אור ברסלב

מגילת הסתר - נס בכל פסוק במגילת אסתר

פרק ז

פרק ו

פרק ז - פסוק א

וַיָּבא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן לִשְׁתּוֹת עִם אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה:

אחר כל האמור לעיל, מפליא הדבר שבכל זאת אחשורוש והמן באו אל המשתה שעשתה אסתר המלכה. שהרי המן לא היה מוכן כלל למשתה, שבפתע הסריסים הבהילו אותו והביאוהו מהר אל המשתה, ולא התכונן כלל, והיה כולו מלא צחנה וגם עדיין היה מזועזע מכל מה שקרה איתו, וכאמור לעיל, ואם כן מסתבר, שבדרך המן ניסה לשכנע את הסריסים שימתינו לו מעט, כדי שיוכל לנוח קצת, ולא ימהרו כל כך, וגם בשביל שיוכל לנקות את עצמו היטב. ואם היו עושים כדבריו היה יכול לבקש גם להכנס לאיזה בית לשטוף עצמו, וכך היה מתחמק מיד ובורח, שהרי ידע שמרדכי עומד לנצחו ולהפילו לגמרי, וכבר ראה שהמלך מקרב את מרדכי. ואז לא היה בא אל המשתה, ואסתר לא היתה אומרת "איש צר ואויב המן הרע הזה" ולא היה כועס המלך על המן (כפי שיבואר בהמשך המגילה ובדברינו לשם בס"ד). והמן לא היה ניתלה, וספק אם המלך היה שומע לאסתר לבטל את האיגרות ששלח המן, שהרי תחילת תשועת ישראל היתה במה שהושפל המן. אך משמים נתנו בליבם של הסריסים שלא לשמוע לקולו של המן הרשע, ולא יתנו לו להתכונן מעט כמו שכתוב ויבהילו להביא את המן. [וזה ממש פלא, למה לא שמעו בקולו, הרי היה ראש השרים עדיין, שעוד לא הובררה מפלתו ממש. חוץ ממה שהרכיב את מרדכי על הסוס בחוצות העיר, שזה היה נראה כדבר חד פעמי, רק בשביל שהמלך רוצה לעשות איזה טובה למרדכי. וזה גם הסיבה שהמן לא ברח מיד לאחר שהרכיב את מרדכי, כיון שלא ידע שמכאן והלאה מרדכי יעלה לגדולה, והוא יפול, רק חשב שזהו עניין מקרי, ואחר כך המלך יחזור בו מרצונו להטיב עם מרדכי היהודי, ושוב ימשיך לקרב את המן ויחזירו לגדלותו הראשונה, ורק אוהביו ואשתו גילו לו אחר כך שמכאן והלאה רק יפול לפני מרדכי]. וכך הובא המן אל המשתה.

ונס נוסף, שהמלך בעצמו הסכים שהמן יבוא אל המשתה. ובשביל לבאר למה זה מפליא, נחזור מעט לעיל (ריש פרק ו'). שאותו לילה שנדדה שנת המלך ביקש להביא את ספר דברי הימים, ונקראו לפניו מעשיו של מרדכי היהודי שהצילו, והחליט המלך להטיב עמו, ובדיוק אז הגיע המן ועמד בחוץ, ושאל המלך מי בחצר, וכו', והתחיל המן לבקש כל מיני ענייני כבוד, כיון שחשב שהוא האיש אשר המלך חפץ ביקרו, ואז המלך אמר לו - מהר קח את הלבוש ואת הסוס ועשה כן למרדכי היהודי. עד כאן. ולמתבונן בדברים, לא מובן למה ראה המלך לבחור בהמן שהוא יהיה אותו זה שצריך לעשות כבוד זה למרדכי היהודי, והרי היה מעל כל השרים של אחשורוש. ועוד, בתרגום שני (ו' י') מבואר שהיה משא ומתן ארוך בין המלך להמן בעניין זה, שהמן לא רצה לעשות מה שביקש ממנו אחשורוש לעשות למרדכי היהודי, ואחשורוש ממש כפה אותו לעשות זאת [ולכן אמר לו אחשורוש "מהר קח את הלבוש וגו' כאשר דברת, ועשה כן למרדכי היהודי היושב בשער המלך, אל תפל דבר מכל אשר דברת", שיש כאן אריכות יתירה, שקשה למה אמר לו "למרדכי היהודי", ברור לאיזה מרדכי נתכוון - אותו שהמן שונאו ביותר, וזה היה מפורסם, וודאי שאליו מתכוון המלך כשאמר מרדכי. וכן למה אמר "היושב בשער המלך", כבר הבין לבד לאיזה מרדכי מתכוון. אלא שהמן ניסה להתחמק כאילו אינו יודע באיזה מרדכי מדובר, עד שאמר לו המלך ברור, ואז נזדעזע המן, ביודעו שעליו מוטל לעשות כל הכבוד הזה למרדכי, והתחנן למלך שיוַתר לו, ויתן למרדכי כבוד אחר, רק שהוא לא יצטרך לעשות כל זה למרדכי, שהרי זה השפלה גדולה להמן, לעשות כל הכבוד הזה למרדכי שהיה יהודי והיה גם שונאו הגדול. ולאחר מכן אמר לו המן שמוכן לתת בעצמו למרדכי היהודי כל מיני דברים מכובדים, (ע"ש בתרגום באורך), ואמר לו אחשורוש - אל תפל דבר מכל אשר דברת - כלומר, גם מכל מה שרצית לתת במקום הכבוד הזה להרכיב את מרדכי ברחובות העיר - הכל תעשה לו].

וזה תמוה מאד, למה אחשורוש כל כך כפה את המן לעשות כל זה בעל כורחו לשונאו.

והתשובה היא, מבואר בתרגום (ה' א') שבאותו הלילה שנדדה שנת המלך, ראה המלך לפניו כדמות איש, ואמר לו - "המן מבקש להורגך ולמלוך תחתיך. והנה תראה, שבבקר הוא יבוא לבקש ממך שתהרוג איש שפעם הצילך ממות [בשביל שאותו האיש לא יפריע להמן להרוג את אחשורוש ולמלוך תחתיו], ותאמר להמן: מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו. ותראה שלא יבקש ממך אלא בגדי מלך וכתר מלכות וסוס אשר רכב עליו המלך". ובאמת באותו לילה נודע לאחשורוש שמרדכי הצילו לפני הרבה זמן, ובבקר כשבא המן, שאל אחשורוש מי בחצר, ואמרו לו שהמן מגיע, והבין שבא לבקש לתלות את מרדכי שהציל אותו ממות. ולכן אפילו לא שאל את המן - מה רצונך? אלא אמר לו כאשר יעץ לו אותו האיש שראה בלילה, ושאל את המן, מה לעשות באיש וכו' ובאמת המן ביקש אותם ענייני מלכות, והבין אחשורוש שהמן רוצה להורגו ולמלוך תחתיו. ועכשיו מבואר למה אחשורוש התחיל להרחיק את המן, ולכן צוה דוקא אותו להרכיב את מרדכי, אדרבה, שיתבזה יותר.

ואחר כל זאת, פלא הדבר שאחשורוש הסכים שהמן יבוא אל המשתה שעשתה אסתר, והיה צריך לומר לאסתר שתבטל את ההזמנה שהזמינה את המן אל המשתה. שהרי אחשורוש יודע שהמן מחכה ליירש אותו ולמלוך תחתיו. ולמה לכבד אותו במשתה כזה חשוב, לסעוד עם המלך והמלכה לבד. ועוד, כיון שהמלך נוכח לדעת שהמן עומד להורגו, היה לו לחשוב שהוא מנסה לשכנע את אסתר לכך, והוא קושר עמה קשרים נגדו, וכל המשתה שעושה אסתר, היא עושה את זה דוקא להמן מפני ששניהם קשרו עליו קשר, והיה לו לבטל את המשתה ולהתחיל לבדוק אם נכונים הדברים שאסתר המלכה רוצה להורגו. ואם היה עושה כן, הרי היה מוצא שהדברים לא נכונים, וגם לא היה מוצא שהמן שונא אותו, והיה עוזב אותו ולא היה הורגו, ואז ח"ו האגרות הראשונים היו מתקיימים. אך כאמור, משמים רצו שהמן כן יגיע אל המשתה, ושם אסתר תאמר עליו שהוא איש צר ואויב וכו'. ושם יגיע סופו של המן. ועל ידי כך תבוא תשועתם של כל ישראל. ונעשה נס ואחשורוש לא ביטל את המשתה.

פרק ז - פסוק ב

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר גַּם בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן מַה שְּׁאֵלָתֵךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וְתִנָּתֵן לָךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ:

מבואר לעיל (פרק ה' פסוק ח'), שאסתר הבטיחה לאחשורוש שביום השני תגלה לו מה שכל הזמן ביקש ממנה [זה לשון רש"י שם: ומחר אעשה כדבר המלך, מה שבקשת ממני כל הימים, לגלות לך את עמי ואת מולדתי]. אם כן, במשתה שנעשה ביום השני, לא היה צריך אחשורוש לשאול אותה מה שאלתך ומה בקשתך. רק היה צריך לומר לה, תגלי לי מה שהבטחת, ולא יותר. שהרי חשב שעשתה משתה סתם בשביל להזמין אותו ואת המן, ובמשתה הזה תגלה לו מה שהבטיחה. ומשמים נתנו בליבו של אחשורוש שישאל את אסתר מה שאלתך ומה בקשתך, ועל ידי זה, יכלה אסתר לבקש על עמה. ולא סתם אמר לה מה שאלתך, אלא הבטיח לה לקיים מה שתבקש עד חצי המלכות. ולכן, אף שלא רצה להציל את היהודים, הוכרח למלאת בקשתה.

פרק ז - פסוק ג

וַתַּעַן אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וַתֹּאמַר אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הַמֶּלֶךְ וְאִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב תִּנָּתֶן לִי נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי:

מיד כשניתנה לאסתר אפשרות לבקש מה שרוצה, ניצלה הזדמנות זו ואמרה - אם מצאתי חן בעיניך ואתה מוכן למלאת כל מה שאבקש, הרי בקשתי היא שתציל אותי ואת עמי. וכך נאלץ המלך, בעל כורחו, למלאת מה שביקשה. ונס שהדברים היו בצורה הזו, שקודם כל המלך שאל את אסתר מה בקשתך, ולא צוה עליה שתגלה לו בתחילה מי הוא עמה ומה הוא מולדתה כמו שהבטיחה לו. שהרי אם היתה בתחילה מגלה לו את עמה - הרי מובן שיותר לא היה אומר לה שתבקש מה שתרצה, שודאי שתבקש על הצלת עמה, ואת זה אחשורוש לא רצה כלל. אך בזה שקודם שאל אותה מה בקשתה, וביקשה, ורק אחר כך גילתה לו מה שם עמה, הרי כבר הבטיח שימלא מה שתשאל, ואכן הוא הוצרך לקיים מה שביקשה.

פרק ז - פסוק ד

כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד וְאִלּוּ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת נִמְכַּרְנוּ הֶחֱרַשְׁתִּי כִּי אֵין הַצָּר שֹׁוֶה בְּנֵזֶק הַמֶּלֶךְ:

אחשורוש הרשע ששנא את היהודים יכל לטעון, שאת הבקשה הזו (להציל את היהודים ולבטל את הגזירה), אין באפשרותו למלאת. שהרי היהודים לא תחת ידו, אלא הם נמצאים תחת ידי המן, שהרי אחשורוש מכר אותם לו [אף על פי שהשיב לו את הכסף, מכל מקום זה כמו מתנה, אבל המכירה נעשתה (כמו שכתוב "הכסף נתון לך", ולא אמר 'ישאר לך', כי באמת קיבל את הכסף ורק אח"כ נתן לו אותו)]. ומה שהבעלים רוצים עושים במה שתחת ידיהם, ח"ו. ומשמים נתנו בליבה של אסתר שתיטען לו טענות נגד התחמקות זו. שאסתר טענה לו, "כי נמכרנו אני ועמי" כלומר, עצם המכירה, היא מכירה מוטעית מעיקרה, שהרי מי שמוכר דבר לחברו, הוא מוכרו לו בשביל שהשני יוכל להנות ממנו, ולהשתמש בו. אבל אף אחד לא מוכר חפץ לשני על מנת שהשני יהרוס את אותו החפץ (אמנם אמת שבדרך כלל, המוכר דבר לשני, לא אכפת לו מה יעשה בחפץ. אבל ודאי שאף אחד לא מוכר חפץ רק בשביל שהקונה יהרוס את החפץ). אלא אם רוצה שהשני יזיק לחפץ והוא לא רוצה בעצמו להזיקו, נותן לו אותו סתם, ויעשה בו כרצונו. אם כן, כיון שאחשורוש מכר את היהודים להמן רק בשביל להשמידם ח"ו, הרי אין זו מכירה. ולכן טענה אסתר על עצם המכירה, שהיא מבוטלת מתחילה. וזה מה שממשיכה לומר - ואילו לעבדים ולשפחות נמכרנו, החרשתי. כיון שאז ודאי המכירה מכירה, שהיא נעשית על מנת להנות מהדבר הנקנה.

ואם אחשורוש יטען, שהמן אמר לו שהיהודים מזלזלים בו, (כמו שראינו שטען המן לאחשורוש על עם ישראל (פרק ג' פסוק ח'), ובארו רבותינו (מגילה י"ג ב'), שאמר לו שאינם שומרים חוקות המלך, ויש להם חוקים מיוחדים משלהם, ואינם משלמים מס ומבזים את המלכות, ולכן ראוי ח"ו להשמידם), לכך הוסיפה אסתר ואמרה - "כי אין הצר שוה בנזק המלך". שאין למלך לשמוע כלל לטענותיו של המן, שאילו היה באמת רוצה בטובת המלך, היה מציע למלך עסקה נכונה, שימכור אותם לעבדים, ויקבל את כל הממון לכיסו - או שיהיו לו לעבדים הם וזרעם, ובכך יפתור את כל הבעיות שיש לו עם העם הזה, שאז כבר לא יהיה אכפת לו מה שאינם משלמים מס, שהרי הם בעצמם עבדים ולא שייך בהם מס, וגם שיעשו מה שרוצים, איזה מצוות שרוצים, שסוף סוף הם תחת ידי אדונים, ומה אכפת לאדון שהעבד עושה דברים סתם שאינם מזיקים לו. אלא מזה שהמן רוצה להשמיד את כל העם, רואים שבאמת אין לו סיבה שהוא רוצה בטובת המלך. אלא יש לו שנאה אישית. ובשביל עניין אישי, ודאי שאין למלך להסכים לו, שזה דבר מושחת ביותר להשמיד סתם עם שלם.

פרק ז - פסוק ה

וַיּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וַיּאמֶר לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה מִי הוּא זֶה וְאֵי זֶה הוּא אֲשֶׁר מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן:

אחשורוש ידע שהמן הוא זה שרוצה להשמיד את עמה של אסתר. והוא בעצמו מכרם להמן. אם כן, למה אמר בלשון כזו "מי הוא זה ואיזה הוא" כאילו אינו יודע מי הוא זה שקנה את היהודים. וגם שזה בזיון לעצמו כאשר ידוע שהוא עושה דבר לא הוגן והוא שואל מי זה שעושה דבר כזה! [ובאמת, אסתר רצתה להשיב לו – אתה הוא האיש, וכשאמרה "איש צר ואויב" הצביעה על אחשורוש, אלא שבא מלאך וסתר את ידה לכיוון המן והבינה אסתר שאין רצון הקב"ה שתקניט את אחשורוש, וסיימה את המשפט "המן הרע הזה", וכאילו מתחילה נתכוונה על המן ולא על אחשורוש (מגילה ט"ז א')]. והבאור הוא שמשמים רצו שתהא מפלה להמן, ולכן המלך שאל אותה מי הוא זה ואיזה הוא, בשביל שאסתר תענה לו שזה המן הרשע, וכך נתכעס המלך ביותר על המן. ובצירוף עוד כמה ניסים שארעו שם נתכעס המלך מאד (כמבואר בהמשך), עד שברוב כעסו צוה המלך לתלות את המן מיד. ואילו אחשורוש רק היה אומר לאסתר שישתדל בדבר למנוע את השמדתם של עמה [בלא לשאול "מי הוא זה וכו'"], ולא היתה מקניטה את המן, לא היה אחשורוש מתקצף עליו, והמשתה היה נגמר בצורה רגילה בלא כעס והמן לא היה ניתלה לבסוף.

פרק ז - פסוק ו

וַתּאמֶר אֶסְתֵּר אִישׁ צַר וְאוֹיֵב הָמָן הָרָע הַזֶּה וְהָמָן נִבְעָת מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָּה:

אסתר שהיתה יושבת מול המן הרי היה לה לפחד קצת לגנותו כל כך בבוז, ועוד לפני המלך ממש. והיתה צריכה להשיב בצורה עדינה למלך: שהמן הוא האיש אשר קנה אותה ואת עמה. אלא שאז, לא היה המלך מתמלא כעס על המן. וגם המן לא היה נבעת. ואילו משמים רצו שתהיה מפלה להמן, כאמור, ולכן אסתר אמרה מלים קשות אלו "איש צר ואויב המן הרע הזה", ובכך ראה המלך שהמן שנואי עליה, וכיון שהיה רוצה בטובת המלכה, התמלא רוגז על המן. וגם על ידי שאסתר גינתה את המן כל כך בפני המלך, היה בזה זעזוע קשה להמן הרשע, שאחר שהתבזה לפני מרדכי היהודי שהיה שונאו הגדול, ברחוב העיר, כאמור לעיל, חשב שלפחות במשתה שתעשה אסתר יחזור למעלתו שהיה חשוב יותר מכל השרים בעיני המלך, וגם חשב שאולי מכאן והלאה יוכל להמשיך להצר ליהודים יותר. אך בזה שאסתר המלכה קראה לו לפני המלך "איש צר, ואויב, המן הרע הזה" הבין שהוא נופל יותר ויותר, ואין לו תקומה. שכבר ודאי שלא יאהב אותו המלך יותר מכל השרים, ואפילו לא פחות מכך, שהרי אסתר המלכה אמרה עליו שהוא אויב שלה ושל עמה. וגם ודאי שלא תהיה לו אפשרות להנקם ביהודים. וידע שמה שאמרו לו אוהביו וזרש אשתו שיפול לפני מרדכי היהודי, מתקיים, ולכן נבעת, וידע שכבר אבד חינו בעיני המלך והמלכה, וילך ויפול.

פרק ז - פסוק ז

וְהַמֶּלֶךְ קָם בַּחֲמָתוֹ מִמִּשְׁתֵּה הַיַּיִן אֶל גִּנַּת הַבִּיתָן וְהָמָן עָמַד לְבַקֵּשׁ עַל נַפְשׁוֹ מֵאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה כִּי רָאָה כִּי כָלְתָה אֵלָיו הָרָעָה מֵאֵת הַמֶּלֶךְ:

לאחר כל מה שנעשה, הרי היה בפני המלך שני אפשרויות: אם הוא אוהב את המן, הרי צריך לנהוג באופן הזה, שינסה להרגיע את המלכה, ולנסות לתוֵך בינה לבין המן ולהפשיר את המריבה שביניהם. אפשרות שניה - אם הוא לא אוהב את המן, לאחר שרואה שאסתר מחשיבה אותו לאויבה, הרי יש לו לכעוס על המן מאד, איך זה שהוא עושה כזה דבר רע למלכה, ובפרט שהוא מינה אותו לראש השרים, ואיך עושה דבר כזה נגד המלך, להשמיד את המלכה ביחד עם עַמה?! ואף על פי שאחשורוש היה אוהב עד עתה את המן, וגידלו מאד מאד, משמים נתנו בליבו לעשות את האפשרות השניה, והתקצף על המן הרבה, ובאמצע המשתה, לא היה מוכן להרגע, וקם בחמתו ויצא אל הגינה. לאחר שראה המן כל זאת, הבין שאחשורוש כבר חושב לדחותו מעליו. ולכן, כשיצא המלך אל הגינה, חשב המן בליבו, הרי נשים - רחמניות הן, וקלות להתרצות ואפשר לנסות לשכנע את אסתר לרחם עליו, ואף על פי שהמלך כועס עליו, לאחר שתשתכנע תבקש מהמלך שיחוס על המן ויעביר על חטאו, ואפילו יכול להיות שיחזירו למעמדו...

פרק ז - פסוק ח

וְהַמֶּלֶךְ שָׁב מִגִּנַּת הַבִּיתָן אֶל בֵּית מִשְׁתֵּה הַיַּיִן וְהָמָן נֹפֵל עַל הַמִּטָּה אֲשֶׁר אֶסְתֵּר עָלֶיהָ וַיּאמֶר הַמֶּלֶךְ הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת הַדָּבָר יָצָא מִפִּי הַמֶּלֶךְ וּפְנֵי הָמָן חָפוּ:

אלא שבדיוק באותו רגע ניכנס המלך בחזרה לבית המשתה, ונעשה נס ובא מלאך ודחף את המן על המיטה של אסתר (מגילה ט"ז.), והמלך רואה לנגד עיניו איך שהמן רוצה לכבוש את אסתר המלכה! והמן ניסה לקום, והמלאך ממשיך לדוחפו, וכך נתגלה קלונו של המן לפני המלך, ואמר לו המלך בתמיהה ובכעס, לא רק שאתה רוצה להרוג את אסתר ואת עמה, אלא גם בתוך הבית ממש באת לכובשה בחזקה?!

ורבותינו מבארים (שם) שגם כשיצא המלך לגינת הביתן, ראה עשרה אנשים [שהיו מלאכים] עוקרים את האילנות שבגינתו, ונדהם המלך על מעשיהם, ושאל אותם מה הם עושים, ואמרו לו - שהמן שלח אותם. והנה הוא חשב לצאת לחוץ להרגע ממה שהתקצף מאד על המן, ופתאום בחוץ מגלה מעל נוסף של המן הרשע, והדבר הכעיסו עוד יותר על המן. וחזר לבית המשתה, ושם הוא מגלה שוב פעם את סרחונו של המן, ומוצא אותו כורע על המטה שאסתר המלכה עליה. וכשאמר המלך הגם לכבוש את המלכה עמי בבית, כבר ידע המן הרשע בבירור שאין לו מה לענות למלך, ונוח לו לשתוק מלדבר, כי כבר נגמרה שנאתו של המלך אליו ומעתה יחל לנקום בו על כל רשעיותיו, ולא יהא לו מנוס.

פרק ז - פסוק ט

וַיּאמֶר חַרְבוֹנָה אֶחָד מִן הַסָּרִיסִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ גַּם הִנֵּה הָעֵץ אֲשֶׁר עָשָה הָמָן לְמָרְדְּכַי אֲשֶׁר דִּבֶּר טוֹב עַל הַמֶּלֶךְ עֹמֵד בְּבֵית הָמָן גָּבהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה וַיּאמֶר הַמֶּלֶךְ תְּלֻהוּ עָלָיו:

ובעת שכעס אחשורוש, עדיין לא החליט מה יעשה להמן, ויתכן עוד שאחר שירגע המלך מכעסו, יפייסו המן, ויחזור למעמדו כבתחילה. ונעשה נס, ונשלח חרבונא [יש אומרים שבא אליהו הנביא בדמות חרבונא (אסת"ר י' ט'), ויש אומרים שחרבונא בעצמו היה אחד מאוהבי המן שייעץ לו לעשות את העץ בשביל מרדכי, וכשראה מפלת המן, עזב אותו והחליט להיות שונאו, ובא עתה לתמוך במרדכי (מגילה ט"ז א')], ואמר למלך בדיוק בִּזמן שהיה המלך מלא חרון אף על המן הרשע: 'גם רעה אחרת עשה המן, שהכין עץ גבוה חמשים אמה לתלות את אוהבו של המלך, הוא מרדכי - שהצילך ממות'. ומיד כששמע המלך דבר זה שבנוסף על כל זדונותיו של המן הרשע, גם הכין עץ לתלית אהובו, החליט איזה עונש יש להעניש את המן כראוי לו, ואמר מיד - תתלו אותו על העץ שהכין!

פרק ז - פסוק י

וַיִּתְלוּ אֶת הָמָן עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לְמָרְדְּכָי וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה:

ותיכף הרגו את צורר היהודים, ותלו אותו על העץ. "כן יאבדו כל אויביך השם" (שופטים ה' ל"א). ורק אז נרגע המלך מרוגזו. ובכן, לא רק שלא תלו את מרדכי על העץ שהכין לו המן, ולא די בזה שכל העניין של העץ מתחילתו עד סופו היה לרעת המן בלבד, שעל ידי זה הרכיב את מרדכי על הסוס ברחוב העיר, ובישה אותו בתו, ונפלה מהגג, והגיע למשתה אבל וחפוי ראש וכו' וכו' (וכמו שביארנו באורך לעיל), אלא אף התהפך שליטתו של המן, וניתן למרדכי, (וכפי שיבואר בהמשך), ולא עוד אלא שנתלה על העץ אשר הכין.

וכל זה נעשה במשך יום אחד בלבד, מהבוקר שהשכים המן לילך לבקש מאחשורוש רשות לתלות את מרדכי על העץ שהכין, ואותו יום הוטל עליו לכבד כבוד עצום את מרדכי לעיני כל אנשי העיר ולצעוק לפניו ככה יעשה, ועוד כמה וכמה בזיונות רבות, (וכמבואר לעיל), עד שלבסוף בעל כורחו הובא למשתה שהכינה לו המלכה, ושוב נפל המן מן הפח אל הפחת, שאסתר ביזתהו, והמלך כעס עליו, עד שצוה המלך בחמתו עליו לתלותו על העץ שהכין; -הכל באותו יום! כי כשהשם יתברך רוצה לרומם את האדם או להשפילו, לא יחסר לו יתברך כל אמצעים, ובִין רגע מרומם את הצדיק עד לשמים ומשפיל את הרשע עד לעפר.

תוכן העניינים

מגילת הסתר - נס בכל פסוק במגילת אסתר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה