מגילת הסתר - נס בכל פסוק במגילת אסתר
פרק ט
פרק ט - פסוק א
וּבִשְׁנֵים עָשָר חדֶשׁ הוּא חדֶשׁ אֲדָר בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָר יוֹם בּוֹ אֲשֶׁר הִגִּיעַ דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ לְהֵעָשׂוֹת בַּיּוֹם אֲשֶׁר שִׂבְּרוּ אֹיְבֵי הַיְּהוּדִים לִשְׁלוֹט בָּהֶם וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשׂנְאֵיהֶם:
היות וגזירת המן היתה אמורה להיות בחודש השנים עשר, ולמועד זה נקבע יום נצחונם של היהודים שינקמו בו מאויביהם, היה ליהודים זמן רב להתכונן לאותו יום, וגם יכלו להרגע מהפחד שהיה להם בתחילה קודם שנשלחו אגרות ההצלה, ולהעניש את הרשעים בבטחה.
ועוד תועלת נכבדה היתה ליהודים במה שהזמן היה לאחר אחד עשר חודש, וגם היה זמן מרווח בין אגרות המן לאגרות מרדכי, שכך בניתים כל צוררי ישראל מצאו להם את ההזדמנות להראות בגלוי ששונאים את עם ישראל. ואף שקודם לכן היו שומרים שנאתם בתוך עצמם, כשראו את האגרות של המן שמחו וידעו שכבר יכולים להראות שנאתם ליהודים בגלוי, וכך עשו, והרעו ליהודים. ועל ידי זה, הוברר ליהודים מי הם שונאיהם, וכשהגיע י"ג אדר, שלחו ידם בכל שונאיהם, ולא יכלו להתחמק מהם. או מי שרצה, התגייר. [ולא שהיהודים היו צריכים את הגיור שלהם, שכן גיורם לא היה אמיתי - מחמת שאהבו את דת האלוקים, אלא מאימת עונש היהודים, כמבואר בפסוק (ח יז): "ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם". אך היה בזה תועלת ליהודים שיהיה שלום ביניהם]. ואלולי האגרות של המן בתחילה, וגם לולי שהיה זמן רווח בין האגרות הללו לאגרותיו של מרדכי, לא היו היהודים יודעים בברור מי הם שונאיהם, והיו הרבה מאויביהם מרמים עליהם שאינם אויביהם, וגם לא היו מתגיירים הרבה, שהיו יכולים להראות עצמם שהם אוהבי היהודים והיו נשארים גוים. ועל ידי זה שכבר ידעו היהודים מי הם שונאיהם, התגיירו הרבה מהם, ואלו שלא התגיירו, הרגום היהודים.
ועוד, הנס הגדול של פורים הוא, שהזמן הכי מובחר שהיה למפלת עם ישראל ח"ו - והמן שהיה מכשף גדול (פדר"א נ') ידע לבחור בזמן זה - נהפך מזלו ממש, והשתנה מרעה לטובת היהודים. וזה נעשה על ידי שעם ישראל עשו תשובה, ואז ריחם עליהם השם יתברך, וביטל את הגזירה, ולא עוד אלא שהפך את מזל אותו החודש לטובה, עד כדי כך שאמרו רבותינו (תענית כ"ט: [הובא להלכה במשנה ברורה סי' תרפ"ו ס"ק ח']), שמי שיש לו דין עם גוי, ידחה את הדין לחודש אדר, שחודש זה נהפך מזלו לטוב ליהודים. וזהו נס מובהק, ששינה הקדוש ברוך הוא את טבע המזלות, והכל בשביל עם ישראל.
והנס היה יותר עצום, שלא רק שהזמן היה מועד לעניין רע ח"ו, אלא שלמעשה נשלחו איגרות מהמלך להרע ליהודים, והיה בהם צווי מהמלך לעשות רע ליהודים חלילה. וכבר הגיעו אותם האיגרות לכל מקום, וכל אויבי היהודים קיוו לאותו יום לעשות כאוַת נפשם ביהודים ח"ו, והיו בטוחים שיעשו זאת. ויד היהודים היתה חלשה אז, וגם שום אומה לא קמה לעזרתם, ואדרבה, כולם היו נגדם ורצו ברעתם. והנה הכל התהפך, ויד היהודים התחזקה, והצטרפו אליהם מהגויים והתגיירו; ועוד, שהיהודים בעצמם השתלטו באויביהם ועשו בהם נקמה, והיתה ליהודים הרוחה.
פרק ט - פסוק ב
נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֳחַשְׁוֵרוֹשׁ לִשְׁלֹחַ יָד בִּמְבַקְשֵׁי רָעָתָם וְאִישׁ לֹא עָמַד בִּפְנֵיהֶם כִּי נָפַל פַּחְדָּם עַל כָּל הָעַמִּים:
כשקבוצה מסוימת באה להלחם עם חברתה, צריכה לבוא אליה בצורה סמויה בלא שתרגיש שבאים להתקיפה. אבל אצל היהודים, כיון שנפל פחדם על העמים, לא היו צריכים לבוא בהחבא, אלא נקהלו בתוך הערים בגלוי, ושם הכו את אויביהם. ואף חברי המוכים לא באו להושיעם, וזהו מגודל הנס, שנפל פחד היהודים על העמים, והתקיים הפסוק בנביא (שמואל א ב יא): ה' יֵחַתּוּ מְרִיבָיו עָלָיו בַּשָּׁמַיִם יַרְעֵם, ה' יָדִין אַפְסֵי אָרֶץ. הגוים דממו, והיהודים עשו בהם כרצונם. תשועת השם.
פרק ט - פסוק ג
וְכָל שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת וְעֹשֵי הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ מְנַשְּׂאִים אֶת הַיְּהוּדִים כִּי נָפַל פַּחַד מָרְדְּכַי עֲלֵיהֶם:
והנה, לא רק שהיה לעמים פחד מהיהודים, אלא היתה להם אף יראת כבוד ליהודים, וכיבדום ונשאום. כי למרדכי היתה חשיבות רבה וגדולה בבית המלך (וכמבואר לעיל, עיין מה שכתבנו בפרק ח' פסוק ט"ו), וגדולתו נתפרסמה בכל העולם, ועוד שהגוים קיבלו את האיגרות מבית המלכות שיש לתת ליהודים לעשות כרצונם ביום המיועד, והבינו כולם שעם ישראל חשובים במיוחד אצל המלכות, וממילא כיבדום, ונתנו להם תפקידים חשובים - הן במלכות והן בכל המדינות, וכולם השתעבדו להם (תרגום שני י' א'). וזה דבר גדול בהשגחה מופלאה וחסד השם עצום, שהקדוש ברוך הוא הפיל פחדם של היהודים על העמים, וסיבב שיכבדו את היהודים, וינשאום בשררה ובכבוד, לא יהיו מושפלים, אלא ילכו בקוממיות ובבטחה.
פרק ט - פסוק ד
כִּי גָדוֹל מָרְדְּכַי בְּבֵית הַמֶּלֶךְ וְשָׁמְעוֹ הוֹלֵךְ בְּכָל הַמְּדִינוֹת כִּי הָאִישׁ מָרְדְּכַי הוֹלֵךְ וְגָדוֹל:
הנה, כשהמלך מחבב אדם מסוים, לא מוכרח שעל ידי זה יתפרסם שמו בכל מקום. אפילו שהוא קרוב אצל המלכות; ורק מי שנמצא בסביבה ורואה את קירבתו למלוכה, יודע את חשיבותו אצל המלך, אבל לא שאר אנשים. ולכן אצל המן הרשע, אף שהיה מקורב למלך, רק בני העיר שושן ידעו מכך, אך שאר העמים לא הכירוהו כלל, הגם שהיו תחת ממשלת אחשורוש. ומפני זה, כשנשלחו איגרות מטעם המן - על ידי בית המלכות, היו צריכים להסביר לקוראים מי הוא המן (אסת"ר ז' י"ג). לא כן אצל מרדכי, שלא רק שהמלך כיבדו וחיבבו מאד, אלא אף השליטו על היהודים שבכל העולם (מגילה ט"ז ב' ורש"י אסתר י' ג' ומשמע שהיה לצורך עמ"י, דלחינם לא היה נכנס לזה, ומאחר שהיה במלכות שפרשה על כל העולם, אף שררתו היתה על כל העולם), ומכך הכירו כולם את גדולת מרדכי אצל המלך, וכיבדו גם את עמו - היהודים.
ולא היה זה ביום אחד, ואף לא משך תקופה, אלא מרדכי היה הולך וגדל עוד ועוד, וכמו כן אף רוממו את היהודים בתמידות.
פרק ט - פסוק ה
וַיַּכּוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל אֹיְבֵיהֶם מַכַּת חֶרֶב וְהֶרֶג וְאַבְדָן וַיַּעֲשׂוּ בְשׂנְאֵיהֶם כִּרְצוֹנָם:
בדרך כלל, כששונא נלחם עם שונאו, המכה נזהר מאד משאר השונאים שלו שלא יבואו לעזרת המוכה. וגם לאחר שנצחוֹ, עדיין לא ניצח את שאר אויביו, ומפחד מהם תמיד. אבל אצל היהודים, לא היה פחד כלל, אלא הכו באויביהם, בלי לירוא אולי יבואו שנואם האחרים להצטרף למוכים ולהילחם ביהודים המכים, כי היה צו מלכותי ליהודים להוקיע את שונאיהם - והם ידממו, וכל שכן שאחרים שאינם מוכים שלא יבואו להילחם ביהודים. ולכן גם לא פחדו היהודים מהעתיד - מנקמת קרובי המוכים, מאותה סיבה שלא פחדו משאר נלחמיהם, שהם עשו את המלחמה על פי ציווי המלך, ומה יש לנקום בהם.
ובפרט הקל עליהם מאד מה שהיה יום מיוחד למלחמה, שכך לא היו טרודים וטרופים בגלל הילחמותם, שכמובן לעשות מלחמה ובפרט בכלי משחית זהו דבר המסעיר את הלב, אף כשהמוכה לא מנסה להתנגד, ואילו היה הדבר נערך כמה ימים היה בזה קושי מסוים ליהודים, לא כן עתה שהיה עת קבוע וקצר למלחמה - יום אחד, הוקל להם מאד. (ולקמן יתבאר שאף בני שושן שנלחמו יומיים, לא היה להם בכך סערת רוח, כי לא ידעו מראש שינתן להם יום נוסף למלחמה).
וכל זה באויביהם. ["אויב" מראה את שנאתו יותר מ"שונא" (כן פירש המלבי"ם במדבר ל"ה כ')]. ובשונאיהם, שלא היה חשש שירעו ליהודים כל כך, שהרי הם לא מבטאים את שנאתם לבחוץ, אותם יכלו היהודים להעניש אף בלא מכת הרג. והעיקר שגם באויביהם וגם בשונאיהם לא היה פחד ליהודים. [אמנם היו כאלה שונאים מסוכנים, שראו היהודים שיש צורך להשמידם, וכן עשו, וכמבואר לקמן (ט' ט"ז)].
פרק ט - פסוק ו
וּבְשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ:
רואים בזה את גבורתם של היהודים ואת גודל התשועה שהיתה להם. שהרי שושן היתה עיר הבירה של המלך, והיתה מלאה בגוים, והיו בה הרבה משרי המלך והסריסים, וחילות המלך וכל מיני אנשי שלטון, ובפרט למלוכה גדולה שכזו, שאחשורוש מלך על מאה ועשרים ושבע מדינה, ובודאי היתה שם מעצמה רבה, וכולם היו גוים. ואף על פי כן הרגו שם היהודים באין מפריע חמש מאות איש, וזה פלא גדול. ולא סתם הענישום, אלא הרגום ואיבדום! ולבד מהתועלת שבהריגתם, גם עלה בכך קרנם של היהודים בעיני הגוים, שראו את כוחם הרב, ואין מוחה בידם, אף לא שרים ולא שופטים, לא מושלים ולא כל אנשי שלטון. והיה בזה קידוש השם גדול לעיני כולם.
פרק ט - פסוק ז
וְאֵת פַּרְשַׁנְדָּתא וְאֵת דַּלְפוֹן וְאֵת אַסְפָּתָא:
פרק ט - פסוק ח
וְאֵת פּוֹרָתָא וְאֵת אֲדַלְיָא וְאֵת אֲרִידָתָא:
פרק ט - פסוק ט
וְאֵת פַּרְמַשׁתָּא וְאֵת אֲרִיסַי וְאֵת אֲרִדַי וְאֵת ויְזָתָא:
רבותינו ביארו שאלו העשרה היו שרים ומושלים בכל מיני מקומות (מגילה י' ב', תרגום ט' י"ד), יוצא שכששמעו בעולם על כל אחד מהם שהרגוהו, היה זה פלא בפני עצמו, וכאילו כתוב 'ואת המושל של העיר הזו', 'ואת השר בפלך הזה', וכו' וכו', שהרי החיים בדור ההוא הכירו את מִשֹרָתו של כל אחד מהם, ובהזכרת שמם בלבד היתה חשיבות, וכשהרגום היה בזה נס גדול מאד. ומתוך שאר בני המן דוקא הם נתלו מפני שהיו היותר חשובים ונכבדים בבניו של המן הרשע. ובשביל לתאר את גדולתם, נוכל לידע לפי זה - שהרי שמשי הוא מבניו של המן, והיה ממשרתי המלך, והיה הסופר שלו, ואף על פי כן לא נכלל בשאר בני המן החשובים. רואים שחשיבותם היתה גדולה מאד. וכאמור, בכל אחד מהם שהיהודים הרגוהו היתה התפעלות על גבורת השם יתעלה.
ויש להוסיף ולבאר שזו גם הסיבה שנכתבו עשרת בני המן אלו בשמותם בפרטות, כיון שבאמירת שמו של כל אחד מהם יש בכדי לעורר התפעלות בפני עצמו; ובודאי שהיהודים שבאותו הדור שהכירו את בני המן ידעו את הנס הגדול שנעשה, והתפעלו על כל אחד מבני המן הנזכרים במגילה, וכמו שאמירת "חמש מאות איש" מראה על גבורת היהודים על פי רצון השם, כן הוא אמירת כל אחד מעשרת בני המן, שמעורר התפעלות גדולה ועצומה.
פרק ט - פסוק י
עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא צֹרֵר הַיְּהוּדִים הָרָגוּ וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם:
חוץ ממה שאותם עשרת בני המן היו שרים ומושלים, כאמור, היו אלו אותם הרשעים ביותר שבבני המן הרשע. ובכך היה נס בהִוַדע שאותם ילדיו היותר אכזרים קיבלו עונש מהיהודים, מידה כנגד מידה. ורש"י מביא שהם אותם שכתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלים. וזה לשון רש"י: ..."אלו העשרה שכתבו שטנה על יהודה וירושלים, כמו שכתוב בספר עזרא (ד ו): 'ובמלכות אחשורוש בתחילת מלכותו כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלים'. ומה היא השטנה, לבטל העולים מן הגולה בימי כורש שהתחילו לבנות את הבית, והלשינו עליהם הכותים והחדילום, וכשמת כורש ומלך אחשורוש והתנשא המן, דאג שלא יעסקו אותן שבירושלים בבנין ושלחו בשם אחשורוש לשרי עבר הנהר לבטלן" עכ"ל רש"י.
ועוד, בזה שהם היו הילדים של המן הרשע, שהיה צורר היהודים, ונתפרסם בכל מקום רשעותו ואכזריותו ומחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים, בכך שהרגו את עשרת בניו, הבינו כולם שזה גם עונש להמן על שהצר ליהודים. ואף בזה היה קידוש ה', שראו כולם איך שמי שמנסה להרע ליהודים - עַם השם, נענש.
"ובבזה לא שלחו את ידם". היהודים המנצחים לא לקחו את כספיהם של הגוים המנוצחים. ובזה נעשה קידוש השם גדול, שהיתה ליהודים אפשרות לקחת את ממונם, ולא עשו זאת, וכך ראו כולם שכוונתם רק לשם שמים, להגן על עצמם, על ידי הריגת אויביהם, ולא עשו זאת סתם בתור נקמה גרידא כנגד מה ששנאום עד עתה. ואף אותם שהרגום, לא היה זה בכדי, אלא משום שלא היה ליהודים פתרון אחר, כגון שיגיעו לשלום; שכן אותם ההרוגים היו עמלקים, כמבואר בחז"ל (תרגום טז), ולא היה שייך שיתהפכו מאויבים לאוהבים, או לפחות שיפסיקו לשנוא את היהודים, שכן השנאה שלהם ליהודים טבועה בדמם, וירושה היא להם מאבותם עשיו ועמלק, ולכן הוכרחו היהודים להורגם. אך מה שלא הוכרחו לעשות, לא עשו, ולכן לא נטלו את ממונם.
פרק ט - פסוק יא
בַּיּוֹם הַהוּא בָּא מִסְפַּר הַהֲרוּגִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ:
לפני המלך לא מספרים דברים שאין להם תועלת מעשית או דברים שאין להם משמעות רבה. ואם כן, ממה שדבר מספר ההרוגים בא לפני המלך, רואים את העוצמה שבדבר, שלא רק ביום השני שהגיע מספר ההרוגים לאלַפִים, אלא כבר ביום הראשון שהיו חמש מאות ועשר הרוגים, היתה זו מכה עצומה, ולכן הובאו הדברים לפני המלך. [וזה חוץ ממה שהיו עוד גוים שהיהודים הענישום כמגיע להם על תעלוליהם לשעבר ביהודים; אלא שזה היה נחשב לדבר קטן יחסית בשביל לספרו למלך, ולכן זה לא הובא העניין לפני המלך]. ועל אף המכה העצומה שהכו היהודים בגוים, דממו הגוים, והניחו ליהודים לעשות בהם כרצונם.
והנס הנ"ל נעשה לא רק בתחילה כשהגוים לא הפריעו את העם ממעשיהם, אלא אף לבסוף, שכששמעו על מספר ההרוגים הגדול, הרי היו צריכים להתעורר בקצף על היהודים - נו, אז נָתַנו לכם להכות, אבל עד כדי כך!?, ובאמת לא טענו כלום, ובלמו את פיהם.
פרק ט - פסוק יב
וַיּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְאֵת עֲשֶרֶת בְּנֵי הָמָן בִּשְׁאָר מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ מֶה עָשׂוּ וּמַה שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עוֹד וְתֵעָשׂ:
אכן, נתבאר בפסוק הקודם שאף שהיהודים הפליאו את מכתם בגוים, אלו האחרונים לא פצו את פיהם. אמנם אחשורוש באמת חרה אפו על מעשה היהודים - כבר ביום הראשון שהרגו רק חמש מאות איש, ורצה להוכיח את אסתר על כך, והתחיל לומר לה: 'ראי מה עשו היהודים, בשושן הבירה לבדה הרגו חמש מאות איש, ואלו חוץ מעשרת בני המן, ובשאר המדינות מי יודע גם מה עשו...' ורצה לסיים דבריו בנזיפה לאסתר, אלא שבא מלאך וסטר לו על פיו (מגילה ט"ז ב'), ואז הוכרח אחשורוש לסיים את דבריו בטוב, ובמקום לנזוף, שאל אותה ברַכּות: ועתה מה הינך מבקשת עוד? כל מה שתבקשי אעשה...
פרק ט - פסוק יג
וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִנָּתֵן גַּם מָחָר לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן לַעֲשׂוֹת כְּדָת הַיּוֹם וְאת עֲשֶרֶת בְּנֵי הָמָן יִתְלוּ עַל הָעֵץ:
חוץ מהתועלת שהיתה לאסתר מהעונש שקיבל אחשורוש מהמלאך - שאחשורוש נמנע מלגעור בה, גם היה בזה רווח אדיר ליהודים: שהרי ביום הראשון הם לא גמרו להשמיד את כל אויביהם, והיו צריכים עוד יום לכך, ועל ידי מה שאחשורוש רצה לכעוס על אסתר המלכה ובא מלאך וסטרו על פיו, והוכרח אחשורוש לסיים דבריו בטוב, וכך שאל את אסתר מה מבקשת עוד? אסתר ניצלה את שאלתו, ובקשה שיתן להם יום נוסף, שבו יוכלו היהודים להנקם משאר אויביהם.
ואסתר ניצלה את שאלת אחשורוש לעוד תועלת, וביקשה גם לתלות את עשרת בני המן; שכך יהיה לאות ולמופת - שכל מי שניסה להרע ליהודים, קיבל גמולו בראשו. ועוד, שעל ידי התליה, הדבר ישתמר בזכרון. ולכן לא היה די בהריגתם, כי בעצם ההריגה לא היתה הנצחה, אבל על ידי תליה, שזהו מעשה מיוחד ומרעיש - לעיני כל האזרחים, לראות את עשרת בני המן תלוים על עץ, היה בזה כדי לחקוק את המאורע על לוח ליבם לזכרון תמידי, ללמדם לקח שאין ליגע לרעה ביהודים. [אבל מה שהמן ניתלה, לא היה זה מספיק בשביל שיזכרו לתמיד שאין לשלוח יד ביהודים. כיון שאת המן – המלך צוה לתלותו (לעיל ז ט), והרואים יכלו לחשוב שהיו למלך חשבונות נוספים לכך - חוץ ממה שהמן רצה להרע ליהודים, (כגון מה שהמן הציע למלך להרוג את ושתי, לפי השיטה שממוכן זה המן מגילה י"ב ב'), ובסיבת כמה רעות שעולל המן כעס עליו המלך והרגו. לא כן על ידי תליית עשרת בני המן, יבינו כולם שזאת על שום היצרם ליהודים - שכולם היו שווים בדבר זה, והוברר לכולם שהמריע ליהודים - נענש; ומעשה התליה גם יזכיר להם זאת לזמן רב].
פרק ט - פסוק יד
וַיּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהֵעָשׂוֹת כֵּן וַתִּנָּתֵן דָּת בְּשׁוּשָׁן וְאֵת עֲשֶרֶת בְּנֵי הָמָן תָּלוּ:
ואחר שאסתר ניצלה את שאלת אחשורוש מה מבקשת עוד, ובקשה שיתן ליהודים יום נוסף להכות באויביהם, לא אמר לה המלך: 'אנא ממך, דבר כזה אל תבקשי', אלא קיבל את דבריה, ואכן ציוה שכך יהא - יום נוסף שתינתן בו רשות ליהודים לעשות באויביהם כרצונם; וזאת מפני שכבר נוכח שלא כדאי לו להתווכח עם אסתר, וכמו שכשרצה לגעור בה, מיד קיבל סטירה מהמלאך (ראה בדברינו לעיל י"ב), ולכן שתק וקיבל את דבריה בלי להתנגד. ובודאי שהשרים ושאר אנשי המלכות לא רצו בזה, אבל כיון שהמלך הסכים לאסתר, לא יכלו להתנגד. ? ראה והתבונן! הם שרים, ואחשורוש מלך, והוא והם לא רוצים כלל בנתינת יום נוסף ליהודים. אבל יש השם בשמים, הוא המחליט, הוא המנווט, רצונו הוא הקובע; ואם המלך לא מוכן להתכופף ולהסכים, אז שיעשה זאת בעל כורחו...
פרק ט - פסוק טו
וַיִּקָּהֲלוּ הַיְּהוּדִיים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן גַּם בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחדֶשׁ אֲדָר וַיַּהַרְגוּ בְשׁוּשָׁן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם:
משמים ניתן עוז ותעצומות ליהודים שלא יפחדו, ואף שכבר יום אחד הרגו המונים משונאיהם - למול עיניהם של קרובי וידידי ההרוגים, לא היה בזה בכדי להכניס פחד בלב היהודים מחשש לנקמתם בעתיד, ולא ירד עוז רוחם, וכך אף ביום השני נקהלו והרגו בשונאיהם.
וכל זה נעשה בתוככי העיר שושן - מקום מלא שרי מלוכה ואנשי שלטון ושאר אנשים מכובדים; ולנגד פניהם עשו היהודים כרצונם, ואילו הגוים רמי המעלה ההם - דבקה לשונם לחיכם, ולא הפריעו ליהודים מלעשות כרצונם.
פרק ט - פסוק טז
וּשְׁאָר הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל נַפְשָׁם וְנוֹחַ מֵאיְבֵיהֶם וְהָרוֹג בְּשׂנְאֵיהֶם חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אָלֶף וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם:
ולא רק היהודים אשר בשושן לבשו מחסה וגבורה נגד אויביהם, אלא אף היהודים שבשאר מדינות המלך התלבשו בעוז שמימי, ונלחמו בגבורה באויביהם. וזה נס נוסף, כי מה שבשושן הרגו היהודים כחפצם זה עוד מובן, כי היא עיר הבירה, מקום מגורי המלך, ומאחר שיצא חוק שיוכלו היהודים לעשות כרצונם, פחדו הגוים להמרות פי המלך במקומו. אבל בשאר מדינות מלכותו, בפרט המדינות הרחוקות מרחק רב משושן, ששם לא שולטת יד המלך כמו שבעיר הבירה, מטבע הדברים היה צריך להיות שהגוים ששם לא יתנו ליהודים לעשות בהם כחפצם. ובאמת לא היה כך, אלא יד היהודים גברה בכל מקום, והשם יתברך היה בעזרם, והכו באויביהם באין מפריע; ומספר ההרוגים הגיע לשבעים וחמש אלף!
ולבד מזה גם היהודים עשו זאת בשלות נפש ובמנוחה, בלא התנגדות מצד האויב, שלא כבכל מלחמה שהאויב מנסה את כוחו להילחם או לפחות להגן על עצמו, שהרי כאן - איש לא עמד בפניהם, כי נפל פחדם על כל העמים (לעיל פס' ב).
ובפסוק זה מבואר גם גודל התהפוכות שהיה בנס פורים, שכתוב שניתן ליהודים לעמוד על נפשם. משמע שבלא הנס, היה אסור ליהודים אפילו להגן על עצמם, אלא היו צריכים למסור את עצמם בקלות לאויביהם! (כן כתב הגר"ח קנייבסקי שליט"א בטעמא דקרא). והנה נעשה נס, ולא רק שניתן להם לעמוד להגן על נפשם, אלא אף לאויביהם היה אסור להורגם; ולא רק זה, אלא "כלי המלחמה" שבידי הגוים הועבר לידי היהודים, וניתן להם לעשות כרצונם בשונאיהם! פלא כביר שהיהודים לא העיזו אפילו להעלות על מחשבתם; וכמובן שגם הגוים לא ציפו לכזו הפתעה, שהרי גם בלא גזירת המן, לא היה מצב היהודים בכי טוב, והיהודים היו נפלים לרעה, שכן היו אז במצב של גלות - לאחר חורבן בית המקדש הראשון. [וכמו שרואים שכשהיתה גזירת המן להשמיד את העם היהודי כולו, לא קם איש למחות נגד הנבַלה]. ועל ידי נס פורים, לא רק שניצלו היהודים מהגזירה, אלא אף נשתנה מצבם לטובה מאד, ולבד ממה שניתן להם להעניש את שונאיהם, גם מכאן ולהבא עלה קרנם בעיני העמים, וכיבדום.
ועוד פלא מבואר בפסוק זה, שכמו שנהגו היהודים שבשושן הבירה, כן נהגו היהודים שבכל המדינות, וכולם כאחד - לא שלחו ידם בביזה!. וזאת על אף שהיו בהם כאלה שבודאי היו נצרכים מאד לשלמונים, שהרי היהודים היו אז בגלות, ומאין השיגו כסף בגולה לאחר שנטשו בתיהם שבירושלים, ועדיין לא עבר זמן רב מאז שגלו. ונתן השם יתברך בליבם של כל היהודים שבכל מקום ומקום, שיעשו כן, גם עניים וגם עשירים. ועל ידי כך היה קידוש השם גדול, שראו כולם שהיהודים לא נלחמים בגוים בשביל להנקם מאויביהם סתם בתור נקמה ללא תועלת, שאם כן הרי היו צריכים לשלול רכושם, ולא עשו כן. אלא רק רצו להגן על עצמם, שלא ירעו להם אויביהם, והיות ואותם שהרגום היהודים היו כולם עמלקים, הרי היה ברור ליהודים שלא שייך שיתהפך לבבם של אותם רשעים להיות בשלום עם היהודים. ואף אם נראה כך לשעה - זה רק כלפי חוץ, מחמת פחדם מהיהודים, אך בליבם יחשבו רק להצר ליהודים ולחרוש תככים נגדם בכל עת; שהעמלקים אין להם תקנה, ומיתתם זוהי תכליתם, ולכך הרגום היהודים. אבל בממונם לא נגעו, שאין בזה תועלת בשביל הצלתם מאויביהם. וראו זאת כל העמים, ו"הללו את השם כל גוים, שבחוהו כל האומים" (תהלים קי"ז), כשראו מדותן ומעלתן של ישראל.
פרק ט - פסוק יז
בְּיוֹם שְׁלוֹשָׁה עָשָר לְחדֶשׁ אֲדָר וְנוֹחַ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ וְעָשׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה:
הרבה נסים נעשו ליהודים במלחמה הזו, כנתבאר לעיל, [וכמה מהם: שעשו זאת היהודים בקלות, וללא התנגדות, ועוד]. ובנוסף על זה, הרי כל מלחמה בדרך כלל נערכת משך איזה זמן, ואף על פי שצד אחד בטוח בניצחונו, לא ימלטו ספקות וחששות מליבו בנוגע לעתידו, ובכל ימי המלחמה עובר מתח וחרדה על אנשי המלחמה, ושעת מלחמה שעה קשה היא. אבל במלחמה שנלחמו עַם ישראל, שפר מזלם בכל עניינים אלו. שכן מלחמתם לא ארכה אלא יום אחד בלבד, וביום השני כבר נחו מהמלחמה. וזה עוד חסד מחסדי השם יתברך שהֵקל ברחמיו הגדולים על היהודים, שהמלחמה לא התארכה, ונצחו היהודים מהר, ותיכף נחו בשלוה.
עוד נס מבואר בפסוק זה, והוא נלמד ממה שהיהודים עשו ביום השני משתה ושמחה. שרואים מכאן איך שהיהודים עשו את המלחמה בקלות רבה; שהרי בכל מלחמה, הצד שניצח, אינו עושה מיד משתה על הצלחתו, אלא ממתין עד שיתאוששו חילותיו ואזרחיו מהמלחמה. וגם יש בלוחמיו ניזוקים, וצריכים להמתין עד שירפאו ויחלימו. אך במלחמת היהודים בגוים, ודאי שלא היו ניזוקים אצל היהודים, וכאמור לעיל - שאיש לא עמד להגן על עצמו מפני היהודים, וכל שכן שלא הרעו ליהודים, על פי חוק המלך; ולא עוד אלא שהיהודים אפילו לא היו צריכים להתאושש רגשית, ולכן באותו יום שפסקה בו המלחמה כבר ערכו משתה ושמחה. וזה מראה על גודל הנס שבמלחמה, שהיה זה לעם ישראל כאילו לא עשו מלחמה, וכאילו לא הרגו כל כך הרבה מאויביהם. והרגשתם היתה קלה ונוחה, ותיכף יכלו לעשות משתה.
פרק ט - פסוק יח
וְהַיְּהוּדִיים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן נִקְהֲלוּ בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר בּוֹ וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ וְנוֹחַ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ וְעָשׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה:
בשאר מדינות אחשורוש, כל האזרחים לא הכירו את המלך בעצמו, ולא הכירו את טבעו, אלא רק ידעו שהם תחת מלכותו; והקשר שלהם עם המלך מתבטא באגרות ששולח אליהם, ואי לכך כשקיבלו את האגרות שהיו לטובת עם ישראל הבינו שהמלך אוהד יהודים, ומאחר שרצונו שאהוביו היהודים יכו באויביהם באין מפריע, כך יש לעשות. ומובן שעל ידי הבנה זו במחשבת המלך, היה ליהודים הרבה עוז וגבורה להילחם בשונאיהם. אבל בשושן הבירה, ששם היה בית המלך, היהודים שבה הכירו את אחשורוש באמת, ולא רק מהאיגרות ששלח, אלא שהיו שומעים מפה לאוזן מה קורה בבית המלוכה, וידעו שאחשורוש "לא כל כך" מחבב יהודים (כמבואר בגמרא מגילה יא א: הוא ברשעו מתחילתו ועד סופו). וידעו שמה ששלח אגרות לטובת היהודים אין זה מרצונו הטוב, אלא מחמת שמכבד את מרדכי ואסתר, ולכן מוכרח לעשות כדבריהם. ואם כן פלא הוא, מהיכן היה ליהודים שבשושן - שהכירו את אחשורוש באמת, את העוז להכות בגוים בלא פחד ומורא, ולא חששו שמא אחר זאת יתקצף עליהם אחשורוש, ויאמר להם מה זאת עשו, שכן מלך הפכפך היה - היום מצוה כך ומחר אחרת (כמבואר לעיל). ואכן כבר ביום הראשון שהרגו "רק" חמש מאות איש נתקצף אחשורוש ורצה לגעור באסתר, אם לא שבא מלאך והכהו על פיו. ואיך לא חששו היהודים שבשושן לעשות בגוים ככל העולה על רוחם בלא פחד ומורא. אין זאת כי אם שמשמים חיזקו את ליבם והלבישום בעוז ותעצומות שילחמו באויביהם כראוי. וזה היה נס מופלא. ורואים גם שניתן להם משמים עוז רוח כביר כל כך, עד שגם ביום שלמחרת המשיכו להכות בגוים בגבורה, ולא עשו זאת רק ביום אחד בחופזה - לצאת ידי חובה ולגמור. ויתכן גם לדייק מהפסוקים (לעיל בפרק ח), שביום הראשון היה חוק וציווי שהיהודים יכו באויביהם, אך ביום השני לא היה צווי מהמלך להכות אלא רשות, אם ירצו. ולפי זה היה חסר ליהודים לכאורה הרבה מהעוצמה שהיתה להם ביום הראשון, ועם כל זה באמת לא פחדו כלל, ושוב ביום השני הכו כרצונם באויביהם, שכן משמים נתנו להם גבורה ועוז, כדי שיכו באויביהם כדת וכדין.
ועוד נס היה בזה, שמילא מובן מה שביום הראשון - שבו היו צריכים הגוים להרוג את היהודים ח"ו, הסכים המלך שהיהודים יתנקמו באויביהם, שזה מאד הוגן, כי "כאשר עשה כן יעשה לו" - ביום בו שִׂ¬יברו הגוים להכות ביהודים בלא שיוכלו להגן על עצמם, מן הראוי שבאותו יום יוכלו היהודים לעשות בגוים כאשר זממו לעשות בהם. אבל לתת ליהודים יום נוסף?! זה הרי מיותר לגמרי בעיני אחשורוש!, ועוד, שבכך הרי עושה הפליא גדולה בין עם לעם - לתת רשות לעם אחד להרוג בעם אחר כרצונו. וזאת אפילו אם היה זה עם אחר שקבלו רשות להלחם לבדו, הדבר מקומם מאד, וכל האומות היו צריכים להאסף ולהתקהל נגד המלך ולמרוד בו, על שעושה דבר הנראה לדעתם כעוול. (ומה שראינו שעשה כן הפוך נגד היהודים - שבתחילה נתן רשות להילחם ביהודים חינם, ובלא שיוכלו להשיב מלחמה השערה, ואף אומה לא פצתה את פיה; אצל היהודים אין זו קושיא, כי כל העמים היו נגדם, ככבשה בין שבעים זאבים). קל וחומר שהמלך נתן רשות ליהודים להנקם מאויביהם, בחינם, ובלא שיוכלו להגן על עצמם - וכל זה לבד מהיום הראשון שכבר ניתן להם לעשות זאת מן הדין [כי כאשר חשבו לעשות להם כן יעשה להם], אלא סתם "שי" מאת המלך, לתת ליהודים יום נוסף שבו יוכלו לעשות בגוים כרצונם! ואיך אחשורוש לא פחד שמא העמים ימרדו במלכותו. אלא, שכאמור לעיל, אחשורוש עשה כן בעל כורחו. שאכן הוא כעס על מעשה היהודים ביום הראשון ורצה לטעון לאסתר ראי מה עשו היהודים... אלא שבא מלאך והכהו על פיו, והוכרח לסיים בטוב, והבטיח לה שמה שתבקש יעשה, ואכן ביקשה לתת ליהודים יום נוסף להכות בשונאיהם, ומילא את בקשתה. כך קרה שאחשורוש הוציא חוקה מידיו נגד רצונו ושלא בטובתו.
"ונוח בחמשה עשר בו ועשׂה אתו יום משתה ושמחה". בשושן הנס מודגש במיוחד, כי לבד מהניסים שהיו במלחמה בשאר הארצות וכנזכר לעיל - שעשו זאת בבטחה, ושהגוים לא הגנו על עצמם, ושהיהודים היו מסוגלים לעשות משתה ושמחה מיד יום למחרת המלחמה - משום שלא היה להם שום קושי להלחם, ולא היו צריכים להתאושש, זה האחרון הוא פלא עצום בפרט בעיר שושן יותר משאר מדינות, שהרי בשושן המלחמה ארכה במשך יומים, ועם כל זה תיכף היו כשירים לעשות משתה בששון ושמחה, וכמובן ברוגע; רואים מכך איך שהשם יתברך עזר להם שהמלחמה תעבור עליהם בקלות, ולא רק שלא הוצרכו להחלים מפצעי המלחמה - כבכל מלחמה רגילה שלוקח זמן עד שהלוחמים מתרפאים מהמכות שספגו במלחמה, וכאן בודאי שלא היה ליהודים שום נזק גופני שהרי הגוים נצטוו לקבל את המכות בשתיקה בלי התנגדות, אלא היהודים לא הוצרכו אפילו להתאושש מהרגשות שעברו עליהם במלחמה, כי באמת הקב"ה עשה שיהא להם קל מאד, וכך צלחו את המלחמה בשקט נפשי וברוגע.
פרק ט - פסוק יט
עַל כֵּן הַיְּהוּדִים הַפְּרָזִים הַיּשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת עֹשִים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחדֶשׁ אֲדָר שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ:
מכאן והלאה זהו עניין חדש, הגדלת הנס, שרואים את העוצמה שבנס כי רב הוא, שהתשועה לא היתה רק זמנית בעת ההיא בלבד, אלא הנס היה מתמשך, קבוע - בדור ההוא ולכל הדורות, ולא רק במקום מרדכי אלא בכל העולם:
הנה בהמשך הפסוקים יתבאר שמה שעם ישראל עשו משתה ושמחה, למול עיניהם של העמים, לא היה זה דבר פשוט, כי בזה ניקרו את עיניהם, מאחר שעשו אות וזכרון לנצחון עם ישראל ולמפלת הגוים, ואכן הסיבה שעשו כך ולא חששו מנקמת הגוים, משום שהשם הפיל חרדה על העמים שיפחדו מעם ישראל, וזה היה דבר מפורסם ונגלה לכל, ולכן ההינו היהודים לעשות משתה ושמחה בפרהסיא לפני העמים ולא חששו מכלום. ולכן גם קבעו את חג הפורים לדורות, ולא חששו מהעתיד - אולי ירעו להם הגוים בתקופה יותר מאוחרת על שמחת היהודים בנצחונם את העמים, כי עם ישראל ראו את גודל הנס, והבינו שלא תיגרם להם שום רעה בסיבת חג הפורים.
אמנם יש להבדיל בין שני תקופות: א, תקופת נס פורים, כלומר הזמן שחיו בו אנשי הדור ההוא, אותם שראו בעיניהם את הצלחת היהודים - נצחונם בעמים בצורה על טבעית. ב, הדורות הבאים, אותם שלא ראו את הנס שנעשה לעם ישראל בימי הפורים. ולעניין התקופה הראשונה, שהם אנשי הדור ההוא, היה חשש גדול מהגוים, שכשהם יראו את היהודים עושים מזכרות לנצחונם, יתקנאו ביהודים ויבואו להזיקם. ומרדכי הצדיק לא חשש לזאת, כי ראה את גודל הנס שעשה השם, וידע שהפחד שהפיל השם על העמים, על ידי שראו את נצחונם של היהודים, הינו פחד על טבעי, ומכך הבין שכל עוד ויזכרו הגוים את נצחון עם ישראל, לא ירעו ולא ישחיתו, ואין לירא מהם. ולכן לא חשש לקבוע את פורים בדור ההוא, הגם שהגוים הבינו בדיוק משום מה חוגגים היהודים - על נצחונם בגוים, כי מרדכי ידע שדוקא אותם גוים שזוכרים את הצלחת היהודים, הנצחון הטביע בגוים פחד, פחד מתמשך, כך שכל זמן שיזכרו בנצחון היהודים, בעצם יזכרו את גבורת היהודים, ויכנעו להם.
אך לעניין התקופה השניה - הדורות הבאים שלא הכירו את נס הפורים, בגוים ההם לכאורה היה חשש שמא כאשר יראו את היהודים עושים שמחה זכר למפלת העמים, ירעו ליהודים, כי הם לא ראו את גבורת ישראל, ולא היה עליהם פחד מהם. וגם בהם לא חשש מרדכי, כי הם הרי לא שמעו ממפלת הגוים על ידי עם ישראל בדורות שעברו, וכשיראו את היהודים עושים משתה ושמחה יחשבו הגוים שעושים זאת על שום איזו תשועה שהיתה להם, ולא יחשבו שזה על מפלתם. אך בכל זאת יש נס בקביעת מרדכי את הפורים לדורות, כי עצם מה שהיהודים חוגגים יכול ליצור קינאה אצל הגוים, ותוצאות קינאה זו מי ישורנה... אלא שמרדכי הבין שהשגחת השם יתברך תלוה את עם ישראל לעולם כשיעשו פורים ולא תיגרם להם מכך שום רעה. וזה היה הנס הנצחי בפורים, שהתשועה לא היתה רק זמנית, אלא קבועה ומתמשכת לעולם. [הדבר מוכרח, שבודאי אם היה חשש קל להיזק ליהודים, חז"ל לא היו קובעים את ימי הפורים. וכן מבואר בגמרא (מגילה ז.) שכשאסתר רצתה לקבוע את ימי הפורים, אמרו לה חז"ל 'קינאה את מעוררת עלינו בין האומות', ורק אחר שהוכיחה להם שאין חשש כזה אז הסכימו לקביעת ימי הפורים. ואם יבוא השואל וישאל: הרי במשך הדורות מסופר כמה מיני עלילות דם של הגוים לעמ"י, ומעורבים במעשיות ימי הפורים, ויכול השומע לחשוב כאילו ע"י הפורים נגרם איזה שהוא היזק. לא כן הדבר. וההסבר הוא, שתמיד היו לעמ"י רדיפות מהגוים הארורים, והגוים חיפשו כל מיני הזדמנויות להזיק להם. וגם שלא היתה הזדמנות, מצאו איזו עילה לכסות בה את זממתם. גם בפסח, שלא היתה לגוים בחג זה עילה להפליל בה את היהודים, העלילו עליהם שאופים את מצותם ב'דם גוים'. נמצא שבין אם היתה סיבה ובין אם לא, הגוים הצרו לעמ"י. גם פורים הינו אחד מהעילות שהגוים כיסו את זממתם בו, ולא הוא היה הגורם כלל. ואכמ"ל. ונוסף לזה גם החשבון שכשיש צרה ליהודים ח"ו, אין זה מאליו במקרה, אלא יש לדבר סיבה, אך לעינים זה יכול להראות בגלל דבר כזה או אחר, כמו כן גם פורים יכול להראות כסיבת הדבר בזמן שלא כן הוא אלא יש סיבה לדבר, והכל רק לבוש; אכן כל החשש מקביעת פורים היה שמא גם אם לא תהיה שום סיבה להצרת העמים - החג עצמו יעורר את קינאתם ויהיה הוא סיבה שהגוים יריעו לעמ"י, וזאת ידעו חז"ל שפורים לעולם לא יהיה סיבה לגרום היזק, ע"פ הנס שנגלה להם].
וכאן בא הפסוק לומר, לאור דברים אלו (שיתבארו בהמשך הפסוקים), שאל תטעה לחשוב שמה שהיהודים קיבלו עליהם להיות עושים את ימי הפורים לדורות עולם זה אולי מפני שיושבים בעיירות מוקפות חומה, והן אמנם שמפחדים מנקמת הגוים, אך סומכים הם על מה שעיירתם מוקפת חומה גדולה וחזקה ולכן סברו שהגוים לא יוכלו להצר להם. לא כן הוא. שהרי גם העיירות הפרוזים [-שאינם מוקפות חומה], אף הם עושים את ימי הפורים. רואים מכאן שלא סמכו על איזה כח או הגנה שהיא, אלא בטחו בהשם, וסמכו עליו יתברך שיושיעם ויצילם מיד הצר, וכאשר ריחם עליהם בעת ההיא, כן יתמיד רחמיו עליהם בעתיד.
פרק ט - פסוק כ
וַיִּכְתֹּב מָרְדְּכַי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים:
כמו בפסוק הקודם, כך גם כאן בא הפסוק לבאר עוד פן בגודל הנס, שלא היה מצומצם במקום ובזמן ההוא בלבד אלא היה תמידי ובכל מקום, וכאן בפסוק מתבאר בפרט העניין שהיה בכל מקום בעולם, ולכן מרדכי לא חשש מנקמת הגוים כשישמעו על שמחת ישראל בנצחונם בהם, ושלח אגרות לכל העולם, לקיים את שמחת הפורים - משתה ושמחה ומשלוח מנות, הגם שהגוים יראו את זה ויבינו על מה שמחתם, כי מרדכי הכיר וידע בגודל הנס, שהשם יתברך הפיל את פחד היהודים על העמים, כאן בשושן ובכל העולם, ואין לחוש משום צער ונזק מהגוים.
והחידוש הוא, שכל זה נעשה לא רק במקום מגורי המלך, ששם היה לגוים יותר פחד ממנו לעבור על צִוּוּיוֹ ולהצר ליהודים, אלא אפילו במדינות הרחוקות מהמלכות, ששם ודאי שליטתו של אחשורוש היתה קטנה ביחס לשליטתו בעיר הבירה שושן, גם אצלם היתה אותה אוירה בין היהודים לגוים, שהגוים נתקפו בפחד מהיהודים ולא העזו להרע להם. עד כדי כך שהיהודים יכלו לעשות זכרון לנס הגדול שנעשה להם שהוא תשועה להם ומפלה לעמים, בלא חשש שמא יזיקו להם. כי ידעו שהסיבה האמיתית לפחד העמים היא לא משום שפחדו מאחשורוש, אלא מפני שאחז אותם פחד שמימי מפני היהודים. והראיה לכך שמרדכי שלח אגרות לכל העולם לעשות את יום הפורים לששון ושמחה, בכל שנה, ולא חשש מפני פחד העמים שמא ירעו ליהודים. כי הנס בשושן הוא גם הנס בכל העולם, ומי שעשה שהגוים בשושן יפחדו מהיהודים, הוא יעשה כן גם בכל העולם. וממילא נכון הדבר לעשות את הפורים בכל מקום ובכל שנה, בקבע.
אמנם, מה שבארנו שמרדכי והיהודים הכירו בנס, באמת הקדוש ברוך הוא עשה את הכל בצורה טבעית, ולכן מי שראה את כל תוצאות הדברים בלא להתבונן בכל השתלשלותם, חשב שהעניינים נעשו בצורה טבעית, ושהגוים מפחדים מהיהודים בגלל שמרדכי קרוב אצל המלכות, ומחמת הנצחון הגדול שהיה לעם ישראל, ובגלל עוד סיבות, ולא תלה את הדבר ביד ההשגחה בנס. [אף על פי שידעו בידיעה סתמית שהקדוש ברוך הוא עשה תשועה לעמו, שהצילם מהגוים, וגם ראו שהשם עוזר להם גם כשנמצאים בגלות, מכל מקום לא נתנו ליבם לראות שכל המהלך וכל פרט ופרט אצל היהודים, הכל בנס, שלא כדרך הטבע]. לומדים מכאן שבשביל לראות את ניסי השם יתברך דרוש התבוננות, ובלי זה לא מבחינים, ומי ששם לב מגלה השגחת השם תמידית על כל דבר, באופן תמידי.
פרק ט - פסוק כא
לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִים את יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָר בּוֹ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה:
פסוק זה הוא המשך למה שמבואר בפסוקים הקודמים, המלמדים על גודלו של הנס שהיה לא רק בזמן ובמקום ההוא אלא קבוע ובכל העולם, וכאן בפסוק זה מתבאר בפרטות החלק הזה שהנס שהיה אותו זמן, נמשך זמן רב, ולא היה רק באותה השנה בלבד, וזהו ממה שרואים שהיהודים עשו משתה ושמחה, יום טוב ומשלוח מנות איש לרעהו, בכל שנה ושנה בתאריך שהיה בו נס הפורים. שהרי לפי המסתבר היה צריך להיות שלאחר נס פורים, יעבור זמן מה, והגוים יחזרו להשתלטותם על היהודים, כמו לפני הנס. אלא שאם כך היה, היהודים בודאי לא היו עושים משתה ושמחה וכל השאר - באותה תקופה, שהרי אלו דברים גלויים מאד, ובפרט המשתה והשמחה. ועל ידי זה, יִזָכְרו הגוים במה שעשו להם היהודים בנס פורים, ומי שהיה שונא את היהודים, ודאי שהיה נוקם בהם, ואם כן היאך היהודים העזו לעשות משתאות, דבר שיכול לגרום להם רעה, אלא ודאי שפחד היהודים אחז את הגוים גם לאחר מכן שלא באותה שנה שהיה נס פורים, וכך יכלו היהודים לעשות משתה ושמחה תמיד במוצהר. ורואים מזה את גודל הנס, שהיה הנס חוזר בכל שנה ושנה.
פרק ט - פסוק כב
כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאֹיְבֵיהֶם וְהַחדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים:
גם זה המשך להמבואר בפסוקים האחרונים, שהנס היה מתמשך ובכל מקום, ולכן מרדכי קבע את משתה הפורים בכל העולם ובכל שנה; ולבד מזה מבואר כאן שקביעות החג היתה בדיוק באותם ימים שהיהודים נצחו את הגוים. ובכך הרי יהיה מובן לגוים על שום מה עושים היהודים משתה ושמחה - זכר לנצחון היהודים ומפלת הגוים. ובכל זאת ידע מרדכי שהגוים לא יזיקו ליהודים בעתיד, וזה מאחר שראה את עוצמת הנס, כי נפל פחדם של היהודים על העמים, והבין שגם לעולם לא תיגרם רעה ליהודים מכך.
ואם נתבונן נראה שהיה אפשר שמרדכי ואסתר יקבעו את הימים האלו בתאריך אחר. וכמו שתענית אסתר נקבע ביום אחר (-י"ג באדר), מהיום שבו היהודים התענו (-ערב פסח). וכן חג סוכות שהוא זכר לענני כבוד שעשה הקב"ה לישראל ביציאתם ממצרים בחודש ניסן, התורה ציותה לעשותו בחודש תשרי ולא בחודש שיצאו בו ממצרים (עיין טור או"ח סי' תרכ"ה). כך גם בפורים היו מרדכי ואסתר יכולים לשנות את התאריך של ימי הפורים, שלא ירגישו העמים שהיהודים עושים חגים זכר לנצחונם ויוכלו לחשוב שהיהודים שמחים על מפלת העמים. ובכל זאת לא חששו לכך מרדכי ואסתר, וכאמור לעיל, כיון שראו את גודל הנס, וידעו שכמו שנעשה נס באותו זמן, כך בכל שנה ושנה תאריך זה יהיה מיוחד לטובת היהודים.
פרק ט - פסוק כג
וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים אֵת אֲשֶׁר הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת וְאֵת אֲשֶׁר כָּתַב מָרְדְּכַי אֲלֵיהֶם:
ואף כל היהודים שבכל מקום ומקום קיבלו עליהם לעשות את הפורים בכל שנה ושנה, שראו את גודל תשועת השם ואת נפלאותיו, והיו מוכנים לעשות כן תמיד, בלא לפחד מהגוים שבסביבתם, שידעו שנפל פחדם על העמים, והשם איתם, והסכימו בחפץ לדברי מרדכי לקיים את חג הפורים ולעשות בו משתה ושמחה ומשלוח מנות - לעיני העמים, וידעו שלא ירעו להם בשביל כך.
פרק ט - פסוק כד
כִּי הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי צֹרֵר כָּל הַיְּהוּדִים חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים לְאַבְּדָם וְהִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לְהֻמָּם וּלְאַבְּדָם:
כאן מבואר היחודיות של נס פורים - שבאמת צריך להבין, מה המיוחד כל כך בנס פורים שקבעוהו לדורות בכל ישראל, ובמשתה ושמחה וקריאת מגילה שמראים הרבה את גודל הנס, והרי הקדוש ברוך הוא עושה תמיד נסים לעם ישראל. אלא, שהמן היה מזרע אגג שהיו כולם מכשפים גדולים (רש"י שמואל - א' ט"ו ג'), וגם המן היה מכשף כמוהם, והפור שהוא עשה לא היה סתם גורל בגלל שהיה לו ספק איזה יום לעשות ולא ידע להחליט ועשה פור ועלה לו איזה יום וקבע אותו לבצע בו את זממו, לא כן הוא. אלא המן עשה גורל לפי המזלות, למצוא את היום היותר מתאים למלחמה בעם ישראל; ולכן אף על פי שיצא לו יום רק לאחר אחד עשר חודש מאז, הסכים להמתין כל כך הרבה זמן, כי על ידי הגורל היה בטוח שיצליח בזממתו. ובודאי שלולי הגורל היה מקדים את יום המלחמה הרבה חודשים, שלמה לו לחכות כל כך הרבה זמן. ואכן מצד המזלות ראה נכון, שאותו תאריך היה מסוגל להפיק מחשבתו הרעה, ח"ו. אך לאחר שהיהודים עשו תשובה, הקדוש ברוך הוא שינה את המזל של חודש אדר, והפכו לטוב ליהודים.
ובזה רואים את גודל הנס שנעשה לישראל, שהקדוש ברוך הוא הפך את המזלות בשביל עם ישראל. ולכן נקרא "פורים" על שם הפור - הגורל, שהוא הנס המיוחד בחג זה, שלא היה רק נס התשועה, אלא אף היה בזמן שמועד להפך מתשועה, והקב"ה ברחמיו הפך את מזלו של החודש מרע לטוב. וכבר הבאנו לעיל את דברי רבותינו ז"ל (תענית כט:) שמי שיש לו דין עם גוי, שידחה את הדין דוקא לחודש אדר, שאז הוא סימן טוב ליהודים, מאחר שהקב"ה הפך את מזל אותו החודש לטובה ולברכה.
פרק ט - פסוק כה
וּבְבֹאָהּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אָמַר עִם הַסֵּפֶר יָשׁוּב מַחֲשַׁבְתּוֹ הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים עַל רֹאשׁוֹ וְתָלוּ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו עַל הָעֵץ:
והנס גדול עוד יותר, שלא די בזה שהיהודים נצלו מאויביהם, והתהפך מזל היהודים לטובה, כאמור, אלא אף אותו מכשף הוא המן הרשע, קיבל עונשו, ומה שהוא זמם לעשות ליהודים, שב אל ראשו, ותלו אותו על עץ. וכמו שזמם על היהודים להרע גם לילדם, אף הוא - תלו את בניו על העץ. ודוקא את אותם העשרה, מפני שאף הם היו רשעים כמותו. והם אותם העשרה שכתבו שטנה על יהודה וירושלים, והרעו ליהודים (כמבואר לעיל).
פרק ט - פסוק כו
עַל כֵּן קָרְאוּ לַיָּמִים הָאֵלֶּה פוּרִים עַל שֵׁם הַפּוּר עַל כֵּן עַל כָּל דִּבְרֵי הָאִגֶּרֶת הַזּאת וּמָה רָאוּ עַל כָּכָה וּמָה הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם:
כל מעשה המגילה ארך תשע שנים. ובסיפור ארוך כזה, לא היה ניכר שהכל נעשה בנס, אלא הכל היה נראה כצירוף מקרים. כגון: מה שאחשורוש הזמין את ושתי למשתה ולא באה, ומה שממוכן יעץ לו להורגה ולהמליך אחרת תחתיה, ומה שהמלך שמע לדבריו, ומה שאסתר נבחרה למלכה על ידי שמצאה חן בעיני המלך, ומה שמרדכי הציל את אחשורוש על ידי ששמע דברי הסריסים והבין את דבריהם, ושהמן עלה לגדולה (וזה בעצמו היה לצורך, כמבואר לעיל), ושכעס על מרדכי מאוד, ושרצה להנקם בכל היהודים (ולא רק במרדכי, ולכן הוצרך לעשות גורל, ונפל לו בזמן מאוחר), ושהמלך לא רצה להשאיר אצלו את העשרת אלפים כיכר כסף, ושהאגרות היו חתומים בטבעת המלך (שזה נעשה לטובה גדולה, כמבואר לעיל), ושהתך (הוא דניאל) היה מצוי בבית המלך, ושאסתר מצאה חן בעיני המלך והושיט לה השרביט ולא הרגה, ומה שהמן פגש את מרדכי בדיוק כשהיה שמח וטוב לב, ושקצף עליו מאוד - שכל זה הביא אותו להכין תיכף את העץ - וכך נתגלגל שבא למלך בדיוק כשהמלך חיפש להטיב עם מרדכי, ונסבבה בכך מפלתו של המן, ומה שהעץ היה מתאים בדיוק להמן ועשרת בניו, ושהמן הכין בעצמו את העץ שהיה מיועד לתליתו שלו, ומה שנדדה שנת המלך, ושהזדמן לו לקרוא דוקא את הטבתו של מרדכי, ושמשרתיו קפצו להשיב לו - במקום החשובים שהיו שם, ושהמן ביקש כבוד מסוים בדיוק מה שהיה נצרך בשביל מרדכי (כמבואר לעיל, לכמה תועלויות), ושסריסי המלך הבהילו להביא את המן - וכך לא הצליח להתחמק מהמלך, ומה שאחשורוש הסכים לבוא אל המשתה, ומה שגם במשתה השני אמר לאסתר בפעם השלישית "מה שאלתך וינתן לך וגו' " ויכלה לבקש על עמה ולהצילם, וכל נפילתו של המן, וגדולתו של מרדכי, ועוד ועוד..., בכל זה ובדומיהם לא היה ניכר בכל דבר שהוא נעשה בהשגחת השם, אך המתבונן בכל המעשים האלו רואה בכל דבר ודבר השגחה מופלא, ואיך שהכל מכוון משמים בדקדוק. והכל הוא הכנה לנס הגדול - הצלת עם ישראל, ושיוכלו להנקם באויביהם.
ועצם דבר זה הוא נס, איך שהקדוש ברוך הוא עושה את הכל בצורה טבעית כל כך, עד שכל הרואה את המקרים בלא התבוננות חושב שהכל סתם מקרים טבעיים שנעשו מאליהם, כאן קרה כך וכאן קרה כך. ורואים מכל זה "שאין בעל הנס מכיר בניסו", והרבה פעמים האדם מוקף בניסים, אך כל עוד ואינו נותן ליבו להתבונן במה שקורה סביבו, אינו מרגיש בניסים.
ועוד, רואים בכל זה איך שהקדוש ברוך הוא צופה הכל מראש, ומכין ברחמיו ובחסדיו הגדולים את הצלת עמו ישראל הרבה קודם למכתן - לכשיצטרכו לתשועה.
פרק ט - פסוק כז
קִיְּמוּ וְקִבְּלֻוּ הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם וְעַל כָּל הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲבוֹר לִהְיוֹת עֹשִים אֶת שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה כִּכְתָבָם וְכִזְמַנָּם בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה:
פסוק זה הוא המשך למתבאר לעיל, שנס פורים היה תמידי ובכל העולם, וכאן נוסף עוד נופך בנס, שהיה לא רק בתקופה ההיא, אלא מאז - בכל שנה ושנה, כי היהודים ראו את גודל הנס שנעשה להם, והבחינו בתשועת הקדוש ברוך הוא שהפך את מזלו של חודש אדר מרע לטוב, ולכן קיבלו היהודים בהסכמה בטוחה לעשות את חגיגת ימי הפורים בכל שנה ושנה, בלי לפחד מהגוים.
והקבלה היתה לא רק לדור ההוא, אלא אף על זרעם במשך כל הדורות, שידעו שלא ינזקו משכניהם הגוים לעולם, וכך יכלו לקבל על עצמם בלב שלם לעשות את ימי הפורים לעד.
פרק ט - פסוק כח
וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה מְדִינָה וּמְדִינָה וְעִיר וָעִיר וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם:
ואכן, לא רק קבלה לדורות הבאים היתה כאן, אלא למעשה ימי הפורים נחגגים בכל שנה, בכל דור, ובכל מקום בעולם; וגם הבטחה יש פה: לעולם ועד לא יפסקו מלחגוג את ימי הפורים. [ובגמרא (מגילה ז.) למדו מכאן שמגילת אסתר ברוח הקודש נאמרה, שמנין ידעו מה יהיה בעתיד]. מכל זה רואים את גודל הנס כי רב הוא, שלעולם ועד לא יהיה כל נזק ע"י חגיגת ימי הפורים, שהנס שהיה באותו זמן, נמשך בתמידות - לעד, בתאריך זה.
ועוד יותר רואים את עוצמת הנס, שעם ישראל קיבלו לעשות את ימי הפורים בדיוק באותו תאריך שהיה בו הנס, ודבר זה יכול להזכיר לגוים את מפלתם שלהם, כי הם יודעים מה קרה בתאריך ההוא, ויבינו על שום מה שמחים היהודים; ובכל זאת חז"ל לא שינו את תאריך ימי חגיגת הפורים, כי ראו את גודל הנס, וידעו שלעולם לא ינזקו עם ישראל על ידי הפורים, וגם בדורות שבעתיד הקדוש ברוך הוא יהיה בעזרתם וישמרם מכל.
פרק ט - פסוק כט
וַתכְתֹּב אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בַת אֲבִיחַיִל וּמָרְדְּכַי הַיְּהוּדִי אֶת כָּל תּקֶף לְקַיֵּם אֵת אִגֶּרֶת הַפֻּרִים הַזּאת הַשֵּׁנִית:
עוד מבואר, שאסתר המלכה ומרדכי היהודי שהיו קרובים תדיר אצל המלך (אסתר בגלל שהיא המלכה, ומרדכי על ידי שהמלך נישאו וגידלו וקירבו לפניו), הם הם שכתבו את נס פורים באיגרות וציוו לקיים את ימי הפורים בכל שנה ושנה, ולא חששו מאחשורוש שמא יטען להם איך ממציאים חוקים חדשים במלכותו. וגם לא חששו שמא בזמן מאוחר תופחת אהבתו של אחשורוש אליהם ואז יביט בעין רעה על כך שהם חוגגים לזכר מפלת העמים. אלא מתחת לאפו כתבו את האיגרות של הנס, וקבעו חוקים חדשים, ועשו זכר לנס בכל שנה ושנה, מפני שידעו שהשם יתברך בעזרם, ואחשורוש לא יוכל להרע להם כלל. ולא יבוא נגדם אפילו בטענה, כי הקדוש ברוך הוא הפיל את פחדם על כל הגוים, כולל על אחשורוש, ופחד מלדבר עמם רעה. ולמעשה, אחשורוש כבר נוכח שלא כדאי לו להתנגד להם, (כדלעיל פסוק יא) שהמלאך סטרו על פיו, ומאז הבין אחשורוש שעדיף לו לשתוק ולא להתנגד לרצונם, כי האלוקים בעזרם.
פרק ט - פסוק ל
וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים אֶל שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ דִּבְרֵי שָׁלוֹם וֶאֱמֶת:
עוד דבר מפליא עשו מרדכי ואסתר, ששלחו את האגרות אל כל היהודים שבכל מדינות אחשורוש, וזה דבר שיכול לעורר מאד את קנאתו של המלך, מצד כמה טעמים, כיון שאחשורוש תמיד לא היה אוהב יהודים, וגם לאחר נס פורים לא אהב יהודים (מגילה י"א: הוא אחשורוש וכו'), ובכך שרואה שנולד ליהודים חג חדש, יתקנא בהם. ועוד, גם בלא קשר למה שיהודים הם, עצם הדבר שיוצרים חוק מיוחד בממלכתו, ועושים את החוק לטובת עם מסוים לבדו, זהו דבר מקומם, שעושים הפליא בין עם אחד לשאר העמים. [ואל תקשה ממה שנתן אחשורוש רשות למרדכי ואסתר לכתוב כרצונם באגרות ששלחו בשם אחשורוש שיהא מותר ליהודים להרוג בעמים בלא התנגדות מהנהרגים, ורואים שהסכים לעשות דבר מיוחד לעם אחד בלבד; אין זו קושיא, כי שם היתה לו סיבה מוכרחת לעשות זאת, והיינו משום שבתחילה נתן רשות לַעמים להילחם ביהודים - כגזירת המן, ולאחר שתלה את המן וידע שאסתר יהודיה וקירב את מרדכי ולכן רצה לבטל את האיגרות ששלח המן בשם אחשורוש הוכרח לתת רשות למרדכי ואסתר לשלוח אגרות לטובת היהודים לבטל את האגרות הראשונות, בשביל שבאמת לא תגיע רעה ליהודים מהגוים. אבל לעשות חוק חדש, בחינם, לטובת עם אחד, ועוד ליהודים?! זאת לא עלתה על דעתו]. אם כן פלא הוא שמרדכי ואסתר יצרו חוקה חדשה במלכות, וגם עשו בזה הפליא בין עם אחד לכולם, ועוד שזהו לעם ישראל.
ועוד יותר, כיון שמרדכי ואסתר היו עכשיו מאנשי המלכות, כשהם שולחים אגרות כאלה - לעשות חג חדש, זה נראה שהאגרות יצאו מבית המלוכה, ושכאילו נשלחו מאת אחשורוש בעצמו. וכך יכל לטעון נגדם הטענות הנ"ל כאילו בצדק: שכל העמים יחשבו שאחשורוש עושה הפליא בין עם לעם, ומגדל את היהודים מעל כולם.
אך למעשה מרדכי ואסתר לא חששו לכל זה שמא יטען אחשורוש נגדם טענות אלו. מפני שראו את גודל חסד השם עימם ועם עמם, ובטחו בו יתברך שיעזרם הלאה. ולכן עשו ככל אשר שאלה נפשם, לקדש את שם השם יתברך בעולם, לעשות זכר לנפלאותיו, בכל שנה ושנה, בכל המדינות.
פרק ט - פסוק לא
לְקַיֵּם אֵת יְמֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה בִּזְמַנֵּיהֶם כַּאֲשֶׁר קִיַּם עֲלֵיהֶם מָרְדְּכַי הַיְּהוּדִי וְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וְכַאֲשֶׁר קִיְּמוּ עַל נַפְשָׁם וְעַל זַרְעָם דִּבְרֵי הַצּוֹמוֹת וְזַעֲקָתָם:
כאמור בפסוק הקודם, מה שמרדכי ואסתר שלחו אגרות לכל ישראל, היה בזה בכדי לעורר את קנאתו של אחשורוש מאד, מכמה טעמים, כנ"ל. ועוד סיבה חזקה שיכולה לגרום לו להתקצף, היא מה שקבעו את זה לדורות עולם, ונהפך זכרון הנס לחוק חדש במלכות לעם ישראל. [כי מה שיתבאר בפסוק הקודם שמרדכי ואסתר הודיעו ליהודים לחגוג את זכרון הנס בכל שנה ושנה בתקופה ההיא, עדין זה לא נעשה "חוק" - מצוה חדשה במלכות, מאחר שזה מאורע חולף אחר כמה שנים; לא כן הוא כשקבעו את הדבר לעולם, נהפך העניין להיות חוק]. וזה קרוב לְהֵרַאות כבגידה במלך, שממציאים במלכותו חוק חדש, לעולם. ואף על פי כן, לא חששו מרדכי ואסתר מכך, ויצרו חק זה בכל עם ישראל, ביודעם שהקדוש ברוך הוא עמהם ומצילם מכל אויביהם ומכל הרוצים להרע להם. ובאמת נעשה נס, ואחשורוש הסכים למה שחידשו בממלכתו, ולא טען נגדם כלום, וקיבל כל מה שעשו, אפילו שזה היה נגד רצונו ובעל כורחו.
פרק ט - פסוק לב
וּמַאֲמַר אֶסְתֵּר קִיַּם דִּבְרֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה וְנִכְתָּב בַּסֵּפֶר:
אמרו רבותינו (מגילה ז.), שאסתר רצתה לקבוע את ימי הפורים לדורות, ואמרו לה חכמים שהיא מטילה קנאה בין העמים לעם ישראל. והשיבה להם, שכבר נס פורים כתוב בספרי פרס ומדי (עד כאן דבריהם ז"ל). והנה, מה שאסתר רצתה לקבוע את נס פורים לעולם, אפשר היה לומר שזה בגלל שהיא היתה נמצאת ליד המלכות ורואה את המשטר שהולך שם, שכולם מתנהגים לפי חוקי המלכות, ומכבדים את היהודים, כצווי המלך. ויתכן לומר שחשבה שאותו מצב שמתנהג עִם עַם ישראל באותו זמן, ימשך לעולם, ותמיד הגוים יפחדו מעם ישראל, ולכך סברה שניתן לעשות פורים לתמיד בלא לחשוש
מרעת הגוים. אבל אסתר המלכה לא ידעה בדיוק מה קורה במדינות הרחוקות מהמלך, ויכול להיות ששם המצב אינו כמו במדינות הקרובות למלך. ועוד, גם במדינות הקרובות לשושן הבירה, מי אמר שאותו מצב ששרר אז ימשך לאורך כל הדורות, ואם כן מנין שבעתיד לא ירעו הגוים ליהודים (ח"ו). כל זה היה אפשר לשאול אילולי קבעו חכמי ישראל את ימי הפורים. אבל לאחר שקיבלו חכמי ישראל את בקשת קביעת ימי הפורים מאסתר, וקבעום לדורות, רואים בבירור, שאכן לא היה שום חשש על העתיד. שאם היה חשש, לא היו קובעים את ימי הפורים. וחז"ל ראו את גודל הנס, וידעו שהנס שנעשה בזמן ההוא, ימשך בכל ימי הפורים שבכל השנים, ולא יגרם שום הפסד על ידי קביעת חג הפורים לעולם. יוצא שממה שחז"ל הסכימו לקביעת חג הפורים לעולם, למדים אנו את גודל הנס שעשה הקדוש ברוך הוא לעם ישראל, שהיה נס תמידי, קבוע ולעולם.