מגילת הסתר - נס בכל פסוק במגילת אסתר
פרק ח
פרק ח - פסוק א
בַּיּוֹם הַהוּא נָתַן הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה אֶת בֵּית הָמָן צֹרֵר הַיְּהוּדִיים וּמָרְדְּכַי בָּא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ כִּי הִגִּידָה אֶסְתֵּר מָה הוּא לָהּ:
כל המעשה הנ"ל בתליית המן, בודאי עורר רעש עצום בכל המדינות, שהרי כולם שמעו על המן הרשע, שהוא היה מוזכר באיגרות שנשלחו אל כל המדינות (אסת"ר ז' י"ג), וידעו שהמן הינו ראש שרי המלך - שמלכותו כללה מאה עשרים ושבע מדינות, וכולם החשיבו את המן. ולכן עניין תלייתו עורר רעש גדול, בכל העולם. והנה, בשביל לפרסם את גדולתו של מרדכי, סיבב השם יתברך, שכבר באותו יום שניתלה המן - נתן המלך את בית המן לאסתר המלכה, ומיד מרדכי נעשה מקורב למלך, כי הגידה אסתר לאחשורוש שמרדכי קרובהּ. וכך, ביחד עם השמועה על תליית המן, שכאמור שמועה זו עשתה לה כנפיים ועוררה הד עצום בכל העולם, יחד עם זאת נתפרסם גם שמרדכי היהודי נהייה מחליפו של המן, ואחשורוש מחבבו מאד. וכל זה היה לתועלת עם ישראל, משום שכשמרדכי שלח את איגרותיו, כולם ידעו מה גדולה חשיבותו אצל המלך, ולדבריו יש תוקף רב, וצוויו התקבל בלא עוררין.
פרק ח - פסוק ב
וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת טַבַּעְתּוֹ אֲשֶׁר הֶעֱבִיר מֵהָמָן וַיִּתְּנָהּ לְמָרְדְּכָי וַתָּשֶׂם אֶסְתֵּר אֶת מָרְדְּכַי עַל בֵּית הָמָן:
אחשורוש לא הסתפק במה שתלה את המן, ובמה ששילם למרדכי על שהציל אותו ממות, אלא אף העלה אותו לדרגה רמה במלכות, וקרבו אליו מאד, ולא עוד אלא שנתן לו את טבעתו, שזה מראה על חשיבותו הרבה אצל המלך. וזה היה נס, שהרי באמת אחשורוש שנא את היהודים מאוד, [כאשר הוכיחו רבותינו (מגילה י"ד א') ממה שנתן את הטבעת להמן בשביל להרוג את היהודים ח"ו]. ואפילו לאחר שידע שאסתר המלכה אשתו היא יהודיה, אז גם אם לא ישנא את היהודים כל כך, מה שאחשורוש יעשה גדולה כזו למרדכי היהודי, אינו מובן. אמנם נכון שעשה לו מרדכי טובה גדולה - שהצילו ממות, אך על זה היה יכול אחשורוש להסתפק בנתינת איזשהו תגמול, ודי, ובעצם אחשורוש כבר שילם לו - במה שצוה את המן להלבישו בגדי מלכות ולהרכיבו על סוסו ברחוב העיר ולקרוא לפניו ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו, ומכאן והילך היה לאחשורוש לעוזבו, ואפילו לאחר שידע שמרדכי קרוב לאסתר, היה לאחשורוש לתת לו כבוד מועט ולא יותר. ולמה רומם אותו כל כך, ואפילו נתן לו את הטבעת שהעביר מהמן, שזה מראה שהוא חשוב אצל המלך בדרגה ראשונה, ואוהבו מאד. אך באמת כל זה נעשה משמים שמרדכי יגדל כל כך במלכות, כדי שיפול פחדו על העמים, ותהיה מכך הצלה והרוחה לכל עם ישראל, כמבואר בהמשך.
והנה, כל זה היה מכוון בהשגחת השם, אך יש להתבונן, מה ראה אחשורוש לתת גדולה כזו עצומה למרדכי, דהיינו כיצד סיבב השם יתברך שכך יחפוץ לעשות אחשורוש. ונראה לבאר על פי מה שביארו רבותינו (תרגום שני ו' י') את המשא ומתן שהיה בין אחשורוש להמן, כאשר אחשורוש שאלו מה לעשות יקר וגדולה באיש אשר המלך חפץ ביקרו, והמן טעה לחשוב שאחשורוש מתכוון אליו, ואמר בגבהותו - שילבישו את 'אותו האיש' לבוש המלך, וירכיבוהו על סוס המלך ברחוב בעיר, ויקראו לפניו "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו". ומיד גילה לו המלך שהאיש אשר המלך חפץ ביקרו זה לא המן, אלא מרדכי היהודי, שנואו. וציוה את המן בעצמו לעשות כאשר דיבר, למרדכי. והמן נזדעזע על הרעיון שהוא הוא אמור לכבד את מרדכי היהודי, ועוד בכבוד גדול כזה. וביקש מהמלך שיוַתר לו, ויתן למרדכי פרס אחר בתחליף. והציע כמה מיני תגמול. ועל כל דבר שהציע, אמר לו המלך: אכן, גם את זה תעשה למרדכי - חוץ ממה שצויתיך, ואל תפל דבר מכל אשר דברת. ואחת האפשרויות שאמר המן, זהו למנות את מרדכי על מדינה אחת, אבל שלא ינתן לו הכבוד הזה (להלבישו בבגדי המלך ע"י אחד משרי המלך ולקרוא לפניו ברחוב העיר ככה יעשה וכו') על ידי המן. וענה לו המלך, גם מה שאמרת עתה, אתן למרדכי, שאשליט אותו על מדינות רבות, וכל מלכותי, הים והיבשה - לו ישמעו; וגם תעשה לו את הכבוד שצויתי אותך. ענה לו המן ואמר: עכשיו שמי ושמך מפורסם בכל העולם, מכאן והלאה, שמך ושם מרדכי יהא מפורסם בכל העולם [-וזה יֵעשה על ידי שאחשורוש יטול את טבעתו מהמן ויעבירה למרדכי], ובלבד שהמן לא יעשה לו כבוד זה להלבישו בגדי המלך ולהרכיבו ברחוב העיר וכו'. והשיב לו המלך: מרדכי שדיבר טוב על המלך, והציל את המלך ממות, מגיע לו ששמי ושמו יתפרסם בעולם, וכך אעשה, וגם תעשה לו מה שצויתי אותך. (עיין שם עוד המשא ומתן שהיה ביניהם).
יוצא, שאחשורוש הבטיח שיעשה למרדכי כל מיני ענייני כבוד וגדולה - מינוי על ארצות, שררה, נתינת הטבעת, פרסום בעולם; ועתה הוכרח לקיים דבריו. ולכן לאחר שתלה את המן, השליט את מרדכי על מדינות רבות במלכותו, וכל המדינות נשמעו לו; וכן הוצרך המלך להעביר את טבעתו מהמן ולתת אותה למרדכי היהודי, בשביל שיתפרסם שמו של מרדכי בעולם ביחד עם שמו של המלך, כאשר הבטיח לעשות למרדכי בעת שהתווכח עמו המן. וכך עשה.
[ואם תשאל, מה הכריח את אחשורוש לקיים את הבטחתו, האם היו שם עדים? התשובה היא: אכן כן, כמו שמבואר בפסוק (א יד): "והקרֹב אליו... שבעת שרי פרס ומדי רואי פני המלך היֹשבים ראשונה במלכות", ובארו חז"ל (אסת"ר ג יב) שתמיד היו עומדים לפני המלך שבעת שרים; והם היו העדים בדו שיח שהיה בין אחשורוש להמן. ולכן היה מוכרח לקיים דבריו].
ופשוט שכל זה היה משמים - שהמן יאמר רעיונות כאלו לתת ולעשות למרדכי, ושאחשורוש יבטיח לו שכך יעשה, בכדי שאחשורוש יעשה את כל זה. והכל הוא לתועלתם של היהודים, וכפי שיתבאר לקמן אי"ה.
פרק ח - פסוק ג
וַתּוֹסֶף אֶסְתֵּר וַתְּדַבֵּר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַתִּפּל לִפְנֵי רַגְלָיו וַתֵּבְךְּ וַתִּתְחַנֶּן לוֹ לְהַעֲבִיר אֶת רָעַת הָמָן הָאֲגָגִי וְאֵת מַחֲשַׁבְתּוֹ אֲשֶׁר חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים:
למעשה, האיסור לבוא אל המלך בלא רשות, היה עדיין בתוקפו, ואחר שאסתר המלכה נכנסה פעם אחת ועברה על החוק, ובנס מצאה חן בעיני המלך, [וכמבואר לעיל מדברי המדרש (אסת"ר ט' ב') שבתחילה כשאחשורוש ראה אותה, כעס מאד איך עברה על דתו, ואסתר כשראתה זאת, נבהלה מאד, והשמיטה ראשה על שפחתה שבצידה, ומשמים ריחמו עליה, ופתאום נוסף הדר על הדרה, ומצאה חן רב בעיני המלך, וקרא לה], והושיט לה את השרביט, ושאל אותה המלך מה בקשתה, ואמרה שרוצה משתה עם המן. וגם אז שאל אותה המלך מה בקשתה, ובכל פעם המלך מוכן לעשות רצונה. ואחר זאת הרי היה לה לפחד מאד, שמנין שהמלך יסכים שוב שתכנס אליו. אמנם פעם ראשונה קרא נס, אבל מי אמר לה שגם פעם שניה יהיה נס. אלא שמשמים רצו שהיא תכנס למלך לבקש שוב, בשביל כל היהודים, וניתן בליבה לחשוב להכנס שוב אל המלך, ובטחה בקדוש ברוך הוא שיעזור לה, ואף לאחר שהטרידה את המלך כמה פעמים, ועשה חפצה, נכנסה עוד פעם, ובלי להמתין לרשות מהמלך החלה בשליחותה, ונפלה לפניו, והתחננה על עמה, והשם היה עִמה.
פרק ח - פסוק ד
וַיּוֹשֶׁט הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר אֵת שַׁרְבִט הַזָּהָב וַתָּקָם אֶסְתֵּר וַתַּעֲמֹד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ:
ואכן קרא נס גם פעם שניה ואחשורוש הושיט לה את השרביט. ולא הרגה על שעברה את החוק. ואז התחזקה ועמדה על רגליה, והחלה לדבר על לבו של המלך, שיעביר את רעת מחשבת המן האגגי.
ולפי המבואר במדרש לעיל, שכשאסתר נכנסה פעם ראשונה אל המלך, כעס עליה המלך איך נכנסה בלא רשותו, ואסתר השמיטה ראשה על שיפחתה, וריחמו עליה משמים ומצאה חן גדול בעיני המלך, ואמר לה המלך פתאום: "למה תבהלי, עליך לא חל האיסור שלא לבוא אל המלך"! אם כן היה בזה נס כפול, שלא רק שהמלך נתן לה רשות אז להכנס, אלא גם הפקיע ממנה את האיסור לגמרי, ואסתר יכלה להכנס בכל עת. ובכך סיבבו משמים שכשאסתר תצטרך להכנס שוב פעם אל המלך, תוכל להכנס שוב בקלות, והמלך יתרצה בבואה. וזה הנס שרואים בפסוק הקודם, שאסתר כבר יכלה להכנס אל המלך בכל עת ולדבר עימו כפי רצונה. אלא שעדיין לא היה מובטח לה כלל שהמלך לא ישנה דעתו מבתחילה, שהרי מה שאמר לה פעם ראשונה שעליה לא חל האיסור, זה היה נס. ומנין שהמלך יזכור זאת. שאף על פי שלא מסתבר שהמלך ישכח מה שאמר בעצמו, שהרי באמת חל האיסור גם על אסתר, ורק בגלל שמצאה חן בעיניו באותה שעה אמר מה שאמר, אם כן סביר היה להניח שישכח זאת, או שיתעלם מזה בכונה - מאחר שלא אמר זאת מרצונו אלא מפני ההכרח. ועם כל זאת לא שכח ולא התעלם ואמר לה שיש לה רשות להכנס גם בפעם הזאת!
פרק ח - פסוק ה
וַתּאמֶר אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב וְאִם מָצָאתִי חֵן לְפָנָיו וְכָשֵׁר הַדָּבָר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְטוֹבָה אֲנִי בְּעֵינָיו יִכָּתֵב לְהָשִׁיב אֶת הַסְּפָרִים מַחֲשֶׁבֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי אֲשֶׁר כָּתַב לְאַבֵּד אֶת הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ:
שני ניסים מבוארים בפסוק זה: א. עצם מה שלאסתר היה אומץ לבקש בקשה כזו, רואים בזה כח ההשגחה שרצו בשמים שכך תעשה אסתר. שהרי האגרות היו חתומים בחותם המלך, והרוצה לבטלם, כאילו אומר שהם נכתבו בזיוף, וכל שכן לומר למלך שהוא בעצמו יבטל את האגרות החתומים בשמו, הרי זה כאילו לומר למלך - תַראה שהצליחו לזייף את חותמך, שהדבר בושה גדולה למלך. ואף על פי כן אסתר היה לה עוז לבקש כן מהמלך, כיון שראתה שזו הדרך היותר נאותה לבטל את הגזירה, שעל ידי שישיבו את האגרות בחזרה, הרי כאילו לא נשלחו מעולם, ותיבטל הגזירה למפרע. אך אחשורוש לא הסכים לזה, מהחשש הנזכר, שיוצא שחותם המלך נזדייף, וזה בזיון למלכות.
ב. כמבואר לעיל (בפרק ג'), משמים הפילו את הגורל של המן לאחר אחד עשר חודשים, ולא בזמן קרוב, בשביל שבינתיים יוכלו עם ישראל לחזור בתשובה ולבטל את הגזירה. ולכן, כשניתנה רשות לאסתר המלכה מאת המלך לבקש מה שרוצה, עדיין היתה הגזירה רק בתור אגרות ובתור "מחשבת המן בן המדתא האגגי אשר כתב לאבד את היהודים" וגו', ועוד לא התבצעה ממש. ובכך יכלו לבטל מחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים.
פרק ח - פסוק ו
כּי אֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בָּרָעָה אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת עַמִּי וְאֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בְּאָבְדַן מוֹלַדְתִּי:
אף על פי שאחשורוש גידל עוד את אסתר [ונתן לה בית המן] ורומם את מרדכי מאד, לא היה בזה הבטחה ליהודים מאת המלך שינצלו מן הגזירה, והיה יכול אחשורוש הרשע לומר לאסתר המלכה, מה אכפת לך מכל היהודים, העיקר שאת תינצלי. ולכך אמרה אסתר קודם שאחשורוש יאמר לה כן - הרי לא יתכן שאראה באובדן מולדתי, שזה נוגע בנפשי. ואם מצאתי חן בעיניך, ואתה רוצה להטיב לי ולעשות רצוני, אתה צריך להציל גם את עמי ומולדתי.
ובזה יש תשובה לשאלה, למה מתחילה לא שלחו משמים לאחשורוש מלכה שאינה יהודיה, שיהיה לה לב טוב ותירצה להטיב ליהודים, וכשהיו בצרה היתה מבקשת ומתחננת למלך עליהם. כי אז המלך היה יכול לומר לה את הטענה הזו, מה אכפת לך מה נעשה לעם מסוים, הרי אינו עמך, ולא מולדתך. אבל על ידי שנשלחה אסתר להיות מלכה, מוכרח המלך להטיב עם כל היהודים (בשביל להטיב עימה), ובכך ניצלו כל עם ישראל.
פרק ח - פסוק ז
וַיּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וּלְמָרְדְּכַי הַיְּהוּדִי הִנֵּה בֵית הָמָן נָתַתִּי לְאֶסְתֵּר וְאֹתוֹ תָּלוּ עַל הָעֵץ עַל אֲשֶׁר שָׁלַח יָדוֹ בַּיְּהוּדִיים:
ידוע ומפורסם היה בכל מקום גדלותו והתנשאותו של המן האגגי, וכולם ראו כמה שהוא מקורב למלך, ואיך הוא אהוב אצלו, וככל היוצא מפיו היה נעשה. והנה עתה, שכל גדולתו הוסרה ממנו, והועברה לאסתר המלכה, באותה מידה שהחשיבו את המן - כך יחשיבו את אסתר המלכה. ויש חשיבות רבה לכל מה שתאמר, שהרי אפילו את ביתו של המן קיבלה. וזה נתן תוקף לדבריה על עם ישראל, כיון שידעו שאסתר היא יהודיה. ובזה היה נס, שהמלך לא די שגידל את אסתר ואת מרדכי למעלה מאד, אלא אף הראה שאת כל הכח שהיה בידי המן, העביר לגמרי לאסתר ומרדכי. ובזה הוברר לעין כל גדולתם מחד, ומאידך - מפלת המן, שבגלל שרצה לשלוח ידו ביהודים, ובפרט במרדכי היהודי, המלך תלה אותו על העץ. ובכך ידעו כל המדינות שתוקף האיגרות שנשלחו בשם המן, פג, ואדרבה, מי שינסה לשלוח ידו ביהודים, יענש, כמו שנענש המן. וזה מה שטען להם אחשורוש, שכיון שנתן להם את כל כְּבוד המן, הכל רואים שהוא חפץ בהם, וכל מה שיאמרו, יאמינו כולם שמאת המלך הוא, ולא יחשדו שמא מרדכי רוצה להגן על עמו ושלח לבטל את איגרות המן בעורמה. ולכן אין צורך להשיב את אגרות המן.
בכל זאת חשש מרדכי שמא העמים יטענו שאף על פי שראו שהמן נענש על ששלח ידו ביהודים, זה לא מונע אותם מלהרוג את היהודים ח"ו, כיון שהמלך צוה להרוג. ומה שהמן ניתלה, זה בגלל שרצה להרוג את אסתר, וגם בגלל שהיו למלך חשבונות נוספים איתו וגם מה שהמלך גידל את אסתר המלכה ומרדכי היהודי, אין זה ראיה שהתבטלו האגרות ששלח המן, שאולי המלך מגדל אותם בגלל שיש לו סיבה מיוחדת להציל דוקא אותם שלא כשאר היהודים, שאסתר היא מלכה, ומרדכי הוא קרובה, וגם שהציל את המלך ממות. ועוד יותר, יכלו לטעון שאם לא יקיימו מה שנכתב באגרות הראשונות, יענישם המלך שעברו על צוויו. על כן, ברור שצריך להראות שתוקף האגרות הראשונות בטל. אלא שאי אפשר להשיבם בחזרה, בשביל שלא יאמרו שזייפו את כתב המלך בתחילה (שהרי האגרות הראשונות היו חתומים בחותם המלך). לכן אמר המלך למרדכי ולאסתר שיכתבו אגרות אחרות, (כמבואר בפסוק שאחרי זה), ובזה לא נעשה בזיון למלך, שהאגרות הראשונות לא נזדייפו, ורק עכשיו שנשלחו איגרות שניות, יש לקיימם, והאגרות הראשונות עומדות במקומן.
פרק ח - פסוק ח
וְאַתֶּם כִּתְבוּ עַל הַיְּהוּדִים כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְחִתְמוּ בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ כִּי כְתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב:
והיה נס הרבה יותר ממה שחשבו מרדכי ואסתר. שהם חשבו שישלחו איגרות להשיב את האיגרות ששלח המן, ובזה יעקרו את גזירת המן למפרע, כאילו לא נשלחו אגרותיו מעולם. [ואפשר שהיה בדעתם שלאחר שישלחו האגרות פעם אחת, יצטרכו לשלוח עוד אגרות להזהיר בהם שכל מי שישלח ידו ביהודים, ינקם. שהרי אף על פי שנתבטלו האגרות, מכל מקום כבר התפרסם תוכן האגרות לכולם, ומנין שלא יבצעו את מה שנכתב בהן]. אלא שאחשורוש הציע להם הצעה מאד משובחת, שהם יוכלו לשלוח אגרות ולכתוב בהן כטוב בעיניהם, [ולא שאחשורוש הוא זה שיחליט מה לכתוב. ובאמת זה היה נס גדול, מפני שאם הוא היה מחליט מה לכתוב, הרי היה רק מזהיר שלא ליגע ביהודים לרעה, ותו לא]. ועל ידי זה שאחשורוש נתן להם רשות לכתוב מה שרוצים, היו בכך שני תועלויות: א. שעם ישראל יוכלו להשמיד להרוג ולאבד כל חיל עם ומדינה הצרים אותם, ב. בכך עלה כבודו של מרדכי בעיני כל העמים, שראו את גדולתו ואת קרבתו למלך, שהרי הוא שלח את האגרות האלו והיתה שם חתימת המלך, ונפל פחדו על כולם, וזה נתן עוצמה רבה יותר לכל ישראל. ויכלו להשמיד את העמים שהצרו להם בלא פחד.
יוצא, שמה שבתחילה היה נראה כרעה גדולה, שהאגרות הראשונות נחתמו בחותם המלך, זה היה סיבת טובה גדולה לעם ישראל, שאילו המן היה שולח אגרות מעצמו בלא חותם המלך, עתה לא היה צריך לכתוב אגרות חדשות, רק היה מספיק לכתוב להשיב את האגרות ששלח המן, ואין בזה בזיון למלכות, שלא המלך שלח את האגרות הראשונות, ורק המן שלחם, וכיון שנפל, נפלה גבורתו, ואין תוקף לאיגרותיו. אך היות שאחשורוש נתן טבעתו להמן, והמן חתם על אגרותיו בטבעתו של המלך, כאשר רצו לבטל את אותם האגרות, לא הסכים אחשורוש שישלחו מכתבים לבטל את האגרות הראשונות, אלא רצה שיכתבו אגרות חדשות, ובכך היתה תשועה גדולה והרוחה רבה מאד ליהודים, וכאמור.
פרק ח - פסוק ט
וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בָּעֵת הַהִיא בַּחדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא חדֶשׁ סִיוָן בִּשְׁלוֹשָׁה וְעֶשְׂרִים בּוֹ וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה מָרְדְּכַי אֶל הַיְּהוּדִים וְאֶל הָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת אֲשֶׁר מֵהדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָם כִּלְשֹׁנוֹ וְאֶל הַיְּהוּדִים כִּכְתָבָם וְכִלְשׁוֹנָם:
נראה שבא הפסוק לבאר בזכות מה נצלו עם ישראל, וזה בזכות התורה. שהתורה ניתנה בחודש סיון, ולכן בחודש זה נכתבו האגרות שהיה כתוב בהם הצלת עם ישראל [וגם נאמר בהם שיש רשות ליהודים להנקם מאויביהם וגם זה בזכות התורה]. שעל ידי נס פורים קיבלו היהודים עליהם עול תורה (שבת פ"ח א'). ובזכות זה היתה להם הרוחה ותשועה גדולה. שהרי רואים שכל מעשה המגילה היה נס. ובשביל מה נעשה נס גדול כזה, בשביל התורה. ואת זה בא הפסוק לרמוז לנו, שהיה ראוי שהאגרות להצלת עם ישראל ישלחו דוקא בחודש סיון, שבו ניתנה התורה, ובזכות התורה נושעו.
"ויכתב ככל אשר צוה מרדכי אל היהודים... ואל היהודים ככתבם וכלשונם". מבואר שנשלחו אגרות מיוחדות ליהודים, ככתבם וכלשונם. והנה, באגרות ששלח המן הרשע לא כתוב שנשלחו אגרות מיוחדות ליהודים. שהמן הרשע רצה שתהיה הפתעה ליהודים בלא שיתכוננו לכך. אבל מרדכי שלח אגרות מיוחדות ליהודים, משתי סיבות, א. שידעו כל היהודים מיד שניצלו ואין להם לפחד יותר, והפחד היה מסוכן, בשביל שלא ימותו מחמתו, ולכך גם מיהר מאד מרדכי ועשה צום ביום טוב הראשון של פסח ממש, ולא דחה את הצום לאחר כך, כמו שביאר הגר"ח קנייבסקי שליט"א ב"טעמא דקרא" (הובא לעיל ד' י"ז). וגם בשליחת האגרות, לא חיכה מרדכי עד שיגיע זמן קרוב למועד בצוע הגזירה ח"ו, אלא שלחם מיד, וזה מה שכתוב בפסוק זה - בעת ההיא... ויכתב וכו', בלא להתמהמה כלל, שלא יסתכנו היהודים יותר. וגם במדרש (רבה, סו"פ ז') מבואר שהגוים היו מצרים ליהודים כבר מתחילה ביודעם שעוד זמן מה עומדים לאבדם ח"ו. ולכך נזדרז מאד מרדכי לשלוח האגרות מיד. ב. כיון שמרדכי כתב ליהודים שניתן להם להנקם מאויביהם, היה צריך שישתלחו האגרות ליהודים בפרט, שיתכוננו לכך, ויענישו את שונאיהם.
"והפחות ושרי המדינות", האגרות נשלחו ככל אגרות המלכות הנשלחים בצווי – לכל המקומות, ונשלחו בפרט אל אנשי השלטון ואל שרי העמים בכל המדינות, להודיעם שהאגרות ששלח מרדכי יש להם תוקף רב, ככל צוויי המלך, ובכך ידעו שניתן כח ליהודים לעמוד על נפשם, ואף יש להם רשות להנקם משונאיהם, וכך לא יענישום על פעולתם, שהרי זו פקודת המלך. ואם האגרות לא היו נעשים בצורה הזו ככל אגרות צוויי המלכות ולא היו נשלחים אל אנשי השלטון בפרט, היו יכולים להעניש את היהודים על מעשיהם כשינקמו מאויביהם שהרי לפי חוקי המלכות שבכל מקום, מי שהורג נענש. ועד שיבררו אם נכון הדבר שניתן פקודה מאת המלך שהיהודים יוכלו להלחם באויביהם כרצונם, ולעבור בזה על החוק הרגיל, בניתים יצטערו היהודים הרבה, ח"ו. ולכן נשלחו האגרות גם אל אנשי השלטון ואל השרים להראותם שזהו חוק ככל שאר החוקים. ואדרבה, גוי שיגן על עצמו מהיהודי וילחם בו, יענישוּ את הגוי, שהרי עבר על חוק המלכות. [ורבותינו מבארים (תרגום ט' ו') שהיהודים הרגו רק עמלקים. ולצורך זה עשה כן מרדכי, בשביל שיוכלו למחות את זכר עמלק].
"מהדו ועד כוש", האגרות הללו נשלחו אל כל המדינות, בשביל שלא יברחו גוים ממדינה שנשלחה אליה אגרת למדינה שלא הגיעה אליה אגרת. וגם היות והאגרות הראשונות נשלחו אל כל המדינות, היה צריך להודיע לכל המדינות שהאגרות הראשונות אין להם משמעות (שהרי באגרות השניות נכתב היפך מה שהיה כתוב בראשונות).
פרק ח - פסוק י
וַיִּכְתֹּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרשׁ וַיַּחְתֹּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלַח סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים בַּסּוּסִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים בְּנֵי הָרַמָּכִים:
בפסוק הקודם ראינו שהיה צורך למהר ככל היותר, לתועלת היהודים, ולכן מרדכי שלח את האגרות על ידי רוכבי הרכש האחשתרנים שהם ממהרים לרוץ מאד (רש"י), בשביל לקרב את גאולת עם ישראל. ורואים בזה את תוקפו של מרדכי אצל המלכות, שכיון שביקש שישלחו על ידי רצים ובגמלים מהירים, עשו כצוויו. ואילו אצל המן לא נשלחו האגרות אלא רק על ידי רצים רגילים.
פרק ח - פסוק יא
אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל עִיר וָעִיר לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשׁם לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם טַף וְנָשִׁים וּשְׁלָלָם לָבוֹז:
פה מבואר הנס העצום, שניתן רשות ליהודים להִקהל ולעמוד על נפשם, ולא עוד אלא שניתן להם רשות מהמלך להשמיד ולהרוג ולאבד את כל הגוים המצרים להם, ואפילו את הטף והנשים שבהם. [ולעיל (פסוק ט') הבאנו את דברי רבותינו שהיהודים לא הרגו אלא עמלקים, שיש מצוה בתורה למחות זכרם (דברים כ"ה י"ט), גם את טפם ואת נשותיהם, והם אלה שנלחמים תמיד עם היהודים, כמו שמצינו (שמות י"ז) שבמדבר הם באו בראשונה להלחם עם ישראל, וישראל לא עשו להם רע. וגם המן שרצה להשמידם הוא עמלקי. שעמלק שונאים את עם ישראל עוד בהיותם בבטן אימם. שאביהם, הוא עשיו הרשע היה שונא את יעקב, וכלל הוא, עשיו שונא ליעקב, ובכל הזמנים כן היה. עד שיעלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו, וימחה שמו של עמלק, ויהא הכסא שלם, בב"א].
פרק ח - פסוק יב
בְּיוֹם אֶחָד בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר:
בכך שיעשה הדבר ביום אחד, לא תתכן אפשרות לגוים לברוח (כגון שיברחו מעיר שזמנה ביום אחר לעיר שכבר הרגו שם את הגוים, ושוב לא יהרגום). וגם רואים פה את הנס הגדול, שבדיוק באותו היום שהיה מוּעד לרעת היהודים ח"ו, ולא רק מצד מחשבתו של המן, אלא גם מצד המזלות [כמו שראינו שהמן הפיל פור, ולפי זה קבע את תאריך ביצוע הגזירה], נעשה נס לעם ישראל, והתהפך מזלם מן הקצה אל הקצה ממש, ולא רק שניצלו, אלא אף הם בעצמם התנקמו באויביהם המצרים להם. וגם מצד החודש, בחודש אדר לא היה חג מיוחד שבזכותו ינצלו עם ישראל. ואף על פי כן נעשה נס גדול, והחודש הזה נהפך לישראל לטובה, ויצאו לאור גדול, וכמבואר לקמן.
פרק ח - פסוק יג
פַּתְשֶׁגֶן הַכְּתָב לְהִנָּתֵן דָּת בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה גָּלוּי לְכָל הָעַמִּים וְלִהְיוֹת הַיְּהוּדִיים עֲתִידִים לַיּוֹם הַזֶּה לְהִנָּקֵם מֵאֹיְבֵיהֶם:
ביאר המלבי"ם (פסוקים ז' ח'), שהיות ובאגרות הראשונות (לעיל ג' י"ד) נכתב: "להיות היהודים עתדים ליום הזה", ולא נכתב במפורש לְמה יהיו עתדים, אף שלפי המבואר באגרות היה נראה שהכוונה שיהיו עתדים לההרג, אך כיון שלא פורש הדבר, באגרות השניות יכל מרדכי לכתוב לפי רצונו באור לאגרות הראשונות, וכתב, שמה שניכתב באגרות הראשונות עתדים הכוונה היא שהיהודים עתדים להרוג, ולא לההרג כמו שחשבו כולם בתחילה כשקבלו האגרות הראשונות. וזה היה נס גדול, שכבר בעת כתיבת האיגרות הראשונות, הכין בזה הקדוש ברוך הוא את הרפואה למכתן של ישראל, ובקלות יכל מרדכי לשנות את הגזירה (ועיין עוד במלבי"ם שמבאר איך סידר מרדכי את האגרות הראשונות להראות שנכתבו לטובת עם ישראל).
ועוד מבואר, שבאגרות ששלח מרדכי היה כתוב שחובה על היהודים לעשות מה שכתוב באגרות, שהיה זה חוק. וכך היתה תועלת גדולה לעם ישראל, שכשינקמו מאויביהם, לא יוכלו חבריהם (הגוים) לטעון להם למה אתם עושים כן, תרחמו עליהם, וכו'. וגם הנענשים לא יוכלו לבקש על נפשם. שהרי יאמרו להם היהודים שהמלך צוה אותם להענישם, ואת צווי המלך עליהם לעשות. וכך גם לאחר המעשה, יחיו היהודים בשלום עם הגוים, ולא יהיה עליהם כל טענה למה הרגו את חבריהם, שהרי כך קבע להם המלך לעשות.
פרק ח - פסוק יד
הָרָצִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים יָצְאוּ מְבֹהָלִים וּדְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה:
מבואר בפסוק שרק לאחר שהשלוחים (-"הרצים רוכבי הרכש האחשתרנים") יצאו למסעם, אז ניתנה הדת בשושן. נמצא שהרצים לא ידעו מה כתוב באגרות שבידיהם, שהלא המלך אינו אמור לספר להם מה כתוב באגרות שמצווה אותם לשלוח, ורק אמר להם שזה דבר דחוף, ומאידך כְּתב הדת לא נתפרסם בשושן - מקום מגורי השלוחים, אלא רק אחר שעזבו את העיר, נמצא שנעלם מעיניהם נושא המכתב.
והנה היתה תועלת גדולה במה שהשליחים מיהרו בהפצת האיגרות: להציל את היהודים מצער נורא, כי חשבו שבעוד שנה הם נכחדים ח"ו; וגם להצילם מרעת הגוים שהיו מתנכלים להם בינתיים ביודעם שבעוד כשנה יהרגום חלילה, כמבואר במדרש (אסת"ר ז כה): 'היה אחד מישראל יוצא לשוק ומבקש ליקח (-לקנות) ליטרא בשר או אגודה של ירק, היה הפרסי חונקו, ואומר לו למחר אני הורגך ומבזבז את ממונך...'. ורואים שהשלוחים הללו לא היו מודעים למה שכתוב באגרות שבידיהם, שאם היו יודעים, היו מתמהמהים מלהביא את האיגרות ליעודם [שכתוב בהם שהיהודים יהרגו בגוים כרצונם], והיו מתעצלים בתפקידם, ומתרצים את עצמם, וכבר אמר החכם מכל אדם (משלי י כו): "כחֹמץ לשנים וכעשן לעינים כן העצל לשלחיו", והתשועה היתה מתעכבת. והיה זה בהשגחת השם, שאחשורוש יצוום לשלוח בדחיפות את פקודתו, ויחשבו שזה דבר מוכרח בשביל צורך המלך, ומאידך ימנעו מלדעת מה כתוב באיגרות שבידיהם, ואז ימהרו ויזרדזו לקיים את מצוות המלך. וכך היתה התועלת מהבאת האיגרות בזריזות, למהר את תשועת ישראל.
פרק ח - פסוק טו
וּמָרְדְּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵ חָה:
כל זה הוא נס גדול איך שאחשורוש גידל את מרדכי מאד מאד (שהרי מרדכי הוא יהודי, ואחשורוש היה שונא יהודים אף יותר מהמן, כמבואר לעיל). אלא שכך רצה השם יתברך, בשביל שיהא כל הכבוד הזה למרדכי הצדיק - הכל לתועלת עם ישראל, כמבואר לעיל; ולכן אפילו אחשורוש הגוי הרשע שונא היהודים, התהפך לבו לאהוב את מרדכי מאד ונתן לו את טבעתו, ולא עוד אלא הראה לכולם איך שמכבדו, שיהא ניכר בכל מקום שעובר - הכבוד שהמלך עושה לו, על ידי שהלבישו בגדי מלכות.
ועוד מבואר בפסוק, שהנה, כשאדון עושה כבוד לעבד שלו, פעמים שעל ידי זה העבד משתחרר לגמרי מחמת כן, שזה מראה שהאדון משחררו במה שעושה לו סימני בני חורין וכיוצא בזה מבואר בגמרא (גיטין מ' א') שאדון שהניח תפילין לעבדו העבד יוצא לחירות. דבר נוסף, כאשר מלך ממנה אדם לתפקיד מכובד, ומרשה לו ללבוש בגדים מכובדים לצורך תפקידו, אין זה מראה על מעלתו המיוחדת אצל המלך שהרי הוא לובשם בשביל עבודתו.
ואצל מרדכי, נמצא שהמלך כיבדו בכבוד מיוחד מצד הדבר הראשון שהזכרנו, שהרי המלך עשה למרדכי כל הכבוד הזה לפניו ממש (ככתוב - ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות), ובזה רואים שהמלך מחשיבו כדרגתו שלו ממש, [כמו האדון המלביש את העבד בגדים שמורים שהוא בן חורין וממילא נעשה העבד בן חורין], וכן המלך הלביש את מרדכי בבגדי מלכות, ומרדכי היה כמו מלך ממש. ועוד, מצד הדבר השני שהזכרנו, הרי מרדכי לבש בגדי מלוכה אלו בעיקר אצל המלך, ואם כן בזה רואים שהבגדים שלבש אינם רק מצד עיסוקו [שבאמת המליכו המלך על כל ישראל, כמו שביארו רבותינו (אסת"ר י' י"ב)], אלא גם מצד שהמלך חיבבו והעריכו ממש. וכל זה בחסדי ה' יתברך על עמו ישראל בכלל ועל מרדכי היהודי בפרט, וכך נתרבה שלומם וטובתם של היהודים בכל המקומות.
פרק ח - פסוק טז
לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשׂן וִיקָר:
הנס כאן מבואר, שמתוך חשיכה גדולה וגזירה נוראה, לפתע יצאו היהודים לאורה גדולה, והיתה להם שמחה רבה (פנימית) וששון (גלוי), וכבוד לעיני כל העמים, על שניצלו מגזירתו של המן.
ובארו רבותינו (שבת ק"ל א') אורה זו תורה, שמחה זה יו"ט, ששון זה מילה, ויקר אלו תפילין. שעל כל המצוות האלו גזר המן. ועכשיו שמת המן ובטלה גזירתו, היתה ליהודים הרווחה גדולה, שיכלו לקיים בגלוי את כל המצוות האלו.
פרק ח - פסוק יז
וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה וּבְכָל עִיר וָעִיר מְקום אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים מִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים כִּי נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם:
כשנשלחו האגרות לכל המקומות, בכל מקום ומקום שהגיע לשם האגרת, התקבלה בלא התנגדות, וכולם צייתו למה שכתוב שם, וחזרו בהם מלשלוח יד ביהודים. ולא עוד אלא שהתכוננו הגוים שהיהודים בעצמם יתנקמו בהם, ונעשה נס, שכולם פתאום פחדו מהיהודים, וזה דבר פלאי שלא היה מצוי אז כלל. ומובן מה שהניחו ליהודים לעשות כרצונם, שהיה זה בגזירת אחשורוש, כמו שכתב מרדכי באגרות. אך מה שנתקפו בפחד מפניהם זהו נס. וכל כך פחדו, עד כדי כך שנתגיירו.