אור ברסלב

מגילת הסתר - נס בכל פסוק במגילת אסתר

פרק ו

פרק ה

פרק ו - פסוק א

בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ וַיּאמֶר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר הַזִּכְרֹנוֹת דִּבְרֵי הַיָּמִים וַיִּהְיוּ נִקְרָאִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ:

היה זה נס, שבדיוק באותו לילה שהמן הכין את העץ וחשב לבוא למחרת אל המלך לבקש לתלות את מרדכי על העץ, אז נדדה שנתו של אחשורוש, וביקש להביא את ספר דברי הימים, ונגלה לו שמרדכי הטיב עמו בעבר, והוכרח לשלם לו טובה, ונסבבה מפלתו של המן.

ועוד נס מבואר כאן. שלא אמר שיגידו לפניו דברי משלים ושיחות וסיפורים מעצמם ממה שעולה להם על הלשון בשביל לעוררו (עי' רש"י בפרוש הראשון), אלא אמר שיביאו את ספר הזכרונות, ושם היה כתוב שמרדכי הטיב לו פעם, וחייב הוא לשלם לו טובה על כך. ולפי הפירוש השני ברש"י בשם רבותינו (מגילה ט"ו ב'), [זה לשונו של רש"י: ורבותינו אמרו מתוך שנתן לבו על המן ואסתר, אמר, אי אפשר שלא ידע אדם שהוא אוהבי עצתם ויגלה לי, וחזר ואמר שמא עשה לי אדם טובה ולא גמלתיו ואין חוששין עוד לי, לפיכך, ויאמר להביא את ספר הזכרונות. עד כאן לשונו.] אם כן היה נס במה שמהלך מחשבתו היה כזה להביא את ספר הזכרונות דוקא, שהרי היה יכול לחשוב הרבה דברים על אסתר ועל המן - כיצד לתכנן להפקיע מזימתם. ולא העצה היחידה היא להביא את ספר הזכרונות לבדוק מי עשה לו טובה. וגם מי אמר שהדבר נודע לאיזה אדם והוא נמנע מלגלות אוזנו של המלך, אולי אף אחד לא יודע מזה. אלא שסבבו משמים שאחשורוש יחשוב שמא נתגלה הדבר לאיזה אדם רק שלא מגלים לו בגלל שלא שילם טובה למי שהצילו כבר פעם, ואין להם סיבה לגלות לו, ולכך ביקש להביא את ספר הזכרונות.

פרק ו - פסוק ב

וַיִּמָּצֵא כָתוּב אֲשֶׁר הִגִּיד מָרְדְּכַי עַל בִּגְתָנָא וָתֶרֶשׁ שְׁנֵי סָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ מִשּׁמְרֵי הַסַּף אֲשֶׁר בִּקְשׁוּ לִשְׁלֹחַ יָד בַּמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ:

בדיוק בתוך הדברים שקראו לפני המלך, מצאו כתוב את הטובה שעשה מרדכי למלך. ורבותינו מבארים (מגילה ט"ז א'), ששמשי, בנו של המן הרשע ימשו"ז (תרגום ה' י"א) הוא היה סופר המלך. וניסה לדלג על מה שעשה מרדכי למלך עם בגתן ותרש, ולא נתן לו הקדוש ברוך הוא, ונתדפדפו הדפים מעצמן וראה כתוב רק את טובתו של מרדכי שהטיב עם המלך, ולא רצה לקרוא, ונקראו הדברים מאליהם, בלא רצונו (תרגום שני).

והנה, כשאחד האזרחים רוצה לשלוח יד במלך, הדבר כמעט שלא ניתן. שהרי לא מצוי לאזרחים להיות בקרבת המלך. ואם ניתן להם אפשרות להמצא, זה רק על ידי שומרים המשגיחים על מעשיהם. ורק יכולים לעשות זאת על ידי שישחדו את השומרים ויסכימו להם להכנס, או שימנו שליחים מתוך בית המלך בעצמו לעשות זאת, וישלמו להם הרבה כסף עד שיסכימו. וזה דבר מסוכן לשולח, שאם אותם השומרים או הסריסים שישחדו אותם הם אוהבים למלך מאד, הרי יסתכנו המשלחים, כיון שאז לא רק שהשליחים לא יבצעו מה שביקשו המשלחים, אלא אף ילשינו עליהם אצל המלך. ולכן האזרחים לא מעיזים לשלוח יד במלך. וכן מפחדים שמא יתגלה הדבר לאחד מהמשרתים שלא שיחדו אותו, ואז יוכל להלשין אצל המלך. ולכן הדבר רחוק מהמציאות.

אבל שאחד מהשרים רוצה לשלוח יד במלך, זה דבר שיתכן. בגלל שהוא לא מנוע מכך לא על ידי שומרים ולא על ידי משרתים, כיון שהוא בעצמו יכול לילך ולשלוח יד במלך בלא ידיעתו של איש. אם כן, סכנתו של אחשורוש היתה רבה על ידי עצתם של בגתן ותרש, כיון שאף אחד לא מנע אותם מלעשות מעשיהם. ובפרט שהיו שנים, ואחד עזר לשני, הרי הדבר מאוד הקל עליהם לבצע זממם, שאחד שמר משמרתו של השני, וזה השני הלך להכין הסם המרעיל להגישו אל המלך. והנה, פתאום קם מרדכי היהודי, וגילה את אוזנו של המלך על ידי אסתר המלכה. אם כן טובתו רבה היא מאד, שהציל את המלך ממות בטוח. ולא סתם הצילו מאיזה צער, אלא ממיתה, ולכן מגיע לו שכר גדול, שכל חיי המלך הם בזכות מרדכי היהודי. [וזה מה שכתוב כאן "שני סריסי המלך" - שעל ידי שהם סריסי המלך והם שניים קל להם יותר לעשות מזימתם, ולא עוד אלא שהם היו "משמרי הסף", שהם שומרי הראש של המלך (כמבואר בתרגום שני), ומלבדם אין שומר אחר, ובקלות רבה היו הורגים את אחשורוש. וכתוב "אשר בקשו לשלח יד" - ולא סתם לצערו].

וכל זה נראה למלך בדיוק באותו לילה שהכין המן את העץ, ותכנן לבוא בבקר למלך לבקש ממנו רשות לתלות את מרדכי, שהוא אהובו של המלך, על העץ שהכין.

פרק ו - פסוק ג

וַיּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַה נַּעֲשָה יְקָר וּגְדוּלָּה לְמָרְדְּכַי עַל זֶה וַיּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ מְשָׁרְתָיו לֹא נַעֲשָה עִמּוֹ דָּבָר:

הקדוש ברוך הוא מסובב כל הסיבות, סיבב שבאותה שעה שמרדכי הציל את המלך, לא נעשה עמו שום טובה על כך, ורק נכתב הדבר בספר דברי הימים של המלך, שבבא העת כשתידד שנתו של אחשורוש, יבקש לקרוא את הכתוב בספר דברי הימים, וימצא את הטובה שעשה מרדכי למענו, שהצילו ממות, ולא קיבל על כך שום תמורה (כמבואר לעיל שם), והנה הגיעה אותה העת. שעכשיו כשהמן מתכוון לתלות את מרדכי על העץ, קורא המלך את אותה הטובה שעשה לו מרדכי, וחושב לשלם לו טובה עצומה על כך. ולא חשב לתת לו איזה פרס כספי או מתנות וכדומה, אלא, "מה נעשה יקר וגדולה למרדכי על זה". וזהו בשביל שמשמים רצו שמרדכי יתכבד לעיני כל, שהמן יסובבו כשהוא רכוב על הסוס של המלך ולבוש בבגדי מלכות, בכל רחובות העיר וכו'. וגם בכך הושפל המן שיא ההשפלה לפני שונאו הגדול ביותר, וכמבואר למעלה.

ורואים בפסוק עוד נס, שהרי אחשורוש היה מדבר עם זה שקרא לפניו את הכתוב בספר דברי הימים, והוא היה שונאו של מרדכי, כמו שביארו רבותינו (מובא לעיל ריש פסוק ב'), ולכן כשהמלך שאל מה נעשה יקר וגדולה למרדכי על זה, לא ענה לו, כאילו אינו יודע אם נעשה או לא. שלא רצה שיעשה המלך טובה למרדכי. והנה, במקום שהוא יענה [והוא היה יכול לומר שמרדכי קיבל איזה תשלום, רק המלך לא זוכר], – ענו הנערים שהיו לפני המלך – אף על גב שהמלך לא שאל אותם. וכיון שהם ידעו שמרדכי לא קיבל שום טובה, אמרו למלך את האמת, שלא נעשה עמו דבר.

פרק ו - פסוק ד

וַיּאמֶר הַמֶּלֶךְ מִי בֶחָצֵר וְהָמָן בָּא לַחֲצַר בֵּית הַמֶּלֶךְ הַחִיצוֹנָה לֵאמר לַמֶּלֶךְ לִתְלוֹת אֶת מָרְדְּכַי עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לוֹ:

תוך כדי כך שהמלך שואל איזה כבוד וגדולה נעשה למרדכי, וידע שראוי לתת לו על מעשהו החשוב פרס גדול מאוד, כיון שהציל את חייו - בדיוק אז נכנס המן הרשע להציע למלך לתת עונש למרדכי הצדיק. ומובן מאליו שבקשתו של המן תידחה על אתר, אם לא יותר, שגם יתקצף עליו המלך איך רוצה להרע לאהובו שהציל את חייו ממות בטוח. ומכאן והלאה נעשה מרדכי אהובו של אחשורוש, שהרי אחשורוש היה הפכפך, ואף על פי שעד עתה היה שונא יהודים, בעת זו נהפך לאהוב את מרדכי (כמו שמוכח בהמשך) אפילו יותר מהמן שהיה ראש אהוביו. אך ודאי שהכל נעשה משמים, על ידי מסובב כל הסיבות יתברך שמו, שברצונו יתברך קרב אחשורוש את המן עד שעשהו למעלה מכל השרים ושמע בקולו להשמיד כל היהודים ח"ו. וברצון השם יתברך החליט המלך אחשורוש לפתע להשתנות מקצה אל קצה, להרחיק את המן ולאהוב ביותר את שונאו הגדול, מהעם שאחשורוש בעצמו שונא, מהיהודים. וכל זה עוד קודם שאחשורוש התודע לכך שאסתר היא יהודיה.

פרק ו - פסוק ה

וַיּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ אֵלָיו הִנֵּה הָמָן עֹמֵד בֶּחָצֵר וַיּאמֶר הַמֶּלֶךְ יָבוֹא:

כאמור למעלה, בחדרו של המלך היה עומד גם כן הסופר שהקריא את הכתוב בדברי הימים לפני המלך. והוא ראה שהמלך רוצה מאד להטיב למרדכי בכבוד וגדולה על כך שהצילו, וכשראה את המן מגיע, הבין שאין זה שעת הכושר כלל לקבל את המן שונאו של מרדכי הצדיק. שודאי המלך לא ימלא את בקשתו. [ומסתבר שידע שהמן בא לבקש בשביל מרדכי, שהוא היה בנו של המן, ואם ביקר ביום הקודם בביתו, הרי ידע שהמן עומד לבוא אל המלך לבקש לתלות את מרדכי על העץ. וגם אם לא היה בביתו ולא ידע מתוכניתו של המן, מכל מקום מסתבר שהעלה על דעתו שהמן בא בשביל רעת היהודים. שהרי מה יש לו לבוא אל המלך בשעת בוקר מוקדמת אם לא בשביל שזמם מזימה חדשה על היהודים, ונחוץ לו לדבר על זה עם המלך, לקבל הסכמתו]. ולכן, לא כתוב שסופר המלך הוא זה שענה למלך שהמן מגיע. שידע שעדיף שאחשורוש לא ידע עכשיו שהמן בא, המן יראה שלא קוראים לו, ויחשוב שהמלך עדיין ישן, כדרך המלכים שישנים עוד כמה שעות בבקר, וימתין, ועד אז כבר המלך יחליט איזה פרס לתת למרדכי, וכשיגיע המן לבקש בעניין היהודים, כבר המלך ירגע מחפצו העז להטיב עם מרדכי היהודי, ויחפוץ לשמוע דברי המן, ויקבל דבריו. ולכן הוא לא אמר דבר. אלא שהיו שם נערי המלך משרתיו שהם לא היו חפצים בטובתו של המן, שהיה שנואי על הכל, כמו שאמרו רבותינו (מגילה ט"ז א') ולכן אף על פי שידעו שאין זה זמן מתאים לקבל את המן, שכרגע המלך עסוק בעניין איך להטיב למרדכי - שונאו של המן הרשע, אף על פי כן אמרו למלך שהמן עומד בחצר בשביל שיזמין אותו המלך אליו, אפילו שברור מראש שתידחה בקשתו של המן. וזה היה נס: א. שהם היו אותו זמן שם, ב. שקפצו להשיב למלך במקום שיענו החשובים שהיו שם, כמו סופר המלך. ועל ידי כך הוזמן המן, ובזה היתה תחילת נפילתו, כמבואר בהמשך.

פרק ו - פסוק ו

וַיָּבוֹא הָמָן וַיּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ מַה לַעֲשׂוֹת בָּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ וַיּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ לְמִי יַחְפּץ הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת יְקָר יוֹתֵר מִמֶּנִּי:

דבר מפליא. כשהמלך רואה שהמן בא אליו, ועוד בשעת בוקר מוקדמת, הרי ודאי שבא בשביל איזו בקשה שיש לו. ובמקום לשאול אותו - מה רצונך, ומה לך בביתי בשעה זו? מה אתה מבקש? וכדומה, [או שהיה יכול לומר לו - תמתין עד שאתפנה], לא עשה כן. אלא אחשורוש מחליט לשאול דוקא אותו בדיוק ברגע זה - מה לעשות עם האיש שמגיע לו טובה גדולה, שהמלך חפץ ביקרו. וכנראה שזו אחת הסיבות שהמן היה בטוח שאחשורוש מתכוון אליו, שאם לא כן, מה פתאום שואלו כעת, למה לא שואל את מי שצריך לשאול, בזמן שראוי לשאול. וגם אם הוא רוצה דוקא לשאול אותו, היה צריך לקרוא לו קודם לכן, ואיך זה שבדיוק כשיצטרך לשאול אותו - באותה שעה הגיע לשם. [ובאמת היה זה מכוון משמים, והמן הרשע לא חשב על זה, ופשוט]. ועוד, למה שאחשורוש ירצה בדיוק בשעת בוקר מוקדמת לדעת מה להטיב עם מישהו שהטיב לו והוא חפץ ביקרו? כל זה הביא את המן לתשובה אחת, שהמלך לא חשב להטיב עם איזה אדם קודם שהמן הגיע, ורק משראה את המן, חשב המלך איך לכבד אותו, ולכן דוקא אז שאל את המן מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו, ולכן שואל דוקא את המן, בדרך סמויה כזו, וכוונתו לכבד אותו בעצמו, והתיישבו לו להמן כל התמיהות שהיו לו. והסיבה העיקרית, שהכריחה את המן לחשוב שהוא האיש שהמלך חפץ ביקרו, שברוב גאותו ושחצו חשב לעצמו - 'מי הוא האיש שהמלך יחפוץ ביקרו יותר ממנו, לא יכול להיות אף אדם אחר'. והחליט שזה הוא עצמו. ובאמת, היה פיתוי גדול להמן לחשוב שהמלך מתכוון אליו, שהרי המלך לא גילה לו מי הוא האיש. ואם המלך מתכוון למישהו אחר, שיאמר לו את שמו, ויתיעץ עמו מה להטיב לו. והמלך רק אמר לו מה לעשות באיש. ולכן סבר המן שהמלך לא אומר לו את שמו כיון שהוא האיש. וכל זה היה משמים, שיהיו להמן כמה סיבות לחשוב שהוא הוא האיש שהמלך חפץ ביקרו, ובכך יכין בעצמו את כבודו האדיר של מרדכי לעיני כל אנשי העיר, ואת בזיונו הגדול והשפלתו שלו עצמו לפני שונאו - מרדכי היהודי.

פרק ו - פסוק ז

וַיּאמֶר הָמָן אֶל הַמֶּלֶךְ אִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ:

המן בחר בדבריו כבוד עצום וגדול, וכל זה בגלל שחשב שהאיש שהמלך חפץ ביקרו - זה הוא בעצמו. אבל אם היה המלך אומר לו שם של איזה אדם, אפילו שלא היה אומר שמו של מרדכי, ודאי שהמן לא היה בוחר לו גדולה כזו אלא היה אומר איזה פרס מועט, כגון למנותו מושל על איזה עיר או שיהא מונה מכס באיזה מעבר מעיר לעיר וירויח כל הכסף לעצמו, ולא יותר - שהרי מה שהמן שאל מהמלך, אלו דברים שמי שיֵעשו לו, יגבה על ידי זה יותר מהמן שהיה ראש השרים וודאי שהמן לא היה מציע דבר כזה. ולא עוד אלא שהיה קנאי גדול, [כמו שמצינו, שכשראה את מרדכי יושב בשער המלך נתמלא חמה, ומפורש בתרגום שזה בגלל שראה את מרדכי שהקים שם סנהדרין ולימד שם תינוקות של בית רבן, לכן קינא בו מאד ורצה להורגו, כמבואר לעיל (סוף פרק ה')]. ולא היה נותן שיעשה המלך כזה כבוד גדול לאיש אחר חוץ ממנו. אלא שהוא חשב שהמלך מתכוון אליו. ולכך ביקש כבוד כזה גדול, וכל זה היה משמים שסיבבו שהמן בעצמו יבחר לעשות גדולה עצומה למרדכי הצדיק, והמן הוא זה שירכיבהו ברחובות העיר, ובזה תחל מפלתו של המן.

פרק ו - פסוק ח

יָבִיאוּ לְבוּשׁ מַלְכוּת אֲשֶׁר לָבַשׁ בּוֹ הַמֶּלֶךְ וְסוּס אֲשֶׁר רָכַב עָלָיו הַמֶּלֶךְ וַאֲשֶׁר נִתַּן כֶּתֶר מַלְכוּת בְּרֹאשׁוֹ:

בכל פרט ופרט בבקשת המן הרשע, מתגלה יותר ויותר איך שמשמים סיבבו שתגדל מאד יקרתו של מרדכי הצדיק, ומאידך מפלת המן הרשע - שהרי אפילו שהמן הרשע חשב שהמלך מתכוון אליו והוא האיש שהמלך חפץ ביקרו, עדיין היה יכול לבקש כבוד יותר טוב בהרבה, שהרי מה שביקש, יביאו לבוש מלכות וכו', זהו כבוד זמני במשך כמה שעות ולא יותר, והיה לו לבקש דבר שיהא לו בו כבוד בלתי פוסק. אלא כאמור, משמים רצו שכל התושבים יראו שמרדכי עולה לגדולה, והוא קרוב אצל המלך מאד, ויראו גם שהמן שהוא שונאו של מרדכי, הוא מרכיב את מרדכי – כמו עבד, וכך ידעו כולם שהמלך התהפך מאהבתו להמן לאהוב את שונאו של המן – הוא מרדכי היהודי, והחליט להעלותו לגדולה רבה ולקרבו אליו. וכל זה, בשביל ג' תועלויות: א, שמרדכי יתרומם למעלה מאד, ב, שהמן יפול למטה מאד, ג, בשביל שלבסוף כשמרדכי ישלח אגרות לבטל את האגרות הראשונות, ידעו כולם גדולתו של מרדכי אצל אחשורוש, ויפול פחדו של מרדכי על כולם, ויקבלו את דבריו בלא עוררין.

ועל ידי שביקש המן שיביאו לבוש מלכות, כשכולם ראו שמרדכי לבוש בבגדי המלכות, לא יָדעו מי החליט לתת כבוד זה למרדכי, וחשבו שזה מאת המלך בעצמו, ובכך כולם ראו איך שהמלך מכבד את מרדכי באותה דרגה שלו בעצמו כאילו מרדכי הוא המלך, שהרי הלבישוֹ לבוש מלכות. והיה בזה ג' התועלויות הנ"ל (פחד ממדרכי, כבוד למרדכי, השפלת המן), ומרדכי היה בתוך הצום לבוש שק ואפר ולא היה ראוי ללבוש בגדי מלכות, שהם בגדים עדינים ויקרים, ואם ילבשם כך כמות שהוא, יתלכלכו מהאפר, ולכך היה מוכרח להתרחץ לפני שלובשם. אך אסתר המלכה שלחה לסגור את כל בתי המרחץ (מגילה ט"ז) וצותה להחביא את הבלנים. והמן היה ממהר לעשות דבר המלך [כמו שאמר לו אחשורוש (פסוק י') מהר קח את הלבוש וגו']. והוכרח המן הרשע בעצמו לרחוץ את מרדכי היהודי, ובכך גדלה מאד השפלתו של המן, שממעלת דרגתו ירד להיות בלן והרחיץ את מרדכי. ולא עוד, אלא שמרדכי לא יכל ללבוש בגדים אלו לפני שהסתפר. שאין זה נאה ולא דרך ארץ שילבש בגדי מלכות מי שאינו מסופר כראוי. אך אסתר שלחה לסגור את כל המספרות וצותה להחביא את הספרים, והוצרך המן בעצמו לספר את מרדכי (גמרא שם). וגם בזה הושפל מאד, כאמור, שממעלת דרגתו ירד להיות ספר לספר את מרדכי היהודי, ועוד שהיה שונאו הגדול ביותר ואין לך השפלה גדולה מזו. וכל זה סיבבו משמים שיבקש המן מאחשורוש. וכן במה שביקש סוס שרכב עליו המלך, הרי ודאי זהו סוס מיוחד, צוהל בבואו לכל מקום, כיאה לסוסו של המלך וכולם ידעו שהסוס מגיע להיכן שהגיע, ויצאו כולם לראות, שזה דבר נדיר שהמלך עובר על סוסו ברחובות העיר משכונה לשכונה, וכך יצאו כולם לראות, וראו את מרדכי היהודי רוכב עליו ואת כל הכבוד שנעשה לו. ועוד, בזה שרכב על סוסו של המלך, ניתן אפשרות לכולם לראות, שסוסו של המלך גבוה הוא, וגם מי שעומד רחוק יכול לראות מי הוא הרוכב עליו, ואף אחד לא התבלבל שאולי הרוכב עליו אינו מרדכי, אלא כולם ראו בברור שמרדכי הוא זה שנעשה לו כל הגדולה הזו, והמן הוא זה שמרכיבו וצועק לפניו ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו. וגם בזה היה השלשת התועלויות הנ"ל [א. שכולם ראו את הכבוד הרב שנעשה למרדכי הצדיק, ואת רוב קירבתו אצל המלך, והעריכו אותו מאד, וכך נתקבלו דבריו מיד כששלח את האיגרות השניות לבטול הגזירה. ב. וגם היה זה היותר כבוד למרדכי, ופשוט, ג. ומאידך גדלה יותר השפלתו של המן, שלא יכל להתחמק, כגון שיעבור ממקומות שאין הרבה תושבים וכדומה אלא כולם שמעו את צהלת הסוס, ובאו כולם לראות, וראו שהמן הוא המרכיב את מרדכי הצדיק, שונאו המובהק ביותר].

פרק ו - פסוק ט

וְנָתוֹן הַלְּבוּשׁ וְהַסּוּס עַל יַד אִישׁ מִשָּׂרֵי הַמֶּלֶךְ הַפַּרְתְּמִים וְהִלְבִּשׁוּ אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ וְהִרְכִּיבֻהוּ עַל הַסּוּס בִּרְחוֹב הָעִיר וְקָרְאוּ לְפָנָיו כָּכָה יֵעָשֶה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ:

המן הרשע לא הסתפק בכל הכבוד הזה שחמד לעצמו, אלא עוד ביקש שאדם מכובד מאד יעשה לו את זה, ודרש "איש משרי המלך הפרתמים" (השלטונים) - שאיש מאותם שרים חשובים יבוא וילביש אותו, בשיא הכבוד. ובכך הפיל המן את עצמו, שהמלך בחר בו, לעשות כל זה למרדכי, כיון שהוא בעצמו היה אחד משרי המלך הפרתמים. וכאמור לעיל, גם בזה היה ג' התועלויות שסיבבו משמים, א. שכולם יִראו במפלת המן איך שהמלך משפיל אותו לפני מרדכי היהודי בצורה משפילה ביותר, וכיון שידעו כולם שהמן הוא זה ששלח את האיגרות הראשונות [כך היה כתוב באיגרות עצמם, שהמן הוא ראש לאותה תעמולה, כמו שביארו רבותינו (נוסח האגרת באסת"ר ז' י"ג)]. ועל ידי שיראו איך שנופל לפני מרדכי היהודי, כבר יבינו שתוקף האיגרות מתדרדר, וכשמרדכי הצדיק שלח את איגרותיו, ידעו כולם את חשיבותו אצל המלך, עד שהשפיל אחשורוש את המן מתחת רגליו של מרדכי, וכך התקבלו דבריו של מרדכי מיד ובעוצמה, ונפל פחד מרדכי על כולם שידעו עד כמה קרוב הוא למלכות, שהעלהו המלך למעלה למעלה מאד יותר מהמן הרשע שהיה ראש השרים. ב. ועוד תועלת היתה במה שביקש המן שיעשה כבוד זה על ידי איש משרי המלך הפרתמים, שכך היה כבוד גדול למרדכי היהודי מאד מאד, שהמן שונאו הוא בעצמו עושה לו כל הכבוד הזה כמו עבד, וכך גם יכל מרדכי יותר להשפילו, - וזה התועלת השלישית, שתהיה מפלתו של המן רבה עד מאד, שהוא בעצמו יקח את המלבושים וילביש את מרדכי, וכן הוא זה שיקח את הסוס וירכיב את מרדכי. ואז מרדכי עלה עליו, ובעט בו, וגדלה מפלתו של המן מאד, כמו שביארו רבותינו (מגילה ט"ז א').

פרק ו - פסוק י

וַיּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן מַהֵר קַח אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ וַעֲשֵׂה כֵן לְמָרְדְּכַי הַיְּהוּדִי הַיּוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ אַל תַּפֵּל דָּבָר מִכּל אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ:

בהתבוננות בדברים, רואים שכל המהלך כאן היה בצורה מפליאה. קודם כל, עצם מה שהמן הגיע בדיוק באותה עת שאחשורוש חיפש לעשות טובה למרדכי. ועוד, שבתחילה המלך שאל את הנמצאים לידו בחדרו - מי בחצר ואמרו לו נעריו, [במקום שישתקו, כדלעיל]: המן בחצר. ואמר המלך, יבוא [וזאת במקום שיאמר לנעריו שיודיעו לו לחכות עד שהמלך יתפנה]. וכאמור לעיל (פסוק ו), במקום שישאל אותו המלך מה רצונך, המלך מחליט להתיעץ עמו בדיוק אותו הזמן מה לעשות עם מישהו שהטיב עמו פעם. ומכח כמה תמיהות שהיו בזה, הוכרח המן להחליט שאחשורוש מתכוון אליו (כמו שבארנו שם בס"ד). ובחר כל מיני כבוד, ומשמים סיבבו שיבחר את כל זה, שיש בזה ג' התועלויות שהיו נצרכות, לטובת כלל ישראל, ולתועלת מרדכי היהודי, ולמפלת המן. והנה, אחר שהמלך שמע את עצתו של המן מה לעשות במי שהוא רוצה להטיב עמו, עכשיו היה צריך לומר לו: - הנני מודה לך על העצה, ועכשיו תגיד למה באת? והיה צריך בינתיים להטיל את הצווי לכבד את מרדכי על אחד משריו. אבל אחשורוש לא עשה כן, אלא בחר בהמן שעמד לפניו, שהוא יהיה אותו אחד שצריך לעשות כל הכבוד הגדול הנ"ל למרדכי היהודי. וכל זה משמים, שרצו שהמן בעצמו יעשה כל הכבוד הזה למרדכי היהודי.

פרק ו - פסוק יא

וַיִּקַּח הָמָן אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס וַיַּלְבֵּשׁ אֶת מָרְדְּכָי וַיַּרְכִּיבֵהוּ בִּרְחוֹב הָעִיר וַיִּקְרָא לְפָנָיו כָּכָה יֵעָשֶה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ:

פה נעשה הנס הגדול, שהמן הרשע, מזרע עמלק, שונאיהם של היהודים מעולם, [וביותר של מרדכי היהודי, שהרי היה עבדו של מרדכי, וכל כבודו ועושרו לא היה שווה לו מאום, שכל מה שיש לו שייך למרדכי, ולכן כל כך היתה שנאתו רבה עד שלא שקט וגזר להשמיד את כל היהודים (ח"ו) -] אותו המן הרשע בא אל מרדכי, ולבוש מלכות בידו, וסוס של מלך לידו ואומר למרדכי בא תלבש את בגדי המלכות האלו ותעלה על הסוס של המלך. [ומבואר בדברי רבותינו (עיין תרגום שני באורך) שאפילו מרדכי לא האמין שהמן עושה זאת באמת, וחשב שמהתל בו סתם, עד ששכנעו המן לעשות כדבר המלך]. ועוד יותר מפליא, שהמן הוא זה שמרכיב אותו על הסוס! ולא רק באיזה מקום צדדי, וכמה צעדים, אלא בכל רחוב העיר - שכולם יראו את העניין הנפלא הזה. ולא עוד אלא שמכריז לפניו - ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו. וגדולה התמיהה, עד כדי כך שבתו של המן, שהיתה עומדת על גג ביתה - לא היה לה אפילו צל של ספק שהרוכב הוא המן והמרכיב הוא מרדכי, וכל כך היתה בטוחה בזה עד שהסכימה להשליך עציץ מלא מים מטונפים על זה שמרכיב, כמו שביארו רבותינו (מגילה ט"ז א'). וכשהרים המן עיניו לראות מי הוא זה ואי זה הוא שמתוך ביתו שלו משליך עליו את העציץ ונוסף על כל בזיונותיו מוסיף עליו בזיון גדול - ואז ראתה בתו של המן שאביה הוא המרכיב - והפילה את עצמה ומתה. כיוון שהיה הדבר מאד רחוק מהמציאות, שהמן שהוא ראש השרים אצל המלך, וכולם משתחוים לו, וטבעת המלך ניתנה בידו, וגזר גזירה והמלך הסכים עמו, הוא בעצמו מרכיב את מרדכי ברחוב העיר על הסוס ועושה לו כבוד כזה, וצועק לפניו - ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו]. ומרדכי הלא היה מהעם שהמן שונא, ומרדכי בעצמו היה שנוא ביותר על המן. ואמנם לפני הקדוש ברוך הוא יתעלה שמו, לא יבצר דבר מלעשותו, "כי הוא אמר – ויהי, הוא צוה - ויעמוד" (תהלים ל"ג), ו"השם הפיר עצת גוים, הניא מחשבות עמים" (שם).

פרק ו - פסוק יב

וַיָּשָׁב מָרְדְּכַי אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ וְהָמָן נִדְחַף אֶל בֵּיתוֹ אָבֵל וַחֲפוּי ראשׁ:

אף על פי שמרדכי ראה את התשועה הגדולה שנעשתה לו, לאחר שהרכיבו המן על הסוס חזר לשער המלך ולבש את השק והמשיך בתעניתו (מגילה ט"ז א'). שהרי כל זה היה באמצע היום השלישי של התענית, וכיון שמרדכי עוד לא ראה את התשועה של כלל ישראל, שעדיין לא נתבטלו הגזירות, לכך המשיך בסיגופים. ובזכות אלו השלושה ימי צום ותענית, נגמרה כלייתו של המן, ובערב כשאסתר עשתה משתה והזמינה את המלך והמן, ציוה המלך לתלותו. ומאז התחיל מרדכי לעלות מאד מאד, שאסתר גילתה למלך כיצד מרדכי קרוב לה, ועל ידי זה לבסוף ביטלו את האיגרות ששלח המן, מפני שאחשורוש נתן למרדכי את טבעתו, וכך יכל מרדכי לבטל את האיגרות הראשונות.

וגם מבואר כאן הבושה הגדולה שהיתה להמן, עד כדי כך שנידחף (הלך מהר ונדחף מעצמו) אל ביתו, כשהוא אבל וחפוי ראש. והטעם שהיה אבל, ביארו רבותינו (הבאנו דבריהם בפסוק קודם): שבתו זרקה עליו עציץ מלא מים מטונפים, וכנ"ל, ונפלה לידו ומתה. וכל זה היה בזיון גדול ונורא, ונוסף על בושתו הרבה - מכתו היתה רבה מאד.

פרק ו - פסוק יג

וַיְסַפֵּר הָמָן לְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וּלְכָל אהֲבָיו אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ וַיּאמְרוּ לּוֹ חֲכָמָיו וְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדְּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפּל לְפָנָיו לֹא תוּכַל לוֹ כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו:

ב' עניינים מבואר בפסוק: א. כתב רש"י: אשר החִלותַ לנפול וגו', אמרה: אומה זו נמשלו לכוכבים ולעפר, כשהם יורדים, יורדים עד עפר. וכשהם עולים, עולים עד לרקיע ועד הכוכבים. [עד כאן לשונו]. וכשראתה זרש שהמן מתחיל ליפול, ידעה שיותר לא יקום. וזה מה שאמרה לו - לא תוכל לו, כי נפול תיפול לפניו. וזה היה נס, שמרום הצלחתו נפל למעמקים. וכך לא יכל על מרדכי יותר. וכל זה נעשה לפני שהגיע זמן ביצוע הגזירה, וכך זכו ל - "נהפוך הוא", ונלחמו היהודים המה בשונאיהם, וניצחום.

עניין שני מבואר בפסוק: הרי צריך ביאור למה אמרו לו "אם מזרע היהודים מרדכי" - הרי ידעו בודאות כי הוא יהודי, ולמה אמרו "אם". [ועוד, אם מה שהוא יהודי זה סיבה שהמן לא יוכל לו, למה יעצוהו קודם לתלות את מרדכי, הרי ידעו שהוא יהודי. ושאלה זו אפשר קצת ליישב, כיון שעד עתה לא ראו שהמן נפל לפני מרדכי, ולכן חשבו שיוכל להלחם עימו, אף על פי שראו שמרדכי חזק בדעתו ולא כורע ולא משתחוה להמן. אבל כשראו שהמן מתחיל ליפול לפניו, אז ידעו שהמן לא יוכל לו]. ועל כן אומרים חז"ל (מגילה ט"ז א'), שכך אמרו לו: היות ויש בתוך היהודים כמה שבטים מיוחדים, שמי שנלחם איתם, אינו יכול לנצחם, "אם" מרדכי היהודי הוא מאותו זרע של אותם שבטים [והם שבט יהודה, מנשה, אפרים ובנימין], אז לא תוכל לנצח את מרדכי. [ובזה מתורץ גם למה עד עכשיו לא יעצו לו שלא ילחם עם מרדכי היהודי, כיון שעד עתה לא ידעו שמרדכי מזרע אותם השבטים המיוחדים, ולכן אמרו לו - אם מרדכי הוא מאותו זרע, לא תוכל לו. אבל עכשיו שבודאי השיב להם המן שאכן מרדכי משבט בנימין, לכן הזהירוהו – אשר החִלות לנפל לפניו וכו'. ולפי זה, יוצא שהקדוש ברוך הוא עשה נס גדול לעם ישראל, בזה שהמן נתקנא דוקא במרדכי שהוא מאותם שבטים ולא ביהודי משבט אחר, וכך לבסוף בבוא העת, נפל המן לפני מרדכי ולא יכל לו. [וראוי להבהיר: לא שאם היה מרדכי משבט אחר לא היה אפשר כלל להושיעם, אלא שאז היו עמ"י נצרכים לזכות גדולה, ואולי לא היו ראוים לכך. לכן השם יתברך ברחמיו סיבב שאף שלא יהיו ראוים לנס מצד זכותם, השבט שממנו עמד מושיעם ראוי לנס מיוחד, וכך תהיה התשועה גם בלא זכות גדולה מאד, וביחד עם התשובה שעשו, היו ראויים להיוושע].

פרק ו - פסוק יד

עוֹדָם מְדַבְּרִים עִמּוֹ וְסָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ הִגִּיעוּ וַיַּבְהִלוּ לְהָבִיא אֶת הָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשְׂתָה אֶסְתֵּר:

לאחר שאוהביו ואשת המן הזהירוהו שלא יוכל להלחם עם מרדכי כאמור בפסוק הקודם "כי נפול תיפול לפניו", והבטיחו לו שמרדכי ינצח אותו, ברור שהיה עליו מיד לברוח לאיזה עיר או מדינה אחרת לפני שמרדכי יפיל אותו לגמרי וינצחו ממש ויהרגהו. ולמה לא עשה כן. בפסוק זה מבואר התשובה לכך. שתוך כדי שהיו מדברים עמו - סריסי המלך הגיעו, והוליכוהו אל המלך, ולא היתה לו אפשרות לברוח לעיר אחרת. וזה מה שכתוב "ויבהִלו להביא את המן" וגו' שמיהרו אותו מיד אל המשתה ולא יכל לברוח. אלא שהסריסים באו בהפתעה גדולה. ובארו רבותינו (מגילה ט"ז א') שהבהילו אותו ממש. [ולכן כתוב ויבהלו בלא יו"ד מלשון בהלה, חוץ מהמשמעות הפשוטה שזה מלשון וימהרו]. והטעם שהבהילו אותו, כתב ב"אבן יחיא" (כאן) שהמלך כעס עליו, שכבר רצה לסעוד בסעודה שהכינה אסתר, והמן לא הגיע. ושלח שליחים לקרוא לו, ואמר להם שיבהילו אותו ויכעסו עליו (על שאיחר). וכיון שהמן לא ידע שהסריסים מגיעים לביתו, לא התכונן ולא התחבא, ולא יכל לברוח. וכל זה היה בנסים, נס א', שמיד כשהמן ידע שמרדכי ינצח אותו, כפי שגילו לו אוהביו וזרש אשתו, תיכף ומיד הגיעו הסריסים, ועוד נס, שהסריסים הגיעו בבהלה ובפתע בלא שתהא להמן אפשרות לחשוב מה לעשות, ולהתחבאות מפניהם. וכך הובל המן אל המשתה כמות שהוא, עם המים המטונפים ששפכה עליו בתו, ובכל בושתו, שעדיין לא נרגע מכל אשר קרהו. וזה גם כן נס, שהסריסים לא נתנו להמן להתרחץ ולהכין עצמו כראוי לפני המשתה. וכך היתה לו מכה כפולה, גם כל הבזיון שעבר עם מרדכי, וגם שנתבייש כך לפני הסריסים, ולפני המלך והמלכה, ובודאי לא היה לו כל הנאה במשתה שעשתה אסתר והזמינה אותו אליו, [אפילו לפני שאסתר סיפרה לאחשורוש על כל רעתו של המן].

תוכן העניינים

מגילת הסתר - נס בכל פסוק במגילת אסתר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה