אור ברסלב

מגילת הסתר - נס בכל פסוק במגילת אסתר

פרק ה

פרק ד

פרק ה - פסוק א

וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת וַתַּעֲמֹד חֲצַר בֵּית הַמֶּלֶךְ הַפְּנִימִית נֹכַח בֵּית הַמֶּלֶךְ וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ בְּבֵית הַמַּלְכוּת נכַח פֶּתַח הַבָּיִת:

כמה נסים מבוארים כאן:

א. עצם מה שאסתר באה אל המלך בצורה כזו בתוך צום קשה של כמה ימים, (לפי התרגום שני היה זה לאחר צום של שלשה ימים ושלשה לילות) זהו דבר מפליא, שאף על פי כן המלך קיבלה כראוי, וכמבואר למעלה (ב' ט"ז).

ב. גם הרי היתה גזירה שלא להכנס לחצר בית המלך הפנימית, ולשם אסתר הגיעה, בדיוק במקום שאסור לבוא.

ג. מה שהמלך באותו הזמן היה נמצא בחדר מלכותו, ולא היה מטייל במקום אחר, זהו גם כן נס גדול, שהרי אילו היה נמצא במקום אחר, ואסתר היתה מגיע פתאום בלא להודיע, ובמקום אחשורוש היה עומד שם שוער או שר ממלא מקום כסאו, וכדומה, איך היה מקבל את אסתר, ודאי שהיה מודיע לאחשורוש על ביקורה של אסתר המלכה, והיה אחשורוש זועף מאוד: איך העיזה להגיע אל ביתו בלא הזמנתו. שהרי עדיין היתה הגזירה בתוקף - שכל אשר לא הוזמן אל המלך אינו רשאי להכנס אל המלך, וזה היה מזכיר לאחשורוש את ושתי שגם מיאנה לשמוע בקולו, ולבסוף הרגה, והיה חושב שגם אסתר דומה לושתי במעשיה והיה מתרגז מאד, ובודאי שלא היה מקבלה כדי שתוכל להתחנן על עמה ועל מולדתה.

אך לא כן היה, אלא אחשורוש בדיוק באותה העת היה יושב על כסאו בחדרו, וכשראה אותה מצאה חן בעיניו, וקיבלהּ כראוי. וכך יכלה להתחנן ולבקש על עמה ועל מולדתה.

ד. מה שאחשורוש היה יושב על כסאו ולא היה מטייל בחדר אנה ואנה, זה גם כן נס גדול, שאילו היה אותו זמן מטייל, לא היה מיושב בדעתו די הצורך, ומי שאינו מיושב בדתו הוא קל לכעוס, ואם אכן אחשורוש היה כועס על אסתר היתה נכשלת שליחותה. אך אחשורוש היה יושב על כסאו והיה מיושב בדעתו כראוי כדי שיוכל לקבלה, ויכלה לבקש ולשאול כל מה שרצתה.

ה. ועוד נס, שבאותה העת שבאה אסתר אל אחשורוש לבקש רצונה בעבור עמה, לא היה אחשורוש עסוק באיזה עניינים, שאילו היה עסוק באמת בעניינים אחרים, בודאי שהיה טרוד מלקבלה כראוי, והיה דוחה אותה לפעם אחרת, ואז ספק אם היה מוכן לקבלה כראוי, שכבר נדחתה מפניו פעם אחת, ופעם אחרת אינה כראשונה, שפעם ראשונה מוצאת חן, ובשניה חינה אינו כפעם הראשונה, ואם כן מנין שהיה מוכן לקבלה שוב פעם כפי הראוי כדי שתוכל לבקש כל מה שתירצה. אך לא כן הוא, אלא בפעם הראשונה לא היה עסוק כלל. וקיבל אותה בסבר פנים יפות, והזמינה אצלו והושיט לה את שרביט הזהב, וניצלה ממות: מהגזירה שגזר המן על כל הבא אל המלך בלא שיקרא.

פרק ה - פסוק ב

וַיְהִי כִרְאוֹת הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עֹמֶדֶת בֶּחָצֵר נָשְׂאָה חֵן בְּעֵינָיו וַיּוֹשֶׁט הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַתִּקְרַב אֶסְתֵּר וַתִּגַּע בְּראשׁ הַשַּׁרְבִיט:

הנה כאן מפורש הנס העיקרי בשרשרת ניסים אלו: שאחשורוש הושיט לה את שרביט הזהב. שאף על פי שקיבלהּ ולא גירשה, אלולי שהיה מושיט לה את השרביט, חרוץ היה משפטה, אך משמים רחמו עליה, ונתנו בליבו של אחשורוש שיהין להושיט לה השרביט שבידו, וכך ניצלה וחיתה.

ועוד נעשה נס גדול בעניין של שרביט הזהב. אומרים רבותינו (מגילה ט"ו ב') שהוא היה קצר מכדי להגיע עד לאסתר המלכה, אך כשהושיט אחשורוש את השרביט, התארך השרביט אמוֹת הרבה, שהיה ב' אמות ובא מלאך והאריכו עד י"ב אמות. ויש אומרים שהאריכו עד ט"ז אמות, ויש אומרים עד כ"ד אמות, ויש אומרים עד ס' אמות, ויש אומרים עד ר' אמות.

פרק ה - פסוק ג

וַיּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ מַה לָּךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְיִנָּתֵן לָךְ:

הנה הנס מבואר, שאף על פי שאחשורוש קיבלהּ, הרי עדיין היה יכול להחזירה כלעומת שבאה לפניו - בלא למלאות רצונה, ובלא לשאול מה בקשתה. אך אחשורוש לא השיב פניה ריקם, אלא שאל אותה מה רצונה. ולא עוד, אלא שנתן לה רשות לבקש כל מה שתירצה עד חצי המלכות, שזה הצורך העיקרי, כי כך יכלה לבקש על עמה, ועל ידי זה באה הרוַחה לעם ישראל, וכמו שיבואר בהמשך.

וגם בזה רואים גודל החסד והחן שנשאה בעיני אחשורוש עד כדי שהרשה לה לבקש מה שתירצה. וזה נס בפני עצמו, וכאמור למעלה (ד' ט"ו), שאסתר היתה בתוך צום של שלשה ימים ושלשה לילות, ופניה היו נפולות, ואף על פי כן אחשורוש קיבלהּ בסבר פנים, כראוי. ועוד, שכשבאה לפניו, נפלו פניה מחמת הפחד שאחזהּ כשראתה אותו כועס, כי כשנכנסה אליו היה כעוס ביותר כיצד יכלה להכנס לארמונו בלא רשותו (אסת"ר ט, א), אלא שבאו מלאכים, והרימו את פניה ומשמים נתנו בליבו של אחשורוש לקרוא לה ולהזמין אותה, ואף על פי שכעס בתחילה, מיד נרגע, וגם הרגיעהּ, ושאל אותה: מה לך אסתר בבית המלכות, ומה רצונך ותעש. וכך יכלה לבקש מה שהיתה צריכה.

פרק ה - פסוק ד

וַתּאמֶר אֶסְתֵּר אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן הַיּוֹם אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשִיתִי לוֹ:

פלא גדול מבואר כאן, שהרי אסתר היתה באותו היום באמצע תענית, ואם כן איך יתכן שזימנה את אחשורוש ואת המן אל המשתה אשר עשתה, והיא לא טעמה דבר במשך כל המשתה, והמן ואחשורוש לא העירו לה על זאת שאינה נותנת לפיה דבר מאכל. אין זאת כי אם נס משמים, שהניחו לה מלטעום כלום, ואף על פי שהיתה בעלת המשתה, לא ציווּהַ להכניס משקה לפיה ולהשתתף עימם, וכך יכלה להמשיך לשמור על תעניתה ולצום שלשה ימים ושלשה לילות שלמים.

פרק ה - פסוק ה

וַיּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַהֲרוּ אֶת הָמָן לַעֲשׂוֹת אֶת דְּבַר אֶסְתֵּר וַיָּבא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשְׂתָה אֶסְתֵּר:

רבותינו שואלים: (מגילה ט"ו ב') מה ראתה אסתר שזימנה את המן אל המשתה? ואמרו כמה טעמים. ונביא חלקן: טעם אחד, (מצד המן-) שכשראתה אסתר גבהות המן, פחדה שלא יתקנא בה ויזיק לה. ולכך הזמינה אותו אל המשתה, כדי שיחשוב שרוצָה בטובתו.

ועוד טעם אמרו רבותינו למה אסתר הזמינה את המן, (מצד עם ישראל-) מפני שראתה אסתר שעם ישראל בוטחים בה, כי יודעים שיש להם שליחה בבית המלך והיא תצילם. לכך לא רצתה שיהא כן, שאז לא יסמכו על השם יתברך, ויבטחו בעזרתה שודאי תושיעם, מה עשתה, הראתה שמחשיבה את המן, ובכך אמרו כולם שאין להם יותר מישהו בבית המלך שיכול להושיעם, לולי השם שיהיה בעזרם. ואז באמת בטחו רק בהשם, וצמו והתענו, ועשו תשובה כראוי, ובכך נִוַשְׁעוּ.

ועוד סיבה היתה לאסתר המלכה שהרויחה במה שהזמינה את המן אל המשתה, (מצד השרים-) שקינאת השרים רבתה על המן, ולא די במה שעד עתה קינאו בו בודאי, שהלא המלך נישאו מעל כולם, אלא אף עתה עשתה דבר שרומם את המן (כביכול), ובכך עלתה קינאתם באפם יותר ויותר, וכך לא יבואו לעזרתו בעת שתהיה להמן מפלה, אלא יפול בשחת רגליו לבלי קום.

ועוד סיבה היתה לאסתר המלכה בהזמנתה את אחשורוש והמן אל המשתה אשר עשתה, (מצד אחשורוש-) שעל ידי שיראה אחשורוש קרבתה של אסתר אל המן יחשוב שמתקוממים נגדו להורישו מכסאו. ובכך יעלה רוגזו של אחשורוש על המן ויתחמם אפו מאוד, וירצה להשמידו. ובאמת כך חשב אחשורוש בליבו, ובלילה שאחרי המשתה הזה, התהפך במשכבו לאמר: מה ראתה אסתר שזימנה את המן לבד אל המשתה, אין זאת כי אם חפצם להורידו מגדולתו, ולירש מקום כסאו, (כמו שאמרו רבותינו (מגילה ט"ו ב') ומובא ברש"י פרק ו' פסוק א'). והנה למחרת בבוקר, בא אליו המן כדי לבקש על מרדכי לתלותו על העץ אשר הכין לו, וחשב אחשורוש בליבו: הנה בא המן לתכנן להורישני מכסאי (כי חשב שרוצה להרוג את מרדכי על שהציל את המלך), ושאל להמן - מה לעשות יקר וגדולה באיש אשר המלך חפץ ביקרו, והשיב לו המן - יביאו לבוש מלכות אשר לבש המלך, וסוס אשר רכב עליו המלך, וכו', ואז ידע אחשורוש שהמן מתכנן באמת להורגו, והנה הוא כבר מייעץ לירש מקומו. ולכן מיד ציוהו - מהר קח את הלבוש ואת הסוס, ועשה כן למרדכי היהודי, אל תפל דבר מכל אשר דברת. ולא היה מוכן לותר לו, אף על פי שהמן שפך נפשו לפני אחשורוש שיוַתר לו מלעשות כן לשונאו היהודי [וכאשר יתבאר באריכות לקמן אי"ה], ואף על פי כן לא שמע לו אחשורוש, ולמה, מפני שחשב שבא לירש את כסאו ולכן אחשורוש היה מוכרח להשפילו כדי להנצל מזממתו, שהרי אדם שפל אין לו תקוות למלוך.

ועוד רעה אחרת היתה להמן ע"י המשתה, כי כשאסתר הזמינה אותו עם המלך לבד, גאה ליבו מאד, וכשיצא אחר המשתה וראה שמרדכי לא כורע לו – זה שבר את גאותו, וכל שמחתו נהפכה לתוגה, וכדי להתנחם הלך לספר ליועציו מה שעשה לו מרדכי, והם יעצו לו לתלותו. והלך לבקש רשות מהמלך, ואז המלך היה בדיוק כעוס על המן, ולכן צוהו להרכיב את מרדכי (וכמו שנתבאר). יוצא שמה שגרם לנפילת המן זהו המשתה בעצמו שעל ידו נתגאה – ונפל. וכל זה לא מספיק אם היה חסר פרט אחד, והוא מה שמבואר בפסוק זה: "ויבוא המלך והמן אל המשתה אשר עשתה אסתר". שאלולי שאסתר היא היתה המזמנת את אחשורוש ואת המן, ורק אחשורוש הוא היה עושה את הסעודה (ע"פ בקשת אסתר), והיו מזמנים לשם את המן, לא היה מורגש כל כך קירבתו של המן לאסתר המלכה, בגלל שמצוי דבר כזה שהמלך עושה משתה עם המלכה ומביא למשתה אחד משריו או יועציו החשובים, ואין בזה דבר פלאי. אך כשמלכה מזמינה אל המשתה שעושה רק את המלך ואיתו אחר - שניהם בלבד, זה מראה שקרובה מאוד לאותו מוזמן, שמחשיבה אותו בדרגה גבוהה כהמלך עצמו. ומכאן נראה וניכר ביותר שרוצה שיתרומם, ומסוכן למלך מאוד כל זה. שמא יתרצו שניהם ביחד להורגו, ולירש כסאו ממנו. וזה עוד נס, שאחשורוש לא התנגד למשתה, ואף על פי שנראה כתחילת קשר נגדו, ונענה להזמנה.

פרק ה - פסוק ו

וַיּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן מַה שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ:

למעלה נתבאר שכשאחשורוש הושיט לאסתר את השרביט ושאל אותה מה בקשתך עד חצי המלכות ותעש, ענתה אסתר שמבקשת להזמין את אחשורוש והמן אל המשתה שעשתה. והיה נראה שזהו כל בקשתה, ובזה שאחשורוש מילא את רצונה בעשיית המשתה לו ולהמן, נגמר העניין. ואם אכן כך היה חושב אחשורוש (שכל רצונה של אסתר זהו עשיית משתה) ולא היה שואל אותה שוב בתוך המשתה מה מבקשת, הרי לא היתה תועלת בכל מסירות נפשה של אסתר עד כה, כי המשתה היה נגמר בלא שתבקש בקשתה, וכל עמלה היה לתוהו.

אבל הקב"ה דאג שאחשורוש יבין שעיקר מטרת אסתר אינה המשתה שעשתה, אלא רצון נוסף מסתתר מאחוריו ולכן שאל אותה אחשורוש שוב בתוך המשתה, מה בקשתך. וכך התגלגלו העניינים הלאה, עד להצלת עם ישראל.

פרק ה - פסוק ז

וַתַּעַן אֶסְתֵּר וַתֹּאמַר שְׁאֵלָתִי וּבַקָּשָׁתִי:

למעלה נתבאר שאסתר בקשה מאחשורוש שיבוא הוא והמן למשתה שעשתה, ובמשתה עצמו, בקשה שוב לעשות משתה למחרת ושוב להזמין את אחשורוש והמן לשם. וצריך להבין למה בקשה לעשות עוד משתה ורק אז אמרה את בקשתה על המן ולא אמרה זאת במשתה הראשון.

ותירץ ב"טעמא דקרא" לפי הטעם המבואר בגמרא שאסתר הזמינה את המן אל המשתה כדי שעם ישראל לא יסמכו עליה כשיראו שמקרבת את המן אלא יבטחו בה', וביאר ב"טעמא דקרא" ע"פ זה שאסתר חששה אולי ביום הראשון יאמרו שהיה הדבר במקרה שהזמינה את המן, ולכן בקשה לעשות משתה עוד יום ולהזמין לשם את המן כדי שידעו שנעשה הדבר בִמְכוּוָן, ואז ישענו על הקב"ה בלבד.

ועוד טעם, בהמשך המגילה מבואר איך שהחלה מפלתו של המן, משעה שאחשורוש ציוהו להרכיב את מרדכי ולכבדו ולקרוא לפניו ככה יעשה וכו' ושחזר לביתו אבל וחפוי ראש וכו' וכו'. והסיבה שזה קרה רק אז כי באותו יום השלימו ישראל את תעניתם ונקרע רוע גזר דינם. וכשאסתר אמרה אז על המן לפני אחשורוש "איש צר ואויב המן הרע הזה" קיבל אחשורוש את דבריה ונתגלגלו הדברים עד שתלה את המן, וכל זה קרה כי אכן הגיע שעתו של המן ליפול כי ישראל עשו תשובה וכנ"ל.

ואפשר לבאר לפי זה שמשמים נתנו בליבה של אסתר שתבקש מאחשורוש לעשות משתה עוד יום וזאת מפני שהקב"ה ידע שעוד לא השלימו ישראל את תשובתם ולא הגיע שעת מפלתו של המן, ואין ישראל ראויים לתשועה רק עד למחרת, כפי שאכן היה שלמחרת הגיע שעתו של המן ודברי אסתר פעלו על אחשורוש ותלה את המן.

פרק ה - פסוק ח

אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וְאִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב לָתֵת אֶת שְׁאֵלָתִי וְלַעֲשׂוֹת אֶת בַּקָּשָׁתִי יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר אֶעֱשֶה לָהֶם וּמָחָר אֶעֱשֶה כִּדְבַר הַמֶּלֶךְ:

כעת הוסיפה אסתר דבר נוסף שאחשורוש ירצה להרוג את המן, שכשאחשורוש שאל אותה במשתה מה שאלתך ומה בקשתך [פירוש, שמוכן לתת לה כל מה שתבקש], מה ענתה, שבוחרת היא רק דבר אחד, והוא: להזמין את המן אל המשתה שתעשה למחרת. והנה זה פלא איך מכל מה שיכולה לבקש, לא בקשה דבר אלא רק להזמין את המן אל המשתה. וזה מחשיד, שודאי יש לה כוונות רעות במה שמזמינה את המן, שזה מראה שרוצה להרוג את אחשורוש, ולתת את כסאו להמן בן המדתא האגגי. ולכן כעס מאוד המלך אחשורוש על המן, שהבין שרוצה להורגו ולירש את כסאו (אבל לא הראה לו כעת שכועס עליו). ובאותו לילה נדדה שנת אחשורוש, כי חשב על מה שהמן רוצה להורגו, וזה לא נתן מנוח לנפשו עד הבוקר, ואז הגיע המן לחצר ושאל אחשורוש מי בחצר, ואמרו לו עבדיו המן בחצר, והבין אחשורוש שהמן בא לעשות מבוקשו, ומחבל תחבולות להורגו, ולכן לא פנה כלל לשאול אותו מה רצונך? למה באת? אלא מיד צוה עליו שיגיד לו "מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו", ואחשורוש התכוון למרדכי, אבל הוא שאל את המן בצורה סתמית כדי שהמן יחשוב שמתכוון אליו, וזאת בכדי לראות מה המן יענה, שאם יאמר לו שיש לתת לזה שהמלך חפץ ביקרו ענייני מלכות, יבין אחשורוש שהמן זומם לירש את המלוכה ממנו. ובאמת המן טעה וחשב שאחשורוש מתכוון אליו, וענה לו: יביאו סוס של מלך, ובגדים אשר לבשם ביום הראשון למלכותו, שזה יום מיוחד מאד בעבור המלך, כיון שמתחיל למלוך אז, (וכמו שביארו כל זה רבותינו בתרגום ו' ח'). בגדים אלו רצה המן להלביש לאותו האיש - אשר חשב שהוא אותו האיש. ואז הבין אחשורוש שבאמת המן רוצה להרגו, והראיה שהוא מחכה כבר ללבוש את בגדי מלכותו ואז החליט אחשורוש להשפיל את המן ולכן צוה על המן שהוא בעצמו ילביש את בגדי המלכות למרדכי היהודי – שונאו הגדול, ובזה תהייה השפלתו גדולה עד למאוד. וכך התקדמו העניינים לטובת עם ישראל.

פרק ה - פסוק ט

וַיֵּצֵא הָמָן בַּיּוֹם הַהוּא שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב וְכִרְאוֹת הָמָן אֶת מָרְדְּכַי בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ וְלֹא קָם וְלֹא זָע מִמֶּנּוּ וַיִּמָּלֵא הָמָן עַל מָרְדְּכַי חֵמָה:

הנה המן הרשע, כשיצא מאת פני המלך והמלכה שמח וטוב לבב, בראותו את מרדכי יושב בשער המלך - ולא קם ולא זע ממנו, נתמלא עליו חמה וקצף מאד מאד, עד שלא היה מוכן לנוח מזעפו, אלא רק רצה להנקם במרדכי היהודי. וזה היה פלא שהמן התמלא חמה על מרדכי, כי מה לו ולכעס כעת, הרי הוא היה באותה שעה בשיא הצלחתו שהמלך גידלו מעל כל השרים וקירבו אליו מאד ונעשה כ"כ קרוב למלוכה עד כדי כך שהמלכה הזמינה אותו בלבד למשתה שעשתה עם המלך. וכשיצא מהמשתה כולם כיבדוהו, וכל העבדים השתחוו אליו, אם כן מה אכפת לו שיש יהודי אחד שלא מכבד אותו. אלא שהיה זה נס שהמן התכעס כל כך כדי שיגיע למפלתו כי כשכעס מאד לא שקט עד אשר הלך להיוועץ ביועציו מה לעשות במרדכי, ויעצוהו לעשות עץ גבוה חמשים אמה לתלות את מרדכי עליו ואז הלך בבוקר לבקש רשות מאת המלך לתלות את מרדכי, ובאותה שעה המלך היה חושב על המן איך שמתכנן להורגו וכשראה את המן בחצרו אמר לו מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו, כדי לבחון את תשובתו של המן ומתוך זה יבין מה זומם המן בליבו, וכששמע את דבריו הבין בבירור שבאמת רוצה לירש את מקומו ולכן מבקש לבוש מלכות ושאר ענייני מלכות, ואז החליט המלך להפילו ממדרגתו ולהשפילו, ובזה הגיע המן למפלתו, וכמו שיתבאר בעזה"י.

פרק ה - פסוק י

וַיִּתְאַפַּק הָמָן וַיָּבוֹא אֶל בֵּיתוֹ וַיִּשְׁלַח וַיָּבֵא אֶת אהֲבָיו וְאֶת זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ:

המן הרשע אפילו בראותו גאונו ותפארתו אצל המלך והמלכה, לא שלח ידו להרע במרדכי. וזהו נס גדול, מה פתאום המן שותק כשרואה את מרדכי עומד לפניו ומכעיסו, והרי היה צריך להוציא חרבו מכיסו ולהורגו ח"ו. ואיך עמד כך ונתאפק עד לביתו. אך כאמור היה זה נס שנתנו משמים בלבו של המן רצון להנקם במרדכי בצורה יותר גדולה, והמתין עד שהגיע לביתו ואז שלח לקרוא לאוהביו, ויעצוהו מה שיעצוהו, וכך ניצל מרדכי מרישׁ¬תו הפרושה של המן האגגי צורר היהודים אשר היתה פרושה לצידו ממש (כשעבר המן לידו). ואילו היה המן הורגו ח"ו, זה רע גם לכל היהודים בכלל, שמרדכי היה מנחה אותם תמיד, והיה גדול ליהודים מאד.

ועוד נס מבואר בזה. שהמן הרשע המתין, ולא יעץ לעצמו מה לעשות עם מרדכי. והלא אילו היה מחליט בעצמו את העונש המגיע למרדכי, ודאי היה חורץ דינו במקום למוֵת והיה מבקש רשות מאת המלך לילך ולעשות כן בלי לנגוע בשאר היהודים אלא רק במרדכי לבדו, (שבשאר היהודים בודאי לא היה נותן לו אחשורוש שיגע בהם לרעה, שהרי באגרות ניכתב זמן מועד תאריך ההריגה בי"ג באדר, ואילו יתן לו המלך לשלוח יד ביהודים קודם לכן, יֵעשה צחוק במכתבו של המלך על ידי עצמו, ולא היה מסכים לזה), וודאי שאחשורוש היה נותן רשותו לשלוח יד במרדכי לבדו. אך משמים ריחמו על מרדכי ועל היהודים, ולא נתנו ליגע בם לרעה, והמן הרשע המתין להיוועץ באוהביו ובזרש אשתו, והם יעצוהו עצה מחודשת, והיא לעשות עץ גבוה חמשים אמה, ולתלות את מרדכי בכזה פרסום גדול. ולא מלאו לבו של המן לעשות כן מיד אלא חיכה למחר לבקש רשות מאת המלך, ועד למחר מפלתו כבר הוכנה לו, וניצל מרדכי מידיהם של הרשעים, וליהודים היתה הרווחה. ועוד, שכשהמן הלך להיוועץ ביועציו, ויעצוהו לעשות העץ, לא המתין עד מועד אחר, אלא מיד הכין העץ כבר באותו לילה, וכיון שלמחרת אותו היום היתה מפלתו מוכנה מאת השם, הרי שהכין לעצמו את עונשו, שיהא אפשר להענישו כראוי לו - תליה לעיני כל העיר.

והנה מבואר בזה שהמן הרשע צוה להביא את אוהביו ואת זרש אשתו, ולא המתין עד בואו הוא אליהם באיזה תאריך שיקבע במיוחד לפגישה זו - להתיעץ מה לעשות ביהודי מרדכי, אלא קרא להם בדחיפות ושאל אותם מה לעשות למרדכי, וכך הכין העץ ונפל בבור שכרה לעצמו.

פרק ה - פסוק יא

וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת כְּבוֹד עָשְׁרוֹ וְרב בָּנָיו וְאֵת כָּל אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ וְאֵת אֲשֶׁר נִשְּׂאוֹ עַל הַשָּׂרִים וְעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ:

הנה מבואר כאן שכל גבהותו של המן האגגי והתנשאותו היתה למפלתו הנצחית, שהרי כשראה את מרדכי יושב בשער המלך קצף עליו ביותר, וכל זאת מרום לבבו שחשב עצמו לגדול על כל השרים והיועצים, ולכך התנשא לבבו על מרדכי, וכעס עליו כעס רב כיצד זה מיעז שלא להשתחוות לו וע"י זה הלך והכין העץ – שלבסוף היה בשביל עצמו.

פרק ה - פסוק יב

וַיּאמֶר הָמָן אַף לֹא הֵבִיאָה אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עִם הַמֶּלֶךְ אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשָתָה כִּי אִם אוֹתִי וְגַם לְמָחָר אֲנִי קָרוּא לָהּ עִם הַמֶּלֶךְ:

רואים שהמן טעה באמת לחשוב שאסתר מכבדת אותו, והחשיב את זה בחלק משבחיו. והיה זה נס שחשב כך, שאילו היה יודע באמת מה שאסתר חושבת עליו והטעם שהיא מזמינה אותו – שזה בשביל להודיע לאחשורוש גנותו ורעתו, הרי היה זומם תככים להורגה כמו שהרג את התך (וודאי שעשה את זה בצורה נסתרת. ואף כאן, הרי היה לו יד בבית המלכות, והיה יכול לשלוח ידו במלכה, כגון על ידי סם, וכמו שרצו לעשות בגתן ותרש, וכדומה. או כמו שיעץ לאחשורוש להרוג את ושתי, גם עתה היה עושה אמתלאות להורגה). אלא שהוא חשב שאסתר מוקירה אותו, ומכבדת אותו מאד. שהרי היא מלכה, ולא הזמינה למשתה שעשתה עם המלך אלא אותו, ולא עוד אלא שמוזמן גם למחרת. כך טעה לחשוב, כמו שמוכח מהפסוק.

פרק ה - פסוק יג

וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי בְּכָל עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת מָרְדְּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ:

"וכל זה". כמבואר למעלה, בדיוק כל הכבוד שהיה להמן, היה למפלתו, שמחמת הכבוד נתקצף על מרדכי, ובא אל המלך לייעץ לו לתלות את מרדכי, ובדיוק אז מרדכי נמצא מצילו של המלך, ונתהפך לבבו של אחשורוש מיד להפלת המן עד שלבסוף תלהו.

"בכל עת". כאמור למעלה (בפסוק ט'), המן לא עבר בשתיקה על מה שראה את מרדכי יושב בשער המלך, וזה דבר פלאי, כיון שיודע שתוך פחות משנה היהודים לא יפריעו לו, וכבר לא יהיה עבד למרדכי (עיין מגילה ט"ו ב'), אם כן מה אכפת לו להמתין עד אז. ולא היה לו להתקצף על מרדכי ולא היה לו לזמום לתלותו, שזה גרם למפלתו של המן. אלא התשובה היא כיון שבכל עת שראהו היה מרגיש בנפשו שכל העושר וכל כבודו וכל מה שהמלך נישאו ומה שהמלכה כיבדתו, הכל אינו שוה כלום, שהוא בסך הכל עבד. ולא סתם עבד אלא של השונא היותר גדול שלו - מרדכי היהודי - מהעם שהוא גם כן שונא. ואיפה הוא רואה אותו יושב - בשער המלך, והקים שם סנהדרין ולימד שם תינוקות של בית רבן תורה (תרגום ה' ט'), וזה הקציף אותו ביותר, ולא היה מוכן לעבור על כך בשתיקה, אפילו שיודע שעד שנה זה לא יהיה (לפי מחשבתו). כיון שכל עת היה מתעורר לשנאה ולכעס מחדש. ולכן לא ויתר. וכאמור, זה הביא למפלתו ולבזיונו ולעיקר צרותיו, (שהכין לעצמו עץ [מגילה ט"ז א'], ועל ידי זה הרכיב את מרדכי ברחובות העיר, וקרא לפניו "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו", וכל מה שהיה בדרך לזה, שמרדכי עלה עליו, ובעט בו (שם), ולבסוף בתו זרקה עליו עציץ שופכין וכו' וכו').

לשון רש"י: "אמרו רבותינו, שהיה המן מראה לו שטר שמכר עצמו לעבד (למרדכי היהודי), על חוסר מזונות, כשנתמנו ראשי גייסות - מרדכי והמן - במלחמה אחת (שלהמן וחַיַליו נגמרו מזונותיהם בעת ששהו במקום שלא היה ניתן להשיג מזונות)". וכבר מאז, הקדים הקדוש ברוך הוא היודע כל נסתרות ועתידות את רפואתן של עם ישראל, ועשה הוא יתברך שהמן יהא עבד של מרדכי, ובזמן מאוחר כשהמלך יעלה את המן לגדולה, ויגזור המן גזירה על ישראל, יראה את מרדכי ויזכר שהוא עבדו, ויתקצף עליו ביותר, ויחליט לתלותו, ומרדכי באותו לילה ממש, לפתע נימצא אוהבו של אחשורוש, מפני שהצילו ממיתה לפני הרבה זמן, ואחשורוש החליט להעלותו לגדולה לשלם לו על טובתו. וכמו שהתבאר כל זה לעיל, שכשבא המן לבקש לתלות את מרדכי, שאל המלך אותו בדוקא מה לעשות למי שהוא אוהב אותו מאד, והמן חשב שאחשורוש מתכוון אליו מרוב שחצו, ובחר לעשות את הדברים המכובדים ביותר שאפשר לעשות - ללבוש את בגדי המלך, ולרכב על סוסו של המלך, ושיוליכו אותו כך רכוב בכל העיר ושיצעקו לפניו "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו", ולבסוף נתברר לו בתדהמתו שאוהבו של המלך הוא מרדכי היהודי, לא פחות מאשר שונאו הגדול, מהעם שהוא שונא מאד, והוא בעצמו צריך לקחת אותו ברחוב העיר וכו' ולעשות כל מה שהציע לאחשורוש לעשות בשביל עצמו. ובזה כבר התחילה מפלתו של המן ובאופן הנבזה ביותר, שהוא בעצמו לבסוף הוצרך לרחוץ את מרדכי, ולספר אותו, ולהתכופף לפניו, ומרדכי בעט בו כשעלה עליו, ולא נסתיים בזיונו עד שבתו זרקה עליו עציץ מלא מים מטונפים וכו' וכו' עד שניתלה.

פרק ה - פסוק יד

וַתּאמֶר לוֹ זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וְכָל אהֲבָיו יַעֲשׂוּ עֵץ גָּבהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה וּבַבּקֶר אֱמר לַמֶּלֶךְ וְיִתְלוּ אֶת מָרְדְּכַי עָלָיו וּבא עִם הַמֶּלֶךְ אֶל הַמִּשְׁתֶּה שָׂמֵחַ וַיִּיטַב הַדָּבָר לִפְנֵי הָמָן וַיַּעַשׂ הָעֵץ:

צריך לבאר מה הטעם שהמן ביקש עצה מאוהביו ומזרש אשתו, ולא החליט בעצמו מה לעשות במרדכי. [כגון שהיה מחליט להורגו, והיה מבקש רשות מהמלך ודי].

והתשובה מבוארת למעלה (פרק ג' פסוק ו'): "ויבז בעיניו (של המן) לשלח יד במרדכי לבדו". שכיון שהיהודים היו עם לא חשוב באותה עת, מי שהיה הורג אחד מהם, אין זה מעלה. ואדרבה, כיון שהמן היתה לו מעלה גבוהה אצל המלכות, זה בושה בשבילו לשלוח יד ביהודי אחד. ולכן לא רצה לעשות את זה, שלא להתבזות. ואוהביו וזרש אשתו, ידעו מזה, ולכן התחכמו למצוא פתרון כזה, לעשות עץ גבוה חמשים אמה ולתלות עליו את מרדכי. וזה אינו סתם מעשה הריגה, שאין בו כל גבורה, אלא תליה על עץ גבוה, בשביל לבזות בזיון נורא את הנתלה עליו, לעיני כל העם. ודבר זה הסכים המן הרשע לעשות. "וייטב הדבר לפני המן ויעש העץ", למה הוטב בעיניו, בגלל שהתליה לא באה להראות את כוחו של התולה, אלא זה בא להראות על בזיונו של הנתלה. ואם כן, היה נס שיעצו לו דבר זה, שעל ידי כך הוטב הדבר לפניו, והכין העץ. וכל זה היה למפלתו, שהכין את העץ בשביל עצמו, וגם אותו עץ היה מתאים בדיוק להמן ולעשרת בניו, בשיעור שנתלו זה למטה מזה, כמבואר בדברי רבותינו (תרגום שני ט' י"ד).

ובחידושנו על הגמרא בארנו בעזרת השם שבאמת המן לא חשב להתיעץ עמהם כלל מה לעשות למרדכי. רק רצה לספר להם סתם את כבודו ועושרו ולהתגאות, ושדבר אחד מפריע לו, ולכן הכל לא שוה לו. וכך רצה שיריבו את ריבו, וידאגו בעצמם להרוג את מרדכי, וכך אף אחד בעולם לא יחשוב שהמן שלחם. ובאמת אז היה סכנה למרדכי הצדיק, שלא יהיו הולכים באמת והורגים אותו. ומשמים נתנו בלבם ליעץ להמן לעשות עץ, ושלא ילכו ויהרגו את מרדכי ח"ו. ולא עוד אלא שעצתם היתה פח מוקש להמן, שכך הכין עץ למרדכי, והכינו בשביל עצמו [וכבר מבואר למעלה באריכות כל הרעות שנגרמו להמן הרשע ממה שהכין העץ והלך להודיע זאת לאחשורוש].

גם היה נס שאמרו לו להשכים בבקר מוקדם אל המלך למהר את תליית מרדכי, וזה בדיוק היה למפלת המן, שהמן הגיע בבקר בדיוק בשעה שהמלך היה טרוד מהלילה שעבר עליו, שלא ישן כלל [ובמדרש אבא גוריון (פ"ו) מבואר שגבריאל המלאך חבטו שס"ו פעמים], וגם אז היה מחפש איזה טובה לעשות למרדכי היהודי, ואז הגיע המן (ו' ד'). וראה המלך שראוי להנקם בהמן – שהוא שונא של מיטיבו, וכך התגלגל נפילתו של המן: שהלך להלביש את מרדכי, ולא מצא סַפָּר, וספרו, ולא מצא בלן ורחצו וכו' וכמבואר בהמשך, ולבסוף עוד הגיע לביתו תשוש ומבולבל ועייף לאין אונים. ואז הריצוהו במהרה אל המלך, ושם נכונה לו מפלתו, כן יאבדו כל אויבך ה'. והכל מבואר לקמן בס"ד. יוצא איפה שהיה נס במה שבא בדיוק בשעה שהמלך חיפש להטיב למרדכי.

תוכן העניינים

מגילת הסתר - נס בכל פסוק במגילת אסתר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה