפני שהן כגומלין זה את זה,

ועוד זאת היה לו למנה למשל ולשנינה, כי אע״פ שהיה פסל, לא דיבור ולא קול אליו כי אם קול המעוות; שיריו וציפצופיו היה משונה שגורם שחוק והיתול לכל שומע - אעפי״כ החשיב עצמו גם לחזן ומשורר גדול ויורד לפני התיבה, מתפלל בימים טובים וימים נוראים בבית הכנ׳ הגדול להוציא הרבים ידי חובתם וגורם חוכא ואטלולא במקדש מעט כל פעם שעמד בתפילה לפני העמוד. ומי שלא ראה או שמע מעשה ניגוניו וקול צפצופיו, לא ראה שחוק מימיו והיה ללעג ולקלס מרבה, עד שהליצנים המשחקים בבתי משתאות - כשהיו רוצים להרבות השחוק ולהגדיל השמחה להיטיב לב העם הקרואים בבית המשתה - היו מתחילים לנגן ולשורר ניגוניו של האב״ד הנ״ל עם כל תכונותיו ובתנועותיו להידמות אליו בכל ענייניו, אז ימלא שחוק פי המסובים והנקבצים לשמחה ותיבקע הארץ לקולם, כי היו רגילים בכך ששון ושעשוע וטיול532 נפלא עד שהיה מעורר להם השחוק בהפלגה גדולה יותר ממה שצוחקים על מעשה הכסילים והשוטים הגמורים, או המתדמים ומצחקים ומשנים טעמם להתהלל בריקודים ומחולות.

וכשבאה לפניו השמועה לא הקפיד כלל, אדרבה גרמה לו ג״כ שמחה עצומה כמזכה הרבים, מאחר שממנו באה השמחה לרבים. וכבר היו שם בני אדם ושרים נמצאים לפעמים באותן מעמדות של שחוק והיה קשה בעיניהם לשמוע השחוק וקלות ראש שעושין מן הרב אב״ד דהקהלות ולבם דוה על זה מאוד - כי זאת היה חלול השם גדול וקלון לתלמיד חכם בפני עמי הארץ - על כן רצו למנוע זאת המשחקים בניגון בשכר על סעודות החתונות ובימי שמחה; והיו מוחין בידיהם שלא יעשו ככה ולא יתכן דבר בזה מפני כבוד הציבור וכבוד התורה, אך מה עשה הוא? קרא אליו ביחוד נער בקי אחד שהיה בקי לעשות אותן שריקות בפיו ועושה דמיון לניגוניו וציפצופיו בפני ההמון להרוויח פרנסתו בזה, ויאמר אל הנער:

בוא ואלמדך פרק שירה שלי, שמא אינך יודע עדיין להיטיב ניגוני כל הצורך; לכן שב בני ואמסור לך פרק בשיר שלי שיהנו בו בני אדם מאוד ותוכל להרוויח בזה ממון רב. כל כך גדלה הצלחת האיש הלזה ברעיונותיו שאפילו מעשה שטות וכסילות היה גורם לו הנאה רבה מאוד; ולא שהיה סכל כל כך, כי באמת בדבר תועלת עצמו, בענייני ממון, היה פיקח גדול וערום, אלא שכוח המדמה שלו היה מטעה אותו לרוב הצלחתו; היה חושב מאין כמוהו בכל דבר מעלה ותהלה. גם שמשי הבית-דין והקהל בימיו כמושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים533 לוקחים מן היחידים בכל עת שיובלו כמוכס קצוב שיש לו קיצבה ושאין לו קיצבה. כשנשאתי אשתי שנייה נתתי כמה שוק534 בלי שום חקירה איך ומה כי הייתי טרוד מאוד והזיווג שלישי שנשאתי בת אחי ולא ידעתי אם יותן לי הרבה כסף לנדן, תבעו ממני בלבד מה שביקש השמש לעצמו ולא רצה (להמיד) [להעמיד] החופה עד שאתן תחילה מה שפסקו עלי הקהל והוא האב״ד רי״ח. ולא אאריך עוד במעשיו.

העניין שכבר הזכרתי למעלה שבהיותי בהמבורג לפני איזה שבועות הקצין כבוד יואל שוא, אשר היה אוהב נאמן לאמ״ה ז״ל נהפך לשונא אלי בסיבה שלקחתי אכסניה שלי בבית רב״ך מפני ההכרח הנ״ל, ואלה שנים היו שונאים זה את זה עד מוות, מחמת המחלוקת על אודות לקיחת הרבנות מאמ״ה, שעל עסק זה היה יואל שוא מנודה שנים רבות ומוסר מכל פקידי ומינויי בק' אלטונא כל הימים אשר רב״ך חי. ועתה מקרוב, איזה שנים קודם בואי לאלט. מת רב״ך וחזר יואל שוא לכבודו הראשון ונתמנה פרנס ומנהיג בקהל אלט. וכן היה בראשית ישיבתי פה ומיד הרגשתי שלבו אינו שלם; כי כל בני הקהילה באו אלי לקבל פני, ואפילו אותם שלא היו אוהבים לאמ״ה ז״ל קיבלוני בסבר פנים יפות והבטיחוני לתת לי כל שאלתי ולהגיד בקשתי ותעש. חוץ מהאיש הלז, אשר לא ביקש לראות פני ואף על פי שעברתי על מדותי והלכתי אליו לבקרו בביתו - עפ״י עצתו של הרמ״ח ע״ה שהייתי נשמע אליו בתחילה - בהיותו זקן ואני ילד בערכו, ודנתיו ג״כ לזכות, שמא מחמת היותו זקן וכבד לא בא אלי - כי כבד ממנו הדבר; על כן הלכתי לביתו לדרוש שלומו; כסבור הייתי יהא לי ג״כ אוהב נאמן, בפרטות כי לא עלתה על דעתי כלל שיהיה לי שונא חנם. אבל באמת היה לי לאבן נגף, כי התנגד לי בכוח למנוע ולבטל ממני קיבוץ עשרה בביתי; אעפ״י שלא מיחו אפילו לרמ״ח ע״ה, שהיה ספרדי ואיש נכרי לקהילה, ואני מבני הרבנים ומילדי הקהל ולא העמסתי עליהם במאומה. וכל זמן שהיה יואל שוא בקהל לא הניחו לי מעסק זה; כל שבוע היה שולח שמש הקהל למחות בידי על הדבר הזה וכל פעם שנסתלק מהחודש שלו535 היה לי מנוחה מזה, כאשר הגיע חדשו נתחדשה גזרתו. וכמה פעמים ביטלו התמיד536 בביתי והיה קשה לא לי בלבד כי גם להאנשים הבאים היה דבר רע מאוד בעיניהם, כי מצאו קורת-רוח להתפלל בלי שמיעת שיחה בטילה כמצויה בבית הכנסת הגדולה.

ופעם אחת בטלו המניין שלי בימים נוראים וסוכות, אז הלכתי אני בביהכ״נ של הספרדים והאנשים אשר היו רגילים לבוא אל ביתי לתפילה היו מוכרחים לילך לביהכ״נ הגדולה. בתוכם נמצא אדם כשר, ירא אלהים מאוד, מגזע גרי הצדק. בערב יום טוב עמד על פתח ביתי להתאנח על ביטול המצווה מביתי, כי לא היה דעתו נוחה בהליכה לביהכ״נ הגדולה מטעם שכנים רעים ובני אדם שאינם הגונים, ומזלי חזי537, כי בעוה״ר שם נהרג הקדוש כבוד אפרים; לפי שראה בביהכ״נ בעזרה אורח קל מסובין לוקח בפיו שפופרת של טאבאק במקום הקדוש ושואף הענן538 בפומבי בבית הכנס׳ והרע לאיש הטוב וירא שמים הנ״ל לכן מיחה בקל הדעת539 ואמר לו שלא ייתכן לעשות כן במקום הקודש ובציבור. ולפי שלא אבה האורח לשמוע היכה כ׳ אפרים ז״ל השפופרת של האורח והשליכה מפיו. על דבר זה גברה החימה של האורח ונטל סכין ותקעה בבטנו של כב׳ אפר׳ ז״ל ונגע במעיו או בלבו ונתגולל בדמו ובחבלי מיתה כשבעה ימים ואח״כ נפטר ושבק חיים לישראל540. והיה לי צער גדול מאוד על אודות האדם הכשר הלז, שפגעה בו מידת הדין על אודות יראתו וקנאתו, לזכר עולם יהיה והמכשלה הזאת תחת מנהיג הקהילה בעוה"ר; מידם היתה זאת התקלה, והנ״ל מחל לרוצח על דמו; אכן נשפט בערכאות, המה רצו להיות גואלי הדם ורק מפני שלא רצו עדים להעיד על הרציחה, גם הרוצח כחש, לכן פסקו בדיניהם שישבע הרוצח שלא היכהו נפש ויפטר וכן עשה ונפטר בדיני אדם. זה היה הפרי של ביטול תפילה מביתי.

עתה אספר מה שעשיתי עוד לטובת חתנו של יואל שוא הנ״ל וכל זה לא הועיל להסיר המשטמה מלבו. וכך היה מעשה: שאלוני אז הקצינים נורדשי541, סמוך לקביעת ישיבתי בקהלת אלט. על אודות ר״ז שטערן חתנו של הנ״ל; מה טיבו? בשביל ששמעו שיש לו בת וחפץ לשדכה לאחיהם, כב' סענדער ולא רצו לסמוך על שום אדם בענין זה רק עלי, וכאשר אייעץ אותם כך יעשו! נמצאתי להם והכנסתי את עצמי להיות שדכן, מה שלא עשיתי עד עתה; גם כל ימי היותי בעמדין לא נטפלתי לעסק שידוכים כדרך רבני אשכנז בכלל, רק אני מנעתי עצמי מזה לשתי סיבות, אחת להיותי בלתי בקי כל כך בענייני הקצינים, בניהם ובנותיהם בלי דרישה וחקירה ושימת-לב על זה - ויראתי פן אכשל להרע לאדם ולא יצא דבר שאינו מתוקן מתחת ידי ואעמוס תרעומות עלי, ושנית - והיא העצמית - מדאגה מדבר איבוד זמן בהרצאת איגרות ולהטריד מחשבתי באלה העניינים ואגרם ביטול מלאכתי מלאכת ה׳ ח״ו; אף כי בלאו הכי כמה בטלים. לכן נמנעתי מזה וכאשר הראתי בפועל כמה פעמים. רק להאנשים האלה לא יכולתי להשיב פניהם ריקם, על כן השתדלתי בכוח שלי ולא נחתי ולא שקטתי עד אם כילה ה' הדבר על ידי בחפץ שני הצדדים. ואף אם שיערתי כי לא אסבב לי כל כך טובה ע״י זה; לפי שהקצינים נורדשי היו מתחילה שולחים לידי אבנים טובות בקומיסיאן542, וכאשר המציא להם מחותן הזה; שהתחיל ג״כ לעסוק במשא ומתן הלז, והנה לי לו די יותר בזה, אז אקפח פרנסתי כפי הנראה. וכאשר דימיתי כן היה; אעפי״כ לא נמנעתי מלהיטיב עמו וכמו שכתבתי להנ״ל בזה וכך אמרתי בפירוש כשהייתי עוסק עמו בשידוך הנ״ל, כי לא יחשבני לשדכן גרידא לבתו, אבל יחשוב שאני מביא לו עסק גדול של משא ומתן עם אנשים גדולים כאלה שהיו אז במעלה עליונה לשם ולתהלה בכל העולם, לעושר ולשם טוב בהפלגת נתינת צדקה וגמילות חסדים והענקה לנצרכים, מה שלא זכה אדם בשנים רבות, והיו בלב כל פני ארץ אשכנז להידבק בהם גם בסיבת עשרם הרב ועסק במו״מ באבנים טובות, כי גדול מאוד ונאמנותם כי גברה לשמוע אותן בכל העולם; וכל אשר עסק עמהם היו חשוב כבר נתעשר ונתברך.

ור׳ זלמן שטרן היה נראה איש טוב וישר בעיני ועשיתי חשבון עליו ואעפי״כ אקווה אותו לאוהב נאמן כל הימים על הדבר הזה, כי לא היתה עיני רעה ולא חששתי לתועלת עצמי כי בקלות הייתי יכול לקטרג ולעכב השידוך ולפנותם לדברים אחרים, כי היו הרבה קופצים - ביחוד הקצין ר״א האלי שהיה לו ג״כ בת הגונה ורצה להשיאה לאחיהם של הנורדשי הנ״ל, והאיש היה זקן ונשוא פנים, מנהיג הקהלה כמה שנים בשם טוב ועשיר מופלג יותר מר״ז שטערן ולא היה לו עסק באבנים טובות כלל; וגם היה מחותני ואוהב ישן ונאמן; ועל פי זה נהפך גם הוא עלי, היה כאויב בהתרעמו עלי ואמר: וכי אינני חשוב כרז״ש, שהניח אותי? אך מה היה כי היה רז״ש נדמה בעיני יותר הגון וישר וגמרתי השידוך בכי טוב, אבל בהפסד שלי, כי לא די שלא קיבלתי מאנשי הצדדים יתר על שכר השדכנות פשוט מאומה, אך רז״ש גרע לי ג״כ; וסבלתי וחשבתי על כל פנים יהא לי לעזר ולהועיל בכל אופן שאצטרך לו, הן מצידו בעסקי משא ומתן שיזדמן לפני, והן להטות לב חמיו אלי כאשר הבטיחני. ואני בתומי, מתחילה עד אחר גמר השידוך, הייתי הולך אליו ומראה לו סחורה: אבנים טובות שקיבלתי למכור ושואל לו: איך ומה? שלא הייתי בקי בהם; אמרתי בלבי: יש לי חבר טוב ולב טוב וישר ונאמן לקחת ממנו עצה וכפי שהיה מראה את עצמו כאיש ישר; ולבבו לא כן ידמה, כי בלבו חשב לבלוע כל משא ומתן שלי עם הנורדשי והיתה עינו רעה בשלי המעט מזעיר שהיה לי עמהם. וככה הגיד לי ר׳ יוסף בענדט הסוד, שהייתי אני לחמו543, איך רז״ש ואשתו מתאוננים ומתרעמים על שאני לוקח מו״מ הראוי לו; עם היות שאני הבאתי לו מו״מ גדול ועסק רב עם הנ״ל, אפשר החליף עמהם בשנה אחת יותר ממאה אלף זהובים בא״ט ולא ההנה אותי פרוטה מסרסורות. ואני כמה שנים שעסקתי עמהם בא״ט ולא עלה הכל לחצי הסך שעסק הוא עמהם בשנה אחת. ותרתי עבד לי544. לא מסתייהו545 דלא עבדו לי טובה הוא וחמיו יואל שוא, אבל נכפלה האיבה של זה הזקן נגדי על אודות מו״מ הנ״ל אשר לפני, והיתה עינם רעה בי. וזה היה עיקר טעם השנאה של הנ״ל, אע״פ שתלה בעניין אחר, כל כך שרדף אותי בכל התנגדות שהיה יכול לעשות לי לא לבד בדבר המנין כנ״ל. ועל אפי ועל חמתי הוצרכתי לעשות כן. בקיצור התנגד לי בכל מה שהיה אפשר מצידו; אם היה ביכולתו לגרשני מן המקום היה עושה, כמו שהגיד לי בפירוש ר״י בוכבינדר שהיה מבני משפחתו, ושאלתי אם בסיבתי נעשה מה שעשה לי יואל עם הפועל [שהסית נגד פועל כלי בית, יוהאן בוריגיבל, שעשה לי מלאכה גרועה ולא שילמתי ותבע אותי לערכאות של המועצה באלטונא], ואמר לי ר׳ יוסף: ח״ו! וגילה לי בסוד שמשנאתו בא לכלל זה. ומפני כל הנאצות שעשה לי (בתמלאתי) [נתמלאתי] עברה עליו ואמרתי לחתנו רז״ש כשהיה אצלי על סעודה שעשיתי לחתנו ר׳ שלמה נורדון: מובטח אני שלא ימות חמיו מן הזקנה עד שיראה בזיונות ביוצאי חלציו, וכן היה לו; בתוך זמן קצר היה לפלטה חתנו ר׳ מנחם שטוקהרט, שהיה פרנס ומנהיג בפפד״מ ובא עד הנה נודד מביתו זו אשתו, בתו של יואל. גם רז״ש, עם שלא היה רע בעיני כחמיו, אחר איזה שנים מת בחיי חמיו והניח ילדים רכים לחמיו אבל לא ממון רב, כי בסיבת היותו להוט אחר הממון הקיף הרבה יותר עם שהרוויח הרבה. באיזה שנים שעסק עם הנורדשי הגדולים ראה סימן יפה והצליח, אבל בסוף שהיה נבהל להון אבד הרבה.

הנה הודעתי ההתנגדות שהיה לי בתחילת ישיבתי בקהל אלטונא, אבל זולת זאת לא היה לי מתנגד בקהילה, אדרבה אפילו אותן שהיו שונאים לאמ״ה ז״ל היו אוהבים אותי מאוד; ביחוד כל בית רב״ך, בניו וחתניו ובכלל כל העם מקצה. וגם אפילו הזקן רי״ח האב״ד ובני ביתו היו מספרים בשבחי מאחורי. וקהל אלטונא בפרטות הראו לי חיבה. בכל יום טוב של סוכות היו שולחים לי אתרוג נאה במתנה וכך נהגו עמי דבר שנה בשנה עד שנת קי״א546 בבוא אייבשיצר בא גם בוז. והיו לי שלום מכל עברי איזה זמן רב. מעשי קירבוני, ביחוד כי לא לבד הייתי עבד נרצה לכל אדם בגופי ובמאודי ובכל אשר תשיג ידי אבל גם בשל אחרים כאשר אספר אחר זאת.

תוכן העניינים

מגילת ספר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה