מגילת הסתר - נס בכל פסוק במגילת אסתר
פרק ט · פרק ט - פסוק ה
וַיַּכּוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל אֹיְבֵיהֶם מַכַּת חֶרֶב וְהֶרֶג וְאַבְדָן וַיַּעֲשׂוּ בְשׂנְאֵיהֶם כִּרְצוֹנָם:
בדרך כלל, כששונא נלחם עם שונאו, המכה נזהר מאד משאר השונאים שלו שלא יבואו לעזרת המוכה. וגם לאחר שנצחוֹ, עדיין לא ניצח את שאר אויביו, ומפחד מהם תמיד. אבל אצל היהודים, לא היה פחד כלל, אלא הכו באויביהם, בלי לירוא אולי יבואו שנואם האחרים להצטרף למוכים ולהילחם ביהודים המכים, כי היה צו מלכותי ליהודים להוקיע את שונאיהם - והם ידממו, וכל שכן שאחרים שאינם מוכים שלא יבואו להילחם ביהודים. ולכן גם לא פחדו היהודים מהעתיד - מנקמת קרובי המוכים, מאותה סיבה שלא פחדו משאר נלחמיהם, שהם עשו את המלחמה על פי ציווי המלך, ומה יש לנקום בהם.
ובפרט הקל עליהם מאד מה שהיה יום מיוחד למלחמה, שכך לא היו טרודים וטרופים בגלל הילחמותם, שכמובן לעשות מלחמה ובפרט בכלי משחית זהו דבר המסעיר את הלב, אף כשהמוכה לא מנסה להתנגד, ואילו היה הדבר נערך כמה ימים היה בזה קושי מסוים ליהודים, לא כן עתה שהיה עת קבוע וקצר למלחמה - יום אחד, הוקל להם מאד. (ולקמן יתבאר שאף בני שושן שנלחמו יומיים, לא היה להם בכך סערת רוח, כי לא ידעו מראש שינתן להם יום נוסף למלחמה).
וכל זה באויביהם. ["אויב" מראה את שנאתו יותר מ"שונא" (כן פירש המלבי"ם במדבר ל"ה כ')]. ובשונאיהם, שלא היה חשש שירעו ליהודים כל כך, שהרי הם לא מבטאים את שנאתם לבחוץ, אותם יכלו היהודים להעניש אף בלא מכת הרג. והעיקר שגם באויביהם וגם בשונאיהם לא היה פחד ליהודים. [אמנם היו כאלה שונאים מסוכנים, שראו היהודים שיש צורך להשמידם, וכן עשו, וכמבואר לקמן (ט' ט"ז)].